הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"פ 24045-12-15

בפני
כבוד ה שופטת דנה מרשק מרום

בעניין:

מדינת ישראל – באמצעות פמ"מ וע"י עוה"ד שרה טל ושירלי לוגסי

המאשימה

נגד

מכאל זפרן זוארץ - בעצמו וע"י עו"ד עידן שני

הנאשם

הכרעת דין

כתב-האישום

1. כנגד הנאשם הוגש כתב-אישום המייחס לו ביצוע עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 [ להלן: "חוק העונשין"].
מעובדות כתב-האישום עולה, כי ביום 15.11.2015, עובר לשעה 22:13, התהלך מר יהושע קאופמן [ להלן: "המנוח"], כשברשותו עגלה, בחניית רכבים שברחוב ביאליק 3 בראשל"צ, המצויה בסמוך לשביל הגישה לקיוסק ולדירת מגורים שבבעלות מר נתן גויטע [ להלן: "נתן"]. נתן, אשר שהה בקיוסק, הבחין במנוח נוטל לידיו סורגים שהיו במקום. בשל חשדו של נתן, כי בבוקר יום האתמול, גנב המנוח את שעון המים של הדירה, ניגש נתן אל המנוח, פנה אליו, אמר לו שלא יקח את הסורגים והורה לו להשיב את שעון המים שלו. בתגובה, השליך המנוח לעברו של נתן את הסורגים.
בסמוך לשעה 22:13, הגיע הנאשם לשביל הגישה לחנייה. נתן קרא לנאשם וביקש ממנו ללכת אחר המנוח ולהחזירו לקיוסק על-מנת שישיב לו את שעון המים. הנאשם הלך אחרי המנוח לתוך רחבת החניה וצעק לעברו מספר פעמים לעצור. משלא נענה המנוח לקריאותיו, החיש הנאשם צעדיו והחל לרדוף אחריו עד אשר השיגו ונעמד מולו.
הנאשם אחז בידית העגלה ודרש מהמנוח לחזור עימו לקיוסק על-מנת שיחזיר את השעון לנתן. המנוח השיב שלא גנב את השעון, סירב לשוב עם הנאשם לקיוסק וביקש לעזוב את המקום. בשלב זה, הנאשם אחז בחוזקה בעגלה על-מנת שהמנוח לא יוכל להזיזה. בתגובה, היכה המנוח בידו את לחיו של הנאשם.
כמפורט בסעיף 7 לכתב-האישום, הוא הסעיף המרכזי הנתון במחלוקת - מיד לאחר מכן, חבל הנאשם במנוח, כשסדר הפגיעה ואופן הפגיעה במנוח אינו ידוע במדויק למאשימה. הנאשם היכה באגרופו בעינו השמאלית של המנוח, לפת בחוזקה בצווארו באמצעות שתי ידיו בתנועת חניקה שגרמה לשבר בעצם הלשון ובשלד הגרון, והיכה באמת ידו הימנית בפיו של המנוח. בשל עוצמת המכה, איבד המנוח את שווי משקלו וצנח לאחור על ראשו, אשר נחבט בכביש האספלט.
כתוצאה ממעשי הנאשם, אושפז המנוח למשך חמישה ימים במחלקת טיפול נמרץ בבית-החולים " אסף הרופא" כשהוא מורדם ומונשם, ולאחר מכן נפטר.
כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרמו למנוח חבלות כדלקמן: שפכי דם תת-עוריים בעפעפיים של עינו השמאלית, דימומים בקדמת הצוואר וברקמות הרכות שסביבם, שברים בשלד הגרון ובעצם הלשון, ודימומים ברקמות הרכות סביב זווית הלסת התחתונה משמאל. בנוסף, וכתוצאה מנפילתו על הראש, נחבל המנוח בצד האחורי של הראש, באופן שנגרם לו שבר בעצם העורף המתמשך דרך בסיס הגולגולת, אשר גרם למותו.

זירת המחלוקת

2. השתלשלות העניינים והעובדות המפורטות עד לסעיף 7 לכתב-האישום אינן שנויות במחלוקת, כשההגנה אף הדגישה, כי עובדות אלו עולות מגרסת הנאשם עצמו, אותה אימצה המאשימה באופן חלקי.

3. המחלוקת נסובה בעיקר באשר לפעולות האלימות בהן נקט הנאשם כלפי המנוח והקשר הסיבתי לחבלות שנמצאו. לשיטת המאשימה, הדימומים בקדמת הצוואר וברקמות הרכות שסביבם וכן השברים בשלד הגרון ובעצם הלשון הם תוצאה של לפיתת צווארו של המנוח על-ידי הנאשם בתנועת חניקה. שפכי הדם התת-עוריים שהתגלו בעפעפיים בעינו השמאלית של המנוח הם תוצאה של מכת אגרוף נוספת שחבט הנאשם במנוח.

4. בישיבת המענה לכתב האישום ( מיום 7.6.16) מסר הסניגור, כי הפעולה היחידה אותה ביצע הנאשם, בה הודה מלכתחילה, היא שבתגובה אינסטינקטיבית ניסה להדוף את המנוח עם האמה, עליה נמצאו סימני שיניים של המנוח. הסניגור אישר, כי המנוח נפל אחורה כתוצאה מהמכה, קיבל מכה בראשו, הוסיף כי המנוח קיבל טיפול מהנאשם במקום, וכי אין מחלוקת שהמכה בראש היא זו שגרמה למות המנוח ( עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 16 – 22; הצהרת הסניגור במהלך עדותו המרכזית של ד"ר קריספין בעמ' 53, שורות 26 – 27).
עוד טען הנאשם להגנה עצמית, כשמסר שהמכה הבודדת שהיכה את הנאשם באמתו היתה בתגובה לכך שהמנוח היכה את הנאשם תחילה בלחיו, תגובתו היתה מידתית, ונוכח העובדה שהתנהל מתוך הגנה עצמית לא יכול היה לצפות את התוצאה הקטלנית כתוצאה ממכה אחת במנוח.

5. על רקע זירת המחלוקת, טענו ב"כ הצדדים כי במרכזה של ההכרעה עומדת שאלת אימוץ חוות-הדעת שנכתבו על-ידי ד"ר אלון קריספין מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית ( ע.ת. 18) והעדות שמסר בבית-המשפט, אל מול חוות-הדעת והעדויות שהומצאו מטעם ההגנה על-ידי ד"ר יורם קליין, מנהל יחידת הטראומה במרכז רפואי " שיבא" ופרופ' יהודה היס, לשעבר מנהל המכון לרפואה משפטית.

6. מטעם התביעה העידו בנוסף: נתן, עדי ראיה, אנשי כוחות הצלה שהגיעו לזירה ואנשי משטרה ורפואה; מטעם ההגנה העיד בנוסף הנאשם.

עדויות עדי הראיה

7. היות ואין מחלוקת באשר להשתלשלות האירועים, אתייחס למספר נקודות שעלו מתוך עדויות עדי הראיה, הרלבנטיות לזירת המחלוקת.

רון אייזנפלד ( ע.ת. 5)

8. רון איינפלד התגורר בסמיכות לזירת האירוע, וניגש למרפסת ביתו לאחר ששמע אדם צועק "רוסי בלאט, משהו לקחת לי" וכן קרא "גנב" (מתוך הודעת העד, ת/19, שהוגשה בהסכמה, שורות 1 – 3). העד ראה אדם עם חולצה לבנה - הוא הנאשם - רץ לכיוון המנוח, שהחזיק בעגלת קניות של שוק, שתואר על-ידי העד כ"בחור המבוגר יותר" או " הזקן" ( ת/19, שורות 5 – 7; פרוטוקול ישיבת יום 29.11.16, עמ' 22 שורה 8). על-פי עדותו, הנאשם אחז במנוח, התחילו דחיפות ביניהם, ובשלב זה נכנס חזרה לביתו. כשחזר למרפסת, העד ראה את המנוח ( "האדם המבוגר") שוכב, והנאשם נראה כמי שמחבק אותו ואומר לו "תנשום תנשום" ( ת/19, שורות 7 – 11).
להערכת העד, המדובר באירוע קצר, כשכל העימות בין השניים התרחש במהלך חצי דקה, והוסיף בעדותו בבית-המשפט כי "לי זה נראה בטעות לגמרי הכל" (ת/19, שורה 22) ; "שוב הערכה שלי, לא יודע מה היה מאחורה. אדם מבוגר שנדחף לא נכון, זו הערכה שלי..." (פרוטוקול עמ' 24 שורה 26).
9. העד התקשר למשטרה, וכשירד מביתו הבחין בשוטרים, בפיקוח עירוני ובאנשים נוספים אשר טיפלו במנוח. העד עצמו טיפל במנוח בהתאם להנחיות טלפוניות שקיבל ממד"א ( ת/19, עמ' 2, שורות 3 – 9), ומסר, כי בשלב זה המנוח לא תיקשר ( פרוטוקול עמ' 25, בסוף חקירה נגדית, שורות 4 – 5).

ילנה גולדשטיין ( ע.ת. 9)

10. מהודעת העדה ( שהוגשה בהסכמה – ת/24) ומעדותה בבית-המשפט ( בישיבת יום 29.11.16, מעמ' 17 ואילך) עלה, שהיא מתגוררת בסמוך לזירת האירוע. העדה שמעה אדם צועק " תעצור תעצור", ניגשה לחלון והבחינה בנאשם ( שלבש חולצה לבנה) רץ מכיוון הקיוסק לכיוון בו היה מנוח, שמעה את המילה "גנבת", "קצת" צעקות ואז "בום" – רעש של " גוף אל גוף". העדה ציינה, שנלחצה מהמכה ( ת/24, שורה 10). הנאשם נראה היה מבוהל, "כאילו לא עשה את זה בכוונה" ( שם, 22 – 23), עצבני ומבולבל.
כשירדה למטה, ראתה את המנוח שרוע על הקרקע שכוב על גבו, נחנק ומתנשף בכבדות.

פרדריקו ניקולאס שיינר ( ע.ת. 6)

11. עד זה, אשר שהה בבית חברתו בסמוך לזירה באותו ערב, מסר עדות במשטרה באשר להתנהגות הנאשם לאחר שהמנוח נפל ארצה ( ת/20). הוא ניגש לחלון לאחר ששמע 3 קריאות חזקות "באטרף", "צעקות של אמוק" ( פרוטוקול ישיבת 29.11.16, עמ' 15, שורה 3) של השם " נתן", והבחין בנאשם רוכן מעל המנוח. העד שאל את הנאשם האם צריך אמבולנס, הנאשם לא ענה – אם כי העד העלה אפשרות שלא שמע אותו. כשירד אליו, הנאשם היה לבד "והתכונן ללכת"; אז שאל אותו העד אם להזמין אמבולנס, הנאשם השיב בחיוב, ואז רץ לכיוון מערב ברחוב שהיה ללא מוצא ( שורות 5 – 9). העד הוא שהזמין אמבולנס למקום.
באשר למצבו של המנוח תיאר העד, כי היה ללא הכרה, שלולית של דם סביבו, הוא לא תיקשר ופירכס. בנוסף, השיניים התותבות שלו היו מפוזרות מסביב לגוף ( שורות 18 – 19; פרוטוקול עמ' 14, שורות 28 – 29).

רקע – עדותו של נתן

12. בעדותו בבית-המשפט העיד נתן, כי הנאשם מתגורר בבניין מול הקיוסק שבבעלותו, ובין השניים יחסי שכנות, כשהוא תיאר את הנאשם כ"אדם מאד חביב ונינוח" (ישיבת 2.4.17, פרוטוקול עמ' 97 שורות 19 – 21). את המנוח לא הכיר; הוא תיאר אותו כאדם מבוגר שמסתובב עם עגלה באיזור השכונה, "בנאדם מבוגר, רזה עם כובע, עם משקפיים, הוא אלים הוא צועק, לא גבוהה (כך במקור), 1.60 אולי" (ת/14, עמ' 3, שורה 66).

13. זמן מה לפני האירוע, גילה באמצעות אימו של הנאשם וממצלמות האבטחה של הקיוסק, כי המנוח גנב לו את שעון המים של הדירה ששיפץ ( פרוטוקול עמ' 98, שורות 18 – 22).
בליל האירוע, פגש נתן במנוח בסמוך לפחי הזבל של הקיוסק, שם אסף המנוח ברזלים כשהעגלה עימו. בין השניים היו חילופי דברים במהלך כחצי דקה, בסופם הכחיש המנוח כי גנב את שעון המים, זרק על נתן את הברזלים ודחף את העגלה על נתן ( עמ' 99 – 100 לפרוטוקול).

14. כשחזר לקיוסק, הבחין בנאשם, ביקש ממנו לראות איפה המחסן של " הזקן", ושיביא לו משם את שעון המים ( פרוטוקול עמ' 100, שורה 28; כן ראו בעמ' 108, שורה 7). במהלך חקירה נגדית חזר על כך, ש: "רציתי בסך הכל ש(הנאשם – ד.מ.מ.)יראה איפה הדברים שלו ויביא את השעון", (ראו גם בעמ' 109 שורות 1, 16, 22 – 23). העד אף הסביר שאם היה "רוצה את הזקן", הוא היה לידו, כך שלא היה לו צורך לשלוח את הנאשם ( פרוטוקול עמוד 110, שורה 25). עם זאת, הסביר, כי ייתכן והיתה אי-הבנה ביניהם, ובסופו של יום, התביעה העדיפה את גרסת הנאשם שבאה לידי ביטוי בסעיף 4 לכתב האישום, ולפיו: "נתן קרא לנאשם וביקש ממנו ללכת אחר המנוח, ולהחזירו אל הקיוסק על מנת שישיב לו את שעון המים."

15. כעבור כעשר דקות, הבחין בנאשם מגיע בריצה כשידו מגואלת בדם, והעיד על חילופי הדברים ביניהם: "שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר הוא תקף אותי והייתי חייב להגן על עצמי, זה המילים הראשונות שהוא אמר, המשכתי לדבר איתו, הוא היה בלחץ שהזקן נפל, הוא אמר לי תעזוב את הכל ותלך לראות מה איתו" (פרוטוקול עמ' 101, שורות 13 – 15).

16. בהמשך עדותו, מסר נתן, כי הנאשם אמר לו שהיה חייב להזיז את המנוח ממנו, והדגים זאת באמצעות תנועת מרפק ( פרוטוקול עמ' 102, שורות 4 – 5). לאחר שהתובעת רעננה את זכרונו, נתן העיד שהנאשם מסר לו שהמנוח נשך אותו והוא נתן לו אגרוף כדי לשחרר אותו ( פרוטוקול עמ' 102, שורות 14 – 15). ייאמר, כי במהלך חקירתו במשטרה מסר, כי הנאשם תיאר בפניו שהמנוח נתן לו אגרוף, והוא החזיר לו אגרוף ( ת/14, עמ' 1, שורה 12).

17. נתן העיד, כי עזר לנאשם לשטוף את ידיו מכוסות הדם בכיור. הנאשם עלה לביתו ונתן הלך לזירה, שם ראה שפינו את המנוח באמבולנס.

התנהלות הנאשם וגרסאותיו הראשונות

18. צפייה במצלמות האבטחה ( ת/108) מעלה, כי כעבור כדקה לאחר שהנאשם עלה לביתו, נראה הנאשם יורד מביתו ורץ בחזרה לכיוון זירת האירוע ( מצלמה 2, מונה 22:22:32; מצלמה 6, מונה 22:17:23). ייאמר כבר, כי הנאשם לא הזכיר נקודה זו בחקירותיו בהמשך - למרות שלשיטת ההגנה מדובר בהתנהלות המיטיבה עימו. בעדותו בבית-המשפט מסר, כי אכן לא זכר שיצא שוב לכיוון האירוע – נתון המלמד, לשיטתו, על רמת ההיסטריה בה היה נתון (עמ' 115 ו – 140 לפרוטוקול).

19. בעקבות דיווחים למשטרה ולכוחות ההצלה על האירוע, הגיעו למקום מד"א, שוטרים ופיקוח עירוני. השוטרים אלון שוורץ ( ע.ת.17), בני דראס ( ע.ת 19) והפקח העירוני כפיר מאיר יואש ( ע.ת.11) פגשו בזירה בילנה גולדשטיין, אשר הצביעה על דירתו של האדם שתקף את המנוח כמו גם את פרטי הלבוש שלו ( פרוטוקול עמ' 19, שורות 24 – 26; ת/24, עמ' 2 שורות 1 – 6). השוטר שוורץ תחקר עדים במקום, ופקח אחר ( יעקב אלמוג) הצביע על הבית אליו נמלט התוקף ( פרוטוקול ישיבת יום 29.11.16, שורות 22 – 26). כך הגיעו השוטרים והפקח העירוני לדירתו של הנאשם.

20. השוטר שוורץ עלה לביתו של הנאשם עם שותפו, בני דראס. כשהנאשם פתח את הדלת היה עם חולצה בצבע תכלת, כשאין מחלוקת כי הנאשם אכן החליף בינתיים חולצה לאחר שעזב את הזירה ועלה לביתו. השוטר שוורץ תיאר עוד, כי לנאשם היה ריח של אלכוהול, וכששאל את הנאשם היכן היה בחצי השעה האחרונה השיב לו הנאשם שהיה בביתו ( פרוטוקול עמ' 11, שורות 1 – 4). הפקח יואש הוסיף, כי לאחר שהגיעו לביתו של הנאשם, שאלו אותו האם הוא מודע למה שאירע מחוץ לביתו, והנאשם השיב בשלילה ( פרוטוקול, עמ' 45, שורות 2 – 8).

21. השוטר שוורץ יחד עם הפקח ואחרים, ירדו לקיוסק של נתן, צפו במצלמות אבטחה – אז קרא הנאשם לשוטר שוורץ מהחלון וביקש לדבר עימו. הנאשם מסר לשוטר שוורץ את השתלשלות העניינים, לרבות העובדה שהנאשם רדף אחרי המנוח, המנוח נתן לו מכה, והנאשם נתן לו מכה חזרה עם האמה בלחי שמאל, לאחריה המנוח נפל וקיבל מכה בראש. הנאשם מסר שנבהל, ולכן עזב את המקום ( שם, שורות 15 – 23).

22. הוברר, כי בין לבין, לאחר שהשוטר שוורץ ביקר לראשונה בדירתו של הנאשם, הנאשם שוחח עם חברו מילדות, השוטר נחום בר ( שהודעתו, ת/23, הוגשה בהסכמה). השוטר בר מסר בהודעתו, כי הנאשם התקשר אליו ונשמע מבוהל ומבולבל. הוא לא הצליח להבין ממנו את פרטי המקרה, מלבד העובדה שאחר גנב דבר מה מהקיוסק, תקף את הנאשם והוא נפל ( שם, 8 – 16). על-פי האמור בהודעה זו, הנאשם לא מסר לו שהוא עצמו חבט במנוח. השוטר בר הדגיש בפני החוקר, כי הנאשם אינו עבריין, אינו בעל אופי אלים " ואוהב לעזור לאנשים" (שורה 25). השוטר בר יעץ לנאשם לקרוא למשטרה ולספר את כל הסיפור. בעקבות עצה זו, קרא הנאשם לשוטר שוורץ.

23. השוטר שוורץ העיד בבית-המשפט ( בישיבת יום 29.11.16, פרוטוקול עמ' 11, שורות 12 – 23) כי עלה לדירתו של הנאשם, שם ישבו בפינת האוכל, והנאשם ביקש לספר את כל פרטי האירוע תוך שהדגיש כי הוא אדם נורמטיבי וטוב-לב. הנאשם תיאר לפניו, כי בעל הקיוסק אמר לו שמישהו גנב ברזל, הוא רדף אחריו, ואותו אדם שלא דיבר היטב עברית נתן לו מכה. הנאשם היכה בו חזרה עם האמה בלחי שמאל, המנוח נפל, קיבל מכה בראש, והנאשם נבהל ועזב את המקום. לבקשת השוטר שוורץ, הנאשם מסר לו את החולצה הלבנה שלבש, אותה הוציא מתוך סל הכביסה. השוטר שוורץ עיכב את הנאשם, אשר ביקש להתייעץ עם עורך-דין.

24. השוטר שוורץ העיד עוד, כי כאשר הגיע עם הנאשם לתחנת המשטרה, הבחין בסימנים של שריטות עם דם ומכה באמת יד ימין. השוטר שוורץ שאל את הנאשם למקור סימנים אלו, והנאשם השיב שאינו יודע ( פרוטוקול, עמ' 11, שורות 25 – 33). ייאמר כבר, כי בעדותו שלל הנאשם את העובדה שהשוטר שוורץ ראה את הסימנים ( פרוטוקול ישיבת יום 2.4.17, עמ' 130, שורה 27). עם זאת הנאשם הוסיף, כי אישר בפני החוקר איליה שוורצמן ( ע.ת.21), בשלב מאוחר יותר, כי החתכים המדממים באמת ידו נגרמו כתוצאה מהמכה שנתן למנוח ( ראו – מזכר ת/84, מיום למחרת האירוע, ה - 16.11.15). ואכן, אין מחלוקת שעל חלקה הפנימי של אמת יד ימין של הנאשם נראו סימני שיניים – זכר למכה שנתן הנאשם בפיו של המנוח ( ראו, למשל, סיכומי ההגנה, עמ' 13, סעיף 54; ת/129 – חוות-הדעת של ד"ר מאיה פורמן-רזניק).

חקירות הנאשם במשטרה עד ליום 30.11.15

25. בחקירתו הראשונה מספר שעות לאחר האירוע (16.11.15, בשעה 3:16 – ת/1) מסר הנאשם, כי נתן ביקש ממנו לתפוס את המנוח, אשר גנב לו שעון מים, ושיביא אותו לקיוסק. וכך תיאר את ההמשך:
"הוא היה רחוק והיה חשוך אז לא ראיתי בדיוק מי זה ראיתי רק דמות, קראתי לו שיעצור, אמרתי לו שיבוא לפה, הוא המשיך ללכת, התחלתי לצעוד לכיוון שלו ובסופו של דבר התחלתי לרוץ אליו. הגעתי אליו, עמדתי מולו, חסמתי אותו, אמרתי לו שהוא גנב ברזלים ושיחזור לקיוסק, הוא אמר לי משהו לא ברור, הוא קילל ברוסית, לא יודע מה בדיוק אמר, לא זוכר באיזהשהו שלב פשוט תפסתי לו את העגלה שהוא היה איתה, עגלה פשוטה רגילה והוא בא ונתן לי אגרוף ללחי שמאל אז אני בתגובה אינסטיקטיבית נתתי לו מכה עם האמה בפה, הוא פשוט עף ונפל על הראש מאחור ונחבל על הראש, התכופפתי להרים אותו, אני חושב (צ"ל חובש, ד.מ.מ.) קרבי. באתי להרים אותו, הוא היה בהכרה, הוא נשם, הייתי בהיסטריה צעקתי לנתן, הוא לא ענה לי, אמרתי לו שיסתכל עלי, הוא הסתכל עלי והיה נושם, מישהו בא ושאל אם לקרוא לאמבולנס, אמרתי לו מהר, דחוף לקרוא לאמבולנס. חזרתי חזרה בריצה לכיוון הקיוסק והביתה, סיפרתי לנתן ככה ממש בהיסטריה נוראית, אמרתי שנתתי לו מכה, עליתי הביתה, לא ידעתי מה לעשות... ואז הגיעה משטרה..." (עמ' 2 שורות 10 – 20).

26. בהמשך החקירה, עימת אותו החוקר שוורצמן עם העובדה שנטש אדם שנפגע בראשו בזירה, לא העניק לו טיפול, נמלט לביתו והחליף בגדיו. הנאשם השיב:
"כל מה שתגיד אתה צודק, אני הייתי בהיסטריה. הייתי באטרף, נבהלתי, בחיים שלי לא הכאתי אנשים, אני לא בנאדם אלים, פחדתי" (שורות 28 – 29).

27. הנאשם חזר והדגיש כי נתן למנוח מכה אחת באמה, המנוח ישר נפל, "פשוט צנח", והיה מלא דם ( שם, שורות 30 – 37). הנאשם תיאר, כי סיפר לנתן את שאירע, שטף ידיים בקיוסק, נתן הלך לבדו לוודא מה מצב המנוח, ואילו הנאשם עלה לביתו בעודו מפוחד, מבוהל ולחוץ ( עמ' 3, שורות 43 – 52). את ידיו שטף שוב בבית, כי בקיוסק לא הצליח לנקות את כל הדם ( עמ' 4, שורה 90). הנאשם לא יכול היה להסביר מדוע החליף חולצה ( שם, שורה 96 – 98).

28. הנאשם נשאל איך המנוח נראה, והוא השיב: "מבוגר, יש לו קוקו, רזה, נמוך, לבש בגדים כהים... מוזנח, כמו חצי הומלס כזה" (עמ' 3, שורות 55 – 60).

29. באותו לילה, נערך תרגיל חקירה בין נתן לנאשם ( ת/9(2) – אשר התגלה בשלב מאוחר של המשפט, כפי שתואר בסעיפים 282-285 לסיכומי ההגנה), בו תועדה שיחה בין השניים.

30. המנוח נפטר ביום 19.11.15 .
בתחילת החקירה ביום 22.11.15 , הודיעו החוקרים לנאשם כי המנוח נפטר והוסבר לו, כי לא שיתפו אותו במידע שכן חששו למצבו הנפשי ( ת/2ב' – תחילת תמליל החקירה). צפייה בדיסק החקירה ( ת/2א) מעלה, כי עם קבלת ההודעה הנאשם תפס את ראשו בידיו, בכה וביטא תחושות בושה. בהמשך נראה נסער ואמר כי המצפון ייסר אותו לכל חייו ( עמ' 6 לתמליל, שורה 2).

31. בזכ"ד שערך יואל אוליאל מיום 24.11.15 ( ת/46) תיאר החוקר, כי בעת שהודיע לנאשם על מותו של הקורבן בטרם החקירה, הנאשם התעלף במשרד, ולאחר שהתעשת במהלך חקירתו אמר ש"אין לו בעיה לשים חגורה". על-מנת לעודד את מצב רוחו, הסכים החוקר שאחיו של הנאשם יפגוש אותו, ירגיעו ויתן לו סיגריות.

32. מייד בהמשך, הנאשם מסר הודעה נוספת לפני היציאה לשחזור. בחקירה זו הוסיף הנאשם, כי " מההיסטריה שלי שהסתבכתי שהחיים שלי הלכו לעזאזל טסתי לכיוון נתן ומשם הביתה..." (ת/2, עמ' 2, שורה 11). לנתן סיפר כי היכה את המנוח ( לאחר שהמנוח נתן לו " בוקס"), המנוח נפל והראש שלו נפתח – והראה לנתן את ידיו שהיו מלאות בדם. כן הוסיף, כי נתן הוא שאמר לו לעלות הביתה, ושהכל יהיה בסדר, שכן רק הגן על עצמו. הנאשם אישר, כי החוקר שוורצמן תיעד את הסימנים שהיו על אמת ידו, סימנים שנוצרו מהשיניים של המנוח. הוא הבהיר, כי המנוח לא נשך אותו, אלא הדבר נגרם מהמכה שנתן לכיוון הפה ( שם, שורות 11 – 32).

33. הנאשם יצא לשחזור בהמשך יום 22.11.15 בשעה 16:24 ( ת/3, ת/3א', ת/3ב'). בשחזור תיאר כיצד הוא רץ לעבר המנוח, שהמשיך ללכת והיה " אדיש", "קול" (ת/3ב', עמ' 3, שורות 20 – 23). הנאשם תיאר עימות מילולי עם המנוח, כשאז המנוח התכוון לקחת את העגלה. הנאשם, בתגובה, "היקשה" את ידו, "נעל" אותה על העגלה, כדי שהמנוח לא יוכל להזיז אותה ( עמ' 4, שורות 9 – 14). לאחר מכן, המנוח נתן לנאשם אגרוף ללחי שמאל שלו. הנאשם, בתגובה: "אני מתעמת בדיוק לשנייה... מזיז את הרגל לאחור השמאלית שלי... ידעתי שאני בוקס אני לא, לא יכול לתת לו כי זה יהיה יותר מדי קשה, בסוף התברר שזה היה יותר קשה... הושטתי... בום... ואיך שהוא ככה ישר ממש כמו נציב עץ, בן אדם צונח, עומד ישר, צונח והראש נחבט ראשון, טאח. ואחרי זה שאר הגוף..." (עמ' 4 – 5). בהמשך, לשאלת החוקר "כשהוא נותן לך את המכה, מה קורה לך באותו רגע?", הסביר שוב הנאשם: "הייתי המום ל... ממש שניה אולי אפילו נראה לי ארוך, המום, קודם כל זה הפתעה, ובכל זאת זה ללחי, לפנים, אתה אמור כזה שנייה ו... ופשוט אני זוכר שזזתי כזה רבע פסיעה, עצרתי את עצמי, ואז השיקול דעת היה אגרוף זה לא יכול להיות כי אני מכיר את האגרוף שלי, אז הכי נכון היה לתת... זה איכשהו לרכך את המכה עצמה וזה מה שקרה..." (עמ' 7, שורות 26 – 34).

34. צפייה בדיסק השחזור מעלה, כי הנאשם היכה במנוח במעין תנועת " הנפה" של האמה, באמצעות החלק הפנימי של האמה בעוד זרועו ישרה.

בהמשך הוסיף הנאשם, כי כיוון את המכה לפיו של המנוח, העלה השערה שפיו של המנוח היה פתוח, והאמה של הנאשם נכנסה בשיניו ( עמ' 8, שורות 9 – 14).

הנאשם חזר והביע מילות צער וחרטה על הפגיעה במנוח בסוף השחזור.

35. בחקירה מיום 25.11.18 ( ת/4, ת/4א', ת/4ב') הנאשם עומת עם גירסתו של נתן. בין השאר, נשאל על-ידי החוקר: "אתה מסרת בשחזור שהחלטת לתת לו מכה עם האמה ולא מכת אגרוף למה בחרת במכה עם האמה ולא עם האגרוף"; הנאשם השיב: "יש לך מאית שניה לבחור את המכה המתאימה אני בחרתי את הכי רכה שיכולה להיות כי אגרוף זה היה יותר מידי קשה ולא רציתי לפגוע בו הכוונה זה לתת לו מכה שיעצור להדוף אותו תעצור פה, אם זה היה נעצר ככה הייתי הולך הביתה אולי הוא היה שתוי אני לא הרחתי אבל אין לי מושג למה הוא עף ככה מהמכה שלא היתה חזקה במיוחד ממש לא..." (עמ' 2, שורות 21 – 24). בחקירה זו העלה הנאשם את האפשרות, כי ייתכן וממצאי הנתיחה יעידו על כך שהמנוח נפטר מרשלנות רפואית ( ת/4ב', עמ' 11, שורות 33 – 34).

36. בהמשך אותו היום, נחקר הנאשם שוב, על רקע הפער שעלה בין עדותו של נתן, שמסר שהנאשם סיפר לו שהיכה את המנוח באגרוף, לבין גירסת הנאשם כי נתן למנוח מכה באמה ( ת/5). הנאשם הבהיר, כי: "המכה המטרה שלה היתה להדוף אותו ולעצור את האלימות בגלל שלא ידעתי אם הוא מתכוון להמשיך עם האלימות מכה וזהו עצור פה." (עמ' 2, שורות 9 – 10).

37. ביום 29.11.15 , התבצע תרגיל חקירה במסגרתו הוכנס הנאשם לתא מבוקר עם עצור אחר ( ששמו חיים לישה; ת/6, ת/6א, ת/6ב', ת/6ג', ת/6ד'), לפני ואחרי דיון בבית-משפט אשר האריך את מעצרו. לא עלו כל ממצאים משמעותיים מתרגיל חקירה זה, אך יצוין, כי הנאשם חזר ואמר כי אם ניתן, היה " מחזיר את הגלגל אחורה".

נתיחת המנוח: חוות-הדעת של ד"ר קריספין ( ע.ת.18)

38. כאמור, המנוח נפטר ביום 19.11.15, לאחר 5 ימי אשפוז במחלקת טיפול נמרץ כשהיה מורדם ומונשם. ביום 20.11.15 בוצעה נתיחת הגופה על-ידי ד"ר קריספין, מומחה לרפואה משפטית מטעם המכון לרפואה משפטית. ביום 30.11.15, נמסרה למשטרת ישראל חוות-דעתו הראשונה של ד"ר קריספין – ת/124, על בסיסה גובש האמור בסעיף 7 לכתב-האישום ומהווה את סלע המחלוקת בין הצדדים.
באמצעות עד זה, הוגשו ראיות נוספות: תיק העבודה של המכון ובתוכו דיסק תמונות – ת/127; חוות-דעת נוספת המתייחסת לגרסת הנאשם שנערכה עוד במהלך שלב החקירה – ת/125; התייחסות לחוות-דעת שנערכה על-ידי פרופ' היס מטעם ההגנה – ת/126.

39. בחוות-דעת המרכזית ( ת/124) נכתב, כי המנוח נראה בן כ – 65-75 שנה, בעל מבנה גוף רזה, גובה 1.70 מ' ובמשקל 59 ק"ג ( ראו גם תמונת המנוח בתיק העבודה – ת/127).
מותו של המנוח נגרם כתוצאה מנזק חמור למוח בעקבות חבלה קהה בצד האחורי של הראש, אשר גרמה לשבר בעצם העורף המתמשך דרך בסיס הגולגולת. הנזק למוח כלל נזק חבלתי ישיר כתוצאה מחבלה ומדימום תת-קשיתי ממנו סבל המנוח מיד לאחר החבלה, וכן נזק משני כתוצאה מתגובת המוח לחבלה וזיהום בגזע המוח ובקרומי המוח סביבו, שמקורו בפצע בקרקפת והשבר בגולגולת. חבלת הראש נגרמה, קרוב לוודאי, מנפילה על אחורי הראש.
כפי שהובהר עוד בפתיחת ההליך, אין מחלוקת בנוגע לסיבת המוות, במובן זה שהמנוח נפל אחורה כתוצאה מהמכה האחת בה מודה הנאשם, קיבל מכה בראשו, והמכה בראש היא זו שגרמה למות המנוח.

40. אלא, שהנתיחה העלתה ממצאים חבלתיים נוספים, אשר עמדו במרכז ההליך המשפטי, ולטענת הסניגור הם אלו שהובילו את המאשימה להעמיד את הנאשם לדין בגין הריגה.

41. מת/124 עולה, כי בנתיחת המנוח נמצאו דימומים בשרירים בקדמת הצוואר וברקמות הרכות שסביבם, שברים בשלד הגרון ובעצם הלשון, אשר נגרמו מהפעלת לחץ דו-צדדי על הצוואר, למשל בעקבות חניקה באמצעות אצבעות או כפות ידיים. ד"ר קריספין ציין העדרם של ממצאים חבלתיים בעור הצוואר אך הבהיר, כי אין בכך כדי לשלול את האמור, שכן ייתכן כי הפעלת הלחץ היתה דרך פריטי ביגוד או שהממצאים בעור – אם היו – נעלמו בעקבות ריפויים במהלך הזמן שעבר מאז האירוע ועד למועד המוות.
על-פי ממצאי הבדיקה ההיסטולוגית, מועד היווצרותם של הנזקים מתיישב עם מועד האירוע בו נחבל המנוח בראשו.
בשל הזמן שחלף מאז האירוע, לא ניתן לקבוע מה היה משכה של החניקה, האם היתה אפקטיבית, ומה היתה מידת השפעתה על תפקודו של המנוח.

42. ממצא נוסף שעלה בנתיחה הוא קיומן של שפכי דם תת-עוריים בעפעפיים משמאל, אשר נגרמו קרוב לוודאי, לשיטת ד"ר קריספין, מחבלה קהה ישירה ( מכה) לעין השמאלית.
שפכי דם תת-עוריים נמצאו גם בעפעפיים הימניים, אך אלו נגרמו, קרוב לוודאי, מזליגה של הדם דרך תת-העור מצד לצד, למשל בעקבות שינויי תנוחה. ד"ר קריספין הוסיף, כי לא ניתן לשלול שמקורם של הדימומים בזליגה מהקרקפת בעקבות הניתוח שעבר.

43. הממצא האחרון הרלבנטי שנמצא, הוא דימומים ברקמות הרכות סביב זווית הלסת התחתונה משמאל, אשר נגרמו, קרוב לוודאי, מחבלה קהה ישירה ( מכה) לאיזור זה.

44. חוות-דעת זו הביאה לתפנית בחקירה, במובן זה שממצאי הנתיחה העידו, לשיטת המשטרה והמאשימה, על כך שמעבר למכה האחת בה הודה, הנאשם גם לפת בחוזקה בצווארו של המנוח באמצעות שתי ידיו בתנועת חניקה והיכה באגרופו בעינו השמאלית של המנוח.

45. עוד במסגרת חקירת התיק, התבקש ד"ר קריספין להעביר התייחסותו לגרסת הנאשם שעלתה בחקירותיו ובשחזור. התייחסות זו מצויה בחוות-דעת משלימה – ת/125, וממנה עולה כי שחזור האירוע וגרסת הנאשם עשויים להסביר רק חלק מממצאי הנתיחה.
חבלת הראש, שהובילה למותו של המנוח, מתיישבת עם נפילה לאחור ופגיעה במשטח נוקשה.
עם זאת, לא ניתן להסביר את הדימומים בשרירים בקדמת הצוואר וברקמות הרכות שסביבם והשברים בעצם הלשון ובשלד הגרון על רקע גרסת הנאשם בדבר מכה אחת שנתן לראשו של המנוח. ד"ר קריספין חזר על כך, כי אלו נגרמו מהפעלת לחץ דו-צדדי על הצוואר.

באשר לאפשרות שהחבלה בצוואר נגרמה במסגרת הטיפול הרפואי או בעקבות הסיוע שניתן למנוח על-ידי אזרחים, ציין ד"ר קריספין כי "בספרות הרפואית והרפואית-משפטית לא קיימים מקרים בהם דווח על שברים בעצם הלשון או בשלד הגרון כמו אלה שנמצאו בנתיחה בעקבות התערבות רפואית" ( סעיף 4 בעמ' 2). אמנם, קיים הליך רפואי המכונה Sellick's Manoeuvre המשמש לצורך צנרור קנה הנשימה ( אינטובציה) במקרים בהם קיים קושי בהחדרת הצינור, אך במהלכו מופעל לחץ קל על סחוס הקריקואיד ( המצוי בכניסה לקנה הנשימה), כשהמיקום של החבלות על המנוח הוא למעלה, הצידה ואחורה ביחס למיקומו של סחוס הקריקואיד.
על-פי ממצאי הנתיחה ( כולל הבדיקה ההיסטולוגית) "לא ניתן לשלול כי החניקה והשברים נוצרו מספר שעות קודם לאירוע. כאמור, אפשרות זו אינה סבירה כלל" (כך במקור, סעיף 3 בעמ' 3).

באשר לממצאים החבלתיים בצד השמאלי של פניו של המנוח ציין ד"ר קריספין, כי ייתכן ואלו נגרמו מחבטה אחת לצידו השמאלי של ראשו של המנוח באמצעות פגיעה באיזורים שונים של האמה וכף היד של הנאשם בראשו של המנוח. עם זאת, "אפשרות זו אינה סבירה ביחס לאפשרות שהם נגרמו מלפחות שתי מכות שונות" ( עמ' 3, סעיף 1).

חקירות הנאשם לאחר קבלת חוות-הדעת

46. ביום 30.11.15 נחקר הנאשם אחר הצהריים, לאחר שהתקבלו עיקרי ממצאי חוות-הדעת הפתולוגית, כשהפעם הוחשד בביצוע עבירת הריגה ( ת/7, ת/7א, ת/7ב). הנאשם היה עקבי בגרסתו כי הגן על עצמו, "קיבלתי מכה והחזרתי מכה" ( ת/7, עמ' 2 שורה 4). הוא התבקש לחזור על גירסתו לאירועים, והפעם מסר:
"...קראתי לו לעצור אדוני בוא לפה אמרתי לו בשלב מסוים חשבתי שהוא מתקרב אלי אז הפסקתי לצעוק והבחנתי שהוא מתקדם קדימה, הגברתי צעדים עד כדי ריצה קלה, עמדתי ממולו, דיברתי איתו ואמרתי לו שבעל הקיוסק קורא לו ורוצה לדבר איתו... אמר לי לא גנבתי כלום ואמר לי לך מפה משהו כזה הושטתי את היד ושמתי אותה על העגלה, אז הוא החל לקלל, עניתי לו חזרה תפסיק לקלל הוא קילל ברוסית ואני החזרתי לו מילה שאני יודע ברוסית, הוא ניסה למשוך את העגלה אליו ואני הקשתי את היד שלא יוכל להזיז אותה ואז קיבלתי אגרוף בלחי השמאלי ונתתי לו את האמה לפה הוא צנח על הרצפה קיבל מכה בראש אני רכנתי מעליו והושטתי לו את היד ואמרתי לו בוא אני יעזור לך לקום ואז התכופפתי אליו הייתי על הרצפה והבחנתי שהוא נפגע בראשו דיברתי אתו תקשרתי אתו הוא המשיך לדבר ברוסית ולקלל מפה התחלתי לצרוח לנתן....
ש. עכשיו אתה אומר שהוא דיבר אתך אחרי שהוא נפל אם כך למה ברחת בהיסטריה מהמקום?
ת. הייתה שלולית של דם מתחת לראש שלו הבנתי שקרה פה משהו חמור הסברתי את זה אחזה אותי היסטריה אדירה ופאניקה נוראית, לא ציפיתי שיקרה דבר כזה..." (דגשים שלי – ד.מ.מ.; שם, עמ' 2, שורות 18 – 31).

כשנשאל הנאשם אם ראה סימנים מיוחדים על המנוח, השיב בשונה מהעבר: "אני יודע להגיד לך איך הוא נראה הוא היה עם קוקו לובש וסט כזה הולך זקוף לא הבחנתי בפנים שלו" (עמ' 3, שורה 69).
עם זאת, גם לאחר שהחוקר חזר ועימת את הנאשם עם העובדה שגרסתו אינה מתיישבת עם ממצאי חוות-הדעת, וכי הוא ממזער מחלקו, חזר ועמד על גרסתו וטען כי הוא מוכן לבדיקת פוליגרף ( עמ' 4, שורה 111).

47. הנאשם נחקר כשבוע לאחר מכן, ביום 6.12.15 ( ת/8, ת/8א', ת/8ב'), ונותר עקבי בגרסתו. כשנשאל באשר לאגרוף בעין העלה השערה לפיה, ייתכן ושטפי הדם זלגו לכיוון ארובות העין; הוסיף, כי ייתכן ונפגע על-ידי צוות מד"א או החליק מהאלונקה ( ת/8, עמ' 2, שורות 11 – 13). הוא הביע חרטה על כך שברח מהמקום, שכן היה הולך איתו למיון – וכך אינו יודע כיצד פינו אותו לבית-החולים או מי ואיך הגישו לו עזרה ( שם, שורות 27 – 29). כמו כן, מסר לחוקר שהוא מוכן " להישבע" שהמנוח היה שתוי, אחרת אין הסבר לכך שצנח כמו " בול עץ" (עמ' 4, שורות 86 – 87).
כשהשוטר שאל אותו מדוע ידיו היו מלאות בדם השיב: "כי אני חובש באתי לתת לו עזרה הוא היה בהכרה והמשיך לדבר איתי קילל אותי היה איתי בקשר עין וככה עזבתי אותו הוא היה בהכרה מלאה שמתי את היד מתחת לראש ומזה הדם..." (ת/8, עמ' 5, שורות 123 – 124).

48. הנאשם חזר על כך כי פעל מתוך הגנה עצמית, ובחקירה זו נשאל על כך בפרוטרוט:
" ש. אתה טוען כל החקירה כי אתה חזק והוא חלש למה נתת לו מתוך הגנה עצמית מכה כזו חזקה
ת. אני הסברתי את זה זו הייתה מכה כדי להפסיק את האלימות
ש. כשקיבלת מכה למה לא הלכת משם
ת. מתוך אינסטיקט החזרתי לו
ש. הרגשת חשש לחיים שלך?
ת. לא. קיבלתי מכה והחזרתי מכה
ש. החזקת לו בעגלה והוא הבין שהוא לא מצליח להחזיר לעצמו את העגלה ואז הוא נתן לך אגרוף
ת. לא הוא מלמל משהו באמצע
ש. המכה היא אינסטינקטיבית היא לא באה מתוך הגנה עצמית
ת. הגוף דרש את המכה והיא באה כדי להפסיק את האלימות שלו לא הייתה שום כוונה לגרום לו מוות..." (דגשים שלי, ד.מ.מ.; ת/8, עמ' 5 שורות 134 – 143).

49. ביום 9.12.15 , נערך עימות בין הנאשם לבין נתן ( ת/9, ת/9א', ת/9ב'; לאחר שנתן נחקר במשך כשעה). צפייה בדיסק העימות מעלה, כי הנאשם היה נחוש מאד, אסרטיבי, ודבק באמת שלו ככל שהיו פערים בינו לבין נתן. נתן הוא שנראה שבור, בוכה, אכול רגשות אשם (" כואב לי הלב עליו" – כשהכוונה לנאשם, בעמ' 28 לתמליל, שורות 35 – 38), עד הוא יוצא מחדר החקירות ונשמע בוכה מחוץ לחדר ( מונה 1:11:40).

50. לאחר העימות, הנאשם נחקר בפעם האחרונה ( ת/9(1)) וחזר על כך שהוא הותקף ראשון, הוא פעל מתוך הגנה עצמית, וכי אין לו "שום סיבה בעולם לתקוף קשיש..." ( עמ' 2, שורה 22).

חוות-הדעת של פרופ' היס מטעם ההגנה וההתייחסות של ד"ר קריספין

51. פרופ' היס, לשעבר ראש המכון לרפואה משפטית, ערך חוות-דעת לבקשת ההגנה ( נ/6, מיום 14.6.16), במסגרתה הציע תיזה חלופית באשר למשמעות הממצאים השנויים במחלוקת בחוות-דעתו של ד"ר קריספין ( ואליהם בלבד אתייחס).

52. באשר לדימומים התת-עוריים בעפעפיים משמאל ומימין ( אותם כינה "raccoon eyes" – " עיני דביבון") העריך פרופ' היס, כי אלו נגרמו, קרוב לוודאי, בעקבות השבר בבסיס הגולגולת, תוך ששלל את התיזה של ד"ר קריספין לפיה אלו משמאל נגרמו מחבלה ישירה, ואלו מימין מזליגה בעקבות הניתוח. בנוסף, פרופ' היס שלל את טענתו של ד"ר קריספין לפיה ניתוח כריתת הגולגולת מצד שמאל יגרום לזליגת דם לעפעפיים מימין, ולא להפך.

53. לשיטתו של פרופ' היס, השברים בעצם הלשון ובשלד הגרון נגרמו, קרוב לוודאי, מנסיונות החייאה שכללו לחץ ידני על הצוואר, ולא בתנועת חניקה, כפי שנטען על-ידי ד"ר קריספין. לביסוס טענתו, הפנה פרופ' היס לספרו של המלומד Knight (מראה מקום 2 בנ/6). פרופ' היס הוסיף, כי שבר בעצם הלשון או שלד הגרון גורם להפרעה בדיבור ולכאב, והיפנה לאמור בהודעת הנאשם מיום 30.11.15, לפיו המנוח דיבר באופן חופשי לאחר נפילתו, כשעובדה זו מתיישבת עם שבר שנגרם בזמן החייאה.
שטפי הדם ברקמות הרכות בקדמת הצוואר נגרמו, קרוב לוודאי, מנסיונות החייאה או מזליגת הדם מלחי שמאל לצוואר, ולא מתנועת חניקה.

54. ד"ר קריספין לא בדק את גמישות עצם הלשון וקרני סחוס המגן, ולכן לא ניתן להעריך את מידת הכוח שנדרשה לשבירתם.

55. ד"ר קריספין העביר לפרקליטות את התייחסותו לממצאי חוות-הדעת של פרופ' היס בחוות-דעת משלימה מיום 28.11.16 ( ת/126).
ד"ר קריספין ציין, כי בסקירה מקיפה של הספרות אין תימוכין נוספים לכך שהשברים בעצם הלשון ובשלד הגרון נגרמו כתוצאה מניסונות החייאה.
באשר לדימומים התת-עוריים בעפעפיים משמאל ומימין חזר ד"ר קריספין על עמדתו לפיה הדימומים נגרמו מחבלה ישירה, אך ככל הנראה קיבל את התיזה של פרופ' היס וציין כי קיימת אפשרות נוספת לפיה אלו נגרמו בעקבות זליגה דרך תת-העור בעקבות התערבות ניתוחית ( סעיף 2).
ד"ר קריספין חלק עובדתית על ההנחה שהמנוח דיבר באופן חופשי לאחר נפילתו והוסיף, כי אין לכך אזכור בהודעות הנאשם או בדו"ח מד"א.
באשר לטענת פרופ' היס לפיה היה מקום לבדוק את גמישות עצם הלשון וקרני סחוס המגן, כתב ד"ר קריספין, שהיות והעצם והסחוס היו שבורים, לא ניתן היה להעריך את גמישותם בהערכה ידנית. ד"ר קריספין הוסיף, בנימה ביקורתית, כי בעבר נהגו במכון לרפואה משפטית ליטול את עצמות הלשון, לבשל אותן ולשמר אותן, אך הדבר גרם עוגמת נפש קשה למשפחות, גרר תביעות במליוני שקלים, ומדובר בפרקטיקה מן העבר שהוקעה בבתי-המשפט.
את חוות-הדעת סיים באמירה, שפרופ' היס מעלה טענות שאינן מוסברות ואינן מנומקות, אלא מוצגות כקביעה.

56. ההגנה הגישה תוספת לחוות-דעת של פרופ' היס ( נ/6א), אשר נערכה על-ידו לאחר שנשמעה עדותו של ד"ר קריספין בבית-המשפט ( אליה אתייחס בהמשך).
בתוספת זו ציין פרופ' היס, כי קיימות אסמכתאות נוספות שעוסקות בשברים בעצם הלשון ובשלד הגרון כתוצאה מהחייאה, וצירף מאמר נוסף ( שסומן כמראה מקום 3).
פרופ' היס היפנה לספרו של המלומד Spitz, על בסיסו ביקש לתקף את גישתו לפיה בדרך-כלל " עיני דביבון" מצביעות על שבר בבסיס הגולגולת, כפי שסבל המנוח. לספרו של Spitz היפנה גם לתמיכה בטענתו לפיה חשוב ביותר להעריך את מידת ההסתיידות של עצם הלשון או להותיר את עצם הלשון באחסון לאחר הנתיחה, בכדי לאפשר למומחה ההגנה להעריך את מידת ההסתיידות.

חוות-דעת מטעם ההגנה: ד"ר קליין

57. ד"ר יורם קליין, מנהל יחידת הטראומה במרכז הרפואי שיבא מאז 2014, ערך חוות-דעת בינואר 2017 ( נ/5). בחוות-דעת זו, שלל את מסקנותיו הנחרצות של ד"ר קריספין לגבי אפשרות החניקה והטענה כי המנוח הוכה פעמים חוזרות ונשנות לפנים, כשלשיטתו קיימות אפשרויות נוספות המסבירות את הממצאים שעלו בנתיחה.

58. ד"ר קליין אישר, שמבחינה סטטיסטית, חניקה היא אחד הגורמים הנפוצים לשברים בעצם הלשון ובשלד הגרון. עם זאת, אין המדובר במנגנון היחיד האפשרי, כשייתכן והשברים נגרמו, למשל, מחבלה קהה ישירה.
עוד הוסיף, כי העובדה שהשברים ממוקמים בצד הימני של עצם הלשון וסחוס התריס מעלה ספק, שחניקה המפעילה לחץ דו צדדי היא הגורם הפוגע. השילוב של שברים בשני המבנים הוא נדיר יותר בחניקה.
עוד התייחס ד"ר קליין להעדר סימני פגיעה בעור הצוואר הקדמי, כשלגישתו, מיד לאחר החבלה, סימני חניקה משמעותית הם ניכרים וברורים מאחר ומדובר בלחץ ממושך על העור – ואין במסמכים הרפואיים כל אינדיקציה לכך.
הממצאים עולים בקנה אחד עם האפשרות, שהחבלה שגרמה לשברים הנ"ל התרחשה בטרם " הקטטה" בין המנוח לבין הנאשם. ד"ר קליין היפנה לתיאורים בספרות הרפואית של נפגעים עם שברים בשלד הגרון שאובחנו באיחור של שעות רבות מאחר וגרמו אי-נוחות קלה בלבד בשלב הראשון, ולכן הם לא פנו לרופא.
קיימת אפשרות לפיה, החבלה הקהה שגרמה לשברים התרחשה גם לאחר האירוע, בעת הטיפול הרפואי. ד"ר קליין פירט, כי הפעולה של צנרור הקנה ( אינטובציה) כרוכה בסיכון ברור ומתועד למבני הצוואר. על-פי אחת השיטות, יש לבצע לחץ ממוקד כלפי סחוס הקריקואיד בגרון ( אותו Sellick's Manoeuvre) בכדי למנוע שאיפה של נוזל מהקיבה לקנה הנשימה עד להכנסת צינור ההנשמה. לפעולה זו יש סיבוכים מתועדים בדמות שברים בשלד הגרון ופגיעה ברקמות רכות. צנרור הקנה עצמו לבדו עלול לגרום לפגיעות כאלו.
59. ד"ר קליין שלל את התיזה הנחרצת של ד"ר קריספין באשר למשמעותם של שפכי הדם התת-עוריים בעפעפיים. הוא ציין עובדתית, כי אין כל תיעוד ממד"א או בית-החולים על סימני חבלה כלשהם מעבר לפגיעה בחלק האחורי של הראש. כל שפכי הדם יכולים להיות מוסברים על רקע זליגה של דם לאורך מישורי הקדמה השונים מאזורי פציעה או ניתוח. לטענתו, בבסיס חוות-דעתו של ד"ר קריספין עומדת ההנחה, כי הנפגע שוכב פרקדן. לטענתו, פצוע השוכב ביחידה לטיפול נמרץ, במיוחד עם חבלת מוח קשה, לעולם אינו שוכב פרקדן. השכיבה הבסיסית היא בהטיה של 30 מעלות כלפי מעלה כדי למנוע עליית לחץ גולגלתי וכדי להפחית את הסיכון לדלקת ריאות. בכל משך האשפוז, הפצוע נחשף לשינויי תנוחה אינטנסיביים שנועדו למנוע פצעי לחץ, כששינויי תנוחה אלו יכולים לגרום לזליגת הדם בכיוונים לא צפויים. ההסבר השונה של ד"ר קריספין לגבי שפכי הדם בכל אחת מהעפעפיים תמוהה בעיני ד"ר קליין ולא ברורה לו.

דיון והכרעה

סעיף 7 לכתב-האישום: קביעת ממצאים

60. עדותו של ד"ר קריספין בבית-המשפט היא קריטית לצורך הכרעה בסוגיה זו, כמובן על רקע חוות-הדעת הכתובות שהוגשו על-ידו ועל-ידי המומחים מטעם ההגנה.
ד"ר קריספין העיד במהלך שתי ישיבות (9.1.17, 30.1.17) ומסר, כי הוא רופא משפטי מומחה מזה שנתיים וחצי, עובד במכון לרפואה משפטית במהלך 7 שנים ומחצה, ועבד בעבר עם פרופ' היס.

61. ד"ר קריספין נדרש להסביר חלק מממצאיו ומסקנותיו המופיעים בחוות-דעתו במהלך חקירה ראשית לא קצרה ( פרוטוקול עמ' 52 – 63). מעבר למושגים הרפואיים, אשר חלקם היו טעונים הבהרה, קריאה חוזרת של חוות-הדעת מעידה על ניסוחים מסורבלים ולא בהירים דיים, וכן על סתירות פנימיות בתכנים.

מכת האגרוף לעינו השמאלית של המנוח

62. כך, למשל, במסקנות, כפי שפורט לעיל, מבחין ד"ר קריספין בין שפכי הדם התת-עוריים בעפעפיים ומציין, כי אלו משמאל נגרמו, קרוב לוודאי, ממכה ישירה לעין שמאל; לעומת זאת, אלו מימין נגרמו, קרוב לוודאי, מזליגה של הדם בעקבות שינויי תנוחה. על בסיס ממצא זה, בעיקר, מייחסת התביעה לנאשם את המכה הנוספת לעין שמאל, כמפורט בסעיף 7 לכתב-האישום. אלא, שבאופן מובלע, הוסיף ד"ר קריספין, כי "לא ניתן לשלול כי מקורם של הדימומים בזליגה מהקרקפת בעקבות הניתוח שעבר" (עמ' 10, פיסקה שלישית). ד"ר קריספין היפנה במהלך חקירתו הראשית והנגדית ( וכן בהתייחסותו לחוות-דעתו של פרופ' היס, ת/126– ראו לעיל בפיסקה 51) לפיסקה זו ( פרוטוקול עמ' 62 שורה 27 ואילך, עמ' 65 שורה 20) והבהיר, כי אכן הוא מאשר שקיימת אפשרות לפיה הדימומים בעפעפיים משמאל גם הם תוצאה של זליגה מהתערבות ניתוחית.

63. אני מקבלת את גישת ההגנה, כי הבהרה זו של ד"ר קריספין מבססת קיומו של ספק סביר בשאלה אם אכן המנוח הוכה בעינו השמאלית. ראוי היה לנסח את חוות-הדעת בצורה ברורה יותר, בוודאי בנקודה זו, על-מנת לאפשר חקירה מאוזנת ומקצועית בתיק שבו חוות-דעת פורנזית הביאה לתפנית בחקירה.

64. הדברים נכונים ביתר שאת, נוכח העובדה שהחלופה המשתמעת והפחות ברורה בחוות-הדעת עלתה כיותר מאפשרית, על בסיס חומר חקירה נוסף שהתגלה בשלב מאוחר במשפט. החוקרת אורלי ארמה ( ע.ת.12 - אשר העידה בישיבת יום 1.12.16) הזכירה, כי במהלך ביקור שערכה בבית-החולים במחלקת טיפול נמרץ, בטרם המנוח נפטר, הבחינה בשטפי דם על פניו של המנוח, צילמה אותם, ואף שוחחה על כך עם הצוות הרפואי ( פרוטוקול עמ' 34, שורה 10). הסתבר, שלא היה לכך זכר בחומר החקירה, ובעקבות בדיקה של ב"כ הפרקליטות התגלו 9 מזכרים נוספים שהועברו להגנה מיד עם גילויים. מהמזכר ת/30, שנערך על-ידי החוקרת ארמה עולה, כי אכן תיעדה את מהלך הביקור בבית-החולים, נאמר לה שעין שמאל והחלק השמאלי של הפנים נפוח – אך ככל הנראה המדובר בתוצאה של הדימום בראש ולא תוצאה של מכה. הרופאים אישרו כי ירשמו בדו"חות את הממצאים שישנם, ולא את אלו שאינם, ולשאלתה הבהירו כי מבחינתם אין כל בעיה שיגיע רופא מהמכון לרפואה משפטית לבדוק את החולה. החוקרת ארמה אף העבירה את הדברים למכון לרפואה משפטית, שם נמסר לה שחוות-הדעת תהיה על-פי מסמכים, וכי רופא לא יגיע לבית-החולים ( ת/31 - מזכר נוסף שאותר בשלב מאוחר יותר, וכן ראו ת/67).

65. בנוסף לכל אלו, בעדותו הסביר ד"ר קריספין כיצד הוא מתעדף עריכת בדיקות, אך הסכים לבסוף עם הסניגור, כי בדיעבד נכון היה לערוך בדיקה של רקמה מהעפעפיים להבנת מנגנון ההיווצרות של שטפי הדם בעפעפיים ( עמ' 70, שורות 4 – 11). הדברים נכונים ביתר שאת מקום שבו המסקנה הראשית של ד"ר קריספין היתה, כי שטפי הדם בכל צד נוצרו במועד אחר.

66. צודק הסניגור המלומד כי די בכל אלו כדי להטיל ספק בכך שהמנוח ספג מכה נוספת לעינו השמאלית. מעבר לצורך אוסיף, כי חוות-דעתו של ד"ר קליין באשר לאופן ההשכבה של פצוע ביחידה לטיפול נמרץ מקובלת עליי, מצויה בליבת התמחותו, ומבססת ביתר שאת את האפשרות, כי שפכי הדם התת-עוריים בעפעפיים נגרמו שניהם מאותה הסיבה – כתוצאה של זליגה מהתערבות ניתוחית.

שברים בעצם הלשון ושלד הגרון – חניקה?

67. באשר לממצא של שברים בעצם הלשון ושלד הגרון, קבע ד"ר קריספין, בחוות-דעתו המרכזית ( ת/124) כי אלו נגרמו מהפעלת לחץ דו-צדדי על הצוואר, למשל בעקבות חניקה באמצעות אצבעות או כפות ידיים. בחוות הדעת המשלימה ( ת/125) הבהיר, כי על רקע שחזור הנאשם, אין זה סביר כלל שהחניקה והשבר התרחשו מספר שעות עובר לאירוע. הוסיף, כי "על פי ממצאי הנתיחה ( כולל הבדיקה ההיסטולוגית) בלבד, לא ניתן לשלול כי החניקה והשברים נוצרו מספר שעות קודם לאירוע. כאמור, אפשרות זו אינה סבירה כלל" ( סעיף 3 בעמ' 3 לת/125).

68. בחקירה ראשית, כשהתבקש להסביר את האמור בחוות-דעתו בנקודה זו, הבהיר ד"ר קריספין כי בדיקה היסטולוגית היא בדיקה של הרקמה באופן מיקרוסקופי, וכי בהתאם לבדיקה ההיסטולוגית, "אני יכול להעריך שהחבלה מתיישבת עם מועד האירוע כלומר מספר דקות, שעות לפני האשפוז ולפחות באותו היום" (פרוטוקול עמ' 55, שורות 17 – 19). ושוב, ייתכן ואפשרות חלופית זו משתמע מהאמור בחוות-הדעת, אך בד בבד, ד"ר קריספין גם שלל אותה.

69. בחקירה נגדית, חידד ד"ר קריספין את האבחנה בין האפשרות ההיסטולוגית והאפשרות הקלינית: "ההיסטולוגיה אכן מאפשרת את האפשרות שזה קרה אפילו בטווח של יום או יומיים לפני אותו אירוע... אני אומר שקלינית לא סביר שאדם שיש לו שברים בעצם הלשון או שלד הגרון יתהלך, ידבר ויתנהג כרגיל..." (פרוטוקול עמ' 75, שורות 1 – 4).

כפי שנטען על-ידי הסניגור המלומד, בהמשך החקירה הנגדית, ד"ר קריספין אכן סייג את נחרצותו גם באשר לאספקט הקליני. וכך העיד:
"ש. אבל אישרת שמבחינת התיארוך ההיסטולוגי הגיוני שהוא התהלך בזה באותו היום?
ת. התיארוך ההיסטולוגי מאפשר זאת.
ש. אבל ציינת שהתיארוך הקליני לא מאפשר את זה?
ת. נכון.
ש. למה?
ת. הערכה קלינית שאותו פצוע באותו שלב מסתובב עם שברים בעצם הלשון ושלד הגרון ומדבר שזה בעצם הקליניקה שהוצגה בפני באותו מועד וגם קודם לכן לא נראית לי סבירה ולכן אני אומר שזו המסקנה הקלינית שלא הגיוני שהוא הסתובב כך כמה שעות.
ש. למה?
ת. אני לא אומר שזה לא יכול להיות ואני חייב לחזור ולציין שלפי דעתי לשאלה המסוימת הזו, מעבר להיותי רופא כללי, אני ממליץ לפנות לבעלי התמחות בעניין הזה של א.א.ג. ולצמצם את טווח הזמנים. המידע הקליני הזה כרופא כללי מספיק לי כדי לומר שזה נשמע לא סביר, אבל לבוא ולהיכנס לעיתונות המדעית בתחום המסוים הזה של יכולת להסתובב עם שברים בעצם הלשון ושלד הגרון, גם אם אמרתי קודם שאני יכול לקבוע זאת בצורה נחרצת, אני חוזר בי ואומר שכדאי להתייעץ." (פרוטוקול עמ' 89, שורות 14 – 19).

ניכר, כי ד"ר קריספין השיב בכנות ומתוך יושרה מקצועית על כל השאלות שנשאל במהלך עדותו. עם זאת, ראוי היה שהדברים ישתקפו באותה צורה זהירה וברורה גם בחוות-הדעת הכתובה ( וכן לצרף, בשלב מאוחר לפחות, מראי מקום מהספרות המקצועית אליהם התייחס – דבר שלא נעשה). זאת, גם על-מנת שהתמונה במלואה תהיה לעיני הפרקליטות, באופן אשר יאפשר שקילת משמעות הממצאים הפתולוגיים עוד בטרם שלב הגשת כתב-אישום, והדברים ברורים.

70. לכך יש להוסיף אמירות מעדותו של ד"ר קליין, שאינו פתולוג במקצועו, אשר חיווה דעתו באשר לאפשרות הקלינית. ד"ר קליין אישר בכנות, כי אכן מבחינה סטטיסטית, חניקה היא אחד הגורמים הנפוצים לשברים בעצם הלשון ובשלד הגרון. עם זאת, אין המדובר במנגנון היחיד האפשרי, כשד"ר קליין היפנה למספר מראי מקום המעלים אפשרות שממצאים מעין אלו נגרמו מחבלה קהה ישירה ( מראה מקום 1 לנ/5) או תאונות דרכים. במהלך חקירה נגדית, אישר ד"ר קריספין כי " שברים בעצם הלשון נגרמים מסיבות אחרות כמו למשל זה הנזכר בספר של ברנרד נייט" (פרוטוקול עמ' 85, שורה 25), אם כי הוסיף, שלא עסק בתיאוריה אלא בנסיבות הספציפיות של המקרה, ולכן אין אינדיקציה לכך בחוות-דעתו.

71. ועוד: קיים ממצא משמעותי אשר העדרו מחזק את הספק העולה ממסקנותיו של ד"ר קריספין. המדובר בממצא שלא יכולה להיות מחלוקת לגביו, והוא שלא נראו ולא תועדו סימני פגיעה בעור הצוואר הקדמי של המנוח.

72. מדו"ח מד"א ( ת/113), שנכתב על-ידי הפראמדיק שלומי גרייצר ביום האירוע תועד, כי פרט לדימום מאחורי ראשו של המנוח, לא נצפו חבלות נוספות.
בדו"ח ביניים רפואי שערך ד"ר אילגיאייב ( ע.ת. 29), רופא בכיר בטיפול נמרץ בבית-החולים אסף הרופא, כיממה לאחר הקבלה של המנוח בבית-החולים, מצוין כי לפי דיווח מד"א נראה חבלת ראש משמאל ללא סימני חבלה אחרים ( ראו ת/117 ועדותו בבית-המשפט בעמ' 95, שורות 31-32).
בצדק הפנתה ההגנה גם למזכרים שערכה החוקרת אורלי ארמה ( ת/30, ת/31), המעידים על כך שלא תועדו סימנים בצוואר, וכי החוקרת פתחה את האפשרות לעורך חוות-הדעת מטעם המכון הפתולוגי להגיע לבית-החולים ולהתרשם באופן בלתי אמצעי מהחבלות על פניו וגופו של המנוח.

73. ד"ר קליין העלה בחוות-דעתו את האפשרות שהשברים שנמצאו נגרמו כתוצאה מפעולה רפואית ( אינטובציה, שימוש ב - Sellick's Manoeuvre), כשלגישתו, אחד הסימנים הבולטים לכך שלא מדובר בחניקה נובע, בראש ובראשונה, מהיעדר סימני פגיעה בעור הצוואר הקדמי. ב"כ המאשימה אינן חולקות על מומחיותו של ד"ר קליין כרופא מומחה לטראומה ( ראו בסיכומי המאשימה בעמ' 47 סעיף 242), וככזה יש משקל לאמירתו לפיה במקרים של חניקה המגיעה עד לכדי שבר בעצם הלשון ושלד הגרון נראים סימני חניקה משמעותיים וברורים, מאחר ומדובר בלחץ ממושך על העור. בסיפא חוות-דעתו מציין ד"ר קליין, כי "למעשה קרוב לוודאי ששברים אלו לא נגרמו כלל מחניקה", בין השאר על רקע העדר סימני פגיעה בעור ( ועל כך חזר גם בעדותו, פרוטוקול עמ' 146, שורות 11 – 14, בהסתמך על נסיונו בטיפול במקרים רבים של חולים שנחנקו).

74. ד"ר קריספין עומת בחקירה נגדית עם העדר ממצא חיצוני על עור הצוואר. לשיטתו, ייתכן והדבר נובע מהעובדה, שמנסיונו התיעוד של מד"א הוא חלקי ולעיתים גם לא מדויק ( פרוטוקול עמ' 67 שורות 16 -25), או – כפי שציין בחוות-הדעת – ייתכן שהחניקה בוצעה על גבי פריט לבוש ( נתון שאין לו כל אחיזה בראיות). לבסוף, לשאלתי הבהיר ד"ר קריספין, כי המנגנון שבו לא נותרים ממצאים על העור הוא המצב הנדיר יותר, אך הוא התייחס לממצאים שנמצאו בעומק אותו אזור ( פרוטוקול עמ' 69, שורות 8 – 14).
75. די בכל האמור לעיל, עוד בטרם נדרשתי לחוות-דעתו של פרופ' היס, אותה תקפו ב"כ המאשימה בכל פן אפשרי ( לרבות ניתוח יסודי של הספרות הרפואית והמאמרים שצירף לחוות-דעתו), כדי להעלות ספק במסקנותיו של ד"ר קריספין, על בסיסן ביקשה המאשימה לייחס לנאשם את הפעולות האלימות שעמדו בלב המחלוקת במהלך שמיעת הראיות. על כן, אני קובעת, כי המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הנאשם היכה את המנוח באמצעות אגרוף לעינו השמאלית, או כי חנק אותו בצווארו.

הגנה עצמית, גרם-מוות ברשלנות או הריגה?

76. על רקע קביעותיי דלעיל והעובדה שאין מחלוקת באשר לסיבת המוות, עדיין נותר לדון בשאלה, האם אותה מכה אחת שאינה שנויה במחלוקת - שעניינה בכך שהנאשם היכה באמת ידו הימנית בפיו של המנוח, מבססת הרשעה בעבירה של הריגה או גרם-מוות ברשלנות ( אליה התייחסו ב"כ הצדדים בסיכומים משלימים), או שמא יש לזכות את הנאשם בטענה של הגנה עצמית, עליה עמד עד סוף ההליך.

77. בהקשר זה, התייחס הסניגור בהרחבה להתנהלות הפרקליטות, לרבות בשלב שטרם הגשת כתב האישום, וכן לתפנית שחלה בעמדתה, בעת שכל המשפט כולו נסוב סביב הפעולות האלימות שעלו מחוות-דעתו של ד"ר קריספין, ובהתאם ניהל את קו הגנתו. אני דוחה טענות אלו, שכן ברי כי חובתה של הפרקליטות – ושל בית-המשפט – להתייחס גם לאופציות חלופיות העולות מחומר הראיות, ובמיוחד במצב שבו הנאשם בחר בקו הגנה מובהק ביחס למכה האחת שאינה שנויה במחלוקת.

עדות הנאשם בבית-המשפט

78. לצורך הכרעה בשאלה זו, ובטרם אפרט את המתווה הנורמטיבי, אני רואה לנכון להתייחס בשלב זה לעדותו של הנאשם בבית-המשפט ( פרוטוקול ישיבת יום 2.5.17, עמ' 112 – 141) על רקע אמרותיו בחקירות.

79. הנאשם אב ל – 5 בנות, גרוש מזה 8 שנים, מתגורר בבית הוריו מאז, יוצא יחידה קרבית, נכה צה"ל, אשר החל בלימודי רפואה באיטליה לפני נישואיו. בחקירה נגדית מסר, כי כרגע הוא עובד, בזמן האירוע עבד בחברת קייטרינג, ולפני כן לא עבד במשך 3 חודשים אלא בעבודות צדדיות.

80. את היחסים עם נתן תיאר כיחסי שכנות, ולא מעבר לכך. העיד, כי נתן קרא לו "הנה הנה המנוח שגנב לי את השעון מים לך תביא לי אותו" (עמ' 113, שורה 9); "הייתי בלי משקפיים ובערב אני לא רואה טוב... ראיתי איזו דמות, התקדמתי לכיוון הדמות, עמדתי ממולו, ואמרתי לו תקשיב הבחור בעל הקיוסק טוען שגנבת לו מים תבוא אליו לסגור את הענין איתו..." (עמ' 113, שורות 10 – 12). בהמשך חקירה ראשית הבהיר, כי קרא למנוח שיעצור, אמר לו "אדוני בוא רגע בבקשה", ותוך כדי כך הנאשם צעד לעברו ( שם, שורה 14). המנוח הכחיש שגנב שעון, ועבר לקללות ברוסית. הנאשם תיאר, שעמד מול המנוח, כשהעגלה עמדה ביניהם, המנוח התכוון לקחת את העגלה שלו תוך כדי קללות, הנאשם הניח יד על העגלה ושאל אותו מדוע הוא מקלל אותו, אז המנוח היכה אותו באגרוף ללחי השמאלית שלו. הנאשם תיאר, כי היה בהלם, "ואז אינסטינקטיבית אתה מחזיר מכה." (עמ' 113, שורות 26 – 27). הנאשם הבהיר, כי התמהמה, ונתן לו מכה עם האמה, כשלא זכר אם ידו היתה מאוגרפת ( עמ' 114 שורות 1 – 2). המנוח צנח על הרצפה, נחבט בראש, והמשיך לדבר כשהוא על הרצפה. הנאשם העיד, כי הושיט לו יד להקים אותו, המנוח לא רצה להושיט את ידו, והנאשם רכן לעברו כדי להגיש עזרה ראשונה, שכן הוא חובש קרבי ( בחקירה נגדית הבהיר, כי במהלך השירות הצבאי ובמשך 14 שנים שבהן היה לאביו בית אבות פרטי, ביצע מספר רב של פעולות רפואיות, כולל זונדות והחייאות – עמ' 119, שורות 15 – 17). הסביר, כי שם ידו מתחת לראשו של המנוח, ואז ראה שיש לו מכה בראש. הבין "שיש פה קטסטרופה גדולה" והחל לצעוק ( עמ' 114, שורה 3 ואילך). הוא תיאר את הצעקות כצעקות של אמוק, ולבחור שהגיח מאחוריו אמר להזמין אמבולנס דחוף. בחקירה נגדית הבהיר, כי רכן אליו כדי לטפל בו, אך לא היה מה לעשות, לא ניתן היה לעצור את הדימום, הוא ראה שהראש של המנוח נפתח פתיחה גדולה, ואף הרגיש שקע ( עמ' 119, שורות 26 – 32).

81. לאחר שהנאשם ראה שהבחור חייג לאמבולנס, וכשהוא התקרב למנוח, העיד כי "לצערי נטשתי את המקום... זו היתה טעות מבחינה אנושית ומבחינת חובש, ולא ללוות אותו עד הרגע האחרון... כשבן אדם נכנס למצב כזה המוח נמצא באמוק ובהיסטריה, אתה לא חושב על כלום, אתה נמצא עם האדם, אתה במנוסה ואתה לא יודע למה..." (עמ' 114, שורות 19 – 23).

82. הנאשם רץ בהיסטריה, כך העיד, לכיוון הקיוסק של נתן, סיפר לנתן שהמנוח היכה בו באגרוף והוא נתן לו מכה, ואז ראה לראשונה כי ידיו מלאות בדם. נתן הרגיע אותו באמירה שהמדובר בהגנה עצמית, הציע לו לשטוף את הידיים ושהכל יהיה בסדר. הנאשם ביקש מנתן שילך לראות מה קורה, והוא עצמו עלה הביתה.

83. הנאשם העיד באשר למעשיו ומצבו בעת שעלה לביתו: "אני עולה הביתה בהיסטריה, ומחליף חולצה. אני מחייך כי זה מעשה מאוד טיפשי שעשיתי, יוצא שוב לחלון, סליחה, נתן קורא לי ואומר לי ' אל תדאג פינו אותו זה בסדר' שאלתי ' זה בטוח' הוא אמר לי כן. חזרתי לחדר וניסיתי להרגיע את עצמי כי הייתי כולי רועד, וזהו..." (עמ' 115, שורות 9 – 12). הנאשם העיד שלא זכר שיצא שוב מביתו לכיוון זירת האירוע ( כפי שעלה ממצלמות האבטחה), דבר שמעיד, לגישתו, על רמת ההיסטריה בה היה נתון.

84. בשלב זה, שמע נקישות בדלת, פתח אותה, ובמקום עמדו 3 שוטרים או שוטר ושני פקחים, ושאלו את הנאשם אם היה בבית והאם אפשר לקבל תעודת זהות. הנאשם לא השיב – אלא שאל במה דברים אמורים, השוטר אמר לו שבודקים אירוע, אז הנאשם שאל מדוע באים אליו לפני כולם, והשוטר השיב שבודקים בעוד מקומות ( עמ' 115, שורות 23 – 25).

85. הנאשם התקשר לחברו השוטר, נחום בר, העיד שסיפר לו את פרטי האירוע תוך שהמשיך להיות במצב נפשי סוער, וחברו ייעץ לו לקרוא לשוטרים ולספר להם את שאירע. הנאשם ניגש למרפסת וקרא לשוטר אלון, אמר שיש לו משהו לספר לו, אך התנה זאת בכך שיעלה לבדו. הנאשם אכן גולל את כל הסיפור באוזניו של השוטר אלון, אשר התנהג באנושיות ובהבנה במהלך כל השיחה ( עמ' 115, שורות 29 ואילך).

86. הנאשם תיאר את שחווה במהלך החקירות; בין השאר העיד, כי כשהודיעו לו שהמנוח נפטר, הוא התעלף ( עמ' 117 שורות 1 – 2), היה בצום במשך 20 ימי המעצר, ותיאר את תחושות הבושה כשחזר לזירת האירוע לצורך השחזור.

87. במהלך החקירה הנגדית, הנאשם חזר והדגיש שהלך לעבר המנוח לבקשתו של נתן "ממקום של טוב לב שגרמה לטיפשות" (עמ' 123 שורה 27). הנאשם הכחיש שרץ לעבר המנוח, או שצעק לו " גנב גנב", העיד כי הניח את ידו על העגלה אך לא בצורה של הפגנת כוח, וכי פנה אליו " דרך מלל נכון" (עמ' 126 שורה 8), בנוסח " אדוני..." (עמ' 124 – 125 לפרוטוקול). כשעומת עם תיאוריו במהלך החקירות הסביר, כי כשהיה במעצר היה במצב נפשי קשה, וכנראה שלא ניסח את עצמו באופן מדויק ( עמ' 126, שורות 25 – 26). הוא שלל באופן נחרץ את התיזה של התובעת לפיה המנוח הוא שניסה להתגונן מפניו באמצעות מתן אגרוף לנאשם, לאחר שהוא רץ לעברו ותפס את העגלה שלו.

88. לשאלת התובעת תיאר, כי המנוח היה נמוך ממנו, עם שיער אסוף בקוקו, רזה, לבוש בווסט ובתחילת שנות ה – 60 שלו. הוא היה לגמרי מודע לכך שהמדובר באדם מבוגר ( עמ' 124 שורות 10 – 14). המנוח היה שליו ו"קול" ולא הפגין סימני פחד מפני הנאשם.
לגבי עצמו העיד, כי הוא אדם בן 48, מודע לכוחו ולכך שיש לו " אגרוף חזק" (עמ' 127 שורות 2 – 3; עמ' 139 שורות 10 – 15).
באשר למימדי המנוח יצוין, כי ארבעה חודשים לפני האירוע היה בגובה 1:65 ושקל 51 ק"ג ( מתוך ת/127, תיק העבודה הרפואי של המכון, מסמך מיום 19.7.15, תמצית רישום ביקורים אצל ד"ר לב טטיאנה). ביום שהועבר לקבורה, היה המנוח בן 70 ( יליד 20.11.45).

89. בניתוח האירוע בדיעבד הסביר, כי אמנם נהג באופן אינסטינקטיבי, אם כי לא היה זה מהלך טבעי להכות את המנוח באמצעות האמה לכיוון הפה: "שאלתי את עצמי למה דווקא אמה, כי זה לא טבעי, לתת אמה ולא לתת בוקס, בתת המודע שלי כנראה לא רציתי שהמכה תהיה קשה מדי, במאית השניה לא היה זמן לחשוב, זו נקודת המוצא שהגעתי אליה, שהמכה תהיה הרבה יותר רכה מאשר בוקס כנגד בוקס. המכה מעידה על מכה, כדי להדוף, כל המכה בוצעה כדי להדוף את האלימות. כמו שאמרתי שאם הייתי מקבל מכה נוספת לא הייתי נותן מכה..." (עמ' 128 שורות 24 – 31).
חרף העובדה שבאותה מאית שניה יכול היה לחשוב על הדיפה באמצעות האמה ולא לתקוף באגרוף, הנאשם לא יכול היה להסביר מדוע פשוט לא הלך מהמקום, אלא השיב שזהו כבר מהלך שדורש חשיבה ( עמ' 129 שורות 12 – 14). עם זאת, בהמשך הודה כי "אם היה לי זמן לחשוב הייתי הולך הביתה." (עמ' 131 שורה 17).

90. הנאשם אישר בחקירה נגדית, כי הרגיש את השיניים של המנוח על ידו. הסביר, שאין בכך כדי להעיד על עוצמת המכה, שכן אילו המדובר היה במכה חזקה, סביר להניח שהשיניים היו ננעצות בו ( עמ' 130, שורות 31 – 32). הוסיף, כי המכה לא היתה חזקה, אלא יותר קרובה לדחיפה, ולכן היה כל-כך מופתע מאופן הנפילה של המנוח ( עמ' 129, שורות 7 – 11). הנאשם הכחיש בתוקף, כי חשב על כך שהמנוח יכול למות כתוצאה מהמכה ( עמ' 140 שורות 18 – 19).

91. התרשמותי מהנאשם היתה, כי הוא אכן מביע צער אמיתי ומתייסר על מות המנוח. עם זאת, ניכר כי הוא שקל את מילותיו, מסר תשובות מחושבות, ומודע למשמעות הניואנסים והפרטים הקטנים. התנהלות זו של הנאשם לצד תכני תשובותיו הביאו אותי למסקנה, שבאופן כללי, במהלך העדות, הוא אכן מיזער באופן מכוון את התנהגותו לפני המגע עם המנוח ובמהלך האירוע עצמו, וניסה להמעיט בחומרת התנהגותו המפלילה עם ההימלטות מהזירה. גם אם היה עקבי במסגרת הכללית של הגירסה לאורך החקירות ובמהלך העדות בבית-המשפט, הנאשם שינה וריכך נקודות מסוימות על-מנת להעניק לאירוע נופך של אדם שהותקף, אשר פעל מתוך הגנה עצמית, וביצע פעולות מפלילות לאחר מכן, לרבות נטישת הזירה, מתוך בהלה והיסטריה.

92. על בסיס אמרותיו של הנאשם בחקירות, גרסאות עדי הראיה, ולאור התרשמותי מהנאשם במהלך עדותו בבית-המשפט, אני קובעת את הממצאים הבאים:

בעקבות פנייתו של נתן, הנאשם קרא למנוח, צעק לעברו " בוא לפה רוסי בלאט", וקרא לו " גנב", ביקש ממנו לעצור ורץ לעברו (עדויות רון איינפלד וילנה גולדשטיין, וכן, למשל שחזור הנאשם – ת/3). התנהלות זו היא התנהגות פחות מעודנת ויותר כוחנית מזו שניסה להציג הנאשם בבית-המשפט;
הנאשם דחף את עגלת המנוח ואף אחז בעגלה כדי למנוע מהמנוח לזוז מהמקום (ראו, למשל, גרסתו של הנאשם בת/7);
הנאשם היה מודע היטב לפערי הכוחות בינו לבין המנוח ולעוצמת מכת היד שלו;
הנאשם הודה, כי לא חש בסכנת חיים, גם לאחר שהמנוח חבט בו;
הנאשם נתן למנוח מכה עם החלק הפנימי של האמה, בתנועה שניתן לאפיין אותה יותר כ"הנפה" - ולא כמכה של " הדיפה" - לעבר ראשו של המנוח ( לכיוון פיו). המכה היתה בעוצמה כזו שגרמה למנוח " לעוף" ולצנוח לאחור כמו " בול עץ", כפי שמסר הנאשם בחקירותיו (ראו, למשל, בת/2, בשחזור ת/3, ת/7). על עוצמת המכה ניתן ללמוד עוד מהעובדה ששיניו של המנוח הותירו סימנים באמה של הנאשם, ועפו מפיו.
הוכחה התנהגות מפלילה הבנויה ממספר נדבכים לאחר אירוע האלימות: הנאשם נמלט מהזירה לביתו, חרף העובדה שהודה שראה דם רב ופגיעת ראש משמעותית; באף שלב, גם כשחזר לזירה, לא העניק טיפול רפואי, למרות היותו חובש קרבי; הנאשם שטף ידיו מהדם בקיוסק של נתן; הנאשם החליף את חולצתו הלבנה בחולצה בצבע תכלת; כשהגיעו שוטרים לביתו שלל קשר לאירוע ושאל שאלות אשר מעידות על שקילת הסיטואציה, ולא של אדם הנתון בבהלה. כחלק מאותה התנהגות שקולה, השכיל לצלצל לחבר שוטר ולהתייעץ איתו, כשרק בשלב זה קרא לשוטרים וגולל את גרסתו.

הגנה עצמית

93. על בסיס ממצאים אלו, אינני מתקשה לקבוע, כי יש לדחות מכל וכל את טענת ההגנה העצמית שהעלה הנאשם. גם אם הנאשם השתמש באופן חוזר במינוח ש"הגן על עצמו" ונתן " מכה עבור מכה", הרי שמהפן המשפטי התנהגותו אינה מתקרבת להגנה עצמית, והוא לא הצליח לעורר ולו ספק קל בעניין זה.

94. סייג ההגנה העצמית, כפי שפורש בדין ובפסיקה ( סעיף 34 י לחוק העונשין; וראו, למשל, ע"פ 4191/05 אלטגאוז נגד מדינת ישראל [25.10.2006] – להלן: ע"פ אלטגאוז), כולל שישה תנאים מצטברים: על התקיפה להיות שלא כדין, להציג סכנה מוחשית של פגיעה בחיי התוקף או בגופו, מעשה ההתגוננות דרוש באופן מיידי על מנת להדוף את התקיפה, כשזו לא הגיעה בעקבות התנהגותו הפסולה של המתגונן. שני התנאים הנוספים הם דרישת נחיצות התגובה, והצורך במידתיות – יחס ראוי בין הנזק הצפוי משתי הפעולות – זו של ההתקפה, וזו של ההגנה העצמית.
אינני רואה צורך להידרש לכל התנאים, כאשר שלושה מהם אינם מתקיימים באופן מובהק – העדר סכנה מוחשית, העדר נחיצות, והעדר מידתיות.

95. הנאשם בעצמו הודה בחקירה מאוחרת במשטרה, כי לא הרגיש כלל חשש לחייו, אלא פשוט " קיבל מכה והחזיר מכה" (ת/8, עמ' 5). בעדותו בבית-המשפט העלה מיני השערות באשר לפעולות אפשריות בהן יכול היה המנוח לנקוט, ואולם, כפי שנקבע בפסיקה, על הסכנה להיות מוחשית ולא סכנה שהסתברות התממשותה ערטילאית גרידא ( ראו בע"פ אלטגאוז, פסקה 13).

96. אחד ממרכיביה העיקריים של דרישת הנחיצות הוא העדר אלטרנטיבות לשימוש בכוח לשם מניעת התקיפה. כך, למשל, אדם שיכול לברוח מאיום, לא יחסה תחת סייג ההגנה העצמית ( ע"פ 3490/13 איבראהים נגד מדינת ישראל [19.8.15], בפסקה 3).
אמנם, אני מקבלת את הטענה, כי קטטה אלימה מקשה על הצדדים לבחון את מעשיהם בשיקול דעת ראוי ושקט, כפי שניתן לעשות לאחר מעשה. הסיטואציה המלחיצה אינה יכולה להיבחן כאילו לנאשם עומד פרק זמן בלתי מוגבל, והחלטתו נעשית בתנאים אופטימליים. יש להשקיף על המעשה בפריזמה של הזמן והמקום בהם הוא התרחש, ולא באופן סטרילי ומנותק ( ע"פ אלטגאוז, פסקה 41). ועדיין, לענייננו, חרף העובדה שהנאשם הוכה על-ידי המנוח, ברור כי יכול היה לעזוב את הזירה, בדיוק כמו שהגיע אליה ( ובכך מתקיים שוני מהותי בין עניינו של הנאשם לבין עניינו של המערער בע"פ 4784/13 ניר סומך נגד מדינת ישראל [18.2.2016], אליו היפנה הסניגור בהרחבה בסיכומיו). התנהלות הנאשם כולה מעידה על אירוע נקודתי ( לעומת המסכת המתמשכת בעניינו של סומך) שהחל בהתנהגות כוחנית כלפי אדם מבוגר וכחוש, כשפער הכוחות ביניהם ברור, ובמקום לחבוט בו חזרה, יכול היה להתעשת - גם אם המדובר ב"מאית שניה", במהלכה ריכך את אגרופו למכת אמה בלבד, לפי גרסתו - להסתובב ופשוט לעזוב את המקום.

97. דרישת המידתיות אף היא אינה מתקיימת בענייננו. הנאשם, אשר היה מודע לפערי הכוחות בינו לבין המנוח, היכה בו באמה, תוך שכיוון לשפתיו ( לראשו) בעוצמה אשר הותירה סימני שיניים באמתו של הנאשם ( ראו, למשל, ת/76, ת/84), ושיניו התותבות של המנוח עפו מפיו ( ראו, למשל, בת/20, שורות 18-19 – הודעתו של פדריקו ניקולאס, אשר תיאר ששיניו התותבות של המנוח היו מפוזרות מסביב לגוף מפרכס והעגלה לידו, וכן בעדותו בבית-המשפט בעמ' 14 ו – 15 לפרוטוקול; ת/113 – דו"ח מד"א, שם צויין שבקרבתו של הפצוע נמצאו שיניים תותבות שבורות; ת/96 – לוח תצלומים מהזירה, ובמיוחד צילומים 17 – 23). המנוח " עף" כאשר גופו צנח " כמו בול עץ" (מושגים בהם הנאשם השתמש בהם בחקירותיו), וראשו נחבט במשטח האספלט. לנאשם, לעומת זאת, לא נגרם כל נזק מהאגרוף שנתן לו המנוח – הוא לא נזקק לטיפול, ולא תועד כל סימן בפניו ( ראו ממצאי בדיקת הנאשם בחוות-הדעת של ד"ר פורמן – ת/129).

98. אשר על כן, הנאשם לא הותיר ספק, ולו קל, באשר לקיומו של סייג ההגנה העצמית ( כקבוע בסעיף 34 כב(ב) לחוק העונשין). לפיכך, דינה של טענת ההגנה העצמית שהעלה, גם בהקשר של המכה האחת בה הודה, להידחות.

המסגרת הנורמטיבית - הריגה

99. משנדחתה טענתו של הנאשם כי פעל על-מנת להגן על עצמו, יש לדון בשאלה אם המדינה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הנאשם ביצע עבירה של הריגה באמצעות המכה האחת בה הודה מלכתחילה, ולא כפי שמפורט בסעיף 7 לכתב-האישום, הכולל פעולות אלימות נוספות של חניקה ואגרוף לעין.

100. סעיף 298 לחוק העונשין מגדיר את עבירת ההריגה:
"הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנים."

נוסח הסעיף והפסיקה מלמדים, כי היסוד העובדתי של עבירת ההריגה כולל הגדרה רחבה של רכיב התנהגותי, וכן רכיב תוצאתי – מותו של אדם. הדרישה לקשר סיבתי עובדתי משמעה, כי התנהגותו של הנאשם שימשה סיבה מהותית והכרחית, מנקודת ראות פיסית – אובייקטיבית, להתרחשות התוצאה ( ע"פ 7000/10 אלפידל נגד מדינת ישראל [25.10.2012], להלן: "ע"פ אלדפידל", בפסקה 18; ע"פ 10477/08 פיזולאיב נגד מדינת ישראל [25.1.2010], להלן: "ע"פ פיזולאיב", פסקה 42). ייאמר כבר, כי בהעדר מחלוקת לגבי סיבת המוות, רכיב זה מתקיים בעניינו של הנאשם.

101. הקשר הסיבתי המשפטי " נבלע" ביסוד הנפשי של עבירת ההריגה ( ע"פ אלפידל, פסקה 19). בשונה מהעבירה של גרם מוות ברשלנות ( לפי סעיף 304 לחוק העונשין), הרי שבעבירת ההריגה נדרשת מחשבה פלילית, שפירושה מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית ( וכן לטיב המעשה ולנסיבות – סעיף 20( א) לחוק העונשין). עם זאת, אין הכרח להוכיח כי הנאשם צפה את פרטי תהליך הגרימה והאופן המדויק של השתלשלות האירועים שהביאו בסופו של דבר לידי מותו של אדם, ובלבד שהתוצאה אינה חריגה ביותר. השאלה אינה האם המואשם בהריגה מודע לאירוע המוות בדיוק כפי שהתרחש, אלא האם הוא מודע לאפשרות מותו של הקורבן כתוצאה ממעשיו ( ע"פ 3158/00 מגידיש נגד מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 80, 93 (2000); ע"פ 9723/03 בלזר נגד מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 408, 423-424 (2004); ע"פ 7616/07 קים נגד מדינת ישראל [25.3.2010], פסקה 5).
לעניין תוצאות המעשה, נדרש יסוד חפצי של " פזיזות", שיכול לבוא לידי ביטוי באדישות ( "שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות" – סעיף 20( א)(2)(א) לחוק העונשין) או בקלות דעת ( "נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען" – סעיף 20( א)(2)(ב) לחוק העונשין). המבחן לקיומה של פזיזות הוא סובייקטיבי-אישי, בגדרו נבחנת השאלה אם הנאשם צפה בפועל את האפשרות לגרימת מותו של הקרבן ( ע"פ פיזולאיב, פסקה 42).

102. לצורך הוכחת היסוד הנפשי, רשאי בית-המשפט לעשות שימוש בחזקות ראייתיות – עובדתיות, המשקפות את נסיון החיים והשכל הישר. כך, למשל, בהתבסס על חזקת המודעות ועל-פי ההלכה הפסוקה:
"כאשר אדם מתנהג התנהגות פוגענית מן הסוג שיש בו באופן אובייקטיבי כדי לגרום למות קורבנו - תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה – רשאים אנו להניח, בהעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית" (ע"פ 4351/00 מדינת ישראל נגד אבו אלהווא, פ"ד נה(3) 327, 334 (2001)).

יוזכר עוד, כי המודעות – כמו כל מצב נפשי – אינה מוכחת באמצעות ראיות ישירות, אלא מתוך "נסיון החיים וחוש ההגיון של השופט. הנסיון וההגיון אומרים, שחזקה על אדם המפעיל אלימות קשה על אזור רגיש בגופו של אדם אחר, שהוא מודע לסכנה הנשקפת לחיי קורבן האלימות... סכנה זו אינה צריכה להיות וודאית או קרובה לוודאית, ודי בכך שהיא אחת האפשרויות הצפויות כתוצאה מהאלימות. מודעות לסכנה כזאת היא בגדר חזקה ראייתית..." (ע"פ 1196/99 ממדוב נגד מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 700, 712 [1999]).

103. יישום מבחנים אלו מוביל לכך, שגם לאחר שנותרנו עם הממצא היחיד בו הודה הנאשם מלכתחילה – אותה מכה אחת עם החלק הפנימי של האמה לכיוון פיו של המנוח, הוכיחה המדינה כי הנאשם ביצע עבירה של הריגה.

104. תחילתו של האירוע ברצון לעזור לחבר-שכן, שהמשיך להתנהגות כוחנית כלפי המנוח באמצעות קריאות, ריצה לעבר המנוח ואחיזה בעגלתו. אמנם, המנוח הוא שתקף את הנאשם ראשון, ועל כן, ניתן לומר, שהנאשם לא נכנס מראש לסיטואציה במטרה לחבול או להרוג את המנוח.
עם זאת, כבר בשלב זה, הנאשם היה מודע היטב לפערי הכוחות הניכרים ביניהם. על-פי דבריו שלו במהלך החקירות והעדות בבית-המשפט, באותו שבריר השניה, הנאשם, שהיה מודע לכוחו ולעוצמת זרועו, "מיתן" את תגובתו מאגרוף למכה באמצעות האמה, וחבט במנוח בפניו. הנאשם בחר לחבוט במנוח במכה בעוצמה כזו, אשר גרמה לנפילתו על משטח אספלט, וניתן ללמוד מאופי המכה ומדבריו של הנאשם שהוא צפה בפועל אפשרות זו ( ראו והשוו: נסיבות האירוע בע"פ אלפידל, וכן בע"פ 11/99 ויניצקי נגד מדינת ישראל פ"ד נג(2) 145 (1999)).
כפי שתואר לעיל, הנאשם חזר והדגים מכה עם החלק הפנימי של האמה המאופיינת בתנופה, ולא בהדיפה באמצעות גב האמה. מלבד בשחזור ( ת/3א, סרטון שני, מונה 1:00), הנאשם חזר והדגים את אופן המכה במהלך חקירה מיום 22.11.15 ( ת/2, מונה 2:50, 16:30). בחקירה זו מסר, ש"מן הסתם" המכה שלו היתה עם יותר עוצמה מהמכה שקיבל המנוח ( עמ' 7 לתמליל, מונה 25:00).
בשחזור מסר, כי הצליח להפעיל שיקול-דעת ולא להכות במנוח באגרוף, אם כי בסוף התברר שהמכה שנתן גם היא היתה " יותר מדי" (עמ' 5, שורות 3 – 5).
את המנוח הגדיר כ"בן אדם כחוש מסכן" (ת/8, חקירה מיום 6.12.15, מונה 48:50, כשניסה להמחיש את " גודלו" של המנוח עם הזרת שלו), "בן אדם כחוש כמו עלה של גפן", ממנו כלל לא חשש ( ת/8ב, עמ' 28 שורה 33, עמ' 29).

105. חיזוק לכך ניתן למצוא בקביעה שהנאשם באופן עקבי מיזער את חלקו ( הן בחקירותיו, הן בעדות בבית-המשפט), ובעיקר בהתנהגותו המפלילה לאחר האירוע, המשמשת כראיה לחובתו. הסבריו של הנאשם בדבר " איבוד עשתונות" אינם אמינים, כשהוכח רצף פעולות מסבכות בדמות עזיבת הזירה, הפקרת המנוח וחוסר טיפול בו, העובדה שהנאשם לא הזעיק אנשי משטרה או מד"א, שטיפת הידיים בקיוסק, החלפת החולצה בבית, נסיון לשטות בשוטרים, כשרק לאחר התייעצות מושכלת עם חבר שוטר, קרא לשוטרים במקום וגולל את סיפורו.

106. חרף מודעות הנאשם לאפשרות שתיגרם התוצאה הקטלנית, ניתן לקבוע, כי ביחסו של הנאשם לתוצאה האמורה מצוי הוא ברמה של מי שנהג ב"קלות-דעת" ולמעשה לא חפץ במות הקורבן. קביעה זו מבוססת על מכלול נסיבות האירוע, לרבות מה שההגנה כינתה בסיכומיה " העדר מניע", כאשר ברור שהנאשם לא יצר מגע עם המנוח על-מנת להמיתו. לכך יש להוסיף מקטע אחד מהתנהגותו בזירה, כאשר אישר לעד שיינר לקרוא לאמבולנס. בנוסף, צפייה בחקירותיו של הנאשם, ובמיוחד בשחזור ( ת/3א, סרטון ראשון, מונה 6:40), מעלה חרטה אותנטית של מי שנקלע לסיטואציה לא שגרתית, חד-פעמית ונקודתית, שנמשכה מספר דקות בלבד, אשר הסלימה למותו של המנוח מבלי שהנאשם רצה בכך.

107. בהקשר זה ייאמר, כי ב"כ הצדדים התייחסו בסיכומים משלימים, לבקשתי, לאפשרות שהנאשם ביצע עבירה של גרם מוות ברשלנות. עיון בפסיקה מעלה, כי בתי-המשפט נדרשו לשאלה אם נאשם בעבירת המתה פעל מתוך יסוד נפשי המצוי ברף הנמוך ביותר של המחשבה הפלילית - קלות-דעת - ומבלי שחפץ במותו של הקורבן, או שמא התנהגותו היתה רשלנית ( ראו, למשל, בנסיבות שונות: ע"פ 9680/04 אוחנה נגד מדינת ישראל [23.2.2005]).
בע"פ 6365/12 פלוני נגד מדינת ישראל (שם השאלה עלתה במלוא עוזה – האם ניתן להרשיע שותף לעבירה בהריגה, ואת השותף השני בעבירת רשלנות), נקבע מבחן עזר שעניינו במדיניות משפטית ראויה:
" לטעמי, העבירה של גרם מוות ברשלנות נועדה בראש ובראשונה ללכוד ברשתה התנהגות שאינה אנטי-סוציאלית במהותה, התנהגות שלחברה יש אינטרס בקיומה ובהתקיימותה, אך שבמהלכה נגרם מותו של אדם ברשלנות. הדוגמא המובהקת לכך היא נהיגה...
על דרך הכלל, אני סבור כי כאשר מדובר בהתנהגות אנטי-סוציאלית מובהקת שגרמה למותו של אדם, כמו תוך שימוש בנשק קר או חם ללא צידוק, ראוי כעניין של מדיניות משפטית לעשות שימוש בחזקת המודעות ולייחס לנאשם עבירה של הריגה, שהיא עבירת בעלת משרעת ענישה רחבה מאד, כל מקרה ונסיבותיו. ודוק: ברי כי לכלל זה חריגים, ואין כוונתי לומר כי כל תגרת ידיים בין נערים, שהביאה למותו של אחד מהם, מקומה בעבירה ההריגה. עם זאת, ועל דרך הכלל, האכסניה המתאימה להתנהגות אנטי-סוציאלית שהביאה למותו של אדם היא עבירת ההריגה, וזו גם הפרקטיקה הנוהגת במקומותינו." (שם, פסקה 4).

מבחן-עזר זה מבסס את קביעתי, כי גם לאחר שההגנה הוכיחה ספק בשאלה אם הנאשם חנק את המנוח וחבט בו בעינו, הרי שדי בנקיטה באלימות בה הודה כדי לבסס את הרשעתו בעבירת הריגה.

סיכום

108. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, אני קובעת שהמאשימה לא הצליחה להוכיח כי הנאשם חבט באגרופו בעינו השמאלית של המנוח ולפת בחוזקה בצווארו של המנוח באמצעות שתי ידיו בתנועת חניקה באופן שגרם לשבר בעצם הלשון ובשלד הגרון.
עם זאת, לאחר שהוכחו יתר עובדות כתב-האישום, ובעיקר על רקע הודאתו של הנאשם כי היכה באמת ידו הימנית בפיו של המנוח, אשר בשל אותה מכה איבד את שווי משקלו, צנח לאחור על ראשו שנחבט בכביש האספלט, ובהעדר מחלוקת בדבר סיבת המוות, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לפי חוק העונשין.

ניתנה היום, ח' תשרי תשע"ט, 17 ספטמבר 2018, במעמד ב"כ הצדדים והנאשם.