הדפסה

בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים תו"ב 47672-04-16

בפני כבוד השופט דניאל מרדכי דמביץ

מאשימה
מדינת ישראל
באמצעות האגף המשפטי של עיריית ירושלים

נגד

נאשמת
מטילדה כדורי
באמצעות ב"כ עוה"ד אהרן פרקש

החלטה

החלטה בבקשה לביטול האישום בטענת הגנה מן הצדק.

כתב האישום
נגד הנאשמת הוגש כתב אישום באשמת אי קיום צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, עבירה לפי סעיף 210 לחוק.
כמפורט בכתב האישום, ביום 18.3.2004 נגזר דינה של הנאשמת על ידי בית המשפט זה ב-ת.פ. 2367/2002 ובגזר הדין נצטוותה, בין היתר, להתאים את הבניה המתוארת בכתב האישום לתכניות ולהיתרי הבניה החלים במקום. מועד ביצוע צו ההתאמה הוארך על ידי בית המשפט עד ליום 10.11.2015. נטען כי מאותו מועד לא קיימה הנאשמת את הצו.

טענות הנאשמת
ההגנה טוענת כי לא ניתנה לנאשמת הזדמנות למסור את גרסתה למאשימה טרם הגשת כתב האישום.
בחומר החקירה קיים רק עותק מכתב התראה מיום 9.11.2015 (סמוך טרם מועד תקופת הארכה שניתנה לביצוע צו ההתאמה) אשר הנמען בו הוא בעלה של הנאשמת. המכתב נשלח בדו אר רשום לכתובת שבה הנאשמת אינה מתגוררת כבר כמה שנים - כתובת הנכס (רח' מאיר גרשון 12 בשכונת פסגת זאב מזרח בירושלים) . אין אסמכתה למסירת המכתב לנמען. המכתב צורף לבקשת הנאשמת לביטול כתב האישום.
בדיון ההקראה שהתקיים טען התובע כי ביום 1.3.2016 ביקרו המפקחים והוציאו מכתב התראה בגין אי ציות. עותק מכתב זה לא מצוי בחומר החקירה שקיבלה הסניגוריה ולמעשה אין ראיה חפצית לכך שהיה וכמובן גם לא לכך שנמסר (או שנעשה נסיון למסור אותו) .
יש חובה לאפשר לנאשם למסור את גרסתו גם במקרה של אישום באי ציות.
התרופה במקרה כזה היא ביטול כתב האישום ואין להסתפק בפחות מכך.

טענות המאשימה
המשיבה מבקשת לדחות את הבקשה.
בגזרי דין שניתנו נגד הנאשמת באותו עניין (ת.פ. 5367/02; ת.פ. 2992/06; ת.פ. 7207/08; ת.פ. 1492/14) הוזהרה הנאשמת כי היא עלולה להיות מואשמת בעבירת אי ציות. די באזהרות האמורות.
חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 או כל חיקוק אחר אינו מטיל על המאשימה חובה לחקור את הנאשמת בטרם הגשת כתב אישום.
המאשימה אינה אמורה לתזכר את הנאשמת לגבי אי ביצוע חובתה על פי דין. הטלת חובה כאמור תסיר מהנאשמים את חובתם לפעול בהתאם לגזר דין שניתן נגדם.
כאשר אדם לא ממלא אחר הוראות גזר דין שניתן נגדו הוא חשוף להגשת בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, מבלי שאמורה להינתן לו התראה מוקדמת וללא זכות להיחקר. הגשת אישום לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה (טרם תיקון 116) שקולה לבקשה בזיון בית משפט ואין להטיל על המאשימה חובות נוספים.
אין פסיקה מחייבת המצדדת בעמדת הנאשמת לגבי חובת ביטול כתב אישום במקרים כגון דא.
יודגש כי המאשימה אינה חולקת בתשובתה על הטענות העובדתיות שהעלה הסניגור.

דיון והכרעה
כמפורט בהחלטתי מיום 13.5.2018 ב-תו"ב 69847-03-16 וכן בהחלטתי מיום 2.10.2018 ב-תו"ב 70053-03-17 , אי מתן הזדמנות לנאשם למסור את גרסתו טרם הגשת כתב אישום מצדיק את ביטול האישום מטעם של הגנה מן הצדק בהתאם לסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.
שמיעת חשודים טרם הגשת אישום נגדם היא הכרח הטבוע בחובת המאשימה (לפי סעיף 62(א) רישה לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982) לבחון את קיומו של סיכוי סביר להרשעה - הן לאור ראיות מרשיעות והן לאור ראיות מזכות - וכן שמא נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין (קרי: 'עניין לציבור').
שמיעת החשודים היא זו אשר תחסוך במשאבי כלל המערכות הציבוריות המעורבות בהליך הפלילי תוך טיוב התיקים אשר בהם מוגשים האישומים וסינון תיקים אשר אין בהם סיכוי סביר להרשעה מטעמים שונים ומגוונים.
עמדת המאשימה המתוארת לעיל היא עמדה שלאחר מעשה ואין היא עולה בקנה אחד עם פעולותיה טרם הגשת כתב האישום . לא בכדי הופק מכתב התראה המצוי בין חומרי החקירה. לא בכדי נטען בדיון כי נעשה מכתב התראה נוסף.
דא עקא, פעולות ההתראה היו לקויות:
הנמען במכתב ההתראה לא היה הנאשמת אלא בעלה.
עיון בכתב האישום הראשון (בעניין הבניה עצמה) מעלה כי זה נעשה במקורו נגד בעלה של הנאשמת ותוקן מאוחר יותר בכתב יד (כך שיהיה נגד הנאשמת) . משמע, אותו תיקון בכתב יד אמנם הוטמע בשלושה כתבי אישום בגין אי ציות, אולם לא הוטמע במכתב ההתראה.
מועד מכתב ההתראה, טרם תקופת הארכה שניתנה לנאשמת על ידי בית המשפט, גורם לו להיות בלתי רלבנטי ואף מעלה תמיהה לגבי נחפזות עשיית ההתראה טרם מועד אי הציות.
אין כל תיעוד, בפרט לא בתיק החקירה, לגבי תוצאות נסיון המצאת ההתראה. לא ברור מדוע אין תיעוד כאמור.
מקור הטענה בדבר התראה נוספת שהוצאה הוא תרשומת בתיק (כך על פי דברי התובע בדיון). אלא שלגבי התראה זו אין שום תיעוד: לא לגבי מסמך ההתראה עצמו ולא לגבי דרך המצאתו לנאשמת.
ממילא נשמטו טענות המאשימה: לטענתה-שלה (על מלוא חוסר ההוכחה והפגמים שתוארו לעיל) המאשימה ניסתה פעמיים לתזכר את הנאשמת בדבר אי הציות. אלא שהמאשימה עשתה זאת בדרך לקויה מכל בחינה.
תשובת המאשימה היא אפוא רק בגדר נסיון מאוחר ומאולץ להכשיר כשלים בהתנהלותה.
מוטב היה אם המאשימה תכיר בכשליה ותחסוך זמן שיפוטי במקום לנסות לטעון לעקרונות משפטיים שגויים שהיא עצמה לא פעלה לפיהם.
כל האמור הוא אף מבלי להתייחס לפעולת התביעה העירונית בתיק זה בניגוד לכאורה להנחיות פרקליטות המדינה כמפורט בסעיף 5(א)-(ג) להחלטתי מיום 10.7.2018 ב-תו"ב 67947-06-16.
מכאן אל המבחן המשולש אשר נקבע ב-ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ ואח', פ"ד נט(6) 776, 816:
הפגם בהליך הוא אי מתן הזדמנות לחשודה להציג את גרסת ה בעניין העביר ה המיוחסת לה טרם ההחלטה בדבר הגשת כתב האישום.
מדובר במחדל המהווה פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בפרט אמורים הדברים משעולה כי התיעוד בתיק החקירה מורה לכאורה על מתן התראות אולם הניתוח מעלה כי זאת היה רק למראית עין ותוך כשלים בביצוע בפועל.
המאשימה בחרה במקרה דנן להתעלם מן העובדות בתיק, לכסות על כשלים בהמצאת התראות לנאשמת ולטעון טענות משפטיות עקרוניות שגויות . אין מנוס מביטול כתב האישום. ברי כי ככל שהעבירה נמשכת, הרי שממילא אין כל מניעה לפעול מול הנאשמת בהליך חדש (ותקין). גם מכאן מתחזקת התחושה שנכון לעצור ולבטל את ההליך הלא תקין דנן, תוך שהאינטרס הציבורי לביצוע הליכים תקינים על ידי המאשימה י תממש, וזאת מבלי שהאינטרס הציבורי לשמירת החוק ייפגע הואיל וניתן לנקוט נגד הנאשמת הליך חדש ותקין.

לפיכך אני קובע כי בשל אי מתן הזדמנות לנאשמת למסור את גרסתה טרם הגשת כתב האישום עומדת לנאשמת הגנה מן הצדק בהתאם לסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.
אני מורה אפוא על ביטול האישום וסגירת התיק.

ניתנה במוצאי שבת 'ויקרא' תשע"ט , 16 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.