הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"צ 22182-10-11

המבקשת : צ"ב

ע"י ב"כ משה גליקו ועו"ד קרן יצחקי

נגד

הנתבעת : פריגו ישראל סוכנויות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד הילה פלג

החלטה

הואיל והמבקשת הגישה תביעה בנזיקין, והחלטה זו עוסקת גם בכך, אני מורה על חסיון שמה ופרטיה, כאמור בסעיף 70(ג1) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984. כתבי בי דין שהוגשו עד כה יתויגו ע"י המזכירות "חסויים פרט לצדדים ולבית המשפט", והצדדים נדרשים לשמור על חסיונם.
לפניי בקשה למתן ארכה ליציאה מקבוצה שחל עליה הסדר פשרה אשר אושר בהחלטת כב' השופט גרוסקופף מיום 29.11.2018.
לא אחזור על כל ההשתלשלות העובדתית שתוארה בהחלטה המאשרת את הסדר הפשרה, אלא ככל שהיא רלוונטית לענייננו.

ביום 19.9.2012 הגישו התובעים המייצגים תביעה ובקשה (מתוקנת ומאוחדת) לאישורה כתובענה ייצוגית נגד פריגו ישראל סוכנויות בע"מ ("הנתבעת" או "פריגו סוכנויות"), פריגו ישראל פרמצבטיקה בע"מ, Glaxosmithkline (Israel) Ltd , מכבי שירותי בריאות ושירותי בריאות כללית.

התובענה הייצוגית עוסקת בשינוי שנערך ביום 16.2.2011 ברכיב הבלתי פעיל בתרופת "אלקטרוקסין". המבקשים טענו כי הנתבעת הפרה את חובות הגילוי והטעתה את נוטלי התרופה בכך שלא הציגה להם את מלוא המידע הרפואי הרלוונטי הנוגע לפורמולציה החדשה, לרבות מידע אודות השלכות השינוי ברכיבים הבלתי פעילים של התרופה, ולא המליצה על עריכת בדיקות דם לניטור רמת הורמון ההיפופיזה (TSH) בתוך 6 שבועות מתחילת נטילת הפורמולציה החדשה. התובעים המייצגים טענו כי אופן השקת הפורמולציה ואי מסירת המידע הובילו לעלייה בתופעות הלוואי, לכאב וסבל ולפגיעה באוטונומיה של חברי הקבוצה.

בהחלטה מיום 20.5.2015 אושרה התובענה הייצוגית נגד פריגו סוכנויות, בעלת הרישום והמפיצה של האלטרוקסין בישראל החל משנת 2010, ונדחתה הבקשה לאשר את ניהול התובענה הייצוגית נגד שאר המשיבות.

הנתבעת בקשה רשות ערעור מבית המשפט העליון נגד החלטת האישור (רע"א 4192/15). בעקבות דיון שהתקיים בבקשה הסכימו הצדדים על קיום הליך גישור לפני כבוד נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) אשר גרוניס, שבסופו הושג הסדר הפשרה. לפי הוראת בית המשפט העליון הוגשה הבקשה לאישור הסדר פשרה לבית משפט זה, ונדונה על ידי כבוד השופט עופר גרוסקופף.

ארבעה דיונים התקיימו בקשר לאישור הסדר הפשרה, ובעקבותיהם הגישו הצדדים ביום 12.8.2018 הסדר פשרה מתוקן ("הסדר הפשרה המתוקן"). לאחר תיקונים נוספים שנעשו לפי החלטת השופט גרוסקופף מיום 23.8.2018, הועבר ההסדר לתגובת היועץ המשפטי לממשלה, אשר התנגד לאישור התובענה הייצוגית.

ביום 29.11.2018 אושר הסדר הפשרה המתוקן. אלו החלקים הרלוונטיים לענייננו:

הקבוצה הוגדרה : "הצרכנים הסובלים מתת פעילות של בלוטת התריס, אשר נטלו באורח סדיר לשם האיזון ההורמונאלי של בלוטת התריס את תרופת האלטרוקסין קודם לפברואר 2011, ואשר במועד כלשהו בתקופה פברואר – נובמבר 2011 עברו לשימוש בפורמולציה החדשה של האלטרוקסין, מבלי שנמסר להם על-ידי הרופא המטפל כי עליהם לבצע ניטור באמצעות בדיקת דם בתוך כשישה שבועות ממועד התחלת השימוש בפורמולציה החדשה".
מספר חברי קבוצה בקשו לפרוש מן הקבוצה ולכן לא נכללו בה. כן נקבע כי הקבוצה לא תכלול את חברי הקבוצה שיגישו הודעת יציאה ממנה בפרק הזמן שנקבע לאחר אישור הסדר הפשרה המתוקן (סעיף 10 בפסק הדין).
עילת התביעה שבגינה אושר ניהול התובענה הייצוגית היא "הטעיה צרכנית לפי סעיפים 2 ו-4 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 בכך שהנתבעת לא דאגה לידע את חברי הקבוצה (ישירות או באמצעות הרופא המטפל) בדבר הצורך בביצוע ניטור באמצעות בדיקת דם בתוך כששה שבועות ממועד המעבר לשימוש בפורמולציה החדשה".
בית המשפט הדגיש כי "מעשה בית דין והוויתור שייווצר בעקבות הסדר הפשרה המתוקן מתייחס אך ורק לעילת התביעה כהגדרתה בהחלטת האישור"... וכי " יוחרגו מהסדר הפשרה נזקי גוף עתידיים, דהיינו נזקי גוף שיתגלו או יוחמרו משמעותית לאחר מועד אישור הסדר הפשרה המתוקן (כאמור בתיקונים המוסכמים, בהתאם להחלטתי מיום 23.8.2018)". (שם, בפסקה 36).

פריגו התחייבה לשלם סכום כולל של 46,220,900 ₪ בהתאם למנגנון שפורט בפסק הדין שאישר את ההסדר.

בית המשפט חלק את ההתנגדויות להסדר הפשרה המתוקן לשלוש קטגוריות:
"הראשונה, התנגדויות שעניינן במנגנון הפיצוי, ובפרט הדרישה של תיעוד רפואי מזמן אמת ועלויות הכרוכות בהגשת הבקשה לפיצוי; השנייה, התנגדויות שעניינן בהגדרת הקבוצה; השלישית, התנגדויות שניתן להגדירן כנוגעות ל"מקרים פרטניים"".
באשר לקטגוריה השלישית הבהיר כי:
"ככל שישנם מקרים ספציפיים ואינדיבידואלים שאין בהם כדי ללמד על המקרה הכללי, איני סבור כי יש בהם כדי להצביע על כך שהסדר הפשרה המתוקן אינו הוגן וסביר. כפי שציינתי בהחלטת האישור, התביעה דנן איננה כוללת מטופלים אשר נגרמו להם נזקים החורגים מגדר כאב וסבל, ודומה כי מקומם של מקרים אלה הוא בהגשת תביעה פרטנית (ראו פסקאות 127 ו- 133 להחלטת האישור).
לסיום, אף שלא מצאתי בהתנגדויות טעם טוב לדחיית הסדר הפשרה המתוקן, נוכח מספר ההתנגדויות שהוגשו בעניינים פרטניים, ובשים לב לשינויים שחלו בהסדר הפשרה במהלך הליך האישור, ראיתי לנכון לאפשר לחברי הקבוצה המעוניינים לצאת מן הקבוצה, אפשרות להגיש בקשת יציאה מן הקבוצה בתוך 28 ימים ממועד פרסום ההודעה השנייה" (שם, בפסקה 56(6)).

בעקבות מינויו של השופט גרוסקופף לבית המשפט העליון הועבר התיק לטיפולי, ובמסגרתו גם הבקשה שלפניי.

ביום 3.4.2019 עתרה המבקשת, הגב' צ"ב, להתיר יציאתה מן הקבוצה שעליה חל הסדר הפשרה, תוך שהיא נסמכת על סעיף 36 בפסק הדין. לטענתה, מצבה הרפואי הוחמר לאחר מועד אישור ההסדר, ומשום כך יש להחריגה ממנו. לבקשה צורף תיעוד רפואי.
לחילופין הגישה בקשת ארכה להגשת בקשה ליציאה מן הקבוצה.

כעולה מן הבקשה, ביום 19.3.2019 הגישה המבקשת בבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, עקב רשלנות הנתבעת, בעילה של הטעיה צרכנית והפרת חובת גילוי (ת"א 44476-03-19 (מחוזי ת"א) צ"ב נ' פריגו ישראל סוכנויות בע"מ; התביעה צורפה כנספח ב' לבקשה).
המבקשת טענה כי לא ידעה על מכסת הימים שבמסגרתם היתה אמורה להגיש את בקשת היציאה, ובקשה שלא לחסום את זכותה לקבל סעד בתביעה האישית שהגישה נגד הנתבעת. המבקשת הדגישה כי היא בעלת נכות נפשית משמעותית הנובעת מרשלנות המשיבה, וכי מצבה הכלכלי ובריאותה הרופפת מהווים נתון בעל משקל מכריע בעת בחינת בית המשפט אם לאשר את בקשתה.
המבקשת הוסיפה כי בית המשפט קבע כי לא יתגבש מעשה בית דין אצל צרכנים שהתגלו אצלם נזקי גוף משמעותיים או כאלו שיוחמרו משמעותית לאחר אישור ההסדר, כפי שאירע לה עצמה; כי הגישה המקובלת בפסיקה היא לתת ארכה כאמור, במיוחד כשמדובר בשיהוי זניח של מספר שבועות; כי המועד לסיום הליכי השימוע בהשגות טרם חלף וגם מכך ניתן ללמוד כי ניתן לתת ארכה ליציאה מן הקבוצה; כי המבקשת נזקקה לשתי חוות דעת על מנת לבסס תביעתה, אך בשל מצוקה כלכלית הסתפקה בחוות דעת אחת שנערכה עבורה ביום 25.1.2019; כי יציאתה מן הקבוצה אינה גורמת נזק לחבריה ואינה מערערת את הסדר הפשרה; וכי במידה שהבקשה לא תאושר תיוותר המבקשת קירחת מכאן ומכאן, משום שאין לה אפשרות למצות את נזקיה ואף לא להצטרף לקבוצה בשל חלוף המועד להגיש בקשה לפיצוי.

הנתבעת השיבה לבקשת המבקשת וטענה כי השאלה בדבר החלת החריג הקבוע בסעיף 36 בפסק הדין היא בעלת היבטים נזיקיים ודורשת בירור עובדתי, ומשום כך הערכאה המתאימה לדון בה היא הערכאה שאליה הוגשה התביעה הנזיקית. בנוסף, הנתבעת הבהירה כי המבקשת ידעה על אפשרות היציאה מן הקבוצה במועד שבו יכולה היתה להגיש בקשת יציאה מן הקבוצה (דצמבר 2018; נספח 1 לתגובת הנתבעת), אולם נמנעה מלעשות כן.

דיון והכרעה
נקודת המוצא לדיון היא הוראת סעיף 24 בחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו - 2006, אשר קובע כי פסק הדין בתובענה הייצוגית מהווה מעשה בית דין לגבי כל חברי הקבוצה שבשמם נוהלה התובענה הייצוגית. משום כך, ככל שברצון חבר קבוצה להגיש תביעה אישית, עליו לקבל את אישור בית המשפט לכך.

אכן, סעיף 18(ו) בחוק תובענות ייצוגיות קובע: "חבר קבוצה אשר אינו מעוניין כי יחול עליו הסדר הפשרה, רשאי לבקש מבית המשפט, בתוך המועד שנקבע להגשת התנגדויות לפי סעיף קטן (ד), להתיר לו לצאת מן הקבוצה שעליה יחול ההסדר".

בפסק הדין ניתנה לחברי קבוצה אפשרות להגיש בקשת יציאה מן הקבוצה בתוך 28 ימים ממועד פרסום ההודעה השניה (שם, בפסקה 56(6)).
ההודעה בדבר מתן תוקף להסדר הפשרה פורסמה ביום 18.12.2018, כך שבהתאם לפסק הדין היה על המבקשת להגיש בקשה ליציאה מן הקבוצה עד יום 15.1.2019. בפועל, הבקשה הוגשה כאמור רק ביום 3.4.2019.

אני סבורה כי נוכח אישור הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, ובנסיבות המיוחדות בענייננו, ניתן לראות בבקשת המבקשת בקשה ליציאה מן הקבוצה לפי סעיף 11 (א) בחוק תובענות ייצוגיות, ולהאריך את המועד ליציאת המבקשת ממנה. יציאה מן
יציאה מן

סעיף 11 בחוק תובענות ייצוגיות קובע כך:
"(א) אישר בית המשפט תובענה ייצוגית, יראו כל מי שנמנה עם הקבוצה שהגדיר בית המשפט בהחלטתו כאמור בסעיף 10(א), כמי שהסכים להגשתה כתובענה ייצוגית בשמו, אלא אם כן הודיע לבית המשפט על רצונו שלא להיכלל בקבוצה, בתוך 45 ימים מיום פרסומה של החלטת בית המשפט בדבר אישור התובענה הייצוגית או בתוך מועד מאוחר יותר שיקבע בית המשפט.
(ב) בית המשפט רשאי, לפי בקשה של אדם הנמנה עם הקבוצה כאמור בסעיף קטן (א) והמבקש שלא להיכלל בה, להאריך לגביו את התקופה כאמור באותו סעיף קטן, אם מצא טעם מיוחד לכך".
(ההדגשה שלי – א"ש).

"טעם מיוחד" מתקיים בענייננו:

המבקשת כבר הגישה תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בתל אביב. כלומר, שעל פניו היא סבורה כי נזקה חמור ועולה כדי סמכותו של בית המשפט המחוזי.

בהחלטה המאשרת את ניהול התובענה כייצוגית צוין מפורשות כך:
"המבקשים מעוניינים לתבוע במסגרת ההליך הייצוגי פיצוי על נזקים לא ממוניים שנגרמו לחלק מהמטופלים כתוצאה מתופעות לוואי המאפיינות יציאה מאיזון. ודוק, המבקשים אינם חולקים על כך שרק חלק מתוך כלל משתמשי האלטרוקסין סבל בפועל מתופעות לוואי (על פי דו"ח משרד הבריאות, היו כמה מאות דיווחים). ייתכן אף שחלק מאותם משתמשים חוו תופעות לוואי כתוצאה מיציאה מאיזון שאינה קשורה להחלפת הפורמולציה (אחוז מסוים של חולים בתת תריסיות יוצא מאיזון בכל שנה מסיבות שונות). אף אין חולק כי תביעה של מטופל שנגרם לו נזק פיזי חמור כתוצאה מהשינוי בפורמולציה של התרופה ראויה להתברר במסגרת תביעת נזיקין פרטנית. ממילא יובן כי ביחס לפיצוי בגין אב הנזק של כאב וסבל (להבדיל משאלת האחריות) חלק מהשאלות המתעוררות הן פרטניות, ולא משותפות לכלל חברי הקבוצה (או אפילו לתת-הקבוצה שסבלה כאב וסבל)". (שם, בפסקה 127; ההדגשה שלי – א"ש).

ראו גם פסקה 133 באותה החלטה:
"טענה נוספת שהועלתה בעניין זה היא כי סכום התביעה שולל את התאמתה להליך ייצוגי. ספק בעיני אם לטענה מסוג זה יש עוד מקום בדין הישראלי (ראו החלטתי בת"צ (מרכז) 38620-11-11 הדר תעשיות דפוס בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 13.11.2014), בפסקה 44), ובכל מקרה, היא מופרכת במקרה כדוגמת זה בו עסקינן, כאשר המדובר באירוע שהשליך על מאות אלפי אנשים, אשר למרביתם נגרם, למרבה המזל, רק נזק מוגבל בהיקפו, מהסוג של כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה. ויובהר, התביעה שלפניי אינה כוללת, ואינה מתיימרת לכלול, מטופלים להם נגרמו נזקים החורגים מגדר כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה. מטופלים אלו יכולים כמובן להגיש תביעה פרטנית, ולפי הנמסר לי כבר נמצאו כאלו שעשו כן (ראו ת"א (מחוזי י-ם) 36363-09-14 עזבון ליבוביץ נ' GlaxoSmithKline (ישראל) בע"מ [פורסם בנבו]) (ההדגשה שלי – א"ש).

ולא למותר להזכיר, כי עילת התביעה שאושרה היא רק עילת ההטעיה, כך שכל שאר העילות עומדות לה למבקשת, גם ללא צורך בהארכת המועד המבוקשת.

לאור קביעות אלו ברי כי כוונת בית המשפט וגם כוונת הצדדים במסגרת ההסדר היתה לאפשר פיצוי למי שסבל מתופעות הלוואי שפורטו בבקשת האישור ובהחלטה המאשרת אותה. מטופלים שטוענים לנזק חמור יותר, ראוי לאפשר להם לברר את עניינם באופן פרטני, במסגרת תביעת נזיקין.

אדגיש בהקשר זה את המאפיינים הייחודיים של ההליך הייצוגי בכלל ואת מאפייניה של הפשרה הייצוגית בפרט, שאישורה על ידי בית המשפט מכריע בזכויות חברי הקבוצה בהיעדרם ומקים כלפיהם מעשה בית דין (סעיף 24 בחוק תובענות ייצוגיות; ת"צ (מחוזי מרכז) 19516-10-18 מלח הארץ אילת בע"מ נ' אורי הופמן פסקה 22 (14.5.2019)). נוכח נסיבותיו החריגות של המקרה, יש מקום לפרשנות רחבה של נקודות היציאה מן הקבוצה, למרות פגיעה מסוימת בעקרון סופיות הסדר הפשרה (השוו: ת"צ (מחוזי ת"א) 12099-08-16 אמיר חשין נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ (28.8.2016); רע"א 7700/16 אמיר חשין נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ (15.1.2018)).

זאת ועוד, במסגרת אישור הסדר הפשרה, אפשר השופט גרוסקופף להגיש הודעת יציאה מן הקבוצה בתוך 28 ימים ממועד פרסום ההודעה השניה, "נוכח מספר ההתנגדויות שהוגשו בעניינים פרטניים, ובשים לב לשינויים שחלו בהסדר הפשרה במהלך הליך האישור" (שם, בפסקה 56(6)). בהתאם, היה על המבקשת להגיש את בקשת היציאה עד ליום 15.1.2019 (ב"כ המבקשת נקב במועד מעט מאוחר יותר – 18.1.2019 (סעיף 11 בבקשה)), אולם היא הוגשה בפועל רק ביום 3.4.2019. לאור כל האמור, אני סבורה כי אין המדובר בשיהוי משמעותי, ובוודאי לא כזה המצדיק את דחיית הבקשה.

לפיכך, בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת בקשה ליציאה מן הקבוצה, מתקבלת, ואני מאשרת את יציאתה מן הקבוצה.

ניתנה היום, כ"א אייר תשע"ט, 26 מאי 2019, בהעדר הצדדים.

אסתר שטמר, שופטת