הדפסה

בית משפט השלום באשדוד רער"צ 34210-09-19

בפני
כבוד ה שופטת עדי אייזדורפר

מערערים
אברהם סימון
בת ציון סימון

נגד

משיבה
עיריית אשדוד
ע"י ב"כ עו"ד עמיר כהן

פסק דין

בהמשך להחלטה מיום 2.12.19, משלא הוגשה כל הודעה אחרת מטעם הצדדים, נוכח השאלה העומדת להכרעה במסגרת ערעור זה, בוטל מועד הדיון שנקבע, ולהלן פסק הדין בערעור:

1. בפתח כתב הערעור צוין כי הוא מתייחס להחלטות כב' רשמת ההוצל"פ בתיק הוצל"פ 2501212113, מיום 3.9.19 ומיום 8.9.19 , אולם ככל הנראה נפלה טעות סופר ברישום מועדי ההחלטות, שכן צורפו החלטות מיום 3.9.19 ומיום 5.9.19.

בהחלטה מיום 3.9.19 נקבע כי על המערערים (החייבים) לעמוד בתשלומים על פי צו החיוב שנקבע, מידי חודש בחודשו, ותשלום ביתר בחודש אחד, אינו פוטר מתשלום צו החיוב בחודש העוקב.

בהחלטה מיום 5.9.19 נקבע כי ככל ולא יסדירו המערערים את חובם לחודשים יולי – ספטמבר, בתוך 10 ימים, יחודשו ההליכים בעניינם, ללא צורך בהחלטה נוספת.

להשלמת התמונה יצויין, כי לתגובת המשיבה צ ורפה החלטה נוספת, מיום 4.9.19 בה קבעה רשמת ההוצל"פ כדלקמן:
"כאמור בהחלטה קודמת, תשלום על חשבון חוב העבר אינו פוטר עמידה בצו התשלומים שניתן אלא אם אופס החוב וממילא אין עוד צורך בצו תשלומים.
אף תשלום ביתר בחודש אחד אינו פוטר עמידה בתשלום החודש העוקב לו.
על החייב לשלם 600 ₪ מידי חודש לתיק על פי צו התשלומים, שילם החייב בחודש מסוים מעבר לשיעור צו התשלומים – הנה כי פעל להקטנת חובו וטוב שכך, אין בכך לפטור מתשלום הצו בחודש שלאחריו.
שימת לב המבקש כי הגשת בקשות אשר כבר נדונו והוכרעו מכבידה על המערכת ומביאה לסרבול התיק דבר אשר יכול לגרור חיוב בהוצאות לחובת מגיש הבקשה".
טענות הצדדים
2. המערערים טוענים כי ביום 11.11.13 ניתן פסק דין על ידי כב' השופט גיל דניאל, סגן הנשיאה (כתוארו אז), בו נקבע כי צו החיוב בעניינם יעמוד על סך של 600 ₪ לחודש. כמו כן נקבע, לטענתם, כי הם רשאים להקדים תשלומים על פי צו החיוב, ובמקרה שכזה, פטורים הם מתשלום החודשים העוקבים, בגובה התשלום ששולם ביתר (להלן: "פסק הדין").

לטענתם, פעלו הם בהתאם לפסק הדין לאורך השנים, אולם לאחרונה ניצלה המשיבה את חילופי הגברי בלשכת ההוצל"פ, והשיגה בתרמית את ההחלטות הנ"ל, המנוגדות לפסק הדין. כך, שבניגוד לפסק הדין, נקבע כי על המערערים להמשיך ולשלם על פי צו החיוב בתשלומים מידי חודש בחודשו, מבלי להתחשב בתשלומי יתר ששולמו על ידם.

המערערים טוענים כי הוראות פסק הדין גוברות על החלטות רשמת ההוצל"פ, העומדות בסתירה אליהן, ולכן יש לקבוע כי החלטות אלה בטלות, כך ש המערערים רשאים להקדים תשלומים באופן שתשלום ביתר בחודש אחד פוטר מתשלום בחודש העוקב.

לפי חישוב המערערים, עקב תשלום ביתר ששולם לתיק ההוצל"פ, למעשה עליהם לחדש את התשלומים על פי צו החיוב בחודש ינואר 2021.

3. המשיבה טוענת מנגד, כי יש לדחות את הערעור מאחר והמערערים הסתירו את העובדה כי כבר ביום 4.8.19 ניתנה החלטה בעניינם, לפיה עליהם לעמוד בצו התשלומים מידי חודש בחודשו, תוך שתשלום ביתר בחודש אחד אינו פוטר מביצוע תשלומים על פי צו החיוב בחודשים העוקבים.

החלטה זו חלוטה, המערערים לא הגישו ערעור עליה, ומכאן שאין מקום להידרש לערעורם, המתייחס להחלטות מאוחרות יותר, אשר שבו ואישררו החלטה זו, אשר הכריעה בטענות המערערים עוד ביום 4.8.19, כך שהמועד להגשת הערעור, חלף.

בנוסף מציינת המשיבה כי הסכום שהתקבל לתיק ההוצל"פ, ואליו מתייחסים המערערים כ"תשלום ביתר", הינו למעשה סך של 11,307 ₪ שהתקבל בתיק ההוצל"פ ביום 3.8.19 כתוצאה מעיקול צד ג' שבוצע, ועל כן דין טענות המערערים להידחות.

4. לבקשת המערערים כאמור לעיל, בוטל הדיון שנקבע בערעור, ונקבע כי פסק הדין בערעור יינתן על יסוד החומר המצוי בתיק.

דיון והכרעה
5. לאחר עיון במכלול החומר המצוי בתיק ביהמ"ש, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות ממספר נימוקים, מכל אחד לכשעצמו, וודאי ממשקלם המצטבר, כפי שיפורט להלן.

6. אשר למועד הגשת הערעור ביחס להחלטה שניתנה ביום 4.8.19, טוענים המערערים כי ערעורם הוגש לאחר שהוכרעו בקשות לעיון חוזר שהוגשו מטעמם, במסגרתן הציגו בפני רשמת ההוצל"פ הסברים בעקבות החלטתה מיום 4.8.19.

מיד יאמר, כי היה מקום לפרוס בפני ביהמ"ש את מכלול ההחלטות העוסקות בעניין טענות המערערים בדבר דחיית ביצוע תשלומים על פי צו החיוב נוכח תשלום ביתר. ההחלטה מיום 4.8.19 אכן עסקה בעניין זה, ונקבע בה במפורש כי תשלום ביתר בחודש אחד אינו פוטר את המערערים מעמידה בצו החיוב.

מכל מקום, ערעור זה הוגש לכאורה במועד, ביום 15.9.20, ולכן, חרף העובדה כי החלטה זו לא צויינה במסגרת כתב הערעור, לא מצאתי מקום לדחות הערעור על הסף רק בשל טעם זה.

כך או כך, נוכח תוצאות ערעור זה כפי שיפורטו להלן, אין צורך להרחיב בסוגיה זו.

7. את עיקר יהבם תולים המערערים בפסק הדין מיום 11.11.13 (כב' השופט גיל דניאל, סגן הנשיאה (כתוארו אז)). לשיטתם, פסק הדין קבע כי ניתן להקדים תשלומים על פי צו החיוב, כך שביצוע תשלום ביתר, מראש, מביא לדחיית מועד ביצוע המשך התשלומים על פי צו החיוב, בהתאם לסכומים ששולמו מראש.

אלא שעיון בפסק הדין עליו נסמכים המערערים מעלה כי אין כל בסיס לטענת המערערים, ופסק הדין כלל אינו קובע קביעה שכזו, לפיה המערערים רשאים להקדים ביצוע תשלומים על פי הצו, ובכך לפטור עצמם מתשלומים בחודשים עוקבים בהתאם. במפורש צויין כך, בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון מהמועד הנ"ל:
"בהמלצת בית המשפט, מבלי שהדבר יעלה כדי הודאה של מי מהצדדים בטענות הצד שכנגד, הגענו להסדר פשרה שלפיו, צו התשלומים בסך 600 ₪ לחודש, יעוכב לפרק זמן של 9 חודשים מהיום, כך שיחודש ביום 22.8.14. ממועד זה ימשיך לחול צו התשלומים הקיים על סך 600 ₪ לחודש" (ההדגשה אינה במקור, ע.א.)

דהיינו, אמנם הצדדים השכילו להגיע להסכמה במסגרת הדיון שהתקיים בפני כב' השופט גיל דניאל, סגן הנשיאה (כתוארו אז), אולם ציינו במפורש, כחלק מן ההסכמה, כי הגיעו אליה מבלי להודות בטענות ההדדיות. דהיינו, אין ממש בטענה כי טענת המערערים לפיה הקדמת תשלומים על ידם מאפשרת להם שלא לשלם על פי צו התשלומים בחודשים העוקבים, הוכרעה והתקבלה. אמנם במסגרת הדיון שהתקיים בשנת 2013, נאותה המשיבה לעכב את המשך ביצוע התשלומים על פי צו החיוב למשך 9 חודשים, אולם בשום צורה לא ניתן לקרוא להסכמה זו, אשר סוגיה מפורשות כפי שפורט לעיל, הכרעה בטענת המערערים בעניין זכותם לעכב ביצוע תשלומים נוכח תשלום ביתר מראש. מכאן, שאף אין כל בסיס לטענה כי החלטות רשמת ההוצל"פ מנוגדות לקביעה זו, בהעדר קביעה כנטען.

8. יתרה מכך, גם לו היתה קיימת הכרעה שכזו, היה מקום לדחות את טענות המערערים כפי שעלו במסגרת ערעור זה. ובמה דברים אמורים? לתגובת המשיבה צורף דף חשבון מתיק ההוצל"פ, ממנו עולה כי הסכום האמור התקבל כ"תקבול מצד ג'" (נספח ד').

למען הסדר הטוב, טרם הכרעה בערעור ניתנה למערערים שהות להציג אסמכתא מטעמם, לפיה התשלומים שבוצעו ביתר לשיטתם, בוצעו כתשלומים יזומים מטעמם (החלטה מיום 26.12.19).

לאחר שתי אורכות שניתנו למערערים לשם הצגת אסמכתא שכזו, הציגו המערערים דף חשבון מתיק ההוצל"פ, וטענו כי דף חשבון זה מצביע על כך שמדובר בתשלום יזום מטעמם. אלא שבניגוד לנטען על ידי המערערים, מדף החשבון שצורף על ידם ניתן להיווכח באופן חד משמעי כי התשלום הנטען כתשלום ביתר, הינו שני תקבולים שנתקבלו כתקבול מצד ג', בסך של 2,102 ₪ ו – 11,037 ₪ (שניהם ביום 4.3.18), כך שאין המדובר בתשלום יזום מצד המערערים.

יצויין, כי במקום אחר בדף החשבון מופיע תקבול בסך 600 ₪, ולצידו צויין "בעקבות כניסת תקבול מחייב". דהיינו, מתבקשת המסקנה כי בעת שמדובר בתשלום המבוצע על ידי החייב, הדבר מצויין כך במפורש בדף החשבון, מה שאין כן ביחס לשני התשלומים הנטענים על ידי המערערים.

9. משאלה הם פני הדברים, אין כלל צורך להכריע בשאלה האם תשלום ביתר מצד חייב מאפשר ל ו להימנע מביצוע מספר תשלומים על פי צו החיוב, בהתאם לסכום ששולם מראש, ביתר, שכן בענייננו כלל אין המדובר בתשלום מצד המערערים – החייבים, אלא בתקבול שהינו תוצאה של הליך שננקט על ידי המשיבה , וכספים שהתקבלו מצד ג'. ודוק, אמנם ברגיל, עמידה בצו החיוב בתשלומים מעכבת הליכים, אולם עדיין קיימים הליכי גביה אותם ניתן לנקוט גם במקביל לעמידת החייב בצו החיוב, כך שניתן לתאר מצב שבו יתקבל לתיק ההוצל"פ סכום כסף על חשבון החוב מצד ג', גם מקום שבו עומד החייב בצו החיוב (השווה: רע"צ (ת"א) 2802-03-13 יחזקאל נ' סיטבון (25.4.13)).

מכל מקום, טענות החייבים כי ביצעו תשלומים ביתר מראש, ועל כן יש לעכב את המשך ביצוע התשלומים על פי צו החיוב, בהתאמה, דינן להדחות, שכן בענייננו כלל אין המדובר בתשלומים שבצעו החייבים מראש, ובניגוד לנטען על ידם , מדובר בכספים שהתקבלו לתיק ההוצל"פ כתוצאה מתקבול מצד ג'.

סוף, דבר הערעור נדחה.
המערערים יישאו בהוצאות המשיבה בגין ההליך בסך כולל של 2500 ש"ח, בהתחשב בכך שלבקשת המערערים, לא התקיים דיון.

ניתן היום, כ"ג שבט תש"פ, 18 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.