הדפסה

בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים תו"ב 14063-08-17

בפני כבוד השופט דניאל מרדכי דמביץ

בעניין:
מדינת ישראל

המאשימה

נ ג ד

אמינה עבידאת
באמצעות ב"כ עוה"ד ג'ומעה חלאילה

הנאשמת

גזר דין

הנאשמת (אמינה עבידאת, ת"ז XXXXXX874, ילידת 1.4.1949) הואשמה בבית משפט זה בכתב אישום שהוגש ביום 4.8.2017.

הכרעת הדין
הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (כפי נוסחו עובר לתיקון 116; להלן - החוק) בכך שלא קיימה צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
בכתב האישום פורטו שני אישומים:
ביום 12.12.1994 נגזר דינה של הנאשמת על ידי בית משפט זה ב-ת"פ 2377/1993 ובו, בין היתר, נצטוותה להתאים שתי קומות ששטחן הכולל כ-144 מ"ר (המצויה בשכונת ג'בל מוכבר בירושלים) להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 1.1.1996. מעת לעת האריך בית המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 1.4.2011. הנאשמת לא קיימה את צו ההתאמה (לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים) עד ליום 25.4.2017.
ביום 23.1.2008 נגזר דינה של הנאשמת על ידי בית משפט זה ב-ת"פ 4320/2007 ובו, בין היתר, נצטוותה להתאים בניין בן ה-3 קומות ששטחן הכולל כ-316 מ"ר (המצוי בשכונת ג'בל מוכבר בירושלים) להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 31.1.2009. מעת לעת האריך בית המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 17.1.2012. הנאשמת לא קיימה את צו ההתאמה (לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים) עד ליום 25.4.2017.
עסקינן באישום שני בגין אי ציות לצו ההתאמה לגבי שני האישומים.
למען הסדר הטוב יובהר כי הליך אי הציות הראשון (הקודם) בעניין שתי עבירות הבניה התנהל גם הוא במסגרת כתב אישום אחד - ת"פ 10520/2009. גזר הדין באותו הליך ניתן ביום 17.1.2011 ובו ניתנו ארכות שונות לביצוע צווי ההתאמה, כמפורט לעיל. מאז הדחייה שהיתה שלובה בגזר הדין בעניין אי הציות לא ניתנו ארכות שיפוטיות לביצוע צווי ההתאמה של עבירות הבניה.

פרשת העונש
דיון הטיעונים לעונש התקיים ביום 10.8.2020 אליו התייצבו ב"כ המאשימה, הסניגור ובנה של הנאשמת, בהיעדר הנאשמת.
ראיות לעונש
ההגנה הציגה והגישה: אישור מחלה של הנאשמת לגבי יום 9.8.2020; מכתב של אדריכל ארז ניסן מיום 12.12.2019 בו מצויין כי הוא נערך לקראת תכנון כולל של 30 דונם, בהם 5 דונם השייכים למשפחת עבידאת.
סיכומי המאשימה לעונש
עניינה של עבירת אי הציות בתיק דנן היא לגבי שני האישומים הנוגעים לשני בינויים שינויים אותם בנתה הנאשמת.
לגבי האישום הראשון - מדובר באי ציות שלישי לצו התאמה. לגבי האישום השני - מדובר באי ציות שני לצו התאמה.
היקף שני הבינויים יחד הוא כ-460 מ"ר ותקופות אי הציות הן 5 ו-7 שנים. על אף חלוף השנים הנאשמת לא הציגה היתר המכשיר את הבינויים האסורים.
מבוקש לקבוע את מתחם העונש ההולם בסך של 20,000-29,000 ₪. נוכח חומרת העבירות הפוגעות במערכת שלטון החוק והיקף העבירות המהווה עבירה כלכלית, מבוקש להחמיר בעונשה של הנאשמת ולהטיל עליה קנס מקסימאלי.
מבוקש להטיל על הנאשמת קנס יומי. בהתאם לפסיקה, רף הענישה לקנס יומי הוא 500-1,400 ₪ בגין כל יום הפרה. נוכח גילה של הנאשמת ומשך תקופת אי הציות, מבוקש לקבוע את רף הענישה בהליך דנן על סך 250-500 ₪ בגין כל יום של הפרה.
מבוקש כי הקנס שיוטל על הנאשמת, יחולק ל-60 תשלומים. בעניין זה צויינה פסיקה כמפורט בהמשך.
מבוקש להטיל על הנאשמת את העונשים הבאים:
קנס בסך כולל של 500,000 ₪ (הכולל קנס מקסימאלי וקנס יומי);
התחייבות בסך 250,000 ₪ להימנע מעבירה למשך 3 שנים;
דחייה של צווי ההתאמה (לגבי שני הבינויים) למשך 4 חודשים לצרכי התארגנות.
פסיקה שציינה המאשימה:
ע"פ (מחוזי ירושלים) 4033/09 מחפוז חמאדה נ' מדינת ישראל (12.07.2009) במסגרתו פרס בית המשפט את הקנס שהוטל על הנאשם (ב-ת"פ 1264/05) בסך 2,074,400 ₪ ל-60 תשלומים (ולא יותר מכך).
ת"פ (י-ם) 12292/11 מדינת ישראל נ' עבדאללה אבו פרחה (23.10.2012) במסגרתו נגזרו על הנאשם קנס בסך 170,000 ₪ וכן מאסר על תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים בגין אי ציות ראשון לצו התאמה של בינוי בשטח של 520 מ"ר לתקופה של כ-10 חודשים.
ע"פ (י-ם) 9966-01-13 מחמוד אחמד כאלותי נ' מדינת ישראל (17.7.2013) - כמפורט בהמשך.
סיכומי הנאשמת לעונש
הנאשמת נמצאת בחופשת מחלה ולפיכך לא התייצבה לדיון.
שני האישומים מתייחסים לבינוי אחד בשטח של 450 מ"ר בו מתגוררים הנאשמת, בנה הנשוי של הנאשמת ובן נוסף שאינו נשוי.
לחלק מהמבנה הגדול יש היתר, וכיום קומת המרתף אינה בשימוש.
צירוף שני האישומים לכתב אישום אחד פוגע בנאשמת ועל בית המשפט להתייחס לבינויים כשני שטחים נפרדים ולגזור את דינה ביחס לכל שטח לחוד.
במשך השנים ניסתה הנאשמת לקדם הליכי הכשרה לבינויים, אולם אלו לא צלחו. לאחרונה פנתה המבקש לאדריכל ארז ניסן, אשר החל לפעול לקידום הליך תכנוני במסגרתו אושרה קידום תכנית לשטח של 30 דונם. התקבלו אישורים מבעלי החלקות הרלבנטיות ואך בשל מצב החירום בשל נגיף הקורונה, ואי התכנסות ועדות התכנון, התכנית טרם הוגשה.
הנאשמת הגישה במשך השנים בקשות למתן ארכה לביצוע צו ההתאמה. אף כי חלקן נדחו ונדונו בבית המשפט המחוזי במסגרת הליכי ערעור, הנאשמת לא התעלמה מההליכים.
מבוקש שלא למצות את הדין עם הנאשמת ולגזור עליה קנס אשר יהא באפשרותה לשלמו ובמקביל לממן את הליכי התכנון. מבוקש כי סכום הקנס לא יעלה על 29,200 ₪ בגין כל אחד מהאישומים, בפריסת תשלומים חודשיים של 500 ₪.

פסיקה שציין הסניגור:
תו"ב (י-ם) 72129-07-17 מדינת ישראל נ' סאאד סלאח (31.10.2018) - כמפורט בהמשך;
תו"ב (י-ם) 65721-12-16 מדינת ישראל נ' סאמר עליאן (27.6.2019), אליו צורף תו"ב (י-ם) 70120-03-17 בין אותם צדדים - במסגרתו נדונו עבירות אי ציות בגין שתי עבירות בניה שונות באותו מבנה בשטחים של 149 מ"ר ו-55 מ"ר, כאשר אישום אחד היה בגין אי ציות ראשון לצו התאמה והאישום השני היה בגין אי ציות שני לצו התאמה. בית המשפט קבע בגזר הדין כי יש להפריד בין שתי העבירות ולקבוע מתחם עונש הולם בגין כל עבירה לחוד. בגזר הדין הוטלו על הנאשם קנס כספי כולל של 34,000 ₪ בגין שני האישומים וכן מאסר על תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים;
תו"ב (י-ם) 68076-06-16 מדינת ישראל נ' מוחמד ג'עביס (19.11.2019) במסגרתו נגזרו על הנאשם קנס בסך 90,000 ₪ (אשר גילם בתוכו קנס יומי) וכן הארכת מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך שנתיים, בגין אי ציות לצו התאמה שניתן נגד שני בינויים בשטחים של 220 מ"ר ו-90 מ"ר;
תו"ב (י-ם) 68091-06-16 מדינת ישראל נ' מחמד מחמוד (1.1.2020) במסגרתו הורשע הנאשם בעבירה של אי ציות שלישי לצו התאמה של בינוי בשטח של 129 מ"ר. בהליך זה אושר על ידי בית המשפט הסדר עונשי אליו הגיעו הצדדים ולפיו נגזרו על הנאשם קנס בסך 29,000 ₪ וכן מאסר על תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים;
עפמ"ק (י-ם) 18946-10-19 מדינת ישראל נ' זינב אבו חדיר (15.1.2020) במסגרתו החמיר בית המשפט המחוזי בעונשה של הנאשמת והוסיף לקנס שנקבע על ידי הערכאה הקודמת, קנס בסך של 50 ₪ בגין כל יום הפרה ובסך הכל 26,400 ₪ אשר הצטרפו לקנס בסך 25,000 ₪ ולמימוש התחייבות בסך 50,000 ₪ (קנס כולל בסך 101,400 ₪) שנגזרו על הנאשמת בגין אי ציות ראשון לצו התאמה של בינוי בשטח של 440 מ"ר.
דברי בנה של הנאשמת
בנה של הנאשמת בן 46, נשוי ואב ל-5 ילדים קטינים. לדבריו, שתי הקומות התחתונות של הבינוי סגורות. מתחת לבינוי היו מערות וסדקים. עיריית ירושלים ביקרה במקום ואסרה על ביצוע בניה במקום.
לאחר נישואיו של הבן רצתה הנאשמת להרחיב את הבינוי. הנאשמת שכרה איש מקצוע אשר חצב בסלע כדי להגיע ליסודות של הבינוי.
כיום מתבצע שימוש בבינוי הישן ובחלק מהבינוי החדש. לשאלת בית המשפט בדבר היקף הבינוי השיב בנה של הנאשמת כי היקפן של שתי קומות הוא 100 מ"ר כל אחת וקומות אלו סגורות בבלוקים. מאז שנת 2006 לא מבוצע כל שימוש בקומות אלו עד להוצאת היתר בניה.
בנה של הנאשמת לא עובד וחותם אבטלה בלשכת התעסוקה. לעיתים הוא מבצע עבודות יומיות. בתחילת השנה הוא עבד בהדבקת פוסטרים ולפני כן בדיסקוטק 'האומן 17' באזור התעשיה תלפיות בירושלים. רעייתו של בנה של הנאשמת לא עובדת.
הנאשמת מתקיימת מקצבה המשתלמת לה באופן ישיר על ידי המוסד לביטוח לאומי. בנה של הנאשמת מקבל קצבה מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 1,500 ₪ לחודש ונעזר גם בנאשמת.
יוער כבר עתה כי לא הוצגו אסמכתאות לגבי סכום הקצבה המשתלמת לנאשמת.
זאת ועוד, טענות הבן נשמעו מתחמקות, בבחינת גילוי טפח והסתרת טפחיים. הבן טען כי אמו, בת 74, מושכת את קצבתה לבד ולמעשה אין הוא מעורב בענייניה הכספיים, תוך שהוא נעזר בה למחייתו. הטיעון מוזר, לא סביר ואין לבית המשפט אלא לקבוע כי נראה שלא בכדי לא הוצגו אסמכתאות לטענות בדבר המצב הכלכלי, בפרט לא של הנאשמת.
לשאלות ב"כ המאשימה - בבינוי מתגוררים הנאשם ומשפחתו, אמו ואחיו. חלק מהבינוי לא בשימוש. באשר למספר דודי השמש המוצבים על גג הבינוי - אף שניתן לספור קיומם של 7 דודי שמש, בפועל, רק שניים מהם בשימוש והיתר אינם פועלים.
לעניין כמות ומיהות המשתמשים בבינוי יוער כי בטיעונים לעונש למטעם הנאשמת בתיק אי הציות הקודם (ת"פ 10520/2009) טען עו"ד נאיל ראשד (אשר ככל הידוע פועל בצוותא עם עו"ד ג'ומעה חלאילה המייצג בתיק זה): "בבית נשוא האישום מתגוררות עוד 5 משפחות, שהם המשפחות של ילדי הנאשמת".
כיום בנה של הנאשמת משלם ארנונה בגין השטח בו הוא מתגורר.
בנה של הנאשמת הצטרף להליכי ההכשרה הננקטים בסוף שנת 2019.
דברי הנאשמת
הנאשמת לא התייצבה לדיון ובכך בחרה שלא לממש את זכותה לשאת דברים אחרונים בהתאם לסעיף 192 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

הבניית שיקול הדעת השיפוטי על פי תיקון 113 לחוק העונשין - מבוא
לפי סעיף 40ב לחוק העונשין, העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו.
לפי סעיף 40ג לחוק העונשין, מלאכת גזירת העונש מתחלקת לשלושה שלבים:
קביעת מתחם העונש ההולם (סעיף 40ג(א) לחוק העונשין): לצורך קביעת מתחם העונש ההולם, יש להתחשב: (1) בערך החברתי המוגן שנפגע מביצוע העבירה; (2) במידת הפגיעה בערך החברתי; (3) במדיניות הענישה הנהוגה; (4) ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (כמפורט סעיף 40ט לחוק העונשין). (5) בהתאם לסעיף 40ח לחוק העונשין, אם מתחם העונש ההולם כולל קנס אזי לשם קביעתו על בית המשפט להתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם.
בעת גזירת הדין יתחשב בית המשפט בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (כמפורט בסעיף 40יא לחוק העונשין).
התחשבות בנסיבות שיצדיקו סטייה ממתחם העונש ההולם: שיקולי שיקום (סעיף 40ד) ושיקולים של הגנה על שלום הציבור (40ה).

השלב הראשון: קביעת מתחם העונש ההולם

הערך החברתי המוגן שנפגע

דיני התכנון והבניה נועדו להגן על מספר תכליות:
תכנון - נדרש ניצול זהיר ומחושב של משאבי הקרקע, משאבים שהם מתכלים אינם מתחדשים ומיועדים לשמש את הציבור בכללותו.
תקינות ההליך התכנוני - ההליך התכנוני צריך להתבצע מבלי שנקבעו עובדות מוגמרות בשטח שישבשו את התכנון הציבורי.
שלום הציבור - בינוי המבוצע ללא היתר מראש אינו מפוקח והוא מסוכן לציבור ויכול לפגוע בסביבה.
שוויון והגינות בין האזרחים - יש לאפשר לכלל האזרחים הזדמנות תכנונית שווה. קביעת עובדות בשטח משמעה עקיפה אלימה של ההליך התכנוני על ידי מי שבוחר להתעלם מההליך המסודר החקוק.
כיבוד הדין - פעולה בניגוד לדיני התכנון והבניה משקפת זלזול פומבי בשלטון החוק.
בית המשפט העליון ציין פעמים רבות את החומרה שבה יש לראות עבירות על דיני התכנון והבניה:
"התופעה של בניית מבנים ללא היתר ופניה לקבלת היתר רק לאחר שנקבעו עובדות מוגמרות בשטח - תופעה נפוצה היא, ויש לפעול להכחדתה. יש במעשים כאלה פגיעה חמורה בשלטון החוק ובסדר הציבורי, וככל שמציאות עגומה זו מתמשכת, המציאות היא חמורה יותר, ונדרשת מדיניות ענישה תקיפה ומוחשית כדי להדבירה."
(ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 535 (1983); דברי כב' השופט דב לוין)

"בנייה שלא כדין היא לא רק תופעה, החותרת תחת התכנון הנאות של הבנייה, אלא השלכותיה מרחיקות לכת יותר: היא בין התופעות הבולטות, הפוגעות בהשלטת החוק. מי שעושה דין לעצמו פוגע באופן הגלוי והברור בהשלטת החוק"
(ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד לח(1) 494, 500 (1984); דברי כב' הנשיא מאיר שמגר)

"לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט."
(ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987); דברי כב' השופט מנחם אלון)

"תופעת הבנייה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות הימים והשנים צירפה עצמה מכה זו – בצד מכת גניבות רכב – לעשר המכות"
(רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "אונו", פ"ד נו(3) 49, 60ה (2002); דברי כב' השופט מישאל חשין)

"המאבק בתחומים אלה של בניה שלא כדין הוא סיזיפי, ואין צורך להכביר מלים על "מכת המדינה" רבת הפנים שמילאה את הארץ במקומות שונים. אין סיבה להוציא את הרוח ממפרשי הרשויות, המבקשות להיאבק בכך ככל יכולתן, ולרפות את ידיהן. על הבונים שלא כדין לידע, כפי שנכתב בפי המשיבה בבית המשפט המחוזי, כי כספם מושם על קרן הצבי. בתי המשפט גם מצווים ליתן יד לכך."
(ע"פ 11000/07 יהודה אלמליח נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד, סעיף ה(3) להחלטת כב' השופט אליקים רובינשטיין (1.1.2008))

"בית משפט זה עמד לא אחת על כך שעבירות התכנון והבניה הן עבירות המבטאות זלזול בחוק וברשויות, וכי בתי המשפט ימעלו בחובתם אם יתנו לבניה בלתי חוקית להיגרר כך שלא יושם קץ להפקרות"
(רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל, סעיף 9 להחלטת כב' השופט סלים ג'ובראן (27.12.2015))

ביצוע עבירת בניה פוגע בתכליות דיני התכנון והבניה המפורטות לעיל ונתפס בפסיקה כחמור. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים כאשר מדובר באי ציות - בחירה של הנאשמת שלא לבצע גזר דין שניתן נגדה.

מידת הפגיעה בערך החברתי המוגן
לעניין עוצמת הפגיעה ישקול בית המשפט את השיקולים הבאים:
היקף העבירה. מדובר בעבירת בניה בהיקף משמעותי הכולל שטח של כ-460 מ"ר תוך שגם משך העבירה ארוך: כ-6 שנים בגין האישום הראשון וכ-5 שנים בגין האישום השני.
לדברי בנה של הנאשמת, רק בשלב הטיעונים לעונש, לאחר הודאה מלאה של הסניגור בעובדות המיוחסות לנאשמת, לא מבוצע שימוש בכלל שטח הבינויים. לטענתו, בפועל מבוצע שימוש למגורים רק בבינוי מושא ההליך הראשון (144 מ"ר) ובקומה השלישית בלבד של הבינוי מושא ההליך השני - בשטח של 100 מ"ר. נטען כי שתי הקומות התחתונות של הבינוי מושא האישום השני אטומות בבלוקים מאז שנת 2006 (עמ' 14 שור' 1-4).
לא הוצגו ראיות התומכות בטענות אשר הועלו בעדותו של בנה של הנאשמת שנערכה בפני בית המשפט, זאת על אף שמדובר בטענות עובדתיות אשר ניתן להוכיחן באמצעות הגשת תמונות של הבינוי וכיו"ב ועל אף שהוכחתן מהווה שיקול להקלה בעונשה של הנאשמת. הימנעות ההגנה מהצגת ראיות התומכות בטענותיה פועלת לחובת הנאשמת ופוגעת במהימנות עדותו של בנה של הנאשמת.
לדברי הסניגור, יש להפריד בין שני האישומים ולגזור את דינה של הנאשמת בגין כל אישום לחוד. משמדובר בטענה לקולא ומשלא בוססה הטענה העובדתית הכרוכה בה על ידי ההגנה, אינני מוצא מקום לקבלה.
כמצויין לעיל, בהליך אי הציות הקודם נטען על ידי ההגנה כי בבינוי שוכנים 5 בתי אב. כעת נטען כי מדובר בבן אחד לא נשוי ובבן אחד נשוי (מעבר לנאשמת). לא ברור מה הביא לשינוי הגרסאות.
הסיכון שהעבירה יוצרת. לא ידוע על סיכון מיוחד שהעבירה יצרה. עם זאת, בינוי שאין לו היתר לא עבר את ההליך התכנוני אשר אחת מתכליותיו היא וידוא שהוא אכן תקין ואינו מסוכן.
הרווח שמביאה העבירה לנאשם. ביצוע העבירה היטיב את מצבה של הנאשמת - ולא רק שלה אלא שם צאצאיה אשר מתגוררים בכלל הבינוי, אשר מניינם אינו ברור. עם זאת, ואף שמדובר בהיקף בינוי בשטח משמעותי, נראה כי לא מדובר בבניה בעלת אופי עסקי.
התמשכות העבירה אל מול התנהגות הרשויות. מאז ביצוע עבירת הבניה מושא האישום הראשון חלפו למעלה משני עשורים. מאז ביצוע עבירת הבניה מושא האישום השני חלף למעלה מעשור שלם. נטען כי במשך השנים ניסתה הנאשמת לנקוט בהליכי הכשרה לבינויים האסורים, אולם לא עלה בידיה להביא לידי סיום ההליכים בדרך של הכשרת הבינויים. לא הוצגו אסמכתאות בגין טענה זו, ובפועל, כיום, הבינויים האסורים עומדים על תילם במשך תקופה ארוכה מאוד.
עיון במכתב האדריכל מעלה טענה לגבי תחילת קידום תכנית מתאר.
מובהר כי אף אם יצלח הליך הוצאת תכנית מתאר כמתואר בחוות הדעת, ולאחר מכן יוצא היתר בניה, הרי שכיום ההליך התכנוני מצוי בשלב מוקדם ביותר.
בנוסף, המכתב שהוגש נערך ביום 12.12.2019, כ-8 חודשים טרם דיון הטיעונים לעונש. ההגנה לא הבהירה מדוע לא טרחה, לכל הפחות, להגיש מכתב עדכני.
כללו של דבר, גם כיום, לאחר שחלפו עשור ואף שני עשורים, אין לבינויים היתר בניה, בקשה להיתר בניה, אין תכנית מתאר בתוקף ואף לא בקשה לתכנית מתאר. כל שנטען הוא כי ישנה כוונה להגיש בקשה לתכנית מתאר. משמע, אין לנאשמת היתר "בהישג יד" כהגדרתו בחוק ובפסיקה.
בנסיבות העבירה דנן ניתן לומר כי מדובר בעבירה חמורה בהיקף גדול ומשמעותי.

מדיניות הענישה הנוהגת
במקרים חמורים מתבקשת הטלת קנס יומי, תוך שרמת העונש בגין מרכיב זה עומדת על 600 ₪ ליום הפרה (ראו: ע"פ (י-ם) 50877-01-15 אבו רמילה נ' מדינת ישראל (23.2.2015)).
ב-ע"פ (י-ם) 50877-01-15 אבו רמילה נ' מדינת ישראל (23.2.2015) נדון אי ציות של הנאשמים לצו התאמת מבנה בן 3 קומות בשטח כולל של כ-744 מ"ר (אשר נבנה שלא כדין) בשכונת שועפט בירושלים לתכניות ולהיתרי הבניה החלים באזור. בית המשפט המחוזי בירושלים הכביד את עונשם של הנאשמים (אשר נגזר על ידי בית משפט זה ביום 10.12.2014 ב-ת"פ 7484/11) וגזר על כל אחד משניהם (עונש כולל לאחר ההכבדה): קנס של 12,000 ₪; התחייבות בסך של 29,300 ₪ למשך שנתיים; צו התאמה דחוי בשנה; קנס (נוסף) יומי בסך כולל של 54,000 ₪ (300 ₪ בגין 180 ימי הפרה לכל אחת משני הנאשמים, קרי קנס יומי כולל של 600 ₪); מאסר על תנאי של שלושה חודשים למשך שנתיים. בקשת רשות ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי - נדחתה (רע"פ 2464/15).
ב-ע"פ (י-ם) 9966-01-13 מחמוד אחמד כאלותי נ' מדינת ישראל (17.7.2013) נדון אי ציות של הנאשם לצו התאמת מבנה בין 5 קומות בשטח של 1,020 מ"ר (אשר נבנה שלא כדין) בשכונת שועפט בירושלים לתכניות ולהיתרי הבניה החלים באזור. בנוסף נדונה עבירת בניה של הוספת קומה בשטח של 225 למבנה (בניה חדשה שלא כדין). בית המשפט המחוזי אישר את גזר דינו של בית משפט זה אשר גזר על הנאשם את עונשים הבאים: בגין אי הציות: הקנס המרבי בחוק לגבי אי ציות (29,200 ₪; סעיף 61(א)(2) לחוק העונשין); קנס של 500 ₪ ליום בגין אי הציות (מדובר ב-860 ימי אי ציות ולפיכך הסכום הוא 430,000 ₪); מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים. בגין הבניה החדשה: הקנס המרבי הקבוע בחוק לגבי בניה שלא כדין (75,300 ₪; סעיף 61(א)(3) לחוק העונשין); התחייבות בסך 75,300 ₪ למשך שנתיים. לכלל הבינוי ניתן צו התאמה דחוי ב-3 חודשים לצרכי התארגנות. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי - נדחתה (רע"פ 6059/13).
ב-תו"ב (י-ם) 72129-07-17 מדינת ישראל נ' סאאד סלאח (31.10.2018) נגזרו על הנאשם מאסר על תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים וכן קנס בסך 29,200 ₪ בגין אי ציות שני לצו התאמה של 190 מ"ר בשכונת ואדי ג'וז בירושלים. באותו עניין לא הוכח קידום הכשרת הבינוי ולכל היותר נטען שהוגשה בקשה לתכנית מתאר נקודתית.
ב-תו"ב (י-ם) 64586-07-17 מדינת ישראל נ' פקיה (18.11.2018) נדון אי ציות שמשכו כחודשיים וחצי לצו התאמת תוספת בנייה המצויה בשכונת בית חנינה בירושלים, בשטח של כ-390 מ"ר ומרפסות בשטח של כ-12.6 מ"ר. בנסיבות העבירה שכללו הימצאות בהליך הכשרה נגזרו של הנאשם: מאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים וקנס כספי בסך 25,000 ₪. בהתחשב בזמן שחלף עד שמיעת הטיעונים לעונש והן לאחריה, מועד כניסתו לתוקף של צו הריסת הבינוי או התאמתו להיתר בניה נדחה ב-6.5 חודשים.
ב-ת"פ (י-ם) 12292/11 מדינת ישראל נ' עבדאללה אבו פרחה (23.10.2012) דן בית משפט זה באי ציות משך 296 יום לצו התאמה של בינוי בשטח של 520 מ"ר. על הנאשם נגזר באותו עניין, בין היתר, קנס כולל של 170,000 ₪. בהנחה שסכום זה כלל את הסך של 29,200 ₪ כעונש הבסיס המירבי לפי סעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, מתקבל קנס יומי של 475 ₪ ליום.
ב-תו"ב (י-ם) 72113-07-17 מדינת ישראל נ' סאלם מוחמד סאלם עבידיה (30.10.2019) נגזר דינו של נאשם אשר הורשע על פי הודאתו באי ציות רביעי, במשך חודשיים (ובפועל, עד מתן גזר הדין - במשך 29.5 חודשים) לצו התאמה של 152 מ"ר בשכונת ג'בל מוכבר בירושלים. בנסיבות מצבו הכלכלי הלא שפיר של הנאשם נגזרו עליו מאסר על תנאי של 3 חודשים למשך תקופת תנאי של 3 שנים וקנס בסך 24,000 ₪. ביצוע צו ההתאמה נדחה ב-5.5. חודשים.
עולה כי הענישה בגין עבירות כגון דא כוללת: מאסר על תנאי של עד 6 חודשים למשך עד שלוש שנים; עד הקנס המרבי הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין (29,200 ₪) בתוספת קנס יומי, ככל שמדובר בעבירה שהיא נרחבת במיוחד או שיש לה יסודות כלכליים; התחייבות עד לסכום הקנס. בנוסף ניתנת דחייה של 3-12 חודשים בביצוע צו ההתאמה.
נסיבות הקשורות בביצוע העבירה
מתוך רשימת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה המנויות בסעיף 40ט(א) לחוק העונשין, רלוונטיות לענייננו הנסיבות הבאות (מספריהן להלן - כמספריהן בחוק):
(1) התכנון שקדם לביצוע העבירה - עבירות בתחום התכנון והבניה הן עבירות מתוכננות. הן דורשות התארגנות מוקדמת, גיוס משאבים כלכליים נכבדים וכן שכירת אנשי מקצוע שיבצעו את העבודות האסורות. הבחירה של הנאשמת שלא לציית לצו ההתאמה היתה בחירה מודעת מראש.
(4) הנזק שנגרם מביצוע העבירה - הקמת מבנה, הוספת בניה על מבנה קיים והותרת כל הבינויים על תילם ללא היתר ובניגוד לצו ההתאמה מהווה פגיעה חמורה בכלל הערכים המוגנים.
(5) הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה - נטען כי הנאשמת ניסתה במשך השנים לקדם הליכי הכשרה. לא הוצגו אסמכתאות לטענה זו. גם ההליכים אשר לכאורה ננקטים כיום, רחוקים מלהגדיר כי קיים היתר "בהישג יד". טענות לגבי הליכי תכנון נשמעו גם בטיעונים לעונש מטעם ההגנה בתיק אי הציות הקודם - אולם דבר לא התממש.
עונש קנס - מצבו הכלכלי של הנאשם
מתחם העונש ההולם כולל עונש קנס.
נטען כי הנאשמת מתקיימת מדמי קצבה המשתלמים לה מהמוסד לביטוח לאומי, אולם לא הוצגו אסמכתאות המציגות את סכום הקצבה אשר נטען כי היא משתלמת לנאשמת. לא נטענו טענות נוספות לגבי מצבה הכלכלי של הנאשמת. לפיכך אין לגורם זה השפעה על מתחם העונש ההולם.
מודגש כי בפועל, מעבר לשטחי בינוי של הנאשמת שהם ככל הנראה חוקיים/תקינים, מדובר כאן בבינוי נוסף בשטח של כ-460 מ"ר אשר בוודאי לא משמש את הנאשמת בת ה-74. מדובר במתחם בינוי ענק אשר הזכויות בו שייכות לנאשמת. ציור הנאשמת כחסרת כל חוטא בהכרח למציאות: הנאשמת היא בעלת מקרקעין נרחבים (מכתב האדריכל מתייחס למתחם של 5 דונם; גם אם הזכויות בהם שייכות גם לבעלים נוספים) ומאות רבות של מטרים רבועים בנויים. נסיון בנה של הנאשמת להרחיק עצמו ממעורבות בענייניה הכספיים של אמו, כמו גם הגדרתה כמי שמקצבתה (או גם ממקורות אחרים) מסייעת במחיית הבן ומשפחתו - מובילים למסקנה שאין לראות את הנאשמת כמצויה בחסרון כיס.
מתחם העונש ההולם
נוכח נתוני חומרת העבירה שבפני נראה כי מתחם הענישה הראוי לעבירת אי ציות לצו התאמה שניתן לגבי בינוי רחב היקף שאינו כלכלי הוא:
מאסר על תנאי של עד 6 חודשים למשך עד 3 שנים;
עד מלוא הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין (29,200 ₪; ובכל מקרה לא פחות מ-20,000 ₪) עם אפשרות של תוספת קנס יומי בשיעור 300-900 ₪ ליום הפרה;
קנס מותנה (התחייבות) עד לגובה הקנס;
דחיה של 3-12 חודשים בביצוע צו ההתאמה.

השלב השני: נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה
מתוך רשימת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה המנויות בסעיף 40יא לחוק העונשין, רלוונטיות לענייננו הנסיבות הבאות:
(1) הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו - ברי כי עונש כספי ישפיע על הנאשמת. עם זאת, לא הוגשו ראיות בעניין ולפיכך אין בידי בית המשפט להתייחס להיבט זה.
(2) הפגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם - הנאשמת מייצגת משתמשים במקרקעין שהם צאצאיה. בהליך אי הציות הקודם נטען שמדובר בחמשה בתי אב. כעת נטען שמדובר בשני בתי אב. לא ברור מי יישא בקנסות, אולם לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שישנם גורמים נוספים שיישאו בתשלום הקנס.
(4) נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב - הנאשמת הודתה במיוחס לו.
(5) מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה - יש טענות עמומות לגבי פעולות של הנאשמת לתיקון תוצאות העבירה. טענות דומות הושמעו גם בהליך אי הציות הקודם שהתנהל לפני תשע וחצי שנים. נראה כי הדרך להכשרת הבינויים ארוכה, ככל שאכן קיימת אפשרות מעשית להכשרתם.
הבינויים האסורים לא נהרסו.
(6) שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק; ואולם כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו - הנאשמת הודתה באישום ללא צורך בניהול הליך הוכחות.

השלב השלישי: מיום 10.7.2012שיקולי שיקום ושיקולים של הגנה על שלום הציבורתיקון מס' 113
אין במקרה דנן שיקולי שיקום ושיקולים של הגנה על שלום הציבור אשר יש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם העונש ההולם.ס"ח תשע"ב מס' 2330 מיום 10.7.2012 עמ' 104 ( ה"ח 241)

הערות טרם חתימה
באשר להליכי אי ציות קודמים - מבדיקת בית המשפט במערכת הקודמת ("צדק") על פי מספר הזהות של הנאשמת, עלה כי בעניינה של הנאשמת נוהלו שלושה תיקים בלבד. עיון בתיקים אלו מעלה כי בגין הנאשמת נוהלו שני תיקים בגין בניה אסורה (ת"פ 2377/1993 ו-4320/2007) ותיק אי ציות אחד (ת"פ 10520/2009) אשר כלל שתי עבירות של אי ציות ראשון לצווי התאמה שניתנו בשני התיקים המפורטים לעיל. יובהר כי פרטים אלו פורטו גם בסעיף ג(3) לכתב האישום בתיק דנן.
בקציבת סכום הקנס הבאתי בחשבון את העונשים שהוטלו על הנאשמת בהליכים הקודמים: ב-ת"פ 2377/1993 - נגזר על הנאשמת קנס של 15,000 ₪ ב-ת"פ 4320/2007 - נגזר על הנאשמת קנס בסך 67,300 ₪ בגין עבירת הבניה ו-22,347.5 ₪ בגין כפל אגרת הבניה (קנס כולל של 89,647.5 ₪); ב-ת"פ 10520/2009 (תיק אי הציות הראשון לגבי שתי העבירות) - נגזר על הנאשמת קנס בסך 20,000 ₪.
נוכח תקופת אי הציות והיקף הבינוי מצאתי לגזור על הנאשמת גם קנס כולל אשר מתבסס בחלקו גם על קנס יומי בסכום כולל ובאופן כולל מבטא קנס של 250 ₪ למ"ר (מוזכר כי מדובר בעבירת אי ציות) .
בעת האחרונה המאשימה עותרת למימוש התחייבויות כספיות. על פי סעיף 76 לחוק העונשין והפסיקה, בית המשפט חסר שיקול דעת או גמישות במקרה של דרישת מימוש התחייבות, ואם תנאי ההתחייבות התקיים אזי הוא מחוייב להורות על תשלום סכום ההתחייבות.
בהקשר זה ציין כבוד השופט י' עמית בפסק דינו ב-ע"פ 4919/14 שמעון אזולאי נ' מדינת ישראל (6.3.2017): " שופטים הזהרו בקנסותיכם, בפריסותיכם ובמח"קכם". מכאן, סבורני כי אין מקום לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט אשר ידון בעתיד בעניינו של הנאשם באמצעות הטלת התחייבות כאן, מה גם שאין קושי לבסס הטלת קנס כספי בסכומים ניכרים ביותר במקרה של אי ציות (על יסוד סעיף 246 לחוק וסעיף 61(ג) לחוק העונשין).
בקציבת המועד להסרת הבינוי הבאתי בחשבון את חלוף הזמן, הן עובר להשמעת הטיעונים לעונש והן לאחר מכן.

התוצאה
לאור כל האמור אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
קנס כספי בסך 115,000 ₪ ב-46 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 28.10.2020 ובכל 28 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי תיאסר הנאשמת למשך 365 יום. לעניין ביצוע תשלום חלקי יחולו הנחיות סעיף 71 לחוק העונשין.
מועד כניסתם לתוקף של צווי הריסת הבינוי או התאמתו להיתר בניה שהוטלו ב-ת"פ 2377/1993 וכן ת"פ 4320/2007 נדחה ליום 21.1.2021 לצרכי התארגנות.

המזכירות תתייק גזר דין זה ב-ת"פ 2377/1993 וכן ב-ת"פ 4320/2007.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, ג' תשרי תשפ"א, 21 ספטמבר 2020, בנוכחות ב"כ הצדדים, בהעדר הנאשמת (לבקשת הסניגור).