הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 8522-10-08

בפני
כבוד ה שופטת איריס רבינוביץ ברון

תובעת
וצד ד'
מגדלי מירב (1990) בע"מ

נגד

נתבעות
ומודיעות לצדדי ג'

צד ג'
ומודיעה לצד ד'
1.לנדקו ישראל ייזום וניהול בע"מ
2.רשות מקרקעי ישראל
3.עירית לוד

נגד

מי לוד בע"מ

פסק דין

מבוא
בפני תביעה כספית אשר בהתאם לכתב התביעה המתוקן עומדת על סך 7,425,000 ₪. יצויין כי כתב התביעה כולל גם עתירה למתן צוי עשה לעניין חיבור המגרש נשוא התביעה לתשתיות שונות. יאמר כבר עתה, כי צוי העשה אינם נדרשים עוד שעה שאין חולק כי המגרש מחובר מזה שנים לתשתיות.
התביעה הוגשה על ידי חברת מגדלי מירב (1990) בע"מ (להלן: "התובעת" או " מגדלי מירב") כנגד חברת לנדקו ישראל ייזום וניהול בע"מ (להלן: "לנדקו", לשעבר לור"ם), רשות מקרקעי ישראל (להלן: " רמ"י") ועירית לוד (להלן: "העיריה").
במסגרת כתב התביעה המתוקן נתבעו פיצויים בגין נזקים אשר לפי הנטען, נגרמו בשל המצאות צינורות במגרש שהביאו לעיכובים בבנייה, עד שהתאפשר פינויים מהמגרש. ביום 7.4.11 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן. בכתב התביעה המתוקן הוגדל סכום התביעה לסך של 7,425,000 ₪ כאשר נתבע במסגרתה פיצוי אף בגין עיכובים שנגרמו , לפי הנטען , בשל אי חיבור המגרש לתשתיות העירוניות וכן השבת עלויות עבודות תשתית שבוצעו, לפי הנטען, ע"י התובעת במקום הנתבעים.
הנתבעות הגישו כתבי הגנה.
לנדקו הגישה הודעה לצד ג' כנגד העיריה.
העיריה הגישה הודעה לצד ג' כנגד לנדקו, רמ"י וכנגד מי לוד בע"מ (להלן: "מי לוד"). במסגרת סיכומיה, זנחה העיריה את ההודעה לצד ג' כנגד רמ"י.
רמ"י הגישה הודעה לצד ג' כנגד לנדקו.
צדדי ג' התגוננו מפני ההודעות לצד ג'.
מי לוד שלחה הודעה לצד ד' כנגד התובעת.
ביום 12.6.11 ניתן פסק דין בהודעה לצד שלישי של רמ"י נגד לנדקו, המחייב את לנדקו בשיפוי מלא של רמ"י, וזאת בהתאם להסכמה אליה הגיעו רמ"י ולנדקו.
רקע עובדתי
בחודש יוני 2005 פרסמה רמ"י מכרז שעניינו הזמנה לקבלת הצעות לחכירת מגרש למסחר בשכונת גני יער בלוד, הידוע כחלקות 3 ו-4 בגוש 5164 (להלן: "המכרז" ו"המגרש" בהתאמה ). התובעת וחברת טרנסכלל סחר בע"מ (להלן: "טרנסכלל") זכו במכרז, ולפיכך ביום 9.9.05 התקשרו עם רמ"י בחוזה פיתוח ביחס למגרש (להלן: " הסכם הפיתוח" מצורף לתצהירי התובעת ומסומן ת/5).
בין רמ"י (מינהל מקרקעי ישראל) לבין לור"ם (החברה הממשלתית לפיתוח אזור לוד רמלה בע"מ, כיום לנדקו ולכן לור"ם תכונה בפסק הדין "לנדקו") נערך הסכם לביצוע עבודות תכנון ופיתוח התשתית בשכונת "גני יער" שבה ממוקם המגרש.
גם בהתאם להסכמים מיום 28.2.96 ומיום 9.9.99 בין העיריה לבין לנדקו (ההסכם מ-1996 מצורף ל תצהירי התובעת ומסומן ת/9), לנדקו אחראית על ביצוע עבודות התשתית והפיתוח בשכונת גני יער, לרבות במגרש ורשאית לגבות דמי פיתוח (להלן: "הסכם 1996" ו"הסכם 1999", בהתאמה). העירייה, מצידה, התחייבה שלא לגבות היטלי פיתוח ואגרות הנובעים מפיתוח המגרש. עם זאת, נותרה בידי העיריה סמכות הפיקוח ביחס לעבודות הפיתוח.
בעקבות ההסכם שנחתם בין רמ"י ללנדקו, וכחלק מתנאי המכרז והסכם הפיתוח, נדרשו התובעת וטרנסכלל, לחתום על הסכם תשתיות עם לנדקו. הסכם התשתיות נחתם ביום 23.8.05 (להלן: " הסכם התשתיות" מצורף לתצהירי התובעת ומסומן ת/10). במסגרת הסכם התשתיות התחייבו התובעת וטרנסכלל ל שלם ללנדקו דמי פיתוח בסך של כ-3 מיליון ₪, בתמורה לביצוע עבודות הפיתוח על ידה.
ביום 21.7.05 חתמו התובעת וטרנסכלל על הסכם שיתוף וניהול (מצורף לתצהירי התובעת ומסומן ת/8), לפיו זכויות הבניה במגרש חולקו ביניהן, כך שזכויות הבניה בגין קומת הכניסה והקומה שמעליה יהיו בחכירתה הבלעדית של התובעת.
התובעת טוענת שלאחר שקיבלה ביום 20.9.05 את החזקה במגרש, התברר לה כי במגרש טמונים צינורות שחצו אותו ונחזו כתשתיות עירוניות של ביוב ותיעול.
התובעת פנתה לנתבעות בקשר לצינורות.
ביום 27.11.05 התקיימה ישיבה בלשכתו של מנכ"ל עיריית לוד, בנוכחות נציגי התובעת ולנדקו. במהלך הישיבה הוצע על ידי מהנדס הביוב והניקוז בעיריית לוד כי התשתיות יועתקו לשטח חלופי הגובל במגרש, אשר מצוי בחזקתה של עיריית לוד.
בין התובעת ללנדקו היתה מחלוקת מי יבצע או ישא בהוצאות ההעתקה.
ביום 19.10.06 הגישו התובעת וטרנסכלל המרצת פתיחה ובקשות למתן צווים זמניים, לפיהם על הנתבעים חלה החובה להעתיק את התשתיות העירוניות.
כחודש לאחר מכן, במסגרת משא ומתן בין הצדדים, נערכה בדיק ה ב שטח והסתבר כי הצינורות במגרש כלל אינם מחוברים לקווים העירוניים . בעקבות זאת ניתן לתובעת ביום 28.11.06 אישור בכתב להסירם מהמגרש באופן שיאפשר את תחילת העבודות.
ביום 14.3.07 הוגשה הודעה בהסכמת הצדדים למחיקת המרצת הפתיחה.
התובעת פינתה את הצינורות מהמגרש.
התובעת טוענת כי נגרם לה נזק כתוצאה מהשתלשלות הדברים המפורטת לעיל ( עיכוב של חודשים ארוכים בביצוע העבודות) וכי נגרמו לה כתוצאה מהעיכובים נזקים כספיים.
בכלל זאת, נטען כי בשל העיכוב בוצעו עבודות הדיפון בתקופת הגשמים, דבר שגרם להתארכות העבודות ולעיכובים ונזקים כספיים נוספים.
התובעת טוענת כי שלוש הנתבעות אחראיות לנזקים שנגרמו לה .
תקופת עיכוב נטענת זו תכונה " תקופת העיכוב הראשונה".
מעבר לכך, טוענת התובעת כי נגרמה לה בהמשך, תקופת עיכוב נוספת. התובעת טוענת לנזקים כתוצאה מכך שלא הוכנו עבור המגרש במועד חיבורים לתשתיות ביוב וניקוז. לטענתה , כתוצאה מכך נגרמו לה עיכובים נוספים שבאו לידי ביטוי בעיכוב המועד שבו היה באפשרותה להגיש בקשה ל"טופס 4" הנדרש לצורך איכלוס המבנה.
אין מחלוקת כי בהתאם להסכם הפיתוח לנדקו היתה אמורה להכין עבור התובעת נקודות חיבור לתשתיות העירוניות.
בין הצדדים ובאי כוחם התנהלה התכתבות ארוכה בעניין זה.
ביום 18.3.08 הגישה התובעת את התביעה שבפני במסגרתה עתרה, כאמור, אף לצו עשה - לחייב את הנתבעות לחבר את המגרש לתשתיות.
בעקבות ישיבה שהתקיימה בעיריה ביום 14.12.09 אושר לתובעת להתקשר עם צד ד', מי לוד, לצורך ביצוע החיבורים לביוב .
מי לוד דרשה מהתובעת לחתום על כתב שיפוי כתנאי לביצוע העבודות.
בסופו של דבר, העבודות לחיבור בוצעו בחלקן על ידי התובעת, והתובעת אף שילמה למי לוד בגין החיבור לביוב.
התובעת מוסיפה וטוענת כי בוצעו על ידה עבודות תשתית ציבוריות שונות שהיו אמורות להיות מבוצעות על ידי הנתבעות ונדרשו לצורך קבלת "טופס 4".
התביעה כוללת אף תביעה להשבת עלות ביצוע עבודות תשתית ציבורית שלטענת התובעת בוצעו על ידה, ואשר לנדקו היתה אמורה לבצע לפי חוזה הפיתוח, אך לא בוצעו על ידי לנדקו.
מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של מר דניאל יצחקי, מנכ"ל התובעת, מר ישראל לזרוביץ ומר יעקב בלינקי וחוות דעת מומחה של המהנדס מר מאיר ברכה מיום 6.12.10 ומיום 10.6.15.
הוגש אף תצהיר של מר יצחקי בקשר להודעה לצד ד' שהוגשה על ידי מי לוד כנגד התובעת.
מטעם לנדקו הוגשו תצהיריהם של מר מקס איטח ששימש בזמנו כמנכ"ל לנדקו, הגב' גלית יונס, מהנדסת חברת לנדקו ושל עו"ד מנחם עירון אשר ביצע עבורה את רישום המקרקעין, נשוא התביעה שכנגד. כמו כן הוגשה חוות דעת מומחה של המהנדס מר נפתלי יבלון.
מטעם רמ"י הוגש תצהירה של הגב' לבנת אולניצקי, ראש תחום בקרה תקציבית באגף הנדסה ופיתוח.
מטעם העיריה זומן לעדות מר לאוניד גינזבורג, ששימש בזמנו כמהנדס העיר, לאחר שלא הסכים למסור תצהיר מטעמה .
מטעם מי לוד הוגשו תצהיריהם של מר משה אשכנזי, ששימש בשעתו כמנכ"ל מי לוד, מר מיכאל גלפרין, מהנדס לשעבר של מי לוד, ומר יותם אלפיה, מנהל תפעול במי לוד.
במהלך דיוני ההוכחות ביקשה לנדקו, ואופשר לה, להגיש חוות דעת מומחה לעניין היתכנות חיבור המגרש לתשתיות העירונית תוך שימוש בצינורות הניקוז והביוב הקיימים. הוגשה לענין זה על ידה חוות דעת מומחה של המהנדס מר יונתן קופלביץ.
בעקבות זאת, הותר אף לתובעת להגיש חוות דעת נגדית באותו ענין ואכן הוגשה מטעמה חוות דעת מומחה של מר בלינקי.
בדיוני ההוכחות נחקרו המצהירים והמומחים.

תמצית טענות הצדדים לגבי נושא הצינורות שהיו במגרש ותקופת העיכוב הראשונה
טענות התובעת
על עיריית לוד מוטלת החובה לבצע עבודות תשתית, ביוב וניקוז בתחומה וכן לפקח עליהן. כך גם ביחס לעבודות פיתוח.
לנדקו הוסמכה על ידי העיריה ועל ידי רמ"י לבצע את עבודות התכנון והפיתוח בשכונת גני יער, בה מצוי המגרש.
בהתאם להסכם 1996, הסמיכה עיריית לוד את לנדקו לבצע את עבודות הפיתוח בשכונת גני יער, לרבות במגרש. במבוא להסכם 1996 הובהר כי ההסכם נובע מהסמכת לנדקו כחברה המפתחת מטעם רמ"י. בהתאם להסכם 1999, הוסכם כי לנדקו תבצע גם את עבודות הפיתוח הכרוכות בתב"ע לד/801. בהתאם להסכמים, היה על לנדקו לסיים את ביצוע העבודות בתוך 50 חודשים מיום החתימה עליהם, קרי עד ליום 28.4.00 וליום 9.9.02, בהתאמה. בתמורה לביצוע העבודות, ויתרה עיריית לוד על גביית היטלי פיתוח ואגרות, והיזמים הופנו ללנדקו לתשלום דמי פיתוח.
במסגרת המכרז לשיווק המגרש, קבעה רמ"י כי תנאי מוקדם לחתימה על חוזה הפיתוח יהיה חתימה על הסכם תשתיות עם לנדקו ותשלום דמי פיתוח בסך 3,000,000 ₪. לאור תניה זו חתמה התובעת על הסכם התשתיות עם לנדקו, לפיו התחייבה לנדקו לבצע את כל עבודות הפיתוח הדרושות עבור המגרש בתמורה לתשלום דמי הפיתוח. לנדקו התחייבה מפורשות לבצע את העבודות בסמוך לסיום הבנייה על ידי התובעת, כך שהתובעת לא תעוכב בקבלת טופס 4. יחד עם זאת, הסכם התשתיות לא פטר את רמ"י ועיריית לוד מחובותיהן כלפי התובעת.
הצינורות שהונחו תחת המגרש היוו חסם לבנייה, שכן עד לדצמבר 2006 הניחו הצדדים כי המדובר בצינורות פעילים. הנתבעות לא עדכנו את התובעת אודות הצינורות. במכרז, בהסכם הפיתוח ובהסכם התשתיות לא צוין כי קיימים חסמים לבנ ייה, אלא הוצג כי ניתן להתחיל בבנייה באופן מיידי.
לטענת התובעת, הנתבעות אחראיות כלפיה בשל אי דיווח או העדר ידיעה מצידן בדבר הצינורות שעברו במגרש והתמהמהותן ב טיפול בהם במשך שנה ושלושה חודשים.
לטענת התובעת היא לא היתה רשאית לטפל בצנרת ללא אישור הרשויות שכן הצדדים סברו כי המדובר בצנרת עירונית. מספטמבר 2005 פנתה אל הנתבעות אך הבעיה לא נפתרה. באוקטובר 2006 נאלצה התובעת להגיש תביעה כנגדן. רק לאחר מכן, בדצמבר 2006, נערכה על ידי לנדקו הבדיקה שבמהלכה התגלה שהצינורות לא פעילים.
עוד טוענת התובעת כי בביוב הצפוני היתה שוחה מס' 3 שהזרימה מי ביוב למגרש וכי העיריה סתמה אותה רק בחודש מאי 2007.
רמ"י והעיריה אחראיות כלפיה הן באחריות ישירה (טענות שיפורטו בהמשך) והן מכח אחריות שילוחית שלהן למעשיה ומחדליה של לנדקו.
התובעת טוענת כי נגרם לה עיכוב של חודש בקבלת היתר הבניה ועיכוב של שמונה חודשים בביצוע עבודות הדיפון והחפירה בשל המצאות הצינורות במגרש ומחדלי הנתבעות , כפי שיפורט בהמשך.

טענות לנדקו
לנדקו טוענת כי הנזקים הנטענים על ידי התובעת בגין ה ימצאות הצינורות במגרש לא הוכחו וכי מדובר בטענות חסרות בסיס. לנדקו פירטה בסיכומיה בהרחבה בנושא זה וההתייחסות לכך תבוא להלן, במסגרת הדיון בסוגית הנזק.
לנדקו מכחישה את אחריותה לנזקים.
עוד טוענת לנדקו כי יצחקי ידע על קיומם של הצינורות במגרש מבעוד מועד.
לנדקו נסמכת על הויתור של התובעת במסמכי המכרז מלהעלות טענות שונות ועל הצהרותיה שם, וטוענת כי יש בכך כדי למנוע ממנה לטעון כנגד המצאות הצינורות במגרש.
לחלופי חלופין מציינת לנדקו כי יש ליחס לתובעת אשם תורם שלשיטתה יש להעמידו על שיעור של 50%.
התובעת לא הקטינה את הנזק. בכלל זאת, טוענת לנדקו כי גם בשעה שהצדדים סברו כי הצינורות פעילים, התובעת יכלה לעשות מעקף ולפנות הצינורות בעלות של 120,000 ₪, אך לא עשתה כן.
להלן יפורטו טענות רמ"י והעיריה כאשר, ככלל, לא מצאתי לחזור על טענות שכבר פורטו במסגרת טיעוני לנדקו.

טענות רמ"י
רמ"י טוענת כי התובעת מנועה מלתבוע אותה שכן ויתרה על זכותה לתבוע את רמ"י בעניינים הקשורים להליך זה. זאת, הן במסגרת הצהרותיה במכרז וכאשר חתמ ה על חוזה הפיתוח והצהירה כי בדקה את המגרש ובכלל זאת התוכניות ומצאה אותו מתאים לצרכיה, ו הן כאשר חתמה על חוזה התקשרות עם לנדקו בו הובהר כי לא תוטל אחריות על רמ"י בקשר למגרש ופיתוחו.
רמ" טוענת כי על התובעת אחריות בשיעור של 100% בשל אשם תורם ואי הקטנת הנזק שכן לא פעלה בהתאם להצהרותיה, לא בדקה את התוכניות, ואף לא בדקה את הצינורות לאחר שהתגלו ולא פעלה לפנות אותם בעצמה.
אין בסיס לטענה ל"אי התאמה". הצינורות לא מנעו את פיתוח המגרש. התובעת אף לא טענה כלפי רמ"י לקיומה של אי התאמה.
רמ"י מחויבת על פי ההסכם רק להחכרת המגרש. בהתאם להסכמים לנדקו אחראית במקום העיריה, לביצוע עבודות הפיתוח והעיריה אחראית לפקח עליה . התובעת הצהירה כי היא מודעת לכך. לפיכך, אין בסיס לטענות התובעת לאחריות ישירה או לאחריות שילוחית של רמ"י.
לא התקיימו יחסי שליחות בין רמ"י לבין לנדקו לעניין ביצוע עבודות הפיתוח ולא היתה כל "המחאת חובות" על ידי רמ"י ללנדקו.
אין בסיס לטענה כי רמ"י היתה צריכה להורות ללנדקו לפנות את הצינורות כשהתגלו. אין בסיס בחוזה להצבת דרישה כזו.
רמ"י מכחישה את הנזקים הנטענים.
טענות העיריה
העיריה טוענת להשתק ומניעות מצד התובעת. זאת, מהטעם שבהתאם להצהרתה במכרז היא בדקה את מסמכי התוכניות. ככל שהיתה עושה כן, היה נודע לה מנספח הביוב בדבר קיום הצינורות במגרש עוד בטרם ההתקשרות בהסכם , והנזק היה נמנע.
עוד נטען , כי בשל כך שלא בדקה את התוכניות מראש, יש ליחס לתובעת אף אשם תורם בשיעור של 100%. זאת, אף מאחר ולא טרחה לבדוק לאחר גילוי הצינורות האם הם מחוברים לתשתית העירונית. בהמשך, כאשר הוצע לבצע מעקף בעלות של 120,000 ₪ סירבה התובעת לממן זאת.
בנוסף, טוענת העיריה כי האחריות מוטלת על לנדקו ועל רמ"י באופן המנתק כל קשר סיבתי בין הנזק לבין ההתרשלות המיוחסת לעיריה, מבלי לגרוע מהכחשתה.
העיריה טוענת כי לנדקו היתה הגורם האחראי לפיתוח השכונה. העיריה כלל לא ידעה בדבר קיום הצינורות במגרש, תשתיות השכונה טרם נמסרו לה על ידי לנדקו ולכן לא היתה לה ידיעה לגבי התשתיות העירוניות בשכונה.
העיריה הפנתה את התובעת ללנדקו לקבלת מידע ובכך מילאה את חובתה.
העיריה טוענת כי אין כל ממש בטענות לעניין השוחה הצפונית וזרימה ממנה למגרש.
העיריה טוענת כנגד הנזקים הנטענים. בפרט, כנגד אורך תקופת העיכובים הנטענת .

דיון והכרעה בסוגית הצינורות ותקופת העיכוב הראשונה
אין חולק כי הצינורות הוטמנו במגרש לפני שנים על ידי לנדקו. המדובר בצינורות המתאימים בגודלם לשמש כצינורות ביוב וניקוז לתשתית עירונית. בסופו של דבר, הצינורות לא חוברו לתשתית העירונית. במכתב שנשלח על ידי לנדקו לרמ"י בשנת 1996 התחייבה לנדקו לפנות את הצינורות (נספח 2 לתצהיר אולניצקי) . אולם, הצינורות לא פונו על ידה.
רמ"י פנתה ללנדקו לפני שיצאה במכרז לשווק את המגרש ושאלה האם המגרש פנוי ונענ תה בחיוב (ר' נספח 3 לתצהיר אולניצקי ).
במכתבה של לנדקו (לרו"ם) לרמ"י מיום 31.1.2002 בעניין המרכז המסחרי נכתב כך:
"לגופו של עניין, אכן החברה ביצעה את המוטל עליה עפ"י הסכם ההרשאה ודאגה לכך כי המגרש המסחרי נשוא המכרז הצפוי להתפרסם הינו נקי ופנוי מכל מטרד ובנייה כלשהיא ועל כן אין מניעה מפירסום המכרז מיידית ". (ההדגשה הוספה – א.ר.ב.).
לצד זאת, במסגרת נספח ב' למכרז, בהצהרות שניתנו על ידי התובעת צוין כך (נספח 1 לתצהיר אולניצקי) :
"6. אני מצהיר בזה כי הצעתי זו מוצעת לאחר שבקרתי במקום, ראיתי ובדקתי את המגרש ואת התוכנית החלה עליו ועל המגרשים הגובלים בו ומוותר בזה על ברירת מום או כל ברירה אחרת וכי קראתי את נוסח "חוזה הפיתוח" ו"חוזה החכירה" והבנתי את תוכנם. אני מצהיר שראיתי ובדקתי את התוכניות החלות על המגרש על כל מסמכיהן, וכן כל התוכניות שבסביבתו הקרובה, ואין לי ולא תהיה לי כל תביעות כלפי המינהל בענין זה ."
אין חולק כי הצינור מופיע בנספח הביוב של תב"ע לד/801 (נספח 5 לתצהיר יונס). לפיכך, עיון בנספח הביוב היה אמור להדליק "נורה אדומה" בדבר הצורך לבדוק את שאלת קיומם של הצינורות בתחום המגרש. נספח הביוב של התוכנית לא צורף למסמכי המכרז. נספח הביוב נמצא אצל לנדקו.
יצחקי מודה כי לא עיין בעצמו ולא ביקש ממי מטעם התובעת לעיין בנספח הביוב עובר לחתימה על ההסכם (ר' עמ' 132 לפרוט' הדיון).
יצחקי הצהיר בתצהירו (סעיף 24(א)) כי רק לאחר החתימה על הסכם הפיתוח והסכם התשתיות לנדקו מסרה לו את התוכניות. בחקירתו הנגדית העיד כי אינו זוכר מתי נמסרו לו התוכניות (ר' עמ' 101 לפרוט' הדיון).
לטענת התובעת, בחודש ספטמבר 2005 התגלה לה דבר קיומם של הצינורות במגרש. לנדקו טוענת כי יצחקי ידע על הצינורות עוד קודם לכן.
לנדקו טוענת כי התובעת ידעה על קיומם של הצינורות עוד לפני ההתקשרות בהסכם הפיתוח. לנדקו מציינת כי הצינורות הונחו בשנת 1998. באותו מועד ועד שנת 2004, שימש עו"ד יעקב אטרקצ'י כמנכ"ל לנדקו. עו"ד אטרקצ'י ייצג את הקונות ובכללן התובעת ברכישת המגרש. מכאן מסיקה לנדקו כי עו"ד אטרקצ'י יידע את התובעת בדבר המצאות הצינורות.
לנדקו מציינת בסיכומיה כי ריבוי גרסאות שנמסרו על ידי יצחקי לגבי המועד והאופן שבו נודע לו על המצאות הצינורות במגרש מוביל למסקנה שהתובעת ידעה על הצינורות עוד לפני הרכישה. לנדקו מבקשת ללמוד זאת אף מכך שטרנסכלל לא העלתה כל טענה בעניין המצאות הצינורות במגרש. לנדקו אף מפנה לעדות של יצחקי בבוררות. בבוררות טרנסכלל העיד בשנת 2009 כי המהנדסת יונס אמרה לו ביום בו שולמו דמי הפיתוח ללנדקו כי יש קווי תיעול במגרש ויתכן ויש אף קוי ביוב. לנדקו אף מפנה לעדות ברכה בהליך שבפני.
לנדקו מציינת כי גרסת התובעת כי הצינורות התגלו תוך כדי החפירה שבוצעו במגרש זו איננה סבירה, כי יש צורך בחפירה עמוקה על מנת לגלות את הצינורות ולא היתה סיבה לתובעת לבצע חפירה כזו מיד לאחר קבלת החזקה ובטרם כלל הגישה בקשה להיתר בנייה. לנדקו טוענת כי יש בכך ללמד כי התובעת ידעה בדבר קיומם של הצינורות במגרש עוד קודם לביצוע העיסקה.
בכל הנוגע לטענת לנדקו בדבר קבלת מידע על ידי התובעת מעו"ד אטרקצ'י לגבי הצינורות, אני סבורה כי מדובר בטענה שמבוססת על השערות ואשר לא הונח לה כל בסיס ראייתי.
התובעת שילמה דמי היוון ביום 27.8.05, קיבלה את החזקה במגרש ביום 20.9.05 וביום 26.9.05 הודיע יצחקי ללנדקו על מציאת הצינורות במגרש כאשר במכתבו צוין כי "תוך כדי התארגנות לסילוק ערמות עפר גילינו לתדהמתנו...".
לנדקו מציינת בסיכומיה כי ברכה העיד שיצחקי מסר לו כי נודע לו על הצינורות מעיון בתוכניות (לנדקו מפנה לעדותו בעמ' 255 לפרוט' הדיון). אך, מעיון בעדותו של ברכה עולה כי מדובר בעדות שמועה כאשר קריאת מכלול הדברים מלמדת כי העדות בעניין זה בכל מקרה אינה ברורה דיה לצורך קביעת ממצאים בעניין.
יצחקי העיד כי גילה את הצינורות בשטח בזמן שהחלו בחפירות לפינוי המגרש, וזאת לאחר חתימת ההסכם (ר' עמ' 100 לפרוט' הדיון). מעיון בחקירתו בבוררות, אליה הפנתה לנדקו, עולה כי העיד כי לאחר ששילם, הזכירה יונס את המצאות הצינורות. אולם , גם בעדותו שם העיד כי תמונת המצב לגבי הימצאות הצינורות התגלתה עם תחילת ביצוע החפירות. לסיכום, בהתאם לעדותו מדובר במצב דברים בו דבר קיום הצינורות התגלה לתובעת רק לאחר תשלום הסכומים על ידה וקבלת החזקה והצינורות עצמם התגלו לאחר שהתובעת החלה בחפירות , בסמוך לאחר קבלת החזקה.
בעקבות זאת, התובעת פנתה ללנדקו ולאחר שזו סירבה לפנות את הצינורות מהמגרש, פנתה התובעת אף לעיריה ולרמ"י.
נראה כי הטענה של לנדקו לפיה היה ידוע לתובעת בדבר הימצאות הצינורות במגרש עוד טרם קבלת החזקה במגרש אף איננה מתיישבת עם האמור בתצהיר יונס שהוגש מטעמה. בתצהיר יונס, צוין כי בעקבות פגישת המסירה שנערכה בספטמבר 2005 ביקש יצחקי את תוכנית ה-as made מ- 9.98 וכי היא מסרה לו את התוכנית. בתוכנית ה - as made מ – 9.98 מופיעים הצינורות ולטענת יונס בעקבות זאת פנתה התובעת במכתב מיום 26.9.05 בו פירטה לגבי גילוי קיום הצינורות ודרשה את פינויים על ידי לנדקו. עדות זו דווקא מתיישבת עם גרסת התובעת לפיה הגילוי של המצאות הצינורות במגרש ע"י התובעת היה בספטמבר 2005.
סיכומו של דבר, אני מוצאת כי הגרסה של התובעת לפיה קיומם של הצינורות התגלה לה רק לאחר שנמסר לה המגרש, לא נסתרה.
ביום 27.11.05 התקיימה פגישה בעיריה בנסיון להביא לכלל פתרון. באותו דיון, שבו השתתפו נציגי התובעת, לנדקו והעיריה, הצדדים יצאו מנקודת הנחה כי המדובר בקווים פעילים שמשמשים את התשתית העירונית ולכן לא ניתן לפנותם מבלי למצוא פתרון חלופי למיקום הצינורות.
במסגרת המגעים שהתנהלו בין הצדדים הציעה העיריה להעביר את הצינורות למגרש סמוך שבבעלותה (ר' פרוטוקול ישיבה בעירייה מיום 27.11.05 נספח ט' לכתב התביעה). העיריה דרשה מלנדקו לפנות את הצינורות מהמגרש.
לנדקו הציעה פתרון לקו מעקף בעלות של 120,000 ₪ אולם סירבה לשאת בעלויות העתקת הצינורות . בשל מחלוקת בין התובעת ללנדקו מי ישא בעלויות - הפתרון לא בוצע (ר' מוצג נ/8).
לאחר שלא נמצא פתרון, הגישה התובעת , כאמור, ביום 19.10.06 תובענה (קודמת) לבית המשפט כנגד הנתבעות, על מנת לפתור את ה בעיה.
ביום 10.12.06 נערכה, ביוזמת יונס, בדיקה בשטח וצילום הצינורות על ידי המהנדס כרמי. זאת, על מנת לבחון האם הצינורות פעילים. בבדיקה התברר כי הצינורות כלל אינם מחוברים לתשתית העירונית .
לפיכך, בסופו של דבר, משהתברר כי הצינורות אינם פעילים, כל שנדרש הוא לפנות אותם פיזית מהמגרש, בלי צורך בביצוע מעקף , וזאת בעלות זניחה יחסית. פינוי הצינורות בוצע על ידי התובעת.

אחריות לנדקו
הצינורות הופיעו, כאמור, בנספח הביוב של תוכנית הביוב של תב"ע לד/801.
עם זאת, במכתבה של לנדקו (לור"ם) לרמ"י מיום 31.1.2002 בעניין המרכז המסחרי נכתב כאמור כי לנדקו ביצעה את המוטל עליה והמגרש המסחרי נקי ופנוי מכל מטרד ובנייה ואין מניעה לפרסום המכרז.
הסכם הפיתוח שנחתם בין התובעת לרמ"י איפשר בניית קומת מרתף. לפיכך, מצב דברים בו צינורות טמונים במגרש, אינו עולה בקנה אחד עם אמירה לפיה המגרש נקי ופנוי מכל מטרד ובנייה.
אין חולק כי לנדקו, ובפרט המהנדסת יונס, ידעו גם ידעו בדבר קיום הצינורות, עוד קודם ל כן אך נמנעו מלהביא את דבר קיומם לידיעת יצחקי והתובעת, כפי שיפורט להלן.
התובעת פנתה ללנדקו בדרישה בכתב לפנות את הצינורות.
לנקדו סירבה לפנות את הצינורות.
התובעת פנתה בעניין אף לרמ"י ולעיריה.
לנדקו היא שהניחה את הצינורות מלכתחילה. לנדקו אישרה, כאמור לעיל, לרמ"י, לפני הוצאת המכרז, כי אין חסמים לבנייה וניתן לשווק את המגרש.
יונס, המהנדסת של לנדקו, נפגשה עם יצחקי בשטח ו העידה כי נמנעה מלעדכן אותו לגבי הצינורות, הגם שהיתה מודעת לקיומם במגרש. לא ניתן על ידי יונס הסבר של ממש להתנהלות זו (ר ' עמ' 338 לפרוט' הדיון) . יונס ציינה בתצהירה כי על היזם היתה מוטלת החובה לבדוק את התוכניות, בהתאם להסכם על רמ"י. אולם, אין בכך כדי לפטור את לנדקו מליידע אותו על כך.
אף לאחר מכן, והגם שהיתה אחראית על עבודות הפיתוח בשכונה, כשעלתה אפשרות לבצע מעקף, דרשה לנדקו כי התובעת תשא בעלות הכרוכה בכך בסך 120,000 ₪.
לא למותר לציין כי בהתאם לתנאי המכרז חתמה התובעת על הסכם עם לנדקו לפיו שילמה לה 3,000,000 ₪ עבור ביצוע עבודות הפיתוח למגרש.
לנוכח כל האמור, אני מוצאת כי על לנדקו מוטלת אחריות בגין הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מהימצאות הצינורות במגרש.

אחריות רמ"י
רמ"י שיווקה את המקרקעין. התובעת טוענת כי רמ"י אחראית כלפיה הן באחריות ישירה והן כ"שולחת" של לנדקו.
בכל הנוגע לאחריות הישירה, נטען כי רמ"י אחראית כבעלים וכמי שהתקשרה עם התובעת בשל אי גילוי דבר קיומם של הצינורות וכן בשל אי התאמה של הממכר .
לעניין האחריות השילוחית נטען כי ההפנייה של התובעת להתקשר עם לנדקו לצורך ביצוע עבודות הפיתוח איננה פוטרת את רמ"י מאחריות.
כמו כן, היה עליה לפקח על לנדקו.
רמ"י, מצידה, טוענת כי התובעת ויתרה על זכותה לתבוע את רמ"י ארבע פעמים: כאשר הצהירה במכרז כי היא מוותרת כלפי רמ"י על כל טע נת מום, כאשר הצהירה במכרז כי היא מודעת לכך שלנדקו תבצע את הפיתוח חלף הרשות המקומית, כאשר חתמה על חוזה הפיתוח והצהירה כי בדקה את המגרש ובכלל זה את כל התוכניות ומצאה אותו מתאים לצרכיה. כמו כן, כאשר חתמה על חוזה התקשרות עם לנדקו ונקבע בסעיף 3(ה) כי לא יחולו על רמ"י חיובים או אחריות בקשר למגרש ופיתוחו. רמ"י מפנה אף לסעיף 8(א) להסכם הפיתוח.
רמ"י טוענת לגבי טענת אי ההתאמה, כי בדיעבד התברר שהמגרש היה זמין לבנייה, ולכן דין הטענה להידחות.
רמ"י מציינת כי צורף למסמכי המכרז נוסח חוזה בין הזוכה ללור"ם בו נקבע כי לנדקו תבצע את עבודות התשתית והפיתוח כאשר העיריה היא המפקחת על העבודות הנעשות על ידי לנדקו.
לטענת רמ"י, התובעת התרשלה כאשר לא עשתה את הבדיקות לפני חתימה על המכרז. כמו כן, התובעת התרשלה כאשר לא בדקה את הצינורות לאחר גילויים.
רמ"י מציינת כי יצחקי העיד כי לא פנה לרמ"י לאחר שגילה את הצינורות בבקשה לבטל את הסכם הפיתוח (ר' עמ' 134 שורה 14 לפרוט' הדיון). אולם, אין חובה לפנות בבקשה לביטול. ניתן לתבוע פיצויים.
לגבי הטענה לאחריות שילוחית למעשיה או מחדליה של לנדקו כמי שביצעה את עבודות הפיתוח בשכונה, הרי שזו ביצעה אותם חלף העיריה ואין המדובר בעבודות שבאחריות רמ"י.
בסעיף 6 לנספח ב' בחוברת המכרז, במסגרת הצהרות המציע נכתב כך:
"אני מצהיר בזה כי הצעתי זו מוצעת לאחר שביקרתי במקום, ראיתי ובדקתי את המגרש ואת התוכנית החלה עליו ועל המגרשים הגובלים בו ומוותר בזה על ברירת מום או כל ברירה אחרת וכי קראתי את נוסח "חוזה הפיתוח" ו"חוזה החכירה" והבנתי את תוכנם.
אני מצהיר שראיתי ובדקתי את התכניות החלות על המגרש על כל מסמכיהן וכן כל התוכניות שבסביבתו הקרובה ואין ולא תהיינה לי כל תביעות כלפי המינהל בהקשר זה."
לחוברת המכרז צורף תקנון תוכנית לד/801 החלה על המגרש.
אין חולק כי התובעת ומי מטעמה לא עיינו בתב"ע לד/ 800 או תב"ע לד/801 בטרם הציעה את הצעתה לזכיה במכרז.
עם זאת, בהתאם להלכה, על רמ"י מוטלת חובת גילוי מוגברת, כעורכת מכרזים להבטיח כי המרכז ישקף את העובדות באופן מלא ומדויק (ר' ע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן ובנין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים (פורסם במאגרים , 10.11.09)). כך גם, מוטלת עליה חובת גילוי בהתקשרות החוזית אשר באה בעקבות החוזה.
רמ"י לא חלקה על חובתה ליידע בדבר כל חסם או מטרד בקשר למקרקעין. צינורות הטמונים בתוך מגרש הינם בגדר חסם מפני בנייה שעה שמדובר בהתקשרות לצורך הקמת בניין ובו חניון תת קרקעי.
אינני מקבלת את טענת רמ"י כי בדיעבד התברר כי אין חסם מאחר ומדובר בצינורות שניתן לפנות מהמקום. גם אז, נדרש פינויים וממילא עד לגילוי זה הם היוו בפועל חסם לכל דבר ועניין.
לפיכך, קיומם של הצינורות במגרש היה בגדר מידע שהיה על רמ"י לגלותו.
מעבר לכך, טוענת התובעת כי פנתה לרמ"י, לאחר גילוי הצינורות, ורמ"י לא עשתה דבר בעניין ואף לא פנתה ללנדקו. כאשר נשאלה המצהירה מטעם לנדקו האם אחרי שקיבלו את הפניה של התובעת היה לרמ"י דין ודברים עם חברת לנדקו השיבה " לא עד כמה שידוע לי" (ר' עמ' 676-675 לפרוט' הדיון). נציגת רמ"י הדגישה בעדותה כי מבחינת רמ"י האחריות בעניין היתה מוטלת על לנדקו כחברה המפתחת.
במצב דברים בו רמ"י מכרה את המגרש, וחייבה את התובעת להתקשר עם לנדקו לצורך ביצוע עבודות הפיתוח, אני סבורה כי התנערות רמ"י מכל קשר לעניין שעה שהתגלו הצינורות במגרש , לא היתה במקומה ולא עולה בקנה אחד עם החובות המוטלות עליה בקיום חוזה.
רמ"י טוענת, כאמור, שאין ליחס לה אחריות מאחר וב התאם להסכם היה על התובעת לבדוק את התוכניות אך היא נמנעה מלעשות כן. אינני מקבלת כי יש בכך כדי לפטור את רמ"י באופן גורף מאחריותה . טענות אלו כנגד התנהלות התובעת יידונו לכן במסגרת הדיון באחריות ובאשם התורם שיש ליחס לתובעת (ר': ת.א. (י"ם) 43498-06-13 עדן נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים)).
כך גם, מפנה רמ"י לסעיף 3ה' להסכם התשתיות שבין התובעת ללנדקו שם נקבע כך: "כדי למנוע ספק, מודגש בזאת כי בכפוף להוראות הסכם המנהל, על המנהל לא יחול חיוב כלשהו והוא לא ישא באחריות מכל סוג שהוא בקשר או בכל הנוגע למגרש, פיתוחו או חוזה זה".
הסעיף מציין מפורשות כי הפטור מאחריות הינו "בכפוף להוראות הסכם המנהל". הפרשנות התכליתית של סעיף פטור המופיע בהסכם התשתיות שבין התובעת וטרנסכלל ללנדקו נועד, לטעמי, למנוע הטלת אחריות על רמ"י בגין עבודות הפיתוח נשוא הסכם התשתיות. אין בסעיף כדי לפטור את רמ"י מאחריות הנובעת מ ההסכם שבינה לבין התובעת.
לסיכום, על רמ"י מוטלת אחריות לנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מהימצאות הצינורות במגרש, בשל בכך שנמנעה מלגלות את דבר קיומם במכרז ובחוזה שנחתם בין הצדדים ונמנעה מלסייע בדרך כלשהי לפתור את הבעיה לכשהתעוררה.
לנוכח המסקנה אליה הגעתי בדבר קיומה של אחריות ישירה של רמ"י כלפי התובעת, אינני נדרשת לטענות הנוספות של התובעת לאחריות שילוחית של רמ"י כלפיה .

אחריות העיריה
התובעת טוענת כי מכח פקודת העיריות [נוסח חדש] העיריה חייבת לפקח ולהורות בדבר תשתיות הביוב והניקוז שבתחומה. סעיף 235 לפקודה עניינו חובה לבצע את תשתיות הניקוז ולפקח עליהן. סעיפים 237 ו-242 קובעים את הסמכות להתקין ביוב בתחום העיריה. כן מפנה התובעת לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962 וסעיף 5 לחוק העזר הקובע כי העיריה תחבר את הנכסים הפרטיים לביוב.
במסגרת ההסכם בין העיריה ללנדקו (נספח 9 לתצהיר יצחקי) הוסמכה לנדקו לבצע את עבודות הפיתוח בשכונת גני יער לרבות באזור המגרש המסחרי.
בתמורה לביצוע עבודות התשתית הוסכם כי העיריה לא תגבה את ההיטלים והאגרות הקשורים לפיתוח המקרקעין.
התובעת מציינת כי במסגרת ההסכם נקבעו מנגנונים לפיקוח של העיריה על ביצוע עבודות הפיתוח.
במסגרת הסכם 1999 (מוצג 4 ) הוסכם כי לנדקו תבצע גם את עבודות הפיתוח הכרוכות בתב"ע לד/801.
בהתאם להסכמים היה על לנדקו לסיים את כל עבודות הפיתוח בטרם ביצוע האיכלוס.
התובעת טוענת כי חתמה על ההסכם התשתיות עם לנדקו לביצוע עבודות התשתית וכי במסגרת ההסכם לא שוחררו העיריה ורמ"י ומחובותיהן כלפיה.
התובעת טוענת כי הוכח שהעיריה לא ידעה בדבר קיום הצינורות במגרש. מר לאוניד גינצבורג, העד מטעם העירייה הצהיר בתצהירו כי הצינורות לא הונחו על ידי העיריה וללא ידיעתה.
התובעת טוענת כי העיריה בדקה את הצינורות לראשונה באוקטובר-נובמבר 2006 לאחר שננקטו הליכים משפטיים. מבדיקה זו עלתה מסקנה שגויה שהצינורות פעילים.
רק באוקטובר-נובמבר 2006 החלו הנתבעות להתארגן בפועל לביצוע התכנית שהוכנה על ידי משרד מלין להעתקת הצינורות.
התובעת טוענת לאחריות שילוחית של העיריה למעשיה של לנדקו. לטענתה, העיריה מינתה את לנדקו כשלוחה שלה לביצוע עבודות הפיתוח, כפי שעולה מהמכרז ומההודעות ששלחה לתובעת. סעיף 2 לחוק השליחות תשכ"ה-1965 קובע כי פעולה של השלוח מחייבת ומזכה את השולח. השליחות קמה גם מכח סעיף 14 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] .
התובעת טוענת כי העיריה אחראית להפרת חובת תום לב במו"מ על ידי לנדקו כשלוחה שלה.
עוד טוענת התובעת לרשלנות העיריה, כמו גם הנתבעות האחרות, באי דיווח על הצינורות שעברו במגרש ובהתמהמהות בטיפול בהם במשך שנה ושלושה חודשים.
לעניין הימצאות הצינורות, נטען כי העיריה התרשלה בכך שלא היה בידיה כל המידע לגבי התשתיות שבתחומה, כי השיבה לתובעת כי אין בידיה מידע, כי לא פינתה את הצינורות מיד עם גילויים ולא דרש ה מלנדקו לעשות כן.
עוד נטען כי העיריה אחראית בגין עוולה של הפרת חובה חקוקה שכן הפרה את חובתה לפקח על תשיות הביוב והניקוז בתחומה, בהתמהמהות בטיפול בהם ובאי ביצוע העבודות הציבוריות.
העיריה טוענת כי לא היתה מעורבת בעריכת המכרז. כמו כן, לא היתה מעורבת בפיתוח המגרש. לנדקו מונתה על ידי רמ"י לשם כך. העיריה מציינת כי בסיכומיה מצמצמת התובעת את טענותיה כלפי העיריה בעניין הצינורות להפרת חובת הפיקוח. העיריה מציינת כי אין ליחס לה אחריות עקיפה כאחריות שילוחית או בגין פיקוח מכיוון שהתובעת היא שהתרשלה ומחמת ההתנהלות של לנדקו, רמ"י, ומי לוד המנתקים כל קשר סיבתי. עוד טוענת העיריה כי עבודות הפיתוח בשכונה טרם נמסרו לה ולכן ממילא לא יכלה להיות אחראית לתשתיות.
לטענתה, מעולם לא נקשרו כל הסכמים בין התובעת לעיריה בעוד שהתובעת התקשרה בהסכמים עם לנדקו ורמ"י.
עוד מציינת העיריה בסיכומיה כי הטענה של התובעת כי בחתימה על ההסכם עם לנדקו לא שוחחרה העיריה מחובותיה כלפיה, מהווה הרחבת חזית אסורה שכן הטענה הועלתה לראשונה בסיכומי התובעת. יתרה מכך במערכת ההסכמים עליהם חתמה התובעת יש משום שחרור מכללא.
אני סבורה כי התובעת איננה יכולה לבוא בטרוניה אל העיריה לגבי עצם הימצאות הצינורות במגרש. העיריה לא הניחה אותם. הם אף לא שימשו בפועל כחלק מהתשתית העירונית. כך גם, לא הוכח כי הצינורות נמסרו לעיריה. העיריה לא היתה זו ששיווקה את המגרש לתובעת.
בנסיבות אלו, אף לא שוכנעתי כי יש לקבל את טענת התובעת לפיה לנדקו היתה שלוחה של העיריה. חוק השליחות עניינו "יפוי כוחו של השולח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי" וממילא לא פורט על ידי התובעת, ביחס לעיריה , על בסיס מה נטען לקיומה של שליחות על פי חוק השליחות (בסעיף 24 לסיכומי התובעת) , מה גם שחוק השליחות ענינו בשליחות לעניין ביצוע פעולות משפטיות (ר' רע"א 5765/02 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' זילברשלג (פורסם במאגרים) פיסקה 13).
אף לא הוכח בפני כי מתקיימים התנאים בהם ניתן להטיל על העיריה אחריות בנזיקין מכח אחריות שילוחית ביחס להימצאות הצינורות במגרש לפי סעיף 14 לפקודת הנזיקין, כאשר לנדקו היא גוף נפרד מן העיריה (ר' ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ניסים ואח', פ"ד לח (4) 748 פיסקאות 12-11).
התובעת אף לא ערכה בירורים מספיקים בטרם ההתקשרות בהסכם הפיתוח עם רמ"י, כך שאין בידה לבוא בטענה לפיה לא היה בידי העיריה המידע הנדרש. זאת , בפרט כאשר יכלה לקבל את המידע התכנוני מלנדקו. בלינקי הצהיר מטעם התובעת, ואף נחקר על כך ו העיד כי פנה למחלקת התשתיות בעיריה לצורך קבלת נתונים וכי הופנה ללנדקו משום שהנתונים לא היו בידי העיריה (ר' עמ' 79 שורה 21). יונס העידה כי תוכניות ה"אז מייד" בהן הופיעו הצינורות היו בידיה (ר' עמ' 335 ועמ' 336 לפרוטוקול הדיון), לנדקו אף ידעה על קיומם של הצינורות במגרש.
בכל הנוגע לטענות להתמהמהות העירייה בטיפול בהזזת הצינורות, כפי שמציינת העיריה, בפועל לא היה מדובר בצנרת עירונית. התובעת לא ביססה טענתה כי העיריה הייתה מחויבת לפנות את הצינורות.
עם זאת, על העיריה היתה מוטלת מכח תפקידה וכן מכח ההסכם עם לנדקו, חובת פיקוח בכל הנוגע לעבודות הפיתוח של התשתית העירונית. מאחר והצדדים סברו כי מדובר בצנרת עירונית פעילה, נדרשה מעורבות של העיריה, שעה שביקשו לפתור את הבעיה שהתעוררה. התובעת פנתה לעיריה ו טוענת כי העיריה, יחד עם הנתבעות האחרות, התעכבה בטיפול.
שוכנעתי כי היה על העיריה להיות מסוגלת לתת מענה כאשר התובעת פנתה אליה בעניין, להשיב לה האם הצינורות שבמגרש מהווים חלק מהצנרת העירונית. במידת הצורך, היה על העיריה לפעול בצורה יעילה לברר האם אכן מדובר בצנרת עירונית אם לאו. הדבר לא נעשה באופן יעיל, הגם שהתובעת פנתה לעיריה והיה ידוע לעיריה כי יש בכך כדי לגרום עיכובים . כך גם, לא עשתה העיריה די, כגורם מפקח על לנדקו, על מנת להביא לפתרון הבעיה באופן יעיל ותוך זמן סביר.
לנוכח כל האמור, אני מוצאת כי מוטלת על העיריה אחריות בגין הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מכך.
מבחינת חלוקת האחריות, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, את מידת האשם ואת סוג האחריות המוטלת על העיריה ולנוכח כל המפורט לעיל, אני מוצאת כי יש ליחס לעיריה 10%. אוסיף כי מאחר וההודעה לצד ג' של רמ"י כנגד לנדקו התקבלה בהסכמה, והעיריה זנחה בסיכומיה את ההודעה לצד ג' כנגד רמ"י, אינני נדרשת ל קבוע את חלוקת האחריות בין רמ"י ללנדקו. מה גם שלא התבקשתי להורות על חלוקת האחריות, מעבר לנדרש לצורך דיון בהודעות לצד ג' שהוגשו.

טענות לעניין אחריות ו/או אשם תורם של התובעת
הנתבעות טוענות כי אין לתובעת להלין אלא על עצמה. ככל שהיתה ממלאה את התחייבותה על פי המכרז ומעיינת בתוכניות, היו נגלים לה הצינורות עוד בטרם ההתקשרות במכרז. במקרה כזה יכלה לבצע את הבדיקות הנדרשות מבעוד מועד והיה באפשרותה להחליט האם להתקשר בהסכם.
עוד נטען כי התובעת יכלה לבדוק בבדיקה פשוטה ובאופן מיידי עם גילוי הצינורות האם הם אכן מחוברים ל תשתית העירונית. מאחר ולא היו מחוברים, ניתן היה לסלק את הצינורות תוך מספר ימים ובעלות מינימלית.
בנוסף טוענות הנתבעות כי התובעת לא מילאה אחר חובת הקטנת הנזק. גם תחת ההנחה שמדובר בצינורות שמחוברים לתשתית העירונית היה באפשרותה לבצע את המעקף בעלות של 120,000 ₪ אולם היא בחרה שלא לעשות כן.
כן נטען כי התנהגות התובעת יוצרת השתק ומניעות שיש בהם כדי להביא לדחיית התביעה. כמו כן, התנהגות התובעת כמפורט לעיל משיתה עליה אחריות בשיעור של 100% ויש בה כדי לפטור את הנתבעים מ כל אחריות. בהתאם להוראות סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין יש לראות זאת כאשם תורם בשיעור של 100%.
התובעת מצידה, כפי שאף פורט לעיל, טוענת כי האחריות מוטלת על הנתבעות.
כפי שנקבע לעיל, קיבלתי את הגרסה של התובעת לפיה קיומם של הצינורות התגלה לה לאחר קבלת המגרש.
עם זאת, היה על התובעת, שהיא ח ברת בנייה מנוסה, לבדוק את התוכניות בכללותן בטרם חתמה על ההסכם, כפי שאף הצהירה במכרז כי עשתה.
יחד עם זאת, כמפורט לעיל, אינני מקבלת את הטענה כי יש בכך כדי לפטור את הנתבעות מאחריות כלפיה.
לא ניתן להתעלם מכך שבמסמכי המכרז לא צוין קיומו של כל מפגע. המצהירה מטעם רמ"י אישרה בעדותה כי כאשר קיים חסם לבנייה יש לסלקו טרם שיווק המגרש או לציינו במכרז (ר' עמ' 655 לפרוט' הדיון) . זאת, בפרט כאשר במכרז צוינה במפורש אפשרות של בניית מרתף. ככל שקיימים צינורות המחוברים לתשתית עירונית, הם מהווים חסם בניה במצב דברים בו מבקשים לבנות מרתף בהתאם לתנאי המכרז המאפשרים זאת . אני סבורה כי היה צורך לברר את מצב הצינורות לאשורו או להביא את הדבר לידי ביטוי במכרז.
בכל הנוגע לאפשרות להקטין את הנזק באמצעות ביצוע מעקף בעלות של 120,000 ₪, הרי שמדובר במצב דברים בו לנדקו, ולצורך העניין אף שאר הנתבעות, יכלו לבצע את אותו מעקף באותה על ות. לכן, המדובר בטענה שאינני סבורה שיש ליחס לה משקל רב בקביעת אחריותה של התובעת לנזקים.
בנסיבות העניין, אני מוצאת כי יש להעמיד את שיעור האחריות הכולל שיש ליחס לתובעת על 25%.

הנזק
התובעת מפרטת לגבי העיכובים שנגרמו לה, לטענתה, ובכלל זאת עיכוב של חודש בהוצאת היתר בניה, עיכוב בעבודות הדיפון והימשכות עבודות הדיפון בשל ביצוען בעונת הגשמים.
הטענה לעיכוב בהוצאת היתר בניה
התובעת טוענת כי נגרם עיכוב של חודש בקבלת היתר הבנייה בשל הצורך במתן מענה לסוגית הצינורות.
העיריה מציינת בסיכומיה כי מדובר בהרחבת חזית. עוד טוענת העיריה כי כלל לא הוכח כי נ גרם עיכוב בשל כך.
לנדקו מציינת כי התובעת כלל לא נדרשה לספק פתרון לצינורות לצורך קבלת היתר הבניה.
בסיכומי התשובה מציינת התובעת כי לא טענה שהיא נדרשה לספק פתרון אלא כי התבקשה לסמן את מיקום הצינורות על גבי התוכנית וכי הזמן נדרש על מנת שהעיריה תספק לכך פתרון ו כי לצורך סימון צינורות יש צורך בשכירת שירותי אדריכל.
אני סבורה כי דרישה לסימון צינורות על גבי תוכנית אין בה כדי לגרום עיכוב של ח ודש. לפיכך, אני מוצאת כי טענת התובעת כי היה עיכוב של חודש בקבלת היתר בנייה בשל הצורך בפתרון לנושא הצינורות לא הוכחה, בפרט כאשר היתר הבנייה ניתן חודשים ארוכים בטרם נמצא פתרון לנושא הצינורות.
לגבי התקופה מקבלת ההיתר ביום 27.7.06 ועד ליום 12.12.06 בו התקבל האישור לפנות הצינורות התובעת טענה כי לא ניתן היה לבצע את עיקר פעולות הדיפון והחפירה עד לפינוי הצינורות (ר' סעיף 72 לתצהיר יצחקי).
לנדקו ציינה בסיכומיה כי מהעדויות בתיק עולה כי אין ממש בטענה. לשיטתה, עיקר עב ודות הדיפון והחפירה בוצעו בתקופה זו.
לנדקו טוענת כי יש לזקוף לחובת התובעת אי גילוי יומני העבודה למועדים הרלבנטיים, כך שיש להניח כי ככל שהיו מוצגים, היו פועלים לרעת התובעת. כמו כן, לטענת לנדקו יש לזקוף לחובת התובעת את העובדה שלא זימנה לעדות את המפקח מחברת הפיקוח החיצונית ואת האדריכל, על מנת שיעידו לעניין המועדים שבהם בוצעו העבודות.
עוד מפנה לנדקו לחוו"ד יבלון שהוגשה מטעמה . חוות הדעת מתייחסת למשך הזמן הנדרש לביצוע עבודות הדיפון והחפירה כאשר לנדקו מסיקה מחוות דעתו כי בכל מקרה עבודות הדיפון והחפירה היו אמורות להימשך עד דצמבר 2006 . מחוות הדעת אף עולה כי לא היתה מניעה לבצ ע את עבודות הדיפון, עוד בטרם פונו הצינורות, לבד מארבע הנקודות שבהן הצינורות הפריעו לכך.
לגבי המועד בו בוצעו עבודות הדיפון מפנה לנדקו לדו"ח מכון התקנים (ת/78) שלפיו נערכו יציקות של כלונסאות הדיפון החל מיום 4.10.06 ובוצעו סה"כ 8 בדיקות עד ליום 2.11.06 ובדיקה אחרונה ביום 12.1.07.
לעניין עבודות החפירה, לנדקו מפנה לחשבוניות של חברת א. עינב (נ/13, נ/14) חשבונית ושיק מיום 27.11.06 ע"ס 138,000 ש "ח עבור עבודות חפירה וחשבונית מיום 22.12.06 ע"ס 37,000 ₪ עבור עבודות עפר במגרש. לנדקו מציינת כי בחקירתו העיד יצחקי (בעמ' 111) כי עינב עשתה את העבודות הכבדות עם טרקטורים וכי לאחר מכן התובעת בעצמה ביצעה את עבודות הסיומת שנמשכו כשלושה חודשים, לנדקו טוענת כי מדובר בגרסה כבושה שיש לדחותה.
לנדקו מציינת כי בסיכומי התובעת חל שינוי גרסה באופן שלא נטען עוד ע"י התובעת שלא בוצעו עד לפינוי הצינורות כל עבודות אלא נטען לעניין היקף העבודות שבוצעו בתקופה זו.
בסיכומי התשובה מציינת התובעת כי מלכתחילה לא טענה שלא בוצעו כל עבודות בטרם פונו הצינורות. לטענתה המציאות בשטח, כפי שעולה מהתמונות שצולמו בעת הבדיקה של כרמי בדצמבר 2006 (נספח 47 לתצהיר יצחקי) מלמדת כי עד לאותו מועד לא המשיכה התובעת בחפירות וכל שנחפר נעשה לצורך שחרור הצינורות וביצוע כלונסאות מצפון למגרש עד למספר מטרים מהצינורות ומשם לא ניתן היה להמשיך בביצוע עבודות הדיפון והחפירה. לטענת ה, המסמכים אליהם הפנתה לנדקו לא סותרים את טענות התובעת לגבי מועד ביצוע העבודות.
לנדקו מוסיפה ו טוענת כי אין לקבל את גרסת התובעת כי נדרשו שבועיים לצורך פינוי הצינורות. לנדקו מציינת בסיכומיה כי התובעת מסרה גירסאות שונות בנושא זה, כאשר בחקירתו הנגדית כאן העיד כי נדרשו בערך 4-5 ימים לצורך הוצאת הצינורות ואילו בבור רות טרנסכלל העיד יצחקי כי נדרש חודש לשם כך. לנדקו מבקשת כי יקבע שלצורך הוצאת הצינורות נדרש יום אחד.
התובעת טוענת לעיכוב נוסף הנובע מכך שבשל הדחייה במועד תחילת העבודות, העבודות בוצעו במהלך החורף, לטענתה, העבודה בתקופת הגשמים כרוכה בעיכובים.
התובעת טוענת כי הוכח שעבודות החפירה והדיפון שהחלו בינואר 2007 הסתיימו רק במאי 2007 וזאת עקב ביצוען בתקופת הגשמים ועקב העיכוב שנגרם מצינור הביוב הצפוני. לטענתה, עבודות אלו היו אמורות להימשך חודשיים בלבד. התובעת טוענת, אם כן, לעיכוב נוסף של כשלושה חודשים.
לביסוס טענתה לעניין הגשמים צירפה התובעת נתוני גשם יומי לחודשים ינואר-מאי 2007 מהם עולה כי בתקופה זו היו 23 ימי גשם המהווים כחודש עבודה. לטענתה , במצב דברים זה הגשם מונע ביצוע העבודות אף מספר ימים אחריו. עוד טוענת התובעת כי היו במגרש הצפות בשל העדר הסדרי ניקוז והפרשי גובה בין המגרש למגרשים שסביבו. התובעת מפנה בעניין זה לסעיף 7.1.10 לחוות דעת ברכה ולעדות יצחקי (עמ' 129 שורה 11).
לנדקו ציינה בסיכומיה כי מאחר ולשיטתה עיקר עבודות הדיפון והחפירה בוצעו קודם לכן, ממילא אין בסיס לטענה כי בשל הצינורות נדרש לבצען בחורף.
מעבר לכך, הנתבעות טענו כי לא הוכח כי ביצוע העבודות בתקופת החורף הביא להימשכותן.
המהנדס יבלון, שחוות דעתו הוגשה מטעם לנדקו, אמנם הסכים כי לא ניתן לבצע עבודות דיפון וחפירה כאשר האדמה רטובה, אך חיווה דעתו כי ניתן לשאוב את המים ולקצר את העיכוב ליום הגשם והיום שלאחריו. התובעת מציינת כי בחקירתו הודה יבלון כי לא לכל קבלן יש משאבה ולא בטוח כי יש משאבות פנויות בימי גשם (עמ' 855 לפרוט' הדיון). עוד ציין יבלון כי ככל שמדובר בשטפון משך העיכוב מהגשמים מתארך.
הנתבעות טוענות כי אין די בהבאת נתוני גשם של השירות המטרולוגי, כפי שהובאו ע"י התובעת, אלא היה על התובעת להביא תעודת עובד ציבור. עוד נטען כי היה על התובעת להביא חוות דעת לביסוס טענותיה.
בסיכומי לנדקו צוין כי חלק מהימים המסומנים כימי גשם היו בסופי שבוע, בהם ממילא לא עובדים ובחלקם היו כמויות גשם קטנות.
אני סבורה כי יש לקבל באופן חלקי את טענת התובעת לעיכוב בעבודות. התובעת איננה חולקת בסיכומיה על כך שבוצעו עבודות גם בתקופה שקדמה להוצאת הצינורות. עם זאת, לגרסתה לא יכלה לבצע את העבודות באזור שבו היו הצינורות ואני מקבלת את טענתה בעניין זה. המדו בר, כמפורט לעיל, בצינורות שחצו את המגרש. הצדדים סברו באותה עת כי הצינורות מהווים חלק מהצנרת העירונית והיה צורך להזהר שלא לפגוע בהם. לכן, נדרש לבצע חלק מהעבודות רק לאחר בדיקת כרמי והגילוי שהצינורות אינם פעילים בדצמבר 2006. עד אז, ולאחר גילוי הצינורות, העבודות בוצעו רק באופן חלקי, דבר שהביא לעיכובים בעבודות ולכך שביצוע העבודות נמשך אל תוך תקופת הגשמים.
אין מחלוקת בין המומחים כי קיים קושי בביצוע עבודות חפירה ודיפון בשעת גשמים. משעה שבשל העיכוב בתחילת העבודות הן בוצעו בחלקן בחורף, היה בכך כדי להביא להימשכות העבודות.
יצויין, כי לא נעלמו מעיני טענות הנתבעים לגבי הימנעות התובעת מהבאת ראיות ובפרט העדרם של חלק מיומני העבודה. עם זאת, לא שוכנעתי כי יש בכך כדי להביא לדחיית הטענות של התובעת, שכן שוכנעתי שנגרמו עיכובים. אך, יש בכך כדי לשמש כנגד התובעת בהערכת משך העיכוב, והערכתו תעשה על הצד הזהיר.
אני סבורה כי בנסיבות שפורטו נכון יהיה להעריך את העיכוב שנגרם על דרך האומדנא. לאחר שהבאתי בחשבון את טיעוני הצדדים, העדויות שהובאו, העיכוב הנובע מעצם הגילוי שהמגרש איננו פנוי ולא ניתן היה לבצע את עבודות החפירה והדיפון באזור בו היו מצויים הצינורות אשר הצדדים סברו כי הם צינורות עירוניים פעילים, על כל המשתמע מכך מבחינת הזהירות הנדרשת והעובדה שלאחר שהתגלה כי הצינורות אינם פעילים היה צורך בהוצאתם ולאחר מכן השלמת יתרת עבודות הדיפון והחפירה נמשכה אל תוך תקופת הגשמים, אני מעריכה את משך העיכוב הכולל שנגרם על דרך האומדנא בארבעה חודשים.
עוד טוענת התובעת כי בביוב הצפוני היתה שוחה מס' 3 שהזרימה מי ביוב למגרש וכי העיריה סתמה אותה רק בחודש מאי 2007. לטענת התובעת היה בכך כדי להביא לעיכוב נוסף בעבודות.
העיריה מציינת בסיכומיה כי כלל לא היתה חדירה של מי ביוב מהשוחה. העיריה מפנה לעדותו של בלינקי כי כלל לא זרמו מים מהצינור למגרש אלא הוא בלט לאורך של כשלושה מטרים ולכן היה צורך לנסר אותו. לדבריו הוא ניסר אותו ויצק קיר ( ר' עמ' 225 שורה 1 לפרוט' הדיון ). העיריה מציינת בסיכומיה כי ניתן היה לעשות כן עוד בחודש דצמבר 2006 כאשר התברר כי הצינורות אינם מחוברים לצנרת העירונית ולהימנע מעיכובים.
לא ניתן על ידי התובעת מענה של ממש לטיעונים אלו של העיריה .
מעבר לכך, לנדקו מציינת בסיכומיה כי מעדותו של לזרוביץ שהעיד מטעם התובעת עולה כי עבודות החפירה הסתיימו לפני פסח וכי חברת אלאדין, שהיתה אמורה לבצע עבודות ביסוס, לאחר סיום עבודות החפירה, לא עשתה כן עקב בעיות משלה ולכן יש לדחות טענות התובעת לעיכובים לאחר חודש מרץ.
עוד מציינת לנדקו כי אין כל פנייה של התובעת למי מהנתבעות בחודשים אפריל- מאי 2007 בקשר לצינור האמור.
לנוכח כל האמור, לא שוכנעתי כי היה בצינור הביוב הצפוני כדי ליצור עיכוב נוסף.
סיכומו של דבר שוכנעתי כי הוכח שבשל המצאות הצינורות במגרש נוצר עיכוב מצטבר של ארבעה חודשים בעבודות הבנייה.
גובה הנזק
התובעת טוענת להפסד דמי שכירות בשל העיכוב. התובעת וטרנסכלל חילקו ביניהן את המבנה. התובעת מחזיקה במחצית מקומת המרתף המגיעה ל-2,000 מ"ר המיועדת לחנייה ו/או מחסנים, בקומת קרקע בשטח של 2,000 מ"ר המיועדת למסחר, בקומה ראשונה בשטח של 2,000 מ"ר המיועדים למסחר וב- 50% מהרכוש המשותף ומפנה לעניין זה לחוו"ד ברכה מ- 2015 (סעיף 2.4) .
ביום 29.1.09 חתמה התובעת על הסכם שכירות עם חברת מרב מזון כל בע"מ (להלן: "השוכרת") במסגרתו הושכרה לשוכרת מרבית קומת הקרקע בבניין תמורת 140,000 ₪ בצירוף מע"מ לחודש (הסכם השכירות צורף כנספח 99 לתצהיר יצחקי) . התובעת הפרה את מועד המסירה האחרון שנקבע בהסכם השכירות ליום 30.9.09. השוכרת הגישה כנגד התובעת תביעה שבמסגרתה הגיעו להסדר לפיו הסכם השכירות בוטל. ביום 16.11.10 השכירה התובעת חלק קטן יותר מקומת הקרקע לשוכרת אחרת (נספח 104 לתצהיר יצחקי) תמורת דמי שכירות חודשיים בסך 90,000 ₪ לחמש השנים הראשונות , 100,000 ₪ לחמש שנים שלאחריהן, ו-122,500 ₪ ל חמש השנים הבאות.
ברכה העריך בחוות דעתו מ-2015 את דמי השכירות הראויים על כלל שטחי התובעת בבניין בסך של 250,000 ₪ לחודש בתוספת מע"מ נכון לנובמבר 2010 (סעיף 8.7 לחוו"ד ברכה משנת 2015 סעיף 10 לחוו"ד ברכה משנת 2010).
התובעת מציינת כי הנתבעות לא הביאו חוות דעת נגדית.
התובעת טוענת כי בהתבסס על חוות דעת ברכה, הפסד דמי השכירות בגין 9 חודשי שכירות שלטענתה הפסידה , עומד על סך 2,250,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מנובמבר 2010.
לנדקו טוענת כי לא נגרם לתובעת נזק של אובדן דמי שכירות בשל ביטול הסכם השכירות שבינה לבין השוכרת (מרב מזון). לנדקו מציינת כי מהמסמכים שצורפו על ידי התובעת עולה כי השוכרת חויבה לשלם לתובעת כ- 1,700,000 ₪ בצירוף מע"מ על מנת להשתחרר מהחוזה עימה (מפנה לסעיף 2.2 ת/102), סכום הגבוה מהסכום שהיתה אמורה התובעת לקבל עבור 9 חודשי שכירות.
לנדקו ציינה בסיכומיה כי מהסכם הפשרה בין התובעת לשוכרת (ת/102 נספח לתצהיר יצחקי) עולה כי השוכרת שילמה פיצוי לתובעת. לכן, לטענת לנדקו, ממילא התובעת לא הפסידה מהאיחור הנטען.
אולם, מעיון בהסכם הפשרה עולה כי היו לצדדים טענות הדדיות ולכן אין לדעת מדוע שולם סכום הפיצוי על ידי השוכרת, וממילא כלל לא הוכח על ידי לנדקו כי סכום זה הינו חלף תשלומי שכירות בגין התקופה של העיכוב בגינה נתבע הפיצוי. לפיכך, אינני מקבלת טענה זו של לנדקו.
עוד מציינת לנדקו כי התובעת לא הוכיחה את גובה דמי השכירות שכן בסעיף 71.2 לכתב התביעה המתוקן נתבע סך של 2,624,447 ₪ עבור 12 חודשי איחור, משמע 145,000 ₪ בצירוף מע"מ לחודש, ואילו בסיכומים נתבע סכום גבוה יותר, בהסתמך על חוו"ד ברכה. לנדקו טוענת כי חוות הדעת איננה רלבנטית שכן היא מתייחסת למועד של 1.11.10 ואף לא מפורט בה כיצד הגיע המומחה למסקנות המפורטות בה ולכן גם לא נחקר עליה ע"י ב"כ לנדקו.
יצויין כי ברכה נחקר בנושא דמי השכירות הראויים על ידי ב"כ העיריה. ברכה הסביר (בעמ' 305 לפרוט' הדיון) כי ביסס את הסכום שהעריך בסך 250,000 ₪ על אחוזי התשואה שיצחקי ציפה לקבל בהתבסס על הסכומים שהשקיע בפרויקט וגם בהשוואה למקובל באזור. עוד העיד כי לא ראה את ההסכם עם השוכרת בטרם ערך את חוות הדעת.
מעיון בכתב התביעה המתוקן עולה כי נתבע בו סך של 2,624,447 ₪ עבור 12 חודשי עיכוב בגין הצינורות שהיו במגרש. בנוסף נתבע סך של 3,750,000 ₪ בגין 15 חודשי עיכוב עקב אי חיבור המגרש לתשתיות הביוב והניקוז (נושא שיידון בהמשך) . סכום זה חושב על פי 250,000 ₪ בצירוף מע"מ בהתבסס על חוו"ד שצורפה לכתב התביעה המתוקן.
ברכה לא צירף עסקאות השוואה לחוות דעתו ולא פירט את נושא התשואה בחוות דעתו. עם זאת מהסכם השכירות שהוגש עולה, כאמור, שהשוכרת התחייבה לשלם 150,000 ₪ בצירוף מע"מ עבור חלק מהשטח של התובעת בלבד. בנוסף לשטח זה לתובעת קומה נוספת בבניין, שכפי שאף העיד ברכה ניתן היה להשכיר למשרדים, קופ"ח וכיוב'. לנוכח כל האמור, לא מצאתי לקבל את חוות דעתו של ברכה במלואה, הגם שלא הוגשה חוות דעת נגדית, ולאחר שקילת כל המפורט לעיל אני מעמידה את דמי השכירות הראויים לשטחים של התובעת למועדים הרלבנטיים על סך כולל של 200,000 ₪ לחודש, בצירוף מע"מ .
הנזק בגין אובדן דמי שכירות עבור ארבעת חודשי העיכוב, מסתכם לסך של 800,000 ₪ (קרן) בצירוף מע"מ.
הוצאות משפטיות לפינוי הצינורות
התובעת טוענת כי נגרמו לה הוצאות משפטיות בסך 80,000 ₪ לצורך פינוי הצינורות.
לנדקו מציינת בסיכומיה כי טענה זו לא הוכחה. לא צורף הסכם שכ"ט, לא צורפו חשבוניות ועו"ד
ללקין (ב"כ התובעת דאז) לא הובא לעדות. לא ניתן הסבר מדוע לא הובאו ראיות בעניין. לטענת לנדקו, מאחר ואין המדובר בהוצאות בגין הליך זה, היה על התובעת להוכיחן.
אכן לא ניתן על ידי התובעת מענה לטענות לענין זה. משלא הובאו אסמכתאות כלשהו לעניין ההוצאות המשפטיות שלטענת התובעת נגרמו לה, ושעה שאין המדובר בהוצאות ההליך שבפני, אני מוצאת כי רכיב זה לא הוכח.
התייקרות תשומות הבנייה
התובעת מציינת בסיכומיה כי בתקופה מאוגוסט 2006 ועד מאי 2007 התייקרו תשומות הבנייה ב-3.6% ותובעת סך של 761,760 ₪ בגין זאת.
לנדקו מציינת כי לא הוכח על ידי התובעת שיעור עליית המדד, וכי ברכה אשר חיווה דעתו בעניין התייקרות תשומות הבנייה אינו מומחה בעניין זה.
עוד נטען כי מדובר בראש נזק חלופי לנזק של אובדן דמי השכירות.
אינני סבורה כי יש לקבל את הטענה של לנדקו כי מדובר בראש נזק חלופי לאובדן דמי השכירות. כפי שהשיב המומחה ברכה בחקירתו הנגדית , המדובר בשני עניינים שונים. האחד נוגע למניעת הכנסות והשני לעלייה בהוצאות (ר' עמ' 298 לפרוט' הדיון).
עם זאת, לא ברור כיצד הגיעה התובעת לסכום של 761,760 ₪ נכון למאי 2007 כאשר חוות הדעת מתייחסת לסכום של 127,000 ₪ (סעיף 8.6.6 לחוות דעת משלימה של ברכה בשנת 2015).
מעבר לכך, בחוות דעת ברכה, המומחה מטעם התובעת, לא פורט שיעור ההתייקרות לפי החודשים השונים. מאחר וקבעתי כי העיכוב הוכח רק לגבי חלק מהתקופה שלגביה ערך ברכה את החישוב, לא ניתן לחשב על בסיסה את התייקרות תשומות הבנייה לגבי אותם חודשים .
לפיכך אני מוצאת כי ראש נזק זה לא הוכח.
הוצאות ניהול והקצאת משאבים
התובעת מציינת בסיכומיה כי לנוכח 9 חודשי עיכוב נאלצה לממן את הפעילות בפרויקט למשך חודשים אלו וכי הוכח שאומדן מקובל של הוצאות ניהול והקצאת משאבים עומד על 7% מעלות הבנייה לחודש. התובעת מפנה לעניין זה לחוות דעת ברכה מ- 2015 (התובעת מפנה לסעיף 4.6.8 אולם הכוונה ככל הנראה לסעיף 8.6.4 לחוות הדעת ). בסיכומי לנדקו צוין כי הסכום הנתבע על ידי התובעים אינו תואם את חוו"ד ברכה, ממנה עולה בסעיף 8.6.5 כי הסכום החודשי עומד על 27,500 ₪ בלבד. עוד נטען על ידי לנדקו כי הסכומים אינם תואמים את האומדן של התובעת בכתב התביעה וכי הוצאות הניהול לא הוכחו.
מעיון בחוו"ד ברכה 2015 , עליה נסמכת התובעת , עולה כי אכן צוין ששיעור התקורה הממוצעת הינו 7% מעלות הבנייה וכי עלות התקורה לכל חודש (בהתייחס לחלקה של התובעת) עומדת על 27,500 ₪. לכן, הבסיס לחישוב בסיכומי התובעת אכן איננו ברור.
לפיכך, בהתייחס לתקופת העיכוב שקבעתי כי נגרמה ולהערכת ההפסד החודשי בגין תקורה בהתאם לחוות דעת ברכה בסך 27,500 ₪ שלא נסתרה, אני מעמידה את הפיצוי בגין תקורה לתקופת העיכוב של 4 חודשים על סך של 110,000 ₪ (קרן) בצירוף מע"מ .
סיכומו של דבר שוכנעתי כי לנתבעת נגרם נזק בסך 910,000 ₪ בצירוף מע"מ בגין הימצאות הצינורות במגרש ולאחר הפחתת 2 5% בגין אשם תורם הנזק עומד הנזק על סך של 682,500 ₪ בצירוף מע"מ וכי האחריות לכך מוטלת על לנדקו וכן על רמ"י והעיריה . מאחר והנזק איננו ניתן לחלוקה, האחריות מוטלת עליהן, ביחד ולחוד.

התביעה בשל עיכוב בחיבור המגרש לתשתיות הציבוריות
תמצית טענות הצדדים
התובעת טוענת כי לנדקו לא דאגה במועד להכנת חיבורים לביוב ותיעול. כתוצאה מכך נאלצה התובעת בסופו של דבר להתקשר עם מי לוד לצורך ביצוע החיבור, כאשר את חלק מהעבודות ניתן היה לבצע רק לאחר ביצוע החיבורים ונגרם עיכוב של חודשים עד למועד שבו יכלה לפנות לצורך קבלת "טופס 4" (להלן: " תקופת העיכוב השניה").
התובעת מייחסת לרמ"י אחריות שילוחית למעשי ומחדלי לנדקו וזאת כבעלים של המקרקעין.
התובעת מייחסת לעיריה אחריות שילוחית לכל מעשי ומחדלי לנדקו, וזאת כרשות המקומית האחראית לביצוע עבודות הפיתוח עבור המגרש.
לטענתה, האחריות השילוחית קמה הן מכח חוק השליחות והן מכח סעיף 14 לפקודת הנזיקין.
התובעת טוענת כי מדובר בהמחאת חובות העיריה ורמ"י כלפי התובעת ללנדקו ללא הסכמתה ומבלי שיהיה לכך תוקף כלפיה.
עוד טוענת התובעת לאחריות ישירה של רמ"י ושל העיריה כלפיה.
לנדקו טוענת כי הוכן על ידה חיבור לתשתיות מבעוד מועד. עוד היא טוענת כי התובעת היא זו שחיבלה בחיבורים ש הוכנו. לטענתה , בזמן ביצוע עבודות הדיפון סתמה התובעת את החיבורים.
לטענת לנדקו מה שהיה חשוב לתובעת בזמן אמת הוא מיקום השוחה , כאשר התובעת העדיפה כי נקודת החיבור תהיה בפינה הדרום מערב ית ולא במרכז החזית הדרומית, לשם הודיעה לה לנדקו כי יהיה עליה להתחבר.
לנדקו טוענת כי התובעת לא התעניינה כלל כיצד יבוצע החיבור משם לשוחה הרלבנטית.
לנדקו מציינת כי על היזם לתכנן את תוכנית האינסטלציה בהתאם למיקום נקודות החיבור בגבול המגרש. אם היזם מבקש לשנות את נקודות החיבור לנדקו מאשרת זאת אך על היזם לעשות זאת על חשבונו.
לנדקו טוענת כי נמסרה לתובעת עוד ביום 13.12.06 תוכנית "אז מייד" בה מסומנות השוחות הרלבנטיות להתחברות לשוחות 59 ו-12. בעקבות פניות של התובעת לברר לגבי אפשרות חיבור במקומות אחרים השיבה יונס ביום 12.4.07 כי על התובעת להתאים עצמה לתשתית הקיימת. התובעת השיבה ביום 19.8.07 שאין אפשרות להתחבר כי אין במקום בריכות ספיגה פועלות, באופן שמונע התחברות. לנדקו טוענת כי מדובר בטענה לא ברורה. עוד טוענת לנדקו כי מלבד שני מכתבים נוספים לא עסקה בכך התובעת. התובעת שבה ופנתה רק בשנת 2009. ביום 14.12.09 התקיימה ישיבה של כל הגורמים. התובעת ביקשה להתחבר בפינה הדרום מזרחית. הובהר לה כי באפשרותה לעשות כן על חשבונה. מאותו שלב העיכובים היו בשל הסירוב של התובעת לחתום על כתב שיפוי בהתאם לדרישת מי לוד ובשל הצורך של התובעת לקבל אישורים של גורמים רלבנטיים. כשקיבלה אותם, אישרה לנדקו את התוכנית.
רמ"י טוענת כי ההתחייבות היחידה שלה בהסכם הפיתוח מתייחסת לשיווק והחכרת המגרש וכי לא לקחה על עצמה כל תפקיד בנוגע לעבודות הפיתוח.
רמ"י מכחישה את הטענות לאחריות שילוחית שלה לפעולות לנדקו.
העיריה טוענת כי האחריות לחבר את המגרש לתשתיות מוטלת על לנדקו מכח ההסכמים שנחתמו, כי לנדקו קיבלה תמורה בגין כך והעיריה ויתרה על גביית היטלי פיתוח.
העיריה מכחישה טענות לאחריות שילוחית שלה לפעילות לנדקו.
העיריה מוסיפה וטוענת כי פעלה להביא לכך שהחיבורים יבוצעו משעה שהסוגיה הובאה לידיעתה.

דיון והכרעה בעניין חיבור המגרש לתשתיות הציבוריות – ביוב וניקוז
משרד א. מלין תכנן את תוכנית האינסטלציה ומערכת הביוב של שכונת גני יער. אין חולק כי בלינקי פנה מטעם התובעת ביום 25.5.06 ליונס, מהנדסת לנ דקו, וביקש לקבל קובץ של תכנון מערכות ביוב וניקוז ממשרד א. מלין. יונס השיבה לו כי תוואי הסתת הצינורות טרם אושר על ידי העיריה ולכן לא ניתן להעביר לו את הקובץ (נספח ה' לתצהיר בלינקי).
בין התובעת ללנדקו התקיים דין ודברים, לענין החיבור לתשתיות.
עם זאת, כבר בשנת 2006 כאשר פנתה התובעת לצורך חיבור המגרש, נאמר לה שעליה להתחבר לשוחות 12 ו-57.
ביום 28.3.07 כתבה יונס ליצחקי כי לנדקו נערכת לביצוע עבודות התשתית במתחם (נספח 54 לתצהיר יצחקי).
ביום 12.4.07 כתבה יונס לתובעת כי קיימים חיבורים במגרש. התובעת טוענת כי מכתב זה עומד בסתירה למכתבים קודמים בהם ציינה יונס כי יש לבצע עבודות התשתית במתחם וכי לא הוסבר על ידה היכן החיבורים.
ביום 19.8.07 פנה ב"כ התובעת ללנדקו ולרמ"י בדרישה לחבר את המגרש לקווי הביוב והתיעול והובהר כי לנדקו תהיה אחראית לכל עיכוב (נספח 66 לתצהיר יצחקי).
ביום 5.9.07 השיב ב"כ לנדקו. בתשובת לנדקו נטען כי התשתיות היו קיימות עוד לפני שהמגרש נמסר וכי התובעת יצרה סתימות בחיבורים שבוצעו. עוד טען כי כבר הוסכם שהתובעת תתכנן את תשתיות המבנה למיקום שביקשה בדרום מזרח (נספח 68 לתצהיר יצחקי).
ביום 29.10.07 העבירה התובעת ללנדקו תוכנית לחיבורים וביקשה ביצוע בהתאם לתוכנית.
ביום 1.11.07 השיבה יונס לתובעת כי התשתיות בוצעו עוד בטרם הזכיה במכרז ולאור העלות הכרוכה בביצוע החיבורים שהתבקשו, הבקשה נדחית.
ביום 29.7.08 פנתה התובעת לב"כ לנדקו עם העתק לרמ"י בדרישה לחיבור לתשתיות. ביום 31.7.08 כתב ב"כ לנדקו מכתב במסגרתו נדחתה הבקשה.
ביום 22.8.08 פנה שוב ב"כ התובעת ללנדקו עם העתק לרמ"י.
ביום 24.8.08 פנתה התובעת לעיריה במכתב דחוף בו ציינה כי לנדקו לא ביצעה את עבודות התשתית באזור ובכלל זאת לא חיברה את המגרש לתשתיות.
ביום 29.10.08 הוגשה התביעה שבפני לבית המשפט במסגרתה התבקש סעד של מתן צו עשה לחיבור לתשתיות.
יצויין כי בסיכומי לנדקו, במסגרתם נטען לחוסר מעש מצד התובעת, לא מוזכר כי התביעה הוגשה בהקשר זה.
ביום 14.12.09 התקיים בעירייה דיון בנוכחות הגורמים הרלבנטיים.
משלב זה אין מחלוקת כי אושר לתובעת לבצע את החיבורים בהתאם לבקשתה ובתיאום עם מי לוד . פרק הזמן שחלף עד ל ביצוע החיבורים בפועל, נבע מהצורך בקבלת אישורים של הגורמים הרלבנטיים. בכלל זאת, התגלעה מחלוקת בין התובעת למי לוד, לאחר שמי לוד עמדה על כך שהתובעת תחתום על כתב שיפוי.
ממועד זה התעכב הביצוע, בין היתר, בשל הצורך בקבלת אישור הגורמים השונים וכן התנגדות של התובעת לדרישה של מי לוד כי התובעת תחתום על כתב שיפוי.

אחריות לנדקו
אין חולק כי לנדקו היתה אמונה על עבודות הפיתוח בשכונה ומחויבת לספק לתובעת "ניפלים" להתחברות לניקוז ולביוב העירוניים בגבול המגרש, כך שהמגרש יחובר לתשתיות העירוניות.
בפועל, החיבור של המגרש לניקוז ולביוב לא בוצע על ידי לנדקו. לנדקו טענה, כי התכוונה להשתמש בצינורות שחצו את המגרש ולבצע את החיבור באמצעות השחלת צינורות דקים יותר בתוכם. לטענת לנדקו הדבר לא התאפשר בשל נזקים שהתובעת גרמה במהלך פינוי הצינורות מהמגרש.
התובעת מציינת בסיכומיה כי שימוש בצינורות אלו הוא חריג וכי ככל שזו היתה כוונת לנדקו היה עליה להבהיר זאת לתובעת. כך גם היה עליה לפנות את הצינורות בעצמם או לכל הפחות להזהיר את התובעת מפגיעה בהם, במקום להודיע שהצינורות אינם משמשים לכל ייעוד.
התובעת מציינת כי יונס הודתה בחקירתה הנגדית כי לא הסבירה לתובעת כי היא מתכוונת להשתמש בהמשכי הצינורות כחיבורים (עמ' 421 שורה 16 ואילך לפרוט' הדיון).
עוד טוענת התובעת כי היתה זכאית לדרוש חיבור במקום אחר ולכל היותר היתה לנדקו רשאית לדרוש את עלות החיבורים בסך של 20,000 ₪.
במהלך עדותה של יונס התברר כי תחילה לא תוכנן להתחבר לצינורות הקיימים שכן סברו שנעשה בהם שימוש. כך בעדותה של יונס בעמ' 387 לפרוט' הדיון:
"נכון ובגלל זה בהתחלה חשבנו שהתשתיות האלה יהיו בשימוש ואז באמת צריך לעשות ניפלים במקומות אחרים אבל ברגע שהתברר שהתשתיות האלה הם לא בשימוש במקום לפתוח את הכביש ולגרום נזק ישנה אופציה להשחיל בתוך הקווים האלה בתוך הקווי ניקוז האלה וקווי הביוב הקיימים שרוול פנימי בהנחה וזה לא מתאים כי לפי דעתי הביוב כן יכול היה להתאים אבל לצורך הענין אפשר היה להשחיל בפנים והעניין הוא שבערך שלושה ימים אחרי שגילינו שאפשר לפרק את הצינורות האלה כשהם פנו אליי אני אמרתי להם חברה זה המקום שממנו אתם מתחברים..."
אולם, עדות זו איננה מתיישבת עם כך שיונס הצהירה, בתצהיר העדות הראשית שלה, כי החיבורים הוכנו עוד זמן רב קודם (ר' סעיף 49 לתצהירה ) והנה מחקירתה עולה כי החיבורים טרם הוכנו וכי היו אמורים לפתוח את הכביש לצורך ביצועם. רק לאחר שהתגלה כי הצינורות שבמגרש לא פעילים, לדבריה , החליטה לנדקו לעשות שימוש בחיבורים הקיימי ם כדי לחבר את המגרש לתשתיות.
הנה כי כן, לא נעשו על ידי לנדקו הכנות מראש, ונראה שמדובר בתוכנית שעלתה, לכל המוקדם, רק עם הגילוי, המפתיע מבחינת לנדקו , שהצנרת במגרש איננה פעילה.
זאת ועוד, גם אם תכננה לנדקו להשתמש בצינורות הקיימים, מדובר בפתרון לא קונבנציונלי של "השחלת" צינורות. הדברים לא הובהרו כלל לתובעת.
ניתן היה לצפות, בפרט לאור העיסוק הרב בנושא פינוי הצינורות , כי יובהר ו לתובעת בצורה ברורה הכוונה לעשות בהמשכיהם של הצינורות שימוש לצורך ההתחברות וכפועל יוצא מכך, החשיבות שלא לגרום לסתימות במהלך פינוי הצינורות .
במכתב של לנדקו לתובעת במסגרתו אישרה את פינוי הצינורות אין כל התייחסות לכך. כך נכתב במכתבו של איטח, מנכ"ל לנדקו לתובעת מיום 12.12.06:
"בהתאם לאמור במכתב שבנדון (המצ"ב) עולה כי הצינורות המצויים במגרשים ואשר היו בעבר הרחוק קו ניקוז וקו ביוב, אינם משמשים ליעוד (או לכל יעוד אחר) וניתן לפרקם. לפיכך, ככל הדבר קשור לקוים אלה, אין מניעה כי תמשיכו בעבודה החפירה במגרשים."
גם לאחר שהתברר שההמשכים של הצינורות נסתמו, לא ניתן מענה על ידי לנדקו לחיבור לתשתיות . זאת, הגם שהיה על לנדקו, בהתאם להתחייבות החוזית שקיבלה על עצמה, לדאוג לחיבור המגרש לתשתיות.
לנוכח כל האמור, לא שוכנעתי כי לנדקו הכינה חיבורים לתשתיות עבור המגרש כנטען על ידה . לנדקו ביקשה לבחור בפתרון שנקרה לדרכה כשהתגלה שהצינורות לא פעילים. בנסיבות אלו, לא היתה סיבה שלנדקו לא תבצע את החיבורים לפי המבוקש על ידי התובעת. אף אילו הכינה חיבורים מראש, הרי שבנסיבות שנוצרו לנדקו יכולה היתה לכל היותר לדרוש תשלום נוסף עבור ביצוע העבודות. זאת, בפרט כאשר התבקש חיבור לשוחת ביוב אחרת מזו שהוצעה . מדובר בסכום זניח יחסית להיקף הפרויקט ועלות עבודות הפיתוח, של לכל היותר עשרות אלפי שקלים בודדים . אולם, בפועל, לנדקו לא שיתפה פעולה תקופה ארוכה ולא ביצעה את החיבורים.
לנוכח מסקנה זו אינני נדרשת למחלוקת שבאה לידי ביטוי בחוות דעת המומחים שהוגשו ביחס לשאלה האם כלל ניתן היה לעשות שימוש בצינורות אלו לצורך חיבור המגרש לתשתיות.
בסיכומי לנדקו צוין כי בשלהי 2009 תמונת המצב היא שמתחילת שנת 2007 התובעת לא פועלת לפתרון הבעיה במשך שנתיים וחצי אלא שולחת שני מכתבים של בא כוחה מאוגוסט 2008 ואוקטובר 2009 (סעיף 89 לסיכומי לנדקו). יש בכך משום התעלמות מכך שתביעה זו הוגשה בחודש אוקטובר 2008, כאשר הסעד שהתבקש נוגע בדיוק לעניין זה.
סיכומו של דבר שוכנעתי כי לנדקו לא מילאה את תפקידה. למרות שקיבלה שלושה מיליון ₪ עבור ביצוע עבודות הפיתוח, לא ניתן על ידה מענה מספק לתובעת בכל הנוגע לחיבורים לביוב ולניקוז.

אחריות רמ"י
באשר לטענות התובעת כי רמ"י אחראית בגין אי ביצוע החיבורים על ידי לנדקו, מציינת רמ"י כי ההתחייבות היחידה שלה בהסכם הפיתוח מתייחסת לשיווק והחכרת המגרש. רמ"י לא לקחה על עצמה כל תפקיד הנוגע לעבודות הפיתוח של המגרש.
אכן, התובעת לא הצביעה על כל מחויבות חוזית של רמ"י כלפיה בכל הנוגע לעבודות הפיתוח ובכלל זאת חיבור לתשתיות .
לכן לא בוססה הטענה של התובעת ל"המחאת חובות" של רמ"י ללנדקו.
כך גם, אין לראות בהפרות נטענות של לנדקו את הסכם התשתיות בינה לבין התובעת כהפרה של חוזה הפיתוח על ידי רמ"י.
לא זו אף זו, בהסכם התשתיות עליו חתמה התובעת נכלל, כאמור, ויתור מפורש על כל טענה לאחריות של רמ"י לגבי העבודות נשוא ההסכם. בסעיף 3(ה) להסכם התשתיות, שהובא לעיל , נקבע כי "... על המינהל לא יחול חיוב כלשהו והוא לא ישא באחריות מכל סוג שהוא בקשר או בכל הנוגע למגרש, פיתוחו או חוזה זה".
אני מוצאת כי סעיף 3(ה) להסכם התשתיות חל ויש בו כדי למנוע מהתובעת להעלות את טענותיה האמורות כנגד רמ"י, לגבי אי ביצוע החיבורים לניקוז ולביוב , שכן מדובר ב טענות בקשר לעבודות פיתוח נשוא ההסכם התשתיות.
כך גם, לא הוכח כי יש ליחס לרמ"י "אחריות שילוחית". כפי שפורט לעיל, חוק השליחות אינו רלבנטי ואף אין היתכנות במצב בו קמה אחריות שילוחית לפי פקודת הנזיקין.
בנסיבות אלו, לא עומדת לתובעת תביעה כנגד רמ"י בגין אי ביצוע החיבורים לתשתיות.
לסיכום, לא הוכחה אחריות של רמ"י בכל הנוגע לטענות לעניין אי ביצוע החיבורים.
אחריות העיריה
התובעת טוענת הן לאחריות ישירה של העיריה והן לאחריות שילוחית.
לטענת התובעת, באחריות העיריה לדאוג לחיבורים לתשתיות הביוב והניקוז שתחומה.
לטענת התובעת, היה על העיריה לגרום ללנדקו לבצע את החיבורים לביוב ולניקוז. התובעת מפנה לחובות המוטלות על העיריה מכח פקודת העיריות.
בכל הנוגע לחיבור לתשתיות, העיריה טוענת כי האחריות לעשות כן מוטלת על לנדקו.
בהסכם שנכרת בין התובעת לבין לנדקו התחייבה לנדקו לבצע את כל עבודות התשתית הנחוצות לשם קבלת טופס 4. כך גם בהסכמים בין העיריה ללנדקו (לור"ם) משנת 1996 ו-1999.
העיריה טוענת להעדר יריבות שכן היא לא התחייבה כלפי התובעת כי תחבר אותה לתשתיות העירוניות ואף פטרה את התובעת מתשלום היטלים בגין עבודות להנחת התשתיות ולחיבורים. לכן, עליה להפנות טענותיה כלפי הגורמים שהיו אמורים לבצע זאת.
עוד מציינת העיריה כי העבודות טרם נמסרו לה באותו מועד.
העיריה מוסיפה וטוענת כי הוכח שלנדקו אכן סיפקה חיבור לתשתיות למגרש. אין חובה לספק לתובעת חיבור במקום המבוקש על ידה.
התובעת יכלה להקטין נזקיה ולבצע את החיבורים בעצמה עוד קודם לכן בעלות של 11,000 ₪, כפי שבוצע בסופו של דבר.
העיכובים בשלב קבלת טופס 4 נבעו מסיבות שונות הקשורות לתובעת ובכללן חריגות בניה שבוצעו על ידה שהצריכו קבלת היתר בנייה חדש וכן עיכובים בקבלת אישור רשויות הכיבוי.
בפועל, התובעת התנהלה מול לנדקו. הויכוחים נבעו למעשה ממחלוקת כספית בכל הנוגע לעלות החיבור וככל שהיו נושאות בעלות של כ-11,000 ₪ היו נמנעים העיכובים.
לכן, ככל שחל עיכוב בהנחת התשתיות, האחריות לכך מוטלת על לנדקו.
עוד נטען כי העיריה "לחצה" על לנדקו לבצע את החיבורים. לעניין זה מפנה העיריה בסיכומיה לעדותו של איטח (בעמ' 598 לפרוט' הדיון).
העיריה מוסיפה וטוענת כי התרשלותה ומחדליה של לנדקו ניתקו כל קשר סיבתי, לנדקו התנהלה שלא לפי הוראות העיריה אלא בניגוד להסכמים. העיריה באה בטרוניות ללנדקו בעניין (מפנה לנספח ד' להודעה לצד ג' ולמוצג ת/105).
שקלתי את טענות הצדדים. אין חולק כי בהתאם להסכמים שנחתמו בין לנדקו, העיריה ורמ"י, לנדקו היתה צריכה לבצע את עבודות התשתית וקיבלה את התמורה בגין כך. התובעת לא שילמה לעיריה אולם אין במערך ההסכמים כדי לשחרר את העיריה מהחובות המוטלות עליה על פי דין. לא בכדי, לעיריה מוקנית, בהתאם להסכמים, סמכות פיקוח.
לפיכך, יש לבחון את התנהלות העיריה משעה שהובא לידיעתה על ידי התובעת כי לנדקו איננה מבצעת את החיבורים.
בהתאם למפורט בתצהירו של יצחקי והמסמכים המצורפים לו, ביום 24.8.08 פנה ב"כ התובעת למנכ"ל העיריה בקשר לאי חיבור המגרש לתשתיות. פניות נוספות נעשו בשנת 2009. ביום 14.12.09, לאחר הגשת התביעה, התקיימה בעיריה פגישה בה השתתפו נציגי התובעת, לנדקו, העיריה ומי לוד. התובעת הסכימה לשאת בעלות החיבורים, לטענתה בלית ברירה. לאחר שמי לוד עמדה על כך שעבודות חיבור הביוב יבוצעו על ידה וכי התובעת תחתום על כתב שיפוי, פנתה התובעת לראש העיר. בסופו של דבר, נאלצה לשלם ולחתום על כתב השיפוי.
אני סבורה כי העיריה, הגם שנעשו על ידה נסיונות להביא לכדי פתרון, בסיכומו של דבר לא הפעילה את סמכות הפיקוח שלה במידה הנדרשת, שעה שלנדקו לא ביצעה את שהוטל עליה במסגרת ההתקשרויות בין הצדדים וכאשר הדברים הגיעו לכדי כך שהחיבורים לא בוצעו על ידי לנדקו והתובעת נדרשה להמתין ולבסוף אף לשאת בעלות החיבור.
לפיכך, אני מוצאת כי על העיריה מוטלת אחריות בגין נזקי התובעת שנגרמו כתוצאה מכך.
מבחינת חלוקת האחריות, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות את מידת האשם וסוג האחריות המוטלת על העיריה ולנוכח כל המפורט לעיל, אני מוצאת כי, יש ליחס לעיריה 10%.

משך העיכוב בהגשת בקשה לטופס 4 לצורך איכלוס המבנה
הנזק הנטען על ידי התובעת הינו בעיקרו עיכוב באפשרות להגיש את הבקשה לקבלת טופס 4, דבר שהביא, לפי הנטען, לעיכוב במועד שבו ניתן היה לאכלס את המבנה.
הנתבעות מכחישות כי נגרם עיכוב.
אין חולק כי המגרש חובר לביוב ולניקוז במהלך חודש מאי 2010. התובעת טוענת כי העבודות התלויות בחיבורים אלו נמשכו 6 חודשים ולכן ניתן היה להגיש את הבקשה לטופס 4 רק בחודש נובמבר 2010. לטענת התובעת, לא ניתן היה לבצע עבודות אלו בטרם החיבור לתשתיות. לגבי חלקן, לא ניתן היה לבצען בטרם היתה וודאות אם תאושר תוכנית בלינקי לגבי מיקום החיבורים.
לנדקו מציינת בסיכומיה כי התובעת טענה בכתב התביעה לעיכוב של 15 חודש שתחילתו באוקטובר 2008 לגבי גמר בנייה וקבלת טופס 4 לשטח המסחרי בלבד (השטח של התובעת) ואילו במהלך הדיון ניסתה להוכיח עיכוב של 15 חודש מספטמבר 2009 לקבלת טופס 4 למבנה כולו.
לנדקו טוענת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה.
לגופו של עניין טוענת לנדקו כי מפסק הבוררות מיום 29.7.10 שנתן תוקף להסכם פשרה בין התובעת לטרנסכלל (נ/5) עולה כי נותרו עבודות בנייה רבות וכי טרנסכלל התחייבה לסיים את חלקה רק ביום 8.11.10. עוד נטען כי התובעת לא יכלה לקבל את טופס 4 בנפרד מטרנסכלל. מסיכום פגישה של מנהלי הפרויקט מיום 10.10.10 עולה שהמרחבים המוגנים של טרנסכלל לא היו מוכנים באותו מועד ולכן ממילא לא ניתן היה להגיש בקשה לקבלת טופס 4.
לנדקו טוענת כי התובעת לא הוכיחה כי החלק של טרנסכלל היה מוכן להגשת בקשה לטופס 4 עד למועד זה.
לנדקו מוסיפה וטוענת כי היו רכיבים שלא היו מוכנים להגשת בקשה לטופס 4 בחלקה של התובעת ואשר לא היו קשורים לעבודות הציבוריות ומפנה לעניין זה לסיכום הפגישה מיום 10.10.10 (ת/95) לטענתה די בכך לנתק הקשר הסיבתי לעיכוב הנטען.
לחלופין טוענת לנדקו כי יש לקצר את תקופת העיכוב המיוחסת למועד החיבורים לתשתיות. לענין זה היא מפנה לכך שהוצא צו הפסקת עבודה, התובעת נאלצה לבקש תיקון להיתר הבנייה ורק ביום 14.4.10 מולאו התנאים למתן היתר בניה; אין למנות את תקופת ביצוע הקיר הדרומי והמדרכה שכן ניתן היה לבצעם רק לאחר ספטמבר 2009; בדיקות אטימות קירות המסך נערכה ביום 16.12.09 ולא ניתן היה להגיש הבקשה לטופס 4 לפני כן.
עוד טוענת לנדקו כי אין לזקוף את כל התקופה מאישור התוכנית של בלינקי ועד לביצוע בפועל של החיבורים. בכלל זאת, לנדקו מציינת כי הבניין חובר לתשתיות במאי 2010 ואין הצדקה לכך שלקח שלושה חודשים להשלים את עבודות האינסטלציה וכיבוי האש . כמו כן, נטען כי התובעת לא הוכיחה מדוע נדרש זמן כה רב לבצע את העבודות שלטענתה לא ניתן היה לבצע לפני החיבור.
בנוסף נטען כי לא הוכח על ידי התובעת כי חיפוי הקיר הדרומי עוכב, ב גלל הצורך להמתין לחיבורים.
לטענת לנדקו, אין לכלול את חודש נובמבר 2010 בתקופת העיכוב שכן המפה הטופוגרפית שנדרשה הוכנה כבר ביום 1.11.10 ואין הסבר מדוע היה עיכוב בהגשתה.
שקלתי את טענות הצדדים. כאשר בוחנים את השתלשלות האירועים, לאורך ציר הזמן, עולה כי ביום 7.7.09 הוצא לתובעת צו מנהלי להפסקת העבודות. ביום 4.6.09 הגישה התובעת , באותו הקשר, בקשה להיתר חדש. השינויים שהתבקשו היו רלבנטיים אף לבוררות עם טרנסכלל , במסגרתה הושגה הסכמה בין התוב עת לטרנסכלל ביולי 2009. ביום 19.8.09 נידונה הבקשה על ידי ועדת המשנה לתכנון ובנייה אשר קבעה תנאים למתן היתר, ובכלל זאת אישור שירותי הכבאות, אישור הג"א ותיקון תוכניות בהתאם לדרישות מהנדס הועדה. בהמשך נדרשו תיקונים נוספים ולבסוף ביום 14.4.10 ניתן לתובעת היתר בנייה חדש. מובן כי התובעת לא יכלה לפנות בבקשה לטופס 4 לפני שהתקבל היתר הבנייה המתוקן. מכאן, שעד למועד זה ממילא לא ניתן היה להגיש בקשה לטופס 4. לכן, לא ניתן ליחס את התקופה האמורה עד ליום 14.4.10 לעיכוב בשל נושא החיבור לתשתיות.
באשר לתקופה מיום 14.4.10 ועד ליום 12.11.10 המועד שבו הוגשה הבקשה לטופס 4, המדובר בתקופה של 7 חודשים.
ביחס לתקופה זו נטען , כאמור, על ידי לנדקו כי בהתאם לפסק הבוררות מיום 29.7.10 היה על טרנסכלל לסיים את העבודות בחלק שלה של הבנין עד נובמבר 2010 ומכאן שממילא לא ניתן היה לפנות בבקשה לטופס 4 לפני סיום העבודות על ידי טרנסכלל.
לעניין זה יצויין כי הנתבעות טוענות ואף התובעת לא חולקת על כך (ר' עדות יצחקי בעמ' 122 שורה 8 לפרוט' הדיון ) שטופס 4 ניתן היה לקבל רק עבור הבניין בכללותו, כולל החלק של טרנסכלל. טענה זו דינה להתקבל.
לפיכך, אכן יש צורך לבחון את טענות לנדקו לגבי המועד שעד אליו התחייבה טרנסכלל לסיים את העבודות בחלקה בבניין הנדרשות לצורך קבלת טופס 4. עם זאת, לא מצאתי לקבל במלואה את טענת לנדקו בעניין זה. עיון בפסק הבוררות מיום 29.7.10 (שהוגש במסגרת נ/5) מלמד כי טרנסכלל התחייבה לסיים את העבודות בחלק שלה תוך שלושה חודשים מיום 8.6.10, כלומר עד ליום 8.9.10. אמנם הוסכם שם כי גם אם טרנסכלל תסיים את העבודות תוך חמישה חודשים מיום 8.6.10 לא יחשב הדבר כהפרה, אך לא זה המועד שנקבע לביצוע.
לנוכח האמור, אני מקבלת את טענת לנדקו כי התובעת לא הוכיחה עיכוב בהגשת הבקשה לטופס 4 בשל העדר חיבור לתשתיות וזאת ביחס לתקופה שעד ליום 8.9.10, מועד שעד אליו היו ממילא עבודות שטרנסכלל היתה צריכה לבצע לפי הגשת בקשה לטופס 4.
הנתבעות מעלות טענות לגבי משך הזמן שלקח ממועד הפגישה בעיריה ועד לחיבור בפועל ובפרט טוענות כי אין לזקוף לחובתן את התקופה בה השתהתה התובעת עד לחתימה על כתב שיפוי שנדרש על ידי מגדלי לוד . לא שוכנעתי כי התובעת לא נהגה באופן סביר בעניין זה שעה שלא הסכימה באופן מיידי לחתום על כתב שיפוי, שעה שמדובר בדרישה המועלית על ידי תאגיד סטטוטורי ובפרט כאשר עיון בכתב השיפוי מלמד כי נוסח כתב השיפוי הוא גורף.
לפיכך, אני מוצאת כי הוכח על ידי התובעת כי נגרם לה עיכוב של חודשיים, קרי מיום 8.9.10 ועד ליום 12.11.10.
אשם תורם ואי הקטנת הנזק מצד התובעת
הנתבעות טענו, לחלופין, כי יש ליחס לתובעת אשם תורם וכי לא הקטינה את הנזק. לנדקו ציינה כי יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 50%.
אני מקבלת את הטענה לפיה מוטלת אחריות אף על התובעת. התובעת יכלה לקבל את הדרישה לתשלום נוסף בגין חיבורים שהועלה בתכתובת בשלב מוקדם יותר.
לכן, אני סבורה כי קיים אשם תורם של התובעת והיא אף אחראית בגין אי הקטנת הנזק.
עם זאת, אינני סבורה כי יש הצדקה להטלת אחריות על התובעת בשיעור כה גבוה כפי שהתבקש. בפרט שעה שלנדקו לא טרחה לסייע בפתרון הבעיה משך תקופה לא קצרה אף לאחר שהוגשה התביעה בעניין. לפיכך, אני מעמידה את שיעור האחריות הכולל שיש ליחס לתובעת על 20%.
לסיכום, לתובעת נגרם עיכוב של חודשיים באפשרות להגשת בקשה לטופס 4 בשל העיכוב בחיבורים לתשתיות הביוב והניקוז. בהתאם למפורט לעיל, ביחס לחישוב גובה הנזק בתקופת העיכוב הראשונה, אני מוצאת כי הנזק בגין תקופת העיכוב של חודשיים עומד על סך של 455,000 ₪ בצירוף מע"מ.
מסכום זה יש לנכות 20% בהתאם למפורט בגין אחריות התובעת.
לפיכך הסכום לפיצוי עומד על 364,000 ₪ (קרן) בצירוף מע"מ.

התביעה בגין אי ביצוע עבודות תשתית
התובעת טוענת כי נאלצה לבצע עבודות תשתית ציבורית, הגם שלא היה זה מתפקידה לבצען. התובעת צירפה חוות דעת מומחה לעניין שווי העבודות בהן מדובר. הסכומים הנקובים בחוות דעת ואשר התביעה מתייחסת אליהם נכונים ליוני 2010 ואינם כוללים מע"מ, אשר התובעת מבקשת לצרף להם.
בהתאם לאמור ולנטען על ידי התובעת עבודות התשתית הציבורית שבוצעו על ידה כוללות את העבודות הבאות :
עבודות הסדרי ניקוז ציבורי בהיקף המגרש, ממערב למגרש בעלות כוללת של 54,000 ₪, הסדרי ניקוז חיצוני מ צפון למגרש כאשר העלות הכוללת של הן 95,000 ₪; חיבור המגרש לתשתיות ביוב, תיעול, חשמל ותקשורת בגבולות המגרש. עבודות אלו כללו ביצוע שלוש שוחות ביוב וצנרת, שתי בריכות תקשורת ושרוולים, בהתאם להערכת ברכה העלות של העבודות הללו 6 2,000 ₪; התקנת ארבעה עמודי תאורה בגבולות המגרש לרבות הנחתם והכנת תשתית החשמל – שרוולים , כאשר שווי העבודות 16,000 ₪; ההכנות לחיבור לחשמל לרבות פילר ושרוול בין הפילר לארון החשמל 24,000 ש"ח. עבודות המדרכה הציבורית ברחוב איילון הכוללות: פינוי פסולת וחשיפת האדמה לאורך חזית המגרש, בניית בלוקים של אבן שפה לאורך המדרכה ומפרץ חנייה לאורך 130 מטר וריצוף משתלב כולל מצע חול והידוק בשטח של כ-420 מטר עלות עבודות אלו הוערכה בסך של 126,000 ₪; הצבת שלוש עמדות לכיבוי אש לשימוש כלל הציבור למקרה של שריפה אשר הוצבו בהתאם לדרישות רשות כיבוי אש ובהתאם להערכת ברכה שווי העבודות 120,000 ש"ח.
עוד טוענת התובעת כי בהתאם להסכם התשתיות התחייבה לנדקו לפתח את השצ"פ ממערב למגרש. מאחר ולנדקו לא עשתה כן, נאלצה התובעת לבנות קיר בטון בעובי 20 ס"מ ובגובה כולל של כ-2.5 כולל כלונסאות, איטום בסיס הקיר וברזל רשת בשתי שכבות באורך של כ-50 מטר למניעת חדירת מ י גשם וסחף אדמה משטח השצ"פ למגרש. בהתאם לחוו"ד ברכה עלות העבודה עומדת על 80,000 ₪.
סה"כ בהתאם לחוות דעת ברכה 577,000 ₪ בצירוף 10% פיקוח הנדסי ובסה"כ 635,000 ₪ לפני מע"מ ונכון ליוני 2002.
התובעת טוענת כי טענת לנדקו כי בעת מסירת המגרש חלק מהמדרכה ברחוב איילון היתה מרוצפת לא הוכחה וכך גם טענת לנדקו כי בעת מסירת המגרש על פי תוכנית העדות מ-98' היו עמודי תאורה ברחוב. לטענת התובעת התוכנית לא היתה מעודכנת, לא נחתמה על ידי העיריה ויצחקי העיד שלא היו עמודי תאורה ברחוב.
כנגד התביעה להחזר הוצאות בגין העבודות הציבוריות העלתה לנדקו מספר טענות כלליות המכוונות ביחס לכלל העבודות וכן טענות פרטניות לגבי הדרישה ביחס לעבודות השונות.
כטענות כנגד כלל הדרישות הועלו הטענות הבאות שיידונו להלן:
לנדקו טוענת כי התובעת לא פנתה למי מהנתבעות לגבי ביצוע העבודות. לפי הנטען, היא אף לא יידעה את הנתבעות מראש על כך שבכוונתה לבצען ולא תיעדה את העבודות כנדרש, הגם שידעה שבכוונתה לדרוש תשלום בגינן.
בסיכומי התשובה ציינה התובעת כי לנדקו קיבלה 3 מליון ₪ עבור ביצוע העבודות. התובעת פנתה בעשרות מכתבים לאורך התקופה ולנדקו לא נקפה אצבע. לכן התובעת פעלה להקטנת הנזק וביצעה העבודות.
לאחר ששקלתי את הטענות, אני מוצאת כי לנדקו איננה יכולה להישמע בטענה כי התובעת לא פנתה אליה בעניין ביצוע עבודות הפיתוח . היה ידוע לה כי עליה לבצע את את עבודות פיתוח ששולם לה עבורן והיה עליה לדאוג לבצען כנדרש . משלא עשתה כן, לא נותרה לתובעת ברירה אלא לבצען לצורך סיום הפרויקט .
עוד טוענת לנדקו כי טרנסכלל שיל מה לתובעת יותר ממחצית עלות העבודות ולכן אין באפשרותה לתבוע סכומים אלו מהנתבעות. לנדקו טוענת כי התובעת ניסתה להסתיר זאת. לנדקו מבססת טענה זו על מסמכי הבוררות בין לנדקו לטרנסכלל (נ/5).
התובעת מציינת בסיכומי התשובה כי, כפי שהעיד יצחקי , התובעת היא זו שביצעה את עבודות הפיתוח. בין התובעת לטרנסכלל היו מחלוקות שונות לגבי הפרויקט. בסופו של דבר נערכה ביניהן התחשבנות פנימית בנוגע למספר נושאים. התובעת ציינה בסיכומיה כי למרות ששמרה לעצמה בבוררות את הזכות לתבוע את טרנסכלל בגין עבודות אלו, בפועל לא תבעה בגינן אלא רק בגין עבודות הפיתוח הפרטיות. עוד טענה כי לא הוכח שהתקבלו כספים בגין הוצאות הפיתוח גם אם התקבלו כספים אצל התובעת, לא הוכח קשר בינם לבין הוצאות הפיתוח אלא מדובר בהתחשבנות כוללת. טרנסכלל לא תבעה את לנדקו בגין מחצית ההוצאות עבור הפיתוח ולכן אין לה אפשרות לטעון לכפל תשלום. גם אם התובעת קיבלה תשלום מטרנסכלל על העבודות אין זה מעניינה של לנדקו שקיבלה תשלום על כך ולא ביצעה את העבודות ואין לאפשר לה להתעשר בכך שלא תשא בעלויות במלואן.
שקלתי את טענות הצדדים. בהתאם להסכם בין התובעת לטרנסכלל, החבות של טרנסכלל היא לשפות את התובעת בגין עבודות פיתוח המבוצעות על ידה שאינן כוללות עבודות ציבוריות. זאת, מן הסתם מאחר והתובעת וטרנסכלל שילמו ללנדקו, בחלקים שווים, שלושה מיליון ₪ בגין ביצוע העבודות הציבוריות. אמנם, מעיון בתביעה השניה שהוגשה בבוררות עולה כי לכל הפחות במסגרתה נתבעו סכומים אף בגין עבודות תשתית ציבוריות. עם זאת, מעיון בפסק הבוררות עולה כי הצדדים הגיעו לכדי הסכם פשרה במסגרתו שולמו לתובעת כספים על ידי טרנסכלל. אין בהסכם פירוט לפיו הסכומים שולמו בגין עבודות ציבוריות שבוצעו על ידי התובעת. גם בפסק הבוררות השני כמו גם בפסק הבוררות הראשון, ניתן תוקף של פסק בורר להסכמות אליהם הגיעו הצדדים. בשני המקרים, הסכומים עליהם הוסכם היו פחות ממחצית מהסכומים שנתבעו, כאשר הסכומים שלטענת לנדקו הם בגין עבודות הפיתוח הציבוריות הם רק חלק קטן מהסכומים שנתבעו.
בנסיבות אלו, אני מוצאת כי לא הוכח על ידי לנדקו כי התובעת שופתה על ידי טרנסכלל בגין ביצוע העבודות הציבוריות אשר היא תובעת את לנדקו בגין ביצוען ואשר ה יה על לנדקו לבצען בהתאם להסכם התשתיות .
לנדקו טוענת שהתובעת מסתירה את העובדה שמחיר העבודות בחוו"ד ברכה כולל 12% דמי פיקוח וניהול. מעבר לכך, לטענתה, אין מקום להוסיף 10% דמי ניהול שכן בפרויקטים מסוג זה הניהול והפיקוח הינו "פאושלי". לנדקו מפנה לעניין זה לעדותה של יונס.
בהתאם לחוות דעת ברכה יש להביא בחשבון דמי ניהול ופיקוח הנדסי בשיעור של 1 0%. לא מצאתי כי יש הצדקה שלא להוסיף דמי ניהול ופיקוח כאמור בחוות הדעת בגין העבודות הללו, שהתובעת ביצעה במקום לנדקו.
לנדקו טוענת, כאמור, כי הסכומים כבר כוללים 12% דמי ניהול כפי שהופיע בחוות הדעת שהוגשה בבוררות של התובעת עם טרנסכלל. לנדקו מפנה לעניין זה למסמכי הבוררות שצורפו בנ/5 ובכלל זאת לשני כתבי התביעה בבוררות וכן לחקירתו הנגדית של ברכה, ממנה מסיקה לנדקו כי הסכומים שם כללו 12% דמי ניהול.
עיינתי במסמכי הבוררות שהוגשו (מוצג נ/5) . בהתאם להסכם בין התובעת ללנדקו בכל הנוגע לעבודות המשותפות שהיה על התובעת לבצע בהתאם להסכם שביניהן נוספו 12% דמי ניהול.
בחוות הדעת של ברכה שצורפה לכתב התביעה בבוררות (עמ' 80 ואילך לנ/5) צוין כי מדובר בחוות דעת לגבי עבודות שלא נכללו בחוות דעתו (הקודמת) וכי מדובר בעבודות שנדרשו לצורך קבלת טופס 4 ולא בוצעו על ידי לנדקו. מעיון בחוות הדעת עולה כי ברכה מוסיף בה 10% דמי ניהול לסכומים שבהם העריך את שווי העבודות שבוצעו. מהלך זה אינו מתיישב עם הטענה כי הסכומים שם כבר כללו 12%.
כמו כן, בכתב התביעה בבוררות צוין אמנם בסעיף 10 כי: "...למען הסר ספק יובהר כי, ככל שלא צוין אחרת, על טרנסכלל לשאת במחצית עלויות בגין העבודות המשותפות, בתוספת דמי ניהול בשיעור של 12% כדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית". (ההדגשה הראשונה הוספה –א.ר.ב.) , בסעיף 14 לגבי תעלות הניקוז בתביעה לסך של 167,040 ₪ בהתבסס על חוות הדעת של ברכה צוין כי "בדומה לעלות ביצוע חדר האשפה, גם כאן, עלות הביצוע כוללת גם את דמי הניהול בתוכה". מכך ניתן להסיק כי לא נתבעו דמי ניהול בכפל.
מעבר לכך, אני סבורה כי בחקירתו הנגדית של ברכה לא הובהר לו די הצורך ביחס לאילו עבודות הוא נשאל האם הסכומים כוללים 12% דמי ניהול. ברכה אף לא עומת עם טענה לפיה חוות דעתו כוללת חיוב כפול בגין דמי ניהול.
לפיכך, לא שוכנעתי כי הסכומים הנקובים בחוות דעת ברכה שהוגשה בתביעה שבפני כוללים חיוב כפול בגין דמי ניהול בשיעור של 12% וכן בשיעור של 10%.
באשר לטענות הפרטניות:
עלות ביצוע חיבורי הביוב והניקוז – לנדקו טוענת בסיכומיה כי התובעת לא כללה את הסכום של התשלומים (בסך 20,000 ₪) לקבלן בני עיד בתביעתה . התובעת מפנה לסעיף 71.8. עוד נטען ע"י לנדקו כי התובעת לקחה על עצמה לשלם בגין הרכיבים ולכן איננה יכולה לתבוע אותם.
אינני מקבלת את טענת לנדקו. אני מוצאת כי הנכונות של התובעת לשלם בגין החיבורים, לנוכח הסירוב של לנדקו לבצע אותם ו על מנת להקטין את הנזק מהעיכוב, איננה מונעת ממנה לתבוע את הסכום. לגבי הטענה שהסך של 20,000 ₪ לא צוין בתביעה, הובאו ראיות לגביו במהלך בירור התובענה ולנדקו לא הצביעה בסיכומיה על התנגדותה הספציפית להרחבת חזית מצידה בעניין זה קודם לסיכומים, ולכן טענתה בעניין נדחית.
עבודות הניקוז – לנדקו טוענת כי התובעת לא היתה רשאית לבצע עבודות ניקוז בשטחים ציבורים. מאחר ושוכנעתי כי העבודות נדרשו ובוצעו על ידי התובעת מאחר ולא בוצעו על ידי לנדקו, אינני סבורה כי יש לקבל טענה זו מפי לנדקו כהגנה מפני נשיאה בעלות העבודות שהיה עליה לבצע.
לפיכך אני מקבלת את התביעה כנגד לנדקו ביחס לעבודות הסדרי ניקוז ציבורי בגבולות המגרשים בהתאם לחוות דעת ברכה (54,000 ₪, 95,000 ₪ וכן 68,000 ₪).
לסיכום, אני מוצאת כי על לנדקו לשאת בהוצאות החיבורים של הביוב והניקוז בהתאם לחוו"ד ברכה כמפורט לעיל ובנוסף בסך 22,823 ₪ (כולל מע"מ – שיחושבו בהמשך כ-19,507 ₪ ללא המע"מ, מאחר ויצורף מע"מ לסכום הכולל) ששולמו על ידה (למי לוד ולבני עיד) בגין החיבור לביוב.
עמדות כיבוי האש - לנדקו מציינת בסיכומיה כי מדובר בעבודות שיצחקי טוען כי בוצעו לאורך המדרכה ברחוב איילון לצרכי ציבור, על מנת לטעון כי מדובר בעבודות ציבוריות. אולם, למעשה, מדובר בקו שבוצע בצד הצפוני מזרחי, בחצר האחורית של המגרש ואינו חלק מהעבודות הציבוריות. לעניין זה מפנה לנדקו לעדויות בבוררות בתביעה השניה וכן לכך ששם נתבע סכום אחר (91,872 ₪ בנ/5 בהסתמך על הצעת מחיר של גרוס). זאת, בעוד שחוות דעת ברכה עומדת על סך 120,000 ₪. עוד מצוין כי התובעת לא הציגה את הדרישה של מכבי האש.
מעיון בחוות דעת ברכה עולה כי צוין בה שבוצעו עבודות ונפרס צינור ראשי ל אורך החזית המזרחית והצפונית והותקנו 3 עמדות כיבוי אש. חוות דעת זו צורפה לכתב התביעה המתוקן. ברכה נחקר והעיד כי ראה אותם מותקנים בשטח (עמ' 280 בפרוט' הדיון). לנדקו טוענת, כאמור, כי עמדות כיבוי האש אינן חלק מהעבודות הציבוריו ת. מעיון בתמונה בחוות דעת ברכה עולה כי אכן מדובר בעבודות שבוצעו במגרש ולא במדרכה וכך גם עולה מעיון בנ/5. לא הוצגה הדרישה של מכבי אש. כמו כן, יש לקבל את טענת לנדקו לפיה העבודות לא נכללות בעבודות הפיתוח שנכללות בהסכם שכן בהסכם בין לנדקו לתובעת וטרנסכלל נכתב בסעיף 3(ג) כי העבודות המבוצעות על ידי לנדקו "לא כוללות פיתוח כלשהו בתחום המגרש עצמו ו/או גבולותיו".
לנוכח כל האמור, לא שוכנעתי כי מדובר בעבודות פיתוח אשר היה על לנדקו לבצע. לפיכך, אין מקום לפצות את התובעת בגין ביצוען על ידה.
בניית קיר בטון בין המגרש למגרש השכן – לנדקו טוענת כי העלות שנקבעה על ידי ברכה בחוות דעתו מוגזמת, לעומת העלות שהעריך לקיר ארוך יותר בחוות דעת בבוררות. עוד טוענת לנדקו כי בחקירתו הנגדית של ברכה התברר כי הקיר המדובר אינו מפריד מהשצ"פ אלא לאורך הגבול המערבי כדי למנוע סחף עקב הבדלי גבהים, וכי מעדות לזרוביץ עולה כי הקירות נבנו על מנת לגדר השטח מפני כניסת אנשים ולכן אין המדובר בעבודה שנדרשה כנגד סחף.
לנדקו מוסיפה וטוענת כי בהתאם להסכם התשתיות סעיף 15 (ת/10) נקבע כי הבונה (התובעת) מחויבת לבנות על חשבונה קיר תומך במגרש עם גדר מעל ולכן אין המדובר בעבודות ציבוריות שהיה על לנדקו לבצע.
התובעת טוענת, כי נאלצה להקים את הקיר לחציצה בין שטח השצ"פ שלא פותח על ידי לנדקו לבין שטח המגרש למניעת זרימת מי גשם וסחף אדמה.
שקלתי את טענות הצדדים. מעיון בהסכם התשתיות (ת/10) עולה כי החיוב להקים קיר תומך ככל שידרש בשל הפרשי גבהים מוטל על התובעת בהתאם להוראות סעיף 15: "...הבונה מתחייב בזה לבצע את עבודות הפיתוח בתחומי מגרשו, לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, מתחייב בזה הבונה כי אם ו/או עקב עבודות הפיתוח של הבונה במגרש יווצרו הפרשי גובה במגרש ו/ או בין המגרש למגרש שכן ו/או המגרש לבין שטח ציבורי, מתחייב הבונה לבנות על חשבונו קיר תומך בתחומי מגרשו בתוספת גדר מעל פני הקרקע הגבוהים ".
טענה זו הועלתה על ידי לנדקו (סעיף 86 לתצהירה של יונס).
עם זאת, התובעת טוענת, כאמור, כי נאלצה להקים את הקיר לחציצה בין שטח השצ"פ שלא פותח על ידי לנדקו לבין שטח המגרש למניעת זרימת מי גשם וסחף אדמה. לעניין זה, מפנה התובעת לסעיף 8.1.4 לחוות דעת ברכה משנת 2010 ולסעיף 35ג לתצהיר לזרוביץ. לנדקו , מצידה, טוענת כי בחקירתו הנגדית העיד לזרוביץ כי הקירות נבנו כדי למנוע כניסת אנשים ולכן אין המדובר בעבודה שנדרשה כנגד סחף. מחקירתו הנגדית של ברכה עולה כי הקיר שהתייחס אליו אינו ב גבול עם שטח השצ"פ אלא לכיוון כביש 40.
בשים לב לתשובות שניתנו, כמפורט לעיל, על ידי העד לזרוביץ והמומחה ברכה שהעידו מטעם התובעת, אני מוצאת כי טענת התובעת לעניין הצורך בבניית קיר תומך למניעת סחף , כתוצאה מאי ביצוע עבודות פיתוח על ידי לנדקו בשצ"פ , לא הוכחה .
לנוכח האמור, אינני מקבלת את התביעה להשבת הוצאות בניית הקיר.
עבודות במדרכות, אבן שפה והשלמת אסבסט בחזית דרומית
לנדקו טוענת כי אין לחייבה בעלות ביצוע עבודות אלו שכן הן כבר בוצעו על ידה, עוד בטרם החלו עבודות הבנייה במגרש. זאת, למעט השלמת מדרכה באורך של כ- 100 מטר שיונס העריכה את עלות הביצוע לגביה בסך של 12,000 ₪, סכום אשר לנדקו נכונה לשלם. לטענת לנדקו היה על העיריה להשלים את העבודות ככל שנדרש. ע וד טוענת לנדקו כי ככל שהעבודות נהרסו במהלך הקמת המרכז המסחרי, באחריות היזם להחזיר את המצב לקדמותו, ומפנה לעניין זה לת/14.
לנדקו מוסיפה וטוענת כי התובעת לא הוכיחה כי נשאה במלוא עלויות המדרכה ומפנה לעניין זה לת/96 אשר לטענתה עולה ממנו כי התובעת נשאה רק במחצית העלות.
התובעת, מצידה, טוענת כי לא הוכח על ידי לנדקו כי ביצעה את העבודות. בהתאם לעדותו של יצחקי לא היו עמודי תאורה.
עיינתי במסמכים. אינני סבורה כי האמור בת/14 מלמד כי העבודות הללו בוצעו על ידי לנדקו. עם זאת, מעיון בת/96 בחשבונית של עינב נכתב: " עבור ביצוע מדרכות ועבודות נלוות בגני יער מרכז מסחרי לוד לפי חשבון מאושר רצוף בזאת. סה"כ עבודה 101340 ₪ 50% חיוב מגדלי מירב 50670 ₪" כאשר מהחשבונית עולה כי לסכום זה נוסף מע"מ. לפיכך, אני מוצאת כי התובעת זכאית לתבוע בגין עבודות המדרכה, אך את הסכום ששולם על ידה.
לפיכך אני מקבלת את התביעה כנגד לנדקו ביחס לעבודות במדרכה בסך של 50,670 ₪ וכן את התביעה בקשר לעמודי התאורה בסך של 16,000 ₪.
פילר חשמל - בכל הנוגע לפילר החשמל, לנדקו מציינת כי פילר החשמל מהווה חלק מעבודות הפיתוח בתוך המגרש ומפנה לעניין זה לעדותה של יונס.
מעיון בחוות דעתו של ברכה עולה כי צוין בה כך: "8.6 בחזית הכניסה לא בוצע פילר וכבלי הכנה לחיבור חשמל. בפועל חב' מגדלי מירב ביצעה את ההכנות לחיבור החשמל כולל פילר בטון ושרוול בין הפילר לארון החשמל. עלות העבודה – 24,000 ₪."
העבודה בוצעה ע"י התובעת ואינני סבורה כי יש לקבל את טענתה של לנדקו כנגד חיובה בעבודה זו, שכן שוכנעתי כי מדובר בחלק מהעבודות שהיה על לנדקו לבצע.
לכן, אני מקבלת את תביעת התובעת כנגד לנדקו ביחס לעבודות אלו בסך 24,000 ₪.
לסיכום אני מקבלת את התביעה כנגד לנדקו בגין עבודות פיתוח בסך של 327,177 ₪ ובצירוף 10% דמי ניהול – סך של 359,895 ₪ (קרן) בצירוף מע"מ כדין.
התביעה כנגד העיריה
התובעת טוענת כי על העיריה לשפות אותה בגין עלות עבודות הפיתוח שנאלצה לשאת בהן. התובעת מבססת תביעתה על חובת הרשות לחייב את החברה הפרטית שהוסמכה על ידה לבצע את עבודות הפיתוח – לבצען. לטענתה, העיריה הפרה את חובתה.
העיריה טוענת כי לא מוטלת עליה אחריות בגין עבודות הפיתוח.
אין חולק כי האחריות החוזית לביצוע עבודות הפיתוח היתה מוטלת על לנדקו. בהתאם למסגרת ההתקשרויות, העיריה אף לא גבתה היטלי פיתוח.
אני סבורה כי בנסיבות אלו, על מנת שהתובעת תוכל לבוא בטרוניות כלפי העיריה על כך שלא פעלה להביא לכך שעבודות הפיתוח בסביבת המגרש מבוצעות, היה עליה להראות כי פנתה אליה בעניין זה. התובעת ידעה לפנות לעיירה בכל הנוגע לחיבורים לתשתיות אך לא הראתה כי נעשו על ידה פניות לעיריה לגבי עבודות הפיתוח הציבוריות הנוספות שבוצעו על ידה.
בנסיבות אלו, אינני סבורה כי ניתן לחייב את העיריה בעלויות ביצוען על ידי התובעת.
התביעה כנגד רמ"י
התובעת טוענת כי מקור אחריותה של רמ"י בכך שכבעלים את המקרקעין, חייבה את התובעת להתקשר בהסכם פיתוח עם לנדקו לצורך ביצוע עבודות התשתית. היה עליה לדאוג לכך שלנדקו תבצען.
התובעת לא הצביעה על כל מחויבות חוזית של רמ"י כלפיה בכל הנוגע לעבודות הפיתוח.
כפי שכבר נקבע, אין לראות בהפרות נטענות של לנדקו את הסכם התשתיות בינה לבין התובעת כהפרה של חוזה הפיתוח על ידי רמ"י.
לא זו אף זו, כפי שצוין לעיל, בהסכם התשתיות עליו חתמה התובעת נכלל, כאמור, ויתור מפורש על כל טענה לאחריות של רמ"י לגבי העבודות נשוא ההסכם (סעיף 3(ה) להסכם התשתיות).
לפיכך, לא מצאתי כי יש לקבל את התביעה בעניין זה כנגד רמ"י .

ההודעה לצד ג' של לנדקו נגד עירית לוד
לנדקו טוענת כי על העיריה לשפות אותה ככל שתחויב בתביעת התובעת כנגדה. במסגרת סיכומיה ציינה לנדקו כי היא ממקדת את טענותיה כלפי העיריה בקשר לתקופת העיכוב הראשונה ולגבי חלק מעבודות הפיתוח.
בכל הנוגע לתקופת העיכוב הראשונה, טוענת לנדקו כי הצינורות היו חלק מהתשתית העירוניות שבאחריות העיריה.
עוד טוענת לנדקו כי העיריה גרמה לעיכוב בטיפול בפינוי הצינורות שכן נערכה בדיקה על ידי מהנדס מטעם העיריה שמצא כי הצינורות פעילים.
בכל הנוגע לשאלה האם הצינורות היו חלק מהתשתית העירונית, לטענת לנדקו, היתה לעירית לוד פרקטיקה לפיה לא היתה חותמת על אישורים בדבר קבלת התשתיות. עם זאת, ניתן ללמוד כי העיריה החלה לתחזק את התשתיות שנמסרו לה ומפנה לענין זה לעדותה של יונס. עוד נטען כי קוים אלו הונחו לפני שנת 1998, השכונה התאכלסה עד תחילת שנות ה-2000 ועירית לוד החלה מטפלת בתשתיות. בהקשר זה לנדקו מציינת כי המהנדס גינצבורג אישר בעדותו כי החלק המפותח בשכונה נמסר לעיריה עוד לפני כניסתו לתפקידו בשנת 2005.
עוד טוענת לנדקו כי לאחר גילוי התשתיות נעשתה בדיקה על ידי העיריה באמצעות מהנדס המים מר סברדלין שהעלתה כי הצינורות פעילים. לענין זה, טוענת לנדקו כנגד "חוסר הזכרון" של העד מטעם העיריה המהנדס גינצבורג לגבי הבדיקה שנערכה . לפי הנטען, בדיקה זו גרמה לעיכוב בהוצאת הצינורות.
העיריה טוענת כי הקווים שבמגרש לא היו חלק מהתשתית העירונית ולא נמסרו לעיריה. אין חולק כי הקוים לא היו מחוברים לצנרת ומכאן שלא נמסרו לעיריה.
לטענת העיריה עבודות הפיתוח בשכונת גני יער לא נמסרו במלואן לעיריה בתקופה הרלבנטית.
העיריה מציינת כי עדות יונס לגבי מסירת תוכנית העדות לעיריה היא בגדר עדות שמועה. איטח הודה שאין ללנדקו כל מסמכים לגבי מסירת התשתיות לעיריה.
טענת לנדקו לפרקטיקה של מסירה בלא אישור פורמלי לא הוכחה.
לנדקו המשיכה לבצע עבודות פיתוח והכנת תשתיות בשכונה אף לאחר גילוי הצנרת.
קו הביוב שבו טיפלה העיריה, כמפורט בסיכומי לנדקו, אינו אותו קו ביוב שהיה במגרש.
עוד טוענת העיריה כי לא הוכח שנערכה בדיקה מטעם העיריה שהעלתה כי הצינורות פעילים.
כן צוין כי יונס העידה כי סברה שהצינורות מחוברים שכן זה מה שהופיע בתוכניות (עמ' 33 לפרוט' הדיון).
לטענת העיריה בכל מקרה האחריות מוטלת על לנדקו ואין בסיס לתביעה לשיפוי מצידה כנגד העיריה.
לנדקו התרשלה בכך שלא יידעה את רמ"י והעיריה בשנת 2002 על קיומם של הקווים ולחלופין שאינם פעילים ובוודאי שאין להטיל על העיריה חובה לשפות את לנדקו.
עוד נטען כי לא ברורה ההודעה לצד ג' כנגד העיריה. העיריה לא התחייבה לשפות את לנדקו. ממילא שתיהן נתבעות ובית המשפט ידון בשאלת חלוקת האחריות.
שקלתי את טענות הצדדים. לנדקו לא הביאה אסמכתא כי הצינורות נמסרו לעיריה. "תוכנית העדות" בהם מופיעים הצינורות איננה חתומה על ידי העיריה. העדים מטעם לנדקו לא עבדו בלנדקו במועדים הרלבנטיים ולא הובאו על ידה העדים הנדרשים לביסוס טענה זו, בהעדר אסמכתא בכתב. לנדקו המשיכה בביצוע עבודות בשכונה במועדים מאוחרים יותר.
לפיכך, אני מוצאת כי טענה זו של לנדקו, לא הוכחה.
לגבי מצבם של הקוים בעת "גילויים", טענת לנדקו כי העיריה גרמה לעיכוב בהוצאתם נסמכת על עדות יונס לגבי בדיקה שנערכה על ידי מהנדס ים מטעם העיריה . לא הוצגה כל אסמכתא לגבי בדיקה רשמית שנעשתה בעניין זה. אני מקבלת את טענת העיריה כי לנדקו היתה הגורם המפתח ולכן בידיה המידע האם הקווים חוברו לתשתיות העירונית אם לאו ולכן האחריות בעניין מוטלת עליה.
סיכומו של דבר, אני סבורה כי לא הוכחה כל חבות של העיריה לשפות את לנדקו בגין האחריות שהוטלה על לנדקו , אשר היא הגורם שאחראי לכך שהבעיה נוצרה מלכתחילה ואף לכך שלא נפתרה בשלב מוקדם יותר.
עם זאת, שעה שהחיוב של הנתבעות כלפי התובעת הינו ביחד ולחוד, ההודעה לצד ג' מתקבלת במובן זה שללנדקו זכות לשיפוי כנגד העיריה, עד לגובה חלקה היחסי של העיריה בחלוקת האחריות, כפי שנקבעה בפסק הדין. זכות זו מותנית בכך שלנדקו תשלם לתובעת אף את חלקה של העיריה.
לנדקו ציינה בסיכומיה כי על העיריה לשפות אותה בגין מספר עבודות פיתוח.
העיריה, מצידה, טענה כי הדרישה של לנדקו כי העיריה תשפה אותה בגין מספר עבודות פיתוח אינה נכללת בהודעה לצד ג' ולכן מהווה הרחבת חזית אסורה.
עיון בהודעה לצד ג' מעלה כי לא נכללות בו טענות לגבי עבודות הפיתוח ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.
לפיכך, ההודעה לצד ג' של לנדקו כנגד העיריה בכל הנוגע לחבות שנקבע כי מוטלת על לנדקו דינה להידחות.
ההודעה לצד ג' שנשלחה על ידי העיריה
העיריה שלחה הודעה לצד ג' כנגד לנדקו, רמ"י וכן כנגד מי לוד.
לא פורט בסיכומים לגבי טענות כנגד רמ"י ולכן יש לראות את העיריה כמי שזנחה את טענותיה בעניין זה.

ההודעה של העיריה כנגד לנדקו
לטענת העיריה בהסכמי הפיתוח בין העיריה ללנדקו נקבע כי לנדקו תבצע את כל עבודות הפיתוח. בהסכם הפיתוח משנת 1996 נקבע כי האחריות לנזקים ככל שיגרמו תוך כדי ביצוע עבודות הפיתוח מוטלת על לנדקו וכן נכלל סעיף שיפוי לפיו עליה לשפות את העיריה בגין תביעות צד ג' בגין נזקים מעבודות הפיתוח.
עוד נקבע כי ככל שיגרמו נזקים כתוצאה מאי עמידה של לנדקו בלוחות הזמנים עליה לפצות את העיריה.
לפיכך, ככל שיקבע שחל עיכוב על לנדקו לשפות את העיריה, ככל שתחויב.
לנדקו טוענת, כי סעיפי השיפוי בהסכמי הפיתוח אינם רלבנטיים. לטענתה, סעיף 12(א) וסעיף 12(ג) עניינם נזק שנגרם "תוך כדי" ביצוע העבודות ולכן איננו רלבנטי. עוד נטען על ידה כי סעיף 12(ה) אינו רלבנטי שכן אין המדובר בנזק שנגרם "עקב" ביצוע עבודות הפיתוח.
לגבי הטענה להפרת הסכמי הפיתוח ולוח הזמנים שנקבע בו, סעיף 21 להסכם הפיתוח מתייחס ללוחות הזמנים שנקבע בהסכם משנת 1996 לביצוע עבודות על פיו ולנדקו ביצעה עבודות אלה זה מכבר.
לגבי ההתחייבות של לנדקו שלא לגרום לעיכובים בטופס 4 - נטען כי מדובר בטעות של העיריה שכן ההוראה נכללת בהסכם של לנדקו עם התובעת וטרנסכלל ואינה מקימה זכות שיפוי לעיריה.
עוד נטען כי לנדקו עמדה בחיוביה לפי הסכם הפיתוח והיתה מוכנה לחבר המגרש לנקודות שנקבעו על ידה ולכן אין לראות בה אחראית.
עיון בסעיפי הסכמי הפיתוח עליהם מתבססת העיריה מעלה כי סעיף 12(א) אכן מתייחס לנזק שנגרם "תוך כדי ביצוע עבודות הפיתוח" ולכן לא נראה כי נזק כתוצאה מאי בצוע עבודות נכלל בכך.
סעיף 12(ג) קובע כי "לור"ם תהא אחראית לכל נזק או אובדן שיגרמו, תוך כדי ו/או בתקופת עבודות הפיתוח הן כלפי צד ג' והן כלפי העירייה..."
בעניננו, האחריות הוטלה על העיריה בגין מחדליה שלה, כעיריה וכבעלת סמכות פיקוח אף בהתאם להסכמים . זאת, ביחס לתקופת העיכוב הראשונה, בעיקר שעה שפנו אליה לאחר שהתגל ו הצינורות ובתקופת העיכוב השניה לנוכח אי החיבור של המגרש לתשתיות. בנסיבות אלו אינני סבורה כי יש מקום לקבל את טענת העיריה כי על לנדקו לשפותה בגין האחריות בשיעור 10% שיוחסה לה. בהתאם להלכה , יש לפרש תניות שיפוי בפרשנות מצמצת ואינני סבורה כי יש לפרש את התנייה ככזו שמקימה זכות לשיפוי גם בגין אחריות לנזק שיוחסה לעיריה בשל מחדליה שלה, מקום בו התניה לא קובעת זאת מפורשות (ר ': ע"א 119/90 א' מצא סולל בונה בע"מ נ' י' שרף עבודות צנרת בע"מ (פורסם במאגרים) בפיסקה 6; רע"א 3740/07 זוגלובק בע"מ נ' פאסר נג'אר בע"מ (פורסם במאגרים) פיסקה ג(4) ).
עם זאת, לנוכח כל האמור, ההודעה לצד ג' מתקבלת במובן זה שככל והעיריה תישא בפועל ביותר מחלקה העומד על 10%, תעמוד לה זכות לשיפוי מלנדקו, ביחס לסכומים ששולמו על ידה, מעבר לחלקה.
ההודעה לצד ג' כנגד מי לוד
העיריה טוענת כי החל מיום 1.11.08 החל לפעול תאגיד מי לוד מכח הוראות חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001. ממועד זה הופקעו מהעיריה סמכויותיה לגבי תפעול מערכות המים והביוב. לפיכך, מי לוד נכנסה לנעלי העיריה אף לגבי חיבור החלקה לביוב.
העיריה מפנה לעדותו של מר משה אשכנזי ששימש כמנכ"ל מי לוד ואישר כי החל ממועד הקמת התאגיד מי לוד, התאגיד היה אחראי על תשתיות המים והביוב העירוניות.
עוד נטען כי ככל שימצא שהיו עיכובים האחריות להם מוטלת על התאגיד. ביום 15.12.09 נערכה פגישה וסוכם כי תוכן תוכנית לחיבור המגרש לביוב . ביום 31.1.10 ניתן אישור מי לוד אולם עבודות החיבור בוצעו רק בחודש מאי 2010, בשל הדרישה לחתימה על כתב שיפוי. לא ברור מה הבסיס לדרישה זו שהציבה מי לוד.
לכן, לפי הנטען על ידי העיריה, האחריות על תאגיד מי לוד מוטלת הן לפי סמכויותיו והן בשל תיפקודו.
תאגיד מי לוד טוען כי מערכת הניקוז היתה ונותרה באחריות העיריה.
תאגיד מי לוד לא היה מעורב בתכנון, בביצוע או בפיקוח על פרויקט גני יער. האחריות לביצוע עבודות הפיתוח והחיבור של המגרש לביוב היתה מוטלת על לנדקו. החיבורים לא בוצעו על ידי לנדקו במועד כפי שנקבע בהסכמי הפיתוח.
הצדדים היו נתונים במחלוקות שאין למי לוד קשר אליהן והצדדים לא השכילו לפתור את הבעיה. מי לוד נחלץ לסייע ולחבר המגרש, לשביעות רצון התובעת.
למי לוד נודע על הבעיה רק בדצמבר 2009. הוגשה לו לאישור תוכנית והיא אושרה על ידי מי לוד ביום 31.1.10. מי לוד דרש אישורים מהעיר יה כי אין מניעה לחבר. הדרישה של מי לוד לכתב שיפוי לא גרמה לעיכוב בביצוע העבודות. ביום 18.3.10 ההצעה הועברה לאישור לנדקו. רק ביום 22.4.10 לנדקו נתנה את אישורה. במאי 2010 בוצע החיבור.
שקלתי את טענות הצדדים. אינני סבורה כי העברת האחריות על תחומי הביוב והמים למי לוד יש בה כדי להטיל על התאגיד אחריות כלפי העיריה כנטען בהודעה . אין חולק כי בהתאם להסכמי הפיתוח שנחתמו שנים קודם לכן, לנדקו היתה מחויבת לבצע את החיבורים של המגרש לתשתיות. לנדקו אף לא מכחישה שהאחריות לכך היתה מוטלת עליה, בלי קשר להקמת התאגיד. בנסיבות אלו, בודאי שלא יכולה להיות לעיריה כל עילת תביעה לשיפוי כנגד מי לוד עובר לדצמבר 2009.
באשר לטענות העיריה לגבי התנהלות מי לוד לאחר דצמבר 2009, העיריה טוענת כי לא היתה הצדקה לכך שמי לוד דרשה מהתובעת כתב שיפוי, דבר שגרם לעיכוב. תאגיד מי לוד טוען, כאמור, כ י היה רשאי לדרוש כתב שיפוי וכי לא הוכח כי דרישה זו היא שגרמה לעיכוב. מחקירתו הנגדית של יצחקי עולה כי לא היו לו טענות כלפי כתב השיפוי (עמ' 119 לפרוט' הדיון)
ממילא, מעיון בלוח הזמנים עולה כי רק ביום 22.4.09 נתנה לנדקו את אישורה לתוכנית. מיד לאחר מכן, בחודש מאי 2009 בוצע החיבור.
לנוכח כל האמור, לא שוכנעתי כי מי לוד גרמה לעיכובים בחיבור לתשתיות. לפיכך, ההודעה לצד ג' שנשלחה על ידי העיריה כנגדה, נדחית.
משנדחתה ההודעה לצד ג' כנגד מי לוד, מתייתר הצורך לדון בהודעה לצד ד' שנשלחה על ידה כנגד מגדלי לוד. לפיכך, ההודעה לצד ד', נדחית אף היא.

טענת קיזוז של לנדקו - הוצאות רישום הפרצלציה
לנדקו טוענת כי עומדת לה זכות לקיזוז סך של 47,400 ₪ נכון לדצמבר 2007, בגין הוצאות רישום הפרצלציה. לנדקו מבססת את תביעתה על סעיף 18 להסכם התשתיות, במסגרתו התחייבו התובעת וטרנסכלל לשלם עבור חלקן בהוצאות הרישום, כפי שיהיו בפועל.
לטענת לנדקו, בהתאם לנספח ז' למכרז היה על הרוכש לשלם 150,000 ₪ עבור הוצאות הרישום. עו"ד אטרקצ'י מטעם התובעת ביקש מאיטח כי לנדקו תשנה את הסעיף ואיטח הסכים לכך שהחיוב יהיה לפי ההוצאות בפועל . אולם , העלות איננה מסתכמת בהוצאות ישירות אלא נלקחות בחשבון גם הוצאות נוספות בגין תקורה, מימון וניהול ועו"ד אטרקצ'י הסכים לכך (סעיף 19 לתצהיר איטח).
בשנת 2007 נרשמה הפרצלציה. לנדקו פנתה לתובעת ולטרנסכלל בדרישה לתשלום הוצאות הרישום בסך 93,120 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ומע"מ. ב"כ התובעת דאז אישר את הסכמת הרוכשות לשלם הסכום (נספח 3 לתצהיר איטח). מאחר והרוכשות לא שילמו, לנדקו הגישה תביעה (ת.א. 2189/08 שלום רמלה) והגיעה עם טרנסכלל להסכם פשרה לפיו שולם על ידה סכום של 35,000 ₪ בצירוף מע"מ והתביעה נגדה נמחקה.
לנדקו נסמכת על הסכמת עו"ד אטרקצ'י במכתבו וכן על הוצאות שכ"ט עו"ד כפי שפורטו בתצהיר עו"ד עירון.
התובעת מציינת כי בהתאם להסכם על התובעת וטרנסכלל לשלם ללנדקו בגין הפרצליציה את "הוצאותיה בפועל" שלא הוכחו. עו"ד עירון שטיפל ברישום, העיד כי כל שכר הטרחה שולם לו ישירות על ידי חברות אחרות ולא ע"י לנדקו. לטענת התובעת, הסכום שהוכח עומד על 71,342 ₪ בלבד. התובעת טוענת כי לפי המסמכים (מכתב המהנדס ישראלי נספח 12 לתצהיר איטח) עולה כי המגרש חושב לפי 65 יחידות דיור ולכן לפי חישוב יחס המגרש למספר הכולל של היחידות שנבנו הרי שמתוך הסך של 71,342 ₪ יש ליחס 7,703 ₪ למגרש. מאחר וטרנסכלל כבר שילמה סך של 35,000 ₪, לנדקו כבר קיבלה החזר ביתר בגין הוצאותיה על הרישום.
ראשית יש לציין כי אין ממש בטענת לנדקו כי יש לראות במכתב עו"ד אטרקצי, שנשלח מטעם התובעת, משום הסכמה של הרוכשות לתשלום הסכומים שנדרשו על ידה במכתבה לתובעת . במכתבו צ יין עו"ד אטרקצי כי הוא מבקש לקבל "קבלות המעידות על הוצאותיכם כאמור במכתבכם שבסמך" ולא ביקש לקבל רק אישור על ביצוע הפרצלציה, כפי שעולה מסיכומי לנדקו. זאת ועוד, לאחר שנשלחו מסמכים הוחלפו מכתבים נוספים ובסופו של דבר התובעת וטרנסכלל לא הסכימו לשאת בתשלום הסכומים שנדרשו.
לפיכך, על לנדקו מוטל היה להוכיח את הוצאותיה בפועל.
ההוצאות בגין רישום הפרצלציה של כלל היחידות (כולל המגרש המסחרי נשוא התביעה) פורטו בתצהיר איטח.
חלק מההוצאות בסך 71,342 ₪ שבגינן צורפו קבלות אינן שנויות במחלוקת.
לפיכך, אדון בהוצאות שעליהן חלקה התובעת.
בכל הנוגע להוצאות תשלום סך של 120,000 ₪ לעו"ד עירון, סכומים אלו שולמו לו ישירות על ידי שלוש חברות אחרות. לנדקו לא הראתה כיצד נשאה, ולו בעקיפין, בתשלום זה . בנסיבות אלו אינני סבורה כי באפשרותה לטעון כי התשלום בא בגדר "הוצאות בפועל" שנשאה בהן.
בכל הנוגע להוצאות בגין העתקות, אמנם לא צורפו קבלות אך חישוב לפי 120 ₪ ליחידת דיור נראה סביר ולכן אני מקבלת את ההוצאה.
בכל הנוגע לעלויות העקיפות, מהמסמכים שצורפו (נספח 11 לתצהיר איטח) עולה כי לנדקו נהגה לחייב כך ואני מקבלת כי עו"ד אטרקצ'י הסכים לכך בשם הרוכשות. השיעור של 25% לא חורג מהמפורט שם, הגם שיש להתאימו ולחשבו מתוך הסכום המופחת, לאחר הפחתת שכ"ט עו"ד שלא שולם על ידי התובעת.
נותר לחשב את החלק שיש לייחס למגרש בגין הוצאות הרישום.
לנדקו טוענת כי יש לחשב את המגרש לפי שווה ערך ל- 120 יחידות דיור ואילו התובעת מתנגדת לכך.
בכל הנוגע לחישוב לפי 120 יחידות דיור, לאחר עיון במסמך המהנדס ישראלי ובכלל זאת בטבלה 4 אליה הפנתה התובעת, בשים לב לאמור בסעיף 3 .4 למסמך של המהנדס ישראלי, עולה כי ההתייחסות לשטח המסחרי הינה כאל 120 יחידות דיור, ולנדקו היתה רשאית להתבסס על כך.
לנוכח האמור, הסכום הכולל לתשלום ב גין המגרש הינו 64,905 ללא מע"מ. שולם על ידי טרנסכלל סך של 35,000 ₪.
לפיכך, אני קובעת כי ללנדקו עומדת טענת קיזוז על סך 29,905 ₪ בצירוף מע"מ.
סיכום
התמונה המתקבלת היא כי לנדקו לא מילאה כנדרש את חובותיה, הגם ששולם לה סך של שלושה מליון ₪ בגין עבודות הפיתוח .
אוסיף, כי לנדקו חרגה, ללא קבלת רשות, מאורך הסיכומים שהוקצב לה. זאת, למרות שקודם לכן התנגדה לחריגה בהיקף הסיכומים של התובעת. לנוכח העובדה שהתובעת הגישה בקשה בעניין רק לאחר שהגישה את סיכומי התשובה לא מצאתי להורות על קיצור הסיכומים של לנדקו . הדרך בה נקטו לנדקו ורמ"י, לפיה הודיעו כי במצטבר אינן חורגות ממכסת העמודים, לכל הפחות דרשה קבלת אישור מראש.
התובעת ולנדקו ביקשו להוסיף ולטעון לעניין ההוצאות. לא מצאתי לאפשר הגשת טיעון נוסף לעניין ההוצאות לאחר שהוגשו הסיכומים . זאת, למעט הגשת אסמכתאות , ככל שהדבר יידרש, לגבי הסכומים ששולמו למומחים ו ההוצאות בפועל, בהתאם לפסיקת ההוצאות כפי שתעשה במסגרת פסק הדין. ככל שביקשו הצדדים לטעון מעבר לכך, היה עליהם לעשות כן במסגרת הסיכומים ואינני רואה לנכון לפתוח "סבב" נוסף של סיכומים בעניין זה.
לנוכח כל האמור, בגין תקופת העיכוב הראשונה, אני מחייבת את לנדקו, העיריה ורמ"י, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 682,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן ועד התשלום המלא בפועל.
מבחינת חלוקת האחריות הפנימית בין הנתבעות, העיריה אחראית ל-10% מהנזק.
כמו כן, בגין תקופת העיכוב השניה, אני מחייבת את לנדקו והעיריה, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 364,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה המתוקן ועד התשלום המלא בפועל.
מבחינת חלוקת האחריות הפנימית בין לנדקו לעיריה, העיריה אחראית ל-10% מהנזק.
בגין עבודות הפיתוח (בצירוף דמי ניהול) , אני מחייבת את לנדקו לשלם לתובעת את הסך של 359,895 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן ועד התשלום המלא בפועל.
ללנדקו עומדת כלפי התובעת זכות לקזז את הסך של 29,905 ₪ בצירוף מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן.
בכל הנוגע לחיוב בהוצאות, מצאתי להפריד בין הנתבעות, לנוכח כל המפורט בפסק הדין.
אני מחייבת את לנדקו לשאת בהוצאות התובעת (ובכלל זאת סך של 35,000 ₪ בגין אגרה וזאת בשים לב לפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק, וכן הוצאות בגין חוות דעת וכן שכר בטלה ששולם לעדים ו הוצאות הקלטת הדיונים) בהפחתת סכומי ההוצאות בהן חויבו העיריה ורמ"י (סה"כ 10,000 ₪) ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הוצאתן ועד התשלום המלא בפועל וכן בשכ"ט עו"ד אשר בהתחשב במשך והיקף ההתדיינות ואופן ההתנהלות יעמוד על סך כולל של 100,000 ₪.
בנוסף, אני מחייבת את העיריה לשאת בהוצאות התובעת בסך של 5,000 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.
כמו כן, אני מחייבת את רמ"י לשאת בהוצאות התובעת בסך של 5,000 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.
לא נדרשתי לדון בהודעה לצד ג' ששלחה רמ"י כנגד לנדקו שכן הוסכם ביניהן כי ההודעה דינה להתקבל, וכך אני מורה.
העיריה זנחה בסיכומיה את ההודעה כנגד רמ"י ולכן דינה להידחות. זאת, ללא צו להוצאות.
ההודעות לצד ג' של העיריה ושל לנדקו, ככל שמדובר בשיפוי בגין החבות שיוחסה להן בפסק הדין דינן להידחות. עם זאת, ההודעה לצד ג' של העיריה כנגד לנדקו מתקבלת במובן זה שככל והעיריה תישא בפועל ביותר מחלקה העומד על 10% כפי שנקבע לעיל , תעמוד לה זכות לשיפוי מלנדקו, ביחס לסכומים ששולמו על ידה, מעבר לחלקה. כמו כן, ההודעה לצד ג' של לנדקו נגד העיריה מתקבלת במובן זה שללנדקו זכות לשיפוי כנגד העיריה, עד לגובה חלקה היחסי של העיריה בחלוקת האחריות, כפי שנקבעה בפסק הדין, בחלקים בהם נקבעה אחריות לעיריה. זכות זו מותנית בכך שלנדקו תשלם לתובעת אף את חלקה של העיריה.
אין צו להוצאות בגין ההודעות ההדדיות שנשלחו על ידי לנדקו והעיריה.
ההודעה לצד ג' ששלחה העיריה כנגד מי לוד נדחית. אני מחייבת את העיריה לשאת בהוצאות מי לוד (שכר בטלה לעדים) וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.
ההודעה לצד ד' ששלחה מי לוד כנגד מגדלי מירב נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות ביחס להודעה לצד ד'.

הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 60 יום.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ט, 18 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.