הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"צ 44069-05-18

לפני
כבוד ה שופט אבי פורג

המבקש:

ארז חרדון
ע"י ב"כ עוה"ד אבני ו/או פלסר

נגד

המשיבות:
1. פלאפון תקשורת בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד דנה אמיר
2. חברת פרטנר תקשורת בע"מ (פסק דין מיום 2.2.20)

פסק דין (בעניין המשיבה 1 )
(אישור בקשה להסתלקות מבקשה לאישור תובענה ייצוגית)
לפני בקשה מוסכמת לאישור הסדר הסתלקות עם המשיבה 1 (להלן: " המשיבה") מבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה בהתאם לסעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו- 2006 (להלן: בהתאמה: "בקשת ההסתלקות", "בקשת האישור" ו-"חוק תובענות ייצוגיות").

התובענה הייצוגית, בקשת האישור וההליכים בתיק
1. המבקש הגיש ביום 21.5.18 תובענה ובקשה לאישורה כתובענה ייצוגית בין היתר נגד המשיבה, שעניינה טענות להפרת חובה להציב כמות נדרשת של מושבים מותאמים לאנשים עם מוגבלות בניידות במרכזי שירות ומכירה של המשיבה שיש בהם מקומות המתנה ועמדת שירות לקבלת שירות או הזמנתו בהתאם להוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח- 1998 (להלן: "חוק השוויון"), ותקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות), תשע"ג- 2013 (להלן: "התקנות") ובפרט תקנה 18 (ד) לתקנות לעניין מושבים מותאמים בעמדות השירות ותקנה 23(א) לעניין מושבים מותאמים במקומות ההמתנה.
המבקש טען בבקשת האישור, כי מביקורו בסניף פלאפון ביום 24.4.18, ברחוב בן גוריון ברמת גן, ומבדיקת חוקר פרטי בסניפי פלאפון (ראו: תצהיר חוקר שצורף כ נספח 7 לבקשת האישור) עולה, כי בכ- 63% מהסניפים (17 מתוך 27) לא היו מושבים מותאמים בעמדות ההמתנה, ובכ- 30% מהסניפים (8 מתוך 27) לא היו מושבים מותאמים בעמדות השירות. בנוסף, נטען על ידי המבקש כי אין התייחסות למושבים מותאמים באתר המשיבה באינטרנט כנדרש בתקנה 34(א)(4) לתקנות.
המבקש ביקש לכלול בקבוצה אנשים עם מוגבלות בניידות, שאינם מתניידים בכסא גלגלים ואשר הגיעו החל מיום 1.7.14 או יכלו להגיע לסניפי המשיבה. בבקשת האישור העריך המבקש על דרך האומדנה כי מדובר בכ- 450,000 אנשים (ראו: נספחים 9-8 לבקשת האישור).
כן ביקש המבקש בבקשת האישור לחייב את המשיבה בצו עשה: להציב מושבים מותאמים בסניפיה ולפרסם זאת באתר המשיבה בהתאם לתקנות; וכן נתבקש פיצוי לקבוצה בגין נזקים לא ממוניים ו/או ללא הוכחת נזק (לפי סעיף 19 נא(ב) לחוק השוויון ו/או סעיף 20(ה) לחוק תובענות ייצוגיות).

2. עילות התביעה אותן טען המבקש בבקשת האישור הינן: עילות מכוח דיני השוויון; הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; עשיית עושר ולא במשפט על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט- 1979; ועוולה חוקתית.

3. את הקבוצה הייצוגית ביקש המבקש להגדיר בבקשת האישור כך:
"אנשים עם מוגבלות בניידות (למעט המתניידים בכסא גלגלים), שהגיעו או היו יכולים להגיע החל מיום 1.7.14 למרכזי שירות ומכירה של המשיבות שיש בהם מקומות המתנה לקבלת שירות או הזמנתו (להלן- "הסניפים" ו"מקומות המתנה"), משאין בהם מושבים מותאמים לאנשים עם מוגבלות במקומות ההמתנה ו/או בעמדות השירות, בניגוד להוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח- 1998 ותקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ( התאמות נגידות לשירות) תשע"ג- 2013 (להלן- 'חוק השוויון' ו'התקנות'), ובפרט תק' 18(ד) ותק' 23(א)"

4. ביום 15.1.19 הגישה המשיבה תשובתה לבקשת האישור. המשיבה דחתה את טענות המבקש וטענה, כי כבר ביום 7.5.14 עוד בטרם כניסת התקנות לתוקף, היא הזמינה 150 מושבים מותאמים. עוד טענה המשיבה, כי בחודש יולי 2014 הציבה מושבים מותאמים כנדרש בתקנות ב-100% מסניפיה, על אף שבאותה עת היא הייתה מחוייבת להציב מושבים מותאמים רק ב-15% מסניפיה. המשיבה טענה בתשובתה, כי בבדיקה שערכה עם קבלת בקשת האישור נמצא כי בכל סניפיה מוצבים מושבים מותאמים.
עוד טענה המשיבה בתשובה לבקשת האישור, כי טענות המבקש בדבר עמידה חלקית בתקנות נסמכות על תיעוד שנעשה בידי "חוקר" שאינו מוסמך לביצוע בדיקות נגישות, שממצאי בדיקותיו אינם קבילים ולמצער לטענתה, משקלם אפסי בין השאר משום היותם שגויים, מטעים ומגמתיים. המשיבה טענה בפרק ב' לתשובתה, כי לא הפרה את ההוראות החלות עליה בקשר עם הצבת המושבים המותאמים, כאשר לטענתה, ה"חוקר" מטעם המבקש ייחס לה הפרות, גם במקרים שבהם רואים בסרטון בבירור, כי בסניפים שתיעד היו מושבים מותאמים כנדרש. עוד נטען, כי המבקש וה"חוקר" מטעמו ייחסו למשיבה הפרות גם במקרים שבהם היו בסניף מושבים מותאמים, אך במועד התיעוד הם היו במקום ההמתנה או במקום השירות (ולא בשניהם), על אף שמדובר בסניפים המצויים בחלל משותף אחד הכולל הן את עמדות השירות והן את מקום ההמתנה וקשה עד בלתי אפשרי להבחין בניהם ואף אין כל נפקות לאבחנה כזו. המשיבה טענה, כי מתקין התקנות בחר במודע לאפשר תזוזה של המושבים המותאמים ולא דרש שיהיו מחוברים חיבור קבע, וזאת כדי להבטיח בצורה מיטבית את הזכויות והצרכים של אוכלוסיית האנשים עם המוגבלות. מטבע הדברים, מאחר שהמושבים המותאמים אינם מחוברים חיבור קבע וניתנים להזזה, הלקוחות והעובדים מזיזים אותם במהלך היום לנוחות ולצרכיהם של האנשים עם המוגבלות. לכן, הגם שיש בסניף מסוים מספר מושבים מותאמים כנדרש, ייתכן שמושב מסוים שאמור להיות בעמדת שירות ימצא בעת התיעוד הרגעי בסמוך אליה ו אין בכך כדי ללמד על הפרת החובה שבתקנות.
לטענת המשיבה, המבקש ייחס לה הפרות כביכול גם בחנויות של קבלנים עצמאיים שאינן בבעלות ה ואינן מופעלות על ידה. מדובר בקבלנים עצמאיים שמעניקים שירותים שונים ומגוונים ללקוחותיהם וגם משווקים את שירותיה של המשיבה. הקבלנים אחראים לבדם, בין היתר, להשכרת הנכס ולכל התשלומים המוטלים על המשכיר, לקבלת רישיון עסק ולעמידה בכל הדרישות הכרוכות בקבלתו, לרבות בנוגע לחובות הנגישות בהן נדרש לעמוד מי שמבקש לקבל רישיון עסק. ההסכמים מול אותם קבלנים מסדירים באופן מפורש את האמור, משכך המשיבה לא יכולה להיחשב כ"מחזיק" או "מפעיל" של מקום ציבורי כהגדרתו בסעיף 19ח לחוק השוויון. מסקנה זו גם מתחייבת מסעיף 15 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ופסיקת בית המשפט העליון .
בנוסף, טענה המשיבה בתשובתה, כי המבקש נעדר עילה אישית, בקשת האישור שהגיש המבקש היא בקשה יזומה. המבקש הגיע לסניף של המשיבה אך ורק לצורך איסוף ראיות. בסניף בו ביקר המבקש היו מושבים מותאמים בהתאם לדין (כפי שעולה בבירור מהסרטון שצירף "החוקר" מטעם המבקש מסניף זה). לשיטתה, המבקש אינו אוחז בעילה אישית ובוודאי לא נגרם לו נזק.
לבסוף טענה המשיבה עוד כי בקשת האישור הפנתה לסעיפים מחוק השוויון והתקנות, חלקם סעיפי מטרה או עקרונות יסוד שלא ניתן לתבוע בגינם הפרת חובה חקוקה או עוולה אזרחית כפי שניסה לטעון המבקש. ממילא אף לטענתה לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית מכוח התקנות ובכל מקרה, לא ניתן לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרתן המוכחשת.
עוד נטען, כי המשיבה לא הפרה את חובת הפרסום שבתקנה 43(א) לתקנות, כאשר גם יתר העילות אינן מתקיימות ו המבקש גם לא עמד בנטל להוכיח את התקיימותם של התנאים הייצוגים.

5. ביום 20.1.20 הגיש המבקש ת שובה לתשובת המשיבה ובמסגרתה דחה את טענות המשיבה וטען בין היתר, כי יש לדחות את טענות המשיבה לפיהן, כביכול, די בהבאת מושבים עם משענות יד לסניפים, מפני שאין בכך כדי לקיים את הוראות תקנות 27(א), 18(ד), 23(א) לתקנות, המבחינות ומפרידות בין החובה למושבים מותאמים לאנשים עם מוגבלות בעמדות שירות ובין החובה למושבים מותאמים במקומות ההמתנה, כשגם אלה ואלה (בנפרד) יהיו זמינים ושמישים בכל שעות מתן השירות, כחלק מהשירות לכלל הציבור, ובלי שהאדם עם מוגבלות יידרש למשל לשבת מחוץ לאזור ההמתנה בפינה, או לטלטל מושב ממקום ההמתנה לעמדת שירות או להפך. התקנות מתירות להעביר מושב מותאם מעמדת שירות אחת לעמדת אחרת, ולא ממקום ההמתנה לעמדת שירות או להפך.
בנוסף טען המבקש , כי עוד בחודש אוגוסט 2016 הנציבות קיבלה תלונה על העדר מושבים מותאמים בסניף המשיבה.
כן נטען, כי אחרי והודות להגשת בקשת האישור, המשיבה הוסיפה התייחסות למו שבים מותאמים באתר האינטרנט שלה ובכך כבר הוגשם אחד הסעדים שנתבעו לטובת הקבוצה.
המבקש התייחס בבקשת האישור לנזקים בלתי ממוניים שנגרמו לו בהעדר מושב מותאם בסניף פלאפון, כאשר ממילא הנזק ושיעורו וגודל הקבוצה וכו' מתבררים בשלב בירור התובענה לגופה ולא בשלב בקשת האישור, כאשר בהתאם להוראות חוק השוויון ו/או הוראות חוק תובענות ייצוגיות המבקש ויתר חברי הקבוצה זכאים לפיצוי גם ללא הוכחת נזק .
המבקש טען, כי הגיע לסניף המשיבה כמו שכל אדם מן היישוב מגיע כדי להתייעץ, להתרשם, לקבל מידע ו/או מוצר או שירות אחר, והתקשרות בעסקה אינה תנאי לזכות לשוויון ונגישות.
בתגובה לטענות המשיבה, טען המבקש, כי החוקר שבדק ותיעד בסניפי המשיבה הינו חוקר פרטי מוסמך ומנוסה, ואין יסוד לפקפק במיומנותו וכשירותו בהפעלת ציוד הציוד שלו, כאשר ההלכה הפסוקה מתמקדת במהות ולא בקבילות, וממילא החוקר מעיד על שראה ושמע בחושיו והצילומים רק תומכים בכך, כאשר המשיבה עצמה מסתמכת בתשובה על הצילומים ומושתקת מלטעון כנגדם.
עוד טען המבקש, כי המשיבה אינה רשאית להתנער מהפרת חובת השוויון והנגישות בחמישה סניפים שבחרה להפעיל בעזרת זכיינים (שכינתה "קבלנים"), המוצגים לציבור כסניפי המשיבה לכל דבר ועניין ומספקים את שירותי המשיבה תחת מותגי המשיבה ופרסומיה, לרבות בגדים, חשבוניות וכו'. כך עולה לטענת המבקש גם מהוראות סעי פים 19ה, 19יא(2) לחוק השוויון, לעניין "מי שעיסוקו" ו "החייב בביצוע התאמות נגישות", כמו גם ההגדרה "רשת" בתקנה 1 לתקנות. בנוסף, לטענת המבקש, בכוחה המוחץ של המשיבה להכתיב בעצמה את התחייבויות הזכיינים, ויש להקפיד על כך שזכיינות לא תפגע בחובות הנגישות והשוויון לרעת האנשים עם מוגבלות .
כמו כן טען המבקש, כי בית המשפט העליון חזר ופסק כי אין חובה של פניה מוקדמת למאסדר או לנתבע לפני הגשת תובענה ייצוגית ואין פגם בהעדרה, כפי שהמשיבה טענה בחוסר תום לב, מה גם שמדובר בחובת נגישות ושוויון חקוקה לטובת חברי הקבוצה המוחלשת ושאינה מותנית בתלונות (שהיו) או בפניה כלשהי.
בית המשפט העליון חזר ופסק שאין לאפשר לנתבע להתקיף את המבקש ומייצגיו כפי שעשתה המשיבה בתשובה, אלא לנהל את ההגנה לגופו של עניין ולא לגופו של המבקש, ואף נפסק שרק טבעי הוא שחברי קבוצה מוחלשת שסובלים שנים מהפליה חוזרת ונשנית, יחזרו ויפנו בגינה לערכאות וכן נפסק כי יש לעודד הגשת של תובענות ייצוגיות ראויות בקשר עם פגיעה בזכות לשוויון בכלל ובנגישות בפרט. מטעמים אלה ונוספים שפורטו בתגובת המבקש לתשובת המשיבה לבקשת האישור טען המבקש כי יש לדחות את כל טענות המשיבה בעניין ההתאמה לייצוג.

6. ביום 28.1.20 התקיים דיון בהליך במסגרתו לאחר ששוחחתי עם הצדדים, המלצתי להם להגיע להסדר הסתלקות מוסכם בדומה להסדר ההסתלקות עם המשיבה 2, חברת פרטנר תקשורת בע"מ, אשר אושר ביום 2.2.20 .

7. ואכן, בבקשת ההסתלקות ציינו הצדדים כי הגיעו להסכמה לסיים את ההליך במתווה של הסדר הסתלקות בהתאם להערות בית המשפט , כפי שיפורט להלן.

הסדר ההסתלקות המוסכם

8. המשיבה הסכימה לפעול כדלקמן:
א. הנגשת יתר: למרות שלטענת המשיבה היא נהגה כדין, הסכימה המשיבה להוסיף באופן חד פעמי, לכל אחד מסניפיה שיש בהם מקומות המתנה ועמדות שירות לקבלת שירות או הזמנתו ושלפי דין חלה חובה להציב בהן מושבים מותאמים, מושב מותאם אחד נוסף מעבר לכמות הנדרשת על פי התקנות.
ב. רענון הנחיות: בתוך 30 יום ממועד אישור בקשת ההסתלקות, המשיבה תרענן את ההנחיות למנהליה ועובדיה בקשר להצבת מושבים מותאמים בסניפיה, הן במקומות ההמתנה והן בעמדות השירות.
ג. המשיבה הסכימה עוד, לפנים משורת הדין, לשאת בשכר טרחת ב"כ המבקש בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין וכנגד קבלת חשבונית לאחר תשלום שכר טרחת עורכי הדין בפועל, וכן בגמול למבקש בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין . עוד הוסכם שהסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין בבקשת ההסתלקות.

9. בנוסף, הוסכם בבקשת ההסתלקות, כי בקשת ההסתלקות לא תיצור מעשה בי-דין לחברי הקבוצה, כך שככל שישנם לקוחות אשר יסברו שהם זכאים לפיצויים בשל הטענות בבקשת האישור, פתוחה בפניהם הדרך לברר את עניינם בהתאם לכל דין. עוד הוסכם, כי המבקש מוותר באופן מוחלט ובלתי חוזר על כל תביעה, זכות, טענה או דרישה, מכל מין וסוג שהוא, כלפי המשיבה ו/או מי מטעמה, בקשר עם הטענות שנטענו בהליך שבכותרת, בבקשת האישור ו/או בתובענה ו/או בתגובה לתשובה ו/או בכל מסמך אחר שהוגש בהליך דנן. כן צויין כי המבקש ובאי כוחו לא יגישו נגד המשיבה ו/או מי מטעמה, במישרין, או בעקיפין, בקשה לאישור נוספת או הליך משפטי אחר כלשהו בעילה זהה ביחס למושבים מותאמים בסניפים.

10. הצדדים בקשו לפטור אותם מההליכים הקבועים בסעיף 16 (ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות ובכלל זה מפרסום הודעה בעיתונות בדבר הסתלקות המבקש.
לבקשת ההסתלקות צורפו תצהירי המבקש ובא כוחו לפיהם לא קיבלו כל טובת הנאה, במישרין או בעקי פין, בקשר עם ההליך או עם ההסתלקות, מלבד אותן הסכמות במסגרת בקשת ההסתלקות.

דיון והכרעה
11. עיינתי בבקשת האישור, בתביעה הייצוגית ובבקשת ההסתלקות ומצאתי אותה סבירה ועומדת בתנאי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות. זאת, בהתחשב בנימוקים המנויים בהסדר ההסתלקות המקובלים עלי ובכך שאין בהסתלקות ליצור מעשה בית דין כלפי איזה מחברי הקבוצה.
לפיכך, אני מקבל את בקשת ההסתלקות, מוחק את בקשת האישור ודוחה את תביעתו האישית של המבקש.

12. בנסיבות אשר פורטו לעיל, אין מקום ליתן הוראות לפרסום לפי סעיף 16 (ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות ולתקנה 11 לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע – 2010.

13. באשר לגמול ולשכר הטרחה, קובע סעיף 16(א) לחוק תובענות ייצוגיות, כי מבקש המבקש להסתלק מבקשה לאישור תובענה ייצוגית לא יקבל טובת הנאה מהנתבע, אלא באישור בית משפט.
הסעיף מפרט שני שיקולים שעל פיהם יחליט בית המשפט אם לאשר הסתלקות שתגמול בצידה: האחד, במצב דברים שהתובענה הייצוגית טרם אושרה כבענייננו, האם התובענה הראתה עילת תביעה לכאורה; והשני, הוא התועלת שהביאה הבקשה לאישור לחברי הקבוצה.
בע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ (22.8.18) (להלן: " מרקיט") נדונה סוגיית ההסתלקות המתוגמלת ונקבע באשר לסוגיית עילת התביעה לכאורה, בין היתר כך:
"25... בבואו להכריע בבקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה אגב הסתלקות מההליך הייצוגי, שומה על בית משפט לבחון ראשית אם 'התובענה הראתה עילת תביעה לכאורה'. קרי: על בית משפט לוודא כי אין עסקינן בתביעת סרק, אלא בתובענה שלכתחילה עמדה ביסודה עילת תביעה לכאורה ואולם לאחר הגשתה התברר כי אין עוד תוחלת בהמשך ניהול ההליך. שנית, על בית משפט לתת דעתו ל'תועלת שהביאה בקשת האישור או התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה'; ויושם לב כי המחוקק שם את הדגש על עניינם של חברי הקבוצה (להבדיל מתועלת ציבורית כללית, או השגת אחת ממטרותיו של חוק תובענות ייצוגיות). אין זאת אלא ששומה על הערכאה הדיונית להתרשם כי לקבוצה צמחה תועלת קונקרטית ורלוונטית כתוצאה מההליך, ואין די מבחינה זו בתועלת כללית ועמומה (כדוגמת תיקון הפרת חוק שבפועל לא הסבה נזק של ממש לקבוצה גם קודם לתיקון). אחת השאלות שיש לבחון בהקשר זה, היא אם אמנם היה צורך בנקיטת ההליך הייצוגי לשם השגת התוצאה שהתקבלה."
(ההדגשות שלי- א.פ)

עוד קבע בית המשפט העליון בפרשת מרקיט, כי השיקולים המנחים לפסיקת גמול ושכר טרחה בבקשת הסתלקות יקבעו על פי שיקול הדעת של בית המשפט, בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי ולאורם של העקרונות המנחים הקבועים בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות:
"29... למען הסר ספק אין הכוונה ל"רשימת מכולת" מחייבת, ולערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בנדון בהתאם לנסיבות המקרה. פרט לתועלת שהסב ההליך הייצוגי לחברי הקבוצה, על פי סעיפים 22 ו-23 לחוק ניתן וראוי להביא בחשבון את הטרחה שטרחו התובע המייצג ובא כוחו, הסיכון שנטלו על עצמם בהגשת ההליך וניהולו, ומידת החשיבות הציבורית הגלומה בהליך. כאשר מדובר בפסיקת שכר טרחה, ניתן להביא בחשבון אף את ההוצאות שהוציא בא הכוח המייצג, האופן שבו ניהל את ההליך, והפער שבין הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור לבין הסעדים שנפסקו בסופו של יום לטובת הקבוצה. ההלכה מקדמת דנא היא שאין עסקינן ברשימה ממצה של שיקולים, ופסיקת הגמול ושכר הטרחה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהתאם למכלול נסיבות המקרה הקונקרטיות... "

14. במקרה דנן, בשים לב לשיקולים שפורטו לעיל בפרשת מרקיט, משלא מצאתי כי מדובר בטיעוני סרק, אני סבור כי הבקשה מצביעה על עילת תביעה לכאורה.
שוכנעתי גם כי קיימת תועלת בהליך זה ובהסדר ההסתלקות לחברי הקבוצה. מדובר בהסדר הכולל הנגשת יתר לאנשים עם מוגבלות מעבר לדרישות הדין, שערכו אינו נמדד רק בשווי כספי. ההסדר כולל גם רענון ההנחיות למנהלים ולעובדים בסניפים. בענייננו, קיימת אף תועלת חברתית וציבורית בנגישות בשירות לאנשים עם מוגבלות בניידות, ובהרתעה ואכיפת הדין האוסר על הפליה במקומות ובשירותים ציבוריים. כמו כן, מדובר בתקופה מוגבלת מהמועד בו התקנות חייבו מושבים מותאמים ב-100% מהסניפים (1.11.17) ועד למועד הגשת בקשת האישור (21.5.18), כאשר מטרתה המרכזית של התובענה (הצבת מושבים מותאמים לאנשים עם מוגבלות) במקומות ההמתנה ובעמדות השירות הושגה ולא קיים עוד צורך בניהול התובענה.
המשיבה תבצע את הנגשת היתר בכל אחד מהסניפים באמצעות הוספת כסא מותאם נוסף, מעבר לכמות הנדרשת על פי התקנות, תוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה.
בשים לב לתועלת האמורה שהושגה בהסכמה ולשינוי בפועל בסניפי המשיבה, כאשר גם לא נחסמה זכותם של חברי הקבוצה להגיש תביעה אישית, מאחר שמדובר בבקשת הסתלקות ולא נוצר מעשה בית דין (ראו גם סעיף 11 לבקשת ההסתלקות), מצאתי את בקשת ההסתלקות סבירה ועומדת בתנאי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות.

בהתחשב באמור וכן בטרחה שטרחו המבקשים ובא כוחם, הסיכון שנטלו על עצמם במסגרת ניהול ההליך, לרבות עלויות החוקר בנוגע למשיבה, אופן ניהול ההליך והשלב המוקדם יחסית של ההליך בו הוגשה בקשת ההסתלקות, כאשר אין בקבלת ההסתלקות כדי לפגוע באינטרס של מי מחברי הקבוצה או שינוי מצבם לרעה, ואף להיפך, אני מוצא לנכון לאשר תשלום גמול למבקש ושכר טרחה לבא כוחו בסכומים המבוקשים.
לפיכך אני מאשר תשלום גמול ושכר טרחה באופן שהמשיבה תשלם גמול למבקש בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין וכן שכ"ט עו"ד לב"כ המבקש בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין וכנגד קבלת חשבונית לאחר תשלום שכ"ט עו"ד בפועל.
הסכומים האמורים לעיל ישולמו למבקש ובא כוחו תוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין.

5129371המבקש יעביר את פסק הדין למנהל בתי המשפט לשם רישומו בפנקס התובענות הייצוגיות.

ניתנה היום, כ"ו סיוון תש"פ, 18 יוני 2020, בהעדר הצדדים.