הדפסה

בית משפט השלום באילת ת"א 23494-07-16

לפני
כב' סגן הנשיא, השופט מרדכי (מוטי) לוי

תובע

אלברטו ולטפריינד, ת"ז, 012751590
באמצעות ב"כ עוה"ד שלומי וינברג ו/או אביתר כהן

נגד

נתבעים

1.מרסל עובדיה, ת"ז, 12563011
2.אברהם מאן, ת"ז, 14312052
שניהם באמצעות ב"כ עוה"ד דורון עמיר ו/או אילנה בר טוב

פסק דין

לפני תביעת לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 (להלן- החוק) אותה העמיד התובע על סך 500,000 ₪ זאת בשל פרסומים להם אחראים הנתבעים, חבריו מזה כ- 40 שנה עובר לאירוע מושא פסק דין זה. בבסיס ההאשמות והפרסומים עמדה הקביעה של הנתבעים, כל אחד בדרכו, שהתובע פדופיל אשר אנס וביצע מעשים מגונים בבנו של הנתבע 1 לעת שהבן היה קטין (להלן- הבן).

עיקר טענות התובע:

1. במהלך שנת 2016 פרסמו הנתבעים מספר פרסומים קיצוניים בכוונה לפגוע בו להשפילו להכתים את שמו הטוב ולבזותו בקרב חבריו לעבודה ובקרב אחרים.

2. להלן הפרסומים המיוחסים לנתבעים:

נתבע 1:

א. בחודש אפריל 2016 נתבע 1 נכנס למשרדי הנהלת נמל אילת (בו עבד התובע) וטען באזני המנכ"ל ומזכירת ראש אגף כוח אדם שהתובע "ביצע מעשים מגונים בבן שלי" (להלן-הפרסום הראשון). (הדגש בקו תחתי במקור-מ.ל)
ב. במהלך חודש אפריל סיפר הנתבע 1 לאחת גב' נטשה לסמנוביץ, שבנו סיפר לו שלפני 30 שנה התובע ישן אתו (עם הבן) במיטה "...ועל אף שאינו זוכר בוודאות, נדמה לו שהתובע 1 (כך במקור-מ.ל) נגע בו והטריד אותו " (להלן-הפרסום השני).
במעמד הפרסום השני התחייב הנתבע 1 למרר לתובע את החיים עד שיעזוב את העיר אילת.

ג. ביום 12/4/2016 נכנס הנתבע 1 למשרד הגמלאים של נמל אילת והטיח בתובע, בין היתר, שהוא ""פדופיל" "בן זונה" "הבן שלי שבר שתיקה אחרי 30 שנה" וכי "מקומו בבית הסוהר"" (להלן-הפרסום השלישי). (הדגש בקו תחתון במקור-מ.ל)
הפרסום השלישי נעשה אל מול 3 אנשים נוספים.

ד. ביום 4/5/2016 נפגש הנתבע עם אחד מר אלפונסו בלולו ואמר לו "כי בנו סיפר לאמו זה מכבר, כי התובע אנס אותו לפני 30 שנה" (להלן-הפרסום הרביעי).

ה. ביום 2/6/2016 נכנס הנתבע 1 למשרד ארגון הגמלאים של נמל אילת עת שהו במקום 10 גמלאים וצעק שהתובע ""פדופיל" ... " עשה מעשים מגונים בבן שלי"" (להלן-הפרסום החמישי). (הדגש בקו תחתון במקור-מ.ל)

נתבע 2:

ו. ביום 2/6/2016 הפיץ הנתבע 2 הודעת ווטסאפ בשפה הספרדית למספר רב של אנשים שבתרגום חופשי זה תוכנה:
"לחיה הזאת כבר היה משפט לפני 25 שנה, יצא זכאי, אבל היה בבית הסוהר כמה ימים ומעצר בית חודש. הבן של מרסל הקולומביאני למד טניס שולחן ונסעו לצפון לתחרויות, במלון הוריד את מכנסיו, והכניס לו אצבע בתחת כשבוא (צ"ל כשהוא- מ.ל) היה בן 11. זאת אומרת לפני 30 שנה אבל עכשיו קפץ הכל הוא אכל את זה 30 שנה הילד המסכן, האם אתה לא יודע אנו שורפים אותו בכל מקום. תעביר תודה ." (להלן- הפרסום השישי). לפרסום השישי צורפה תמונתו של התובע עליה הוסף הכיתוב "פדופיל" בכתב יד. (הדגש בקו תחתי במקור-מ.ל)

3. מעבר לפרסומים שלח נתבע 2 לתובע הודעה בזו הלשון:
"קיבלת מה שמגיע לך חחחחח.
אני הייתי פוצע אותך לכל החיים.
אלברטו תישאר רק עם מרסלו, איתי לא תיפול רק מכיסא, אז תיזהר עם מה שאתה עושה או אומר, אני לא מרסלו, אני חושב שהדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות זה לעזוב את אילת, פה אתה כבר מסומן..." (הדגש בקו תחתי במקור –מ.ל)

4. הנתבעים פרסמו את הפרסומים בכוונה לפגוע בתובע, להשפילו ולהרוס את שמו הטוב דבר הנלמד הן מהנמענים אליהם כוונו הפרסומים והן מ'האכסניה' בה פורסמו.

5. פרסומי הנתבעים בוצעו חרף העובדה שהם ידעו שאין בהם ממש, התובע זוכה לפני שנים רבות מכתב אישום שהוגש כנגדו בשל מעשה מגונה במספר קטינים. לשון הרע המייחסת למושא הפרסום הטרדה מינית, אונס ופדופיליה הינה ברף הגבוה ביותר ומצטיירות בעיני הציבור כאשמה המטילה על מושא הפרסום אות קלון.

עיקר טענות ההגנה של נתבע 1:

6. טרם התייחסותו לכתב התביעה הקדים הנתבע 1 והסביר את הרקע. בשל חשיבות הדברים רובו של ההסבר יובא כאן כלשונו. נתבע 1 טען שהבן שיתף אותו בזיכרונות מלפני 30 שנה עת היה בן 11 לפיהם "התובע אשר הואשם בעבר בביצוע עבירות מין ומעשים מגונים בקטינים, ביצע אף בו מעשים מגונים ואף אנס אותו לפחות שלוש פעמים (כך למיטב זכרונו של הבן)".

7. אין לתמוה על הפרסומים שכן מאז שיתף הבן אותו ואת רעייתו לשעבר הוא "...חיפש דרך לפרוק את אשר על ליבו ולשתף מקצת מחבריו בתחושות הנוראיות שעוברות עליו, תוך שהוא מכה על חטא, כיצד זה לא ידע על המעשים הנוראיים שביצע התובע בבנו יקירו... עניינה של תביעה זו היא בחוצפתו של התובע אשר לא רק שביצע בבן ...מעשים מגונים ומעשי אינוס –כך לדברי הבן ... !!! אלא הגדיל לעשות והגיש את התובענה שבכותרת כנגד הנתבע 1".
"...כאשר הבן ...בא וסיפר לנתבע 1 ולזוגתו לשעבר את אשר עבר עליו, הבין הנתבע 1, כי המדובר באדם שביצע עבירות מין בקטינים באופן סדרתי, ואין נפקא מינה אם זוכה על ידי בית המשפט אם לאו, שהרי אין לו (לנתבע 1- מ.ל) דרך לדעת מדוע ואם בכלל זוכה התובע מן ההאשמות שבהן הואשם ". עוד טען הנתבע 1 ש "המעשים אשר אותם מייחס הבן ... לתובע, הינם אותם מעשים בגינם הועמד התובע לדין, וכל תושבי העיר אילת, וכל עובדי הנמל ידעו על המעשים שיוחסו לתובע והיו מודעים היטב לעברו ".

8. הפרסומים הזדוניים נעשו על ידי נתבע 2 ולא על ידו .

9. בשל היכרות רבת שנים, כאמור, בין התובע, הנתבע 1 והבן התפלא הנתבע 1 מדוע בנו מסרב להיפגש עם הנתבע 1 עת הגיע לאילת לתחרות טניס שולחן בראש קבוצה אותה אימן הבן. תשובתו של הבן היממה אותו. הבן טען "כי כאשר הוא היה קטין, כבן 12-13 שנים ובעת שהיה תלמיד בחוג הטניס התובע ביצע בו מעשים מגונים מספר פעמים ואף אנס אותו... זכורות לו לפחות שלוש פעמים כאשר התובע ראה אותו לבד, באולם הספורט של התחרות וכן במהלך האימונים, תפס אותו התובע כשהוא היה לבד, הוריד לו את המכנסיים, נגע לו באברים המוצנעים ובאחד מן המקרים הוא אף דחף את אצבעו לפי הטבעת..." שלו.

10. הנתבע 1 ביסס הגנתו על טענת "אמת דיברתי". לטענתו הוא לא הכפיש את התובע שכן כל שאמר אמר בנוכחותו של התובע ועל כן דברים אלו חוסים תחת ההגנה של "אמת דיברתי". כל הורה שבנו היה מספר לו את ששמע הוא מבנו "...היה מגיב באופן בו הנתבע 1 הגיב ואם לא יותר מכך".

11. משחלק את סודו עם ידידה נוספת דוריס זו טענה באזניו שהיא "...אינה מופתעת כלל ושכל השנים היא לא האמינה שהתובע היה חף מפשע ונקי".

12. בשיחתו עם מנכ"ל הנמל, שנחשף לדברים עובר לכך מפיה של הידידה דוריס, עשה כן כדי "...להסיר את הנטל הכבד שרבץ על ליבו מרגע שנודעו לו המעשים הנוראיים אליהם נחשף".

13. הנתבע 1 אישר שכינה את התובע פדופיל ושמקומו בבית הסוהר בנוכחות אנשים נוספים, אך לא קילל בדברים שייחס לו התובע בסעיף 13 לכתב התביעה שכן אין זו דרכו.

14. הנתבע 1 אישר ששיתף הדברים עם מר אלפונסו בלולו.

15. האירוע במשרד הגמלאים אינו מדויק. התובע פנה אל הנתבע 1 וטען שבת זוגו בוגדת בו עם אחר ושהבן הוא "ילד דפוק". או אז כינה הנתבע 1 את התובע פדופיל. "כמובן שאין באמירה זו משום לשון הרע, שכן לאור הדברים הקשים אותם חשף הבן ... בפני הוריו, הרי שאין לכנות המעשים המיוחסים לתובע אלא בהגדרה המתאימה להם והיא: "פדופיליה"".
הנתבע 1 המשיך וטען בכתב הגנתו ש"פדופיליה מוגדרת על ידי הרפואה הפסיכולוגית כמחלה. היא מורכבת מפארפליה-הפרעה בעוררות מינית אצל מבוגרים ומתאפיינת במשיכה מינית עיקרית או בלעדית לילדים בדרך כלל בגילאי 13 ומטה. פדופיליה מוגדרת כהפרעה נפשית על ידי הספרות האבחונית ... אדם בעל משיכה כזאת נקרא פדופיל. " משכך לאור היכרותו של הנתבע 1 עם עברו של התובע וההאשמות בהן הואשם, כמו גם הסיפורים ששמע מהבן הביאו את הנתבע 1 לכדי מסקנה שאין בכך משום לשון הרע ובכל מקרה אמירה זו חוסה תחת ההגנה שבחוק "אמת דיברתי". "(התובע טוען שזוכה, האם זוכה? מדוע זוכה וכיו"ב שאלות יתבררו במהלך ניהול ההליך)".
16. הדברים אשר הוחלפו בינו לבין הנתבע אינם לשון הרע אלא "תגובה טבעית של הורה..." לגלות שמי שהיה חלק בלתי נפרד ממשפחתו ומחייו "...ביצע מעשים מגונים ומעשי אינוס בבנו יקירו!!!".

17. "הנתבע 1 אינו יודע כי התובע זוכה מן האישומים אשר בהם הואשם ...ואולם בכל מקרה, העובדה שכנגד התובע עמדו אישומים הזהים להפליא למעשים אותם מייחס הבן...לתובע, מעלה חשש כי ככל הנראה, נפלו פגמים בניהול ההליך הפלילי כנגד התובע אשר הובילו סופו של יום לזיכויו של התובע, כך לטענתו".

18. בטרם נעילה הדגיש הנתבע 1 ש "הדברים אשר הבן סיפר אינן בגדר האשמות שווא אשר עולות כדי עוולת לשון הרע אלא המדובר במעשים נוראיים אותם ביצע התובע בבנו של הנתבע 1".

עיקר טענות ההגנה של נתבע 2:

19. בינו לבין הנתבע 1 שוררים יחסי חברות קרובים במיוחד והם מעין משפחה. "לפיכך אין לתמוה מה קשה הייתה תגובתו של הנתבע 2 לאחר שהנתבע 1 שיתף אותו בדברים שסיפר לו...על המעשים המגונים שביצע בו התובע ועל מעשי האינוס שבוצעו בו בהיותו ילד רך בשנים" מאחר והתובע והנתבעים משתייכים ל"קהילה קטנה בעיר אילת" של דרום אמריקאים" הוא היה ער לקורה עם התובע: הוא ידע על האישומים שהיו תלויים נגד התובע והגם שהדברים ששמע לא הפתיעו אותו הוא קיבל בצורה מאוד קשה את מה שסיפר הבן לנתבע 1.

20. הנתבע 1 סיפר לנתבע 2 שמדובר לא רק במעשים מגונים אלא במעשה אינוס ועל כן "אין לתמוה על התחושות הקשות שבהן קיבל הנתבע 2 את הסיפור...ואין לתמוה על התחושות הקשות שליוו אותו לאחר מכן, תחושות אשר הובילו אותו לבסוף לרשום דברים בגנות התובע, ואולם מדובר בדברים החוסים תחת ההגנה של "אמת דיברתי" שכן המדובר בדברים שאותם מייחס איציק לתובע ואשר עולים בקנה אחד עם האישומים שיוחסו לתובע בעבר ואף לאירועים אליהם נחשף הנתבע 2, בתקופת עבודתו עם התובע...".

הנתבע המשיך וטען שבשל קרבתו הרבה לנתבע 1 הוא עצמו התקשה לקבל הדברים ולחיות איתם. יחד עם זאת הוא לא הכפיש את התובע שכן מדובר "...באירוע אחד נקודתי ויחידי חוסים (כך במקור-מ.ל) תחת הגנת אמת דיברתי, לאור סיפורו של הבן... מהיכרותו רבת השנים עם הבן...ומהיכרותו את עברו של התובע, הוא האמין ומאמין שאיציק אינו טופל האשמות שווא על התובע"
21. הוא שלח את ההודעה לכ- 5 אנשים. באשר לכיתוב "...אנו שורפים אותו בכל מקום..." הכוונה שיש להפסיק את חברותו בוועד הגמלאים של נמל אילת שכן לדידו מי שמיוחסים לו מעשים כאלו "...אל לו לעסוק בעשייה כלשהי".

22. את ההודעה בליווי התמונה שלח רק לתובע. ההודעה נשלחה מתוך כעס שהלך והצטבר אצלו. באשר למסרון זה נשלח "בעידנא דריתחא", לאור התחושות הקשות אשר ליוו אותו. אך פעולות אלו חוסות תחת הגנת "אמת דיברתי" והגנת "תום לב" שכן הדברים שסיפר הבן לנתבע 1 יש להם "...רק שם אחד והגדרה אחת "פדופיליה". זו ההגדרה למעשים מגונים ומעשי אינוס שמבצע אדם בגיר בילד קטן".

23. המשיך הנתבע 2 וטען שהוא "... אינו יודע כי התובע זוכה מן האישומים אשר בהם הואשם וככל הנראה ייחסו לו את אותם המעשים אשר איציק מייחס לו. הנתבע 2 כן יודע, כי הוגש כתב אישום כנגד התובע, וכי התובע אף שהה במעצר בית תקופה מסוימת וכי לבסוף התיק כנגדו נסגר. האם התובע זוכה? מדוע זוכה? מאיזה טעמים זוכה? אין הנתבע 21 (כך במקור-מ.ל) יודע לומר.

ואולם בכל מקרה, העובדה שכנגד התובע עמדו אישומים הזהים להפליא למעשים אותם מייחס איציק לתובע, מעלה חשש כי ככל הנראה, נפלו פגמים בניהול ההליך הפלילי כנגד התובע אשר הובילו סופו של יום לזיכויו של התובע, כך לטענתו".

24. בטרם נעילה הדגיש הנתבע 2 ש"...הדברים אשר סיפר איציק לאביו, הנתבע 1, אינם בגדר "האשמות שווא" אשר עולות כדי עוולת לשון הרע אלא מדובר במעשים נוראיים אותם ביצע התובע בבן איציק ואשר במהלך שמיעת הראיות יוכל בית המשפט הנכבד להתרשם מעדותו הבן איציק ומנכונות טענותיו, אשר עולה בקנה אחד עם עברו של התובע".

השאלות שעניינן נדון בפסק הדין:

25. עניינו של פסק דין זה הוא במתן מענה למספר שאלות הקשורות זו בזו ומהוות הלכה למעשה יחידה אחת. האִם במיוחס לדברי נתבע 1 בעל פה בהזדמנויות שונות ניתן לראות "פרסום" על פי החוק; האִם ניתן לראות בהודעת הווטסאפ של הנתבע 2 "פרסום" על פי החוק? אם אכן פרסומים הם, האם יש בהם כדי עוולה על פי החוק וחוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981 (להלן- חוק הגנת הפרטיות)? לאמור, האם נעשו הפרסומים במזיד ובכוונה או האִם עומדת לנתבעים ההגנה הקבועה בחוק.

שאלה נוספת, נגזרת של השאלות האמורות היא האם על פי התשובות לשאלות הקודמות יש לחייב את הנתבעים בפיצוי לתובע? אם כן באיזה שיעור?

חשוב להדגיש שבפסק הדין אין ולא תהא התייחסות לקביעה האִם יש ממש בנטען על ידי הבן כלפי התובע. לבית משפט זה אין את המנדט להכריע בשאלה זו, היה או לא היה, והתמקדות פסק הדין תהא בשאלות האמורות. [השוו עם דברי הנתבע 1 בכתב הגנתו כפי שהם מצוטטים לעיל – "(התובע טוען שזוכה, האם זוכה? מדוע זוכה וכיו"ב שאלות יתבררו במהלך ניהול ההליך)" וכן דברי הנתבע 2 בכתב הגנתו המובאים לעיל "...במהלך שמיעת הראיות יוכל בית המשפט הנכבד להתרשם מעדותו הבן איציק ומנכונות טענותיו, אשר עולה בקנה אחד עם עברו של התובע" ולא היא! לא על בית משפט זה שאין לו מנדט לכך לקבוע זאת, מקל וחומר בתביעה שלפני.

החשיבות של סייג זה היא לצורך הקביעה המצומצמת של עוולה על פי לשון הרע. לא תהא התייחסות לטענה בדבר ביצוע המעשים או קביעה אחרת שלא נעשו.

דיון והכרעה:

מתווה נורמטיבי:

26. מדובר בתביעת מכוח חוק איסור לשון הרע כהגדרתו לעיל.

27. סעיף 1 לחוק מגדיר מה היא לשון הרע וקובע שמדובר בדבר שפרסומו עלול:
" (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצוע ולבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
סעיף 2 לחוק מגדיר מהו פרסום וקובע ש:
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

28. זכותו של אדם לשמו הטוב זכתה להכרה בשיטת המשפט הישראלית כבר מראשיתה. זכות זו עיגונה עוד במקורותינו בתפיסת קהלת שראה להדגיש ש"טוב שם טוב משמן טוב" (קהלת, ז' א'). זכות זו הוכרה בשיטתנו כבר מתחילת דרכה. זכות זו קיבלה ביטויה באחד מפסקי הדין הראשונים שניתנו בבית המשפט העליון בפרשת בנטוב שם נקבע ש"כל עוד קיים חוק המכיר בזכותו של אדם ששמו הטוב לא יוכתם, הרי הציבור כולו מעוניין בכך שזכות זו תכובד ולא תפגע" [ע"א 90/49 מרדכי בנטוב נ' יעקב קוטיק, פ"ד ה' 593 (30/1/1951) עמ' 597)].

"חוק איסור לשון הרע משקף את האיזון שאותו קבע המחוקק בין זכות היסוד לחופש הביטוי לבין זכות היסוד לשם טוב. הגנה על שמו הטוב של הנפגע מעוגנת באיסור על פרסום לשון הרע ובקביעה כי במקרים מסוימים תהא בלשון הרע משום עבירה פלילית או עוולה אזרחית. בה בעת נדרש החוק שבא להגן מפני לשון הרע גם לצורך להבטיח את חופש הביטוי, והדבר בא לכלל ביטוי ברשימת ההגנות וברשימת הפרסומים המותרים המנויים בפרק ג' לחוק ..."[ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (8/2/2012) (להלן- עניין אילנה דיין) (ס' 76 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין)].

29. בסעיף 6 לפסק דינו של כבוד השופט עמית בעניין אילנה דיין הוא הניח "תרשים זרימה" בתביעת לשון הרע. על פיו בשלב ראשון יש לבחון האם הביטוי מהווה לשון הרע על פי לשון סעיף 1 לחוק. השלב השני הוא בדיקה האם מתקיים יסוד הפרסום המוגדר בסעיף 2 לחוק. בהמשך יש לבחון האם 'נהנה' הפרסום מאחת החסיונות המוחלטות שבסעיף 13 לחוק. ככל שעל הפרסום לא חל אחד מהחסיונות, כאמור, תבחן ההגנה של אמת בפרסום ואינטרס ציבורי על פי סעיף 14 לחוק. אם הפרסום אינו חוסה תחת ההגנה שבסעיף 14 לחוק יבחן תום ליבו של המפרסם במסגרת החלופות שבסעיף 15 לחוק. ככל שנתיב זה לא הביא ל'הכשרתו' של הפרסום והוא אינו חוסה בצילה של ההגנה הקבועה בסעיפים 14 ו-15 לחוק עוברת הבחינה לשלב הסעדים. (עניין אילנה דיין סעיף 6 לפסק דינו של כב' הש' עמית).
עוד קבע כבוד השופט עמית בהקשר זה ש"בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן "סטרילי" במנותק מהשלבים האחרים" ושניתן לומר שיש "מקבילית כוחות" בין השלבים השונים – ככל שהביטוי או הפרסום הפוגע הוא עוצמתי יותר, כך יידרש יותר בשלב ההגנות הקבועות בסעיף 14 – 15 לחוק ולהיפך" (שם, סעיף 7).

30. בפרשת יגאל סרנה נקבע ".... איסור לשון הרע, על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני – כולל התחשבנות בטיב הפרסום ובזירת הפרסום בבחינת "המדיום הוא המסר" – יש בו כדי לאזן בין מוכרי הפרחים בכיכר השוק לבין אחרים, שמרכולתם גסה ודברי הבלע והכזב שלהם מבקשים למלא את החלל" (רע"א 1688/18 יגאל סרנה נ' בנימין נתניהו (15.04.18)ס' 4 לפסק הדין).

האם הפרסומים הם לשון הרע?

31. לאור מהות החוק והגדרותיו עולה בוודאות שהפרסומים האמורים המובאים בפסק דין זה הם פרסומים כהגדרת החוק ולצורך בחינתם ותוכנם מהווים לשון הרע על פי סעיפים קטנים (1) ו-(2) לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. אין צורך להכביר מילים בעניין שעצם הגדרת אדם כ"פדופיל","אנס", מי שפגע מינית בקטין, "מי שעשה מעשים מגונים בקטין" מבלי שהדבר נתמך בראיות לתמיכת הטענה מהווה לשון הרע.
לעניין זה נקבע בפרשת אורי דניאל "לא עלה בידי אורי להוכיח כי מי מהמערערות אחראית לפרסומים המכפישים באינטרנט, ולפיכך נותר לדון בשאלה אם התלונות וההפגנות עולים כדי פרסום לשון הרע (לפי סעיפים 1-2 ל חוק איסור לשון הרע). התשובה לכך חיובית בבירור. מקובלת עלי טענתו של אורי כי הוצאת שם רע לאדם, בעלילת שווא כי הוא אנס סדרתי, היא מן החמורות שניתן להעלות על הדעת" (ע"ע 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל (14/3/2016) ס' 67).

32. לאור האמור אני קובע שיש בפרסומים האמורים לשון הרע.

האם מדובר בפרסומים?

33. לאור הגדרת 'פרסום' בחוק ברי שהדברים שנאמרו על ידי נתבע 1 מהווים פרסום ומקל וחומר הודעת הווטסאפ שכתב נתבע 2. שני סוגי פרסומים אלו עונים להגדרת פרסום על פי סעיף 2 (ב) (1) לחוק.

לצורך גיבוש העוולה של לשון הרע יש חובה שלשון הרע פורסמה לאמור היא חייבת "...לשאת ביטוי חיצוני היוצא מהנתבע..." (אורי שנהר דיני לשון הרע (1997), להלן: שנהר) ויכול שיהיה כל מעשה של העברת מסר. כך, "פרסום, העשוי להוות עוולה או עבירה לפי החוק, חייב להיעשות לפחות לאדם אחד (בעוולה)..." (שנהר עמ' 87). עוד נקבע שאין חובה שהפרסום יגיע בפועל לאדם נוסף לבד מהנפגע "... אם עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". לפיכך נקבע שניתן להטיל אחריות מכוח החוק על פרסום בכתב, "...גם כאשר הכתב לא הגיע לידיעת אדם כלשהו זולת הנפגע" (שנהר, עמ' 90; ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני פ"ד מג(2) 333 (30/7/1989)].

34. הנה כי כן מדובר בפרסום העונה לדרישת החוקו הגדרתו על פי החוק.

האם מדובר בפרסומים מותרים מכוח סעיף 13 לחוק:

35. אין מחלוקת שהפרסומים מושא פסק דין זה אינם נופלים לגדרם של פרסומים מותרים על פי סעיף 13 לחוק.

האם הפרסומים הם של הנתבעים:

נתבע 1:

36. טרם התייחסות פרטנית לפרסומים האמורים יש אישור גורף של הנתבע 1 על אמירת הדברים המיוחסים לו. בעדותו העיד: "כל האנשים שדיברתי איתם, שאני מכיר אותם, שאני חברים מעל ארבעים שנה שעבדנו יחד וגידלנו ילדים יחד, זה אנשים שאני מרגיש מאוד קרוב אלי. את הצורך שלי שאלה שקרובים אליי יבינו מה קורה לי בעצמי אחרי שאני מגלה שבן אדם דוקר אותי בגב כמו שאומרים" (פרוטוקול עמ' 38 ש' 12-9).

37. הפרסומים:

פרסום ראשון:
בסעיף 7 לכתב ההגנה שלו אישר הנתבע 1 את הפרסום הראשון. אמנם גרסתו ביחס לרקע הדברים שונה והוא טען שפגש בידידתו הגב' דוריס מזכירת מנכ"ל נמל אילת ושיתף אותה בסיפור אותו סיפר לו בנו- שהתובע עשה בו מעשים מגונים- אך "לא נכנס לפרטים ולא סיפר לה על מעשי האונס". מי ששיתפה את מנכ"ל הנמל זו הגב' דוריס. הנתבע 1 זומן לשיחה עם המנכ"ל ואז "שפך את ליבו ושיתף את גדעון ...ובכל מקרה מה ששוחחו השניים ביניהם אלה דברים שאיציק סיפר לנתבע 1 והנתבע 1 ביקש להסיר את הנטל הכבד שרבץ על ליבו ..."
ראי לעניין זה עדות הנתבע 1 "פגשתי בסופר את דורית מרקוס...וסיפרתי לה את הסיפור" (פרוטוקול עמ' 32 ש' 17).
לעניין הפרסום באזני מנכ"ל נמל אילת העיד נתבע 1 בין היתר "...ודיברתי עם גדעון בדיוק מה שסיפרתי לדוריס...".
אמרי מעתה שהפרסום הראשון כפי שהובא על ידי התובע בכתב התביעה נעשה על ידי הנתבע 1.

פרסום שני:
בסעיף 8 לכתב ההגנה שלו הכחיש הנתבע 1 את הפרסום השני. הנתבע 1 טען שלא היו דברים מעולם לבד מכך שפגש את גב' נטשה לסמנוביץ' בבית החולים וסיפר לה ש"ליבו כבד עליו כיון שבנו סיפר לו דברים קשים שאירעו לו כשהיה קטן. הא ותו לא". בדיון שהתקיים לפני ביום 21/10/2018 העידה הגב' נטשה לסמנוביץ'. על פי עדותה הנתבע 1 סיפר לה מפורשות על הדברים ששמע מבנו וכלשונה "...אז הוא אמר לי שהוא אמר לו שהזמין אותו לחדר שלו, את איציק, הבן של הנתבע 1, בתירוץ שאין מקום בחדרים האחרים, שיבוא לישון איתו, הוא אמר למרסלו שהוא ישמור עליו אישית, ואיציק אמר לו שהוא היה עייף ונרדם ושהוא חושב שאלברטו עשה בו מעשים, שהוא נגע בו, וזה מה שהוא סיפר לי" (פרוטוקול עמ' 5 ש' 24-21).

גרסתה של הגב' נטשה לסמנוביץ' עדיפה בעיני מכמה טעמים. היא עולה בקנה אחד עם הפתיח של כתב ההגנה של הנתבע 1 המביא ציטוטים מפיו של הבן ביחס לאירוע הנטען. זאת, ועוד. אין זה סביר בעיני שהנתבע 1 סיפר למזכירת מנכ"ל הנמל את הפרטים ולחברה טובה שלו טרח לספר רק שלבו כבד עליו ולא מה מכביד עליו. בחקירתה הנגדית העידה הגב' נטשה לסמנוביץ' שעודדה את הנתבע 1 להגיש תלונה במשטרה (פרוטוקול עמ' 8 ש' 35 עד עמ' 9 ש' 21). ומה לו לאדם להגיש תלונה במשטרה רק משום שליבו כבד עליו? עדותה לא הוזמה.

בעדותו בבית המשפט העיד נתבע 1 "...ובמקרה פגשתי את נטשה שם ... וסיפרתי לה מה הבן שלי סיפר לי " (פרוטוקול עמ' 32 ש' 6-5).

אמרי מעתה שהפרסום השני כפי שהובא על ידי התובע בכתב התביעה נעשה על ידי הנתבע 1.

פרסום שלישי:
כעולה מסעיף 9 לכתב ההגנה של הנתבע 1 האחרון אכן ביצע את הפרסום השלישי. אמנם בפתח סעיף 9 לכתב ההגנה נכתב שהוא מכחיש את הנטען בקשר לפרסום השלישי אך בהמשך הוא מאשר את הנטען בכתב התביעה וכלשונו: "הנתבע 1 יוסיף ויטען כי במהלך חודש אפריל 2016 הוא הגיע למשרד הגמלאים בנמל אילת...הוא פגש שם את התובע. הוא ניגש אל התובע ואמר לו "המקום שלך לא פה, אלא בבית הסוהר"" כך אישר שהוא פנה לתובע בספרדית ואמר לו שהוא פדופיל. נכון שהיו שם שניים שלושה אנשים נוספים "בחור בשם חיים, בחור בשם אברג'ל שלום ובחור נוסף בשם ידידיה" שאינם יודעים ספרדית ועל כן "אין ולא היה בכך לשון הרע".

הנתבע 1 שוגה בפרשנות שהוא נותן לפרסום לשון הרע כפי שהובאו הדברים לעיל בחלק הדן במתווה הנורמטיבי. על כן כבר עתה פרשנות זו נדחית. הטענה שהאחרים ששהו במקום לכאורה לא שלטו בספרדית הופכת את הדברים לגיטימיים נדחית כאמור.

אם בכך לא די בדיון האמור מיום 21/10/2018 העיד מר חיים תרנין (חבר קרוב לנתבע 1 ולתובע –פרוטוקול עמ' 12 ש' 33) שנכח בעת הפרסום השלישי וכעולה מעדותו הראשית עולה שהנתבע 1 כינה את התובע "פדופיל" מספר פעמים (פרוטוקול עמ' 10 ש' 28) כשבמקום נכחו כ- 5 אנשים (פרוטוקול עמ' 11 ש'1). חיזוק לעדותו של מר תרנין עולה מחקירתו הנגדית על ידי בא כוחו של הנתבע 1. כך נשאל מר תרנין "ובאותו יום, בפעם הראשונה שמרסל הגיע לוועד של הגמלאים ואמר לאלברטו שהבן שלו שבר 30 שנה של שתיקה וסיפר לו מה שקרה, באיזה מצב היה מרסל? הוא היה נסער? ת. כן הוא היה נסער. ש. ואיך אתה קיבלת את זה? ת. הייתי בשוק..." (פרוטוקול עמ' 11 ש' 26-22). מי שאינו שולט בספרדית ואינו יכול להבין כלל ספרדית אינו יכול להיות בשוק ממה שלא הבין כלל. על כן הדעת נותנת, גם כעולה מהחקירה הנגדית (שלא תמכה בגרסת הנתבע 1), שהדברים נאמרו בשפה העברית בנוכחות לפחות 3 אנשים ועל כן הנבע 1 פרסם את הפרסום השלישי.

ברם, בכך לא די. העיד לפני מי שנכח באותה פגישה שעדותו מתיישבת עם גרסתו של התובע. אותו אחד, מר ידידיה חזות, שנכח אף הוא במקום בעת הפרסום השלישי העיד בזו הלשון: "אני לא יכול להעיד על מה שאת שואלת, אני יכול להעיד שהוא עמד בפתח ואמר לו את מה שאמרתי "יא בן זונה, פדופיל, אתה זוכר מה שעשית לאיציק?" זהו. אתה המקום שלך לא פה המקום שלך בבית הסוהר, אני יכול לחזור על זה עוד 100 פעם" (פרוטוקול עמ' 14 ש' 12-10). דברים אלו מתיישבים כאמור עם עדותו של מר תרנין ומשתלבים עם סערת הרגשות הנטענת בה היה הנתבע 1 נתון כפי שביקשה הגנתו להציג.

מבלי לגרוע באמור העיד בהקשר זה נתבע 1: במענה לשאלה "...אני מבין שצעקת פדופיל בנוכחות חיים. ת. נכון. לא רק חיים, היה ידידיה שהיה גם פה ועוד אנשים שהיו שם, עוד שניים שלו[שה] ..." (פרוטוקול עמ' 40 ש' 20-19)

אמרי מעתה שהפרסום השלישי כפי שהובא על ידי התובע בכתב התביעה נעשה על ידי הנתבע 1.

פרסום רביעי:

הנתבע 1 הכחיש גם את הפרסום הרביעי בפתח סעיף 10 לכתב הגנתו. ברם, המשכו של הסעיף מאשר שפגש בחברו אלפונסו וסיפר לו "שהבן שלו החליט לחשוף סוד קשה מעברו וסיפר לו שלפני כשלושים שנה בערך, כשהיה ילד קטן, התובע ביצע בו מעשים מגונים"
בעדותו בבית המשפט אישר מר אלפונסו בלולו שהנתבע 1 פגש אותו ורצה לדבר איתו על הנושא הזה "סיפר לי את הסיפור הזה שהבן שלו נפגע וזהו, בזה נגמר הסיפור." (פרוטוקול עמ' 15 ש' 32-31).

לעניין זה העיד נתבע 1 בבית המשפט "קודם כל את אלפונסו בלולו פגשתי אותו בקופ"ח במקרה סיפרתי לו מה הבן שלי סיפר לי" (פרוטוקול עמ' 33 ש' 1).
אמרי מעתה שהפרסום הרביעי כפי שהובא על ידי התובע בכתב התביעה נעשה על ידי הנתבע 1.

פרסום חמישי:

הנתבע 1 הכחיש את דבר הפרסום החמישי בפתח סעיף 11 לכתב הגנתו. בהמשך הסעיף טען לסדר דברים אחר. טען שהתובע אמר לו באותו מפגש שרעייתו בוגדת בו ושבנו הוא "ילד דפוק" ואז "בעידנא דריתחא כינה הנתבע 1 את התובע "פדופיל"".

לעניין זה נשאל הנתבע 1 בחקירתו "ש. אני מבין שיש מקרה נוסף, מה שאנו קוראים לו הפרסום החמישי, כשאתה נכנסת למשרדי ארגון הגמלאים ושם צעקת שהתובע פדופיל, זה נכון? ת. כן פעם ראשונה שנכנסתי למשרד הגמלאים לא בפעם השניה , היו שני מקרים שם. בפעם הראשונה כן אמרתי. ש. זה היה ביום 02/06 או תאריך אחר? ת. אתה שואל אותי תאריך מדויק. היו שני מקרים שהייתי שם." (פרוטוקול עמ' 41 ש' 24-19).

אמרי מעתה שהפרסום החמישי כפי שהובא על ידי התובע בכתב התביעה נעשה על ידי הנתבע 1.
נתבע 2:
38. הפרסומים:

פרסום שישי:
הנתבע 2 אישר שליחת הודעת הווטסאפ למספר מצומצם של חברים "מתוך כעס רגעי, שלח הנתבע 2 הודעה לשלושה או ארבעה אנשים חברים משותפים לצדדים להליך...באותו יום אף שלח ההנתבע 2 לתובע את ההודעה בליווי תמונה". (סעיף 9 לכתב ההגנה של הנתבע 2). כך בעדותו בבית המשפט שב הנתבע 2 ואישר את שליחת הודעת הווטסאפ (פרוטוקול עמ' 51-52).

אמרי מעתה שאין ספק בדבר ביצוע הפרסומים הפוגעניים על ידי הנתבע 2.

מעבר לכך כעולה מעדותה של חברתו הגב' נטשה התמונה של התובע הכוללת את הכיתוב "פדופיל" נשלחה לאנשים נוספים "כי אני הבנתי מאניטה שזו קבוצה שיש להם ווטסאפ והוא שלח את זה לכל הקבוצה" באת כוחו של הנתבע 2 הקשתה בעניין זה:
"ש. זה את הבנת. את לא חלק מהקבוצה?
ת. אני לא חלק מהקבוצה.
ש. ואת לא יודעת שזה נשלח לקבוצה, את רק יודעת מה שאניטה סיפרה לך?
ת. אני לא בקבוצה. את שאלת איך אני יודעת שאברהם שלח את זה?
ש. לא, אני שאלתי, את לא בקבוצה ולכן את לא יכולה לדעת שאברהם שלח את ההודעה הזו בקבוצה, את יודעת את זה רק ממה שאניטה סיפרה לך, נכון?
ת. לא, אני יודעת את זה מאברהם שהוא היה אצלי בבית והוא הראה לנו בפלאפון שלו את התמונה של אלברטו עם המילה פדופיל, והוא עוד אמר לי שהוא ידפיס את זה וידביק בכל הבניין ובכל העיר" (פרוטוקול עמ' 7 12-2).

עדותה זו לא זו בלבד שלא הוזמה, אלא קיבלה אישור בעדותו של נתבע 2 שהעיד שלא שלח את התמונה עם הכיתוב פדופיל רק לתובע אלא גם לאחרים וכלשונו:
"ש. אני מציגה לך תמונה ואומרת לך שרשום פה פדופיל, זה לא אתה רשמת פדופיל, נכון?
ת."אז מי רשם? אני שלחתי לו את זה בווטסאפ
ש. ושאלת [צ"ל ושלחת-מ.ל] את זה רק לא
ת. לא. שלחתי את זה לנטשה לסלינוביץ, ולאניטה פינס, וכששלחתי לחבר שלי אחרי שעזבתי את הנמל...דיברתי עם אנשי הנמל והם אמרו לי כולנו יודעים...אני שלחתי לשני אנשים זה הכל...האנשים שסיפרתי להם כולם ידעו כבר" (פרוטוקול עמ' 50 ש' 34-33; עמ' 51-52).

39. לאור האמור אני קובע שהפרסומים מושא התביעות פורסמו על ידי הנתבעים: פרסומים 1-5 פורסמו על ידי נתבע 1 ופרסום 6 על ידי נתבע 2.

40. טרם ירד המסך על פרק זה אני מוצא חיזוק לאמירת הדברים שיוחסו לנתבע 1 אשר בחר להדגיש שאינו זוכר במה מדובר באיזה מילים השתמש, ביקש להתייחס לדברים בכללותם. כך העיד בין היתר בנושא זה: "שוב אתה מבקש ממני להיכנס למילים ספציפיות שאני אמרתי, אני אומר שאני אמרתי באופן כללי..." הנתבע 1 הכחיש שימוש במילה "אונס" אך השתמש "...במילים מעשה מגונה" . (פרוטוקול עמ' 40 ש' 34-33).

כך בהמשך עדותו העיד: "אל תשאל אותי על מילה ספציפית, אני אמרתי אתה פדופיל ואתה.. לא זוכר איזה מילה בדיוק השתמשתי, אבל מספיק שאמרתי לו פדופיל, כן אמרתי לו פדופיל " (פרוטוקול עמ' 41 ש' 27-26).

הגנה מכוח החוק :

אמת דיברתי:

41. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

ההגנה מכוח סעיף 14 דורשת אם כן שני יסודות מצטברים: היסוד האחד, שהפרסום מושא הדיון היה אמת והיסוד השני שיהיה עניין ציבורי בפרסום. (ע"א 751/10 הנ"ל ס' 10 לפסק דינו של כב' הש' ריבלין).

נקבע ש"ככל שהביטוי או הפרסום הפוגע הוא עוצמתי יותר, כך יידרש יותר בשלב ההגנות הקבועות בסעיפים 14 – 15 לחוק ולהיפך. הפרסום הראשון כמו גם הפרסומים האחרים הינם חמורים בעוצמתם ועל הנתבעת מוטל נטל גבוה יותר להוכיח טענת אמת דיברתי" (עניין אילנה דיין ס' 7 לפסק דינו של כב' הש' עמית).

כך, "בפסיקה נקבע כי במקרים מסוימים דרוש רף ראייתי גבוה יותר ממאזן ההסתברויות, בעיקר במקרים בהם מייחסים לפלוני עבירות במישור הפלילי. יפים לעניין זה דברי כב' השופט עמית: " במסגרת הערעורים נשמעה הטענה כי בנסיבות העניין נדרש היה להציב רף גבוה במיוחד להוכחת התביעה שכנגד ולא להסתפק במבחן הרגיל של "מאזן הסתברויות" כמקובל בהליכים אזרחיים. טענה זו איננה משוללת יסוד. לצורך הגנה של אמת בפרסום בתביעת לשון הרע, נקבע כי "עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס המתאים לרצינות תוכן הדיבה", וככל שהדיבה חמורה במיוחד – "היא מחייבת הבאת כמות ראיות רבה יותר מהנדרשת במשפטים אזרחיים רגילים" ( ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי, [פורסם בנבו] פסקה 15 (11.04.2013)). בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598 (1986) ננקט ניסוח מרחיב יותר, לפיו: "הצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב יותר וכבד יותר ממה שנדרש במשפטים אזרחיים רגילים"(ראו ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל, פסקה 77).
(ת"א (ת"א) 43552-11-17 זהבי נ' שטייף (7/4/2019) ס' 51 לפסק הדין. הדגש בקו תחתי במקור).

42. נפנה עתה אלומת אור לתפיסתם והבנתם של הנתבעים את משמעות הדיבור "אמת דיברתי" או "אמת בפרסום".

על אתר יאמר בהקשר זה שהנתבעים לא ביקשו לדעת, לחקור, ללמוד את מהות טענותיו של הבן איציק ודי היה בהם כשלעצמם לחרוץ את גורלו של התובע. די היה להם שבעברו של התובע היה מקרה דומה לדעתם, ממנו זוכה, כדי להבין שנפלה טעות מהותית בניהול ההליך הפלילי, ולמעשה, חבשו לעצמם את כובעי השופט והתליין והחליטו שדברי הבן איציק אין בלתם. כפי שיובא להלן עוד מעט קט לא עניין את הנתבעים לבדוק, לחקור, לשאול, לתהות ועם השמעת דברי הבן איציק 'ידעו' שהתובע 'אשם' במיוחס לו, הם יצקו תוכן לדברים ויצאו למסעם נגד התובע.

עוד טעו הנתבעים לסבור בהגנתם שהשימוש במילים פוגעניות להן משמעות רפואית, פסיכולוגית או לשונית אינן מהוות לשון הרע והם טרחו להסביר את הביטוי "פדופיל" מבחינה פסיכולוגית, רפואית ומילולית.

43. לגופה של הטענה "אמת דיברתי" הנתבעים לא הניחו אף לא ראשית ראיה לקיומה של אותה מציאות אליה כיוונו טענותיהם הקשות על מעשיו, לכאורה, של התובע לבן איציק.

לבד מ'הבנתם' ו'ידיעתם' שכך היו פני הדברים הנתבעים לא הניחו כל תשתית ראייתית שהבנתם את המציאות העולה מדברי איציק הם דברי אמת. בעדותו העיד נתבע 2 "אחד, אני מאמין שאיציק לא המציא את זה. ...אני מאמין שמה שסיפר איציק בא וסיפר לי, אני מאמין שזה נכון" (פרוטוקול עמ' 51 ש'8-6) – אולם בכך אין די כדי לבסס את הנדרש לצורך ההגנה של "אמת דיברתי". אם בכך לא די, העיד עוד נתבע 2 שלא טרח לעשות את הדבר הבסיסי ביותר לדבר עם הבן איציק. במענה לשאלה האם דיבר עם הבן "ש. עם הבן שלו דיברת לפני כן? ת. עם הבן שלו לא דיברתי אף פעם, זה של עורכי דין" (פרוטוקול עמ' 53 ש' 2-1). הדברים מדברים בעדם.

אלא שחומרת המעשה של הנתבע 2 מתחזקת משעה שלא ניסה כלל לשוחח עם התובע ולבדוק מולו את הטענות שהעלה נגדו הבן איציק:
" ש. לפני ששלחת את הודעת הווטסאפ ניסית לבדוק עם התובע את הגרסה שלו?
ת. לא. אני מאמין למרסל שהוא חבל[ר] שלי ארבעים ושמונה שנה וילד שהוא דתי ויודע את כל הדת ואסור לו לשקר ויודע את עשר הדברות והכל, אני בחיים לא אחשוב שזו המצאה" (פרוטוקול עמ' 53 ש' 27-25).

הנה כי כן הנתבע 2 בחר שלא לאמת הדברים והיה לו די ב'ידיעתו'.

הסתת הזרקור להתנהלותו של נתבע 1 מאירה תמונה דומה. הנתבע 1 לא ברר, לא שאל ולא עניין אותו לדעת. יתרה מכך גם דברים שלא נאמרו לו הובנו על ידו מרמזי דברים של בנו , הוא יצר לעצמו תמונה בראש, ללא ראייה כלשהי, ופנה לפרסם הדברים על התובע. בעדותו העיד הנתבע 1 : "לא דיברנו על זה, אני לא רציתי לשמוע, אפילו עד היום אני לא רוצה לדעת, אני יודע מה היה אבל אני לא רוצה לדעת פרטים" (פרוטוקול עמ' 31 ש' 16-15).

בהמשך העיד נתבע 1 "...אני לא דיברתי יותר ולא חקרתי את הבן שלי על מה שהיה בכלל אני הבנתי מה שהיה..." (פרוטוקול עמ' 35 ש' 16-6)

משנשאל הנתבע 1 "כלומר תסכים איתי שהבן שלך לא סיפר לך שהתובע אנס אותו, נכון? השיב: "לא. במילים האלה לא ." (פרוטוקול עמ' 35 ש' 18-17).

ובהמשך "אם הוא אומר לי שהוא ניצל אותו באותו לילה ושהוא רק רצה לישון, אני לא מבין מה קרה שם? שהוא ניצל אותו זה לא מובן? אל תנסה לבלבל אותי" (פרוטוקול עמ' 35 ש' 22-21). המשך לקו זה של הידיעה על 'מה שקרה' מבלי שסופר עולה כחוט השני בעדותו של נתבע 1. כך בהמשך עדותו: "לא השתמש במילה אנס אותו, לאור מה שהוא סיפר לי אני אומר שהוא אנס אותו. ש. מסקנה שלך? ת. כן" (פרוטוקול עמ' 37 ש' 36-34).

הוסיפי לכך את גרסתו המשתנה של הנתבע 1 לגבי האירועים שסופרו לו על ידי הבן ומתגלה תמונה של מי שאטם אזניו ועצם עיניו, אך ידע.

זה המקום לקחת אתנחתא ולפנות לעדותו של הבן. יודגש בשנית: אין בכוונתו של פסק דין זה להכריע בשאלה היה או לא היה אלא לבחון את מהות הפרסומים ובפרק זה אם עומדת לנתבעים טענת הגנה של "אמת דיברתי" לאמור האם הדברים אשר נאמרו ונכתבו על ידי הנתבעים אכן נאמרו להם על ידי הבן. אין כמובן בעצם השמעת הדברים ככל שכך כדי לצקת תוכן ראייתי נדרש לטענת "אמת דיברתי" או התרה להפיצם, אולם אם בעצם הדברים שאמר הבן אין את הדברים שהביאו, לכאורה, את הנתבעים לאמור ולכתוב את הפרסומים הפוגעניים בוודאי לא יכולה לעמוד להם טענת אמת דיברתי.

עדותו של הבן לא האירה את השאלה לפני ורצונו בעדותו היה להציג את גרסתו למאורעות כפי שהוא טען שהוא זוכר אותם (פרוטוקול עמ' 43). תובנה זו לא צומחת בחלל ריק הרי אביו הנתבע 1 העיד שלא נכנס לפרטים ולא שאל שאלות ועל כן ממילא המובא בעדותו בעמ' 43 לא יכול היה להיות הסיפור שסיפר לאביו-הנתבע 1. אם בכך לא די עדותו זו הסתיימה במילים "זה מה שיש לי להגיד על מה שהיה" (פרוטוקול עמ' 44 ש'5) כאשר השאלה נסבה סביב מה סיפר לאביו. (פרוטוקול עמ' 43 ש' 26).

אמרי מעתה שהנתבע 1 בנה לעצמו תדמית בראשו והיא הנחתה אותו והנתבע 2 החרה החזיק אחריו.

44. משכך טענת הנתבעים בסעיף 107 לסיכומיהם שדי היה בדברי הבן איציק כדי להקים טענת "אמת דיברתי" וכן בסעיף 108 שהדברים נכונים מקל וחומר לאחר עדותו של הבן דינם להידחות מיני וביה.
45. הנתבעים טענו בלאקוניות שהיה בדבריהם עניין לציבור. האמנם?

גם היסוד השני הנדרש להגנת "אמת דיברתי" אינו מתקיים במקרה שלפני. לא הוכח מהו העניין הציבורי שהצדיק את הפרסום דווקא בפרסום למעשים מיניים כה חמורים ולכאורה מספר פעמים במיוחד לגבי איש פרטי.

דומה שלא ניתן למעט בחשיבות של חשיפת מעשים קשים של פגיעה מינית ככלל ושל קטינים בפרט כנדבך חשוב להעלאת המודעות הציבורית ולחיזוק מתלוננות ומתלוננים, אך כדי שיהא לכך את התרומה הנדרשת על הדברים המפורסמים להיות פרסומי אמת מבוססים. לא די במחשבות.

אין מחלוקת שהתובע אינו איש ציבור כהגדרת איש ציבור (ע"א 751/10 הנ"ל ס' 108 לפסק דינו של כב' הש' ריבלין). האינטרס הציבורי מחייב להימנע מהכפשה כה חמורה ולא מידתית של אדם טרם עריכת בדיקה ראויה במיוחד כשמדובר במקרים שהתרחשו לפני שנים רבות: התובע לא מהווה סכנה לציבור שכן לא נקבע שהורשע בעבירות מין שיוחסו לו, נהפוך הוא, ולא הייתה הצדקה לפרסום מסיבי כל כך ולא מידתי.

אין עניין לציבור באמירות שאינן מבוססות כדי להטיל מום במושא הפרסום. האינטרס של הציבור הוא בדיוק הפוך. הרגישות החברתית לקיומם של הפוגעים מינית בקטינים היא מהמפורסמות. פרסומים שאין מאחוריהם דבר עשויים להשיג דווקא את ההפך, יצירת סדקים בסלידה החברתית מאותם פוגעים מינית, חלחול ויצירת אי אמון לפרסומי אמת של מי שאכן נפגעו.

אין די באמירה הלאקונית בסעיף 11 לכתב ההגנה "באשר לתנאי השני- עניין לציבור- הרי שבנסיבות העניין, הדברים שסיפר איציק להוריו והמייחסים לתובע ביצוע מעשים מגונים ומעשי אינוס בבן איציק בהיותו קטין, בוודאי עונים על תנאי זה" למה? מדוע? למה לעת הזו לאחר 30 שנה? מה תפקידו או תפקודו של התובע המחייב זאת? לנתבעים אולי פתרונים אך הם לא חלקו אותם עמנו ועל כן גישתם נדחית. (ער אני לדברים שנכתבו בסעיפים 121-119 לסיכומי הנתבעים הנאמרים ברמת המאקרו ללא כל קונקרטיות למקרה שלפני).
לאור האמור גם המובא בסעיף 119 ב ו- 120 לסיכומי הנתבעים נדחה מיני וביה.

הנה כי כן אין בפי הנתבעים את הגנת "אמת בפרסום" על פי לשונה, על פי שני יסודותיה המצטברים. יחד עם זאת עולה השאלה האם העובדה שהנתבעים האמינו לבן איציק בכך יש כדי לבסס את טענת האמת הנדרשת להגנתם? לטעמי התשובה לכך היא לא רבתי.

בשירו שלוש אמיתות מתאר המשורר שאול טשרניחובסקי שלוש אמיתות: לכל אמת נגהה שלה וזהרה שלה שלוש אמיתות ישנן בעולם; "...אמת אמת וזיוה שלה: אמת היחיד-אמת הכוח, ... אמת היחיד היא אמת הזדון, אמת הרבים וקללה בה תדון ..." אלא שבמקרה שלפני הצורך הוא אמת אחת שאם לא כן עשויה האמת המובאת להפוך לזדון.

עידנא דריתחא:

46. להגנתם טענו הנתבעים שאין לפסוק כנגדם או לקבוע שמדובר בפרסומים מזיקים או מנגד לקבל טענתם ל"אמת דיברתי" משום שנעשו "בעידנא דריתחא" (למשל ס' 9 לכתב ההגנה של נתבע 2 ס' וכן 121 לסיכומיהם). ראש וראשון: דין טענה זו להידחות משום משמעותו של הביטוי. עידנא דרתיחא מתייחס לאמירת דברים שנאמרו הדברים בשעת כעס ואילו לא הייתה אותה שעת כעס ולא היה אומרם בשעת כעס לא היה אומרם כלל. ללמדך שבביטוי "עידנא דריתחא" חבויה בקשת סליחה של האומר על דבריו שהרי אלו נאמרו בשעת כעס. אלא שבמקרה שלפני אין כל כוונה של הנתבעים או מי מהם לחזור בהם מאמירותיהם. הנה כי כן אין כל נפקות לדברי הנתבעים שהפרסומים נעשו בעידנא דריתחא.

כך, עידנא דריתחא מלמד על דחיפות אמירת הדברים לאירוע שגרם לאמירתם, למשל, תוך כדי ויכוח. במקרה שלפני הפרסומים נעשו אחרי מספר ימים מיום שנודעו לנתבע 1 וממילא אינם נופלים בגדר ההגדרה של עידנא דריתחא.

לא נעלמה מעיניי סיבה אפשרית מכוחה העלו הנתבעים טענה זו בסיכומיהם. אלא שגם עיון בפסיקה רלוונטית מעיד שאין לראות בעצם אמירת המפרסם פרסום פוגעני משעה שעשה כן ב"עידנא דריתחא" כדי להביא לו מזור. יפים בעיני קביעותיה הנכוחות של כבוד השופטת שרה דברת ב-ע"א (ב"ש) 1010/09 רחל פחימה נ' אורה דלילה (20/10/2009) בו דחתה טענה זו של עידנא דריתחא כטענת הגנה – "יש להפריד בין קללות וגידופים שהושמעו ע"י המשיבה לבין הקביעה העובדתית המהווה לשון הרע" (לעיל ס' 7). במקרה שלפני רוב רובם של הפרסומים הם, כאמור, קביעות עובדתיות – מעשה שנעשה, לכאורה.

ער אני לדבריו של המלומד שנהר בעמ' 132 לספרו דיני לשון הרע (1967) מהם ניסו הנתבעים לעשות היקש, אולם אין כל רלוונטיות לאמור שם וההתייחסות לגידופים וקללות למקרה שלפני [ראי עוד ת.א. (מחוזי ת"א) 444/51 לזרוביץ נ' כהנא (15/10/1953) עמ' 175-176)]
אמרי מעתה אין בטענת עידנא דריתחא כדי להוות הגנה לנתבעים מפני הנזק.

תום לב:

47. הגנה נוספת אותה העלו הנתבעים היא הגנת "תום הלב". [(ראי למשל ס' 6, 13 -18 ו-138 לסיכומי הנתבעים). בהקשר זה יודגש שהנתבע 1 לא העלה טענת הגנה זו בכתב הגנתו ונתבע 2 העלה אותה אגב אורחה ובלאקוניות בס' 10 לכתב הגנתו – "...כל שנאמר על ידו חוסה תחת הגנת אמת דיברתי והגנת תם לב..." הא ותו לא}.
את עיקר הגנתם לעניין תום הלב ביססו הנתבעים על סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע ("...אשר הוא הרלוונטי ביותר לענייננו" – ס' 17 לסיכומי הנתבעים) אלא שסעיף 16 לחוק אינו עומד בפני עצמו והוא נסמך על סעיף 15 לחוק. בהקשר זה הפנו הנתבעים לס"ק 2 ו-3 של ס' 15 לחוק (ס' 13 לסיכומי הנתבעים)

סעיף 15 לחוק קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר;"

הנתבעים ציטטו סעיפי החוק והפנו לפסיקה, אך לא תמכו ההפניות להקשרם שלהם. מהי אותה חובה מוסרית חוקית או חברתית שהייתה עליהם והנחתה אותם לפרסם דברים שתוכנם לא נבדק על ידם לאחר כ-30 שנה.

לעניין הגנת תום הלב נקבע ש"ככלל ניתן להתחשב לצורך בחינת תום הלב בהקשר זה במידת הסבירות שבפרסום, במידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום ובמידת הפרסום של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום..." תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה ספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה" (ע"א 751/10 הנ"ל ס' 113 לפסק דינו של כב' הש' ריבלין).

הנתבעים לא הרחיבו בכך, אך ניתן להניח לאור התנהלותם לכל אורך ההליך שהם 'ידעו' שהדברים שסיפר הבן איציק הם נכונים גם ללא בדיקה. אין בטענות ההגנה שלהם כל הסבר מה חשיבות הפרסום עתה לאחר 30 שנה, מה מטרתו, הגנה על מאן דהוא או כל טענה אחרת. דומה שלא בכדי לא עשו כן אלא כל שרצו בהכפשתו של התובע לעת הזו. שמא בשל בשל חלוף הזמן והתולדה שעניינו לא יכול להתברר במסלול משפטי שמא בשל אי אמונם כלל בהליך המשפטי לאור התייחסותם להליך המשפטי הקודם שהתנהל כנגד התובע ביחס אליו, מבלי להכירו, ידעו שנפלו בו פגמים שהרי אחרת אי אפשר – הם יודעים שהתובע אשם, הוא ביצע את המיוחס לו (להלן).

איני יכול לקבל גישה זו של הנתבעים שאין בפיהם כל הסבר למהות הפירסומים מה טעם בחרו לפרסמם לעת הזו. בשולי הדברים יוער שהנתבע 1 תיאר שהיה במצב נפשי קשה ו"...חיפש דרך לפרוק את אשר על ליבו ולשתף קצת מחבריו בתחושות הנוראיות שעוברות עליו..." (פרק המבוא לכתב הגנתו) ובמקום אחר בו תיאר השיחה עם מנכ"ל הנמל תירץ זאת בצורך לשפוך "...את ליבו ושיתף את גדעון בתחושות הקשות שהוא חווה ... ואף הכה על חטא איך יכול להיות שאנחנו כהורים לא ידענו?" (ס' 7 לכתב הגנתו) וכן "... הדברים שסיפר לו בנו איציק טורדים את מנוחתו ולא נותנים לו שקט..."(ס' 8 לכתב הגנתו) ובסעיף 114 לסיכומי הנתבעים "אין מדובר באדם שקם בוקר אחד ובחר להעליל על חברו הטוב ביותר עלילת דם אלא מדובר באדם שיום אחד בא ונחשף למעשים קשים אותם חווה בנו מחברו הטוב ביותר ואין לתמוה על כך שהוא התהלך עם תחושות קשות ובחר לשתף מי מחבריו במה שקרה, ואין גם לתמוה על כך שיצא קצפו על התובע במפגשים שנערכו עימו בימים שלאחר הגילוי" איך אלו קשורים להגנת תום הלב אליה הפנו הנתבעים בסעיפים 15 (2) ו-15(3) לחוק. אין להם כל קשר.

48. כללו של דבר הנתבעים כשלו בהחלת ההגנות הקבועות בחוק על המקרה שלפני.

הקטנת הנזק:

49. סעיף 19 לחוק מאפשר לבית המשפט להקל בבואו לקבוע את גובה הפיצויים שעל מפרסם לשון הרע לשלם אם: "...
(4) הוא התנצל בשל הפרסום תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע ...ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסויגים".

לדאבה לא הובע כל רצון מטעם הנתבעים להביע התנצלות בגין הפרסומים השונים. נהפוך הוא. כל המהלכים שנעשו בכיוון זה בכל שלב משלבי הדיון נדחו על ידם. כבר בקדם המשפט הראשון ביום 29/1/2017 לפני כב' השופט יוסי טופף נאמר על ידי בא כוחם של הנתבעים: "חברי העלה הצעה ונוכח מה שפורט בכתב ההגנה אין נכונות להביע התנצלות. יש בזה קושי" (פרוטוקול עמ' 2 ש' 32). מגמה זו ליוותה את הדיון לכל אורכו (ראי למשל דברי נתבע 2 בפרוטוקול עמ' 53 ש' 35-32).

בהקשר זה נקבע ש"בפסיקת הוצאות בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב וסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד ... כך למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים ..." [רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח' (14/8/2001) עמ' 496)]

הפיצוי:

50. טרם הפנייה לשיקול הפיצוי הראוי שיש לקבוע במקרה שלפני ראוי ונכון להדגיש את הדרך בה התנהלו הנתבעים הן בכתבי ההגנה מטעמם, הן בעדותם והן בסיכומיהם. התנהלות זו מעידה על כוונתם לפגוע בתובע בפרסומיהם וללא צורך לבדוק עצמם. הנתבעים לא רצו ולא נדרשו לבדיקת הסיפור שסופר להם. די היה להם בידיעתם שהיה משהו בעברו של התובע המשיק למקרה הנטען על ידי הבן איציק כדי להביא אותם למסקנה שהתבקשה על ידם שטענותיו צודקות.

גישה זו חמורה מאין כמותה. בשל חשיבות הדברים שהועלו עלי כתב ומניחים את התשתית להגנתם ולהצדקת מעשיהם מצאתי להביא חלקים מהם כאן גם אם כבר הועלו עובר לכך. לדברים חשיבות רבה על מנת להאיר באור נגוהות את הפער שבין טיעוני ההגנה שהעלו הנתבעים בהסתמכם על ההגנה בחוק לבין תפיסתם עד לרגע זה שהתובע 'אשם' והוא ראוי לדברים והפרסומים שפרסמו עליו ונגדו.

ראשיתה של גישה זו היא בכתב ההגנה סעיף המופיע אצל שני הנתבעים (ס' 15 אצל הנתבע 1 ו- ס' 12 אצל הנתבע 2)

"הנתבע 1 אינו יודע כי התובע זוכה מן האישומים אשר בהם הואשם, וככל הנראה ייחסו לו את אותם מעשים להם נחשף מפי בנו איציק. הנתבע 1 כן יודע כי הוגש כתב אישום כנגד התובע, וכי התובע אף שהה במעצר בית בתקופה מסוימת, וכי לבסוף התיק כנגדו נסגר. האם התובע זוכה? מדוע זוכה? מאיזה טעמים זוכה? אין הנתבע יודע לומר. ואולם בכל מקרה, העובדה שכנגד התובע עמדו אישומים הזהים להפליא (ויתמה השואל הכיצד קביעה זו מתכתבת עם המובא לפני מספר שורות- " ככל הנראה ייחסו לו..."מ.ל) למעשים אותם מייחס הבן איציק לתובע, מעלה חשש כי ככל הנראה נפלו פגמים הניהול ההליך הפלילי כנגד התובע, אשר הובילו סופו של יום לזיכויו של התובע, כך לטענתו" לדברים אלו אין אח ורע ואבן מקיר תזעק למקראם. הנתבע 1 אינו יודע מה טיב האישומים, כיצד נוהל ההליך, אבל יודע שמשעה שזוכה ההתובע הרי נפלו פגמים בניהול ההליך.

מחשבה זו ודרך התייחסות זו לתובע היא שבבסיס כל הגנת הנתבעים ודי בכך כדי לדחותה. תפיסה זו הביאה את הנתבע 1 להבין ולקבוע "כי המדובר באדם שביצע עבירות מין בקטינים באופן סדרתי ואין נפקא מינה אם זוכה על ידי בית המשפט אם לא, שהרי אין לו דרך לדעת מדוע ואם בכלל זוכה התובע מן ההאשמות שבהן הואשם" (מבוא לכתב ההגנה) ומה אומר הנתבע 1 לבית המשפט? ניתן פסק דין כנגד התובע: אם זוכה התובע זוכה בטעות בשל כשלים בהליך, אני ששמעתי את בני אחרי 30 שנה יודע טוב יותר מרשויות האכיפה ובית המשפט שמדובר במי שביצע עבירות מין בקטינים באופן סדרתי חרף קביעת בית המשפט וזיכויו. והמשכיל בעת ההיא יידום ולא ארחיב בעניין זה.

הנתבעים לא אמרו די בכתב ההגנה ובסעיפים 21-20 לסיכומיהם שבו על קביעותיהם אלו בלשון אחרת "...כנגד התובע התנהל הליך פלילי בתיק ת.פ. 109/93 בבית משפט השלום באילת, ובו הואשם התובע באותן העבירות והמעשים המיוחסים לו על ידי בנו של הנתבע 1 ובסמוך לאותה תקופה בה אירעו האירועים אותם מייחס בנו של הנתבע 1 לתובע. 21. זאת ועוד במסגרת הליך גילוי מסמכים ושאלונים אשר התקיים בין הצדדים, הומצא על ידי התובע עותק מהכרעת הדין בהליך הפלילי. עיון בהכרעת הדין, מעלה כי התובע זוכה מן האישומים כנגדו וככל הנראה מן הטעם שהמאשימה לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת אשמתו של התובע".

בפסק דין זה הבהרתי חזור והבהר שאין לבית משפט זה מנדט לבחון היה או לא היה וכי עניינו של פסק הדין הוא בשאלה האם מדובר בפרסומים, האם הם מהווים לשון הרע והאם עומדת לנתבעים ההגנה שבחוק. משכך אין לי אלא לדחות את הנטען בסעיף 137 לסיכומי הנתבעים. דחיית האמור בשני מובנים האחד, הרמיזה הבלתי ראויה ביחס להליך הפלילי שהתקיים כנגד התובע (כן, אותו הליך בו נפלו הפגמים הנטענים) וכדברי הנתבעים שם " זאת ועוד ובהקשר זה ובדומה להליכים הפליליים יש ללמוד משתיקתו של התובע, קרי מאי התמודדותו עם המעשים אשר מיוחסים לו על ידי הבן איציק..." לא התובע הלך "...סחור סחור בחקירתו הנגדית..." אלא שבית המשפט צמצם הדיון לנושאים שלפניו תוך דחיית ההבנה השגויה של הנתבעים שיש לדון בשאלה היה או לא היה.

לבד מקביעה אפריורי עם עשיית המעשה אין הנתבעים מתמודדים עם התהום הרובצת בין מה שלכאורה סיפר הבן לנתבע 1 לבין הקביעות שקבעו הנתבעים בפרסומיהם. והדברים הובאו לעיל.

לסיכומה של הערה זו יאמר שהנתבעים אטמו אזניהם ועצמו עיניהם מכל בחינה או בדיקה, הם 'ידעו', הם פירשו, הם הסיקו ולכן היו רשאים לפרסם – ולא היא בלא רבתי.

51. התובע העמיד תביעתו, ללא הוכחת נזק, על סך של 500,000 ₪. דומה בעיני שסכום זה מוגזם.

52. הנתבעים דנו באריכות בסיכומיהם בשאלת גובה הפיצוי (ס'136-122) ולא ארחיב בטיעוניהם. בקציר האומר טענתם של הנתבעים היא שמטרת הפיצוי היא השבת המצב לקדמותו אלולא היה חווה את הפירסומים. נאמנים לשיטתם שמשעה שהוגש כנגד התובע כתב אישום הוא חשוד בעל כורחו גם אם זוכה מייחסים הנתבעים גישה זו גם לגובה הפיצוי. הקונסטרוקציה שבנו שמעצם הגשת כתב אישום בשנת 1993 הרי שרבצה עננה על התובע וממילא המשיך להתקדם בחייו המקצועיים. עוד טענו בהקשר זה אם בשיא הקריירה של התובע משרבצה עננת כתב האישום עליו לא פגע הדבר בקידומו המקצועי הרי שמקל וחומר לעת הזו שהוא "...פנסיונר שממלא תפקיד התנדבותי בוועד הגימלאים, לא נגרמה לו כל פגיעה וממילא התובע לא הוכיח את הפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מהפירסומים"

סיבה נוספת של הנתבעים מה טעם לא ייפסקו פיצויים היא שגם התובע עצמו העיד שהוא מבין את מצוקתו של מי שהיה חברו הטוב ואת התנהגותו.

הנתבעים מסכימים והעלו זאת בכתב סיכומיהם ש"...פיצוי כספי יכול גם לבטא הכרה שיפוטית בכך שנעשתה כלפי התובע עוולה ובכך ששמו הטוב נפגע ללא הצדקה ועשויה לשקם את רגשותיו הפגועים..." ואכן כך!

53. "כאשר מדובר בסדרת פרסומים באותו עניין, לא תמיד יש צורך "לספור" כל פרסום ופרסום בנפרד בכל הקשור לחיוב בפיצוי סטטוטורי לפי סעיף 7 א' לחוק" (ע"א (ת"א) 36859-11-18 יעקב בוזגלו נ' מרדכי פשכצקי (13/2/2019) ס' 14.1).

בפסק דינה זה של כב' הש' אביגיל כהן ציינה היא רשימה של פסקי דין של הצדדים בערעור המציגים סכומי פיצוי גבוהים מצד אחד ונמוכים מצד שני. משכך קבעה שפסיקת פיצוי על בסיס סטוטורי כמו במקרה שלפני אינה נעשית על בסיס חישוב מתמטי גרידא. בית המשפט מתחשב בנתונים רבים וביניהם "...מעמד הניזוק, היקף ההשפלה, טיב הפרסום ואמינות, היקף תפוצת הפרסום ועוד" (שם, ס' 14.3)

54. לעניין שיעור הפיצוי הראוי נקבע ש"שיעור הפיצוי נגזר, בין היתר, מחומרת הפגיעה שארעה. ככל שאופי ההאשמות המיוחסות לנתבע חמורות יותר, כך ראוי להגדיל את סכום הפיצוי (פרשת רוזנבלום, בעמ' 595; פרשת פרידמן, בעמ' 244). עשיית שימוש בתיאורים פוגעניים במיוחד יצדיקו החמרה בפסיקת הפיצויים (על החמרה בפסיקת הפיצויים בייחוס תכונות נאציות לאדם ראו פרשת אלוני, בעמ' 531; פרשת ברדוגו 2001). על החמרה בפסיקת הפיצוים עקב ייחוס תכונות אופי שליליות לאדם ראו, פרשת קליין, שם). עוד יתחשב בית המשפט בתפוצת הפרסום, והיא תהווה שיקול חשוב בקביעת גובה הפיצוי (פרשת רוזנבלום, בעמ' 594). פרסום בתפוצה גדולה, כגון פרסום באמצעי התקשורת, מחמיר את הפגיעה ומצדיק הגדלת הפיצוי (פרשת פרידמן, בעמ' 245; פרשת מיכאלי בעמ' 570-1, שנהר בעמ' 384-5). להתנהגות הניזוק ולמעמדו קודם לארוע הפגיעה ולאחריו ינתן משקל בהערכת הפיצוי. כן יינתן משקל להתנהגות הפוגע בעת הפרסום, לפניו, ולאחריו. ינתן משקל לעובדת התנצלותו, או סירובו להתנצל, ודבקותו באמירות הפוגעניות בלא לחזור בו מהן". (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר ()12.11.06, פסקה 32 לפסק דינה של כב' הש' פרוקצ'יה).

55. ב-ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנצקי (4/8/2008) התחבט בית המשפט העליון בשאלת הפיצויים בזיקה למצבם הכלכלי של מפרסמים פירסומים מזיקים תוך ניתוח הסוגיה באספקלריה של דיני הנזיקין. מושכלות יסוד שבדיני הנזיקין הכללים, "... אין מתחשבים ביכולותיו של המזיק, ובכושרו לעמוד בפרעון הפיצוי שהוטל עליו" (שם ס' 65) יחד עם זאת נקבע שם, בעניין ע"א 89/04 ש "תורת הפיצויים שבדיני הנזיקין הכלליים אינה מתעלמת מנקודות מבט נוספות על אלה של הניזוק ונזקו" (ס' 66).

56. הצדדים שלפני כולם פנסיונרים והטלת פיצויים גבוהים מידי יכולים להוביל לתוצאה קשה. ומנגד מצאתי להביא מדברי השופט חיים כהן "... והוא מזהיר אותנו אזהרה חמורה, ודל לא תהדר בריבו (ואין זה רק "כלל ידוע", כפי שבא-כוח המשיבים מכנהו, כי אם מקרא מפורש: שמות כג ג, ו; וראה גם ויקרא יט טו: לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך). סהדי במרומים שלא אהדר ולא אצדיק שום דל בריבו אלא אם כן אמצא לו צד זכות בדין: הא דכתיב, לא תטה משפט אביונך (שמות כג ו-לא תטה עליו את הדין לפסוק על רשע כשר ועל כשר רשע (ראה מכילתא, מסכתא דכספא, פרשה כ ד"ה לא תטה ( מכילתא, מסכתא דכספא, פרשה כ, ד"ה לא תטה.)). וכן סהדי במרומים שלא אשא פני דל כדי שיוכל להתפרנס "בנקיות" ולא אני ולא העשיר יריבו נצטרך לפרנסו (ראה תורת כהנים, קדושים, פרק ד). אבל מודה אני ומתוודה שלא אנוח ולא אשקוט מלחפש לדלים ולעשוקים ולנדכאים צד זכות בדין, ולא אאמין לאומרים לי, אל תיגע כי לא תמצא." (ע"א 409/78 דוד גולן נ' עדנה פרקש (18/6/1979).

אחרית דבר:

57. לאחר ששקלתי השיקולים וביניהם עוצמת הפירסום, היקפו מספר הפירסומים חוסר רצונם של הנתבעים להתנצל על הפרסומים, גישתם שהתובע אשם גם אם אין להם ראיות לכך ולכן פרסומיהם פרסומי אמת. הפרסומים (זולת הקללות במסגרת הפרסום השלישי) הם הוצאת דיבה של אדם ברף הגבוה. עם זאת לא מצאתי ראיה לרצון הנתבעים לפגוע בתובע בכוונה במנותק מהדברים ומנגד לא מצאתי שעומדות לנתבעים ההקלות המנויות בסעיף 19 לחוק. לאור האמור מצאתי לחייב הנתבעים כדלקמן:

א. הנתבע 1:
סך של 10,000 ₪ על כל פרסום מהפרסומים 5-1 ובסה"כ 50,000 ₪ .

ב. הנתבע 2:
סך של 25,000 ₪ על פרסום מספר 6.
ג. סכומים אלו ישולמו תוך 45 יום מיום שיתקבל פסק הדין אצל הנתבעים או בא כוחם ומאותו מועד ואילך יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק .

58. לאור התוצאה אליה הגעתי, לאחר ששקלתי ההליכים שהתנהלו לפני ואופיים מצאתי לחייב הנתבעים ביחד ולחוד בהוצאות משפט בסך 20,000 ₪ .

סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה ומאותו מועד ואילך יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק .

59. תואיל המזכירות להמציא פסק הדין לצדדים ולסגור התיקי שבכותרת.

ניתן היום, כ"ד אדר תשפ"א, 08 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.