הדפסה

בית המשפט לתעבורה מחוז מרכז בא"ש 6822-06-20

בפני
כבוד ה שופטת רות וקסמן

המבקש

עזיז עדוי

נגד

המשיבה
מדינת ישראל

החלטה

מבוא
בפני בקשה לביטול צו איסור שימוש שניתן נגד משאית מ.ר. 74-656-52 ונגרר מ.ר. 92-800-75 למשך 30 ימים.

הצווים ניתנו בעקבות רישום דו"ח בגין עבירה לפי תקנה 168(א)(ב)(2) לת"ת (התקנה לא נרשמה במפורש בדו"ח שנמסר לנהג במועד ביצוע העבירה לכאורה) .

אין מחלוקת כי תקנה 168 לת"ת כלולה בתוספת השביעית לפקודת התעבורה המעניקה סמכות פסילה לקצין משטרה.

הבקשה הוגשה על ידי המבקש שהינו הבעלים הרשומים של המשאית והנגרר.

טענות ב"כ המבקש
1. אין בחומר הראיות די ראיות לכאורה.
ככל ובית המשפט יקבע כי קיימות ראיות לכאורה, יש בהן כרסום משמעותי, בהעדר פיענוח של דסקת הטכוגרף ולו פיענוח ראשוני שכן אין קריאת טכוגרף בידיעתו השיפוטית של בית המשפט. למעלה מן הצורך, אין אף התייחסות השוטר לזמני התחלה וסיום הנהיגה.

2. להבדיל מעבירות משקל ששם קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות מיוחדות ניתן להשבית גם את המשאית וגם את הנגרר, הרי כאן בעבירה לכאורה של טכוגרף, העבירה בוצעה במשאית בלבד ולא בנגרר ולכן מן הסתם יש להשיב הנגרר – לאלתר.

3. בסעיף 3 לשימוע הודיע הקצין לנהג כי יוגש כתב אישום בגין עבירה של "...נהיגה ברכב משא...". מן הסתם, לנהוג ברכב משא זו לא עבירה.
4. לא ניתן לבעל הרכב זמן סביר להתייצב לשימוע שכן הוא נערך במקום בו בוצעה העבירה אף שלא נדרשת הפסקת הנהיגה לאלתר כבשכרות.

5. השוטר שאכף את העבירה ושתפס את דסקת הטכוגרף לא פעל בהתאם לתקנות התעבורה (שמירת דסקת טכוגרף והגשתה לבית המשפט) תשס"ז – 2007; סימונים והגשה צריכים להעשות ביום ביצוע העבירה לכאורה ולא אחרי.

6. בדו"ח שנמסר לנהג לא נרשמה התקנה נשוא האישום.

7. הדו"ח לא מפרט סוג הרכב והאם נכלל בקטגוריה של רכבים שצריכים לשמור על תנאי תקנה 168 לת"ת.

8. באישור התפיסה מופיעים שני מספרי רכב שונים שאינם הרכבים נשוא המשאית והגרור.

טענות ב"כ המשיבה
1. לעניין הראיות לכאורה: קיימים בתיק המסמכים כדלקמן: כתב אישום מסוג הזמנה לדין, טופס תפיסת טכוגרף, צילום דסקת טכוגרף, מזכר של השוטר הנוסף וטופס שימוע שבוצע לנהג.

2. כתב האישום טרם אושר על ידי תובע משמע כתב האישום לא עבר תיקונים או בדיקה האם יש מקום להוסיף ראיות ועדים ולפיכך אי אפשר לטעון בשלב זה, כי העבירה לא מנוסחת כדבעי.

3. טרם הוכן פענוח דסקת הטכוגרף והוא יצורף בהקדם וזאת כיוון שהתיק עדיין בחקירה ויתכן שיהיה חומר/ראיות נוסף/ים.

4. מוגשת פסיקה בא"ש 533-10-19 אשתר נ' מ"י ובא"ש 714-10-19 אייזון נ' מ"י לפיהם למרות התקיימותן של נסיבות אישיות חריגות בתיקי שכרות, נדחתה הבקשה לביטול איסור שימוש.

5. קיימת מסוכנות, מדובר בעבירה חמורה לא אקראית, לא בהיסח הדעת אלא במודע תוך התעלמות מהסיכון הרב שבביצועה שכן העדר הפסקה/שינה עלול להסתיים בתאונה קטלנית בעיקר עת עסקינן ברכבים כבדים וגדולי מימדים.

6. למשאית ו לנגרר יש להתייחס כרכב אחד ללא הפרדה, כפי שנקבע בהחלטות לגבי משקל.

דיון והכרעה
ראיות לכאורה
המסגרת הנורמטיבית של הדיון מצויה בסעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה.
לפי הוראות סעיף 57א(א)(2) לפקודה ניתן להורות על איסור מנהלי על שימוש ברכב למשך 30 ימים, לאחר שימוע, אם היה לקצין המשטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג בגין עבירות המפורטות בתוספת השביעית לפקודה, שתקנה 168 לתקנות התעבורה כלולה בה.

התנאי הראשון הדרוש להפעלת שיקול הדעת המסור לקצין המשטרה בהתאם לסעיף הנ"ל עניינו היסוד הסביר להניח כי יוגש כתב אישום בגין העבירה בשלה מבקשים להשבית את הרכב.
משמעות תנאי זה הינו קיומן של ראיות לכאוריות להוכחת אשמתו של הנהג. ככל שקיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת ביצוע העבירה, יפנה בית המשפט לבחון באם התקיימו העילות המנויות בסעיף 57ב לפקודת התעבורה, שיש בהן כדי להצדיק ביטול איסור השימוש.

בבש"פ 6732/10 מ"י נ' שגיב בן שלום נקבע על ידי בית המשפט העליון לע ניין דיות הראיות לשלב משפטי זה בתיקי תעבורה כי "על מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שימצא כי קיימות ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את המשיב לעבירות המיוחסות לו". (ההדגשה שלי - ר.ו.).

מעיון בתיק החקירה עולה כי חומר הראיות כולל, בין היתר, צילום דסקת הטכוגרף ללא דו"ח פענוח.

השוטר שתפס אותה אינו מומחה לפענוח ואין בית המשפט מתיימר להיות מומחה לפענוח דסקות טכוגרף.

בהעדר כל פענוח של סימני המחטים שעל הטכוגרף על ידי איש מקצוע, סבורתני כי לא קיימות אפילו "ראיות גולמיות" להוכחת העבירה. עם זאת, מעיון בחומר עולה כי ישנה אמירה כללית של השוטר בהזמנה לדין ובדו"ח העיכוב לפיה הינו מטיח בפני הנהג "נהגת ברכב הנ"ל מעל 12 שעות בכל תקופה של 24 שעות".
תגובת הנהג בדו"ח ובדו"ח העיכוב היתה "יצאתי לנהיגה בשעה 06:30, אתה סתם נטפל אלי, עשיתי הפסקה" (אין פירוט – הסבר שלי – ר.ו.).
בשימוע תגובת הנהג היתה "אין לי מה להגיד תרשום דו"ח, מה שצריך להיות שיהיה, בשבילי הכל מותר, בשביל שעתיים זה פרנסה שלי ". (ההדגשה שלי – ר.ו.)
בנסיבות המקרה כתב השוטר "קבלתי לידיי את הדסקה וסימנתי אותה בחתימתי במועד המסירה נשמר קשר עין רציף כל העת עד לקבלת הדסקה מלאתי טופס תפיסת דסקת טכוגרף".

בהעדר דו"ח פענוח אפילו ראשוני של תוכן הדסקה המראה או מעיד כי הנהג חצה רף של 12 שעות נהיגה רצופה ללא הפסקה , אין לבית המשפט כלים לבקר את ההחלטה של השוטר. עם זאת, מהמפורט לעיל בשלב זה, בפסיפס הדברים יש ראיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את הנהג לעבירה המיוחסת לו.

לציין כי מדובר בראיות לכאוריות דלות משקל עד מאוד ובמקרה זה נכון יהיה אם משקל ראייתי זה ישפיע על משך איסור השימוש.

מסוכנות
אין ספק כי מדובר בעבירה חמורה שמבוצעת במודעות ולא בהיסח הדעת, שכן העדר הפסקה/שינה עלולה להסתיים בתאונת דרכים קטלנית במיוחד עת עסקינן ברכבים כבדים גדולי מימדים.

ייאמר כי טוב עשה הקצין שערך השימוע במקום העבירה והפסיק הנהיגה של הנהג לאלתר בהשביתו את המשאית והנגרר שכן עייפות אינה פחות מסוכנות לעיתים משכרות הן לנהג והן למשתמשי הדרך.

בע"ח 31217-06-17 (מחוזי ב"ש) ענבי הנגב המערבי בע"מ נ' מ"י לקח בית המשפט בחשבון את הנזק הכלכלי שנגרם למבקשת/המערערת שם, אך לנוכח המסוכנות וצרכי הרתעה, אישר בית המשפט את המשך השבתת הרכב.

עוד נקבע כי יש ליתן משקל לעברו התעבורתי של הנהג. בע"ח 49559-06-17 מ"י נ' אדריס, לצערי מעיון בתיק החקירה לא נמצא גליון הרשעות של הנהג אלא גליון הרשעות של המבקש עצמו ולפיכך אין בידי כלים לבחון האם בעברו הרשעות קודמות היקפן וסוגן לרבות בדיקת עבירות חוזרות ונשנות מסוג זה בעברו.

כאן, הבעלים לא הראה ולו במעט שעשה למניעת ביצוע העבירה.
לא צורפו הנחיות שנמסרו לנהג/עובדו ומספר שעות העבודה המותר, לא צורף סידור העבודה המצביע על מגבלה בשעות העבודה, משמע הבעלים "עצם עיניו" והסתפק בהדרכה חד שנתית של קצין הבטיחות באופן שניתן לומר כי הקל ראש בחובתו כלפי החוק ובכך יש אף להצביע על מסוכנות.

העילות לביטול הודעת איסור שימוש ברכב
סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה מונה את החלופות, אשר לפיהן יבטל בית המשפט את הודעת איסור השימוש: כאשר הרכב נלקח מבעליו ללא ידיעתו ובלא הסכמתו או כאשר הנהג ברכב פעל בניגוד להוראות בעל הרכב והלה עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

בנוסף, גם כאשר לא הוכחו העילות שפורטו לעיל, מוסמך בית המשפט מכוח הוראת סעיף 57ב(ג) לבטל את איסור השימוש ברכב או לקצר את התקופה שבה נאסר השימוש ברכב "אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת, ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב".

הנטל להוכיח את התקיימות תנאי ההגנה מוטל על הטוען לה.

האחריות לעבירה שבוצעה ברכב רובצת גם לפתחו של בעל הרכב ועליו מוטלת האחריות לעשות ככל שביכולתו למנוע את ביצוע העבירה ברכב שבבעלותו. אך לעיתים היכולת של בעל הרכב למנוע את העבירה הינה מוגבלת ולכן המחוקק איפשר לבטל או לצמצם את איסור השימוש ברכב בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת, תוך התחשבות גם בזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב לפי סעיף 57ב(ג) לפקודת התעבורה.

בפ"מ (חי) 6063-08-08 וליר גרייב בע"מ נ' מ"י, נקבע: "המחוקק ביקש לקבוע חובת זהירות מוגברת בה נוטל חלק כלל הציבור, דהיינו, על כל בעלים של רכב לדעת כי בעת שהוא מוסר את מפתחות הרכב לאחר, צפון סיכון של שלילת הרכב למקרה בו תתבצע עבירה ברכב. לכן בשים לב לחובת זהירות מוגברת זו קבע המחוקק נטל כבד על בעל הרכב להראות כי עשה ככל שביכולתו למנוע את ביצוע העבירה".

כב' השופט אלון אופיר קבע את מהות הזיקה בבפ"מ 2051-12-12 אלחורטי נ' מ"י כי: "הילכת אמברם מייצרת דרישה לרמת פיקוח אפקטיבית גבוהה מאד הנדרשת מהבעלים של הרכב וביצוע כל פעולה אפשרית מצידו כדי למנוע את ביצוע העבירה.
בית המשפט לא סייג את קביעתו ביחס ליחסי הורים -ילדים בלבד, ואין בעיני כל הבדל בין מערכת יחסים זו לכל מערכת יחסים אחרת הבנויה על היכרות אישית בין הבעלים לנהג". (ההדגשה שלי – ר.ו.).

לא די בהחתמת נהג על מסמך כזה או אחר פעם בשנה ביחס לשעות העבודה והמנוחה הנדרשות או הצורך בהחלפת דסקה. חובה על בעל המשאית לבצע פיקוח אפקטיבי על עובדיו כי הם יוצאים להפסקות הקבועות בחוק בזמן.
המבקש הגדיל לעשות באומרו בפרו' הדיון מיום 24.6.20 עמ' 3 שורות 18-15 "ש. אתה יודע שאתה חייב לעשות כל שביכולתך למניעת העבירה ומלבד החתמת הנהג פעם בשנה ואין לנו את הטופס הזה אני לא רואה שעשית כל שביכולתך. מה יש לך להגיד על כך? ת. אמרתי לך שקצין הבטיחות לא כאן. אם אני נותן כלי לאיזה נהג אני לא עוקב אחריו. זה לא בעיה של המשאית או שלי אישית. זו בעיה שלו כי הוא מבין בחוק" (ההדגשה שלי – ר.ו.)

המבקש לא הראה ולו במעט שעשה כל שביכולתו למנוע את ביצוע העבירה. לא צורפו הנחיות לנהג באשר למספר שעות העבודה המותרות, לא צורף סידור עבודה ממנו ניתן ללמוד כמה שעות אמור היה לנהוג, או להבין מהות הנסיעה אליה נשלח ואורכה.

אי הקפדה על הוראות החוק בעניין זה עלולה לעלות בחיי אדם.

הסמכות לאסור שימוש בגרור או בגורר שעה שבמשאית נגרמה העבירה לכאורה
בפסיקה קיימות דעות שונות כפי שנפרשו ע"י כב' השופט קובו עת דן במשקלים עודפים, בעמ"ת 49813-09-17 מ"י נ' סוויסה הובלות בע"מ, טרם נקבעה הלכה בנושא זה ע"י בית המשפט העליון.

כב' השופט טל פרי בבא"ש (פ"ת) 4888-04-17 ע.א.מ. הובלות 2016 בע"מ נ' מ"י קבע כי המדינה אינה יכולה לעשות דין לעצמה ולבחור לעיתים כי מדובר יהיה ברכב אחד ולפיכך ניתן להשבית את הגרור והגורר, ולעתים תטען כי מדובר בשני כלי רכב, כאשר כל אחד מהם עומד ברשות עצמו.

כב' השופטת ליאת שמיר הירש (אשד') בבא"ש 10737-08-17 עבידייה נ' מ"י (החלטה זו שונתה בערעור שהוגש בבית המשפט המחוזי בבאר שבע). קבעה כי הוראות החוק מתייחסות לגרור ככלי רכב נפרד ועצמאי, ומשכך נשמטת האפשרות לאסור שימוש במשאית אך בשל תפקידה כגורר, וכן כי לא ניתן לראות בהוראת סעיף 57 א' ככזו המתייחסת לרכב מחובר.

כב' סגן הנשיאה יהושע צימרמן כתוארו אז, בבא"ש 11716-08-17 מזיוני נ' מ"י הצטרף לדעתו של כב' השופט טל פרי, וקבע כי משהגדיר המחוקק את הרכבים כנפרדים לא ניתן להטיל סנקציה על רכב א' בגין עבירה שנעברה ברכב ב'.

מנגד, קיימות דעות אחרות הרואות בגורר ובגרור יחידה אחת:
בע"ח (מח' ב"ש) 43526-09-17 מ"י נ' עבידייה קיבל כב' השופט יואל עדן את ערר המדינה . נקבע כי "גם המחוקק לעתים מתייחס לשני כלי הרכב, הגורר והגרור, כיחידות עצמאיות לצורך מסוים, ולעתים מתייחס אליהן כיחידה אחת לצורך אחר, כאשר הקביעה אם מדובר ביחידה אחת או בשתי יחידות, עניינה בהקשר הדברים. עוד נקבע כי הצמצום של הפרשנות לאותו כלי רכב אשר המשקל הכולל שלו בלבד היה מעבר למותר, אינו מתיישב עם ההקשר החקיקתי, וגם אינו מתיישב עם תכלית החוק".

כמו כן, ראה ע"ח 15624-12-17 מ"י נ' מ.ע. חופרי שוקת בע"מ ואח', שם קבעה כב' השופטת בכור: "... אינני רואה מקום לערוך הפרדה מלאכותית בין גורר לגרור, אותם יש לראות כיחידה אחת הנעה בכביש, וכל חריגה במשקל, אם בגורר ואם בגרור, אכן משפיעה כמפורט בהודעת הערר בסעיף 7 על התנהגות הרכב כמכלול, מאריכה את מרחק הבלימה, משנה את התנהגות הרכב בעקומות ויוצרת סכנה של ממש למשתמשים בדרך...".

לטעמי, יש לאמץ כאן את הגישה השנייה הרואה במשאית ובנגרר יחידה אחת וזאת לא רק עת עסקינן במשקל אלא גם בעניין טכוגרף שכן זו תכלית החקיקה.
שעה שהמשאית והנגרר נוסעים על הכביש כשהם מחוברים ומהווים בפועל כלי רכב אחד, כך שעייפות הנהג משפיעה ללא ספק על המשאית והנגרר ואין לבצע הפרדה מלאכותית ביניהם בכל תחום בין אם עסקינן במשקל ובין אם עסקינן בטכוגרף.

לפיכך סבורתני כי האיסור המנהלי שהוטל על המשאית והנגרר בדין הוטל ואין להחזיר לאלתר רק את הנגרר כמובן מאליו.

סוף דבר
הראיות הלכאוריות שבידי המשיבה הינן ראיות דלות משקל, ובמקרה זה נכון יהיה אם משקל ראייתי קלוש זה ישפיע על תקופת איסור השימוש.

ככל שניתנה בידי משטרת ישראל סמכות גורפת להשבית רכב, הרי עליה לקיימה בדקדקנות ובדווקנות ואל לה לזלזל ולו בפרט קטן כי הרי זהו פתח העלול להביא למדרון חלקלק ולפגיעה בזכויות אזרח.

לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי נוכח הכרסום שמצאתי באיכות ובמשקל הראיות תקוצר תקופת איסור השימוש במשאית ובנגרר באופן שתועמד על 15 ימים מיום ההשבתה.

תיק החקירה מוחזר במעמד זה לעו"ד קוסוי המופיע היום בפני.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, ז' תמוז תש"פ, 29 יוני 2020, בהעדר הצדדים.