הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד 04

לפני:
כבוד השופט יעקב שפסר, סג"נ – אב"ד
כבוד השופט יחזקאל קינר
כבוד השופטת יסכה רוטנברג

המערער:

רן רפאל וחנון

נגד

המשיב:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד ארז שטיינברג

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט מ' פירר), מיום 14.11.20 בת.א 15368-10-18 שבו סולקה על הסף תביעתם של המערער ורעייתו, שבה עתרו לביטול פסק דין שניתן בעניינם ביום 4.12.14 בת.א. 4218/09 ("פסק הדין משנת 2014").
ביסוד תביעתם של המערער ורעייתו (שלא הצטרפה לערעור) נטען, כי בנסיבות עניינם מתקיימים התנאים החריגים המצדיקים את ביטול פסק הדין משנת 2014 ועריכת "משפט חוזר אזרחי", זאת לנוכח ראיה חדשה שהתגלתה לאחר מתן פסק הדין. הראיה החדשה לשיטתם היא פסק דין שניתן ביום 3.2.15 בעניינו של המערער בלבד בבית המשפט העליון בהליך פלילי (רע"פ 2675/13 מדינת ישראל נ' רן רפאל וחנון, (3.2.15)).
ברקע הערעור והתיק שביסודו - מענק כספי בסך 330,000 ₪ שקיבלו המערער ורעייתו מהמשיב – משרד החקלאות (להלן גם: "המדינה"), כנגד התחייבותם לחדול מגידול אווזים, לצד התחייבותם להחזר הסכום שקיבלו ככל שישובו לעסוק בגידול ופיטום אווזים. המענק ניתן בעקבות ביטול התקנות שאפשרו בעבר עיסוק זה.
בחודש נובמבר 2009 הוגשה תביעה כספית על ידי המשיב נגד המערער ורעייתו להשבת כספי המענק לקופה הציבורית, זאת לאור טענת המדינה שהם הפרו את התחייבותם האמורה (ת"א 4218/09 הנ"ל). ביום 4.12.14 התקבלה תביעת המדינה וניתן פסק דינו של בית משפט השלום (סגן הנשיאה כב' השופט ארז יקואל), בו חויבו המערער ורעייתו להשיב למדינה את כספי המענק בצירוף הוצאות משפט, הוא פסק הדין שלביטולו עתרו המערער ורעייתו במסגרת ההליך הנדון. ערעור שהגישו על פסק הדין נדחה בשל אי תשלום אגרה ואי הפקדת עירבון (ע"א (מחוזי מרכז) 33756-01-15). כן נדחתה ביום 4.2.15 על הסף עתירה לבג"ץ שהגישו המערער ורעייתו (בג"ץ 783/15 רן ואחנון נ' משרד החקלאות).
בנוסף להליך האזרחי בו נקט המשיב, הוגש נגד המערער כתב אישום פלילי בת"פ (ראשל"צ) 2424/07, במסגרתו הואשם בעבירה של עינוי, התעללות והתאכזרות לבעלי חיים על פי חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994 (להלן: "חוק צער בעלי חיים"). ביום 21.1.10 הורשע המערער בביצוע העבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום. ביום 15.9.11, בעקבות הגשת חוות דעת פסיכיאטרית, קבע בית משפט כי למערער עומד הסייג לאחריות פלילית כקבוע בסעיף 34 ח' לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ולפיכך לא היה בר אחריות פלילית בעת ביצוע המעשים על פי הכרעת הדין. תוצאה זו נותרה בעינה גם לאחר שהתיק הוחזר לערכאה הדיונית לצורך בחינת עדויות המומחים שהעידו בתיק (פסק דינו של בית משפט השלום מיום 15.4.12). היינו נקבע כי המערער ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, וכי משנקבע כי לא היה בר אחריות פלילית בעת ביצוע העבירה, ממילא ברור כי הרשעתו מתבטלת. המערער הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי ובפסק דין מיום 26.2.13 נקבע כי מתעורר ספק סביר בשאלה אם שיטת הפיטום בה נקט המערער מהווה עבירה לפי חוק צער בעלי חיים. על כן זוּכּה המערער מחמת הספק מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום (עפ"ג (מחוזי מרכז) 44900-04-12‏ ‏ רן רפאל וחנון נ' מדינת ישראל, מיום 26.2.13).
על פסק הדין הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, ובפסק הדין נקבע כי בהתקיים הסייג לפי סעיף 34ח' לחוק העונשין לא היה מקום עוד לדון באשמתו של המערער. לפיכך, ביטל בית המשפט העליון את פסקי הדין של בתי המשפט קמא דהיינו, הן את ההכרעה של הרשעת המערער והן את ההכרעה של זיכויו, ותחת זאת קבע כי המערער זכאי על פי הסייג הקבוע בסעיף 34ח ל חוק העונשין – אי שפיות הדעת ( רע"פ 2675/13 הנ"ל). פסק דין זה הוא לטענת המערער הראיה החדשה שהתגלתה לאחר מתן פסק דין משנת 2014, אשר היה בה כדי לשנות את התמונה בפסק הדין שניתן, והיא מצדיקה את ביטולו.
תמצית טיעוני המערער בתביעתו בבית משפט קמא היא, כי פסק הדין משנת 2014 ניתן טרם ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון (מיום 3.2.15) אשר קבע שיש לזכותו זיכוי מלא מאשמתו הפלילית. המערער טוען אפוא כי לפסיקת בית המשפט העליון משמעות מכרעת לעניין ההליך האזרחי ויש לראות בו ראיה חדשה המצדיקה את ביטול פסק הדין משנת 2014, שכן לו היה מונח פסק דינו של בית המשפט העליון בפני בית המשפט השלום טרם מתן פסק הדין, היה פוטר אותו מכל אחריות להפרת התחייבותו החוזית שלא לגדל אווזים, בהעדר גמירות דעת לנוכח העדר יסוד נפשי.
לאחר שעיין בית משפט קמא במכלול המסמכים הרלוונטיים ושמע את טיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, מצא כי פסק דינו של בית המשפט העליון אינו מהווה ראיה חדשה המצדיקה את ביטול פסק הדין משנת 2014, משלא מתקיימים התנאים המצדיקים הליך חריג ונדיר של "משפט חוזר אזרחי", ומשלא נקבע בו דבר שיש בו כדי להשפיע או לשנות ממסקנות פסק הדין, לא במישור הרפואי-עובדתי, ואף לא במישור המשפטי-אזרחי. בית משפט השלום הביא בחשבון בפסק דינו כנקודת מוצא כי אכן המערער לא היה אחראי למעשיו מן הבחינה הפלילית ובכל זאת דחה את טענות ההגנה של המערער ורעייתו להעדר אחריותם האזרחית להפרת ההתחייבות. לפיכך לא מצא כי תביעתם עומדת בתנאים המחמירים המצדיקים עריכת משפט חוזר אזרחי.
בנוגע ליתר טענות המערער ורעייתו, מצא בית משפט קמא לקבוע, כי מדובר בטענות אותן היה עליהם להעלות במסגרת ערעור על פסק הדין ולא בדרך של בקשה לביטולו. הערעור שהוגש על פסק הדין משנת 2014 נדחה כאמור, וההליך דנן לא נועד לשמש ל"מקצה שיפורים", בהיותו חריג לעקרון סופיות הדיון.
לעניין זה ציין בית משפט קמא כי העובדה הרפואית הנוגעת לעניינו של המערער היתה ידועה מתחילת ההליך ועמדה לפני בית המשפט טרם נתן את פסק הדין משנת 2014 שביטולו מבוקש. יתרה מזו, עוד ביום 20.8.13, במסגרת הדיון בתביעה דחה בית המשפט בקשה שהגיש המערער למחיקת התביעה נגדו על הסף בשל מצבו הנפשי, בהחלטה מפורטת לפיה אין באי הכשירות הנפשית הפלילית כדי להשליך על כשירותו של המערער במובן האזרחי. גם בפסק הדין עצמו, הקדיש בית המשפט פרק שלם לבחינת השפעת מצבו הנפשי של המערער על נסיבות אירועי התביעה. לפיכך, אך ברור כי העובדה הרפואית בדבר מצבו הנפשי של המערער עמדה בפני בית המשפט טרם מתן פסק הדין משנת 2014. על כן טענות המערער נגד מסקנותיו של בית המשפט בעניין זה מקומן במסגרת ערעור על פסק הדין ולא בדרך של עריכת משפט חוזר.
אשר למשמעות המשפטית של פסק דינו של בית המשפט העליון ציין בית משפט קמא, כי החידוש הוא במישור הפלילי והיותו של הזיכוי – זיכוי מלא ולא מחמת הספק, הא ותו לא. מאליו ברור שהלכה זו לא שינתה את הקביעה המשפטית המקורית בעניינו של המערער לעניין משמעותה המשפטית-אזרחית של העובדה הרפואית.
בית משפט קמא לא הסתפק בקביעה הנ"ל והדגיש, שלא זו בלבד שאין לקבל את הטענה לפיה משמעות פסק דינו של בית המשפט העליון היא שלא ניתן להטיל אחריות אזרחית בגין הפרת חוזה על אדם הסובל מאי שפיות הדעת, אלא שגם אם היה מקבל עמדה זו וכי מדובר בהלכה חדשה החולשת גם על התחום האזרחי, הרי שמדובר בהלכה שהתחדשה לאחר פסק הדין משנת 2014 והיא איננה חלה לאחר שפסק הדין הפך חלוט. בית המשפט אף היפנה לפסיקה בנושא זה (רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל (27.2.2006); דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים נ' איקאפוד בע"מ (14.07.2011).
מעבר לאמור מצא בית משפט קמא כי מדובר בשיהוי משמעותי של למעלה משלש שנים וחצי, ונוסיף שגם אם נקבל את עמדת המערער שהמועד הקובע הוא 5.7.15, הרי שגם אז מדובר בשיהוי משמעותי ביותר של כ-3 שנים, עד שהוגשה תביעת המערער ורעייתו. המערער חוזר למעשה בערעור שלפנינו על טענותיו בבית משפט קמא, וטוען שבית משפט קמא לא הבינם ולא היה בקיא בפרטי השתלשלות והתהוות ההליך הפלילי, שכן התאריך הקובע הוא 5.7.15 – מועד מתן פסק הדין הסופי בדנ"פ שהוגש (דנ"פ 1237/15).
עיקר טענתו של המערער בערעור שהגיש וכן בשתי הודעות נוספות (מיום 14.2.21 ומיום 31.10.21) היא, ששגה בית משפט קמא בקביעתו כי אף לו היה מונח פסק דינו של בית המשפט העליון הקובע כי המעשה לא נעשה בגמירות דעת, לא היה משתנה המצב. כן טוען המערער שלא היה צורך כלל בעיסוק בהיבט הנפשי, סעד אותו לא ביקש כלל, כשהעניין הפסיכיאטרי כשלעצמו אינו הראיה החדשה, אלא קביעת בית המשפט העליון בדבר משמעות הדבר בעניינו – זיכוי מלא. לטענתו, לא יתכן שבדין פלילי ימצא אדם בלא גמירות דעת ובאותו מעשה ימצא בדין האזרחי כבעל גמירות דעת. בשולי טענתו הוסיף המערער וטען, כי משלא קיים בישראל חוק או תקנה האוסרים על פיטום אווזים, ממילא לא היה מקום להשבת הסכום. המערער מוסיף וטוען כי משרד החקלאות הגיש את כתב התביעה גם נגד רעייתו ברמייה, במזיד וביודעין.
בדיון שנערך לפנינו, חזר המערער על טענותיו. בפתח דבריו ציין כי תשובת המדינה הוגשה באיחור, והדגיש כי רעייתו לא היתה מעורבת בעניין. כמו כן חזר על הטענה כי אם פסק הדין והקביעה של בית המשפט העליון היו מונחים בפני השופט יקואל בפסק דינו המקורי, הוא לא יכול היה לפסוק מה שפסק ולכן לדבריו זו ראיה חדשה.
המשיבה עותרת לדחיית הערעור וסומכת טיעוניה על נימוקי בית משפט קמא. תמצית טיעוניה היא כי המערער מנצל לרעה את הליכי בית המשפט וזכות הגישה לערכאות המוקנית לו, בהיותו מתדיין סדרתי שמנהל הליכים רבים חסרי תוחלת, והפך את החוק ומערכת בתי המשפט כקרדום לחפור בו כנגד המדינה ושלוחותיה (פירוט ההליכים הרבים בערכאות השונות מצוי בסעיף 36 א-ח' לתשובת המשיבה). המשיבה טוענת עוד כי כתב הערעור אינו עומד בתקנות סדרי הדין, נוקט בלשון בוטה, משתלחת ובלתי ראויה וממחזר את הטענות שהעלה המערער לפני בית משפט השלום ללא התמודדות עם קביעותיו. המשיבה טוענת להרחבת חזית אסורה, והעלאת טענות ערעוריות מובהקות כנגד הקביעות בפסק הדין משנת 2014.
לאחר שהאזנו לטיעוני המערער ועיינו בהודעת הערעור ונספחיה ובתוספות להודעות הערעור שהגיש המערער, וכן עיינו בתשובת המשיבה ונספחיה ובתיק בית משפט קמא, לא מצאנו יסוד לערעור.
עיון בפסק דינו של בית משפט קמא, מלמד כי היה ער למכלול העובדות והנתונים הנדרשים, ולהלכות השונות הנוגעות לענייננו, בחן בקפידה ובתשומת לב את טענות המערער ורעייתו והוציא תחת ידו פסק דין מפורט, מנומק היטב ומבוסס כראוי, כשלא מצאנו כל עילה להתערב בקביעותיו. לא מצאנו כל שגגה שנפלה לפני בית משפט קמא, משתואמים ממצאיו לפסיקה ולדין. בית משפט קמא הפגין גם רגישות יתרה ואורך רוח בפסיקת הוצאות סמליות בלבד לחובת המערער, וזאת על אף ההליך הממושך אשר הצריך משאבי משפט לא מבוטלים.
על מנת שלא להותיר את הדף חלק נציין אף אנו, כי משהיה ער בית המשפט קודם מתן פסק הדין בשנת 2014 למצבו הנפשי של המערער, הרי שכל טענה בעניין המשמעות המשפטית והמשקל שיש לתת לעובדה זו, מקומה בהליך ערעורי על פסק הדין ולא במסגרת תביעה לביטול פסק הדין. עוד נעיר, כי מקובלת עלינו קביעת בית משפט קמא, כי משמדובר בתביעה כספית שעניינה הפרת התחייבות ללא שנדרש יסוד נפשי של כוונה לשם הפרתה, לא עומדת למערער טענת אי שפיות. צד המפר חוזה נושא בתוצאות מעשיו גם ללא יסוד של אשמה או כוונה, ובכל מקרה, גמירות הדעת נבחנת בעת כריתת החוזה ולא בעת הפרתו. כך או כך, טענת המערער לפיה לא ניתן לייחס לו גמירות דעת בעת הפרת ההתחייבות, היא טענה ערעורית מובהקת שהיה עליו להעלות בהליך ערעורי ולא במסגרת תביעה לביטול פסק דין לאחר שהפך שלש שנים קודם לכן לחלוט.
לאור האמור נדחה הערעור.
למרבה הצער, נראה כי צודקת המשיבה בטענתה כי המערער הוא מתדיין סדרתי המנצל לרעה את הליכי בית המשפט וזכות הגישה לערכאות, בהגשת הליכים משפטיים רבים בערכאות שונות. גם הערעור עצמו מנוסח בלשון בוטה, תוך הכפשות וסגנון מביש (לדוגמא: ס' 1 להודעת הערעור, ס' 10 ו-12 לתוספת מיום 14.2.21, וס' 28 לתוספת מיום 31.10.21). לא ניתן להתעלם מהאמור, ואין מנוס מלחייב את המערער בהוצאות הערעור.
המערער ישלם אפוא את הוצאות המשיבה בסך של 20,000 ₪ שיועברו לה מכספי הפקדון אותו הפקיד המערער.
המזכירות מתבקשת להמציא עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשפ"ב, 04 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.

יעקב שפסר, שופט, סג"נ, אב"ד
יחזקאל קינר, שופט
יסכה רוטנברג, שופטת