הדפסה

בית משפט השלום באילת ת"א 1044

לפני
כבוד השופטת שוש שטרית

בעניין ת"א 1044/05
התובע
מנהל מקרקעי ישראל
על ידי בא כוחו עו"ד דניאל טויטו
נגד
הנתבעים

  1. אלי רוקסא
  2. זוהר רוקסא

על ידי באי כוחם עו"ד א' שמרון ואח'

בעניין ת"א 1584/06
התובעים

  1. אלי רוקסא
  2. זוהר רוקסא

על ידי באי כוחם עו"ד א' שמרון ואח'
נגד
הנתבעים

  1. מדינת ישראל
  2. עיריית אילת
  3. מנהל מקרקעי ישראל

על ידי בא כוחם עו"ד דניאל טויטו

בעניין ת"א 1787/07
התובע
מיכאל קורץ
על ידי באי כוחו עו"ד א' שמרון ואח'
נגד
הנתבעים

  1. מנהל מקרקעי ישראל
  2. עיריית אילת

על ידי בא כוחם עו"ד דניאל טויטו
3. לאה רוקסא
4. אלי רוקסא
5. זוהר רוקסא
על ידי באי כוחם עו"ד א' שמרון ואח'

פסק דין
רצועת חוף לאורך שפת ים סוף ועוד 80 דונם מי ים (חופין) הם סלע המחלוקת שלפניי. רצועת החוף ומי הים מושא תביעות ת"א 1044/05, ת"א 1584/06 ות"א 1787/07 היא קרקע הידועה כחלק מגוש 40106 (40056, חלק מחלקה 1) המצויה בחוף הצפוני של מפרץ אילת בקרבה לגבול הבין־לאומי בין ישראל לירדן (להלן ייקראו: המקרקעין או רצועת החוף).

ת"א 1044/05
מנהל מקרקעי ישראל נ' אלי וזוהר רוקסא
בשנת 2005 הגיש מִנהל מקרקעי ישראל (להלן: המנהל) תביעה לסילוק ידם של נתבעים 1 ו־2 ונגד שמשון משיח. בכתב התביעה המתוקן שהוגש במצורף לבקשה לתיקון כתב התביעה מיום 24.2.2005 (להלן: כתב התביעה המתוקן) נמחק שמשון משיח כנתבע והתביעה נותרה נגד נתבעים 1 ו־2 (להלן: רוקסא) לפינוי ולסילוק יד מרצועת החוף ששטחה כ־100 מטרים לאורך החוף הצפוני במפרץ אילת ורוחבה כ־40 מטרים. כן תבע חיובם של השניים בתשלום בגין השימוש שעשו במקרקעין (להלן לסירוגין: התביעה לסילוק יד).

טענות המנהל
1. הנתבעים הם דייגים שהשתלטו על קטע חוף בשטח מלבני של כ־4,475 מ"ר (כארבעה וחצי דונם) בחלק החוף המזרחי של ים סוף, שגבולותיו – קו המים בחוף הים מדרום ותעלת הניקוז ממערב, ברוחב כ־43 מטרים. המדובר במקרקעין המצויים בגוש 40106 (40056, חלק מחלקה 1) וכמתואר במפה שצורפה לכתב התביעה וסומנה א.

2. לטענת המנהל, על פי מקומם שעל שפת הים, נחשבים המקרקעין "מקרקעי ייעוד" כמשמעותם בחוק המקרקעין התשכ"ט־1969, ובהתאם להוראות החוק, אין כל אדם או גוף, פרט למדינה ולרשויותיה, יכול על פי הדין לרכוש בהם זכויות. מקרקעין אלה נמצאים בבעלות המדינה מעצם טיבם וחייבים להירשם על שם המדינה עם רישומם כחלקה או כחלקות בגוש הנ"ל.

המקרקעין הינם "מקרקעי ישראל" כמשמעותם בדין ושייכים למדינת ישראל גם מכוח סעיף 3 לחוק נכסי נפקדים, ואלה מנוהלים על פי הדין עלי ידי מנהל מקרקעי ישראל שהוסמך להחזיק בהם, לשמור עליהם מפני פלישות ולעשות בהם שימוש בהתאם ליעדיהם לטובת המדינה והציבור.

עוד טען כי על פי תוכניות המתאר הארציות החלות על חופי ים ואלו העומדות לקבל אישור (תמ"א 31, תמ"ד 35 ותמ"א 38) וכן על פי תוכנית בניין עיר החלה על המקרקעין, השימוש ב מקרקעין חייב להיות פתוח לציבור הרחב למטרות הקשורות בתיירות, וחרף זאת הנתבעים תפסו את המקרקעין, מחזיקים ועושים בהם כבתוך שלהם ללא זכות חוקית וללא רשות מבעליהם.

3. נטען כי לנתבעים אין זכויות קנייניות במקרקעין ואין להם חוזה חכירה עם מנהל מקרקעי ישראל, ועם זאת הנתבעים או מי מטעמם גידרו את המקרקעין בגדר רשת משלושת צדדיה (למעט בצד הים) והקימו בתוכם ובצידם המזרחי מבנים ארעיים, סככות, אורוות ומחסנים וכל זאת תוך שעברו על חוקי התכנון והבנייה והסגת גבול.

לטענת המנהל הוא פנה בדרישה לנתבעים פעם אחר פעם לסלק ידם מן המקרקעין, אך אלה סירבו בטענות מטענות שונות ואף ניסו לטעון באמצעות פרקליטיהם כי בעצם פלישתם או פלישת קודמיהם למקרקעין ומעצם המשך החזקתם במקרקעין "נולדה" להם זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין לעד, או למצער לקבל תמורה כזו או אחרת לפינוי. הנתבעים ממשיכים לעשות שימוש במקרקעין עד יום הגשת התביעה נגדם בלא הסכמת המנהל ובלא לשלם פרוטה חרף דרישות המנהל לסלק ידם. כגילוי נאות ובלא להודות בכל זכות חוקית כזו או אחרת של הנתבעים הוסיף המנהל וציין, כי משך שנים נעשו ניסיונות לנהל משא ומתן עם הנתבעים ועל מנת להימנע מנקיטת צעדים משפטיים והליכי פינוי, אולם הדבר לא צלח והנתבעים המשיכו וממשיכים להחזיק במקרקעין.

נטען כי גם אם ייקבע שהנתבעים הורשו בעבר על ידי התובעת, במעשה או במחדל, בנסיבות כלשהן, לעשות או להמשיך לעשות שימוש במקרקעין, הרי שהרשות פקעה עם משלוח הדרישות לסילוק ידם, הרשות הופסקה והיא בטלה ומבוטלת ועל הנתבעים לסלק ידם מן המקרקעין לאלתר.

4. הדרישה מהנתבעים לשלם דמי שימוש ראויים הועמדה על סך של 197,750 ₪, תוך שהמנהל טען לשמירת זכותו להגדיל את סכום התביעה, והוסיף וציין כי אין בהגבלת סכום התביעה הכספית עקב התיישנות כדי לפגוע בזכותו של המנהל למלוא הסכום בגין כל התקופה שבה נעשה שימוש במקרקעין, כי אין לראות בהגבלת סכום התביעה כוויתור של המנהל על כל סכום המגיע לו בפועל לצורך כל התחשבנות אחרת בין התובעים לנתבעים, וכי הוא שומר לעצמו את הזכות להגדיל את סכום התביעה אם לא יפַנו הנתבעים את המקרקעין ללא תנאי.

טענות הנתבעים
5. תחת הכותרת "הרקע העובדתי" שבכתב הגנתם, העלו הנתבעים טענות רבות כלפי מנהל מקרקעי ישראל כמי שמנסה לבטל באמצעות כתב תביעה בן שלושה עמודים סיפור חיים שלם של משפחת רוקסא, שהיא משפחת דייגים אילתית זה למעלה מ־60 שנה ואחד מעמודי היסוד של העיר אילת.

לטענת הנתבעים, משפחת רוקסא הינה "מלח הארץ", הייתה ועודנה חלק בלתי־נפרד מהמקרקעין הגובלים בשפת הים באילת וכך גם מ־70 דונם ים, כשזכויותיהם במקרקעין ובאותם 70 דונם ים "מעוגן בעוגנים וכחוק". ראשית הקשר של משפחת רוקסא למקרקעין החל כבר בימי הקמת המדינה, עוד קודם שהוקם מנהל מקרקעי ישראל וכשהעיר אילת מנתה מספר נפשות מצומצם ושמה עדיין היה "אום רשרש". קומץ אנשים אשר חיו באום רשרש ונקראו "השדים הלבנים" עסקו אז בהעברת קו המים מבאר אורה (יישוב סמוך לאילת – ש"ש) לאילת ואלמלא כן לא היה בסיס לחיים באילת כפי שהיא היום.

6. המקרקעין הוענקו לאביהם, יצחק רוקסא ז"ל, על ידי נציגי המדינה דאז, ומר משה דיין ז"ל ביקש מאביהם "לשמור על גבולות המדינה" בדרום עוד טרם הקמת המדינה וכאשר אום רשרש עדיין מנתה כ־30 נפשות. "כל הגורמים הרלוונטיים" למקרקעין – עיריית אילת, משרד החקלאות, האגף לדיג וחקלאות מים, החברה לפיתוח אילת ומנהל מקרקעי ישראל – הכירו לאורך השנים בזכותה של משפחת רוקסא במקרקעין, ולאורך השנים ברור היה "לכל הגורמים הרלוונטיים המעורבים כי קיים קשר הדוק בין משפחת רוקסא למקרקעין וכי לא יעלה על הדעת לבקש סילוק ידה של משפחת רוקסא מהמקרקעין ללא פתרון נאות אשר יביא בחשבון את כלל הנסיבות המיוחדות סביב התיישבותם במקרקעין" (כך בלשון הנתבעים). לטענתם, משך עשרות שנים נוהל משא ומתן ארוך ומקיף עם בני המשפחה על מנת "לנסות ולאשש את זכויות המשפחה שהינם בלתי־מעורערות" ו/או על מנת להגיע לפתרון מוסכם על דרך של הקצאת קרקע חלופית למשפחה בגב החוף.

7. בתימוכין לטענותיהם הנ"ל צירפו הנתבעים מסמכים רבים הכוללים פניות והתכתבויות בין מנהל מקרקעי ישראל לראשי העיר אילת וכן בין מנהל מקרקעי ישראל לגורמים ממשלתיים, בתקופות שונות, בכל הנוגע לזכויותיה של משפחת רוקסא במקרקעין. לטענתם, המסמכים מלמדים על הצעות מגוּונות שהוצעו למשפחת רוקסא וניתן לראות שחלק מההצעות אושרו על ידי המנהל ולוּווּ בפנייה ליזמים חיצונים על מנת להקים בית מלון ו/או כפר נופש על קרקע חלופית בגב החוף שתוענק למשפחת רוקסא, ואף כללו הצעות להחכרת כל המקרקעין למשפחת רוקסא כשחלק מהשטח יוּעד לדיג וחלק אחר לאטרקציות תיירותיות, לרבות מסעדה. עוד טענו הנתבעים בהקשר זה כי ברשותם מסמכים נוספים להוכיח זכויות משפחת רוקסא במקרקעין, לרבות ידיעה ברורה ושלמה של כל הגורמים הרלוונטיים בעובדה זו.

8. המנהל ניהל עימם משא ומתן שנים ארוכות על סמך הכרתו בזכויותיהם במקרקעין, ועל כן מנוּע הוא מכוח חובת תום הלב להתנער מההסכמות ולנסות לבטל במחי יד התנהלות ארוכה רבת שנים למציאת פתרון נכון ומתאים, אשר יכיר תודה למשפחת רוקסא על פועלה.

טענה נוספת היא להתנהלות לא שוויונית של המנהל ו/או עיריית אילת כלפיהם. נטען כי המנהל ועיריית אילת התירו ליזמים אחרים ו/או גורמים פרטיים לתפעל חופים כמו "הדקל", "נפטון", "הווילג'", "מרידיאן", "ריף הדולפינים" ועוד אחרים, זאת תוך שיתוף פעולה מלא עם אותם גורמים לרבות הגעה להסדרים, בעוד שמול משפחת רוקסא סטה המנהל ממנהגו והפר הבטחות מפורשות שניתנו על ידיו לאורך כל השנים. בהקשר זה הוסיפו וטענו כי נוכח התנהלות המנהל שלח יצחק רוקסא ז"ל יד בנפשו בשנת 1992. לדידם, נסיבות התאבדותו הן גלויות וידועות היטב לאחר שכל הבטחות המנהל התבדו ולאחר שהוציא הון עתק למימון עורכי דין לייצגו מול המנהל עד שנותר חסר כול.

9. לגופם של דברים, הנתבעים הסכימו והודו כי המקרקעין הם "מקרקעי ייעוד", אלא שלטענתם, הם רכשו זכויות במקרקעין בהתאם לדרישות החוק הנוגעות למקרקעי ייעוד, שכן ישיבתם במקרקעין החלה קודם לחקיקת חוק המקרקעין ובטרם הגדרתם "מקרקעי ייעוד" (כתב הגנה, סעיפים 18–19).

לטענתם, זכויותיהם במקרקעין נובעות מכוח הבטחה שלטונית שניתנה להם מאת מנהל מקרקעי ישראל ומאת עיריית אילת (כתב הגנה, סעיף 18), מכוח הבטחה שלטונית שניתנה להם על פי דבריהם מאת ה"גורם הרלוונטי" (ולא פירטו), מכוח חובת תום הלב המוטלת על המנהל ועל כל גוף מנהלי רלוונטי, מכוח היותם בני רשות בקרקע ומכוח חזקה נוגדת וממושכת. בהמשך טענו כי הם בעלי הזכויות במקרקעין (כתב הגנה, סעיף 28), אשר ניתנו להם על מנת להתיישב בהם, ולפיכך אין מקום לטענה בדבר פלישתם למקרקעין; וכן הכחישו כל זכות למנהל לגבות תשלום מכל סוג שהוא עבור שימוש במקרקעין.

לחילופין טענו כי ככל שייקבע שעליהם לסלק ידם מהמקרקעין יש לפסוק לטובתם פיצוי צודק ונכון לאור השקעתם במקרקעין, שוויים ונסיבות העניין. בהקשר לכך ציינו דבר פיתוח שיטה ייחודית לדיג טונות ואצות ים למאכל ופיתוח תשתית נרחבת במקרקעין לרבות עיגון שטח המים.

תשובת המנהל לכתב ההגנה
10. המנהל טען כי קו הגנתם של הנתבעים אינו ברור ואינו נהיר וכי הגנתם רווּיה בטענות מכל הבא ליד, שנטענו בעלמא ובסימני שאלה ועד כדי שנאלץ ממש לחלץ מבין השורות את הטענות הרלוונטיות.

אשר לפועלה של משפחת רוקסא, ככל שהיה, זה לא הקנה לה זכויות במקרקעין שכן שום איש ושום גורם מאלה שפירטו הנתבעים לא העניק לה זכויות במקרקעין ובכל מקרה לא היה מוסמך להעניק זכויות במקרקעין. לדידו אם ייקבע כי בזמן כלשהו החזיקו הנתבעים במקרקעין ברשות גורם מוסמך, הרי שאותה רשות בוטלה עם הדרישה הראשונה שהועלתה נגד אבי המשפחה ו/או נגד הנתבעים, ועל הנתבעים לסלק ידם מן המקרקעין. אשר למשא ומתן שהתנהל בין עיריית אילת ומי מטעם משפחת רוקסא אישר כי בוצעו ניסיונות מספר לאורך תקופה ארוכה, לפנים משורת הדין, למציאת פתרון חוקי מחוץ לכותלי בית המשפט על מנת להביא את משפחת רוקסא לפנות את המקרקעין בלא שיהא צורך לנקוט הליכים משפטיים נגדה. במסגרת אותם ניסיונות הועלו הצעות שונות, שכללו החכרת מקרקעין אחרים למשפחת רוקסא בתנאים ובכללים כמקובל במנהל, כשהתנאי היסודי להמשך המשא ומתן היה פינוי מוחלט של המקרקעין. עם זאת משפחת רוקסא דחתה את כל הצעות הפשרה ואין הן קיימות עוד ואינן רלוונטיות. כך או כך, ניסיונות הפשרה לא הגיעו לסיכום המחייב את המנהל, אינם יכולים לשמש הגנה, ויש למוחקם מכתב ההגנה ולחלופין להתעלם מהם, שכן מדובר בהצעות שהועלו במסגרת משא ומתן מפעם לפעם על ידי צד זה או אחר, לפשרה, מחוץ לכותלי בית המשפט.

בהתייחסו לתפעול חופים אחרים בעיר אילת טען המנהל כי אותם יזמים קשורים עם המנהל בהסכמים להפעלתם לרבות מתן שירותי ניקיון, כאשר החופים פתוחים לכל הציבור ובלתי־מגודרים, ולעומתם הנתבעים עשו דין לעצמם ותפסו חזקה בלעדית בחוף לתועלתם הפרטית, בלא הסכם ובלא רשות.

ת"א 1584/06
רוקסא אלי ורוקסא זוהר נ' מנהל מקרקעי ישראל, עיריית אילת ומדינת ישראל
11. בשנת 2006 (כשנה לאחר שהגיש המנהל תביעתו לסילוק ידה של רוקסא מרצועת החוף) הגישו אלי וזוהר רוקסא תביעה נגד מדינת ישראל, המנהל ועיריית אילת (ת"א 1584/06 [ה"פ 1012/06]), ובמסגרתה עתרו לצו שיצהיר כי הם בעלי זכויות להחזיק במקרקעין. כאן המקום לציין כי קודם להגשת כתב התביעה הוגשה מטעמם של אלי וזוהר רוקסא בשנת 2006 בקשה לצו מניעה (בש"א 1354/06 רוקסא נ' עיריית אילת ואח'). בסעיף 3 לכתב התביעה נטען כי "התובעים ואביהם היו והינם המחזיקים בפועל וכפועל יוצא מכך, לשיטתם אף הבעלים במקרקעין המצויים בחוף הצפוני באילת [...] חלקה המשתרעת על שטח של 240 מטרים אורך וכ ־40 מטרים מקו הגאות, כמו גם על 80 דונם כחלק ממפרץ אילת [...] הגובל בשפת הים באילת".

לטענתם, בני משפחת רוקסא קשרו את רוחם ואת ליבם במקרקעין ומשפחות התובעים יושבות במקרקעין שנים ארוכות, למעלה מ־55 שנים ומפעילות עסקי דיג המשמשים לפרנסתם ומחייתם (כתב תביעה, סעיפים 5 ו ־17). בסעיף 6 הרחיבו התובעים בדבר "ההיסטוריה של משפחת רוקסא" כמקור זכויותיהם במקרקעין, כשלמעשה במרבית טענותיהם חזרו על טענות שטענו כהגנה מפני תביעת המנהל לסילוק ידם מהמקרקעין.

נטען כי הגם שאינם רשומים כבעלי הזכויות במקרקעין שאינם מוסדרים, זכויותיהם נובעות מכוח החזקה הממושכת במקרקעין, מכוח החוקים הרלוונטיים למקרקעין לרבות חוק הקרקעות העותומני ו/או חוק ההתיישנות, מכוח חוק נכסי נפקדים ומכוח דיני ההֶשתק – מכוח החזקה הנוגדת ומכוח ההבטחה המנהלית ועקרון תום הלב (סעיף 6.10). בתימוכין הפנו לרשימת מסמכים שצירפו לכתב התביעה ואשר נטען כי תוכנם מלמד על משא ומתן שנמשך עשרות שנים עם התובעים, אשר מעצמו מלמד על קיומה של זכות התובעים במקרקעין ועל ידיעה והכרה של הגורמים הרלוונטיים בזכויות אלה, ועל רקע זה הובטח לתובעים "באמצעות עיריית אילת ו/או מי מטעם מדינת ישראל כי החזקה הממושכת במקרקעין תתבטא על דרך של העברת זכויות דה פקטו לתובעים ו/או חכירת קרקע חלופית" (סעיף 7). לטענתם, המנהל ועיריית אילת, יחד ולחוד, הציגו להם מצגי שווא והוליכו אותם שולל בהבטחות רבות בעל פה ובכתב, שלפיהן זכויות המשפחה במקרקעין יוסדרו או שמשפחת רוקסא תקבל פיצוי נאות תמורת פינוי הקרקע (כתב תביעה, סעיף 11). מכאן כי בתביעת המנהל לפינויָם מהמקרקעין יש משום הפרת הבטחה שלטונית וניהול משא ומתן שלא בתום לב.

12. בכתבי הגנתם חזרו המנהל ועיריית אילת על טענות המנהל בכתב התביעה אותו הגיש נגד אלי וזוהר רוקסא בת"א 1044/05. המנהל הוסיף כי המקרקעין אינם מוסדרים ובכוונת המדינה לתבוע את רישום הבעלות על המקרקעין בעת הליך ההסדר, כי התובעים לא הציגו כל מסמך רלוונטי המציג זכויותיהם במקרקעין וכי אין להם כל זכויות ברצועת החוף וזכויות מעולם לא הוענקו להם בשום דרך ובשום אופן. המנהל הכחיש את תקפות החזקה הנטענת, את זכות החזקה ורציפות החזקה, את הנפקות המשפטית של החזקה הנטענת כחזקה המקנה זכות וכן את גודל השטח שלו טוענים התובעים, אשר בכתב ההגנה בתביעה שהוא הגיש נגדם (1044/05) לא העלו כל טענה בקשר לגודל השטח שממנו התבקשו לסלק ידם.

13. אשר לבעלות על המקרקעין המנהל הרחיב לטעון ב יחס לבעלות המדינה עליהם ובעיקר לאור סוגם – שפת ים ומי ים. בין היתר ציין את סעיף 3 לחוק נכסי המדינה התשי"א־1951 ואת סעיפים 22 ו ־23 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] התשכ"ט־1969, ועוד הפנה לסעיף 108 לחוק המקרקעין התשכ"ט־1969, לפיו מקרקעין הנמצאים מתחת למימי החופין של ישראל ומקרקעין הנמצאים מתחת למימי האגמים שבישראל הם של המדינה ונמנים עם מקרקעי הציבור.

המנהל הדגיש בטיעוניו כי כמו כל הקרקעות שבבעלות המדינה על פי דין, המקרקעין מושא המחלוקת מנוהלים על ידי מנהל מקרקעי ישראל אשר חתם על "חוזה הרשאה" עם עיריית אילת, במסגרתו מוגדרת מטרת ההרשאה לעירייה: "הקמה, פיתוח, ניהול ואחזקה של חופי הרחצה ושטחי נופש פתוחים לציבור הרחב ללא הגבלה ושלא למטרת רווח והכל כפוף למתן היתרים על פי חוק התכנון ובניה, תשכ"ה־1965, ובכפוף לחוק להסדרת מקומות רחצה תשכ"ד־1964". חוזה ההרשאה הנ"ל, טען המנהל, הוחל גם על המקרקעין מושא התביעה, מכאן שהמורשית היחידה לעשות שימוש בקרקע היא עיריית אילת, שלה ניתנו זכויות מוגדרות בקרקע וכמפורט בחוזה ההרשאה.

המנהל הוסיף לציין את עובדת הסכמתם והודאתם של התובעים כי המקרקעין הם חוף ים ומוגדרים בחוק המקרקעין כ"מקרקעי ייעוד", וכי זאת בניגוד לטענתם כי רכשו זכויות בהתאם, שכן במקרקעי ייעוד, כידוע, לא חלה התיישנות ולא ניתן לבצע עסקאות אלא אם ניתן לכך אישור מיוחד של הממשלה או של השר המוסמך לכך בהתאם לסעיף 111 לחוק המקרקעין, וכזה לא ניתן בידי התובעים. בהקשר זה הרחיב ברעיון העומד בבסיס ההסדר שבסעיף 111 הנ"ל אשר הדגיש החשיבות המיוחדת של מקרקעי ייעוד והצורך לשומרם לרווחת הציבור. בהקשר זה הפנה לחוק הקרקעות העותומני שֶחל קודם כניסתו של חוק המקרקעין לתוקף, אשר לפיו לא ניתן היה לבצע כל עסקה במקרקעין שסוּוגו כקרקע מסוג מתרוכּה ואשר אינו מכיר ברכישת זכויות או הגנות שלהן טוענים התובעים בקרקע מסוג זה, לרבות טענת התיישנות וחזקה.

14. המנהל הפנה לתב"ע 53/114/03/2, החלה על המקרקעין ומלמדת כי המקרקעין אינם מוחזקים על ידי התובע או על ידי משפחת רוקסא, כי ייעוד המקרקעין בהתאם לתב"ע הוא חוף ים וכי השימוש במקרקעין חייב להיות פתוח לציבור הרחב. עוד ציין כי על המקרקעין חלה גם תמ"א 13, האוסרת בנייה בטווח של 100 מטר מקו המים, וכי התובעים לא הגישו כל התנגדות לתוכנית החלה בתקופת הפקדתה והם מנועים ומושתקים מלטעון נגד התוכנית.

15. אשר לזכויות רוקסא וקורץ, טען כי כמו בכתב הגנתם (בת"א 1044/05) גם בכתב התביעה העלו התובעים טענות בעלמא ומכל הבא ליד בנוגע לזכויותיהם במקרקעין, אף לא ציינו באילו זכויות מדובר וגם לא עמדו על טיבן. עוד טען לריבוי טענות, לרבות קיומן של טענות עובדתיות סותרות, המוציאות ומבטלות אחת את רעותה. בהקשר זה הפנה לטענת החזקה הנוגדת שהעלו הנתבעים בכתב תביעתם, וטען שמדובר בטענות עובדתית הסותרת את טענתם בכתב הגנתם (בת"א 1044/05) להיותם בני רשות, כי מדובר בשתי טענות שלא יכולות להישמע יחדיו וכי הלכה למעשה הן מבטלות אחת את השנייה. המנהל הוסיף וטען כי גם אם תתקבל ותאומץ אחת מטענות הנתבעים – שניתנה להם רשות להחזיק במקרקעין – הרי שהרשות תמה עם דרישת המנהל לפינוי המקרקעין ולכל המאוחר עם הגשת תביעת הפינוי והסילוק שהוגשה על ידיו.

16. אשר להבטחה השלטונית נטען כי איש לא היה מוסמך מטעם המנהל, העירייה והמדינה להעניק ולוּ גרגר אדמה לתובעים, ואיש לא הוסמך כדין להעניק זכויות במקרקעין בשם המדינה. בכל מקרה אין מי שהתיימר להעניק לתובעים זכויות, אין מי שבאמת העניק להם זכויות לרבות הצעה להחכרת המקרקעין, אף אם הביע הערכה למעשיהם. בהקשר זה הוסף כי המשא ומתן בין התובעים לבין המנהל ועיריית אילת אין בו משום ראיה לזכויות, אינו יכול להיות נדון או מוצג כראיה בבית המשפט בכל הליך שהוא, ובכל מקרה המשא ומתן מעיד על העדר זכות לתובעים, שכן אם זכותם הייתה מעוגנת בדין וכדין במקרקעין, הרי לא היה להם צורך בהתדיינות על התמורה לפינוי שלא בהליכים משפטיים. כך או כך המשא ומתן כשל, ואין בכך להעיד על כל זכות של התובע במקרקעין. לחלופין ולשם הזהירות בלבד, טענו המנהל ועיריית אילת כי גם אם יוכיחו התובעים קיומה של הבטחה שלטונית, הרי קיים צידוק חוקי לסטות מההבטחה הנטענת, ובין היתר בשל היותה מנוגדת לחוק התכנון והבנייה לתמ"א 13 ולתב"ע החלה על המקרקעין.

17. אשר למסמכים שצירפו התובעים לכתב התביעה טען בהרחבה מדוע אין באלה להקנות עילת תביעה ומשום ראיה כלשהי בהליכי משפט, אלא אם יוגשו באמצעות כותביהם החתומים עליהם אשר יתייצבו להעיד ולהיחקר עליהם ובכפוף לקבילותם, משקלם והרלוונטיות שלהם לעילות ולסעדים בתביעה.

18. העירייה מצידה עוד הוסיפה כי היא אינה צד להליכים וכי אין יריבות בינה ובין התובעים; כי התובעים מחזיקים רק בחלק מרצועת החוף שממנו נדרשו להתפנות בתביעת פינוי של המנהל; כי רצועת החוף היא מקרקעי ייעוד ולכן לא ניתן להיעתר לתביעה, אפילו ניתנה הבטחה שלטונית ואפילו נוהל משא ומתן שלא בתום לב; כי תוכניות התב"ע והתמ"א החלות על רצועת החוף קובעות שימושים מותרים, ואילו השימוש של התובעים אינו מותר על פיהן; וכי אינה מוסמכת לתת הבטחה שלטונית בנוגע לזכויות ברצועת החוף ובמקרקעי ייעוד בכלל.

ת"א 1787/07
קורץ מיכאל נ' מנהל מקרקעי ישראל, עיריית אילת ואלי, זוהר ולאה רוקסא
19. בשנת 2007, כעבור שנה מיום שהגישה משפחת רוקסא את כתב תביעתה כאמור, הגיש מר קורץ מיכאל (להלן: קורץ) תביעה נגד המנהל, מדינת ישראל, עיריית אילת ולאה, זוהר ואלי רוקסא. בתביעתו עתר לצו אשר יצהיר על חזקה ועל זכויותיו במקרקעין (התביעה הוגשה סמוך לבקשה לצו מניעה בבש"א 1239/07, שאותה הגישו קורץ ושמשון משיח נגד מנהל מקרקעי ישראל, עיריית אילת ורוקסא).

20. קורץ טען כי הוא שותף מלא בזכויות המגיעות ליצחק רוקסא במקרקעין. לטענתו, ליצחק רוקסא ז"ל ולו זכויות משותפות בעסקים רבים מאז היכרותם בשנת 1952, לרבות זכויות במקרקעין מושא המחלוקת, וכי הם היו מוכרים ונקראו בפי כול קבוצת רוקסא או רוקסא־קורץ.

21. בפתח טענותיו הפנה לצו מניעה (בש"א 1239/07 קורץ ושמשון משיח נגד מנהל מקרקעי ישראל, עיריית אילת ורוקסא), שאותה הגיש בין היתר נוכח כי המנהל ועיריית אילת "החלו לבצע פעילות במקרקעין בעת שלא נתנה להם כל הרשאה מצדו של התובע..." ובעודם יודעים כי הזכויות במקרקעין הוענקו לו לפני למעלה מ־50 שנה ואלה הוכרו על ידי הרשויות. עוד טען והדגיש כי הזכויות הוענקו ליצחק רוקסא המנוח ולו בלבד, ולא לאלמנתו ולבניו של רוקסא.

22. קורץ ציין כעובדה כי אינו רשום כבעל זכויות במקרקעין, אולם זכויותיו במקרקעין נובעות מכוח הבטחה מנהלית, מכוח עקרון תום הלב ודיני החוזים, מכוח חזקה נוגדת, מכוח חזקה ממושכת, מכוח הסכם בהתנהגות בין הצדדים, מכוח חוק הקרקעות העותומני ו/או חוק ההתיישנות, מכוח דיני ההשתק ומכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 55). הוסיף וטען לזכויות מכוח הבטחה מפורשת שנתנו לו המנהל ועיריית אילת וגורמים נוספים. טענות קורץ נגד המנהל ועיריית אילת, לרבות אלו המקנות לו זכויות במקרקעין, דומות ברובן לאלה שהעלו משפחת רוקסא בתביעתם כלפי המנהל ועיריית אילת בת"א 1584/06 ולפיכך לא מצאתי להרחיב בהן (סעיף 58).

23. פרק שלם הקדיש קורץ לפרט ביחסים העסקיים בינו לבין יצחק רוקסא המנוח על מנת לבסס טענתו לזכויות במקרקעין (סעיפים 11–21), ופרק נוסף הקדיש לפירוט המסמכים שצירף לכתב התביעה (חלק מאלה זהים למסמכים שהוגשו על ידי משפחת רוקסא) ואשר לדידו מלמדים על הקשר בינו לבין יצחק רוקסא ז"ל ומשפחתו, על ניהול משא ומתן מתמשך בין רוקסא־קורץ למנהל בדבר זכויותיהם, שנוהל בחוסר תום לב מצד המנהל ועיריית אילת, ובעיקר מעידים על זכויותיו שלו ושל יצחק רוקסא במקרקעין (סעיפים 22–52). בהרחיבו לתאר את עסקיו עם יצחק רוקסא מלבד הדיג בחוף הצפוני של אילת, ציין כי " בכל אותם זמנים" הוא ניהל יחד עם יצחק רוקסא דיג קבוע בחוף הצפוני באילת וזאת יחד עם קפטן שמשון משיח וכ־20 עובדים שהיו עוסקים בעיקר בדיג ועד לימים אלו. הוסיף וטען כי לנוכח גילו ומצבו הבריאותי כיום, יש לו שותף שליח או נציג, אותו קפטן שמשון משיח אשר מחזיק במקום ועוסק אף הוא בדיג ו"כדומה", מתקן את הרשתות ואת מצופי הסימון הקיימים מול החוף, וכי אותו משיח למעשה " פועל לשמירת זכויות הצדדים במקום" (סעיפים 15 ו־21).
24. נגד לאה זוהר ואלי רוקסא טען, כי אלה נהגו כלפיו בחוסר תום לב בכך שניהלו הליכים משפטיים מול המנהל ועיריית אילת בלי ליידעו בדבר ובלי לבקש את הסכמתו על אף היותו שותף במקרקעין. לטענתו, לאחר שאבי המשפחה, יצחק רוקסא ז"ל, שלח יד בנפשו, הוא נהג באלמנתו ובבניו בהגינות, הוא צירף את אלמנתו, לאה קורץ (נתבעת 3), למפעל הדגים באילת על מנת לעזור למשפחה, ושותף נוסף צורף למפעל הדגים, מר שמשון משיח, וזאת על דעת משפחת רוקסא. לעומת זאת, לאה ובניה גמלו לו בהתנהגות הגובלת במרמה, תוך רצון לנשלו מזכויותיו במקרקעין. לטענתו, לאה ובניו של רוקסא ניסו לבצע מחטף משפטי תוך ביצוע פעולות זדוניות על גבו וחשבונו ותוך שהם מסתירים עובדות מהותיות מהרשויות ומבית המשפט, וכי אלמלא שמע ממכרים על ההליכים המתנהלים על ידיהם בנוגע לעתירתם לצו המצהיר על זכויותיהם במקרקעין, לא היה יודע "כי אלו עומדים לעשות שימוש בזכויות אשר הוענקו לו כדין וכחוק" (כתב הגנה, סעיף 79).

25. לטענת קורץ, ללאה ולבניו של יצחק רוקסא, אלי וזוהר (נתבעים 3–5), אין כל זכויות במקרקעין. לדידו כל פעולה משפטית שנקטו בוצעה בחוסר סמכות וזאת לאור העובדה שהזכויות, החזקה והשימוש במקרקעין ניתנו לו ליצחק רוקסא בלבד. בהקשר זה הוסיף לציין כי הוא שוקל לפנות למשטרת ישראל על מנת להגיש נגדם תלונה. עוד הוסיף כי קיימות לו זכויות מלאות במקרקעין והוא יתבע את לאה ואת בניו של רוקסא בגין כל נזק שייגרם לו נוכח התנהלותם המשפטית.

26. בכתב הגנתם חזרו המנהל ועיריית אילת על כל הטענות שהעלו בכתב התביעה בת"א 1044/05, בכתב ההגנה בת"א 1584/06 ובבש"א 1239/07 (רוקסא נ' ממ"י ואח') בשינויים המחויבים. בכל הנוגע לקורץ הוסיפו והדגישו היעדר כל זכות לקורץ או למי מטעמו בכל רצועת החוף שבה לטענתו הוא מחזיק בעצמו או על ידי מי מטעמו, בין היתר שנכון למועד הגשת התביעה בתיק 1044/05 נגד נתבעים 4 ו ־5, על פי מידע שהיה ברשותם, קורץ לא היה מחזיק במקרקעין, ואילו היה מחזיק במקרקעין ברי כי היה המנהל מגיש גם נגדו תביעה לפינוי כפי שהוגשה נגד הנתבעים 4 ו־5. כך או כך קורץ לא הציג כל ראיה כי הוא ו/או מי מטעמו מחזיקים במקרקעין מושא ההליך.

השתלשלות העניינים לאחר הגשת כתבי הטענות
27. איחוד הדיון בתובענות – לאור קיומן של שאלות של משפט ושל עובדה המשותפות לשלוש התביעות, הורה כבוד השופט ארז יקואל ביום 29.1.2009 על איחוד הדיון בשלוש התביעות.

28. בדצמבר 2009, כעבור ארבע שנים מאז שהגיש המנהל תביעתו לסילוק ידם של אלי וזוהר רוקסא מרצועת החוף, וכשנתיים מאז שהגיש קורץ תביעתו נגד המנהל ועיריית אילת ומשפחת רוקסא – הודיעו קורץ, אלי, זוהר ולאה רוקסא, על מחיקת בני משפחת רוקסא כנתבעים בתביעה שאותה הגיש קורץ, כך שתביעתו נותרה נגד המנהל ועיריית אילת בלבד. עוד הודיעו הצדדים הנ"ל על הצטרפותו של קורץ לתביעתם של אלי וזוהר רוקסא נגד עיריית אילת והמנהל במסגרת הליך ת"א 1584/06.

29. הטיפול בתביעות הללו הועבר לטיפולי בשנת 2012. מכלל העדים מטעם רוקסא וקורץ , לא העיד מרדכי יורק, ואילו זוהר רוקסא ( התובע 2 בת"א 1584/06 והנתבע 2 בתביעת המנהל לפינוי) לא הגיש תצהיר ולא העיד במשפט.

30. המנהל ועיריית אילת הגישו סיכומיהם במאוחד, כך גם רוקסא וקורץ. כל אחד מהצדדים האריך מאוד בסיכומיו כשבתוך כך הפנו לעשרות המסמכים שצירפו לתצהיריהם.

31. בתשובה של המנהל לסיכומי רוקסא־קורץ (ינואר 2015) הלין וטען המנהל כי עד להגשת הסיכומים מטעם רוקסא וקורץ לא ניתן היה לדעת "במאי עסקינן" מאחר שטענות רוקסא וקורץ (לפי העניין) נוהלו בתורת "המגשש באפילה" הם (המנהל ועיריית אילת) נדרשו להניח הנחות בסיכומיהם, להשיב לטענות עובדתיות חלופיות, ולמעשה נבצר מהם כנתבעים לנהל קו הגנה ממוקד. מכאן שטענותיהם לא מצאו ביטוי מספיק בסיכומים הראשיים, ולפיכך נדרשו לסיכומי תשובה בהיקף רחב.

המנהל חזר והדגיש את הטענות העובדתיות החלופיות הסותרות שהעלו רוקסא וקורץ בכתבי טענותיהם בניגוד לתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד־1984, ושעליהן חזרו בסיכומיהם, כשמִן הראוי היה לאור ההוראה הנ"ל שיזנחו אחת מהשתיים – את טענת ההחזקה הנוגדת או את טענת מתן הרשות – אולם רוקסא וקורץ לא עשו כן אלא חזרו על טענות עובדתיות חלופיות המכחישות זו את זו, אשר בנוגע לכל אחת מהן הובאו ראיות להוכחתה, ובכך לא רק שנהגו בחוסר תום לב והקשו על ניהול ההליך, אלא גם סתרו בעצמם את גרסתם ופגעו במהימנות ראיותיהם שלהם ובמשקלן.

עוד יש להוסיף כי במצורף לסיכומי התשובה צירף המנהל החלטת בג"ץ 89/61 יצחק רוקסא נ' פקיד הדיג אולם נוכח התנגדות בא כוח רוקסא וקורץ לצירוף האמור לסיכומי התשובה חזר בו בא כוח המנהל בכל הנוגע להחלטה זו ולפיכך בית המשפט יתעלם ממנה כלא הייתה.

דיון והכרעה
32. אקדים לציין בדבר העמימות בטענות רוקסא וקורץ (הגנה ותביעה) בנוגע לטיב זכויותיהם ברצועת החוף, כמו גם בריבוי טענות לרבות טענות עובדתיות חלופיות סותרות, אשר כטענת בא כוח המנהל הקשו מאוד בבירור ובחילוץ טענות הגנתם ותביעתם, ולא פחות בדיון בהם.

נוסף על כך אציין כי סיכומי רוקסא וקורץ נכתבו משל מדובר היה בתובענה אחת ולא בשלוש תובענות נפרדות שהדיון בהן אוחד. אשר על כן, בשים לב להערת בא כוח המנהל בסיכומי תשובתו בהקשר זה הדעת תינתן לאמור.

33. יצחק רוקסא ז"ל ומיכאל קורץ החלו לדוג בחופי אילת בשנות ה־50. החל בשנים 1954–1955 לערך עסקו בדיג מקצועי לפרנסתם בחופי אילת ובעיקר בחוף הצפוני ובהמשך, עיסוקם בדיג התמקד באזור רצועת החוף.

בשנת 1992 שׂם יצחק רוקסא קץ לחייו. נכון למועד הגשת תביעת המנהל לסילוק ידם של אלי וזוהר רוקסא מרצועת החוף כל שנמצא בה הסתכם ב אוטובוס ישן, רשתות וצריף רעוע, והעיסוק בדיג היה מועט ביותר ופסק לחלוטין בעקבות שיטפון שהתרחש בשנת 2006.

אין חולק כי יצחק רוקסא, בניו ואשתו לאה רוקסא התגוררו מאז ומתמיד בעיר אילת וכמוהם מיכאל קורץ.

אלי רוקסא, על פי עדותו, עובד זה שנים כשכיר במפעל "ער־דג". זוהר רוקסא, על פי העולה מחומר הראיות ומעדותו של אלי רוקסא, עובד כגנן בגן שבבעלותו ואינו עוסק בדיג כבר שנים. מיכאל קורץ, על פי עדותו, אינו עוסק בדיג באופן אישי כבר משנת 1998.

34. חזרתי ועיינתי בטענות הצדדים, עיינתי בעשרות מהמסמכים שצורפו לתצהירי רוקסא וקורץ ואלה שצורפו לתצהירי המנהל ועיריית אילת, כמו גם בפרוטוקולים ובעדויותיהם של כלל העדים שהעידו לפניי והגעתי למסקנות הבאות:

דין תביעת מנהל מקרקעי ישראל לפינוי רצועת החוף – להתקבל. יצחק רוקסא המנוח וקורץ מעולם לא קיבלו מהמדינה רשות מפורשת להתיישב, להחזיק ולהשתמש ברצועת החוף, לא הוכיחו קיומה של רשות מפורשת ולא קיומה של רשות מכללא.

רוקסא וקורץ לא הוכיחו כי ניתנה להם הבטחה שלטונית מטעם רשות מקרקעי ישראל או עיריית אילת להסדרת זכויותיהם ברצועת החוף. לרוקסא ו לקורץ אין כל זכויות ברצועת החוף ומעולם לא היו להם.

אין התיישנות במקרקעין – רצועת חוף – מכוח חזקה נוגדת. הטענה לא רק שלא הוכחה אלא סותרת את טענתם לרשות מפורשת מטעם המדינה להחזקתם ושימושם ברצועת החוף.

דין תביעת המנהל לחייב את אלי וזוהר רוקסא בדמי שימוש ראויים – להידחות.

לאלי ולזוהר רוקסא וכן למיכאל קורץ – אין זכויות במקרקעין ומעולם לא היו להם זכויות והם לא רכשו או קיבלו זכויות ממאן דהו במקרקעין.

דין תביעתם של אלי וזוהר רוקסא להצהיר על זכויותיהם להחזקה ולשימוש במקרקעין – להידחות.

דין תביעת מיכאל קורץ להצהיר על זכיותיו להחזקה ולשימוש במקרקעין – להידחות.

35. בסיכומיהם טענו רוקסא וקורץ כי הוכיחו זכויותיהם לישיבה, להחזקה ולשימוש בלעדי ברצועת החוף מכוח רישיון חוזי מפורש, לא מוגבל בזמן ובלתי־הדיר; לחלופין, מכוח רישיון מכללא בלתי ־הדיר ולא ניתן לביטול; ולחלופין טענו להתיישנות במקרקעין מכוח חזקה נוגדת.

עוד טענו לזכויות הנובעות מהבטחה שלטונית שניתנה להם על ידי המנהל ועל ידי עיריית אילת; הפרת המנהל חובתו לנהל עימם משא ומתן בתום לב, המקימה להם הזכות לאכיפת ההסכמות אשר הושגו במהלך המשא ומתן ושהשתכללותן נמנעה עקב התנהגות המנהל, כאילו היו הסכם גמור; עקרון השוויון; חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

36. זכויותיהם הנטענות של אלי וזוהר רוקסא ומיכאל קורץ במקרקעין ה ן השאלה שבמוקד ההכרעה בכל אחת מהתובענות. מאחר שעיקרה של התשתית הראייתית הוא במסמכים שלטענתם מעידים על הרשות ועל טיב זכויותיהם במקרקעין, ובהינתן כי תשתית זו היא הבסיס לשלוש התובענות שלפניי – טענותיהם של אלי וזוהר רוקסא יחד עם אלה של מיכאל קורץ תיבחנה כמקשה אחת על מנת למנוע סרבול הדיון, ובשנויים המחויבים.

המקרקעין
מיקום המקרקעין ושטחם
37. המקרקעין מושא תביעות ת"א 1044/05, ת"א 1584/06 ות"א 1787/07 הם קרקע הידועה כחלק מגוש 40106 (40056, חלק מחלקה 1). הקרקע היא רצועת חוף המצויה בחוף הצפוני של מפרץ אילת בקרבה לגבול הבין־לאומי בין ישראל לירדן, ומשתרעת לכל אורכה על שפת ים סוף.

שטח המקרקעין – בעוד המנהל תובע את סילוק ידה של משפחת רוקסא משטח של כ־100 מ' אורך וכ־40 מ' רוחב, אשר נטען כי החזיקו בפועל בעת הגשת תביעת הפינוי, רוקסא וקורץ, בנפרד, תובעים זכויות בשטח של כ־240 מ' אורך וכ־40 מ' רוחב ונוסף על כך רוקסא תובעת זכויות בשטח של 70 דונם מי ים (קורץ טען בשטח של כ־80 דונם מי ים) אשר לטענתם הם מחזיקים בו עד עצם היום הזה. בעניין גודלו של השטח המוחזק אידרש בהמשך וככל שיידרש להכרעה בשאלת הזכויות הנטענות של רוקסא וקורץ במקרקעין.

הבעלות על המקרקעין
38. המנהל ועיריית אילת הרחיבו בסיכומיהם בהוראות החוקים, הפסיקה ומסמכים רלוונטיים להוכיח כי המדינה היא הבעלים של המקרקעין, ונוסף לכך, כי עיריית אילת היא בת רשות מכוח חוזה הרשאה שניתן ומתחדש מעת לעת כבר שנים.

נוכח העמימות בטענות רוקסא־קורץ לזכויותיהם במקרקעין, לרבות בטענת בעלות במקרקעין (בין היתר בדרך של רכישת זכויות כדין בהתאם לחוק המקרקעין) לצד טענה סותרת לחזקה נוגדת – נאלץ המנהל להרחיב בבעלות המדינה ובעובדה כי המקרקעין הם מקרקעי ייעוד, בהוראות הדין והפסיקה החלות על מקרקעי ייעוד והמונח "שפת הים". נוסף על כך ולביסוס טענותיו הפנה לתוכניות מִתאר ארציות, כדוגמת תמ"א/13, בתוכניות בניין עיר הנודעות כבעלות ערך נורמטיבי ומעמד של חיקוק (ע"א 3213/97 נקר נ' הועדה המקומית לתו"ב הרצליה, פ"ד נג(4) 625, 0634) ואשר מגדירות את ייעוד המקרקעין כחוף רחצה להנאת הציבור כולו. כן הפנה לתב"ע 53/114/03/02 (אוּשרה ביום 16.4.2003; בתוקף מיום 16.11.2003) ולתב"ע 12/114/03/2 (אוּשרה ביום 23.1.1981) וכן לתמ"א/13, תוכנית מתאר ארצית לחופי מפרץ אילת, הקובעת כי ייעוד המקרקעין הוא חוף ים ונועד לשמש כאזור חוף רחצה ושטח ציבורי פתוח: "ייעוד המקרקעין: 'אזור המיועד לשהיית מתרחצים ונופשים באזור הים, ולמתקנים ולפעילויות הנלוות שהם מבנים ומתקנים לשירותי חוף (סעיף 16.1)", ובהמשך – "במתחם 1א (המתחם בו מצויים המקרקעין) רצועת הקרקע המקבילה לחוף הים ברוחב 300 מ', תיועד בתכנית מקומית כאזור חוף רחצה, ויותרו בה השימושים המותרים בתכנית זו באזור חוף רחצה ושטח ציבורי פתוח..' (סעיף 43.4.2) ".

39. על רקע תביעתם של רוקסא וקורץ לצו שיצהיר על זכויותיהם גם במי הים, נדרש המנהל בסיכומיו להרחיב בסעיפי החוקים העוסקים במעמדם של מי הים (מי החופין) ומים בכלל כרכוש הציבור מקדמת דנא, שעיקרם בקביעה – כי לאף אדם לא יכולה להיות חזקה בלעדית על מקור מים גדול כים או אגם גדול (סעיפים 1234, 1237, 1264 למג'לה, חוברת 10, שער רבעי, פרק 1 ). עוד הוסיף לפרט בהגדרת "מימי חופין" על פי חוק הפרשנות התשמ"א־1981, ולכך ש־80 דונם מי ים אשר לזכויות בהם טוענים רוקסא וקורץ, נכללים בתוך מימי החופין של המדינה; כן הפנה לחוק המים התשי"ט־1959 הקובע בסעיף 1 שבו כי מקורות המים שבמדינה הם קניין הציבור: "מקורות המים שבמדינה הם קנין הציבור, נתונים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצורכי תושביה ולפיתוח הארץ".

גם לבעלות על הקרקע המצויה מתחת למימי החופין נתן דעתו המנהל והפנה לחוק השטחים התת־ימיים התשי"ג־1953, הקובע כי שטח מדינת ישראל יכלול את קרקע הים והתת־קרקע של השטחים התת־ימיים הסמוכים לחופי ישראל; וכן לחוק המקרקעין בסעיף 108 הקובע כי " מקרקעין הנמצאים מתחת למימי החופין של ישראל ומקרקעין הנמצאים מתחת למימי האגמים שבישראל הם של המדינה ונמנים על מקרקעי הציבור".

40. בסיכומיהם טענו רוקסא־קורץ (סעיף 131) כי בניגוד לטענת המנהל והעירייה, רוקסא וקורץ – אינם טוענים לזכויות בעלות במקרקעין וב־80 דונם ממפרץ אילת (מי הים), אלא לזכויות אשר טיבן הן של שימוש והחזקה, זכויות אשר אינן נופלות לגדר עסקה במקרקעין והמוגדרות כזכויות בחוק המקרקעין. מכאן שאין בטענות המנהל והעירייה לעניין היעדר יכולות לרכוש בעלות בחוף או בים כל רלוונטיות, כמו גם לטענות לעניין הוראות חוק המקרקעין המגבילות עשיית עסקאות במקרקעי ייעוד ובמי הים.
כבר אומר כי הטענה הנ"ל אינה מתיישבת עם סעיף 28 שבכתב הגנתם של אלי וזוהר רוקסא, שבו נטען כי הזכויות במקרקעין הוענקו להם על מנת להתיישב בהם, וודאי לא עם העולה מסעיף 3 לכתב התביעה:
התובעים ואביהם היו והינם המחזיקים בפועל וכפועל יוצא מכך, לשיטתם אף הבעלים במקרקעין המצויים בחוף הצפוני באילת... חלקה המשתרעת על שטח של 240 מטרים אורך וכ־40 מטרים מקו הגאות, כמו גם על 80 דונם כחלק ממפרץ אילת [...] הגובל בשפת הים באילת (ההדגשה שלי – ש"ש).

לעומת העמימות שאפיינה את כתבי טענותיהם – בסיכומיהם זנחו טענתם לבעלות על המקרקעין, מאידך נמצא אמירות ברורות לבעלות המדינה במקרקעין. כך בסעיף 258.2 בסיכומים: "בעניינו כאמור, אין חולק כי רצועת החוף היא בבעלות המדינה אשר קיבלה אותה לידיה עם כיבושה של אילת בשנת 1949, בהתאם לחוק נכסי המדינה, תשי"א־1951". בהמשך, בסעיף 316 בסיכומים: "כאמור, חברי הקבוצה אינם טוענים לבעלות ברצועת החוף, לזכות חכירה או שכירות ואף לא לזיקת הנאה מטעם זה הזכויות הנטענות אינן נופלות לגדר עסקה במקרקעין, ואין כל מניעה להכיר בזכויות הקבוצה אשר אף לא מהוות זכויות המוכרות בחוק המקרקעין..." לצד הודאתם בבעלות המדינה על המקרקעין, באה לראשונה אמירה ברורה ומפורשת ביחס למהות זכויותיהם הנטענות "...שעניינן בשימוש ובהחזקה במקרקעין" ואשר נובעות מכוח כל אחת מטענות ההגנה בהן הרחיבו בסיכומים.

סיכום הדברים הוא כי רוקסא וקורץ מסכימים ומודים – המקרקעין ולרבות מי הים, בבעלות המדינה הם.

סוג המקרקעין
41. המקרקעין טרם עברו הליכי רישום והסדר. פרק שלם הקדישו בסיכומיהם המנהל ועיריית אילת להראות כי ערב כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין התשכ"ט־1969 (להלן: חוק המקרקעין) סוּוגו המקרקעין כקרקע "מתרוכה" על פי חוק הקרקעות העותומני, ולאחר כניסת חוק המקרקעין לתוקף וביטול הסיווג העותומני סוּוגו כמקרקעי ייעוד (בהקשר זה חזרו להפנות להודאת הנתבעים והסכמתם כבר בכתב ההגנה (סעיף 18) כי המקרקעין מקרקעי ייעוד הם). לעומתם, רוקסא וקורץ טענו כי קודם לכניסת חוק המקרקעין לתוקף סיווּגם של המקרקעין על פי החוק העותומני היה קרקע מסוג "מירי".

המחלוקת בנוגע לסוג המקרקעין קודם לכניסת חוק המקרקעין לתוקף רלוונטית בעיקר לטענת רוקסא וקורץ לחזקה נוגדת והתיישנות במקרקעין וזו תידון בפרק נפרד בהמשך. וכבר נאמר שטענת רוקסא וקורץ למקרקעין כקרקע "מירי" נטענה כלאחר יד, לא הוכחה, ולעומת זאת טענת המנהל ועיריית אילת לסווג המקרקעין כקרקע מתרוכה – לא נסתרה והתקבלה. בכל מקרה, אין עוררין כי המקרקעין הם מקרקעי ייעוד על פי הגדרתם בסעיף 107 בחוק המקרקעין התשכ"ט־1969.

התשתית הראייתית
42. ראיות ההגנה של רוקסא (ת"א 1044/05) כמו הראיות להוכחת תביעתם (ת"א 1584/06) כראיות להוכחת תביעתו של קורץ (ת"א 1789/07) – זהות רובן ככולן ועיקרן במסמכים המצורפים לתצהירי אלי רוקסא וקורץ, שמהם מבקשים רוקסא וקורץ ללמד על טיבן של הזכויות שלטענם יש להם במקרקעין.

בין המסמכים נמצא מכתבים מאת משרד החקלאות ומפת דיג, רישיונות דיג, מכתב מאת שר החקלאות דאז, רפאל איתן ז"ל, מכתבים וסיכומי ישיבות מאת גורמים מנהליים שונים כמו חפח"א, המנהל ועיריית אילת ומכתבים ותרשומות שנערכו ונחתמו על ידי בא כוח רוקסא וקורץ דאז, עו"ד י' גפני ז"ל, לרבות מסמכים שהוחלפו במסגרת משא ומתן בין המנהל ובין רוקסא וקורץ.

קבילוּת המסמכים
43. בסיכומיו חזר המנהל על טענות שהעלה במסגרת כתבי טענותיו, לרבות בבקשה שהגיש ביום 29.12.11 בהם העלה התנגדות נחרצת לצירוף המסמכים אשר נטען כי מרביתם ככולם בגדר עדות שמיעה ואינם קבילים, אינם יכולים לשמש כראיה תומכת באמור בתצהירים. לחלופין טען כי גם חרף התנגדות להגשתם, ככל שיתקבלו כראיות קבילות יש ליתן להם את המשקל הראוי, וזאת, בין היתר, משום שלא זוהו על ידי עורך המסמכים, כי לא הוכחו כאותנטיים ולא הוכח תוכנם.

רוקסא וקורץ טענו בסיכומיהם כי יש לדחות את טענת המנהל בהקשר זה וזאת ממגוון טעמים, וכמו בעניינים אחרים גם בעניין זה הרחיבו מאוד בסיכומיהם.

איני מוצאת להרחיב בעניין זה הואיל ובשאלת הקבילוּת הייתה הסכמה דיונית שאליה הגיעו הצדדים בדיון מיום 12.1.12 (עמ' 43) בתחילתה של ישיבת ההוכחות הראשונה, תוך שהכתיבו לפרוטוקול " אין לנו התנגדות להגשת המסמכים אלא שלא יתפרש כי אנו מסכימים כי המסמכים מבחינת ראה וקדש, ויש לתת להם את המשקל הראוי, ככל שיש להם משקל בשים לב שעורכיהם אינם יכולים להעיד ". משזו הייתה ההסכמה לא יכול המנהל בשלב הסיכומים להעלות טענה ביחס לקבילותם, אם כי כל טענותיו ביחס למשקלם של המסמכים והיותם ראיה להוכחת תוכנם נשמרו.

טענת בר רשות
44. אלי וזוהר רוקסא, ומיכאל קורץ טוענים כי בידיהם כחברי הקבוצה, "קבוצת רוקסא" (להלן: רוקסא וקורץ או קבוצת רוקסא ), רשות מפורשת לישיבה , להחזקה ולשימוש ברצועת החוף, רשות שאינה מוגבלת בזמן ובלתי־הדירה, אשר העניקה להם המדינה כבר בשנות ה־50 המוקדמות (להלן בקצרה: הרשות).

לטענתם, הם הניחו תשתית ראייתית המעידה על קיומה של הרשות לישיבה, להחזקה ולשימוש ברצועת החוף. לראשית הראיות הפנו לתצהירו של אלי רוקסא (סעיף 5) שלפיו אלוף פיקוד הדרום דאז, משה דיין ז"ל, נתן את ברכתו ואת עידודו לישיבת המנוח בחוף ועיסוקו בחוף, שכן ראה בכך שמירה על גבולות המדינה בדרום. לכך מתווספים מכתבי משרד החקלאות המעידים על כך שהרשות לישיבה, להחזקה ולשימוש ברצועת החוף ניתנה לחברי הקבוצה כבר בשנת 1954 (להלן: מכתבי משרד החקלאות); מפת דיג – המעידה שישיבתם של חברי הקבוצה ברצועת החוף נעשתה כדין וברשות מפורשת, שכן זו נערכה על ידי מודד מוסמך ונחתמה על ידי משרד החקלאות ביחס לשטח המקרקעין שבו ישבו והחזיקו חברי הקבוצה (להלן: מפת הדיג); רישיונות הדיג של חברי הקבוצה, שמהם עולה כי אוּשר להם לדוג כבר בשנת 1958 ברשת מלכודת, שיטה אשר הפעלתה חייבה להקצות לחברי הקבוצה את רצועת החוף; דוחות ניסוי של משרד החקלאות שמהם נלמד על קיומו של שיתוף פעולה ענף בין משרד החקלאות לקבוצת רוקסא אשר ביצעו ניסויים משותפים בדגה ברצועת החוף, המעיד גם הוא (שיתוף הפעולה) על העובדה שבידי חברי הקבוצה היה בכל העת רישיון מפורש להחזיק ולהשתמש ברצועת החוף (להלן: דוחות הניסוי); מכתבו של שר החקלאות וסגן ראש הממשלה דאז, רפאל איתן ז"ל, מיום 9.2.98 לשר התשתיות הלאומיות דאז, אריאל שרון ז"ל – מלמד כי חברי הקבוצה ישבו והשתמשו ברצועת החוף כבר בשנות ה־50 מכוח רשות מפורשת שניתנה להם ולא כמסגי גבול, וכי הושקעו כספים רבים בהקמת מיזם תיירותי (להלן: מכתבו של שר החקלאות); מכתבים מאת עיריית אילת לגורמים שונים ולמנהל, לרבות התצהירים והעדויות של ראשי עיריית אילת בין השנים 1973–2003, שמהם עולה כי העירייה ראתה בחברי הקבוצה כמי שיושבים ומשתמשים ברצועת החוף ברשות מפורשת שלא הייתה מוגבלת בזמן ובלתי־הדירה (להלן: מכתבי העירייה); ומכתבים ומסמכים מאת המנהל, לרבות התנהלותו כלפיהם לאורך השנים, המלמדים כי המנהל ידע שחברי הקבוצה יושבים ומשתמשים ברצועת החוף כבני רשות חוזית מפורשת ובלתי ־מוגבלת בזמן (להלן: מכתבים ומסמכים מאת המנהל).

45. לטענתם, מאחר שהרישיון החוזי שניתן להם אינו מעוגן בהסכם בכתב, פרשנותו ותוכנו, לרבות שאלת הדירות הרישיון, צריך שייעשו על בסיס התכלית הסובייקטיבית – כוונת הצדדים להעניק ולקבל רישיון בלתי־הדיר להחזקה ולשימוש אשר נלמדת מהנסיבות שאפפו את הענקת הרישיון לקבוצת רוקסא, ועל בסיס התכלית האובייקטיבית – המטרות והאינטרסים שחוזה מסוג כזה נועד להגשים. מכאן הפליגו להרחיב בתיאור הנסיבות שלטענתם היו ברקע להענקת הרשות הבלתי־הדירה. אלה, נטען, כללו שיקולים ציוניים ואידאולוגיים ליישוב המדינה ואום רשרש, לשגשוגה ולפיתוחה הכלכלי גם ובעיקר באמצעות ענף הדיג, ולשמירה על גבולותיה בדרום ששוחרר זמן קצר קודם למתן הרישיון, וכי התיישבות חברי הקבוצה עוד בראשית המדינה נתפסה כמגשימה ערכים לאומיים, כלכליים וביטחוניים כעולה מהתיעוד שצורף לתצהירה של לאה קורץ, ובנסיבות האמורות ניתן להסיק כי כוונת הצדדים כעולה מכל אחד מהמסמכים הנ"ל הייתה למתן רישיון בלתי־הדיר.

46. רשות מכללא – לטענת רוקסא וקורץ ככל שלא תתקבל טענתם לרישיון חוזי מפורש לא מוגבל בזמן ובלתי־הדיר להחזיק ולהשתמש במקרקעין, לכל הפחות יש בידיהם רישיון מכללא הנלמד מהתנהגות המדינה לאורך שנים. לטענתם (סיכומים, סעיף 185) מחומר הראיות עולה כי המדינה נתנה את הסכמתה להחזקה ולשימוש של חברי הקבוצה כולם ברצועת החוף, לכל הפחות עקב שתיקתה. מחומר הראיות נלמד כי המדינה – ועל כן גם המנהל – ידעה גם ידעה על החזקה והשימוש (הפנו לסעיפים א.150–א.152 בסיכומיהם) ומששתקה למעלה מ ־40 שנה ונמנעה מלטעון דבר וחצי דבר נגד ישיבתם ונגד שימושם ברצועת החוף, כמו לנקוט פעולה כלשהי נגדם, הרי שיש לפרש שתיקתה בעניין זה כהסכמה. הם הקימו עסק דיג ללא תמיכה או סיוע כספי המדינה, שכרו עובדים רבים, קנו ציוד יקר כמו רשתות דיג וספינת דיג ופתחו לימים חברה, הקימו מפעל דגים לשם הועברו הדגים שדגו, שילמו ארנונה, חשבונות, מים וכיוצא באלו, והשקיעו משאבים רבים להפעלת עסק הדיג ברצועת החוף וברי כי לא עשו כן מתוך הנחה או מחשבה כי הם עשויים בכל עת להיות מסולקים מרצועת החוף. בהקשר להסתמכות רוקסא וקורץ לרשות שניתנה להם הפנו למכתבי עיריית אילת והמנהל.

47. המנהל חזר בסיכומיו וטען כי ידיעתו לראשונה דבר החזקתם ושימושם הבלעדי של רוקסא וקורץ במקרקעין השתכללה לכל המוקדם בשנת 1988 עם פנייתו של רוקסא למנהל להסדיר זכויותיו הנטענות, כפי העולה מהמסמכים שצורפו לתצהיר עדותה הראשית של גב' שולמית אליהו, מנהלת ראש תחום עסקאות במנהל, וממכתבו של עו"ד קרון מיום 24/06/88 לעו"ד גפני, שבו, בין היתר, דרש המנהל את פינוי השטח המוחזק וכי לא הובאה שום ראיה להוכיח ידיעתו. מכאן טען שאת תקופת ישיבתם, החזקתם ושימושם של רוקסא וקורץ במקרקעין יש לבחון במסגרת שתי תקופות. התקופה הראשונה שבה החזיקו ועשו שימוש במקרקעין עד שנתבקשו לפנותם ואשר מסתיימת בשנים 1988–1991 בקירוב, והתקופה השנייה היא זו המתחילה בשנים 1988–1991 בקירוב, עם התנגדות המנהל.

בכל הנוגע לתקופה השנייה, משנת 1988 ואילך, שבה המשיכו להחזיק ולהשתמש במקרקעין מהיום שנדרשו לפנותם, ברור ונהיר הוא שדרישת פינוי משמעותה אי־הסכמה לישיבה ושימוש בקרקע. עוד נטען לגבי התקופה השנייה כי הוכח קיומה של דרישה עקבית מצד המנהל לאורך כל התקופה כי על רוקסא וקורץ לפנות את המקרקעין וכי החזקתם ושימושם אינם חוקיים וכשדרישה זו הייתה בסיס לכל משא ומתן שהתנהל בין הצדדים. אשר לתקופה הראשונה, נטען כי לא ניתנה לרוקסא וקורץ רשות מטעם המדינה או מי מטעמה לשבת, להחזיק ולהשתמש במקרקעין. לא רשות חוזית מפורשת ולא רשות מכללא.

אשר לרשות החוזית טען כי כל שניתן בידם של רוקסא וקורץ מלכתחילה – הוא רישיון לדוג דגים בלבד, ורק זאת. רישיון דיג אינו כולל רישיון להחזיק מקרקעין באופן בלעדי, ולכן לא ניתן להם רישיון להחזיק את הקרקע באופן בלעדי, וכל שכן לגדר את השטח ולהשתמש בו כ"חוף פרטי".

לדידו גם אם תתקבל טענתם כי השטח הימי הוקצה להם על ידי אגף הדיג במשרד החקלאות הרי הקצאה זו הייתה חלק מפעילות הדיג ולצורך הנחת רשתות בים, ולא בשטח היבשתי של רצועת החוף אשר לא הוקצתה להם. נטען כי כל שימוש שעשו ברצועת החוף נעשה על דעת עצמם ואין במעשיהם ללמד כי רישיון לדוג כלל הסכמה מפורשת לשימוש במקרקעין. למכתבי אגף הדיג, שעליהם חתום מנהל אגף הדיג במשרד החקלאות דאז דורון קרדו (להלן: קרדו או מנהל אגף הדיג), וכן למפת הדיג אין נפקות למה שקשור למתן רשות לישיבה, להחזקה ולשימוש בלעדי במקרקעין בהינתן שאגף הדיג שואב את סמכותו מפקודת הדיג מ־1937, והמפה והמכתבים האמורים חייבים להתפרש לאורה. לטענת המנהל, גם אם נהפוך בה, עבור על כל תיקוניה, לא נמצא ולו בדיל של סמכות לחלק זכויות כלשהן במקרקעין, קל וחומר זכויות קנייניות. עוד נטען כי הסתמכותם של רוקסא או קורץ על המונח "מחזיקים" שבמכתביו של קרדו מיום 25.6.1986 ומיום 10.10.1989 כראיה לכך שהמקרקעין הוקצו להם כדין, היא פרשנות מרחיקת לכת שאינה נכונה, ושלא בהקשר הנכון של פקודת הדיג מ־1937, ובעניין זה הפנו לעדותו של חיים אנג'וני, מנהל בכיר באגף הדיג (פרוטוקול מיום 5.9.2012, עמ' 106), אשר פירט בנוגע לתפקידו של אגף הדיג בפתרון סכסוכי דיג ובנוגע לסמכותו להגביל דייגים לאזורי דיג מסוימים. בכל מקרה, נטען כי אין לתת משקל למכתבי קרדו, אשר לא העיד ובכלל לא הייתה לו סמכות לאשר נכונותן של עובדות כלשהן הנוגעות לזכויות במקרקעין, וכי כל הסכמה או רשות לכאורה אשר קיבלו רוקסא וקורץ מאגף הדיג במשרד החקלאות לשימוש במקרקעין, אינן רלוונטיות היות ששום גורם מלבד המנהל אינו מורשה לכך, ואין בה כדי לחייב את המנהל. נוסף על האמור ציין העובדה כי רכיב התמורה שיש בו משום סממן ברור להסכמה מפורשת לא התקיים, שכן עד עצם היום הזה לא שולמה למנהל ולו אגורה אחת בגין שהייתם של רוקסא וקורץ במקרקעין בכל התקופה הנטענת.

אשר לרשות מכללא טען כי לא תיתכן השלמה והסכמה מצד המנהל עם חזקתם הבלעדית ושימושם במקרקעין של רוקסא וקורץ בתקופה הראשונה אם לא ידע על אודותיהם. בתקופה הראשונה לא ידע המנהל על אחיזתם הבלעדית (כנטען) של רוקסא ולכן גם לא יכול היה להביע התנגדותו, ומכאן – לא השתכללה הסכמה מכללא. לטענתו, לא הובאה כל ראיה לכך ששימוש והחזקה במקרקעין על ידי רוקסא וקורץ ביחד או לחוד, בשנים שקדמו ל־1988 או ל־1991, היו ידועים למנהל. ובהקשר זה חזר על הטענה כי ידיעת המנהל השתכללה לכל המוקדם בשנות ה ־80 המאוחרות עם פנייתו של רוקסא להסדיר זכויותיו. נטען כי ביקורי אישים מרשויות המדינה (שלא הוכחו), ידיעתה והסכמתה של עיריית אילת לישיבתם עובר לידיעת המנהל, וניסויי הדיג בשיתוף משרד החקלאות – אינם שקולים לידיעת המנהל האמון על ניהול הקרקעות. נוסף על כך חזר להפנות לתשריטים שצורפו לתב"ע 12/114/03/2, המלמדים שאין כל סימון המעיד על קיום רוקסא במקרקעין, זאת בהשוואה לתב"ע 53/114/03/2 משנת 2003, שבה סומנו המבנים להריסה, מה שמחזק בטענת המדינה על כך שלא ידעה על קיומם של רוקסא וקורץ במקרקעין.
רישיון במקרקעין
האם לרוקסא ולקורץ ניתנה רשות מפורשת בלתי־הדירה, להחזיק ולהשתמש במקרקעין?
48. רישיון במקרקעין הוא רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר להשתמש או להחזיק בהם. הלכה היא שהרשות להשתמש במקרקעין אפשר שתינתן בהיתר מפורש שנתן הבעלים של המקרקעין לאחר להחזיק בהם, ותהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין ובמקרה כזה תוכנה של הרשות ובפרט משך קיומה ותנאי סיומה ילמדו מן ההסכם שבין הצדדים (להלן: רשות חוזית), ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין כאקט של רצון טוב או תילמד משתיקתו או העדר התנגדותו לעושה השימוש ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית (להלן: רשות מכללא) ראו גם במאמרה של פרופ' נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 28–29 (1995().

49. רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין להחזיק או להשתמש בנכס. אלא מה, ככל שהפכתי בכתבי הטענות ובסיכומי רוקסא וקורץ המשתרעים על גבי 80 עמודים לפחות, לא מצאתי מי הוא בעל המקרקעין אשר העניק להם את הרשות שלה הם טוענים.

בכתב הגנתם טענו אלי ורוקסא כי המקרקעין הוענקו לאביהם, יצחק רוקסא ז"ל, על ידי נציגי המדינה דאז כמו משה דיין ז"ל, אשר ביקש מאביהם "לשמור על גבולות המדינה" בדרום עוד טרם הקמת המדינה, ובהמשך הוסיפו כי "כל הגורמים הרלוונטיים" למקרקעין כמו עיריית אילת, משרד החקלאות, האגף לדיג  ומנהל מקרקעי ישראל – הכירו לאורך השנים בזכותה של משפחת רוקסא במקרקעין, וכי ברור היה "לכל הגורמים הרלוונטיים המעורבים כי קיים קשר הדוק בין משפחת רוקסא למקרקעין".

גב' רותי לוי, מי שהייתה אשתו של קורץ, מסרה בתצהירה כי הגיעה לאילת בשנת 1968 וזמן קצר לאחר מכן הכירה את מיכאל ונישאה לו ומאז עבדה בחוף לסירוגין עד שנת 1991, ובהקשר זה מסרה כי למיטב זיכרונה במשך כל השנים שבהם עבדה בחוף וסייעה לבעלה "היו מגיעים בכירים רבים מהמדינה ומהצבא לחוף, מבקרים בו, יושבים עמנו ונהנים מדגים טריים. בין היתר זכורים לנו ביקורו של גבי קדוש שלימים נהיה ראש עיריית אילת, אהרון (ארול) אשל, מוסא צור וכיוצא באלו".

כמו כתב התביעה גם הסיכומים עמומים ולא ניתן לזהות את האורגן, הרשות או האדם מטעם רשות או אורגן של המדינה אשר הם אלוה שהעניקו לרוקסא ולקורץ את הרשות מטעם המדינה, שהרי ברור כי ברכתו של משה דיין ז"ל ככל שהייתה, אינה צל צילו של מתן רשות מטעם המדינה.

בסיכומים הפנו אצבע לעבר "המדינה" שביקשה את ישיבתם ברצועת החוף, המדינה עודדה ישיבתם, המדינה העניקה להם רישיון לישיבה בלעדית בלתי־מוגבלת ובלתי־הדירה ברצועת חוף נדירה המשתרעת לאורך של 240 מטרים ו־40 מטרים רוחב בחוף הצפוני של העיר אילת ועוד 80 דונם מי ים.

בהקשר האמור הרחיבו בתיאור הנסיבות שלטענתם היו בבסיס הענקת אותה רשות ואשר כללו שיקולים ציוניים ואידאולוגיים ליישוב המדינה ואום רשרש, לשגשוגה ופיתוחה הכלכלי ובעיקר באמצעות ענף הדיג, לשמירה על גבולותיה בדרום ששוחרר זמן קצר קודם למתן הרישיון. טענו כי התיישבות חברי הקבוצה עוד בראשית המדינה נתפסה כמגשימה ערכים לאומיים, כלכליים וביטחוניים, ובנסיבות האמורות ועוד דומות שבנוגע להן הרחיבו ניתן להסיק כי כוונת הצדדים הייתה למתן רישיון בלתי־הדיר. עוד המשיכו להוסיף כי באותה עת, ראשית הקמת המדינה, שבה הוענק לקבוצה הרישיון, אף אחד מהצדדים (המדינה ורוקסא) לא סברו כי אילת תהפוך לעיר המשגשגת והתיירותית של היום, וכי האינטרסים הציוניים והלאומיים שהנחו את הצדדים באותה עת ייזנחו לטובת אינטרסים כלכליים טהורים, אשר יאלצו את מגשימי החזון הציוני לפנות את מקומם לטובת משקיעים ואילי הון שיתרמו לפיתוח ויכניסו כסף לקופת המדינה – והכול בכסות האינטרס הציבורי. עוד הוסיפו כי גם הניסויים ושיתוף הפעולה הפורה בין חברי הקבוצה ומשרד החקלאות כעולה מדוחות הניסוי והמכתבים שהוציא משרד החקלאות, מעידים על האינטרס הברור של המדינה בישיבתם ברצועת החוף, בין היתר בשל פעילות הדיג אשר תרמה וביססה הלכה למעשה את פעילות הדגה בישראל של אז, ואינטרס זה, גם הוא מעיד על כך שהצדדים תפסו והבינו את הרשות החוזית שניתנה לרוקסא ולקורץ.

אלא וכאמור, מהסיכומים לא ניתן ללמוד מי הוא אותו צד מטעם המדינה שהעניק את הרשות, שהתכוון, שסבר, הנחה ועודד. הסיכומים אינם מצביעים על זהותו של אותו גורם מטעם המדינה כמי שנתן לרוקסא ולקורץ עוד בשנת 1954 רשות חוזית מפורשת בלעדית ובלתי ־הדירה במקרקעין.

50. העמימות בכתבי הטענות ולרבות בסיכומים מתבהרת בחזרה ועיון בפרוטוקול הדיונים וכעולה מעדותם של אלי רוקסא, אמו לאה רוקסא ומיכאל קורץ.

אלי רוקסא נשאל בחקירתו "מי לעמדתך ולהבנתך בעל הסמכות לאשר שהייה שלכם בחוף?" והשיב:
לגבי איזה שנים? כשאבא שלי קיבל את ההיתרים והניירת בשנת 93 (צריך להיות 53 –ש"ש)הייתה הרבה מאוד ניירת, מי שהיה ממונה היה משרד החקלאות והוא נתן לאבא שלי את כל האישורים, היה אגף קטן בתוך זה שהיה נקרא רישוי. יש ניירת, יש מפה, יש אישורים, אחרי זה כשקמה כל הבירוקרטיה הכול השתנה, אבל אבא שלי ישב כחוק (פרוטוקול 12.1.2012, עמ' 16, ש ' 24–29).

בהמשך חקירתו אישר כי הוא לא קיבל באופן אישי רשות ממאן דהוא להשתמש בחוף: "מה זה באופן אישי? אני מחדש רישיון דיג שלי כל שנה שנתיים, אני עוסק בשטח האמור בדיג מהיום שאני יכול להבין מה אני עושה שזה בערך גיל 8. אם אתה שואל אם ישבתי עם פקיד שנתן לי פיזית ביד אישור ל". בהמשך אישר כי גם לאחיו זוהר רוקסא לא ניתנה רשות והוסיף "אנו עובדים עם הניירת של אבי ז"ל וכל מה שהיה קיים לגבי אבי ממשיך להתקיים". ובהמשך חקירתו: "זכות ישיבה במקרקעין קיבלנו ממשרד החקלאות בשנת 53 שהוא היה אחראי..." (עמ' 23, ש ' 26–27).

מיכאל קורץ נשאל אם הוא מסכים כי מדינת ישראל היא הבעלים, והשיב "אני יכול להגיד לך שאני לא יודע מי הבעלים לפי המשפט, אני יודע רק דבר אחד – שקיבלנו מפה עם שטח, יושבים עליו, עד היום יושבים רישיון של עשרות שנים. אני רואה את עצמי כבעל הבית, בכל אופן אחד מבעלי הבית" (פרוטוקול 9.7.2012, עמ' 80, ש' 12–15). בהמשך, לשאלת בא כוח המנהל מי מהמדינה נתן לך לשבת בחוף? השיב: " משרד החקלאות" (עמ' 85, ש' 13–16).

לאה רוקסא מסרה בעדותה כי הזכות שנתנה להם היא לצורכי דיג, ומי שנתן להם את הזכות הוא משרד החקלאות – אגף הדיג, יואל אריאם ז"ל וקרדו (עמ' 89). בהקשר זה העידה כי אינה יודעת אם הזכות הייתה של יצחק בעלה בלבד , אולם החזקה בשטח היא מכוח רישיונות הדיג ממשרד החקלאות שכן הם עסקו בדיג (עמ' 90, ש ' 23–27).

51. משידענו זהותו של האורגן מטעם המדינה אשר העניק לרוקסא וקורץ רשות חוזית נפנה לבחון טענותיהם בעניין זה.

כאמור, לראשית הראיות הפנו לתצהירו של אלי רוקסא (סעיף 5) שלפיו אלוף פיקוד הדרום דאז, משה דיין ז"ל, נתן את ברכתו ועידודו לישיבת המנוח בחוף ולעיסוקו בחוף וכבר אמרנו ואין להוסיף כי מאמירה ערטילאית זו, ככל שהייתה וככל שנרחיק בפרשנותה ובכוונתה, לא נוכל להגיע למסקנה כי בזו נתנה הרשות המפורשת, שהרי מסקנה שכזו היא בלתי־מתקבלת על הדעת וניתן היה לסלק את הטענה לרישיון חוזי בלתי־הדיר כבר בשלב הזה. אלא שמשום שאת עיקר הראיות להוכחת טענתם לקיומה של רשות חוזית מפורשת ובלתי־הדירה כבר בשנת 1954 קושרים הם בדרך לא דרך למכתבי משרד החקלאות, למפת הדיג ולרישיונות הדיג, למכתבו של שר החקלאות, למכתבי עיריית אילת ומנהל מקרקעי ישראל ואף לניהול משא ומתן שקיים עימם המנהל. והגם שאלה על פי הסיכומים אינם הרשות עצמה אלא מעידים הם על קיומה של רשות שניתנה כבר בשנת 1954 ולמעשה מאשרים את הרשות כבלתי־הדירה, הרי שבנסיבות אלה אין לי אלא לעבור ולבחון כל אחד בנפרד וכולם יחד.

מניתוח המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים ובעיקר על ידי רוקסא וקורץ עולה, כטענת המנהל, כי את שנות החזקתם ושימושם של רוקסא וקורץ במקרקעין ניתן לחלק לשתי תקופות. הראשונה החל במועד בו החלו יצחק רוקסא ומיכאל קורץ לדוג דגים באילת וברצועת החוף – מ־1954–1955 לערך (על תחילת התקופה נעמוד בפרק האחרון) ועד שלהי שנת 1988 – אז נדרשו על ידי המנהל לפנות את רצועת החוף (להלן: "התקופה הראשונה").

השנייה החל במועד התנגדותו של המנהל להמשך החזקתם ושימושם ברצועת החוף, דרישתו מהם לפנות את רצועת החוף (אפריל 1988 בקירוב) וניהול המשא ומתן עד למועד הגשת התביעה נגדם (להלן: "התקופה השנייה").

כבר צריך לומר שמחומר הראיות הוכח ללא ספק כי דרישתו הראשונה של המנהל לפינוי ולסילוק יד מרצועת החוף הייתה בשנת 1988, ומשמעות הדרישה לפינוי היא אי־הסכמה להחזקה ולשימוש ברצועת החוף. מכאן שבחינת טענת רוקסא וקורץ למתן רשות בלתי־הדירה לישיבה, להחזקה ולשימוש בלעדיים במקרקעין אשר הוענקה להם עוד ב־1950 עיקרה בתקופה הראשונה, שבמסגרתה נידרש לטענות הרשות.

מכתבי משרד החקלאות ומפת הדיג
52. מכתבי משרד החקלאות כוללים ארבעה מכתבים (צורפו לתצהירי אלי רוקסא ומיכאל קורץ) מאת מנהל אגף הדיג במשרד החקלאות דאז, דורון קרדו. שלושה מהמכתבים שלח קרדו ליצחק רוקסא, זאת במענה לפניותיו של יצחק רוקסא אליו. מכתב נוסף שלח קרדו למפקד משטרת אילת גם הוא בעקבות פניית יצחק רוקסא כפי שנראה להלן:

מכתב ראשון מיום 20.5.86 – דורון קרדו במענה לפנייתו של יצחק רוקסא מיום 24.2.86. הנדון: דיג באילת. זו לשון הדברים הכתובים:
הננו לאשר קבלת מכתבך הנ"ל. לאחר עיון ובדיקת תוכנו – הננו לאשר נכונות הפרטים שצוינו בהקשר לפעילות הדיג של קבוצתכם. הננו מאשרים בזאת כי משנת 1954־5 לערך הנכם עוסקים בדיג בחוף הצפוני של אילת בשטח המוגדר כשטח דיג לפי שרטוט המופיע במפה המצ"ב חתומה על ידינו. בהתאם לכך אנו מאשרים שהנכם מחזיקים ברצועת חוף באורך 240 מ'. ידוע לנו שלצורך הפעלת שיטת הדיג המקובלת באילת יש צורך בשטח חוף של 30–40 מ' לעומק היבשה (ההדגשה לא במקור – ש"ש).

מכתב שני מיום 24.5.88 – דורון קרדו למפקד משטרת אילת. הנדון: דיג במפרץ אילת – קב' יצחק רוקסא: " בהמשך לפניית קבוצת הדיג הנ"ל בהקשר להפרעות לדיג ברצוננו להבהיר את העובדות הר"מ: 1. קיימת הוראה כי אין להציב כל ציוד דיג (רשתות חכות וכו') ועל אחת כמה וכמה בפתח רשתות המלכודת של הקבוצה הנ"ל..." בסעיפים שאחרי נכתב כי האיסור הנ"ל חל גם על שיט לספורט ימי וכל הפרעה ימית אחרת בתחום הדיג, וצוין כי פתח רשת הדיג של קבוצת רוקסא וקורץ משתרע מנקודה אחת לשנייה כ־400 מטרים. בסיום הדברים מתבקש מפקד המשטרה להתייחס לנוהל האמור בהתאם.

מכתב שלישי מיום 3.8.89 – דורון קרדו ליצחק רוקסא במענה לפנייתו מיום 2.8.89. הנדון: פעילות הדיג בחוף הצפוני: " במענה לפנייתכם הנ"ל הרינו לחזור ולהודיעכם כי האגף לדיג מכיר ויודע את פעילותכם הברוכה בדיג באזור החוף הצפוני מזה 35 שנה. נעשה הכול למען עזור לכם להמשך רצוף של פעילות זו גם בעתיד".

מכתב רביעי – מיום 10.10.89 מאת דורון קרדו ליצחק רוקסא גם הוא מענה לפניית יצחק רוקסא אליו מיום 8.10.89. המכתב זהה בתוכנו ובלשונו למכתב מיום 20.5.86 ונראה כי הועתק ממנו.

מפת הדיג – במכתבים מימים 20.5.86, 10.10.89 מפנה קרדו למפה " הרצ"ב". לטענת רוקסא וקורץ, מפת הדיג משנות ה־80, אשר הוזמנה על ידי יצחק רוקסא ז"ל, נערכה על ידי מודד מטעמו וצורפה לתצהירם – היא המפה שאישר משרד החקלאות. נטען כי המפה, שהיא מפת הדיג (פרוטוקול דיון מיום 12.1.12, עמ' 24, ש' 8–9) נחתמה על ידי משרד החקלאות וזאת בהקשר לשטח רצועת החוף שבו ישבו ובו החזיקו חברי הקבוצה. לטענתם נועדה המפה לתאר מצב קיים, שלפיו חברי הקבוצה מחזיקים ומשתמשים ברצועת החוף כדין וברשות מפורשת, ויש בה לאשש טענתם לרשות החוזית שניתנה להם כבר בשנת 1954 ולכל הפחות רשות חוזית חדשה שניתנה להם בשנת 1985, שאז נחתמה המפה על ידי משרד החקלאות.

אשר למפת הדיג לא הוכח בראיות כי המפה דנן היא אכן המפה שצורפה למכתבים אלו, ואין בכוחה של מפת הדיג להקים זכויות מכל סוג שהוא במקרקעין (עדותו של אלי רוקסא בעניין זה היא עדות שמיעה על עדות שמיעה ומשקלה נמוך ביותר). מה גם שרוקסא וקורץ לא מצאו לנכון להביא חוות דעת עדכנית מטעם מודד מוסמך שתדגים את חזקתם בפועל, בחלקה המשתרעת כדבריהם על שטח של 240 מ' אורך וכ־40 מ' רוחב מקו גאות, כמו גם 80 דונם כחלק ממפרץ אילת הגובל בשפת הים באילת, ושלכל הפחות תתמוך ותשמש חיזוק למפת הדיג.

53. נראה כי בבסיס הנתונים שהיו לפני מנהל אגף הדיג עת כתב את מכתבו הראשון מיום 20.5.86 היו הנתונים שסיפק לו יצחק רוקסא ז"ל בכל הנוגע למועד שבו החלה הקבוצה לעסוק בפעילות דיג בחוף הצפוני משנת 1954–1955 לערך, לרבות השטח המוגדר כשטח דיג לפי "השרטוט במפה החתומה על ידינו" מפה אשר נטען כי היא מפת הדיג שצורפה למכתב הפנייה של יצחק צחק רוקסא, אשר כמו יתר מכתבי פנייתו אל מנהל אגף הדיג, לציין ולהדגיש, לא צורף לתצהירי רוקסא וקורץ. בהמשך מכתבו מציין מנהל אגף הדיג כי "בהתאם לכך אנו מאשרים שהנכם מחזיקים ברצועת חוף באורך 240 מ'. ידוע לנו שלצורך הפעלת שיטת הדיג המקובלת באילת יש צורך בשטח חוף של 30–40 מ' לעומק היבשה ".

במכתב השלישי מיום 3.8.89, גם הוא במענה לפנייתו של יצחק רוקסא מיום 2.8.89 ובנדון: פעילות הדיג בחוף הצפוני, אגף הדיג חוזר ומציין הכרתו וידיעתו בדבר פעילותם הברוכה של רוקסא וקורץ בדיג באזור החוף הצפוני מזה 35 שנה, ומוסיף "נעשה הכול למען עזור לכם להמשך רצוף של פעילות זו גם בעתיד". הרקע למכתב השלישי נראה קשור לדרישתו של המנהל לסילוק ידם של רוקסא וקורץ מרצועת החוף (אשר באה לראשונה באפריל 1988) ובכל מקרה אין בו דבר וחצי דבר בקשר למתן רשות מפורשת מטעם המדינה.

המכתב הרביעי מיום 10.10.89 בא במענה מהיר מאוד לבקשת יצחק רוקסא והוא העתק מדויק של המכתב הראשון. די בעיון קל להבין כי שני המכתבים הנ"ל נכתבו ונשלחו במענה לפנייתו של יצחק רוקסא אל מנהל אגף הדיג, פעם ראשונה בשנת 1986 ופעם שנייה בשנת 1989 באותו נוסח, ונראה כי בשיטת "העתק ־הדבק".

לא הובאה ראיה להוכיח כי המפה החתומה על ידי משרד החקלאות, שאליה כיוון מנהל אגף הדיג במכתביו הנ"ל, היא מפת הדיג אשר עותק צילומי ממנה צירפו לתצהיריהם. גם אם אניח לטובת רוקסא וקורץ כי המפה היא מפת הדיג, הר שנסיבות כתיבת מכתבי משרד החקלאות והמפה החתומה על ידי משרד החקלאות נותרו עמומות, ועמימות זו מתחדדת בהעדר מכתבי הפנייה של יצחק רוקסא ז"ל, שאותם לא מצאו לנכון לצרף לתצהירם הגם שהם חלק משמעותי בחליפת המכתבים הנ"ל. לכך יש להוסיף כי מנהל אגף הדיג קרדו, מזמין המפה יצחק רוקסא, עורך המפה והמודד, לא העידו מאחר שחלקם אינו בין החיים. בסיכום האמור, מבחינת רוקסא וקורץ, מפת הדיג נותרה מנותקת מנסיבות עריכתה וחתימתה, כך גם מכתבי מנהל אגף הדיג במשרד החקלאות. העמימות אף מוסיפה להתחדד לנוכח ניסוחו וכתיבתו של המכתב הרביעי, אשר הינו העתק של המכתב הראשון ובשיטת "העתק־הדבק", וחרף פער הזמנים שבהוצאתם על ידי מנהל אגף הדיג, כמו גם הלקוניות שבהם, לרבות העובדה שהמכתבים נכתבו ויצאו על רקע פניותיו של יצחק רוקסא ומכתביו העלומים מעינינו שלהם ניתן מענה מיידי על ידי מנהל אגף הדיג.

מעבר לאמור, די למקרא המכתבים כדי לומר כי רוקסא וקורץ הפליגו הרחק בפירושם את המכתבים אשר נכתבו בשנות ה־80 כמעידים על הרשות שהעניקה להם המדינה וכבר משנת 1954. הרי ככל שנהפוך במכתבים, לא נמצא בכל אחד מהם ולא בצירופם יחד הוכחה לכך כי המדינה העניקה לקבוצת רוקסא רשות מפורשת ובלעדית להתיישב ולהחזיק ברצועת החוף, לא בשנות ה־50 ולא בשנות ה־80, וזאת עוד קודם שנדרשנו לטענות המנהל בדבר הנסיבות והרקע לחליפת המכתבים בין יצחק רוקסא ומנהל אגף הדיג שבמשרד החקלאות.

54. מכתבי מנהל הדיג והמפה במצורף אליהם (ככל שזו המפה שצורפה) רחוקים להביא לתוצאה אותה מבקשים רוקסא וקורץ לחלץ מהם. עניינם, כפי שיפורט בהמשך, מתמצה באישור מנהל אגף הדיג נתונים על קיומה של פעילות דיג באזור שבו הותר להם לדוג דגים ובעיקר על פי הרישיונות שהיו בידם באותה עת – הא ותו לא.

מכתביו של יצחק רוקסא למנהל אגף הדיג, כאמור, לא צורפו, גם לא הובאו ראיות לתמוך בנסיבות היווצרותה של המפה שצירף יצחק רוקסא ז"ל למכתבו הראשון למנהל אגף הדיג בשנת 1986, והקשרם של אלה לא קיבל כל ביטוי בתצהירי רוקסא וקורץ. לעומת זאת, המנהל הוכיח כי תכליתם של המכתבים (הראשון והרביעי) והמפה במצורף אליהם הייתה לסייע בידי יצחק רוקסא ז"ל נוכח סכסוכים על שטחי דיג שהיו שכיחים באותה עת בין קבוצתו לבין דייגים וקבוצות דייגים בחופי אילת. המפה המצורפת אשר הוכנה על ידי מודד מטעמו של יצחק רוקסא והוגשה כנטען במצורף לפנייתו למנהל אגף הדיג, הגדירה את אזור הדיג שלו וכפי שהותר לו על ידי משרד החקלאות ועל פי סמכותו של משרד החקלאות לעשות כן.

חיים אנג'וני מנהל בכיר באגף הדיג שבמשרד החקלאות מסר בעדותו בהקשר זה כי תפקידו של מנהל הדיג כולל בירור ומציאת פתרון לסכסוכי דייגים לרבות באמצעות סמכותו לקבוע ולהגביל את אזורי הדיג לכל דייג או קבוצת דיג שלהם ניתן רישיון לדוג דגים ובהתאם לפקודת הדיג 1937 (פרוטוקול הדיון מיום 5.9.2012, עמ' 106).
בחקירתו הנגדית של אלי רוקסא מיום 12.1.2012 הוא הופנה למכתבי מנהל אגף הדיג והמפה, ולשאלה: " תסכים איתי שמסמכים אלה באו לעולם כתוצאה מריב בין דייגים על שטחי דיג בים" השיב: "אני יכול להסכים על חלק מהדברים, החלק האחר זה שאבא שלי רצה כל פעם אסמכתא על השטח שהוא רצה ...גם מכוון שהשטח עצמו היה גם דייגים אחרים שרצו לדוג באזור וגם מכוון שהוא רצה ניירת אז הוא קיבל ניירת" (עמ' 19, ש' 4–9).

בהמשך חקירתו הופנה אלי רוקסא לחע"מ 20232/05 מ.י. הועדה המקומית לתו"ב נ' רוקסא (פרוטוקול מיום 31.5.2011, עמ' 68–69) והוא אישר כי בדבריו שם התייחס למכתבי משרד החקלאות הנ"ל ולמפה ולפיהם היו סכסוכים עם דייגים ולכן אביו המנוח היה צריך את המכתבים והמפה ממשרד החקלאות.

לתצהירה של שרה עובדיה, מנהלת מחלקת הרישוי בעיריית אילת, צורפו פרוטוקול הדיון בחע"מ 20232/05 מדינת ישראל הועדה המקומית לתכנון ובנייה נ' רוקסא , ומסמכים נוספים מטעם עיריית אילת. עיון במסמכים אלה מעלה כי נגד אלי רוקסא הוגש כתב אישום בעבירה של ביצוע עבודות במקרקעין ללא היתר, זאת ברצועת החוף. בהמשך ההליך המשפטי תוקן כתב האישום במסגרת הסדר טיעון שאליו הגיעו הצדדים ואשר כלל צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה.

החשוב לענייננו הוא, שבישיבת הוכחות ארוכה לפני כבוד השופט יואל עדן ביום 31.5.2011 הוצגו על ידי אלי רוקסא באמצעות ב"כ, מסמכים רבים, ביניהם מכתבי משרד החקלאות הנ"ל, מפת הדיג ועוד מסמכים רבים אחרים שאותם, נראה, נמנע מלהגיש בהליך כאן. בכל הנוגע למכתבי משרד החקלאות הוא אומר חד משמעית ולא בפה רפה כמו בחקירתו לפניי, כי מכתבי משרד החקלאות נועדו למטרה אחת בלבד, לסייע לאביו בסכסוכי דיג מול דייגים אחרים.

במהלך חקירתו של אלי רוקסא בהליך הנ"ל, הוצג בפניו המכתב הראשון משנת 1986 וביחס אליו מסר כי אביו ביקש מהממונה על אגף הדיג שיכתוב בדיוק מה הסימונים של החוף " מפני שכל השנים האלה היו שאלות ותהיות והוא רצה אסמכתא ממשרד החקלאות" (חע"מ 20232/05, פרוטוקול דיון מיום 31.11.2011, עמ' 68, ש' 19–20). בהמשך חקירתו הוצג לו המכתב השני והוא נשאל על ידי ב"כ עיריית אילת למה היה צורך בשנת 1989 בעוד אישור הזהה לאישור משנת 1986. על כך השיב אלי רוקסא: " כל הזמן היה הפרעות של הדיג, הפרעות, הדייגים נוספים היו סוגרים לנו את פתח הרשת ואנחנו היינו מציגים כל פעם מסמכים וכל פעם היינו צריכים להוכיח מחדש ויצא עוד פעם המסמך הזה, פשוט שיאשרר את המסמך הקודם וזהו" (ש' 27–30). בהמשך הוסיף בהקשר זה ולמכתבים נוספים, כי מקורם "ממשרד החקלאות, עקב פניות שלנו למשטרת אילת, המשטרה הימית היה לנו הרבה הפרעות בדגה, אילת גם גדלה" (עמ' 72, ש' 5–6). הנה כי כן, אלי רוקסא מאשר בפה מלא את טענת המנהל שלפיה כל עניינם של המכתבים היה על רקע סכסוכי דייגים בנוגע לאזור הדיג.

אם לא די באמור, טענת המנהל כי המכתבים והמפה נועדו להסדיר ולשמש פתרון ליצחק רוקסא על רקע סכסוכים על שטחי הדיג של קבוצתו בין הדייגים בחופי אילת בעת כתיבת המכתבים וגם בשנים שלאחר מכן, מקבלת ביטוי של ממש ומתיישבת עם העולה מהמכתב השני ששלח מנהל אגף הדיג למפקד משטרת אילת ביום 24.5.88, אשר כמו במכתב הראשון בא במענה לפניית יצחק רוקסא, אלא שבפעם זו מוען ישירות למפקד משטרת אילת (עם עותק ליצחק רוקסא ז"ל "בהמשך לפניית קבוצת הדיג הנ"ל בהקשר להפרעות לדיג ברצוננו להבהיר את העובדות הר"מ..." ובסיום הדברים מתבקש מפקד המשטרה להתייחס בהתאם, לנוהל שפירט מנהל אגף הדיג אשר עניינו בשטחי הדיג המותרים לפעילות דיג של קבוצת רוקסא (בהתאמה למכתב הראשון), לרבות איסור הפרעות לפעילות הדיג שלהם בשטחים המוגדרים, וללא כל התייחסות לזכויות כמו רשות בלעדית לישיבה ולהחזקה.

זאת ועוד, עיון במסמך שצירף קורץ לכתב תביעתו (סומן 27) מעלה כי הינו סיכום דיון שהתקיים במשרדו של רב חובל נמל אילת ביום 10.8.1999. מהמסמך עולה כי הדיון התקיים על רקע תלונות של רוקסא וקורץ בדבר פלישת דייגים לשטח הדיג שלהם ברצועת החוף, ובו השתתפו זוהר ואלי רוקסא, שמשון משיח כנציג של רוקסא ונציגים שונים ממנהלת נמל מעגנות ים סוף. המסמך הוא מסמך רשמי של מדינת ישראל – משרד התחבורה, מנהל הספנות והנמלים, ונושא הדיון "דיג וזכויות דיג בחוף הצפוני אילת" שהינו בתחום השיפוט של נמל מעגנות ים סוף. מהמסמך עוד נלמד כי לרצועת החוף הגיעו ונכנסו דייגים זרים שהם תושבי אילת אשר פרשו רשתות לדיג באזור. עוד נלמד כי מדובר היה בתלונות הדדיות, ביניהן תלונות של דייגים כלפי רוקסא וקורץ שהצריכו התערבותה של יחידת השיטור הימי באילת, אם כי זו לא יכולה הייתה לכפות ולאכוף או לשמור על זכויות של צד כזה או אחר, מאחר שלדידה אין בידה נתונים בקשר לזכויות הדיג שלהם. עוד עולה מאותו דיון כי מנהל הספנות עשה הבחנה בין החלק היבשתי לחלק הימי ברצועת החוף (מתחם רוקסא) שבו הותר להם לפרוש רשתות דיג, ובהחלטת ביניים נקבע כי על רוקסא וקורץ להציג אסמכתאות לשטח הדיג שלהם.

55. זאת ועוד – כטענת בא כוח המנהל פרשנותם של רוקסא או קורץ את המונח "מחזיקים" שבמכתבים כאישור זכויותיהם או כמעניק להם זכויות, היא פרשנות מרחיקת לכת המנותקת מהקשרם הנכון, גם על פי החוק והוראות החוק שמהם שואב מנהל הדיג במשרד החקלאות את סמכויותיו.

האגף לדיג ולחקלאות מים פועל במסגרת משרד החקלאות ופיתוח הכפר. האגף עוסק במגוון רחב של נושאים שביניהם נמצא חקלאות מים, חקלאות ימית, דיג ימי ופיקוח ומעגנות בישראל. כאמור, ענף הדיג מוסדר מכוחן של פקודת הדיג 1937 (להלן: פקודת הדיג) ותקנות הדיג 1937 (להלן: תקנות הדיג). הוראות חוק ותקנות אלו מקנות לשר החקלאות ולפקידים שהוסמכו על ידיו – ובעיקר לפקיד הדיג הראשי – סמכויות אסדרה רחבות לעניין דיג, חקלאות ימית, יבוא דגים ותוצרי חקלאות ימית ומתן רישיונות והיתרים לאלה.

הוראות אלו קובעות משטר רישוי לפיו אדם רשאי לדוג רק אם קיבל רישיון מתאים מאת פקיד הדיג הראשי, אשר מוסמך לקבוע בהם, בין היתר, תנאים לעניין הזמנים, המרחבים, האזורים והאמצעים המותרים לדיג ואכיפתם של הכללים השונים הקבועים. על תכליתה העיקרית של פקודת הדיג עמד בית המשפט העליון בדיון מאוחד בבג"ץ 2677/16 דן בילו נ' פקיד הדיג הראשי במשרד החקלאות ופיתוח הכפר. בדונו בשאלה אם מוסמך פקיד הדיג לקבוע איסורים ברישיונות הדיג נדרש בית המשפט לשאלה אם התקנות הן בבחינת הסדר ממצא לעניין הסמכות לקבוע מגבלות על דיג, קרי אם משהותקנו – אין עוד סמכות לקבוע מגבלות כאמור ברישיונות הדיג:
...הוראות חוק אלו מקנות לשר החקלאות ולפקידים שהוסמכו על ידו – ובעיקר לפקיד הדיג הראשי שהוא ראש האגף לדיג ולחקלאות במשרד החקלאות ופיתוח הכפר – סמכויות אסדרה רחבות לעניין דיג, חקלאות ימית, יבוא דגים חיים ותוצרי חקלאות ימית: מתן רישיונות והיתרים בהקשרים אלה; פיקוח על הפעילות המורשית – והלא מורשית – בענף הדיג; ואכיפתם של הכללים השונים. זאת, על מנת להגשים את תכליתה העיקרית של פקודת הדיג – שאין חולק עליה – שהיא להבטיח כי משאבי הדגה של מדינת ישראל – שהם משאב מתכלה־מתחדש, שזמינותו תלויה, בין השאר, בדרכי השימוש וברמת הפעילות הננקטת – ינוהלו בצורה מיטבית, בת קיימא ובאופן העולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי הרחב [...]
אמצעי מרכזי באסדרה כאמור הוא הכפפת פעולת הדיג (למעט דיג מהחוף באמצעות חכה שאינו דורש רישיון) למשטר רישוי מכוח הפקודה והתקנות. סעיף 3(4) לפקודה אוסר על אדם לדוג דגים בישראל אלא אם הוא בעל רישיון שניתן על פי הפקודה (להלן: רישיון דיג אישי). כמו כן, סעיף 3א(1) אוסר על שימוש בספינה לצורך דיג אלא על פי רישיון שניתן לשימוש כאמור על פי הפקודה (להלן: רישיון דיג לספינה) "ובכפוף לתנאים המצורפים לאותו רשיון, אם יש כאלה". הסמכות למתן הרישיונות האמורים נתונה בידי פקיד הדיג שהוסמך לכך על ידי שר החקלאות. בהתייחס לעצם מתן רשיון דיג אישי ישנו תיחום מוגדר של קשת השיקולים להפעלת הסמכות. נקבע כי זה יינתן "אם לדעתו אין להענקת רישיון מניעה מטעמים של בטחון הציבור או מטעמים של עברו, תכונותיו או התנהגותו של המבקש" (סעיף 3(1) לפקודה); ותוקפו מוגבל לשנה (סעיף 3(3) לפקודה). בהתייחס לרישיון זה נקבע כי שר החקלאות מוסמך "לפי שיקול דעתו ובאותם תנאים שימצאם מתאימים" ליתן רישיון לדוג "רק באותו חלק מישראל שיפורט באותו רישיון" (סעיף 3(1)(ב) לפקודה). בצד אלה, הסמכות ליתן רישיון דיג לספינה נתונה לשיקול דעת רחב של נותן הרישיון המוסמך "לצרף לאותו רשיון תנאים בענין השטח שמותר לדוג בו באותה ספינה וכן בענין אופן השימוש בה, וכל מיני תנאים אחרים שיראה צורך להטילם" (סעיף 3א(2) לפקודה). הפרת הוראות רישיונות אלה היא עבירה פלילית (סעיף 10(5) לפקודה).
רובד נוסף שמסמיך את הרשות להטיל מגבלות קבוע בסעיף 13 לפקודה שלפיו "ממונה על מחוז ופקיד הדיג הראשי רשאים יחדיו, במודעה שתפורסם בכל עת שהיא, לצמצם את פעולות הדיג של כל דייג או דייגים בעלי רשיון (למרות כל דבר האמור ברשיון הדיג שלו או שלהם או למרות כל תנאים המצורפים לרשיון) לעתים קבועות או למקומות קבועים וכן (או) לשיטות קבועות, אם ע"י קביעת תור לדיג ואם באופן אחר.

56. פקודת הדיג ותקנות הדיג מהן שואב פקיד הדיג הראשי, כך גם פקידי הדיג שהוסמכו על ידי שר החקלאות – עניינן בדיג ובדגה ונועדו לשמש אמצעי להכפיף את פעולות הדיג של בעלי הרישיונות למשטר רישוי ועל מנת להשיג את תכליתה של פקודת הדיג כאמור.

תחום עיסוקו של מנהל אגף שבמשרד החקלאות כולל גם פתרון סכסוכי דייגים על רקע פלישה כזו או אחרת לשטחי הדיג שהוקצו ברישיון הדיג, ונובע מסמכותו להעניק רישיונות דיג, לרבות הגבלת אזורי הדיג ולרבות שלילתם של רישיונות הדיג. ראו לעיל בעניין עדותו של חיים אנג'וני, מנהל בכיר באגף הדיג של משרד החקלאות, שלפיה סמכותו של אגף הדיג כוללת פתרון סכסוכים בין דייגים, לרבות הגבלת דייגים לאזורי דיג מסוימים.

הינה, אפוא, לא רק תוכנם של המכתבים אלא גם הקשרם מלמדים כי עניינם בדיג וברשות לדיג, והם נועדו להביא לפתרון בסכסוכי הדיג שהיו ליצחק רוקסא ז"ל מול דייגים אחרים בנוגע לאזורי הדיג המותרים לו. המכתבים יצאו תחת ידו של מנהל אגף הדיג, מתוקף תפקידו ובתחום סמכותו לקבוע, להגביל, להתיר ולאסור קיומה של פעילות דיג באזורים שונים על פי שיקול דעתו ובהתאם להוראות שבפקודת הדיג. ראו כאמור, סעיף 3(1)(ב) אשר קובע כי על פי שיקול דעתו של שר החקלאות ובתנאים שיקבע הוא יהיה רשאי ליתן רישיונות לאנשים מתאימים לדוג דגים או כל מין דג מסוים, "רק באותו חלק מישראל שיפורט באותו רישיון", כמו גם סעיף 4(ב) הקובע כי "שום דבר האמור בזה אין לראותו כאילו הוא מאפשר לכל אדם שניתן לו רישיון לדוג דגים בישראל על פי פקודה זו או לכל אדם המעלה דגים בחכה מן החוף, לדוג דגים בכל אזור שלגביו נתן שר החקלאות רישיון מיוחד לאיזה אדם אחר"; ועוד ראו בתקנה 2(2)(א) שלפיה נדרש המבקש רישיון דיג לציין בבקשתו, בין היתר, אם היה לו רישיון קודם, אם הוא מסכים למסירת מידע מן המרשם הפלילי שלו, "היכן יש בדעתו לדוג דגים ובאיזו שיטת דיג יש בדעתו לנקוט".

רישיונות הדיג
57. בסיכומיהם טענו רוקסא וקורץ כי עדות לרשות חוזית שניתנה לחברי הקבוצה ניתן למצוא ברישיונות הדיג של "חברי הקבוצה" שלפיהם אוּשר להם לדוג החל בשנת 1958 ברשת מלכודת, שיטה אשר הפעלתה חייבה להקצות ל"חברי הקבוצה" את רצועת החוף. לטענתם, הזכות להחזיק ולהשתמש ברצועת החוף הינה זכות בלתי־נפרדת הלכה למעשה מרישיון הדיג שניתן ל"חברי הקבוצה" וכי גם ברישיונות הדיג שניתנו לחברי הקבוצה הייתה התייחסות מפורשת לרצועת החוף שכונתה "מתחם רוקסא".

בתימוכין לטענה זו הפנה לעדותו של קורץ, בעיקר לזו של מנחם בן ימי, אשר מסר כי למיטב זיכרונו יצחק רוקסא החל סמוך לשנת 1958 לדוג ברשת מלכודת. מנחם בן ימי (להלן: בן ימי) פגש את רוקסא וקורץ קודם לשנת 1960 כשהם דגים בחוף אילת במסגרת עבודתו על ספינה. הוסיף כי בשנת 1957 החל לעבוד כטכנולוג באגף לדיג של משרד החקלאות ובמסגרת עבודתו גם ייעץ למנהל אגף הדיג בנושאים רבים וביניהם בעיות שונות הקשורות לדיג במפרץ אילת ובין השאר בעניינם של יצחק רוקסא ומיכאל, אשר עסקו בדיג במפרץ אילת באופן פרטי ולא כקבוצה כמו קואופרטיב "ים סוף" או קיבוץ אילות שפעלו גם הם בענף הדיג באותן שנים. בעדותו בהקשר זה נשאל על ידי בא כוח המנהל: "הקצאת קטע חוף היא למטרת דיג בלבד? " והשיב: "אי אפשר לשים רשת עמידה כזו בלי שיהיה לך שטח חוף שהוא הבסיס. אתה שואל שאלה שלא שייכת לתחום עיסוקי והתמחותי, אני המלצתי מבחינה טכנית לתת להם קטע חוף כדי שיוכלו להתקין רשת" (פרוטוקול מיום 12.1.12, עמ' 38,ש' 4–7; ההדגשה שלי – ש"ש). בהמשך, לשאלת בא כוח המנהל והעירייה: "אגף הדיג לא מוסמך לתת קרקעות נכון?" השיב מר בן ימי: "אגף הדיג ברגע שנתן רישיון לרשת שעומדת תקועה על החוף עם מתקנים, זה היה קשור למתן רישיון למקום הדיג, הרישיון צמוד למקום, זה רק לסוג הרשתות האלו".

כעולה מדברי בן ימי בעצמו, מה שנוגע לרישיונות דיג אינו בתחום מומחיותו ואינו בסמכותו וקל וחומר פרשנותו לקיומן של זכויות הנובעות מרישיון דיג או שיטת דיג ותהא השיטה המותרת בו אשר תהא. בעדותו של בן ימי אין דבר מעבר לתימוכין לטענת רוקסא וקורץ – יצחק רוקסא ז"ל דג בשיטת רשת מלכודת וככל הנראה החל בשנת 1958, שיטה אשר יישומה הצריך שימוש בחלק היבשתי של אזור הדיג שבו הותרה שיטת הדיג – הא ותו לא.

רישיון דיג הוא רישיון לדוג דגים ולא מעבר לכך. רישיון דיג לדוג דגים באזור דיג מסוים או בשיטה מסוימת אינו יכול להשתכלל מעצמו לרישיון חוזי ובלתי־הדיר להתיישב במקרקעין, להחזיק במקרקעין ולעשות בהם שימוש בלעדי.

רישיון דיג מוגדר בסעיף 2(1) לתקנות הדיג 1937 הקובעת: "פקיד הדיג הראשי רשאי לתת לאנשים המתאימים, לפי שיקול דעתו, רישיונות לדוג דגים" (להלן – רישיון דיג). כלשון הדברים, רישיון דיג הוא רישיון לדוג דגים. סעיף 4 לפקודת הדיג קובע: "אסור לאף אדם לדוג דגים בישראל אלא אם הוא בעל רישיון לדוג דגים בישראל שניתן על פי פקודה זו".

בנוגע לרישיונות הדיג יש לציין כבר עתה כי רוקסא וקורץ צירפו לתצהירים מטעמם צילומים של רישיונות הדיג של קורץ מהשנים 2001, 2003, 2007, 2010 ו ־2011 וכן צילום של רישיון דיג אחד של אלי רוקסא משנת 2001 (נספח ג6 לתצהיר קורץ). מעבר לעדותו של בן ימי להוכיח כי בשנת 1958 החלו רוקסא וקורץ לדוג ברשת מלכודת לא הובאה כל ראיה להוכיח כי הותר למי מהם לדוג ברשת מלכודת משך כל השנים שהם עושים שימוש ברצועת החוף, גם לא הוכיחו כי שיטת דיג זו חייבה שימוש בכל שטח רצועת החוף וברציפות והדברים מקבלים משנה תוקף בהינתן כי תוקפו של רישיון דיג, כל רישיון דיג (אישי ולספינה וגם מיוחד) הוא למשך שנה אחת בלבד ויש לחדשו בהתאם להוראות החוק (הפקודה והתקנות).

עוד בהקשר זה עלה במהלך חקירותיהם הנגדיות של אלי רוקסא וקורץ כי אינם עוסקים בדיג כבר שנים ולפחות משנת 2006 (קורץ כבר שנים רבות קודם לכן) ואף לא חידשו את רישיונות הדיג שלהם זה שנים (רישיון הדיג האחרון של קורץ הוא משנת 2010). כך או כך, גם אם נניח כי רוקסא וקורץ החזיקו משך כל השנים שבהן דגו דגים רישיון דיג המתיר דיג ברשת מלכודת, הרי שאין ברישיון דיג בשיטה כזו או אחרת, ייחודי ככל שיהיה, כדי להקנות רשות אחרת במקרקעין ואשר חורגת מהיתר לדוג דגים באזור שהותר.

הטענה כי השטח הימי הסמוך לרצועה (מי החופין) הוקצה להם על ידי משרד החקלאות לצורך פעילות הדיג ובהתאם לרישיונות הדיג לא הוכחה ואפילו הייתה מוכחת אין בכך להועיל להם, שהרי מדובר ברשות שמטרתה מסוימת – היא פרישת רשתות בים לצורך דיג ובהתאמה לשיטת הדיג שהותרה להם על פי רישיון הדיג שכמו כל רישיון דיג תוקפו נכון לשנה אחת בלבד ויש לחדשו על פי הוראות הפקודה והתקנות. בן ימי בעצמו מסר כי המלצתו אז בפני משרד החקלאות לתת לרוקסא וקורץ הייתה המלצה "מבחינה טכנית" לצורך יישום שיטת הדיג.

בחע"מ 20232/05, פרוטוקול דיון מיום 31.11.2011, ביקש אלי רוקסא להגיש את מפת הדיג, ובחקירתו הראשית בעניין זה ציין לגביה: " המפה הזו היא למעשה מתעדת את שיטת הדיג... זה השטח שהשיטה הזאת מצריכה חלק מהתפעול של משיכת הדגים זה לחוף עם כננת, עם כבלים ... תפירת רשתות על החף, תיקון, מצופים..." (עמ' 66, ש' 24–28). נראה שהדברים מדברים בעד עצמם, ואין צורך להכביר מילים בכל הנוגע לשימוש שעשו רוקסא וקורץ בחלק היבשתי של רצועת החוף.

כמו דייגים אחרים וקבוצות דיג אחרות (היו לפחות חמש קבוצות דיג כמו קואופרטיב "ים סוף", קיבוץ אילות ועוד, ראו בעדותו של קורץ ובן ימי) כך רוקסא וקורץ שעסקו בדיג באותם ימים של שנות ה־50 בחוף הצפוני וחופי אילת בכלל, רוקסא וקורץ קיבלו, כל אחד מהם, רישיון דיג מקצועי (להבדיל מדיג באמצעות חכה שאינו מחייב רישיון) ומאוחר יותר, בשנת 1958 – רישיון דיג בשיטת רשת מלכודת באזור רצועת החוף והכול בהתאם וכפוף להוראות החוק שבמסגרתו ניתן רישיון הדיג הוא פקודת הדיג 1937.

בהקשר הנ"ל אחזור לחע"מ 20232/05, פרוטוקול דיון מיום 31.11.2011, שם מוסר אלי רוקסא בחקירתו על קיומן של חמש קבוצות דייגים שקבלו היתרים לדוג דגים בחוף הצפוני "מבחינת משרד החקלאות בזמנו שאבא שלי התעסק בדיג, היו חמש קבוצות.. אבי קיבל את השטח הנ"ל ...השטח הדומיננטי עם הכי הרבה דגה היה השטח ליד הגבול עם ירדן.." (עמ' 69, ש' 12). כשקודם לכן מסר: "היה פה שתי משפחות שהתעסקו עם זה (בשיטת דיג) זה היה אבא שלי ובית הדייגים מישקה" (עמ' 63, ש' 9–10). לא ברור אם כן, מה שונה עניינם של רוקסא וקורץ בכל הנוגע לרישיון הדיג שניתן להם מרישיונות שהחזיקו דייגים אחרים באותם ימים, בשנים שבאו לאחר מכן וגם כיום. הרישיונות ניתנו על ידי פקיד הדיג המוסמך ובהתאם לחוק – פקודת הדיג 1937 וככל שיש מה לפרש מהם הרי שפרשנותם מרחיקה ככל שתהא מתוחמת בגבולותיו של החוק המסמיך את נותן רישיון הדיג הלא הוא פקיד הדיג הראשי או פקיד אחר שאותו הסמיך שר החקלאות.

פרשנותם וגישתם של רוקסא וקורץ לפיה הזכות להחזיק ולהשתמש ברצועת החוף הינה זכות בלתי־נפרדת הלכה למעשה מרישיונות הדיג שנתנו לחברי הקבוצה אשר גם בהם הייתה התייחסות מפורשת לרצועת החוף שכונתה "מתחם רוקסא" – אינה עולה בקנה אחד עם אופיו של רישיון דיג כרישיון אישי והדיר ואינה מתיישבת עם הוראות פקודת הדיג ותקנות הדיג לרבות תחום סמכותו של פקיד הדיג שבמשרד החקלאות.
הגישה לפיה רישיונות הדיג שנתנו בידי רוקסא וקורץ מעידים על אישור רשות חוזית – אינה מתקבלת על הדעת, שהרי זו חורגת מהתחום והמטרה שלשמה ניתן הרישיון לדיג ובעיקר חורגת מתחום סמכותו של המוסמך לתת רישיונות דיג, והאמור נכון ביחס לכל רישיון דיג, אישי ו/או לרישיון דיג לספינה ו/או לרישיון אישי ייחודי לשיטת דיג מסוימת או סוג דגים מסוים.

אשר לטענה כי ברישיונות הדיג שניתנו "לחברי הקבוצה" הייתה התייחסות מפורשת לרצועת החוף שכונתה "מתחם רוקסא" יש להבהיר כי השימוש החוזר של בא כוח רוקסא וקורץ בצירוף המלים "חברי הקבוצה" עלול להטעות, שכן אין חולק כי רישיון הדיג של יצחק רוקסא ושל מיכאל קורץ היו אישיים וצמד המילים "מתחם רוקסא" נכתב על גבי חלק מרישיונות הדיג של קורץ בלבד. אשר לטענה עצמה יש לומר כי היא הנותנת – אזור הדיג בו הותר לקורץ לדוג היה ברצועת החוף וזאת בהתאם לסעיף 3(2) לפקודה עניינו בסמכות השר ליתן לפי שיקול דעתו רישיון מיוחד לדיג. סעיף 2(3) עניינו בסמכות פקיד הדיג לתת רישיון לדוג דגים בישראל רק בחלק מסוים בישראל וזה עשה בהתאם לסמכותו, וסביר להניח שזיהוי אזור הדיג כ "מתחם רוקסא" סייע בזיהוי השטח המותר לדיג. כך או כך בעובדה זו אין כדי להעיד דבר וחצי דבר בנוגע לרשות חוזית.

גם בהקשר זה נכון לחזור לחע"מ 20232/05, פרוטוקול דיון מיום 31.11.2011 שם נשאל אלי רוקסא בחקירתו בנוגע להבדלים בין רישיונות הדיג שלו של אביו ושל קורץ ובשנים שונות בהם נתנו להם והשיב: " הרישיון שלי משרד החקלאות משנה את סימון ההיתרים אחת לכמה שנים, מסיבותיו הוא... כל פעם הם משנים את ההיתרים שלהם ולי אישרו דיג חופי" (עמ' 70, ש' 23–26). ובהמשך: "הרישיונות משתנים .. עם השנים זה משתנה, כל פעם עם מתחלף שמה אישיות כזאת או אחרת או דברים משתנים מבחינתם ואז הם משנים סעיפים" (עמ' 71, ש' 20–23. בהמשך אישר כי מעולם לא היה לו רישיון דיג לדוג ברשת מלכודת במתחם רוקסא).

תמוה בעיני כיצד ניתן בכלל לטעון כי מכוחו של רישיון לדוג דגים לשכלל הסכמה מפורשת להתיישב ולהחזיק במקרקעין בכלל וכחוף פרטי בפרט. תקנה 2(5) לתקנות הדיג 1937 קובעת שתקפו של רישיון דיג יפקע בתאריך הנקוב, אך לא יאוחר מתום שנה לאחר יום נתינתו: " תוקפו של רישיון דיג יפקע בתאריך הנקוב בו, אך לא יאוחר מתום שנה לאחר יום נתינתו". הווה אומר, לרישיון דיג כמו שיטת דיג יש זמן תוקף של שנה לכל היותר בכל פעם שהוא ניתן. רישיון דיג אינו זכות מוקנית לאף אדם. כאמור ישנם תנאי סף שעל המבקש רישיון דיג לעמוד בהם וכך פחות או יותר בעת חידוש רישיון לדיג. הוראות הפקודה הותירו לפקיד הדיג הראשי שיקול דעת רחב כמעט בכל תחומי הדיג ובתוך כך בכל הנוגע למתן רישיון דיג לרבות שיטת הדיג ואזור הדיג, והכל על מנת להכפיף את פעילות הדיג למשטר הרישוי כאמצעי להשגת תכלית הפקודה.

בא כוח רוקסא וקורץ ציין העובדה כי הפסיקה הכירה ברישיון במקרקעין אשר נלווה לזכות אחרת וקבעה כי כל עוד לא פקעה הזכות האחרת אליה נלווה הרישיון, ממילא לא ניתן לבטל את הרישיון במקרקעין; והפנה לת"א (שלום ת"א) 4269/82 לוי נ' פרוידנטל, פ"מ תשמ"ד(3) 115, 130 (1984):
אולם כפי שאמר השופט דונקלבלום בע"א 59/50 (שם, בעמ' 480), גם כאשר רישיון ניתן לביטול מידי מחמת היותו רשיון חינם ללא תמורה, רשאי בית המשפט במקרים מסויימים למנוע מנותן הרישיון לבטלו באורח חד־צדדי...
יושם אל לב, שהדגש בדברים הנ"ל הם על ביטול רישיון חינם. גם אם נאמר במקרה שלנו, שבתחילה היה לנתבע רישיון מכללא חינם, לא ניתן להתעלם שמלכתחילה היתה "זיקת שימוש" בין החנות ובין השטח עליו נסב הרישיון. אין גם להתעלם מהעובדות המצויינות בסעיף 7(יא) לעיל, דהיינו: שהנתבע השקיע בהחלפת חלק מהמרצפות בחצר, סכום המשוערך להיום בגבולות 40,000 שקל, שאמנם הוצא ע"מ לקבל הסכמת התובעת ליציע, אך אין לנתק אותו מענין אותה חצר. תמורה זו, גם אם היתה לנתבע חזקה של בר רשות באותה מובלעת, הפכה את יחס הרשות לשכירות...

מכאן, לטענת ו, שגם בעניינ נו, כל עוד לא פקעה זכותם של חברי הקבוצה לחדש את רישיונות הדיג שלהם מדי שנה, ממילא לא יכולה לפקוע זכותם לישיבה ולהחזקה ברצועת החוף, זכות הנלווית לרישיון הדיג כאמור בסעיפים 145.א לעיל וגם במובן זה הופכת הזכות – הרשות – לישיבה, להחזקה ולשימוש ברצועת החוף לבלתי־הדירה לפחות כל עוד זכאים חברי הקבוצה להוציא רישיונות דיג.

גישת רוקסא וקורץ אינה מתיישבת עם תכליתה של פקודת הדיג ותקנות הדיג מכוחן ניתנו להם רישיונות הדיג אשר מלמדות אותנו על ה"זמניו" שבאותם רישיונות ואישורים. כך למשל בהוראות תקנה 13 הקובעת סמכות ממונה על המחוז ופקיד הדיג הראשי לצמצם את פעילות הדיג של כל דייג או דייגים בעלי רישיון למרות כל דבר האמור ברישיון הדיג, כמו גם בסעיף 9 המסמיך את שר החקלאות להתקין כמו למשל תקנות האוסרות לנהוג בכל דרך או שיטה או להשתמש בכל כלי או מכשיר העשויים להזיק לקיומם והתפתחותם של הדגים; תקנות הקובעות אזורים ועונות שהדיג אסור או מוגבל בהן, בין לחלוטין ובין לגבי איזה מין מסוים; תקנות הקובעות את מידת הרשתות או חורי הרשתות שמותר להשתמש בהן לדיג בישראל או בחלק מסוים.

לפי גישתם של רוקסא וקורץ כל הדייגים שהחזיקו ומחזיקים בידיהם רישיון לדיג בשיטה אשר לצורך הפעלתה נדרש שימוש מסוים בחלק החופי (היבשתי) הם בעלי רשות חוזית מפורשת ובלתי־הדירה להתיישב ולהחזיק בשטח בו דגו דגים. ולא רק, אלא שכל דייגי הארץ יבקשו לעצמם את מימי הים והחוף שבהם הורשו לדוג, כל הציידים יבקשו את שטח הציד, וכורי המחצבים את שטחי הכרייה וכדומה. לא נרחיק לכת אם נאמר כי גישה זו של רוקסא וקורץ מאיינת למעשה את הוראות הפקודה והתקנות, שהרי אם רישיון הדיג השתכלל לכדי רישיון להחזקה בלעדית ובלתי ־הדירה ברצועת החוף ו־80 דונם מי הים, מכוח מה ניתן יהיה להכפיף את פעילות הדיג שלהם ברצועת החוף למשטר הרישוי הקבוע בהוראות שבפקודת הדיג? והאם בכלל יהיה מוסמך פקיד הדיג הראשי לצמצם את אזור הדיג שלהם או לאסור שיטת דיג באזור הדיג (רצועת החוף) ואף אולי ברישיון הדיג שלהם אשר בקפלי גישתם גם הוא למעשה בלתי־הדיר?
58. מעל לצורך נוסיף ונציין כי רישיון דיג הוא זכות הניתנת לביטול, וככזאת היא זכות אישית, ואיננה ניתנת להעברה על פי תקנות הדיג, ראו גם בע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות מדינת ישראל שם נפסק כי "רישיון הניתן לביטול מקנה לבר הרשות זכות אישית גרידא ביחסים עם נותן הרשות ואינו מקנה לבר הרשות זכות כלפי צד שלישי". מכאן וכטענת המנהל הרי משפג תוקף הרישיון לדוג ב רשת מלכודת /עמידה או בכל שיטה המצריכה שימוש בחלק היבשתי של רצועת החוף, הרי גם פג תוקפה של הרשות לעשות שימוש במקרקעין במסגרת הרישיון לדוג או במכתבי משרד החקלאות. בהקשר זה יש להביא בחשבון כי מדובר ברישיונות אישיים הניתנים לתקופה של שנה כך שאם הייתה רשות לעשות שימוש הרי זו לא יכולה להתחדש משלא חודש רישיון הדיג.

כאן המקום להתייחס לטענת בא כוח רוקסא וקורץ בסיכומים לפיה " ...עד היום לא בוטלו רישיונותיהם של חברי הקבוצה..." ולומר כי לא מדובר בביטול רישיון דיג שעל פי הסעיפים והתקנות העוסקות בסמכותו של פקיד הדיג לבטל רישיון דיג, אלא בתוקפו של רישיון דיג, שבהתאם לפקודת הדיג ולתקנות אינו מתחדש באופן אוטומטי מדי שנה כפי שטען בא כוח רוקסא וקורץ בסיכומיו. רישיון דיג יש לחדש בכל שנה.

לא בכדי נדרש חידוש רישיון דיג מדי שנה, הוראה זו גם היא באה לשרת את תכליתה של פקודת הדיג ולשמש אמצעי פיקוח ובקרה על פעילות הדיג בכל הנוגע לאזורי הדיג, שיטת הדיג וסוג הדגה ובהתאמה למצב הקיים בעת מתן הרישיון וחידושו.

ראו למשל ברישיונות של קורץ (סומנו כנספחים 6ד –6ז) אשר מצביעים במובהק על שינויים ביחס למקום הדיג המותר לו ושיטת הדיג. הווה אומר, רישיון דיג שניתן בשנה פלונית לא יהיה זהה לרישיון דיג שניתן שנה קודם לה או שנה לאחריה.

מחומר הראיות עולה חד משמעית כי אף אחד מרוקסא וקורץ לא החזיק נכון למועד חקירתו ברישיון דיג ואם לא די בכך אף אחד מהם לא החזיק רישיון דיג מספר שנים קודם לכן, ולא בכדי שכן זה לא נדרש להם מאחר ואינם עוסקים בדיג כבר שנים רבות.

גם אין לקבל טענת רוקסא וקורץ (סעיף 180 לסיכומים) לפיה כל עוד לא פקעה זכותם לחדש את רישיונות הדיג לא ניתן לבטל את רישיונם במקרקעין. כאמור, התחדשותו של רישיון דיג אינה אוטומטית. על פי פקודת הדיג חידוש הרישיון נתון לשיקול דעת הממונה וכפוף לתשלום ולקיומם של מכסות והיתרים. רוקסא וקורץ לא הוכחו קיומו של רישיון בשיטת הדיג בה נהגו לדוג בעבר יצחק רוקסא ומיכאל קורץ וגם לא הוכיחו שאם יבקשו לקבל או לחדש רישיון דיג ברשתות מלכודת ובכל שיטה המצריכה שימוש תקופתי ברצועת החוף, בקשתם תענה בחיוב. כך גם לא הוכיחו כי הם יכולים לעסוק בדיג (רישיון דיג הוא אישי), ולא הוכיחו ששיטת דיג זו עדיין קיימת ולא עברה מן העולם – לפיכך ברי כי פקעה גם פקעה הזכות לחדש את רישיונות הדיג מתוקף, או תחת, הרישיון שניתן להם בעבר.
מנהל אגף הדיג למעשה מאשר במכתביו דבר ידיעתו כי הם מחזיקים בשטח היבשתי שברצועת החוף לצורך דיג ומכוח רישיון הדיג. אין כל הוכחה כי השטח היבשתי הוקצה להם, אלא כי השימוש שעשו בו על דעת עצמם נעשה, ומתוך כך שהורשו לדוג במקום. אחזור ואוסיף כי מכתבי משרד החקלאות בצירוף המפה שנערכו רק בשנת 1986 ורישיונות הדיג, מעצמם, אינם יכולים להוות ראיה ואינם מהווים הוכחה על "הקצאת זכויות במקרקעין" או רשות במקרקעין , אלא לכל היותר יש בהם לשקף מצב שהיה קיים בנקודת הזמן בה נערכו ונחתמו וזה המצב אינו קשור ואינו נוגע לזכויות ו/או לרשות להחזיק במקרקעין ולעשות בהם שימוש בלעדי כחוף פרטי וללא הגבלה בזמן. כאן המקום להוסיף כי גישתם של רוקסא וקורץ לפיה לכל הפחות ניתן ללמוד ממכתבים אלו על הענקת רשות חוזית בלתי־הדירה במועד כתיבתם – היא בגדר האבסורד. כטענת בא כוח המנהל, " רישיון לדוג דגים לעולם לא יוליד זכויות במקרקעין", וכאן המקום לומר ולהדגיש כי גם בתיאורם המפליג של באי כוח רוקסא וקורץ את הרקע ההיסטורי החלוצי וההתיישבותי של העיר אילת שבו נטלו חלק רוקסא וקורץ, כמו רבים וטובים אחרים מבני העיר אילת – אין ולא יכול להיות משום שכלול של רישיונות הדיג לרישיון במקרקעין בכלל, קל וחומר – רישיון המעניק להם רשות בלתי־הדירה לשימוש בלתי־מוגבל במקרקעין – שהיא מעין זכות בעלות במקרקעין.

59. אשר לטענה לשיתוף פעולה בין משרד החקלאות לקבוצת רוקסא כמעיד על העובדה שבידי חברי הקבוצה היה בכל העת רישיון מפורש להחזיק ולהשתמש ברצועת החוף, יש להוסיף כי אלה אף טענו שהניסויים בדגה בשנים 1965 ו ־1972 מעידים על אינטרס ברור של המדינה בישיבתם של חברי הקבוצה ברצועת החוף ועל כך "שהצדדים" (משרד החקלאות ורוקסא וקורץ) הבינו את הרשות החוזית שנתנה לקבוצה לעסוק בדיג ולצורך זה גם בהתיישבות והחזקה של רצועת החוף – כרשות ארוכת טווח ובלתי־הדירה.

המדובר בטענה שאינה מתקבלת על הדעת, מרחיקת לכת ומנותקת מההסכם ודוחות הניסוי עצמם לרבות מהתכלית שלשמה נוצרו. כעולה מדוחות הניסוי מהשנים 1965 ו־1972 משרד החקלאות התקשר עם רוקסא וקורץ בהסכם לביצוע ניסוי בדגה והתנאים לביצוע פורטו בהסכם שנחתם בין הצדדים. אין בהסכם ובדוחות הניסויים עצמם (ראו נספחים 3א ו ־3ב, תצהיר קורץ), כמו גם בעובדה כי ניסויים אלה בוצעו על ידי רוקסא וקורץ כדי ללמד על מתן הרשות הנטענת מטעם המדינה או על הבנה או הכרה באינטרסים משותפים בין משרד החקלאות לרוקסא וקורץ וכאלה הצופים פני עתיד למתן רשות מפורשת ובלתי ־הדירה להתיישבות ואחיזה ברצועת החוף. רוקסא וקורץ מבקשים לקרא בהסכם ודוחות הניסוי את שאין בהם.

האינטרס של משרד החקלאות בביצוע הניסויים שבתחום סמכותו של אגף הדיג, יסודו בתכלית פקודת הדיג עליה עמדנו לעיל, ועניינו בדגה ו בשיטת דיג כעולה מדוחות הניסוי, וכמה שנהפוך בהם לא ניתן ללמוד על אינטרס משותף בין משרד החקלאות לרוקסא וקורץ שהוא מעבר למטרה שלשמה התקשרו ב יניהם הצדדים בהסכם.

האגף לדיג ולחקלאות ימית שבמשרד החקלאות כולל יחידת מחקר שתפקידה, בין היתר, לבצע ניסויים בדיג ובדגה, וכמו ניסויים רבים שבוצעו באזורי דיג שונים ברחבי הארץ בוצעו ניסויים באילת וגם באזור רצועת החוף, וסביר להניח כי אם משרד החקלאות לא היה מתקשר עם רוקסא וקורץ לבצע את שהתבקשו על פי ההסכם ותנאיו, הרי שמשרד החקלאות היה מתקשר עם דייגים אחרים לביצוע הטכני של הניסויים. כמו הניסויים גם מכתב משרד החקלאות מיום 7.12.71 אין בו דבר וחצי דבר שעשוי להעיד על מתן רשות מפורשת או על הסתמכות של משרד החקלאות על קיומה של רשות מפורשת אף לא מכללא, אלא ולכל היותר על קיומם של ניסויים שביצע משרד החקלאות באמצעות דייגים בעלי רישיון דיג, כשבענייננו הלא הם רוקסא וקורץ, שנראה כי תמורתם שולמה על ידי המדינה.

הרושם המתקבל הוא כי רוקסא וקורץ מבקשים לייחס לפעילות הדיג שלהם ברצועת החוף הרבה מעבר למה שהייתה. כאן המקום לציין ולהדגיש כי רוקסא וקורץ כקבוצה היו קבוצה אחת מני קבוצות דייגים רבות שפעלו עוד קודם להקמתה של העיר אילת בחופיה (ראו בעדותו של בן ימי כמפורט לעיל) ולא רק אלא במקומות רבים אחרים בארץ.

מכתבו של שר החקלאות
60. מכתבו של שר החקלאות וסגן ראש הממשלה דאז, רפאל איתן ז"ל, מיום 9.2.98, לשר התשתיות הלאומיות דאז, אריאל שרון ז"ל, בא כעשור לאחר מכתבי מנהל אגף הדיג שבמשרד החקלאות. גם מכתב זה בא במענה לפניה מטעם משפחת רוקסא והפעם הייתה זו פנייתו של אלי רוקסא לרפאל איתן. בנדון: פנייתו של הדייג מר אלי רוקסא. בגוף הדברים מציין שר החקלאות כי משפחת רוקסא היא משפחת דייגים ותיקה באילת שפועלת מעל 40 שנה מרצועת חוף באורך 240 מ', כי בשנים עברו פעל רבות אבי המשפחה (יצחק רוקסא) בתיאום עם ראש עיריית אילת לקדם את הדיג כאטרקציה תיירותית, השקיע כספים לשם כך, וכיום לאחר פטירת האב, המשפחה מתמודדת עם קשיים רבים שמערים עליה מנהל מקרקעי ישראל תוך חריגה מסיכומים קודמים שאליהם הגיע עם נציגי המשפחה. השר מציין כי בהתנגדותו של ראש המנהל דאז, מר ברודו, לאשר תכניתו של ראש העיר דאז לפתח ברצועת החוף כפר דייגים, ומסיים בכך שפועלה של המשפחה מוכר לו משנים קודמות וכי מביקור שערך במקום (ינואר 1998) "התרשמתי כי אכן מדובר באנשים שמעוניינים בכל ליבם להגשים את פרויקט הפיתוח (הקמת כפר דייגים) ולמרות שנראה שיש להם את הזכות לכך הם נתקלים בקשיים רבים. אודה אם תוכל למצוא דרך לסייע בידי המשפחה".

אין צורך להרחיב כדי לומר כי אין דרך לחלץ מהמכתב, אף במרומז, אישוש או אישור על קיומה של רשות שניתנה על ידי המדינה להחזקה ולשימוש של רוקסא וקורץ ברצועת החוף. דברי השר, כי התרשמותו מבני המשפחה אשר רצונם "להגשים את פרויקט הפיתוח (הקמת כפר דייגים) ולמרות שנראה שיש להם את הזכות לכך הם נתקלים בקשיים רבים" היא הנותנת.

הרי לא אלה הזכויות להן טוענים רוקסא וקורץ ומובן הוא כי אין להם זכות להקים כפר דייגים על רצועת החוף, ונראה כי שר החקלאות רשם במכתבו נתונים אותם קיבל ממכתבו של אלי רוקסא שנשלח אליו (ראו במצורף לתצהירו של אלי רוקסא), כשהוא מתייחס בעיקר למשא ומתן המקרטע שבין הצדדים. בכל אופן, גם השר אינו בטוח בקיומה של זכות " למרות שנראה שיש להם..." ויותר מכך במקור הזכות, שהרי מובן כי התיישבות חלוצית ככל שהייתה ועשייה בתחום הדיג אינם יכולים ליצור רשות מפורשת להחזקה ושימוש ברצועת החוף.

חלק זה אסיים בהפניה חוזרת לפרוטוקול דיון מיום 31.11.2011 בחע"מ 20232־05, ובעיקר לעמודים 61–83, בחקירתו הראשית של אלי רוקסא, במסגרתה ביקש סנגורו להגיש מסמכים רבים (רק חלקם הותר להגשה) ואלה כללו את מכתבי משרד החקלאות, מפת הדיג, דוחות הניסוי ורישיונות הדיג שלו ושל קורץ. אלא, שבהליך זה, מטרתם נועדה – להכשיר הקמת מבנים ארעיים (סככה, גדר וכדומה) שהקים ללא היתר על רצועת החוף (אשר נועדו לשרת מטרות שאינן לפעילות דיג), אם כי הדבר לא צלח בידו וצו הריסה ניתן כבקשת המדינה עיריית אילת.

התמונה העולה ומצטיירת הינה כי רוקסא וקורץ "הכשירו", באמצעות רישיונות הדיג שניתנו להם, ובהמשך במכתבי מנהל אגף הדיג ומפת הדיג, את שימושם ברצועת החוף אשר בראשית דרכם כדייגים שימשה בחלקה מעין שטח תפעולי (לרבות אחסון ציוד הדיג, מקום לאכילה ומנוחה ו כדומה) ועד שהחלו לנהוג ברצועת החוף כמנהג בעלים לרבות גידורה.

חליפת המכתבים בין רוקסא וקורץ לבין המנהל לבין עיריית אילת
61. טענת רוקסא וקורץ הינה כי עמדת עיריית אילת כפי שבאה לידי ביטוי במכתביה, תצהירים ועדויותיהם של ראשי עיריית אילת בין השנים 1973־2003 מלמדת על כך שהרשות החוזית שניתנה לחברי הקבוצה ביחס להחזקה והשימוש ברצועת החוף, הייתה בלתי־הדירה.

חזרתי ועיינתי בתצהירים והעדויות והמכתבים של מי שהיו ראשי עיריית אילת – גדי כץ, רפי הוכמן וגבי קדוש, וכבר אומר כי כל שנלמד הוא על ידיעה של עיריית אילת דבר החזקתם ושימושם רוקסא וקורץ ברצועת החוף בשנות ה־80 לצורכי דיג ועל הכרתם של ראשי העיר המכהנים בפועלם של רוקסא וקורץ לעיר אילת בזיקה לרצועת החוף. המכתבים הם בגדר המלצה למנהל מקרקעי ישראל להקצאת קרקע להקמת מיזם תיירותי על פי בקשת יצחק רוקסא ז"ל. יכול שכמוצהר על ידי ראשי הערים, אלה נכתבו על רקע ידיעתם דבר פעילות הדיג ארוכת השנים של רוקסא וקורץ ברצועת החוף, כהוקרה על היות רוקסא וקורץ מחלוצי העיר, ממקימיה, וכהכרת תודה לפועלם למען העיר אילת בראשית ימיה, ונראה שגם כדי לקדם פתיחת רצועת החוף הצפוני לציבור ממנו נמנעה אפשרות להשתמש בחוף זה. יחד עם זאת אין בכל אלה דבר וחצי דבר כדי ללמד על כך שהמדינה העניקה לרוקסא וקורץ בשנות ה־50 או בכלל רישיון חוזי בכלל וקל וחומר רישיון חוזי בלתי־הדיר.

62. שנות החזקתם ושימושם של רוקסא וקורץ במקרקעין נחלקות לשתי תקופות, כאמור. ענייננו בפרק זה הוא בתקופה השנייה, שכן רובם ככולם של המכתבים והמסמכים שהוחלפו בין עיריית אילת, המנהל ורוקסא וקורץ הם מהתקופה השנייה – שנת 1988 – היא השנה שבה נדרשו על ידי המנהל לפנות את רצועת החוף , ונתון זה מעצמו מצביע על החולשה בטענה לפיה במכתבי עיריית אילת והמנהל, לרבות המשא ומתן שהחל בשלהי שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90 – יש ללמד על מתן רשות חוזית מפורשת של המדינה כבר משנת 1954.

עיקרה של חליפת המכתבים של ראשי העיר אילת בתקופות שונות (רובן בתקופת כהונתו של רפי הוכמן (1983–1993) הינה עם המנהל, בין המנהל לעו"ד ישראל גפני ז"ל (להלן: עו"ד גפני) בא כוח קבוצת רוקסא וקורץ, ובינו לבין רוקסא וקורץ. חלק מהמכתבים צורפו לתצהיר קורץ וגם לתצהיר אלי רוקסא וצירופם לא ברצף כרונולוגי וניכר כי בשרשורם חסרים לא מעט מכתבים.

63. בחינת המסמכים והמכתבים ברצף כרונולוגי בציר הזמן מבהירה את השתלשלות העניינים ומעלה תמונה אחרת ושונה מזו שביקשו רוקסא וקורץ להציג בכתבי טענותיהם, לרבות בסיכומים מטעמם.

יצחק רוקסא ז"ל פנה לראשונה למנהל מקרקעי ישראל בשנת 1988 כשעיקר מטרתו הייתה לבדוק אפשרות הקמת בית מלון או כפר דייגים על רצועת החוף. במכלול המכתבים נמצא שני מכתבים המלמדים כי בדיקתו של יצחק רוקסא בדבר האפשרות להקים מיזם תיירותי על רצועת החוף החלה למעשה כבר בשנת 1982 אולם לא אצל המנהל אלא אצל עיריית אילת, כשברקע פנייתו בשנה זו הייתה עובדת פינוי עסק אחר שהיה לרוקסא וקורץ בנואיבה, אשר נסגר ולמעשה פונה עם החזרת השטחים למצרים (ראו גם בתצהירו של מיכאל קורץ סעיפים 24, 25 ו־26). גדי כץ כיהן כראש עיריית אילת בין השנים 1973–1983 וכהונתו היא המוקדמת בזמן מבין כהונתם של ראשי הערים שהעידו מטעם רוקסא וקורץ. גדי כץ הצהיר והעיד כי החל משנת 1958 החל להתגורר באילת וידע ממה שראה, על ישיבתם ופעילותם של רוקסא וקורץ בחוף. הוסיף כי על ישיבתם ברצועת החוף החל בשנות ה ־50 ידע כי הכול היה ידוע לכולם בעיר הקטנה וכן ממסמכים שראה. לתצהירו צרף שני מכתבים מימים 15.6.1982 ו־3.8.1983 אשר לדבריו מעידים על תמיכתו אז בהקמת מיזם תיירותי ברצועת החוף או בשטח חלופי (להלן: מכתבי גדי כץ).

מכתב מיום 15.6.1982 ממוען לרוקסא יצחק והנדון בו: "המלצה להקצאת קרקע לפרויקט תיירותי" ובו הוא מודיע ליצחק רוקסא כי שוחח עם ההנהלה החדשה של החברה לפיתוח חוף אילת וזו גילתה אהדה לבחינת בקשה סבירה שלו (של רוקסא) להקמת פרויקט תיירותי כמו זה שהקים בעבר בחוף נביעות ואשר הופסק נוכח העברת השטחים למצרים. המכתב מיום 3.8.1983 הוא במענה לתלונתו של רוקסא על כך שאין התקדמות בכל הנוגע להקצאת קרקע להקמת פרויקט, וגדי כץ מבקש להבהיר ליצחק רוקסא כי הוא ממליץ לחברה לפיתוח חוף אילת למנהל מקרקעי ישראל להעמיד לרשותו, בתנאים המקובלים, את כל הקרקע הדרושה לו לפרויקט אותו הוא מבקש להקים בחוף הצפון מזרחי של אילת. עולה מהאמור כי עניינם של המכתבים הוא בבקשה של גדי כץ מאת החברה לפיתוח חוף אילת, לקדם בקשה של רוקסא להקצאת מקרקעין, לצורך מיזם תיירותי על פי הנהלים המקובלים. המכתב הראשון ממוען לחברה לפיתוח חוף אילת והשני לרוקסא עצמו, וכהעתק למנהל, ואין בפני כל טענה כל שכן ראיה כי מכתבים אלה התקבלו אצל המנהל. ולא רק זאת, אלא שתוכנם מלמד על ניסיון לסייע לרוקסא, בבקשתם להקצאת קרקע עבור מיזם תיירותי בדומה לזה שהקימו בנואיבה ונאלצו לפנות ובדגש על כך כי הבקשה להקצאה הינה על פי הנהלים המקובלים. וישאל השואל מדוע היה על רוקסא לבקש מאת העירייה שתפעל ותקדם בקשתו להקצות לו מקרקעין עליו יקים מיזם תיירותי, הרי לטענתם בידם רשות חוזית מפורשת להחזקת רצועת החוף לזמן בלתי ־מוגבל ובלתי־הדיר?

בעדותו מסר גדי כץ כי ראה ברכה ברצונו של יצחק רוקסא להעתיק את המיזם התיירותי שהיה לו בסיני והוסיף כי רוקסא "טעם את התוצר התיירותי" הוא אמר "אני רוצה להעתיק את זה משם לפה וראיתי בזה ברכה" (עמ' 67, ש' 27–30). עוד מסר בעדותו כי המליץ על יצחק רוקסא משום שישב ברצועת החוף עוד קודם לפנייתו אליו וצבר שם זכויות וגם משום שהיה ממקימי אילת. משנשאל לגבי הבעלות על החוף ציין כי ידע שהחוף בבעלות המדינה ושאין לרוקסא כל הסדר עם המדינה ולכן פעל שיהיה הסדר (עמ' 68) וחלקה של העירייה בכך היה והסתכם בהמלצתו הנ"ל. כך או כך אין במכתבים ולא בעדותו של גדי כץ ולו רמז, למתן רשות מפורשת מאת המדינה, אף לא ללמד ברמז על ידיעת המנהל על ישיבה והחזקה של רצועת החוף, ויותר מכך לא נמצא רמז קל שבקלים לטענה בדבר התיישבות החזקה ושימוש של רוקסא וקורץ בחוף הצפוני, רצועת החוף.

בציר הזמן מהמועד הנ"ל נמצא מכתב משנת 1986 הוא מכתבו הראשון של מנהל אגף הדיג, קרדו, משנת 1986 בעניינו דנו לעיל.

64. בשנת 1988, כך על פי הראיות, חזר יצחק רוקסא ז"ל לעסוק ברעיון להקמת מיזם תיירותי ברצועת החוף. שנת 1988 היא נקודת מפנה בציר הזמן והשתלשלות הדברים במקרה דנן. בשנה זו, מיוזמתו, פונה יצחק רוקסא ז"ל למנהל מקרקעי ישראל. עיקר פנייתו לבדוק ולברר בדבר הקמת מיזם תיירותי כמו למשל בית מלון או כפר דייגים. מטבע הדברים, פנייתו הציפה את עובדת החזקתם ושימושם הבלעדי של רוקסא וקורץ ברצועת החוף ובהקשר זה את טענתם לזכויות ברצועת החוף.

תגובת המנהל לפניית רוקסא הייתה נחושה בהירה וברורה לפינוי מידי של רצועת החוף ותוך שהוטח בפני רוקסא וקורץ כי הם מחזיקים ברצועת החוף שלא כדין, כי הם מסיגי גבול ופולשים. כך עולה ונלמד מחליפת המכתבים החל באפריל 1988 בין בא כוחם של רוקסא וקורץ לבין המנהל.
מכתבו של עו"ד גפני מיום 15.4.88 לדוד לבנון, מנהל במנהל מקרקעי ישראל:
לבקשתך אנו מתכבדים להעביר לעיונך העתק מכתב משרד החקלאות מיום 20.5.86 למרשנו ה"ה יצחק רוקסא ומיכאל קורץ, בקשר עם הקרקע בחוף הצפוני באילת והשימוש הנעשה בה. בהזדמנות זו, ולמען הסדר הטוב נבקשכם לגרום לכך כי יוצא על ידכם הסכם חכירה רשמי עם מרשי ביחס לשטח האמור...
מכתב מיום 24.6.88 מאת עו"ד אפרים קרון, מנהל מחוז מנהל מקרקעי ישראל, לעו"ד גפני:
סיכום הדברים מפגישתנו מיום 24.5.88 איננו תואם לנאמר על ידי ועל מנת למנוע אי ־הבנות בעתיד להלן עמדתי לגבי החזקת השטח על ידי מרשך בחוף הצפוני באילת.
לדעתנו החזקת השטח על ידי מרשך איננו כדין וללא הסכמה מצדנו.
אנו דורשים כי השטח יפונה בהקדם ובמידה ולא יינקטו על ידנו הליכים משפטים לפנות את השטח.
אנו נהיה מוכנים לשקול מתן הרשאה זמנית עד שלוש שנים למרשך לגבי קטע קטן מהשטח שמוחזק בפועל כיום על ידי מרשך.
אנו נהיה מוכנים להמליץ בפני הנהלת משרדנו להחכיר למרשך מגרש למטרת נופש ותיירות כפוף לתוכנית בניין עיר בתוקף ובהתאם לנוהלי המנהל, לאחר המצאת המלצה מתאימה ממשרד התיירות ולאחר שייקבע הגוף שייבצע את הפיתוח בשטח. לאור אי הסכמות שנתגלעו בשיחתנו האמורה יש בכוונתנו לנקוט בהליכים משפטים במידה והשטח לא יפונה ע"י מרשך בהקדם ויוחזר לחזקתנו.

במכתב מיום 4.7.88 חוזר בתגובה עו"ד גפני למכתבו של אפרים קרון, מנהל מחוז במנהל, מיום 24.6.88, שבו נכתב:
א. ברור לנו כי קיימים חילוקי דעות בנושא החזקת השטח. עם כל הכבוד הראוי, נראה לי כי לאחר כ־35 שנה ולאור האישורים שנתקבלו בשעתו, אין זה אחד המקרים שניתן להתייחס אליו בצורה פורמלית גרידא.
ב. אנו מעריכים נכונותכם כנאמר בסעיף 3 במכתבכם, אך אם איני טועה בפגישתנו דובר על הרשאה לתקופה של כ־7 שנים.
ג. כפי שמסרתי לכם בשעתו, קיבלנו המלצת עיריית אילת בנושא ואנו מתכבדים להעביר לכם במצורף העתק המלצה. אנו מטפלים עתה גם בנושא עם משרד התיירות, אך לצערנו העניין מתעכב עקב הצורך בתאום לגבי אופן הפרויקט, עם המשקיעים.
לכל האמור לעיל, נראה לנו כי אין טעם בשלב זה להתחיל בהליכים משפטים מצדכם, ואנו מציעים כי מיד לאחר שתתגבש תוכנית ונקבל את המלצת משרד התיירות כנאמר בסעיף 4 במכתבכם, נפגש שנית במגמה להגיע לפתרון חיובי מוסכם.

מכתב מיום 6.7.88 מאת עו"ד גפני לרוקסא, בנדון "הסדרים עם מנהל מקרקעי ישראל לגבי החוף הצפוני" שאליו מצרף עו"ד גפני לרוקסא וקורץ דבר מכתבו של מנהל מחוז הדרום של מנהל מקרקעי ישראל עו"ד א' קרון מיום 24.6.88 ומתייחס ל"נקודות שליליות במכתב" ומבקש מהם "חשוב מאוד כי תמציאו לנו בחוזר מכתב המלצה של ראש עיריית אילת, על מנת שנוכל להיעזר בו בפנייתנו למשרד התיירות" (סעיף 3). עוד מדווח במכתבו עו"ד גפני לרוקסא וקורץ על פגישתו עם האדריכל יהודה פייגין בה העלו רעיונות לפיתוח הקרקע (רצועת החוף) ובהמשך נלמד, כי אותו אדריכל הוא נציגו של דיויד לואיס אשר מגלה עניין בפרויקט ואשר "...מבקש לדעת מה התנאים שלכם לגבי כניסה להסדר משותף וגם זה עניין דחוף".

במכתב מיום 8.8.88 פנה עו"ד גפני למנכ"ל משרד התיירות בנדון: "הקמת מלון (כפר נופש ודיג) בחוף הצפוני באילת ובו כתב: "נתבקשתי ע"י מרשי, ה"ה רוקסא־קורץ ומר' דיויד לואיס מלונדון, לפנות אליכם בעניין הבא":
האדונים רוקסא וקורץ מחזיקים בשטח קרקע בחוף הצפוני באילת מזה כ־35 שנה ומעלה, שטח הקרקע משמש אותם עד כה כגיבוי למטרות דיג באמצעות רשתות המעוגנות בים לעומק של מאות מטרים.
לאחרונה קיים משרדי מגעים עם מנהל מקרקעי ישראל בנושא זה, וזה על מנת להגיע להסדר זכויות בקרקע ופיתוח השטח, כולל שטח המקרקעין צפונית לאזור.
התגבשה הצעה להקים מלון אשר יישא אופי של כפר נופש לספורט ולדיג ברמה של 4 כוכבים ולשם כך זקוקים מרשי להקצאת קרקע בגב השטח אותו הם מחזיקים כיום בפועל (כ ־10 דונם רצועת חוף באורך של כ־240 מ' ולעומק היבשה כ־40 מ'). לצורך הקמת מלון, זקוקים מרשי להקצאת חלקות בחוף הצפוני. מספרי החלקות הם 111,110,112 בשטח כולל של כ־48 דונם. [...] אנו מבקשים אישור עקרוני מצדכם וזאת על מנת שנוכל לקדם פרויקט ולעבור לשלבי תכנון מעשיים...

65. לא בכדי פרסתי את תוכנם המלא של המכתבים הנ"ל. אלה מדברים בעד עצמם, ומלמדים בין היתר מלמדים על כך שיצחק רוקסא ז"ל פנה לראשונה למנהל רק בשנת 1988, על מנת לברר בדבר הקמת מיזם תיירותי על רצועת החוף, וזאת מתברר על רקע התעניינות דיויד לואיס המנוח, שהיה יזם בעל הון ו מנהל של רשת מלונות "ישרוטל" באילת (ראו סעיף 26, תצהיר קורץ) , בהקמת בית מלון על רצועת החוף שמחזיקים רוקסא וקורץ. כאמור, המנהל בתגובה דרש פינוי מידי של רצועת החוף עת הוברר לו דבר ישיבתם והחזקתם של רוקסא וקורץ ברצועת החוף. רוקסא וקורץ באמצעות ב"כ מעברים למנהל, העתק ממכתבי משרד החקלאות – מכתבו הראשון של מנהל אגף הדיג משנת 1986, כאסמכתא לרשות שימושם והחזקתם ברצועת החוף ולסילוק טענות המנהל בדבר היותם מסיגי גבול ופולשים.

למרות מכתבי משרד החקלאות שהוצגו בפני המנהל, חזר האחרון על דרישתו לפינוי הרצועה, ולצד זאת הוסיף בדבר נכונות המנהל לשקול מתן הרשאה זמנית עד שלוש שנים לגבי קטע קטן מהשטח שמוחזק בפועל , כמו גם נכונות להמליץ בפני " הנהלת משרדנו" להחכיר לרוקסא וקורץ מגרש למטרת נופש ותיירות כפוף לתוכנית בניין עיר בתוקף ובהתאם לנוהלי המנהל. זאת, בנוסף לתנאים הכוללים המצאת המלצה מתאימה ממשרד התיירות ועוד. הנה כי כן, המנהל – ויודגש, הנהלת המחוז, ולא הנהלת המנהל – נחשף למכתבי משרד החקלאות ולכך שרוקסא וקורץ מחזקים ומשתמשים ברצועת החוף באופן בלעדי, ומגלה נכונות, לבדוק, להמליץ בפני הנהלת המנהל, להחכיר להם שטח קטן מתוך השטח בו הם מחזקים תוך שהוא מדגיש שזאת בכפוף לתב"ע ובהתאם לנוהלי המנהל.

מכתבו של עו"ד גפני למשרד התיירות מלמד בין היתר על הפער המשמעותי בין העולה ממכתבו של אפרים קרון, מנהל מחוז מנהל מקרקעי ישראל, מיום 24.6.88 – ובין תוכניותיהם של רוקסא וקורץ ביחס לרצועת החוף, כפי שנעמוד עליהן בהמשך.

האמור מתחדד בשים לב למכתבו של עו"ד גפני לרוקסא וקורץ מיום 6.7.88 בו הוא מדווח להם על עמדת המנהל "נקודות שליליות" ונקודות חיוביות ומוסיף ומאיץ בהם להמציא לו באופן דחוף המלצת עיריית אילת. "חשוב מאוד כי תמציאו לנו בחוזר מכתב המלצה של ראש עיריית אילת, על מנת שנוכל להיעזר בו בפנייתנו למשרד התיירות" ומסיים מכתבו בכך שדיויד לואיס אשר מגלה עניין בפרויקט "...מבקש לדעת מה התנאים שלכם לגבי כניסה להסדר משותף וגם זה עניין דחוף".

66. נחזור למכתבי עיריית אילת – בנקודת הזמן הנ"ל (שלהי 1988) בה עמד המנהל על דעתו לפינוי רצועת החוף, נכנס לתמונה רפי הוכמן, ראש עיריית אילת דאז (1983–1993), וזאת לבקשתו של יצחק רוקסא ז"ל אשר בהנחיית עו"ד גפני, פנה אליו מייד. רפי הוכמן נתן בידו של יצחק רוקסא ז"ל ביום 10.10.1988 את המלצתו הראשונה בסדרת מכתבי ההמלצה שהוציא תחת ידו. המדובר במכתב הממוען ליצחק רוקסא (יודגש שלא למנהל) ובנדון "המלצה להקצאת קרקע" ובו כתב: "בהמשך לפניותיך אלינו, ברצוני להמליץ על הקצאת קבע בהתאם לזכויותיך ברצועת החוף. הקרקע שתוקצה תשמש לפרויקט תיירותי של ספורט ונופש".

בחקירתו הנגדית של רפי הוכמן ביום 12.1.2012 הוא נשאל על אודות "ידיעותיו" על זכויות רוקסא וקורץ כעולה ממכתבי ההמלצה שהנפיק להם. לשאלה אם יכול היה להבטיח לרוקסא וקורץ זכויות ברצועת החוף השיב בשלילה שכן לדידו חופי אילת בתקופת כהונתו לא היו ברשותה של עיריית אילת אלא של המדינה, וכל שהיה לאל ידו היה להמליץ. בהמשך הופנה לסעיף 6 בתצהירו ולשאלה: "...אתה כותב בהסדרת זכויותיהם בחוף באופן ישיר או באמצעות הקניית זכויות למקרקעין חלופיים. תסכים איתי שהזכויות של רוקסא לעמדתך הן זכויות לדוג בים ולא זכויות על החוף?" וענה: "הם ישבו שם וחיו מהמקום משנות 50, הכוונה הייתה לתת להם להמשיך להתפרנס מהמקום מכוח זה שהם יושבים שם, אנחנו התייחסנו לעניין החוף, תפנו את חוף תהיה להם פרנסה במקום אחר" (עמ' 27, ש' 7–12). בהמשך חקירתו הוסיף בהקשר לזכויותיהם: "עצם ישיבה שלהם שם ורישיון הדיג שהוקנה להם על ידי משרד החקלאות אפשרו להם להוציא רשתות על חוף, משרד החקלאות אפשר להם" (עמ'27, ש' 14–15).

בא כוח המנהל עמד על דרישתו לברר את כוונת דבריו של ראש העיר רפי הוכמן במכתב המלצה מיום 3.1.89 הממוען ליצחק רוקסא ז"ל, שם כתב "בהסתמך על זכויותיך בחוף הצפוני", ולשאלה זו ענה רפי הוכמן: " החוף שהוא יושב". משנשאל מה טיב אותן זכויות, ענה: "היום אני כבר לא זוכר את העומק של הנבירה אז, אבל מל המכתבים נראה שיש לו איזשהן זכויות שהנו לו כאחד מהראשונים שהגיעו לאילת בשנת 49, מבלי להתאמץ לבחון אותן את הזכויות שהקנתה לו מדינת ישראל". בא כוח המנהל התעקש ושאל: "איך הקנתה לו את הזכויות האלה?" והוכמן ענה: "הוצגו בפני מפות. עצם העובדה בשטח שהוא ישב שם, זה היה מפעל שם" (עמ' 29, ש' 7–16). אלא שקודם לדבריו אלה מסר רפי הוכמן כי בתקופת כהונתו לא ידע כלל מה גודל רצועת החוף והשטח שביחס אליו טענו רוקסא וקורץ, ובכל הנוגע למפת הדיג מסר: "מדינת ישראל, זה מה שכתוב כאן. אם יש מפה שמוצגת בפניי וכתוב עליה אגף הדיג אז אני לא בודק" (עמ' 25, ש' 13–14).
ומה נלמד מהאמור – כי ידיעתו של רפי הוכמן על ישיבתם של רוקסא וקורץ ברצועת החוף משנות ה־50 היא מכוח מכתבי משרד החקלאות, מפת הדיג ורישיון הדיג.

67. עולה איפה כי יצחק רוקסא פנה לרפי הוכמן בשנת 1988 לאחר דרישת המנהל כי יפנה את רצועת החוף, כשבידיו, מכתבי משרד החקלאות ומפת הדיג ו/או אולי מפות נוספות. מכאן, בהינתן העובדה שהחוף הצפוני (רצועת החוף) מגודר ומוחזק בלעדית על ידי רוקסא וקורץ, לצד אינטרס העירייה באותו זמן "...יפנו את החוף. שהחוף יהיה פתוח לציבור" (עדותו של רפי הוכמן, עמ' 27, ש' 6), נוצר בסיס העניין של עיריית אילת באותם זמנים, שנת 1988, לכניסתה בתווך ואל תוך ליבה של המחלוקת בין המנהל לרוקסא וקורץ לפינוי רצועת החוף, שהחלה מספר חודשים קודם ( בהתכתבות בין המנהל לבין גפני). סמוך לאחר כניסתה והתערבותה של עיריית אילת במחלוקת ובראשותו של רפי הוכמן, החל המשא ומתן בין המנהל לרוקסא וקורץ לפינוי רצועת החוף.

68. בסיכומיו, כאמור, עמד בא כוח רוקסא וקורץ בהרחבה על טענתו לפיה עיריית אילת ראתה בהם כמי שיושבים ומשתמשים ברצועת החוף ברשות מפורשת בלתי־הדירה וכי מכוח אותה רשות נאותה לפעול להסדרת זכויותיהם. אלא מה, שמעדותם של ראשי העיר שהעידו מטעם רוקסא וקורץ (גדי כץ, רפי הוכמן וגבי קדוש) עלה כי אלה הסתמכו על מצג שהציג בפניהם יצחק רוקסא ז"ל ובדמות מכתבי מנהל אגף הדיג והמפה החתומה על ידי משרד החקלאות, אשר כבר אמרנו שבתוכנם אין דבר וחצי דבר כדי ללמד על קיומה של רשות חוזית אלא על רשות לדוג דגים בלבד. ובל נשכח שהמכתבים והמפה החתומה הם תוצאה ישירה של פניותיו של יצחק רוקסא למנהל אגף הדיג והם למעשה כוללים נתונים שיצחק רוקסא מסר בעצמו למנהל אגף הדיג ואשר נפקותם בכל מקרה מתמצה ברישיון לדוג דגים ברצועת החוף – ותו לא.

במכתבי מנהל אגף הדיג ומפת הדיג, רישיונות הדיג ודוחות הניסוי, אין כלום עם רשות חוזית בלתי ־הדירה, המצג בפני ראשי הערים מהם היה מצופה מתוקף תפקידם ואחריותם כי יכבידו ראש ויד קודם למתן המלצות, משל היה מדובר בעניין של מה בכך , ולא על הקצאת קרקע ממקרקעי הציבור, ולא רק, אלא כחלק מרצועת חוף י מה של העיר אילת.

כך או כך, כל אחד מראשי הערים שהעידו מטעם רוקסא וקורץ, אישר ידיעתו כי המדינה היא הבעלים של המקרקעין ואלה מנוהלים על ידי מנהל מקרקעי ישראל. כל אחד מראשי הערים מסר בעדותו כי המכתבים שכתב בעניינם של רוקסא וקורץ היו המלצה בלבד שכן מעבר לכך לא הייתה להם כל סמכות בקשר עם המקרקעין. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אם היה רואה ראש עיר כזה או אחר ברוקסא וקורץ כבעלי רשות חוזית בלתי־הדירה להתיישב ולהחזיק ברצועת החוף – לא היה בכך ללמד ולהעיד על קיומה של רשות חוזית שנתנה על ידי המדינה לא בתקופת כהונתם ולא בשנות ה־50, שכן רשות חוזית מעולם לא הייתה, אלא היא פרי דמיונם של רוקסא וקורץ כפי שעוד נראה בהמשך.

69. נחזור לציר הזמן בנקודה בה עמד המנהל על דעתו לפינוי רצועת החוף, לכניסתו של רפי הוכמן לתמונה בהמלצתו מיום 10.10.1988 – ונקשור אותה לדברים העולים מכתב ההגנה של רוקסא , שם טענו כי סמוך לאחר שיצחק רוקסא ז"ל פנה להסדיר זכויותיו במנהל, העלה האחרון טענות כלפיהם כי הם מחזיקים שלא כדין במקרקעין ודרש את פינויים מהמקום. כמו גם בסיכומי רוקסא וקורץ (סעיף 22) שם נכתב:
...ועל אף שבידי הקבוצה רישיונות והיתרים, בין היתר ממשרד החקלאות לישיבתם ברצועת החוף ולשימוש בה, בשלהי שנות השמונים לערך, תחילת שנות ה ־90, ואולי בעקבות פניית הקבוצה אל המנהל בבקשה להסדיר את זכויותיהם, פנה המנהל לראשונה אל הקבוצה בטענה כי חבריה מחזיקים שלא כדין ברצועת החוף ויושבים בה "כפולשים" ודרש פינויים.

כטענתם הנ"ל, רוקסא וקורץ, הם פעלו במרץ, שכן זמן קצר לאחר המלצתו הראשונה של רפי הוכמן, וכבר ביום 19.12.1988 התכנסה ישיבה בין גורמים שונים במנהל, נציגי רוקסא ורפי הוכמן בתפקידו כראש העיר ולמעשה בין הצדדים נפתח משא ומתן לפשרה. ונזכיר כי עוד קודם לכן, לצד דרישת המנהל לפינוי מידי מרצועת החוף הוא הביע נכונות לבחון אפשרות להמליץ בפני הנהלת המנהל להקצות שטח מקרקעין קטן עבור רוקסא וקורץ להקמת מיזם תיירותי תוך שהדגיש דבר התנאים הנדרשים לכך.

לא רק עיריית אילת ברשות רפי הוכמן קשרה עצמה למחלוקת בין המנהל לרוקסא וקורץ אלא גורמים נוספים אשר מצאו לתת בידם של רוקסא וקורץ מכתבי המלצה חיזוק ועידוד בכל הנוגע לדרישתם הצודקת לכאורה של רוקסא וקורץ להמשיך במה שכינו מפעל חייהם ועשייתם המבורכת ופרנסתם בתחום הדיג ברצועת החוף. כך למשל, ועד מייסדי אילת במכתבו מיום 31.3.89; מנהל אגף הדיג, קרדו, במענה מידי לפנייתו של יצחק רוקסא ז"ל הוציא את מכתבו השלישי, מיום 03.08.1989 בו הוא מציין כי משרד החקלאות מוקיר ומכיר את פעילותו המבורכת בחוף מזה 35 שנה, וסמוך לאחר מכן המכתב הרביעי מיום 10.10.89 אשר תוכנו הועתק ממכתבו הראשון שמשנת 1986; פנייתו של שר החקלאות דאז, רפאל איתן, לִמְנהל המִנהל, וכפי העולה ממכתבו של גדעון ויתקון, מְנהל המִנהל מיום 15.8.91, במענה למכתבו של רפאל איתן ובו הוא מציין כי סיכם עם ראש העיר אילת מר רפי הוכמן כי המנהל יימנע מלהגיש תביעת פינוי וסילוק יד נגד יצחק רוקסא במגמה להגיע להסדר מתוך הבנה והסכמה, כשהוא מוסיף בתנאים שבהם רואה המנהל אפשרות להגיע להסכמה עם רוקסא, ובין היתר – סילוק גדרות התיל, שמירה על אופי האזור ומתן אפשרות גישה למתרחצים בים, וכל זאת בהסכם הרשאת שימוש לתקופות קצובות של 3–5 שנים.

למעשה, משלהי שנת 1988 וראשית שנת 1989 (התקופה השנייה) ־ החלה שרשרת ארוכה של מכתבים והתכתבויות בין עירי ית אילת, המנהל ועו"ד גפני על רקע דרישת המנהל לפינויים מהחוף. ראו למשל, מכתבה מיום 1.1.89 של יעל בן דוד ממשרד התיירות לעו"ד גפני שבו היא מודיעה כי "נודע לנו כי ראש העיר מתנגד בשלב זה לפיתוח האזור" כשהיא מתכוונת להקמת מלון בחוף הצפוני באילת; מכתבו מיום 31.1.89 של עו"ד אפרים קרון, מנהל מחוז המנהל, במענה לעו"ד גפני, שבו הוא מציין "נראה לי כי הינך מערבב את נושא הקצאת שטחים ופינוי שטחים שמוחזקים שלא כדין אנו חוזרים ודורשים את פינוי השטח המוחזק על ידי מרשך ללא כל הסדר עימנו ללא כל תנאי" ואשר מוסיף ומזכיר עו"ד גפני בדבר הודעת המנהל כי ינקוט נגד רוקסא וקורץ הליכים משפטיים לפינוי השטח, וכי כבר ניתנו ליועץ המשפטי הנחיות להכין תביעה מתאימה; מכתבו מיום 19.2.89 של עו"ד גפני למנהל מחוז המנהל אפרים קרון; מכתבו מיום 28.2.90 של רפי הוכמן למנהל ובו הוא מבהיר עמדתו כי נקיטת הליכים נגד רוקסא וקורץ היא בניגוד להסכמות שהושגו.

70. רוקסא וקורץ סירבו לפנות את רצועת החוף וכאמור עירבו כל גורם אפשרי בניסיונם להשפיע על המנהל לשנות מדעתו. טענתם שלפיה "...בעקבות פניית המנהל החלה הקבוצה לפעול במרץ להסדרת זכויותיה ברצועת החוף, לאור קיומו של מפעל חייהם ולאור ההיסטוריה שליוותה את ישיבתם בחוף..." (סעיף __ סיכומים) ואשר כזכור הינה בשנת 1988, נמצא כי לא באמת נבעה מרצונם להסדרת זכויותיהם, כי זכויות אין להם , וככל שהאמינו שיש להם כאלה מדוע המתינו 40 שנה בפנייתם למנהל להסדרת ן?

מקור המרץ "להסדרת הזכויות" נראה כי היה במצב כלכלי קשה אליו נקלעו רוקסא וקורץ. על מצבם הכלכלי הקשה של רוקסא וקורץ נלמד מעדותו של רפי הוכמן אשר לשאלה האם המלצותיו להקצאת שטח להקמת מיזם תיירותי נגעו לזכויות בעלות של רוקסא ברצועת החוף או לזכות ישיבה בלתי הדירה השיב:
ישב שם בן אדם בתור דייג, הדיג ירד ורצה לשלב דיג עם מסעדת דגים וגם להקים מלון, לא צלח בידו, המשפחה התדרדרה מבחינה כלכלית, הוא היה מגיע אליי עם מאות חובות [...] הוא יישב במקום שבו היה הדיג ושם תוקם מסעדה, והנושא של הדיג תהיה אטרקציה בפני עצמה, לא מנענו, לא הפריע לנו (עמ' 26, ש' 14–22).

בהמשך חקירתו בעניין הסכים אומנם כי כמויות הדגה ירדו אם כי לא ידע עד כמה ואם זה קשור למיזם התיירותי וציין: "אני יודע שלא היה להם כסף לקנות רשתות" (עמ' 26, ש' 27). כאן המקום לחזור לציין כי בתקופת כהונתו של רפי הוכמן, 1988, דיויד לואיס שבידו היה לממן הקמתו של מיזם תיירותי, גילה עניין בהקמת בית מלון ברצועת החוף. נראה כי בעובדה זו להסביר את ההבדל בין בדיקתו של יצחק רוקסא מיזם תיירותי בשנת 1983 בתקופתו של ראש העיר גדי כץ, לבין בדיקתו בשנת 1988 בתקופתו של רפי הוכמן (ראו לעניין זה גם תצהירו של קורץ סעיפים 24 –27).

בשנת 1992, שלח יצחק רוקסא המנוח יד בנפשו ואצבע מאשימה הופנתה כלפי המנהל כפי העולה מכתבי הטענות.

בשנת 1993 החלה כהונתו של גבי קדוש כראש עיריית אילת וכמו ראשי העיר שלפניו העיד כי נכנס לתמונה משום פניית מי ממשפחת רוקסא אליו. בכל הנוגע לעמדת העירייה בתקופת כהונתו הרי זו כקודמותיה הייתה וכפי המפורט לעיל אין דבר וחצי דבר ללמד על קיומה של רשות מפורשת שנתנה על ידי המדינה או מתן הרשות. בקשר למצבם הכלכלי של רוקסא וקורץ נוסיף את הדברים שמסר בעדותו גבי קדוש, אשר סיפר מיוזמתו על כמויות עצומות של דגים ברצועת החוף עד כדי כך שניתן היה לתפוס אותם באמצעות הידיים בלבד. בכל הנוגע למצבם הכלכלי של רוקסא וקורץ העיד כי פעילות הדיג הטובה והמטיבה הייתה בעיקר בשנות ה־70 וה־80 כשלאחר מכן חלה ירידה משמעותית בכמויות הדגה. לשאלה כיצד הגיע עניין רוקסא וקורץ לפתחו כראש עיר השיב:
הגיע כיוזמה שהמשפחה רצתה לפתח במקום כפר נופש ומסעדה וחיפשה תחליפים כלכליים נוספים מעבר לדיג וכל הנושא הגיע כהצעה של אטרקציה תיירותית ומצד שני אפשרות לפתח את זה לכפר נופש בבנייה קלה וזה תאם לתפיסה שלנו כי באותם ימים זה היה לאחר החזרת סיני ורצינו חוף ייחודי שהוא לא מבנה בטון גדול אלא ייתן מענה לחוף דיג (עמ' 30, ש' 8–12).

אשר למכתבי ההמלצה שכתב העיד: "אלה היו ניסיונות הסברה למנהל בדבר זכויות המשפחה בפיתוח המקום לאטרקציה תיירותית ונבעו מחשש המשפחה לסילוקם מהמקום 'כך שציידתי את המשפחה בביטחון הזה..." (עמ' 30, ש' 27–30). כמו קודמיו גם גבי קדוש מציין שטיב המלצתו, בין שמטרתה הייתה לקדם אינטרס עירוני לפינוי רוקסא וקורץ מרצועת החוף למען פתיחתה לציבור הרחב, ובין שהייתה סיוע ועזרה למשפחת מייסדים או שילוב השניים – היא המלצה גרידא להקצאת שטח מקרקעין מתוך רצועת החוף או שטח חלופי – ותו לא.

יש להוסיף ולומר כי הגם שניתן משקל מלא למכלול מסמכים האמורים כהווייתם לא היה בכך כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי ביריעה זו – בעיקר– כי תוכנם של המסמכים איננו מבטא מתוך עצמו את המסקנה שרוקסא וקורץ מבקשים לחלץ מהם.

גם בחינתם של המסמכים ברקע הנסיבות עליהן הרחיבו רוקסא וקורץ בסיכומיהם (חלוציות וייסוד העיר אילת) לרבות אלה שהובילו לאחיזתם ברצועת החוף וכניסתם של הצדדים למשא ומתן – אין בה לשנות. בדוחות הניסוי והמכתבים שהוציא משרד החקלאות אין כלום להעיד על אינטרס של המדינה בישיבתם של רוקסא וקורץ ברצועת החוף. פעילות הדיג של רוקסא וקורץ תרמה בעיקר להם ולביתם, הדיג היה מקור פרנסתם ונראה כי ב"כ רוקסא וקורץ הרחיק הפלג בניסיונו לייחס לשני ניסויים של משרד החקלאות שאת חלקם הטכני ביצעו רוקסא וקורץ "כפעילות הדיג אשר תרמה וביססה הלכה למעשה את פעילות הדגה בישראל של אז" כמו שהרחיק הפלג לעבר האבסורד בייחסו לניסויים אלה אינטרסים משותפים ועד כדי "שהצדדים תפסו והבינו את הרשות החוזית שניתנה לרוקסא וקורץ לעסוק ברצועת החוף בדיג, ולצורך זה להתיישב ברצועת החוף להחזיק בה כרשות ארוכת טווח, בלתי־הדירה".
האמור נכון גם ביחס להמלצות עיריית אילת ומכתבי מנהל הדיג ושר החקלאות
ההבנה של המדינה, לפיה מדובר ברישיון ארוך טווח ובלתי־הדיר שהוענק לחברי הקבוצה, מוצאת ביטוי, בין היתר, במכתבי משרד החקלאות, כמו גם במכתבו של שר החקלאות דאז, שהינם מכתבים הצופים פני עתיד אשר למעשה מהווים אישור של הרשות החוזית שניתנה לרוקסא וקורץ החל בשנות ה־50 ובה בעת מעגנת את זכותם העתידית ביחס לרצועת החוף.

71. סיכום הדברים – אין דבר לקשור בין מכתבי מנהל אגף הדיג (משרד החקלאות), מפת הדיג, דוחות הניסוי לרבות מכתבו של שר החקלאות דאז ומכתבי עיריית אילת – עם רישיון חוזי במקרקעין. אין ל הסיק מרישיונות הדיג ומפת הדיג מעבר לפעילות דיג שהותרה בהם ואשר כפופה למשטר הרישוי שבפקודת הדיג 1937 ותקנות הדיג 1937.

רוקסא וקורץ לא הוכיחו כי הוענקה להם בזמן שהוא מטעם המדינה רשות מפורשת להחזיק ולהשתמש ברצועת החוף מקל וחומר בלתי הדירה – שאינה ניתנת לביטול.

בהקשר זה יש לציין כי רוקסא וקורץ מעולם לא שילמו לקופת המדינה ולו שקל אחד תמורת שימושם ברצועת החוף, והמשמעות הינה כי גם אם היו מוכיחים קיומה של רשות מפורשת, הרי שמדובר ברשות חינם וזו כבר נקבע הינה רשות הדירה הניתנת לביטול. נחדד, כי הגם שהפסיקה הכירה ברשות שלא בתמורה כרשות שאינה ניתנת לביטול, קביעה זו נעשתה במקרים חריגים ונדירים וכאשר הוכח כי הייתה רשות מפורשת לשהיית המחזיק במקרקעין וכי האחרון הסתמך על רשות זו (ראו למשל בע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא (2) 127, 132; וע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט (2) 337).

כבר עמדנו על כך שלרוקסא וקורץ מעולם לא ניתנה רשות מפורשת מטעם המדינה להחזקתם ושימושם במקרקעין, ובהמשך נראה כי אין הם יכולים להיבנות מטענת ההסתמכות להצמיח להם רשות בלתי־הדירה. על קיומה של הסתמכות בהקשר זה, נלמד מקיומה של השקעה או השבחה במקרקעין, וכבר נאמר כי רוקסא וקורץ לא השביחו ולא השקיעו כספים ברצועת החוף וכל טענותיהם בעניין זה נטענו בעלמא.

האם המנהל ידע דבר החזקתם ושימושם של רוקסא וקורץ ברצועת החוף
72. המנהל טען בסיכומיו כי ידיעתו על התיישבותם החזקתם ושימושם של יצחק רוקסא וקורץ השתכללה לכל המוקדם בשנות ה־80 המאוחרות ועם פנייתו לראשונה של יצחק רוקסא למנהל בבקשה להסדיר זכויותיו הנטענות ובהקשר זה הוסיף, כי לא הובאה ראיה ולא הוכח כי החזקה והשימוש במקרקעין על ידי רוקסא וקורץ ביחד או לחוד, בשנים שקדמו ל־1988, היו בידיעתו. מכאן שאין לומר ולייחס לו כי הסכים או השלים עם החזקתם ו עם שימושם של רוקסא במקרקעין.

רוקסא וקורץ כזכור טענו בסיכומיהם כי אין לקבל טענת המנהל לפיה ידיעתו השתכללה לכל המוקדם בשנות ה־80, כפי שפ ירטו בהרחבה בסעיפים ‏100.7–‏100.9 ו־‏א.101–‏א.102 ‏בסיכומיהם.

73. נקדים לומר כי הסעיפים הנ"ל אליהם הפנו רוקסא וקורץ מפרטים בהרחבה בתצהירים ובעדויות של עדים מטעמם (בני משפחה ומכרים מתקופות שונות בהקשרים שונים) על מנת להוכיח שימושם והחזקתם ברצועת החוף משך השנים, ואין ולו ּ קצה חוט לקשור מידיעת כל אחד מהם על ששמע וראה בנוגע להחזקתם ושימושם של רוקסא וקורץ במקרקעין בשנים כאלה ואחרות – לידיעתו של המנהל קודם לשנת 1988.
נקדים גם להפנות לקביעת בית המשפט בע"א (מחוזי ת"א) 3394/02 מנהל מקרקעי ישראל נ' וליד אלדח, פ"מ תשס"ד (1) 374 (2005): " כשאין מדובר בקרקע פרטית, אלא במקרקעי ציבור, אין המדינה מוחזקת כמודעת למצבם במשך השנים. לכן, על המשיב היה להוכיח שהמדינה או המערער ידעו על דבר חזקתו..." ונאמר כי ידיעתה של "המדינה" – אגף הדיג שבמשרד החקלאות (מכתבי משרד החקלאות, מפת הדיג ורישיונות דיג) ועיריית אילת על שימוש והחזקה של רוקסא וקורץ ברצועת החוף לפעילות דיג מכוח רישיונות הדיג שהיו בידם בתקופות שונות־ אינה שקולה ולא יכולה להיות שקולה לידיעתו והסכמתו של מנהל מקרקעי ישראל.

74. המנהל אינו אישיות משפטית נפרדת מזו של המדינה, אלא מנגנון מנהלי הכפוף לממשלה ופועל כאורגן של המדינה (בג"צ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו (6) 25, 36 (2002)) עם זאת, אין בעובדה שהוא פועל כאורגן של המדינה וזרוע מזרועותיה כדי לבסס הוכחה לקבוע כי הוא ידע דבר ישיבה החזקה ושימוש של רוקסא וקורץ במקרקעין, אף לא כי היה עליו לדעת, ולא ניתן לומר, כטענת רוקסא וקורץ, כי אי ידיעתו של המנהל שקולה לטענה כי יד ימין אינה יודעת את שעושה יד שמאל.

משרד החקלאות ומנהל אגף הדיג, אינם אמונים אלא על תחום עיסוקם, ולא על היבטים חוקיים אחרים, שלפי הוראות הדין מצויים באופן ייחודי בסמכות מוגדרת של סמכות אחרת – בעניינו מנהל מקרקעי ישראל.

האורגן היחיד שבסמכותו על פי דין להעניק זכויות במקרקעי המדינה הוא מנהל מקרקעי ישראל (רשות מקרקעי ישראל כיום) אשר הוקם בשנת 1960 בתפקידו העיקרי לנהל את קרקעות המדינה . בהינתן שהקרקעות הן משאב ציבורי מוגבל ויקר, עמדו בתי המשפט רבות על חשיבות שמירת ן וכנגזרת ומכך על מעמדו של מנהל מקרקעי ישראל כנאמן לניהול קרקעות המדינה. כך למשל, בפסק הדין שניתן בת"א 7139/03 מנהל מקרקעי ישראל נ' עיריית אילת ואח' (ניתן ביום 10.10.12) לפינוי רוכלים מטיילת אילת עלתה הסוגיה של השמירה על חופי הים כמשאב ציבורי וחשיבות תפקידו ופעילותו של המנהל כנאמן בשמירה עליהם:
למעמדו של המנהל, כמופקד על ניהול מקרקעי המדינה, נודעת חשיבות רבה בין היתר בשל היותם משאב מוגבל ויקר ערך. עמדה על כך כבוד השופטת פרוקצ'יה בע"א 1257/01 שמעון אביעזר נ' מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל: 'מקרקעי המדינה הם משאב חיוני בעל ערך רב ובנהלו אותם משמש המנהל נאמנו של הציבור ועליו להגן על ייעודם לתכליות להן נועדו...

75. מנהל אגף הדיג שבמשרד החקלאות אישר במכתבו הראשון קיומה של רשות מכוחו של רישיון דיג לפעילות דיג של רוקסא וקורץ כמו גם אישר ידיעתו החזקת השטח המותר לפעילות הדיג (על פי נתונים שהביא לפניו יצחק רוקסא ז"ל ועל פי בדיקתו כנלמד מהמכתב) ולצורך קיומה של פעילות הדיג.

מנהל אגף הדיג, שבסמכותו להעניק רישיון דיג ולתחם את אזור המותר לדיג לבעל הרישיון, העלה על הכתב (מכתב ראשון ורביעי) נתונים שמסר לו יצחק רוקסא ז"ל ועל פי בדיקתו כנלמד מהם ובתחומי סמכותו המוגדרת.

ממכתבי מנהל אגף הדיג שבמשרד החקלאות לא ניתן לחלץ כאילו מנהל אגף הדיג, קרדו, ידע על שימושם של רוקסא וקורץ ברצועת החוף מעבר לתכלית הגלומה ברישיונות הדיג שנתן בידם – לדוג דגים באזור הדיג שהתיר להם – היא רצועת החוף.

מנהל אגף הדיג אינו אמון על קרקעות המדינה ואין זה מתפקידו לבדוק מידע ופרטים בנוגע לזכויות קנייניות במקרקעי המדינה שעל פי הוראות הדין מצויים באופן ייחודי בסמכותו של מנהל מקרקעי ישראל (רשות מקרקעי ישראל).

על פי גישתם של רוקסא וקורץ יוצא כי מידע המתקבל אצל אחת מרשויות המדינה במסגרת תחום סמכותה, כמו מצוי הוא אצל רשות אחר ת ובידיעתה של הרשות האחרת, ולא רק זאת, אלא אף קיימות השלכות משמעותיות ביחס לאותו מידע. כך למשל רישום כתובת מגורים אצל מועצה מקומית או עירייה או ברישיון הנהיגה כ יוצר זכויות בנכס המגורים הרשום , ואף כמחייב רשויות אחרות בידיעה זו.

76. על ידיעה והכרה של המדינה ורשויותיה בישיבתם והחזקתם הבלעדית ברצועת החוף, הרבו רוקסא וקורץ לכתוב בכתבי הטענות תוך שעשו שימוש חוזר במילים "כל הגורמים הרלוונטיים" כשאת אלה קשרו בין היתר לביקורי אישים בכירים מטעם המדינה ברצועת החוף, שידעו והכירו דבר החזקת רוקסא וקורץ ברצועת החוף. כבר אמרנו ונחזור, כי בטענות אלה גם אם היו מוכחות כדבעי, אין כלום. ידיעתה והסכמתה של העירייה להחזקתם ושימושם ברצועת החוף הוכחה רק משנת 1988 ולא לפני ובכל מקרה היא אינה שקולה לידיעתו של המנהל, וביקורי אישים בכירים ככל שיהיו, אינו שקול לידיעת המנהל האמון על ניהול הקרקעות, אף לא לצורך חיזוק בטענה זו. זאת ועוד , לא הוכח שהמבקרים שכביכול ביקרו, במסגרת תפקידם הציבורי ביקרו וגם לא הוכח שאנשי מנהל הם, ואם לא די בכך הרי לא ניתן לקבל את ההנחה כי אותם מכובדים ידעו שאין בישיבתם של רוקסא וקורץ הסדר חוקי כנדרש וכדין.

נוסף על האמור, הטענה אינה מתיישבת עם התשתית הראייתית בהקשר זה. כבר פרטנו לעיל (במכתבי עיריית אילת והמסמכים) ונחזור רק להזכיר מדברי ראש העיר גדי כף, אשר העיד כי ידע שהחוף בבעלות המדינה ושאין לרוקסא כל הסדר עם המדינה ולכן פעל שיהיה הסדר( עמ' 68). כך גם מדברי רפי הוכמן אשר העיד בהקשר זה כי הזכויות של רוקסא וקורץ נבעו " מעצם ישיבה שלהם שם ורישיון הדיג שהוקנה להם על ידי משרד החקלאות אפשרו להם להוציא רשתות על חוף, משרד החקלאות אפשר להם" (עמ' 27, ש' 13–15). כמותם גם עדים נוספים מטעם רוקסא וקורץ אשר נשאלו בהקשר לידיעתם על זכויותיהם של רוקסא וקורץ ואשר מסרו בעדותם כי זו לדעתם נבעה מכוח רישיון הדיג שלהם.
77. מכלול האמור מחזק מסקנתי כי רוקסא וקורץ "רכבו" על רישיונות הדיג שהתירו להם לדוג דגים באזור רצועת החוף כבר בשנות ה־50 (אמצע ואילך) כשם ש"רכבו" על שיטת דיג שהצריכה שימוש מסוים ותקופתי בשטח היבשתי וכעין שטח תפעולי – באמצעותם ועל דעתם, הכשירו את החזקתם ושימושם הבלעדי ברצועת החוף. פעילות הדיג של רוקסא וקורץ ברצועת החוף החל משנות ה־50 וכבר בשנותיה הראשונות של המדינה ועד לשנות ה־80 (בה נערכו המכתבים ומפת הדיג) חלחלה לתודעת מכריהם ואלה שנהגו לבוא בחברתם ו"להנות מדגים" (כדברי לאה קורץ) ובהמשך מול גורמים כמו ראשי עיריית אילת, גדי כץ, רפי הוכמן וגבי קדוש אשר החלו תפקידם שנים הרבה לאחר שרוקסא וקורץ החלו בפעילות דיג ברצועת החוף.

רצועת החוף באותם ימים הייתה קרקע בתולה הסמוכה לגבול הירדני ובשנים הראשונות ליישובה של העיר אילת רחוקה הייתה מכל מקום מגורים והתרחשות עירונית. האנשים שהכירו וקשרו קשרים עם רוקסא וקורץ בימים ההם וראו את פעילות הדיג הענפה שלהם לרבות שימושם ברצועת החוף – א ך טבעי בעיניהם היה שרוקסא וקורץ, דייגים מקצועיים, דגים לפרנסתם ברצועת החוף כפי שעשו דייגים וקבוצות דייגים נוספות באותם ימים.

כל זמן שהחזקתם ושימושם של רוקסא וקורץ ברצועת החוף באותם ימים לא היה בה משום מטרד או נגדה אינטרסים של אחרים , הם המשיכו לבסס את תפיסתם בשטח . כך למשל, מבחינת אגף הדיג רוקסא וקורץ מלאו אחר הוראות הפקודה, שהרי דגו דגים באזור שהותר להם ובהתאם לרישיונות שנתנו להם פעם בפעם. כך גם אצל אנשי הצבא ששירתו סמוך במוצב הצבאי סמוך לרצועת החוף מתוקף תפקידם (אחד מהם אף תרם אוטובוס ישן ליצחק רוקסא על מנת שישמש אותם לאחסון וכדומה) וכמו אהרון אשל שאף ראה בפרי שת הרשתות במים כמכשול לחדירת ירדנים לישראל (מה שהפך לטענה מופרזת ומרחיקת לכת של רוקסא כי הם שמרו על גבולות המדינה). הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף בדבריה של גב' לאה רוקסא לפיהם מעולם לא פנו אליהם בעניין שכן הם עסקו בדיג ברצועת החוף מכוח רישיונות הדיג של משרד החקלאות. האמור נכון גם ביחס לראשי הערים אשר העידו כי החזקתם ושימושם של רוקסא וקורץ לא הפריעה להם וגם לא הקצאת קרקע חלופית לצורך הקמת מיזם או אף הקמת מיזם על חלק מרצועת החוף, וזאת בשנות עוד בשנות ה־80.

לעומת זאת, בעלי אינטרס ישיר בכל הנוגע לשימוש באזור רצועת החוף, כמו למשל דייגים אחרים, לא ראו עין בעין את שראו מקורבי רוקסא ואחרים שלא היה להם עניין ברצועת החוף. אותם בעלי עניין ישיר ברצועת החוף, כמו הדייגים , לא קיבלו כמובן מאליו את השימוש הבלעדי של רוקסא וקורץ ברצועת החוף. כך למדנו ממטרת המכתבים של משרד החקלאות – מנהל אגף הדיג מהשנים 1986 ו ־1989 וכך מאותו מסמך עליו עמדנו לעיל (צורף לכתב תביעתו של קורץ (סומן 27) א שר מסכם דיון מיום 10.8.1999 בנושא "דיג וזכויות דיג בחוף הצפוני אילת" שהינו בתחום השיפוט של נמל מעגנות אילת, ממנו נלמד על קיומן של תלונות הדדיות בין רוקסא וקורץ לדייגים אחרים בדבר פלישת דייגים לשטח הדיג שלהם ברצועת החוף. מנהל הספנות עשה הבחנה בין החלק היבשתי לחלק הימי ברצועת החוף (מתחם רוקסא) בו הותר להם לפרוש רשתות דיג ובהחלטת ביניים נקבע כי על רוקסא וקורץ להציג אסמכתאות לשטח הדיג שלהם. המסמך בהקשר זה מלמד שלא רק היו סכסוכי דייגים בחוף הצפוני לאורך השנים ודייגים אחרים דגו ברצועת החוף עוד בשנת 1999 אלא כי משרד התיירות ומשרד התחבורה אשר התכנסו לאותו דיון, לא ידעו דבר הרשות החוזית הבלעדית הנטענת, כך גם לא מנהל נמל מעגנות ים סוף, אשר מתחת לאפו עבדו ופעלו רוקסא וקורץ. המסמך כמו מכתבי מנהל הדיג מלמד אותנו כי מקום בו הייתה התנגשות אינטרסים – ביחס לאזור הדיג המותר – מייד צפה שאלת מקור זכויותיהם של רוקסא וקורץ לדיג בלעדי ברצועת החוף ומכך להחזקתם ושימושם הבלעדי.

המסקנה מהדברים האמורים הינה כי החזקתם ושימושם של רוקסא וקורץ ברצועת החוף מכוח רישיונות הדיג לא הפריעה במרבית אותם ימים ולכן נמשכה שנים רבות, וככול שנמשכה כך עמקה הטמעתה בתודעה של סביבתם הקרובה והעיר אילת שהייתה עיר בהתהוות ועד לשנת 1988 אז ועל רקע פנייתו לראשונה של יצחק רוקסא ז"ל למנהל בנוגע להקמת מיזם תיירותי שיציל את רוקסא וקורץ ממצבם הכלכלי הקשה באותה עת – הביא הוא בעצמו – לידיעת המנהל דבר השתלטותם ברצועת החוף ומכאן נדרשו לפנותה.

78. אשר למכתבי ומסמכי המנהל אליהם הפנה בא כוח רוקסא וקורץ הרי אלה משנת 1988 ואילך. ידיעתו של המנהל כי רוקסא וקורץ מחזיקים ועושים שימוש ברצועת החוף היא בשנת 1988 סמוך לאחר פניית יצחק רוקסא ז"ל למנהל, ובמסגרת " התקופה השנייה" ואינה במחלוקת. מכאן שבמכתבים והמסמכים אין ללמד על ידיעת המנהל ביחס לתקופה הראשונה, הקודמת לפנייתו של יצחק רוקסא ז"ל למנהל, הדבר נכון גם ביחס לטענה בדבר התנהלות המנהל כלפי רוקסא וקורץ לאורך השנים כמעיד על  ידיעתו.

כאן המקום להחזיר את הקורא לחליפת המכתבים בין עו"ד גפני למנהל, המדברת בעד עצמה ואשר מתכתבת היטב עם טענת המנהל שלפיה ידיעתו לראשונה דבר התיישבותם, החזקתם ושימושם הבלעדי של רוקסא וקורץ הייתה לאחר פניית יצחק רוקסא למנהל, ועל רקע פנייתו בשנת 1988. כזכור בהשתלשלות הדברים כמתואר לעיל נמצא כי פנייתו של יצחק רוקסא למנהל בשנת 1988 (סמוך לאפריל 1988) היא נקודת המפנה המחזקת בטענת המנהל בנקודת הזמן בה נודע לו דבר החזקתם ושימושם הבלעדי של רוקסא וקורץ ברצועת החוף. זו הייתה כאמור, נקודת הזמן בה נכנס לתמונה ראש העיר רפי הוכמן, לאחר פנייתו של יצחק רוקסא אליו עליה עמדתי בהרחבה לעיל. בהקשר לשאלה האם המנהל ידע – כעולה מרצף השתלשלות העניינים בציר הזמן בו פרטנו ארוכות לעיל – נמצא כי על יסוד דבריו של רפי הוכמן בתצהירו (סעיף 5) "אנו הכרנו במנוח ומר קורץ, מי שהיו תושבים וותיקים, ממייסדיה של אילת, כנכס לעיר ותמכנו בהסדרת זכויותיהם ביחס לחוף בין באופן ישיר ובין באמצעות הענקת זכויות בקרקע חלופית לצורך הקמת מיזם תיירותי שיהיה בו לתרום ולפתח את העיר" ולאור הכרה בזכויות רוקסא הוא החל לפעול למענם "בעיקר בין השנים 1988–1993" (סעיף 6) – רפי הוכמן למעשה "התערב" בהסדרת עניינם וזכויותיהם של רוקסא וקורץ מול המנהל רק בשלהי שנת 1988 (" בעיקר בין השנים 1988–1993"). קרי סמוך לאחר ידיעת המנהל דבר השתלטות רוקסא וקורץ על רצועת החוף ולמעשה בנקודת הזמן שהיא נקודת המפנה עליה עמדתי לעיל. מכאן כי לאור הצהרתו של רפי הוכמן שמאז ומתמיד לרבות בשנות כהונתו הכירה עיריית אילת בזכויותיהם של רוקסא וקורץ במקרקעין ולאור תמיכתו בהסדרת זכיותיהם – הרי לא יהיה מרחיק לכת להניח כי ככל שעניין הסדרת זכויותיהם היה עולה ומונח על שולחנו קודם לשלהי שנת 1988 הוא היה מוכן בנפש חפצה לעשות למענם. העובדה כי רפי הוכמן נכנס לתמונה והתערב רק בשנת 1988, תומכת בטענת המנהל כי רק סמוך למועד זה, הובא לידיעתו, מיצחק רוקסא בעצמו אשר פנה לברר את זכויותיו, דבר השתלטות רוקסא וקורץ על רצועת החוף, ומשום דרישתו לפינוי מידי של הרצועה – נדרש רפי הוכמן במלא מרצו להיכנס למחלוקת ביניהם.

מועד ידיעתו של המנהל כטענתו מקבלת ביטוי גם בתשריטים שצורפו לתב"ע 12/114/03/2 משנת 1981 מהם עולה כי אין כל סימון המעיד על קיום רוקסא במקרקעין, וזאת בהשוואה לתב"ע 53/114/03/2 משנת 2003 בה סומנו המבנים הארעיים להריסה, מה שיש בו להוסיף לתמוך בטענה כי המדינה לא ידעה על קיומם של רוקסא וקורץ במקרקעין.

79. טענת רוקסא וקורץ להתנהלות המנהל כמי שהפך עורו, שכך פתאום כינה את מי שנחשבו ממקימי אילת וממייסדיה אשר שיתפו פעולה עם משרד החקלאות וקיבלו היתר לדוג ברצועת החוף משך שנים – פולשים ומסיגי גבול העיר – אינה מתיישבת עם התשתית הראייתית בכל הנוגע לשינוי דעתו ועמדתו של המנהל. אם כטענת רוקסא המנהל "ידע גם ידע" על ישיבתם החזקתם ושימושם הבלעדי של רוקסא וקורץ ברצועת החוף משך שנים ארוכות, מדוע זה ישנה המנהל גישתו ועמדתו עד כדי דרישה מידית לסילוק ידם של רוקסא וקורץ מרצועת החוף, לרבות התראה בדבר פתיחה בהליכים משפטיים, ומדוע עשה כן רק בשנת 1988 ובחלוף שנים רבות בהן לכאורה ידע ואף הסכים לישיבתם ושימושם ברצועת החוף?

דווקא טענת רוקסא וקורץ שלפיה לאחר פנייתו לראשונה של יצחק רוקסא למנהל להסדיר זכויותיו טען המנהל כלפיהם כי משיגי גבול ופולשים הם אשר השתלטו על מקרקעי ציבור ועליהם לסלק ידם לאלתר – היא המתיישבת ראייתית והגיונית עם טענת המנהל לדרישתו לפינויה לאלתר ומיד לאחר גילוי אחיזתם והשתלטתם על רצועת החוף. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לדבריה של גב' שולמית אליהו בחקירתה הנגדית על ידי עו"ד שמרון שם היא מסבירה כיצד המנהל הבין כי מדובר במשפחה מוותיקי העיר שלה זכויות ראשונים מבחינת תרומתם לעיר (פרוטוקול 7.11.12, עמ' 65).

הדברים מקבלים משנה תוקף גם לנוכח עובדה כי דרישת המנהל לפינוי הקבוצה לאלתר מרצועת החוף עברה למסלול של משא ומתן ארוך על רקע רצון המנהל להביא לפינוי רצועת החוף בדרכי הבנה ובהסדר ככל שימצא מתאים לנוהלי המנהל. ניסיונות המנהל לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט נועדו בין היתר לזרז את פינוי הרצועה וזאת לאחר שעוד הוסיפו לדעת בדבר אישורי הדיג באזור רצועת החוף (ראו לעיל מכתבו של מנהל מחוז דרום עו"ד קרון לעו"ד גפני) והחזקתה בפועל משך שנים ארוכות על ידי רוקסא וקורץ, כשלצד זאת תמיכה מסיבית בהם על ידי ראש העיר דאז רפי הוכמן, אגף הדיג במשרד החקלאות וועד מייסדי אילת, לרבות שר החקלאות דאז.

80. לא הוכחה ידיעה מפורשת של המנהל וגם לא ידיעה קונסטרוקטיבית על שימוש במקרקעין בכל התקופה עד לשנת 1988–1990 ולכל הפחות במובן ידיעה נפרדת ושונה מהשימוש הנובע מרישיון דיג הדיר. כטענת המנהל כל שיש ליתן לקיומו של רישיון הדיג מעמד של ידיעה הרי זו לכל היותר מתכנסת לידיעה כי בעלי הרישיון מורשים לדוג דגים בים, ולא כידיעה על הקניית רשות שימוש במקרקעין לכל מטרה.

סיכום הדברים הינו כי רוקסא וקורץ לא עמדו בנטל ולא הוכיחו כי המנהל ידע על ישיבתם, על החזקתם ועל שימושם הבלעדי ברצועת החוף בשנים שקדמו לשנת 1988.

האם לרוקסא וקורץ רשות מכללא בלתי־הדירה להחזיק ולהשתמש ברצועת החוף
81. רשות להחזיק או להשתמש במקרקעין אפשר שתהא מכוח רשות מפורשת בין בעל פה ובין בכתב, שנתן בעל המקרקעין לפלוני במקרקעין, ואפשר שתהא מכוח רשות בהסכמה שבשתיקה, קרי כל אותם מצבים בהם ניתן ללמוד על הסכמת בעל הזכות במקרקעין ורשותו לשימוש שעושה פלוני בנכס, משתיקתו והעדר מחאה מצדו, כאשר בנסיבות העניין ניתן היה לצפות להתנגדותו. ונוסיף, כי רישיון כזה, מטבעו ניתן ללא תמורה ועל כן וככלל ניתן לבטלו בכל עת, אם כי במקרים חריגים ומטעמי צדק יכול ויקבע כי אין רשות לנותן הרשות לבטלה (ראו גם במאמרה של פרופ' זלצמן לעיל).

82. רוקסא וקורץ טענו כי ככל שלא תתקבל טענתם לרישיון חוזי, לכל הפחות יש בידיהם רישיון מכללא בלתי ־הדיר הנלמד מהתנהגות המדינה לאורך שנים. לטענתם (סיכומים, סעיף 185) המדינה נתנה את הסכמתה להחזקה ולשימוש של חברי הקבוצה כולם ברצועת החוף, לכל הפחות עקב שתיקתה. המדינה – ועל כן גם המנהל – ידעה גם ידעה על ההחזקה ועל השימוש ומששתקה למעלה מ־40 שנה הרי שיש לפרש שתיקתה בעניין זה כהסכמה. לטענתם, התנהגות המדינה יצרה ציפייה לגיטימית וברורה אצל חברי הקבוצה כי הם יהיו רשאים להשתמש ברצועת הח וף ככל שיחפצו בכך, ומשהסתמכו על מצגי המדינה השקיעו כספים רבים. הם הקימו עסק דיג ללא תמיכה או סיוע כספי המדינה ושכרו עובדים רבים, קנו ציוד יקר כמו רשתות דיג וספינת דיג ולימים הקימו חברה, הקימו מפעל דגים לשם הועברו הדגים שדגו, שילמו ארנונה, חשבונות, מים וכיוצא באלו, ועוד השקיעו משאבים רבים להפעלת עסק הדיג ברצועת החוף וברי כי לא עשו כן מתוך הנחה או מחשבה כי הם עשויים להיות מסולקים מרצועת החוף. בהקשר זה חזרו והפנו למכתבי עיריית אילת והמנהל, וכל יתר המסמכים בהם כבר דנו לעיל.

המנהל טען כי לא תיתכן השלמה והסכמה מצדו לחזקתם הבלעדית ושימושם במקרקעין של רוקסא וקורץ בתקופה הראשונה ( עד 1988) אם לא ידע על אודותיהם, ולכן גם לא יכול היה להביע התנגדותו, מכאן שלא השתכללה הסכמה מכללא. נוסף לכך טען כי לא הובאה כל ראיה לכך ששימוש והחזקה במקרקעין על ידי רוקסא וקורץ ביחד או לחוד, בשנים שקדמו ל־1988 או ל־1991 היה ידוע למנהל. בהקשר זה חזר על הטענה כי ידיעתו השתכללה לכל המוקדם בשנות ה ־80 המאוחרות עם פנייתו של רוקסא להסדיר זכויותיו וכי ביקורי אישים מרשויות המדינה שלא הוכחו, ידיעת והסכמת עיריית אילת לישיבתם עובר ידיעת המנהל, ניסויי הדיג בשיתוף משרד החקלאות – אינם שקולים לידיעת המנהל האמון על ניהול הקרקעות. חזר להפנות לתשריטים שצורפו לתב"ע 12/114/03/2 המלמדים שאין כל סימון המעיד על קיום רוקסא במקרקעין, זאת בהשוואה לתב"ע 53/114/03/2 משנת 2003 בה סומנו המבנים להריסה, מה שמעיד כי המדינה לא ידעה על קיומם של רוקסא וקורץ במקרקעין. עוד הרחיבו לטעון בנוגע לטענת רוקסא וקורץ לקיומה של רשות בלתי ־הדירה עתרו לדחותה ולחייבם בתשלום דמי שימוש ראויים.

83. בע"א (מחוזי ת"א) 3394/02 מנהל מקרקעי ישראל נ' וליד אלדח (ראו לעיל) עמד בית המשפט על רכיב הידיעה הנדרש לצורך ויתור והסכמה, בטענת התיישנות, אולם האמור יפה גם לעניין כאן:
הרציונל העומד בבסיס טענת ההתיישנות עניינו ויתור או מחילה על זכות. אם הבעלים הרשום לא ידע על אודות הפלישה למקרקעיו – הכיצד ניתן ללמוד מהתנהגותו על מחילה או ויתור? יש לייחס לדברים משנה תוקף כשעסקינן בקרקעות המדינה. כשאין מדובר בקרקע פרטית, אלא במקרקעי ציבור, אין המדינה מוחזקת כמודעת למצבם במשך השנים. לכן, על המשיב היה להוכיח שהמדינה או המערער ידעו על דבר חזקתו, והתנגדו לה. משלא הוכחה הטענה – אין עסקינן בחזקה נוגדת.

בענייננו מדובר במקרקעי ייעוד אשר נקבע כי המדינה אינה מוחזקת כמודעת למצבם במשך השנים (רצועת חוף מרוחקת) ולא זאת בלבד שרוקסא וקורץ לא הוכיחו כי המנהל ידע, אלא גם שהתשתית הראייתית שפירטנו לעיל, תומכת ומתיישבת עם גרסת המנהל כי ידיעתו השתכללה רק בשנת 1988 (התקופה השנייה) אז החל המנהל לדעת דבר אחיזתם במקרקעין וגידורם ומאז גילה התנגדותו פעם אחר פעם. משלא הוכיחו רוקסא וקורץ כי בתקופה הראשונה (1954/5–1988) ידע המנהל דבר החזקתם ושימושם במקרקעין, הרי שבהעדר ידיעה המהווה בסיס לטענת הרשות, לא תיתכן הסכמה ולא השלמה ו/או ויתור ומכאן – דין טענתם לרשות מכללא להידחות.

84. רשות מכללא בלתי־הדירה – למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אם נניח קיומה של רשות מכללא לא ניתן היה לקבוע בנסיבות המקרה כאן, כי הרשות הינה בלתי ־הדירה. חריגים ונדירים המקרים בהם הכירה הפסיקה ברשות מכללא כבלתי־הדירה ולא בכדי, המשמעות מרחיקת לכת לגבי זכויות הבעלים על המקרקעין. בהקשר זה הפנה בא כוח רוקסא וקורץ בסיכומים (סעיפים 192–194) לע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי פד"י טז(1) 290; לע"א 463/79 ג'ובראן נ' ג'ובראן פד"י לו(2); ולע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ פד"י מ(1) 321 שבהם הכירו בתי המשפט ברשות מכללא כבלתי ־הדירה ומנעו פינויים של בני רשות וביקש ללמד מהם על המקרה כאן.

אין נסיבותיו של המקרה לפניי דומות ל מקרה מ ן המקרים הנ"ל או קרובות כנטען, אלא רחוק ות ומאוד. במקרים הנ"ל הושיטו בתי המשפט יד משיקולי צדק למנוע סילוקם של ב ני רשות מכללא במקרקעין, משהביאו בחשבון השקעה כספית בנכס אשר על פי רוב היה בית מגוריהם ולאור שהסתמכו על הרשות בדמות הבטחה או התחייבו ת ספציפית שניתנה להם על ידי בעל המקרקעין, כבלתי־ניתנת לביטול אף שלא הייתה מפורשת. המדובר במקרים חריגים שנסיבותיהם בדרך כלל במסגרת התא המשפחתי ולא בין פרט לרשות כמו בענייננו .

בכל הנוגע להשקעה והשבחה של המקרקעין הרחיבו רוקסא וקורץ בסיכומיהם (סעיף 186) בטענה כי התנהגות המדינה אשר אף חרגה בהרבה מהסכמה שבשתיקה ועלתה לכדי הסכמה מפורשת "יצרה צפייה לגיטימית וברורה אצל חברי הקבוצה כי הם יהיו רשאים להשתמש ברצועת החוף, ככל שיחפצו בכך, וחברי הקבוצה הסתמכו על מצגי המדינה והשקיעו כספים רבים". לטענה זו אין כל אחיזה בשטח המקרקעין ולא בתשתית הראייתית. מחומר הראיות עולה כי על רצועת החוף במועד הגשת כתב התביעה ושמיעת העדויות היו ונותרו רשת ברזל, צריף שנשרף ואוטובוס ישן שנתן להם גורם צבאי בשנות ה־70 (סעיפים 8–10 בתצהיר עדותה של לאה רוקסא; סעיף 4 בתצהיר עדותו של אפי שלמה; סעיף 4 בתצהיר עדותו של סאמר אבו רוקון. מעבר לעובדה כי ברצועת החוף אין דבר וחצי דבר להעיד על השקעה בכלל ובעלת ערך בפרט, רוקסא וקורץ לא צרפו בדל ראיה על "כספים רבים" שלטענתם השקיעו, לא בעבר ולא סמוך להגשת כתב התביעה אף לא במועד הגשת התצהירים ועדותם בעניין.

מטענותיהם של רוקסא וקורץ (סעיף 186) עולה כי השקיעו כספים לצורך שכירת עובד ים וקניית ציוד כמו רשתות דיג וספינת דיג. כי השקיעו כספים בחברה שפתחו ובמפעל לדגים שהקימו בשנות ה־70 וה־80 לשם העבירו דגים שדגו, שילמו ארנונה וחשבונות מים ואגרת שילוט וכיוצא באלה . ברור ומובן כי באלה אין דבר וחצי דבר עם השקעה והשבחת רצועת החוף, כמו גם בטענתם כי השקיעו את כל מרצם וזמנם בהפעלת עסקם (סעיף 187). עשייתם של רוקסא וקורץ כמתואר הייתה להשבחת עסקיהם (מפעלים וכדומה אשר הוקמו במקומות שונים באילת) ולא להשבחת רצועת החוף. רוקסא וקורץ עשו למען עצמם ולפרנסתם כמו שעושה כל אדם באשר הוא, על פי יכולותיו, כישוריו ואמצעיו, לעצמו ולבני ביתו. כך או כך, הטענה ל"מפעל חיים" חזרה על עצמה מספר פעמים (סעיף 187) אולם בשטח לא נמצא דבר כבר במועד הגשת התביעה. חברה שהקימו ברבות הימים נסגרה עקב חובות וקשיים אליהם נקלעו, כך גם מפעל דגים שהקימו בשנות ה 70־80 וקורץ עצמו הוכרז פושט רגל.

רוקסא וקורץ הרבו לתאר את פעילות הדיג שלהם שהחלה בשנות ה ־50 ובסמיכות להקמתה של העיר – על רקע של "הגשמת חזון ציוני התיישבותי" אותו הקפידו להציב כתפאורה לכל אחת מהטענות הרבות שהעלו. אלא שעובדה זו, פעילות הדיג של רוקסא וקורץ החלה בשנות ה־50 ובראשית ימיה של העיר אילת, אינה מייחדת אותם מדייגים רבים וקבוצות דיג אחרות שפעלו ודגו באילת ורחבי הארץ באותם ימים ואלה שבאו לאחר מכן, כמו שאינה מייחדת אותם ממאות ואלפים של עולים שהגיעו לאזורים נדחים ברחבי הארץ והפריחו בה את השממה. סביר להניח כי פעילות הדיג של רוקסא וקורץ כמו של קבוצות דיג אחרות הייתה מבורכת להתפתחות ענף הדיג באילת, אולם, מבורכת הייתה קודם ובעיקר עבורם ועבור בני ביתם.
גם בטענה להשקעת כספים ומשאבים בניסיון לקידום פרויקטים תיירותיים ברצועת החוף ובדמות ייצוג עו"ד, תשלום לאדריכל ופגישות בעירייה וכיוצא באלה, אין ממש. ראשית לא הובאה בדל ראיה להוצאה כזו או אחרת. שנית, גם אם היו הוצאות מסוג זה הרי שאין לרוקסא וקורץ להלין אלא על עצמם, שכן ניסיונם לקדם פרויקטים ברצועת החוף החלו למעשה משנת 1988 לאחר היוודע למנהל דבר שימוש והחזקה שהם עושים ברצועת החוף ומשהיה ברור וידוע להם כי המנהל מתנגד בתוקף להמשך החזקתם ברצועת החוף.

אשר לטענתם כי הסתמכו על הרשות שניתנה להם ( ולא ניתנה) – מח ומר הראיות עולה בבירור כי כבר בסוף שנות ה־70 פעילות הדיג של רוקסא וקורץ פחתה באופן משמעותי נוכח ירידה משמעותית בדגה (ראו עדותם של ראשי הערים בעניין זה), כשבמקביל לכך ניהלו עסק לפרנסתם בנואיבה, עסק בו השקיעו לטענתם כספים רבים ואותו נאלצו לפנות בשנת 1982 לאור פינוי סיני והחזרת השטחים למצרים (סיכומים, סעיף 189). עוד עולה כי בשנות ה־70־80 הקימו מפעל לשימור דגים אשר זיקתם לרצועת החוף לא הוכחה. המפעלים והחברה שהקימו כשלו ונסגרו ובהמשך הגיע שיטפון בשנת 2006 אשר נטען גרם נזק לרצועת החוף ומאז אין בה דיג חופי.

פעילותם והתנהלותם של רוקסא וקורץ משך השנים מלמדת במובהק כי לא הייתה מצדם כל הסתמכות על רשות שנתנה ולא על פעילות דיג, שכן בזו הרצועה לא הושקע דבר מלבד העמדת רשתות לפני שנים רבות כשלצד פעילות דיג שהלכה והתמעטה, יצחק רוקסא המנוח וקורץ פנו לעסוק בעסקים אחרים לרבות בתחום התיירות ומשך שנים רבות, עד שכשלו. ברור הוא כי לא פעילות הדיג היא זו שהובילה למצבם הכלכלי הקשה (קורץ פשט את הרגל ברבות הימים) אלא אותם עסקים שבהם עשו שנים ארוכות ועליהם סמכו והסתמכו (ראו כתב תביעה קורץ; תצהיר קורץ, סעיפים 14–15, 20–24; וכן עדות קורץ מיום 9.7.17, עמ' 80). רוקסא וקורץ לא טענו וממילא לא הוכח כי הם מתפרנסים מפעילות דיג באמצעות רצועת החוף או עד מתי התפרנסו מהחוף.

דבר אחר ובהקשר זה, מיכאל קורץ הצהיר כי החוף הינו חוף דיג פרטי ששימש את קבוצת רוקסא (סעיף 8 בתצהיר עדותו) ובעדותו מסר כי קיבל את החוף לצורכי דיג "בלי החוף אי אפשר לעבוד – זה בלתי־נפרד" (פרוטוקול מיום 9.7.2012, עמ' 78) שכן היו צריכים את החוף לעבוד עם רשת המלכודת ב־1958. מכאן יוצא כי אם הייתה מוכחת טענתו של קורץ (לא הוכחה משך התקופה בה עבדו בשיטה זו מאז 1958) הרי שאם הם יושבים במקרקעין מכוח אישור מטעם אגף הדיג לאור עיסוקם בדיג, אז בהכרח משאינם עוסקים יותר בדיג, ניתק הקשר בין נסיבות מתן רישיון הדיג באמצעות רשתות, שלשמו נדרש החוף. רישיון הדיג נחזור להזכיר הינו אישי ומוגבל למשך שנה אחת (תקנה 2(5) לתקנות הדיג 1937), ובענייננו דנן, לטענתם השימוש בקרקע נובע במישרין ממנו – ובאין רישיון דיג, אין עיסוק בדיג, הרי כל שימוש שנעשה בחוף הינו בניגוד לרישיון ואינו עוד נובע ממנו.

רישיונו האישי של יצחק רוקסא המנוח פג עם מותו בשנת 1992 ועל פי הפקודה והתקנות הרישיון אינו עביר (ראו בקשר לכך גם ב עניין דיאמנשטיין) , מכאן ובאין חולק כי החוף כבר שנים רבות אינו משמש תמיכה לדיג בכל שיטה שהיא, עולה השאלה האם בניו של יצחק רוקסא ז"ל, אלי וזוהר רוקסא יכולים להיחשב כבעלי זכות עצמאית של "ברי רשות" בנסיבות בהן אביהם הוא זה שעשה שימוש במקרקעין בשנים הראשונות לפרנסת המשפחה ולא הם.

במהלך חקירותיהם הנגדיות של אלי רוקסא וקורץ עלה כי אינם עוסקים בדיג כבר שנים ולמעשה לא חידשו את רישיונות הדיג שלהם זה שנים . אלי רוקסא נמנע מלצרף רישיונות דיג שהיו בידו. בעדותו אישר כי הוא עובד שכיר בחברת "ער־דג" כבר שנים מספר ועוד העיד כי הוא לא השתמש ברצועת החוף לצורכי דיג באופן רצוף עד הגשת תביעת סילוק היד נגדו שכן רישיון לדוג ניתן לו הוא החל משנת 1994 בלבד. בנוסף, מעדותו בחע"מ 20232/05 (עמוד 71) עולה כי הרישיון שניתן לו הינו במוחרג מחוף רוקסא – כלומר הוא אינו מורשה לדוג דגים באזור רצועת החוף (250 מ' מפתח המלכודת שם) ונכון למועד עדותו (2012) אין לו רישיון לדיג לפחות שלוש שנים.

זוהר רוקסא, כאמור, לא צרף תצהיר ולא העיד ורישיונות דיג ככל שהיו לו לא צורפו לתצהיר של אלי רוקסא. אלי זוהר מתפרנס מגן ילדים שבבעלותו שנים. מעדותו של חיים אנג'וני עולה כי לזוהר רוקסא היה רישיון דיג אישי בשנים 1992 ו־1993 בלבד ומאז לא חידש את רישיון הדיג (ר' סעיף 6 לתצהירו של חיים אנג'וני) ונתון זה לא נסתר על ידי רוקסא וקורץ.

אשר למיכאל קורץ עלה כי זה לא חידש את רישיון הדיג שלו מאז שנת 2010 ולמעשה לא הוא לא עוסק בדיג דגים כבר שנים רבות לזוהר רוקסא (לא הגיש תצהיר ולא העיד) אין רישיון דיג כבר שנים, ואלי רוקסא לא אחז ברישיון לדוג ברצועת החוף ואין לו רישיון דיג כשלוש שנים קודם למועד עדותו.

כאן המקום לחזור במה שכבר נאמר בראשית הדברים. קורץ בכתב תביעתו הרחיב לתאר בשותפות עם יצחק רוקסא לרבות בעסקים אחרים מעבר לדיג בחוף הצפוני של אילת, ובהקשר זה ציין כי נוכח גילו ומצבו הבריאותי כיום, יש לו שותף שליח או נציג, קפטן שמשון משיח אשר מחזיק ברצועת החוף ועוסק אף הוא בדיג ו"כדומה", מתקן את הרשתות ואת מצופי הסימון הקיימים מול החוף, וכי אותו משיח למעשה " פועל לשמירת זכויות הצדדים במקום" (כתב תביעה, קורץ, סעיפים 15 ו־21). רוצה לומר כי כבר שנים אינו עוסק בפעילות דיג בכלל וזיקתו לרצועת החוף הייתה ונותרה כבר שנים בהצבתו של אותו שמשון משיח, הוא כזכור הנתבע השלישי בתביעת המנהל לסילוק ידם של אלי וזוהר רוקסא ואשר נמחק בכתב התביעה המתוקן (ראו לעיל בראשית הדברים). אותו קפטן שמשון משיח עבד בעבר עם רוקסא וקורץ (רא ו בסעיפים 15 ו ־21 לכתב התביעה של קורץ) והוא איש הקשר שלהם עם רצועת החוף ולמעשה הוא זה ש" מחזיק" אותה עבורם. ברצועת החוף כפי שיראה בהמשך לא נותר דבר וחצי דבר הקשור למשפחת רוקסא וקורץ. שמשון משיח אותו לא מצאו להביא רוקס א וקורץ לעדות הוא האיש שלמעשה "שומר על הזכויות" שלהם ברצועת החוף. כאן המקום לחזור ולהפנות לאותו מסמך שצרף קורץ לכתב תביעתו (סומן 27) ואשר עניינו סיכום ישיבה אצל מנהל מספנות אילת בה השתתפו נציגי משרד התחבורה בנוכחות אלי וזוהר רוקסא ונציג מטעמם הלא הוא שמשון משיח.

מחומר הראיות עולה כי זיקתם של אלי וזוהר רוקסא כמו קורץ לרצועת החוף שנים קודם לעדויותיהם לפני מתמצת בביקורים מידי פעם במקום על מנת לשמור על זכויותיהם הנטענות, שכן אין שם דבר וחצי דבר בעל ערך השייך להם. ראו למשל בתצהיר של רמי בן דוד, מפקח מטעם העיריה לצו מניעה מיום 14.6.2007 וכפי שהעיד מר אפי שלמה, מפקח מטעם ממ"י ביום 5.9.2012 בעמוד 117 כי במשך מספר שנים ועד שנת 2004 שהו בחוף עשרות דרי חוף שפונו על ידי העירייה והמנהל. מכאן כי אם טוענים רוקסא וקורץ לבעלות בקרקע או לחזקה – מדוע לא פעלו לסילוקם? עניין זה מחזק במסקנה כי לא ראו במקום עוד מקור פרנסה וזנחו אותו פיזית.

יוצא אפוא שרוקסא וקורץ לא די להם שלא הוכיחו כי הסתמכו על פעילות הדיג באמצעות רצועת החוף ולא השקיעו בהשבחתה, אלא שהוכח כי הם פנו לעסקים אחרים במקביל לפעילות הדיג משך השנים ואף זנחו בתקופות מסוימות את פעילות הדיג עד להפסקתה כליל ברצועת החוף כמו גם כל פעילות עסקית אחרת. עוד עולה מחומר הראיות כי רצועת החוף הפכה למעשה לרלוונטית מאוד עבורם רק בשנות ה ־80 המאוחרות משלא עלה בידם להיחלץ מהמצב הכלכלי הקשה בו היו נתונים, וכשברקע הופיע דיויד לואיס אשר גילה עניין ברצועת החוף להקים בה בית מלון.

לסיכום האמור – רק במקרים חריגים וקיצוניים הכיר ויכיר בית המשפט במצב בו הרישיון הוא בלתי ־הדיר כמו במסגרת התא המשפחתי בין בני משפחה ולא בין פרט לרשות כמו האסמכתאות שהובאו על ידי רוקסא וקורץ. לא רק שהמקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים נדירים, אלא שלא הוכחו כל רכיבי זכות הרשות הנ"ל (הסתמכות והשקעת כספים להשבחת רצועת החוף).

85. הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף בהינתן מעמדה הייחודי של רצועת החוף כמקרקעי ציבור – ייעוד להבדיל מאותם מקרים בהם דובר בעיקר מקרקעין פרטיים. חשיבותם של מקרקעי ציבור ומקרקעי ייעוד בעיקר נודעו בחוק ובפסיקה ככאלה שמטבעם נועדו לשמש את הציבור. על תכליתם של מקרקעי ייעוד עמד בית המשפט בעע"מ מנהליים 2273/03 אי התכלת שותפות כלכלית נ' החברה להגנת הטבע, תק־על 2006 (4), 3390, 3404 (2006) שם ציין: "תכליתם של מקרקעי ייעוד להבטיח כי הציבור לא ינושל ממקרקעין המשמשים במישרין לתועלתו (י' ויסמן, דיני קנין – חלק כללי (תשנ"ג) 276; כן ראו פסק הדין שניתן בת"א 7139/03 מנהל מקרקעי ישראל נ' עיריית אילת ואח' אשר ציינו לעיל, ויפה לעניינו גם כאן). פינוי רוכלים מטיילת אילת בה ישבו ועבדו בידיעה ברורה של כל הרשויות הרלוונטיות ואשר העלתה את סוגיית מעמדו של המנהל כמופקד על ניהול מקרקעי המדינה בין היתר כנגזרת של חיוניותם וחשיבותם של מקרקעי המדינה כמשאב ציבורי חיוני בעל ערך רב ומוגבל. כן ראו בעע"מ 10277/06 חברת פנינת אילת בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה דרום, שם התייחס בית המשפט לצורך להבטיח את השמירה על חוף הים באילת כמשאב טבע.
בענייננו, רצועת החוף המשתרעת לאורך 100 מטרים (כטענת המנהל) ו־240 מטרים (טענת רוקסא וקורץ) ובנוסף לה – 80 דונם ים שהם מושא המחלוקת בשלוש התובענות. המדובר ברצועת חוף מפעימה ברקע הנוף הייחודי בו היא ממוקמת. רצועת החוף ומי הים הם הייחודיים שבין מקרקעי ייעוד ואינם אלא אחוז קטן ביותר ממקרקעי הציבור, והם מיועדים לשימושו של הציבור הרחב כעולה מתב"ע 53/114/03/02 שאוּשרה ביום 16.4.2003; ותב"ע 12/114/03/2 (אוּשרה ביום 23.1.1981) וכן תמ"א 13, לחופי מפרץ אילת, הקובעת כי ייעוד המקרקעין הינו חוף ים ונועד לשמש כאזור חוף רחצה ושטח ציבורי פתוח.

86. נראה כי הטענה לפיה התנגדות המנהל להמשך החזקתם ברצועת החוף נובעת מאינטרסים כלכליים טהורים אשר נועדו לפנות את רוקסא וקורץ שהם "מגשימי החזון הציוני" לטובת משקיעים אולי הון שיתרמו ויכניסו כסף לקופת המדינה והכל בכסות האינטרס הציבורי (סיכומים, עמ' 40, סעיף 157) – מוטב שלא הייתה נטענת כלל – שהרי הם אלה שעשו במרץ על מנת להביא לכך שמר דיויד לואיס המנוח ישקיע בהקמת מלון על רצועת החוף, ומי היה דיויד לואיס המנוח אם לא בעל הון ומשקיע, האם הכנסת הכספים בהקמת בית מלון על ידי דיויד לואיס בשותפות עם רוקסא וקורץ, לכיסם הפרטי של רוקסא וקורץ היא לטובת האינטרס הציבורי?

המנהל, אמון על מקרקעי המדינה וחובתו לעשות כל שניתן למנוע העברתם לידיים פרטיות והתנהלותו במקרה דנן מתיישבת עם שיקולים של צדק סביבתי בנוגע למשאבים החופיים של מדינת ישראל לרבות בשימור גישה חופשית של הציבור לחוף ובניגוד לכל תפיסה בייחודם לקבוצות מצומצמות. שיקולים אלה עוברים כחוט השני בפסיקת בית המשפט בעיקר בכל הנוגע לאינטרס המדינה בקרקע חופית, והם הוכרו ועמדו בבסיס החקיקה מקדמת דנא וזו המודרנית כמגינה על חופי הים, כמו גם בתכניות המתאר הארציות הנוגעות לרצועות חופי הים, הנודעות כבעלות ערך נורמטיבי ומעמד של חיקוק (ע"א 3213/97 נקר נ' הועדה המקומית לתו"ב הרצליה, פ"ד נג(4) 625,0634) ואשר מגדירות את ייעוד המקרקעין כחוף רחצה להנאת הציבור כולו.

חוק המקרקעין ייחד סעיפים למקרקעי ייעוד ובין היתר: תכנית שיש בה חלוקה חדשה, שאושרה סופית והועברה לרישום לפי סימן ז' של פרק ג' לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965;סעיף 111 הקובע איסור על עריכת עסקאות במקרקעי ייעוד , ו שעסקאות שנערכו בהם חסרות כל תוקף ואינן ניתנות לאכיפה או לרישום; סעיף 112 הקובע כי במקרקעי ציבור לא תקום זכות לרכישה מקל וחומר במקרקעי ייעוד; וסעיף 113 הקובע שאין התיישנות במקרקעי ייעוד, וכי במקרקעי ציבור לא תתחיל תקופת ההתיישנות קודם היום שנרשמו המקרקעין על שם בעליהם.

87. בהינתן כי ענייננו במקרקעי ייעוד ולא בקרקע פרטית, הרי שגם אם הייתה מוכחת הסתמכות והשקעה כספית – דין תביעת המנהל לפינוי רצועת החוף היה להתקבל. בהקשר זה אוסיף, כי בטענת רוקסא (סיכומים, סעיפים 136–138) לפיה הזכויות, שימוש והחזקה במקרקעין, מכוח רשות חוזית או מכללא, אינם מהווים זכות במקרקעין עליה חל חוק המקרקעין ולפיכך אין מניעה או הגבלה כלשהי על הענקתה ביחס למקרקעי ייעוד כנקבע בסעיף 111 לחוק – אין בה להועיל להם.
טענתם לרשות החזקה ושימוש בלתי־הדירה "לובשת אדרת" בדמות רישיון במקרקעין והיא למעשה מעין בעלות במקרקעין, המרוקנת ממש מזכויות המדינה במקרקעין וספק בעיני אם אינה עולה כדי זכות ממש כמשמעותה בחוק המקרקעין.

הרציונל של הדברים בצידם, לאמור – לפי סעיף 2 לחוק המקרקעין המונח "בעלות" מוגדר כיכולת להחזיק במקרקעין ולעשות בהם כל שימוש, ופשיטא כי מקום בו ייקבע שאין המדינה יכולה לשלוט אפקטיבית במקרקעי ציבור, ובוודאי כאשר מדובר במקרקעי ייעוד, כי אז נשללת הימנה הבעלות המעשית במקרקעין.

מסקנה דומה נלמדת אף מהוראת סעיף 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל, הקובע כי לא תועבר הבעלות במקרקעין "בכל דרך אחרת", וברור כי הותרת החזקה המעשית במקרקעין בידי רוקסא וקורץ תכרסם ברציונל הגלום בהוראת הסעיף.

קליטתו של המושג רישיון במקרקעין במשפט הישראלי מן המשפט המקובל האנגלי בסוף שנות ה־40, כמושג מבחין מן המושג שכירות מקרקעין, נבעה משיקולים חברתיים ובעיקר כדי לעקוף את חוק הגנת הדייר ולתת פתרון באמצעות הכרה כי בנסיבות מסוימות יהיה בלתי־צודק לאפשר לבעל מקרקעין להתנער מן הרשות שנתן לפלוני בנכס (ראו במאמרה של פרופ' נינה זלצמן רישיון במקרקעין). ספק גדול בעיניי אם ניתן לעשות ב מושג רישיון במקרקעין כדי לחתור תחת מטרתו של סעיף 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל השולל העברת הבעלות במקרקעי ישראל. ראו בהקשר זה ב ע"א 520/8 מדינת ישראל נ' עבדאללה אסעד שבלי, פ"ד מו (2) (1992) 81, 86–87 (להלן: "עניין שיבלי") שם נקבע כי יש לחתור להגשמת מטרתו של סעיף 1 הנ"ל ולהעדיף פירוש מרחיב כנגד כל העברה של המקרקעין לידיים פרטיות.

עוד ראו בהקשר הנ"ל פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"א 1182/06 מדינת ישראל נ' אבו עראר שבו נדחתה עמדת בי ת המשפט קמא, לפיה הגם שלמשיבים אין זכות קניינית הרי שנוכח מצגים שנתנו להם נשללה זכות המדינה לפינויים:
המשיבים יושבים על מקרקעי המדינה. ביהמ"ש קבע כי אין בידם הסכם רכישה ולא הבטחה שלטונית [...] המשיבים השתלטו על המקרקעין מבלי ששילמו התמורה עבורם [...] ביהמ"ש דחה תביעת המערערת לפינויים מהשטח. פירושה של דחייה זו יצירת זכות קניינית במקום שאינה קיימת. משמעות פסה"ד היא שהמשיבים יוכלו לנצח לשבת במקרקעין אלה ולא ניתן לפנותם. הפגם היחידי בזכות זו, שביהמ"ש העניק למשיבים, שהמקרקעין לא יירשמו על שמם [...] ביהמ"ש נתן למעשה לגיטימציה לתפיסת מקרקעי המדינה, השתלטות עליהם ללא תמורה, ובניה ללא היתר בניה כנדרש בחוק... (עמ' 10 לפס' הדין).
בהמשך לאמור שלל בית המשפט את ניסיונם של המשיבים לאבחן את הוראת סעיף 1 לחוק י סוד: מקרקעי ישראל (עמ' 12 לפסק הדין) וקיבל את עמדת המדינה שמתן גושפנקא לחזקה, בלא שיש בצידה זכות מוכרת כדין, שקולה כפגיעה חמורה בזכות הבעלות. על יסוד האמור, התקבל ערעור המדינה, והמשיבים חויבו בהוצאות.
סיכום הדברים – לרוקסא וקורץ לא נ יתנה רשות מכללא – הדירה ובלתי־הדירה. וגם אם היה נקבע כי לרוקסא וקורץ רשות מכללא הדירה זו אינה מונעת מבעל המקרקעין להביא לסיומה בכל עת על ידי גילוי התנגדותו כלפי פלוני להמשיך לעשות ברשות, ובעניינו המנהל גילה דעתו כבר בשנת 1988 כי על רוקסא וקורץ לפנות את רצועת החוף.

האם רוקסא וקורץ השביחו את המקרקעין
88. לטענת רוקסא וקורץ ככול שייקבע כי יש להורות על ביטול הרשות שבידם הם זכאים לפיצוי בגין ביטולה. ראשית יש לציין בהלכה כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה זכות לקבל פיצויים עקב ביטולו, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ומכוחם של שיקולי צדק. (ראו בעניין זה בת"א 1910/93 מרדכי עמרני נ' רמי עמרני, פ"ד נה(4) 211; ע"א 2798/02 רחמים כהן ואח' נ' היכלי בידור בע"מ, ניתן ביום 24.7.07; רע"א 1156/02 חיר נ' חיר, פ"ד נז(3) 943 (2003)).

שנית, הטענה לפיצוי הועלתה רק בכתב ההגנה מטעם אלי וזוהר רוקסא כנגד תביעה לסילוק יד שהוגשה על ידי המנהל ואין ליחסה לתביעותיהם של רוקסא וקורץ לסעד הצהרתי ו/או כדי לחייב את עיריית אילת.

כך או כך, פיצוי עקב ביטול רשות קיימת יהא בגין השקעות אשר מוסיפות ומשביחות את המקרקעין ומצדיקות מתן פיצוי על ידי מבטל "הרשות". הנטל להוכיח את השבחת הנכס ואת שיעורו מוטל על הטוען, וכפי שהראינו לעיל, רוקסא וקורץ לא עמדו בנטל הוכחת השבחת הקרקע, לא שיעורה במסמכים רלוונטיים, גם לא הוכחה השבחה בכלל. נזכיר כי המקרקעין הנדרשים השבחה הינם מקרקעי החוף, לא עסקי הדיג השונים ולא מפעל הדגים אלקטרו דג שהיו בבעלותם.

פעולות הנחשבות להשבחה הן־ הקמת מבנים של קבע ו/או שיפוץ למבנה קיים, (למשל ראו תאק (ת"א) 11 ־09־44723 האני בן טאג'י אבו זייד נ' הפטריארכיה הארמנית של ירושלים ), נטיעת עצים, שינוי ייעוד, וכדומה. בענייננו, השקעה בציוד דיג לקיום מפעל "אלקטרו־דג" שהיה בבעלותם של רוקסא וקורץ שכירת עובדים, פיתוח שיטות דיג, הכשרה מקצועית, ביצוע ניסויים בדגה, או ניסיונות להסדיר הזכויות – ככל שהיו, אינם נחשבים להשקעות המוסיפות למקרקעין או להשבחתם, מה גם שטענה זו שלא ניתן לראות בה השבחת מקרקעין, גם היא לא הוכחה כלל.

לחוות הדעת השמאית שהוגשה מטעם רוקסא וקורץ אין להוכיח בדבר השקעות שנעשו. חוות דעת השמאי מפרטת בערך הקרקע ולא מחוברים או נטועים או כל השקעה שנעשתה. כמו כן לא הוגש תחשיב מפורט לגבי הפיצוי הנדרש על ־ידיהם, מהן ההכנסות שיהיו להם מעסקי הדיג בחוף (יש להביא בחשבון כי עסקי הדיג האחרים שלהם כמו למשל ממפעל "אלקטרו־דג" נקלע לקשיים כלכליים ונסגר). וכאמור רצועת החוף אין בה דבר מלבד חול.

כך או כך ככל שהשקיעו בעסקים אחרים שהיו להם (לא הוכח), השקעות אלה נעשו במטרה לשרת עסקיהם האחרים ולא להשבחת רצועת החוף. בל נשכח כי רוקסא וקורץ נהנו משך שנים ארוכות מרצועת החוף באופן בלעדי, כחוף פרטי. ונוסיף, כי גם אם פעילות הדיג של רוקסא וקורץ הייתה מתובלת בעשייה חלוצית כטענתם, הרי יש להביא בחשבון את השנים הארוכות של פעילות דיג מאזור רצועת החוף אשר סיפקה להם פרנסה והפקת רווחים בלי שהצטרכו להשקיע כספים – ובלי ששילמו למדינה כבעלת המקרקעין דמי שכירות בתמורה לשימושם ולהחזקתם – תוך שהם פוגעים בזכותן הקניינית של המדינה ועיריית אילת כב נות רשות לפתח את רצועת החוף לשימוש הציבור כולו.

בהעדר עילה משפטית לפסיקת פיצויים לטובת רוקסא ו/או קורץ אשר נזכיר אינם בעלי רשות כלשהי במקרקעין – דין טענתם לפיצוי להידחות.

האם יש לחייב את רוקסא וקורץ בדמי שימוש ראויים
89. עיינתי בסיכומי הצדדים בהקשר זה ואומר כי התלבטתי בשאלה זו. על פני הדברים החזיקו רוקסא וקורץ משך שנים ארוכו ת ברצועת החוף בלי ששילמו תמורתה ותוך שהם מונעים ממנהל מקרקעי ישראל ועיריית אילת לפתוח את רצועת החוף לשימוש הציבור כפי ייעודה. יחד עם זאת, במכלול הדברים ו הנסיבות הייחודיות של המקרה שלפניי, לרבות העובדה שמנהל מקרקעי ישראל לא בא בשום שלב בדרישה מאת רוקסא וקורץ לדמי שימוש ראויים, לרבות באותם מכתבי התראה לא מעטים שהוחלפו בין הצדדים, הרי שהדרישה בתביעתו לסילוק ידם מרצועת החוף בשנת 2005 ובשיהוי של שנים רבות מצאתי לנכון לדחות רכיב זה בתביעת המנהל.

האם ניתנה לרוקסא ולקורץ הבטחה שלטונית
90. לטענת רוקסא וקורץ המנהל והעירייה נתנו לחברי הקבוצה הבטחות שלטוניות שונות להסדרת זכויותיהם ביחס לרצועת החוף. מכאן, וגם אם יקבע כי לא קיים בידם רישיון בלתי־הדיר, מכוח רשות מפורשת או רשות מכללא הרי שממילא, ניתנה להם על ידי המנהל הבטחה שלטונית, לפיה זכויותיהם ביחס לרצועת החוף יוסדרו באופן פורמלי, בין אם על דרך של מתן הרשאה לשימוש ברצועת החוף (כך שיהיה נגיש לציבור, אך בה בעת יוכלו חברי הקבוצה להפעיל במקום אטרקציה תיירותית, כגון כפר דייגים או מסעדה) ובין אם על דרך של פינוי רצועת החוף והקצאת מקרקעין חלופיים לטובת חברי הקבוצה.

לטענתם, הבטחה להסדרת זכויות הקבוצה על ידי המנהל נתנה במספר הזדמנויות שונות, ולמעשה ניתנו להם 5 הבטחות וכל הבטחה בפני עצמה מקימה עילת תביעה לקבוצה, וכי רצף ההבטחות מלמד על קיומה של הבטחה כללית ומפורשת, לפיה המנהל יפעל להסדרת זכויות הקבוצה ביחס לרצועת החוף במתווה כזה או אחר. משהופרה ההבטחה על בית המשפט לחייב את המנהל לקיים את הבטחתו, להכיר בזכויות חברי הקבוצה ולהסדירן באופן פורמלי.
הבטחה ראשונה ניתנה לדידם על ידי המנהל כבר בשלהי שנות ה ־80 תחילת שנות ה־90, במסגרת דיונים שהתקיימו בין חברי הקבוצה לבין עיריית אילת והמנהל בהם הוסכם, כי המנהל יחכיר את רצועת החוף לעירייה, והעירייה מצידה תיתן לחברי הקבוצה אפשרות להמשיך בפעילות הדיג בשטח מצומצם מרצועת החוף ובמקביל לנהל ולהפעיל אתר נופש וזאת כעולה בסיכום פגישה מיום 9.8.89 שערך בא כוח הקבוצה, י' גפני ז"ל. הבטחה שנייה ניתן למצוא במכתב המנהל מיום 15.8.91, חתום בידי מנהל המנהל, גדעון ויתקון, אל שר החקלאות דאז, רפאל איתן ז"ל, לפיו, המנהל סיכם עם ראש העיר, מר הוכמן, כי יימנעו מלהגיש תביעת פינוי וסילוק יד כנגד חברי הקבוצה במגמה להגיע להסדר מתוך הבנה והסכמה. הבטחה שלישית במסמך מיום 5.1.92 בו כתב סמנכ"ל ומנהל עירוני במנהל לראש העיר דאז מר רפי הוכמן מכתב ובו הציע כי רצועת החוף תפונה ותינתן הרשאה לשלוש שנים לפריש ׂת רשתות בחלק הימי של רצועת החוף אשר יהיה פתוח לציבור פרט למועדים בהם מושכים את הרשתות מהים לכיוון החוף; יוקצה שטח להקמת מסעדה כשהשטח יאותר על ידי המחוז ויביא את העסקה לאישור המנהל. הבטחה רביעית ניתן למצוא בסיכום פגישה שנערכה בין המנהל העירייה וחפח"א בשנת 1994, לפיו, סוכם בין הצדדים כי ראש העיר דאז, מר קדוש , ידאג לפינוי חברי הקבוצה מרצועת החוף ובמקביל תוקצה להם קרקע חלופית במיקום אחר וכי עד להסדרת היעוד הסופי של המקום תוסדר לחברי הקבוצה הרשאה לשימוש חורג. להצעה זו, ניתנה הסכמת חברי הקבוצה כפי שעולה ממסמכים שהוגשו על ידי חברי הקבוצה (סומנו כנ/3 ו ־נ/4). הבטחה חמישית כעולה מפגישה מיום 8.12.96 במשרדיו הראשיי ם של המנהל בירושלים, בנוכחות ממלא מקום מנכ"ל המנ הל, מר מירון חומש, ב"כ הקבוצה, גב' לאה רוקסא, מנכ"ל חפח"א, אודי הראל ונציגים נוספים מהמנהל. במסגרת אותה פגישה סוכם, כי חברי הקבוצה יפנו את רצועת החוף, ובמקביל תוקצה להם קרקע שנמצאת מזרחית לרצועת החוף בגודל של כ־2.5–3 דונם. נוסף על כך, המנהל התחייב להעביר לחברי הקבוצה חוזה חכירה.

לטענתם ההסכמות נעשו לאחר ועל אף שהמנהל הביע עמדתו כאילו חברי הקבוצה מחזיקים ברצועת החוף שלא כדין, ההסכמות הושגו בנוכחות ובאמצעות בכירים מהמנהל מהעירייה ומחפח"א, ביניהם, עו"ד אפרים קרון – מנהל מחוז דרום במנהל, הגב אליהו, מנהלת עסקאות במחוז דרום במנהל, ועוד אחרים, המוסמכים לתת אותם, וכי כל רכיביה של הבטחה שלטונית מתקיימות.

91. המנהל ועיריית אילת טענו כי טענת רוקסא וקורץ בדבר הבטחה שלטונית היא לא אחרת מאשר עיוות המציאות תוך ניסיונם למנוע את פינויים מקטע החוף שהם אוחזים באופן בלתי־חוקי. המנהל והעיריה טענו כי מעולם לא ניתנה על ידי מי מהם הבטחה מנהלית ולא הוכח כי ניתנה הבטחה כזו – לא במפורש, כנדרש מהבטחה שלטונית, ואף לא במשתמע, לא על ידי המנהל ולא על ידי העירייה.

בסיכומיהם עמדו בהרחבה בהשתלשלות המשא ומתן שנוהל לפרקים עם רוקסא וקורץ במהלך השנים והחל מיום שנודע למנהל דבר ההחזקה והשימוש שעושים רוקסא וקורץ ברצועת החוף ועד לשנת 2003 תוך שהפנו למסמכים רבים אשר צורפו בעיקר לתצהירה של גב' שולמית אליהו. בתמצית הדברים – מעולם לא הובטחו הבטחות מנהליות לרוקסא וקורץ, להסדרת זכויותיהם שכן זכויות מעולם לא היו להם והם לא הוכיחו זכויות אף לא הבהירו באותם זכויות נטענות. כל ההצעות שהוצעו הועלו לפי בקשת התובעים, לפנים משורת הדין ובמסגרת משאים ומתנים על תנאים שביקשו רוקסא וקורץ כתנאי לסילוק ידם מן המקרקעין, ותחת דרישת המנהל אשר חזר ודרש בכל הזדמנות ובכל דיון וישיבה פינוי רצועת החוף. אין ולא היה במשא ומתן מחוץ לכותלי בית המשפט־ לא א ישור זכויות כי כאלה לא היו להם, לא הסכמה להישארותם על המקרקעין ולא התחייבות לפיצוי. עוד הוסיפו כי בכל מקרה ההצעות לא התגבשו כלל שכן רוקסא וקורץ נסוגו מהמשא ומתן במרבית הפעמים.

92. האם ניתנה הבטחה על ידי המנהל – טענת המנהל (סיכומי תשובה) לפיה רוקסא וקורץ מבקשים ללמוד על קיומה של הבטחה מנהלית מחייבת ובלתי־ניתנת לביטול ממתן פרשנות לדברים שאינם בתוך ההקשר הנכון והאמיתי, יש בה ממש. סיכומי הישיבות וכך גם התכתובות השונות בין הצדדים ובין גורמי שלטון אחד למשנהו הם חלק מהמשא ומתן שהתנהל בין הצדדים במטרה להגיע לפשרה מבלי להיזקק לפניה לערכאות. למעשה, רוקסא וקורץ מבקשים לראות הבטחה שלטונית, בחמישה מסמכים, כל אחד מזמן אחר, אותם שלפו מתוך שרשרת מכתבים ענפה ותוך ניתוקם משרשרת בדמות הליך של משא ומתן בניסיון להגיע לפשרה, שראשיתו בשלהי שנת 1998 עם ידיעת המנהל והדרישה לסילוק ידם מרצועת החוף, ותוך ניתוקם מהקשרם הנכון.

הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב כי על מנת לבסס את טענת ההבטחה השלטונית עשו רוקסא וקורץ שימוש במרבית המסמכים בטענתם לניהול משא ומתן שלא בתום לב על ידי המנהל ועיריית אילת. ההקשר הנכון שיש לקרוא מסמכים אלו בתוך וכחלק בלתי־נפרד ממו"מ שהתנהל לפרקים בין הצדדים משך שנים ארוכות ואשר כשל בכל פעם עד להגשת התביעה נגדם בשנת 2005.

93. הבטחה ראשונה נטען נמצא במסמך הראשון אליו הפנו רוקסא וקורץ, הוא סיכום פגישה מיום 9.8.89 ולא בכדי התחילו טענתם במסמך זה ולא בראשון מבין המסמכים שהוגשו במסגרת המשא ומתן שהתנהל בינם לבין המנהל – ה וא מכתבו של עו"ד קרון מיום 24.6.1988 לעו"ד גפני. יש לחזור ולהדגיש כי כניסת המנהל למשא ומתן עם רוקסא וקורץ החל בהתערבות ראש העיר הוכמן ב־1988 אז יצאה תחת ידו המלצה ראשונה וישיבה ראשונה התכנסה כמפורט בפרקים קודמים , כשהבסיס למשא ומתן ה וא דרישת המנהל מרוקסא ו מקורץ לפנות את רצועת החוף תוך שהובהר להם כי אין ברישיונות הדיג ובמפת הדיג כדי להקים להם זכויות (ראו מכתבו של א' קרון, מנהל המחוז במנהל, מיום 24.6.1988 במענה לפנייתו של עו"ד גפני מיום 15.4.1988 ) ולשנות מדעתו כי עליהם לפנות את רצועת החוף. ונחדד, לא נוהל משא ומתן בין הצדדים להסדיר זכויות קיימות של רוקסא וקורץ, כי כאלה לא היו להם, אלא לפינוי רצועת החוף בדרך של פשרה.

אחזור להזכיר כי רק משום התערבות ראש העיר הוכמן, התערבות גורמים שונים בהמשך לצד עובדת שימושם והחזקתם של רוקסא וקורץ באותה עת ברצועת החוף לפעילות דיג ממנה התפרנסו, נאות המנהל לנהל משא ומתן עם רוקסא וקורץ תוך שכבר במכתבו הנ"ל מיום 24.6.88 לצד דרישתו לפינוי מיידי של רצועת החוף הוסיף כי מוכן יהיה לבחון ולהמליץ על שטח חלופי עבור והכול בהתאם לנוהלי המנהל ולהוראות החוק. עוד אחזור לציין העובדה כי התנגדות המנהל להמשך ישיבתם של רוקסא וקורץ שזורה הייתה לאורך כל המשא ומתן, כמו גם הבהרתם כי כל הקצאה של קרקע חלופית או הקצאת חלק מרצועת החוף מותנית בהיתרים והסכמות של גורמים שונים לרבות מועצת המנהל.

מן המפורסמות היא כי הליך של הקצאת קרקע ובניה במקרקעי המדינה הינו מורכב ומלבד המנהל מעורבים בו גורמים שונים ורבים והוא כפוף ומצריך קבלת אישור של מספר גורמים, ביניהם הסדרת הפן החוזי/קנייני והזכויות במקרקעין מול הבעלים – דהיינו המנהל וגורמים נוספים בהתאם לאופי ומהות המקרקעין (במקרה הנדון משרד התיירות). ברי גם שיהא צורך בהסדרה תכנונית לבניה והשימוש מול גורמי התכנון השונים לרבות מוסדות התכנון המוסמכים (המלצת העיריה בה רוצה היזם להקים את עסקו, תוכניות בנייה, תב"ע ותמ"א ראו בפירוט בתצהירה של שולמית אליהו וכן בפרוטוקול הדיון מיום 5.9.2012 בעמוד 110) והדברים מקבלים משנה תוקף עת מדובר במקרקעי ייעוד.

סיכום הישיבה מיום 9.8.89 כמוה כמו ישיבות רבות שהתקיימו בין הצדדים, כמו סיכום פגישה שנערכה בין המנהל, העירייה וחפח"א בשנת 1994, כמו סיכום הפגישה שהתקיימה ביום 8.12.96 במשרדיו הראשיים של המנהל בירושלים, בנוכחות ממלא מקום מנכ"ל המנהל מר מירון חומש וגב' לאה רוקסא ואחרים – הינם חלק מאותם ניסיונות של המנהל להגיע לפשרה במסגרת המשא ומתן שהתנהל לפרקים עם רוקסא וקורץ כשבתווך מנסה לסייע עיריית אילת עם ראשי העיר המתחלפים. עמדתו הנחרצת של המנהל לפינוי מידי של רצועת החוף כמו עמדתו בדבר הקצאת קרקע חלופית (כחלק מרצועת החוף או בגב החוף) בהתאם לכל דין ודרישה חוקית – הייתה ברקע כל אחת מהפגישות שקדמו לפתיחת המשא ומתן ובפגישות שהתקיימו במהלך המשא ומתן לרבות הפגישות הנ"ל – והייתה ידועה היטב היטב לרוקסא וקורץ ואלה שייצגו אותם.

ממסמכים אלה ועוד רבים אחרים שתקצר היריעה מלחזור ולפרט בהם – המנהל חוזר ודורש את פינוי רצועת החוף – אולם רוקסא וקורץ סירבו לפנות את רצועת החוף וגם סירבו לשלם עבור כל הקצאת קרקע אחרת (ראו בפירוט בסיכומי המנהל עמ' 53–61).

על מטרת פנייתו של יצחק רוקסא ז"ל למנהל באמצע שנת 1988 הרחבנו בפרק קודם. נזכיר שבתביעתם טענו אלי וזוהר רוקסא כי אביהם פנה למנהל לצורך "הסדרת זכויותיו" תוך שהותירו טענתם לזכויות מעורפלת במהלך כל בירור המשפט ועד להגשת סיכומיהם שאז טענו כי הזכויות הנטענות הן רשות לשימוש והחזקה לפעילות דיג שהותרה להם עוד לפני שנים רבות. הראנו כי לא מדובר בהסדרת זכויות – שכן לא היו זכויות להסדיר. הראנו כי מלבד הזכות לדוג דגים באזור הימי של רצועת החוף לרוקסא וקורץ מעולם לא היו זכויות במקרקעין, ויש להיזהר מאותה מהמחזוריות בסיכומי רוקסא וקורץ בנוגע "לזכויות חברי הקבוצה" ו"הסדרת זכויות חברי הקבוצה". ראינו כי לא "הסדרת הזכויות" הייתה מטרת יצחק רוקסא ז"ל שהרי אין חולק כי עד אז וכל עוד המנהל לא ידע דבר החזקתו והשתלטות על רצועת החוף, אף אחד לא פנה אליו בדרישה כזו או אחרת לפנות או לצמצם בפעילות הדיג. הראינו כי לאחר שהיקף הדיג ירד, וקשתה פרנסתם מן הים (בניגוד לרצועת החוף), ולאחר פינויים מהעסק אותו ניהלו בנואיבה, פנה תחילה יצחק רוקסא ז"ל, בשנת 1982, לראש העיר המכהן אז, גדי כץ. בחלוף כשלוש שנים שבהן לא נראה שנעשה דבר מצדו בעניין הסדרת הזכויות, בשנת 1988 פנה למנהל. יכול שמטרתו בשנת 1988 הייתה להתפרנס מרצועת החוף עצמה (בניגוד לפרנסה מדיג מהים) ויכול שמטרתו הייתה להפיק ממנה רווחים וגם יכול שניהם יחד, וזאת ביודעו כי המנהל הוא הגוף שיכול לסייע בידו (שהרי ניסיונו בשנת 1982–1983 מול גדי כץ והחברה לפיתוח חוף אילת לא צלחו).

עיון בשרשרת המכתבים והמסמכים הרבים שצורפו לתצהירים מטעם הצדדים ובעיקר אלה מטעם המנהל, מבסס את טענת המנהל לפיה מטרותיו או רצונותיו של יצחק המנוח בנוגע למקרקעין היו מעורפלות, והדברים נוגעים וקשורים לטענתם להבטחה שלטונית וניהול משא ומתן שלא בתום לב. בעוד שהמנהל במסגרת תפקידו ומטרתו לשחרר את רצועת החוף מאחיזתם הלא חוקית של רוקסא וקורץ והנגשתה לציבור הרחב, לאחר ותוך כדי דרישתו הברורה לפינוי רצועת החוף, נאות להעלות מספר הצעות ולבחון מספר הצעות אף מטעם רוקסא וקורץ, וקיים דיונים וניסיונות רבים להידברות ופשרה ־ יצחק רוקסא המנוח וקורץ סירבו בתוקף לפנות את רצועת החוף כשמצד אחד ביקשו הקצאת קרקע מתוך רצועת החוף או אחרת והעלו השגות ביחס למיקומה גודלה ולרבות תקופת חכירתה, ומצד שני סירבו לשלם עבור הקצאת קרקע חלופית בתמורה לפינוי.

כטענת המנהל, רוקסא וקורץ מבקשים ללמוד דרך פרשנות על מתן הבטחה מפורשת מה שכשלעצמו מלמד שאין מדובר באמירות ברורות, מפורשות ובעלות לשון של התחייבות, אם נדרש לחלץ אותן בדרך של פרשנות. גם טענתם לפיה יש לכל הפחות לראות ברצף ההבטחות הנ"ל הבטחה ברורה וכללית כי המנהל יפעל להסדרה פורמלית של זכויות הקבוצה ביחס לרצועת החוף, בין אם על דרך של מתן הרשאה פורמלית להחזקה ושימוש ובין אם על דרך של פינוי והקצאת מקרקעין חלופיים – אין בה ממש. בנוסף, כטענת המנהל, הכיצד יכולה כל אחת מההבטחות להן טענו רוקסא וקורץ להמשיך ולהתקיים אם באה אחרת תחתיה, ו הכיצד בכלל יכולות חמש הבטחות שונות להתממש כולן יחד או לראות בכולן יחד הבטחה כללית ל"הסדרת זכויותיהם" במקרקעין של רוקסא וקורץ.

תנאיה של הבטחה מנהלית, צריך שייבחנו לאור הוכחת קיומה של הבטחה. בבג"ץ 585/01 קלכמן נ ראש המטה הכללי, פד נח (1) 694, 713 (להלן: "פסק דחין קלכמן"), כלומר יש קודם לבחון אם בכלל נתנה הבטחה מנהלית, וזאת צריך שתהא ברורה, מוגדרת מפורשת ובעלת לשון התחייבות חד משמעית ולא מוטלת בספק, ושאינה בגדר הצהרת כוונות:
המשפט מכיר, בתנאים מסוימים, בתקפותה המשפטית של הבטחה מנהלית כמקור לזכות בידי מקבל ההבטחה. תנאי לכך, הוא, בראש וראשונה, כי קיימת הוכחה ברורה כי הבטחה כזו אכן ניתנה. על ההבטחה השלטונית להיות מפורשת וברורה ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא (בג"צ 580/83 אטלנטיק, חב' לדיג וספנות נ' שר התעשיה והמסחר, פד"י לט(1) 29, 36). מכאן, שעל הטוען לזכות על פי הבטחה מנהלית להוכיח בראש וראשונה את עצם קיומה ואת מרכיביה. לאחר שהוכחה הבטחה, יש לבחון אם נתמלאו שאר התנאים המקימים את חובת הרשות לקיימה (ההדגשה אינה במקור).

במכתבו של מנהל המנהל, גדעון ויתקון מיום 15.8.1991 לשר החקלאות דאז, רפאל איתן ז"ל כבר נגענו. מכתב זה כזכור בא על רקע מכתבו של שר החקלאות דאז למנהל ובמענה למכתבו של יצחק רוקסא אליו. במכתב אין דבר וחצי דבר עם הבטחה שלטונית אלא הודעה כי לא תוגש תביעה וכי ימשכו ניסיונות המנהל לבוא לפשרה עם רוקסא וקורץ לפנות את רצועת החוף. אין כל הבטחה כי לא תוגש תביעה לעולם, ואין ולו בין השיטין הבטחה להסדרת זכויות אלא לכך שפניו של המנהל לפשרה אם כי תחת כל תנאי ונוהל מחייבים כעולה מהמכתב. בנוסף, יש להביא בחשבון כי דברים שכתב מנהל המנהל לשר החקלאות הם הדברים העולים כבר במכתבו הראשון של המנהל מיום 26.6.88 לעו"ד גפני.

במכתב מיום 5.1.92 מעלה סמנכ"ל המנהל סיכום פגישה מיום 25.12.91 ומציין – "להלן ההסדר המוצע": בסעיף 1 "החוף הצפוני יפונה ע"י מר רוקסא לכל אורכו, כולל הריסת המבנים הקיימים ופינוי השטח מכל חפ ץ". בסעיף 2, מוסיף כי תינתן לרוקסא וקורץ אפשרות לפרו שׂ רשתות בים לצורך דיג תוך שמירה על החוף פתוח לציבור ולמעט בזמן משיכת הרשתות לחוף וכי הרשאה זו הינה למשך שלוש שנים בלבד ובאופן אישי ליצחק רוקסא . בסעיף 3, מוסיף כי יצחק רוקסא יקבל שטח לצורך הקמת מסעדה במבנה אחד בשטח בינוי כולל שלא יעלה על 120 מטר. בסעיף 4, המחוז יאתר שטח יסמן במפה ויביא את העסקה לאישור המנהל ובסעיף 5: "לוח זמנים: במידה והנושא לא יוסדר תוך 3 חודשים – תוגש תביעה לפינוי". המדובר בהצעה שהתנאי ראשון שבה הוא פינוי רצועת החוף והבאת העסקה לאישור בפני הנהלת המנהל, עסקה לפיה תתאפשר הקמת מסעדה על שטח שיאותר על ידי מי מהמנהל ותוך הקצבת זמן לפעול להסדרת כל רכיבי ההצעה, לרבות ובעיקר לפינוי הרצועה תוך שלושה חודשים ועל מנת לאפשר זמן התארגנות לרוקסא ו לקורץ (ר' נספחים 1, 4 ו־12 לתצהיר עדותה הראשית של גב' שולמית אליהו מ־2012).

באמור אין הבטחה מפורשת לחתום על עסקה ובכל מקרה רוקסא וקורץ לא הוכיחו כי עשו על מנת לקדם את מתווה הפשרה שהציע המנהל. מלבד טענות עלומות של רפי הוכמן כי העירייה ראתה בכך הסדר מחייב לא הוצג כל מסמך ושום תוכנית שאושרה או נחתמה ובעיקר רוקסא וקורץ לא עמדו בתנאי העיקרי להמשך קידום ההצעה – פינוי רצועת החוף אשר הייתה לאורך כל המ שא ומתן תנאי בסיסי וראשוני להבשלת עסקה כל שהיא. מצב דומה נמצא במתווה שעלה בסיכום פגישה שנערכה בין המנהל ובין העירייה ובין חפח"א בשנת 1994, לפיו סוכם בין הצדדים כי ראש העיר דאז, מר קדוש , ידאג לפינוי חברי הקבוצה מרצועת החוף ובמקביל תוקצה להם קרקע חלופית במיקום אחר.

אשר לעולה מסיכום הפגישה ביום 8.12.96 (ראו נספח 19א לתצהיר אלי רוקסא) שהתקיימה במשרדיו הראשיים של המנהל בירושלים, בנוכחות ממלא מקום מנכ"ל המנהל, מר מירון חומש, הגם שמיקום השטח המיועד להקצאה נכתב במפורש (חלק המזרחי של רצועת החוף) וכן גודלו (2.5–3 דונם) ועוד, נרשם כי המנהל יעביר הסכם חכירה ל־49 שנים לגבי השטח החלופי ונקבע כי תקוים פגישה נוספת בכל הנוגע לסימון השטח על ידי יתדות – אין בכך ללמד על הבטחה מפורשת . מכתבו של גפני מיום 8.4.97 ללאה ולמיכאל קורץ (ראו נספח 19ב לתצהיר אלי רוקסא) אליו הפנו בסיכומים אין בו כדי לתמוך בטענתם. ראשית, מכתבו הנ"ל של עו"ד גפני (שכזכור לא העיד) מיום 8.4.97 ללאה ולקורץ אינו מלמד על כך שההצעה בסופו של דבר התקבלה על ידם באופן מוחלט ומוגמר וכי אין מדובר בעוד ניסיון כושל. עו"ד גפני מבהיר להם בדבר תשלומים אותם הם אמורים לשלם עבור הקצאת הקרקע ולא רק למנהל אלא גם אגרות לעיריית אילת ואגרה עבור הסכם הפיתוח עם החברה לפיתוח חוף אילת, תוך שהוא מציין כי אין לו ידיעה בדבר הסכומים שידרשו לשלם.

את תשובת לאה רוקסא וקורץ למכתבו של עו"ד גפני נמנעו רוקסא וקורץ לצרף, כמו שלא צירפו את מכתבי יצחק רוקסא ז"ל למנהל אגף הדיג, כמו גם לא הובאה ראיה להוכיח כי לאה וקורץ אכן קיבלו על עצמם לשלם את שיידרש. נוסף לכך, חרף שהפגישה והסיכומים שהושגו היו כבר ביום 08.12.96 – עד למועד מכתבו של עו"ד גפני, 8.4.97 והגם שחלפו ארבעה חודשים תמימים – רוקסא וקורץ לא פינו את רצועת החוף. פינוי רצועת החוף על ידם יכול והיה מכריע את הכף לטובתם בהקשר זה שכן מלמד היה על כך שקיבלו את הצעת המנהל, הסתמכו עליה והאמינו כי הבטחה יש בידם ואולי מעבר לכך. אלא וכאמור, רוקסא וקורץ בשלהם –לא פינו את רצועת החוף גם לאחר חלוף זמן ממכתבו של עו"ד גפני אליהם, גם לא הגישו כתב ויתור לתיק המנהל, לא בוצע תשלום עבור ההקצאה ולא הובאה ראיה להוכיח כי הייתה להם כוונה לעשות בפעם זו לעומת פעמים קודמות, לא הופקה טיוטת חוזה והחוף עדיין מוחזק על ידיהם.

לא נמצא במסמכים קיומה של הבטחה מפורשת וברורה כי תחתם עם רוקסא עסקה כל שהיא במקרקעין. יתרה מכך, אין במסמכים לבטא התחייבות אופרטיבית מפורשת ומפורטת כי תיחתם עימם עסקה כלשהי, כשברי ואין חולק כי כל עסקה במקרקעי ייעוד חייבת לעבור אישורם של מספר גורמים, לרבות השר, ובדומה, עסקה להקצאת מקרקעין חלופיים בפטור ממכרז, בהתאם לחוק חובת המכרזים.

זאת ועוד, במסמך שהינו סיכום ישיבה מיום 23.02.1997 שהתקיימה אצל ממלאת מקום מ ְנהל המִנהל גב' שלומית אליהו נמצא בהקשר הנ"ל כי העסקה טעונה אישור הנהלת המנהל (סעיף 2) וכי ההתקשרות בחוזה חכירה מותנית בקבלת כתב ויתור על המקרקעין המוחזקים (סעיף 3). הינה הוכחה נוספת לכך כי המשא ומתן בגלגוליו השונים לו ּוה תמיד בסייגים ברורים, לרבות התחייבות לפינוי החוף ולתשלום כדין בגין ההקצאה תחת פינוי החוף ואישור של הנהלת המנהל. שלושה תנאים אלו היו שזורים וגלויים לאורך כל הדרך ולא ניתן לומר שהבשילו תנאים לכריתת חוזה בעוד התנאי הבסיסי של פינוי רצועת החוף לא מולא.

הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף והיבט נוסף בהינתן כי בחלוף חמישה חודשים וכבר ב־5.11.1997 עלה מתווה חדש והפעם בישיבה שהתקיימה במשרדי החברה לפיתוח חוף אילת בנוכחות מנכ"ל החברה ואלי וזוהר רוקסא (ללא נוכחות מי מטעם המנהל). מהמסמך נלמד על מתווה אחר בהתניות וסייגים מפורשים בכל הנוגע לאישור המנהל לרבות אישורו את גודל השטח שיוקצה ואפשרויות בנייה. זה המסמך לצד אי הבהירות בנוגע לסיבה האמתית או הסיבות שמנעו באמת הוצאתו לפועל של סיכום הישיבה מיום 8.12.1996 ועל רקע התנהלות רוקסא וקורץ במהלך המשא ומתן עד למועד זה לרבות סירובם המתמשך לפנות את רצועת החוף גם כשלשיטתם קבלו הבטחה מפורשת וברורה להקצאת קרקע חלופית – אינם יכולים להתיישב עם קביעה כי נתנה להם הבטחה מפורשת. לא הייתה הבטחה מפורשת, שאינה משתמעת לשני פנים להקצאות קרקע, הסדרת זכויות או פיצוי תמורת פינוי – בלא שרוקסא וקורץ יצטרכו לפנות את רצועת החוף גם בסיכום הישיבה מיום 8.12.1996 (ראו בעניין זה בסיכומי רוקסא וקורץ) או לשלם תשלום כדין. כאמור בראשית הדברים, את המסמכים יש לקרא על רקע מטרותיהם ובמסגרת המשא ומתן לפשרה שנוהל.

מכל מקום, אפילו הייתה מתקבלת הטענה הנ"ל של רוקסא וקורץ, הרי שהטענה איננה מתייחסת למקרקעין שבמחלוקת, שכן על פי כל גרסא מקרקעין אלו היו צריכים להתפנות, והטענה להבטחה שלטונית הינה בבסיסה לקבלת מקרקעין אחרים. אם ייאמר כי ההצעה התייחסה למקרקעין שבמחלוקת הרי שטענה זו אינה מתיישבת עם כך שטענת ההבטחה השלטונית הייתה לזכויות שאינן זכויות חכירה, מה גם שזכות זו לא יכולה להינתן במקרקעי ייעוד.

94. כך או כך, בכל הנוגע להחלטות ההנהלה שנתנו בעבר ביחס למשא ומתן לסילוק ידם של רוקסא מן החוף, הרי שהמנהל וכך עיריית אילת רשאים ובנסיבות המתאימות אף חייבים לשנות עמדתם. כך שגם לו היה מתחייב המנהל ליתן זכויות כל שהן בחוף או בקרקע חלופית – וכאלה לא ניתנו כאמור – הרי משעבר זמן רב מהצעה להצעה ממתווה למתווה במהלכו לא התגבשו אלה ולא מממשו, כמהלכו של זמן זה השתנו מספר פעמים חוקים ותקנות המשליכות על נסיבות העניין. נוסיף כי העובדה כי המשא ומתן התנהל לפרקים בפרק זמן ממושך והצעות שהועלו מפעם לפעם לא יצאו לפועל מדברת בעד עצמה בכל הנוגע ליצירת ציפיות על התגבשות זכויות אצל רוקסא וקורץ. בהקשר זה ראו בע"א 5035/98 משה"ב חברה לשיקום בניין ופיתוח בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נ"ו (4) 11, 22 ו־23 (2002), שם בית המשפט קבע כי
עיקרון הסופיות אינו חל לגבי החלטה מינהלית כשם שהוא חל על החלטה שיפוטית. [...] החלטה מנהלית [...] אינה כפופה לא לעיקרון של גמר המלאכה ואף לא לעיקרון של מעשה בית דין. בדרך כלל היא אינה אמורה להיות סופית. שיקולים שונים עשויים לדרוש, לא פעם בנסיבות בלתי ־צפויות, שינוי או ביטול ההחלטה.

בפסק דין קלכמן הנ"ל חזר ועמד בית המשפט על התנאים המצטברים הנדרשים לחיובה של הרשות לקיים הבטחה שניתנה – נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; הוא בעל יכולת למלא אחריה; ואין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. בענייננו, גם אם נותן ההבטחה הינו מנהל המחוז בעצמו או מנהל המנהל, הוא אינו בעל הסמכות לת יתה, ובהחלט לא הוא לבדו, הן בשל מעמד הקרקע כקרקע ייעוד ואשר בהתאם לסעיף 111 לחוק המקרקעין, שר הפנים הינו בעל הסמכות לאשר עסקה בה, וכן ביחס לקרקע החלופית שהינה מקרקעי ציבור שהסמכות לאשר עסקה בה היא למועצת מנהל מקרקעי ישראל וכל זאת בהתאם להוראות החוק ונ והלי מנהל מקרקעי ישראל, כשאלה יש לומר מצאו ביטוי בהחלטות המנהל וסיכומי הישיבות.

אשר לכוונה בניהול המשא ומתן, המנהל טען כי הכוונה היחידה שניתן להצביע עליה, הינה הכוונה הטובה לבוא לקראת הנתבעים ולפנים משורת הדין. מלבד זאת לא הייתה כל כוונה אחרת מפורשת או משתמעת לאפשר ישיבתם של רוקסא וקורץ במקרקעין עד לסוף כל הדורות, שהינה למעשה הקניית זכויות דה ־פקטו, ובניגוד לחוק יסוד: מקרקעי ישראל, על כל המשתמע מכך, לרבות דרישת הסכמת השר.

עוד בהקשר זה טען המנהל כי מאחר שהמשא ומתן נוהל בתום לב תוך כוונה להגיע להסכמות (ר' סעיף 10 לתצהירה של גב' שולמית אליהו, וסיכומי המנהל בעניין זה), ניתן לומר שהייתה כוונה להקנות למו"מ לאחר שיבשיל לכדי הסכם, תוקף משפטי, אולם אלה שניהלו את המשא ומתן והבטיחו ככל שהייתה זו הבטחה, אינם בעלי יכולת למלא אחריה. כדי להגשים הלכה למעשה את הצעות הפשרה והמשא ומתן, היו חייבים לקבל אישור מאת הגורם המוסמך הוא שר הפנים ומועצת מנהל מקרקעי ישראל, מה שלא קרה מאחר שהמשא ומתן לא הבשיל לכדי שלב זה.

אוסיף על האמור כי גם אם היה המשא ומתן מבשיל לכדי הסכם, לא היה בכך כדי ל אכוף על המנהל לקיימו בהינתן שמדובר במקרקעי ייעוד שעסקה בהם מחייבת אישורו של השר הממונה. נוסף על כך את נדרש אישורה של מועצת מנהל מקרקעי ישראל שכן אין די בדברים שסוכמו במהלך משא ומתן בין רוקסא וקורץ ומי מטעמם לבין מנהל המחוז ואף מנהל המנהל עצמו. בהקשר זה ראו ע"א 5042/96 פנחס כהן נ' מנהל מקרקעי ישראל (פסקה 8) , שם עמד בית המשפט על מבנה מנהל מקרקעי ישראל:
המחוז עצמו אינו יכול לגבש את בהירות הדעת הדרושה מבחינת המנהל לשם שכלול חוזה, שכן הוא אינו האורגן בעל סמכות ההחלטה בהייררכיה של המנהל, שבה אישור העסקה נעשה על ידי הנהלת המנהל [...] ביצוע העסקה מותנה באישור הנהלת המנהל ורק עם מתן האישור, ישתכלל חוזה. חלוקה זו מקורה בעובדה שהמנהל פונה במבנה הייררכי שבו נמצאת הנהלת המנהל מעל המחוז. בעוד אשר המחוז מנהל את המשא ומתן, הנהלת המנהל היא האורגן המתאים בהייררכיה של המנהל המאשר את העסקה, ורק עם אישורה משתכלל החוזה.

כך בענייננו לא ניתן לראות במכתבים ובסיכומי הישיבות הבטחה שלטונית לביצוע עסקה, שכן לא הייתה גמירות דעת לא רק מצד המנהל אלא גם מצידם של רוקסא וקורץ.

עוד צריך להוסיף כי גם בטענה זו חוזרים רוקסא וקורץ על טענתם לפיה מדובר רישיון חוזי בהבטחה לרישיון חוזי. לטענתם ככל שמדובר בחוזה הרשאה הרי כמוהו כרישיון חוזי ולפיכך אין המדובר בעסקה במקרקעי ייעוד ולא ברור כלל אם נדרשים אישורים כלשהם לצורך מתן הרישיון או מתן ההבטחה להעניק רישיון כאמור. בטענה זו אין ממש. כל שיש בה הוא לחדד עד כמה טענותיהם של רוקסא וקורץ חלשות וחסרות בסיס ודי אם נפנה לכל אותם טענות לקיומו של משא ומתן לקראת כריתת חוזה חכירה להסדרת זכויותיהם של רוקסא וקורץ ( ראו גם ובעיקר בסיכומיהם בפרק ניהול משא ומתן שלא בתום לב). אשר להקצאת קרקע חלופית במקרקעי הציבור לה גם נדרש אישור, זה של מועצת המנהל.

נוסף לאמור, הרי שככל שהיה נקבע כי נתנה הבטחה מנהלית מפורשת הרי בנסיבות העניין קיים צידוק חוקי לביטול או שינוי ההבטחה כפי שנקבע בין היתר בבג"ץ 585/01 קלכמן נ ראש המטה הכללי פד נח (1) 694, 713: " כלל הוא, הוא כי הרשות הציבורית תוכל לחזור בה מהבטחתה, מקום שישנו טעם ענייני וסביר לכך, או כאשר קיים צידוק חוקי לכך, קרי מקום שמשקלו של האינטרס הציבורי גובר על האינטרס הפרטי והציבור בקיומה של ההבטחה..." טעם ענייני, סביר וצודק הנעוץ באינטרס הציבורי אשר גובר גם גובר על האינטרס הפרטי של רוקסא וקורץ נמצא בעובדה כי מדובר במקרקעי ייעוד שהינם רצועת חוף – שפת ים – 80 דונם מי ים ! שעל חשיבותם ומעמדם כבר הרחבנו ולא נחזור. כטענת המנהל, ברי כי חיובה של המדינה לכבד את ההבטחה הנטענת לזכויות בחוף או פיצוי הולם תמורת הפינוי יצור גושפנקה למחזיקים שלא כדין לתפוס חזקה ביודעם כי ניסיונות המדינה להגיע עימם לפשרה יחייבוה לקיימם גם אם לא יבשילו התנאים. תנאים שיוענקו למחזיק שלא כדין בקרקע חלופית (חינם), לעומת אלה שיוקצו ליזמים אחרים יביאו לתוצאה שאיננה אפשרית במערכת הבנויה על ערכים של שוויון.

95. האם ניתנה הבטחה מנהלית על ידי עיריית אילת – מן המפורסמות היא כי חלק מהליך של הקצאת קרקע נדרש יזם לקבל את המלצת העירי יה בה הוא רוצה להקים את עסקו. אין ולא יכול להיות חולק כי המלצת העירייה להקצאת קרקע בתחומה אינה התחייבות להבשלת העסקה במנהל, וודאי שאינה הדרישה היחידה הנדרשת לשם הבשלת העסקה אלא מדובר בפרקטיקה ידועה שבשלב הראשון העיריה ממליצה (ראו עדותה ובתצהירה של שרה עובדיה, על פעולות נוספות כמו תוכניות בנייה, תב"ע ועוד וכן פרוטוקול הדיון מיום 5.9.2012 בעמוד 110).

כטענת המנהל בסיכומיו, מאחר שהמלצת העירייה, מעצם טיבה וטבעה הינה חוליה בהליך חוקי של הקצאת קרקעות, היא אינה יכולה להתפרש בשום מצב כהבטחה מנהלית. הרי שאחרת כל יזם אשר קיבל המלצה אשר לא בשלה לידי עסקה במקרקעין, יתבע את העיריה לקיום הבטחה מנהלית להקצאת קרקע. כפי שראינו על רקע ההיסטוריה רבת השנים של אביהם של רוקסא בעיר אילת, עיריית אילת ניסתה לבוא לקראתם ולסייע להם, במסגרת סמכותה להמליץ ועל מנת שרצועת החוף תפונה בדרך של פשרה והידברות ולמעשה קיימה את הבטחתה לעשות כן. יש לומר כי טענת רוקסא וקורץ להבטחה שלטונית ועוד ניהול משא ומתן שלא בתום לב נגד עיריית אילת הוגשה ביחס לתקופה בה כיהנו שלושה ראשי ערים אשר העידו מטעם רוקסא וקורץ (בשים לב לאירוניה שהעירייה נתבעת על ידיהם בניהול משא ומתן שלא בתום לב ובהפרת הבטחה מנהלית).

כך או כך, שלושה ראשי העיר אילת (גדי כץ, רפי הוכמן וגבי קדוש) העידו בבהירות כי לעולם לא הבטיחו לרוקסא ו/או קורץ זכויות במקרקעין, כולם העידו כי גם אילו רצו לא היו יכולים להבטיח הבטחות משום שלא הייתה להם סמכות לעשות כן וכל סמכותם ביחס לרצועת החוף התמצתה ביכולם לתת המלצה וכך עשו (בעניין זה ראו בהרחבה בפרק קודם וכן ובהפניות ב"כ המנהל לעדותם של ראשי הערים בהקשר זה.

יש לציין כי בסיכומיהם שינו רוקסא וקורץ חזית. בניגוד לטענתם בכתבי התביעה לפיה עיריית אילת הבטיחה את הקצאת המקרקעין ואת הסדרת זכויותיהם במקרקעין, בסיכומיהם טענו כי עיריית אילת נתנה הבטחה שלטונית לקידום הסדרת הזכויות (רא ו סעיפים 235–238 לסיכומי רוקסא וקורץ). המנהל הביע התנגדותו להרחבת חזית ובצדק. למעלה מהצורך נוסיף כי גם אם הייתה הבטחה העולה לכדי הבטחה שלטונית לקידום הסדרת הזכויות – ובעניינינו לא נתנה הבטחה כאמור – הרי שזו קוימה כדבעי. עריית אילת עמדה בהבטחתה לעשות כן בכל תקופת כהונתם של ראשי הערים אשר כיהנו בתקופות בהן לכאורה נתנו ההבטחות הנטענות. אשר לטענה כי עריית אילת אינה יכולה לשנות ממדיניותה ולחזור בה מהכרה בזכויותיהם – כי זו לא רק רשאית אלא גם חייבת מקום בו השתנו הנסיבות ואין המקרים אליהם הפנתה דומים למקרה כאן. נוסף על כך יש לחזור ולציין כי לרוקסא וקורץ אין זכויות במקרקעין להכיר בהם, ובכלל אין ממש בטענה. זו כללית והם לא הצביעו מי מראשי הערים שינה ממדיניותו כלפיהם שהרי שלושה ראשי העיר אילת העידו מטעמם והמליצו נוכח הכרתם בפועלם כחלק ממייסדי העיר אילת.

די היה באמור על מנת לדחות טענה להבטחה מנהלית מטעם עיריית אילת. למעלה מהצורך נוסיף כי לא התקיימו התנאים המצטברים לחיובה של העירייה לקיים הבטחה ככל שהייתה כזו, שכן ברי כי עיריית אילת אינה בעלת סמכות לתת הבטחה להסדרת זכויות במקרקעין (ראו עדותו של אלי רוקסא מיום 12.1.12 , עמ' 23; ועדותו של מיכאל קורץ מיום 9.7.12, עמ' 80 ) והיא אינה בעלת יכולת למלא אחר הבטחה מסוג זה.

ניהול משא ומתן שלא בתום לב
96. החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במסגרת משא ומתן לקראת כריתתו של הסכם קבועה בסעיף 12(א) לחוק החוזים. חובת ניהול משא ומתן בתום לב החלה על המנהל כרשות ציבורית היא מוגברת נוכח היותו נאמן הציבור ובשים לב לחובתו לנהוג בסבירות ובהגינות.

לטענת רוקסא וקורץ בחינת התנהלות המנהל לאורך השלב הטרום חוזי בו היו מצויים הצדדים במשך כמעט שני עשורים מלמדת, כי המנהל הפר כלפי חברי הקבוצה את חובות תום הלב וההגינות המוגברות החלות עליו כנאמן הציבור. המנהל יצר מצגים כלפי רוקסא וקורץ לפיהם בכוונתו להסדיר את זכויותיהם ברצועת החוף בין אם בדרך של מתן הרשאה זמנית לשימושם ברצועת החוף ובין אם בדרך של הקצאת קרקע חלופית, תוך שהוא נוטע בליבם את התקווה והאמונה, כי המגעים ביניהם נעשים בכנות וכי ה שקעותיהם האינסופיות בניהול המשא ומתן יישאו פרי. בעוד שהלכה למעשה בכל פעם שהגיעו להסכמות עקרוניות וכל שנותר הוא לעגנן בהסכם פורמלי, חזר בו המנהל מהסכמות אלו, ללא כל סיבה נראית לעין, והחזיר את הצדדים לנקודת ההתחלה של המשא ומתן.

בתימוכין לטענה זו הפנו בין היתר למסמכים אליהם הפנו בטענתם למתן הבטחה שלטונית על ידי המנהל וכדוגמאות להעיד על מה שנטען הסכמות עקרוניות שהתגבשו בין הצדדים ואשר נוכח התנהלות המנהל לא קיבלו עיגון פורמלי בהסכם כתוב.

גם בטענה זו אין דבר וחצי דבר. בע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289, נקבעה ההלכה בעניין מבחני חובת תום הלב אשר מבוסס, בין היתר, על ההנחה כי כל צד דואג לאינטרס שלו עצמו, אך הוא עושה כן באופן הוגן, תוך הבטחת המשימה המשותפת של הצדדים. מטרתו של המנהל והאינטרס שהניע אותו מראשית המשא ומתן הינו וכטענת המנהל – מובהק – פינוי החוף, שהינו אינטרס לגיטימי וחוקי ונוגע לכלל הציבור, כשלצד זאת נראה כי עשה ולא ניסיון אחד על מנת להבטיח את המשך פעילות הדיג של רוקסא וקורץ בבחינתו הצעות שונות, כגון קרקע חלופית, הפעלת מסעדה וכפי שראינו לעיל.

בפרקים קודמים ציינתי העובדה כי המשא ומתן בין הצדדים התקיים לפרקים משך שנים, כשהתנגדותו של המנהל להחזקה ודרישתו לפינוי רצועת החוף, עוברות כחוט השני בכל חליפת המכתבים, המסמכים והפגישות , אשר תחילת ן כאמור סמוך לאחר פניית יצחק רוקסא ז"ל באפריל 1988 והמשכ ן במהלך התקופות בהן התקיימו בין הצדדים מגעים ועד למועד הגשת כתב התביעה. המנהל חזר והעלה התנגדותו להחזקה ושימוש ברצועת החוף ודרש פינוי רצועת החוף, ונראה כי התערבותם האינטנסיבית של גורמים כמו עיריית אילת, שר החקלאות דאז, רפאל איתן ז"ל ופניות מטעם עו"ד גפני כשברקע טענות להכרה וחסד נעורים למקימי אילת ומייסדיה, לצד האינטרס הציבורי לפנות את הרצועה הם שסחבו על גבם את המשך המשא ומתן שהחל ונסוג בכל פעם ובהפוגות לאורך שנים.

בסיכומיו הפנה המנהל בצורה מפורטת לסיכומי ישיבות ההנהלה שצורפו לתצהיר עדות ראשית של שולמית אליהו להוכיח דרישתו העקבית והגלויה של המנהל לפינוי החוף כתנאי יסודי לכל מו"מ או הסכם וכמו למשל: מכתבו של עו"ד קרון מיום 24/06/88 לעו"ד גפני בו, בין היתר, מבהיר כי המנהל דורש כי השטח המוחזק יפונה (נספח 6א). מכתב מיום 25/04/91, הממוען אל מר רוקסא יצחק ז"ל החתום על ידי א. סחף, יועצת משפטית במנהל, בו נדרש מר רוקסא לפנות את המקרקעין (נספח 11); מכתב מיום 05/01/92, אל הוכמן, בו מוצע מתווה להסדר שבבסיסו פינוי השטח האמור וכי במידה שהעניין לא יוסדר תוך שלושה חודשים ינקטו הליכים משפטיים (נספח 12); מכתב מיום 19.2.1992, הממוען אל יצחק רוקסא ז"ל מאת הוכמן בו נכתב כי נתבקש לברר אם יצחק רוקסא יהיה מוכן להפסיק את פעילות הדיג ולפנות את הרשתות מהים (ר' נספח 13 לתצהיר עדותה הראשית של גב' שולמית אליהו); מכתב מיום 7.2.1993, הממוען אל הוכמן, אל מר דנינו ואל מנכ"ל רשות הנמלים בו נכתב כי משפחת רוקסא ממשיכה להשתלט באופן בלתי־חוקי על החוף וכי מתבקשת התערבותם בעניין (נספח 14) מכתב מיום 26/9/94 הממוען למר גבי קדוש, ראש עיריית אילת לשעבר, ואליו מצורף סיכום דיון בעיריית אילת, המכפיף את פינוי רצועת החוף כתנאי ראשוני לכל הסדר (נספח 16); מכתב מיום 20.10.1994, הממוען אל עו"ד גפני (תשובה למכתבו של עו"ד גפני) בו נכתב, בין היתר, כי תנאי מקדמי לכל משא ומתן הוא הסמכה לפנות את כל רצועת החוף המוחזקת על ידם שלא כדין; מכתב מיום 26.12.1994, הממוען אל עו"ד גפני במסגרתו חזר המנהל, בין היתר, על הדרישה לפינוי המקרקעין (ר' נספח 19); מכתב מיום 5.7.1995, הממוען על עו"ד גפני בו נכתב בין היתר כי המנהל עומד על פינוי המקרקעין.

בנוסף ראו עדותה של שולמית אליהו שנכחה בישיבה מיום 23.2.1997 בה נכחו, בין היתר, גם עו"ד גפני ז"ל, אשר במהלכה הובהר כי התקשרות עם רוקסא לגבי שטח אחר מותנה בכתב ויתור (ר' סעיף 14 לתצהיר עדותה הראשית של שולמית אליהו). ועוד מכתבים עד לשנת 2000.

לא יכול להיות ספק בדבר הדרישה לפינוי רצועת החוף ככזאת שהייתה "על השולחן" כתנאי לכל משא ומתן ולכל פשרה.

על הנכונות ועל הזדמנויות רבות להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט בנכונותו להתפשר פרט המנהל בהרחבה בסיכומיו ולא נפרט משום קוצר היריעה ונפנה לסיכומי המנהל בהקשר זה. אם כי יש לציין בתמצית בדבר המגבלות החוקיות להם כפופים המנהל ועיריית אילת שברבות השנים הלכו והצרו עוד את צעדיהם במסגרת המשא ומתן, כמו למשל חוק חובת המכרזים התשנ"ב־1992; תב"ע 12/114/03/2 (אושרה ביום 23.1.1981; קיבלה תוקף ביום 22.4.1988): תב"ע 53/114/03/02 (אושרה ביום 16.4.2003; בתוקף מיום 16.11.2003): החלטות מועצת מקרקעי ישראל, ומדיניות ממשלה.

לא יכול להיות חולק כי המנהל מתח את לוחות הזמנים ונראה כי מעבר לטעם הטוב שכן מטרתו להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט לא יצאה לפועל בסופם של דברים ולא רק זאת אלא שההליך המשפטי עצמו ולפחות בשש השנים הראשונות התנהל בעצלתיים ולצדדים יש חלק בלתי מבוטל בהתנהלות זו כפי שניתן להתרשם מעיון בתיק. ניתן היה להמשיך ולהרחיב במהלכים שעשה המנהל על מנת לאפשר הגעה להסדר כזה או אחר בהתאם למגבלות שחלו עליו ובהתאמה לתקופות בהן נוהל המשא ומתן אולם נסתפק באמור ונשוב ונפנה בהקשר זה לסיכומי המנהל.

בכל הנוגע לתום לב ולכוונת הצדדים נלמד ממסמכים שצורפו לכתב התביעה של קורץ (אותם נמנעו רוקסא וקורץ לצרף לתצהירים מטעמם) . נלמד על כוונות רחוקות מאוד מ" אינטרסים הציוניים והלאומיים שהנחו את הצדדים באותה עת" (סיכומי רוקסא וקורץ) אשר מלמדים כי לא ב"מגשימי החזון הציוני" (סיכומי רוקסא וקורץ) ענייננו, אלא במי שמבקשים להכניס לכיסם הון על חשבון קרקעות המדינה והכל בכסות טענות של חלוציות משנות ה־50.

ראו למשל מכתב מיום 19.06.94 מאת עו"ד גפני ללאה רוקסא ולמיכאל קורץ בו הוא מתייחס לשיחות טלפון שקיים עימם לאחרונה ומוסיף:
1. כפי שמסרתי לכם קבוצת משקיעים רצינית מהארץ ומחו"ל מתעניינת בנושא. מסרנו להם פרטים באופן כללי והם גם ערים לכך כי קיימת כיום מגבלה מבחינת התכנון הנושא הקמת בתי מלון חדשים ליד החוף.
המחשבה היא (בהתאמה לדיונים שקיימנו עם העיירה והמנהל) להקים בשטח מסעדה, שירותי חוף בניצול מקסימלי האפשרי בנסיבות.
מסרנו להם גם כי על מנת להגיע להסדר עם המינהל והעיירה, ייתכן ויהא צורך לותר על חלק מהחוף זאת על מנת לאפשר קבלת היתרים וחוזה חכירה לגבי יתרת השטח .
כפי שמסרתם לנו התמורה המבוקשת על ידכם 1 מיליון דולר במזומן ו־50% מהפרויקט שיוקם.
2. נפגשנו אתמול עם מר' יוסי גוזלן מחצבה, אשר הופנה אלינו על ידי מר קורץ. מסרנו לנ"ל פרטים דומים כנזכר דלעיל. הוא מצדו אמר לנו כי מיכאל דיבר איתו גם על אפשרות אחרת, לפיה כל אחת מהמשפחות תקבל 1 מיליון דולר במזומן ללא אחוזים בשטח ולדברי מר' גוזלן דרך זו עדיפה עליו.
בשיחה טלפונית מהבוקר 16/06/94 עם מר' אלי רוקסא ועם לאה הבנתי כי הדבר אינו מקובל עליכם וכי התנאי הוא שתישארו שותפים בשטח.
מיכאל קרוץ מסר לי טלפונית ביום 16.06.94 כי יש כאן אי הבנה והוא דיבר עם מר גוזלן רק על מיליון דולר תמורה ו־50% מהשטח.
3. הייתי מציע בעוד שבועיים – שלושה ננסה לתאם ביקור באילת של קבוצת המשקיעים מהארץ ומחו"ל.
לפני שאעשה זאת אבקשכם לעדכן אותי בכל התפתחות שהייתה לאחרונה, אם הייתה, בפגישות של לאה עם ראש העיר מר קדוש.

עוד ראו מכתב מיום 11.10.1994 מאת עו"ד גפני ללאה רוקסא ולמיכאל קורץ, שם נכתב:
1. כפי שמסרתי טלפונית ללאה, נפגשתי בבאר שבע עם מנהל מחוז הדרום של מקרקעי ישראל עו"ד קרון ביום 5.10.1994.
בתחילת הדיון השיחה הייתה קשה והם פשוט דרשו פינוי השטח זאת גם בהסתמך על המכתב שגבי קדוש ראש עיריית אילת שלח אליהם, כהמשך לפגישה שלכם עם ראש העיר.
2. כזכור כתבתי לפני כחודש מכתב לראש העיר אילת וגם העברתי לו העתק פרוטוקול מישיבת רבת משתתפים שהייתה בזמנו עם רפי הוכמן ראש העיר הקודם.
העתק על כל נספחיו העברתי אליכם.
3. בהמשך הדיון הבאנו בפני מנהל מחוז הדרום טענותינו ובכלל זה הסיכום שנתקבל בשעתו גם בהשתתפות אנשי המינהל, בהמשך השיחה השתנתה לטובה גישתם.
4. מסתמנת כיום אפשרות לפיה נצטרך להסכים לצמצום שטח החוף במידה ניכרת, נקבל היתר להקמת מסעדה ו/או שירותי חוף (כגון: כלי שייט ספורטיביים להשכרה). אנו דרשנו גם זכות לקבל בחכירה ללא מכרז (כמובן כנגד התשלום המקובל) שטח בגב החוף. לא נתקבלה תשובה חיובית אך גם לא תשובה שלילית ואני ממשיכים עתה בבדיקת הנושא עם גורמים שונים כולל עם משרד התיירות, גורמי התכנון ויתכן ונצטרך להיפגש עם ראש העיר גבי קדוש.
5. בינתיים קיבלנו הצעה נגדית (להצעתנו שעובדה במשותף אתכם) מאת מר' משה בובליל מקלאב הוטל.
יש בהצעה זו שינויים רבים ואני מציע שתערכו השוואה ותתקשרו עמי טלפונית בהקדם בעניין.
6. מר בובליל מציע לקיים פגישה דחופה בנושא בתל אביב לסיכום העניין ואנא תודיעו לי בחוזר מתי תוכלו להגיע.

כן ראו מכתב מיום 28.12.1994 מאת עמוס יוסף, אחראי לנושא תעשייה ותיירות במנהל מקרקעי ישראל , לעו"ד גפני , שבו נכתב:
פנייתך שבסימוכין למנהל המינהל הועברה לטיפולי.
בהתייחס לסעיף 4 בפנייתך הריני להודיעך כי ייעודם של מגרשים 110,111,112 הינו מלונאי. ובבוא העת יוקצו מגרשים אלה, כמקובל המינהל לפי הוראות חוק חובת מכרזים התשנ"ג־1993 ותקנותיו. מבחינתנו אין למרשך עדיפות כלשהי במגרשים אלה.
דרישתנו הייתה והינה שמרשך יסכים לפנות לאלתר, באופן מלא, את כל השטח (כ ־240 מ' חוף) המוחזק ע"י מרשך שלא כדין, וזהו תנאי מקדמי להמשך המו"מ עם מרשך.
לידיעתכם כל מו"מ שיתנהל בהתאם לנ"ל, יהי כפוף לאישור בהנהלת המינהל ובכפוף לתשלום.

ראו מכתב נוסף מיום 29.5.1995 מאת עו"ד גפני ללאה רוקסא ולמיכאל קרוץ.

כן ראו מכתב מיום 4.11.1996 מאת עו"ד גפני ללאה רוקסא ולמיכאל קורץ, אשר יודגש כי נכתב זמן קצר קודם הישיבה שהתקיימה ב־8.12.1996 (מסמך ההבטחה החמישית על פי רוקסא וקורץ) בנוכחות ממלא מקום מְנהל המִנהל מר מירון חומש בירושלים, שם נכתב:
כפי שמסרתי לכם טלפונית, קבעתי פגישה עם מר מירון חומש, מ"מ מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל. הפגישה תתקיים בירושלים ביום 19.11.96.
רשמתי לפני הודעתכם לפיה רצוי שנעמוד על כך שנקבל לא פחות מ־2.5 דונם מהמינהל, או לחלופין סכום כספי בגבולות 2 מיליון $.
לא ברור לי כיום מה תהא עמדת מר' מירון חומש ולאחר הפגישה אמסור לכם דיווח.

כן ראו זיכרון דברים מיום 1.9.1997 שנערך בין לאה רוקסא ומיכאל קורץ לבין מר יהודה שפיר ועליו הם חתומים, ובו הוסכם:
הואיל ומר שפיר יהודה עזר, עוזר ויעזור לה"ה רוקסא – קורץ ביעוץ, הכוונה וניהול וכל זאת ללא תמורה.
סוכם בין הצדדים כי עם מכירת זכויותיהם של ה"ה רוקסא – קורץ [...] הנקרא חוף הים הצפוני באילת, ליד גבול ירדן, בו ממוקמת מזה שנים תחנת הדיג שלהם, ואשר הערכתו המשוערת הינה 4,000,000 $, יקבל יהודה שפיר סך של 10% מסכום המכירה, דהיינו 400,000 $ ויחזיר מחצית מסכום זה, דהיינו – 200,000 $, שהיינו סכום קבוע.
במידה והכנס יימכר בסכום של – 2,000,000 $ יקבל יהודה שפיר סך של 10 % מסכום המכירה, דהיינו – 200,000$ ויחזיר מחצית מסכום זה, דהיינו 100,000 $.
במידה והכנס יימכר בסכום של – 6,000,000 $ יקבל יהודה שפיר סך של 10% מסך המכירה, דהיינו 600,000 $ ויחזיר סך של – 200,000 $.
סכום זה יהיה מענק – מתנה על כל האמור לעיל. כדי להסיר ספק, מוצהר בפירוש כי אין כל התחייבות לעסקה במקרקעין, כי למר שפיר לא תהיינה כל זכות במקרקעין ורק בתמורה שתתקבל מימוש זכויות כאמור לעיל ובאם תתקבל, משועבדת בזה לטובת מר שפיר להבטחת המענק.
למען הסר ספקות הנכס מוערך ב־4,000,000 $ והאמור מהווה כ־10% מהסכום המשוער, שעשוי להשתנות ובמקרה כזה יוענק למר שפיר סכום לפי האמור לעיל.

כמו כן ראו סיכום ישיבה מתאריך 23.11.2000 בה נכחו גבי וייסמן מנהל המחוז, חיים בוהר ע' מנהל המחוז , שאול אל עמי היועץ המשפטי, ז והר שליפמן שמאי המחוז, זוהר ואלי רוקסא – אשר מדבר בעד עצמו ואשר כיתר המסמכים האחרים יש בו כשלעצמו ביטול כל הצעה אחרת שעמדה על הפרק בזמן כזה או אחר.

סיכומם של דברים, מנהל מקרקעי ישראל או עיריית אילת לא נתנו הבטחה שלטונית להסדרת זכויות נטענות על ידי רוקסא וקורץ, ואשר לניהול משא ומתן בגדרו הועלו הצעות אותן ביקשו לראות רוקסא וקורץ כהבטחות שלטוניות הבאנו ממכתבים שכתב עו"ד גפני לרוקסא ולקורץ. מכתבים אלה לצד מכלול הדברים מדברים בעד עצמם.

חזקה נוגדת / התיישנות
97. בהתאם לסעיף 113 לחוק המקרקעין לא תיתכן התיישנות במקרקעי ייעוד כמו המקרקעין מושא המחלוקת שלפניי. אלא מה, טענתם של אלי וזוהר רוקסא הינה כי ההתיישנות התגבשה עוד קודם כניסתו של חוק המקרקעין לתוקף, לפיכך בהתאם להוראות סעיף 162(2) לחוק המקרקעין (הקובע שאין בהוראות חוק זה לבטל או להביא שינוי בדין שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע להתיישנות במקרקעין לא מוסדרים) עומדת להם טענת ההתיישנות בהתאם לסעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני.

בסיכומיהם טענו רוקסא וקורץ כי הוכיחו את קיומם של כל התנאים הנדרשים להתגבשותה של טענת ההתיישנות מכוח חזקה נוגדת ובהתאם לסעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני. אשר לסוג המקרקעין – טענו כי קודם לכניסת חוק המקרקעין לתוקף היו המקרקעין אדמה מסוג "מירי" ועל כן חלה עליה ההתיישנות האמורה מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני. לדידם השילוב בין העדר הודעה או צו מטעם המדינה לפיהם המקרקעין הוקצו לשימוש הציבור, לבין העובדה כי רצועת החוף והאזורים הסמוכים לה לא היו בשימוש הציבור והתושבים – לצד העובדה כי כל תוכניות המִתאר, הארציות או המקומיות אשר ייעדו את חוף הים לשימוש כלל הציבור פורסמו בתחילת שנות ה־80 לכל המוקדם והעובדה כי 95% מכל הקרקעות הנעבדות בארץ ישראל הן קרקעות "מירי" – נקל לטעון כי גם המקרקעין ששימשו את רוקסא וקורץ, לחקלאות ימית, מהווים קרקע מסוג "מירי".

אשר ליסוד הידיעה להחזקה נוגדת טענו כי בעצם התכחשות המנהל והעירייה לישיבתם של חברי הקבוצה במקרקעין על פי רשות שבדין, מפורשת או משתמעת, יש לבסס את קיומה של "החזקה נוגדת" על ידי חברי הקבוצה. בהקשר זה עוד הוסיפו כי אין לקבל את טענת המנהל והעירייה כאילו המנהל לא ידע על ישיבת הקבוצה בחוף. אשר לעיבוד האדמה, לדידם, את עיסוקם בדיג ניתן להגדיר חקלאות ימית, במובן זה שעבדו את רצועת החוף כך שתאפשר את השימוש בה לצורך דיג (גידור רצועת החוף וניקיונה, התקנת מתקנים מתאימים לאחסון ולמשיית הרשתות, גידול אצות ועריכת ניסויים בדגה בשיתוף פעולה עם משרד החקלאות [סעיפים 7, 12, ו־13 בתצהיר קורץ]). אשר לתקופת האחזקה – המשפחה החזיקה ועשתה שימוש עם חבריה לקבוצה משך תקופה רצופה העולה על 20 שנה, שהחלה מאז התיישבותו של אביהם במקרקעין ועד כניסת חוק המקרקעין לתוקף, שכן הוכח כי יצחק רוקסא, מייסד קבוצת רוקסא, התיישב באילת וברצועת החוף כבר ב־1949 והחל לדוג ברצועת החוף בשנות ה־50, וכי מאז שהחל לדוג לראשונה ברצועת החוף ועד לכניסתו של חוק המקרקעין לתוקף, חלפו 20 שנה (בשים לב לסעיף 22 לחוק התיישנות התשי"ח ־1958 והחזקה במקרקעין לאחר 1.3.1943) היא התקופה הנדרשת להחלת ההתיישנות.

98. המנהל הרחיב בסיכומיו בדבר טענות עובדתיות סותרות אותן העלות רוקסא וקורץ אשר מחד גיסא טוענים לרשות מפורשת מטעם המדינה לישיבה והחזקה במקרקעין (סעיף 6.10 לכתב התביעה של רוקסא) או כבני רשות חינם מאידך גיסא (סעיף 21 לכתב ההגנה) ובניגוד לתקנה 72(ב) לתקסד"א האוסרת העלאת טענות עובדתיות חלופיות נגד אותו בעל דין. בהקשר זה שב וחזר על שטען בכתבי טענותיו בדבר חולשת טענותיהם של רוקסא וקורץ אשר במקביל טוענים כי ניתנה להם רשות וגם לא ניתנה להם רשות מה שיש בו ללמד על חוסר תום לב מצדם ושימוש לרעה בהליכי משפט.

אשר לטענת הנתבעים להתיישנות בהתאם לסעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני הרחיב בטיעוניו להוכיח מעמדם המשפטי של המקרקעין וסוגם ערב כניסת חוק המקרקעין לתוקף כקרקע מסוג "מתרוכה" ואשר לאחר כניסת חוק המקרקעין לתוקף ולאור ביטול הסיווּג העותומני, סיווגם כ"מקרקעי ייעוד". ציין בעובדה כי רוקסא וקורץ לא סתרו את טענתו כי סוג המקרקעין על פי חוק הקרקעות העותומני הינו מתרוכה, ובכל מקרה לא עמדו בנטל להוכיח את סוג המקרקעין כקרקע מסוג "מירי", ולא רק זאת, אלא גם לא הוכיחו קיומם של יתר התנאים הנדרשים להתגבשותה של ההתיישנות. במילים אחרות טוען המנהל כי לא התקיים אף לא אחד מאותם ארבעה תנאים הקבועים בסעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, שהינם תנאים מצטברים ואשר די באי־קיומו של אחד מהם על מנת לשלול את טענתם להתיישנות.

99. כבר נאמר, כי דין הטענה להידחות. ראשית, כי טענת רוקסא וקורץ להתיישנות במקרקעין מכוח חזקה נוגדת בהתאם לסעיף 78 לחוק המקרקעין העותומני אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הטענה לרשות מפורשת שהוענקה להם מטעם המדינה לישיבה החזקה ושימוש ברצועת החוף כבר בשנות ה־50 (יש לציין כי הטענות הנ"ל ונוספות בנוגע לידיעת המנהל דבר ישיבתם ושימושם במקרקעין, העלו רוקסא וקורץ גם במסגרת טענותיהם לישיבתם ושימושם במקרקעין מכוח רישיון חוזי מפורש! (ראו סיכומים, סעיפים 140–149)). העלאת טענות עובדתיות חלופיות סותרות (מצד אחד טוענים לחזקה נוגדת / התיישנות מכוח סעיף 78 לחוק המקרקעין העותומני, ומצד שני טוענים לישיבתם והחזקתם במקרקעין מכוח רישיון חוזי מפורש בלתי־הדיר ובלתי־מוגבל) מכרסמת מעצמה, עמוק, בכל אחת מטענותיהם לזכויות במקרקעין.

שנית, טענת חזקה נוגדת בסיסה הינה טענת התיישנות וטענת הגנה בלבד מאז כניסתו לתוקף של חוק יסוד: מקרקעי ישראל, וכנקבע ב עניין שיבלי: "משמע, כי החל מחוק היסוד, ההתיישנות באדמות מדינה לפי סעיף 78 לחוק אינה עוד "רוכשת", ומקנה זכויות קניין, אלא דיונית בלבד, כהגנה נגד תביעה לסילוק יד בגין הסגת גבול". על רקע זאת, ברי הוא כי הן קורץ והן רוקסא אינם יכולים לתבוע זכויות בכתב תביעתם מכוח טענת התיישנות לפי סעיף 78 לחוק העותומני שכן זו יכול ותעלה רק כטענת הגנה נגד תביעה לסילוק יד. ובשים לב שתביעת סילוק היד הינה כנגד רוקסא בלבד.

שלישית והעיקר – סוג המקרקעין, חזקה ועיבוד, באין מפריע, משך 20 שנים רצופות (בשים לב לתיקונים בסעיפים 22 ו־5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח־1958) הם התנאים (המצטברים) להתגבשות התיישנות מכוח שנים במקרקעין, בסעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני הקובע כי:
אדמת מירי, או מוקופה, שעיבד והחזיק בה אדם במשך עשר שנים [חמש עשרה – עשרים שנים*] באין מפריע, תיחשב זכות־ההחזקה שלו כמוכחת, בין אם היה ובין אם לא היה בידו מסמך בר תוקף ואין רואים אדמה זו כנטושה, אלא נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש. אך אם הכיר המחזיק והודה בעצמו, שתפש אדמה נטושה בלי זכות, אין מתחשבים בתקופת הזמן שעברה ומציעים לו לקבל את הקרקע בשווי הטאבו; ואם סירב, תימסר פומבית לדורש (התרגום נלקח מפסק הדין בעניין שיבלי).

סעיף 78 לחוק הקרקעות מבסס את הדרישה להתקיימותם של ארבעת התנאים הנ"ל כאמור, באדמת "מירי" או "מוקופה" אשר הוחזקה ועובדה משך 20 שנה. הלכה היא כי חזקה, יוצרת התיישנות ומקנה זכויות רק אם היא נוגדת, ראו לעניין זה גם בע"א 781/85 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' מרים אחמד מוסטפא, פד"י מד(3) 785, שם חזר להדגיש בית המשפט: "מן הראוי לשוב ולהדגיש, כי חזקה יוצרת התיישנות ומקנה זכויות רק אם היא נוגדת, בין השאר, במובן זה, שמייחסים לבעלים ידיעה על דבר החזקה בלא שבאה מצדם תגובה, מה שמלמד על הסכמה שבשתיקה". בכל הנוגע לידיעת המנהל עמדנו בהרחבה לעיל ומצאנו כי רוקסא וקורץ לא הוכיחו ידיעת המנהל ולמעשה לא הביאו כל ראיה להוכיח כי ישיבתם ושימושם במקרקעין על־ידי רוקסא וקורץ, ביחד או לחוד, בשנים שקדמו ל־1988 או 1991 – היה ידוע למנהל. נוסיף לחדד כי בנוגע לרכיב הידיעה הנדרש להקים חזקה נוגדת ובמיוחד בנוגע למקרקעי ציבור נקבע בע"א (מחוזי ת"א) 3394/02 מנהל מקרקעי ישראל נ' וליד אלדח, פ"מ תשס"ד (1) 374 (2005), בעמ' 383:
הרציונל העומד בבסיס טענת ההתיישנות עניינו ויתור או מחילה על זכות. אם הבעלים הרשום לא ידע על אודות הפלישה למקרקעיו – הכיצד ניתן ללמוד מהתנהגותו על מחילה או ויתור? יש לייחס לדברים משנה תוקף כשעסקינן בקרקעות המדינה. כשאין מדובר בקרקע פרטית, אלא במקרקעי ציבור, אין המדינה מוחזקת כמודעת למצבם במשך השנים. לכן, על המשיב היה להוכיח שהמדינה או המערער ידעו על דבר חזקתו, והתנגדו לה. משלא הוכחה הטענה – אין עסקינן בחזקה נוגדת, ודין הערעור להתקבל.

בהעדר רכיב הידיעה שהינו בבסיס טענת ההתיישנות – לא ניתן לומר ולקבוע כי המנהל מחל על זכותו זכות המדינה עובר לדרישת הפינוי הראשונה. ודוק, אלי וזוהר רוקסא טוענים כי אביהם החל להשתמש במקרקעין בשנת 1950, ולשיטתם, בהסכמת המדינה והמנהל (טענו שהמדינה היא זו שהציבה את אביהם המנוח וקורץ בשטח וביקשה מהם לשמור על הגבולות (ר' פרוטוקול הדיון מיום 12.1.2012, עדותו של אלי רוקסא; ופרוטוקול הדיון מיום 9.7.2012, עדותו של קורץ) . משמעות הדבר כי יסוד החזקה בא להם או לאביהם המנוח מכוח רישיון מטעם המדינה, ובנסיבות אלה ברי כי לא מתקיים עימות בין האינטרסים ולא מתקיימת חזקה נוגדת שעליה ניתן לבסס טענת התיישנות (ר' ע"א 607/65 סופר נ' גרד, כ(4) ע7), וגם מטעם זה יש לדחות את טענת ההתיישנות.

100. אשר לסוג המקרקעין, הלכה היא כי על הטוען להתיישנות להוכיח את סוג המקרקעין (ע"א 766/79 מגני ואח' נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד לה(4), 490). אלי וזוהר רוקסא לא עמדו בנטל ולא הוכיחו כי סוג הקרקע ערב כניסת חוק המקרקעין לתוקף היה מסוג "מירי". טענתם כי בהינתן העובדה כי 95% מכל הקרקעות הנעבדות בארץ ישראל הן קרקעות "מירי", אזי נקל לטעון כי גם רצועת החוף היא קרקע מסוג "מירי" – לא רק שלא נתמכה בחוות דעת מומחה אלא זו כללית, שטחית ורחוקה מלהוכיח את סוג המקרקעין כאדמת "מירי". גם צירוף הטענות בדבר העדר הודעה וצו מטעם המדינה לפיהם המקרקעין הוקצו לשימוש הציבור לצד פרסום תוכניות המתאר אשר ייעדו את חוף הים לשימוש כלל הציבור רק בתחילת שנות ה־80 – אין בו לסייע לביסוס הוכחת המקרקעין כאדמת "מירי".

המקרקעין מושא המחלוקת הם רצועת חוף, שפת הים, וככאלה, מעצם טיבם, אינם צריכים לצו או להודעה המתירים לציבור לעשות בהם שימוש. כמו שהציבור איננו צריך להידרש קודם שימוש בחוף הים ובמי הים להיתר בדמות הודעה/צו לעשות המתיר להם לעשות כן (להבדיל מאיסור שימוש הנובע, מצורכי ביטחון, סכנה, תשתיות וכדומה, הנתון לשליטתה של המדינה). על מעמדם של החופים והמים כרכוש הציבור מקדמת דנא, ועל בעלות המדינה על המקרקעין ומעמדם הנורמטיבי כמקרקעי ייעוד, עמד בהרחבה בא כוח המנהל בסיכומי ו תוך שפרט והפנה לחוקים וסעיפים רלוונטיים, ונראה כי ספק אם יהיה מי שיחלוק בדבר, שהחופים ומימי החופין אשר בבעלות המדינה, על פי טיבם וטבעם, שייכים לכלל הציבור ופתוחים לשימושו ורווחתו, ונראה כי כל טענה בדבר הצורך במתן צו והודעה המתירה את המובן מאליו, השימוש בהם, הינה דחוקה ביותר. הדברים מקבלים משנה תוקף עת מבקשים הנתבעים להוכיח סוג הקרקע בין היתר על סמך טענה זו.

101. לציין כי רוקסא וקורץ נמנעו בסיכומיהם להתייחס לטיעוניו הנרחבים של המנהל בנוגע לסוג המקרקעין כמתרוכה ולא בכדי. ערב כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, עמד בתוקף חוק הקרקעות העותומני, אשר סיווג את הקרקעות לחמישה סוגים שונים, ביניהם ה"מתרוכה". סעיף 1(ד) לחוק הקרקעות העותומני מגדיר מתרוכה כ"קרקע שברשות הרבים (אראצ'י מתרוּכּה)", שהינה, כמוגדר בסעיף 5 לחוק הקרקעות העותומני, "של שני מינים: (1) זו שהניחוה לשימוש כללי של הציבור, כגון דרכים ציבוריות; ו־(2) זו שהוקצתה בשביל בני כפר או עיר או כמה כפרים וערים מרוכזים בסביבה אחת, כגון האפרים המיוחדים לבני כפרים וערים (מרעה)".

בע"פ 851/60 פוטרמן נגד י.מ., פ"מ ל (8), אליו הפנה בא כוח המנהל, נדרש בית המשפט המחוזי (ת"א–יפו) לשאלת זכות הגישה החופשית לחוף הים שהוחזק וגודר על ידי מועצת הרצלייה, ולאחר שהפנה לתיק אזרחי 1258/54 אשר נדרש לסוגיה דומה, ובו התברר כי שטח שפת הים רשום כאדמה מסוג מתרוכה על שמו של הנציב העליון בתור "נאמן של ממשלת פלשתינה" ומצא כי זה התייחס לקרקע לאחר הסדר קרקעות והצדדים הגיעו באותו עניין לפשרה בחן בעצמו מקורות שונים בהקשר זה נאמר:
העובדה שמישהו החזיק במקומות שהנאתם לציבור אפילו לתקופה ארוכה ביותר ואפילו באין מפריע, איננה מקנה לו זכות כל שהיא [ ...] אומנם סעיף זה מזכיר "דרך ציבורית" בלבד, אך מן העובדה הוא נכלל בפרק הדן בקרקעות מתרוכה, זמן ההגדרה של קרקעות מתרוכה בס' חמישי של החוק ברור כי קרקעות מתרוכה כוללות כל קרקע המשמשת לצרכי ציבור, ושדרך ציבורית בס' 93 הנ"ל הוא רק דוגמא אחת מהן. ראה בנידון זה גם ס' 16(ג') לדבר המלך במועצה על א"י המקנה סמכות לנציב עליון להפוך כל קרקע מתרוכה, כגון חוף הים, דרך ציבורית או גרן הכפר לאדמה מסוג אחר [...]
גם בספרם של גודבי ודוכן על חוקי הקרקעות נאמר (בעמ' 53) בפרק הדן בקרקע מתרוכה כי אפיקי נהרות, אגמים וימים, שפת הים, וכדומה נחשבים כקרקע מתרוכה. [ ...]
המסקנה העולה מן המקורות הנ"ל היא כי לכל יחיד מן הציבור זכות גישה חופשית לשפת הים הנחשבת אדמת מתרוכה שהנאתה לציבור, ואין רשות לשום אדם (כולל מועצה מקומית או כל גוף אחר) לגדר את שפת הים ולמנוע גישה חופשית אליו, וכן שאם גדר מישהו שפת הים ואף החזיק בה ללא מפריע שנים רבות לא קנה כל חזקה ומסלקים אותו.

סיכום הדברים, אלי וזוהר רוקסא לא הוכיח את סווג המקרקעין כ"מירי", גם לא סתרו (אף לא טרחו לסתור) דרכו של המנהל להוכיח כי המקרקעין ערב כניסת חוק המקרקעין לתוקף סוּוגו כמתרוכה. במכלול הדברים האמורים, המסקנה המתבקשת הינה כי ערב כניסת חוק המקרקעין לתוקף מעמד חוף הים היה קרקע מסוג "מתרוכה", שהינה קרקע המיועדת לשימוש כלל הציבור ולטובתו.

102. שלא כמו קרקע מסוג "מירי" שהחזקתה בתנאים הנדרשים, תקים למחזיק בה טענת התיישנות, בקרקע מסוג מתרוכה אין התיישנות (סעיף 102 לחוק הקרקעות העותומני) בדומה, סעיף 1675 למג'לה מורה: "תביעת קרקעות שהנאתם לציבור, כגון דרך הרבים הנהר, ואדמת המרעה, אין בה התיישנות. כיצד? מי שתפס אדמת מרעה השייך לכפר והחזיק בה תוך 50 שנה באין מפריע, ולאחר באו בני־הכפר לתבוע את אדמת המרעה – נזקקים לתביעתם" (לציין, סעיף 26 לחוק ההתיישנות אינו מבטל את סעיף 102 לחוק הקרקעות העותומני וסעיף 1675 למג'לה).

כידוע, חוק המקרקעין ביטל כל חקיקה עותומנית שעניינה מקרקעין, וכן ביטל את סיווג המקרקעין שהיה קיים עד לשנת 1969 מכוח החקיקה העותומנית, ובסעיף 154(א) קבע כי קרקע שנמנתה כקרקע "מתרוכה" תירשם על שם המדינה. כאן המקום לחזור לסעיף 113 לחוק המקרקעין ה קובע כי אין התיישנות במקרקעי ייעוד, ובעניין מקרקעי ציבור – לא תתחיל תקופת ההתיישנות כל עוד לא נרשמו על שם בעליהם( ראו בעניין זה בת"א 1731/99 שקם בע"מ נ' החברה לבידור אילת ומנהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 26.11.2006 ואושר בע"א 1006/07 ו ־1042/07 שקם בע"מ נ' מדינת ישראל ב ־11.12.2008).

למעלה מהצורך אוסיף כי בכל הנוגע לתנאי של עיבוד חקלאי הנדרש לקיומה של טענת ההתיישנות מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, יש לחדד כי הדרישה שהחזקה לא תהה "סתם" חזקה נוגדת, אלא שיתקיים עיבוד חקלאי של הקרקע ברציפות במשך אותה התקופה. על מהותו וטיבו של העיבוד החקלאי הנדרש, עמד בית המשפט בע"א 4999/06 הממונה על הרכש הנטוש והממשלתי באזור יהודה ושומרון נ' מחצבות כפר גלעדי – שותפות מוגבלת (15.2. 2009; להלן: "עניין מחצבות כפר גלעדי"), באומרו כי נדרש עיבוד חקלאי של ממש, כאשר הקרקע צריכה להיות קרקע המתאימה לעיבוד חקלאי (בדגש על הקרקע):
לאורך השנים נתפרש המושג "עיבוד" על־ידי בתי המשפט כעיבוד חקלאי של ממש, ומכאן שהקרקע הנטענת צריכה להיות קרקע שמטיבה ומטבעה ניתנת לעיבוד, ואילו שימושים אחרים בקרקע כגון רעיית בהמות, הקמת גורן, חציבה בקרקע וכיוצא באלה אינם מעניקים זכות כלשהי במקרקעין...

בעניינו מדובר ברצועת חוף שהינה שפת הים מטבעה אינה קרקע הניתנת לעיבוד וברי כי לא ניתן לייחס לשימושים אחרים כגון, תיקון רשתות משמעות, ניקוי וגידור של הרצועה "עיבוד" והמסקנה המתבקשת הינה כי לא מדובר בעיבוד הקרקע. נוסף על האמור, מקובלים עליי טיעוני בא כוח המנהל כי לא ניתן לייחס לפעילות של ציד דגים (דיג) את הכותרת "חקלאות" בשונה מגידול דגים, כמו גם טענתו כי ניסויים ספורדיים בדגה שהתקיימו בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת אינה הופכת אותם לחקלאים ימיים. הוסף על כך כי רוקסא וקורץ לא הוכיחו שגידלו אצות לא כל שכן במשך 20 שנים רצופות, שכן לא הוצג רישיון לגדל אצות, לא הוצגו מסמכים המעידים על מכירת אצות או כל דבר אחר שהינו תוצר של גידול האצות הנטען, גם לא הוצגו אישורים ממשרד החקלאות ואיכות הסביבה שהינם חקלאיים ימיים.

אשר לתקופת ההחזקה הבלעדית נטען כי זו החלה ב־1950. ב עניין זה אומר בתמצית, כי בכל הנוגע לראשית החזקתו הבלעדית של יצחק רוקסא המנוח ברצועת החוף לצורך פעילות הדיג לא הובאה אף ראיה אחת להוכיח כי זו אכן החלה בשנת 1950. הטענה עמומה ולא רק זאת אלא אף נתגלו סתירות פנימיות בטענות קורץ ביחס לראשית התקופה. בהקשר זה לא מצאתי להרחיב שכן הגם שהיו מוכיחים רוקסא וקורץ תחילתה של תקופת החזקה הבלעדית משנת 1950 וברציפות כטענתם, הרי שבכל זמן נתון משנה זו לא התקיימו יתר התנאים האחרים הנדרשים לשכלול חזקה נוגדת (סוג המקרקעין, ידיעת המנהל על אודות ישיבתם במקרקעין באופן בלעדי (כמו שטענו) עיבוד חקלאי של המקרקעין). לסיכום, רוקסא וקורץ לא הוכיחו כי סוג הקרקע אינו מתרוכה או מקרקעי ייעוד, לא הוכיחו ידיעת המנהל ולא הוכיחו עיבוד במשך כל התקופה הנ"ל, לפיכך אין החזקתם חזקה נוגדת.

103. אשר לטענת חוסר השוויון – בהעדר כל תשתית ראייתית להוכיח אי-שונוּת רלוונטית בין רוקסא וקורץ לבין אחרים אין להסתפק בטענות כלליות. אשר לטענת אחריות המדינה לפי חוק הנזיקין – זו אינה רלוונטית לענייננו ולא מצאתי להידרש לה

לסיכום – רוקסא וקורץ לא הרימו את נטל להוכיח כי הינם ב ני רשות בלתי־הדירה, ולחלופין (ובאופן היפותטי) שעומדת להם טענת התיישנות בדמות חזקה נוגדת. לא הוכיחו שנעשה עימם חוזה בהתאם לסעיף 111 לחוק המקרקעין, לא הוכיחו כי ניתנה להם הבטחה שלטונית מאת מנהל מקרקעי ישראל או מאת עיריית אילת וכי נוהל עימם משא ומתן שלא בתום לב. כל שהוכח הינו שרוקסא וקורץ עשו שימוש ברצועת החוף כחלק מעיסוקם בדיג , וזאת על דעת עצמם.

סוף דבר
104. דין תביעת מנהל מקרקעי ישראל לסילוק ידם של אלי וזוהר רוקסא מהמקרקעין – להתקבל. דין תביעת המנהל לחייב את אלי ואת זוהר רוקסא בדמי שימוש ראויים – להידחות. דין תביעת אלי וזוהר רוקסא וקורץ להצהיר על זכויותיהם להחזקה ולשימוש במקרקעין – להידחות .

ניתן בזאת צו המורה לאלי רוקסא, לזוהר רוקסא ולמיכאל קורץ ל פנות את רצועת החוף ולמסור אותה לידי המנהל כשהיא נקייה מכל אדם או חפץ השייכים להם (ככל שנותרו כאלה ברצועת החוף), זאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

אשר להוצאות המדינה – היה מקום להשית הוצאות לדוגמא נגד אלי וזוהר רוקסא ומיכאל קורץ , אולם לפנים משורת הדין איני עושה כן, ו כל אחד מהם יישא בסכום סמלי של 10,000 ₪ שישולמו תוך 30 ימים לטובת אוצר המדינה. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כדין.

המזכירות תשלח לצדדים עותקים מפסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.
ניתן היום, י' בכסלו התשע"ח, 28 בנובמבר 2017, בהעדר הצדדים.

שוש שטרית, שופטת בכירה