הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"פ 24285-02-18

לפני
כבוד השופטת מיכל ברק נבו

בענין
מדינת ישראל

המאשימה

על ידי ב"כ עו"ד עינת לב ארי

נגד

יפים גולקוביץ' (עציר)

הנאשם

על ידי ב"כ עו"ד גל וולף

גזר דין

הרקע וכתב האישום המתוקן
1. הצדדים הגיעו להסדר טיעון, שבמסגרתו הנאשם הודה והורשע בכתב אישום מתוקן, בביצוע העבירות הבאות: חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 [ חוק העונשין]; תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין; נסיון תקיפה, עבירה לפי סעיף 379 יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין; ואיומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

2. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המתלונן - איגור גולקוביץ, הוא בן דודו של הנאשם. אשת המתלונן היא יוליה אנדריאש, ולהם ילדה - א.א, קטינה ילידת 24.1.01. בנובמבר 2016 עלו המתלוננים ארצה, והתגוררו בביתו של הנאשם.

כשבועיים עובר ליום 18.1.18, על רקע סכסוך שנתגלע בין המתלוננים לנאשם, שנסיבותיו אינן ידועות, ביקש הנאשם מהמתלוננים לעזוב את ביתו. המתלוננים לא שעו לבקשת הנאשם, וביום 18.1.18 החליף הנאשם את מנעולי הדלתות. בהמשך לכך, המתלוננים פנו אל הנאשם בבקשה לקבל את רכושם שנותר בביתו, ואף ערבו מכר משותף, אך הנאשם לא נענה לבקשתם ובשלב מסוים אף חדל לענות להודעותיהם.

ביום 2.2.18, סמוך לשעה 15:00, הגיעו המתלוננים אל בית הנאשם והמתינו לשובו מן העבודה. הנאשם שב מעבודתו בסביבות השעה 17:00, אז עלו המתלוננים בעקבותיו אל ביתו, ובפתח הדלת ביקשו להיכנס בכדי לקחת את חפציהם. לאחר חילופי דברים בין הנאשם והמתלוננים, ועל רקע סירובו של הנאשם לאפשר למתלוננים להיכנס לביתו, התפתח בין המתלוננים לנאשם מאבק. במהלך המאבק איים הנאשם כי יהרוג את המתלוננים, היכה את יוליה במכת אגרוף בפניה וקרע את חולצתה. תוך כדי היכה הנאשם את איגור מספר מכות אגרוף בפניו, ונגח באפו באמצעות קסדה שחבש לראשו. הנאשם הניף את ידו אל עבר א.א, במטרה להכותה. איגור, שהבחין במעשי הנאשם, תפס את ידו, כך שהנאשם לא הצליח להכותה. בנסיון להתגונן מפני הנאשם ולגרום לו להפסיק ממעשיו האלימים, ומתוך רצונם להיכנס לביתו ולקחת את חפציהם, אחזו איגור ויוליה בנאשם, תוך שיוליה שורטת אותו בידיו ובפניו. בשלב זה, חדל הנאשם מהתנהגותו האלימה, איגור עזב את ידיו, והמתלוננים והנאשם נכנסו אל הבית.

מיד בהמשך למתואר לעיל, ניגש הנאשם לארון שבביתו ונטל מתוכו פטיש. הנאשם התקדם אל עבר יוליה ו-א.א, כאשר הוא מנופף בפטיש בידו, צועק ומאיים כי יהרוג את המתלוננים. שכנים שנכחו בקרבת מקום הזעיקו את המשטרה.

כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרמו לאיגור החבלות הבאות: שבר בעצם פריאטלי; שבר של האף עם דיפורמציה ניכרת; המטומה אפידורלית זעירה. בגין אלה, הוא נזקק לתפרים ואושפז למשך יומיים בבית החולים. ליוליה נגרמו חבלות ושריטות בידיה, בזרועותיה ובפניה, וחולצתה נקרעה. לנאשם נגרמו שריטות בפניו ובידו.

3. במסגרת הליכי המעצר ההגנה ביקשה לקבל בעניינו של הנאשם חוות דעת פסיכיאטרית. בהתאם לכך, ביום 12.4.18, התקבלה חוות הדעת שבה צוין כי הנאשם סובל מהפרעת אישיות מעורבת עם קווים סכיזוידיים ופרנואידליים. הוא נמצא כשיר לעמוד לדין, ונקבע כי בעת ביצוע המעשים הוא לא סבל ממצב פסיכוטי, ולפיכך היה אחראי למעשיו. עוד נקבע שהנאשם לא זקוק להמשך אשפוז פסיכיאטרי, והוא שוחרר להמשך טיפול, במידת הצורך, במסגרת אמבולטורית.

טיעוני הצדדים לעונש
4. ראיות לעונש: התובעת הגישה תמונות המתעדות את החבלות שנגרמו למתלוננים על גבי תקליטור ( סומן עת/1), אסופת מסמכים ותצלומים על החבלות שנגרמו למתלוננים ומסמכים רפואיים של איגור ( שסומנו עת/2), וגיליון הרישום הפלילי של הנאשם ( שסומן עת/3), שבו צוין כי הנאשם הועמד לדין בשנת 2009 בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש. ההליכים הופסקו בשל אי מסוגלות הנאשם לעמוד לדין מפאת מחלת נפש.

5. טיעוני המאשימה לעונש: בפתח טיעוניה עמדה התובעת על עובדות כתב האישום המתוקן והעבירות שבהן הורשע הנאשם. התובעת עמדה על הערך החברתי המוגן שנפגע כתוצאה ממעשיו של הנאשם - בטחונו ושלמות גופו של אדם. ב"כ המאשימה עמדה על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות והתייחסה לחומרת המעשים, כמו גם לפגיעות שנגרמו למתלוננים בכלל, ולאיגור בפרט, בדמות חבלות ושברים בגולגולת ובאף, שבגינם הוא נזקק לתפרים. הוא אף אושפז במשך יומיים בבית החולים. ליוליה נגרמו חבלות בידיה, בזרועותיה ובפניה. עוד הוסיפה התובעת, כי גם לנאשם נגרמו שריטות בפניו ובידיו במהלך האֵרוע. התובעת הדגישה כי הנאשם היה המבצע העיקרי במעשים והוא יכול היה לחדול ממעשיו בכל רגע. התובעת התייחסה למספר נסיבות שיש בהן חומרה יתרה: במהלך האֵרוע הנאשם נכנס לביתו ונטל פטיש, שבאמצעותו איים על המתלוננים. בנוסף, עצם השימוש של הנאשם בקסדה שהייתה על ראשו העצימה את הפגיעות של איגור, וגרמה לו לנזק משמעותי וממשי. עוד ציינה לחומרה את העובדה שמדובר באֵרוע עם מספר קורבנות. לקולה עמדה התובעת על כך שהנאשם אירח את המתלוננים בביתו, וביקש להגן על רכושו בכך שניסה למנוע מהם להיכנס לביתו.

בהתייחס למדיניות הענישה הנהוגה, התובעת הפנתה לשלושה פסקי דין:
א. עפ"ג ( מחוזי באר שבע) 32504-04-11 רביבו נ' מדינת ישראל [14.9.11]: המערער הורשע על יסוד הודאתו בביצוע עבירה של חבלה חמורה. בעת שהיה בגילופין, עלה המערער על מונית וביקש להגיע למחוז חפצו. בהגיעו אל היעד ביקש מנהג המונית לוותר לו על תשלום הנסיעה מאחר שאין ברשותו כסף, ולאחר שנהג המונית ויתר על התשלום, מפאת היות המערער בגילופין, הכה המערער את נהג מונית במכות אגרוף בפניו ושבר על ראשו כוס זכוכית. בהמשך המערער רדף אחרי נהג המונית ונעצר רק לאחר שהוזעקה למקום ניידת משטרה. בית המשפט דחה את הערעור שנסוב על חומרת העונש והותיר את עונשו - 24 חודשי מאסר בפועל, קנס בסך 1,000 ₪ ופיצוי למתלונן בסך 6,000 ₪ - על כנו. התובעת ציינה כי בשונה מענייננו, למערער היה עבר פלילי דומה ונסיבות אישיות רלוונטיות, לרבות היותו אלכוהוליסט;
ב. ע"פ ( מחוזי נצרת) 85/10 סורקלובסקי נ' מדינת ישראל [1.6.10]: המערער הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חבלה חמורה, בכך שהכה את המתלונן באגרופים בפניו ובבעיטות בגופו. למתלונן נגרמו שברים בעצמות הפנים ובשיניים והוא נזקק לניתוח. בגין כך נגזרו על המערער העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר בפועל, מאסרים מותנים, התחייבות בסך 2,500 ₪ ופיצוי בסך 15,000 ₪. בית המשפט דחה את הערעור שנסוב על חומרת העונש, תוך שקבע כי העונש אינו חורג ממתחם הענישה, בוודאי שלא לקולה. עוד צוין כי לנאשם עבר פלילי דומה, שבגינו נגזרה עליו ענישה הצופה פניי עתיד בשל היותו קטין בעת ביצוע המעשים, והתקבל תסקיר של שירות המבחן, אשר המליץ שלא להטיל על המערער מאסר מאחורי סורג הבריח נוכח ההשפעות השליליות שעלולות להיגרם מכך;
ג. ת"פ ( שלום רמלה) 28004-11-11 מדינת ישראל נ' אלכסשנקו [3.7.13]: הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בביצוע חבלה חמורה, בכך שהכה את המתלונן וגרם לו, בין היתר, לשבר בארובת העין והטיית גשר האף לימין. המעשים בוצעו על רקע סכסוך. בית המשפט קבע שבנסיבות תיק זה מתחם העונש ההולם נע בין 7 לבין 24 חודשי מאסר בפועל, וגזר על הנאשם 8 חודשי מאסר הפועל, לצד עונשים נלווים, תוך שהתחשב בהודאתו, הבעת החרטה, לקיחת האחריות, הסכמת הנאשם לפצות את המתלונן ב-5,000 ₪ וחלוף הזמן (5 שנים) מאז ביצוע המעשים. לחומרה עמד בית המשפט על עברו הפלילי של הנאשם שכלל תקיפת עובד ציבור, בכך שהכה פקח באמצעות מכת אגרוף בפניו. היה מדובר באֵרוע שמאוחר לתיק שבו עסקינן, ושבגינו נדון הנאשם לצו של"צ, מאסר מותנה ופיצוי למתלונן. נוכח כל המתואר לעיל, העמיד בית המשפט את עונשו של הנאשם על 8 חודשי מאסר בפועל, מאסרים מותנים, קנס בסך 3,000 ₪ ופיצוי בסך 15,000 ₪. יצוין כי הנאשם לא השלים עם גזר דינו, והגיש ערעור על חומרת העונש במסגרת עפ"ג ( מחוזי מרכז) 25258-08-13 מיום 1.12.13. הערעור נדחה.

נוכח כל המתואר לעיל, עתרה התובעת לקבוע שמתחם העונש ההולם, בנסיבות תיק זה נע בין 12 לבין 24 חודשי מאסר בפועל.

ביחס למיקומו של הנאשם בתוך מתחם העונש עמדה התובעת על נסיבותיו האישיות של הנאשם, לרבות מצבו הנפשי המורכב. לחומרה התייחסה התובעת לכך שהנאשם הועמד לדין בשנת 2009 בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש, כפי שפורט לעיל ( בפסקה 4), אף שבאותו מקרה הופסקו ההליכים בשל אי מסוגלות הנאשם לעמוד לדין מפאת מחלת נפש.

נוכח הנסיבות שפורטו לעיל, התובעת עתרה למקם את הנאשם מעט מעל הרף התחתון של מתחם העונש אליו עתרה, לצד מאסר מותנה ופיצויי למתלוננים.

6. טיעוני ההגנה לעונש: בתחילת טיעוניו עמד הסנגור על כך שמדובר בתיק עם נסיבות ייחודיות. הנאשם בן 58, רווק, עובר למעצרו עבד כמחלק עיתונים ב"ישראל היום", בעבודה מוגנת בחסות משרד הבריאות, בשל היותו של הנאשם מוכר כמי שחולה במחלה נפשית. הסנגור הבהיר שבסופו של יום הנאשם הורשע בעבירות אלימות שאינן ברף העליון מבחינת חומרתן, ובפועל, נוכח תיקון כתב האישום, מדובר בעבירות שבסמכות בית משפט שלום, ומשכך העונש שניתן לגזור על הנאשם הוא בהתאם לכך.

בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, הסנגור התייחס בטיעוניו גם לעובדות שאינן מתוארות בכתב האישום המתוקן, ולא הובאו לגביהן ראיות, ועל כן אפרטן, אך אין ביכולתי להתבסס עליהן ( סעיפים 40 י(א) ו-(ב) לחוק העונשין). לדבריו, ביום האֵרוע הנאשם חבש קסדה מאחר שבדיוק חזר, כשהוא רכוב על אופניו, מעבודתו בעיתון. המתלוננים ארבו לנאשם בפתח ביתו, עד להגעתו, על מנת שיוכלו להיכנס לביתו. הסנגור הדגיש שהמתלוננים ניסו בכוח להיכנס לביתו של הנאשם, ובכך ניסו לעשות דין לעצמם. המתלוננים התגוררו תקופה ארוכה בביתו של הנאשם, בתמורה ל-1,500 ₪ בחודש. לאחר שהמתלוננים לא עמדו לטענת הנאשם בתשלומים (טענה שלא עולה מכתב האישום המתוקן) , הנאשם ביקש מהם מספר פעמים לעזוב את דירתו, אך הם לא שעו לבקשותיו, ובהמשך לכך הוא נאלץ להחליף את המנעולים בדירתו. עוד ציין הסנגור, שהמתלוננים פנו למשטרה לאחר שהנאשם החליף את המנעולים בדירה, והם נענו כי הנאשם היה רשאי לעשות כן וכי עליהם לנקוט כלפיו הליך אזרחי. לעובדה זו (שאינה מופיעה בכתב האישום המתוקן) יש, לטעמו, לייחס משמעות ממשית. ביום האֵרוע, לאחר שהנאשם סירב לאפשר למתלוננים להיכנס לדירתו, החל ביניהם מאבק, כאשר הנאשם עשה כל שביכולתו כדי למנוע מהם להיכנס לביתו. לדעת הסנגור, בשלב הזה היה מצופה מן המתלוננים לעזוב את הדירה, אך הם לא עשו כן, אלא התכוונו לעשות כל שביכולתם על מנת להגשים את המטרה שלשמה הגיעו: להיכנס לביתו של הנאשם. הסנגור הבהיר שרק לאחר שהמתלוננים נכנסו לדירתו, לקח הנאשם פטיש, וזאת על מנת לאיים עליהם שיצאו מביתו. הוא הדגיש שבשום שלב הוא לא התכוון לעשות שימוש בפטיש. כל שהנאשם ביקש היה להוציא את המתלוננים מדירתו.

לטענת הסנגור לאור הנסיבות שהובילו לאֵרוע זה, עומדת לנאשם קירבה לסייג האחריות הפלילית הקבוע בסעיף 34 י1 לחוק העונשין - הגנת בית מגורים. לשיטתו, המתלוננים ניסו לפרוץ לדירתו של הנאשם, וחרף ניסיונותיו של הנאשם שלא לאפשר להם להיכנס - הם בכל זאת הצליחו. משכך, לדעת הסנגור, הגנת בית המגורים מתקיימת, גם אם לא במלואה נוכח השימוש שעשה הנאשם בכוח מופרז. הקרבה לסייג צריכה לבוא לידי ביטוי לקולה בעונש שיוטל על הנאשם. הסנגור הדגיש שקיים בלבול בין הגנה עצמית לבין הגנת הבית מגורים, ושמדובר בשתי הגנות שונות, עם דרישות שונות. הוא הפנה להחלטת בית המשפט בת"פ ( מחוזי ירושלים) 18632-02-14 מדינת ישראל נ' משולם ואח' [27.5.15], שדן בבקשת הנאשמים לקבלת פיצוי כספי לפי חוק 80 לחוק העונשין, לאחר שהמדינה חזרה בה מכתב אישום. על פי כתב האישום באותו מקרה, הנאשמים חשדו כי המתלונן הגיע לשטחם ( שבמושב) כדי לגנוב מהלולים שלהם. הנאשמים חסמו את דרכו של המתלונן, ואחד מהם הכהו בפניו באמצעות אבן. בהמשך הם משכו את המתלונן מרכבו, הפילו אותו ארצה והכו אותו באגרופים בפניו ובחזהו ואף בעטו בבטנו, הכל תוך תחנוניו של המתלונן שיחדלו. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן שברים מרובים וחבלות בפניו ושבר בבסיס הגולגולת. שם, ב"כ המאשימה הודיעה לבית המשפט על חזרה מכתב אישום, במהלך פרשת התביעה, לאחר שבחנה בשנית את הראיות בתיק. בית המשפט הפנה בהחלטתו לטיעוניי התובעת שנקודת המוצא המשפטית היא שהנאשמים היו רשאים להפעיל כוח, כדי להגן על רכושם. כתב האישום הוגש מאחר שהמאשימה סברה כי הנאשמים הפעילו כוח מופרז, קרי: פגעו במתלונן מעבר לצורך. השופט דרורי קבע באותו מקרה כי כתב האישום הוגש שלא בצדק, מאחר שהגנת בית מגורים מתקיימת בעניינם גם אם הם עשו שימוש בכוח שחורג מעט מהפרופורציות. עוד נקבע שרק אם מעשיו של אדם אינם סבירים בעליל ניתן להעמידו לדין. הוא קיבל את תביעת הנאשמים לפיצויים וחייב את המדינה לשלם להם כ-34,000 ₪.

מדיניות הענישה הנהוגה: הסנגור טען כי במקרים " רגילים" אכן מתחם העונש ההולם עולה בקנה אחד עם המתחם שאליו עתרה המאשימה, אך בענייננו לא מדובר במקרה רגיל. הסנגור הפנה לפסקי דין שיש בהם, לשיטתו, כדי ללמד על מדיניות הענישה הנהוגה בנסיבות תיק זה:
א. ע"פ ( מחוזי ירושלים) רחמאן נ' מדינת ישראל [10.12.15]: מדובר בערעורים הדדים של המדינה והמשיב/מערער - אשר יכונה כאן, למען הנוחות, הנאשם - על חומרת/קולת העונש. הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירה של חבלה חמורה וגניבה, בכך שתקף נהג אוטובוס באמצעות אגרופים, וכן גנב מכיס חולצתו כסף מזומן ו-66 כרטיסיות שהונחו בסמוך לחלון הקדמי באוטובוס. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו למתלונן, בין היתר, שבר באף שבגינו הוא נאלץ לעבור ניתוח, וחבלות רבות בפניו, רגלו וידיו. בית משפט קמא הטיל על הנאשם 6 חודשי מאסר ויום ופיצוי בסך 30,000 ₪. בית המשפט דחה את שני הערעורים - הן של המדינה, הן של הנאשם, תוך התחשבות מצד אחד בחומרת המעשים והנזקים שגרם הנאשם למתלונן ומנגד, בנסיבות האישיות של הנאשם, בין היתר, העדר עבר פלילי, גילו הצעיר וההליך השיקומי החיובי שעבר הנאשם במהלך השנים;
ב. עפ"ג ( מחוזי חיפה) 7283-03-14 מחאג'נה נ' מדינת ישראל [15.5.14]: המערער הורשע על יסוד הודאתו, בעבירה של חבלה חמורה, בכך שהכה את המתלונן במכות אגרוף בפניו, בראשו ובאפו עד שהמתלונן נפל ארצה ואיבד את הכרתו. בית משפט קמא קבע כי מתחם העונש ההולם בנסיבות תיק זה, נע בין 14 לבין 24 חודשי מאסר בפועל, וגזר על המערער 18 חודשי מאסר, לצד מאסר מותנה ופיצוי בסך 10,000 ₪. בית המשפט קיבל את הערעור, תוך התערבות במתחם העונש ההולם, וקבע שיש להעמיד את הרף התחתון של מתחם העונש ההולם על 12 חודשי מאסר בפועל . בהתאם לכך הקל בית המשפט את עונשו של המערער והעמידו ברף התחתון, קרי, 12 חודשי מאסר בפועל, תוך שלקח בחשבון כי מדובר באדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי, שהביע חרטה מיידית על המעשים, הודה במיוחס לו, תסקיר שירות מבחן חיובי והוא ביקש להתפייס עם המתלונן ובני משפחתו;
ג. עפ"ג ( מחוזי חיפה) 6005-04-13 לביא נ' מדינת ישראל [17.9.13]: המערער הורשע, בתום שמיעת ראיות, בביצוע עבירות איומים וגרימת חבלה חמורה, בכך שחבל בשכנו בפניו במכות אגרוף ואיים עליו בעקבות סכסוך על מכירת ביתו של המתלונן. בית משפט קמא קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 6 חודשי מאסר לבין 18 חודשים, וגזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים. בית המשפט קיבל את הערעור והעמיד את עונשו על 6 חודשי מאסר בפועל שיבוצעו בעבודות שירות, נוכח חלוף זמן ניכר (5 שנים) מביצוע העבירות, העדר עבר פלילי וקבלת תסקיר משלים חיובי שבו צוין כי המערער מגלה נכונות ומוטיבציה לערוך שינוי בחייו;
ד. ת"פ ( מחוזי באר שבע) 23320-10-15 מדינת ישראל נ' מטרוס [25.5.16]: הנאשם הורשע על יסוד הודאתו, במסגרת הסדר טיעון בעבירה של חבלה חמורה וגניבה. הנאשם תקף את המתלונן ברחוב, על רקע סירבו של המתלונן לתת לו 100 ₪, בכך שהכה אותו בראשו, ולאחר שהמתלונן נפל ארצה הנאשם המשיך לתקוף אותו באגרופים בבטנו ובראשו. בהמשך הנאשם גנב למתלונן 5,600 ₪ במזומן שהיו בארנקו האישי. בית המשפט קבע שמתחם העונש ההולם בעניינו נע בין 8 לבין 30 חודשי מאסר בפועל, והעמיד את עונשו על 18 חודשי מאסר בפועל, תוך שלקח בחשבון לקולה את הודאתו, נסיבותיו האישיות והמשפחתיות, ולחומרה את עברו הפלילי ( שכולל 2 הרשעות).

נוכח כל המתואר לעיל, עתר הסנגור לקבוע שמתחם העונש ההולם, במקרים " הרגילים" נע בין 6 לבין 24 חודשי מאסר בפועל, אך בנסיבות תיק זה על המתחם לנוע בין ממאסר מותנה לבין 6 חודשי עבודות שירות.

בבחינת מיקומו של הנאשם בתוך מתחם העונש ההולם, תחילה עמד הסנגור על כך שמאחר שהמאשימה לא הגישה כתבי אישום נגד המתלוננים, מדובר באכיפה בררנית. לטענתו, טענה של הגנה מן הצדק, ניתן לטעון בכל שלב של ההליך הפלילי, וקבלתה בעת הזו צריכה להשפיע על העונש שיש להטיל על הנאשם. לשיטתו, המתלוננים השיגו גבול בכך שהתפרצו לדירת הנאשם ואף תקפו אותו, ומשכך מעורבותם במעשים והתנהגותם אינה שונה משל הנאשם, והיה צריך להגיש נגדם גם כתבי אישום.

הסנגור טען כי לא ניתן להתייחס לכתב האישום הקודם שהוגש נגד הנאשם או להזכירו כ"עבר פלילי", מאחר שמדובר בתיק פלילי שבו הופסקו ההליכים עקב מחלת נפש שבה לקה הנאשם. המשמעות היא שבאותו התיק הנאשם לא היה אחראי למעשיו, ולכן לא ניתן לזקוף זאת לחובתו. התיעוד במרשם הפלילי נועד לידע את רשויות המדינה, אך לא מעבר לכך.

נוכח כל האמור לעיל, עתר הסנגור לקבוע כי עונשו של הנאשם יעמוד ברף התחתון של המתחם שאליו עתר.

7. התובעת השיבה לטיעוניי ההגנה, וביקשה מבית המשפט להיצמד לעובדות כתב האישום המתוקן. היא עמדה על כך שהסנגור הציג תמונה מאוד מגמתית בתיאור נסיבות ביצוע העבירות. לשיטתה, כתב האישום נוסח באופן הגון והוא מתאר באופן אובייקטיבי את האינטראקציה שהייתה בין הצדדים עובר לאֵרוע ובאֵרוע עצמו. ביחס לטענות ההגנה בדבר קרבה לסייג האחריות הפלילית - הגנת בית מגורים ואכיפה בררנית, לדעת התובעת מדובר בטענות מוגזמות. הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון בביצוע העובדות שמתוארות בכתב האישום המתוקן. ככל שעולה צורך, המאשימה תבקש להגיש את הודעות המתלוננים שמהם לא עולה שהייתה בעיה בתשלומים לנאשם. המתלוננים בסך הכל לא הבינו מדוע הנאשם הוציא אותם מהדירה ולא נתן להם גישה לחפציהם. לטעון כעת שהם התפרצו לדירה זו טענה מוגזמת, ובשלב הזה לא ניתן לקבוע אם המתלוננים אכן השיגו גבול, כפי שעולה מטיעוני ההגנה.

8. הסנגור השיב וביקש גם הוא שבית המשפט ייצמד לעובדות כתב האישום המתוקן שבו הודה הנאשם. הוא הפנה לכך שאין מחלוקת כי מדובר בדירתו של הנאשם, ואין חולק שהנאשם סירב לתת למתלוננים להיכנס לדירתו. המתלוננים ניסו להיכנס בכוח לדירה ואף תקפו את הנאשם. הסנגור הדגיש שהנאשם איים על המתלוננים באמצעות פטיש בכדי להוציאם מדירתו, שכן נכנסו אליה ללא הסכמתו.

דבר הנאשם
9. תחילה התייחס הנאשם לסכסוך שבינו לבין המתלוננים, והסביר שחשש שהמתלוננים רוצים " להתנחל" ולהשתלט על ביתו. הנאשם התייחס לכך שבעת האֵרוע הוא נתקף בהלה ופחד מאוד גדול, ולכן לדבריו הגזים בתגובתו. רק לאחר שהמתלוננת החלה לתקוף אותו מאחור בשריטות בפנים, והכניסה אצבע לעינו, איבד את העשתונות והחל לתקוף בחזרה. הנאשם אמר שלא תכנן את המעשים והוא מתחרט, מצטער ומתבייש בהם מאוד.

דיון והכרעה
10. אֵרוע אחד או מספר אֵרועים? במקרה זה ברור לחלוטין כי מדובר באֵרוע אחד, חרף העובדה שיוחסו לנאשם מספר עבירות, ועל כן אין צורך להרחיב מעבר לכך.

11. מעשיו של הנאשם פגעו בערך המוגן של שמירה על שלמות הגוף ובטחונו של אדם. מידת הפגיעה בערך המוגן היא בינונית-גבוהה (בהתחשב בכך שעל פי כתב האישום המתוקן, הנאשם הורשע בעבירה של חבלה חמורה ללא "נסיבות מחמירות"), שכן מצד אחד, הנאשם פגע בשלמות גופם של שניים מהמתלוננים וניסה לפגוע בקטינה, כל זאת בעודו מאיים לקטול את חייהם, ובכך פגע הן בשלוות נפשם והן בבטחונם, נוכח מימוש האיום שבא לידי ביטוי באלימות פיסית. לאלו, יש להוסיף את החבלות שנגרמו למתלוננים, ביניהן חבלות ראש ושבר בגולגולת שנגרמו למתלונן [ ר' עת/2]. מצד שני, לא נגרם למי מהמתלוננים נזק תמידי חמור, והיחיד שאושפז - איגור - שוחרר כעבור יומיים מבית החולים. נוסף על כך, אין לשכוח את הנסיבות שאפפו את האֵרוע, והן שהמתלוננים הגיעו לדירת הנאשם, המתינו לו, ביקשו להכנס לדירתו וגם הם תקפו אותו.

מעיון בסעיף 333 לחוק העונשין, נלמד שהמחוקק סבר כי יש בעבירה של חבלה חמורה חומרה יתרה, נוכח קביעתו שהעונש המרבי בגין עבירה זו יעמוד על שבע שנות מאסר בפועל. בכך ביקש המחוקק לתת ביטוי לחומרת העבירה ולצורך להטיל בגינה ענישה ממשית. עמד על כך בית המשפט העליון בע"פ 8991/10 מכבי נ' מדינת ישראל [27.10.11], פסקה 7, בקובעו: "בית משפט זה קבע ושב וקבע, בפסקי דין רבים מספור, כי יש לעקור מן השורש את נגע האלימות שפשה בחברתנו. במלחמה זו מוטל על בתי המשפט תפקיד חשוב ביותר, שעיקרו הוקעת התופעה וגזירת עונשים מחמירים על אלו הבוחרים לנקוט בדרך האלימות". על ההתייחסות הראויה כלפי עבירות אלימות, הן פיסית והן מילולית, עמד כבוד השופט רובינשטיין בע"פ 1353/13 כארם נ' מדינת ישראל [27.6.13], בפסקה לג: "מבתי המשפט צריכה לצאת הקריאה המתמדת, כי עבירות אלימות - פיסית ומילולית - הן דבר שיש להקיאו מקרבה של החברה הישראלית, ועל החוטא בהן לדעת כי הוא צפוי לענישה שאינה של מה בכך".

12. ביחס לנסיבות הקשורות בביצוע העבירות: תחילה יצוין כי למעשים לא קדם תכנון מוקדם, מאחר שהנאשם לא ידע כי המתלוננים יתייצבו באותו היום בפתח ביתו. האֵרוע התרחש על רקע סכסוך שהתגלע, כאמור, בין המתלוננים לנאשם שבמסגרתו, המתלוננים הוצאו על ידי הנאשם מביתו, כאשר רכושם נותר בביתו. מאחר שהנאשם לא אפשר למתלוננים לקחת את רכושם, הם הופיעו ביום האֵרוע בפתח ביתו. הנאשם, כאמור, לא שעה לבקשתם של המתלוננים לקחת את חפציהם, דבר שהוביל למאבק. המאבק הסלים נוכח התנהגותו האלימה של הנאשם, אך עולה מעובדות כתב האישום המתוקן, כי בין הצדדים היו חילופי דברים שהובילו למאבק, ובמהלך המאבק גם המתלוננים פגעו בנאשם, ומשכך לא ניתן לקבוע כי חלקו של הנאשם היה בלעדי, שכן למתלוננים הייתה תרומה כלשהי שהובילה למאבק ולהסלמתו.

מבחינת הנזק הפוטנציאלי, בעבירות אלימות תמיד קיים חשש שמא התנהגות האלימה תוביל לתוצאות הרסניות של פגיעה בחיי אדם. בפועל, נגרמו למתלוננים נזקים לא מבוטלים, אם כי לא נזקים חמורים לצמיתות. כעולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו [ ר' עת/1 ו-עת/2], למתלוננת נגרמו חבלות ושריטות בידיה, זרועותיה ופניה, וחולצתה אף נקרעה ( מדובר בחולצה מכופתרת, כאשר הקרע נמצא באזור חזה שמאל). למתלונן נגרמו חבלות משמעותיות יותר בדמות חבלת ראש - פצע ושבר בגולגולת, דבר שהצריך תפרים, שבר באף עם דפורמציה ( שינוי צורה) ניכרת ופצע ברגל. התובעת ביקשה לתת משקל לכך שהנאשם חבש על ראשו קסדה בעת שביצע את המעשים, ולאור זאת החבלות שנגרמו למתלונן היו קשות יותר. עובדתית, נכון שעל ראש הנאשם הייתה קסדת אופניים, אך אין מדובר במהלך מתוכנן מצידו: הוא שב מעבודתו כשהוא רכוב על אופניו וקסדה על ראשו. כלומר, הוא לא חבש קסדה על מנת לגרום לחבלות קשות יותר, אלא נקלע לסיטואציה באופן פתאומי. זה המקום לציין שגם לנאשם נגרמו חבלות בדמות שריטות בפניו ובידו, על ידי המתלוננת, אך על פי הודאת הנאשם - אלה נגרמו במהלך ניסיון המתלוננים להתגונן מפניו ולגרום לו להפסיק ממעשיו האלימים, ומתוך רצונם להכנס לביתו לקחת חפציהם. יודגש כי במהלך האֵרוע הנאשם הניף את ידו לעבר ביתם של המתלוננים ( בת ה-17), במטרה להכותה, אך המתלונן תפס את ידו של הנאשם ובכך מנע מהנאשם לתקוף גם אותה.

לכל אלו יש להוסיף את חלקו הנוסף של האֵרוע, שבו הנאשם חדל מהתנהגותו האלימה, לאחר שהמתלוננים אחזו בו, והצדדים נכנסו לדירתו של הנאשם. בשלב הזה, הנאשם ניגש לארון שבביתו, נטל ממנו פטיש, הניף אותו ואיים עמו על המתלוננת ובִּתה, תוך שהוא צועק ומאיים. אמנם הנאשם לא עשה שימוש בפטיש, אך מדובר באיומים ברף חומרה גבוה ביותר.

מעשיו של הנאשם חמורים, הן נוכח הנזקים שנגרמו למתלוננים, הן לאור העובדה שמדובר במספר מתלוננים, ביניהם קטינה כבת 17 שעליה איים הנאשם פעמיים.

אשר לסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה, אני מסכימה שקיימות נסיבות מיוחדות. הנאשם הזמין, מלכתחילה, את המתלוננים, קרובי משפחתו, להתגורר בדירתו. היחסים עלו על שרטון. הנאשם דרש מהמתלוננים לעזוב את הדירה והם לא עשו כן. לפיכך החליף הנאשם את המנעולים בדירה וחפציהם של המתלוננים נשארו בתוכה. רקע זה הוא רלוונטי ומאיר באור מקל יותר את שהתרחש באֵרוע מושא כתב האישום. הנאשם אמר בדבריו האחרונים שחשש שהמתלוננים מבקשים " להתנחל" בביתו או להשתלט עליו, והוא נתקף פחד. אנו גם יודעים שלנאשם רקע נפשי ונראה שגם עובדה זו רלוונטית, בגדר הסיבות שהביאו אותו לחוש את שחש, ושעמדו ברקע ביצוע העבירה.

13. ביחס לטענת הסנגור כי הנאשם קרוב לסייג לאחריות הפלילית: מדובר בהגנה שקבועה בסעיף 34 י1 לחוק העונשין - הגנת בית מגורים, המוגדרת באופן הבא:
(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור.
(ב) הוראת סעיף קטן ( א) לא תחול אם -
(1) המעשה לא היה סביר בעליל, בנסיבות העניין, לשם הדיפת המתפרץ או הנכנס;
(2) האדם הביא בהתנהגותו הפסולה להתפרצות או לכניסה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.

[...]

לאחר שעיינתי בסעיף החוק ובפסיקה הקיימת בעניינו, הגעתי לכלל מסקנה כי הוא אינו חל בענייננו. תחילה אציין את הברור מאליו ( ולכך הסכים גם הסנגור בטיעוניו), כי הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע בביצוע עבירות של איומים, ניסיון תקיפה וחבלה חמורה. משכך הוא אינו יכול לטעון ( ואף אינו טוען) כי מתקיים בעניינו הסייג. עם זאת, גם דינה של הטענה שבנסיבות המקרה קיימת קרבה לסייג של הגנת בית מגורים - להידחות. תנאי סף לביסוסה של ההגנה הוא קיומם של התפרצות או ניסיון התפרצות לבית מגורים, בכוונה לבצע עבירה. תנאי זה לא מתקיים בענייננו, שכן המתלוננים המתינו לחזרתו של הנאשם מעבודתו מתחת לביתו ועלו עמו לפתח דירתו. המאבק החל מחוץ לביתו של הנאשם ואין אף פרט בעובדות כתב האישום המתוקן שממנו ניתן להסיק כי היה בכוונת המתלוננים לפרוץ שלא כדין לדירה. בנוסף לכל אלה חשוב לזכור, כי המתלוננים ביקשו להכנס לדירה כדי לקחת את חפציהם, ולא כדי לעבור עבירה. מעבר לכך, גם אם תנאי הסף היה מתקיים הרי שהנאשם יכול היה לפעול באופן סביר יותר כדי להדוף את המתלוננים מלהתפרץ לדירתו. מעשיו של הנאשם אינם יכולים להיחשב כפעולה סבירה, גם במסגרת " מבחן הסבירות המרוכך" (בהשוואה לזה שנקבע ביחס להגנה עצמית) שקבוע בסעיף קטן ( ב)(1), לעיל ( עיין בע"פ 1964/14 שימשילשווילי נ' מדינת ישראל [6.7.14], פסקאות 13 ו-37 [עניין שימשילשווילי]). התנהגותו של הנאשם במהלך האֵרוע הייתה מוגזמת ובלתי סבירה, וככל הנראה - אף לא נחוצה, בנסיבות העניין. יתרה מכך, כפי שסבר הסנגור כי המתלוננים יכלו לפעול בדרכים אחרות כגון הגשת תביעה אזרחית, כך גם יכול היה לעשות הנאשם ולהזמין משטרה בעת האֵרוע, ככל שחש מאוים וסבר שבכוונת המתלוננים לפרוץ לדירתו. אשר לחשש הסובייקטיבי של הנאשם, כפי שתיאר בדבריו האחרונים, שהמתלוננים רוצים " להתנחל" ולהשתלט על ביתו, גם זה יכול היה לקבל מענה בדרך של עירוב המשטרה בעניין, ולא בעשיית דין עצמי. מעבר לצורך אציין כי בעניין שימשילשווילי, בפסקה 38, התייחס בית המשפט העליון לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי חדר מדרגות אינו חלק מהגדרת " בית מגורים", ומשכך ההגנה לא יכולה להתקיים כאשר האֵרוע מתרחש בחדר המדרגות. פרשנות זו לדעת בית המשפט העליון מתיישבת עם הגישה העולה מהפסיקה בארצות הברית ( ראה הפניות בפסקה זו), "ואף - מבלי לקבוע מסמרות - הולמת את הגישה הזהירה הראויה לפרשנותה של הגנת בית המגורים". הדגש נעוץ בכך שחדר מדרגות הוא מרחב שלא נדרשת רשות מיוחדת להיכנס אליו, או שרשות כזו יכולה להינתן על-ידי רבים, ואף ללא תיאום מוקדם ביניהם, ולפיכך נחלשת מאוד תחושת המסוכנות והמאוימות שניתן לייחס לעצם הימצאותו של אדם אחר במקום.

14. מדיניות הענישה הנהוגה - נוסף על פסקי הדין שאליהם הפנו הצדדים, אפנה גם לפסקי דין אלה:
א. רע"פ 9543/16 מוחמד נ' מדינת ישראל [12.3.17]: המבקש הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים וגרימת חבלה של ממש, של שני מתלוננים. בעקבות ויכוח, המבקש ניסה לתקוף את מתלונן 1 בכך שניסה לתת לו אגרוף בפנים. בהמשך תקף המבקש מתלונן נוסף באמצעות שפכטל בפניו וחנק אותו באמצעות חולצה. המבקש הכה את מתלונן 1 באגרוף בפניו, ואיים על המתלוננים. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן 2 פצע בשפה העליונה, נפיחות בפנים, שטף דם מתחת לעין שמאל, שבר בעצם האף וסימני חבלה ואודם בצוואר. בית משפט השלום קבע כי בנסיבות התיק מתחם העונש ההולם נע בין 12 לבין 36 חודשי מאסר בפועל, והטיל על הנאשם 24 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים. המבקש לא השלים עם פסק דינו וערער לבית המשפט המחוזי הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על הכרעת הדין, וקיבל את הערעור על גזר הדין תוך שהעמיד את עונשו על 18 חודשי מאסר בפועל ( חלף 24 חודשים), בשל חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ולאור נסיבותיו האישיות. בית המשפט העליון דחה את הבקשה לרשות ערעור הן ביחס להכרעת הדין, הן ביחס לגזר הדין תוך קביעה, בין היתר, כי עונשו של המבקש אינו סוטה מרמת הענישה המקובלת בעבירות דומות;
ב. רע"פ 176/13 שי בן ארי נ' מדינת ישראל [20.12.13]: המבקש הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של איומים וחבלה חמורה, בכך שתקף את שכנו בחדר המדרגות שבביתם המשותף, בעקבות סכסוך חניה, באגרופים ובעיטות. כמו כן, איים המבקש על אשת המתלונן כי יכה אותה כפי שהכה את המתלונן. בית המשפט דחה את בקשתו תוך שקבע, בין היתר, שהעונש שנגזר על המבקש אינו סוטה ממדיניות הענישה במידה המצדיקה את בחינתו פעם נוספת בפני ערכאה זו. על המבקש הוטל עונש מאסר למשך 24 חודשים, לצד עונשים נלווים;
ג. ע"פ ( מחוזי מרכז) 1079-05-16 בביליאן נ' מדינת ישראל [25.10.16]: המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירות איומים וחבלה בצוותא, בכך שאיים על שכנו ובהמשך גם תקף אותו בבעיטות בחזה ובפניו. בשלב מסוים, אחיו של המערער הצטרף לאֵרוע והכה את המתלונן באגרופים בפניו ובגופו. המערער אף איים על אשת המתלונן. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן החבלות הבאות: שברים בארובת עין שמאל, שבר בעצם הזיגומה, המטומות וסטייה במחיצת אפו. בית משפט קמא קבע כי מתחם העונש בעניינו נע בין 8 לבין 30 חודשי מאסר בפועל, והעמיד את עונשו על 18 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים. בית המשפט דחה את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, והותיר את ההרשעה והעונש על כנם;
ד. ע"פ ( מחוזי נצרת) 85/10 סורקלובסקי נ' מדינת ישראל [1.6.10]: המערער הורשע בעקבות הסדר טיעון בעבירה של חבלה חמורה, בכך שתקף בחוף גולן שבכנרת את המתלונן במכות אגרוף ובעיטות. כתוצאה ממעשי המערער נגרמו למתלונן שברים בעצמות הפנים והשיניים והוא נזקק לניתוח רפואי. בית המשפט דחה את הערעור והותיר את העונש שעמד על 12 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה, חתימה על התחייבות ופיצוי בסך 15,000 ₪, על כנו.

15. לאור כל המתואר, בהתחשב בערכים החברתיים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירות, מידת הפגיעה באותם ערכים, הנסיבות המיוחדות של ביצוע העבירות, ומדיניות הענישה הנהוגה, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם נע בין 8 לבין 30 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים.

16. במקרה דנן, לא מצאתי שיש שיקולים - לא לקולה ולא לחומרה - שבגינם יש לחרוג ממתחם העונש ההולם.

מיקום הנאשם בתוך המתחם
17. לקולה יש להתחשב בהודאתו של הנאשם בכתב האישום המתוקן, ונטילת האחריות על מעשיו. נוכח הגעת הצדדים להסדר טיעון, נחסך מהמתלוננים להעיד בבית המשפט, ומעבר לכך מדובר בחסכון בזמן ציבורי יקר. לאלו יש להוסיף את נסיבותיו האישיות של הנאשם, שצוינו בהרחבה בחוות הדעת הפסיכיאטרית מיום 12.4.18. נוכח צנעת הפרט אין בכוונתי לפרטן, רק אציין כי הנאשם בן 55, רווק ומתקיים מקצבת נכות. הנאשם אמנם נמצא כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו, אך נקבע כי הנאשם סובל מהפרעת אישיות מעורבת. בנוסף, הנאשם נעדר עבר פלילי. התובעת אמנם התייחסה לכך שבעבר הוגש נגד הנאשם תיק פלילי בעבירת אלימות, אך כפי שטען הסנגור, בצדק, מדובר בתיק שבו הנאשם נמצא כבלתי אחראי למעשיו ומשכך ההליכים בעניינו הופסקו. לא ניתן לזקוף זאת לחובתו, ויש להתייחס אליו כמי שאין לחובתו עבר פלילי כלשהו.

ביחס לפגיעת העונש בנאשם ומשפחתו, הנאשם כאמור חי בגפו, ללא משפחה. נוסף לכך הוא עובד כמחלק עיתונים מטעם " ישראל היום" כעבודה מוגנת מטעם משרד הבריאות, ומשכך, מעבר לפגיעה " הרגילה" שבשליחת אדם למאסר, איני מוצאת שיש פגיעה מיוחדת. עם זאת, יש לקחת בחשבון שמדובר במי שמעולם לא נשא מאסר מאחורי סורג ובריח.

ביחס לטענת ההגנה בדבר אכיפה בררנית, לא מצאתי שיש ממש בטענה זו. אמנם מדובר בטענה שניתן להעלותה בכל שלב של ההליך הפלילי, אך היא לא גובתה בראיות, ואין לפניי אלא את האמור בכתב האישום. בית המשפט אינו חשוף לראיות שנאספו במסגרת חקירת התיק ולא יכול בשלב הזה לקבוע אם העובדה שכנגד המתלוננים לא הוגשו כתבי אישום מהווה אכיפה בררנית. מעבר לכך עולה מסעיף 14 לעובדות כתב האישום המתוקן, כי המתלוננים תקפו את הנאשם בניסיון להתגונן מפניו. כלומר לא מדובר בתקיפה הדדית, שבה לא ניתן לדעת מה חלקו של כל צד. המתלוננים תפסו את הנאשם כדי למנוע ממנו להסלים את התנהגותו ולהמשיך לפגוע בהם.

18. נוכח כל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את כלל השיקולים, תוך מתן משקל רב לנסיבות הייחודיות של הנאשם ושל האֵרוע, אני סבורה שיש למקם את עונשו של הנאשם בתחתית המתחם שאותו קבעתי.

סיכום
19. סוף דבר, אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים:
א. 8 חודשי מאסר בפועל ( בניכוי ימי מעצרו מיום 2.2.18 ועד עתה);
ב. מאסר בן 3 חודשים, אך הנאשם לא יישא עונש זה אלא אם בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר יבצע עבירת אלימות מסוג פשע או עוון;
ג. פיצוי כספי בסך 2,500 ₪ שיחולק באופן הבא: 2,000 ₪ למתלונן, מר איגור גולוקוביץ'; 500 ₪ למתלוננת, גב' יוליה אנדריאש. הפיצוי ישולם ב-5 תשלומים, שווים ורצופים, החל ביום 1.7.18 ובכל 1 בחודש בחודשים שאחריו. אי עמידה בשני תשלומים רצופים ותוביל להעמדת כל יתרת הסכום לפרעון מיידי.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ"ח סיוון תשע"ח, 11 יוני 2018, בנוכחות הצדדים.