הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"צ 2875-06-16

לפני:
כבוד ה שופטת מיכל נד"ב

המבקשים:

  1. אליענה שוקרון בלילתי
  2. אורי נשר

באמצעות ב"כ עו"ד דוד שוורצבאום

נגד

המשיבה:
הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ
באמצעות ב"כ עו"ד רונן קצף ועו"ד גלעד צויליך

החלטה

המשיבה מפעילה רשת של מכוני כושר ברחבי הארץ.
לפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו המבקשים כנגד המשיבה, שעניינה בכך שהמשיבה אינה פועלת על פי הדין ואינה רוכשת ביטוח עבור מנוייה, כמתחייב על פיו.
תמצית טענות המבקשים
תמצית בקשת האישור
המשיבה היא חברה פרטית המפעילה רשת של 21 חדרי כושר ברחבי הארץ והמבקשים הם לקוחות של מכון הכושר של המשיבה ומנויים בו ( להלן: "חדר הכושר").
הדין מחייב כל מכון כושר לערוך ביטוח " תאונות אישיות" אשר מעניק פיצוי במקרה של מוות, נכות, אשפוז וטיפול רפואי, נזק לשיניים, אי כושר לעבוד וגרימת נזק לצד ג' (להלן: "מקרה הביטוח"). הביטוח אמור לחול גם במקרה בו הלקוח נפגע בעצמו וגם במקרה בו הלקוח גורם נזק לאחר. הכיסוי הביטוחי הוא ללא צורך בהוכחת חבות של המשיבה או של כל גורם אחר, בנוסף לכל פיצוי אחר המגיע ללקוח.
סעיף 9 בחוק מכוני כושר ( רישוי ופיקוח), התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק מכוני כושר") תיקן את חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים") באופן שהתווסף לחוק רישוי עסקים סעיף 2 ד הקובע כי לא יינתן רישיון למכון כושר אלא בהתקיים כל התנאים המפורטים שם, לרבות "לקוחותיו של מכון הכושר בוטחו בפרטי הביטוח ובסכומי הביטוח המזעריים שנקבעו לפי סעיף 7 לחוק הספורט" וכן " נקבעו ברשיון תנאים המחייבים את מכון הכושר לפעול בהתאם להוראותיו של חוק הספורט כאילו היתה כל הפעילות המבוצעת בו 'פעילות ספורט' כמשמעותה בחוק הספורט" ( ס"ק (א)(1),(2)).
סעיף 7( א) בחוק הספורט, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק הספורט") קובע כי "אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד יבטחו את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות בידם או מטעמם". סעיף 7( ב) סעיף 7( ב) בחוק הספורט קובע: "השר רשאי לקבוע בתקנות, לאחר התייעצות בממונה על הביטוח במשרד האוצר ובארגוני הספורט, את סכומי הביטוח המזעריים ואת פרטי הביטוח, לענף ספורט, כולו או מקצתו".
מכוח סעיף זה הותקנו תקנות הספורט ( ביטוח) תשנ"ה- 1994 (להלן: "תקנות הספורט") שקבעו פרטי ביטוח שהם בגדר חובה ( מוות, נכות, אשפוז וטיפול רפואי, נזק לשיניים, אי כשירות לעבוד, גרימת נזק לצד ג'). בנוסף קובעות התקנות את הסכומים המזעריים למקרה ביטוח.
הדין אם כן מחייב עריכת ביטוח מתאים ללקוחות מכוני כושר וקובע רף מזערי של כיסוי ושל סכומי הביטוח.
בבסיס חובת הביטוח האמורה, עומד הסיכון המוגבר לנזק גוף עקב האימון, שהמחוקק ביקש להגן מפניו והדבר נעשה על ידי החלת הוראת חובת הביטוח הקבועה בסעיף 7 בחוק הספורט, על פעילות במכון כושר, באמצעות התיקון לחוק מכוני כושר.
מקרה הביטוח בגינו נדרש כל מכון כושר לרכוש כיסוי כולל כל מקרה בו נגרם נזק, אף בהיעדר אשם או התרשלות מצד מכון הכושר.
מבחינת הלקוח אין נפקא מינה בין מצב דברים בו רשות מקומית התרשלה ולא וידאה כי בידי מכון הכושר פוליסת ביטוח כנדרש, לבין מצב דברים בו מכון הכושר פועל ללא רישוי עסק, לבין כל מצב דברים אחר.
כך בהיקש, מקום שנתנה הרשות המוסמכת היתר בניה בלתי חוקי בהיותו מנוגד לדין, קמה לנפגע מהבניה עילת תביעה בגין עוולת הפרת חובה חקוקה כלפי בעל ההיתר. העובדה שניתן היתר ע"י הרשות המוסמכת אינה משנה לעניין זה. העובדה שניתן רישיון עסק ( ככל שניתן למי מסניפי המשיבה), חרף היעדרו של ביטוח אינו גורע מחבותה של המשיבה ( ע"א 119/86 קני בתים בע"מ הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, פד"י מו (5) 727; ע"א 7727/02 קרנש נ' נחומי (2002) ( להלן: "עניין קני בתים" ו"עניין קרנש" בהתאמה).
כלל מנויי המשיבה נפגעים מהיעדר הכיסוי הביטוחי, אולם הנזק המשמעותי ביותר נגרם ללקוחות שנפגעו ונותרים ללא כיסוי ביטוחי.
לקוח המתקשר בעסקה עם מכון כושר מצפה מכללא, כי מכון הכושר יעמוד בכל דרישות הדין החלות על הפעלת מכוני כושר. סביר כי לקוח אשר היה יודע כי מכון הכושר אינו עומד בדרישות הדין, היה מסכים לשלם סכום נמוך יותר תמורת השימוש במתקני מכון הכושר.
מבקשת – נפגעה ביום 15.7.15 בעת שהשתתפה בשיעור או אימון כושר ועיצוב הגוף ( אימון מדרגה) במכון כושר של המשיבה בעיר ראשון לציון. הפגיעה, קרע נרחב בשריר הסובך בשוק רגלה השמאלית ( מסמכים רפואיים בקשר לפציעה צורפו כנספחים 5-3 לבקשת האישור. המבקשת טופלה בפיזיותרפיה, הייתה מנועה מעבודה משך יותר מחודשיים ונותרה עם נכות צמיתה.
מבקש 2– נפגע ביום 6.8.15 בתאונה שארעה במהלך אימון במכון כושר של המשיבה בעיר גבעת שמואל. הפגיעה, קרע בגידים המיישרים במרפק היד הימנית ( מסמכים רפואיים בקשר לפציעה צורפו כנספחים 7-6 לבקשת האישור). למבקש אושרו 30 ימי מחלה.
(להלן: "המבקשת" ו"המבקש", בהתאמה).
המבקשים פנו למשיבה על מנת לקבל את פרטי המבטחת בהתאם לפוליסה אותה מחויבת המשיבה לרכוש ונענו כי למשיבה אין ביטוח לפי חוק הספורט ( ר' תצהיר ב"כ המבקשים, עו"ד בנימין פרלמן). כתוצאה ממחדלה של המשיבה המבקשים לא יוכלו לקבל פיצוי על נזקיהם. למחרת הגשת בקשת האישור הגישו המבקשים בקשה לתיקון בקשת האישור על דרך הוספת ראיה. ביום 3.6.16 התרתי את התיקון המבוקש. הראיות שצורפו הן מכתבי עו"ד ענבל שחר מטעם המשיבה בענייניהם של כל אחד מהמבקשים החוזרים בכתב על שנאמר לב"כ המבקשים בעל פה.
הקבוצה שבשמה הוגשה בקשת האישור היא "כל לקוח של מכון כושר של המשיבה אשר המשיבה לא ביטחה אותו בביטוח לפי סעיף 2 לתקנות הספורט ( ביטוח) תשנ"ה- 1994 החל משבע שנים קודם להגשת הבקשה ועד להגשת התביעה לאחר אישורה כייצוגית" ( סעיף 2 בבקשת האישור).
העילות בגינן הוגשה בקשת האישור - הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 בפקודת הנזיקין [ נוסח חדש], באופן שהופרו הוראות חוק מכוני כושר, חוק הספורט ותקנות הספורט. ההפרה גרמה לנזק של העדר כיסוי ביטוחי לו זכאים חברי הקבוצה; השבה מכוח עשיית עושר ולא במשפט.
הסעדים שנתבעו בבקשת האישור - להורות למשיבה לבטח את כל לקוחותיה בפרטי הביטוח לפי תקנות הספורט לפחות בסכומים המזעריים הקבועים בדין; לפצות כל לקוח אשר אירע לו מקרה ביטוח, בסכום הביטוח שהיה מקבל אילו היה מבוטח; לחילופין מתבקש להורות על כל סעד לטובת הקבוצה בהתאם לסעיף 20 בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות").
את הנזק עצמו יש לחשב באופן פרטני, וניתן לעשות זאת בהתאם למנגנונים הקבועים בסעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות, ובפרט על ידי מינוי ממונה ( שיכול שיהיה רופא מומחה) לשם קביעת הזכאות.
המבקשת מעריכה את הנזק שנגרם לה בגובה הסכומים שהייתה זכאית לקבל בהתאם לפוליסה אילו זו הייתה מונפקת לטובתה - 6,064 ₪ (758 ₪ לשבוע * 8 שבועות) בגין תקופת אי הכושר, 5,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות, ו-28,445 ש"ח בגין נכותה הצמיתה.
המבקש מעריך את הנזק שנגרם לו בגובה הסכומים שיכול היה לקבל בהתאם לפוליסה אילו זו הייתה מונפקת לטובתו - 3,032 ₪ (758 ₪ לשבוע * 4 שבועות) בגין תקופת אי הכושר ו- 500 ₪ בגין הוצאות רפואיות.
התובענה מתאימה וראויה להתברר כתובענה ייצוגית.
בקשת האישור הוגשה בהתאם לפרט 1 בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות.
בתשובה לתגובת המשיבה טענו המבקשים טענות נוספות
אין מחלוקת כי המשיבה אינה רוכשת ביטוח אשר מכסה נזק ל"לקוחות המשיבה אשר אירעה להם ' תאונה' בעת פעילות ספורטיבית בחדר הכושר" וכי הביטוח מכסה אך במקרה בו יש אחריות כלשהי של המשיבה לתאונה, שאז חל ביטוח צד ג' או ביטוח אחריות מקצועית ( סעיף 133 לתשובת המשיבה ( להלן: "התשובה")).
המבקשים מקבלים את טענת המשיבה, כי רכישת כיסוי ביטוחי לכיסוי נזקי הלקוחות האמורים כרוכה בהוצאה כספית גדולה, אותה המשיבה חוסכת כיום. המבקשים מסכימים כי מדובר בעלות המסתכמת במיליוני שקלים מידי שנה ( סעיף 53 לתשובה).
אין מחלוקת כי " החובה המוטלת על מכון כושר היא להבטיח כי המתאמנים ... מכוסים בפרטי הביטוח ובסכומי הביטוח המינימליים כפי שמגדיר חוק הספורט והמפורט בתקנות הספורט" ( סעיף 40 לתשובה).
הביטוח שהמשיבה עורכת אינו עונה על דרישותיו המהותיות של חוק הספורט שכן אינו מבטח את לקוחותיה, אלא רק את המשיבה, כך שאין ללקוחותיה ביטוח ל"מקרה ביטוח" שהמשיבה אינה אחראית לו ברשלנות.
הביטוח לפי חוק הספורט, מחייב עריכת ביטוח לתשלום פיצוי מוגדר ללא צורך בהוכחת חבות ( רשלנות). בביטוח לפי חוק הספורט – המבוטח הוא הלקוח ולא מכון הכושר.
חברי הקבוצה אינם " מרוויחים" דבר כתוצאה מכך שהמשיבה רוכשת ביטוח צד ג' או ביטוח חבות מקצועית – שהרי כל משמעות הביטוחים הנ"ל היא העברת נטל התשלום מהמשיבה לחברה שמבטחת אותה. הניזוק יהיה זכאי לאותו סכום פיצוי, בין אם יהיה ביטוח כאמור בתוקף, ובין אם לאו.
הביטוח לפי חוק הספורט. נועד להקנות לחברי הקבוצה פיצוי כאמור, בנוסף לכל זכאות העומדת להם מכוח ביטוחים אחרים ובנוסף לזכאות לפיצוי מכל גורם אחר, לרבות זכאות לפיצוי מכוח חוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה-1995.
אשר לאבחנת המשיבה בין ביטוח לפי חוק הספורט לבין ביטוח המכונה " ביטוח תאונות אישיות" - בקשת האישור עניינה דרישה כי המשיבה תבטח את לקוחותיה מפני " מקרה ביטוח", בהתאם לחוק הספורט והתקנות מכוחו אשר קובעים את פרטי הביטוח וסכומי הביטוח. המבקשים אינם חולקים על כך שניתן לכנות את הביטוח גם בכל שם אחר, אולם נהוג לכנות את הביטוח " תאונות אישיות" כמטבע לשון ( כך למשל בע"א 53676-06-14 פלוני נ' מתנ"ס עמותה לפעילות קהילתית מגאר (11.1.15) (להלן: "עניין פלוני") התייחס כב' בית המשפט לביטוח בהתאם לחוק הספורט כ"ביטוח תאונות אישיות", ובדומה בת"א 34767-04-10 חמיאס ואח' נ' מועצה אזורית מרחבים (24.2.13)).
אשר לטענת המשיבה בדבר שינוי סדרי עולם והעלאת מחירים - המשיבה לא הציגה ראיה כלשהי לכך שיש גופים אחרים הנוהגים כמותה. במקרים בהם מכוני כושר אחרים לא ביטחו את לקוחותיהם כדין נקבע כי עליהם לפצות את הלקוחות בשל כך ( ר' למשל, ת"א ( נצ') 5605-05-08‏ ‏רבנוב נ' סקבורצוב (28.7.14) ( להלן: "עניין רבנוב") ות"א ( חי') 15221-02-16 פלוני נ' גוף בתנועה - מועדון כושר ובריאות בע"מ (1.5.17)). כך גם הוטלה אחריות על גורמים אחרים אשר נמנעו מעריכת ביטוח בהתאם לחוק הספורט ת"א ( חי') 24057/99 אבו חוסיין גמאל נ' עמותת אחים עוזייר רומאנה (21.1.05)). עילת תביעה זו אינה ייחודית למכוני כושר, והיא חלה על מגוון גורמים שחלה עליהם חובה לרכוש ביטוח לפי חוק הספורט ( ר' עניין פלוני, ת"א ( שלום ב"ש) 7403/99 וקנין נ' התאגדות לתרבות גופנית הפועל ב"ש (23.3.05); ת"א ( שלום חיפה) 22819/01 וולרו נ' זגה אדית (28.5.06); ת"א ( שלום ראשל"צ) 3988/09 חכים נ' בורי (30.11.11)).
ניתן ללמוד מת"א ( ת"א) 35201-03-10 ברודנר נ' איי.איי.ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ (30.1.14) שבעבר (2007) נהגה המשיבה לבטח את לקוחותיה בביטוח כדין.
מטענות המשיבה עולה כי היא החליטה במודע שלא לבטח את לקוחותיה בביטוח לפי חוק הספורט, על מנת להציג את המנוי אצלה כאטרקטיבי יותר מאשר המנוי של המתחרים שלה, אשר נוהגים לרכוש ביטוח כדין. זוהי התנהלות נפסדת, אותה ראוי למנוע.
הוכחת הנזק - בשלב בקשת האישור אין המבקשים חייבים להוכיח את שיעור נזקיהם, אלא לכל היותר כי " לכאורה נגרם לו נזק" (ס' 8 בחוק תובענות ייצוגיות). לכל לקוח של המשיבה נגרם נזק, בין אם התרחש לו מקרה ביטוח ובין אם הוא רק בסיכון כי מקרה כאמור יתרחש בעתיד.
נזקי המבקשת - בהתאם לסעיף 86 לפקודת הנזיקין וסעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי, הזכות לקבלת פיצוי מכוח פוליסה לפי חוק הספורט, אשר המבוטח בה הוא לקוח של המשיבה, אינה מתקזזת אל מול פיצוי מהמשיבה מכוח " מטריית הביטוחים" שהיא עורכת ( ביטוחים אשר נועדו להעניק לה כיסוי במקרה של חבות שלה) או בשל קבלת פיצוי מהמל"ל.
בניגוד לנטען בסעיף 84 לתשובה, המבקשת לא " ויתרה" על טענת הנכות או " השמיטה אותה" מהתביעה לקבלת פיצוי מהמוסד לביטוח לאומי – אלא שאין לה זכות לקבל פיצוי בגין " נכות" לפי הפרק ו' לחוק הביטוח הלאומי. נדמה כי המשיבה נקלעה לכלל טעות, וסברה כי מדובר בתביעה מכח פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי שעניינו " ביטוח נפגעי עבודה".
נזקי המבקש - המבקש לא טען כי מגיע לו פיצוי על מלוא מצבו הרפואי מכוח פוליסה לפי חוק הספורט. טענתו הייתה כי נפגע באירוע תאונתי ביום 6.8.15 ( אירוע שאינו שנוי במחלוקת אשר מתועד ומוכח גם במסמך שהמשיבה עצמה צרפה בעמ' 78 לתגובתה). אין מחלוקת כי המבקש היה כשיר לעבודה עד לתאונה ביום 6.8.15. למבקש ניתן אישור מחלה מיום 6.8.15 ועד יום 4.9.15 ( נספח 7 לבקשת האישור). אף אם התאונה מיום 6.8.15 היוותה רק " אירוע הדק" ואף אם המבקש היה בעל " גולגולת דקה", אי הכשירות של המבקש " לעסוק במקצועו או במשלח ידו באורח מלא או חלקי" התרחשה בעקבות פגיעתו באירוע מיום 6.8.15, בעת שעסק בהרמת משקולות במכון הכושר של המשיבה. הביטוח מכח חוק הספורט אותו היה על המשיבה לרכוש עבור המבקש, אמור לכסות אף תקופת אי כושר, ככיסוי נפרד ועצמאי, ללא תלות בקיומה של נכות עקב מקרה הביטוח.
יש להצמיד את הסכומים הנקובים בתקנות הספורט למדד - הסכומים המפורטים בתשובה ( למשל בסעיף 80) מבוססים על הסכומים הנומינליים הנקובים בתקנות הספורט, ומכאן כי מדובר בחישוב שגוי. (ר' בהקשר זה עניין רבנוב, ס' 30-29 וכן עניין פלוני).
טענת המבקשים בסיכומיהם
המשיבה נהגה משך שנים לבטח את לקוחותיה בביטוח לפי דרישות חוק הספורט לעניין פרטי הביטוח וסכום הביטוח ( ר' נספח 2 למסמכי גילוי המסמכים, שהוגשו בבקשה מיום 16/1/18). ככל הנראה מטעמים של חסכון כספי, החליטה המשיבה להפסיק לרכוש ביטוח לפי חוק הספורט, החל משנת 2009. המשיבה המשיכה להצהיר בפני רשויות מקומיות שונות שיש ברשותה כיסוי ביטוחי לפי חוק הספורט ( התברר כי גם בשנים 2017-2016 המשיבה הצהירה בפני שתי רשויות מקומיות לפחות כי היא מבטחת את לקוחותיה בפרטי הביטוח ובסכומי הביטוח שנקבעו בחוק הספורט. כן הצהירה המשיבה כי יראו כל פעילות המבוצעת בסניפיה כפעילות לפי חוק הספורט ( סעיפים 1-2 ל"תצהיר" שגיא אולמן מיום 13.11.16 סניף רעננה, וסעיפים 2-3 ל"תצהיר" יפעת פנקר מיום 17.5.17 סניף אשדוד). שניהם הוגשו בבקשה מיום 16.1.18. עובדות אלו הוסתרו בתצהירה של עו"ד שידלובסקי והתגלו לאחר מכן במסגרת הליך גילוי המסמכים)).
בניגוד לטענת המשיבה, מכוני כושר אחרים נוהגים לבטח את לקוחותיהם בביטוח לפי חוק הספורט (נספח א' לבקשה מיום 29.10.17 ) ולפסיקה שאוזכרה בעניין רבנוב ובעניין גוף בתנועה). קבלת טענת המשיבה תוביל לכך שמכוני כושר יפסיקו לרכוש ביטוח לפי חוק הספורט, ושלקוחות של מכוני כושר אשר יארע להם מקרה ביטוח, לא יזכו לפיצוי המגיע להם.
המשיבה לא הציגה כל נתון בדבר תביעות לפי הפוליסה בשנים בהן הייתה בתוקף. לשם הדוגמה, אם נבחן את הפוליסה של שנת 2007 – ניתן להיווכח כי כל הפרמיה שהמשיבה שילמה עבור שנה זו היתה 152,532 ₪ עבור 45,000 מנויים, ואילו הפיצוי שנפסק בעניין ברודנר לבדו עמד על 32,879 ₪ - 21% מהפרמיה השנתית.
התצהיר המשלים - יש להתעלם מכל הטענות החדשות אשר נטענו בתצהיר, בהיותן ניסיון להרחבת חזית אסורה, ובכלל זה להתעלם מהטענות המשפטיות שנטענו באצטלה של תצהיר עובדתי. המשיבה ביקשה להגיש תצהיר ובו התייחסות לשאלות אשר עלו בדיון. בפועל, המשיבה ניסתה להציג מצג מסולף לפיו אף לקוח של המשיבה לא היה יכול להיות זכאי לפיצוי מכח חוק הספורט. אין לקבל את הנטען, בהיעדר פירוט של המקרים, אשר מונע כל אפשרות לבחון את הטענות ( המשיבה סירבה לגלות פרטים אלה במסגרת גילוי המסמכים, ובית המשפט החליט שהדברים אינם נחוצים לשם הכרעה בבקשת האישור).
סיכומי תשובה
אין להידרש לתיקון לחוק הספורט מיוני 2018 ממספר טעמים:
מדובר בהרחבת חזית, ולמבקשים לא הייתה אפשרות להתייחס לטענות במסגרת סיכומיהם.
מבחינה מהותית – סעיף 7 לחוק הספורט, והתיקון לו, עניינם השתתפות בתחרויות ספורט. תיקון סעיף 7( א1) לחוק הספורט ( אשר נחקק לראשונה בשנת 2016) מחריג רשימה סגורה של מקרים בהם אין חובה לבטח " ספורטאים" בעת השתתפות בתחרויות. פעילות במכון כושר, בגינה משולמת תמורה למכון הכושר, אינה בכלל חריגים אלה. בהתאם לדברי ההסבר לתיקון, אליהם הפנתה המשיבה, המטרה היא למנוע כפל ביטוח שהגוף אחר רכש לטובת הספורטאי, או שהספורטאי רכש לעצמו. כפי שהמשיבה טענה, מכוני כושר אינם " גופי ספורט" ולקוחותיהם אינם " ספורטאים" מכח חוק הספורט. התיקון לחוק הספורט, אינו גורע מחובתם של מכוני כושר להמשיך לרכוש ביטוח כפי שהיה עד עתה. כל השינוי נוגע אך ורק להשתתפות בתחרויות ספורט, ולא של " מכון ספורט".
מדובר בתיקון אשר נועד לשנות מצב קיים, ולא בתיקון אשר נועד להבהיר את המצב המשפטי בעבר – כך שאין בו כדי להשליך על התקופה שעד לתיקון.
לעניין הטענה כי חלק מהאחריות מוטלת על כתפי רשויות הרישוי ( ס' 13 לסיכומים) – ראשית, אין בטענה זו כדי להשפיע על ההסדרה העתידית הנדרשת. שנית, המשיבה לא טענה עד לסיכומיה כי קיים מעוול נוסף שראוי היה לצרפו להליך ולא ביקשה לשלוח הודעה לצד ג'.
תמצית טענות המשיבה
תמצית התשובה
אין חובה בדין על המשיבה לבטח את לקוחותיה בביטוח " תאונות אישיות". מטריית הביטוחים שעורכת המשיבה לבאים בשעריה, כולל לקוחותיה, נרחבת ומיטיבה בהרבה.
חוק הספורט, חוק מכוני כושר וחוק רישוי עסקים אינם מטילים על מכוני כושר לערוך ביטוח " תאונות אישיות" דווקא. חובתה היחידה היא לפעול על פי רישיון עסק שניתן לה. עיון בהוראות חוקים אלה מעלה כי חובת הביטוח הנטענת אינה חלה על המשיבה. חובת היחידה היא לפעול לפי רישיון העסק.
עניינו של חוק מכוני כושר הוא להבטיח קיומו של ביטוח לספורטאים הנוטלים חלק בפעילות מכון הכושר, בפרטי הביטוח ובסכומי הביטוח המזעריים הקבועים בתקנות הספורט, בלבד.
המשיבה מעניקה ביטוחים הכוללים רשימה ארוכה בהרבה של " פרטי ביטוח" ומעניקה לבאים בשעריה סכומי ביטוח גבוהים בהרבה מהדרישה המזערית של המחוקק.
חוק רישוי עסקים אינו " מייבא" את ההסדר הביטוחי הקבוע בחוק הספורט. המחוקק בחר " לייבא" לחוק מכוני כושר 2 אלמנטים בלבד המוגדרים בתקנות 2 ו-3 בתקנות הספורט - " פרטי הביטוח" ו"סכומי הביטוח המזעריים". כל זאת, כתנאי לקבלת רישיון עסק.
המחוקק החיל על מכוני הכושר רק את פרטי הביטוח וסכומי הביטוח המזעריים שבתקנות הספורט. זאת מתוך רצון לוודא כי אכן קיים כיסוי ביטוחי מינימלי שיעמוד לפחות על הסכומים והפרטים שבחוק הספורט ותקנות הספורט. המחוקק לא נקט לשון " תאונות אישיות".
המשיבה מבטחת את כלל לקוחותיה והבאים בשעריה, בשני סוגי ביטוחים:
ביטוח צד ג' - במסגרתו מבוטחים לקוחות המשיבה בכיסוי מקרה ביטוחי ( לרבות, אך לא רק, אלה המפורטים בביטוח על פי חוק הספורט) עד לגובה של 40,000,000 ₪ למקרה ( ר' העתק פוליסת ביטוח, צד ג' שמעניקה המשיבה, נספח 1 לתגובת המשיבה).
ביטוח חבות מקצועית – במסגרתו מבוטחים לקוחות המשיבה בכיסוי מקרה ביטוחי ( המרחיב את ביטוח צד ג' למקרים נוספים) עד לגובה של 8,000,000 ₪ למקרה. (העתק פוליסת ביטוח, חבות מקצועית שמעניקה המשיבה, נספח 2 לתגובה).
הכיסוי הביטוחי שבידי המשיבה, רחב עשרות מונים מהכיסוי הביטוחי כמפורט בחוק הספורט.
ביטוח על פי חוק הספורט מגביל את הכיסוי לספורטאים בלבד ואף בחלק מפרטי הביטוח עושה הבחנה בין הספורטאים על פי גילם, בעוד שהכיסוי הביטוחי שמעניקה המשיבה חל על כל אדם, ללא הגבלת גיל.
גובה סכומי הפיצוי שמבוטח יכול לקבל, בעודו מבוטח לפי חוק הספורט קטן באופן משמעותי מזה שהוא מבוטח בו על ידי המשיבה ( באמצעות ביטוח חבות מקצועית וביטוח צד ג' כמתואר לעיל).
ביטוח אבדן כושר עבודה לפי חוק הספורט מוגבל לסכום פיצוי זניח כמעט, וחל רק מן היום ה- 11 להיעדרות מן העבודה. הביטוח המוענק על ידי המשיבה אינו מוגבל ( עד לתקרה של 40,000,000 ₪), ולכן יש בו כדי לפצות מי שנפגע כושר העבודה שלו מן הרגע הראשון ועד אחרון ימיו, וסכום הפיצוי יבטא את הפסד השתכרותו האמיתי.
פרטי הביטוח המפורטים בחוק הספורט מוגבלים למקרים נקודתיים ומעטים ( מוות של ספורטאי, נכות של ספורטאי, אשפוז של ספורטאי וטיפול רפואי בו, נזק לשיניו של ספורטאי, אי כשירות של ספורטאי לעסוק במקצועו או במשלח ידו, באורח מלא או חלקי וגרימת נזק לצד ג').
לעומת זאת, פוליסות הביטוח שבידי המשיבה מכסות את כל הפגיעות האפשריות, ללא " רשימה סגורה" ובכללם המקרים הקבועים בחוק הספורט ואף מקרים רבים נוספים. בכיסוי הביטוחי של המשיבה נכללים גם נזקים כגון נכות זמנית, כאב וסבל ועוד, ואפילו כאלה שכלל אינם נזקי גוף, אף לא נזקים תאונתיים כלל ( לדוגמה, אם מתאמן בחדר הכושר של המשיבה סבל מנזק כספי כתוצאה מייעוץ לא מתאים שקיבל במסגרת הפעילות במועדוני המשיבה ( בלא שקרתה תאונה!), יהא זכאי לפיצוי עד לגובה של 8 מיליון ₪).
כמו כן וכפי שתואר לעיל, פוליסת הביטוח כוללת לא רק את לקוחותיה של המשיבה אלא גם את כל הבאים בשעריה ( ללא קשר לשימוש ישיר במתקניה ו/אט בשירותיה).
משמעותה הכלכלית של הטלת חובת ביטוח " תאונות אישיות" על המשיבה, היא הוצאות כספיות גבוהות המסתכמות במיליוני שקלים מדי שנה, מה שבהכרח ישפיע באופן מהותי על הכדאיות הכלכלית של הפעלת מכוני הכושר ועלול לשנות את פני הענף בכללותו. פרשנות המבקשים תפגע ב"קבוצה", וגם תגרום פגיעה קשה ובלתי מידתית במכוני הכושר.
מטרת המחוקק בחוק ובתקנות הייתה להבטיח כי הספורטאים הלוקחים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות על ידי אגודות ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד יבוטחו בסוגי ובסכומי הביטוח שבתקנות. אולם אין ולא הייתה למחוקק כוונה ישירה או משתמעת להחלת חובה לבטח את אותם הספורטאים בביטוח נוסף על הנוהג הקיים בענף, מסוג " תאונות אישיות" דווקא.
במקרים בהם הייתה למחוקק כוונה להתייחס למונח " ביטוח תאונות אישיות" עשה כן במפורש במספר דברי חקיקה ( ר' דוגמאות בסעיפים 27-25 לתגובת המשיבה), ואף בחוק הספורט עצמו, אך בהקשר אחר לגמרי ( הנוגע לביטוח תלמידים שהם ספורטאים, ס' 7(א1)(3)), והדבר גם תואם את דברי ההסבר לחוק ( עמ' 174 להצעת החוק).
לידיעת המשיבה, אין רשות מקומית אשר מתנה מתן רישיון להפעלת עסק למכון כושר, בקיום ביטוח מסוג " תאונות אישיות". הרשויות המקומיות בישראל מעניקות דרך שגרה רישיונות עסק למכוני הכושר המחזיקים בביטוחים כדוגמת אלה של המשיבה ואף בביטוחים נחותים מהם, ובלבד ש"פרטי הביטוח" ו"סכומי הביטוח" תואמים לדרישת החוק ( ס' 39 בתשובה).
החובה המוטלת על מכון כושר היא להבטיח כי המתאמנים הלוקחים חלק בפעילות, מכוסים בפרטי הביטוח ובסכומי הביטוח המינימליים כפי שמגדיר חוק הספורט והמפורט בתקנות הספורט ( ס' 40 לתגובה).
המחוקק הותיר במפורש בידי המשיבה את זכות הבחירה באשר לסוג הביטוח, והכל כל עוד היא אכן עומדת בדרישת חוק הספורט לבטח את הלקוחות, בפרטי הביטוח המינימליים ובסכומים המינימליים, בהתאם למפורט בתקנות הספורט.
תמצית הטענות בסיכומים
בתיקון לחוק הספורט משנת 2018 שהתקבל בכנסת ביום 25.6.18 צומצמה עוד יותר חובת הביטוח לספורטאים ובסעיף 7( א1)(4) נקבע כי אין עוד חובת ביטוח של "ספורטאים המשתתפים בפעילות ספורט שאין בעדה תשלום שכר או כל תמורה אחרת" (חוק הספורט ( תיקון מס' 15), התשע"ח-2018, ס"ח 2728 מיום 1.7.18 ( להלן: "תיקון 15 לחוק הספורט"). התיקון מוציא מתחולת חובת הביטוח את כל מי שאינו מקבל שכר עבור עיסוקו הספורטיבי, כולל, את כל המתאמנים בחדרי כושר, דוגמת לקוחותיה של המשיבה.
בדברי הסבר להצעת החוק לתיקון 15 לחוק הספורט נכתב כי לרשימת הספורטאים שהביטוח אינו חל עליהם הוספו "ספורטאים... הנוטלים חלק בספורט עממי ללא כל תמורה...", וזאת מן הטעם הברור כי המצב הביטוחי הקיים, בהחלט משקף את אופי הפעילות נשוא העניין ואת רמת הסיכון שבפעילות ( הצעת חוק הספורט ( תיקון מס' 15) (הוראות לעניין ביטוח), התשע"ח-2018 ה"ח 774 מיום 2.5.18 ( להלן: "הצעת חוק תיקון 15 לחוק הספורט")).
עוד נקבע בתיקון לחוק הספורט כי אין חובת ביטוח לגבי ספורטאי אשר יש לו ביטוח אחר, ובלבד שבביטוח זה יהיו " פרטי הביטוח" ו- "סכומי הביטוח" המפורטים בתקנות ( סעיף 7( א)(2)).
המבקשים תומכים את טענותיהם בשתי החלטות של ערכאות נמוכות אשר לכאורה תומכות בפרשנותם:
בעניין " פלוני", מדובר בהחלטת ביניים בטענה מקדמית, שם בית המשפט לא נדרש לסוגיה לגופה משום שהתביעה נמחקה;
עניין רבנוב לא עסק בפירוש היקפה של חובת הביטוח, אלא במעמדה של התובעת שם כ"לקוחה" של " מכון הכושר" (בית המשפט דחה את הטענה כי התובעת לא הייתה " לקוחה" של מכון הכושר אלא " מתעמלת אקראית"). כמו כן, בית המשפט שם קיבל באופן חלקי את הטענה כי החובה הוטלה על רשות הרישוי ולא על מכון הכושר, ולכן הטיל 50% מן האחריות על רשות הרישוי.
קבלת עמדת המבקשים סותרת את ההיגיון הכלכלי והפרקטיקה הנוהגת - המשיבה הוכיחה באמצעות ניתוח של נתוני אמת כי במצב הביטוחי הקיים אצל המשיבה, נדירים מאוד המקרים בהם " נפגע" שהיה עשוי להיות זכאי תיאורטית לפיצוי לפי חוק הספורט לא קיבל פיצוי בגין טענת נזק מהביטוחים שבידי המשיבה. (ר' תצהירה של הגב' שידלובסקי מטעם המשיבה).
הוכח כי המשיבה נוהגת בהתאם להוראות הדין ואין מדובר בשינוי מדיניות זו או אחרת. דווקא קבלת עמדת המבקשים תשנה ותעוות את כוונת המחוקק ותטיל על המשיבה ודומותיה חובות שברור שלא הייתה למחוקק כל כוונה להחיל עליהן.
העדר עילת תביעה אישית
המבקשים נעדרי עילה אישית.
המבקשים הסתירו עובדות מהותיות בנוגע למצבם הרפואי והמשפטי, באופן ששמט את הקרקע מתחת לתביעתם האישית, (קל וחומר כמייצגי קבוצה).
תביעתו של המבקש היא ניסיון לקבל דבר במרמה. לאחר שהתקבלו כל תיקיו הרפואיים, ובניגוד למסמכים החלקיים שצורפו לבקשת האישור ( נספחים 6 ו-7 לבקשת האישור), התברר כי " פציעתו" היא בעיה כרונית ישנה במרפקו הימני. יש לדחות את תביעת מבקש 2 תוך חיובו בהוצאות לדוגמה.
המבקשת1 - מעיון במסמכים הרפואיים שצרפה המבקשת ( נספח 4 לבקשת האישור), עולה שלא קיימת קביעה רפואית כי נותרה לה נכות. המבקשת קיבלה פיצוי מהמל"ל באופן שמיצתה זכויותיה ותביעתה זו נבלעת בתגמולי המל"ל.
לא קיימת " קבוצה".
ה"קבוצה" בבקשת האישור הוגדרה באופן גורף וכוללני, וכוללת את כל לקוחות המשיבה שביקרו בסניפיה השונים, ללא יוצא מן הכלל.
גם אם ניתן להגדיר קבוצה כאמור, הרי שכל אחד מחברי הקבוצה סובל מנזק ייחודי, שונה מרעהו, אם בכלל, ומשכך מתחייב בירור וחקירה פרטנית ונפרדת של כל מקרה וטענה בנפרד, מבחינה עובדתית, רפואית ומשפטית, לפי סוג המאפיינים הספציפיים והייחודיים לכל מקרה. לא בכדי לא הציגו המבקשים מנגנון מעשי לאיתור וזיהוי חברי הקבוצה, ורק מטעמים אלו כבר נדחו בעבר בקשות לאישור תובענות כייצוגיות.
לכן, ברי כי לא ניתן לברר תביעות כאלה, אלא בדרך של הגשת תביעות פרטניות על מנת למצות את מלוא הסעד ( ככל שקיים), בפרט בתביעות בגין נזקי גוף בהן הסכומים הנתבעים משמעותיים ועלולים להגיע לאלפי ואף עשרות רבות של אלפי שקלים למקרה בודד ( כפי שאף ניתן לראות מן הנתונים שהמבקשים בעצמם ציינו, כדוגמת עניין ברודנר ( ס' 18 לסיכומים) אשר בעניינו נפסק פיצוי בסך 32,879 ₪).
ניהול התובענה עלול לפגוע בוודאות קרובה באינטרסים של חברי הקבוצה, בכך שלמעשה יקופחו מספר גדול של תובעים אשר הפיצוי הפוטנציאלי עבור הנזק שהתגבש בעניינם לכאורה, וככל שהוכיחו את טענותיהם, גבוה מסכום הפיצוי שייפסק במסגרת התובענה הייצוגית.
ניתוח מקרי האמת אשר אירעו בתקופה הרלוונטית מגלה כי כל הלקוחות אשר נפגעו בנסיבות רלוונטיות קיבלו פיצוי ( מעל ומעבר לנדרש בחוק הספורט), למעט שניים, לכן מדובר בעניין תיאורטי אקדמי, שאין לאיש כל עניין ממשי בו.

דיון
התנאים לאישור תובענה ייצוגית
ההליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא הליך מקדמי אשר בית משפט נדרש לו על מנת להכריע בשאלה האם יש מקום לדון בתובענה שהוגשה במסגרת ההליך של תובענה ייצוגית. לשם כך, יש לבחון האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית.
סעיף 3( א) בחוק תובענות ייצוגית קובע כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה". התוספת השנייה בחוק מאפשרת הגשתה של "תביעה כנגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינם לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" ( ר' פרט 1 בתוספת השנייה). בקשת האישור שלפניי הוגשה לפי פרט 1 בתוספת השנייה בחוק, שעל כן מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 3( א) בחוק תובענות ייצוגיות.
סעיף 3( ב) בחוק תובענות ייצוגיות קובע כי " הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט", וסעיף 8 שבו קובע את התנאים המצטברים אשר בהתקיימם יאשר בית המשפט את בירורה של תובענה כתובענה ייצוגית. וכך נקבע בסעיף 8 בחוק תובענות ייצוגיות:
"(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:
(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;
(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;
(3) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בעניין זה;
(4) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב".
להלן אבחן התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 8 בענייננו.

סעיף 8( א)(1) - האם התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, והאם יש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה
לעניין השאלה המשותפת, ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי (5.7.12) ( להלן: "עניין עמוסי") התעוררה שאלת פרשנותן של פוליסות לביטוח חיים שכללו כיסוי בגין נכות תאונתית. באותו עניין נקבע:
"... יש להדגיש כי נוסח סעיף 8( א)(1) קובע שהתובענה הייצוגית נדרשת לעורר שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה. נוסחו של סעיף זה אינו דורש כי משקלן של השאלות המשותפות לחברי הקבוצה יהיה גבוה ממשקלן של השאלות האינדיבידואליות, אלא די בכך שקיימות שאלות משותפות כלשהן".
כמו כן נקבע בעניין עמוסי לעניין שאלת ההערכה האם קיימת אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה כך:
"בשלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית, נדרש בית המשפט להעריך אם יש אפשרות סבירה כי השאלות העובדתיות והמשפטיות הנדונות יוכרעו לטובת קבוצת התובעים. הרציונאל המנחה העומד בבסיסה של דרישה זו הוא שתובענה ייצוגית חושפת את הנתבע לסיכון כי יידרש לשלם את הסכומים הנתבעים בתובענה לקבוצה רחבה של תובעים, תוך שהוא נושא בנטל כלכלי רב ( מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, פס' 10 לפסק דינו של השופט ( כתוארו אז) גרוניס (26.4.2010) ( להלן: פרשת קו מחשבה)). סיכון זה מלווה בעלויות נוספות לנתבע בדמות פגיעה במוניטין, הצורך בהתאמת הדו"חות החשבונאיים לסיכון אליו הוא חשוף, הוצאות משפטיות גבוהות וכדומה ( אלון משפטים מא 5, 14 (2011)). לפיכך, מקום שבו אין הצדקה לחשיפת נתבעים לסיכון זה, לאמור: כאשר לא קיימת אפשרות סבירה לכך שקבוצת התובעים תזכה לבסוף בתביעה, קבע המחוקק כי תביעות אלו כלל לא יאושרו כתביעות ייצוגיות.
אשר על כן, ברי כי תכלית החוק היא להורות לבית המשפט לבצע בחינה מקדמית של סיכויי התובענה לשם הגנה מידתית על זכויות הנתבעים. לעניין זה, די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת ' אפשרות סבירה' להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה".
ברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11.4.13) התייחסה כבוד השופטת ברק-ארז לחשיבות ולסכנות שבניהול תובענה ייצוגית, וקבעה בין היתר את הרף בו נדרש לעמוד התובע הייצוגי המבקש לאשר את תביעתו כייצוגית:
"41. מטרתו של שלב מקדמי זה היא למנוע אישורן של תובענות סרק, וזאת מבלי להרתיע תובעים מהגשת תובענות ייצוגיות צודקות. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה - ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד - כי הוא עומד בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובכלל זה בדרישה לקיום עילת תביעה ...
על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו. בשונה מן התובע בתביעה רגילה, המבקש לאשר תובענה כייצוגית אינו יכול להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי. במקרה הצורך, המבקש צריך לתמוך את טענותיו בתצהירים ובמסמכים הרלוונטיים. בית המשפט שדן בבקשה נדרש להיכנס לעובי הקורה, ולבחון היטב – משפטית ועובדתית – האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית ( עניין מגן וקשת, בעמ' 328; עניין רייכרט, בעמ' 292-291). מבחנים אלה לא נקבעו בעלמא, אלא נועדו להביא לשימוש מושכל בכלי התובענה הייצוגית, לנוכח השפעתו המכרעת על הנתבעים ועל התנהלותם העסקית, כמוסבר לעיל.
...
59. ...התובענה הייצוגית אינה צריכה להציב מחסום גבוה בפני תובעים ייצוגיים, וכי יש להביא בחשבון את פערי המידע הקיימים בין הצדדים. עם זאת, אין משמעות הדברים שהנטל המוטל על התובעים הייצוגיים יהיה קל כנוצה. על התובע הייצוגי להרים נטל ראשוני – נטל שיש לתת לו משמעות, מבלי שיהיה כבד מנשוא, תוך שבית המשפט נותן דעתו, בכל מקרה ומקרה, לקושי היחסי העומד בפני התובע הייצוגי כאשר הוא נדרש להוכיח את תביעתו לכאורה". ( שם, בפסקאות 41-39 ו-59).
(ראה גם עע"מ 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל - משרד האוצר, [פורסם בנבו] בפסקה 13 (6.9.11), רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, בפסקה 1 (26.4.10) ורע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 291(2001)).
השאלות המשותפות והסיכוי שיוכרעו לטובת הקבוצה
האם הביטוח שנקבע בחוק הספורט ובתקנות הספורט הוא ביטוח מסוג ביטוח תאונות אישיות, והאם זהו הביטוח הנדרש על פי סעיף 2 ד(א)(1) בחוק רישוי עסקים.
האם עמדה המשיבה בחובת הביטוח על פי חוק רישוי עסקים.
ככל שלא עמדה המשיבה בחובה על פי חוק רישוי עסקים, האם אי רכישת ביטוח כאמור מהווה הפרת חובה חקוקה על ידי המשיבה.
להלן אדון בשאלות כסדרן.

א. האם הביטוח שנקבע בחוק הספורט ובתקנות הספורט הוא ביטוח מסוג ביטוח תאונות אישיות, והאם זהו הביטוח הנדרש על פי סעיף 2 ד(א)(1) בחוק רישוי עסקים.
המסגרת הנורמטיבית
חוק מכוני כושר ( רישוי ופיקוח), התשנ"ד-1994 תיקן את חוק רישוי עסקים ביום 24.3.94 בדרך של תיקון עקיף ( התיקון נכנס לתוקפו ביום 22.6.94) ( להלן: "חוק מכוני כושר", ו"חוק רישוי עסקים" בהתאמה).
וכך קובע סעיף 2 ד בחוק רישוי עסקים לאחר התיקון:
"מכוני כושר
(א) לא יינתן רשיון למכון כושר אלא לאחר התייעצות עם מי ששר החינוך והתרבות הסמיכו לכך, ולאחר שנתקיימו כל התנאים הבאים:
(1) רשות הרישוי מצאה כי מכון הכושר ממוקם במקום מתאים, כי המכשירים בו מוצבים במרחק סביר זה מזה, כי לכל מכשיר מוצמדות, במקום בולט, הוראות היצרן לענין השימוש בשפה העברית, בשפה הערבית ובשפה האנגלית, וכי לקוחותיו של מכון הכושר בוטחו בפרטי הביטוח ובסכומי הביטוח המזעריים שנקבעו לפי סעיף 7 לחוק הספורט;
(2) נקבעו ברשיון תנאים המחייבים את מכון הכושר לפעול בהתאם להוראותיו של חוק הספורט כאילו היתה כל הפעילות המבוצעת בו ' פעילות ספורט' כמשמעותה בחוק הספורט.
(3) נקבעו ברשיון תנאים המחייבים את מכון הכושר למלא אחר הוראותיו של חוק מכוני הכושר ( רישוי ופיקוח), תשנ"ד-1994.
(ב) השר, בהתייעצות עם שר החינוך והתרבות, רשאי לפטור בצו מחובת רישוי לפי חוק זה סוגים של מכוני כושר, והוא יפטור מחובת רישוי מכון כושר המוחזק והמופעל על-ידי אגודת ספורט כמשמעותה בחוק הספורט.
(ג) לענין סעיף זה, 'מכון כושר' – כהגדרתו בחוק מכוני הכושר ( רישוי ֶופיקוח), תשנ"ד-1994" (ההדגשה שלי – מ' נ').
סעיף 7 בחוק הספורט שכותרתו " ביטוח" קבע, על פי הנוסח שהיה בתוקף בעת הגשת בקשת האישור, כך ( להלן: "חוק הספורט"):
"(א) אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד יבטחו את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות בידם או מטעמם; ביטח אחד הגופים האמורים ספורטאי הנוטל חלק בתחרות ספורט מסוימת – יהיו הגופים האחרים פטורים מביטוח כאמור.
(א1) חובת הביטוח כאמור בסעיף קטן ( א) לא תחול על אלה:
(1) ספורטאים המקבלים שכר חודשי בגובה שכר המינימום לחודש הקבוע בחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, לפחות, בתמורה להשתתפותם בתחרויות ספורט;
(2) ספורטאים המשתתפים בפעילות ספורט שמעסיק מארגן או תומך בה כפעילות נלווית לעבודה, לרבות בליגה למקומות עבודה, המבוטחים לפי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה-1995, בענף ביטוח נפגעי עבודה;
(3) ספורטים שהם תלמידים המבוטחים בביטוח תאונות אישיות לפי סעיף 6( ד1) לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, לעניין פעילות שחלה לגביה חבות של המבטח לפי חוזה הביטוח שהתלמידים מבוטחים בו;
(ב) השר רשאי לקבוע בתקנות, לאחר התייעצות בממונה על הביטוח במשרד האוצר ובארגוני הספורט, את סכומי הביטוח המזעריים ואת פרטי הביטוח, לענף ספורט, כולו או מקצתו" ( ההדגשה שלי – מ' נ').
מכוח סעיף 7( ב) בחוק הספורט ( וסעיף 18( ג) בחוק הספורט) הותקנו תקנות הספורט הקובעות את פרטי הביטוח, היינו הסיכונים המבוטחים, וכן את הסכומים המזעריים למקרה ביטוח:
"2. פרטי ביטוח
פרטי הביטוח לכל ענפי הספורט יהיו המפורטים להלן, ובלבד שמקרה הביטוח אירע בפעילות ספורט מאורגנת:
(1) מוות של ספורטאי;
(2) נכות של ספורטאי;
(3) אשפוז של ספורטאי וטיפול רפואי בו;
(4) נזק לשיניו של ספורטאי;
(5) אי-כשירות של ספורטאי לעסוק במקצועו או במשלח-ידו, באורח מלא או חלקי;
(6) גרימת נזק לצד ג', מן המפורטים בפסקאות (1) עד (5).

3. פרטי ביטוח מזעריים
סכומי הביטוח המזעריים, בשקלים חדשים, למקרה ביטוח בכל ענפי הספורט יהיו:
(1) במקרה של מוות - 100,000 למי שמלאו לו 20 שנה, ו-30,000 למי שטרם מלאו לו 20 שנה;
(2) במקרה של נכות - 150,000 לנכות בשיעור 100%, וחלק יחסי מהם לכל שיעור נכות אחר;
(3) אשפוז וטיפול רפואי - 5,000;
(4) טיפול שיניים - 5,000;
(5) פיצוי שבועי על אי-כשירות לעבודה או לעיסוק במשלח-יד, החל ביום ה-11 לאי הכשירות ואילך –
(א) למי שטרם מלאו לו 20 שנה - 100 לשבוע;
(ב) למי שגילו 20 שנה או יותר - 400 לשבוע".
המחלוקת היא מהי חובת הביטוח שנקבעה בדין והאם המשיבה עומדת בחובת ביטוח זו.
פרשנות חקיקה
פרופ' אהרן ברק בספרו פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה ( כרך שני, 1993) בהתייחסו למלאכת פרשנות החקיקה כותב:
"המרכיבים העיקריים של כל תורת פרשנות במשפט הם שלושה: הטקסט המתפרש, התכלית שהטקסט נועד להגשימה, ושיקול הדעת הפרשני במקום שהפעלת התכלית על הטקסט מעלה יותר מאפשרות פרשנית אחת. מרכיבים אלה חלים גם בפירוש דבר חקיקה. אכן פרשנות דבר חקיקה היא הביטוי המובהק לתחולתם של מרכיבים אלה: בה בא לביטוי מזוכך המרכיב הלשוני; בה יש תחולה לקשת נרחבת של שיקולים המהווים את מרכיב המטרה; ובה מגיע שיקול הדעת השיפוטי לשכלולו המלא". (שם, בעמ' 79).
לעניין לשון החוק כנקודת מוצא בפרשנותו כבר נפסק:
"לשון החוק, ועל כך עמדנו לא אחת, היא נקודת המוצא לכל מהלך פרשני. היא הקובעת את קשת האפשרויות לפירוש ההוראה העומדת לדיון ומתוכן על בית המשפט לחלץ את הפרשנות המשקפת באופן מיטבי את תכליתו של דבר החקיקה. פרשנות שאין לה עוגן בלשון החוק אינה באה, אפוא, לכתחילה בגדר האפשרויות אותן יוכל הפרשן לשקול ( ראו: ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי, פסקה 26 ( טרם פורסם, 28.5.2008); ע"א 10846/06 בזק החברה הלאומית לתקשורת בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, רחובות, פסקה 19 (23.12.2010))" ( ראו רע"א 6340/07 7419/07 עיריית תל אביב נ' טיומקין (13.2.11) וכן ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70 בעמ' 77-76 (1985)).
אשר לתכלית החקיקה כותב פרופ' ברק בספרו:
"זוהי קונסטרוקציה משפטית המשמשת לשופט בפרשנות דבר החקיקה. עליו ליתן ללשון החקיקה אותה משמעות המקדמת באופן הטוב ביותר את תכלית החקיקה. תכלית החקיקה זו המדיניות ואלה המטרות אשר דבר החקיקה נועד להגשים" ( ראו ברק בספרו הנ"ל, בעמ' 201).
תכלית החקיקה מורכבת מתכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית:
"התכלית הסובייקטיבית משקפת את המטרות והיעדים שיוצר הנורמה ביקש להגשים. זוהי כוונתו הסובייקטיבית של היוצר, שהנחתה אותו ביצירת הנורמה. על תכלית זו ניתן ללמוד מן הלשון, מההיסטוריה החקיקתית ומהרקע הכללי שעמד ביסוד מעשה היצירה. התכלית האובייקטיבית משקפת את המטרות והמדיניות שהנורמה נועדה להגשים, כפי שהן נלמדות מהתשתית הנורמטיבית הכוללת שבתוכה מצויה הנורמה. תשתית זו בנויה ממערך נורמטיבי כולל, מעקרונות היסוד של השיטה, ומצרכיה של החברה במשטר הדמוקרטי המודרני" (ענין אי התכלת, פסקה 63)" ( בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 763 (1993)). (ר' גם ברק בספרו הנ"ל בעמ' 201- 202).
"הפרשנות התכליתית של החקיקה נלמדת, במסגרת הלשונית המתוחמת על ידי החוק, מאיזון ראוי בין התכלית הסובייקטיבית לבין התכלית האובייקטיבית. הראשונה – משקפת את רצונו הספציפי של המחוקק שחוקק את הוראת החוק. השניה – משקפת את הנורמה הראויה של דבר החוק בהתייחס למערכת הנורמטיבית הכוללת, וליסודות הכלליים של השיטה ( בג"ץ 7081/93 בוצר נ' מועצה מקומית " מכבים-רעות", פ"ד נ(1) 19, 25 (1996); ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12, 2529 (1999))" ( רע"א 1015/01 בן ארצי יעקב נ' מדינת ישראל (11.5.11)).
לשון החוק
אכן כטענת המשיבה, לשון החוק אינה נוקבת במונח " ביטוח תאונות אישיות". ואולם אני סבורה כי חוק הספורט ותקנות הספורט אכן עניינן בביטוח כזה ולהלן אפרט טעמיי.
"ביטוח תאונות אישיות הוא בעיקרו של דבר ביטוח מפני נזק גוף שנגרם לאדם עקב תאונה" ( ירון אליאס ביטוח בריאות פרטי בראי המשפט (2011) עמ' 321 (להלן: "אליאס בספרו ביטוח בריאות פרטי")). העובדה שחלק מביטוחי התאונות האישיות הם ביטוחי חובה, כמו ביטוח ספורטאים וביטוח תלמידים, אינה גורעת ממהותם ומהדין החל עליהם ( ר' אליאס בספרו ביטוח בריאות פרטי, שם). הדין החל על תאונות אישיות הוא חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 והסעיפים הרלבנטיים בו הם סעיף 53 ו-54 בחוק האמור.
סעיף 53 קובע: "בביטוח תאונה מקרה הביטוח הוא תאונה שקרתה למבוטח או לזולתו, בביטוח מחלה – מחלה שחלה בה, ובביטוח נכות – נכות שלקה בה".
סעיף 54 קובע: "א) על ביטוח תאונה, מחלה ונכות שבו חייב המבטח לשלם תגמולי ביטוח לפי שיעור מוסכם מראש, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם, יחולו הוראות פרק ב', בשינויים המחוייבים.
(ב) על ביטוח תאונה, מחלה ונכות שבו חייב המבטח לשלם תגמולי ביטוח לפי שיעור הנזק שנגרם, יחולו הוראות סעיפים 42, 49, 52, 56, 61, 62 ו-64, בשינויים המחוייבים".
תקנות הספורט הותקנו כאמור מכוח סעיף 7 בחוק הספורט. סעיף 1 בתקנות הספורט קובע הגדרות כדלקמן:

"מקרה ביטוח" - המקרה המזכה בסכומי ביטוח;
"סכומי ביטוח" - תגמולי ביטוח כמשמעותם בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן - חוק הביטוח);
"פרטי ביטוח" - סיכונים כמשמעותם בחוק הביטוח.
פרטי הביטוח המפורטים בסעיף 2 בתקנות ( מוות, נכות, אשפוז וטיפול רפואי, נזק לשיניים, אי כושר לעבוד וגרימת נזק לצד ג') הם אם כן הסיכונים שעם קרות אחד או יותר מהם, נוצר מקרה ביטוח שמזכה בסכומי הביטוח. סעיף 3 בתקנות קובע את הסכומים המזעריים לתשלום עם קרות מקרה הביטוח. סעיפים 2, 3 שבתקנות הספורט ביחד, ועם סעיף ההגדרות, מלמדים כי על פי החוק והתקנות, עם קרות מקרה הביטוח "המקרה המזכה בסכומי ביטוח" הנפגע יקבל למצער את הסכום המזערי. הביטוח על פי חוק הספורט והתקנות, אינו מותנה באחריות כלשהי של מאן דהוא לנזק, ותגמולי הביטוח מגיעים על פי התקנות בהתקיים פרט הביטוח הרלבנטי. ביטוח תאונות אישיות מטבעו אכן אינו מותנה באחריות, וקרות מקרה הביטוח על פי הפוליסה הרלבנטית מקים את זכאות המבוטח.
בתביעות שהוגשו על פי חוק הספורט ותקנות הספורט ראו בתי המשפט בביטוח על פיהם, ביטוח תאונות אישיות ( רע"א 999/15 פלוני נ' מתנ"ס עמותה לפעילות קהילתית מגאר (26.3.15); ת"א ( ת"א) 35201-03-10 ברודנר נ' איי, איי, ג'י חברה לביטוח בע"מ (30.1.14); ת"א ( חי') 22819/01 וולרו נ' זגה אדית (8.5.06); ת"א ( חי') 15221-02-16 פלוני נ' גוף בתנועה – מועדון כושר ובריאות בע"מ (19.10.17)).
המשיבה עצמה הבינה את החוק והתקנות כמחייבים אותה לערוך פוליסה לביטוח תאונות אישיות בהתאם לפרטים ולסכומים שבתקנות, עת ערכה ללקוחותיה בשנים 2004 עד 2008 ( משך 5 שנים לשנה בכל פעם מחדש) "פוליסה לביטוח תאונות אישיות לפי חוק הספורט" בהתאם לפרטים הנדרשים בתקנות הספורט (ר' הודעת הצדדים מיום 16.1.18 והמסמכים המצורפים לה). אני ערה לכך שהיא טוענת כי הדבר נעשה בטעות ( ר' ת"א ( ת"א) 35201-03-10 ברודנר נ' איי.איי.ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ (30.1.14) ממנו עולה כי בשנת 2007 נהגה המשיבה לבטח את לקוחותיה בביטוח כדין).
ס"ק (2) בסעיף 2 ד. בחוק רישוי עסקים קובע כי: "נקבעו ברשיון תנאים המחייבים את מכון הכושר לפעול בהתאם להוראותיו של חוק הספורט כאילו הייתה כל הפעילות המבוצעת בו ' פעילות ספורט' כמשמעותה בחוק הספורט" ( ההדגשה שלי – מ' נ'). אני סבורה כי סעיף זה מלמד כי אין לקבל את טענת המשיבה, שחוק רישוי עסקים קלט רק את נושא פרטי הביטוח והסכומים המזעריים, אלא שהוא קלט את כל מהות החוק והתקנות, בהקשר של מכוני כושר "כאילו הייתה כל הפעילות המבוצעת בו ' פעילות ספורט' כמשמעותה בחוק הספורט". לטעמי לא ניתן לטעון כי חוק הספורט והתקנות על פיו אינן מחייבות בביטוח מסוג תאונות אישיות.
לעניין מסקנתי כי מהות הביטוח היא כזו שעניינה ביטוח תאונות אישיות אף בלא שנקט המחוקק לשון מפורשת זו ניתן להקיש מעניין זכאותו של עובד לגמלאות מהביטוח הלאומי בפגיעה בעבודה. ד"ר אוריאל פרוקצ'יה במאמר ישן " חלוקת נטל הנזקים בתאונות עבודה: המצוי והרצוי" משפטים ה ( תשל"ג-תשע"ד) 105 עומד על כך שהנפגע בתאונת עבודה, זכאי לקבל גמלאות, על פי חוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשכ"ח-1968, ועל כך שבמקרה מוות זכאים התלויים בו למענק או לקצבה ( עיקרי הדברים נכונים גם לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה-1995, פרק ח'). במאמרו הוא כותב: "גמלאות אלה... משתלמות לזכאי להן ללא קשר לשאלת האחריות בנזיקין של מי שגרם לתאונה..." ( בעמ' 105- 106) ובהמשך: "החוק מטיל את החובה לשלם דמי ביטוח בענף ביטוח נפגעי עבודה על המעביד. אמנם הביטוח הוא ביטוח תאונות אישיות של העובד, אולם מאחר שהמעביד משלם את הפרמיה ניתן להשקיף על כך כאילו המדובר היה בביטוח אחריות של המעביד" ( ר' עמ' 128- 129) (ההדגשות שלי – מ' נ').
משמע, הגם שחוק הביטוח הלאומי אינו נוקט לשון " ביטוח תאונות אישיות" הרי זו מהותו של הביטוח. בהתאמה גם בענייננו, הביטוח על פי חוק הספורט, הוא ביטוח תאונות אישיות של הלקוח אלא שהמכון הוא שמשלם את הפרמיה.
אני סבורה על כן כי לשון החוק מתיישבת לכאורה עם טענת המבקשים שמדובר בענייננו בביטוח העונה על המאפיינים של ביטוח תאונות אישיות, שמקים לנפגע זכות בעת קרות מקרה הביטוח, זכות שאינה תלוית חבות.
תכלית החקיקה
בע"א 4493/05 ירושלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ (7.3.07) ( להלן: "הלכת ירושלמי") דן בית המשפט בשאלת חובתה של המשיבה שם, יבואנית אופני שטח, כלפי מי שהתקשר עמה ב"מיזם משותף" להשתתף במרוץ כרוכב אופנוע על אחד מן האופנועים שהיא מייבאת, לבטח אותו בביטוח תאונות אישיות, מקום שלא הייתה באותה עת חובה חקוקה כזו. שם ביקש המערער להחיל על המשיבה חובת ביטוח מכוח עוולת הרשלנות. השופטת חיות כתוארה אז, עמדה על הרציונליים שבבסיס עריכת ביטוח:
"הביטוח הוא חלק בלתי נפרד מהתמודדות של חברה מודרנית עם סיכונים. אכן, בהקשרים שונים ראה המחוקק לנכון להטיל חובת ביטוח באמצעות הוראה מנדטורית, המחייבת את הגורמים הרלוונטיים לערוך ביטוח מתאים לטובת ניזוק פוטנציאלי ( ראו: סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [ נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי); סעיף 2 לחוק ביטוח נפגעי חיסון, התש"ן-1989; תקנה 4(5) לתקנות רישוי שירותי התעופה ( בתי ספר להוראת טיס), תשל"א-1971; תקנות הצלילה הספורטיבית ( הטלת חובת ביטוח על צוללים), תש"ם-1980; ובמשפט האנגלי ראו: Richard Lewis, When You Must Insure – Part 1, NLJ 8 October 2004, P1474)" ( שם, בפסקה 16). ( ר' גם ירון אליאס דיני ביטוח ( כרך א', 2016) בעמ' 71-70 (להלן: "אליאס בספרו")).
בהמשך עמד בית המשפט שם על כך כי:
"האינטרס החברתי והפרטי בכך שהנהנים מפעילויות מסוכנות יחויבו בעריכת ביטוח מתאים מתקיים בין היתר ביחס לפעילות ספורטיבית, הכרוכה כאמור מעצם טיבה בסיכונים מוגברים לספורטאים... האינטרס החברתי המובהק הקיים בעריכת ביטוחים מתאימים בכל הנוגע לפגיעות הנובעות מפעילות ספורטיבית קיבל ביטוי בהוראת סעיף 7( א) לחוק הספורט התשמ"ח-1988" ( פסקה 17).
הוראת סעיף 2 ד(א)(1) בחוק רישוי עסקים באה גם היא להגשים את האינטרס החברתי והפרטי האמור, והמחוקק ראה לנכון להטיל חובת ביטוח באמצעות הוראה מנדטורית, המחייבת את הגורמים הרלוונטיים לערוך ביטוח מתאים לטובת לקוחות מכוני הכושר.
אליאס בספרו התייחס לחובה של אגודות הספורט לבטח ספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט כדוגמה לקבוצת מקרים הכפופים לחובת ביטוח אשר "כוללת את אותן פעילויות אשר מצד אחד, דרגת הסיכון הכרוכה בהן היא בינונית בלבד, אולם מצד אחר, היקפן הוא משמעותי" ( שם, כרך א' בעמ' 71).
פעילות במכון כושר כרוכה בסיכונים מסוימים ללקוחות מכון הכושר החורגים מה"סיכון היום יומי הרגיל". במכוני הכושר נוטלים לקוחות רבים חלק באותם סיכונים. סעיף 2 ד(א)(1). משקף את כוונת המחוקק לחייב את מכוני הכושר לערוך ביטוח מתאים ללקוחותיהם בכל הנוגע לסיכונים העלולים להתרחש והמפורטים בסעיף 2 בתקנות הספורט.
ההוראה בסעיף 2 ד(א)(1) בחוק רישוי עסקים הותקנה כאמור בתיקון עקיף בחוק מכוני כושר, עם חקיקתו. בהצעת חוק מכוני כושר ( רישוי ופיקוח), התשנ"ג-1993 (ה"ח 2202 מיום 3.8.93) לא נכלל התיקון העקיף לחוק רישוי עסקים וזה הוסף לו ככל הנראה לאחר מכן ועובר לחקיקת החוק ( להלן: "הצעת החוק"). בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כך: "הפעלת מכוני כושר אינה מוסדרת כיום בחוק. לאור העובדה שמתאמנים נפגעים מהפעלה לא נכונה של מכשירים וביניהם בני נוער, מוצע לקבוע תנאים להפעלת מכון כושר". על אף שבהצעת החוק לא נכלל התיקון העקיף אני סבורה כי דברי ההסבר להצעת החוק יפים גם לתיקון העקיף והם גם מתיישבים הלכת ירושלמי.
על פי דברי ההסבר, חוק מכוני כושר נועד לקבוע תנאים להפעלת מכון כושר "לאור העובדה שמתאמנים נפגעו מהפעלה לא נכונה של מכשירים...". ואכן נקבע תנאי הכרחי למתן רישיון למכון כושר - חובה לבטח את לקוחות מכון הכושר בביטוח מסוג תאונות אישיות. קביעת חובה זו מהווה מימוש המטרה של חוק מכוני כושר כפי שזו עולה מדברי ההסבר. כמו כן חובה זו מתיישבת עם האינטרס החברתי בביטוח פעילויות שרמת הסיכון שלהן חורגת מהסיכון " היום יומי הרגיל".
על כן גם תכלית החקיקה מתיישבת לכאורה עם פרשנות המבקשים כי מדובר בחובת ביטוח שאינה תלוית חבות, בפרטים נתונים ובסכומים מינימליים לפחות, שעונה על האינטרס החברתי והפרטי של לקוחות מכוני הכושר.
ב. האם עמדה המשיבה בחובת הביטוח על פי חוק רישוי עסקים.
המשיבה טענה כזכור כי רכשה ביטוחים מסוג צד ג' ואחריות מקצועית וכי די באלה לענות על דרישות הדין. אני סבורה כי דין הטענה להידחות.
אני מקבלת את טענת המבקשים כי מהותו של הביטוח הנדרש על פי חוק הספורט והתקנות הוא ביטוח שאינו תלוי באחריות נזיקית, ושהוא מתקיים גם עת קמה ללקוח תביעה נזיקית המזכה אותו לקבל סכומים גבוהים מהסכומים הנקובים בתקנות הספורט. זאת נוכח טיבו של הביטוח כמפורט לעיל.
אני גם מקבלת את טענת המבקשים, כי ביטוח צד ג' ואחריות מקצועית, שהמשיבה רכשה לכיסוי חבותה במקרה של אחריות, אינה מחליפה או סותרת את החובה על פי תקנות הספורט לבטח את לקוחות המכון בביטוח מסוג תאונות אישיות שאינו תלוי חבות.
סעיף 65 בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע: "בביטוח אחריות חייב המבטח לשפות בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי;...". משמע "ביטוח האחריות נועד להגן על המבוטח מפני סיכוני צד שלישי. אין מדובר בביטוח לטובת צד שלישי... האדם השלישי שהמבוטח עשוי לחוב כלפיו איננו ' מוטב' והוראות החוק הנוגעות למוטב אינן חלות עליו. בביטוח מפני סיכוני צד שלישי אין בכוונת הצדדים להיטיב עם הצד השלישי. הביטוח נועד מלכתחילה לטובת המבוטח בלבד. (אליאס בספרו כרך ב' בעמ' 1226-1225). מכאן, שביטוח אחריות המבטח את מכון הכושר אינו בגדר ביטוח " לקוחותיו של מכון הכושר" על פי חוק הספורט והתקנות על פיו.
"חוזה לביטוח אחריות נועד לכסות חבות כספית שהמבוטח עשוי לחוב כלפי צד שלישי. תנאי לתחולת הביטוח הוא, כמובן, קיומה של חבות כאמור. המבטח אחראי כלפי הצד השלישי רק מקום שבו רובצת על המבוטח אחריות לתשלום. ... חבות המבוטח כלפי הצד השלישי עשויה לנבוע מדיני החוזים, מדיני הנזיקין או מכל דין אחר שיש בו כדי להטיל חובה חוקית על המבוטח" ( אליאס בספרו, כרך ב' עמ' 1243-1242).
זאת ועוד, בביטוח צד ג' של מכון הכושר, המבטח יכול לטעון טענות הנוגעות לתוקפו של חוזה הביטוח ( אליאס בספרו, כרך ב' בעמ' 1248-1245). בנוסף, אפשר שהמבטח ינסה להתנער מאחריות מחבותו כלפי לקוחות מכון הכושר בטענה כי מכון הכושר גרם לנזק ברשלנות רבתי ( ר' אליאס בספרו, כרך ב' בעמ' 1251-1249). אמנם הדעות חלוקות בעניין זה, אך עצם האפשרות להעלאת הטענה והסיכוי לקבלתה מעמידים את לקוחות מכון הכושר במצב בו המבטח יופטר מחבות באופן שלא יזכו לקבל פיצוי בעקבות התממשות הסיכון מהסיכונים בגינם נקבעה חובת הביטוח בענייננו.
ועוד. בפרטי הביטוח בתקנות הספורט יש פרט שעניינו "גרימת נזק לצד ג', מן המפורטים בפסקאות (1) עד (5)" . ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם נגרם נזק לצד ג', שאיננו דווקא לקוח של מכון הכושר, עקב הפעילות במכון הכושר, אשר לא תהיה מכוסה במסגרת ביטוחי האחריות של המשיבה נוכח העובדה שמקור הנזק אינו ברשלנות המכון אלא ברשלנות לקוח שלה.
מהאמור לעיל עולה כי לכאורה שהביטוח שעורכת המשיבה אינו הביטוח הנדרש על פי סעיף 2 ד(א)(1) בחוק רישוי עסקים.
אשר לטענת המשיבה המתייחסת לתיקון לחוק הספורט משנת 2018 – אני מקבלת את הטענה שמדובר בשינוי חזית, כי המשיבה לא ביקשה לתקן את כתב טענותיה ועל כן דין הטענה להידחות.
מעבר לדרוש אוסיף עוד זאת. כאמור לעיל, חובת הביטוח קיימת לכאורה מכוח הוראות חוק מכוני כושר, חוק רישוי עסקים ותקנות הספורט שהותקנו מכוח סעיף 7( ב) בחוק הספורט, אלה לא שונו בתיקון ועל כן כל האמור עד כאן אינו משתנה נוכח התיקון.
ג. ככל שלא עמדה המשיבה בחובה על פי חוק רישוי עסקים, האם אי רכישת ביטוח כאמור מהווה הפרת חובה חקוקה על ידי המשיבה.
סעיף 2 בחוק מכוני כושר קובע כי "לא יפתח אדם מכון כושר ולא יקיימו אלא אם כן יש בידו רישיון".
"רשיון" לפי סעיף 1 בחוק מכוני כושר הוא " רישיון לפי חוק רישוי עסקים למכון כושר", משמע - רישיון לפי סעיף 2 ד בחוק רישוי עסקים הממלא אחר התנאים שנקבעו לפי חוק רישוי עסקים.
אין מחלוקת כי למשיבה יש רישיון להפעלת מכוני הכושר שבבעלותה.
המשיבה המציאה במסגרת הליך גילוי המסמכים שני תצהירי התחייבות של המשיבה, לעיריית רעננה ( מנובמבר 2016) ולעיריית אשדוד ( ממאי 2017) ( צורפו כנספח 1 להודעת הצדדים שהוגשה במסגרת הליך גילוי המסמכים).
נוסח תצהיר ההתחייבות לעיריית רעננה הוא כדלקמן:
"תצהיר בעל העסק אודות עמידה בדרישות מכוני הכושר ( על פי סעיף 2 ד לחוק רישוי עסקים
...
אני... מצהיר בזאת, כי תצהירי זה ניתן לצורך עמידה בדרישות חוק רישוי עסקים לנושא זה.

  1. אני מצהיר/ה בזאת כי בעסק מכון כושר* אשר בבעלותי בוטחו לקוחותיו בפרטי הביטוח ובסכומי הביטוח המזעריים שנקבעו לפי סעיף 7 לחוק הספורט.
  2. ידוע לי כי על פי חוק רישוי עסקים על בעל מכון העושר לפעול בהתאם להוראותיו של חוק הספורט, כאילו הייתה כל הפעילות המבוצעת בו ' פעילות ספורט' כמשמעותה בחוק הספורט, כמו כן מחויב מכון הכושר למלא אחר הוראותיו של חוק מכוני הכושר...
  3. אני מצהיר ומסכים כי ככל ויתברר לעיריית רעננה כי מי מהמפרטים הרשומים אינם נכונים/או מדויקים ו/או מלאים, רשאית רשות הרישוי ברעננה לבטל לאלתר את ההיתר הזמני/או רישיון העסק, ככל שהוצאו על יסוד האמור לעיל, ...".

נוסח תצהיר ההתחייבות לעיריית אשדוד הוא כדלקמן:
"תצהיר מנהלת המועדון אודות עמידה בדרישות מכוני כושר לפי חוק
...
2. ידוע לי כי על פי חוק רישוי עסקים על מכון הכושר לפעול בהתאם לרישיון או להיתר זמני שיינתנו והמחייבים את מכון הכושר לפעול בהתאם להוראות של חוק הספורט, כאילו הייתה כל הפעילות המבוצעת בו ' פעילות ספורט' כמשמעותה בחוק הספורט, וכן מחויב מכון הכושר למלא אחר הוראותיו של חוק מכוני הכושר...
3. הנני מצהירה כי לקוחות מכוני הכושר במועדון הולמס פלייס אשדוד בוטחו בפרטי הביטוח ובסכומי הביטוח המזעריים שנקבעו לפי סעיף 7 בחוק הספורט".
מסירת התצהירים מלמדת כי רישיון העסק ניתן למשיבה בין היתר בהסתמך על תצהיר המשיבה, ב"רחל בתך הקטנה", לפיו ביטחה את לקוחות מכון הכושר בביטוח לפי פרטי הביטוח והסכומים המזעריים שנקבעו לפי סעיף 7 בחוק הספורט, דהיינו אלו שנקבעו בתקנות ספורט.
סעיף 63 בפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] קובע:
"(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני".
"חיקוק" מוגדר בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981: " חוק או תקנה".
סעיף 63 קובע אם כן חמישה יסודות מצטברים לתחולתו: חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק, החיקוק נועד לטובתו של ניזוק, המזיק הפר את החובה המוטלת עליו, ההפרה גרמה לניזוק נזק, הנזק שנגרם הוא מהסוג אליו התכוון החיקוק ( ר' ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)).
האם מתקיימים בענייננו לכאורה יסודות העוולה האמורה.
חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק - לכאורה תנאי הרישיון לרבות חובת הביטוח, חלים על המשיבה מכוח חיקוקים - סעיף 2 בחוק מכוני כושר ומכוח סעיף 2 ד. בחוק רישוי עסקים. שעל כן מתקיים לכאורה יסוד זה. בת"צ ( מרכז) 6730-04-12 ג'ונסון נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ (3.9.14) קבעתי לעניין המשיבה שם, כי הוראות הרישיון חלות עליה מכוח חוק התקשורת ושעל כן ביצוע פעולות שלא על פי הרישיון מהווה לכאורה הפרת חובה חקוקה.
(ור' רענן הר-זהב המשפט המינהלי הישראלי (1996) בעמ' 179 "תקנה מקיימת את התנאי של היותה ' הוראה מכוח חוק', כאשר הוצאה מתוקף הסמכה שבחוק. 'הוראה ניתנה ' מכוח חוק', כאשר החוק מסמך שר או רשות ציבורית אחרת לקבוע נורמות מחייבות, והללו מוציאים הוראות בתוקף הסמכה כאמור'. הגדרה זו היא רחבה וכוללת כמעט כל מסמך המוצא על ידי הרשות מכוח דין. כך למשל נקבע, כי מסמכים כגון רישיון, אשרת עולה וצו של בית משפט הם הוראות מכוח חוק").
כמו כן, בעניין קני בתים נקבע בין היתר: "הפסיקה כבר הכירה בכך, שהוראות דיני התכנון והבניה, והוראותיהן של תוכניות המיתאר המחייבות בנייה לפי היתר התואם את תוכנית המיתאר, נועדו לתת לצד הגנת האינטרס הציבורי " גם הנאות יותר ספציפיות לטובות אדם מסויים או סוג של בני אדם...הפרות של דיני התכנון והבנייה, על דרך של בנייה בלא היתר או מכוח היתר שאינו חוקי או בניגוד לתכנית המיתאר, הוכרו בפסיקה ככאלו המהוות בסיס מתאים לעוולה של הפרת חובה חקוקה, במסגרת תביעתו של ' השכן' (משמע - הבעלים או המחזיק של מקרקעין שכנים) כנגד הבונה-המפר" (ר' גם עניין קרנש).
אני מקבלת את טענות המבקשים כי ניתן להקיש לענייננו מההלכה בעניין קני בתים, כי חוק רישוי עסקים וחוק מכוני כושר מחייבים הפעלת מכון כושר רק לפי היתר התואם את הדין.
החיקוק נועד לטובתו של ניזוק – כפי שפורט לעיל לעניין תכלית החקיקה של חוק הספורט והתקנות וחוק רישוי עסקים, החיקוקים נועדו לטובת לקוחות מכוני הכושר, להבטיח כיסוי מינימלי לנזקים שעלולים להיגרם להם תוך כדי הפעילות במכונים, ללא קשר לשאלת חבות או אשם.
המזיק הפר את החובה המוטלת עליו – המשיבה חרף הצהרותיה לא ביטחה את לקוחותיה בביטוח מתאים בסכומים המזעריים ללא הוכחת חבות, בכך הפרה לכאורה את החובה שהוטלה עליה על פי דין, דרך הרישיון שניתן לה.
ההפרה גרמה לניזוק נזק – ללקוחות המשיבה אשר נפגעו במהלך פעילותם במכון נגרם נזק בכך שלא זכו לקבל את הביטוח הקבוע בדין, ללא קשר לחבות.
הנזק שנגרם הוא מהסוג אליו התכוון החיקוק – הנזק של אי כיסוי הוא אכן הנזק הנובע מאי עריכת הביטוח המתאים על פי הדין.
לאור האמור עד כאן נראה לכאורה כי מתקיימים בענייננו יסודותיה של העוולה של הפרת חובה חקוקה.
מכיוון שהעילה של עשיית עושר ולא במשפט נטענה רק לחילופין (ר' ס' 41 בבקשת האישור), ונוכח מסקנתי שלעיל, לא ראיתי מקום לאשרה.

הנזק
המשיבה טענה להעדר קיומו של נזק לקבוצה. לטענתה כפי שהובאה בתצהיר המשלים, מתוך סך דורשי הפיצוי שפנו אליה (298), 38 פניות תואמות את הוראות חוק מכוני כושר ברכיבים המנויים בפרטי הביטוח. מתוכן 36 פונים קיבלו פיצוי גבוה בהרבה מהפיצוי שהוגדר בחוק ואילו השניים האחרים, הם מבקש 2 אשר לטענת המשיבה לא זכאי לפיצוי ואדם נוסף אשר לטענת המשיבה אינו עומד בתנאים לקבלת פיצוי כאמור.
מדובר בנתונים אשר נבדקו ונערכו על ידי המשיבה או מי מטעמה. לא מן הנמנע כי לאורך השנים פנו לקוחות בכתב או בעל פה, ונדחו על הסף בהיעדר אחריות או משום שהמשיבה לא ראתה בהם " מתאמן" שלה והם לא נכללו ברשימה שצירפה המשיבה. כך לגישת המשיבה, היא לא כללה בתוך 38 הפניות הנ"ל את פנייתה של המבקשת מן הטעם שעניינה אינו נמנה על הגדרת " מתאמן" שבסעיף 1 בחוק מכוני כושר ( ר' סעיף 29 בתצהיר המשלים). אולם החובה שבסעיף 9 בחוק מכוני כושר מתייחסת לכאורה לעריכת ביטוח ללקוחות המשיבה ולא למתאמנים במכון.
נוכח המסקנה אליה הגעתי בדבר קיומה לכאורה של עילת תביעה, אני סבורה כי שאלת היקף הקבוצה והנזק, לרבות השאלה האם לקוחות אשר פוצו בהתאם לפוליסות של המשיבה זכאים היו לפיצוי על פי הפוליסה הנדרשת בדין, בנוסף, מקומה במסגרת התובענה גופה.
אשר לטענת המשיבה כי קבלת התובענה תביא לפגיעה באינטרסים של חברי הקבוצה אשר הפיצוי הפוטנציאלי בגין נזקם גבוה מסכום הפיצוי שייפסק במסגרת התובענה הייצוגית – משמצאתי שהופרו לכאורה הוראות הדין, לא מצאתי שיש בכך כדי לשנות מהחלטתי.
לאור כל האמור עד כאן אני מוצאת לקבוע כי התנאי הראשון הקבוע בסעיף 8( א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות לאישור תובענה ייצוגית, מתקיים בענייננו.
סעיף 8( א)(2) - האם התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין
אני סבורה כי התובענה שלפניי היא אכן הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. מדובר במחלוקת עובדתית ומשפטית אשר תוצאותיה רלבנטיות ללקוחות המשיבה בתקופה הרלבנטית לתובענה, אשר לא היו מבוטחים בביטוח בהתאם לפרטי הביטוח והסכומים המזעריים כנדרש לכאורה בדין. נוכח החשיבות בעריכת ביטוח, כפי שפירטתי לעיל, לכלל לקוחות המשיבה, אני סבורה כי הדרך היעילה לבירור המחלוקת בדבר עצם קיומה של החובה והטלתה על המשיבה היא בהליך ייצוגי.
טענת המשיבה שכמעט לא קיימים חברי קבוצה שלא קיבלו פיצוי צריכה הוכחה. מאחר שהצדדים ויתרו על ניהול הליך הוכחות בשלב בקשת האישור, על טענה זו להתברר במסגרת התובענה.
טענת המשיבה כי הקבוצה אינה הומוגנית, דינה להידחות. שונות בין יחידי הקבוצה בשל פיצוי פרטני שיידרש לגבי כל אחד מהם, אינה מחייבת דחייתה. ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי (5.7.12) נאמר בעניין זה:
"...יש להדגיש כי נוסח סעיף 8( א)(1) קובע שהתובענה הייצוגית נדרשת לעורר שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה. נוסחו של סעיף זה אינו דורש כי משקלן של השאלות המשותפות לחברי הקבוצה יהיה גבוה ממשקלן של השאלות האינדיבידואליות, אלא די בכך שקיימות שאלות משותפות כלשהן" (בפסקה 10).
בע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות (20.7.10) נפסק עוד כי:
"טרם גובשו קריטריונים ברורים בשאלה מהי מידת האינדיווידואליות הנסבלת בגדר תובענה ייצוגית ומתי נחצה קו הגבול שמעבר לו אין לאשר תובענה ייצוגית. נראה, כי יש ליתן משקל בעניין זה לשאלה מה היקפם של הנושאים הפרטניים לעומת הנושאים המשותפים. כמו כן, יש לבחון האם קיימת דרך הוגנת ויעילה להתמודד עם השאלות האינדיווידואליות המתעוררות בגדר התובענה הייצוגית.
פתרונות מסוימים למקרים של היעדר הומוגניות בין חברי הקבוצה ניתן למצוא בסעיף 20( א)-(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, הכולל הוראות באשר לסעד שיעניק בית המשפט ( לניתוח הסעיף, ראו ע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח שמש ז"ל, פסקאות 73-56 ( השופט י' עדיאל), 7.6.07)). פתרון אחר, העשוי להתאים למקרים מסוימים, הוא מתן פסק דין הצהרתי בו תוכרענה השאלות המשותפות לחברי הקבוצה, תוך הותרת השאלות הפרטניות להליכים אחרים" (בפסקה 27).
השונות בנזק שנגרם לכל אחד מיחידי הקבוצה אין בה כדי להביא לדחיית בקשת האישור. קיימת זהות בעילה בדבר העדרו לכאורה של ביטוח בהתאם לדרישות הדין. פרטי הביטוח שצריכים להיות מכוסים הם רשימה סגורה של מקרים המפורטת בסעיף 2 בתקנות והסכומים המזעריים לביטוח תואמים רשימה זו ומפורטים בסעיף 3 בתקנות. סעיף 20 בחוק תובענות ייצוגיות כולל מנגנונים אשר נועדו להתמודד עם קושי מסוים זה, כגון מינוי ממונה בעל מומחיות רלבנטית.
התקיימות התנאי שבסעיף 8( א)(3) ובסעיף 8( א)(4) בחוק תובענות ייצוגיות
נוכח התנהלות ההליך עד כה, לא ניתן לקבוע כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך שאינה הולמת או בחוסר בתום לב.

עילת תביעה אישית למבקשים
המבקשת הצהירה כי היא לקוחה של המשיבה, כי ביום 15.7.15 נפגעה בעת שהשתתפה בשיעור/אימון כושר ועיצוב הגוף ( אימון מדרגה) במכון הכושר של המשיבה, כי אובחן שהיא סובלת מקרע בשריר הסובך וכי בשל פציעתה נעדרה מעבודתה משך 66 ימים.
ב"כ המשיבה טענה בדיון שהתקיים לפניי ביום 20.4.17 כי בהנחה שתביעתה היא תביעת אמת ואילו לא הייתה מגישה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית "אז היינו אומרים שהיא מקבלת כיסוי, הרבה יותר ממה שהיא תובעת פה" ( עמ' 4 ש' 33-32). למרות זאת, המבקשת קיבלה תשובה, יום לאחר שהוגשה בקשת האישור, כי פנייתה תבחן בהתאם לפוליסת אחריות כלפי צד שלישי ככל שיימצא שהיא חלה בנסיבות המקרה. וזאת להבדיל מזכאות שאינה תלויית חבות של המשיבה.
אשר לטענת המשיבה כי המבקשת קיבלה פיצוי מהמל"ל באופן שתביעתה הנוכחית נבלעת בתשלומי המל"ל – אינני סבורה כי הטענה התבררה די הצורך בשלב זה, בהיעדר הליך של הבאת ראיות. הטענה תברר במסגרת השלב הבא של בירור התובענה.
נוכח עמדת ב"כ המשיבה, ניתן לומר כי למבקשת עילת תביעה אישית לכאורה אשר לאי כשירות לעסוק במשלח ידה. על כן די בכך לשם הכרה בה בתובעת ייצוגית ולא מצאתי להידרש בשלב זה לקיומה או העדרה של עילת תביעה בשל נכות.
המבקש הצהיר כי הוא לקוח של המשיבה, כי ביום 6.8.15 נפגע בתאונה שארעה במהלך אימון במכון כושר של המשיבה תוך כדי אימון במכשיר " פולי" וכי בעקבות כך אושרה לו תקופת מחלה בת 30 יום. המשיבה טענה כי תביעתו כוזבת. נוכח העובדה שהמשיבה ויתרה על חקירות בשלב בקשת האישור לא מצאתי לקבוע מסמרות בשאלת זכותו של המבקש בשלב זה.
סוף דבר
אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.
המשיבה תישא בשכר טרחה לבא כוח המייצג בסכום של 20,000 ש"ח.
הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה - " כל לקוח של מכון כושר של המשיבה אשר המשיבה לא ביטחה אותו בביטוח לפי פרטי הביטוח שבסעיף 2 בתקנות הספורט החל משבע שנים קודם להגשת בקשת האישור ועד למועד אישורה כייצוגית ואשר נפגע בפגיעה שהייתה מזכה אותו בתשלום על פי הדין " .
בהתאם לבקשתו מיום 21.8.18, מר ג'בר אחמד ( בעל ת"ז שמספרה 204670293) אינו נמנה על קבוצה זו.
בהתאם לסעיף 11( א) בחוק, כל חבר קבוצה רשאי להודיע לבית המשפט בתוך 45 יום מיום פרסום הודעה זו על רצונו שלא להיכלל בקבוצה.
התובעים המייצגים - אליענה שוקרון ואורי נשר.
בא הכוח המייצג - עו"ד דוד שוורצבאום.
העילה - הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 בפקודת הנזיקין [ נוסח חדש], באופן שהופרו הוראות חוק מכוני כושר חוק הספורט ותקנות הספורט.
הסעדים - להורות למשיבה לבטח את כל לקוחותיה בביטוח לפי פרטי הביטוח והסכומים המזעריים שבסעיפים 2 ו-3 בתקנות הספורט; לפצות כל לקוח אשר אירע לו מקרה ביטוח, בסכום הביטוח שהיה מקבל אילו היה מבוטח, או לחילופין כל סעד לטובת הקבוצה בהתאם לסעיף 20 בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.
השאלות המשותפות לחברי הקבוצה –
האם הביטוח שנקבע בחוק הספורט ובתקנות הספורט הוא ביטוח מסוג ביטוח תאונות אישיות, והאם זהו הביטוח הנדרש על פי סעיף 2 ד(א)(1) בחוק רישוי עסקים.
האם עמדה המשיבה בחובת הביטוח על פי חוק רישוי עסקים.
ככל שלא עמדה המשיבה בחובה על פי חוק רישוי עסקים, האם אי רכישת ביטוח כאמור מהווה הפרת חובה חקוקה על ידי המשיבה.
הנתבעת תגיש כתב הגנה בתוך 45 יום.
הצדדים יפרסמו הודעה בדבר ההחלטה לאשר את התובענה, בהתאם לסעיף 25( א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות ויכללו בה את האמור בפרק זה שכותרתו " סוף דבר" וכן יציינו כי ניתן לעיין בהחלטת בית המשפט מיום.... בפנקס תובענות ייצוגיות. טיוטת ההודעה תועבר לאישור בית המשפט בתוך 30 יום ואזי ינתנו הוראות לעניין דרך הפרסום. הנתבעת תישא בהוצאות הפרסום.

נקבע לקדם משפט בתובענה הייצוגית ליום 28.10.19 שעה 9:30.

ניתנה היום, כ"ד ניסן תשע"ט, 29 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.