הדפסה

בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים תו"ב 18493-02-09

בפני כבוד השופט דניאל מרדכי דמביץ

בעניין:
מדינת ישראל

המאשימה

נ ג ד

סלאח אלדין ערמין

באמצעות ב"כ עוה"ד קאזם כיואן
הנאשם

גזר דין

הנאשם (סלאח אלדין ערמין, ת.ז. XXXXXX640; יליד 5.8.1968) הואשם בבית משפט זה בכתב אישום שהוגש ביום 17.2.2009 (ותוקן פעמיים לעניין מספר תעודת הזהות של הנאשם).

הכרעת הדין
ביום 13.6.2012 הורשע הנאשם על פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (כפי נוסחו עובר לתיקון 116; להלן - החוק) בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על פי עובדות כתב האישום, ביום 29.6.2003 נגזר דינו של הנאשם על ידי בית משפט זה ב-ת.פ. 4344/98 ובו נצטווה , בין היתר, להרוס ולהפסיק להשתמש בבניית קומה בשטח של כ-36 מ"ר ומרפסת צמודה בשטח של כ-8 (עיון בגזר הדין המקורי מעלה כי מדובר בטעות סופר: שטח המרפסת היה 18 מ"ר) מ"ר (המצויה בשכונת ואדי ג'וז בירושלים), וזאת לא יאוחר מיום 1.1.2005. הנאשם הורשע בשני תיקים פליליים (1440/05 ו-7011/07) באי ציות לצו בית המשפט שניתן במסגרת ת.פ. 4344/98. בית המשפט האריך את מועד ביצוע הצווים עד ליום 8.12.2008. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה (לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים) עד ליום 25.12.2018.
עסקינן באישום שלישי בגין אי ציות לצו ההתאמה.

רקע דיוני לגבי שלב הטיעונים לעונש
ביום 18.9.2016 הותלו ההליכים בתיק הואיל ולא ניתן היה לאתר את הנאשם ולזמנו לדין. לפיכך הגישה המדינה בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה בהתאם לסעיף 212(1) לחוק (ב"ש 1514/2017). באמצעות בא כוחו הנוכחי התנגד הנאשם לבקשת המדינה (להריסה ללא הרשעה) ובדיון ביום 10.5.2017 קבע בית המשפט את התיק הפלילי דנן (מספר ישן: ת.פ. 1445/09) לטיעונים לעונש.
מאז התקיימו 6 דיוני טיעונים לעונש על פני יותר משנה וחצי .
בדיון הטיעונים לעונש הראשון, ביום 19.7.2017, ביקש ב"כ הנאשם לבצע את ההריסה על פי צו ההתאמה המקורי ונקבע (על ידי מותב קודם) כי תוך 60 יום הנאשם יגיש צילומים המעידים על ההריסה.
בדיון הטיעונים לעונש השני, ביום 14.1.2018, טען ב"כ הנאשם כי הוא רוצה שמפקח יבוא לשטח ויסמן את השטח שיש להרוס. קבעתי כי הרבה לפנים משורת הדין יידחה מועד הטיעונים לעונש בחודש וחצי בקירוב, תוך שאלה יישמעו על יסוד המצב הקיים בשטח כפי שיהיה באותו מועד.
בדיון הטיעונים לעונש השלישי, ביום 27.2.2018, הודיעה ב"כ המאשימה כי נמסרו לה תמונות המתעדות הריסה בשטח ונתבקש לדחות את הדיון בכדי לאפשר למפקח מטעם המאשימה לצאת לשטח ולוודא את מהות ההריסה.
בדיון הטיעונים לעונש הרביעי, ביום 8.7.2018, הסתבר כי המאשימה טרם ביצעה בדיקה בשטח לגבי ההריסה הנטענת.
משהודיעה המאשימה לבסוף (ביום 19.10.2018) כי ההריסה לא בוצעה, נקבע דיון טיעונים לעונש חמישי ליום 22.11.2018. טיעונים לעונש נשמעו באותו מעמד (ויפורטו בהמשך), אולם היתה מחלוקת בין הצדדים לגבי מהות הבינוי שנהרס. נקבע מועד סמוך (תוך שבועיים) להקראת גזר הדין, ועל הצדדים הוטל להבהיר תוך שבוע מה נהרס.
תגובות הצדדים גרמו להתארכות ההליך תוך שהדיון שנקבע בוטל הואיל והתיק לא היה בשל לסיום .
נוכח טענות הצדדים שהובאו בכתב בפני בית המשפט, נקבע, בצעד חריג למדי, דיון הוכחות לגבי שאלת ביצוע ההריסה על פי צו ההתאמה המקורי. הדיון, דיון שישי במסגרת שלב הטיעונים לעונש, התקיים ביום 20.3.2019.

פרשת העונש
ראיות לעונש
הוגשו ראיות הגנה לעונש בהתאם לסעיף 40י(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין):
נ/1 - הפניה של הנאשם לחדר מיון על ידי רופא משפחה ביום 10.9.2013 אשר יש בה כדי לתעד את היות הנאשם חולה סרטן.
נ/2 - מסמך רופא א.א.ג. מיום 10.11.2013 המתעד חשד לסרטן.
לא הוגשו לתיק מסמכים עדכניים - לא רפואיים ולא סוציאליים.

סיכומי המאשימה לעונש
מדובר בבינוי במתחם השוק הסיטונאי בשכונת ואדי ג'וז בירושלים. ייעוד הקרקע הוא שטח ציבורי פתוח.
הנאשם לא קיים את הצו (הריסה או הכשרה) למרות שמדובר באישום שלישי בגין אי ציות ולמרות שחלף כעשור מאז הגשת כתב האישום.
הנאשם לא שיתף פעולה עם ההליך. בשל כך המאשימה נאלצה לפעול נגד הבינוי בהליך לפי סעיף 212 לחוק (טרם תיקון 116 ). המאשימה גם נאלצה לבצע ביקורי סרק של מפקחים בשטח.
מבוקש להטיל עונש של מאסר בפועל (הפעלת מאסר על תנאי חב הפעלה) וכן קנס של 26,000 ₪ ב-26 תשלומים. מבוקש לדחות את ביצוע הצו ב-60 יום בלבד לצורך התארגנות.
בואר כי העונש נדרש באופן מרוסן נוכח מצבו הרפואי של הנאשם.
סיכומי הנאשם לעונש
בדיון ביום 19.7.2017 התחייב הנאשם להרוס 36 מ"ר מתוך 100 מ"ר שהוא מתגורר בהם. המאשימה השתהתה בביצוע הביקור במקום. עמדת המאשימה הטוענת שלא נהרס מה שיש להרוס הוגשה ביום 18.10.2018 והיא היתה לאקונית ולא ברורה.
מצבו של הנאשם קשה. אשתו התגרשה ממנו והוא לא עובד לאחרונה.
מבוקש להסתפק בעונש כספי קל וסמלי. כן מבוקש לדחות בשנה את מועד ביצוע צו ההתאמה.
הנאשם לא רוצה לעבור על החוק לאור שהצהיר בבית המשפט שהוא מעוניין להרוס.
דברי הנאשם
הנאשם לא התייצב לדיון הטיעונים לעונש שהתקיים ביום 22.11.2018 (לטענת סניגורו בדיון - בשל טיפול רפואי שהיה קבוע לו לאותו מועד) ולא מימש את זכותו לשאת דברים אחרונים בהתאם לסעיף 192 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.
דיון ההוכחות בטענת ביצוע ההריסה
לדיון האמור שהתקיים ביום 20.3.2019 לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה עובדתית לגבי ההריסה שבוצעה והרלבנטיות שלה לעבירה, התייצבו ב"כ הצדדים, המפקח מטעם המאשימה וכן הנאשם.
משהוצגו בפני בית המשפט התשריטים המקוריים של כתב האישום בתיק האישום הראשון (ת.פ. 4344/98), נשמעו המפקח והנאשם ואף הוצגו צילומים של המקום עולה התמונה הכוללת דלהלן:
כתב האישום המקורי (אשר תוקן פעמיים) מאשים את הנאשם בבניה הן בקומת קרקע והן בקומה ראשונה (אשר מעל קומת הקרקע). לעניין הקומה הראשונה (שהיא הרלבנטית לענייננו, כפי שיבואר מיד), מדובר על בניה (קירות בלוקים עם תקרת בטון) שהמספרים התוחמים את הבינוי הם 10-11-12-13-14-19-18-17-10 ובנוסף לה נבנתה מרפסת פתוחה. שטח "המבנה" (בקומה א') הוא כ-72 מ"ר. הואיל ומדובר באותו שטח של קומ ת הקרקע, ברור כי מדובר בשטח המקורב הכולל של קומה א' , על כל מרכיביה (בינוי סגור ומרפסת פתוחה).
בדיון שהתקיים בתיק האישום הראשון ביום 29.6.2003 ניתן בעניינו של הנאשם דנן גזר דין בהסכמה ובו קבע בית המשפט (עמ' 2, שור' 24-21) :
הנ' 1 (להלן - הנ') הורשע עפ"י הודאתו בכתב אישום מתוקן המייחס לו ביצוע עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בכך שעשה שימוש בלא היתר כחוק בקומה א' של מבנה שהוקם בלא היתר כחוק בשכונת ואדי ג'וז בירושלים. שטח הקומה כ-36 מ"ר וצמודה לה מרפסת בשטח של 18 מ"ר.
מהתשריטים, מהעדויות ומהמוצגים עולה כי מדובר במבנה בן 2 קומות (קרקע וראשונה, כפי כתב האישום בתיק האישום העיקרי). הצלעות החיצונית הן באורך 9 ו-8 מטרים - מה שנותן שטח ברוטו של 72 מ"ר. אלא שלא מדובר במלבן מושלם הואיל ויש מגרעת בצורת היטל העל של מסגרת הבית ולפיכך מלכתחילה אין שטח של 72 מ"ר אלא פחות מכך.
כמחצית מקומה א' בה עסקינן, מלבן שצלעותיו הן 8 ו-4 מטרים ( 32 מ"ר בקירוב) , היא בינוי מלא וסגור (קירות בלוק ותקרת בטון ), תוך שבצמוד ישנו עוד חדרון בן חמש צלעות במימדים מקורבים של 1.9 מ' על 2.1 מ'. בתשריט כתב האישום המקורי, היקפו של החדרון הוא במספרים 10-11-19-18-17. צלע 11-19 של החדרון היא צלע משותפת עם צלע האורך 11-14 של הבינוי המלבני הגדול.
כאמור לעיל, כתב האישום המקורי כולל את שני מתחמי הבינוי יחדיו כבינוי בלוקים מקורה וכלל שטחם מגיע כדי 36 מ"ר בקירוב - כמפורט לעיל (32 מ"ר ועוד כ-4 מ"ר).
באותו תשריט (של כתב האישום המקורי) תוארה גם מרפסת פתוחה התחומה במצולע בן 6 צלעות (לא שוות). שטח מרפסת זו נאמד ברבע מכלל שטח הקומה (שאף הוא היה על דרך האומדן כאמור) וברי כי לכן הוגדר בגזר הדין המקורי כ-18 מ"ר. בכתב האישום בתיק דנן נפלה טעות סופר ושטח המרפסת צויין כ-8 מ"ר (נשמטה ספרת העשרות של המספר 18).
מסתבר כי בשלב כלשהו הנאשם סגר את המרפסת הפתוחה. בשלב מאוחר הנאשם ביצע הריסה של סגירת המרפסת וניסה לטעון כי הריסה זו היא בבחינת קיום של גזר הדין המקורי.
הטענה מופרכת ולא רלבנטית.
מתשריט כתב האישום בתיק האישום המקורי על צרופותיו (התשריט) ומגזר הדין המקורי ברור מהו הבינוי המיועד להריסה. הבינוי המקורה לא נהרס. ראו לדוגמה תמונה עליונה של ת/3.
למען הסר ספק יובהר כי הנאשם עצמו הבהיר בחקירתו שהרס רק את השטח המוגדר בתשריט (של כתב האישום המקורי) כמרפסת פתוחה (עמ' 11, שור' 28-27). הנאשם טען שהרס את הבינוי הקטן אך השאיר חדרון שירותים עם תקרה בגובה 2 מטרים (עמ' 12, שור' 1).
יוזכר כי בשלב זה נטל ההוכחה לגבי ביצוע ההריסה (עשור לאחר הגשת כתב האישום) מוטל על הנאשם. גם הצילומים שהגיש הנאשם ביום 3.12.2018 אינם מבססים את הטענה לגבי הריסת החדרון; נהפוך הוא: רואים בהם בבירור את החדרון עומד על מקומו. עוד יוזכר כי הנאשם הוא זה אשר הקיף את המרפסת הפתוחה בבד יוטה ירוק אשר הסתיר מהמפקח את אפשרות הצפייה הנוחה אל הגג (עמ' 11, שור' 3 וכן ת/3). מהצילום שביצע הנאשם כאמור, רואים כי החדרון נמצא במקומו.
לשם בדיקת טענותיו החוזרות ונשנות של הנאשם הגיע מפקח לשטח הן ביום 14.10.2018 והן ביום 17.12.2018. המפקח גם צילם את המקום וצילומיו הוגשו לתיק (סומנו ת/3 ו-ת/4). התובע טען כי יש לחייב את הנאשם בהוצאות לפי סעיף 79 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בשל טענות הסרת הבינוי שהופרכו, תוך שנעשה נסיון להציג עובדות לא מהימנות בפני בית המשפט.
לעניין הדרישה לחיוב הנאשם בהוצאות, הסניגור טען בתגובה כי יש לנאשם זכות יסוד להביא את כל ראיותיו. עוד טען הסניגור כי בנסיבותיו של הנאשם אין מקום למצות עימו את הדין עד תום וביקש כי לא יוטלו עליו הוצאות.
מאסר על תנאי שהוארך והוא חב הפעלה
במסגרת ת.פ. 1440/05 (תיק אי הציות הראשון) נגזר על הנאשם ביום 30.10.2005, בין היתר, מאסר של 3 חודשים אשר לא יבוצע אלא אם כן הנאשם יעבור בתום תקופה של שנתיים שתחילתה ביום 1.5.2006 עבירה של אי ציות לצו שיפוטי.
במסגרת ת.פ. 7011/07 (תיק אי הציות השני אשר נפתח ביום 19.7.2007 ) נגזרה על הנאשם ביום 18.3.2008, בין היתר, הארכת תקופת התנאי לגבי המאסר שנגזר עליו ב-ת.פ. 1440/05. ההארכה נקבעה לתקופה של שנתיים מיום 18.9.2008 (הגיון הדברים היה שתקופת החשש להפרה של הצו מתחילה רק בחלוף חצי שנה של ארכה לביצוע הצו כפי שניתנה בגזר הדין; מועד תחילת תקופת ההארכה היתה לאחר מועד סיום התנאי על פי גזר הדין הראשון אשר חל עד 1.5.2008).
כתב האישום בתיק דנן הוגש ביום 17.2.2009 ובו נטען כי ביצוע הצווים הוארך עד ליום 8.12.2008 וכי עד ליום 25.12.2008 הנאשם לא קיים את הצו.
מטעם הנאשם נטען בזמנו בתיק דנן כי אין לראות את הנאשם ככפוף במסגרתו של תיק זה למאסר על תנאי חב הפעלה. ביום 5.8.2012 ניתנה בתיק כאן (ת.פ. 1445/2009) החלטתה של כב' השופטת נמרודי בה נקבע כי אין פגם בעונש המאסר המותנה שהוטל על הנאשם בהליכים הקודמים, הן משום מהותם והן משום שגם לא הוגש ערעור עליהם.
למעלה מן הצורך עיינתי בשרשור המועדים בכלל התיקים וכן בסעיפים 52 ו-56 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ולא מצאתי מקום לקבוע שהמאסר על תנאי שהוטל במסגרת ת.פ. 7011/2007 אינו חב הפעלה.
בתיק דנן מדובר באי ציות ביום 25.12.2008 - מועד שהוא תוך תקופת התנאי שהוארכה ב-ת.פ. 7011/2007 (אשר ראשיתה ביום 18.9.2008).
לפיכך אני קובע כי בהליך דנן חל על הנאשם מאסר על תנאי שלא ניתן להאריכו עוד וחובה על בית המשפט להפעילו אם המאשימה דורשת זאת.

אי תחולת תיקון 113 לחוק העונשין
חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 פורסם ביום ט"ו טבת התשע"ב (10.1.2012). בהתאם לסעיף 3 לחוק האמור, תחילתו היא 6 חודשים מיום פרסומו. עוד נקבע בסעיף 3 האמור:
הוראות החוק העיקרי כנוסחן בחוק זה יחולו על הליכים שביום התחילה טרם ניתנה בהם הכרעת דין.
הואיל והכרעת הדין בתיק דנן ניתנה ביום 13.6.2012, קרי פחות מחצי שנה לאחר פרסום תיקון 113 האמור, הרי שתיקון 113 לחוק העונשין אינו חל על גזר דין זה.

חומרת הפרת דיני התכנון והבניה
דיני התכנון והבניה נועדו להגן על מספר תכליות:
תכנון - נדרש ניצול זהיר ומחושב של משאבי הקרקע, משאבים שהם מתכלים אינם מתחדשים ומיועדים לשמש את הציבור בכללותו.
תקינות ההליך התכנוני - ההליך התכנוני צריך להתבצע מבלי שנקבעו עובדות מוגמרות בשטח שישבשו את התכנון הציבורי.
שלום הציבור - בינוי המבוצע ללא היתר מראש אינו מפוקח והוא מסוכן לציבור ויכול לפגוע בסביבה.
שוויון והגינות בין האזרחים - יש לאפשר לכלל האזרחים הזדמנות תכנונית שווה. קביעת עובדות בשטח משמעה עקיפה אלימה של ההליך התכנוני על ידי מי שבוחר להתעלם מההליך המסודר החקוק.
כיבוד הדין - פעולה בניגוד לדיני התכנון והבניה משקפת זלזול פומבי בשלטון החוק.
בית המשפט העליון ציין פעמים רבות את החומרה שבה יש לראות עבירות על דיני התכנון והבניה:
"התופעה של בניית מבנים ללא היתר ופניה לקבלת היתר רק לאחר שנקבעו עובדות מוגמרות בשטח - תופעה נפוצה היא, ויש לפעול להכחדתה. יש במעשים כאלה פגיעה חמורה בשלטון החוק ובסדר הציבורי, וככל שמציאות עגומה זו מתמשכת, המציאות היא חמורה יותר, ונדרשת מדיניות ענישה תקיפה ומוחשית כדי להדבירה."
(ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 535 (1983); דברי כב' השופט דב לוין)

"בנייה שלא כדין היא לא רק תופעה, החותרת תחת התכנון הנאות של הבנייה, אלא השלכותיה מרחיקות לכת יותר: היא בין התופעות הבולטות, הפוגעות בהשלטת החוק. מי שעושה דין לעצמו פוגע באופן הגלוי והברור בהשלטת החוק"
(ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד לח(1) 494, 500 (1984); דברי כב' הנשיא מאיר שמגר)

"לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט."
(ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987); דברי כב' השופט מנחם אלון)

"תופעת הבנייה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות הימים והשנים צירפה עצמה מכה זו – בצד מכת גניבות רכב – לעשר המכות"
(רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "אונו", פ"ד נו(3) 49, 60ה (2002); דברי כב' השופט מישאל חשין)

"המאבק בתחומים אלה של בניה שלא כדין הוא סיזיפי, ואין צורך להכביר מלים על "מכת המדינה" רבת הפנים שמילאה את הארץ במקומות שונים. אין סיבה להוציא את הרוח ממפרשי הרשויות, המבקשות להיאבק בכך ככל יכולתן, ולרפות את ידיהן. על הבונים שלא כדין לידע, כפי שנכתב בפי המשיבה בבית המשפט המחוזי, כי כספם מושם על קרן הצבי. בתי המשפט גם מצווים ליתן יד לכך."
(ע"פ 11000/07 יהודה אלמליח נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד, סעיף ה(3) להחלטת כב' השופט אליקים רובינשטיין (1.1.2008))

"בית משפט זה עמד לא אחת על כך שעבירות התכנון והבניה הן עבירות המבטאות זלזול בחוק וברשויות, וכי בתי המשפט ימעלו בחובתם אם יתנו לבניה בלתי חוקית להיגרר כך שלא יושם קץ להפקרות"
(רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל, סעיף 9 להחלטת כב' השופט סלים ג'ובראן (27.12.2015))

ביצוע עבירת בניה פוגע בתכליות דיני התכנון והבניה המפורטות לעיל ונתפס בפסיקה כחמור. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים כאשר מדובר באי ציות - בחירה של הנאשם שלא לבצע גזר שניתן נגדו. עוד יותר מכך נכונים הדברים כאשר מדובר באי ציות שלישי אשר נמשך כעשור מבלי שהנאשם הביא לתיקון העבירה (הסרתה או הכשרתה).

שיקולים לעונש בנסיבות העבירה והנאשם
נסיבות להחמרה
החלק המהותי של העבירה - בינוי (מקורה) בשטח של כ-36 מ"ר - לא הוסר ולא הוכשר (אף לא הוכח כל הליך נוכחי בעניין) בחלוף יותר מעשרים שנה מההקמה וחרף הגשת שלושה כתבי אישום בגין אי ציות .
הנאשם גרם להתארכות אדירה של ההליך משך 11.5 שנים, לרבות התחמקות מן הדין עד כדי התליית ההליכים ונקיטה בהליך חלופי וכן גרימה לחמשה דיוני טיעונים לעונש אשר נדרשו נוכח טענת סרק לגבי הסרת הבינוי.
ההסרה היחידה שהנאשם בן ביצע במהלך השנים היא של עבירה נוספת של סגירת המרפסת. התנהלותו של הנאשם מדגישה את התעלמותו מן הדין.

נסיבות להקלה
הנאשם חולה סרטן (אף כי לא הוגשו לתיק מסמכים עדכניים בעניין), גרוש (לא הוצגו אסמכתאות בעניין) ואינו עובד (גם לכך לא הוצגו אסמכתאות).
הבינוי אינו רחב היקף ומטרתו למגורים ולא עסקית. עם זאת יש להדגיש כי לא נטען ש מדובר בקורת גגו היחידה של הנאשם; הסניגור הבהיר כי גם קומת הקרקע היא בשימושו של הנאשם. לא נטען שמתגוררים עוד אנשים עם הנאשם ולפיכך עולה שהוא מתגורר (גם ללא הבינוי מושא ההליך דנן) בדירה בשטח מקורב של 72 מ"ר.

טרם חתימה
הנושא המהותי של כל שלושת גזרי הדין הקודמים הוא הבינוי המקורה בשטח של כ-36 מ"ר אשר נבנה שלא כדין, לא הוכשר ולא הוסר. נושא השימוש במרפסת, בהיותה גג של קומת הקרקע אשר לא נגזר לגביה דבר, אינו עיקר העניין ולפיכך העונש מתייחס לבינוי בשטח של כ-36 מ"ר.
נוכח התארכות חריגה ביותר של ההליך, אשר האחריות המרכזית לה תלויה על כתפי הנאשם, לא מצאתי להורות על דחיית מועד ביצוע צו ההתאמה מעבר לתקופה אשר לה הסכימה המאשימה.
לאור מכלול נסיבות הנאשם והעבירה כמתואר, מצאתי להעמיד את הקנס הכספי בגין העבירה על 600 ₪ למ"ר (כפול 36 מ"ר). עונש זה תואם את רמת הענישה בעשור האחרון, מבלי שחל שינוי של ממש בין הענישה עובר לכניסתו לתוקף של תיקון 113 לחוק העונשין לבין הענישה אשר רווחה קודם לכן.
כמתואר לעיל, מדובר במקרה חריג של התעלמות הנאשם מן הדין לגופו של אי הציות, תוך שלכך נוספה מסכת של טענות סרק לגבי ביצוע של הצו (הריסת הבינוי) ובמקביל טענה ל"אי בהירות" של הצו המקורי וכיו"ב. בערבו של יום סבור בית המשפט כי דבר לא היה עמום ו/או לא ברור. הנאשם ידע מראש ועוד במסגרת ההליכים הקודמים מה היה עליו לעשות, אולם הוא העדיף לסרבל ולסכל את ניהול ההליך תוך התחמקות מן הדין ולאחר מכן העמסת טענות סרק שאינן טענות הגנה אלא טענות שלאחר הרשעה ותכליתן ליצור מצג שווא כאילו עשה (לפחות במועד מאוחר מאוד) את אשר היה עליו לעשות מלכתחילה, על פי 3 גזרי דין קודמים. במקרה נדיר זה סבורני, לאור הוראת סעיף 79 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 והפסיקה הרלבנטית (ראו סעיף 17 לגזר הדין מיום 31.10.2018 ב-תו"ב (י-ם) 72802-09-16 מדינת ישראל נ' אשרף דעיס), כי מן הדין לחייב את הנאשם בהוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ סכום זה יצטרף לסכום הקנס.

התוצאה
לאור כל האמור אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
אני מפעיל מאסר על תנאי (חב הפעלה) מ-ת.פ. 7011/2007 לשלושה חודשים. הנאשם יתחיל לרצות את תקופת מאסרו ביום 1.8.2019. אני מורה לממונה על עבודות שירות לבחון מיידית את התאמתו של הנאשם לשאת בעונש בעבודות שירות. הסניגור יפנה אל הממונה על עבודות שירות, ימציא אליו את גזר דין זה וכל מסמך נחוץ אחר ויפעל לקידום בחינת התאמת הנאשם כאמור. ככל שימצא הממונה כי הנאשם מתאים לשאת בעונש בעבודות שירות, ירוצה המאסר בדרך זו. אם לא יינתן אישור הממונה, ירצה הנאשם את תקופת מאסרו תחת שירות בתי הסוהר.
קנס כספי בסך 26,600 ₪ ב- 53 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 28.11.2019 ובכל 28 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 106 יום. לעניין ביצוע תשלום חלקי יחולו הנחיות סעיף 71 לחוק העונשין.
מועד כניסתו לתוקף של צו הריסת הבינוי או התאמתו להיתר בניה שהוטל ב-ת"פ 4344/98 נדחה לצרכי התארגנות בלבד ליום 1.7.2019.
ביצוע הצו מסור בידי הנאשם (ולא הרשות) אולם מובהר לו כי ככל שלא יקיימו אזי ניתן יהיה להגיש נגדו כתב אישום נוסף בגין עבירה נוספת של אי קיום צו שיפוטי.

המזכירות תתייק גזר דין זה ב- ב-ת"פ 4344/98.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ו ניסן תשע"ט, 01 מאי 2019, במעמד ב"כ הצדדים והנאשם .