הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 972-11-12

בפני
כבוד ה שופט צבי ויצמן

התובעים - 1. בן אור רחל
2. בן אור יואל
3. בן אור יניר
4. בן אור מאור
כולם יורשי עזבון המנוח משה בן אור ז"ל

ע"י ב"כ עו"ד אביחי ורדי ואח'

---נגד---

הנתבעים - 1. גזיאל יניב יעקב
2. גזיאל רוברט
3. גזיאל שושנה
4. גזיאל אלדד יוסף
5. גזיאל תומר
6. חברת גזיאל רוברט ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ
7. חברת גזיאל אלדד חברה לבניין והשקעות בע"מ
(התביעה נגדה נדחתה בפסק דין מיום 29.6.16)
8. חברת גזיאל את אבנר (2007) בע"מ

ע"י עו"ד יצחק קריטנשטיין

פסק דין
תביעה לאכיפת הסכמים שנכרתו בין הצדדים ביום 30/05/2011 וביום 11/11/2011 בדרך של העברת חלק מהמניות של הנתבעות 6-8 לידי התובעים, יורשי המנוח מר משה בן אור ז"ל.
הנדרש לנדון
1. התובעים הם יורשיו של המנוח מר משה בן אור ז"ל ( להלן- המנוח) ע"פ צו קיום צוואה מיום 25.6.15.
בין המנוח לנתבעים 1-2 התקיימה מערכת יחסים עסקית במסגרתה אף נחתמו ההסכמים נושא התביעה, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך הדברים.
הנתבעים 1-5 הם בני משפחת גזיאל ואילו הנתבעות 6-8 הן חברות שונות שנמצאו בבעלותם או בשליטתם המלאה או החלקית ועוסקות בתחום הבנייה ( להלן- החברות).
וביתר פירוט –
הנתבע 1 ( להלן – יניב) הוא בנם של הנתבע 2 , מר רוברט גזיאל ( להלן- רוברט) והנתבעת 3 , הגב' שושנה גזיאל ( להלן – שושנה) ואחיהם של הנתבעים 4-5 ( להלן- אלדד ותומר בהתאמה).
הנתבעת 6 היא חברה העוסקת בתחום הבניה, אשר בעת חתימת ההסכמים נושא התביעה בעלי המניות בה היו רוברט – 99% ושושנה 1% ( ראו דו"ח רשם החברות – נספח א' לכתב התביעה המתוקן).
הנתבעת 7 היא חברה העוסקת בתחום הבניה, אשר בעת חתימת ההסכמים נושא התביעה בעלי המניות בה היו יניב – 99% ואלדד - 1% ( וליתר דיוק - יניב מחזיק 10,000 מניות ואילו אלדד מחזיק 100 מניות ממניות החברה, ראו דו"ח רשם החברות נספח ב' לכתב התביעה המתוקן).
יאמר כבר עתה, לגבי הנתבעת 7 נערך הליך הסדר נושים בתיק פר"ק 30817-05-15 ( מחוזי ת"א) ובשל כך התביעה כנגדה בתיק זה נדחתה בפסק דין שניתן על ידי ביום 29.6.16 ואכן בהבהרת ב"כ התובעים לסיכומיו הוא מציין כי נוכח דחיית התביעה כנגד הנתבעת 7 אין התובעים מבקשים סעד בעניינה.
הנתבעת 8 היא חברה העוסקת בתחום הבניה, אשר בעת חתימת ההסכמים נושא התביעה בעלי המניות בה היו מר אבנר בן סימון 50%, יניב – 25%, רוברט - 25% ( ראו דו"ח רשם החברות; נספח ג' לכתב התביעה)
ההסכם הראשון
2. בשל חובות כלכליים אליהם נקלעו הנתבעים או חלק מהם, פנה יניב למנוח בהצעה לפיה הם ירכשו יחדיו את הזכויות של הנתבעים והחברות בפרויקטים ונכסים שונים וזאת כנגד תשלום חובות כספיים שונים הרובצים על הנתבעים והתחייבויות נוספות שיפורטו להלן .
ואכן ביום 30.5.11 נחתם הסכם בין יניב והמנוח, מצד אחד, לבין הנתבעים 2-8 מצד שני ( להלן- ההסכם הראשון), במסגרתו הוסכם כי זכויות ונכסים שונים המפורטים בסע' א' להסכם הראשון יועברו מהנתבעים 2-8 לידי יניב והמנוח וזאת כנגד תשלום חובות שונים של הנתבעים, אשר עמדו על סך של כ – 38 מליון ₪ ואשר פורטו בנספח להסכם הראשון ( מוצג ד' 3 לתצהיר הגב' ורד בר אור), הזכויות המועברות ע"פ ההסכם הן בעיקרן זכויות בפרויקטים שונים של בנייה, כאשר הרוכשים, יניב והמנוח, אמורים היו להשלים את בניית הפרויקטים וליהנות מריווחיהם בחלקים שווים.
עוד צוין בהסכם הראשון כי מיד לאחר חתימתו מתחייבים המוכרים " להעביר מניות בגין הזכויות המפורטות" בסע' א' להסכם הראשון לידי הרוכשים - יניב והמנוח ( סע' ג' להסכם הראשון) וזו לשונו של סע' ג' להסכם הראשון –
" מובהר בזאת כי לאחר חתימת הסכם זה מתחייבים הצדדים להעביר מניות בגין הזכויות המפורטות לעיל לרוכשים"

ההסכם הראשון כלל התחייבויות נוספות מצד הצדדים. כך התחייב יניב להעביר המניות הרשומות על שמו בפרויקטים אחרים אשר לא כלולים בהסכם הראשון לנתבעת 6 (סע' ד' להסכם הראשון); התחייבות של יניב והמנוח למחוק הערת אזהרה אשר הייתה רשומה לטובת צד ג' בשם צביקה דינר על המשק במושב ינוב בו התגוררה משפחת גזיאל, וזאת תוך שלושה חודשים ממועד חתימת ההסכם, וכן ביטול מעמדו של יניב כמנהל בחברות המשפחתיות.

3. לטענת התובעים, יורשי המנוח, ההסכם הראשון נחתם בשל מצוקה כלכלית של הנתבעים והחובות הגדולים שרבצו לשכמם, וציפייתם כי המנוח, יזם עסקי בעל ממון, יסייע להם להתגבר על חובות אלו ( ראו עדות הגב' ורד בן אור, בת זוגו של המנוח בסע' 6 לתצהירה). עוד הם טוענים כי עיקר החובות המפורטים בהסכם הראשון, בשיעור של 26 מליון ₪ אכן נפרעו ו כי כתשעה מליון מתוך סך החובות המפורטים בנספח להסכם הראשון הן חוב למנוח עצמו ( שם, סע' 7 לתצהיר).

4. לגרסת התובעים, משחלף זמן והמניות לא הועברו ע"ש המנוח כמפורט בהסכם הראשון ולאחר שפניותיו ליניב בעניין זה לא נענו, שבו הצדדים וחתמו על הסכם נוסף שעיקרו נועד להבהיר את זכויות המנוח בפרויקטים השונים בהתאם להסכם הראשון.

הנתבעים טוענים, מאידך, כי חתימת ההסכם השני, אשר פרטיו יובאו להלן, נעשתה על מנת להימנע מחובת דיווח לרשויות המס הנדרשת מיישום הוראות ההסכם הראשון המהווה למעשה "עסקה במקרקעין" המחייבת דיווח לרשויות המס ותשלום מס בהתאם.
יצוין כי על ההסכם השני חתמו המנוח ויניב, ואולם יניב חתם אף בשם הנתבעות 7-8 תוך שהוא מצהיר בהסכם על סמכותו לחתום בשמן (החתימה נעשתה תוך שימוש בחותמת החברות הנזכרות) . להלן נרחיב בפרטי ההסכם השני שנחתם בין הצדדים -

ההסכם השני

5. ביום 11.11.11 נחתם הסכם בין המנוח לבין יניב והנתבעות 7-8 וכן חברת גזיאל פיטוסי חברה בניה ויזמות בע"מ ( להלן – חברת פיטוסי) במסגרתו צוין כי המנוח השקיע כספים בפרויקטים של החברות (הנתבעות 7-8 וחברת פיטוסי) וכי החברות הועידו את כספי השקעתו בפרויקטים שונים של בניה כמפורט בהסכם השני וכי כנגד השקעותיו יהא המנוח זכאי לקבל מחצית מריווחי כל הפרויקטים, ובלשונו של סע' 3 להסכם –
"מובהר בזאת באופן מפורש וברור, כי לבן אור הזכות לקבל 50% מהרווחים הנקיים שיהיו בכל אחד מהפרויקטים, בין אם הוא ירשם כבעל מניות בחברות גזיאל ובין אם לא, בין אם ירשם כבעלים של המקרקעין ובין אם לא"

כך צוינה בהסכם השני הצהרתו של יניב כי הוא רשאי להתחייב בשם כל אחת מהחברות או כי קיבל הסכמת השותפים בהן להעביר למנוח מחצית מריווחיהן. יניב התחייב לחתום על כל מסמך לצורך קיום התחייבותו זו וכן להמציא למנוח פרוטוקולים מסודרים של כל אחת מהחברות, וכן התחייב לחתום על יפוי כח בלתי חוזר המייפה את כוחו של עו"ד רמי ברנס, אשר ניסח את ההסכם השני, לחתום בשמו על כל מסמך להבטחת זכויות המנוח ובכלל זה על " שטרי העברת מניות" (סע' 4-7 להסכם השני).
בסע' 8 להסכם השני צוין כך –
"הסכם זה נחתם בין הצדדים, בין היתר, על מנת " לעשות סדר" בזיהוי הפרויקטים המשותפים ועל מנת להבטיח זכויות וחובות הצדדים. לפיכך ההתחיבויות הכלולות בו הינן התחיבויות בלתי חוזרות שנועדו, בין היתר, להבטיח זכויות בן אור שנתן תמורה מלאה בגין זכויותיו ע"פ הסכם זה והוא יחייב את יורשיהם אחריהם ו/או אפוטרופסיהם"

עוד הובהר מפורשות כי אין בהסכם השני בכדי לגרוע מהאמור בהסכם הראשון וכי ההסכם הראשון ונספחיו מהווה חלק בלתי נפרד מההסכם השני ( סע' 9 להסכם השני).
6. בהתאם להסכמה בין המנוח ליניב הוקמה על ידם חברה בשם חברת יניב גזיאל ושות' בע"מ ( להלן- חברת יניב) בה היו המנוח ויניב בעלי מניות בחלקים שווים.
לטענת התובעים, מעת הקמת חברת יניב היא נשאה בתשלומים שנדרשו לצורך קידום הבניה בפרויקטים השונים נושא ההסכם הראשון ובכלל הוצאות לספקים ולרשויות שנדרשו לצורך קידום הפרויקטים, ובד בבד הוסיפו המנוח, יניב וחברת יניב בהחזרת החובות המפורטים בנספח להסכם הראשון ( סע'- 43-44 לכתב התביעה המתוקן).
בצד זה, מניות הנתבעת 7 הועברו ע"ש יניב בלבד, ואף ביתר החברות אשר ליניב היו בהן מניות, נותרו מניות אלו רשומות על שמו ואולם רישום מניות ע"ש המנוח לא בוצע .
7. לצורך השלמת התמונה העובדתית נוסיף ונציין כי יניב ערך צוואה ובה ציין כי המנוח הוא הזוכה היחיד בנכסיו ע"פ ההסכמים. לטענת יניב הדבר נעשה לבקשת המנוח אשר חשש כי לא יקבל את זכויותיו ע"פ המפורט בהסכמים . ע"פ עדות עו"ד ברנס פנה אליו מר יניב כעבור זמן וביקש לבטל את הצוואה ( ראו עדות עו"ד ברנס עורך הצוואה בעמ' 80 לפר').
***
8. לטענת התובעים, הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם להעביר למנוח וליניב את מניות החברות ויותר מכך - בחודש אוגוסט 2012 חָבַר יניב אל בני משפחתו הנתבעים, ניתק כל קשר עם המנוח, ולמעשה הדיר אותו מכל זכות ומידע בנוגע לפרויקטים ולזכויות המגיעות לו ע"פ ההסכמים.
כיוון שכך הגיש המנוח ביום 1.11.12 את תביעתו שבנדון לאכיפת ההסכמים ולרישום המניות והזכויות בפרויקטים הנזכרים בהסכמים על שמו, התביעה הוגדרה בכותרתה כתביעה לסעד הצהרתי ולאכיפת הסכם בלבד, זאת להבדיל מתביעה למתן סעד כספי.
נציין כי התביעה בראשיתה הוגשה אף כנגד חברת פיטוסי ואולם בהסכמת הצדדים נדחתה התביעה כנגדה, לאחר שהצדדים הגיעו להסדר בניהם בעניינה.
9. במהלך ניהול התביעה הלך המנוח לבית עולמו והתובעים, יורשיו ע"פ צו קיום צוואה מיום 25.6.15, באו בנעליו.
להלן נפרט את עיקר טענות התובעים –
תמצית טענות התובעים
10. הנתבעים הפרו את הוראות ההסכם הראשון לפיהן הם מחויבים להעביר ללא תנאי ומיד עם חתימת ההסכם את מניות החברות ע"ש המנוח ויניב בחלקים שווים. כמו כן פעלו ופועלים הנתבעים, ובכללם יניב עצמו אשר שינה טעמו והצטרף אליהם , על מנת לנשל את המנוח מכלל זכויותיו ע"פ ההסכמים באופן שהם מונעים ממנו כל מידע בקשר לזכויותיו ע"פ ההסכם, וכן לא העבירו לו רווחים מפרויקטים אלו.
11. הנתבעים פועלים לריקון החברות מכל נכס ולהעברת מניותיהן לאחרים על מנת לסכל את ביצוע ההסכמים. כך נמכרה דירה בפרויקט א 5 להסכם הראשון מבלי לדווח למנוח על כך ועל התגמולים שהתקבלו, ניטלו התחייבויות כלפי צדדי ג' ע"י החברות באופן שיש בהן לגרוע מערכן וזאת ללא ידיעת והסכמת המנוח, יניב ניסה להעביר את מניותיו בנתבעות 7-8 לאביו רוברט ועוד.
12. המנוח מילא את חלקו בהסכמים ככל שהדבר היה תלוי בו ( סע' 33 לכתב התביעה המתוקן) ואין כל עילה המצדיקה את אי קיום התחייבויות הנתבעים על פי ההסכמים.
13. התובעים עותרים בתביעתם לסעדים הבאים –
א. להורות לנתבעים להעביר את חלקו של המנוח במניות החברות (50%) באופן יחסי לחלקם של הפרויקטים בפעילותן של אותן חברות וזאת כפי שהתחייבו בהסכם הראשון ( סע' 65-66 לכתב התביעה המתוקן), באופן שירשם על שם התובעים 25% מהון המניות של הנתבעת 6 ( סע' 66.7 לכתב התביעה המתוקן), 49.5% ממניות הנתבעת 7 ( סע' 66.15 לכתב התביעה המתוקן), 50% ממניות הנתבעת 8 ( סע' 66.23 לכתב התביעה המתוקן).
כאמור, בהבהרה לסיכומיו מיום 25.3.19, הבהיר ב"כ התובעים כי אין הם עומדים על העברת מניות הנתבעת 7 נוכח דחיית התביעה כנגדה בפסק דינו של בית המשפט מיום 29.6.16.
ב. התובעים הבהירו כי הם טוענים אף לנזק כספי כתוצאה מהפרת ההסכמים אך תביעה לעניין זה יגישו אך ורק אחר שיתגבשו נזקיהם ( סע' 75 לכתב התביעה המתוקן).
תמצית טענות הנתבעים
14. הצדדים לא התכוונו כלל ועיקר להעביר את מניות החברות לידי המנוח אלא אך ורק את ניהול הפרויקטים המפורטים בהסכם ואת האחריות עליהם. כך מתוכנו של ההסכם השני ניתן ללמוד כי הצדדים הסכימו על כך שיינתנו למנוח אך ורק מחצית מפרויקטים המפורטים בהסכמים והרווחים המופקים מהם, וזו למעשה הייתה אף כוונת הדברים בהסכם הראשון, אשר נוסח באופן שגוי ומוטעה ע"י בת זוגו של המנוח, הגב' ורד בן אור.
אין זה מתקבל על הדעת כי הצדדים אכן התכוונו להעברת מניות החברות למנוח שכן לחברות הנזכרות, הנתבעות 6-8, פרויקטים רבים של עשרות דירות שאינם נכללים במסת הנכסים והפרויקטים המפורטת בהסכמים אשר תעבור לידי המנוח ויניב, לפיכך העברת מניות החברות לידי התובעים תעניק להם זכויות במליוני ₪ שאין להם כל זכר בהסכמים.
15. גם מהתנהגות המנוח עצמו והעובדה שהעביר כספים שונים לטובת פרויקטים של החברות קודם שהמניות נרשמו על שמו ומתוך כך שאין כל פניה מצדו, עד בסמוך להגשת התביעה, לצורך רישום מניות החברות על שמו, ניתן ללמוד כי ויתר על רישום המניות או כי לא התכוון כלל שאלו ירשמו על שמו, וראיה לדבר שאף בהסכם השני אין כל זכר להתחייבות זו.
פרשנות פשוטה העולה מתכלית ההסכם הראשון היא שחרור הנתבעים מחובותיהם בדרך של ערבותם של המנוח ויניב לחובות אלו על מנת שהנתבעים ישוחררו מחבותם כלפי נושיהם, אין זה מתקבל על הדעת כלל ועיקר כי המנוח יקבל זכויות בחברות עוד קודם שנקט כל צעד מעשי לצורך לקיחת אחריות על חובות הנתבעים.
16. ההסכם בכל הקשור לסעיף הנוגע להעברת מניות אינו ברור ואינו ישים - לא מצוין בו אלו מניות יש להעביר, של אלו חברות, מה שיעור המניות אותו יש להעביר וכיוצ"ב . חוסרים אלו בהסכם עצמו יש בהם ללמד כי הצדדים לא התכוונו כלל להעברת המניות בפועל וכי לשון ההסכם, בשל ניסוח מוטעה ושגוי, אינה מבדילה בין קבלת זכויות בניהול הפרויקטים והרווחים – לה התכוונו הצדדים, לבין העברת מניות החברות – לה לא התכוונו כלל ועיקר .
17. המנוח ויניב הפרו את ההסכם ולא שילמו מאומה לצורך מחיקת החובות נושא ההסכם הראשון, מתוך שכך אין מי מהם שיכול לטעון לקיום החיובים האחרים בהסכם. לא זו בלבד שהמנוח ויניב לא שילמו את החובות נשוא ההסכם הראשון אלא שהם גרמו במישרין להגדלת מצבת החובות והעצמתם תוך שהנתבעים נותרים חשופים אל מול נושיהם הרבים. אין מקום לתת לתובעים זכויות ע"פ ההסכם כאשר הם לא הוכיחו עמידה בחובות המנוח ע"פ ההסכם. יתר על כן, המנוח ויניב החלו לנהל את הפרויקטים הנזכרים בהסכמים אך לא עמדו בהתחייבויותיהם לרוכשים בפרויקטים עד אשר אלו פנו אל רוברט, אביו של יניב, באופן ישיר על מנת שיקיים את ההסכמים עמם והוא נאלץ להשלים במקום המנוח ויניב את בניית חלק מהפרויקטים. מתוך שכך אכיפת ההסכם היא בלתי צודקת.
דיון ומסקנה
18. עיון מדוקדק בכתב התביעה המתוקן ( ראו סע' 66 ו 76 לכתב התביעה המתוקן וכן סע' 32 לסיכומי התובעים) מלמד כי התובעים עותרים לקבלת סעד אחד בלבד – העברת מניות של החברות, בחלקים המפורטים בסעיפים 66 לכתב התביעה על סעיפיו הקטנים, לידיהם. לא התבקש כל סעד נוסף, יהא זה סעד כספי או אחר. כיוון שכך נייחד דיוננו להלן אך ורק לעניינו של סעד זה.
האם התחייבו הנתבעים להעביר מניות לידי המנוח ?

19. לטענת התובעים התשובה לשאלה זו פשוטה בתכלית. לדידם פורטה חובה זו באופן שאינו משתמע לשני פנים בסע' ג' להסכם הראשון שלשונו כאמור –

"מובהר בזאת כי לאחר חתימת הסכם זה מתחייבים הצדדים להעביר מניות בגין הזכויות המפורטות לעיל לרוכשים"

אלא, שלמרות הנחזה, לשונו וכוונתו של סע' זה אינה מבוררת דיה ודומה כי הכתוב חסר, כך לא ברור מלשון הסע' אלו מניות יש להעביר ע"פ ההסכם? של איזו חברה? מהו שיעור המניות אותו יש להעביר? יתר על כן, הוראת סע' זה סותרת לכאורה את הסעיפים הבאים לאחריו דוגמת סע' ד' להסכם הראשון בו מתחייב יניב דווקא להעביר את מניותיו לטובת הנתבעת 6, לו אכן הוסכם על הצדדים כי מניות הנתבעת 6 תועברנה ליניב ולמנוח מדוע מתחייב יניב להעביר לחברה את מניותיו? כמו כן מדוע התחייב יניב בסע' ו להסכם הראשון שלא להיות מנהל אצל הנתבעת 6 והנתבעת 8 אם חלק ניכר ממניות חברות אלו אמור ממילא לעבור לידיו ולצאת מידיהם של הנתבעים 2-5? ואם כן, אין ספק כי סע' זה נדרש לביאור ופרשנות ולצורך כך איננו יכולים להסתפק אך ורק ללשון ההסכם אלא אנו נזקקים לעמוד על אומד דעת הצדדים בעת חתימתם על ההסכם. החוסר בהוראת סע' ג' להסכם הראשון דורש הזקקות לכלל נסיבות כריתתו של ההסכם הראשון וזאת על מנת שנבין תכליתו, כוונתו ומשמעותו המדויקת ככל הניתן. נקדים, אפוא, ונבאר עיקרו של הדין לעניין פרשנות חוזה והשלמתו ולאחרי כן נבוא מהדין אל הנדון.

פרשנות חוזה – עיקרה של הלכה

20. ע"פ הוראת סע' 25 (א) לחוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג - 1973 ( להלן - חוק החוזים)-

"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו"

נוסחו של סע' זה נקבע בתיקון מספר 2 לחוק החוזים ( ראו - חוק החוזים ( חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011), והורתו באה על רקע פסיקה ענפה שעסקה בפרשנותו הראויה של חוזה.

21. כידוע, בהלכת אפרופים ( ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, (1995), סייג בית המשפט את " תורת שני השלבים" לזיהוי אומד דעתם של הצדדים, שמקורה בהוראת סעיף 25 לחוק החוזים טרם תיקונו, והגדיר תחתיה שיטה פרשנית חד-שלבית. לפי שיטת פרשנות זו, יש ללמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה באמצעות בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו. בית המשפט הדגיש כי רק באופן זה ניתן יהא לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה - הווה אומר - הכוונה המשותפת האמתית שעמדה ביסוד החוזה. נקבע כי במקרים שבהם לא ניתן לאתר את הכוונה האמתית כאמור, יש לפרש את החוזה בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות, המבטאות את הכוונה ההיפותטית של הצדדים לחוזה כאנשים סבירים.

22. בפסיקה ענפה שבאה בעקבות הלכת אפרופים - ובפרט, בפסק הדין שניתן בהרכב מורחב של תשעה שופטים בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות ( דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, (2006)) הודגשה החשיבות באיתור כוונתם האמתית המשותפת של הצדדים לחוזה ככזו המלמדת על תכליתו הסובייקטיבית. כאשר לא ניתן לברר מהי הכוונה הסוביקטיבית של הצדדים לחוזה, רשאי בית המשפט לפנות, בזהירות הנדרשת, לתכלית האובייקטיבית העולה ממנו היינו " המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (תא ( תל אביב) 1520/07 - אלברט קודרה נ' פנינה רובננקו, (2014)).

23. דומה כי ע"פ הגישה הרווחת בקרב שופטי בית המשפט העליון תיקון מספר 2 לחוק החוזים מאמץ למעשה, את השיטה הפרשנית שנקבעה בעניין אפרופים ובעניין מגדלי הירקות, רוצה לומר, לאור נוסחו המתוקן של הסעיף הרי שחוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית, לפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון ופשטו של הכתוב. יחד עם זאת במקרים בהם עולה מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזה להיות והיא עשויה להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו בתחילת הדרך, יעשה שימוש לצורך הפרשנות אף בנסיבות העניין ובאירועים שהביאו לכריתתו של החוזה. עוד הודגש בפסיקת בתי המשפט כי תכליתו של החוזה תִּלָמֵד על פי אומד דעתם של הצדדים ורק כאשר בלתי אפשרי לאתר את התכלית הסובייקטיבית של החוזה, יפורש החוזה, כמוצא אחרון, בהתאם לתכליתו האובייקטיבית ( רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (2012); ע"א 1062/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' בינר (2012); ע"א 3894/11 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בן שלום, (2013); ע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומיניום בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, (2013); ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג' (2014)).

24. כך מצאנו בפסיקת בתי המשפט לעניין פרשנותו של חוזה את ההנחיות הבאות-

"פרשנות חוזה נעשית לפי אומד דעתם של הצדדים, ובמסגרתה על הפרשן לפנות ללשונו של החוזה ולנסיבות העניין" (ה.ש - צ.ו; רע"א 6519/14 ברכת הדרך לכם בע"מ נ' האלונים ירושלים בע"מ (2015) סע' 2 להחלטה)

וכן -
"...ההלכה הפסוקה קבעה כי ככל שלשונו של החוזה ברורה וחד-משמעית, באופן שניתן ללמוד ממנה באופן מפורש על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, אזי שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני... גישה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 25( א) לחוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג-1973... הכלל הוא אפוא שחזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו, ולפיכך יש לפרש חוזה כתוב וחתום ככזה שמביע את אומד דעתם של הצדדים וממצה את ההסכמות ביניהם, וזאת למצער ככל שלשונו מאפשרת לאתר את כוונתם המשותפת ולגדר את מפגש רצונותיהם..." (ע"א 841/15 פנורמה צפון חברה לבניה בע"מ נ' פלוני (2016)).

ולענייננו יודגשו דבריו של כב' הש' נ. סולברג בע"א 7869/14 ד.ד ליה יזום והשקעות נ' מנהל מיסוי מקרקעין (2017) –
"אכן, דרך הכלל היא כי התחקות כדבעי אחר אומד דעת הצדדים, תֵעשה באמצעות פניה אל מעבר לתוכן החוזה ולשונו, אלֵי נסיבות כריתתו; מעמד הבכורה ללשון, מנגד, שמור לאותם מקרים חריגים, בהם לשון החוזה חד-משמעית וברורה"

25. להשלמת הפן הנורמטיבי הנוגע לענייננו נוסיף ונאמר כי חוק החוזים מאפשר לבית המשפט לא רק לאמץ פרשנות של חוזה מתוך אומד דעתם של הצדדים אלא אף להשלים בו חוסרים, ככל שסבר כי אלו נשמט ו מחמת העדר שימת לב או שגגה. כך הוראת סע' 26 לחוק החוזים קובעת –
"השלמת פרטים
פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים"

סעיף 26 לחוק החוזים מאפשר לבית המשפט לבצע השלמה נדרשת מקום ששתיקת הצדדים דורשת השלמה, תוך בחינה האם השתיקה מהווה הסדר שלילי ( רעא 239/10 אהרון באום נ' כנפי פז תעופה ותיירות בע"מ (2010)).

פרופ' א. ברק הוסיף והתייחס לסוגיית השלמת חוסרים בהסכם באמצעות עקרון תום הלב. לדידו, לאחר חקיקתו של חוק החוזים (חלק כללי) ראוי להשלים את חסר החוזה על פי עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) (ראו פרשנות במשפט כרך רביעי, בעמ' 175). עיקרון תום הלב מחייב הגינות, יושר ואמון בין הצדדים לחוזה, ובלשונו -
"המסר הנורמטיבי של עקרון תום הלב בהשלמת חסר בחוזה... הוא משולש: המסר האחד הינו כי מקום שלצדדים כוונה משותפת הרלוונטית לעניין, יש להשלים את החסר באופן המגשים כוונה זו... אך מה הדין אם חסרה כוונה משותפת הרלוונטית לחסר שבחוזה? במקרה זה פועל עקרון תום-הלב בתחום האובייקטיבי. תחילה הוא פועל ברמתם של הצדדים האינדיווידואליים לחוזה. הוא שואל מה הייתה התכלית המשותפת להם אילו חשבו על הבעיה שביחס אליה קיים חסר בחוזה. זהו המסר השני של עקרון תום הלב. המסר השלישי הינו כי יש להשלים את החסר בחוזה, באופן שיגשים הגינות אמון ויושר בין הצדדים לא האופורטיוניזם של אחד הצדדים אלא ההגינות ביחסים ההדדיים אילו פעלו כצדדים סבירים, היא הקובעת. כך הדבר בפירוש חוזה. על אחת כמה וכמה שכך הדבר במקום שהוראה חוזית חסרה ונדרשת השלמה."

26. כאמור, בנדון דומה כי אין מנוס מלהיזקק לנסיבותיו של העניין ולאירועים שהביאו לגיבוש ההסכם הראשון על מנת שנוכל להבין עד תום את שהתכוונו לו הצדדים בסעיף ג' הנזכר להסכם הראשון ואשר לטענת הנתבעים נכתב מתוך טעות ומבלי שהצדדים עצמם אכן התכוונו לו. צורך זה נובע כפי שרמזנו מהיותו סע' חסר שאינו מבהיר מניות של איזו חברה יש להעביר למנוח וליניב, מה שיעור המניות אותו יש להעביר אליהם, מדוע עניין העברת המניות לא סודר בהסכם השני ? כיצד יפוי כח החתום על ידי יניב שהוא לכאורה " הנעבר" יכול להועיל לצורך העברת מניות בחברות? ועוד שאלות העולות מנוסחו הלא ברור של סע' ג' וההסכם הראשון בכללותו.

נפנה, אפוא, ונבחן העולה מהראיות שהובאו לפנינו באשר לנסיבות כריתת ההסכמים ותכליתם.

פרשנות ההסכם הראשון כעולה מעדויות הצדדים

27. כאמור, לטענת התובעים, תכלית ההסכם הראשון פשוטה וברורה - מעת שנטלו על עצמם המנוח ויניב את החובה לשאת בחובות השונים הנזכרים בהסכם הראשון הרי שע"פ המפורט בהסכם זה הם זכאים לשניים – האחד, קבלת כל הזכויות והנכסים המפורטים בסע' א להסכם הראשון והשני העברת מניות בגין הזכויות המפורטות לעיל כמפורט בסע' ג להסכם הראשון.

בה בשעה שהזכות הראשונה, קבלת הזכויות והנכסים המפורטים בהסכם הראשון, הותנתה בתשלום תמורה כאשר התמורה בגין זכויות אלו תהא נשיאה בכל תשלום שיידרש בעד זכויות אלו לכל גורם לרבות רשויות המס וכן תשלום מס רכישה ומס שבח בגין עסקה שכונתה " עסקת סוקולוב" ותשלום החובות המפורטים בנספח להסכם הראשון ( ראה פרק ב' סע' 1-3 להסכם הראשון), הרי שהזכות השנייה – קבלת מניות, לא הותנתה בכל תנאי כלשון סע' ג' להסכם –

"מובהר בזאת כי לאחר חתימת הסכם זה מתחייבים הצדדים להעביר מניות בגין הזכויות המפורטות לעיל לרוכשים"

על מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים בעת חתימת ההסכם הראשון והשני נבחן את עדויות הצדדים המעורבים בו.

28. עו"ד ורד בן אור, אלמנתו של המנוח ( להלן- עו"ד בן אור), העידה כי ההסכם הראשון נוסח בעיקרו ע"י יניב וכי היא רק הקלידה והדפיסה אותו לבקשת הצדדים מבלי שהתערבה או התעניינה יתר על המידה בתוכנו ( עדותה עמ' 137 ש' 25-32 לפר'). עו"ד בן אור העידה שאף בן זוגה, המנוח, אשר לא היה משפטן, לא התעמק בפרטי ההסכם שכן הוא שם מבטחו ביניב ואולם, מכל מקום, הוא רצה, נוכח ההשקעות הכספיות שהשקיע בפרויקטים וההתחייבויות הכספיות שנטל על עצמו, כי תינתן בידיו בטוחה לקבלת ריווחי הפרויקטים וזאת ע"י כך שמניות החברות יועברו לידיו על מנת שתהא לו שליטה בחברות, ובלשונה –

"ש. את אומרת שגם לא הסברת לבן זוג על מה הוא חותם. נראה לך שהוא הבין על מה הוא חותם? כששוחחתם מאוחר יותר מה הוא אמר לך?
ת. לא היו לנו שיחות על ההסכם. אני יודעת שהוא יודע שנכנס לעסקה, לא כל כך הבין, הוא רצה את המניות כי ידע שזה נותן לו בעלות וכוח בחברה " ( ה.ש – צ.ו; עמ' 138 ש' 23-28 לפר')

עו"ד בן אור הבהירה כי תכלית ההסכם הייתה למעשה רכישת החברות מידי בני משפחת גזיאל שהחזיקו בהן –

"כולם יודעים שמשה יחד עם יניב רכשו את כל החברות הנמצאות בתביעה" (עמ' 139, ש' 29-30 לפר')

וכן –
"...הייתה כוונה להעביר את המניות, לשלם את החובות, לבנות את הפרויקטים, להרים את מה שיש לו בחברה, הרי לשם כך הם קנו אותה..." (עמ' 185 ש' 16-18 לפר').

כאשר הכוונה הייתה שתחילה יועברו המניות ואח"כ יחלו המנוח ויניב בסילוק החובות השונים של הנתבעים –
"אני מסבירה- אתה לא יכול לשלם חובות של 38 מליון ₪ מייד עם העברת המניות, ולכן הכוונה הייתה קודם לאסוף את כל הפרויקטים, לבנות ולעשות ולאט לאט לשלם את החובות" (שם ש' 31-33)

כך הובהר על ידה כי המנוח ויניב החליטו לנהל את הפרויקטים הנזכרים בהסכמים באמצעות חברת יניב וכי פעילות כל החברות הנתבעות תעשה תחתיה לאחר העברת מניותיהן –
"כוונת הצדדים הייתה שבחברה שיקימו- יניב גזיאל ושות' בע"מ יעבירו תחתיה את הפעולות והביצוע של כל החברות. שיתקבלו מניות של החברות, הרי כבר אמרתי שלמשה היו 50 אחוז בחברת גזיאל ושות' בע"מ זו הייתה הכוונה" (עמ' 194 ש' 17-20 לפר')

29. עו"ד בן אור הוסיפה והבהירה את הסיבה בגינה חתמו הצדדים על ההסכם השני. לדבריה כיוון שמניות החברות לא הועברו לידי המנוח ונוצר סכסוך בין יניב לאשתו, החל המנוח לחשוש כי לא יוכל לקבל לידיו את הזכויות המגיעות לו ע"פ ההסכם הראשון. על מנת להבטיח את זכויותיו אלו פנו הצדדים לעו"ד ברנס, ובלשונה –
"אשתו של יניב התקשרה אלי להגיד לי שהם עומדים להתגרש, אמרתי למשה אתה בבעיה, אתה באויר, עד היום לא העבירו לך שום מניות. הוא פנה ואמר מה יהיה ואשתך תתבע אותך בגירושין על חצי מהחברות והזכויות ולי אין שום דבר ביד – אמר נלך לורד. אמר – בתור בת זוגתי תעשי הסכם. אמרתי שאני לא יכולה. הם התכוונו להעביר מניות ולא ידעו איך ולא עו"ד ניסח את החוזה. אני כעו"ד לא יכולה על רגל אחת לעשות את זה. והם רצו הכל מהר. אמרתי שאנסה. עברו יומיים שלושה אמרתי שההסכם עוד לא מוכן. הם התעצבנו והלכו לעו"ד ברנס שניסח מה שניסח על מנת להסדיר את הפרויקטים, היה חשוב שיירשם איזה פרויקטים יהיו שם " ( ה.ש – צ.ו; עמ' 201 ש' 1-8 לפר')

עו"ד בן אור הבהירה והדגישה כי כוונת הצדדים הייתה להעביר מניות של החברות באופן יחסי לשווי הפרויקטים הנזכרים בהסכמים. כך אם, כדוגמה, אחת מהחברות מנהלת שני פרויקטים כאשר רק אחד מהם הועבר למנוח ויניב ע"פ ההסכם הראשון הרי שהמנוח ויניב זכאים רק למחצית מהמניות בחברה בהנחה שעסקינן בשני פרויקטים הזהים בערכם. כך העידה –
"ש. התבקשת להסביר איך הגעת לחמישים אחוז והסברת וכרגע ההסבר שלך לא מובן. איך גזרת את שיעור המניות ממספר הפרויקטים?
ת. בהסכם הראשון הנתבעים התחייבו להעביר מניות וציינו את הפרויקטים בגינם יש להעביר מניות...זה לא היה הסכם מתנה. היו מוכרים שהיו אמורים להעביר לקונים זכויות. אם זה במסגרת חברות אז מניות. וכשאתה בעל מניות אתה יכול להיות בעלים של חברה שיש לה פרויקטים או שבונה פרויקטים ..." ( עמ' 204 ש' 6-14 לפר')

30. עו"ד בן אור הבהירה כי אכן בתחילת ההתקשרות לא עמד המנוח על העברת המניות לרשותו לאלתר נוכח לחציו של יניב שביקש לדחות את הדבר, ואולם כעבור זמן, אחר שראה כי הנתבעים אינם מתכוונים לעמוד בהתחייבויותיהם ע"פ ההסכמים, עמד על העברתן לידיו ומעת שהדבר לא בוצע הגיש את תביעתו ( עמ' 201 ש' 20-25 לפר', עמ' 202 ש' 13-14 לפר', עמ' 204 ש' 19-22 לפר').

31. מתוך עדותה של עו"ד בן אור עולה, אפוא, כי הוסכם על הצדדים בהסכם הראשון כי כנגד התחייבות המנוח ויניב לִטוֹל לשכמם נשיאה בחובות שונים שהיו על נתבעים הוסכם כי הם יקבלו זכויות בפרויקטים ונכסים שונים וכי להבטחת קבלת הזכויות בפרויקטים הנזכרים תבוצע העברת מניות בחברות, הנתבעות 6-8, על שמם באופן יחסי לחלקם של הפרויקטים בכלל פעילות החברות. אומנם המנוח לא עמד בתחילה על העברת המניות על שמו ואולם כאשר החל לחשוש שמא לא יקבל זכויותיו ע"פ ההסכם הראשון ביקש לעמוד על כך, הדבר הוביל לחתימת ההסכם השני אשר כלל הפקדת ייפוי כוח בלתי חוזר בידיו של עו"ד ברנס לצורך מימוש זכויות המנוח ע"פ ההסכם הראשון, ולבסוף, אחר שראה המנוח כי אינו מקבל את זכויותיו ע"פ ההסכם הראשון הגיש תביעתו ועתר להעברת המניות לידיו.

32. עדות חשובה נוספת להבהרת אומד דעתם של הצדדים בעת חתימתם על ההסכמים היא עדותו של עו"ד רמי ברנס, אשר הצדדים נעזרו בו לצורך ניסוח ההסכם השני.

עו"ד ברנס מסר את גרסתו לעניין התכלית בגינה פנו אליו הצדדים לצורך החתימה על ההסכם השני. לדבריו ההסכם השני נועד על מנת לעשות " סדר בדברים" ובמערכת היחסים שבין הצדדים וזאת מתוך חששו של המנוח כי זכויותיו המפורטות בהסכם הראשון יפגעו. על אף שכך, לדבריו " המנחה המוביל הברור החד משמעי של עריכת ההסכם היה מר יניב גזיאל" (עמ' 75-76 לפר'). לדברי עו"ד ברנס עריכת ההסכם השני נעשתה באופן ברור על דעת כך שהאמור בו לא יפגע בהתחייבויות המפורטות בהסכם הראשון ובכלל זה בהתחייבות הנתבעים להעביר מניות למנוח וליניב, ובלשונו –

"...(ו) ציינתי במפורש, וזה היה לבקשת יניב עצמו, שזה לא בא לפגוע בהסכם הראשון ששם דובר המפורש על העברת מניות " ( הדגשה שלי – צ.ו; עמ' 79 ש' 26-27 לפר')

לדבריו מטרתו של ההסכם הייתה שהמנוח " יקבל חצי מהרווחים כי בשלב זה טרם הועברו המניות" (עמ' 86 ש' 11-12 לפר'). כאשר נשאל מדוע לא ביצע בפועל את העברת המניות כפי שהוסכם, לכאורה, בהסכם הראשון, הבהיר כי לא נדרש לעשות זאת בשלב זה ע"י הצדדים כיון שיניב חשש מכך שיידרש לשלם מס בגין העברה זו, ובלשונו –

"כי לא נתבקשתי לעשות בהסכם הזה עסקת ביצוע של העברת המניות, אני יודע להחתים על כתב העברת מניות, שטר העברת מניות, ולא התבקשתי לעשות את זה כאשר יניב אמר " זה לא עכשיו", בין היתר בגלל שהוא היה צריך לשלם מיסים" עמ' 80 ש' 1-3 לפר')

עוד הבהיר כי התבקש בהסכם השני להבטיח את זכויות המנוח טרם העברת המניות לידיו ולוודא כי חלוקת הרווחים בין המנוח ליניב תעשה אף טרם העברת המניות ( עמ' 83 ש' 10-11, עמ' 85 ש' 23-25, ועמ' 86 ש' 11-12 לפר').

כאשר נשאל עו"ד ברנס האם הצדדים הבהירו לו מתי הם מתכוונים להעביר את המניות השיב כי הייתה התחמקות של ממש מצד יניב בכל הקשור לביצוע העברת המניות וכי המנוח לא רצה להתעמת עמו באותו שלב –

"יניב אמר כל הזמן " לא עכשיו". משה מבין בדברים האלה כמו שאני מבין סינית הפוכה. הוא לא הבין בדברים האלה. הוא עירב אותי בכל דבר כולל עניינים אישיים, אמרתי לו בדבר הזה אני לא מתערב..." עמ' 83, ש' 25-27 לפר')

בצד זה הבהיר עו"ד ברנס כי הבין שהעברת המניות מהווה עניין יסודי בהסכמות הצדדים ולצורך כך אף הכין את יפוי הכח שנחתם ע"י יניב, ובלשונו -
"להבטיח את חלוקת הרווחים ולהבטיח שיהיה יפוי כח גם להסכם הראשון להעברת המניות שבשליטתו של יניב..." ( עמ' 89 ש' 6-7 וכן ראו עמ' 95 ש' 29-32 לפר')

וכן –

"התשובה שזה נועד להבטיח את הרווחים, ושתיים- לאמץ את ההסכם הראשון שבו כתוב העברת מניות" (ה.ש – צ.ו; עמ' 95 ש' 18 לפר')

33. אם אבוא ואסכם הדברים, עו"ד ברנס, אשר התרשמתי כי עדותו ניתנה באופן אובייקטיבי ללא כוונה או רצון לשרת מי מהצדדים, הבין מהצדדים עצמם כי קיימת התחייבות שמקורה בהסכם הראשון להעביר מניות למנוח וכי הצדדים אינם עומדים על העברת המניות בפועל בשלב זה, וכי ניסוח ההסכם השני נועד להבטיח כי המנוח יקבל מחצית מריווחי הפרויקטים הנזכרים בהסכם הראשון עד לביצוע העברת המניות בפועל.

34. למעשה הסכמת הצדדים להעביר את מניות החברות לידי המנוח ויניב מקבלת את אישורה וביטויה גם בהסכם השני בו הוסכם על מתן יפוי כח לעו"ד ברנס שישמש, כלשון סע' 7 להסכם השני, למטרות הבאות –
" יניב עצמו יחתום על יפוי-כוח בלתי חוזר המייפה את כוחו של עו"ד רמי ברנס מנתניה לחתום בשמו ובמקומו על כל מסמך שיהיה דרוש להבטחת זכויות בן-אור עפ"י הסכם זה לרבות במידת הצורך, על פרוטוקולים, שטרי העברת מניות, שטרי מכר ויוצא באלו מסמכים. וכן לבצע בשמו כל פעולה בקשר לביצועו של הסכם זה והסכם מיום 30/05/11 האמור להלן" ( הדגשה שלי – צ.ו)

ודומה כי הדברים ברורים ואינם צריכים ללימוד.

35. לעדותו זו של עו"ד ברנס חשיבות רבה מהטעם שהוא עד אובייקטיבי אשר נחשף לרצון שני הצדדים בעריכת ההסכמים ומתוך התרשמותי כי הקפיד לדייק ולהעיד דברים כהווייתם מבלי לנסות ולייפותם. די שנפנה לעניין זה לתצהירו של יניב המודה בתצהירו כי קיימת חשיבות רבה לעדותו של עו"ד ברנס בהיותו מודע לרצון הצדדים ואומד דעתם בעת עריכת ההסכם השני, הסכם שלניסוחו, כאמור, קיימת השפעה אף על הבנת ההסכם הראשון ותכליתו, וכדברי יניב –
"... גירסתו של עו"ד ברנס מהווה חוליה מכרעת בפרשנות – ההסכם למקרה שבית המשפט יקבע כי יש צורך בנסיבות חיצוניות לפרשנותו, שכן הוא היה איש סודם של המנוח ועוה"ד ורד..." ( סעיף 15, ש' 8 לתצהירו של יניב)

36. אף הנתבע 2, אשר בחר שלא להגיש תצהיר מטעמו, על אף היותו דמות מרכזית ומובילה בהתקשרות העסקית שבין הצדדים, נחקר על נסיבות עריכת ההסכם הראשון.

לדבריו הוא חתם על ההסכם מתוך לחץ שהפעיל עליו בנו יניב אשר ביקש לשכנע אותו להעביר לידיו פרויקטים שונים כנגד נשיאה בחובות שונים של הנתבעים והחברות ( עמ' 207-208 לפר'). במהלך עדותו ניסה לטעון כי לא היה מודע לפרטי ההסכם הראשון עד תומם וכי חתם אחר שאשתו, שושנה, אמרה לו לחתום עליו –

"ש. האם אתה זוכר את נסיבות החתימה על ההסכם, איפה נעשה.
ת. אצלי בבית ואני זוכר שזה היה בערב, אשתי אמרה תחתום, אני סמכתי על מה שנאמר ואני נשבע באלוהים שלא קראתי את ההסכם, שושי אמרה לי בוא נפסיק" (עמ' 210 ש' 20-22 לפר')

למעשה ענה העד תשובות סותרות לשאלה האם קרא את ההסכם ושינה טעמו לעניין זה מתשובה לתשובה ( ראו עמ' 215 ש' 34-35, עמ' 216 ש' 3-5, עמ' 229 ש' 12-16 ועמ' 274 ש' 17 לפר').

כאשר נשאל מה הייתה מהות ההסכם, השיב כי מהותו הייתה מכירת הפרויקטים של הבנייה המצוינים בהסכם גופו ( שם, ש' 29-34). רוברט הודה בעדותו כי על פי ההסכם כל הפרויקטים של הנתבעת 6 היו אמורים לעבור לידי המנוח ויניב זולת לפרויקט ריינס ( עמ' 211-212 לפר'), כאשר פרויקט ריינס מהוה 30% מכלל הפרויקטים ( עמ' 213 ש' 29 ועמ' 215 ש' 13-15 לפר').

לטענת רוברט הוא כלל לא התכוון להעביר את מניות החברות לידי המנוח ויניב ( עמ' 222 ש' 11-13 ועמ' 223 ש' 24-26 לפר'), ואחר שאומת עם נוסח ההסכם הראשון המציין מפורשות העברת מניות לידיהם ניסה לטעון כי כלל לא היה מודע לתנאי זה –
"חוזר ואמר שאני מטומטם שחתמתי, תאמיני לי עכשיו אני למד..." (עמ' 215 ש' 22 לפר' וכן ראו עמ' 229 ש' 12-16 לפר')

מנגד הודה העד כי הוא עצמו קיבל לידיו מניות כנגד הפרויקטים שלא הועברו למנוח וליניב במסגרת ההסכם הראשון כמפורט בסע' ד' להסכם הראשון ! ( עמ' 218 ש' 7-8 לפר').

37. בדומה גם שושנה, אשתו של רוברט, ניסתה לטעון כי איננה זוכרת את האמור בהסכם הראשון וכי למעשה לא הכירה אותו על תוכנו –

"אני לא זוכרת על מה התחייבתי, איך אני יכולה להתחייב על מניות אם אני לא יודעת. אני לא עבדתי על אף אחד, עשיתי הכל בתום לב, מה שהוביל אותי זו האמונה" (עמ' 238 ש' 22-23 לפר')

יחד אם זאת היא אישרה כי אינה מתכחשת לאמור במסמך עליו חתמה –

"אני אישרתי את מה שחתמתי. לא מתכחשת " ( שם, ש' 27-28 )

38. עדותו של יניב, זה שלכאורה אמור היה לעמוד לצדו של המנוח בקבלת המניות ע"פ ההסכם הראשון אך, כך לטענת התובעים, בחר להפר את ההסכם ולהדיר את המנוח מקבל את זכויותיו על פיו, הייתה תזזיתית ומבולבלת ותחושתי היא כי העד העיד באופן זה מתוך כוונת מכוון לכסות ולהאפיל על נסיבות האמיתיות באשר לחתימת ההסכם וכוונת הצדדים באשר להתחייבויות השונות שנטלו על עצמם על פיו .

מכל מקום, יניב הציג עצמו כמי שהוביל את הפרויקטים של החברות, וכי בשלב מסוים הוא היה מעוניין " להתנתק" מהשותפות עם בני משפחתו לפיכך יזם את ההתקשרות עם המנוח שעיקרה העברת הפרויקטים שהיו בניהול החברות הקשורות למשפחת גזיאל לידיהם ( עמ' 288 ש' 5-7 , וש' 26-28 לפר'). בצד עדותו לפיה קודם לחתימת ההסכם נערכו בינו והמנוח לבין הוריו כ 15 מפגשים בעניין תוכנו של ההסכם, טען כי הוריו לא הבינו עד תום את המוסכם, וכי חתמו על ההסכם כיוון שהלחיץ אותם בצעקותיו ( עמ' 289 ש' 5-7, ש' 11-15, עמ' 291 ש' 29-34 לפר').

כאשר נשאל באשר לסעיף ג' להסכם שעניינו העברת מניות השיב תשובות מבולבלות וסותרות –

"ש. בסע' ג' נאמר לאחר חתימת הסכם זה מתחייבים הצדדים להעביר מניות, מי הרוכשים ?
ת. אני ומשה (= המנוח- ה.ש-צ.ו)
ש. אתה אומר שהיו אמורים להעביר מניות, למי?
ת. לי ולמשה.
ש. מי היה אמור להעביר מניות?
ת. אף אחד, אני הייתי אמור להעביר לפאלס פיתוח" (עמ' 295 ש'31 – עמ' 296 ש' 1 לפר')

39. מיד יאמר, אינני מקבל את טענות הנתבעים רוברט ושושנה כי לא קראו או לא הבינו את ההסכם הראשון. עסקינן בהסכם משמעותי במסגרתו נטל אחד הצדדים להסכם על עצמו אחריות לחובות רבים העומדים לשכמם של הנתבעים 2-8 ואינני מקבל את ניסיונותיהם של בני משפחת גזיאל להציג מצג כאילו ההסכם נחתם אך ורק בשל לחצים לא סבירים שהופעלו עליהם ע"י יניב .
ברי לי כי רוברט כאיש עסקים מנוסה קרא היטב את ההסכם והבינו וכך גם שושנה אשר עבדה כפקידה עשרות שנים במשרד עורכי דין ואמונה על הבנת מסמכים משפטיים ( עמ' 234 ש' 17-18 לפר'). ניסיונם של הנתבעים להתחמק כעת מהחובה להעביר מניות ע"פ התחייבותם המפורשת בהסכם הראשון בטענה כי לא היו מודעים להוראה שכזו בהסכם קודם לחתימתם עליו, אין להסכין עמה.

40. למעשה יש לפנינו ראיה להתחייבות דומה לזו שנטל על עצמו מר רוברט בדרך של העברת מניות כנגד מסירת פרויקטים אף בהסכמים אחרים עם גורמים שונים, כגון ההסכם שחתם עם בנו אורן גזיאל בעניין " פרויקט בארי" במסגרתו נעשתה אף התחייבות להעברת מניות כאשר רוברט הודה כי העברת המניות הייתה באופן יחסי לשווי פרויקטים המועברים ( ראו טענותיו בסע' 27.4 לכתב התביעה שהוגש על ידו לביטול העברת המניות בגין אותו הסכם בהליך ת.א 14476-01-16 וכן ראו עמ' 227 ש' 31 עד עמ' 228 ש' 2 לפר').

ואם כן, דרך הפעולה לפיה העבירו הנתבעים פרויקטים לאחרים בשל חובות כספיים שרבצו עליהם כנגד הבטחת מניות בחברות בשליטתם אינה חדשה להם ואין לקבל את טענותיהם כאילו לא היו מודעים לכך שבהסכם עליו חתמו נטלו על עצמם התחייבות להעביר ממניות החברות כנגד הפרויקטים אותם מסרו לאחרים לשם ניהולם.

41. זאת ועוד, כידוע, הובהר בפסיקה כי חזקה על אדם שהוא יודע על מה הוא חותם וכי חתימתו מחייבת אותו ( ע"א 8533/06 נורית גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ, (2008) פסקה 5). על המבקש לסתור חזקה זו, מוטל נטל הראיה והשכנוע בראיות פוזיטיביות וברמת הסתברות של אפשרות קרובה ( עניין גילמן הנ"ל, פסקה 5; ע"א 84/80 כמאל קאסם נ' ד"ר נאדים קאסם, (1983)). הנתבעים לא הניחו לפני בית המשפט תשתית ראייתית משכנעת לפיה לא היה מודעים לתוכן המסמך במלואו במעמד חתימתו, למעשה העובדה שכל בני המשפחה חתמו על המסמכים כמו גם על טיוטות הסכם זה מעידה על גמירות דעת מוחלטת באשר להסכם ותוכנו ובאשר למחויבותם של בני משפחת גזיאל לקיים את כל מה שנאמר בו. האינטרס בחתימת הנתבעים על ההסכם הראשון הוא ברור ולא נסתר – חילוצם מהחובות הכספיים הרבים שרבצו עליהם והירתמותו של המנוח לשאת בחובות אלו כאשר לנתבעים נותרים נכסים משמעותיים דוגמת מלון פאלאס השווה מליוני ₪ ואשר מניותיו של יניב בעניין פרויקט זה הועברו אליהם בהתאם להסכם (ראו עדות יניב עמ' 289, שורה 35 לפר').

42. עוד שוכנעתי כי אין ממש בטענות הנתבעים כי חתמו על ההסכם תחת לחץ או כפייה וכי טענות אלו נטענו אך ורק אחר מעשה ואחר שסברו הנתבעים כי ההתקשרות הנזכרת אינה מטיבה עמם ואינה מועילה להם. כאמור, מעדותו של יניב עלה כי הצדדים קיימו לפחות 15 פגישות קודם לחתימת ההסכם, דבר המלמד על כך שחתית ההסכם לא נעשתה בחיפזון אל מתוך שיקול הדעת ובחינת הוראותיו, העובדה שההורים סברו כי בחתימתם על ההסכם הם ממלאים גם את רצונו ושאיפותיו של הבן יניב אינה עולה כדי מעשה כפייה המצדיק את איונו של ההסכם, הסכם אשר אין חולק כי ביצועו החל תוך כך שהמנוח משקיע כספים רבים בפרויקטים, כעולה מהמפורט בסעיפי ה"הואיל" של ההסכם השני.

43. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מכך כי באשר לנסיבות החתימה נפלו סתירות רבות בין עדויות הנתבעים, דבר שיש בו לפגום באמינות גרסתם.
כך כשנשאלו בני משפחת גזיאל מי נכח עם רוברט בעת החתימה, עלו מספר גרסאות.

רוברט עצמו טען –
"אמרתי לך הייתי בחדר שינה ואמרו לי תחתום, שושי הייתה איתי"(עמ' 210, ש' 28 לפר')

וכאשר נשאל " מי הביא את ההסכם לחתימה?" השיב - "תומר ואלדד".

מאידך שושנה טענה כי היא זו שהביאה את ההסכם לחתימתו של רוברט –

"רוברט לא רצה לחתום.... אני לקחתי את ההסכם בלי לקרוא אותו והכרחתי אותו..."( עמ' 236, ש' 29-32 לפר')

כנגדה טען בנה אלדד כי הוא זה שהחתים את אביו ... –

"ש. במעמד החתימה היית כשאביך חתם?
ת. אני החתמתי את אבא שלי והוא לא ראה אפילו על מה הוא חותם. אני צעקתי לו " תחתום כדי שילכו מכאן". זה היה בחדר חשוך." (ה.ש – צ.ו , (עמ' 311, ש' 28-30 לפר')

דומה, אפוא, כי לכל אחד מבני משפחת גזיאל קיימת גרסה משל עצמו באשר לאופן החתימה על ההסכם ועל האופן שבו נמסר ההסכם לחתימתו של רוברט, והדברים אומרים דָרְשֵנִי. מכל מקום, יש לנו, כאמור, את הודאתו של רוברט עצמו כי קרא את ההסכם קודם לחתימתו עליו, זאת בנוסף לעדותו של יניב כי הצדדים ישבו בפגישות רבות עד לחתימת הנוסח הסופי של ההסכם, עניין המלמד כי הדברים לא נעשו בחיפזון ובכפייה ( ראו עמ' 215 ש' 34-35 לפר').

לבסוף יש לזכור כי במסגרת ההסכמים נטלו המנוח ויניב על עצמם את תשלום החובות השונים בסך מצטבר של עשרות מיליוני ₪, כאשר חלק ניכר מסכומי החובות (למעלה מ20%) היו חובות למנוח ולבני משפחתו ( כ-9 מיליון ₪). כך שקשה לראות בהסכם שכזה הסכם מקפח הפוגע באופן קשה בזכויות הנתבעים.

מסקנה – הצדדים אכן הסכימו לכך שמניות החברות תועברנה ע"פ ההסכם הראשון

44. מתוך צבר העדויות והראיות שהובא לעיל שוכנעתי מעבר לכל ספק כי כוונת הצדדים בעת חתימתם על ההסכם הראשון כללה הסכמה – ללא תנאי – של העברת מניות בחברות לידי המנוח ויניב. נראה כי הורתה של הסכמה זו בעובדה שהמנוח כבר השקיע בפועל כספים בפרויקטים הנזכרים בעת חתימת ההסכם מה גם שע"פ רשימת החובות הכספיים בהסכם הנתבעים חבו למנוח חובות כספיים במיליוני ₪ והיה להם אינטרס להעביר לידיו את הפרויקטים, שוכנעתי כי נוכח העברת הפרויקטים הנזכרים, על הזכויות והחובות הנובעות מהם, הוסכם שגם תתבצע העברת מניות של החברות הנתבעות לידי המנוח ויניב, כשם שיניב העביר לאביו הנתבע 2 את מניותיו במלון פאלאס ( סע' ד' להסכם הראשון).

אכן המנוח לא עמד בתחילה על העברת המניות לידיו לאלתר למרות שכך הוסכם בהסכם הראשון, ונראה כי הסיבה לכך הייתה כיוון שיניב שכנע אותו מטעמים כאלה ואחרים כי אין כדאיות כלכלית בהעברת המניות בשלב זה, ואולם אין ללמוד מכך כי המנוח ויתר על כך, גם חתימת ההסכם השני שכללה חתימה על יפוי כח המקנה לעו"ד ברנס זכות להעביר את המניות ולקיים את ההסכם הראשון יש בה לחזק את הדבר.

45. אינני מקבל את טענות הנתבעים, לפיה יש לראות בסע' ג' להסכם הראשון המורה על העברת המניות לידי הרוכשים משום "טעות סופר" שכן הצדדים לא התכוונו כלל להעביר המניות. הנתבעים ביקשו להסמך בטענתם זו , בין השאר, על פסק דינו של בית המשפט העליון אשר ניתן לאחרונה בעניין עא 8243/16 - אברהם עג'אם נ' דניאל סיטון, (2019) ( להלן- עניין עג'אם) במסגרתו נקבע, בין השאר, כי ככל שעולה מהנסיבות ומהגיונם של דברים כי פרשנות לשונו הפשוטה של הסכם מביאה לעניין לו לא התכוונו הצדדים הרי שיש לראות באותה אמירה מפורשת בהסכם כ"טעות סופר" אשר בית המשפט רשאי לתקנה מכח סע' 16 לחוק החוזים ( ח"כ) התשל"ג – 1970 . טענה זו אין לקבל בעניין הנדון, שכן, כאמור, בניגוד לנסיבות בעניין עג'אם, בנדון שוכנעתי שהצדדים אכן הסכימו במודע וברצון כי מניות החברות החתומות על ההסכם – בשיעור התואם לשווי הפרויקטים נושא ההסכם הראשון - תועברנה לרוכשים – יניב והמנוח , כפי שהובהר ארוכות לעיל.

46. אשר לסתירה העולה לכאורה מההוראה שעניינה העברת מניות לרוכשים – המנוח ויניב – ע"פ סע' ג' להסכם הראשון לבין ההוראה לפיה יניב יעביר מניותיו לנתבעת 6 המופיעה בסע' ד' להסכם הראשון, הרי שהפתרון לסתירה זו נמצא בהתנהגות הצדדים בפועל לאחר חתימת ההסכם הראשון המלמדת אף היא על כוונתם ואומד דעתם בעת חתימתו. רוצה לומר – בפועל מיד לאחר חתימת ההסכם העביר יניב את מניותיו בפרויקטים שונים אשר לא הוסכם להעבירם לידיו ולידי המנוח ע"פ ההסכם הראשון – לידי אביו, רוברט, וזו הייתה, אפוא, כוונת סע' ד' שמניותיו של יניב ביחס לפרויקטים שלא הועברו לידיו ע"פ ההסכם הראשון יועברו לידי הנתבע 2 כפי שאכן נעשה בפועל. בכך אין לסתור את הפעולה הנגדית המתבקשת מאליה – העברת המניות החברות המוחזקות ע"י מי מהנתבעים לידי הרוכשים כנגד הפרויקט ים שהועברו אליהם ע"פ ההסכם.

גם הוראת סע' ו' להסכם הראשון לפיה יניב לא ישמש כמנהל בחברות השונות מתיישבת עם הדרך בה פעלו הצדדים בסופו של יום והמלמדת על כוונתם בעת ניסוח ההסכם, כוונתי להקמת חברה חדשה, חברת יניב, אשר המניות בה נרשמו בחלקים שווים ע"ש יניב והמנוח לצורך תפעול הפרויקטים השונים ללא התערבות ניהולית בחברות הנתבעות 6-8. הבנה זו של הסכמות הצדדים יש בה גם להשליך על השאלה הבאה לה אנו נדרשים והיא מהו שיעור המניות אשר הובטח ע"פ ההסכם כי יועבר ע"י החברות הנזכרות, שכן אנו סבורים כי פרשנות נכונה וראויה של הסכמת הצדדים היא כי התכוונו לכך שרק מניות המוחזקות ע"י מי מהנתבעים 2-5 בחברות הנתבעות הן אלו שתועברנה לידי הרוכשים וזאת באופן יחסי לפרויקטים של אותן חברות, הכל כפי שיובהר בהמשך הדברים.

אך קודם לכן עלינו להקדים ולבחון את השאלה האם יהא זה ראוי וצודק לאכוף את ההסכם כעת בדרך של העברת מניות, זאת כאשר המנוח עצמו לא עמד על העברת המניות עד סמוך להגשת תביעתו.
אני סבור כי יש להשיב לכך בחיוב. להלן אבהיר מסקנתי –

47. כידוע לתרופת האכיפה מעמד בכורה כתרופה העיקרית להפרת חוזה ( ג. שלו וי. אדר, דיני חוזים – תרופות : לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, עמ' 191 (2009)). עם זאת, אין מדובר בתרופה מוחלטת והיא כפופה לסייגים הקבועים בסע' 3 לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970 הקובע, בין השאר, כי הנפגע אינו זכאי לאכיפת החוזה אם זו בלתי צודקת בנסיבות העניין. ובלשונו –

"הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה:
(1) החוזה אינו בר-ביצוע;
(2) אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי;
(3) ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית משפט או לשכת הוצאה לפועל;
(4) אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין"

כיוון שסעד האכיפה הוא הכלל והסייגים להענקתו הם החריג, נפסק לא אחת כי על המפר הנטל לשכנע את בית המשפט כי אכן התקיימו התנאים המצדיקים את החלתו של איזה מן הסייגים השוללים את זכותו של הנפגע לאכיפה, וכל ספק המתעורר בהקשר זה פועל לטובת הנפגע ( ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, (1983); ע"א 3023/91 ינאי נ' יחיא, (1993)).

בגדרי סייג הצדק ישקול בית המשפט את התנהגותם של הצדדים ואשמתו של כל אחד מהם, ביחד עם הנזק הצפוי לכל אחד מהם אם ייאכף החוזה אם לאו, כל מקרה על פי נסיבותיו. כך בעא 5131/10 - ר. א. נ' א. ב. ואח', (2013) -

"חשוב להדגיש כי בבוחנו את צדקת האכיפה במקרה נתון, על בית המשפט להתחשב במכלול הנסיבות הנוגעות לעניין וזאת לאורך כל ציר הזמן שעד מועד מתן פסק הדין, על מנת שניתן יהיה להביא בחשבון את שיקולי הצדק הרלוונטיים "כפי שהם מתגבשים בעת ההכרעה"...וכן על מנת שניתן יהיה להתחקות אחר השפעתה בפועל של ההכרעה בעת הינתנה... על כן יש להביא בחשבון הן את הנסיבות שהיו קיימות בעת כריתת החוזה הן את אלה שהתרחשו לאחר הכריתה - לפני ואחרי ההפרה.
בעת שקילת מכלול הנסיבות כאמור במאזני הצדק, יש להניח על כפות המאזניים גם היבטים של אשמה מוסרית. במסגרת זו תבחן התנהלותו של כל צד לחוזה כלפי משנהו כך למשל ייבחנו לגבי המפר חומרת ההפרה, המאמצים שעשה כדי להימנע לכתחילה מן ההפרה, המניעים להפרה וניסיונותיו לתקן או לצמצם את מימדי הפגיעה שגרמה ההפרה לנפגע ואילו לגבי הנפגע ייבחנו בין היתר אשמו התורם להתרחשות ההפרה וקיום החיובים שנטל על עצמו בחוזה. עוד יונחו על כפות המאזניים שיקולים הנוגעים לנזק שייגרם לנפגע אם לא ייאכף החוזה לעומת הנזק שייגרם למפר אם ייאכף ( ראו שלו ואדר, 237-231). הנה כי כן, בהידרשו לשאלה האם האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין, על בית המשפט להחליט למי מהצדדים יגרם עוול גדול יותר הן במובן המעשי הן במובן המוסרי אם תתקבלנה טענותיו של הצד שכנגד... סעד האכיפה יישלל רק אם בית המשפט יגיע למסקנה כי זוהי התוצאה הצודקת ביותר בהתחשב באינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים... מאזני הצדק נוטים, על כן, לכתחילה לטובת הנפגע הזכאי לאכיפת החוזה כסעד אשר לו מעמד הבכורה והם יוסיפו וייטו לטובתו אלא אם כן יוכיח המפר כי מתקיימים שיקולים כבדי משקל ההופכים את האכיפה לבלתי צודקת בנסיבות העניין וכי אי-הצדק שייגרם מהאכיפה הוא חמור ומהותי במיוחד.... בהתאם לכך הודגש בפסיקה לא אחת כי יש להעדיף את הנפגע התמים על המפר שפעל בניגוד להתחייבותו בחוזה, כי לא כל הכבדה על המפר תוביל לשלילת זכותו של הנפגע לאכיפה וכי רק אם יוכיח המפר שקיים פער ניכר ביותר בין העוול שיגרם לו מאכיפת החוזה ובין העוול שייגרם לנפגע אם יסתפק בפיצויים, תענה בקשתו לפטור מאכיפה... " (וראו גם - ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, (1997); ע"א 620/89 חושנג'י נ' אמגר, (1992); ע"א 256/89 פרץ נ' כובס, (1992)).

48. בנדון, בניגוד לטענות הנתבעים, הרי שכעולה מהראיות שהובאו לפני עמד המנוח בהתחייבותו העיקרית בהסכם הראשון לטול על עצמו את נטל השבת החובות הרבים שרבצו על הנתבעים, גם אם בעת הגשת תביעתו עדיין לא שולמו מלוא החובות הרי שברי שהיו נסיונות כנים וברורים מצדו להשלמת התחייבותו זו כאשר, מאידך, הנתבעים התעלמו מכל התחייבויותיהם על פי ההסכם הראשון והשני, לא העבירו למנוח רווחים שנצברו מתוך הפרויקטים שהועברו לניהולו ולניהולו של יניב, ולמעשה בשלב מסוים הדירו אותו מכל מידע הנוגע לפרויקטים והתעלמו מפנייתו להעביר לידיו את חלקו במניות החברות אַחַר שלא היה שיתוף פעולה אָחֵר מצדם לצורך קיום האמור בהסכמים.

49. כך במסגרת עדותה הראתה עו"ד בן אור כיצד לפחות 26 מליון מתוך החובות הרובצים על הנתבעים נפרעו או סודרו ע"י המנוח ( סע' 7 לתצהירה הכולל טבלה מפורטת של אופן הסדרת החובות, עמ' 178 ש' 10-12, עמ' 180 -183 לפר') בהתחשב בעובדה כי מתוך סך החוב הכולל של 38 מליון ₪ כ- 9 מליון ₪ היו חובות למנוח עצמו נראה על פניו כי המנוח עמד בעיקר התחייבויותיו ע"פ ההסכמים עד אשר אלו הופרו באופן חד צדדים ע"י הנתבעים, דבר שמנע מהמנוח להשלים את כלל התחייבויותיו.

במסגרת חקירתו לא הצליח ב"כ הנתבעים להפריך עמדתה זו, כך העובדה שחלק מהחובות שולמו או נפרעו אחר הגשת התביעה אין בה לשלול את סעד האכיפה – שכן בה בשעה שלסילוק החובות המפורטים בהסכם הראשון לא נקבע מועד יעד סופי הרי שלהעברת המניות נקבע מועד ברור – מיד עם חתימת ההסכם. הסיבה להסדר זה הייתה, כפי שהובהר לעיל, כיוון שלמעשה המנוח ויניב נטלו על עצמם את עיקר מחויבויות החברות הללו לגבי פרויקטים שונים וכפי שהעידה עו"ד בן אור -

"כולם יודעים שמשה יחד עם יניב רכשו את כל החברות הנמצאות בתביעה" (עמ' 139, ש' 29-30 לפר')

50. זאת ועוד, גם בחקירתו של רוברט הוא מאשר כי למעשה הוא לא נתבע בגין החובות המפורטים בנספח להסכם הראשון, כך הוא מאשר כי אין חוב כלפי מנדל, הוא לא שילם למר גל כהן, אין תביעה על ידי: בוארון, אהרון דוד, עודד ורדון, אמא של משה, אבישי גרינשטיין, איגור וסבטה, חוב למרצדס בבנק, אריק כהן, דוד דפס, גאולה קקון ( בית יניב), רבקה לוי, אהובה שלייפמן, חמי חסן, רונן בן אור, רונן יום טוב, עוז שר ( שלום). רוברט טען אומנם כי קיימים עדיין מספר חובות כלפי גורמים שונים דוגמת עו"ד מנדל שטרם נפרעו ואף הבהיר כי יציג לתיק בית המשפט ראיות באשר לחובות אלו ואולם כל מסמך לא הועבר לתיק בית המשפט ( ראו עמ' 257 ש' 10-11 לפר') .

ועוד - בעדותו התייחס רוברט לנספח ד'3 לתצהירי עדות ראשית מטעם התובעים, אשר יש בו מחיקות של חובות שונים, ואישר כי הוא חתם על מסמך זה ( עמ' 260 ש' 6). קרי, בזמן אמת ידע רוברט ואישר כי חובות אלו סולקו הלכה למעשה.

51. ועוד - גם יניב עצמו אישר כי למעשה לא עומדות כרגע כל תביעות בגין החובות נושא ההסכם הראשון כנגד הנתבעים –

"ש. מי עוד הגיש תביעה?
ת. בינתיים לא הוגשו תביעות."(עמ' 297 ש' 35-36 לפר')

כאשר לעדותו זו יש להוסיף את הצהרתו ע"פ ההסכם השני ממנה עולה כי המנוח העביר השקעות כספיות משמעותיות לפרויקטים ואשר בגינן הוא זכאי למחצית הזכויות בהן.

מיד יאמר, גם אם קיימים מספר חובות אותם המנוח עדיין לא פרע הרי שרשאים הנתבעים להגיש כנגדו תביעה כספית כזו או אחרת ואולם בנסיבות העניין בהן שולמו חובות בעשרות מיליוני ₪ ע"י המנוח והוא מצדו לא קיבל לידיו תמורה כמפורט בהסכם הראשון והשני ברי כי, למצער, ראוי לאכוף את הרכיב היחיד אותו מבקשים התובעים לאכוף מתוך ההסכם והוא העברת מניות באופן יחסי לשווי הפרויקטים בהסכם לידי התובעים.

52. רוברט ניסה להוסיף ולטעון כי אין לקיים ההסכם שכן בסופו של יום נאלץ הוא לסיים את הפרויקטים השונים נושא ההסכמים. ובכן - גם טענה זו יש לדחות.

ראשית לא הובאה כל ראיה כי אכן רוברט הוא זה אשר השלים בסופו של יום את הפרויקטים. כך נשאל רוברט בעדותו –

"ש. אתה יכול להציג איזה מסמך שאתה השלמת משהו?
ת. כן. מכל עורכי הדין שליוו את הפרויקטים. עו"ד לולי, אבי.
ש. למה לא הזמנת אותו לחקירה?
ת. אביא לך אישורים שאני סיימתי"

כל אישור בעניין זה לא הוגש לבית המשפט. היפוכם של דברים, במסגרת ההסכמים אמורים היו המנוח ויניב ליטול על עצמם את ניהול מלוא הפעילות בפרויקטים המפורטים בהסכמים, ואכן במסגרת חקירתו של יניב הוצגו המוצגים ת' 12- ת' 19 שהם מסמכי העברת הפעילות לגורמים השונים ( כן ראה את ת' 21 - קובץ קבלות, כן ראה הסכם הלוואה ת' 22 – הלוואה שנטלה לצורך הפעילות השוטפת של חברת יניב גזיאל ושות', כאשר הסכם זה נחתם על ידי יניב גזיאל ומשה בן אור ז"ל ( עמ' 300 לחקירתו של יניב ש' 12-13). כך ניהול הפרויקטים מהפן הכספי על ידי המנוח, הוכח באופן ברור בעדותו של יניב –

"ש. מציג לך תנועות בחשבון – האם תוכל להעריך מה היתה הפעילות בבנק של חברת גזיאל?
ת. היה הרבה מאוד כספים, חלק מהלוואות שלקחנו מצביקה דינר מהשוק האפור וחלק מאותם חברות שהעבירו לנו ונתנו כנגד חשבונית נגדית.
ש. זו פעילות כספית שלך ושל משה?
ת. ברור" (עמוד 301 ש' 11-15 לפר' וכן ראו ת' 26 בו מפרוטות תנועות בחשבון שנוהל ע"י יניב והמנוח )

מסמכים אלו וכן העולה מעדותו של יניב יש בהם ללמד המנוח ביצע הלכה למעשה את מה שהוטל עליו, פעל במסגרת חברת יניב גזיאל ושות', השקיע כספים, קיבל הלוואות לצורך השקעות בפרויקטים ופעל ככל הנדרש בהסכם הראשון .

53. ואולם – אף יותר מזה - גם לו יצויר שהיה זה דווקא רוברט אשר בסופו של יום הוא זה שהשלים את הפרויקטים או את חלקם, הרי שאף בכך אין כדי למנוע את האכיפה המתבקשת של העברת המניות לידי התובעים, שכן יש לזכור שהתובענה לאכיפת ההסכם הוגשה אך ורק לאחר שהנתבעים הפרו אותו ולמעשה הדירו את המנוח מהפרויקטים ולא עדכנו אותו בכל דבר הקשור אליהם. אין זה ראוי כי בשל הפרה זו עוד יזכו הנתבעים לרווח כפול, ייהנו מההשקעות הרבות שהשקיע המנוח בפרויקטים, מחד, ויקבלו לידיהם את ריווחי הפרויקטים, מאידך. התרופה שהתבקשה ע"י המנוח בתביעה שבנדון הייתה כי, למצער, תיאכף התחייבות הנתבעים להעביר מניות החברות כנגד זכויותיו בפרויקטים ויש להיעתר לבקשה זו בהתחשב במכלול האינטרסים של הצדדים כמפורט בעניין עא 5131/10 הנ"ל .

וכעת נעבור לסוגיה האחרונה לה אנו נדרשים -
מהו שיעור המניות אותו יש להעביר לתובעים

54. כפי שציינתי לעיל ההסכם הראשון נמצא חסר לעניין זה ונדרש לפרשנות, כל שצוין בהסכם הוא כי יינתנו " מניות כנגד זכויות" ובלשונו של סע' ג' להסכם הראשון–

"מובהר בזאת כי לאחר חתימת הסכם זה מתחייבים הצדדים להעביר מניות בגין הזכויות המפורטות לעיל לרוכשים"

לא צוין בהסכם מהו שיעור המניות שיועבר, אלו מניות וכיצד יש יוערך שיעור ה"מניות בגין הזכויות".

התובעים טענו כי שיעור המניות אשר הוסכם שיועבר למנוח וליניב הוא באופן יחסי של שווי הפרויקטים המפורטים בהסכם הראשון ביחסי לכלל הפרויקטים של החברה. לטענתם זו של התובעים מצאנו אישוש למעשה גם בנוהל בו נהגו הנתבעים במקרים אחרים. כך, וכפי שציינו לעיל, בתביעה אשר הוגשה ע"י מי הנתבעים בהליך אחר הם טענו לגבי הסכם אחר עליו חתמו כי חלוקת המניות אליה הסכימו היא ביחס ישיר לפרויקטים אשר הוסכם להעבירם באותו הסכם ( ראו סע' 27 (4) לכתב התביעה בת"א 14476-01-16 בו נטען – " החזקה של 40% מהון מניותיה של החברה הבטיחה לתובע ( רוברט – צ.ו) 40% בפרויקט זה").

כמו כן הודה רוברט כי בגין הפרויקטים שלא הועברו למנוח וליניב ע"פ ההסכם הראשון הוא קיבל לידיו מניות עמ' 218 ש' 2-8 לפר'), הדבר מלמד, אפוא, שהייתה הסכמה ברורה בין הצדדים כי כל אחד יקבל מניות מהחברות הרלבנטיות לפי יחס הפרויקטים שהועברו אליו.

55. כאמור, להבנתי, כוונת הצדדים הייתה אך ורק להעברת מניות, באופן יחסי לפרויקטים המועברים בהסכם הראשון, ככל שהן שייכות למי מבני משפחת גזיאל ( הנתבעים 2-5) בחברות הנתבעות, שכן ראשית הסכמת הצדדים מתייחסת בין השאר לנשיאה בחובות כספיים של משפחת גזיאל להבדיל מבעלי מניות אחרים בחברות, והעובדה שבעלי מניות אחרים בחברות ( דוגמת בן סימון המחזיק בנתבעת 8 – 50%) כלל לא נתבעו וההסכם לא נחתם עימם, בכך יש להסביר גם התחייבותו של יניב שלא לשמש כמנהל בחברות אלו למרות העברת חלק ממניותיהם לידיו ע"פ ההסכם הראשון ( סע' ו' להסכם הראשון). לפיכך יש להורות על העברת המניות באופן שיובהר להלן.

56. בעדותו הודה רוברט כי פרויקט ריינס, שאינו נכלל בין הפרויקטים שהועברו ע"פ ההסכם למנוח וליניב, מהווה 30% מנכסי הנתבעת 6 כך שיתרת הפרויקטים אשר הועברו ע"פ ההסכם הראשון מגיע ל 70% מנכסי הנתבעת 6 ( עמ' 215 ש' 13-22 לפר') ואם כן, כיוון שמניות הנתבעת 6 רשומות כולן ע"ש רוברט ושושנה, הנתבעים 2-3, מגיע למנוח לכאורה 35% מהון מניותיה ( מחצית מסך המניות הרלבנטי שכן הוא אמור היה לחלוק בהון המניות בחלקים שווים עם יניב). בצד זה בכתב התביעה המתוקן שהוגש ע"י התובעים, כמו גם בסיכומיהם, הם תבעו אך ורק 25% מהון המניות של החברה ( סע' 66.6 לכתב התביעה המתוקן וכן סע' 32 לסיכומי התובעים) וזאת מתוך הערכה זהירה כי הפרויקטים הנזכרים בהסכם הראשון מהווים אך ורק 50% מהון המניות של החברה. בית המשפט אינו פוסק לצדדים סעד מעבר למבוקש על ידם, לפיכך הריני מורה כי בכל הקשור למניות הנתבעת 6 יש להעביר 25% מהון המניות הרשומות בה ע"ש התובעים בחלקים שווים.

בכל הקשור לנתבעת 7 הרי שכאמור התביעה כנגדה נדחתה בפסק דינו מיום 29.6.16 בשל הסדר נושים שאושר בעניינה והתובעים אינם תובעים כל סעד בעניינה כעולה מההבהרה לסיכומיהם מיום 24.3.19 .

לבסוף בכל הקשור לנתבעת 8, נטען ע"י התובעים כי פרויקט " בן צבי" הנזכר בהסכם הראשון הוא הפרויקט היחיד של החברה. מאידך הנתבעים טענו כי קיים פרויקט משמעותי נוסף - " פרויקט בלינסון", אלא שעיון בהסכם השני מגלה כי פרויקט בלינסון הוא בין הפרויקטים שהועברו אף הם לידי הרוכשים ואשר למנוח מחצית הזכויות בהם, לפיכך ומתוך כך שלרוברט רק 25% מהזכויות בנתבעת 8 הרי שמגיע לתובעים מחצית ממניות אלו ( כאשר המחצית האחרת שייכת ליניב) ובסה"כ מגיע לתובעים 12.5% ממניות הנתבעת 8 המוחזקות ע"י רוברט. למעשה בכך הודתה אף עו"ד בן אור בתשובותיה לחקירת ב"כ הנתבעים -

"ש. את מסכימה איתי שלנתבעים 2 עד 8 ( צ"ל – 3-5 – ה.ש צ.ו) לאף אחד אין מניות באבנר גזיאל ?
ת. נכון.
ש. אם זה ככה, אם היחידי מכל המעבירים, המעביר – בעל המניה, והנעברים הם שניים משה ויניב, נכון?
ת. כן.
ש. זאת אומרת שרק רוברט גזיאל צריך להעביר ליניב 12 וחצי ולמשה 12 וחצי
ת. כן." (עמ' 141 ש' 8-14 לפר')

סוף דבר

57. הריני מורה על העברת מניות הנתבעות 6 ו – 8 ע"ש התובעים בחלקים שווים באופן הבא –

א. 25% ממניות חברת גזיאל רוברט ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ ח.פ 513240150 הרשומות ע"י מר רוברט גזיאל יועברו על שם התובעים בחלקים שווים.

ב. 12.5% ממניות חברת גזיאל את אבנר (2007) בע"מ ח.פ 513970749 הרשומות ע"ש מר רוברט גזיאל יועברו על שם התובעים בחלקים שווים.

58. הנתבעים 1-5 ישאו בהוצאות התובעים ביחד ולחוד בשיעור של 50,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, כ"ד אדר ב' תשע"ט, 31 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.