הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"צ 26351-09-13

בפני
כבוד ה שופטת דפנה בלטמן קדראי

המבקשות

1.ענת מיוחס
2.אסנת רנץ

נגד

המשיבות

1.מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
2.איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

מבוא
לפניי בקשה לאישור תובענה כייצוגית, בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 ( להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") שעניינה בדמי ביטוח החובה ברכב שגובות המשיבות ממבוטחיהן.

פקודת ביטוח רכב מנועי ( נוסח חדש), תש"ל -1970 (" פקודת ביטוח רכב") קובעת כתנאי לשימוש ברכב מנועי קיומה של פוליסת ביטוח חובה ברכב. סכום הפוליסה, נקבע על ידי חברות הביטוח, על בסיס משתנים ומאפייני סיכון שונים, המשקפים את רמת הסיכון והסיכוי של נזק פוטנציאלי ביטוחי.

מאפייניו האישיים של הנהג המבוטח כגון גילו, מינו ועברו התאונתי משפיעים באופן ישיר על רמת והיקף הסיכון, וכתוצאה מכך על תעריפי הביטוח וגובה הפרמיה שתשולם. בקשת אישור זו מתמקדת במשתנה הסיכון המכונה " גיל הנהג הצעיר ביותר הנוהג ברכב דרך קבע".

עניינה של התובענה דנן באופן תמחור דמי ביטוח חובה ברכב מנועי, אשר נגבים ממבוטחים שבמהלך תקופת הפוליסה חצו את קטגוריית הגיל אליה השתייכו במועד ההתקשרות ועברו לפי הנטען אל קטגוריית גיל המשקפת סיכון ביטוחי מופחת.

בהקשר זה, קובעת כל חברת ביטוח מדרגות גיל שונות, שלכל אחת מהן מיוחסת רמת סיכון אחרת. כך למשל, קבוצת הגילאים 21-18 תהא מאופיינת ברמת סיכון גבוהה יותר, וכפועל יוצא בחיוב בפרמיית ביטוח גבוהה יותר, מאשר קבוצת הגילאים 23-21, אשר כשלעצמה בעלת רמת סיכון וחיוב בפרמיה גבוהה יותר מאשר קבוצת הגילאים 29-24 וכיו"ב.

במצב דברים זה, האם חברות הביטוח רשאיות לחשב את דמי הפרמיה על בסיס מדרגת גיל המבוטח במועד עריכת הפוליסה, גם אם במהלך תקופת הפוליסה משתנה גיל המבוטח באופן שלו היה מתקשר בביטוח באותה עת היה מחויב בפרמיה לפי רמת סיכון ביטוחי נמוכה יותר? זוהי השאלה העיקרית העומדת במוקד התובענה דנן.

עיקרי טענות הצדדים

המבקשת מספר 1, עו"ד ענת מיוחס, היא בעלת פוליסת ביטוח רכב אצל חברת מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ( להלן: "המשיבה 1 "). ביום 22.1.2012 התקשרה עו"ד מיוחס עם המשיבה 1 בפוליסת ביטוח רכב חובה תמורת תשלום פרמיה בסך 2795 ₪. במועד עריכת הפוליסה דווחה המבקשת כי אחותה בת ה- 23, שנולדה ביום 6.7.1988, היא הנהג הצעיר ביותר הנוהג ברכב דרך קבע. במהלך תקופת הפוליסה מלאו לאחות המבקשת 24 שנים. מבדיקה שנערכה עלה כי דמי הביטוח שגובה המשיבה 1 מנהג בן 24 בעל מאפיינים אישיים ומאפייני רכב דומים, נמוך ב- 984 ₪ ועומד על סך של 1811 ₪.

המבקשת מספר 2, הגב' אסנת רנץ, שנולדה ביום 27.11.1983, והינה הנהג הצעיר ביותר הנוהג ברכב דרך קבע, היא בעלת פוליסת ביטוח רכב אצל חברת איי די אי חברה לביטוח בע"מ ( להלן: "המשיבה 2"). ביום 22.7.2013, בהיותה בת 29 שנים, התקשרה הגב' רנץ עם המשיבה 2 בפוליסת ביטוח רכב חובה בסך 1785 ₪. במהלך תקופת הפוליסה מלאו למבקשת 30 שנים . מבדיקה שנערכה עלה כי דמי הביטוח שגובה המשיבה 2 מנהג בן 30 בעל מאפיינים אישיים ומאפייני רכב דומים, נמוך ב- 382 ₪ ועומד על סך של 1403 ₪.

המבקשות מעלות שתי טענות מרכזיות בבקשת האישור:

הטענה הראשונה, על המשיבות לחשב את דמי הביטוח באופן יחסי לגיל הנהג הצעיר ביותר הנוהג ברכב במהלך תקופת הפוליסה ולא לפי יום הולדתו במועד הוצאת הפוליסה.

לשיטת המבקשות, דמי הביטוח נקבעים בהתחשב במאפיין הסיכון של גיל הנהג הצעיר ביותר שנוהג ברכב, וזאת בהתאם למדרגות הגיל שנקבעות על ידי חברות הביטוח לפי שיקול דעתן ובאישור המפקח על הביטוח. ברוב המקרים, ככל שמדרגת הגיל מתקדמת, כך פוחת הסיכון הביטוחי וכפועל יוצא מכך פוחתים גם דמי הביטוח. דא עקא, המשיבות גובות ממבוטחיהן דמי ביטוח בהתאם ליום הולדתו האחרון של גיל הנהג הצעיר במועד ההתקשרות, גם אם במהלך תקופת הפוליסה יעבור לקטגוריית גיל מתקדמת יותר בת סיכון ביטוחי מופחת. זאת, על אף שבמועד עריכת הפוליסה מחויב בעל הפוליסה למסור את תאריך יום הולדתו של הנהג, כך שלמשיבות יש אפשרות לשקלל את מחיר הפוליסה בהתחשב בגילו המשתנה של הנהג.

הטענה השנייה, על המשיבות לפרוש לפני מבוטחיהן את מגוון אפשרויות ההתקשרות העומדות לפניהם וליידעם על כך שבאפשרותם להתקשר בפוליסת ביטוח לתקופה הקצרה משנה, באופן שיביא להוזלת דמי הביטוח. כך, היו יכולים המבוטחים לפצל את תקופת הביטוח לשתי תקופות ביטוח – הראשונה, ממועד תחילת הפוליסה ועד למועד יום ההולדת של הנהג הצעיר, מקום בו מועד זה מהווה קצה של קטגוריית הסיכון; והשנייה, החל ממועד יום הולדתו של הנהג הצעיר ועד למועד שייבחר על ידי המבוטח - באופן שיגרום להוזלת דמי הביטוח.

לשם הבהרת הדברים, נניח כי חברת ביטוח קובעת קטגוריות סיכון שונות בין מדרגת הגילאים 23-21 שנים למדרגת הגילאים 29-24 שנים. אם במועד עריכת הפוליסה היה הנהג הצעיר ביותר בן 23 ו-11 חודשים תתומחר מחירה של הפוליסה בהתאם למדרגת הגילאים 23-21, הגם שחודש לאחר מועד ההתקשרות ישתייך המבוטח הצעיר ביותר למדרגת גיל שונה, בעלת רמת סיכון נמוכה יותר, אשר בגינה יש לכאורה להוזיל את דמי הביטוח.

לטענת המבקשות, שיטת החישוב צריכה להיות מבוססת על עקרון היחסיות. לאמור - חודש ראשון יתומחר בהתאם למדרגת הגילאים 23-21, ו- 11 חודשים הנוספים יתומחרו בהתאם למדרגת הגילאים 29-24. לשיטתן, שיטת החישוב בה נוקטות המשיבות הינה פסולה, הפועלת ברוב המקרים לטובתן, ומביאה לגביית יתר שלא כדין מצד המשיבות. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם הנורמות והחובות מהמשפט הציבורי החלות על חברות הביטוח בענף ביטוח החובה, וביניהן חובות ההגינות, הגילוי, האמון ותום הלב המוגברות.

לנוכח האמור, פנתה המבקשת 1 אל יחידת פניות הציבור של אגף שוק ההון ביטוח וחסכון של משרד האוצר וביקשה לקבל את עמדת הרגולטור ביחס להתנהלות המתוארת לעיל. ביום 17.1.2013 התקבלה תשובה לאקונית, לפיה דמי הביטוח נקבעים לפי גילו של הנהג ביום הולדתו האחרון וכי המבטחים רשאים לתמחר את דמי הביטוח בהתאם לגיל המבוטח בכל שנה. לטענת המבקשות, התשובה שניתנה מעידה על כשל רגולטורי המצדיק את התערבות בית המשפט.

לטענת המבקשות, המשיבות מתעשרות שלא כדין על חשבון מבוטחיהן, בכך שהן גובות מהם פרמיית ביטוח לפי גיל הנהג במועד כריתת הפוליסה ולא באופן יחסי לגילו במהלך תקופת הפוליסה. בכך מפרות המשיבות את הוראות צו הפיקוח על עסקי הביטוח (תוכניות ביטוח חדשות ושינוי תוכניות), תשמ"ב -1981 ( להלן: "צו הפיקוח"), את חוזרי הביטוח וכן את הוראות חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים ( ביטוח),תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפיקוח"), אשר נועדו להגן על המבוטח ולמנוע ניצול מצוקתו, חוסר ניסיונו ואי ידיעותיו בענף הביטוח. לטענתן, המבוטחים אף נדרשים לשלם דמי ביטוח במחיר גבוה מאלו שאושרו על ידי המפקח על הביטוח. התנהגות זו מהווה הפרת חובת תום לב ולחילופין התרשלות בדרך חישוב דמי הפוליסה או בכך שלא יידעו את מבוטחיהן כי ביחס לחלק מהתקופה רשאים הם לשלם דמי ביטוח מופחתים או לערוך ביטוח לתקופה קצרה משנה.

המבקשות מפנות אל סעיף 20 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), הקובע כי אם דמי הביטוח נקבעו לאור נסיבות שהחמירו את סיכון המבטח, אשר במהלך תקופת הביטוח חדלו מלהתקיים, יהא המבוטח זכאי להפחתת דמי הביטוח בעד התקופה שלאחר שהודיע למבטח על דבר השינוי. לטענת המבקשות, בכך שהמבוטחים מחויבים לרשום את תאריך הלידה של הנהג הצעיר ביותר, מתקיימת חובת הדיווח על שינוי הסיכון שיחול ביום הולדתם. המבקשות אף מפנות אל סעיף 16 לחוק חוזה הביטוח המחייב מבטח להשיב את דמי הביטוח מקום בו קיומו של הסיכון הפך לבלתי אפשרי לאחר מועד כריתתו. מכאן, מסיקות המבקשות כי קמה חובה להשיב את דמי הביטוח בגין סיכון ביטוחי שבוטל במהלך הפוליסה.

לטענת המבקשות, התובענה דנן עונה על כל התנאים הנדרשים לאישור התובענה כייצוגית – התובענה מעלה שאלות עובדתיות ומשפטיות באשר לשיטת חישוב הפרמיה וחובת הגילוי באשר לפיצול הפוליסה, המשותפות לכלל חברי הקבוצה, אשר בירורן בדרך זו הינה הדרך היעילה וההוגנת בנסיבות העניין, וקיימת אפשרות סבירה כי התובענה תוכרע לטובת הקבוצה. המבקשות מעריכות שלחברי הקבוצה נגרמו נזקים שהוערכו במיליוני שקלים, שהינם ההפרש בין דמי הביטוח שנגבו בפועל לבין דמי הביטוח שהיו נגבים לו חושבו באופן יחסי לגילו של הנהג במהלך הפוליסה.

מנגד, לטענת המשיבות, דין בקשת האישור להידחות.
אופן קביעת תמחור דמי הביטוח נקבע בשורת חוזרים שהוציא המפקח על הביטוח, המפרטים משתני סיכון שונים, בהם חברות הביטוח רשאיות להתחשב בעת קביעת תעריף הביטוח, וביניהם גיל הנהג הצעיר הנוהג ברכב דרך קבע. בהקשר זה, קובעים חוזרי המפקח על הביטוח, באופן מפורש וברור, כי גיל המבוטח לצורך קביעת תעריף הביטוח הוא גילו ביום הולדתו האחרון שקדם למועד ההתקשרות בפוליסה. תעריפי המשיבות ושיטת חישובן בקשר למשתנה גיל הנהג, מצויים תחת פיקוח המפקח על הביטוח, אשר דחה את פניית המבקשת 1, לאחר שלא מצא בה ממש.

דמי הביטוח בפוליסת רכב חובה הם המחיר החוזי של פוליסת הביטוח הנקבע על ידי חברות הביטוח, לפי שיקול דעתן ובמסגרת הפררוגטיבה שלהן, ומחירם הסופי נתון להסכמת הצדדים. חלוקת הסיכונים בהתאם למאפייני הסיכון הקיימים, מתבצעת ומתקבעת במועד ההתקשרות בפוליסה ולא במהלך תקופת הביטוח. עקרון זה פועל לשני הכיוונים. כך למשל, אם רכב מבוטח היה מעורב בתאונה במהלך תקופת הביטוח, לא יהא בכך כדי לייקר את דמי הביטוח באותה שנה, זאת הגם שמעורבות רכב בתאונה הוא סיכון המשפיע אף הוא על גובה הפרמיה

הנחת המבקשות כאילו רמת הסיכון של הנהג מתאיינת לאחר יום הולדתו היא חסרת בסיס. הערכת רמת הסיכון נקבעת על פי בסיס רחב של נתונים סטטיסטיים הלקוחים מפוליסות ביטוח של מגוון רחב של מבוטחים שאינם עשויים מעור אחד. זהו טבעו וטיבו של מנגנון הביטוח, על פיו פעם יימצא המבוטח בקצה התחתון של מדרגת הגיל ולכן ייהנה מתעריף מוזל יחסית ביחס לסיכונו הספציפי ופעם יימצא המבוטח בקצה העליון של המדרגה וייאלץ לשלם דמי ביטוח גבוהים יחסית ביחס לסיכונו הספציפי. שיעור הפרמיה אינו נקבע על פי מאפייניו הפרטניים של המבוטח. משכך, גם אם נהג הגיע לגיל המהווה נקודת הקצה של קטגוריית הסיכון לא יהא בכך כדי לשנות את קטגוריית הסיכון שנקבעה במועד ההתקשרות, המשקללת בתוכה גם נהגים שחצו במהלך תקופת הביטוח את מדרגת הגיל בה היו במועד ההתקשרות וכן שינויים אחרים שעתידים להתרחש במהלך תקופת הפוליסה.

לטענת המשיבות, ככל שתתקבל עמדת המבקשות, יהיה צריך לקבוע מחדש את רמות הסיכון ביחס לכל אחת מקטגוריות הסיכון ולהתאימן למקרי הביטוח שאירעו. כתוצאה מכך, יגדלו דמי הביטוח אותם ייאלץ המבוטח לשלם בהגיעו למדרגת הגיל הבאה. כך, ששכרם של מבוטחים מסוימים יצא בהפסדם של מבוטחים אחרים. המשיבה 2 הוסיפה וטענה כי מבוטחיה המבוגרים שעברו את גיל 65, משלמים תעריפי ביטוח גבוהים יותר מאשר מבוטחיה המצויים בקטגוריית הגילאים של עד גיל 64. עובדה זו לא רק עומדת בניגוד להנחת היסוד של המבקשות, הטוענות כי שיטת חישוב הגיל על ידי המשיבות פועלת בהכרח לרעת המבוטחים, אלא שקבלת בקשת האישור תוביל לייקור דמי הביטוח של חברי קבוצה אלו המצויים בקטגוריית גיל מתקדמות.

באשר לטענת המבקשות כי על חברות הביטוח ליידע את מבוטחיה כי באפשרותם להוזיל את דמי הביטוח באמצעות התקשרות בפוליסה לתקופה הקצרה משנה, נטען כי הפוליסה התקנית אינה קובעת מה תהיה תקופת הביטוח והדבר נתון להסכמת הצדדים. בהתאם להוראות הדין וחוזר המפקח על הביטוח, מבוטח רשאי להתקשר בפוליסת ביטוח לתקופה הקצרה משנה וחברת הביטוח אף מיידעת את לקוחותיה על האפשרות לבטל את הפוליסה בכל עת במהלך תקופת הביטוח.

בכל מקרה, חברות הביטוח רשאיות לגבות בגין פיצול תקופות הפוליסה תוספת דמי ביטוח בשיעורים לא מבוטלים, אשר לא יביאו בהכרח להוזלת דמי הביטוח. כמו כן, התקשרות בפוליסה חדשה תהיה כרוכה בחיתום מחדש ותנאיה ייקבעו בהתאם למחיר השוק במועד עריכת הפוליסה ומאפייני הסיכון של המבוטח באותה עת. משכך, אם במהלך תקופת הביטוח הראשונה היה המבוטח מעורב בתאונה או הורשע בעבירה חמורה, אירועים שהם גורמי סיכון המחייבים את העלאת הפרמיה, עשויים דמי הביטוח לא רק שלא להיות מוזלים אלא אף גבוהים מאלו שנגבו במהלך תקופת הפוליסה הראשונה.

לטענת המשיבות, המבקשות לא הוכיחו קיומה של עילת תביעה, ועל כן הסיכויים שהתובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה הם אפסיים. באשר לעילה מכח עשיית עושר, הרי שיחסי הצדדים מוסדרים באמצעות חוזה ביטוח ועל כן ממילא אין תחולה לדיני עשיית עושר ולא במשפט. מה גם שהמשיבות פעלו כדין ובהתאם להנחיות המפקח על ביטוח וממילא לא הוכחו התעשרות בנסיבות העניין. כך גם לא הוכחה הפרה של חובה חקוקה או אף אחת מחובות הגילוי ותום הלב החלות על המשיבות, כמו גם קיומה של רשלנות והתנאים המקימים אותה.

באשר לטענת המבקשות כי השינוי בגיל הנהג מהווה שינוי נסיבות המפחית את דמי הביטוח בהתאם להוראת סעיף 20 לחוק חוזה הביטוח, הרי שסעיף זה אינו עוסק בנסיבות של שינוי כתוצאה מאירועים הידועים מראש למבוטח ולמבטח, כגון גיל המבוטח. משתנים הידועים מראש משוקללים במועד עריכת הפוליסה. מה גם, שכאמור, רמת הסיכון נקבעת על פי מגוון רחב של גילאי נהגים במדרגת גיל מסוימת, אשר חלקם חצה במהלך תקופת הפוליסה את קצה מדרגת הגיל. בכל מקרה, סעיף 20 דורש כתנאי יסודי כי המבוטח יודיע למבטח על הפחתת הסיכון שאירעה ורק לאחר מתן ההודעה יתעדכנו דמי הביטוח. בדיקה זו תחייב בירור אינדיבידואלי ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה, ועל כן גם מטעם זה אין מקום לאשר את התובענה כייצוגית.

המבקשות הגישו כתב תשובה, בו חזרו על טענותיהן כי על המשיבות לחשב ולשקלל את דמי הביטוח בהתאם לסיכונים הידועים להן במועד עריכת הפוליסה, ולחילופין חלה עליהן חובת גילוי אקטיבית להבהיר למבוטחיהן שיש אפשרות להוזלת דמי הביטוח על ידי פיצול הפוליסה לשתי תקופות. לטענת המבקשות, פיצול הפוליסה לא תביא לפגיעה ביתר תנאי הביטוח, הואיל ותנאי הפוליסה בביטוח חובה נקבעו על ידי המחוקק. המשיבות נוהגות ב"שיטת מצליח" ומסתמכות על כך שמבוטחיהן לא יפנו מיוזמתם לעדכן את קטגוריית הגיל.

באשר לטענת המשיבות כי דמי הביטוח שנקבעו הם בהתאם לשיקול הדעת ולפררוגטיבה העסקית של המשיבות, נטען כי ביטוח חובה לרכב, הינו בעל מעמד ביטוחי מיוחד, המטיל על המשיבות נורמות וחובות התנהגות השאובות מהמשפט הציבורי. על כן, המשיבות רשאיות לגבות רק בהתאם למה שהותר להן במפורש.

באשר לטענות המשיבות בדבר חוזרי מפקח על הביטוח, הרי שחוזרי המפקח מגדירים את המונח " גיל" לפי יום הולדתו האחרון, אך אינם קובעים כי שיטת החישוב של גיל הנהג תקבע דווקא לפי יום הולדתו במועד כריתת הפוליסה. בחינת חוזרי המפקח מעלה כי כשביקש המפקח על הביטוח כי משתנה סיכון ייבחן לפי מועד שקדם לתקופת הביטוח הוא עשה כן באופן מפורש וברור. משהציבו המשיבות לפני המפקח, וקיבלו את אישורו, בדבר קטגוריות הגיל השונות, הרי שהן מחויבות לגבות על פיהן. כן נטען, כי תשובת מחלקת פניות שוק ההון והאוצר בקשר לפניית המבקשת אינה מהווה את עמדת המפקח ואין ליתן לה משקל של ממש.

עוד טוענות המבקשות כי המשיבות לא צירפו חישובים אקטואריים שיתמכו בטענותיהן אלא הסתפקו בטיעונים תיאורטיים מפי המצהירים מטעמן. כמו כן, המשיבות בוחרות לערוך תחשיב אקטוארי באופן שפועל תמיד לטובתן ומביא להתעשרותן על חשבון מבוטחיהן.

עוד נטען, כי קטגוריית גיל מסוימת אינה אמורה לסבסד קבוצת גיל אחרת. על כן, אין בגביית דמי ביטוח בחסר משום היתר לגבות דמי ביטוח ביתר משאר המבוטחים. באשר לטענות המשיבה 2 ביחס לקטגוריית הנהגים המבוגרים מעל גיל 65, הרי שמדובר בקבוצה זניחה יחסית של נהגים ביחס לקבוצות האחרות, והדעת נותנת כי קבוצת גילאים זו מאפשרת לבן משפחתה הצעיר לנהוג ברכב דרך קבע.

המשיבות לא יצאו מידי חובתן בכך שגילו לחברי הקבוצה אודות האפשרות הכללית לערוך ביטוח לתקופה הקצרה משנה. על המשיבות להבהיר למבוטחיהן כי עריכת פוליסה לתקופה הקצרה משנה תוזיל את עלויות הביטוח. מהוראות חוזר המפקח, עולה כי נהג שיגיע לקצה קטגוריית הגיל במהלך 323 הימים הראשונים לתקופת הביטוח, ייהנה מדמי ביטוח מופחתים.

הגדרת חזית המחלוקת והמסגרת דיונית

בבקשת האישור ובתגובה לה נתחמה המחלוקת לשאלת אופן חישוב דמי ביטוח החובה ברכב ובפרט האם יש לחשבו באופן יחסי לגילו של הנהג הצעיר ביותר הנוהג דרך קבע ברכב במהלך תקופת הפוליסה; ולחילופין האם חלה על המשיבות חובת גילוי יזום על האפשרות להביא להוזלת דמי הביטוח באמצעות פיצול הביטוח לשתי תקופות.

בכתב התשובה שהוגש מטעם המבקשות ובמהלך הדיונים שהתקיימו בתיק זה, העלו הצדדים טענות ועילות חדשות אשר זכרן לא בא בבקשת האישור ובתגובות לה. ב"כ הצדדים התנגדו הדדית להרחבת החזית על ידי הצד שכנגד. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש בטענות שיפורטו להלן, משום הרחבת חזית שאין מקום להתירה, ועל כן הן אינן טעונות הכרעה בתובענה שלפניי.

כך, באשר לטענת המבקשות בדבר אי פרסום מדרגות הגיל, בהן עושות המשיבות שימוש בעת קביעת תעריפי ביטוח החובה, הן בפוליסת הביטוח, הן באתרי המשיבה והן באתר המפקח על הביטוח. לא רק שטענה זו הועלתה לראשונה רק בכתב התשובה, כפי שטוענות בצדק המשיבות, אלא שבקשת האישור כולה נסובה על סוגיית מדרגות הגיל בהן עושות שימוש המשיבות ועל הטענה כי מבדיקה שערכו המבקשות עולה כי מעבר למדרגת הגיל הבאה, אשר ככל הנראה היו ידועות להן בשלב הגשת בקשת האישור, מוזיל את עלויות הביטוח. המבקשות לא טענו כי נתוני מדרגות הגיל , עליהם ביססו את הבקשה אינם ניתנים להשגה, וניתן להניח כי לא כך הדבר, באשר תדפיס מדרגות הגיל בהן עושה שימוש המשיבה 1 , צורף כנספח ד' לבקשת האישור. משכך, לא ראיתי לנכון להתיר את הרחבת החזית האמורה ולא אכריע בטענות אלה.

כך גם לא ראיתי לנכון להתיר הרחבת חזית ביחס לקיומו של נוהג או " שיטת מצליח" בדבר קבלת זיכוי בגין ההפרש התשלום, מקום בו פונה המבוטח לחברת הביטוח ומעדכנה בדבר עדכון גילו. בהקשר זה, צירפו המבקשות לכתב תשובתן, התכתבות שנערכה בין המשיבה 2 לבין הגב' יופה, אשר זוכתה לכאורה בגין הפרש דמי הביטוח לאחר שהודיעה על שינוי גילה. הגב' יופה לא הגישה תצהיר במסגרת התובענה, ולכן לא ברור מהו משקלה של הראיה האמורה. ברם, כפי שמציינות המשיבות, ובצדק, לא זוהי הדרך להעלאת טענות חדשות וצירוף מסמכים במסגרת תובענה ייצוגית, ועל כן לא ראיתי מקום לדון בהם.

מאידך גיסא, לא ראיתי לנכון להתיר את טענות המשיבות בדבר קיומה של פרקטיקה שלא בתום לב העולה לכדי תחבולה והערמה מצד מבוטחים " מתוחכמים" המבקשים לפצל את פוליסת הביטוח לשתי תקופות לשם הוזלת התעריף. טענה זו לא הועלתה במפורש במסגרת כתבי הטענות של המשיבות אלא רק במהלך דיוני קדם המשפט שהתקיימו בתיק דנן, ועל כן גם טיעון זה מהווה משום הרחבת חזית פסולה.

באשר לסוגיית החישובים האקטואריים והשלכתם על התובענה דנן, הרי שהמשיבות טענו בתגובותיהן כי דמי הפוליסה נקבעים תוך התחשבות במקרי הקצה של מבוטחים שחצו את מדרגות הגיל במהלך תקופת הביטוח. משכך, הגישו המבקשות בקשה לגילוי ועיון במסמכים שהיוו בסיס לחישוב היקף הסיכון וגובה הפרמיות הנגזרות מכך. בדיון שהתקיים ביום 18.6.2015 לפני המותב הקודם שדן בתיק, הוסכם על ידי הצדדים כי " ההתייחסות בכתבי התשובה לחישובים האקטואריים נעשתה על מנת להבהיר שקביעת קבוצת הגיל עולה בקנה אחד עם החישוב האקטוארי" וכי " לא החישובים האקטואריים הם שמבססים את התייחסות לקביעת גיל הנהג הצעיר נכון ליום תחילת הפוליסה" [פר' עמ' 15, ש' 8-5]. לנוכח הצהרות אלו נקבע כי " אין צורך בגילוי החישוב האקטוארי עצמו" (סעיף א להחלטת כב' השופטת שטמר מיום 18.6.2015).

הצדדים הגיעו להסדר דיוני, אשר קיבל את אישורו של בית המשפט, בו ויתרו על חקירתם של המצהירים, והודיעו על הגעתם להסכמות העובדתיות, המתייחסות בין היתר לכך שמחשבון תעריפי ביטוח רכב חובה שבאתר האינטרנט של המפקח על הביטוח מפרסם מידע אודות הפרמטרים בהם חברות הביטוח עושות שימוש בקביעת תעריפי הביטוח; ולכך שאין הנחיה לסוכני ביטוח למסור למבוטחים באופן יזום את פירוט מדרגות הגיל בהן עושה החברה שימוש או לעדכנם באופן יזום במדרגת הגיל הבאה, וזאת גם אם המבוטח עתיד לחצות את מדרגת הגיל לאחר מועד עריכת הפוליסה. בהתאם להסדר הדיוני שאושר, הצדדים הגישו עיקרי טיעון קצרים בכתב וביום 5.7.2016 השלימו את טיעוניהם בעל פה לפניי.

להשלמת התמונה, יצוין שכעשרה חודשים לאחר הגשת תובענה זו, הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נוספת נגד חברת כלל חברה לביטוח בע"מ ( ת"צ 48191-07-14 ליטבינוב נ' כלל חברת ביטוח בע"מ), אשר העלתה בחלקה טענות דומות וחופפות לטענות שהועלו בתובענה דנן, ועל כן נותבה לטיפולו של המותב הקודם שדן בתיק זה. ביום 27.5.2015 ניתנה החלטה לפיה תיקים אלו יישמעו במקביל אך לא במאוחד, בין היתר " משום [ ש]התביעה המאוחרת רחבה יותר בנושאיה, והוגשה כלפי חברת ביטוח נוספת" (סעיף 2 להחלטת כב' השופטת שטמר מיום 27.5.2015).

דיון והכרעה

תחום הביטוח, ובפרט ענף ביטוח רכב החובה, מוסדר על ידי מספר דברי חקיקה, וביניהם פקודת ביטוח רכב מנועי ותקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים ( ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנועי), התש"ע-2010 (להלן: "תקנות הפיקוח") הקובעים הסדרים פרטניים בענף ביטוח רכב החובה, ומסדירים את החובה לבטח כל רכב מנועי מפני נזקי גוף; חוק חוזה הביטוח הקובע הסדרים כלליים בדבר חובות וזכויות הצדדים לפוליסה וחל באופן שיורי גם על ענף ביטוח רכב החובה; חוק הפיקוח המקנה למפקח על הביטוח סמכויות לקבוע הוראות והסדרים כלליים בתחום הביטוח באופן שיבטיח שמירה נאותה על עניינם של המובטחים; ועוד (ראו בהקשר זה, ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, סב(2) 573 (2007); בג"ץ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח בישראל נ' המפקח על הביטוח, פ"ד נה(3) 625 (2004)).

בשנת 1975 חוקק חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), בו חולקה האחריות לכיסוי ביטוח חובה לרכב מנועי בין תאגיד " אבנר" לבין חברות הביטוח הפרטיות. תעריפי הביטוח בתקופה זו נקבעו באופן אחיד ומחייב על ידי שר האוצר, וזאת בהתאם לסעיף 17 לחוק הפלת"ד, שבוטל בתיקון מס' 13 (ס"ח התשנ"ז, עמ' 206, מיום 31.7.1997).

בשנת 1997 בוצעה רפורמה כללית בענף ביטוח רכב חובה שנועדה לפתוח את הענף לתחרות, לבטל את התעריף האחיד והמחייב ו"לאפשר למבטחים להתאים את הפרמיה שבעל פוליסה ישלם לסיכון הנשקף ממנו" (בג"ץ 6215/12 באסטאקאר נ' שר האוצר ( פורסם בנבו, 16.6.2015); ראו גם, חוק ביטוח רכב מנועי ( ביטוח בתנאי תחרות מבוקרת, הסדרים לתקופת מעבר והוראות לענין אבנר), התשנ"ז-1997) (להלן: "חוק ביטוח רכב מנועי")). במסגרת רפורמה זו, הותר לראשונה לחברות הביטוח לקבוע לעצמן את פרמיות הביטוח, על בסיס מאפיינים אישיים של הנהג והרכב.

הוראת סעיף 14 א לחוק ביטוח רכב מנועי, הגבילה את משתני הסיכון בגינן יכולות חברות הביטוח ליתן הנחה בדמי ביטוח החובה, וקבעה כי משתני סיכון אלו ייקבעו על ידי המפקח על הביטוח באישור וועדת הכספים של הכנסת ( ראו גם, סעיף 10 א לחוק ביטוח רכב מנועי).

ביום 10.8.2005 הוציא המפקח על הביטוח חוזר ביטוחי שמספרו 2005-1-32, נושא כותרת " דמי ביטוח בענף רכב החובה" (להלן: "חוזר המפקח משנת 2005 ", אשר צורף כנספח טו' לבקשת האישור). מטרת החוזר הייתה לקבוע נהלים לקביעת דמי ביטוח, ולהגדיר משתני סיכון, בהם רשאי המבטח לעשות שימוש בקביעת דמי הביטוח, שהם נפח מנוע הרכב המבוטח, מין וגיל הנהג, מספר שנות ותק הנהיגה, היסטוריית תאונות, מספר הרשעות חמורות והימצאות כרית אוויר ברכב.

בנספח שצורף לחוזר המפקח משנת 2005 הוגדר משתנה הגיל כ"גיל הנהג הצעיר ביותר הנוהג ברכב בדרך קבע. גיל משמעו גיל ביום ההולדת האחרון" (עמ' 6 לחוזר המפקח משנת 2005) וכן פורטו קטגוריות גילאים, תוך ציון כי ניתן לשנות את הקטגוריות המוצעות בנספח המשתנים לפי שיקול דעת המבטח ( עמ' 5, שם).

ביום 3.7.2013 הוציא המפקח על הביטוח חוזר חדש שביטל את הנספח לחוזר המפקח משנת 2005 ( להלן: "חוזר 2013 ", אשר צורף כנספח ד' לתגובת המשיבה 1). במסגרת חוזר זה, נותרה בעינה הגדרת משתנה הגיל, כ"גיל ביום הולדת האחרון". יחד עם זאת, בוטלו קטגוריות הגילאים המוצעות, ותחת זאת נקבע כי קטגוריות אלו ייקבעו בהתאם לשיקול דעת חברת הביטוח.

המסקנה העולה מהאמור היא שבענף ביטוח החובה ברכב למשתנה " הגיל" יש השפעה ישירה על היקף הסיכון הנשקף לחברת הביטוח, ובהתאם לכך על גובה הפרמיות שישולמו על ידי המבוטחים.

דא עקא, שהגם שחוזרי המפקח הכירו במשתנה הגיל כגורם סיכון רלבנטי בקביעת שיעור הפרמיה, הותירו הם שיקול דעת נרחב לחברות הביטוח לקביעת שיטת השפעתו על תחשיבי הסיכון וקביעת הפרמיות, ולא הסדירו באופן ברור דיו את שיטת התחשיב. על כן, חלוקים הצדדים לגבי דרך חישוב הפרמיה בהתחשב במשתנה הגיל, נשוא הליך זה.

כל אחד מהצדדים הציע פרשנות משפטית שונה לנוסח הגדרת משתנה הגיל הקבועה בחוזרי המפקח, כמפורט להלן.

לעמדת המבקשות, גיל " יום ההולדת האחרון" של המבוטח צריך להיבחן לאורך כל חיי הפוליסה ולא רק במועד הוצאתה. לפיכך, אם יום הולדתו האחרון של המבוטח במהלך תקופת הפוליסה, מפחית את רמת הסיכון של המבוטח, והמבטח יודע זאת מראש, עליו להתחשב בכך בקביעת גובה הפרמיה הנגבית מהמבוטח. לתמיכה בטענתן, המבקשות מצביעות על כך שמשתני הסיכון שעניינם " מספר תאונות" ו- "מספר פסילות רישיון", מציינות במפורש כי מועד בחינתם הוא " בשלוש השנים שקדמו לתאריך תחילת הפוליסה", בעוד שחוזרי המפקח שותקים ביחס למשתנה הגיל. מכאן, מסיקות המבקשות כי גיל הנהג לא אמור להיקבע בהתאם למועד הוצאת הפוליסה אלא בהתאם לגילו במהלכה.

לעמדת המשיבות, לשון הגדרת משתנה הגיל בחוזרי המפקח על הביטוח היא ברורה ומפורשת. לטענתן, גיל הנהג הצעיר ביותר הוא גילו ביום ההולדת האחרון שקדם לתאריך תחילת הפוליסה. במועד כריתת הפוליסה, מתמחרת חברת הביטוח את היקף הסיכונים הביטוחיים הנשקפים וכנגזרת את דמי הפרמיה המשולמים. לטענת המשיבות, אין בעובדה שבקשר עם המשתנים האחרים צוין שהם מתייחסים לתקופה שקדמה להתקשרות כדי ללמד על הסדר שלילי בעניין משתנה הגיל. נהפוך הוא. אם יתר המשתנים מתייחסים לתקופה שקדמה לפוליסה זהו הדין גם ביחס למשתנה דנן.

לאחר שבחנתי ושקלתי את טיעוני הצדדים, מצאתי שיש להעדיף את הפרשנות המוצעת על ידי המשיבות ביחס למשתנה הגיל הקבוע בהוראת החוזר, לפיה ייבחן גיל הנהג בהתאם לגילו בתקופה שקדמה לכריתת הפוליסה, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

ראשית, פוליסת ביטוח רכב משקפת את תמונת מצב הדברים הקיים ערב מועד עריכת הפוליסה. חוזה הביטוח הוא תוצר של הקצאת סיכונים וסיכויים של הצדדים, בהתאם למשתני סיכון פוטנציאליים קיימים, כפי שנקבעו בחוזרי המפקח על הביטוח, עובר להתקשרות בפוליסה. בהתאם לכך, גובה הפרמיה הנגבית משקפת את שיקול דעת המבטח והמבוטח בתמחור הסיכונים הקיימים במועד הוצאת הפוליסה ( ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, נז(4) 817, 843 (2003)). יצוין, כי קביעת דמי הפרמיה ומועד תשלומם, נעשה טרם מועד תחילת הפוליסה וכתנאי לתוקפה ( ראו למשל, תקנה 12 לתקנות הפיקוח; סעיף 6 לחוזר המפקח משנת 2005).

בפוליסת הביטוח יש משום הקפאת מצב הדברים הקיים ערב עריכתה, גם אם במהלכה יחולו שינויים במשתני הסיכון השונים אשר על פיהם נקבע מחירה, בין אם לזכותו ובין אם לחובתו של המבוטח. כך למשל, שיעור פרמיית הביטוח של מבוטח אינו מתייקר בקרות מאורע ביטוחי במהלך תקופת הפוליסה, כגון מעורבות המבוטח בתאונה או בהרשעה חמורה. בתקופת הביטוח אף עשויים לפקוע משתני סיכון ידועים, כגון סיכון הנובע מעבר תאונתי בן שלוש שנים. קבלת פרשנות המבקשת בדבר התחשבות באופיו הדינמי של רכיב הסיכון במהלך חיי הפוליסה תחייב התייחסות דומה גם ביחס ליתר רכיבי הסיכון המוגדרים בחוזרי המפקח על הביטוח, דבר אשר עלול להביא לשינוי, לרבות לייקור בעלויות דמי הביטוח, ולפגוע באינטרס הוודאות והפחתת הסיכונים העומדים בבסיס חוזה הביטוח.

שנית, פרשנות המשיבות להגדרת מונח הגיל בחוזרי המפקח מציגה פרשנות הרמונית של רכיבי הסיכון השונים המוגדרים בחוזרי המפקח על הביטוח, ויוצרת מתווה קוהרנטי לבחינת מועד משתני הסיכון, שהוא מועד כריתת הסכם הביטוח, המתיישבת אף עם הגיונם של דברים כאמור. יצוין, כי אין בידי לקבל את טענת המבקשות בקשר לשוני הלשוני בין הגדרת משתני " מספר תאונות" ו- "מספר פסילות רישיון" בחוזרי המפקח לבין משתנה הגיל. לדידי, שוני זה נובע מהעובדה שהמפקח ביקש לקבוע בקשר למשתנים אלו תקופת זמן מוגדרת של "שלוש השנים שקדמו לתאריך תחילת הפוליסה", בעוד שביחס למשתנה הגיל לא ביקש לקבוע תקופה, אלא לקבוע נתון, ועל כן הסתפק בציון מועד יום ההולדת האחרון. כך, שלא מצאתי שיש באמור כדי ללמד בהכרח על קיומו של " הסדר שלילי" בדבר אופן ודרך פרשנות הגדרת משתנה הגיל.

שלישית, ענף ביטוח החובה ברכב מאוסדר על ידי המפקח על הביטוח. בהתאם לצו הפיקוח, תעריפי הביטוח ושיטת חישוב רכיבי הסיכון, לרבות רכיב גיל הנהג, ותנאי גבייתם נערכים תחת פיקוחו ואישורו של המפקח על הביטוח ( וראו גם, נספח ו' לתגובת המשיבה 1). פניית המבקשת 1 למפקח על הביטוח, המתארת את נסיבות העניין דנן, נענתה בתשובה מטעם מר יואב גפני מהיחידה לפניות הציבור של אגף שוק ההון ביטוח וחסכון של משרד האוצר, לפיה " הנהג בביטוח חובה מחושב בהתאם לגילו ביום ההולדת האחרון שלו" וכי " מבטחים רשאים לתמחר את דמי הביטוח בהתאם לגיל המבוטח בכל שנה" (נספח יד' לבקשת האישור). אמנם תשובת מר גפני אינה מהווה הנחייה מטעם המפקח על הביטוח, על כל המשתמע מכך, כפי שטוענות בצדק המבקשות, ואולם מלמדת היא על עמדת הגורם המאסדר, התומכת בעמדת המשיבות ומתיישבת עם הוראות הדין והגיונם של דברים.

רביעית, פרשנות המשיבות לאופן תמחור שיעור הפרמיה אף עולה בקנה אחד עם עקרונות דיני הביטוח הכלליים. שכן, "שיעורי הפרמיות נקבעים על בסיס ההערכה של רמת הסיכון. על-מנת לחסוך בעלויות אין חברת הביטוח קובעת את שיעור הפרמיה באופן ייחודי לכל מבוטח, אלא מסווגת אותו בקבוצת סיכון, ובהתאם לרמת הסיכון הממוצעת באותה קבוצה, היא קובעת את שיעור הפרמיה שלו" (דברי כב' השופט טירקל בע"א 1809/95 הלמן נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, נ(3) 77, 84 (1996)).

סוגיית הפילוח והשיוך לקבוצות הסיכון השונות נבחנת במועד כריתת הסכם הביטוח, בהתאם לנתונים הקיימים במועד ההתקשרות. כפי שמציינות המשיבות, במסגרת הפילוח לקבוצות סיכון, לא מן הנמנע כי רמת הסיכון הממוצעת של אותה קבוצה תהא גבוהה מהסיכון האמיתי של המבוטח הספציפי וההפך.

כך למשל, המשיבה 2 הראתה כי היא גובה ממבוטחיה בני ה- 65 ומעלה פרמיה גבוהה יותר מאשר זו הנגבית בקטגוריות גיל אחרות. בנסיבות אלו, מבוטח של המשיבה 2, שהינו בן 64 ו-11 חודשים במועד הוצאת הפוליסה, ייהנה מדמי ביטוח " מוזלים", מבלי לשלם תוספת פרמיה בהגיעו לגיל 65, הגם שרמת הסיכון של מבוטח זה הינה גבוהה מרמת הסיכון הממוצעת של אותה קבוצה.

בהקשר זה, יצוין כי המבקשות לא הביאו כל ראיה המוכיחה את טענתן כי קבוצת מבוטחיה המבוגרים של המשיבה 2 הינה קבוצה זניחה או כי לרובם ישנו ביטוח הכולל קבוצות גיל " צעירות" יותר. על כן, דין טענות אלו להידחות. מכל מקום מדרגת גיל זאת, שבמהלכה משתנה הגיל מגביר את הסיכון, אף מלמדת כי טענת המבקשות, לפיה, שיטת חישוב הפרמיה לפי מדרגות הגיל הנבחנות על פי יום ההולדת האחרון במועד הוצאת הפוליסה , לעולם מקפחת את המבוטח ומייקרת את עלות הפוליסה, אינה נכונה.

המבקשות טענו כי חיובי הפרמיה של המשיבות משקפים סיכון המתומחר ביתר, וזאת בהנחה כי משחצו המבוטחים במהלך חיי הפוליסה את מדרגת הגיל , הופחת הסיכון שתומחר מראש לפי שנות גיל. לא רק שכאמור טענה זו אינה בהכרח נכונה אלא שהמבקשות לא תמכו טיעונם זה בראיות כלשהן הנוגעות לתחשיבי הסיכון ולהוכחת העובדה כי קיים פער בין הסיכון שחושב לכל מדרגת גיל לבין עניינם של מבוטחים שחצו את מדרגת הגיל במהלך תקופת הביטוח. המשיבות צירפו לתגובה לבקשת האישור תצהירים, מהם עולה כי בתחשיבים האקטואריים, המשמשים בסיס לחישוב גובה הפרמיה, נלקחים בחשבון גם מקרי הקיצון של מבוטחים שחצו את מדרגת הגיל במהלך תקופת הפוליסה. כאמור לעיל, המבקשות לא עמדו על גילוי ועיון בתחשיבים האקטואריים לנוכח ההסכמות שהושגו במהלך הדיון מיום 18.6.2015, ואף ויתרו על חקירות, לרבות חקירת המצהירים מטעם המשיבות, אשר היו עשויות לשפוך אור על סוגיה זו, נוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו. בכך שונה עניינו מנסיבות המקרה ברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת ציפוי מתכות עמק זבולון בע"מ ( פורסם בנבו, 11.4.2013).

בנסיבות אלו, לא הרימו המבקשות את נטל ההוכחה הנדרש בשלב זה של ההליך להוכחת טענותיהן ולא הוכיחו אף לכאורה כי התחשיב האקטוארי בו משתמשות המשיבות, אינו לוקח בחשבון את אותם נהגים שחצו את מדרגת הגיל במהלך תקופת הפוליסה.

יצוין, כאמור לעיל, כי בבקשת אישור זו, לא נדונה טענה בדבר קיומו של נוהג או פרקטיקה מקובלת מצד המשיבות להשבת כספים בנסיבות בו השתנה גיל הנהג באופן בו חצה את מדרגת הסיכון לפי גיל. טענה זו, כאמור לעיל, לא הותרה נוכח הרחבת חזית, ואף לא הוכחה. מכל מקום, מדובר בטענה שונה, המבססת עילה משפטית מתחום דיני החוזים והביטוח וכיוב', אשר אפשר שהיתה מצדיקה את קבלת הבקשה על בסיס קיומו של נוהג.

המבקשות הרחיבו טיעון בנוגע לחובות המוגברות החלות בענף ביטוח החובה לרכב בשונה מיתר ענפי תחום הביטוח. אכן, ביטוח החובה הוא משטר ביטוח ייחודי, במסגרתו חלים ביתר שאת עקרונות תום הלב, האמון והגילוי. יחד עם זאת, ענף ביטוחי זה עדיין חוסה תחת העקרונות של דיני הביטוח הכלליים ודיני החוזים.

כמפורט לעיל, פרשנות המשיבות עולה בקנה אחד עם העקרונות הכללים של דיני הביטוח והמנגנון הביטוחי בדבר סיווג ושיוך לקבוצות סיכון בהתאם לנתוני המבוטח במועד היווצרות הפוליסה ולא במועד היווצרות המאורע הביטוחי או בכל מועד אחר במהלך תקופת הפוליסה.

פרשנות המשיבות אף עולה בקנה אחד עם הוראות דיני החוזים הכלליים. כידוע, על מערכת היחסים שבין המבטח למבוטח חלים דיני החוזים הכלליים ( ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אורים, מה(2) 811, 820 (1991)). חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח למבוטח שלפיו ישולמו דמי ביטוח בקרות מאורע ביטוחי ( סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח). תנאיו והיקפו של חוזה הביטוח נקבעים במועד היווצרות הפוליסה ונתונים להסכמת הצדדים. בכפוף להיתר המפקח על הביטוח, רשאית חברת הביטוח לקבוע את שיעור הפרמיה שתיגבה ממבוטחיה, בהתאם לקטגוריות גילאים ורמת הסיכון שייקבעו לפי שיקול דעתה. אופיו החוזי והוולונטרי של חוזה הביטוח בא במיוחד לידי ביטוי מקום בו קיימת תחרות בשוק כגון זו השוררת בענף ביטוח החובה ברכב. בנסיבות אלו, הסכמתו של המבוטח להתקשר בחוזה ביטוח עם חברת ביטוח מסוימת בתמורה לתשלום דמי פרמיה מעידה על הסכמת המבוטח לתוכנו ותנאיו של החוזה.

בכל מקרה, בנסיבות העניין, לא מצאתי כי המבקשות הוכיחו כי פרשנות המשיבות בדבר שיטת חישוב גיל המבוטח פוגעת בחובת תום הלב וחובת האמון המוגברת המוטלת עליהן. אשר על כן, גם דין טענות אלו להידחות.

אינני רואה לקבל אף את טענות המבקשות בקשר עם סעיף 20 לחוק חוזה הביטוח, הקובע כדלקמן:

"נקבעו דמי הביטוח לאור נסיבות שהחמירו את סיכון המבטח, ולאחר קביעתם חדלו אותן נסיבות להתקיים או להשפיע על סיכון המבטח, זכאי המבוטח להפחתת דמי הביטוח, למעט הוצאות המבטח, בעד התקופה שלאחר שהודיע למבטח על השינוי, ולהעמדתם על מה שהיה משתלם לפי המקובל אצל המבטח בשעת קביעת דמי הביטוח בהעדר אותן נסיבות."

הוראת סעיף 20 לחוק חוזה הביטוח מתייחסת לשינויים בלתי צפויים אשר איש מהצדדים לא ידע או לא היה יכול לדעת על התרחשותם בעת ההתקשרות בחוזה הביטוח. המלומד ירון אליאס מביא בספרו דיני ביטוח 833 ( מהדורה שנייה, 2009) (להלן: "אליאס") מספר דוגמאות להפחתות סיכון שלשיטתו מזכות בהחזר יחסי של דמי הביטוח, כגון הפחתת פרמיה בביטוח חיים בגין הפסקת עישון או הפחתה במשקל. בנסיבות כגון דא, רשאים הצדדים לתמחר מחדש את פרמיית הביטוח בהתאם לנסיבות החדשות שנוצרו. ברם, לא זה המקרה שבענייננו, בו מדובר על משתנה סיכון הידוע בשעת כריתת החוזה, ואשר ממילא היווה חלק ממכלול סיכוני המבוטח במועד ההתקשרות. בדומה למשתנה הגיל, אשר ניתן לצפות בוודאות את שינויו, ניתן לצפות ביום ההתקשרות בביטוח כי אירוע תאונתי שהתרחש שנתיים ואחד עשר חודשים לפני תחילת הביטוח יחדל להיות סיכון מוגדר בחלוף שלוש שנים, במהלך תקופת הפוליסה. בכל זאת לא יעלה על הדעת כי תחשיב הפרמיה יחשב מראש את שינוי הסיכון בגין שינוי זה או כי ניתן יהיה לדרוש את הפחתת דמי הפרמיה לאחר שיפחת הסיכון המוגדר כאמור. על כן אין בהוראות סעיף 20 לחוק חוזה הביטוח כדי להוות כלי עזר פרשני למבקשות. קל וחומר שאין מקום להיעזר בהוראות סעיף 16 לחוק חוזה הביטוח המתייחס למקרי השבת דמי הפרמיה מקום בו חוזה הביטוח מתייתר לאחר כריתתו.

לנוכח האמור עד כה, לא מצאתי כי המבקשות הוכיחו ברמה הנדרשת את טענותיהן בדבר שיטת חישוב גיל הנהג בקביעת דמי הפרמיה ועל כן לא ניתן לאשר בגין טענות אלו את התביעה כייצוגית.

לחילופין, טוענות המבקשות, כי על חברות הביטוח לפרוש לפני מבוטחיהן את מגוון אפשרויות ההתקשרות העומדות לפניהם וליידעם על כך שבאפשרותם להתקשר בפוליסת ביטוח לתקופה הקצרה משנה, עד למועד יום ההולדת הרלבנטי של המבוטח, באופן שיביא להוזלת דמי הביטוח.

בדרך זו, כך נטען, היו יכולים המבוטחים לפצל את תקופת הביטוח לשתי תקופות ביטוח - הראשונה, ממועד תחילת הפוליסה ועד למועד יום ההולדת של הנהג הצעיר, מקום בו מועד זה מהווה קצה מדרגת גיל הסיכון ; והשנייה, החל ממועד יום הולדתו של הנהג הצעיר ועד למועד שייבחר על ידי המבוטח – והכל באופן שיגרום להוזלת דמי הביטוח.

תקופת הביטוח היא אחד מתנאיו היסודיים של חוזה הביטוח והיא נתונה להסכמת הצדדים ( אליאס, עמ' 497). דומה, כי בביטוח רכב חובה תקופת הביטוח הנהוגה היא לשנה אחת בלבד, אך המבוטח רשאי להתקשר בפוליסת ביטוח לתקופה הקצרה משנה ( ראו, סעיף 7 א לחוזר המפקח משנת 2005). בהקשר זה, הצהירה המשיבה 1 כי היא מיידעת את מבוטחיה על האפשרות לבטל את הפוליסה בכל עת במהלך תקופת הביטוח, ובמקרים בהם מבקש המבוטח לבטל את הפוליסה לפני תום תקופתה, היא מאפשרת לו לעשות כן ומשיבה לו באופן יחסי את דמי הביטוח תוך ביצוע הפחתות מסוימות ( סעיפים 80-78 לתצהיר המשיבה 1; סעיף 8 לחוזר המפקח משנת 2005). כאמור, הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים ועדות זו לא נסתרה. בכל מקרה, המבקשות לא הביאו ראיות המוכיחות אחרות – הן בקשר למשיבה 1 והן בקשר למשיבה 2.

לטענת המבקשות, המשיבות לא יוצאות מידי חובתן בכך שגילו לחברי הקבוצה על קיומה של אפשרות כללית לערוך ביטוח לתקופה הקצרה משנה, אלא עליהן להבהיר למבוטחיהן כי עריכת פוליסה לתקופה הקצרה משנה תוזיל את עלויות הביטוח.

לטענת המשיבות, פיצול תקופות הפוליסה ועריכת ביטוח לתקופה הקצרה משנה, לא יביאו בהכרח להוזלת דמי הביטוח, מאחר שחברות הביטוח רשאיות לגבות בגין פיצול זה תוספת דמי ביטוח בשיעורים לא מבוטלים. בהקשר זה, קובע סעיף 7 א לחוזר המפקח משנת 2005, כדלקמן:

"7. ביטוח לתקופה הקצרה משנה
א. דמי הביטוח לתקופה הקצרה משנה יהיו:
בעד תקופה של עד שבעה ימים - 5% מדמי הביטוח השנתיים.
בעד תקופה העולה על שבעה ימים - 5% מדמי הביטוח השנתיים בצירוף 0.3% מדמי הביטוח השנתיים בעד כל יום ביטוח החל ביום השמיני.
מבטח רשאי לשנות תנאים אלו בכפוף לאישור מראש של המפקח."

המבקשות טוענת כי מהוראת חוזר המפקח, עולה כי נהג שיגיע לקצה קטגוריית הגיל במהלך 323 הימים הראשונים לתקופת הביטוח, ייהנה מדמי ביטוח מופחתים. ואולם, גם אם נקבל נקודת מוצא זו, סבורני כי אין מקום לחייב את חברות הביטוח לבצע " תכנון ביטוחי" וליתן ייעוץ על דרכים אפשרויות להפחתת העלויות באמצעות ביצוע פיצולים שעשויים להוזיל את דמי הביטוח.

תכנון ביטוחי מסוג זה מצד חברות הביטוח או מי מטעמן אינו לגיטימי ועלול ליצור מצג שווא לפני המבוטחים, אשר עשוי להקנות להם עילת תביעה כנגד חברות הביטוח. הטעם לכך, הוא שהתקשרות בפוליסה חדשה כרוכה בחיתום מחדש ובהסכמה מחודשת של הצדדים בדבר תנאי ההתקשרות. תנאים אלו, ייקבעו בהתאם למאפייני הסיכון הקיימים של המבוטח באותה עת. ככל שתנאיו של החוזה החדש זהים לתנאי הפוליסה שפקעה הרי שלא תתעורר כל בעיה. ואולם, מה אם במהלך תקופת הביטוח הראשונה היה המבוטח מעורב בתאונה או הורשע בעבירה חמורה? במצב דברים זה, ברי כי המבטח יהא רשאי לתמחר מחדש את סיכוניו וכפועל יוצא מכך את פרמיית הביטוח שתיגבה מהמבוטח. בנוסף, מה אם בתקופה זו עלו תעריפי הביטוח או שונתה הגדרת גורמי הסיכון וכיו"ב? אף אלה עלולים להביא לייקור הפוליסה באופן שיגרום לפיצולה להרע את מצב המבוטח. על כן אין להניח כי פיצול יביא בהכרח להוזלת עלות הפוליסה של כל מבוטח.

לנוכח האמור, אין בידי לקבל את טענות המבקשות בדבר הפרת חובת הגילוי ותום הלב המוגברות. אכן, אופיו ומאפייניו של חוזה הביטוח מטיל על נציגי המשיבות חובת גילוי רחבה של כל המידע הרלבנטי הנוגע לפוליסות קיימות שונות, התניות שבהן ותימחורן. עם זאת, חובה זו אינה כוללת המלצות לתכנון כלכלי של חסכון אפשרי בתשלום הפוליסה, בוודאי לא כאשר תכנון כאמור עשוי בנסיבות מסוימות להביא לייקור העלויות. במקום בו חברת הביטוח אינה יכולה אפוא להתחייב לתנאיה המקוריים של פוליסת הביטוח ולחידושה האוטומטית, עשויה דרישת המבקשות, לבצע מעין " תכנון ביטוחי" על דרך של המלצה לפיצול הפוליסה, לפגוע דווקא במבוטחים אשר עלולים להיחשף להגדלת דמי הביטוח. בנסיבות אלו, סבורני כי הרחבת חובת הגילוי המבוקשת בבקשה דנן תפגע לא רק בחברות הביטוח אלא בציבור המבוטחים ככלל. על כן, דין טענה זו להידחות.

לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים – והן נידחות.

סוף דבר

מהנימוקים שפורטו לעיל, מצאתי כי דין בקשת אישור התובענה כייצוגית להידחות, שכן לא מצאתי כי קיימת אפשרות סבירה כי התובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה. כאמור לעיל, עילת התביעה בוססה על פרשנות שגויה לחוזרי הפיקוח, על טענות עובדתיות אשר לא הוכחו, אף לא לכאורה, ועל טענה לחובות גילוי יזום החלות על חברות ביטוח, אשר לא שוכנעתי בצדקתן בנסיבות העניין. יחד עם זאת, סברתי כי בקשת האישור העלתה שאלה משפטית חשובה, אשר היה ראוי לקיים בעניינה דיון משפטי. על כן, ועל אף שראיתי לנכון לדחות את בקשת האישור, הריני לחייב את המבקשות בהוצאות המשיבות על הצד הנמוך בסך של 2,500 ₪ לכל משיבה.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ לצדדים.
זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ב' חשוון תשע"ז, 03 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.