הדפסה

בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים ת"ק 9890-06-17

בפני
כבוד ה שופט דניאל מרדכי דמביץ

תובעים - נתבעים שכנגד

1.אולגה פולבנוב, ת.ז. XXXXXX529
2.נאור פרץ, ת.ז. XXXXXX847

נגד

נתבעת - תובעת שכנגד

מלכה גדעון, ת.ז. XXXXXX526

פסק דין
לפניי תביעה ותביעה שכנגד אשר עילותיהן כרוכות בהשכרת דירת הנתבעת לתובעים.

הטענות בתביעה
הדירה שהושכרה נמסרה כשאינה מסוידת, "עם בעיה חמורה בדוד שמש ובעיות אינסטלציה". הנתבעת לא עדכנה את התובעת בעניין בעיות האינסטלציה בדירה. בזמן השכירות בדירה חל פיצוץ בצינור בחדר הכביסה אשר גם עגמת נפש וגם נזק ברכוש: מכונת הכביסה ומייבש ניזוקו (לא צויין כיצד, לא צורפו אסמכתאות כלשהן, והנזק הנטען לא כומת). למחרת הפיצוץ בצנרת שלחה הנתבעת את בתה שצעקה על התובעת בנוכחות השכנים וביישה אותה (את התובעת) "בצורה מחרידה".
הנתבעת הגישה לבית המשפט בקשה למתן צו הרחקה נגד התובעים אולם לא התייצבה לדיון שנקבע בבקשתה במעמד שני הצדדים (ה"ט 26580-05-17; הוצג פרוטוקול מיום 16.5.2017).
הסעדים שנתבעו:
מתן הוראה לנתבעת להשיב לתובעת שיק בטחון שברשותה וכן "3 הצ'קים ששילמתי במהלך 2016 במזומן".
"פיצוי כספי על עוגמת הנפש הקשה" שנגרמה לתובעת בליל הפיצוץ באינסטלציה ובנזקי המים.
"פיצוי כספי על הוצאת דיבה. הנ"ל טוענת באוזני שכננו כי לא שלמתי לה כלל וכי אני גנבה".
התביעה הועמדה על סך כולל של 33,000 ₪. לא צויינו בה תאריכים כלשהם למעט ציון שנת 2016 אשר הובא לעיל במירכאות. בנוסף לפרוטוקול ההליך המשפטי בתיק ההטרדה המאיימת שצויין לעיל, הנספח היחיד של כתב התביעה הוא מסמך אשר נעשה על ידי חברה של התובעת ביום 15.5.2017 ובו מתארת החברה בכתב ידה את עבודות הנקיון שביצעה התובעת בדירה ביום 2.5.2017, בעת פינוי הדירה על ידי התובעת.

ההגנה והתביעה שכנגד
טענות ההגנה:
אם הדירה לא נמסרה במצב תקין, מדוע התביעה הוגשה רק לאחר סיום יחסי השכירות?
התובעת פעלה בניגוד לסעיף 8(ד) להסכם השכירות אשר בו מתועד כי קיבלה את הדירה צבועה וכי עליה להחזירה צבועה לשביעות רצון המשכירה. בפועל הדירה הוחזרה כשהיא לא מסוידת, לא צבועה ומלוכלכת. התובעת גם שפכה קפה רותח על הנתבעת (בעניין זה אף הוגשה למשטרת ישראל תלונה בגין תקיפה ואיומים).
לא היתה בעיה בדוד השמש של הדירה. במאי 2013 הותקן דוד שמש חדש בדירה תמורת 1,650 ₪ (קבלה - נספח ג' לכתב ההגנה). ברשות הנתבעת אישור של בעל מקצוע שהתקין את הדוד ולאחר מכן הגיע לבדוק אותו לאור טענות התובעת אולם מצאו תקין.
לעניין תקלת צנרת ביום 17.10.2016, נטען כי באותו מועד צלצלה התובעת לנתבעת וטענה כי ישנה סתימה בכיור. הנתבעת יצרה קשר עם בעל מקצוע כדי שיגיע לטפל בבעיה ואף ביקשה מבתה שתגיע לדירה כדי לוודא שהעבודה מבוצעת כשורה. אלא שהתובעת הזמינה בעל מקצוע מטעמה. שכרו של בעל המקצוע שולם על ידי ועד הבית וממילא גם לא ניתן לטעון כי הנתבעת ידעה על בעיית צנרת אצלה.
טענת פיצוץ בצינור בחדר הכביסה מוכחשת לחלוטין.
טענת ביוש מול השכנים מוכחשת לחלוטין.
נהפוך הוא: התובעת מנעה מבתה של הנתבעת להיכנס לדירה, הבת "סבלה מצעקות ואלימות מילולית ופיזית הכוללת דחיפות מרובות" ואף חברותיה של הבת הותקפו איתה (עם הבת) על ידי אחת מהשכנות.
בעניין 3 צ'קים נטען כי מדובר בצ'קים ע"ס 3,500 ₪ כ"א שנמסרו כתשלום שכר דירה לחודשים 3-5/2015. שלושת הצ'קים לא נגבו על ידי הנתבעת בשום אמצעי תשלום ובשום שלב. התובעת דחתה את הנתבעת, טענה כי תשלם את הצ'קים טרם עזיבת הדירה ואף איימה כי אם שוב תדרוש הנתבעת את תשלומם אזי תבצע התובעת בדירה נזקים העולים בערכם על סכום הצ'קים. ישנה הקלטה שבה התובעת דוחה את דרישת בתה של הנתבעת לתשלום הצ'קים ואומרת: "הצ'ק מבוטל, אל תתקשרי יותר" ומנתקת את השיחה.
הוצאת הדיבה הנטענת - מוכחשת.
התובעת היא זו שגידפה את הנתבעת בקבוצת פייסבוק ציבורית והוציאה את דיבתה רעה בעת שכינתה את הנתבעת "גנבת, אישה רעה".
כתב התביעה שכנגד הוא ברובו העתק של כתב ההגנה, אולם בסופו (סעיף 11) דרישות. נדרש "להורות להוצאה לפועל שבירושלים להתערב בתיק שבנידון (שמספר האסמכתא הינו 524260-06-17) להעביר לה את הכסף שגב' אולגה נתבקשה על ידם להעביר לה בגין החזקת הצ'קים שהנפיקה לה ולא עמדה בהתחייבותה". בנוסף נדרשו פיצויים בגובה של 33,500 ₪ "בגין הנזקים הרבים שנגרמו לגברת מלכה על ידי הגב' אולגה והוצגו בתשתית העובדתית; פגיעה בקניין, שימוש באלימות, פגיעה בשם הטוב והוצאת דיבה וכמובן עוגמת הנפש הרבה שנגרמה בשל כך ובשל תואנות השווא של הגב' אולגה".
למען הסדר הטוב יוער כי סכומה של התביעה שכנגד נעצר ב-33,400 ₪ - הסכום המרבי שהיה קבוע בדין נכון למועד הגשתה.
לתביעה שכנגד צורפו נספחים:
הסכם שכירות בין התובעת לבין הנתבעת נושא תאריך יוני 2015.
צילומים מיום פינוי הדירה: שקע שאינו מחובר לקיר, חור בקיר שדרכו עבר כבל חשמל/תקשורת (וכעת הוא ריק); כתמי קפה על קירות.
אסמכתא מחברת כרטיסי אשראי לתשלום עבור התקנת דוד השמש בדצמבר 2013.
מסמך בכתב יד אשר לכאורה נעשה ביום 25.6.2017 על ידי בעל מקצוע המאשר כי התקין את דוד השמש בדירה וכי נקרא לבדוק את תקינותו ומצאו תקין.
חשבונית מס קבלה ע"ס 936 ₪ שהוצאה לוועד הבית ביום 17.10.2016 (בזיקה לתקלת הצנרת).
אישור מאת יו"ר ועד הבית לגבי אחריות ועד הבית לתיקון שבוצע ביום 17.10.2016.
אישור מאת חברה של בתה של הנתבעת לגבי אירוע הצעקות והדחיפות.
עותק הבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת במעמד צד אחד שהנתבעת הגישה ביום 14.5.2017 נגד התובעים.
מסמך בכתב יד אשר נעשה על ידי חברתה של הנתבעת ומתאר כי הצטרפה אל הנתבעת בבואה לדירה לאחר פינויה והדירה היתה לא נקיה.
צילומי 3 הצ'קים (ז"פ 15 לחודשים 3-5/2016).
תדפיס מסך פייסבוק - פוסט שהעלתה אולגה פולבנוב (התובעת) בו נאמר: "חחחח ויקטוריה סיקרט ממש לא שמה האמיתי הוא מלכה גדעון היא בעלת דירה שלי לשעבר אישה רעה בלי כבוד שמנסה לסחוט ממני כסף אני אמא חד הורית לשתי ילדים חייתי אצלה בדירה שנתיים הכל הייה בסדר עד שהגיעה הרגע שהייתי אמורה לעזוב היא לא החזירה לי את הצ'ק ביטחון של אבא שלי ויש לה בנוסף עוד שלושה צ'קים שלי על סכום של 3.500 אלף ששולמו לה במזומן עבור כל חודש בחודשו ועכשיו היא מנסה להוציא ממני את הכסף בטענה שלא שילמתי לה עבור שלושה חודשים מי שנת 2016 ועד לפניי חודש התגוררתי אצלה בדירה אם הייתי חייבת לה כסף הייתה מעיפה אותי או פודה את הצ'קים שלי אבל כרגע אני מגישה תביעה יש לי את כל ההוכחות שהיא משקרת אז ככה שלא תחשבו שהיא מסכנה היא תמיד מנסה להוציא כספים מאנשים שחיים אצלה בדירה ואז עוזבים אבל יש אלוקים בשמיים".
תגובות שהופיעו לאחר הפוסט: "מהצקים שלך היא תיסע לחו"ל ה ישמוררר"; ""תהיי חזקה בהצלחה!"; "זה רק עניין של מזל ליפול על האנשים הנכונים וכשלא צריך כוח להלחם".
תדפיס נוסף וברור יותר של הפוסט שפרסמה התובעת.

ההגנה מפני התביעה שכנגד
בעניין מצב הדירה בתחילת תקופת השכירות: הסכם השכירות נחתם ביום 11.6.2015 והכניסה הפיסית אמורה היתה להיות ביום 18.6.2015. קודם לכן התגוררה התובעת בדירה אחרת באותו בניין. יום טרם הכניסה ביקשה הנתבעת מהתובעת שתודיע לה כאשר הצבע יגיע (הנתבעת אמרה כי שילמה לו 2,500 ₪) - אולם הצבע לא הגיע. למחרת נכנסה התובעת לדירה מבלי שנצבעה קודם לכן על ידי צבע. ב-19.6.2015 הגיע צבע לדירה, ראה שהיא כבר עמוסה בחפציה של התובעת והלך לבלי שוב ומבלי לצבוע.
בעניין אי העלאת הנושא קודם לכן טוענת התובעת כי בזמנו היתה בהריון מתקדם אשר גם הסתיים בלידה מוקדמת של פגה - דבר אשר נטל את כל מרצה, במיוחד נוכח היותה חד הורית. התובעת רצתה לפתור את הבעיות "מבלי לערב גורמים מבחוץ".
בעניין מצב הדירה בעת הפינוי: סוף השכירות היה ביום 1.5.2017. התובעת ביקשה להשאיר את הדירה ברשותה ליום נוסף לטובת סיוד ונקיון. בוצעה צביעה. צורפו תמונות לפני ואחרי הצביעה. הדירה הושארה נקיה ומסויידת, למעט חורים בחדר השינה שהתובעים הודיעו לנתבעת שיבואו למחרת לטפל בהם. צורפו שני מכתבים של חברות של התובעת התומכות בטענתה. יש גם הקלטה של שיחה עם הדייר החדש בדירה המאשר שקיבל אותה צבועה.
לעניין האירוע שבמהלכו התובעת שפכה קפה: היה זה ביום 3.5.2017. הנתבעת צלצלה אל התובעת בבוקר, אמרה שהיא עם השוכר החדש וביקשה שהתובעת תגיע לדירה. התובעת הגיעה לדירה ואמרה לנתבעת שלמחרת התובעת תסדיר את כל תשלומי החובה הסופיים וביקשה לקבל לידיה את השיקים שבידי הנתבעת למעט אחד שיישאר בינתיים בידי הנתבעת. הנתבעת סירבה.
במקביל לכך התובעת טוענת כי הנתבעת "התחילה להאשים אותנו כי הדירה לא נקייה והוציאה הוצאות דיבה וטענה כי חייתי עם בן מיעוטים בדירה, וברגע ששמעתי את דברי שקר אלו, לקחתי כוס קפה (שהיה כבר קר) שהיה מונח על השיש וזרקתי לכיוון הקיר הפינתי ולא שפכתי עליה כפי שהיא טוענת". אז צלצלה הנתבעת למשטרה והחלה הפרשה שהגיעה לידי תיק ההטרדה המאיימת, תוך שלטענת התובעת הנתבעת העלתה טענות שקריות (שהקפה היה חם, שהתובעת הרימה ידיים, שהתובעת זרקה עליה כסא).
בעניין הליקויים בדוד השמש טוענת התובעת כי בוצעו תיקונים בדוד - בפעם הראשונה החלפת תרמוסטט, בפעם השניה החלפת גוף חימום. במו עיניה ראתה התובעת את גוף החימום החלוד שהוחלף.
לגבי בעיית האינסטלציה ביום 17.10.2016 תיארה התובעת הצפה של הדירה כתוצאה מעליית מים בכיור המטבח. התובעת נעזרה בשכנים לשם גריפת המים. כאשר בתה של הנתבעת הגיעה בערב לדירה היא התווכחה עם התובעת משום שהכספים ששולמו ירדו משכר הלימוד האוניברסיטאי שלה שאמה (הנתבעת) משלמת.
התשלום עבור התיקון שולם מכיסה של התובעת וקוזז משכר הדירה. בעניין זה מציינת התובעת כי בתה של הנתבעת דרשה ממנה את הקבלה ואז התובעת אמרה שאת הקבלה תמסור לנתבעת ולא לבת. כאן התפתחו צעקות, אולם התובעת טוענת כי כלל לא ראתה את חברותיה של הבת של הנתבעת.
התובעת עומדת על כך שהיה פיצוץ בצינור בחדר הכביסה. הנתבעת ביקשה שהתובע יטפל בזה בעצמו. התובעים הביאו אינסטלטור להתייעצות והוא הסביר לתובע כיצד לטפל בבעיה.
לעניין שלושת הצ'קים טוענת התובעת כי שילמה לנתבעת את סכומם. הוצג מכתב הבנק מיום 29.6.2017 המלמד כי למרות שהצ'קים של 15.4.2016 ו-15.5.2016 הוחזרו בפועל על ידי הבנק בשל הוראת ביטול, הרי שהיו צריכים להיות מוחזרים מסיבת "עבר זמנו".
ההקלטה שבידי הנתבעת (שיחה בין התובעת לבין בתה של הנתבעת) נוגעת לשיק של חודש 10/2016 - שיק שלא היה מקום שישולם במלואו נוכח התשלום של 936 ₪ ששילמה התובעת בגין תיקון הנזילה. חשבונית האינסטלטור היא מיום 17.10.2016 והשיחה עם בתה של הנתבעת היתה ביום 21.10.2016 (במקור נכתב כי השיחה היתה ביום 21.10.2017, אולם הואיל ויחסי השכירות הסתיימו קודם לכן ברי מדובר בטעות סופר).
הוספה דרישה להשבת שיק בטחון שבידי הנתבעת ע"ס 10,500 ₪, משוך מחשבונו של אביה של התובעת. לא ניתנה הנמקה נפרדת לדרישה, אלא זו דרישה שהיא מבחינת התובעת נובעת מכלל תביעתה.
צורפו נספחים וביניהם:
אישורי גמר חשבון בעזיבת הדירה מאת הגיחון, חברת החשמל וכן ועד הבית.
מכתב דרישה (מיום 28.6.2017) של התובעת מהנתבעת להשיב לה את 3 השיקים.
צילומי הדירה לאחר צביעתה ועבודות בציעה שביצע התובע (בתקופת הפינוי).
צילום הכיור שהוצף והקבלה בגין הטיפול שבוצע.

ההליך המקביל בעניין השיקים
ביום 26.6.2017 פתחה הנתבעת תיק הוצאה לפועל 524260-06-17 נגד התובעת לשם ביצוע 3 השיקים (ע"ס 3,500 ₪ כ"א). על פי רישומי מערכת ההוצאה לפועל, האזהרה נמסרה לתובעת ביום 26.7.2017. צילומי 3 השיקים מלמדים כי שלושתם לא כובדו תוך שהשיק ז"פ 15.3.2016 הוחזר מהטעם של "עבר זמנו" והשיקים של 15.4.2016 ו-15.5.2016 הוחזרו מהטעם של "נתקבלה הוראת ביטול" (לגביהם נעשה מכתב הבנק המתואר לעיל).
התובעת הגישה התנגדות לביצוע השיקים וטענה כי אינה חייבת דבר לזוכה (הנתבעת) שכן היא שילמה את מלוא סכומי השיקים. להתנגדות צורפו תדפיסי תכתובת ווטסאפ בין התובעת לנתבעת ממועדים שונים אשר יש בה כדי ללמד, לשיטת התובעת, כי מלוא חובותיה כלפי הנתבעת נפרעו.
בדיון שהתקיים ביום 18.2.2018 בהתנגדות בפני בית משפט השלום בירושלים הסכימו הצדדים כי ההכרעה שתינתן בהליך דנן (בבית המשפט לתביעות קטנות) תחייב גם לעניין תיק ההתנגדות (ת"ט 22665-09-17).
הדיונים
עובר לדיון הראשון הגישו שני הצדדים מסמכים נוספים:
התובעת הגישה 20 עמודים של תדפיסי תכתובת ווטסאפ מול הנתבעת (הליך 6). התדפיסים, ממועדים שונים, מציגים מגעים שוטפים המלמדים על תשלומי שכר הדירה לשיעורים כפי יכולתם של התובעים ובתיאום עם הנתבעת. המגעים מתעדים תקשורת גם בימי פינוי הדירה.
הנתבעת הגישה 9 עמודים (הליך 8) אשר רובם תדפיסי תכתובת ווטסאפ מול התובע. עמוד אחד הוא תדפיס ריכוז העברות בנקאיות לחשבונה של הנתבעת ואשר ממנו עולה כי בתקופה 20.6.2016-16.1.2017 העבירה התובעת לחשבונה של הנתבעת סך כולל של 16,564 ₪ ב-8 העברות בסכומים שונים במועדים לא קבועים.
עובר לדיון הראשון הגישה הנתבעת כתב טענות נוסף (מעין כתב תשובה שכנגד לכתב הגנה שכנגד). קבעתי כי אין זכות להגשתו (בקשה 9).
בתיק התקיימו 3 דיונים. בעלות הדין הרבו להקשות על ניהול הדיונים.
לדיון הראשון הגיעו חוץ מבעלי הדין עצמם עוד 7 עדים ו/או קרובים-תומכים. התברר כי אין אפשרות לקרב את הצדדים לידי הידברות והצדדים צעקו אחד על השני.
לא ניתן היה לברר את העובדות ולמצות את ההדיינות בפרק הזמן שנקצב לשמיעת התיק (בין יתר התיקים שנקבעו לאותו מועד) ולפיכך היה צורך לקבוע דיון המשך. בתה של הנתבעת הגיעה כדי לסייע לה אולם נוכח התנהגות בלתי מקובלת נאלצתי לקבוע כי זו לא תוכל להימצא בהמשך ההדיינות באולם.
משהתחוור לי במהלך הדיון כי השיקים הוגשו לביצוע בהוצאה לפועל וכי הוגשה התנגדות לביצועם החלטתי על מחיקת התביעה בעניין זה נוכח הימצאות הנושא בדיון בפני ערכאה אחרת.
לשם שמירת הסדר ונוכח העומס העובדתי והרגשי קבעתי כי בדיון השני יישמעו רק התובעים ועדיהם.
עובר לדיון השני הוגשה בקשת הנתבעת לאשר את נוכחות בתה באולם בכדי לסייע לה בעומדה אל מול התובעים ותומכיהם, בפרט בהיותה דיסלקטית וקשת יום. אישרתי את הבקשה בכפוף לחובת הקפדת הבת על כללי התנהגות נאותים.
כן צורף ביאור לגבי דרישות הנתבעת (התובעת שכנגד) לסך כולל של 33,400 ₪:
פיצוי בגין הוצאה דיבה - חשיפת שמה של התובעת-שכנגד בפייסבוק והכפשתה.
חוב בגין אי תשלום שכירות: נטען כי מעבר לחוב בגין 3 השיקים (10,500 ₪ בסך הכל), יש חוב של 17,500 ₪ נוספים שלא הופקדו בחשבון התובעת-שכנגד.
עגמת נפש בגין אי השבת הדירה לתובעת בהתאם להסכם בכתב שבין הצדדים, לרבות אלימות שהופעלה נגד התובעת-שכנגד. נטען כי התובעים "סחטו" כספים מהתובעת-שכנגד ו"חיבלו בנכס בזדון" על מנת שתשלם על כך. התובעים גנבו ממחסן הדירה רהיטים בשווי אלפי שקלים. לאחר פינוי הדירה נותרו חורים בקירות הדירה. כל אלו הוגדרו כגורמים לעגמת הנפש הנטענת.
לא מצאתי צורך ליתן החלטה שיפוטית בעניין הכיוונים החדשים שהותוו ליסודות התביעה אשר הותוו בכתב הטענות דנן. ברי כי אין בידי בעל דין לשנות/להרחיב את טענותיו בשלב שלאחר הגשת כתבי טענות ובמהלך דיוני הראיות.
הדיון השני נועד לשמיעת ראיות התובעים. לדיון השני התובעים לא הביאו עדים מטעמם. התובעים הבהירו כי עיקר עניינם הוא בהשבת שלושת השיקים ע"ס 3,500 ₪ כ"א וכן שיק הבטחון שנמשך על ידי אביה של התובעת.
נעשה נסיון ארוך לאפשר רב שיח במגמה לאתר את נקודות המחלוקת ולצמצמן. עלה כי נושא המחלוקת העיקרי הוא יתרת החוב בגין תשלומים שוטפים. לשיטת התובעים, לעתים מזומנות תשלומים בוצעו לידי הנתבעת, תוך שישנם גם תיעודים לתיאומי מפגשים לצורך תשלומים חלקיים. הנתבעת התריסה מנגד כי אם לא הוחתמה על אישורים לגבי ביצוע התשלומים הנטענים הרי שלא בוצעו תשלומים. הוסכם כי בשנת השכירות השניה לא בוצעו תשלומים בשיקים (ומלכתחילה לא נמסרו שיקים; עמ' 7, שור' 27). בתה של הנתבעת הבהירה את טענתה הכללית: "כנראה שאמי הסכימה שתיתן מזומן, שם אמא שלי נפלה. ברגע שהיא אמרה שהיא תבטל את השקים. היא היתה מביאה מזומן. אמא שלי היתה מקבלת חלקיקי כסף אם בכלל. היתה פה איזה שהיא שיטתיות כדי להימנע מתשלום, אבל יש לנו הוכחות." (עמ' 8, שור' 19-17).
התובעת נחקרה על ידי הנתבעת ועל ידי בתה של הנתבעת. התובעת לא הכחישה ששפכה קפה על קירות הדירה - בתגובה לכך שהנתבעת אמרה בנוכחות התובע (אבי ילדיה של התובעת) כי התובעת חיה בדירה השכורה עם בן עם אחר. לשאלת הנתבעת הבהירה התובעת את לוח הזמנים הדחוק שבמסגרתו עברה לדירה ואשר בגינו לא יכלה לעמוד על צביעת הדירה בהתאם להסכם טרם כניסתה.
בסיומו של הדיון ביקשה הנתבעת להמשיך לשמיעת ראיותיה ולסיים את ההדיינות אולם הואיל ולא כך קבעתי בסיומו של הדיון הראשון ומחשש שייגרם בכך עוול דיוני לנתבעת הוריתי כי התיק יתנהל לפי המתווה המקורי.
לדיון השלישי הביאה איתה הנתבעת עדה אחת אשר מכתבה צורף עוד לכתב התביעה שכנגד. עדותה עסקה במצב הדירה ביום 3.5.2017, לאחר פינויה. העדה ציינה קיומם של מספר חורים בקירות, ייתכן לאחר הוצאת מתקן טלויזיה. הרצפה לא היתה נקיה וכך גם ארונות המטבח. בחקירה הנגדית ציינה העדה כי אינה מכירה את התובעים אולם כל הזמן שמעה מהנתבעת (שהיא חברתה) שהיא צריכה ללכת לתובעים בשביל כמה שקלים (לגבות דמי שכירות חלקיים).
בתה של הנתבעת ביקשה לחזק את דברי העדה והפנתה לתדפיס שיחות ווטסאפ מול התובע אשר מראים כי ביום 3.5.2017 היתה התנהלות סביב התארגנות לצביעת ונקיון הדירה.
בהמשך עדכנה בתה של הנתבעת לגבי ההסדר הדיוני שהושג בתיק ההתנגדות לביצוע השיקים.
הנתבעת (התובעת-שכנגד) העידה: "התובעת כל הזמן אמרה לי: יש לך את שלושת השיקים ויש לך גם את השיק של אבא שלי שאין שם תאריך ולפקודת מי. אז כל הזמן סמכתי על זה... בסוף שנת השכירות הראשונה ידעתי שיש 3 חודשים שלא שולמו. היא לא השאירה לי ברירה, אמרה שהיא לא תצא מהדירה... היא אמרה לי "אם תוציאי אותי אני לא אשלם" וכל פעם בכתה לי ואמרה שהיא בהריון... לשאלת ביהמ"ש מדוע דרשתי כל מיני סכומים נמוכים להשלמה מהתובעת, אני משיבה שזה היה בהסתמך על כך שהיא אמרה שהיא הפקידה לי. היו כל מיני אסמכתאות כאלה מאיזו אפליקציה שאומר שהופקד לחשבוני, ובסוף התברר שזה זיוף." (עמ' 14, שור' 36-23). לא היה בידי הנתבעת להציג מסמך מזויף.
במהלך החקירה ונוכח הפרעות בלתי פוסקות נאלצתי ליתן החלטה ארוכה הקוראת את הצדדים לסדר ומאיימת בחיוב בהוצאות לאוצר המדינה.
הנתבעת הכחישה הוצאת דיבתה של התובעת (עמ' 17, שור' 24-22).
מנגד, הנתבעת טענה כי הפרסום בפייסבוק שביצעה התובעת גרם לכך ש"אני לא יכולה להראות את פניי ברחוב, צוחקים עלי וקוראים לי ויקטוריה סיקרט. זה השם שיצרתי אחרי שהתגרשתי" (עמ' 17, שור' 16-24).
התובעת פירטה את ההתנהלות של התשלומים לנתבעת (עמ' 18, שור' 9-1).
הנתבעת טענה: "כאשר קיבלתי כסף חתמתי על אישורים. אולי שניים-שלושה של גרושים , 100-200 ₪. לשאלת בית המשפט איך אני משלמת שכירות בדירה שבה אני מתגוררת אני אומרת שאני משלמת במזומן. זה בראשון לחודש. יש לי כרטיס אשראי. הרבה הרבה עובדת במזומן." (עמ' 18, שור' 21-19).
הנתבעת טענה למחיקת קבצי קול במסגרת תקשורת באמצעות ווטסאפ בין הצדדים. מכשיר הטלפון הנייד של התובעת נמסר לידיי ברשות הצדדים, במהלך הדיון נשמעו כלל הקבצים ונמצא כי לא נמחקו קבצים (אל מול צילומי המסך שהגישה התובעת עובר לדיונים).
עוד ועוד טענות וטענות שכנגד הועלו על ידי הצדדים ובספו של דיון אישרו הצדדים כי הם מבקשים שההכרעה תינתן גם בעניין 3 השיקים וכי הם מיצו את טענותיהם.

דיון והכרעה
ברי כי מוטב היה להסדיר את יחסי הצדדים בדרך רכה יותר מאשר פסק דין, אלא שכל הנסיונות של בית המשפט ליצור באולם המשפט אווירה מכבדת ומרגיעה - כשלו, וזאת הודות לעודף אמוציות של הצדדים, כמו גם התנהגות בלתי נאותה במהלך הדיונים.
דומה כי ההתכתשות כולה נועדה על ידי כל הצדדים אך ורק לצורך השיקים שבידי הנתבעת (התובעת-שכנגד). דא עקא, הצדדים העמיסו נושאים נוספים לדיון - אשר אין בהם כדי להוסיף כבוד למי מהצדדים.
אין אפוא מנוס מהכרעה על פי שורת הדין.
ראשית אתייחס לדרישות התובעת ולאחר מכן לדרישות התובעת-שכנגד (הנתבעת).
עגמת נפש נוכח פיצוץ באינסטלציה ונזקי מים
בין הצדדים היתה מחלוקת לגבי פיצוץ בצינור. התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח את קיומו של הפיצוץ. ראיות של ממש כלל לא הוצגו בנושא.
הסתימה בכיור המטבח הוכחה בתמונות ואין מחלוקת שבוצעה עבודת תיקון בזיקה לאותה תקלה.
לא הוכח שאיזה מהתקלות היו חלק מהזנחה/הסתרה מכוונת של הנתבעת. תשלום ועד הבית לגבי תיקון כיור המטבח מלמד על ריחוק אחריות מהנתבעת. על אחת כמה וכמה בעניין הפיצוץ בצינור אשר לא הוכח בכל צורה ובוודאי שלא הוכח שהנתבעת הסתירה מראש את התקלה מהתובעים.
התובעת לא הוכיחה נזקים קונקרטיים מאותן תקלות (בין אם הוכחו התקלות כשלעצמן ובין אם לאו). טענה לגבי נזקים למכונת כביסה ומייבש לא הוכחה בכל דרך. לא ניתנו כלים כלשהם לאמדן הנזק, למעט תיאור סיוע שנתקבל משכנים לשם גריפת מים בדירה.
העימות בין התובעת לבין בתה של הנתבעת, מעבר לכך שלא הוכח די הצורך, אינו מהווה עילה לחיוב הנתבעת עצמה בנזקים (אמורפיים) שנגרמו עקב התנהגותה הנטענת של בתה הבגירה.
על כל זאת יש להוסיף ולציין כי עגמת נפש היא פיצוי אשר בדרך כלל נגזר מנזק חומרי ממשי. בשיטת המשפט הישראלית עגמת נפש אינה מהווה משום פיצוי על אי נעימות רגעית אלא שיפוי בגין פגיעה ארוכת זמן ברוחו של אדם (הנפגע). במקרה דנן, משלא הוכחו נזקים ממשיים (אשר ניתן להוכיחם, ככל שהיו), אין בידי לקבוע עגמת נפש בשל שני אירועים נקודתיים של תקלות אשר גם אם אירעו הרי שטופלו תוך שעות והחיים חזרו למסלולם.
לא למותר לציין כי התביעה בעניין עגמת הנפש לא כומתה גם על ידי התובעים עצמם.
סוף דבר, התביעה בעניין זה נדחית.
פיצוי כספי בשל הוצאת דיבה
בהעדר ראיה חיצונית מעבר לטענות בעלי הדין עצמם סבורני כי התובעת לא הרימה את נטל השכנוע לגבי עצם דבריה של הנתבעת בדירה סביב מועד פינויה לגבי התובעת (דברי הדיבה הנטענים).
מודע אני לכך שהתובעת שפכה קפה על קירות הדירה וכי לטענתה מדובר בתגובה לדברים הקשים שאמרה עליה הנתבעת, אולם אין בעצם זעמה של התובעת להוכיח את הדברים המדוייקים שאמרה הנתבעת באופן המוכיח כי הדברים שאמרה הנתבעת היו דווקא לשון הרע, כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, וכי אלה פורסמו (שוב, כפי הדין הרלבנטי לעניין).
לפיכך אני דוחה את התביעה לפיצוי כספי בשל הוצאת דיבה.
השבת שיק הבטחון וכן 3 השיקים - הסמכות
לפי סעיף 60(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות ליתן סעד שאינו כספי מוגבלת "למתן צו להחלפת מצרך או לתיקונו או לביטול עסקה".
אין בידי בית המשפט לתביעות קטנות להורות על השבת שיקים.
עם זאת ונוכח ההסדר הדיוני שהוגש בין הצדדים, אכריע בהמשך בעניין החבות של 10,500 ₪ (שווי 3 השיקים) וממנה תיגזר האפשרות (או אי האפשרות) של הנתבעת לפעול לביצועם של השיקים.
חוב שכר דירה שלא שולם
התביעה עצמה של התובעת-שכנגד עברה תמורות במהלך ההדיינות. בתביעה שכנגד נתבקש בית המשפט לאפשר את גביית 3 הצ'קים בגין חודשי השכירות 3-5/2016. בדיון הראשון טענה הנתבעת כי "התובעת חייבת לי לפחות שלושה חודשי שכירות " (עמ' 1, שור' 24; ההדגשה הוספה). כחודש לפני הדיון השני טענה התובעת שכנגד (בבקשה 10) כי "סכום נוסף של 17,500 ₪ לא הופקד בחשבוני".
טענות התובעת-שכנגד הן, במהותן, אינן על יסוד עילה שטרית, אלא שבגין 3 חודשי השכירות (3-5/2016) אוחזת התובעת-שנגד בראיה חפצית לאי התשלום: השיקים.
שכר הדירה החודשי היה 3,500 ₪. משמע, בכל שנת שכירות אמורים היו להשתלם 42,000 ₪. בשנת השכירות הראשונה נמסרו שיקים מראש. בשנת השכירות השניה בוצעו תשלומים אד הוק.
שלושת השיקים שבידי התובעת-שכנגד הם משנת השכירות הראשונה. השיקים לא הוזכרו בתכתובות שבין הצדדים עד סמוך לפינוי הדירה. הנתבעים-שכנגד הציגו עמידה דווקנית של התובעת-שכנגד על תשלומים בסכומים נמוכים: ב-14.12.2016 שלחה התובעת-שכנגד הודעה לגבי 500 ₪; ב-27.12.2016 מדובר היה ב-700 ₪; ב-26.10.2016 מדובר היה ביתרת חוב של 70 ₪ (עמ' 16, שור' 26).
הנתבעים-שכנגד הוכיחו כי היתה פרקטיקה של תשלומי מזומן, גם בנקודה נייטרלית - ליד הסופרמרקט (הודעת התובעת-שכנגד מיום 27.3.2017). הודעתה של התובעת-שכנגד בנושא זה סותרת חזיתית את טענתה בעל פה בפניי בעת הדיון: "ליד המכולת בחיים לא קיבלתי כסף" (עמ' 18, שור' 15).
למותר לציין כי הודעתה של התובעת-שכנגד בכתב גוברת על ההכחשה בעל פה.
טענות התובעת-שכנגד הפליגו עד לטענה (בלתי מוכחת אשר הופיעה לראשונה בדיון השלישי): "אפילו היה מקרה שהוא שילם לי ביד ואז גם חטף לי מהיד כסף" (עמ' 19, שור' 19).
התכתובת מיום 31.3.2017 מהווה ראיה חזקה להיעדר חוב:
תובעת צהריים טובים מלי דיברתי איתך על החודשים שקיבלת כסף מזומן והצקים שלי עדיין אצלך אן תוכלי בבקשה להעביר לי אותם
נתבעת בסדר. מתי?
תובעת מתי את יכולה מוצאי שבת
נתבעת אני ביום ראשון מתקשרת לכל המקומות לראות מה עם התשלומים
תובעת תעשי מה שאת רוצה את ממשיכה להכנס למקומות האלה ודבר שני הצ'קים של החודשים שאני משלמת לך לא קשורים לכלום
ואם את יכולה תעברי אליי היום בבקשה אם הצ'קים
עכשיו את יכולה להתקשר ולבדוק והיום אני רוצה אותם מלי
נתבעת טוב תקבלי
תובעת בסדר היום תבואי בבקשה
נתבעת אני לא יודעת מה בוער למה את דואגת
תובעת כמו שאת בוערת לשכירות שלך אני דורשת שתביא לי מיד את הציקים עוד היום
נתבעת נשאר לך עוד תשלום אחד עד התאריך שאת עוזבת
ממה את פוחדת
ומה עם התשלום האחרון?
וכל המיסים
תובעת מה זה קשור אחד לשני
מה זה קשור אחד לשני. תשארי לך צ'ק של אותו חודש. מה שכבר שלמנו עליו תביא לי אותם היום.
עולה כי סמוך לפינוי הדירה (בראשית מאי 2017) היתה הנתבעת (התובעת-שכנגד) נכונה להשיב את השיקים שבידה לתובעת - נוכח העדר חבות בגין שכר דירה שלא שולם. מדובר בהודאה כבדת משקל בהעדר עילה לתביעת תשלומי שכר דירה ו/או תמורת שלושת השיקים.
בדיון השלישי אישרה התובעת-שכנגד כי היא "הרבה הרבה עובדת במזומן" (עמ' 18, שור' 21). ברי אם כן כי לא ניתן להסיק דבר מכך שלא אותרו הפקדות לחשבונה. התובעים הוכיחו כי היתה פרקטיקה מוסכמת ודינאמית של תשלומים בסכומים לא קבועים ומועדים לא קבועים.
לא היתה דרישה עיקשת של התובעים לקבל אישורים בכתב לגבי תשלומים שביצעו וגם לא ניתנו אישורים כאלה על ידי הנתבעת. עם זאת הוכח כי התובעת-שכנגד עקבה אחר התשלומים שבוצעו וידעה לדרוש את הסכומים המדוייקים שנותרו לתשלום.
אני דוחה את טענת הנתבעת כי הדרישות בעל פה התבססו על הנחות שגויות/ מוטעות (שלה) אשר מקורן בטענות התובעים לגבי הפקדות חלקיות שביצעו לחשבונה של הנתבעת ואשר היא כלל לא בדקה אם בוצעו בפועל. הטענה לא הוכחה על ידי הנתבעת וסבורני כי נוכח מכלול הראיות שהוצגו בפניי אין בה כדי להטיל על התובעים להוכיח תשלומים שבוצעו במשך תקופה נכבדה.
די בהתכתבויות בין הצדדים שהוצגו על ידי התובעים (מבלי שהנתבעת הצליחה לבסס איזה מטענותיה לגבי הצגה חלקית/מטעה) כדי ללמד שהתובעת-שכנגד ידעה בכל נקודת זמן את שלזכותה ואף דאגה לתזכר את הנתבעים-שכנגד עד להשלמת התשלומים. טענת הנתבעת-שכנגד הדוחה כל טענה לתשלום שאין לגביו אישור שלה בכתב מנותקת מדרך התנהלות יחסי הצדדים כפי שהוכחה בפניי.
אוסיף ואציין כי אינני מקבל את הטענה שרק לאחר סיום יחסי הצדדים נתגלה כי יש חוב, או שרק לאחר הגשת התביעה שכנגד נתגלה כי יש חוב נוסף (מעבר לשלושת השיקים) של 17,500 ₪. כאמור, הוכח כי התובעת-שכנגד עקבה באופן צמוד אחר התשלומים שבוצעו. בחירה לטעון לאחר סיום היחסים כי כל תשלום שאין לגביו ראיה בכתב לא בוצע היא לא סבירה ובכל מקרה אינה מרימה את נטל השכנוע המוטל על התובעת-שכנגד. מדובר בחוב נטען של 5 חודשי שכירות, נוסף על 3 חודשי שכירות הגלומים בשלושת השיקים. על פני תקופת שכירות של כ-23 חודשים (מיוני 2015 עד תחילת מאי 2017), הטענה כי התובעת-שכנגד לא הבחינה בכך שיותר מ-21% (5/23) מדמי השכירות לא שולמו היא טענה לא סבירה הפוגעת במהימנות הטוענת (התובעת-שכנגד), בפרט כאשר זו עלתה רק לאחר שכבר התקיים דיון בתיק.
לשיטה אחרונה אציין כי במהלך ההדיינות התובעת-שכנגד ציינה לא אחת כי היא מעוטת השכלה, עובדת בעבודת כפיים מגיל צעיר וטענות נוספות אשר משייכות אותה למגזר מוחלש. קורות חייה של התובעת-שכנגד אינם נושא להוכחה או למחלוקת במסגרת התובענה דנן, אולם אין בכך כדי לבטל את הראיות שהוצגו בפניי בדבר ההקפדה השוטפת של התובעת-שכנגד על גביית הכספים שלזכותה, תוך שהיא התבטאה בצורה תכליתית (וידאתי כי הבת לא היתה מעורבת בתכתובות; עמ' 7, שור' 36-35) וידעה היטב לעמוד על שלזכותה במהלך יחסי השכירות בין הצדדים. אין אפוא בקורות חייה של התובעת-שכנגד כדי לאפשר לה לדלג מעל כשלים מהותיים שנמצאו בטענותיה אל מול טענות הצד שכנגד.
אשר על כן אני קובע כי לא הוכחה בפניי זכות של התובעת-שכנגד לקבל סכומים כלשהם בגין תשלומי שכר דירה כלשהם שלא שולמו. תביעת התובעת-שכנגד בנושא זה נדחית. בהתאם גם בטלה העילה השטרית שביסוד תיק ההוצאה לפועל ו-ת"ט 22665-09-17.
עגמת נפש בגין אי השבת הדירה לתובעת-שכנגד בהתאם להסכם בכתב ואלימות
העילות אשר התובעת-שכנגד העלתה כמקור לעגמת הנפש הנטענת הן אירועים פיסיים אשר יש להוכיחם ואשר ליבת הנזק הנובע מהם היא בתחום הנזקים הפיסיים שניתן לכמתם. כפי שציינתי לעיל, עגמת נפש משמעותה פגיעה מהותית ברוחו של האדם הנפגע ויסודה בנזק פיסי משמעותי.
ככל שהדירה לא הושבה במצב תקין (ובהנחה שיש זכות לתובעת-שכנגד לדרוש את השבת הדירה כשהיא צבועה ומסויידת מחדש), הרי שהדרך לתביעת פיצוי היא באמצעות הצגת עלות ביצוע התיקונים בדירה על ידי איש מקצוע (והצגת קבלות - אסמכתאות). תיקון, גם אם יש לו עלות מסויימת, אינו יוצר בהכרח עגמת נפש כראש תביעה עצמאי.
אלא שגם לגופם של דברים מכלול העובדות שהוצגו בפניי אינו מבסס זכות של התובעת-שכנגד לפיצוי בזיקה למצב הדירה בעת עזיבתה:
(א) אף כי הסכם השכירות החתום כולל הצהרה בדבר מסירת הדירה לנתבעים-שכנגד כשהיא מסויידת וצבועה, הוכח כי בפועל לא בוצעה צביעה ומנגד התובעת-שכנגד לא הציגה את הקבלה בדבר תשלום נטען של 2,500 ₪ ששילמה לצבע מטעמה בעת כניסת התובעת להתגורר בדירה (כפי טענתה - עמ' 3, שור' 20-21). משנמנעה התובעת-שכנגד להציג ראיה שאמורה להיות ברשותה לשם הוכחת, הדבר פועל לחובתה וגורע מתוקף חוזק הראיה בכתב הנובעת מחתימת התובעת על הסכם השכירות (וסעיף 8(ד) לו). בהקשר זה אציין כי אני דוחה את טענת הנגד של הנתבעת התמהה מדוע התביעה (ובמשמע - הטענות לגבי מסירת הדירה בתחילת תקופת השכירות כשאינה צבועה ומסויידת) הוגשה רק לאחר סיום יחסי השכירות. משהשלימה התובעת בפועל עם מצב הדירה בעת קבלתה, מתקבל כי לא היה בדעתה לנקוט בהליך משפטי בעניין זה - עד אשר הופנתה כלפיה דרישה כספית לא מוצדקת על ידי התובעת-שכנגד.
(ב) צורפו צילומים של הנתבע-שכנגד מבצע עבודות צביעה בדירה סמוך לעזיבה (עמ' 42-45 לקובץ הסרוק לכתב ההגנה שכנגד).
התובעת-שכנגד לא הרימה את נטל הוכחת תקיפה. יוזכר כי זכות תביעה כלשהי של התובעת-שכנגד בקשר לתקיפה היא רק לגבי תקיפה שבוצעה נגדה-אישית. אין לתובעת-שכנגד זכות לפיצוי בגין תקיפה שבוצעה נגד בתה (תקיפה שגם היא לא הוכחה).
לפיכך נדחית התביעה-שכנגד בכל הנוגע לעגמת נפש בקשר למצב הדירה בעת פינויה ובזיקה לתקיפה נטענת.
הפוסט בפייסבוק
בעניין זה העלתה התובעת שתי טענות: פגיעה בפרטיות ופרסום לשון הרע. לא ניתן לתבוע בגין אותו פרסום על פי שתי העילות - שכן מדובר בשתי עילות אשר החוק הספציפי העוסק בכל אחת מהן (לחוד) קובע כי הן מהוות עוולות נזיקיות, וסעיף 77(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי "אין נפרעים אלא פעם אחת בלבד" (בשל אותו מעשה; ראו: ת"א (בית שאן) 4569-11-16 אדיר סימנטוב נ' אודי מזרחי, סעיפים 8-5 לפסק דין מיום 6.5.2017). בכתב התביעה שכנגד לא שורטט קו מבחין המבהיר אילו התבטאויות בפוסט מקימות איזו עילה. ככל הנראה, הפגיעה הנטענת בפרטיות היא בחשיפת זהותה של התובעת-שכנגד. ביטויי גנאי נגד התובעת שכנגד הם ככל הנראה בגדר לשון הרע. עצם אירועי המחלוקת הכספית-משפטית נמצאים, ככל הנראה, לדידה של התובעת שכנגד, בכסות משותפת של פגיעה בפרטיות ופרסום לשון הרע.
פעולות הפוגעות בפרטיות מוגדרות בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן בסעיף זה - החוק). התובעת-שכנגד לא ציינה בכתב התביעה שכנגד את החיקוק האמור ובפרט לא ציינה תחת איזה מסעיפי המשנה של סעיף 2 לחוק מצוי פרסום שמה.
שתי הגדרות פתוחות קבועות בסעיפי המשנה של סעיף 2. בסעיף 2(1) מדובר ב"בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת" (ההדגשה הוספה). אלא שהביטוי " הטרדה אחרת" אינו הולם את נסיבותיו של המקרה דנן, מה גם שמעת חקיקת חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 ישנו חיקוק ספציפי המסדיר את תרופותיהם של מוטרדים.
ההגדרה הפתוחה השניה קבוע בסעיף 2(11) לחוק: "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד" (ההדגשה הוספה). מכאן נשאלת השאלה האם שמו של אדם הוא עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים.
ב-ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' משה ונטורה ואח' ( פ"ד מח(3) 808) ציין כב' השופט ג' בך ( עמ' 821) כי לדידו גם שמו של אדם הוא בגדר ענייניו הפרטיים של אדם - אולם קביעה זו נעשתה לצורך ההגדרה בסעיף 2(9) לחוק (" שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה") שהיא היתה נושאו של הדיון. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן סברה כי אין מקום לקבוע מסמרות באשר להגדרת ענייניו הפרטיים של אדם וכי אין ההגדרה נחוצה לצורך הסוגיה שעמדה בפני בית המשפט ( עמ' 835). לענייננו די אם נאמר כי פרסום שמה האמתי של התובעת-שכנגד אינו נוגע לסעיף 2(9) לחוק שכן לא מדובר בידיעה שנמסרה לנתבעת-שכנגד למטרה כלשהי ( הנתבעת-שכנגד אינה רשות, מוסד, מנהלת מאגר מידע או כיו"ב).
מקרה בודד אשר איתרתי בפסיקת בתי המשפט בישראל הדומה לענייננו הוא ת"א ( כ"ס) 7830/00 ארנון בורוכוב נ' אלישי פורן ( פסק דין מיום 4.7.2002) אשר גם בו נדון פרסום שמו של חבר בפורום אינטרנטי אשר היה מזוהה בכינוי ולא בשמו האמתי ( עד אשר נחשף שמו על ידי הנתבע). בית המשפט נדרש באותו עניין לפרשנות סעיף 2(11) לחוק ומצא כי שמו של אדם אינו בכלל " צנעת חייו של אדם". את העניינים שהם בכלל צנעת חייו של אדם יש ללמוד מהדוגמאות שפורטו באותו סעיף קטן: עברו המיני, מצבו הבריאותי או התנהגותו ברשות היחיד. הכללת שמו של אדם בכלל צנעת חייו אינה סבירה שכן " צנעת חיים" אינה מקיפה את כלל העניינים אשר מוגדרים כפרטיים ( גם אם נאמץ את הגדרתם, לפחות לפי חלק מהדעות, בבית המשפט העליון ב-ע"א 439/88).
בשנת התשנ"ב (1992) נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אשר סעיף 7 לו עוסק בפרטיות וצנעת הפרט ובו נקבע בסעיף 7( א): "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". מכאן ראה בית המשפט העליון את הזכות לפרטיות כזכות חוקתית ( ראו לדוגמה: רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 70, 83).
ב-רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ ( פסק דין מיום 25.3.2010) נדונה בקשתו של המבקש לחייב את המשיבה למסור לו נתונים לגבי גולש אנונימי שהשמיע כלפיו דברי בלע במרשתת. הבקשה נדחתה נוכח העדר מסגרת דיונית המאפשרת לבקש סעד כאמור, אולם אגב כך ציין המשנה לנשיאה ( כתארו דאז) כב' השופט א' ריבלין כי חלק מהזכות לפרטיות הוא הזכות לאנונימיות ( סעיפים 18-11 לפסק הדין). הזכות לאנונימיות הוצגה על ידי בית המשפט כחלק מחופש הביטוי ועומתה על ידי בית המשפט מול הזכות לשם טוב ואיסור לשון הרע. הזכות לאנונימיות נתפסה על ידי בית המשפט כגוברת על המבקש ושוללת ממנו את הסעד לו עתר. ברם, כאמור, תמצית ההכרעה הסתפקה בהעדר אפיק דיוני לקבלת הסעד שנתבקש ולא נקבעה הלכה בעניין הזכות לאנונימיות. זאת ועוד, בעניין שעמד בפני בית המשפט העליון הזכות לאנונימיות שימשה כמגן בידי המשיבות ( תוך שהזכות עצמה היא בידי צד ג' - מפרסם דבריו במרשתת). סבורני כי אין ללמוד מאותו עניין לפרשה דנן אשר תכליתה שימוש בזכות לאנונימיות כחרב - כעילה לתביעת כספים מהנתבעת-שכנגד.
קניינו של אדם מוגן כזכות חוקתית על פי סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פגיעה בקניין ( בענייננו: חיוב הנתבעת-שכנגד בתשלום בגין הפגיעה בזכות התובעת-שכנגד לאנונימיות) צריכה להתבצע על פי חוק מפורש. בהעדר הוראה חוקית בענייננו, סבורני שלא ניתן לראות את הפרת הזכות לאנונימיות כמקימה עילת תביעה.
לשיטה אחרונה בעניין חשיפת שמה של התובעת-שכנגד והטענה לפגיעה בפרטיותה אציין כי התובעת-שכנגד לא הבהירה מה נזקיה ולא סיפקה כל נתון של ממש לשם המחשת היקף חשיפתה בפועל. גם כאשר מדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק, על התובע לספק נתונים אשר מלמדים על היקף נזקו. כך לא עשתה התובעת-שכנגד ולפיכך גם מטעם זה אין ליתן לה סעד בשל חשיפת שמה.
לסיום סוגיית חשיפת שמה של התובעת-שכנגד אני קובע כי לא הוכחה עילה חוקית של פגיעה בפרטיות התובעת-שכנגד בשל חשיפת שמה. בנוסף גם לא הוצגו נתונים של ממש שיש בהם כדי להצביע על נזק כתוצאה מן האמור. לפיכך אני דוחה את תביעת התובעת-שכנגד המבוססת על חשיפת שמה בפייסבוק.
שאר המחלוקת הכלכלית-משפטית שבין התובעת-שנגד לבין הנתבעים-שכנגד אינו עומד בהגדרות איזה מהחלופות בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות. מחלוקת כלכלית-משפטית ( במובחן מכינויי גנאי וכיו"ב) אינה מקימה לצד לה זכות לאי פרסום קיומה או פרטיה. הגשת שיקים להוצאה לפועל אינה עניין הנוגע לצנעת חייו של אדם ( ודאי לא זה המגיש אותם לביצוע) וסבורני כי אין צורך להרחיב בעניין. בכך מתמצה הדיון בפגיעה הנטענת בפרטיות התובעת-שכנגד - טענה הנדחית במלואה.
מכאן לטענה בדבר עוולה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (מכאן והלאה - החוק). סבורני כי קיומה של מחלוקת כלכלית-משפטית בין המפרסמת ( הנתבעת-שכנגד) לבין התובעת-שכנגד, לרבות פרטי טענות לגיטימיות של מי מהצדדים, אינו מהווה לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. שונה הדבר לגבי תארים שצירפה הנתבעת-שכנגד לתובעת-שכנגד - ואלו הם: אישה רעה בלי כבוד שמנסה לסחוט ממני כסף; שלא תחשבו שהיא מסכנה היא תמיד מנסה להוציא כספים מאנשים שחיים אצלה בדירה ואז עוזבים . הביטויים דלעיל ( הלקוחים בציטוט מדוייק מתוך הפוסט) בהחלט משתלבים בהגדרות שבסעיפי משנה 1(1)-1(2) לחוק הואיל ופרסומם עלול " להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" או " לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו".
התובעת-שכנגד הוכיחה כי הפוסט אכן פורסם על ידי הנתבעת-שכנגד אולם לא הוכיחה דבר ואף לא הביאה טענות סדורות לעניין היקף הפרסום, הפורום שבו בוצע הפרסום או כיו"ב.
בסופו של ניתוח הפוסט וקרוב לסיום מתן פסק הדין יש לראות את התמונה בכללותה: הנתבעת-שכנגד נדרשה לשלם מעל עשרת אלפים ש"ח תוך שבפסק דין זה נקבע כי אין לה חבות כאמור. הנתבעת-שכנגד פרסמה פוסט אשר יסודו באותה דרישה נפסדת, לא הפרה את זכות הפרטיות של התובעת-שכנגד אולם בצעה תגובת-יתר ( Overracting) שכללה חוץ מפרסום ענייני גם תארים אשר לא היה מקום לפרסמם. עם זאת, זכאותה של התובעת-שכנגד לפיצוי ( כאמור, מבלי שהניחה יסודות כלשהם לאמדן הפיצוי, גם אם נתבע ללא הוכחת נזק) צריכה להיות בהלימה להקשר הדברים ולהקשר מעשיה עובר לפרסום. בנסיבות האמורות מצאתי לפסוק לטובת התובעת-שכנגד פיצויים בשל פרסום לשון הרע ( ללא הוכחת נזק) בסך של 3,000 ₪.
התובעת-שכנגד אף טענה כי התובעים סחטו ממנה כספים, חיבלו בנכס בזדון על מנת שתשלם על כך ואף גנבו ממחסן הדירה רהיטים בשווי אלפי שקלים. הטענות לא הוכחו ולא נעשה נסיון של התובעת-שכנגד לתמוך אותן. הטענות נדחות.
בערבו של יום עולה כי מכלל ההליכים שבהם נקטה התובעת-שכנגד כלפי הנתבעים-שכנגד, הן בהוצאה לפועל והן בבית המשפט לתביעות קטנות, זכותה היא אך ורק לפיצוי בגין התבטאויות חריגות שהשמיעה נגדה הנתבעת-שכנגד במסגרת פוסט שפרסמה בפייסבוק. הליך הוצאה לפועל הסתיים בלא-כלום (העדר זכות של התובעת-שכנגד לסכומם של השיקים). תביעת-מקסימום לבית המשפט לתביעות קטנות הסתיימה בפחות מעשירית מסכומה.
מנגד, גם התובעים הגישו תביעת-מקסימום (על פי האפשר בבית המשפט לתביעות קטנות) אשר הסתיימה בלא-כלום. עם זאת, לזכותם של התובעים יצויין כי הם הבהירו מלכתחילה (לדוגמה: פרוטוקול הדיון השני, עמ' 5, שור' 23) שעיקר עניינם הוא בסיום פרשת השיקים שהתובעת-שכנגד הגישה לביצוע ללא זכות.

התוצאה
התביעה העיקרית נדחית במלואה.
התובעת שכנגד זכאית ל-3,000 ₪ מהנתבעת-שכנגד בגין הפרסום בפייסבוק, אולם מסכום זה יופחתו 1,500 ₪ - הוצאות לטובת התובעת (הנתבעת-שכנגד) בגין הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדה ללא זכות. לפיכך תוצאת התביעה שכנגד היא חוב של 1,500 ₪ של התובעת 1 (הנתבעת-שכנגד 1) כלפי הנתבעת (התובעת-שכנגד).
בנסיבות ההליכים אשר נדחו כמעט במלואם ונוכח ניהולם המכביד על ידי כל הצדדים, לא מצאתי לפסוק הוצאות לטובת מי מהצדדים בגין ההליכים בפני בית המשפט לתביעות קטנות (התביעה והתביעה שכנגד).
העילה השטרית שבין הצדדים - בטלה.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים - תוך 15 יום מהמצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ח, 07 יוני 2018, בהעדר הצדדים.