הדפסה

בית משפט השלום באילת ת"א 36945-02-11

בפני
כב' השופט יוסי טופף

התובעת:
(והנתבעת שכנגד)
איריס טהור, ת.ז. XXXXX445
ע"י ב"כ עו"ד שלמה יובל

נגד

הנתבעת:
(והתובעת שכנגד)
בריגיט כהן, ת.ז. XXXXXX327
ע"י ב"כ עו"ד אבי בן מאיר וענבל ידגר
משרד עו"ד ויסגלס - אלמגור

פסק דין

לפניי תביעות הדדיות הנוגעות לפרסום לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או " החוק").

הצדדים לתובענה

1. הגב' איריס טהור, היא התובעת והנתבעת שכנגד, משמשת כמזכירה במחלקת פיקוח בניה באגף הנדסה בעיריית אילת ( להלן: "איריס").

2. הגב' בריג'יט כהן, היא הנתבעת והתובעת שכנגד, משרתת כשוטרת בתחנת משטרת אילת ( להלן: "בריג'יט").

3. במועדים הרלוונטיים, התגוררו איריס ובריג'יט בשכנות במתחם מגורים ברחוב רות המואבייה באילת ( להלן: "מתחם המגורים"). נמסר כי באותו מתחם מגורים התגוררו בעת הרלוונטית שוטרים נוספים.

עיקרי טענותיה וראיותיה של איריס

4. בתביעתה, ייחסה איריס לבריג'יט ולעמיתיה השוטרים, התנכלות מרושעת ומתמשכת אשר הסבה לה ולמשפחתה נזקים חומריים ונפשיים. בכתב התביעה עתרה איריס לפיצוי בסכום של 549,758 ₪, בגין עוולות איסור לשון הרע, רשלנות והפרת חובות חקוקות. בתצהיר עדותה הראשית מנתה איריס רכיבי פיצוי בסכום כולל של 779,283 ₪. בכתב סיכומיה זנחה איריס את טענותיה באשר לרשלנות ולהפרת חובות חקוקות והתמקדה בעוולת לשון הרע, בגינה עתרה לפיצוי בסכום של 576,940 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך של 100,000 ₪.

5. ביוני 2008 רכשו איריס ובני משפחתה דירת מגורים חדשה במתחם המגורים, שבו התגוררו בריג'יט ומשפחתה וכן שוטרים נוספים ממרחב אילת. לטענת איריס, בתוך זמן קצר נקלעה למערכת יחסים עכורה עם בריג'יט ועמיתיה השוטרים נוכח חשדותיהם כי היא דיווחה על עבירות בניה לא חוקית שביצעו בדירותיהם במתחם המגורים, הסמוכות כאמור לדירתה של איריס.

6. איריס ציינה כי במסגרת תפקידה כמזכירת מחלקת הפיקוח בעיריית אילת היא מרכזת תלונות על חריגות בניה שמגיעות ממקורות שונים, שולחת מפקחי בניה לביקורות במקום, מנפיקה התראות על חריגות, מרכזת דו"חות מטעם המפקחים, לרבות זימונים למסירת גרסאות מטעם הנבדקים או לחקירות לפי בקשות מפקחי בניה, ולבסוף מעבירה את כל החומר הרלוונטי ללשכת היועץ המשפטי בעירייה לשם קבלת החלטה בדבר העמדה לדין. נטען כי לאיריס הוענקה תעודת מפקח בנייה, המקנה לה סמכויות שוטר.

7. לטענת איריס, ניסיונם של בריג'יט ועמיתיה השוטרים להציגה כ"מלשינה" או כמי שמעלימה תיקים תוך ניצול לרעה של תפקידה אך כדי לפגוע בהם, הציגו אותה כמושחתת ולדברים אלה משמעויות והשלכות מרחיקות לכת באשר למעמדה ולתפקידה.

8. איריס טענה כי בריג'יט ושכנים נוספים במתחם המגורים אכן ביצעו עבירות בניה, ובעקבות כך הגיעו מפקחים מטעם העיריה למלא דו"חות, בעקבותיהם נפתחה חקירה ונתקבלו המלצות להעמדה לדין. בריג'יט הלינה כי איריס היא זו שהלשינה על אותן חריגות בניה, העלימה מסמכים על מנת לעכב את מתן האישורים שהגישה לצורך הסדרת הבניה החריגה, ובדרך זו הביאה להגשת כתב אישום נגדה. איריס טענה כי לא פעלה כלל נגד שכניה במתחם המגורים, בכללם בריג'יט ומשפחתה, אלא כל שעשתה פעלה בהתאם לנהלים ביושר ובתום לב במסגרת מילוי תפקידה. איריס מסרה כי רק בעקבות פנייתה למנכ"ל העירייה, על מנת לשתפו בהשתלשלות האירועים, נשלחו פקחים לביתם של השוטרים, בהוראת מנכ"ל העירייה, לבדיקת הימצאותן של חריגות בניה ללא היתר. איריס טענה כי בריג'יט טפלה כלפיה וכלפי משפחתה האשמות שווא מרושעות ובדרך זו גרמה לה לנזקים כלכליים ונפשיים עד כדי נכות נפשית והיא נתונה לטיפול רפואי.

9. להלן רצף אירועים, אותם ביקשה איריס להדגיש, שהביאו בסופו של יום להתדרדרות במצבה הרפואי והכלכלי:

א. ביום 2.5.2008 נמסרה לשוטר עופר תם, אשר שימש כחוקר נוער במשטרת אילת, והתגורר במתחם המגורים, התראה על חריגת בניה בביתו. עופר תם פנה לחברו בשם דודו ממן, מפקח בעיריית אילת, העובד בסיירת המשותפת לעירייה ולמשטרה, על מנת שיסייע לו בביטול ההתראה. לטענת איריס, היא הוזמנה למפגש בביתו של השוטר עופר תם, ולמפגש התלווה מפקח נוסף בשם אחיקם סטמתי. לדבריה, הסבירה לעופר תם את ההליכים להגשת תכניות וכשהבינה שמבוקש ממנה לבטל את ההתראה שנשלחה לעופר תם, היא מסרה לו שלא היא זו שהתלוננה על חריגת הבניה בביתו ולא היא הכתובת לביטולי דו"חות. לטענת איריס, באותו מעמד השוטר עופר תם אמר לה בארבע עיניים שכדאי לה לחשוב פעמיים והוסיף: "אני חוקר נוער ואת עוד תצטרכי אותי".

לימים, בפברואר 2009 התממש איומו של השוטר עופר תם, כך לטענת איריס, בעת שבנה הקטין זומן לחקירה במשטרה בקשר לפדופיל שלטענת המשטרה היה עמו בקשר. איריס טענה כי זימון בנה לחקירה היה בניגוד לכללים המחייבים גביית עדות מנער בגילו, תוך מניעת מסירת מידע לאיריס, בהיותה אמו של הקטין. נטען כי נאסר על איריס להיות נוכחת בעת גביית העדות ורק בעקבות לחצים ודרישות בכתב נמסר לה עותק מעדות בנה. איריס ביקשה לקשור אירוע זה לאותה אמירה של השוטר עופר תם כמעין מימוש האיום נגדה. לטענתה, כאשר הסתיימה גביית העדות מבנה, היא פגשה בשוטר עופר תם, אשר הסתכל עליה ורמז לה בתנועה, כמעין אומר: "אמרתי לך".

ב. בחודש מאי 2008 הוגשה תלונה נגד השוטר יניב טל ( אשר מאז פרש משירות במשטרה) בגין חריגת בניה בדירתו, אשר אינה במתחם המגורים, אך נטען כי הוא מודע להסתבכויות חבריו השוטרים בחריגות בניה. נטען כי מפקח הבניה אחיקם סטמתי מילא דו"ח בגין אותה חריגת בניה ולימים זומן השוטר יניב טל לחקירה במשרדי מחלקת הפיקוח. לטענת איריס, בצאת השוטר טל מחקירתו אצל המפקח סטמתי הוא פנה אליה ושאל אותה: "את איריס טהור?". לדבריה, היא הופתעה מהפניה ושאלה את אחיקם סטמתי לפשר הדבר והוא השיב לה שבמהלך החקירה הוא שאל אודותיה. איריס ציינה שהתקשרה לשוטר יניב טל ושאלה מדוע התעניין בה, ועל כך השיב: "שיהיה לך חג שמח" וניתק. לטענת איריס, תשובה זו גרמה לה לתחושת אי נוחות.

ג. במהלך שנת 2008 פנתה בריג'יט למפקח בניה בשם אפי טלקר ושאלה אותו בנוגע לרצונה לעשות שינויים בדירה, תוך שציינה: "האם איריס תדווח גם עלי ותשלח לי מפקח, כאשר תגלה שאני עברתי עבירות בניה?". איריס ציינה כי בעקבות כך היא פנתה למפקד משטרת אילת וסיפרה לו אודות שיחה זו. כעבור זמן קצר, התקשרה אליה בריג'יט וביקשה להתנצל על דבריה.

בהקשר זה נמסר כי בספטמבר 2008 הגישה בריג'יט תכניות בניה לאישור תוספות בניה בדירתה. בינואר 2009, עוד טרם ניתן היתר, בוצעו חריגות בניה בביתה של בריג'יט. ביולי 2009 נחשפו חריגות הבניה בביתה של בריג'יט, בעקבות תלונת שכנים וביקורת מפקח. ביום 26.08.2009 נשלחה למשפחתה של בריג'יט התראה והיא זומנה לחקירה במחלקת הפיקוח. ביום 15.10.2009 הועבר תיק הפיקוח ללשכה המשפטית לקבלת החלטה בנוגע להעמדה לדין בגין עבירות בניה. ביום 30.05.2010 הוגש כתב אישום נגד בריג'יט ובעלה בגין בניה ללא היתר בביתם.

ד. ביום 30.01.2009 הודע לאיריס כי הוזן דיווח כלשהו אודותיה במחשב המשטרתי, שלדבריה הינו מידע כוזב ולא ידוע, בגינו הפכה למי שראויה למעקב מבלי לבקש את התייחסותה. איריס טענה כי נודע לה שהמידע השקרי הוזן על ידי קצין המודיעין של משטרת אילת בשם מרציאנו, והמקור למידע הוא שוטר שביקר במחלקת ההנדסה. לטענת איריס, עד לאותו מועד היא הייתה פעילה במשך כשנתיים בסיירת הורים במסגרת המשמר האזרחי, ובעקבות אותו מידע, הודע לה כי אינה יכולה עוד לצאת לסיורים נוכח ההתראה שמופיעה בעניינה במחשב המשטרתי. בעקבות כך פנתה איריס למפקד משטרת אילת. ביום 12.02.2009 קיבלה איריס הודעה מרמ"ד בקרה ופניות מתנדבים אק"מ באגף הקהילה ומשא"ז, לפיה הוחלט על ידי גורמי המטה והשטח לאשר את המשך התנדבותה במסגרת המשמר האזרחי. על אף שאיריס ציינה כי אינה יודעת מי המקור לאותו דיווח במחשב המשטרה, הרי שלשיטתה היגיון הדברים מפנה למי משלושת השוטרים: בריג'יט, עופר תם ויניב טל, ויש להתייחס אליהם כאל " מעוולים במשותף" בעניין זה.

10. איריס טענה כי בריג'יט הציגה אותה כגורם המניע להגשת האישומים נגדה, כמי שמעכבת את מתן אישורי הבניה בהליך שהגישה לצורך כך, ופתחה בסדרת השמצות ופעולות שנועדו לפגוע בה, במשרתה ובמשפחתה. איריס טענה כי באפריל 2010 גב' סיגלית אבו חצרה, שמלבד היותה אשת שוטר, היא חברה קרובה שלה, פגשה את בריג'יט, בעת שהגיעה לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה על אובדן תיק המסמכים שהיא עצמה הגישה למחלקת ההנדסה, ובשיחתן אמרה לה בריג'יט, כך: "יש שם מישהי זבל שהיא מעלימה את התיק ומזיזה אותו למטה". סיגלית אבו חצרה שאלה את בריג'יט במי מדובר, והיא השיבה כי מדובר באיריס.

11. כנזכר, ביום 30.05.2010 הוגש כתב אישום נגד בריג'יט ובעלה, בגין בניית פרגולה, שער, גדר ורשת ללא היתר. נמסר כי בעקבות כך שיגרה בריג'יט מכתב ליועצת המשפטית של עיריית אילת, עו"ד דפנה ישראלי, במסגרתו ביקשה למחוק את כתב האישום והתייחסה לאיריס, מבלי לנקוב בשמה, בזו הלשון: "אני מאד רוצה לחשוב שאין קשר בין תלונה שהוגשה נגדי ונגד מספר שוטרים נוספים ( אני משרתת כשוטרת במרחב אילת) ע"י עובדת מסוימת במחלקת הרישוי ( אותה מחלקה האמונה על מתן ההיתרים), עניין בו זוכינו מכל וכל והוחלט לסגור את התיק ובין הסחבת בתיק שלי וכתוצאה מכך גם הגשת כתב אישום. ... אני חוששת כי ' יד נעלמה' כיוונה לכך שהמצב יתדרדר לידי כתב אישום כפי שאכן קרה בפועל לצערי. ... לא ניתן להימנע מהתחושה כי התיק מושהה בכוונה תחילה".

12. איריס טענה כי במהלך שנת 2010 בריג'יט ביצעה נגדה " חקירה פרטית" בנוגע לרכישת דירתה במתחם בשכנות לבריג'יט. נטען כי בריג'יט ביקשה לייחס לאיריס ומשפחתה קבלת טובות הנאה ושוחד מהקבלן שהתבטאו בשיפוץ הדירה. איריס מסרה כי רכשה מהקבלן דירה חדשה, אך זו שימשה קודם לכן למגורי עובדי הקבלן, ועל כן טרם מסירת הדירה לשימושה היה צורך לרענן ולתקן נזקים קלים שנגרמו בדירה.

13. איריס טענה כי עובד עירייה המצוי בקשרי חברות עם השוטרים סיפר לה שהתנהלה נגדה חקירה משטרתית במחלקה הכלכלית, בעקבות תלונה או מידע שדווח עליה, אך התיק נסגר מבלי שזומנה לחקירה. לטענתה, אין בידה כדי לאמת מידע זה, אך הדברים נקשרים זה בזה כחוליות בשרשרת פעולות יזומות נגדה.

14. נטען כי ביום 14.07.2010, בעת שבריג'יט המתינה לפגישה עם סגן ראש העירייה, הממונה על תיק ההנדסה, אמרה למאן דהוא, ברמיזה לאיריס מבלי לנקוב בשמה, כך: "יש מישהי במחלקת הרישוי שמכוונת שהיא לא תקבל אישורים".

15. כמו כן, בריג'יט ביקשה להיפגש עם מהנדס העיר, ובעת ההמתנה למפגש שוחחה עם מנהלת לשכתו, גב' רינת מועלם, וסיפרה לה על העלמת תיקים באחריותה של איריס. רינת מועלם השיבה שלא ניתן להעלים תיקים, ועל כך השיבה בריג'יט, כפי הנטען: "את אינך יודעת מי זו איריס".

16. על רקע תחושותיה הקשות של איריס כי בריג'יט ועמיתיה השוטרים מתנכלים לה, היא פנתה לגורמים שונים בכללם מנכ"ל עיריית אילת, היועצת המשפטית של עיריית אילת, מפקד משטרת אילת ומח"ש.

נטען כי מח"ש השיבה לאיריס כי הנושא אינו עניין לחקירה במסגרת מח"ש והתלונה הועברה ליחידה לפניות הציבור במשרד המשפטים. היחידה לפניות הציבור מינתה קצין בודק שהגיע לאילת, ולאחר שקיים שיחות עם השוטרים ועם איריס, מצא שאין מקום לחקירת השוטרים והתיק נסגר.

איריס הגישה ערר על הקביעה, שאין מדובר בתלונה בחקירת מח"ש, ללשכת פרקליט המדינה. פרקליטות המדינה דחתה את הערר. נמסר כי עיון בתלונתה של איריס העלה כי המעשים המיוחסים לשוטרים מתאימים לבירור במישור המשמעתי על ידי היחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל וככל שזו תעלה ממצאים פליליים יוחזר התיק למחלקה לחקירות שוטרים. עוד נמסר כי באשר לתלונה לעניין אי אכיפת חוק תכנון ובניה נגד השוטרים, המשנה לפרקליט המדינה מצא לנכון להעבירה לטיפול המנהל היחידה הארצית לפיקוח הבניה.

17. לטענת איריס, רצף האירועים חיזק את הרגשתה הקשה שהיא ומשפחתה נמצאים " על הכוונת" של אותם שוטרים שנזכרו בתביעתה, אשר לדבריה נהנים מתחושת כוח וגיבוי אוטומטי מהפיקוד שלהם, וגרמו לה נזקים, לפגיעה בפרנסתה ולהשפלתה בפני כל, בעיקר בעיר קטנה כמו אילת. נטען כי ההשמצות של בריג'יט כלפי איריס והניסיון לאסוף מידע מפליל אודותיה, הביא להתדרדרות במצבה הנפשי. איריס מסרה כי התכנסה בתוך עצמה, נתקפה פחדים, גילתה אדישות לעבודתה ולחובותיה כלפי בני ביתה וחשה ירידה דרסטית בתפקודה. איריס ציינה כי היא פנתה לקבלת טיפול פסיכיאטרי, קיבלה טיפול תרופתי ותכנית של תרגילי הרפיה, ועל אף זאת נותרה במצב של אדישות ורפיון כללי. איריס ציינה כי היא מגיעה לעבודתה ללא חשק, שוקעת בהרהורים, מוצאת את עצמה בוכה לעתים תכופות ונמנעת מלחתום על החלטות שפוגעות באנשים, מחשש שיבואו אליה בטענות.

18. איריס מסרה כי היא ובני משפחתה לא יכלו עוד לחיות בשכנות עם בריג'יט ועמיתיה השוטרים ועל כן נאלצו למכור את דירת חלומותיהם ולרכוש דירה אחרת, פחותה באיכותה, אך לבסוף לא עלה בידם לשלם עבורה, ומאז הם מתגוררים בשכירות על כל ההוצאות הכרוכות בכך.

19. איריס ציינה בתצהירה שבא-כוחה, עו"ד שלמה יובל, יעץ לה שלא לתבוע את יתר השוטרים, מלבד בריג'יט, בשל חוסר ראיות מספיקות, והמליץ לה להיבדק על ידי רופאה פסיכיאטרית מומחית כדי שתקבע אם נגרמה לה נכות נפשית וחומרתה. איריס ביקשה להסתמך על חוות דעתה של ד"ר אורית שלמון, מומחית לפסיכיאטריה, אשר מצאה כי הפרעת ההסתגלות ממנה היא סובלת מתבטאת בפגיעה תפקודית, מבחינת כושר עבודה והתאמתה החברתית והעריכה את נכותה בשיעור של 20%, ובחוות דעת מאוחרת בשיעור של 30%, בהתאם לסעיף 34 ג לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

20. לאור זאת, עתרה איריס לחייב את בריג'יט בגין נזקיה, כך לפי תצהירה, כדלקמן: פיצוי בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק בסכום של 100,000 ₪; פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 200,000 ₪; פיצוי בגין נכות נפשית בשיעור של 30% ובכלל זה פיצוי בגין אובדן הכנסה בעתיד בסכום של 317,505 ₪; פיצוי בגין הוצאות החלפת סביבת המגורים בסכום של 133,228 ₪; פיצוי בשל הוצאות עריכת חוות דעת רפואיות בסכום של 8,450 ₪; כיסוי הוצאות עתידיות לבדיקות רפואיות, טיסות לבדיקות ועזרה לבית בסכום כולל של 20,000 ₪.

למען הסדר הטוב יש לציין כי בכתב הסיכומים עתרה התובעת לפיצוי, באופן שונה, כמפורט להלן: פיצוי בגין עוולת לשון הרע, ללא הוכחת נזק, בסכום של 140,000 ₪; פיצוי בגין נכות נפשית בשיעור של 30% בסך של 250,000 ₪; פיצוי בגין הוצאות מעבר דירה בסך של 140,000 ₪; פיצוי בגין החזר הוצאות לבדיקות רפואיות, טיסות ואגרות בסך של 40,000 ₪; פיצוי בגין תשלום עבור חוות דעת בסכום של 6,940 ₪, פיצוי בגין אבדן השתכרות לעתיד בתחשיב גלובלי למקרה של פיטורין במהלך העשור הקרוב לפיי שיקול דעת בית המשפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 100,000 ₪.

עיקרי העדויות שנשמעו מטעם איריס

21. פיטר טהור, בעלה של איריס, מסר כי הם נשואים מאז שנת 1992, חובקים שלושה ילדים והוא מועסק כתברואן במחלקת רישוי עסקים בעיריית אילת ( להלן: "פיטר"). פיטר ציין כי איריס הינה עובדת מסורה ומקצועית, מנהיגה במקום עבודתה ועברה בהצלחה כל קורס מקצועי. פיטר סיפר כי לאיריס יש רגישות מיוחדת לפגיעה בילדיה, לפגיעה בשמה הטוב, במיוחד בהקשר המקצועי לעבודתה שתפסה מקום מרכזי בחייה. לדבריו, איריס הוצגה על ידי בריג'יט ועמיתיה השוטרים כ"מלשינה" שהתלוננה על חריגות בניה בבתיהם, והם " סימנו" אותה כיעד ולכן החליטו להציק לה. פיטר ציין כי איריס לא עמדה בלחצים ובאיומים המרומזים שהופנו כלפיה, בעיקר במקרה שבו דווח על איריס למחשב המשטרתי שהיא כביכול " יעד מודיעיני", ובשל כך הורחקה מהתנדבות בסיירת הורים. אירוע נוסף שציין פיטר בגינו פיתחה איריס פחד מאימת התנכלויות שוטרים הינו זימונו של בנם לחקירה במשטרה בקשר לפדופיל, בניגוד לנהלים, בדרך שנועדה לזעזע את איריס.

פיטר ציין כי בריג'יט האשימה את איריס בהעלמת תיקים של בקשות לאישור בניה שלה ושל אחרים, וטענה שהיא מתנכלת לה ולשוטרים. נטען כי בריג'יט פעלה כדי לאסוף מידע מפליל אודותיה של איריס במשרדי הקבלן שמכר להם את הדירה, כדי להראות שהיא מושחתת וקיבלה טובות הנאה והנחות מהקבלן. נטען כי השמצות אלה על רקע האירועים הקודמים ערערו את איריס והחלישו אותה. לדבריו, איריס הפכה מאישה חברותית ומלאת שמחת חיים לחרדתית, דיכאונית הזקוקה לטיפול רפואי נפשי. פיטר ציין כי בעקבות כל האמור הם נאלצו לעזוב את הדירה בצער רב היות והשכנות לבריג'יט ולשוטרים עברייני הבניה, כך כלשונו, ערערה את איריס שגילתה חרדות ופחדים מהקרבה לשכנים. נטען כי המעבר לדירה שכורה עד לבניית הדירה החלופית היה כרוך בהוצאות מעבר למצופה, עד כי הם התקשו לכלכל את עצמם ונזקקו למשכנתא גבוהה יותר. פיטר מנה את הקשיים התפקודיים של איריס לתפקד כאם ורעיה, אשר הצריכו אותו למעורבות מוגברת בגידול הילדים ודאגה למשק הבית.

22. סיגלית אבו חצרה, תושבת אילת, נשואה לשוטר בגמלאות, ציינה כי היא מכירה את איריס במשך כ-10 שנים והן חברות טובות ומתראות כמעט מדי יום ( להלן: "סיגלית"). סיגלית ציינה כי היא מכירה מקרוב את המצוקות שחוותה איריס ואת מצבה הנפשי, אשר שינה את התנהגותה ויחסה לחיים בצורה קיצונית במהלך השנים האחרונות, מאז הסתבכה עם שוטרים עברייני בניה. סיגלית סיפרה שאיריס פיתחה חרדה משוטרים, בעקבותיה פנתה לטיפול רפואי והיא נזקקת לתרופות פסיכיאטריות. לדבריה, בעבר איריס הייתה אדם נעים וקל, אלגנטית וספורטיבית, הקפידה על הופעה וכושר, עובדת חרוצה, מתחשבת בכל אדם, שומרת סוד, אינה מרכלת, אוהבת את משפחתה וגאה בה. סיגלית ציינה כי בעקבות האירועים המפורטים איריס מזניחה את עצמה, אינה שומרת על אסתטיות שאפיינה אותה, איבדה את שמחת החיים, עייפה במרבית שעות היום, חסרת מוטיבציה וסובלת מתחלואים רבים.

סיגלית מסרה כי בראשית שנת 2010 נעלם באגף ההנדסה שבעירייה תיק בקשתה לאישור בניה שהיא עצמה הגישה ולכן היא פנתה לאיריס והתלוננה על כך. לדבריה איריס הסבירה לה את הנוהל, כיוונה אותה לגורם המתאים להגשת תלונות ונמנעה מלהתערב מעבר לכך. באגף הבניה עזרו לסיגלית לשחזר את התיק על חשבון העירייה, והמליצו לה להגיש תלונה במשטרה. בעקבות כך, הגיעה סיגלית לתחנת המשטרה והתלוננה על אובדן התיק. כאשר עמדה לצאת מתחנת המשטרה פנתה אליה בריג'יט שמכירה אותה כאשת שוטר ושאלה אותה לפשר מעשיה. סיגלית ציינה כי היא סיפרה לבריג'יט את השתלשלות העניינים בקשר להיעלמות המסמכים שהגישה לאגף ההנדסה. לדבריה, בריג'יט אמרה לה שמקרים דומים קרו להרבה שוטרים ובהקשר זה הזכירה את שמם של השוטרים עופר תם ויניב טל. בריג'יט אף שאלה אותה האם היא חושדת במישהי, וסיגלית ספרה שהשיבה לה שהיא חושדת בפקח אחיקם. במענה לכך, אמרה לה בריג'יט כי: "מה פתאום אחיקם ילד טוב, ילד חמוד, אין סיכוי". ולאחר מכן הוסיפה בריג'יט: "אני חושדת במישהי שיושבת שם בסוף במחלקת הפיקוח בעירייה, זבל כזאת שהיא מעלימה את התיקים. איריס אני חושבת שקוראים לה". סיגלית ציינה כי בריג'יט עשתה תנועת ידיים שמסמנת העברת התיקים אל מתחת לשולחן. סיגלית מסרה שהיא התאפקה ולא השיבה לבריג'יט, ולאחר מכן יצאה בסערת רגשות מתחנת המשטרה והתקשרה לספר לאיריס אודות שיחתה עם בריג'יט. סיגלית סיפרה כי לימים נודע לה שאיריס הקליטה את השיחה ביניהן מחשש שתזדקק לה, אך לנוכח עדותה בעניין זה לא נדרשה איריס להציג את ההקלטה לבית המשפט.

23. רינת מועלם, עובדת עיריית אילת מזה 30 שנה באגף ההנדסה, ציינה כי היא מכירה את איריס כ-20 שנה והיא זו שקלטה אותה לעבודה במחלקת הפיקוח ( להלן: "רינת"). רינת ציינה כי איריס תפקדה במשך השנים כעובדת מצוינת, אחראית, יעילה, ישרה, קפדנית וטובת לב. ברם, מאז ששוטרים התלוננו על איריס ניכר עליה כי היא מוטרדת והתנהגותה השתנתה. רינת ציינה כי בשנת 2010 היא שימשה מנהלת לשכת מהנדס העיר אילת ומנהלת לשכת סגן ראש העירייה ובין היתר טיפלה בתיאום פגישות. לדבריה, פגשה בבריג'יט שעה שביקשה להיכנס ללשכת מהנדס העיר בקשר לטיפול בבקשות שהגישה לאישור תוספות בניה בביתה. רינת ציינה כי בריג'יט הייתה כעוסה מאד וכששאלה אותה מה קרה? השיבה שיש במחלקה עובדים שפוגעים בה ועושים מה שהם רוצים כדי לעכב את הטיפול בתיק שלה ושל שוטרים נוספים וכי יש מישהי שמושכת בחוטים ורודפת אותה. רינת ציינה כי שאלה את בריג'יט במי המדובר וזו השיבה כי היא מדברת על איריס טהור, שהיא שכנה שלה. בריג'יט הוסיפה כי איריס התלוננה עליה משום שהיא בנתה מחסן ופרגולה בביתם ללא היתר. רינת הוסיפה כי ביקשה להגן על איריס ואמרה לבריג'יט כי תלונה על בניה ללא היתר יכולה להגיע מביקור מפקחים במקום או מתלונה של כל שכן אחר, ולאו דווקא מאיריס אשר מוכרת לה היטב ומעשה שכזה אינו מתאים לה. לדבריה, בריג'יט השיבה לה ברוגז והתעקשה שאיריס אשמה, מפני שהיא מושכת בחוטים. בריג'יט ביקשה להיפגש עם מהנדס העיר כדי לספר לו על כך שתיקים שלה ושל שוטרים אחרים נעלמו וצריכים להגישם מחדש. רינת אמרה לבריג'יט כי יש נהלים מסודרים במחלקה, הכל נרשם מיד עם הגעת תלונה ויש רישום של כל פעולות המפקחים, ואילו איריס היא " בסך הכל מזכירה שמרכזת פעולות". בריג'יט השיבה לה שוב ושוב: "את לא יודעת" והתעקשה שאיריס מחבלת בעבודה. רינת ציינה כי שאלה את בריג'יט למה לדעתה איריס נטפלת אליה, והיא שבה על תשובתה: "את לא מבינה ואם היית מבינה היית יודעת". בעדותה בבית המשפט ציינה רינת כי בריג'יט " לכלכה" בפניה על איריס, ואמרה לגביה שהיא " מעלימה תיקים" ו"הגישה תלונות".

24. שביט שמחי, מנהל מחלקת הפיקוח במנהל ההנדסה והממונה הישיר על איריס, מסר שהוא מכיר את איריס מזה כ-15 שנה ושימש כממונה עליה בשתי תקופות עד שנת 2004 ולאחר מכן החל משנת 2010 כששב לתפקידו הקודם במחלקה ( להלן: "שמחי"). שמחי ציין כי בנוסף לתפקידו כממונה על איריס, הוא משמש חבר בוועד העובדים, וגם בדרך זו נחשף לבעיותיה של איריס מול השוטרים, עברייני הבניה ובכללם בריג'יט. שמחי ציין כי ניכר הבדל משמעותי בהתנהגותה של איריס ותפקודה לפני ההסתבכות עם השוטרים ולאחריה. לדבריו, איריס הייתה סמכותית. מאורגנת, מקצועית, שפעה בטחון עצמי, כיבדה כל אדם והייתה מאירת פנים. לדבריו, איריס ביצעה את מלאכתה באופן קפדני, דייקני, בהתאם לנהלים, ביושרה וללא משוא פנים. שמחי ציין שאיריס שיתפה אותו בהתנכלויות שחוותה מהשוטרים והפצת אשמה כלפיה, כמי שהלשינה עליהם כעברייני בניה. שמחי התרשם שאיריס פיתחה חשש ונכנסה למצבי חרדה ובכי שלא אפיינו אותה. לדבריו, האירוע החמור עליו סיפרה לו איריס היה כאשר הגדירו אותה " יעד מודיעיני" וסילקו אותה מסיירת ההורים. לדבריו, מאז שנת 2011 איריס מבוהלת, חסרת בטחון, חוששת לחתום בשמה על הפעלת פקחים כבעבר, סובלת ממצבי רוח, נוטה להסתגר ומרבה לבכות. שמחי מצא להדגיש כי הזדמן לו להתרשם מאיריס בעקבות זימון בנה לחקירה במשטרה, לאחריו שבה לעבודה כשהיא " כולה שבורה, ממש סמרטוט", כפי תיאורו. לדבריו, איריס סיפרה לו שנטפלו אליה ולבנה שזומן למשטרה על ידי חוקר נוער בתיק הקשור לפדופיל. שמחי ציין כי לאחר שבריג'יט קיבלה היתר בניה לביתה, איריס הביעה שמחה ואמרה שלפחות עתה בריג'יט תרד ממנה ולא תשמיץ אותה או תציק לה כפי שעשתה. שמחי מסר כי למרבה הצער מצבה של איריס לא השתפר, היא ממעיטה לדבר, כבויה, שקועה בעצמה וחוששת מהמשטרה.

25. אפי טלקר שימש כאחראי פיקוח בניה באגף ההנדסה שבעיריית אילת עד שנת 2010 ומכיר את איריס מעבודתם המשותפת במחלקה ( להלן: "טלקר"). טלקר מסר כי בראשית שנת 2008 בהיותו בתחנת אילת, לצורך הגשת בקשה לצו הריסה, פגש באקראי את בריג'יט וזו שאלה אותו האם אפשר לסגור חלל ורק לאחר מכן לקבל היתר בניה. טלקר ציין כי השיב לה על כך בשלילה. בעקבות כך שאלה אותו בריג'יט האם במידה והיא בכל זאת תבנה, איריס תלשין עליה. לדבריו, סיפר על כך לאיריס וראה שהיא נפגעה מאד. בעקבות הדברים פנתה איריס למפקד משטרת אילת ולאחר מכן סיפרה לו כי הדבר הביא לכך שבריג'יט התקשרה אליה והתנצלה על דבריה. לדברי טלקר, הוא מילא דו"ח פיקוח על שוטר שפתח פתח בביתו ללא היתר במתחם שבו התגוררה איריס, וזאת בעקבות דיווח ממקור אנונימי. אותו שוטר הגיע למחלקת הפיקוח, בעקבות זימונו לחקירה, ולאחר מכן ניגש לאיריס ואמר לה: "יש לי דיבור אתך בארבע עיניים". טלקר ציין כי במהלך עבודתו המשותפת עם איריס במשך כ-12 שנה, הוא התרשם כי איריס היא עובדת מקצועית, מסורה ויעילה, טיפוס חברותי, סמכותי, חמה, אדיבה שאינה מדברת רעה על איש. טלקר ציין כי בעקבות האירועים עם השוטרים הבחין בשינוי קיצוני במצב רוחה של איריס, היא התכנסה בתוך עצמה, החסירה ימי עבודה, הסתגרה בחדרה, בכתה ונראתה רע.

26. ד"ר אורית שלמון, מומחית בפסיכיאטריה, הגישה שתי חוות דעת לבקשת איריס לשם הערכת מצבה הנפשי ודרגת נכותה, והקשר בין מצבה הנפשי בעת מתן חוות הדעת לאירועים נשוא כתב התביעה. בחוות דעתה הראשונה מיום 28.11.2010 ציינה ד"ר שלמון כי נפגשה עם איריס ביום 19.11.2010 ועיינה במסמכים שהובאו לידיעתה, ביניהם מסמכים רפואיים מקופת החולים, מבית החולים ומהפסיכיאטר המטפל. ד"ר שלמון סקרה בחוות דעתה בין היתר את האירועים המפורטים בכתב התביעה, כפי שנמסרו לה מאיריס, ביניהם הזנת מידע אודותיה במחשב משטרת ישראל וזימון בנה לחקירה במשטרה בנוגע להטרדה שהוא עצמו לא התלונן עליה. ד"ר שלמון ציינה כי ניתן לראות שינוי קיצוני בהתנהגותה של איריס בעקבות שני אירועים אלה, כאשר הפכה מאישה חברותית, פעילה ומלאת שמחת חיים לחרדתית, דאגנית, כבויה ומסתגרת. נמסר שאיריס החלה לסבול מהתקפי חרדה שמתבטאים ברעד, לחץ בחזה, בכי, תחושת מועקה וניתוק, בעיקר בכל פעם כשהיא נתקלת בגורמי משטרה. נמסר כי עקב מצבה איריס נמצאת בטיפול במרפאה לבריאות הנפש ומצויה בטיפול תרופתי אנטי חרדתי ודכאוני והרגעתי, והופנתה לטיפול פסיכו-תרפיה פרטני. ד"ר שלמון אבחנה את איריס כמי שסובלת מהפרעת הסתגלות עם חרדה ומצב רוח דכאוני. צוין כי ההיתקלויות עם גורמי המשטרה הן שהביאו לפרוץ ההפרעה ממנה סובלת איריס, המתבטאים כאמור בסימפטומים של דכאון וחרדה, מצב רוח ירוד, פגיעה בשמחת החיים והחברותיות, התקפי חרדה ודאגנות כללית. לאור זאת, כך נטען, ניכרת פגיעה בתפקודה של איריס בכל תחומי החיים. במישור המקצועי - היא מרבה להיעדר מהעבודה ( כשבוע בחודש). במישור החברתי - איריס ניתקה קשרים חברתיים והפסיקה לצאת ולבלות. במישור המשפחתי - זוהתה פגיעה קשה ביחסיה עם בן זוגה, היא מתקשה להגיע עמו לאינטימיות והפסיקה את כל פעילויות שעות הפנאי המשותפות להם. כמו כן, חל שינוי בהתנהלותה מול ילדיה שבא לידי ביטוי בחרדתיות יתר. ברמה האישית והדימוי העצמי - איריס מרגישה חסרת בטחון, כבויה ולא כפי שהייתה.
בסיכום הדברים, העריכה ד"ר שלמון את נכותה הנפשית של איריס בשיעור של 20% בהתאם לסעיף 34 ג לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

בתאריך 06.11.2011 ערכה ד"ר שלמון חוות דעת נוספת, במסגרתה ציינה כי מאז בדיקתה את איריס ביום 19.11.2010 חלה החרפה במצבה הנפשי המתבטא במספר רב של היבטים, ביניהם: ריבוי בכי; דאגה וחרדה לבני משפחתה; התקפי פניקה המתבטאים בקשיי נשימה, רעד, כאבי ראש, סחרחורות, דפיקות לב, כאבי בטן, חולשה, תחושת עלפון ופחד; פחדים לצאת מהבית ללא ליווי בשעות הערב; תחושות של השפלה וחוסר שמחת חיים; תחושת חוסר אמון באנשים; קשיי שינה ללא כדורי הרגעה; תיאבון לא סדיר; אכילת מתוק והשמנה; ירידה בריכוז עם בלבול, מתקשה לקרוא ספר ולצפות בסרט; חוסר אנרגיה עם ריבוי שינה; עצבנות; חוסר חשק וירידה בהנאה; ירידה בדאגה להופעה חיצונית וריבוי תלונות סומטיות.
לעניות דעתה של ד"ר שלמון, נקודת ציון חשובה בתקופה המתוארת, בה ניכרת ירידה נוספת במצבה הנפשי של איריס, חלה ביוני 2011, לאחר שקיבלה לידיה העתק של כתב ההגנה במשפט זה. ד"ר שלמון ציינה כי איריס מטופלת בטיפול תרופתי המוכר כטיפול הרגעתי מקבוצת תרופות נוגדות פסיכוזה והומלץ לה להשתלב בטיפול קבוצתי לסובלים מהפרעות חרדה, אך נוכח תחושת בושה ופחדים היא לא נענתה להצעה זו. לאור החרפה במצבה של איריס מבחינת סימפטומי החרדה והדיכאון לצד ירידה תפקודית בכל תחומי החיים, המגבילים באופן ניכר את התאמתה הסוציאלית וכושר עבודתה, העריכה ד"ר שלמון את נכותה הנפשית של איריס בשיעור של 30% בהתאם לסעיף 34 ג לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

יצוין כי בעדותה של ד"ר שלמון בבית המשפט היא הבהירה כי החששות של איריס כמי שמצטיירת כגורם שהלשין על שוטרים בגין עבירות בניה יכולות להוות אירוע דחק. ברם, הפרעת ההסתגלות שקשורה בכך התפתחה מאוחר יותר בחודשים ינואר-פברואר 2009 בעקבות האירועים של הזנת מידע כוזב במחשב המשטרה וזימון בנה לחקירה במשטרה.

עיקרי טענותיה וראיותיה של בריג'יט

27. בריג'יט מסרה כי היא משרתת במשטרת ישראל מזה כ-25 שנה, מתוכן כ-15 שנה בעיר אילת. נמסר כי בתקופה הרלוונטית לאירועים נשוא התביעות, בריג'יט שימשה כשוטרת במרחב אילת בתפקיד רכזת תלונות ציבור בנושא אבדות ומציאות וכעובדת ההוצאה לפועל במשטרה. בריג'יט שללה כל קשר, ידיעה או השפעה, על גריעתה של איריס מסיירת ההורים או על זימונו של בנה למסירת עדות במשטרה. נטען כי כל טענותיה ותלונותיה של איריס כלפיה הן מופרכות.

28. בריג'יט ספרה כי בחודש מאי 2008 עברה להתגורר עם משפחתה בדירה חדשה במתחם המגורים, אשר ברחוב רות המואבייה בעיר אילת, בשכנות לאיריס ומשפחתה. לדבריה באותה עת כלל לא הכירה את איריס, לא ידעה מה עיסוקה ומעולם לא שוחחה עמה.

לטענת בריג'יט, איש לא התלונן על הבניה שביצעה בביתה ואף פקח לא ביקר בביתה על מנת להתריע בפניה או לפתוח נגדה תיק בגין חריגות בניה, כפי שעולה אף מתצהירה של איריס אשר הוגש מטעמה ליועצת המשפטית של עיריית אילת. ואילו בתצהירה של איריס, אשר הוגש חלף עדות ראשית במשפט, נטען כי תלונת שכנים עלומים על אודות הבניה הלא חוקית שביצעה התקבלה לכאורה רק בחודש יולי 2009. עוד הוסיפה בריג'יט כי אירועי הוצאת לשון הרע, שיוחסו לה על ידי איריס, עליהם העידו סיגלית אבו חצרה ורינת מועלם, אירעו לדבריהן בשנת 2010. מכאן העלתה בריג'יט תמיהה באשר למניע שיכול היה להיות לה כדי לרדוף ולהטריד את איריס, כפי שטענה נגדה כבר בראשית חודש פברואר 2009 בתלונתה למח"ש, או כפי שהעלתה במכתבה מיום 14.04.2009, לפיו איימה והטרידה אותה, ככל הנראה בשל החשש לדיווח על עבירות הבניה שביצעה בביתה. מכאן טענה בריג'יט כי די במועדי האירועים הנזכרים לעיל כדי ללמוד על כך שההאשמות של איריס כלפיה, בניסיון לסבכה עם המחלקה לחקירות שוטרים, היו הזויות ומופרכות.

29. לדברי בריג'יט, ביום 2.5.2008 השוטר עופר תם, המתגורר עם משפחתו באותו מתחם מגורים, ביצע בחצרו בניה ללא היתר והפקח אחיקם נקרא למקום לשם מתן התראה והנחיה להפסקת העבודות. מספר ימים לאחר מכן, אחיקם ואיריס נפגשו עם עופר תם בביתו. נטען, על בסיס עדותו של אחיקם, כי ביום 21.05.2008 הוצאה התראה בגין חריגות בניה ללא היתר גם לשוטר יניב טל.

לטענת בריג'יט מתן ההתראה לשוטר עופר תם והעובדה כי איריס טרחה ובאה לביתו כדי לנסות ולהוכיח שלא היא עמדה מאחורי התלונה נגדו, נודעו לה כעבור זמן קצר ובדרך זו התוודעה לראשונה לשמה של איריס ולתפקידה בעירייה.

30. בריג'יט מסרה כי בחודש אוגוסט 2008 שכרה את שירותיו של אבי בן ברוך, בתחום שירותי הנדסה ואדריכלות, על מנת שיגיש עבורה בקשה לקבלת היתר לעבודות אותן ביקשה לבצע בביתה. הבקשה נערכה והוגשה על ידו ביום 21.09.2008.

בשלב זה, נטען כי במהלך חודש אוגוסט או ספטמבר 2008, פגשה בריג'יט באפי טלקר ששימש כמנהל מחלקת הפיקוח בעירייה והממונה על איריס. במהלך שיחה ביניהם, מסרה בריג'יט כי לא תבנה בביתה ללא היתר, שכן אם תעשה כן השכנים ידווחו עליה. לדבריה, אפי טלקר שאל אותה מי הם שכניה ועל כך השיבה שהמזכירה שלו איריס היא שכנה המתגוררת במתחם. לאחר מספר ימים פגשה בריג'יט את מפקד מרחב אילת, שעדכן כי עובדת עירייה התלוננה עליה, כמי שייחסה לה עמידה מאחורי תלונות/הלשנות בגין חריגות בניה. בריג'יט מסרה כי קישרה את הדברים לשיחה שלה עם אפי טלקר וכך הבינה שמדובר באיריס. בפעם נוספת שפגשה במפקד המרחב, כך לדבריה, ביקשה ממנו מיוזמתה את רשותו להתקשר לאיריס כדי ליישר עמה את ההדורים וכך עשתה. בריג'יט ציינה כי בשיחתה עם איריס הבהירה לה שכלל לא השתמשה בכינוי " מלשין" על כל הטיותיו, וכלל לא אמרה שאיריס היא זו שמלשינה או עומדת מאחורי התלונות שהוגשו. לדברי בריג'יט היא ציינה בפני איריס כי אפשר שדבריה לא הובנו כהלכה והועברו אליה בצורה מעוותת, אך בשום שלב היא לא מצאה לנכון להתנצל על דבריה. לדבריה, איריס שמחה על השיחה והיא הסתיימה ברוח טובה.

31. לימים, כך טענה בריג'יט, איריס כרכה את שמה בתלונה שהוגשה למח"ש, בא-כוחה שיגר לה מכתב התראה והיא אף זומנה לחקירה בפני קצין בודק. בריג'יט טענה כי כל ההאשמות של איריס כלפיה הן חסרות שחר, והדגישה כי אין לה כל מעורבות או קשר לעצם זימונו של בנה לעדות במשטרה ו/או לתנאים ולנסיבות בהן נגבתה עדותו, וכן אין לה כל קשר להזנת מידע כלשהו אודות איריס במחשב המשטרתי או קשר למניעת השתתפותה בסיירת ההורים באילת.

32. לטענת בריג'יט, מחומר הראיות ניתן להסיק כי איריס היא זו שהתלוננה ודיווחה על חריגות בניה בביתה. עם זאת, בריג'יט מסרה שהיא אינה חולקת על זכותו הלגיטימית של כל אדם להתלונן על חריגות בניה שהוא עד להן. בריג'יט הביעה תמיהה מדוע איריס תבעה אותה, שכן לדבריה דווקא מצופה ממפקח בנייה לדווח על חריגות בנייה, ועל כן אמירה כלפי מפקח בעניין זה כלל אינה מהווה לשון הרע, היות והוא למעשה ממלא את תפקידו ומדווח על שעיניו רואות. בריג'יט הדגישה כי לא ייחסה לאיריס את שם הפועל: "להלשין", ולא אמרה עליה שהיא זו שהלשינה על חריגות הבנייה שבוצעו בביתה.

33. בריג'יט אישרה שפגשה את סיגלית, והן שוחחו על הנסיבות שהביאו את סיגלית להגשת התלונה. בריג'יט הכחישה את האמירות שיוחסו לה בקשר לאיריס. בריג'יט טענה כי סיגלית כלל לא הזכירה את שמו של אחיקם בשיחתן, אלא למעשה אמרה לה שהיא לא תגיד במי היא חושדת, ושבכל מקרה היא מגישה את תלונתה כ"כיסוי" למקרה שעניינה יגיע בשלב כלשהו למחלקה המשפטית. בריג'יט הכחישה כי כינתה את איריס בכינוי: "זבל". בריג'יט ציינה ששיתפה את איריס בסחבת בעבודת מחלקת ההנדסה שנמשכה כשנה וחצי, ועל מסמכים שנעלמו גם מהתיק שלה. לדבריה, סיפרה לסיגלית על ההתראות המשפטיות שהיא ושוטרים נוספים קיבלו מאיריס. סיגלית השיבה לה שאיריס היא בסה"כ פקידה במחלקה, ובמענה לכך אמרה לה שאיריס נמצאת במקום בעל פוטנציאל השפעה על קידום/עיכוב טיפול בתיקים, ובאמירתה זו התכוונה בין היתר לאופן ההתנהלות בקשר לתיקים של עופר תם, יניב טל ושלה.

34. בריג'יט אישרה כי פגשה את רינת, וסיפרה לה על הסחבת הבלתי מובנת בהנפקת היתר בנייה לביתה. בריג'יט הכחישה את טענותיה של רינת בכל הנוגע להתייחסותה לאיריס. בריג'יט טענה כי קצפה יצא דווקא כלפי גב' שרה עובדיה, שמחזיקה את התיק במשרדה, ואין לקשור את תלונותיה לאיריס.

35. בריג'יט הכחישה כי ביצעה חקירה פרטית בעניינה של איריס ובנוגע לרכישת דירתה, או כי אמרה שאיריס קבלה טובות הנאה כלשהן מהקבלן שמכר לה את דירתה.

36. בריג'יט הודתה כי נהגה בטיפשות בכך שביצעה חריגות בנייה בביתה, באופן לא ראוי ובניגוד לדין, מבלי להמתין לקבלת היתר בנייה. לדבריה, היא הסתמכה על כך שבקשות דומות מטעם שכניה לקבלת היתר אושרו, ולכן סברה שגם בקשתה תאושר, אך הנושא התמהמה יתר על המידה.

בריג'יט ציינה כי הבקשה לקבלת היתר מטעמה הוגש באמצעות אבי בן ברוך כבר ביום 21.9.2008 עוד טרם ביצוע העבודות, אך הבקשה הובאה לדיון ראשון בוועדה רק בחלוף כ-8 חודשים, ביום 17.5.2009, ועל תוצאותיו - דחיית הבקשה בחלקה, נודע לה רק כעבור חודש נוסף. לטענת בריג'יט, לא הייתה כל סיבה להתנהלות חריגה שכזו, ובד בבד ציינה כי באותה התקופה איריס ניהלה נגדה מלחמה, מאחורי גבה, בשעה שפנתה למנכ"ל העירייה, מח"ש והפרקליטות. בסופו של יום, כך נטען, התקבל היתר הבניה המבוקש בחודש אוקטובר 2010, לאחר שבחודש מאי 2010 הוגש כתב אישום נגד בריג'יט ובעלה, ולאחר מכן בוטל כתב האישום.

37. מטעם בריג'יט הוצגו שלל תמונות של איריס במגוון אירועים חברתיים ומשפחתיים, שנלקחו מהרשת החברתית פייסבוק, על מנת להצביע על כך שאין ממש בטענותיה בדבר מצב נפשי דיכאוני או בפגיעה הנטענת באורחות חייה, משפחתה וקשריה החברתיים.

לעומת זאת, בריג'יט טענה כי איריס גרמה לה ולמשפחתה נזק בל יתואר, בכך שכרכה את שמה בתלונתה בגין איומים שלכאורה הפנו כלפיה השוטרים עופר תם ויניב טל, וכי הוציאה דיבתה רעה בכך שקשרה את שמה לזימון בנה שלא איריס לחקירה במשטרה ולהזנת מידע כלשהו אודותיה במחשב המשטרה, על מנת להטרידה ו/או להפחידה ו/או לרדוף אחריה. בריג'יט הכחישה כי קללה או השמיצה את איריס. על רקע זה הגישה בריג'יט כתב תביעה שכנגד ועתרה לפיצוי בגין לשון הרע בסכום של 200,000 ₪.

עיקרי העדויות שנשמעו מטעם בריג'יט

38. אחיקם סטמתי, אשר שימש כמפקח בניה בעיריית אילת בתקופה שבין ינואר 2008 - נובמבר 2011, והיה בין היתר אחראי לפיקוח בשכונת שחמון, שבה מצוי מתחם המגורים של איריס, בריג'יט ויתר השוטרים שהוזכרו בתביעה ( להלן: "סטמתי"). לדבריו, ביום 2.5.2008 נשאל על ידי איריס בדבר המותר והאסור ביחס לבניה בדרך של פתיחה/פריצה של חומה הגודרת חצר בית. לדבריו, השיב שבמקרה כזה יש חובה לקבל היתר בניה. באותה שיחה, איריס סיפרה לו כי שכן שמתגורר ליד ביתה מבצע באותו זמן ממש עבודה שכזו, וביקשה שיגיע למקום בדחיפות. כעבור מספר דקות הגיע סטמתי למקום ונכח לראות כי מבוצעת פריצה בחומה במטרה ליצור כניסה משנית לחצר כדי להתקין בה שער. נמסר לו כי בעלי הנכס הוא עופר תם. סטמתי ציין כי הסביר לעופר תם כי עבודה שכזו מחויבת בקבלת היתר בניה מראש ועל כן הורה על הפסקתה. סטמתי הנחה את עופר תם בפעולות הנחוצות לקבלת היתר ומילא טופס התראה. סטמתי ציין כי בעת שהותו במקום הבחין באיריס וכשקרא לה היא סימנה לו בתנועות יד כועסות ואמרה שהיא בדרך לחברה. סטמתי ציין כי בתום הביקור בביתו של עופר תם הוא עדכן את איריס, וזו כעסה עליו שקרא לה מחצר ביתו של עופר תם, מפני שחששה שעופר תם יחשוב שהיא זו שהתלוננה עליו.

לדברי סטמתי החל משלב זה קיבל פניות ושאלות מאיריס בקשר לטיפול בחריגות הבניה בביתו של עופר תם, והיא אף כעסה עליו כשנודע לה שהוא לא הספיק להכין את ההתראה למשלוח בעניינו. סטמתי ציין כי לאחר פניות חוזרות ונשנות מטעמה של איריס, ביקש ממנה בתקיפות לאפשר לו לנהל את התיקים בעצמו. בשלב זה, החליטה איריס לפנות לממונה עליהם, אפי טלקר, אשר גם הוא פנה אליו ושאל אותו אודות פרטי התיק ומה נעשה בו. לדבריו, טלקר דרש ממנו לטפל בתיק באופן מידי. סטמתי ציין כי הביע בפני טלקר את כעסו על הדחיפות שהוא נדרש לתן לטיפול בתיק של עופר תם, עד שביקש להסיר את אחריותו מהטיפול בתיק.

כעבור מספר ימים, כך מסר סטמתי, ועל אף שהטיפול בתיק הועבר לטלקר, הוא התבקש באופן מפתיע מאיריס להתלוות אליה לביתו של עופר תם. לשאלתו, איריס מסרה לו שהיא רוצה " ליישר קו" כדי שעופר תם לא יחשוב שהיא זו שהתלוננה נגדו ולכן ביקשה ממנו להצטרף על מנת לתמוך בגרסתה. סטמתי ציין כי על אף ניסיונותיו להתחמק, הוא הצטרף לאיריס לביתו של עופר תם, עם עובד עירייה נוסף בשם דודו ממן אשר הסיע אותם למקום. השיחה עצמה התקיימה בינו לבין עופר תם ואיריס בלבד. במהלך השיחה איריס אמרה שהיא באה כדי להבהיר שלא היא זו שעומדת מאחורי התלונה וכחיזוק לכך התלווה אליה סטמתי. סטמתי ציין כי התחמק מאמירה ישירה בנושא מפני שלא יכל לשקר ולתמוך בגרסה של איריס. באותו מעמד הסביר לעופר תם כי כל תלונה חייבת לעבור דרך המוקד העירוני וגם דרך איריס, שהיא זו שלמעשה שולחת את הפקחים לטפל בתלונות שמתקבלות. סטמתי ציין כי בשום שלב של הפגישה לא שמע את עופר תם אומר לאיריס אמירה כגון: "אני חוקר נוער ואת עוד תצטרכי אותי". לדבריו מדובר בהמצאה שקרית.

סטמתי ציין כי אין לו כל ספק שמאחורי התלונה בגין חריגות הבנייה שבוצעו בביתו של עופר תם עמדה איריס לבדה. סטמתי הוסיף וציין כי תלונתה של איריס בעניין זה הינה לגיטימית לחלוטין בהתעלם מניסיונה להסית אותו בדבר שקר עבורה.

באשר לעניינו של השוטר יניב טל, טען סטמתי כי ביום 21.05.2008 קיים ביקור בביתו, לפי בקשתה של איריס, אשר קראה לו לאחר שעובדת עירייה בשם בלה פנתה אליה בנושא וביקשה שפקח ייגש למקום וידאג להסרת מזגנים שהותקנו בביתו והפריעו להוריה שגרו בסמיכות. סטמתי ציין כי השאיר התראה בביתו של יניב טל, בהעדרו. סטמתי ספר כי גם בעניינו של יניב טל גילתה איריס התעניינות יתר על המידה בנוגע לטיפול בתיק.

סטמתי ציין ביום 9.2.2009 פנה במכתב למר יפתח מזרחי, מחזיק תיק ההנדסה בעיריית אילת ולמר שלמה נער, מהנדס העיר, וציין בין היתר, שגורמים בעירייה מנצלים את וותק עבודתם וקשריהם עם עובדים אחרים בעירייה על מנת להקשות ולהגביל את תפקודו וסמכותו, מנסים לקשור אותו לסכסוכים אישיים מחוץ לתחום המקצועי, ולהציג אותו כמי שנוקט עמדה בעוד שהוא מתייחס אל כולם באופן שווה ובכפוף לחוק ולממונים עליו. לדבריו, בדבריו אלה כיוון בין היתר לטיפול המיוחד לו זכה עניינם של שלושת השוטרים: עופר תם, יניב טל ובריג'יט, מצד איריס, אפי טלקר ואחרים במחלקת ההנדסה.

סטמתי ציין כי ביום 9.2.2009 ביקר בביתה של בריג'יט מבלי שהייתה כל תלונה נגדה במוקד וזאת לאור מכתבו של מנכ"ל העירייה, שהורה לבקר בבתיהם של שלושת השוטרים. לדבריו, הופעלו לחצים מצד איריס וטלקר על ענבל רובין, אשר בזמנו הייתה הפקחית שטיפלה בעניינה של בריג'יט, על מנת שתיקה של בריג'יט יועבר למחלקה המשפטית לצורך הגשת כתב אישום. סטמתי ציין כי לא אחת שמע את איריס אומרת: "כולם פחדנים פה ומפחדים לטפל בשוטרים".

במהלך עדותו אישר סטמתי כי בריג'יט השכירה לאחותו דירה והוא אף מכיר את בריג'יט עוד קודם מפני שלפני שעברה להתגורר באותו מתחם מגורים היא הייתה שכנה שלו.

ביחס לאיריס מסר סטמתי בעדותו כי היא שונאת אותו ומבחינתה הוא היה בעדיפות האחרונה בעוד שיתר המפקחים קיבלו ממנה יחס מועדף. לדבריו, איריס התייחסה אליו כאל " הכבשה השחורה".

סטמתי ציין כי לאחר 4 שנות עבודה החליט להתפטר מעבודתו בעיריית אילת ואף שקל לשגר מכתב בוטה, אך בעצתה של ענבל רובין שעבדה עמו במחלקה, החליט לשלוח מכתב חיובי על מנת לקבל מכתב המלצה ולשמור על קשר טוב עם הגורמים הרלוונטיים במחלקה. לדבריו, סיים את עבודתו במחלקה כי לא רצה להיות חלק מהאינטריגות כלשונו. לדבריו הוא חש בודד במחלקה ותחושתו כי שליחתו לבצע את הביקורות בביתם של השוטרים, על אף שהשיב את הטיפול בתיק לטלקר, הייתה ניסיון לפגוע בו.

39. ענבל רובין, אשר שימשה כמפקחת בניה החל משנת 2008 ועד לנובמבר 2010 ( להלן: "רובין"), אישרה את דבריו של סטמתי לפיהם הופעלו עליה לחצים מטעם איריס וטלקר כדי שתעביר את תיקה של בריג'יט למחלקה המשפטית לצורך הגשת כתב אישום. רובין ציינה כי לא הזדמן לה לשוחח ולהיפגש עם בריג'יט בעניינה וכל שעשתה היה להגיש את תיק הפיקוח. רובין הכחישה כי חששה או נמנעה מלטפל בתיק מפני שמדובר בשוטרת.

40. ד"ר נעה קרת, מומחית בפסיכיאטריה, התבקשה לחוות דעתה בעניין נכותה של איריס והקשר הסיבתי ללשון הרע שהוצא אודותיה על ידי בריג'יט, כפי הנטען ( להלן: "ד"ר קרת"). ד"ר קרת נפגשה עם איריס, עיינה בחומר רפואי ושמעה מאיריס כי שוטרת שהתגוררה בשכנות פגעה בה בהוצאת לשון הרע וגרמה לה לנכות נפשית. ד"ר קרת ציינה כי איריס תיארה במיוחד שני אירועים שלטענתה היו גורמי דחק: ההודעה שקיבלה על כך שישנה לכאורה התראה מודיעינית אודותיה במחשב המשטרתי ולפיכך נמנע ממנה להשתתף בסיירת הורים, ובמיוחד - זימונו של בנה הבכור לחקירה במשטרה בחשד שהוטרד על ידי פדופיל. עוד ספרה איריס כי שמה הטוב הוכפש והיא סבלה מאיומים ומהטרדות שהופסקו רק עם הגשת כתב התביעה לבית המשפט. ד"ר קרת ציינה כי מבחינה אבחנתית, לפי תלונותיה של איריס בפניה, עולה תמונה קלינית של תגובות חרדה בעקבות האירועים אותם חוותה איריס כדחק: ההודעה על התראה כביכול שיש לגביה וחקירת בנה במשטרה. לצד זאת, תיארה פחדים בעלי סממנים רדיפתיים שיש לה לטענתה כלפי המשטרה בשל מה שכינתה " הכפשתה". ד"ר קרת העריכה את נכותה הנפשית של איריס בשיעור של עד 5% לפי סעיף 34 א-ב לתקנות המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, ד"ר קרת ציינה כי לעניות דעתה אין קשר סיבתי בין הנכות לבין טענתה של איריס לפגיעות כלשהן בשל לשון הרע אודותיה. ד"ר קרת חיוותה דעתה כי הבעיה החרדתית של איריס נגרמה על ידי האירועים אותם איריס עצמה תיארה כגורמי דחק: חקירת בנה במשטרה ובעיקר הפרטים האישיים שנודעו או הובררו אודות בנה, ובנוסף, אך במידה פחותה יותר, גריעתה מסיירת ההורים עקב מידע מודיעיני שהוזן לפי הבנתה במחשב משטרת ישראל.

דיון ומסקנות

41. חוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות יסוד לשם טוב כנגד זכות יסוד לחופש הביטוי. שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם. החוק תר אחר נקודות איזון ראויות בין שתי זכויות יסוד אלה, שלא תמיד יכולות להתקיים זו לצד זו, מבלי שהאחת תכרסם ברעותה. דיני לשון הרע עוסקים בהתנגשות שבין זכויות יסוד אלה. שתי הזכויות אינן מוחלטות, ונדרש איזון חוקתי ( אופקי) ביניהן ( ראו למשל: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 518; ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 565-566; ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ ( ניתן ביום 28.12.2005); רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" ( ניתן ביום 16.6.2008)). " זו גם זו טבועות ב'קוד הגנטי' של המשטר הדמוקרטי, והוא מחויב להגנה עליהן ולקיומן גם באותם מקרים בהם פוגעת זכות אחת במרחב המחיה של רעותה ומכאן הצורך במלאכת מחשבת של איזונים בכל מקרה ומקרה" (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר ( ניתן ביום 12.11.2006). נקודת האיזון הראויה, כך נפסק, היא זו המגשימה באופן המיטבי את ערך כבוד האדם, ממנו נובעות שתי הזכויות גם יחד ( ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72, 91).

42. ההכרעה בשאלה האם יש לחייב בפיצוי בשל הוצאת לשון הרע תיבחן על פני ארבעה שלבים ( ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 568):

בשלב הראשון, יש לבור מתוך ההתבטאויות את המשמעות העולה מהן לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת;

בשלב השני, יש לבחון בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטויים אשר החוק מטיל חבות בגינם, לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע.

בשלב השלישי, ככל שקיימת אחריות, יש לבחון האם ההתבטאויות חוסות בצל ההגנות הקבועות בחוק;

בשלב הרביעי, יש לאמוד את גובה הפיצוי, ככל שיש מקום לפסוק פיצוי.

שלב ראשון - משמעותן הסבירה של ההתבטאויות

43. תחילה, אדרש למסכת הראייתית שנפרסה לפניי, לכלל העדויות והמסמכים שהוצגו מטעם הצדדים, כדי לזהות ולקבוע האם ישנן התבטאויות רלוונטיות, שביטאו איריס ובריג'יט, בעל פה ובכתב, בגנות כל אחת מהן.

44. כפי שפורט, איריס גוללה בעדותה רצף של אירועים, בהם שלושה שוטרים: בריג'יט, עופר תם ויניב טל, הפעילו עליה לחצים, בדרכים שונות, הן בדרך של פגיעה בשמה הטוב ואיומים והן בדרך של פגיעה בבני משפחתה, בעקבות חשדם שהיא זו שדיווחה על חריגות בניה בביתם, או פעלה נגדם בעניין זה, והכל כדי לגרום לה לפעול לביטול דו"חות הפיקוח או להביא את ההליכים נגדם לכדי סיום.

שני אירועים מרכזיים ובולטים מבין האירועים המפורטים, אשר קיבלו משקל רב בתיאור העובדתי שהציגה איריס, הם: הזנת מידע מודיעיני אודותיה במחשב המשטרה שהביא להשעייתה מסיירת ההורים וזימון בנה הקטין לחקירה במשטרה בשל חשד לקשר כלשהו לפדופיל באמצעות רשת האינטרנט וחקירתו בניגוד להוראות החוק, כפי טענתה. בעניין זה יצוין כי שתי המומחיות בתחום הפסיכיאטריה מטעם הצדדים, ד"ר שלמון וד"ר קרת, חיוו דעתן כי שני האירועים הללו הם אלה שהשפיעו יותר מכל על איריס והביאו, בצורה זו או אחרת, להתדרדרות במצבה הנפשי ובנגזר מכך לכלל התחלואים, תופעות הלוואי שפגעו בכל תחומי חייה ולנזקים להם טענה.

ברם, לא שוכנעתי כי ניתן לקשור - במישרין או בעקיפין - בין בריג'יט לבין אירועים אלה שהשפיעו בעצמה כה רבה על איריס. למעשה, איריס הבהירה בעדותה כי אינה סבורה שלבריג'יט יש קשר לאירועים אלה. כך בלשונה ( עמ' 32 לפרוט'):

"ש. הסיפור עם עופר תם היה יולי- ספטמבר 2008, מה קרה בשנת 2009 שהתלוננת, למה כרכת את בריג'יט לסיפור הזה? את חושבת שיש לה קשר להזנת המחשב והתראה אודותייך?
ת. לא.
ש. את חושדת שיש לבריג'יט איזשהו קשר לזימון הבן שלך לחקירה?
ת. לא. ...
.
.
ש. מה הקשר בין החקירה של הבן שלך והעניין של בריג'יט, והאם את חושבת שזו התנכלות או חקירה לגיטימית?
ת. מאז אותו יום שבני נחקר הוא לא זומן פעם נוספת. כפי שהבנתי הטענה היתה שפדופיל הטריד אותו. אני קושרת את החקירה לאחד משלושת השוטרים, לא דווקא לבריג'יט באופן אישי. אני שמחה שהם קראו לבן שלי כדי לעזור לו אבל הדרך לא היתה דרך. הטענה שלי שהוא זומן לחקירה שלא כדין כי יש לזמן אותו עם ההורים ולא ליצור איתו קשר כשהוא בבית הספר.
ש. האם בריג'יט קשורה לדרך הזימון של בנך לחקירה?
ת. לא."

בהקשר זה, יש לציין כי גם פיטר, בעלה של איריס, מסר בעדותו שלפי הבנתו איריס לא מייחסת לבריג'יט אחריות להזנת המידע במחשב המשטרתי ולחקירת בנם במשטרה.

כמו כן, ב"כ התובעת, עו"ד שלמה יובל, הבהיר בהגינותו, כך: "אני הצהרתי, בריג'יט לא קשורה למחשב המשטרתי ולא לפרשת הפדופיליה. אמרתי שהיא קיבלה את הסיטואציה של לשון הרע במצב אישי מוחלש מבחינה נפשית על רקע מה שקרה קודם" (עמ' 79 לפרוט').

45. באשר לאמירות שאיריס ביקשה לייחס לבריג'יט, כמי שהציגה אותה בפני כל כמלשנית וכמי שמעלימה תיקים במחלקת הפיקוח - שוכנעתי לקבל את גרסתה של איריס על פני זו של בריג'יט, ולקבוע כי אמירות אלה אכן נאמרו על ידי בריג'יט בהתייחסה לאיריס. להלן אנמק קביעותיי.

אמירות אלה, מפי בריג'יט, אמנם לא נאמרו בנוכחות איריס, אך שוכנעתי כי העדים שבאו לפניי והעידו על שיחותיהם עם בריג'יט, אמרו אמת בקשר לאמירותיה ביחס לאיריס, ועדותם לא נסתרה.

46. כפי שפורט, סיגלית מסרה בתצהירה ובעדותה כי בשיחה שקיימה עם בריג'יט בעת שהגיעה לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה על אבדן תיק המסמכים שהגישה לאגף ההנדסה לצורך קבלת היתר בניה לחריגות בניה בביתה ( הודעתה במשטרה נתקבלה וסומנה נ/29). כאשר עמדה לצאת מתחנת המשטרה פנתה אליה בריג'יט שמכירה אותה כאשת שוטר ושאלה אותה לפשר מעשיה. סיגלית שתפה אותה ברקע להגעתה למשטרה, ולדבריה בריג'יט אמרה לה שמקרים דומים קרו להרבה שוטרים ובהקשר זה הזכירה את שמם של השוטרים עופר תם ויניב טל. בהמשך הוסיפה בריג'יט: "אני חושדת במישהי שיושבת שם בסוף במחלקת הפיקוח בעירייה, זבל כזאת שהיא מעלימה את התיקים. איריס אני חושבת שקוראים לה". סיגלית ציינה כי בריג'יט עשתה תנועת ידיים שמסמנת העברת התיקים אל מתחת לשולחן. סיגלית ציינה כי דבריה של בריג'יט גרמו לה לסערת רגשות והיא מיהרה לשתף את איריס בפרטי השיחה מיד עם צאתה מתחנת המשטרה.

עדותה של סיגלית הותירה רושם מהיימן ודבריה לא נסתרו. אין בידי לקבוע כי סיגלית ביקשה לייחס לבריג'יט אמירות, מבלי שנאמרו, אך כדי להזיק לה.

יתר על כן, בריג'יט התייחסה בתצהירה לאותה שיחה עם סיגלית, וציינה בין היתר, כך: "... אכן התפתחה ביננו שיחה קצרצרה על הנסיבות שהביאו את סיגלית להגשת תלונתה. לאחר ששמעתי את טענותיה בדבר המסמכים הנעלמים מתיקה, סיפרתי לה גם אני על הסחבת שנתקלתי בה במחלקת ההנדסה לאורך כשנה וחצי לערך, ועל המסמכים שנעלמים גם מהתיק שלי. סיפרתי לה גם על ההתראות המשפטיות שקיבלנו כמה שוטרים מאיריס מזכירת המחלקה. כשסיגלית אמרה לי שאיריס היא סה"כ פקידה במחלקה, השבתי לה שאיריס נמצאת במקום בעל פוטנציאל השפעה על קידום/עיכוב טיפול בתיקים, והתכוונתי בדברים אלה, בין היתר, בדיוק לאופן התנהלותה בקשר עם התיקים של עופר תם, יניב טל ושלי ..." .

בעדותה בבית המשפט, בחקירתה הנגדית, הכחישה בריג'יט כי אמרה בשלב כלשהו כי איריס העלימה תיקים. בריג'יט התבקשה להתייחס למכתב ששלחה ליועצת המשפטית של העירייה מיום 5.7.2010, שם כתבה בין היתר כי מאז שהוגשה בקשתה לאישור שינויי הבנייה בביתה, נמסר לה פעם אחר פעם כי חסרים טפסים / חתימות / אישורים ולכן הטיפול בבקשתה מתעכב. בריג'יט ציינה במכתב כי הטפסים מטעמה הועברו יותר מפעם אחת, והוסיפה: "אני מאוד רוצה לחשוב שאין קשר בין תלונה שהוגשה נגדי ונגד מס' שוטרים נוספים ... על ידי עובדת מסוימת במחלקת הרישוי ..., עניין בו זוכינו מכל וכל והוחלט לסגור את התיק ובין הסחבת בתיק שלי וכתוצאה מכך גם הגשת כתב אישום. ... אני חוששת כי ' יד נעלמה' כיוונה לכך שהמצב ידרדר לידי כתב אישום כפי שאכן קרה בפועל לצערי".

בעדותה בבית המשפט הבהירה בריג'יט בהקשר זה, כך: "אני אמרתי והתכוונתי לזה שהתיק שלי כל הזמן נעלם מההנדסה. היד הנעלמה יכול להיות כולם. התיק שלי היה מעוכב כל הזמן אצל שרה עובדיה. לא התכוונתי למישהו ספציפי אלא התכוונתי לכל ההנדסה שם. בהנדסה כולם ידעו את המקרה שלי, על המקרה שלי ושל איריס והסכסוך ביננו... אני לא האשמתי את איריס ולא קישרתי את איריס לזה ... אני חשבתי שבגלל כל הסיפור שלי עם איריס, כל מי שבעירייה ניסה לפגוע בתיק שלי. לא התייחסתי ספציפית לאיריס ולא נקבתי בשמה" ( עמ' 149 לפרוט').

מכל המקובץ נחה דעתי לקבל את גרסתה של סיגלית כמהימנה ומשקפת נכונה את פני הדברים, בכל הנוגע לכך שבריג'יט ייחסה לאיריס בשיחתן אחריות להעלמת תיקים או מסמכים, ובכך הביאה לעיכוב הטיפול בבקשתה. חיזוק לדברים מצאתי גם בגרסתה של בריג'יט, הן בתצהירה והן בעדותה, לפיה נמצא כי היא כרכה את איריס לטרוניותיה כי נעלמו מסמכים מהתיק שלה ושל יתר השוטרים, המתנהל במחלקת ההנדסה, על אף שהכחישה אמירה מפורשת כי איריס העלימה תיקים.

47. עוד צוין כי, רינת מועלם, אשר שימשה בזמנו מנהלת לשכה בעירייה, מסרה כי פגשה בבריג'יט שעה שביקשה להיפגש עם מהנדס העיר בקשר לטיפול בבקשות שהגישה לאישור תוספות בניה בביתה. רינת ציינה כי בריג'יט הייתה כעוסה מאד וספרה לה שיש עובדים שפוגעים בה ועושים מה שהם רוצים כדי לעכב את הטיפול בתיק שלה ושל שוטרים נוספים והוסיפה שיש מישהי שמושכת בחוטים ורודפת אותה. רינת שאלה על מי מדובר ובריג'יט השיבה כי היא מדברת על איריס טהור, שהיא שכנה שלה. רינת אמרה לבריג'יט כי תלונה על בניה ללא היתר יכולה להתקבל מפקחים שסיירו במקום או מתלונה של כל שכן אחר, ולאו דווקא מאיריס. רינת ספרה כי בריג'יט השיבה לה ברוגז והתעקשה שאיריס אשמה, מפני שהיא מושכת בחוטים ומחבלת בעבודה. רינת שאלה את בריג'יט למה לדעתה איריס נטפלת אליה, והיא השיבה: "את לא מבינה ואם היית מבינה היית יודעת". בעדותה בבית המשפט ציינה רינת כי בריג'יט אמרה לה בקשר לאיריס שהיא " מעלימה תיקים" ו"הגישה תלונות" והוסיפה: "הנתבעת הגיעה אלי ובמסגרת עבודתי ביקשה פגישה עם מהנדס העיר כי יש לה מכתב תלונה והיא רוצה לברר מה קורה, כי יש למטה בפיקוח גברת שמושכת בחוטים. אני אמרתי לה: 'על מי את מדברת?' והיא אמרה: 'את לא מבינה', ואני שאלתי על מי את מדברת והיא השיבה: 'על איריס טהור'" (עמ' 91 לפרוט').

בריג'יט הכחישה כי אמרה את הדברים, ומסרה כי השיחה המדוברת נמשכה דקות ספורות בלבד במהלכה יצא קצפה על שרה עובדיה, שלהבנתה היא האחראית לסחבת בטיפול בבקשתה להיתר בניה. בריג'יט הוסיפה כי רינת ניסתה לגרור אותה לשיחה על אודות איריס, ללא שום צורך, בניסיון להסביר לה עד כמה היא טועה לגביה, מבלי שאיריס הוזכרה במכתב בקשה לביטול כתב אישום שביקשה להעביר באמצעות רינת. בריג'יט מסרה שלא נגררה אחרי רינת בנוגע לאיריס, והסתפקה בכך שאמרה לה היא רואה את הדברים אחרת ממנה.

לאחר שהתרשמתי מהעדויות מצאתי לקבל את עדותה של רינת כמהימנה, מבלי שזו נסתרה, ואף נתמכה בעדותה של בריג'יט עצמה. ודוקו, בריג'יט אכן אישרה בתצהירה כי שמה של איריס עלה בשיחתה עם רינת, וטענה כי רינת ניסתה לגרור אותה לשוחח על אודות איריס. לא שוכנעתי כי כך היו פני הדברים. לא נשמע כל הסבר מדוע ועל איזה בסיס רינת ביקשה לשרבב את איריס לשיחה, על אף שלא הוזכרה במכתבה של בריג'יט, לולא הוזכר שמה בשיחתן בקשר לטענות של בריג'יט, בנוגע לכך שהטיפול בעניינה מתעכב ונעלמים תיקים במחלקה על ידי מישהי ש"מושכת בחוטים ורודפת אותה".

48. טלקר ששימש כאחראי פיקוח בניה באגף ההנדסה שבעירייה, מסר כי בתחילת שנת 2008 פגש באקראי את בריג'יט בתחנת משטרת אילת, וזו שאלה אותו האם אפשר לסגור חלל ולאחר מכן לקבל היתר בניה. טלקר מסר שהשיב על כך בשלילה. בריג'יט שאלה אותו האם במידה והיא בכל זאת תבנה, טרם קבלת היתר בניה, איריס תלשין עליה. טלקר הדגיש כי זכור לו שבשיחתם בריג'יט ייחסה לאיריס הלשנה. לדבריו, הדבר לא זעזע אותו משום שהוא נתקל באמירות כאלה מדי יום, אך לא בהקשר של איריס. עדותו של טלקר הותירה רושם מהימן ולא נסתרה.

בריג'יט אישרה את שיחתה עם טלקר, אך טענה כי אמרה שלא תבנה ללא היתר משום שאם תעשה כן שכנים ידווחו עליה. לדבריה, טלקר שאלה מי הם שכניה והיא השיבה שמדובר במזכירה שלו איריס. לימים, מפקד משטרת אילת סיפר לה על תלונה שהתקבלה מעובדת עירייה בשל דבריה שהיא מעורבת בהלשנות בגין חריגות בניה. בריג'יט מסרה שהבינה כי מדובר באיריס ולכן התקשרה ליישר עמה את ההדורים.

מכל האמור אני מקבל כנכונה את גרסתו של טלקר בקשר לאמירה של בריג'יט ביחס לאיריס כמי שעשויה להלשין עליה, ככל שתבנה בביתה ללא היתר כדין.

49. מכל המקובץ עד כאן, אני קובע כי בריג'יט אמרה לאחרים כי איריס היא " זבל", מלשינה על חריגות בניה ומעלימה תיקים או מסמכים כדי לפגוע בהליכי קבלת היתרי בניה.

50. כאמור, יש לבחון מהי המשמעות העולה מן הביטויים לפי אמת מידה אובייקטיבית: "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" ( ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607, 617-619). מכאן, על מנת לקבוע אחריות על פי חוק איסור לשון הרע, די לברר לכאורה באופן כללי האם הביטוי הוא משפיל, פוגע או מבזה על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר ( ע"א 334/89 רבקה מיכאלי ואח' נ' בלה אלמוג, פ"ד מו(5) 555, בעמ' 561-562; ת"א ( ת"א) 111/98 חוטר ישי דרור נ' גילת מרדכי ואח', תק-מח 2005 (2) 2352, בעמ' 2358).

על פרשנות הביטוי להישען הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור " בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר ( ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ( ניתן ביום 4.8.2008)). המבחן בדבר קיום לשון הרע אינו מתמצה בתחושת עלבון סובייקטיבית מצד מי שעליו נסב אותו פרסום לשון הרע, אלא הוא אובייקטיבי. לאמור: לא קובע, מה חושב מי שמרגיש עצמו נפגע מהדברים, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדברים שבאותו פרסום ( ע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט(4) 734).

לכן, לרוב אין כל חשיבות למה הייתה כוונתו של המפרסם או מה המשמעות שאותה ייחס קורא או שומע רגיל לפרסום ואין צורך להציג ראיות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא בית-המשפט הוא שישקול את הדבר ( ע"א 723/74 הוצאת עיתון " הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300; ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333, בעמ' 337-338; וכן ספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז-1997 (להלן: "שנהר"), בעמ' 110).

הגם שעל פי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית הכפופה לעקרונות דיני הנזיקין, הרי שיסודותיה של עוולת לשון הרע אינם כוללים גרימת נזק בפועל כתוצאה מהפרסום, אלא די בכך שהפרסום " עלול" היה לגרום לאחת התוצאות המפורטות בסעיף 1, קרי נזק פוטנציאלי לתובע ( ראו שנהר, בעמ' 121).

51. במקרה דנא, באמירות של בריג'יט בנוגע לאיריס, כמפורט לעיל, היא השמיעה קביעות בנוגע לאופייה ולאופן ביצוע עבודתה במחלקת הפיקוח שבאגף ההנדסה בעירייה. בריג'יט הציגה את איריס כמי שהביאה לכך שתפתח נגדה חקירה בשל חשד לעבירות בניה, ובמקביל טרפדה במזיד את ההליכים שנקטה בריג'יט כדי לקבל היתר בניה, בדרך של העלמת מסמכים שהוגשו מטעמה, עד שלבסוף הוגש נגדה כתב אישום. משמעותן האובייקטיבית של אמירות אלה הטילה דופי באיריס כעובדת עירייה, בעיקר בכל הנוגע להעלמת תיקים או מסמכים שהוגשו למחלקת הפיקוח.

שלב שני - האם ראוי להטיל על בריג'יט אחריות בגין התבטאויותיה?

52. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

סעיף 2 לחוק קובע מהו פרסום, באופן הבא:

"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

53. לא ניתן לחלוק כי בענייננו מתקיים יסוד הפרסום, בהתאם לסעיפים 2 ו-7 לחוק. שוכנעתי כי בריג'יט השמיעה אמירותיו בפני סיגלית, רינת וטלקר, במקום עבודתם, ואין מן הנמנע כי אמירותיה נשמעו בפני אחרים נוספים.

54. ביחס לכינוייה של איריס כ"זבל", אינני סבור כי בנסיבות המתוארות יש לקבוע כי מדובר באמירה המהווה לשון הרע.
בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר ( ניתן ביום 12.11.2006) נפסק כי: "לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע". אמנם, בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269, נקבע כי אין להוציא מכלל אפשרות כי במקרים מסוימים עשויות קללות להיחשב לשון הרע, אולם נפסק כי: "לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף ' לשון הרע', ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים...". וכן ראו: א. שנהר, דיני לשון הרע ( בעמ' 132 והאסמכתאות שם).

אמנם, יש באמירה " זבל" ביחס לאיריס כדי להשפילה ולבזותה בעיני הציבור. מצד שני, הגם שמדובר באמירה מכוערת, אין היא חריגה בחומרתה מקללות וגידופים אחרים, שלעתים משתלבים בשיח היומיומי כחלק מהחיים החברתיים הרגילים במחוזותינו, בעיקר כשהם נאמרים בעידנא דריתחא. בנסיבות שלפניי, האיזון המתבקש בין זכותה של איריס לשם טוב לבין זכותה של בריג'יט לחופש הביטוי מצוי לטעמי בקביעה כי אין מדובר בהוצאת שם רע. התרשמתי כי הדברים נאמרו בעת רוגז וכעס, ואין תוכנה של האמירה זו מהווה גידוף חריף, באופן שיש להגביל את זכות הביטוי בגינה.

55. אף ביחס לכינוייה של איריס כ"מלשינה" שוכנעתי כי נקודת האיזון בין הזכויות המתנגשות נוטה יותר לעבר חופש הביטוי, בנסיבות המקרה. כאמור איריס הינה עובדת ציבור ומשמשת כמזכירת מחלקת פיקוח בניה באגף הנדסה בעיריית אילת, האמונה בין היתר על אכיפת תחום חריגות הבניה, ובכלל זה איתור חריגות בניה, ביקורות של מפקחים, הוצאת התראות, חקירות וגיבוש ממצאים ומסקנות עבור המחלקה המשפטית לצורך שקילת נקיטת הליכים משפטיים. מעדותה של איריס עלה כי מצופה ממנה כעובדת המחלקה, לדווח על חריגות בנייה. כך בעדותה: "מחובתי לדווח. המקרה שקרה לי עם השוטרים העדפתי לא לדווח ובגלל זה נענשתי. כשהייתי אצל מנכ"ל העיריה הוא אמר לי: 'מחובתך לדווח על חריגות בניה' והשבתי לו אני מודעת לכך אך מכיוון שמדובר בשכנים לא אגיש תלונה. יש את המפקחים שמסיירים בשטח ומחובתם לאתר חריגות בניה" ( עמ' 33 לפרוט'). איריס אף ציינה כי במסגרת עבודתה הוענקה לה תעודת מפקח בנייה, המקנה לה סמכויות של שוטר.

מכאן, סבורני כי ייחוס הפועל " להלשין", על הטיותיו, או תיאורה של איריס כ"מלשינה", אינה מהווה לשון הרע, שכן כפי שציינתי המבחן לקיומו של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי. הביטוי " מלשן" מתאר אדם שמוסר בסתר מידע על אחר או על מעשיו, לרוב כדי להזיק לו. כלומר, ייחוס פעולת הלשנה לאיריס, בגין דיווח על חריגות בנייה, מציג את איריס כמי שמסייעת לרשות המקומית, היא עיריית אילת, לאכוף את חוקי הבניה בעיר אילת. ניתן להבין כי מעשה זה כשלעצמו נתפס בעיני אלה שביצעו חריגות בניה ללא היתר, כמעשה לא חברי או כזה שיש להימנע ממנו, אך אין בכך כדי להוביל למסקנה כי מדובר בביטוי שפרסומו מהווה לשון הרע. ככל שאדם שבצע לכאורה חריגות בניה בביתו, ללא היתר כדין, רואה ב"הלשנה" לגורם הרלוונטי, האמון על אכיפת חוקי התכנון והבנייה, כהתנהגות לא חברית, אין בכך כדי להפוך ביטוי זה ללשון הרע, שכן בחינת המשמעות העולה מן הביטויים מתבצעת לפי אמת מידה אובייקטיבית, ולא לפי אמת המידה הנהוגה בין אלה שמבצעים לכאורה חריגות בניה בניגוד לדין.

56. יתר על כן, לאחרונה אנו עדים לתופעה המשתרשת במחוזותינו, לפיה רשויות המדינה קוראות לציבור לדווח על מפרי חוק לכאורה, ולעתים אף מתגמלות עבור המידע. כך למשך, ייסדה רשות המסים ערוץ תקשורת לכל אלה המעוניינים לדווח על העלמות מס, באמצעות קו טלפון שיוחד לשם כך וזכה לכינוי " קו הצדק של רשות המיסים ( המלשינון)". בדרך זו, יכול כל אזרח לדווח, גם בעילום שם, על העלמת מס של גורם אחר, אדם פרטי, בעל עסק או חברה. מדיניות דומה נקט המוסד לביטוח לאומי עת ייסד " מלשינון" משלו לקבלת דיווחים מהציבור על מקרי הונאה. אף משטרת ישראל מציידת לאחרונה את הציבור באמצעים אלקטרוניים לצורך תיעוד ודיווח על עבירות תנועה לכאורה. מכאן, סבורני כי המונח " מלשינון" ונגזרותיו הפך ללגיטימי ומקובל בקרב ציבור שומר החוק המבקש לסייע לרשויות המדינה למגר תופעות של הפרת חוק בידי אחרים. לכן, השימוש במונח זה, כעניין של מדיניות, למעט חריגים תלויי נסיבות, אינו ראוי שיקים עילת לפיצוי מכוח חוק לשון הרע.

57. יתר על כן, על רקע האמור, דומני כי הכינוי " מלשן" הינו בבחינת זוטי דברים, שאינו מקים חבות כלשהי מחוק חוק לשון הרע. צא וראה, סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, מחיל על העוולה על פי החוק את הוראת סעיף 4 לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש) שעניינה " מעשה של מה בכך" או זוטי דברים ( ראו: שנהר, בעמ' 338; תא ( ת"א) 30840/07 עו"ד פרדס משה נ' פרופ' מליק צבי ( ניתן ביום 5.11.2008); תא ( קריות) 52453-10-13 אייזיק סקזיו נ' נתלי בן יעקב (ניתן ביום 27.10.2015)).

58. בהקשר זה יש להזכיר כי במסגרת תפקידה של איריס כמזכירת מחלקת הפיקוח בעיריית אילת היא רכזה תלונות על חריגות בניה, שלחה מפקחי בניה לשטח, הנפיקה התראות על חריגות, רכזה דו"חות מטעם המפקחים, זימנה לחקירות לפי בקשות מפקחי בניה, עד שלבסוף הועבר החומר ללשכת היועץ המשפטי בעירייה לשם קבלת החלטה בדבר הליכים משפטיים. בנסיבות אלה, סבורני כי מי שמחזיק בתפקיד שכזה, נוטל על עצמו סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמו הטוב.
ואכן טלקר אישר בעדותו כי הוא כלל לא הזדעזע מכך שנעשה שימוש במילה " להלשין", שכן לדבריו הוא נתקבל באמירות כאלה מדי יום ( עמ' 107 לפרוט').

59. עוד אפנה לע"א ( מח' חי') 21900-12-15 סקזיו נ' לנגר ואח' ( ניתן ביום 30.5.2016), שם דן בית המשפט המחוזי בחיפה בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות, המוזכר לעיל, במסגרתו נדחתה תביעת המערער לחיוב בפיצויים בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, בשל מספר אירועים, ביניהם כונה: "מלשן של מס הכנסה", ונאמר לו: "הלוואי שתמות מלשן אחד". בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, ובפסיקתו נדרש לביטוי " מלשן". וכך קבע:

"תחילה נעמוד על המשמעות הלשונית של הביטוי " מלשן" בנסיבות המקרה דנן, ומיקומו על הרצף הבוחן האם ביטוי מסוים עולה לכדי לשון הרע. וזוהי המשמעות הלשונית של הביטוי ' הלשנה': 'הלשנה = מסירת ידיעות מרשיעות על אדם בסתר' (מילון ספיר החדש בהוצאת איתאב, איתן אבניאון, בעמ' 217 (2005), בעמ' 282).
הנה כי כן, ניתן לראות כי הלשנה, במובנה הלשוני, נושאת משמעות שלילית. הפרשנות הלשונית שהובאה לעיל מבהירה את ההקשר השלילי שבו נתפס המונח ' מלשן', ואף יש והיא מסבירה את בחירת המשיבים להשתמש בביטוי " מלשן" כדי לתאר מעשיו הנטענים של המערער, וזאת תחת שימוש במטבעות לשון אחרים המתארים פעולה של מסירת מידע לרשויות, כגון ' דיווח' או ' מוסר מידע'.
ברם, נזכור, כי כאשר בית המשפט בוחן את השאלה האם ביטוי מסוים מהווה פרסום לשון הרע, עליו לבחון כיצד נתפס אותו ביטוי בעיני החברה ולא את הגדרתו הלשונית ( ראה: ע"א 466/83 אג'מיאן נ' הארכיהגמון דרדריאן הנ"ל, וכן ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(3) 269 ). ובבחינה זו, כפי שהובא לעיל, המבחן הוא אובייקטיבי כאשר אין נותנים משקל לכוונתו או למניעיו של מי שפרסם את הביטוי.
ולענייננו: מסירת מידע לרשויות המס על מעלימי מס הוא בבחינת דיווח על פעילות עבריינית, החושף עברייני מס, וסופו העשרת הקופה הציבורית ותרומה לחלוקה צודקת ושוויונית של נטל המס בין האזרחים, שכן אדם המעלים הכנסה למעשה פוגע בקופה ממנה נהנה כלל הציבור. הניסיון לשוות למעשה כזה אופי פסול באמצעות שימוש במלל בעל גון שלילי אינו יכול לשנות ממהות המעשה. זו היא השקפתנו, והיא מתיישבת עם גל הפעילות השלטונית והחברתית, ואף החקיקתית, שמוכוונת לעידוד דיווח על פעילות עבריינית, והורדת המחיר החברתי כלכלי שדיווח כזה עלול להסב למוסרו. יש בכך מסר ברור שלא רק מעדיף את טובת הציבור ואת רווחת הכלל על פני האינטרסים הצרים של אותם עבריינים, אלא אף מציג את פעילות הדיווח עצמה, כעניין עקרוני, כפעילות ראויה. כך, למען ההמחשה בלבד, ברובד של פעילות הרשויות נזכיר את פעילות רשויות המס המוגברת במלחמתן בהון השחור ובהעלמות מס, שכללה עידוד הציבור לדווח על עבריינות מס. ברובד החקיקתי ניתן להזכיר חוק הגנה על עובדים ( חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז-1997, שבא להגן על עובדים שחושפים שחיתויות ומגישים תלונות כנגד מעבידים או עובדים בשל הפרת חוקים, ובגוף ציבורי גם בשל פגיעה בטוהר המידות או במינהל תקין ( מי שזכו בארה"ב לכינוי Whistleblowers).
מכאן, שאנו סבורים שבבחינתו דרך הפריזמה של המבחן האובייקטיבי, אין בביטוי ' מלשן של מס הכנסה', חרף השימוש במלה בעלת הקשר שלילי, משום לשון הרע האסורה על פי החוק".

60. מכאן, אני קובע כי הפועל " להלשין" או התיאור " מלשנית", בהקשר של איריס בנסיבות המפורטות, אינו מהווה לשון הרע.

61. ברם, למסקנה שונה הגעתי בכל הנוגע לאמירה של בריג'יט כי איריס מעלימה תיקים או מסמכים, ובדרך זו מעכבת את תהליך קבלת התרי הבניה בבקשות שהגישו בריג'יט ואחרים.

אמירה המבטאת קביעה שכזו, המופצת ברבים, מטילה דופי של ממש ביושרה של איריס, ויש בה כדי לפגוע בשמה הטוב, בעיסוקה, במשלח ידה ואף לסכן את משרתה. משכך, התבטאויות אלה נופלות לגדרה של החלופה השלישית בסעיף 1 לחוק, הדנה בפגיעה במשרתו ובמקצועו של אדם, וזאת בנוסף לחלופה הראשונה המהווה סעיף סל לפגיעה בשמו הטוב של אדם בעיני הבריות.

לאור זאת, על מנת לקבוע האם בריג'יט נושאת באחריות בגין התבטאות זו על פי חוק איסור לשון הרע, יש לבדוק בשלב זה, האם ההתבטאויות חוסות תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק.

שלב שלישי - האם ההתבטאויות חוסות בצל ההגנות הקבועות בחוק?

62. לאחר שבאתי למסקנה כי בריג'יט פרסמה לשון הרע על איריס, נשאלת השאלה האם עומדת לה הגנה כלשהי לפי חוק איסור לשון הרע. "ההגנות הקבועות בחוק מגלמות נקודות איזון שונות, במישורים ובמצבים שונים, בין הזכות לשם הטוב לבין אינטרסים שונים שהמחוקק מצא לנכון להגן עליהם, גם במחיר פגיעה בזכות החוקתית לשם טוב. זאת, מתוך התפישה הגורסת כי ערובה לקיומם של אינטרסים אלו הוא שיח ציבורי פתוח וחופשי" (רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" ( ניתן ביום 16.6.08)).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וראיותיהם ועל בסיס קביעותיי לעיל, באתי לכלל מסקנה כי אין בפי בריג'יט כל הגנה על פי החוק, שעשויה הייתה להצדיק את הפרסום הפוגע כנגד איריס.

63. בריג'יט טענה להגנת אמת הפרסום. הגנה זו קבועה בסעיף 14 לחוק, בזו הלשון: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

הגנה זו מתבססת, אם כן, על אמיתותו של הפרסום המהווה לשון הרע ועל קיומו של עניין ציבורי באותו הפרסום ( ראו: א' שנהר, בעמ' 215). הקביעה האם יש אמת בפרסומים הינה קביעה עובדתית, המושתתת על ראיות ועדויות הצדדים, במסגרתה יש לבחון את תוכן הפרסום אל מול המציאות העובדתית. תוכן הפרסום ומשמעותו נבחנים על פי מבחן השומע או הקורא הסביר, והם כוללים הן את המסר המובע בפרסום באופן ישיר, והן את המסרים המובעים בו בעקיפין ו"בין השורות" (סעיף 3 לחוק; ע"א 89/04 יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ( ניתן ביום 4.8.2008)). ואילו, קיומו של עניין ציבורי היא שאלה ערכית הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע. שאלה זו מושפעת ממדיניות שיפוטית, ועניינה הוא נורמטיבי, בעל מימד אובייקטיבי, הנבחן על רקע נסיבות המקרה ( שנהר, עמ' 215; ע"א 723/74 הארץ נ' חב' החשמל, פ"ד לא(2) 281, 299-300; ע"א 439/88 רשם מאגרי המידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808; ע"א 10281/03 אריה קורן נ' עמינדב ארגוב ( ניתן ביום 12.12.2006)).

מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת בפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום ( ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169). על כן, כאשר מדובר על פרסום המייחס עבירות פליליות לתובע, הנטל הוא מוגבר, לאמור: "הצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים" ( ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589).

בנסיבות שלפניי, לאחר שבחנתי את כלל חומר הראיות, לרבות עדויות וראיות הצדדים, באתי למסקנה כי בריג'יט לא עמדה ברף ההוכחה הנדרש, כי יש אמת באמירות שהשמיעה ביחס לאיריס, לגביהן באתי למסקנה כי הן מהוות פרסום לשון הרע.

בריג'יט ביקשה לבסס הגנתה על פרק הזמן הממושך, לשיטתה, שערך הטיפול בבקשה שהגישה לקבלת היתר. ראשית, לא הוכח מהו זמן הטיפול הממוצע שברגיל לוקח למחלקת ההנדסה לטפל בבקשות כגון דא. שנית, אף אם הייתי מגיע למסקנה כי הטיפול בבקשתה של בריג'יט נמשך מעבר לרגיל, אין בידי לקבוע כי יד נעלמה עשתה כן במכוון, וככל שכן אין בידי לקבוע כי ידה של איריס בדבר. שלישית, מהעדים שזימנה בריג'יט, כך אחיקם ורובין, נשמעה הטענה כי איריס דווקא ביקשה מהם, לא אחת, להאיץ את הטיפול בעניינה.

64. מבחינת הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע ומקנה הגנה למפרסם לשון הרע, מקום בו קיימים אינטרסים ציבוריים חשובים בפרסום. דרישת תום הלב שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע שונה במהותה מדרישת תום הלב בדיני החוזים, שם מקובל לזהות את דרישת תום הלב עם התנהגות מוסרית, יושר והגינות. בחוק איסור לשון הרע התווה המחוקק דרך לבחינת תום הלב, אשר מתמקדת בסבירות הפרסום. תנאי הסבירות הוא עניין נורמטיבי-ערכי, אשר מחייב את בית המשפט לבחון מערך רחב של שיקולים לצורך מתיחת קו בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. הגנה כאמור תינתן למפרסם אם הוכיח שני תנאים מצטברים - הראשון הוא שהפרסום נעשה בתום לב, והשני הוא שעשה את הפרסום באחת משתים עשרה הנסיבות הקבועות בסעיף ( א' שנהר, בעמ' 249-250).

סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע:

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב, אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת ערכים המוגנים על ידי סעיף 15".

במקרה דנא, באתי למסקנה כי בריג'יט לא נהגה בתום לב בשעה שפרסמה ברבים את האמירה שאיריס מעלימה תיקים, ובדרך זו השתמע מדבריה שהיא מחבלת במזיד בעבודת מחלקת פיקוח הבניה שבאגף הנדסה בעיריית אילת. כאמור התרשמתי שדבר הפרסום לא היה אמת ולא הוצגה לפניי כל ראיה בדבר האמצעים שנקטה בריג'יט להיווכח האם יש ממש בתלונותיה ביחס לאיריס. כך גם, לא ניתן לומר, כפי טענות בריג'יט בסיכומיה, כי דבריה היו תלונה לגורם מוסמך אגב קריאה לבדוק את מחלקת הרישוי או הבעת דעה תמימה על התנהגות העובדים בשירות הציבורי, שעה שאמרה את הדברים לסיגלית ולרינת, שאין הן גורם מוסמך שבכוחן לטפל בתלונותיה.

שיקול נוסף בעריכת איזון האינטרסים כאמור הוא מהותה והקשרה של ההתבטאות הפוגעת בשם הטוב. כאשר עסקינן בהתבטאות שעניינה הבעת דעה אישית, להבדיל מקביעת אמת עובדתית, הנטייה בפסיקה היא שלא להגביל את חופש הביטוי על מנת שלא למנוע קיומו של " שוק רעיונות" חופשי ולא לפגוע בשיח הדמוקרטי הלגיטימי ( ראו: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 567-568). הקביעה האם פרסום מסוים מהווה תיאור עובדתי או הבעת דעה תיעשה על פי מבחן הרושם הכללי בעיני הקורא או השומע הסביר או האדם הרגיל, כשהוא מושפע מניסוחם של ההתבטאויות והקשר אמירתן ( ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843, 858-859).

בחינת התבטאויותיה של בריג'יט, כפי שתוארו על ידי סיגלית ורינת, בשילוב תנועות הידיים שהדגימה סיגלית, מובילה למסקנה כי בריג'יט התיימרה לקבוע עובדות נחרצות, כנגד איריס בכל הנוגע להעלמת תיקים או מסמכים באופן מכוון, מבלי שטרחה לציין את הבסיס העובדתי עליו הסתמכה.

65. מכל המקובץ, באתי למסקנה כי בריג'יט אינה זכאית להגנה כלשהי לפי חוק איסור לשון הרע. לא מצאתי כל הצדקה לאמירה כי איריס העלימה מסמכים כדי לחבל בבקשה שהגישה בריג'יט ל קבלת היתר בנייה. שוכנעתי כי חופש הביטוי של בריג'יט נסוג בנסיבות אלה בפני אינטרס ההגנה על שמה הטוב של איריס.

שלב רביעי - גובה הפיצוי

66. משקבעתי כי בריג'יט פרסמה לשון הרע על איריס, בכל הנוגע לאמירה ברבים כי היא מעלימה תיקים במקום עבודתה, וכי הפרסום אינו חוסה תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק, מוטלת על בריג'יט האחריות לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה עקב הפרסום.

67. האיזון החוקתי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב ולכבוד האדם נעשה לא רק בקביעת האחריות אלא גם בשלב של פסיקת הסעד. הסעד המתבקש ברגיל בתביעות לשון הרע, כמו גם בענייננו, הינו סעד של פיצויים. חיובו של אדם בפיצויים בגין לשון הרע הוא רב תכליתי. פסיקת פיצויים לטובתו של נפגע מהוצאת שם רע מקדמת שלוש תכליות שונות, כפי שנמנו על-ידי כב' השופט ע' פוגלמן בע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp‏ נ' עזור ( ניתן ביום 22.7.2015), כך:

"ראשונה היא התכלית התרופתית, שנועדה להשיב את המצב לקדמותו, קרי: למצב ששרר בטרם נפגע שמו הטוב של הנפגע [...]. בהקשר זה יש אף הסבורים כי פסיקת הפיצויים משיבה במידת מה את זכותו של הנפגע לשם טוב, נוכח ההכרה השיפוטית בפגיעה שנגרמה לו. שנייה – התכלית החינוכית-הרתעתית, שמטרתה ' שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר' [...] שלישית ואחרונה היא התכלית העונשית ( אשר לעתים נכרכת בתכלית החינוכית-הרתעתית),הקשורה בכוונת המפרסם, ושלפיה יש ליתן את הדעת בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע לשאלה אם הפרסום נעשה בכוונה תחילה לפגוע".

68. הערכת הפיצוי בגין עוולת פרסום לשון הרע נתונה להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות ועל נסיבותיו הקונקרטיות של הפרסום. אומדן הנזק וקביעת גובה הפיצוי בדיני לשון הרע אינן משימות פשוטות, ואמות המידה המנחות לעניין גובה הפיצויים פורטו בהרחבה בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקאות 73-55, ( ניתן ביום 4.8.2008). בין יתר השיקולים ניתן למנות את מידת הפגיעה בהיבט הרכושי ובהיבט האישי של שמו הטוב של הנפגע, וכן את מידת הפסול בהתנהגותו של המפרסם.

בחוק לשון הרע נקבעו שני מנגנונים לפסיקת פיצויים:

הראשון, אשר כונה בפסיקה " המסלול הסטטוטורי, הקבוע בסעיף 7 א(ב) לחוק איסור לשון הרע, ולפיו רשאי בית משפט להשית פיצויים בסכום של עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק על מפרסם פרסום דיבתי, או כפל הסכום אם הפרסום נעשה בכוונה לפגוע ( בהתאם לסעיף 7 א(ג) לחוק). הסכומים מתעדכנים לפי שיעור עליית מדד המחירים לצרכן ( סעיף 7 א(ה) לחוק)). סעיפים אלה משקפים שתיים מתכליותיו של הפיצוי בלשון הרע, שהוזכרו לעיל: התכלית החינוכית והתכלית העונשית. בגדרן מושם הדגש על הרתעת מוציאי לשון הרע פוטנציאליים, ולא על ריפוי נזק שנגרם בפועל לנפגע.

השני, "המסלול הפסיקתי", לפיו חזקה שפרסום לשון הרע כשלעצמו גורם נזק כללי לשמו הטוב של הנפגע. בפסיקת פיצויים לפי חזקה זו על בית המשפט להעריך את הנזק ולקבוע פיצויים מתאימים בהתחשב במעמדו של הניזוק בקהילתו; בהשפלה ובסבל שהוא חווה; בטיב הפרסום ובאמינותו; בהיקף התפוצה של הפרסום; ובמידת הפגיעה שיש בפרסום; התנהגות הצדדים - המפרסם והנפגע - לפני ואחרי הפרסום. במסלול זה, יעריך בית המשפט את הנזק הכולל, הן נזק ממוני והן נזק לא ממוני, כאשר הפיצוי על פי מסלול זה איננו מוגבל בסכום ( ראו פסיקת כב' הש' עמית בע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל ( ניתן ביום 14.3.2016)).

בהתייחס ליחס בין שני מסלולים קבעה כב' הש' פרוקצ'יה בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ( ניתן ביום 4.8.2008)) כי כאשר הוכיח הנפגע " נסיבות מטריאליות המבססות קיומו של נזק [ לא ממוני]" ניתן לחרוג מרף הפיצוי הסטטוטורי שבסעיף 7 א לחוק. ברע"א 3832/11 פישביין נ' בומבך ( ניתן ביום 18.1.2012) ציין כב' המשנה לנשיאה ריבלין ( בדן יחיד) כי הגבלת הסכום הקבועה בסעיף 7 א לחוק אינה מונעת מבית המשפט לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני בסכום גבוה יותר בהתאם לשיקולים שנקבעו בפסיקה לעניין זה. הנה כי כן, הפיצוי שנקבע בסעיף 7 א לחוק איננו מגביל את האפשרות לפסוק פיצוי גבוה יותר בגין נזק מיוחד או נזק כללי, אם התובע הוכיח שנגרם לו נזק כזה. כלומר, הפיצוי ללא הוכחת נזק ב"מסלול הסטטוטורי" הקבוע בסעיף 7 א לחוק איסור לשון הרע, אינו מונע מבית המשפט לילך במקום זאת ב"מסלול הפסיקתי" הרגיל ולפסוק פיצוי בגין נזק ממוני ובלתי ממוני בסכום העולה על זה הקבוע בסעיף 7 א לחוק.

ברם, יובהר כי מסלולי הפיצוי הם מסלולים חלופיים. כלומר, פיצוי ללא הוכחת נזק, עד לסכום הקבוע בחוק; או פיצוי על פי הוכחת נזק, שעשוי להיות הן בגין נזק ממוני ( כללי או מדויק) והן בגין נזק בלתי ממוני. אכן, הלכה למעשה, נוכח קשיי ההוכחה והכימות של נזק בלתי ממוני, לעיתים אין הבדל רב בין הסכום שנפסק ללא הוכחת נזק לבין זה שנפסק במסלול הפסיקתי, אך על כל פנים לא ניתן לפסוק אותם במצטבר זה לזה. פיצוי ללא הוכחת נזק הינו פיצוי בגין נזק, ורק רכיב ההוכחה הוא שמתייתר.

69. איריס טענה כאמור כי נגרמו לה ולמשפחתה נזקים חומריים ונפשיים מהוצאת לשון הרע נגדה.
בכתב התביעה עתרה איריס לפיצוי בסכום של 549,758 ₪.
בתצהירה מנתה איריס רכיבי פיצוי בסכום כולל של 779,283 ₪, כדלקמן: פיצוי בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק בסכום של 100,000 ₪; פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 200,000 ₪; פיצוי בגין נכות נפשית בשיעור של 30% ובכלל זה פיצוי בגין אובדן הכנסה בעתיד בסכום של 317,505 ₪; פיצוי בגין הוצאות החלפת סביבת המגורים בסכום של 133,228 ₪; פיצוי בשל הוצאות עריכת חוות דעת רפואיות בסכום של 8,450 ₪; כיסוי הוצאות עתידיות לבדיקות רפואיות, טיסות לבדיקות ועזרה לבית בסכום כולל של 20,000 ₪.
ואילו בכתב הסיכומים התבקש בית המשפט לפסוק לאיריס פיצוי, באופן שונה, כך: פיצוי בגין עוולת לשון הרע, ללא הוכחת נזק, בסכום של 140,000 ₪; פיצוי בגין נכות נפשית בשיעור של 30% בסך של 250,000 ₪; פיצוי בגין הוצאות מעבר דירה בסך של 140,000 ₪; פיצוי בגין החזר הוצאות לבדיקות רפואיות, טיסות ואגרות בסך של 40,000 ₪; פיצוי בגין תשלום עבור חוות דעת בסכום של 6,940 ₪, פיצוי בגין אבדן השתכרות לעתיד בתחשיב גלובלי למקרה של פיטורין במהלך העשור הקרוב לפיי שיקול דעת בית המשפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 100,000 ₪.

70. עינינו הרואות כי איריס עתרה לפסיקת פיצויים מכוח שני המסלולים גם יחד, הן הסטטוטורי והן הפסיקתי, על אף שמדובר במסלולים חליפיים. איריס הציגה כאמור עדים וראיות שלשיטה מבססות את נזקיה. יפים לענייננו דברי המלומד שנהר, בספרו דיני לשון הרע ( עמ' 388-389): "כאמור, התובע אינו חייב להביא ראיות להוכחת נזקיו הכלליים, אולם מכאן, אין ללמוד שהתובע אינו רשאי להביא ראיות אם יבחר לעשות כן. הבאת ראיות על ידי התובע עשויה להגדיל את הפיצוי, אולם היא עשויה גם להוות חרב פיפיות, שכן משהביא התובע ראיות להוכחת נזקיו לא יתעלם מהם בית המשפט, גם אם יהיה בהן כדי להצביע על כך שהפרסום לא גרם לתובע נזק רב. גם הנתבע מצידו רשאי להביא ראיות בעניין נזקי התובע, וזאת בין אם התובע הביא ראיות לעניין הנזק והין אם לאו".

עוד אציין כי תובע זכאי לפיצוי על נזקיו רק אם הוכח קשר סיבתי בין פרסום דבר לשון הרע לבין הנזק בגינו הוא מבקש לפצותו, וזאת בהתבסס על סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין.

71. במקרה דנא, לאחר שהתרשמתי ממכלול הראיות שהונחו לפניי, באתי למסקנה כי לא עלה בידי איריס להוכיח קשר סיבתי בין הפרסום המשמיץ לבין שלל הנזקים הנטענים שנגרמו לה ולמשפחתה, ובכללם הנכות הנפשית שהשפיעה לרעה על כל אורחות חייה, לרבות תפקודה בחיק המשפחה, פגיעה בחיי החברה ובעבודתה, עד כי נאלצה להחליף את סביבת מגוריה, למכור את דירתה ולהפסיד ממון רב כתוצאה מכך.

לא מצאתי להידרש לקביעת שיעור נכותה הנפשית של איריס, על אף שד"ר שלמון העריכה כי מדובר בנכות שיעור של 30% ואילו ד"ר קרת חיוותה דעתה כי מדובר בשיעור נכות של 5% בלבד. זאת, משום ששוכנעתי כי שתי הפסיכיאטריות, הן מטעם איריס והן מטעם בריג'יט, העריכו כי נכותה הנפשית של איריס נגרמה על רקע שני אירועים מרכזיים: הזנת התראה מודיעינית אודותיה במחשב במשטרתי בגינה אף הושהתה מהשתתפות בסיירת ההורים, וזימון בנה הקטין לחקירה בתחנת המשטרה בעקבות חשד שהוטרד על ידי פדופיל, על אף שהוא כלל לא הגיש תלונה, ובעקבות כך ככל הנראה הובררו או נודעו לה פרטים אודותיו. לא הוכח כי בריג'יט הייתה הגורם המניע לקרות אירועים אלה, וכפי הנזכר איריס הבהירה שאין היא מייחסת לבריג'יט אחריות בגין כך. מכאן, לא מצאתי כל בסיס לחייב את בריג'יט לפצות את איריס בגין מצבה הנפשי הנטען והשלכותיו על כלל אורחות חייה, עבודתה ומשפחתה.

72. למעשה, הפרסום היחיד בגינו מצאתי לקבוע כי יש בו דבר לשון הרע מצידה של בריג'יט הינו האמירה כי איריס מעלימה מסמכים או תיקים, ובכך מונעת את הטיפול בבקשתה לקבל היתר בניה. אין מדובר באמירה שיש בה חומרה ברף גבוה. למעשה כלל לא הוכח כי אמירה זו, שכוונה לאופן עבודתה של איריס, פגעה בה במישור התעסוקתי ( כמו למשל: זימונה לברור מצד מעסיקה, פגיעה בהיקף עבודתה או בשכרה). כמו כן, כלל לא שוכנעתי שאמירה זו גרמה לאיריס לשנות את סביבת מגוריה, ולשם כך למכור את דירה. אמנם, התרשמתי כי איריס לא חשה בנוח להמשיך להתגורר בשכנות לבריג'יט וליתר השוטרים, אך ודאי שאין בכך כדי לחייב את בריג'יט בפיצוי בשל כך. יתר על כן, נמצא כי איריס ומשפחתה מכרו את דירתם במתחם ברווח הוני ביחס למחיר רכישתה, כך שאירוע המכירה כשלעצמו לא הסב להם כל נזק ממוני.

73. עם זאת, נכון אני לקבל כי אמירה זו פגעה בשמה הטוב של איריס וגרמה לה למפח נפש. יתר על כן, בבואו של בית המשפט לאמוד את הנזק, עליו לבחון אף את פוטנציאל הנזק הטמון בפרסום. מכאן, גם אם איריס לא ניזוקה במישור התעסוקתי ומשרתה לא נפגעה, עדיין יש באמירה שכזו פוטנציאל פגיעה לא מבוטל, כגון: השהייתה עד גמר ברור ואף בחינת המשך העסקתה. לצד זאת, נתתי משקל לגורם ההרתעה מפני פגיעה בכבודו של אדם והצורך לחנך את הציבור להישמר מפני אמירות כגון אלה שהשמיעה בריג'יט בנסיבות המפורטות. עוד הבאתי בחשבון כי על הפיצוי הכספי לבטא הכרה שיפוטית בכך שנעשתה כלפי איריס עוולה ובכך ששמה הטוב נפגע ללא הצדקה מוכחת.

74. בהתחשב בכל הנתונים שפרטתי לעיל החלטתי לחייב את בריג'יט לפצות את איריס, על דרך האומדנה, בסכום של 6,500 ₪.

התביעה שכנגד

75. לא מצאתי בסיס לתביעה שכנגד, שדומה שהוגשה אך כתגובת נגד לתביעה שהגישה איריס. במסגרת התביעה שכנגד ביקשה בריג'יט לייחס לאיריס הוצאת לשון הרע, בכך שבריג'יט ושוטרים נוספים עשו שימוש לרעה בסמכויותיהם כשוטרים על מנת לפגוע בה, בדרך של הזנת התראה מודיעינית במחשב המשטרה, זימון בנה לחקירה במשטרה וביצוע חקירה פרטית אודותיה. נטען כי איריס פרסמה את הדברים בעל פה ובכתב בפני גורמים שונים, ביניהם: חבריה, בני משפחתה ועמיתיה לעבודה בעיריית אילת לרבות ראש העירייה, המנכ"ל והיועצת המשפטית. כמו כן, נטען כי איריס אמרה את הדברים לד"ר שלמון שערכה את חוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינה לצורך הגשתה לבית המשפט, למחלקת חקירות שוטרים ולפרקליטות המדינה. לאור זאת, עתרה בריג'יט לפצותה בסכום של 200,000 ₪.

76. כאמור, איריס הבהירה כי אינה מייחס לבריג'יט אחריות להזנת המידע אודותיה במחשב המשטרתי או זימון בנה לחקירה. מעיון בתצהיר שהגישה איריס ליועצת המשפטית של עיריית אילת, במכתב למחלקה לחקירות שוטרים ולפרקליט המדינה ( אשר צורפו לכתב התביעה העיקרית) לא עולה כי איריס ייחסה אחריות כלשהי לבריג'יט ביחס לטענות שבכתב התביעה שכנגד. יתר על כן, אף לו היה מדובר בפרסומים שיש בהם כדי לשון הרע, הרי שהם היו חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, שעניינו פרסום שנעשה בהגשת תלונה על הנפגע. ודוק, איריס התלוננה על התנכלות שוטרים ולכן פנתה בעניין זה למחלקה לחקירות שוטרים ולאחר מכן לפרקליטות, כשאלה הם הגופים הרלוונטיים המוסמכים לבדיקה או חקירה, לפי הצורך, בעניין שכזה. כמו כן, לא התרשמתי מכלל העדויות כי איריס פרסמה ברבים כי בריג'יט אחראית להזנת מידע מודיעני כוזב במחשב המשטרה או לזימון בנה לחקירה בתחנת המשטרה.

77. יתר על כן, לא הוכח לפניי כי בריג'יט ביצעה " חקירה פרטית" נגד איריס בחשד לקבלת טובות הנאה מהקבלן שמכר לה את הדירה. יתר על כן, ולו למעלה מהצורך, יש לציין כי גם אם בוצעה חקירה שכזו, הרי שיש לזכור שבריג'יט משרתת כשוטרת במשטרת ישראל וככל שסברה כי מתעורר חשד לפלילים, הרי שמחובתה להביא את הדברים לגורמים המוסמכים בקרב משטרת ישראל לצורך פתיחת חקירה, אלא אם כן מדובר בחקירת סרק שכל מטרתה להטיל אימה, דבר שכאמור כלל לא הוכח במקרה זה .

התוצאה

78. אשר על כן, הנני מחייב את בריג'יט לפצות את איריס בסכום של 6,500 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

79. התביעה שכנגד שהגישה בריג'יט - נדחית.

80. נוכח התוצאה, איני עושה צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ט' שבט תשע"ז, 05 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.