הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד 21

לפני :
השופט יעקב שפסר, סגן נשיא

המבקשת:

רשות מקרקעי ישראל מחוז מרכז
ע"י ב"כ עו"ד סאלי געסוס – פמ"מ

נגד

המשיב:

לסלי משה סלוצקין
ע"י ב"כ עו"ד אייל ניסן

החלטה

לפני בקשת רשות מקרקעי ישראל - המבקשת (המשיבה בהליך העיקרי), לסילוק התובענה על הסף מחמת העדר סמכות מקומית, שימוש לרעה בהליכי משפט והשתק.

ברקע התובענה עותר המשיב (המבקש בתובענה המקורית), למתן סעד הצהרתי לפיו שילם את מלוא דמי ההיוון על המקרקעין נושא המחלוקת, ועל כן זכאי הוא לרכישת הבעלות בהם.

תמצית טיעוני המבקשת היא, כי בהתאם לחוזה החכירה, קיימת תניית שיפוט לפיה על התובענה להיות מוגשת לבית המשפט בתל אביב. כן טוענת המבקשת, כי המשיב, אכן בחר לפעול בהתאם לתניית שיפוט זו בהליך קודם שניהל בבית המשפט בתל אביב. כעת, מטעמים השמורים עמו, מבקש הוא שלא לפעול בהתאם לתניית השיפוט ולהגיש את התובענה לבית משפט זה.

תגובת המשיב התבקשה והתקבלה. תמצית טיעוניו היא, כי התובענה דנן אינה עוסקת כלל בפרשנות הסכם החכירה ההיסטורי משנת 1948 (שבו קיימת תניית השיפוט), וגם לא בפרשנות הסכם החכירה החדש משנת 2000, (שבו לא קיימת תניית שיפוט) , אלא בבקשה למתן פס"ד הצהרתי על תשלום מלוא דמי ההיוון. המשיב מפנה לאישור היוון משנת 2010 המלמד כי במועד הנ"ל קיים היה הסכם חכירה חדש ללא תניית שיפוט, וכן לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב הקובע שההליך שם עסק באירועים שקדמו לחתימתו של הסכם החכירה החדש, היינו עניינם של האירועים הרלוונטים נוגע להסכם משנת 1948, (שלא עסק כלל באפשרות היוון), מצב השונה מ המצב הקיים בעת התובענה דנן. המשיב טוען עוד כי במועד המקורי לא היה קיים כלל בית משפט זה אלא בית המשפט המחוזי תל אביב בלבד, מצב שהשתנה כידוע עם הקמתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד. ולבסוף טוען המשיב כי המדיניות המשפטית המקובלת כים היא ירידת קרנה של טענת חוסר הסמכות המקומית.

המבקשת הגישה תשובה לתגובה ובה עומדת היא על בקשתה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, נחה דעתי כי יש להיעתר למבוקש.

עיון בסעיף 1 לתובענה מלמד כי עניינה בדרישת המבקשת לתשלום דמי חכירה מוגדלים, כשהמחלוקת הקודמת שנתגלעה בין הצדדים התעוררה בשל דרישת הרשות לתשלום דמי היתר בגין יחידת המגורים השניה שנבנתה. לעניין זה טען המשיב, בניגוד לעמדת רמ"י, כי ההסכם החדש משנת 2000 לא חל עליו ויש לפעול בהתאם לחוזה המקורי משנת 1948. עמדתו של המשיב התקבלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב:
"מסכים אני עם קביעתו של בית משפט קמא לפיה ההסכם הרלוונטי בנסיבות העניין, ושלאורו יש לבחון את טענות הצדדים הוא החוזה המקורי, שכן חוזה זה הוא שהיה בתוקף בעת מתן היתרי הבנייה לנכס בשנת 1997, כאשר ההסכם החדש נחתם רק בשנת 2000, לאחר שיחידות הדיור הנוספות כבר היו בנויות".
(ע"א (ת"א) 7255-12-09, לזלי סלוצקין נ' מינהל מקרקעי ישראל, פס' 7 לחוות דעתו המוסכמת של השופט ורדי, (מיום 3.2.2011)).

באותו עניין קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המשיב וקבע שהרשות יכולה היתה לכל היותר לגבות בגין תוספות הבניה דמי חכירה מוגדלים ולא דמי היתר, וזאת בהתאם לחוזה המחייב – החוזה משנת 1948 (פסק הדין הנ"ל, פס' 11) .
עיון בתובענה זו מלמד, כי תוקפת היא לכאורה את התנהלות רמ"י הדורשת דמי חכירה מוגדלים, בהתאם לחוזה החכירה המקורי משנת 1948 התנהלות הנסמכת על פסק הדין הנ"ל.
אין מחלוקת כי חוזה 1948 כולל בתוכו תניית שיפוט לפיה יתבררו תביעות בבית המשפט בתל אביב.
לאור האמור, ובהתאם לתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984, ככל שקיימת תניית שיפוט כאמור, יש להגיש את התובענה לבית המשפט התואם לה, ובענייננו – בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו.

מסקנה זו נתמכת אף בהתנהלותו של המבקש בתיק הקודם, עת הוגשה תובענתו לבית המשפט בתל אביב, על אף שבאותה עת הוקם כבר בית המשפט המחוזי מרכז – לוד.

סוף דבר, בהינתן תניית השיפוט הקבועה בחוזה המקורי, על רקע ניהול ההליכים המקוריים בבית המשפט בתל אביב, ולאור קביעות בית המשפט המחוזי בתל אביב בפסק דינו, רואה אני עין בעין עם המבקשת את עמדתה וקובע כי סמכות השיפוט המקומית מוקנית לבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו.

נוכח האמור ובהתאם לסעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט (נמ) תשמ"ד 1984, לא מצאתי מקום לסלק את התובענה אלא להורות על העברתה לדיון בפני בית המשפט המחוזי תל אביב יפו.

המשיב ישלם הוצאות המבקשת בגין הליך זה בסך של 2,500 ₪.

הדיון הקבוע ליום 25.11.19 – בטל.

המזכירות מתבקשת להודיע תוכן ההחלטה לצדדים וכן לעדכן את רישומיה בהתאם.

ניתנה היום, כ"ג חשוון תש"פ, 21 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.