הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד תנ"ג 11678-02-21

מספר בקשה:4
בפני
כבוד ה שופטת הלית סילש

המבקש ( התובע)

יצחק בן שושן

נגד

המשיב ( הנתבע)
משה בן שושן

החלטה
(ופסק דין חלקי)

בקשה לאישור הגשתה של תביעה נגזרת בשם חב' בן שושן בי.די.בי יצרני אופנה בע"מ (להלן: "החברה").
רקע עובדתי
המבקש והמשיב הם אחים, המחזיקים כל אחד בחמישים אחוז מהון המניות הנפרע של החברה וכן בחמישים אחוז מהון מנ יות ההנהלה הנפרע של החברה. המבקש והמשיב הם בעלי זכויות החתימה בחברה.
החברה עוסקת בייבוא ומכירה סיטונאית של פרטי ביגוד והיא בעלת סימן מסחרי רשום בשם "רטרו".
ההליך נושא בקשה זו נפתח, בהגשתה של בקשה למתן סעדים זמניים במסגרתם ייאסר על המשיב שינוע או שחרור של טובין הכוללים 83 קרטונים של חולצות אשר יוצרו בסין, והנושאות את סימן המסחר "רטרו" (להלן: "הטובין" או "הסחורה") וכן להורות על העברת הטובין לחברה.
לאחר קבלת תגובות הצדדים, התקיים דיון, וביום 25.2.2021 נדחתה הבקשה לסעד זמני, עת התברר כי ככל הנראה, הטובין מושא הבקשה, נמכרו ואינם מצויים עוד בידי המשיב, ומקום בו מצאתי כי לא מתקיימים תנאי הוראות הדין ופסיקתו של כב' בית המשפט העליון לצורך מתן הסעד הזמני.
בסיפא של החלטה זו, התבקש המבקש להבהיר עמדתו באשר להמשך ניהולו של הליך זה.
זה המקום לציין כי הבקשה לסעד זמני הוגשה מבלי שהוגש לצדה כתב תביעה, ורק בשלב מאוחר יותר הוגש כתב תביעה, תחת הכותרת : "תביעה ותביעה נגזרת", וזאת מבלי שהוגשה בקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת.
הבקשה נושא החלטתי זו, הוגשה רק ביום 21.3.2021.
ביום 14.2.2021, בסמוך להגשתה של הבקשה למתן סעד זמני ועוד בטרם הגשת התביעה העיקרית, הוגשה על ידי המשיב תביעה שכנגד, במסגרתה עתר למתן סעד של הסרת קיפוח, פירוק החברה ועריכת חשבונות.
הבקשה להגשת תביעה נגזרת
במסגרת הבקשה עותר המבקש לאפשר לו להגיש תביעה נגזרת בשם החברה בטענה כי אי קבלת הבקשה תגרור תחרות בין החברה לבין המשיב ותוביל לקריסת החברה אשר השקיעה שנים בפיתוח השוק והסימן המסחרי.
המבקש ביקש להדגיש כי התביעה הנגזרת נושא בקשתו, מצומצמת ועניינה אך ורק בייבוא הטובין מסין (83 הקרטונים) ומכירתם ללקוחות החברה ע"י המשיב, תוך תחרות בעסקי החברה, השבתת פעילותה ושימוש בסימן המסחר שלה, כפי שפורט במסגרת הבקשה למתן סעד זמני (ר' סעיף 7 לבקשה).
כן הבהיר המבקש, כי יריעת המחלוקת שבין הצדדים, רחבה בהרבה, וכי בשל אירועים אחרים, אשר חלקם אף תואר בבקשה, תוגש על ידו תביעה נפרדת.
המבקש הוסיף והבהיר, כי קיימת חשיבות לדון בתביעה, גם אם הטובין כבר נמכרו ואינם מצויים בידי המשיב, מאחר וקיים חשש כי התנהלות המשיב תחזור על עצמה וכי הוא ימשיך להתחרות בחברה ולהשתמש בסימן המסחר שלה.
יתרה מכך, המבקש טען כי לשיטתו לא נמכרו כלל הפריטים המרכיבים את הטובין, ויש לאפשר את הגשת התביעה הנגזרת, וזאת בין היתר על מנת לאפשר לחברה לקבל לידיה את כלל הנתונים הרלוונטיים ועל מנת לאפשר לה להדוף את גרסת המשיב, לחייבו בהפקדת התקבולים אותם קיבל בגין מכירת חלק מהטובין ולאפשר התחשבנות נכונה ומדויקת בין הצדדים.
לטענת המבקש, המשיב שהינו מנהל, דירקטור ובעל מניות בחברה, מתחרה בה וגורם לחיסולה, תוך פגיעה בנושה העיקרי שלה – המבקש, אשר אמור לקבל מהחברה החזר הלוואה אותה העמיד לרשותה, כמו גם פיצויי פיטורין בגין 30 שנות עבודתו בחברה. המבקש טען כי כנושה העיקרי של החברה, עליו לשמור על החברה ועל המשך פעילותה.
הוסיף המבקש וטען כי בדחיית הבקשה יהא כדי לייצר בעיות ניהוליות, תפעוליות וכלכליות אצל החברה.
כמו כן, קיימת חשיבות מכרעת להמשך מכירת סחורות ע"י החברה בלבד, שכן רק באופן זה ישתמרו הלקוחות המורגלים לרכוש ממנה סחורות, כמו גם סימן המסחר של החברה.
לטענתו קיים בחברה מלאי של סחורות אשר לא נמכרו, ואי קבלת הבקשה יגרום לחברה נזקים עצומים בהקשר זה. כמו כן, שיווק סחורה חדשה, מהווה מנוף לגביית חובות קודמים, וגם בשל כך קיימת חשיבות להמשך פעילותה של החברה.
תשובת המשיב
לטענת המשיב, הסכסוך הממשי מתקיים בינו לבין המבקש, ואף ניהולה של התביעה הנגזרת מיועדת לשרת את מטרותיו האישיות של ה מבקש ולא של החברה, כך שאין כל מקום לצרף את החברה כ מבקשת מלאכותית בתיק.
עוד טען המשיב כי מקום בו נמכרו הטובין, היה על המבקש להמיר את התביעה "הנגזרת" בתביעה למתן סעד כספי של החברה, תוך תשלום האגרה הנדרשת בגין כך.
המשיב שב והפנה לטענותיו על פיהן המבקש נתן הסכמתו לייבוא הטובין על ידו תוך שימוש בשם החברה וזאת על רקע הסכמת הצדדים להיפרד אשר גובשה עוד קודם לכן. אף בטענה זו, יש לדעת המשיב כדי להצדיק דחייתה של הבקשה למתן היתר להגשתה של תביעה נגזרת.
המשיב הפנה אף לנקוב בתביעה שכנגד– במסגרתה עתר למתן סעדים אשר מטרתם היפרדות, פירוק החברה ועריכת התחשבנות. בכל אלו, יש לשיטת המשיב, כדי ליתן מענה לחלק לא מבוטל מטענות המבקש, אשר הבהיר בעצמו, במסגרת ס' 8 להודעתו מיום 21.3.2021, כי בכוונתו להגיש תובענה לפירוק שיתוף ויישוב חשבונות.
המשיב הוסיף והעלה טענות בעניין חוסר תום לבו של המבקש, הפועל למכירת מלאי החברה, באמצעות חשבוניות פיקטיביות של בנותיו . עוד הועלו טענות על פיהן המבקש מונע מה משיב את העיון במסמכי הנה"ח של החברה.
לשיטת המשיב, החברה מצויה במבוי סתום נוכח משבר האימון החריף בין הצדדים, אין כל היתכנות להמשך פעילותה במתכונת הנוכחית, ומשכך גם אין כל הצדקה בניהולה של התביעה הנגזרת, אלא יש לפעול לפירוק החברה תוך ביצוע התחשבנות כוללת בין הצדדים.

התגובה לתשובה
במסגרת התגובה לתשובה טען המבקש כי הסעד המבוקש במסגרת התביעה הנגזרת אינו סעד כספי בלבד, וזאת עת כי חלק מהטובין, טרם נמכרו, וממילא יכול ויידרש תיקון של התביעה הנגזרת לאחר אישורה.
לטענת המבקש, התביעה הנגזרת נוסחה על בסיס המידע החסר המצוי בידי המבקש, נוכח העדר שיתוף הפעולה מצד המשיב.
לאחר שחזרתי ועיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה וכן בתביעה עצמה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. טעמי להלן:
המסגרת הנורמטיבית
בבסיסו של ההיתר להגשתה של "תביעה נגזרת" עומד הרעיון על פיו יכול ותקום ההצדקה למתן היתר לבעל מניות בחברה או למנהלה, להגיש תביעה בשמה או בעבורה, וזאת גם מקום בו החברה עצמה החליטה שלא לעשות כן.
במסגרת ס' 198 לחוק החברות, התשנ"ט 1999 (להלן: "חוק החברות") נקבע כדלהלן :
"תביעה נגזרת טעונה אישור בית המשפט והוא יאשרה אם שוכנע כי לכאורה התביעה וניהולה הן לטובת החברה וכי המבקש אינו פועל בחוסר תום לב ".
במתן היתר כאמור, אין משום הליכה ב-"דרך המלך" ועל כן נפסק לא אחת על ידי כב' בית המשפט העליון כי יש לנהוג משנה זהירות קודם שתמצא ההצדקה לאפשר לבעל המניות או המנהל לפעול בניגוד לעמדת התאגיד.
במסגרת תנ"ג 11266-07-08 יעקב שטבינסקי ואח' נ' פסיפיקה אחזקות בע"מ (פורסם; 8.4.2013) קבע כב' השופט פרופ' גרוסקוף את הדברים הבאים:
"תכליתו של הליך המבקשנה הנגזרת היא להתגבר על כשלים הקיימים במנגנון הממשל התאגידי. החשש הוא מפני האפשרות שתביעה ראויה של החברה, אשר טובת החברה מחייבת את הגשתה, לא תוגש בשל כשל במנגנון הממשל התאגידי שלה. המקרה האופייני בו נוצר כשל מסוג זה הוא כאשר קיים ניגוד אינטרסים בין טובת החברה, המחייבת את הגשת התביעה, לבין טובת בעלי היכולת לכוון את פעילות החברה, אשר אינם מעוניינים בהגשת התביעה"
עיון בהוראות הדין מלמד כי בעת בחינת הבקשה לאישור הגשתה של תביעה נגזרת, נבחן דבר התקיימותם של שני תנאים מצטברים כדלהלן:
התביעה וניהולה הם לטובת החברה.
המבקש אינו פועל בחוסר תום לב.
"טובת החברה" נבחנת הן לעניין קיומה של כדאיות לניהול ההליך מבחינת החברה, דהיינו האם ניהולו עשוי להיות רצוי מבחינתו של מבקש סביר אשר היה אוחז בידיו טענות כגון אלו המועלות על ידי המבקש כנגד המשיב, לרבות סיכויי ההליך ועלויות ניהולו, אפשרות תרומת ההליך להגדלת ערכה של החברה, והאם הגשת התביעה באופן המתבקש מהווה את החלופה היעילה ביותר.
בנוסף, על בית המשפט להוסיף ולבחון את סוגית טובת החברה, בהיבט התאגידי, והממשל התאגידי, דהיינו - האם יהא במתן ההיתר המבוקש להגשתה של התביעה כדי לשרת את טובת החברה בשים לב למהותה, כמו גם עצם קיומו של אותו כשל תאגידי נטען.
הנטל להוכיח התקיימותם של התנאים לאישור התביעה הנגזרת, מוטל על המבקש ברמה לכאורית בלבד, וזאת בין היתר בשל ההכרה בקיומם של פערי מידע בין המבקש לבין החברה ובהתחשב בקשיי הנגישות שלו למידע הנדרש. (ר' רע"א 4024/14 אפריקה ישראל השקעות בע"מ נ' כהן (פורסם; 26.4.2015) ).
ומן הכלל אל הפרט:
קיומה של עילת תביעה
לצורך אישור הגשתה של תביעה נגזרת, כמו גם קביעה כי התביעה היא לטובת החברה, נדרש בית המשפט, בראש ובראשונה לבחון את עצם קיומה של עילת תביעה.
ההלכה קובעת, כי כתב התביעה מגלה קיומה של "עילת תביעה", מקום בו בהנחה שהמבקש יוכיח את כל הנטען על ידו, הוא יהיה זכאי לסעד המבוקש על ידו (ראה א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 12 בעמוד 374; ע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח טרוי ושטיינויג שותפות רשומה תל אביב, פ"ד ה, 1585, 1591; רע"א 9801/95 עזבון המנוח עזרא הראל נ' לאומי פיא חברה לניהול קרנות נאמנות בע"מ (פורסם; 26.2.06)).
הבחינה אם כתב התביעה מגלה עילה אם לאו, נעשית על סמך האמור בכתב התביעה בלבד, וזאת מבלי להידרש לראיות אשר יובאו במהלך ניהול התובענה לצורך הוכחתה (ראה רע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה (פורסם; 26.10.05)).
בענייננו, נקודת המוצא על פיה חברה תבקש למנוע מכירה של מוצריה על ידי אחד מבעלי המניות באופן עצמאי או תבקש להגן על שם או סימן מסחרי שבבעלותה, הוא ברור, ואכן יש באלו כדי להקים עילת תביעה כנגד מי שנטען כלפיו כי הוא פועל תוך פגיעה בזכויותיה הקנייניות.
לאלו יש להוסיף גם את הנתון העובדתי על פיו, בהיבט הקונקרטי, עסקינן בסחורה אשר המקדמה לרכישתה, שולמה לכאורה על ידי החברה.
אני ערה לטענות המשיב בדבר מתן הסכמתו של המבקש לביצוע המכירה והרקע של הליכי ההפרדות הנטענים בין הצדדים. עם זאת, עסקינן בסוגיות עובדתיות, אשר המועד והמקום להידרש אליהן הוא במסגרת ההליך לגופו.
כב' בית המשפט העליון קבע בשורה ארוכה של פסקי דין, כי סילוק של תביעה על הסף, מחמת היעדר עילה, הינו סעד מרחיק לכת, אשר יינתן במקרי קיצון בלבד, רק כאשר ברור וגלוי על פני הדברים, כי אין כל סיכוי כי התביעה תתקבל גם בהנחה לפיה יעלה בידי המבקש להוכיח, את כל הנטען על ידו בתביעתו. (ראה לדוגמא ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין ואח', פ"ד מ(2) 668, 671-672; ע"א 1747/04 אנואר אלפי ואח' נ' יעקב להב (פורסם; 30.5.04); רע"א 359/06 עו"ד מועין נ' עו"ד פרג' (פורסם; 26.4.06)).
די בכך כי קיימת אפשרות קלושה על פיה יזכה המבקש בתביעתו, על סמך העובדות הנטענות בכתב התביעה, על מנת שהתביעה לא תימחק (ראה ע"א 109/49 לעיל; ע"א 35/83 36/83 לאה חסין ואח' נ' רחל פלדמן ואח', פ"ד לז(4) 721, 724-725; ע"א 788/76 ויטוריו חסון ואח' נ' פרברים בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 667, 670-671)).
בהינתן כל אלה, ככל ושאלת מתן ההיתר לניהולה של התביעה היה מותנה בקיומה של עילת תביעה, דומה כי הי ה מקום להיעתר לבקשה.
ניהול התביעה כתביעה נגזרת הוא לטובת החברה
גם ככל וקיימת לחברה עילת תביעה לכאורה, יש להוסיף ולתת את הדעת לשאלה האם הליך התביעה הנגזרת הינו ההליך המתאים, בנסיבות העניין.
לצורך כך, יש להתייחס, בין היתר לעובדה, כי מדובר בחברת מעטים, אשר המבקש והמשיב הם בעלי המניות היחידים בה.
בהתאם להלכת בית המשפט העליון, כאשר מדובר בחברת מעטים, הדומה במהותה לשותפות, יש לאפשר לבעל מניות, באופן עקרוני, להגיש הן תביעה אישית והן בקשה לתביעה נגזרת (ר' לדוג' רע"א 9070/11 אייזקוביץ נ' קולבר (פורסם; 16.1.2012); תנ"ג (ת"א) 8337-12-14 קנריוס בע"מ נ' פרופ' שמעון בלקין (פורסם; 23.1.2018)).
עם זאת, הבחירה בין המסלולים, אינה מנותקת מן המבחן הנוגע לטובת החברה. כך למשל נקבע ע"י כב' השופט כבוב בתנ"ג 53969-07-13 שלו נ' בר ניר (פורסם; 8.7.2015):
"... בחברת מעטים, הדומה במהותה לשותפות, רשאי בעל מניות לבחור בין הגשת תביעה אישית לבין הגשת בקשה לאישור תביעה נגזרת גם כאשר הוא טוען לנזק שנגרם לחברה... יחד עם זאת, להיות החברה חברת מעטים יש משמעות לעניין "טובת החברה" ויש לבחון האם אישור הגשת התביעה הנגזרת ישרת את החברה אם לאו, זאת נוכח העובדה שבחברות מעטים קיימת נטייה לעירוב בין האינטרסים האישיים של בעלי-המניות לאינטרסים של החברה...".
(ר' גם תנ"ג (ת"א) 41138-11-12 נעים נ' רגב (פורסם; 10.10.2013), תנ"ג (ת"א)
41104-06-17 אלפונסו נ' רפאל (פורסם; 6.2.2020); תנ"ג (ת"א) 51021-02-13 כסיף יועצים לשרותי מעליות בע"מ נ' אפרתי (פורסם; 28.5.2014)).
שאלה זו מקבלת משנה תוקף, מקום בו נראה כי החברה מצויה במבוי סתום נוכח משבר האמון שנוצר בין הצדדים ודומה כי שני הצדדים תמימי דעים ביחס לעובדה כי החברה לא יכולה להמשיך ולפעול במתכונתה הנוכחית.
במסגרת התביעה שכנגד שהוגשה על ידי המשיב הוא עתר למתן סעד של פירוק החברה ועריכת התחשבנות בין בעלי המניות, והמבקש עצמו הבהיר, כי בכוונתו להגיש תביעה לאכיפת חוזה מכירת מניותיו ל משיב, כמו גם תביעה לפירוק החברה (ראה סעיפים 7 ו- 8 להודעתו מיום 21.3.2021).
במסגרת ת.א. 53375-06-14 אפרתי נ' כסיף יועצים לשירות מעליות בע"מ (פורסם; 12.5.2015), נפסק לעניין זה כי הגם שלשון החוק אינה קובעת כי חברה נדרשת להיות פעילה, לצורך הגשת תביעה נגזרת, הרי שיש לשאלה זו השלכה על השאלה האם ניהול התביעה הוא לטובת החברה:
"לשיטתי, בעובדה כי החברה אינה פעילה והיא חסרת כל פעילות עסקית מזה זמן ממושך, יש כדי להשפיע על החלטת בית המשפט בבואו לאשר תביעה נגזרת, ועת מדובר בחברה לא פעילה יש להעדיף תביעה אישית של בעל המניות בגין הנזק שנגרם לו על פני הגשת תביעה נגזרת, שכן במצב כזה לרוב אין מקום לעסוק ב"טובת החברה" ואין לייחס לחברה עילת תביעה כלשהי. במקרה שכזה כל סעד כספי אשר החברה תזכה בו לא ישמש את החברה אלא יגולגל הוא לבעלי המניות וישרת את האינטרס הכלכלי שלהם, והם בלבד יהיו הנהנים מהסעד בו תזכה החברה"
(ס' 10 להחלטה; וראה גם בש"א (ת"א) 1140-04 דרור נ' סלטי משני (1997) בע"מ (פורסם; 25.5.2010); בש"א (נצ') 135-09 סרף נ' טוקאר (פורסם; 10.5.2009)).
לצורך בחינת השאלה בדבר המסלול, או ההליך המשפטי הראוי, עת מדובר בחברה אשר אינה פעילה או פעילותה מוגבלת מאוד , יש לשקול, בין היתר את השיקולים הבאים: יתרון לקיומו של הליך קולקטיבי; אפשרות החייאת פעילות החברה; הגורם אשר הביא להפסקת פעילותה של החברה; יעילות הדיון (ר' ת.א. (ת"א) 53375-06-14 לעיל; תנ"ג (ת"א) 8337-12-14 קנריוס בע"מ נ' פרופ' בלקין (פורסם; 23.1.2018) ).
דומה כי שיקולים אלה רלוונטיים אף בענייננו, עת מדובר בחברה שהגיעה למבוי סתום ואשר המשך פעילותה במתכונת הכלכלית הרגילה, מוטל לעת הזו בספק.
בעניינם של בעלי הדין שבפני מצאתי קושי לקבוע כי הגשת התביעה היא לטובת החברה, וזאת משני טעמים מרכזיים: זה המתייחס לאינטרס הכלכלי הישיר של החברה, וזה המתייחס לסיכויי ההליך.
כל אחד מאלו ייבחן בשורות הבאות;
יש להקדים ולזכור כי מדובר בחברת מעטים ובה שני בעלי מניות בלבד. אין חולק כי קיים משבר אמון מהותי בין בעלי המניות, באופן אשר אינו מאפשר את המשך פעילותם המשותפת וניהול החברה באופן בו היא התנהלה משך עשרות שנים ולמעשה שני הצדדים הבהירו כי בכוונתם לעתור לפירוק החברה. משכך, דומה כי התוצא ה או המשמעות של ניהול ההליך, תשליך בעיקר על בעלי המניות, דהיינו המבקש והמשיב, ולא על החברה עצמה ועל פעילותה העתידית.
יתרה מכך, כעולה מכתב התביעה שכנגד, כמו גם הבהרותיו של המבקש במסגרת הבקשה לאישור התביעה הנגזרת, יריעת המחלוקת בין הצדדים רחבה בהרבה מזו אשר ביחס אליה הוגשה התביעה הנגזרת.
במסגרת הטענות ההדדיות של הצדדים, אשר לכאורה עתידות להיות מתורגמות להליכים משפטיים, תדרש בחינה מקיפה של התנהלות הצדדים, לרבות עריכת התחשבנות ביניהם והתווית הדרך באשר להמשך דרכה של החברה, בין בדרך של פירוקה, בין בדרך של מכירת המניות של אחד מבעלי המניות למשנהו ובין אם בדרך אחרת.
אותה התחשבנות יכול ותכלול בחובה גם מתן הדעת לשאלת ההצדקה במכירת הטובין על ידי המשיב, היקפה והשלכותיה על פעילות החברה.
זאת ועוד; מגוף הבקשה עולה, כי המניע המרכזי מאחורי הגשת התביעה בשם החברה אינו האינטרס של החברה עצמה, אלא האינטרס של המבקש – כנושה של החברה.
כך הבהיר המבקש, בין היתר, במסגרת הבקשה:
"המשיב, מנהל, דירקטור ובעל מניות, מתחרה בחברה וגורם למעשה לחיסולה תוך פגיעה בנושה העיקרי שלה הוא המבקש אשר אמור לקבל מהחברה החזר הלוואה שהעמיד לחברה לאחר ששעבד את בית מגוריו ומגורי אשתו, לקח הלוואה והזרימה לחברה, וכן חייבת החברה למבקש פיצויי פיטורין בגין 30 שנות עבודתו בחברה , והכל לאחר שהמבקש משך את כספי הפנסיה שנצברה לו בקרן הפנסיה והפקידה בחברה. מצב דברים זה יש למנוע ..." (ר' ס' 29 לבקשה), ובהמשך:
"כאמור לעיל המבקש הינו הנושה הגדול ביותר של החברה ...
בנוסף ליתרת בזכות שלו בחברה (למשיב יתרת חובה בחברה) החברה חייבת ל מבקש פיצויי פיטורין והפרשי שכר בגין שלושים שנות עבודתו בסכום של כמליון ₪ וכן ערבים הצדדים יחד ולחוד כלפי הבנקים. המשיב לעומת זאת מצוי ביתרת חובה בחברה ...
מכל הנ"ל יוצא כי המבקש חייב לשמור על החברה ועל המשך פעילותה ..."
(ההדגשות לא במקור – ה.ס.).
מן האמור לעיל עולה, כי המבקש מעוניין לשמור על החברה, לא בהיבט של פעילות החברה עצמה, אלא נוכח היותו נושה של החברה ורצונו להבטיח את יכולתו לגבות ממנה את הכספים אשר לטענתו מגיעים לו.
יתרה מכך, מכתב התביעה עצמו עולה כי התביעה לא הוגשה בשם החברה בלבד, אלא אף על ידי המבקש עצמו. גם בכך יש כדי ללמד על האינטרס של המבקש עצמו, בהגשת התביעה (כאשר התייחסות נפרדת ומפורשת לעניין זה תובא בהמשך).
לא מדובר אפוא בתביעה שהיא בהכרח לטובת החברה, אלא בתביעה שנועדה במידה לא מבוטלת לשרת את טובתו של בעל המניות - המבקש.
ויודגש, אין לראות בעצם רצונו של המבקש להגן על זכויותיו, פגם כלשהו. אלא כי השאלה הניצבת בפני אינה אלא שאלת ההצדקה בניהולו של ההליך על ידי החברה, ובאמצעות המבקש.
זאת ועוד; לכאורה, ניתן היה לחשוב, כי רצונו של המבקש לשמר את פעילותה של החברה, נובע מרצונו לשמר את לקוחותיה ואת סימן המסחר שלה, לשם הפעלתה העתידית. אלא ש המבקש עצמו, הבהיר במסגרת הודעתו מיום 21.3.2021, כי בכוונתו להגיש תביעה לאכיפת ההסכם בדבר מכירת מניותיו ל משיב, כמו גם תביעה לפירוקה של החברה.
בנסיבות אלה, קיים יסוד מאוד מבוסס להנחה על פיה המטרה המרכזית של ההליך הינה קידום אפשרות קבלת הכספים אשר המבקש סבור כי מגיעים לו, אלא כי לצורך כך, אין צורך בהגשת תביעה נגזרת, ודי בהגשת תביעה רגילה, כבעל מניות, למתן חשבונות ובהמשך למתן סעד כספי.
האמור לעיל מקבל משנה תוקף, מקום בו במסגרת בחינת הגשתה של תביעה כתביעה נגזרת, נדרש בית המשפט ליתן דעתו, בין היתר, לשאלה אם המבקש הוא זה אשר מתאים ביותר, לנהל את התביעה הנגזרת בשם החברה.
בענייננו, מקום בו המבקש מעוניין לאכוף הסכם של מכירת מניותיו בחברה, כלל לא ברור האם יש לראותו כגורם המתאים ביותר לניהולה של התביעה הנגזרת בשמה.
סיכויי ההליך
סוגיה נוספת הנוגעת ומשליכה על ההחלטה בשאלת היות ניהול ההליך לטובת החברה, מתייחסת לסיכויים הלכאוריים של אותה תביעה.
לעניין זה מלמד עיון בכתב התביעה עצמו , על קיומו של פער בין הסעדים המבוקשים במסגרת כתב טענות זה לבין הנתונים אשר התבררו במסגרת הדיון בבקשה למתן סעדים זמניים, כמו גם הנקוב בבקשה לאישורה של התביעה הנגזרת, ואפרט;
מקום בו הובהר במסגרת הדיון בבקשה לסעדים זמניים, כי הטובין (לכל הפחות בחלקם) נמכרו, הפך חלק לא מבוטל מהסעדים אשר התבקשו במסגרת כתב התביעה, לכזה אשר אינ ו רלוונטי עוד , לרבות העתירה לקבוע כי הטובין הם רכושה של החברה, מתן צו ל משיב שלא להתחרות בעסקי החברה, מתן צו המורה כי חתימת המבקש לבדה , תשמש לצורך שחרור הטובין מהמכס, מכירתם וגביית התמורה בגינם ע"י החברה, או מתן צו המורה לכל אדם שלא להשתמש בסימן המסחרי "רטרו" בקשר עם הטובין, אלא אם רכש אותם מהחברה.
אני ערה לטענות המבקש, על פיהן על אף מכירת הטובין יש להידרש להליך בשל הסכנה כי התנהלותו המפרה של המשיב תחזור על עצמה, עת כי הוא ממשיך גם כעת להתחרות בחברה (סעיף 16 לבקשה). ואולם, מקום בו בכתב התביעה ובבקשה לאישורה של התביעה הנגזרת נטען כי עניינו של ההליך נושא הבקשה הוא בטובין הפרטניים בלבד, ולא בעתירה לסעד הצהרתי כללי, לעניין התנהלותו של המשיב, אני מוצאת קושי לאמץ טיעון זה של המבקש ( ראה סעיפים 1.7 לכתב התביעה וסעיף 7 לבקשה לאישורה של התביעה הנגזרת).
על אלו יש להוסיף את הנתון על פיו קיימת הסכמה בין המבקש למשיב בדבר קיומו של משבר אמון המשליך באופן מובהק על אפשרותו של מי מהם להוסיף ולהתנהל במסגרת החברה, לרבות על דרך של ביצוען של הזמנות עתידיות של סחורה.
אני ערה לטענות המבקש על פיהן, קיימות בידיו אינדיקציות לכך כי הטובין לא נמכרו, ואולם לעניין זה, לא הוצגה על ידי המבקש ראייה כלשהי, והצדדים מופנים להחלטתי בבקשה למתן סעד זמני.
יתרה מכך, היה זה המבקש עצמו, אשר טען במסגרת בקשתו להותיר את ההליך על כנו, כי יש לעשות כן, בין היתר, על מנת לאפשר את הפקדת התקבולים אשר התקבלו בידי המשיב כתוצאה ממכירת הטובין בחשבון החברה ועריכת התחשבנות בין הצדדים.
כל זאת הגם כי במסגרת כתב התביעה עצמו, לא התבקש כלל סעד כספי.
המבקש הוסיף וטען כי הטעם לכך שכתב התביעה לא כלל סעד כספי מקורה בהעדרם של נתונים עובדתיים. עם זאת, עמדה למבקש האפשרות לעתור לחילופין למתן חשבונות תוך הצגתה של הערכה כספית בדבר שווי הטובין (וודאי כאשר יש בידיו ידע וניסיון של שנים רבות בתחום). עובדתית, הדבר לא נעשה.
קושי זה מקבל משנה תוקף מקום בו העיד המשיב, במסגרת הדיון אשר התקיים בבקשה לסעדים זמניים, כי הסחורה נמכרה תמורת סך של כ- 190,000 ₪ (ר' עמוד 3 שורות 7 ו- 13 לפרוטוקול הדיון), ניתן היה, בשלב ראשון, להגיש את התביעה לפחות ביחס לסכום מוערך זה.
בהינתן כלל הנימוקים אשר נמנו לעיל, לא מצאתי כי יהא בהגשת התביעה הנגזרת כדי לשרת את טובתה של החברה, או כי כתב התביעה, בנוסחו הנוכחי, מהווה את ההליך הנכון והמתאים לבירור המחלוקות שבין הצדדים.
אני מוצאת לשוב ולהדגיש כי אין בהחלטתי זו משום קביעת מסמרות עובדתיות. ואולם, מקום בו נדרש אישורו של בית המשפט לצורך ניהול התביעה על ידי החברה באמצעות המבקש, ועת כי אישור זה מותנה בין היתר בשאלת טובתה הלכאורית של החברה כפועל יוצא מניהולו של אותו הליך, לא נותר לי אלא להגיע למסקנה הנקובה לעיל.

בשולי סוגיה זו אוסיף ואציין כי אף אילו היה נמצא כי ניהולה של התביעה הוא לטובת החברה, היה מקום להוסיף ולבחון האם יש מקום לברר את תביעת החברה כתביעה נגזרת, יחד עם תביעתו האישית של המבקש, כמפורט בכותרת כתב התביעה.
לעניין זה יודגש כי אכן קיימים מקרים בהם התנהלות של אורגן בחברה ומסכת עובדתית מסוימת תצמיח הן זכות תביעה אישית לבעל מניות, והן זכות לתביעה נגזרת בשם החברה.
במקרה כזה רשאי בעל המניות לבחור את דרך הגשת התביעה, או להגיש תביעות סימולטניות (ראה צ' כהן, בעלי מניות בחברה זכויות תביעה ותרופות, מהדורה שניה כרך ג' (2010); א' חביב-סגל, דיני חברות, כרך א' (2007), 680-681; תנ"ג (מחוזי מרכז) 5224-06-15 לוי נ' ברק ואח' (פורסם; 23.12.2015) ).
עם זאת, בהתאם להלכתו של כב' בית המשפט העליון, אין מקום לבירור התביעות, הנגזרת והאישית בהליך אחד, שכן מדובר בתביעות המתבררות באופן שונה, דיונית ומהותית (ראה ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא (2) 312, 324; רע"א 9070/11 אולג אייזיקוביץ נ' זנון קלוגר (פורסם; 16.1.2012)).
תום הלב
התנאי הנוסף למתן ההיתר לניהולה של התביעה הנגזרת, זה בלעדיו אין , הוא שאלת תום הלב של המבקש.
יש לזכור כי עסקינן בהליך השואב את מקורותיו מדיני היושר, ומשכך יקפיד בית המשפט עם הצדדים הקפדה יתרה, בעת בחינת התנהלות המבקש, עת הוא עותר לאפשר לו הגשתה של תביעה.(לעניין זה ר' תנ"ג (ת"א) 53034-05-13 מפעיל גרוזה קשפיצקי חב' להשקעות בע"מ נ' אדרי-אל ישראל נכסים בע"מ ואח' (פורסם; 11.3.2015) ת.א. (ת"א) 1805/04 זקס נ' ידידיה הולדינג וניהול (1984) בע"מ (פורסם; 29.7.2010); תנ"ג (ת"א) 15442-11-09 ברטי סין נ' לבייב (פורסם; 28.4.2012)).
לעניין זה מצאתי, כי על אף קיומם של סימני שאלה ביחס להתנהלות המבקש, בין היתר בכל הנוגע למתן הסכמתו להזמנת הטובין ושחרורם מהמכס, כמו גם באשר לאינטרס האמיתי אשר עמד מאחורי הגשת הבקשה לאישור תביעה נגזרת – אין באלה כדי ללמד על חוסר תום לב, באופן אשר יש בו, כשלעצמו, כדי להביא לדחיית הבקשה.

סוף דבר
משנתתי דעתי לכלל השיקולים אשר נמנו לעיל, אני מוצאת כי לא ניתן לראות את המבקש כמי שהרים את הנטל המוטל עליו מכוח הוראות סעיף 198 לחוק החברות, להוכיח, כי הגשת התביעה כתביעה נגזרת משרתת את טובתה של החברה עצמה או כי הוא עצמו הינו הגורם המתאים להגיש תביעה זו בשמה.
בנסיבות אלה אני מורה על דחיית הבקשה לאישור הגשתה של התביעה כתביעה נגזרת, וכפועל יוצא מכך על סיומו של ההליך העיקרי.
המבקש יישא בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסך של 7,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
נוכח מסקנתי זו יש להוסיף ולהידרש לעובדת הגשתה של תביעה שכנגד.
ביחס לכך, אקדים ואבהיר כי ככל והייתה התביעה שכנגד מוגשת לאחר הגשת הבקשה לאישורה של התביעה הנגזרת, היה מקום להוסיף ולבחון האם קיימת הצדקה בניהולה של תביעה "רגילה" לצד תביעה נגזרת, בין היתר בהינתן מהות ההליכים כמו גם זהות בעלי הדין.
בנוסף, כתב התביעה שכנגד כשלעצמו מעורר סימני שאלה לא מעטים, לרבות השאלה כיצד דרים הסעדים המבוקשים במסגרתו, זה לצד משנהו (הסרת קיפוח – מחד גיסא ופירוק החברה – מאידך גיסא ), כמו גם אופן פתיחתו של ההליך אשר מטרתו פירוק.
ניתן לצפות כי הצדדים יבואו בדברים בהקדם, ואולם כל עוד לא הוגשה הודעה אחרת מטעם הצדדים, הם יפעלו בהתאם להוראות הדין (לרבות תקנות סדר הדין האזרחי החדשות), וכאשר ישיבת קדם המשפט בתיק זה, תתקיים במועד שנקבע.
המזכירות תתבקש להמציא העתק החלטתי זו לצדדים.
ניתנה היום, ח' אייר תשפ"א, 20 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.