הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"צ 51068-12-18

לפני
כבוד ה שופטת מיכל נד"ב

המבקש

תמיר מאור
ע"י ב"כ עו"ד יעל דיין

נגד

המשיבה
עירית לוד
ע"י ב"כ עו"ד מתן מונק

החלטה

לפניי בקשת לאישור תובענה כייצוגית כנגד המשיבה, עיריית לוד, בטענה כי לא הנגישה לאנשים עם מוגבלות בניידות, את תחנות האוטובוס לקווים עירוניים בתחומה. זאת בניגוד להוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 ולהוראות תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הסדרת נגישות לשירותי תחבורה ציבורית), התשס"ג-2003.

תמצית בקשת האישור וטענות המבקש
החקיקה הרלוונטית
סעיף 19 בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק השוויון") מסדיר את זכותם של אנשים עם מוגבלות לשירותי תחבורה ציבורית נגישה ומטיל על מפעיל שירות תחבורה ציבורית ועל רשות מקומית להסדיר הנגישות, כל אחד בתחום אחריותו.
סעיף 19(ג) בחוק השוויון קובע כי בתוך שנה מיום פרסומו, היינו עד ליום 1.1.2000, יותקנו תקנות לעניין נגישות התחבורה הציבורית.
תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הסדרת נגישות לשירותי תחבורה ציבורית), תשס"ג-2003 (להלן: "תקנות השוויון") הותקנו רק שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 2003.
בהתאם לתקנה 6(א) בתקנות השוויון, כל תחנת אוטובוס, שהוצבה לאחר שנכנסו התקנות לתוקפן, חייבת להיות נגישה. אשר לתחנות אוטובוס שהוצבו לפני שנכנסו התקנות לתוקף, נקבעה חובת הנגשה הדרגתית שנפרסת על פני 10 שנים (עד ליום 24.12.2014), וזאת בהתאם לתכנית הנגשה שהוכנה על ידי משרד התחבורה, בעלי רישיונות הקווים, בעלי המתקנים התחבורתיים והרשויות המקומיות בהתייעצות עם נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
תכניות ההנגשה היו אמורות להיות מוכנות בתוך שנה מיום תחילתן של התקנות, דהיינו עד יום 24.12.2004 (תקנה 7 (א) בתקנות השוויון).
למרות הוראות התקנות, תכניות ההנגשה הוכנו לרשויות המקומיות (ובכללן למשיבה) רק בשנת 2010.
תקנה 6 בתקנות השוויון קובעת כדלקמן:
"6. (א) בתחנת אוטובוס ובסככת המתנה לאוטובוס יתקיימו דרישות התוספת החמישית, לפי הענין.
(ב) תחנת אוטובוס וסככת המתנה לאוטובוס, שהוצבו לפני תחילתן של תקנות אלה, יותאמו לדרישות התוספת החמישית, לפי תכנית ההנגשה כאמור בתקנה 7.
(ג) בצמוד לתחנת אוטובוס או לסככת ההמתנה, בצד הפונה לכיוון שממנו מגיע האוטובוס, תסומן רחבת היערכות פנויה ממכשולים, כמפורט בפרט 2ד בתוספת החמישית, שתאפשר את פתיחת מיתקן ההרמה מהאוטובוס למדרכה."
תקנה זו מבחינה בין תחנות אוטובוס וסככות המתנה שהוצבו לפני תחילתן של התקנות (דצמבר 2003) ולאחריהן. בעוד שתחנות אוטובוס וסככות שהוצבו לפני שהתקנות נכנסו לתוקפן כפופות לתכנית ההנגשה, הרי שתחנות וסככות שהוצבו לאחר שהתקנות נכנסו לתוקף אינן תלויות בתכנית ההנגשה, והרשות המקומית מחויבת לבצע את כל התאמות הנגישות מרגע הצבתן.
תקנה 30(א) ו-(ג) בתקנות השוויון קובעת כך:
"30. (א) תחילתן של תקנות אלה, למעט תקנות 4, 6(ב) ו-(ג), 11(א), 15 ו-20(א), ולמעט תקנות 17(1), 27 ו-28 לענין מזח או מיתקן מרכזי, בהתאמה, שבנייתם או שיפוצם הסתיימו לפני יום התחילה – שישה חודשים מיום פרסומן (להלן – יום התחילה).
...
(ג) תחילתה של תקנה 6(ב) ו-(ג), לפי התכנית האמורה בתקנה 7 ולא יאוחר מ-10 שנים מיום התחילה."
מהוראות תקנה זו עולה כי לאחר 10 שנים מיום תחילתן של התקנות, דהיינו ביום 21.12.2014, רשות מקומית מפרה את הדין אם לא הוסדרה הנגישות בכל תחנות האוטובוס לקווים עירוניים שבתחומה.
התנאים הנדרשים בדין לנגישותה של תחנת אוטובוס
התאמות הנגישות לתחנות אוטובוס מפורטות בסעיף 19 בחוק השוויון, בתקנה 6 בתקנות השוויון ובתוספת החמישית בתקנות. מטרתן לאפשר לאדם עם מוגבלות לעשות שימוש בתחבורה ציבורית, ככל האדם, באופן שוויוני ובכבוד. עיקרן של ההתאמות הן כדלקמן:
הנגשת הדרך מהמדרכה הסמוכה אל תחנת האוטובוס ואל סככת ההמתנה, לתוך הסככה וממנה לרחבת ההערכות, לרבות הנמכת מדרכות בצמתים הסמוכים לתחנה והנמכתן במקומות בהם נקטע רצף המדרכה, באופן שיאפשר גישה לאנשים עם כיסאות גלגלים אל תחנות האוטובוס. ללא התאמה זו, אדם עם מוגבלות אינו יכול לעשות שימוש בתחבורה הציבורית, וכספי הציבור שהושקעו בהתאמות הנגישות יורדים לטמיון.
הדין המחייב את הרשויות המקומיות בהסדרת גישה נגישה לתחנות האוטובוס: סעיף 1 בחוק הרשויות המקומיות (סידורים לנכים), התשמ"ח-1988; סעיף 19(א) בחוק השוויון; תקנה 6(א) בתקנות השוויון; התכנית הרב שנתית שהוכנה על ידי משרד התחבורה (נספח 1 לבקשת האישור); עמדת הנציבות בת"צ 14440-06-12 עזבון המנוח מאיר קלור ז"ל ואייל רוזנצוויג נ' עיריית חיפה (נספח 4 לבקשת האישור) ותגובתה לעתירה בעניין עת"מ 61427-11-16 עיריית חיפה נ' אדר' יוסרי עומר (נספח 5 לבקשת האישור).
מבנה התחנה והסככה יותאם לדרישת תקן 1918 סעיף 2.9 (סעיף 2(א) בתוספת החמישית לתקנות). בתוך התחנה יהיה מקום המתנה לאדם הנע בכיסא גלגלים שלא יפחת מ-120 ס"מ על 80 ס"מ.
בספסל המוצב בתחנת האוטובוס יותקן מאחז יד. חשיבות מאחז היד בספסל המוצב בתחנות האוטובוס, היא לאפשר לאדם עם מוגבלות המתקשה לקום או לעמוד בכוחות עצמו להיעזר בו.
החובה להתקנת מאחז יד קבועה בתקן 1918 חלק 2 סעיף 9.2.21 המפנה לדרישות סעיף 2.11.2.2.
מבנה התחנה ימוקם במרחק של 110 ס"מ מהמדרכה.
מרחק של 110 ס"מ לפחות בין התחנה לבין המדרכה נועד לאפשר לאדם עם מגבלות בניידות המתנייד בכסא גלגלים להיכנס לתחנת האוטובוס, ככל האדם. מרחק פחות אינו מאפשר לאדם עם מוגבלות לעשות שימוש בתחבורה ציבורית, הוא אינו מסוגל להתנייד בסביבת התחנה בבטחה, והדבר כרוך בסיכון של מעידה מעבר לסף המדרכה.
סימון רחבת הערכות בצמוד למבנה התחנה, שמידותיה לא יפחתו מ-250 ס"מ לאורך המדרכה ומ-200 ס"מ לרוחבה (אם אין מבנה לתחנה והוצב עמוד בלבד תמוקם רחבת ההיערכות במרחק 5.5 מ' מהעמוד). מסגרת רחבת ההיערכות תסומן בפס כחול ברוחב של 8 ס"מ לפחות ותהיה נקייה ממכשולים.
רחבת ההיערכות נדרשת לאדם מוגבל בניידות, הנעזר במכשירי ניידות כגון כסא גלגלים או קלנועית, הזקוק למתקן הרמה (כבש-רמפה) שנפתח מהדלת האחורית של האוטובוס למדרכה. זאת על מנת לעלות או לרדת מכלי הרכב. אותו אדם זקוק למרחב תמרון לפני מתקן ההרמה על מנת שיוכל להתייצב בניצב לדלת האוטובוס לפני העלייה או אחרי הירידה.
סימון רחבת היערכות גורם לנהג האוטובוס לראות את הנוסע ולכוון את העצירה כך שהדלת האחורית שבה מותקן כבש העלייה, תהייה צמודה לרחבת ההיערכות. באופן זה יובטח כי אדם עם מוגבלות לא יאלץ "לרדוף" אחרי האוטובוס לאחר עצירתו, בדרך שאינה בטיחותית.
לסימון הרחבה חשיבות על מנת שהציבור הרחב יידע כי על רחבה זו אין להחנות את הרכב, לפרוק סחורה או לעשות כל שימוש אחר.

בתכנית הרב שנתית ליישום הנגשת התחבורה הציבורית בישראל (אוטובוסים עירוניים) הודיע שר התחבורה כי הקצה מימון לחלק הארי מהעלויות הנדרשות להנגשת התחנות. משנמצא מקור תקציבי, היה על המשיבה לבצע את התאמות הנגישות.
תחנות אוטובוס רבות בשטחה המוניציפאלי של המשיבה אינן נגישות. המדרכות הסמוכות לתחנות רבות לא הונמכו למפלס הכביש, לא סומנו רחבות היערכות וכמעט בכל תחנות האוטובוס אין מאחזי יד בצמוד לספסל.
לפי מידע שמסר הממונה על חוק חופש המידע במשיבה, נכון ליום 19.8.2018 יש בתחומה של המשיבה 179 תחנות אוטובוס, המשמשות לקווים עירוניים (עפ"י המפורט בנספח 10 לבקשת האישור). תכנית ההנגשה הוכנה עבור המשיבה על ידי המפקח על התעבורה ביום 18.3.2010. בהתאם לתכנית זו 60% מהתחנות היו אמורות להיות נגישות עד סוף שנת 2010. בכל שנה עוקבת היו אמורות להיות מונגשות עוד 10% מכלל התחנות, עד להנגשה מלאה בסוף שנת 2014.
מתשובת הממונה עולה כי לאחר בקשת המידע של המבקש (מיום 3.5.2018), ערכה המשיבה ביום 19.8.2018 "סקר נגישות תחנות אוטובוס – עיריית לוד" באמצעות מר חסן אבו אלחסן מורשה נגישות מבנים, תשתיות וסביבה ומורשה נגישות השירות (נספח 10 לבקשת האישור, להלן: "סקר הנגישות").
מסקר הנגישות עולה כי מתוך 150 התחנות הפעילות שנבדקו אף אחת לא נמצאה תקינה בכל הפרמטרים שנבדקו:
פרמטר 1- מדרכה רוחב מינימאלי 130 ס"מ: 2 תחנות, כ-1.3% מכלל התחנות, נמצאו לא תקינות.
פרמטר 2 – מדרכה חופשיה ממכשולים: 9 תחנות, 6% מכלל התחנות, נמצאו לא תקינות.
פרמטר 3 – רוחב מעבר פנוי במדרכה של 110 ס"מ: 13 תחנות, 8.6% מכלל התחנות, נמצאו לא תקינות.
פרמטר 4 – סימון רחבת היערכות: 132 תחנות, 88% מכלל התחנות, נמצאו לא תקינות.
פרמטר 5 – מקום המתנה בתוך התחנה: 149 תחנות, 99.3% מכלל התחנות, נמצאו לא תקינות.
פרמטר 6 – סימן מאתר: 149 תחנות, 99.3% מכלל התחנות, נמצאו לא תקינות.
פרמטר 7 – הנמכת מדרכות הסמוכות לתחנות האוטובוס: 68 תחנות, 45.3% מכלל התחנות, נמצאו לא תקינות.
הנמכת המדרכות בצמתי הגישה אל תחנות האוטובוס היא התאמת הנגישות החשובה מכולן. בלעדיה נשללת לחלוטין הגישה של אנשים המתניידים בעזרת כסאות גלגלים לתחנות האוטובוס.
עניינו האישי של המבקש: המבקש הוא אדם עם מוגבלות בניידות, המתנייד בכיסא גלגלים. ברשות המבקש רכב המותאם לצרכיו.
המבקש הוא פעיל במימוש זכויות לאנשים עם מוגבלות, בפרט בנושא נגישות.
המבקש מתגורר במעלה אדומים.
בעקבות התשובה לבקשת המידע, לאחר שהתברר למבקש היקף מחדליה של המשיבה בנושא הנגשת תחנות האוטובוס, ניסה המבקש לאתר אדם עם מוגבלות בניידות, תושב העיר לוד, שישמש מבקש ייצוגי בבקשת אישור זו, על מנת לאכוף על המשיבה את חובותיה על פי הדין, אך ללא הועיל.
הביקור שערך המבקש בעיר לוד ביום 12.12.2018 היה יזום, ונועד לבחון אם יש באפשרותו להתנייד בתחבורה הציבורית בעיר. מהביקור עולה כי לא היה באפשרותו של המבקש לעשות שימוש ללא הגבלה בתחבורה הציבורית בעיר לוד.
עילות התביעה שנטענו בבקשת האישור:
הפרת חובה חקוקה – הפרת סעיפים 19(א), 19(ב), 19ג, 19ו(א) בחוק השוויון, הפרת תקנה 7(ב) בתקנות השוויון; בהתאם לסעיף 19נא בחוק השוויון, הפרות סעיפי החוק והתקנות מהווים עילת תביעה עצמאית אשר הוראות פקודת הנזיקין חלות עליה ; רשלנות.
הנזקים שנטענו בבקשת האישור: סעיף 19נא בצירוף סעיף 19ו בחוק השוויון קובעים כי בגין הפליית אדם עם מוגבלות ניתן לתבוע פיצוי סטטוטורי בגובה של כ-62,000 ₪ (נכון ליום הגשת בקשת האישור). המבקש תובע 7,500 ₪ לכל חבר קבוצה, כ-12% בלבד מהפיצוי הסטטוטורי בהתחשב בגודל הקבוצה, במעמדה של המשיבה והצורך לשמור על הקופה הציבורית, ובעובדה שבענייננו מדובר בפגיעה הנפרסת על פני שנים רבות.
המבקש הופלה לרעה יחסית לאנשים ללא מוגבלות, ע"י הדרתו (באופן חלקי) משירותי תחבורה ציבורית; בנוסף, למבקש נגרמה אי נוחות כתוצאה ממחדליה של המשיבה; כמו כן, מחדליה של המשיבה גורמים לפגיעה באוטונומיה של הרצון, בכך שנמנעה מהמבקש ומחברי קבוצה מסוגו הזכות לבחור לעשות שימוש ללא כל הגבלה בתחבורה הציבורית; מחדליה של המשיבה גורמים למבקש ולחברי קבוצה מסוגו תחושות שליליות של חוסר ביטחון ועוגמת נפש על תלותו בצדדי ג'.
הסעדים המבוקשים בבקשת האישור:
צו עשה המורה למשיבה להנגיש לאלתר את כל תחנות האוטובוס לקווים העירוניים שבתחומה.
פיצוי כספי בסך 7,500 ₪ לכל אחד מחברי הקבוצה בגין נזק לא ממוני.
הקבוצה: אנשים עם מוגבלות בניידות אשר נזקקו לשירותי תחבורה ציבורית עירונית באוטובוסים בתחומה המוניציפאלי של העיר לוד החל מיום 1.1.2011.
המבקש מעריך את גודל הקבוצה בהערכה זהירה ככוללת לפחות 1,000 חברים בהתבסס על נתוני המוסד לביטוח לאומי: בעיר לוד 2,748 מקבלי קצבת נכות כללית; 699 שירותים מיוחדים לנכים; 568 ילדים המקבלים קצבת ילד נכה. כמו כן, בתחומי העיר גרים אזרחים קשישים רבים המתקשים בהליכה, עליה על מדרגות ומתניידים באמצעות הליכון או באמצעי אחר.

תמצית תגובת המשיבה
העיר לוד הייתה שרויה במשך כשלושה עשורים בקריסת מערכות כללית, שבשיאה הגיעה לפשיטת רגל וחדלות פירעון.
לעיר לוד מינה משרד הפנים שלוש ועדות קרואות ושלושה חשבים מלווים, במטרה לאזן את הקופה הציבורית של העיר. כמו כן, נדרשה המשיבה לעבור מספר תכניות הבראה שבמסגרתן פוטרו במצטבר כ-700 מעובדיה.
בתקופה הזו השקיעה המשיבה את מירב משאביה באיזון הקופה הציבורית ולא היה ביכולתה לפעול להנגשת המרחב הציבורי, לרבות להנגשת תחנות האוטובוס.
החל משנת 2013, עם סיום תפקידה של הועדה הקרואה ובחירתם של נבחרי ציבור לנהל את העיר, החלה העיר להשתקם ולשפר תשתיותיה, ובכלל זאת פעלה ופועלת להנגשת תחנות האוטובוס בתחומה.
בחודש אוגוסט 2018 ערכה המשיבה סקר נגישות כולל לכלל תחנות האוטובוס שבתחומה. הסקר נערך לאחר שתחנות האוטובוס בתחום העיר הונגשו באופן חלקי.
מעיון בסקר (צורף כנספח 1 לתגובה) עולה כי:
המדרכה הסמוכה לתחנת האוטובוס כבר הונגשה ומאפשרת מעבר לאנשים עם מוגבלות;
רחבות היערכות סומנו בכל תחנות האוטובוס, אך יש צורך לשנות את גודלן במעט ולכן יש לסמנן מחדש.
המדרכות הונמכו בסמוך למרבית תחנות האוטובוס.
סקר הנגישות נערך ללא קשר לפניית המבקש לקבלת מידע מכוח חוק חופש המידע, מחודש מאי 2018.
המשיבה פעלה בעבר, ופועלת בהווה להנגשת המרחב הציבורי ותחנות האוטובוס שבתחומה. שלושה מתוך ארבעת הפרמטרים שפורטו בבקשה– בוצעו באופן מלא או כמעט מלא בתחנות האוטובוס.
דין התובענה להידחות על הסף לאחר שהמבקש לא פנה בפנייה מוקדמת למשיבה. כמו כן בשל היעדר סמכות עניינית, על המבקש היה להגיש את בקשת האישור לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים וזאת מכוח סעיף 5(ב)(2) בחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו- 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות").
המבקש נעדר עילת תביעה אישית וככזה אינו יכול לשמש כתובע ייצוגי.
המבקש אינו גר בתחום העיר לוד ואינו משתמש בתחבורה הציבורית בתחומה. המבקש אינו יכול להגיש תביעה בשם קבוצה שהוא אינו חלק ממנה.
טענת המבקש, כי נעשה ניסיון שלא צלח למצוא תושב העיר לוד שישמש כמייצג, נטענה ללא כל ביסוס. המבקש לא פירט לכמה אנשים הוא פנה, מה הייתה סיבת הסירוב ולא הציג כל מסמך התומך בטענתו. הקושי במציאת התובע הייצוגי יש בו להעיד על מופרכות התביעה.
המשיבה מייחסת חשיבות רבה להנגשת המרחב הציבורי לרבות תחנות האוטובוס לכלל תושביה. ואולם מדובר בהליכים האורכים זמן רב ומצריכים הקצאת תקציבים מתאימים וביצוע הליכי התקשרות ממוכרזים. לא בכדי העניק המחוקק שהות של 10 שנים להנגשת המרחב הציבורי.
היות והעיר לוד נוהלה עד לשנת 2013 על ידי ועדה קרואה, אשר שמה דגש על איזון מצבה הכלכלי של המשיבה, אזי הנגשת תחנות האוטובוס בעיר לוד החלה למעשה רק משנת 2013.
משנת 2013 הנגישה המשיבה את תחנות האוטובוס בהתאם להנחיות יועץ נגישות וביצעה סקר נגישות כולל לשם השלמת הנגשת התחנות באופן מלא.
הסקר מאוגוסט 2018 טרם הוטמע על ידי המשיבה בשל הבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו בשלהי שנת 2018 ובשל הצורך בביצוע הליכי התקשרות כדין. בכוונת המשיבה להשלים את הנגשת התחנות בתקופה הקרובה.
המשיבה פועלת להנגשת תחנות האוטובוס מעבר לקריטריונים הקבועים בחוק. כך לדוגמא, המשיבה תתקין פס מתאר בקרבת כל תחנה על אף שלא מוטלת עליה חובה חוקית לשם כך.
אין לקבל את טענת הרשלנות – המבקש לא הוכיח כי נגרם לו נזק ולא הוכיח קשר סיבתי כי הנזק נגרם כתוצאה ממחדל המשיבה.
בקשת האישור אינה עומדת בתנאים הנדרשים לאישור תובענה כייצוגית.
הגשת בקשת האישור מהווה חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. המבקש אינו גר בעיר לוד ואינו משתמש בתחבורה ציבורית בתחום העיר. על כן, הוא אינו יכול לטעון כי נגרם לו נזק.
הגדרת הקבוצה היא כוללנית ואינה משותפת לכלל חברי הקבוצה.
המבקש לא הציג כל ראיה לקיומה של קבוצה. המבקש הסתמך על נתוני ביטוח לאומי משנת 2016 שאינם עדכניים.
אין כל בסיס לסכומים הנתבעים בבקשת האישור. סכום הנזק הנטען, 7,500 ₪ לכל חבר קבוצה, מופרז ואינו משקף את הנזק שנגרם, אם נגרם.

תמצית תשובת המבקש
נושא הסמכות העניינית, נדון והוכרע על ידי בית המשפט העליון בעע"ם 2978/13 מי הגליל-תאגיד המים והביוב האזורי נ' יונס (נבו 23.7.2015). נקבע שם כי התובענה הייצוגית היחידה שניתן להגיש כנגד רשות בכובעה ככזו היא על פי פרט 11 בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות. בת"צ(מרכז) 45477-07-15 דורון יהודה נ' עיריית נתניה (נבו 27.12.2017) גם נקבע כי תובעות ייצוגיות המוגשות נגד רשות, בעילה לפי פרק 9 לתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות , צריכות להיות מוגשות לבית המשפט האזרחי ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים.
גם אם יקבע כי הסמכות העניינית לדון בבקשת האישור נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים – אין בכך כדי להביא לסילוקה, בהתאם לקביעת בית המשפט העליון בעע"ם 7752/12 ישראל אסל נ' מינהל מקרקעי ישראל (נבו 2.11.2014) שכן חלים אותם כללים דיוניים.
אשר לפנייה המוקדמת – בעניין מי הגליל נפסק כי החובה להקדים בפניה לרשות המנהלית לפני הגשת בקשת אישור מצומצמת אך ורק לתביעות מנהליות, היינו רק לבקשות אישור שעניינם פרט 11 לתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות.
גם בבקשות אישור שעניינן תביעת השבה לפי פרט 11 לתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות, היעדר פנייה מוקדמת אינו מביא לדחייתן אלא רק, לכל היותר ובנסיבות מסוימות, להפחתת הגמול ושכר הטרחה.
יש לדחות את טענת המשיבה לפיה לא הייתה פנייה מוקדמת.
ביום 3.5.2018, כחצי שנה קודם להגשת בקשת האישור, הגיש המבקש למשיבה בקשת מידע לפי חוק חופש המידע בגדרה ביקש לקבל את כל הנתונים אודות עמידתה של המשיבה בדרישות הדין לביצוע התאמות נגישות בתחנות אוטובוס לקווים עירוניים. משלא נענתה ב"כ המבקש לבקשת המידע, שלחה למשיבה ביום 14.5.2019 פנייה נוספת.
המשיבה השיבה לבקשת המידע רק ביום 28.10.2018 ולתשובתה צורף סקר נגישות שערכה המשיבה רק ביום 18.10.2018.
בנסיבות תובענה זו, עת המשיבה אינה מוכנה לפצות את חברי הקבוצה בגין הנזק שגרמה להם, ולא התחייבה למועד שבו תסיים את עבודות הנגישות בתחנות האוטובוס, הרי שגם אילו הייתה פנייה מוקדמת לשביעות רצונה של המשיבה – היא לא הייתה מועילה לענייננו.
למבקש עילה אישית טובה כנגד המשיבה.
טענת המשיבה, כי אין למבקש עילת תביעה אישית נוכח מקום מגוריו (מעלה אדומים) היא מקוממת. לאדם המתגורר במעלה אדומים יש זכות לעשות שימוש בתחבורה הציבורית בעיר לוד.
מדובר בבקשת אישור בעלת אינטרס ציבורי ראשון במעלה, שבבסיסה עילה אמיתית – מחדלים ביישום חובותיה של המשיבה על פי תקנות השוויון, שהמשיבה אינה מתכחשת להם. המבקש, שעמד על מחדליה של המשיבה, הגיע באופן יזום לתחומה על מנת להוסיף ולבסס תשתית ראייתית מספקת להגשת בקשת האישור. איסוף הראיות לא נעשה במרמה והוא נועד לשקף את הדברים כהוויתם.
המבקש גילה בתצהירו באופן מלא את כל העובדות הרלוונטיות, בפרט את העובדה כי הגיע באופן יזום לתחומה של המשיבה לצורך בדיקת המצב העובדתי. נסיבות אלו הוכרו כלגיטימיות בעניין רע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה (נבו 6.9.2017).
יש להעדיף את האינטרס הציבורי בבירור בקשת האישור. המשיבה אינה חולקת על כך שהפרה את זכויותיהם של חברי הקבוצה, ולא יכול להיות חולק על העובדה שהדבר נעשה במשך תקופה ארוכה (מאז שנת 2010). מאז ועד היום לא הוגשה כנגד המשיבה בקשת אישור בגין מחדליה, דבר המעיד על חולשתה של הקבוצה ועל הקושי של פרטיה לגשת לערכאות. יש לעודד את המבקש, פעיל למען מימוש זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, שלקח על עצמו את ניהול התובענה הייצוגית. מנגד, אין לאפשר למשיבה לחמוק מלתת את הדין ולאכוף עליה את חובותיה.
המשיבה אינה חולקת על כך שהיא הפרה את הדין ואף עודנה מפרה אותו.
המחוקק קבע תהליך הדרגתי של 10 שנים, והטיל חובה על הרשויות המקומיות לסיימו בשנת 2014, המשיבה לא עמדה בכך.
בעיית תקציב אינה מצדיקה הפרת הדין. כמו כן הטענה נטענה ללא הוכחה בעובדות ובמספרים. המשיבה לא פירטה מהי העלות הכוללת של הנגשת תחנות האוטובוס שבתחומה, מה מקורות המימון שעמדו לרשותה, מה המאמצים שעשתה על מנת לעמוד בחובותיה, ומדוע התקשתה לממן את ביצוע התאמות הנגישות בתחנות.
על פי הנתונים שפרסם משרד התחבורה בתכנית הרב שנתית (נספח 1 לבקשת האישור), העלות הממוצעת של הנגשת תחנת סככה היא 9,800 ₪. מאחר שבתחום המשיבה 179 תחנות אוטובוס, העלות הכוללת היא לכל היותר 1,750,000 ₪.
בנוסף, בתכנית הרב שנתית פירט שר התחבורה את האפשרויות העומדות בפני הרשויות המקומיות לצורך התמודדות עם בעיית התקציב. בכלל זה, קבלת מענק מיוחד ממשרד התחבורה, מכירת שטחי פרסום בתחנות וכיוצ"ב. ככל הנראה, המשיבה לא טרחה לפנות למשרד התחבורה לקבלת מענק ו/או למכור שטחי פרסום בתחנות.

השתלשלות ההליך
בדיון שנערך ביום 31.10.2019 הציע בית המשפט (כבוד השופט צ' ויצמן) לצדדים כדלקמן:
"במהלך חצי השנה הקרובה תעשה העיריה מאמץ להנגיש את התחנות אשר לטענתם טרם מונגשות בעיר ויוגש לעניין זה סקר עדכני לתיק בית המשפט ולבא-כוח המבקש, עד ליום 1/6/2020.
כמו כן, תיבחן אפשרות להנגשת יתר במתקן כזה או אחר המשמש את הציבור בעיר לוד." (עמ' 2 לפרוטוקול).
הצעה זו קיבלה תוקף של החלטה, והמשיבה התבקשה להגיש סקר עדכני באשר לנגישות התחנות עד ליום 1.6.2020.
בדיון שנערך לפניי ביום 18.6.2020 הודיע ב"כ המשיבה כי המשיבה "עדיין לא השלימה את מלוא ההנגשה בגלל תקופת הקורונה וגם היעדר תקציב ממשרד התחבורה. גם הקבלן לא לעובד (כך במקור, מ' נ') בקצב משביע רצון ." עוד הוסיף ב"כ המשיבה כי "22 תחנות הושלמה ההנגשה בהן. לגבי כל היתר, פועלים לצורך ההשלמה. מקווים שעכשיו הקצב יוגבר לאור סיום משבר הקורונה" (עמ' 4 לפרוטוקול).
ב"כ המשיבה טען בדיון כי יש בידי המשיבה סקר נגישות עדכני – אולם זה לא הוגש לבית המשפט עד היום.
ביום 29.12.2020 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה על מתווה דיוני, לפיו יוגשו סיכומים מטעם הצדדים ללא קיום דיון הוכחות.
ביום 30.12.2020 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים.

דיון
המסגרת הנורמטיבית - התנאים לאישור תובענה כייצוגית
בקשה לאישור תובענה ייצוגית היא הליך מקדמי, שבמסגרתו בית משפט נדרש להכריע בשאלה האם יש מקום לדון בתובענה שהובאה לפתחו במסגרת ההליך של תובענה ייצוגית. לשם כך, על בית המשפט לבחון האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית.
סעיף 3(א) בחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה". התוספת השנייה בחוק מאפשרת הגשתה של "תביעה בעילה לפי פרקים ד', ה' או ה'1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות"" (ר' פרט 9(1) בתוספת השנייה).
בענייננו, בקשת האישור הוגשה בהתאם לפרט 9(1) בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות.
סעיף 3(ב) בחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט" וסעיף 8(א) קובע את התנאים אשר בהתקיימם רשאי בית המשפט לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית. וכך נקבע בסעיף 8(א) בחוק תובענות ייצוגיות:
"בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:
(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;
(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;
(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;
(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב".
להלן אבחן התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 8(א) בענייננו.

סעיף 8(א)(1) - האם התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לחברי קבוצה ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו לטובתם
ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי ( נבו 5.7.2012) (להלן: " עניין עמוסי") נדרש בית המשפט לשלב בקשת האישור ולנטל לעניין השאלה האם קיימת אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה וכך נפסק שם:
"בשלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית, נדרש בית המשפט להעריך אם יש אפשרות סבירה כי השאלות העובדתיות והמשפטיות הנדונות יוכרעו לטובת קבוצת התובעים. הרציונאל המנחה העומד בבסיסה של דרישה זו הוא שתובענה ייצוגית חושפת את הנתבע לסיכון כי יידרש לשלם את הסכומים הנתבעים בתובענה לקבוצה רחבה של תובעים, תוך שהוא נושא בנטל כלכלי רב (רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 10 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס (26.4.2010) (להלן: פרשת קו מחשבה))...
אשר על כן, ברי כי תכלית החוק היא להורות לבית המשפט לבצע בחינה מקדמית של סיכויי התובענה לשם הגנה מידתית על זכויות הנתבעים. לעניין זה, די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת 'אפשרות סבירה' להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה" (ההדגשה שלי – מ' נ').
ברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (נבו 11.4.2013) התייחסה כבוד השופטת ברק-ארז לחשיבות ולסכנות שבניהול תובענה ייצוגית, וקבעה בין היתר את הרף בו נדרש לעמוד התובע הייצוגי המבקש לאשר את תביעתו כייצוגית:
"41. מטרתו של שלב מקדמי זה היא למנוע אישורן של תובענות סרק, וזאת מבלי להרתיע תובעים מהגשת תובענות ייצוגיות צודקות. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה - ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד - כי הוא עומד בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובכלל זה בדרישה לקיום עילת תביעה...
על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו. בשונה מן התובע בתביעה רגילה, המבקש לאשר תובענה כייצוגית אינו יכול להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי. במקרה הצורך, המבקש צריך לתמוך את טענותיו בתצהירים ובמסמכים הרלוונטיים. בית המשפט שדן בבקשה נדרש להיכנס לעובי הקורה, ולבחון היטב – משפטית ועובדתית – האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית (עניין מגן וקשת, בעמ' 328; עניין רייכרט, בעמ'292-291). מבחנים אלה לא נקבעו בעלמא, אלא נועדו להביא לשימוש מושכל בכלי התובענה הייצוגית, לנוכח השפעתו המכרעת על הנתבעים ועל התנהלותם העסקית, כמוסבר לעיל.
...
59... התובענה הייצוגית אינה צריכה להציב מחסום גבוה בפני תובעים ייצוגיים, וכי יש להביא בחשבון את פערי המידע הקיימים בין הצדדים. עם זאת, אין משמעות הדברים שהנטל המוטל על התובעים הייצוגיים יהיה קל כנוצה. על התובע הייצוגי להרים נטל ראשוני - נטל שיש לתת לו משמעות, מבלי שיהיה כבד מנשוא, תוך שבית המשפט נותן דעתו, בכל מקרה ומקרה, לקושי היחסי העומד בפני התובע הייצוגי כאשר הוא נדרש להוכיח את תביעתו לכאורה" (ההדגשות שלי – מ' נ') (שם, בפסקאות 41-39 ו-59).
(ראה גם עע"מ 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל - משרד האוצר, בפסקה 13 (נבו 6.9.2011) ורע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, בפסקה 1 (נבו 26.4.2010) ורע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 291 (2001)).

ולענייננו –
העניינים שאינם במחלוקת
על פי תקנות השוויון על הרשויות המקומיות היה להסדיר את הנגישות לכל תחנות האוטובוסים לקווים עירוניים שבתחומה עד 24.12.2014, 10 שנים מיום תחילתן של התקנות (ר' ס' 32 בתגובת המשיבה).
רק החל משנת 2013 החלה המשיבה בהנגשת תחנות האוטובוס ולא ניצלה את התקופה שהוקצבה בתקנות, עקב כך שבשנים אלה ניהלה אותה ועדה קרואה.
באוגוסט 2018 ערכה המשיבה סקר נגישות לכל תחנות האוטובוס, לפיו התחנות הונגשו באופן חלקי בלבד.
לפי הסקר במשיבה 179 תחנות שמהן 150 תחנות פעילות. כל התחנות הפעילות אינן תקינות מבחינת נגישות. ברובן לא נמצאה רחבת היערכות, מקום המתנה בתוך התחנות, וסימן מאתר. ב-45% מהן לא הונמכה המדרכה הסמוכה לתחנה.
נכון ליום 18.6.2020 הושלמה ההנגשה ב-22 תחנות בלבד (הצהרת ב"כ המשיבה בפר' מיום זה).
מהן השאלות המשותפות המהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לחברי קבוצה והאם יש אפשרות סבירה שהן יוכרעו לטובתם
האם יש לדחות את בקשת האישור על הסף מחוסר סמכות עניינית.
האם הפרה המשיבה לכאורה, את הוראות חוק השוויון ואת תקנות השוויון, בכך שטרם הנגישה את כל תחנות האוטובוס בקווים עירוניים בתחומה.
אלו עילות מקימה ההפרה ככל שיש כזו.
להלן אדון בשאלות כסדרן.

סמכות עניינית
ביום 22.8.2020 קבע כב' השופט ר' סוקול בת"צ 30053-04-20 מוהנד חטיב נ' המועצה עיריית באקה אל גרביה לעניין הסמכות העניינית לדון בתובענות ייצוגיות המוגשות כנגד רשות לפי פרט 9 כי הסמכות היא לבית המשפט האזרחי ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים.
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור – בר"ם 6124/20. דיון בפני בית המשפט העליון (הרכב השופטים: ע' ברון, י' אלרון, א' שטיין) התקיים ביום 14.6.2021.
לאחר עיון בסיכומי המשיבה, ובטענותיה לעניין הסמכות העניינית, קבעתי ביום 30.5.2021 כי:
"אני סבורה כי שאלת הסמכות העניינית שצפויה להידון במסגרת עניין חטיב נוגעת גם לבקשת האישור שלפניי (בעניין חטיב הועברו בקשות האישור לבית המשפט האזרחי המוסמך – בית משפט השלום בחיפה, בענייננו – מדובר באותה ערכאה תחת סמכות אחרת, אזרחית או מנהלית).
הואיל ומדובר בסוגיה עקרונית, מאחר שהדיון בבית המשפט העליון קבוע למועד קרוב ולמען הסדר הטוב, אני סבורה כי יש להמתין עם החלטה בבקשת אישור זו עד להכרעת בית המשפט העליון בעניין חטיב."
ביום 5.9.2021 הודיע המבקש כי בית המשפט העליון טרם הכריע בעניין חטיב וכי בעניין אחר ברע"א 5477/20 עיריית בני ברק נ' רפאל אור בן ששון, קבעה השופטת ע' ברון בהחלטה מיום 15.8.2021 כדלקמן:
"שאלה אחרת היא הסמכות העניינית לדון בתובענה ייצוגית המוגשת נגד העירייה לפי פרט 9 לתוספת השניה. כאמור, בית המשפט המחוזי סבר כי נתונה לו הסמכות לדון בבקשת האישור; ואילו העירייה סבורה כי ההליך צריך להתנהל בבית המשפט לעניינים מינהליים. אכן, שאלת הסמכות העניינית היא שאלה מורכבת; ובשל חשיבותה היא תלויה ועומדת בימים אלו לפני הרכב של שלושה בבית משפט זה (בר"מ 6124/20 מועצה אזורית אור עקיבא נ' חטיב [פורסם בנבו] (להלן: עניין חטיב)). כאמור, העירייה הגישה בקשה לעיכוב הליכים ואולם סברתי שאין הצדקה לעכב את המשך בירור התובענה הייצוגית עד למתן הכרעה בתיק האחר בשאלת הסמכות העניינית. מאחר שאנו מצויים בשלב הדיון בבקשת האישור, שהוא כידוע שלב מקדמי בלבד, מטעמי יעילות ראוי להותיר את הדיון בסוגית הסמכות העניינית לדיון בתובענה הייצוגית לגופה, ובהתאם להכרעה בעניין חטיב.
מבלי להקל ראש בחשיבות סוגיית הסמכות העניינית, דומני כי גם אם יתברר לימים כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המינהלי, נראה כי לא תהא לכך חשיבות מעשית מכרעת בתובענה הייצוגית דנן. זאת כבר בשל היעדר סדרי דין ייחודיים שעשויים להשפיע על אופיו של ההליך הייצוגי ועל תוצאתו, ועל כן בין אם יתנהל ההליך הייצוגי לפני בית המשפט לעניינים מינהליים בין אם יתנהל לפני בית המשפט לעניינים אזרחיים, יחולו עליו אותם כללים דיוניים. ראו תקנה 19(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010, הקובעת כי על תובענה ייצוגית לפני בית המשפט לעניינים מינהליים לא יחולו תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000." (ההדגשות אינן במקור, מ' נ').
נוכח החלטתה של השופטת ברון, ולאור בקשת המבקש, מצאתי להכריע בבקשת האישור דנן מבלי להכריע בשאלת הסמכות העניינית.

האם הפרה המשיבה לכאורה, את הוראות חוק השוויון ואת תקנות השוויון, בכך שטרם הנגישה את כל תחנות האוטובוס בקווים עירוניים בתחומה.
מאחר שאין מחלוקת כי היה על המשיבה להנגיש את כל תחנות האוטובוסים בקווים עירוניים שבתחומה עד 24.12.2014 - וכי על פי סקר הנגישות שערכה המשיבה בשנת 2018 טרם הונגשו כל התחנות בתחומה ורובן לקו במחדלי הנגשה משמעותיים, וכי לכל היותר הונגשו באופן מלא 22 תחנות בלבד עד יום 18.6.2020 (פחות מ-15% מהתחנות) – על כן הפרה ומפרה לכאורה המשיבה את חוק השוויון ותקנות השוויון.
ב"כ המשיבה טען בדיון ביום 18.6.20 כי קיים סקר נגישות עדכני – אולם כזה לא הומצא לבית המשפט (עמ' 4 לפרוטוקול).
לא נעלם מעיניי כי המשיבה בסיכומיה מיום 16.5.2021 טענה כי מתוך 142 תחנות האוטובוס הקיימות בתחומה רובן הונגשו ונותרו רק 33 תחנות אוטובוס להנגשה,. עוד טענה כי כ 20 מתוכן יונגשו במסגרת פרויקט ייעודי ויתרת התחנות "בהליכי הנגשה סופיים. ואולם, טענה עובדתית זו לא נתמכה בתצהיר או בסקר נגישות עדכני מטעם המשיבה שעל כן אין הדברים אלא אמירה בעלמא.
המשיבה נימקה כזכור את התנהלותה בעובדה כשהייתה שרויה במשך שנים רבות בקריסה כללית, שבשיאה הגיעה לפשיטת רגל ולחדלות פירעון. בתקופה זו השקיעה, לטענתה, את מירב משאביה באיזון הקופה הציבורית ולא היה ביכולתה הכלכלית לפעול להנגשת המרחב הציבורי. על כן, טענה לנסיבות מקילות, בשל המצב המיוחד והשונה בו הייתה מצויה, אשר מנע ממנה להנגיש את תחנות האוטובוס במועדים הקבועים בחוק.
טענת המשיבה דינה להידחות. חוק השוויון והתקנות שמכוחו קבעו לוחות זמנים ריאליים לכאורה להשלמת התאמות הנגישות לתחנות אוטובוס. החוק אינו קובע חריגים ועל כן לכאורה אין לבית המשפט סמכות להאריך את המועדים.
לא זו אף זו, חוק השוויון קובע בסעיף 19נא כי מעשה או מחדל בניגוד להוראת פרק ה' – שעניינו "שירותי תחבורה ציבורית" ואשר סעיף 19 בחוק מצוי בו, הוא עוולה אזרחית ושהוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יחולו עליו.
זאת ועוד. מנספח 1 לבקשת האישור , "תוכנית רב –שנתית ליישום הנגשת התחבורה הציבורית בישראל (אוטובוסים עירוניים)" (ינואר 2010) שנערכה על ידי צוות מקצועי על פי הזמנת אגף התחבורה הציבורית במשרד התחבורה, עולה כי נושא התקצוב היה בדיון. בתוכנית נכתב כי בפני רשות ציבורית מספר אפשרויות להתמודד עם הבעיה התקציבית. בין היתר הייתה לכאורה למשיבה האפשרות לפנות למשרד הפנים ולקבל תקציב בלתי רגיל ממנו או לפנות למשרד התחבורה, שהיה מוכן לסייע תקציבית לכל רשות מקומית שהכינה תכנית הנגשה מסודרת ורב-שנתית (ראו: עמ' 19 בתכנית רב-שנתית ליישום הנגשת התחבורה הציבורית בישראל (אוטובוסים עירוניים) ינואר 2010, נספח 1 לבקשת האישור). המשיבה לא הביאה כל ראיה לכך שניסתה לקבל סיוע תקציבי כאמור.
לאור כל המפורט לעיל, אני סבורה כי קיימת אפשרות סבירה לכך שהשאלה האם הפרה המשיבה לכאורה, את הוראות חוק השוויון ואת תקנות השוויון, בכך שטרם הנגישה את כל תחנות האוטובוס בקווים עירוניים בתחומה, תוכרע בתובענה לטובת הקבוצה.

אלו עילות מקימה ההפרה, ככל שיש כזו
המבקש טען לעילות לפי חוק השוויון סעיף 19נא, להפרת חובה חקוקה שעניינה הפרת סעיפים 19(א), 19(ב), 19ג, 19ו(א) בחוק השוויון, הפרת תקנה 7(ב) בתקנות השוויון ולעוולת הרשלנות.
לאור האמור עד כאן נראה לכאורה כי קמה עילה של הפרת חוק השוויון כמו גם הפרת חובה חקוקה.
לאור העובדה שמתקיימים לכאורה תנאיהן של עוולות ספציפיות, לא מצאתי לאשר את עילת הסל של הרשלנות.
לנוכח האמור לעיל אני סבורה כי קיימת אפשרות סבירה לכך שהשאלה אם ההפרה מקימה עילות של הפרת חוק השוויון והפרת חובה חקוקה בשל הפרת חוק השוויון ותקנות השוויון, תוכרע בתובענה לטובת הקבוצה.

להלן אתייחס בקצרה לטענות נוספות של המשיבה.

פנייה מוקדמת
המשיבה טענה בכתבי טענותיה כי דין התובענה להידחות על הסף בהיעדר פניה מקדימה של המבקש טרם הגשת בקשת האישור.
טענה זו נזנחה על ידי המשיבה בסיכומיה – ולא בכדי.
בדנ"ם 5519/15 יוסף אחמד יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ (נבו 17.12.2019) נקבע שאין חובה כללית של פנייה מוקדמת לרשות טרם הגשת בקשת אישור:
"אני סבורה כי חוק תובענות ייצוגיות קובע הסדר שלילי בכל הנוגע להטלת חובה כללית לפנייה מוקדמת טרם נקיטת הליך ייצוגי נגד רשות וכי סעיף 9 לחוק הוא ההסדר החלופי שראה המחוקק לקבוע בהקשר זה. בכך אין כדי לשלול את שיקול הדעת המסור לבית המשפט על פי הוראות החוק השונות לבחון ולהביא בחשבון בכל מקרה נתון על פי נסיבותיו את ההשלכות שיש לייחס להעדר הפניה המוקדמת." (סעיף 48 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות).

היעדר עילת תביעה אישית
המשיבה טוענת כזכור, כי המבקש נעדר עילת תביעה אישית וככזה אינו יכול לשמש כתובע ייצוגי בבקשת האישור נושא הדיון, בשל כך שאינו גר בתחום העיר לוד ואינו משתמש בתחבורה הציבורית בתחומה.
המבקש טען כי ניסה לאתר אדם עם מוגבלות בניידות, תושב העיר לוד, שישמש תובע ייצוגי– אך לא נמצא כזה. הוא אישר כי הביקור שערך בעיר לוד היה יזום, ונועד לבחון האם יש באפשרותו להתנייד בתחבורה הציבורית בעיר.
ברע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע"מ (נבו 6.9.2017) דן בית המשפט העליון בשאלה האם לייחס משקל למניע אשר עמד בבסיס הגשת התובענה הייצוגית, בין אם מדובר במניע של התובע הייצוגי או של בא-כוחו. נקבע כי עצם קיומו של תמריץ כלכלי של התובע הייצוגי אינו מצביע כשלעצמו על פגם (סעיף מ"ד לפסה"ד).
ביחס לשאלה האם יש טעם לפגם כאשר בקשת האישור היא יזומה, קבע השופט א' רובינשטיין כי:
"... יתכן שיש מקום להפריד בין ייזומה של תובענה ייצוגית מעיקרא, דהיינו מבלי שיש עילה "אותנטית" בבסיסה, לבין מקרה בו התובענה נשענת על עילה אמתית, אולם לשם ביסוסה החליטו התובע המייצג ובא כוחו לעבות את הראיות שבידיהם על-ידי ייזום עילות תביעה דומות. בעוד המקרה הראשון מעלה חשש מסוים שמא התובע המייצג – אשר יזם את התובענה מראשיתה – אינו כשיר לנהל את עניינם של חברי הקבוצה, וכאמור בעמדתי בעניין פריניר, יש לבחון כל מקרה לגופו, הנה על פני הדברים יתכן שבמקרה השני החשש פוחת; זאת, שכן דווקא איסוף הראיות, בהמשך לפגיעה המקורית והאותנטית, מסייע בייצוגם של חברי הקבוצה נאמנה ובהצגת תמונה מלאה יותר בפני בית המשפט; וגם כאן יש לבחון כל מקרה לגופו." (סעיף מ"ו לפסה"ד).

הוסיף עוד הש' רובינשטיין והבהיר מה מצופה מתובע או בא-כוח אשר מגיש תובענה ייצוגית יזומה:
"ואולם, כדי שבית המשפט יוכל לשקול האם גם במקרה בו הוגשה תובענה ייצוגית יזומה, במלואה או בחלקה, יש לאשרה כייצוגית, מצופה מן התובע המייצג כי יציג את התמונה המלאה בפני בית המשפט בתצהירו, ולא יתיימר להציג מקרים שנועדו מראש לשם הגשת התובענה הייצוגית, ככאלה המשקפים עילת תביעה אותנטית. הדברים נובעים הן מחובתו הכללית של התובע המייצג לנהוג בתום לב, ועל כך עמדנו מעלה, והן כיון שיתכנו מקרים בהם עלול הדבר להשפיע על קבלת הטענות לגופן; כך למשל בטענה של הטעיה חוזית, אשר ספק אם ניתן להעלותה במקרה של תובענה ייזומה ...בהמשך לכך, יקבע בית המשפט, על סמך התמונה העובדתית המלאה שתוצג, האם התובענה – כמות שהיא וחרף ייזומה – ראויה להתברר כייצוגית. תובע מייצג אשר נמנע מציון פרטים אלה בבקשתו, צריך שיידע כי לדבר עלולה להיות השפעה ממשית באשר לסיכויי אישורו כתובע מייצג, ובמקרי קיצון – לסיכויי אישורה של הבקשה בכללותה. הוא שאמרנו: מינון ומידתיות הם שיקולים משמעותיים העשויים להטות את הכף." (המשך סעיף מ"ו בפסה"ד שם) (ההדגשות אינן במקור, מ' נ').
ולענייננו –
בקשת האישור מעלה לכאורה עילת תביעה אותנטית הראויה להתברר כייצוגית, קרי הנגשת תחנות אוטובוס לאנשים עם מוגבלויות על כל התכליות החשובות שבא החוק להגשים כפי שבאו לידי ביטוי בהצעת החוק.
בדברי ההסבר להצעת חוק השוויון עמד המחוקק על תכלית החוק כדלקמן:
"אנשים עם מוגבלות בישראל מופלים ומקופחים בתחומים רבים של חייהם. הם נוטלים חלק מזערי במוקדי הכוח הציבוריים, התרבותיים והכלכליים בחברה. מכשולים פיסיים בצד דעות קדומות וסטריאוטיפים, מולידים ניכור והרחקה... מטרתה של הצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות היא להביא לפריצתו של מעגל קסמים זה ולפתוח את שערי החברה להשתלבותם המלאה של אנשים עם מוגבלות בקרבה. שוויון, שילוב מלא ושיתוף בחברה הם אפוא מטרות הצעה זו. הסרת מכשולים המונעים שילוב, ומתן מענה לצרכים מיוחדים שבלעדיהם שיתוף איננו אפשרי, הם הדרכים להשגת מטרות אלה." (הצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ו-1996, ה"ח 2525) (הדגשה שלי, מ' נ').
אשר לזכאות של אדם עם מוגבלות לנגישותה של תחבורה ציבורית נכתב שם:
"מדובר במפתח לשילוב ולשוויון של אמת. במסגרת השירותים הציבוריים מתרחשת עיקר ההוויה הציבורית; מסחר וכלכלה, פעילות תרבות ופנאי, דת, ספורט ונופש הם מוקדי החיים. פרק זה בא להסיר את המכשולים הפיסיים והתרבותיים העומדים בדרכם של אנשים עם מוגבלות, בדרך של קביעת איסור הפליה בתחום מרכזי זה."
המבקש פרס את מלוא העובדות שקדמו להגשת בקשת האישור בפני בית המשפט, לרבות ניסיונותיו למצוא תובע ייצוגי המתגורר בעיר לוד. משלא עלה בידיו למצוא כזה – הגיש את בקשת האישור בעצמו, לאחר שערך את מלוא הבירורים, צילם ובדק את תחנות האוטובוס בעיר לוד (ס' 24 לתצהיר המבקש). המבקש לא נחקר על תצהירו ועל כן טענותיו לא נסתרו.
כמו כן, נגישותם של שירותי תחבורה עירוניים בעיר לוד אינה עניינם של תושבי לוד בלבד אלא של כל מי שנזקק להם לרבות אנשים עם מוגבלויות שאינם מתגוררים בה אך מבקשים להתנייד בה בתחבורה ציבורית.

הוכחת נזק
סעיף 4(ב) בחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "בבקשה לאישור שהוגשה בידי אדם כאמור בסעיף קטן (א)(1) – די בכך שהמבקש יראה כי לכאורה נגרם לו נזק".
המבקש טוען כי הופלה לרעה ביחס לאנשים ללא מוגבלות, ע"י הדרתו (גם אם באופן חלקי) משירותי תחבורה ציבורית בתחומי המשיבה.
עוד טוען המבקש כי נגרמה לו אי נוחות, פגיעה באוטונומיה של הרצון, תחושות שליליות של חוסר ביטחון ועוגמת נפש.
אני סבורה כי המבקש עמד בנטל כי לכאורה נגרם לו נזק. גובה הנזק אינו עניין לדיון בשלב אישור התובענה.

קיומה של קבוצה
המשיבה טענה כי הגדרת הקבוצה בבקשת האישור היא כוללנית ואינה משותפת לכלל חברי הקבוצה. עוד טענה שקיימים אנשים עם מוגבלות בניידות אשר יכולים להשתמש בתחנות האוטובוס ללא כל קושי ושאין לכלול אותם כחלק מהגדרת הקבוצה.
לא מצאתי כי קיימת בעיה בהגדרת הקבוצה.
הלכה היא כי "אין לדחות בקשה לאישור תובענה ייצוגית אך בשל קיומה של שונות בין חברי הקבוצה, אלא אם כן ברור כי לא ניתן להתגבר על הקשיים שמעוררת שונות זו באמצעות הכלים שמעמיד סעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות." (בר"ם 9100/15 עיריית פתח תקווה נ' עזרא מרדכי (נבו 28.6.2018), פסקה 20 לפסה"ד).
טענת המשיבה היא כי לחלק מחברי הקבוצה לא נגרם נזק. כאמור שאלת הנזק אינה מוכרעת בשלב זה ועל כן ניתן לאשר הגדרה רחבה של הקבוצה (עא 979/13 ‏ לנדמארק גרופ בע"מ נ' הראל פיא קרנות נאמנות בע"מ (נבו 25.6.2015) פסקה 11 לפסה"ד).
שאלת גודל הקבוצה תתברר אפוא במסגרת התובענה הייצוגית לגופה.

התקיימות התנאי שבסעיף 8(א)(2) בחוק תובענות ייצוגיות
אני סבורה כי בנסיבות העניין כפי שהן מתוארות לעיל, ניהול תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. משהוכחה לכאורה העילה ונזק לכאורי, נראה כי התובענה הייצוגית היא הדרך הראויה לניהול ההליך.

התקיימות התנאים שבסעיפים 8(א)(3) ו- (4) ב חוק תובענות ייצוגיות
כמפורט לעיל, לא הוכח כי עניינם של חברי הקבוצה לא ייוצג וינוהל בדרך הולמת או בחוסר תום לב.

סוף דבר
אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה, עיריית לוד.
המשיבה תישא בשכר טרחה לב"כ המייצג בסכום של 30,000 ש"ח.
הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה : אנשים עם מוגבלות בניידות אשר נזקקו לשירותי תחבורה ציבורית עירונית באוטובוסים בתחומה המוניציפאלי של העיר לוד החל מיום 1.1.2011.
התובע המייצג: תמיר מאור.
ב"כ המייצג היא : עו"ד יעל דיין.
עילת התובענה היא: הפרת חובה חקוקה – הפרת סעיפים 19(א), 19(ב), 19ג, 19ו(א) בחוק השוויון, הפרת תקנה 7(ב) בתקנות השוויון; הפרת סעיפים בפרק ה' בחוק השוויון המהווה עוולה אזרחית לפי סעיף 19נא בחוק השוויון.
השאלות המשותפות לחברי הקבוצה הן:
א. האם יש לדחות את בקשת האישור על הסף מחוסר סמכות עניינית.
ב. האם הפרה המשיבה לכאורה, את הוראות חוק השוויון ואת תקנות השוויון, בכך שטרם הנגישה את כל תחנות האוטובוס בקווים עירוניים בתחומה.
אלו עילות מקימה ההפרה, ככל שיש כזו.

הסעדים הנתבעים הם:
צו עשה המורה למשיבה להנגיש לאלתר את כל תחנות האוטובוס לקווים העירוניים שבתחומה.
פיצוי כספי בסך 7,500 ₪ לכל אחד מחברי הקבוצה עבור נזק לא ממוני.
הצדדים יפרסמו הודעה בדבר ההחלטה לאשר את התובענה, בהתאם לסעיף 25(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות . טיוטת ההודעה תועבר לאישור בית המשפט בתוך 30 יום ואזי יינתנו הוראות לעניין דרך הפרסום. המשיבה תישא בהוצאות הפרסום.
כתב הגנה יוגש עד ליום 30.12.21.
54678313
ת.פ. ליום 1.1.22.

ניתנה היום, כ"ח חשוון תשפ"ב, 03 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.