הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 7578-07-18

לפני כבוד השופט עוז ניר נאוי

התובעות בת.א.
7578-07-18

.1 מטיילי להב בע"מ
.2 המפתח תעבורה 1988 בע"מ
.3 שיא טיולים והסעות 1983 בע"מ
.4 עובדיה הסעות בע"מ
.5 מסיעי אריה שאשא בע"מ
.6 שירן נסיעות (נתניה) בע"מ
.7 שירן נסיעות (אחים קקון) בע"מ
.8 אל - רץ הסעות וטיולים 1999 בע"מ
.9 מי-שי שרותי הסעות בע"מ
.10 מסיעי כרמית בע"מ
.11 ש.ה.ב שיווק הובלות בע"מ
.12 נסיעות גן השלום בע"מ
.13 החברה המאוחדת לתיירות בע"מ
.14 סייג דוד בע"מ
.15 מריטל כל-השרון 1987 בע"מ
.16 סופה הסעות וטיולים בע"מ
.17 הראשונים הסעות בע"מ
.18 מאיה תור בע"מ
.19 אביבי עובדיה הסעות וטיולים בע"מ
.20 א. ד. ם. אקספרס (אירועים) בע"מ
.21 אמנון מסילות
.22 מסיעי 2000 כפר סבא (1998) בע"מ
.23 אגם נטו - טיולי הקריות בע"מ
.24 אמצע הדרך הסעות בע"מ
.25 חברת א. ברזני הסעות בע"מ
26. א.ז. בלדר 91 בע"מ

נגד

הנתבעות
בת.א. 7578-07-18
.1 עיריית בת ים
.2 עיריית גבעת שמואל
.3 עיריית גבעתיים
.4 עיריית חולון
.5 עיריית אשדוד
.6 עיריית טייבה
.7 עיריית קלנסווה
.8 עירית רהט
.9 עיריית ערד
.10 עיריית נתניה
.11 עיריית ראשון לציון
.12 עיריית רחובות
.13 עיריית הוד השרון
.14 עיריית אור-יהודה
.15 עיריית הרצליה
.16 עיריית כפר סבא
.17 עיריית פתח תקווה
.18 עיריית ראש העין
.19 עיריית רמת השרון
.20 עיריית רעננה
.21 עיריית רמת גן (נמחקה)
.22 עיריית בית שמש
.23 עיריית מעלה אדומים
.24 עיריית חיפה
.25 עיריית עכו (נמחקה)
.26 עיריית נהריה
.27 עיריית קרית ים (נמחקה)
.28 עיריית נשר
.29 עיריית קרית מוצקין
.30 עיריית קרית ביאליק
.31 עיריית נס ציונה
.32 עיריית קרית אונו
.33 עיריית יהוד
.34 עיריית ירושלים
.35 מועצה מקומית מבשרת ציון
.36 מועצה מקומית הר אדר (נמחקה)
.37 מועצה מקומית כפר שמריהו
.38 מועצה מקומית גני תקווה
.39 מועצה מקומית קרית טבעון-ב.ע (נמחקה)
.40 מועצה מקומית חורה
.41 מועצה מקומית לקיה
.42 מועצה מקומית ערערה
.43 מועצה מקומית מיתר
.44 מועצה מקומית קדימה צורן
.45 מועצה מקומית כפר יונה
.46 מועצה מקומית בית דגן
.47 מועצה מקומית אזור
.48 מועצה מקומית פרדסיה
.49 מועצה מקומית תל מונד
.50 מועצה מקומית אליכין
.51 מועצה מקומית קרית יערים
.52 מועצה מקומית סביון (נמחקה)
.53 מועצה מקומית אורנית
.54 מועצה מקומית גדרה
.55 מועצה מקומית אבן יהודה
.56 מועצה מקומית כוכב יאיר (נמחקה)
.57 מועצה מקומית בנימינה-גבעת עדה
.58 מועצה אזורית באר טוביה
.59 מועצה אזורית חוף הכרמל
.60 משה שמואלי מועצה אזורית לב השרון
.61 מועצה אזורית דרום השרון
.62 מועצה אזורית חוף השרון
.63 מועצה מקומית עמק חפר
.64 מועצה אזורית גן רווה
.65 מועצה אזורית עמק הירדן
.66 מועצה אזורית מטה יהודה
.67 מועצה אזורית תמר
.68 מועצה אזורית אבו בסמה
.69 מועצה אזורית נווה מדבר
.70 מועצה אזורית אל קסום

ובעניין:

התובעות
בת.א. 5842-03-19
.1 מטיילי ירון בר בע"מ
.2 י.ח.ס. - הסעות בע"מ
.3 חברת א. ברזני הסעות בע"מ
.4 חבצלת הסעות בע"מ
.5 מטיילי נוף הנגב בע"מ
.6 בר - טל הסעות בע"מ
.7 נתיבים הסעים בע"מ
.8 אלתי הסעים בע"מ

נגד

הנתבעות
בת.א. 5842-03-19
.1 עיריית אשדוד
.2 עיריית בית שמש
.3 עירית ירושלים
.4 עירית קרית אונו
.5 עיריית קרית מלאכי
.6 עיריית הרצליה
.7 עיריית רעננה
.8 עיריית פתח תקווה
.9 עיריית רחובות
.10 מועצה אזורית כסיפה
.11 מועצה מקומית גדרה
.12 מועצה אזורית גזר
.13 מועצה אזורית חוף אשקלון
.14 מועצה אזורית לכיש
.15 מועצה אזורית נחל שורק
.16 מועצה אזורית באר טוביה
.17 מועצה אזורית גן רווה

ב"כ התובעות (ת.א. 7578-07-18 ות.א. 5842-03-19) - עו"ד ירון סהר ועו"ד יעל גוליס – סהר סטוביצקי ושות', עו"ד
ב"כ הנתבעות בתיק 7578-07-18
ב"כ הנתבעות 1-5, 9-11, 15-16, 20, 22, 26, 28-29, 31-35, 38, 42-43, 46, 48, 54-55, 59, 64 - עוה"ד לימור דניאלי שוסטר, מירב קנזי נאמן, טל יבור, לימור ברמן – הררי, טויסטר ושות', עו"ד
ב"כ הנתבעת 6 – עו"ד עות'מאן נוסיראת
ב"כ הנתבעת 7 – עו"ד כאיד סלאמה
ב"כ הנתבעות 8 ו-37 - עו"ד יודן קוריצקי – משרד גדעון פישר וש ות', עו"ד
ב"כ הנתבעים 12, 17 ו- 44 - עו"ד יחזקאל ריינהרץ – פריש, שפרבר, ריינהרץ ושות', עו"ד
ב"כ הנתבעים 53, 13-14, 19 – עו"ד ברוך חייקין ואח'
ב"כ הנתבעים 18 ו-30 - עו"ד רחל בן ארי ואח'
ב"כ הנתבעת 23 – עו"ד גלעד רוגל
ב"כ הנתבעת 24 - עו"ד יוסי דלל
ב"כ הנתבעת 40-41 - עו"ד אייל ימיני ואחרים
ב"כ הנתבעת 45 - עו"ד שלומית גבע ואחרים
ב"כ הנתבעת 47 – עו"ד יורם מושקט ואחרים
ב"כ הנתבעת 49 - עו"ד גיתית שרמן
ב"כ הנתבעת 50 – ולדמן, דוד, זוכוביצקי, פריידין ושות', עו"ד
ב"כ הנתבעת 51 - עו"ד גלעד לוי – שרקון, בן עמי, אשר ושות', עו"ד
ב"כ הנתבעת 57 - עו"ד אריאל פישר – משרד דן נחליאלי ושות', עו"ד
ב"כ הנתבעים 65, 63,60-61 - עו"ד גיא זיו-שלום – כהן, וילצ'יק ושות', עו"ד
ב"כ הנתבעת 62 - עו"ד רועי לנדאו – ויינברגר , ברטנטל ושות', עו"ד
ב"כ הנתבעת 66 - עו"ד אורית בר גיל – לפידות, עורכי דין
ב"כ הנתבעת 67 - עו"ד ויולטה שיברסקי – שפיגלמן, קורן, זמיר ושות'
ב"כ הנתבעים 68-70 - עו"ד ירדן חג'בי חיון – משרד אביטן, עטון, עו"ד

ב"כ הנתבעות בת.א. 5842-03-19:
ב"כ הנתבעות 1, 2, 3, 4, 6, 7, 10, 11, 13, 15 ו-17 – הררי טויסטר ושות', עו"ד
ב"כ הנתבעת 5 – ויינברגר, ברטנטל ושות', עו"ד
ב"כ הנתבעות 8-9 – עו"ד ריינהרץ
ב"כ הנתבעת 12 – עו"ד אלון אדיר
ב"כ נתבעת 14 – עו"ד אייל ימיני

פסק דין

מבוא

לפני שתי תביעות כספיות מאוחדות במסגרתן תובעות 34 חברות הסעה תשלומי התייקרויות ממעל 70 רשויות מקומיות נתבעות, בסך כולל של כ – 111,000,000 ₪.

כך, במסגרת התביעה בת.א. 7578-07-18 תובעות התובעות - 26 חברות הסעה המספקות שירותי הסעת תלמידים, סך 89,065,530 ₪, מ - 70 רשויות נתבעות, בטענה כי הרשויות עמן התקשרה כל אחת מהן, לא העבירו לידיהן תשלומים בגין עדכוני התייקרויות ותשלומים בגין השתתפות משרד החינוך בעלויות, תשלומים אשר הועברו לידי הרשויות עוד בשנת 2012 (להלן: "תביעת מטיילי להב").

במסגרת ת.א. 5842-03-19, תובעות 8 חברות הסעה נוספות, סך של כ – 22,127,542 ₪, מ - 16 רשויות מקומיות (אשר חלקן נתבע אף במסגרת תביעת מטיילי להב) (להלן: "תביעת מטיילי ירון"), על בסיס אותם הטעמים.

כפי שיפורט להלן, התביעות מבוססות, במידה רבה, על מכתב הבהרות מטעם משרד החינוך, מתאריך 31.7.2012, המופנה לגזברי הרשויות המקומיות ומנהלי מחלקות החינוך ברשויות המקומיות, ואשר מתייחס לאופן חלוקת כספי סיוע משרד החינוך במסגרת תשלומי הסעות (להלן: "מכתב משרד החינוך" או "המכתב").

התובעות כולן טוענות כי על הרשויות להעביר לידיהן את תשלומי הסיוע, וכהגדרתן - תשלומי התייקרויות, על בסיס מכתב משרד החינוך, שכן ממנו עולה כי מטרת כספי הסיוע לתשלום פיצויים בגין העבר - השנים אשר קדמו למכתב, קרי תשס"ח – תשע"א, הן השנים מושא התובענה.

מן העבר השני, טוענות הנתבעות כי המכתב עוסק בכספי סיוע לרשויות עצמן ולא לחברות ההסעה ומכל מקום, הסיוע אינו מתייחס לשנים עברו בגינן הוגשו התביעות, אלא חל "מעתה ואילך".

כפי שיפורט להלן, תחולתו ופרשנותו של מכתב משרד החינוך הם בלב ליבה של הכרעה זו.

בשים לב למחלוקת בין הצדדים בעניין מכתב משרד החינוך, הוסכם כי סוגיה זו תידון תחילה. בהתאם הוסכם, כי ככל שיקבע שלמכתב תחולה רטרואקטיבית, הרי שהדיון בתובענות ימשך ויבחנו יתר טענות הצדדים; ואילו ככל שיקבע כי האמור במכתב חל ממועדו ואילך, הרי שהתביעות תדחנה.

תמצית התביעות והטענות במסגרתן

התובעות הן חברות העוסקות במתן שירותי הסעות לגופים שונים, וביניהן הרשויות המקומיות הנתבעות.

הנתבעות הן עיריות, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות אשר התקשרו עם התובעות בחוזים מכוח מכרזים לאספקת שירותי הסעת תלמידים.

על פי הנטען בכתבי התביעה (המתוקנים) מערכת היחסים בין הרשויות המקומיות לבין משרד החינוך והאוצר נפרדת ממערכת היחסים בין הרשויות המקומיות לבין חברות ההסעה, כאשר מערכת יחסים זו מוסדרת בחוזים פרטניים של הרשות הרלוונטית עם כל אחת מחברות ההסעה. במסגרת ההתקשרויות עם משרד החינוך הוסכם על מנגנון למימון חלקי של משרד החינוך את הסעות התלמידים ונקבעו גם פרמטרים לתשלום התייקרויות. על בסיס הסכמות אלה נכללו במסגרת הסכמי חברות ההסעה עם הרשויות, גם סעיפים אשר קבעו תשלומי התייקרויות, מעת קבלת אישור משרד החינוך.

כפי שפורט, התניות המרכזיות בחוזים למתן שירותי הסעות תלמידים זהות בכל הארץ, ובכלל אלה הוראות הנוגעות לתשלום התייקרויות [הן בחוזי מכרזים ישירים מול הרשויות - סעיף 7.5 והן בחוזים שנערכו עבור חלק מן הרשויות באמצעות החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי – סעיף 7.6 (משכ"ל); זאת למעט בעיריית ת"א (שאינה צד להליך זה) ובעיריית ירושלים אצלה החוזים מעט שונים אך העילות חלות אף לגביה)]. זו לשון הסעיפים:

"סעיף 7.5: המחירים המפורטים במפרט ההסעות והצעת מחיר יעודכנו רק בהתאם להתייקרויות, אשר יאושרו על ידי אגף להסעות והצטיידות במשרד החינוך והתרבות בכפוף להנחיות המינהל לכלכלה ולתקציבים במשרד החינוך ו/או המפקח על התעבורה במשרד התחבורה, בתקופה שלאחר המועד האמור. כל עוד תקפה החלטת הממשלה בדבר הקפאת התייקרויות, לא יאושרו פיצויי התייקרות." (ראו למשל הסכם עיריית חולון עם מסיעי שאשא , נספח ה'1 לתצהיר מר שאשא מטעם התובעות).

"סעיף 7.6: המחירים המפורטים בחוזה זה יעודכנו אך ורק בהתאם להתייקרויות אשר יאושרו על ידי אגף להסעות והצטיידות במשרד החינוך בכפוף להנחיות החשב הכללי במשרד האוצר ו/או המפקח על התעבורה במשרד התחבורה, לתקופה שלאחר המועד האחרון להגשת הצעות במכרז". (נספח ה' 2 לתצהיר מר שאשא , הסכם מ.מ. גני תקווה – מסיעי שאשא).
כפי שעולה מהחוזים, ועל כך אין מחלוקת, התמורה במסגרתם נחלקה לשתי שיטות: (1) תמחור "פר מסלול" כלומר על פי המסלול המבוצע. שיטה זו מיועדת דרך כלל לתלמידי החינוך המיוחד ומבוססת על עלות המסלול שאישר משרד החינוך; (2) תמחור "פר קפיטה" (ראש) המיועדת לתלמידי החינוך הרגיל ומבוססת על תעריף לכל תלמיד, ליום.

במרוצת השנים שילמו הרשויות המקומיות לחברות ההסעה התייקרויות שאושרו על פי אותם הסכמים, התייקרויות ששיקפו לשיטת משרדי האוצר והחינוך, את העלייה במחירי התשומות בהסעות תלמידים, כך שהמחירים על פי הם זכו חברות ההסעה במכרזים, ישמרו על ערכם הריאלי.

כמתואר בתביעות, בשנת 2002 החליטה ממשלת ישראל להקפיא עדכוני מחירים בגין התייקרויות בתקציבה ובהתקשרויותיה שלה (נטען כי החלטת הממשלה אינה מחייבת את הצדדים לחוזים דנן ועניינה בניהול תקציבה שלה בלבד). כמו כן וחרף ההקפאה, מאז 2002 אושרו על ידי משרד החינוך מספר עדכונים לתשלום התייקרויות (בשנים 2005, 2006, 2008 ו – 2012 דנן).

דא עקא, התובעות טוענות כי בניגוד לחובת הרשויות המקומיות לשלם התייקרויות על פי החוזים, במרבית המקרים סכומים אלה לא הועברו אל חברות ההסעה אלא לאחר הגשת תביעות, במסגרתן הגיעו הצדדים להסדרי פשרה או במסגרת פסקי דין במסגרתם נקבע כי על הרשויות לשלם, למצער את הסכומים שקיבלו.

לשיטת התובעות, אין חולק כי בשנת 2012 אישר משרד החינוך והעביר לרשויות המקומיות סכום של כ – 140,000,000 ₪ (הסכום ביסוד התביעות) בגין חלקו בהתייקרויות ומכאן שבמועד מכתב משרד החינוך, בשנת 2012, או לכל הפחות במועד בו הועברו לרשויות הכספים, היה על הרשויות לשלם לתובעות את הפרשי ההתייקרויות בגין שירותי ההסעות שניתנו להן, ולכל הפחות את התשלומים שאושרו ואשר שולמו להן בפועל.

התובעות טוענות כי בשנים שקדמו להקפאה, הוצמדו המחירים מדי רבעון גם במכרזים חדשים, גם כאשר דובר במסלולים חדשים וגם כאשר היו שינויים במחיר החוזי בגין אותו מסלול. כלומר, אף אם הצעת המחיר הזוכה במכרז חדש בגין מסלול שהופיע במכרז שקדם לו, עלתה על המחיר ששולם במכרז הקודם, קיבלו חברות ההסעה הצמדה, החל מהרבעון הראשון למכרז החדש.

בתאריך 31.7.2012 שלח מר מנחם מזרחי, מנהל תחום תקצוב במשרד החינוך, את מכתב משרד החינוך האמור, שם ציין כי בעקבות הסכם שנחתם בינואר 2012 בין השלטון המקומי, מרכז המועצות האזוריות ומשרד האוצר (להלן: "הסכם הסיוע"), הוחלט על מתן סיוע במסגרת תשלומי ההסעות, המעדכן את מחירי ההסעות ומפרט את השיעורים שיוספו להשתתפות משרד החינוך, בתעריפי "פר מסלול".
לשיטת התובעות, במועד זה אישר משרד החינוך תשלום תוספת התייקרויות לחברות ההסעה, עבור שנות הלימודים תשס"ח – תשע"א, הן השנים מושא התביעות.

התובעות מציינות כי פנו למשרד החינוך בהתאם לחוק חופש המידע וביקשו לקבל אסמכתאות ביחס לסכומים שהועברו בפועל, אך משרד החינוך מסר כי אין בידיו את המידע המבוקש.

חרף האמור, לא העבירו הרשויות לחברות ההסעה תשלומים כלשהם, הגם שהסכום שאושר על ידי משרד החינוך מהווה רק חלק מהשיעור הריאלי של ההתייקרויות, ואף לא את מלוא ההתייקרויות להן זכאיות חברות ההסעה בהתאם לחוזים.

עילות תביעת התובעות

התובעות טוענות לעילות תביעה שונות ובין היתר, כי התנהלות הרשויות עולה כדי הפרת חוזים והפרת החובה לקיום חוזה בתום לב. כנטען, בכל החוזים בתקופה הרלוונטית נכלל סעיף התייקרויות לפיו התחייבו הרשויות לשלם התייקרויות, ואי תשלום ההתייקרויות מהווה הפרה יסודית של החוזה והפרת תום הלב; אפילו לא קיבלו הרשויות ממשרד החינוך תשלום בפועל, עליהן לשלם התייקרויות מכוח התחייבויותיהן ובהתאם ללשון סעיף ההצמדה. לכל הפחות כך טענו התובעות, על הרשויות לשלם את הסכומים שהועברו להן כולל ריבית פיגורים ריאלית.

נטען כי הנתבעות חבות בתשלום שכן על הרשויות חלות אף חובות הגינות מוגברות בהיותן גופים דו-מהותיים.

הנתבעות הפרו חובותיהן על פי דין שכן בשורה של פסקי דין, כבר נפסק כי על הרשויות המקומיות לשלם את הסכומים שמשרד החינוך העביר אליהן וחרף זאת לא עשו כן.

על הרשויות לפעול להגשמת החוזים בצורה הקרובה ביותר, ובמקרה דנן אישור התעריפים אשר פרסם משרד החינוך עצמו והשלמת חלקן של הרשויות המקומיות ("ביצוע בקירוב").

אי העברת הכספים שקיבלו הרשויות ממשרד החינוך מהווה התעשרות שלא כדין שכן מחד גיסא הן מקבלות שירותי הסעות ומאידך גיסא אינן משלמות תשלום מלא.

הרשויות אף הפרו חובה חקוקה. כך, סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך) התש"ס-2000, אוסר על רשות מקומית להשתמש בהקצבות אותן היא מקבלת למטרות חינוך, ובין היתר נקבע בס"ק 4, כי אסור לרשות להשתמש בהקצבות אותן קיבלה למטרות "הסעות תלמידים". לרשויות אושרו התייקרויות בסכום כולל של 140 מיליון ₪, אשר הועברו לרשויות בשתי פעימות בתחילת 2012. באי העברת הסכומים לחברות ההסעות, אשר לטובתן נועד הסעיף, מפרות הרשויות חובה חקוקה, ואף מבצעות עבירה פלילית לפי סעיפים 386 ו – 387 לחוק העונשין, התשל"ז -1977, לפיהם המקבל כסף עבור אחר, יראו את הכסף כנכסו של האדם עבורו הוא נתקבל.

התנהלות הנתבעות עולה אף כדי תרמית. התובעות רומו בכך שהרשויות כללו סעיף התייקרויות בחוזים, אף שידעו כי לא יפעלו על פיו.

התנהלות זו אף עולה כדי מצג שווא רשלני, בעצם כלילת הסעיף בחוזים לפיו ישולמו התייקרויות וכתוצאה מהסתמכות התובעות על סעיף זה, נגרם להן נזק.

לסיום נטען, כי ההסכמים בין משרדי החינוך והאוצר לבין המרכז לשלטון המקומי ומרכז המועצות האזוריות, מהווים את המסגרת והבסיס לקיומו של הסדר כובל בין הרשויות המקומיות. כנטען, דיני ההגבלים העסקיים נועדו למנוע הסדרים כובלים העלולים לפגוע בתחרות, וכזה הוא ההסדר במקרה דנן - הסדר כובל אופקי בלתי חוקי. מדובר באחד מן ההסדרים הכובלים הגדולים בישראל, וזה נעשה ללא כל הסמכה בדין או הצדקה אחרת. הרשויות המקומיות התאימו עצמן לקו פעולה אחיד לפיו נמנעו מהעברת הכספים אותם העבירה המדינה לקופתן, בגין ההתייקרויות.

הסעדים

לאור אלה ועוד נטען כי על הרשויות לשלם לכלל התובעות את ההתייקרויות שאושרו בשנת 2012.

בשל העיכובים בהעברת הכספים, נגרם נזק בדמות ריביות בגין הלוואות אותן נאלצו התובעות ליטול. נטען אף כי המקרה דנן מצדיק השתת תשלום פיצויים מרביים או עונשיים, נוסף לתשלום התייקרויות ופיצוי בגין ריביות.

טענות הנתבעות

הטענה העיקרית אשר עולה מכתבי ההגנה של כלל הנתבעות היא כי הפיצוי/הסיוע אותו קיבלו הרשויות ממשרד החינוך והאוצר, הוא סיוע המיועד עבורן ועבורן בלבד וכי המכתב אינו חל על השנים בגינן הוגשו התביעות.

בין היתר נטענו אף הטענות שלהלן:

סילוק התביעות על הסף – התיישנות, שיהוי, השתק ומניעות;
היעדר עילה – התובעות לא הציגו ולו ראשית ראיה לביסוס עילת תביעתן להפרת חוזה ויתר העילות, ואף לא ביסוס משפטי לביסוס דרישתן לתשלום; טענותיהן של התובעות אינן עולות בקנה אחד עם הוראות חוזי ההסעות, החלטת הממשלה, עמדת משרד החינוך וההלכה הפסוקה;
קבלת התביעות עשויה להוביל לנזק כבד לתקציבי הרשויות;
לא הייתה כל התארגנות שלא כדין וממילא אין כל הסדר כובל;
כפי שכבר נפסק, פיצוי בגין התייקרות, אם וככל שמגיע לחברות ההסעות, חל משנת תשע"ג ואילך, וזאת בתנאי שחברות ההסעה ממשיכות לתת שירותי הסעה בשנת תשע"ג, ובלבד שמדובר במסלולים שנוצרו במועדים המפורטים;
מכתב משרד החינוך דנן צופה פני עתיד;
לגופו של סיוע נטען, כי ככל שהצעת חברת ההסעות במקור הייתה גבוהה מהסכומים שנקבעו על ידי משרד החינוך בחוזה האחיד, חברת ההסעות אינה זכאית כלל לפיצויי התייקרות. לחברות ההסעות לא נגרם כל נזק בפועל, שכן הן מגלמות את עליית המחירים בתחום ההסעות בהצעות המחיר שלהן ולכן אין די בקביעה כי מכתב משרד החינוך חל רטרואקטיבית. לפיכך, אין מדובר בהפרת חוזים או בפעולות חסרות תום לב; אין גם כל ניסיון משותף של הרשויות המקומיות ומדובר בטענה מקוממת אשר יש להורות על מחיקתה;
בשל העובדה שמשרד החינוך הקפיא את ההתייקרויות לעניין הסכומים אותם הוא מעביר לרשויות לשם סיוע במימון הסעות התלמידים, עליות המחירים בשוק ההסעות גולגלו במישרין על הרשויות בלבד; קרי, סכום המימון מטעם משרד החינוך נותר קבוע בעוד מחירי ההסעות הלכו ותפחו (דלק, הוצאות נלוות בשוק הרכב ועוד); את ההפרשים שנוצרו מימנו הרשויות בלבד;
ההסכם אליו הגיע מרכז השלטון המקומי עם משרדי האוצר והחינוך (הסכם הסיוע) הוא הסכם לשיפוי הרשויות המקומיות בלבד, בשל שחיקת תקציב ההסעות. אם יועברו הסכומים המתקבלים ממשרד החינוך לנתבעות, אל התובעות, יאיין הדבר את שיפוי הרשויות המקומיות בגין עליית מחירי ההסעות.

לאור כל האמור ועוד, ביקשו הנתבעות לדחות את התביעות.

ההליכים בתובענה וההסדר בין הצדדים

כל אחת מן התובעות תבעה נתבעת או נתבעות אחרות, ואף שישנה חפיפה מסוימת ביחס לתקופות ולהסכמים מכוחם הוגשו התביעות, אין זהות בעניין זה בין כלל התובעות לכלל הנתבעות, וכל נתבעת נדרשה לבצע בחינה פרטנית מי מבין התובעות תובעת אותה, בגין מה, על איזה סכום היא נתבעת ובגין איזו תקופה.

במסגרת כתב התביעה המתוקן, ולאחר שניתנה הוראה לעשות כן (החלטה בסיום ישיבת יום 26.3.2019), ציינו התובעות במופרד ובמובחן מי הן הנתבעות הרלוונטיות לכל תובעת, מכוח איזה הסכם הוגשה התביעה - ככל שאותר ההסכם (החוזים שאותרו על ידי התובעות צורפו כנספחים י'3 – י'62), וכן נעשתה הפניה לחשבוניות או לכרטסות הרלוונטיות, בגינן נתבעת תוספת ההתייקרויות. ראוי לציון כי חלק מהתובעות תבעו סכומים נמוכים באופן משמעותי מסמכותו העניינית של בית משפט זה (במקרה אחד אלפי ₪ בודדים) תוך שעל ידי חלק מהנתבעות אף הועלתה שאלת הסמכות העניינית.

לאחר מכן ולבקשת באות כח קבוצת נתבעות (29 בתביעת מטיילי להב ו – 11 בתביעת מטיילי ירון - משרד הררי טויסטר ושות', עורכות הדין קינזי נאמן, שוסטר וברמן) חויבו התובעות הרלוונטיות בהפקדת ערובה (החלטה מיום 5.11.2019, בבקשות 58 ו - 82).

נתבעות אלה אף ביקשו לקבוע הסדר דיוני לפיו תוכרע בראש ובראשונה שאלת תחולתו ופרשנותו של מכתב משרד החינוך – האם מורה הוא על עדכון תעריפים באופן רטרואקטיבי ביחס להסעות בשנים 2008 - 2011 (כפי שטוענות התובעות), או על עדכון תעריפים ביחס להסעות שבוצעו מיום 1.1.2012 ואילך, כטענת הנתבעות. לשיטת נתבעות אלה, די בתעודת עובד ציבור מטעם משרד החינוך כדי לעמוד על פרשנותו של המכתב דנן.

תחילה התנגדו באי כח התובעות למבוקש (תשובה מיום 24.3.2019). בהמשך, לאחר הגשת כתבי טענות מתוקנים הוצע המתווה האמור, כאשר במסגרתו תינתן לצדדים אפשרות להגיש ראיות מטעמם, טרם הכרעה (החלטה מיום 7.11.2019). לאחר הדיון האמור הסכימו הצדדים למתווה המוצע - פרשנות מכתב משרד החינוך – רטרואקטיביות או אקטיביות תחילה. כך הודיעו התובעות:

ראוי לציין כי באותה ישיבה מיום 7.11.2019 אף טען ב"כ התובעות את שלהלן:

"לשאלת בית המשפט אם ייקבע בניגוד לטענותינו, לאחר שמיעת הראיות, שנספח ח' לתביעה אינו חל רטרואקטיבית, האם עדיין תעמוד התביעה, אני משיב שהיא לא תעמוד אבל לשיטתנו המסמכים והפרשנות הראויה היא כזו שקובעת את אותה רטרואקטיביות." (עמוד 19 לפרוטוקול).

כך חידדה עו"ד קינזי ב"כ קבוצת הנתבעות הנ"ל:

"המכתב אינו חל על הסעות שקדמו ליום 1.1.12. ככל שכך ייקבע, התביעה תתאיין. חברי ציין לפרוטוקול שהוא מסכים שאכן כך הוא" (שם).

משקיבלו הצדדים כולם את המתווה, בפועל או בכח, הוגשו ראיות הצדדים ובכללן תעודת עובד ציבור מטעם משרד החינוך. לבקשת התובעות התרתי בהחלטתי מתאריך 3.8.2020 את זימונו לעדות של נותן תעודת עובד הציבור מטעם משרד החינוך, מר אלכס שפרלינג.

ראיות הצדדים

מרבית הצדדים הגישו תצהירים מטעמם כאשר חלק מן הנתבעות הצטרפו לראיות מטעם נתבעות אחרות.

בשל מספרם הרב של התצהירים לא יפורטו כל נותני התצהירים מטעם הצדדים (מדובר בעשרות) אך יצוין כי בסופו של יום ולאור עמדת הצדדים לעניין מצבת העדים שיחקרו, צומצמה רשימת העדים. כך, מטעם התובעות כללה מצבת העדים את מר אודי שאשא מנכ"ל קבוצת מסיעי שאשא בע"מ (התובעת 5 בתביעת מטיילי להב), מר יהושע שדה, מנכ"ל ארגון חברות ההסעה בישראל, והמומחה, הכלכלן והמשפטן ד"ר שלומי פריזט. כמו כן וכאמור, זומן ונחקר נותן תעודת הציבור מטעם משרד החינוך, מר אלכס שפרלינג.

מנגד, הודיעו ב"כ התובעות בתאריך 21.10.2020 כי הן מבקשות לחקור את המומחים מטעם הנתבעות: רו"ח אבי דגן (מטעם נתבעות 68-70) ו הכלכלן מר דקל כהן (מטעם נתבעת 66). כמו כן, ביקשו התובעות לחקור את המצהיר מטעם עיריית מעלה אדומים (נתבעת 23), הגזבר מר מוטי בר ששת והמצהירה מטעם עיריית כפר יונה (נתבעת 45), הגזברית הגברת ענבל דרור הימן.

בישיבת יום 15.11.2020 נשמעו עדי התובעות כולם לרבות מר שפרלינג, נותן תעודת עובד הציבור.

בסיומה של הישיבה הודיע ב"כ התובעות כי התובעות מוותרות אף על זימונם של גזברי הרשויות האמורות, בר ששת והימן, וכי במועד הנוסף יחקרו המומחים בלבד.

למחרת היום הודיעו באות כח נתבעת 66 בתביעת מטיילי להב, כי הן מושכות את חוות דעתו של הכלכלן דקל כהן, כך שבישיבה הנוספת שהתקיימה בתאריך 22.11.2020 נשמעה חקירתו של רו"ח דגן בלבד.

הצדדים הגישו סיכומים ומכאן לתמצית טענותיהם בעניין המחלוקת הפרשנית של מכתב משרד החינוך.
עיקר טענות הצדדים בעניין תחולת ופרשנות המכתב

עיקר טענות התובעות

אין חולק וכך אף נקבע בפסיקה [רעא 3294/17 פ.א. פדידה הסעות וטיולים בע"מ נ' עיריית קריית אתא (10.8.2017); להלן: "עניין פדידה"] כי המכתב מעיד כי משרד החינוך אישר לרשויות המקומיות תשלום עבור התייקרויות למחירים המשולמים בעד מסלולי נסיעה מסוימים, כמפורט בו.

מכלול הראיות והנסיבות מלמד כי אין ספק כי המכתב נועד לפיצוי כלפי עבר ולא בדרך של עדכון תעריפים בלבד.

כך, פיצויי ההתייקרויות כפי שחושבו מלכתחילה, מתייחסים להתייקרות תשומות חברות ההסעה בין יולי 2007 ויולי 2011 כעולה ממכתבו של מר אריה מצליח, סמנכ"ל לכלכלה ומידע במרכז השלטון המקומי מתאריך 15.11.2011 (נספח י' לתצהירו של מר שאשא).

הפירוש כי מדד ההתייקרויות נועד לחשב את התייקרויות ההסעות לשנים עברו, ותכלית סעיף ההתייקרויות בחוזי ההסעות של העיריות, היא לפצות את חברות ההסעה אודות ההתייקרויות האמורות - עולה מן הפשט, ומחויב המציאות מצורת חוזה ההסעות ומבנהו; חברות ההסעה, יקבלו פיצוי עבור העלייה הריאלית במחירי התשומות, ששחקה את תעריפיהן, וזאת בלא קשר לאקראיות המכתב דנן.

פרשנות הנתבעות לפיה ההתייקרויות יחולו רק על חברות הסעה שנמצאות בחוזה פעיל וחברות שחוזיהן הסתיים, לא יזכו להתייקרויות למרות שאין מחלוקות כי עלות תשומותיהן התייקרו, יוצרת אפליה שרירותית בין חברות ההסעה, ללא שום תבחין רלוונטי, מלבד התאריך האקראי של המכתב, תוך דילוג על שנות ביצוע חוזי ההסעות ללא פשר.

פרשנות צופה פני עתיד לא רלוונטית לספק החדש ואף לא לספק הישן ומרבית הספקים נופלים בגינה "בין הכסאות".

התובעות טוענות כי התשלומים שהועברו במסגרת הסכם ההתייקרויות כהגדרתן (הוא הסכם הסיוע כהגדרתו לעיל), עליו מסתמך מכתב משרד החינוך, הם כספים אשר נועדו לפיצוי בגין שנים עברו ומסקנה זו נתמכת בנוסחו של הסכם ההתייקרויות. כך, הסכם ההתייקרויות מיום 1.1.2012 מדבר על תוספת חד פעמית בסך של 140,000,000 ₪ שתינתן בשתי פעימות שוות, אחת בתאריך 1.1.2012 והשניה בתאריך 1.4.2012.

בהתאם, סכום הסיוע שולם בשנת 2012, כך על פי מכתבו של מנכ"ל השלטון המקומי, מר שלמה דולברג (אשר חתום על ההסכם המקורי) מתאריך 6.2.2013 (נספח כז לתצהיר יהושע שדה בסעיף 2).

זאת ועוד, בהסכם ההתייקרויות נכתב בפסקת הסיום כי "כל סיוע עתידי בנושא הסעות תלמידים, ככל שיבוצע, יעשה מיום ה – 1 בספטמבר 2012". במילים אלה מבחין ההסכם בין סיוע עתידי לבין הסיוע הנוכחי דנן. סיוע עתידי אם וכאשר יבוא, יבוא רק מיום 1.9.2012 ומכאן שנוסח זה סותר את עמדת הנתבעות בדבר תחולת כספי ההסכם לשנים הבאות.

אף במכתבו מתאריך 8.1.2012, שבוע ימים לאחר חתימת הסכם ההתייקרויות על ידיו באופן אישי, כתב מר דולברג שהוא רואה בסכום כמכסה "את התייקרויות מרכיב ההסעות עד לתאריך 1.9.2012" ולא מכאן ואילך (נספח יב לתצהיר שאשא).

גם מנכ"לית משרד החינוך כותבת במפורש במכתבה מיום 1.2.2012 (נספח יט לשדה), בתשובה לפניית מר יהושע שדה יו"ר ארגון המסיעים, כי "בינואר 2012 נחתם חוזה נוסף שדן בגובה הפיצוי עבור השחיקה בשנים 2008-2012".

פרשנות הנתבעות אינה יכולה לעמוד שכן אף הנחיות משרד הפנים לתקציבי הרשויות המקומיות קובעות במפורש כי הכנסה בעלת אופי חד פעמי, לרבות מענקים חד פעמיים, לא יכולה לממן הוצאה בעלת אופי קבוע בתקציב. לפיכך, תשלום חד פעמי בינואר 2012 אינו יכול לתמוך בעדכון תעריפים מעתה ואילך, המהווה הוצאה בעלת אופי קבוע.

פרשנות הנתבעות אינה מתיישבת אף עם לשון המכתב שכן אם הסיוע ניתן בשתי פעימות, ופעימת הסיוע האחרונה ניתנה בתאריך 1.4.2012, מה יקרה החל משנה"ל תשע"ג המתחילה כידוע בתאריך 1.9.2012?! הלוא הסכם ההתייקרויות מינואר קובע במפורש כי כל סיוע עתידי, ככל שיבוצע, יבוצע החל מ – 1.9.2012 משמע הסיוע דנן אינו יכול לחול החל משנת תשע"ג, שכן הוא כבר ניתן ושולם במהלך שנת 2012.

לא ניתן לסמוך על תעודת עובד הציבור שהוגשה על ידי הנתבעות מטעם מר אלכס שפרלינג, שכן דבריו עומדים בסתירה למכתבו של דולברג מתאריך 8.1.2012; שפרלינג לא היה עובד הציבור שכתב את מכתב משרד החינוך דנן שכאמור נכתב על ידי מר מזרחי; עדותו בדבר אופן חלוקת הכספים בין הרשויות מהווה עדות סברה; שפרלינג לא הצהיר מידיעה אישית ועדותו עדות שמועה היא; אין קשר בין תפקידו לבין נושא ההתייקרויות; עדותו מבוססת על הבנה שהתגבשה במהלך השנים במשרד החינוך ואינה מעוגנת במסמך רשמי.

עיקר טענות הנתבעות

חלק מן הנתבעות, כל אחת בנפרד, הגישו סיכומים מטעמן כאשר היתר נסמכו על טענותיהן. להלן יובאו תמצית הטענות כפי שלוקטו מכתבי הסיכומים כולם.

לשון מכתב משרד החינוך מלמדת כי כספי הסיוע נועדו לפצות את הרשויות בגין העלייה שחלה בחלקן במימון שירותי הסעות לתלמידים בתחומן. זאת בד בבד עם הירידה שחלה בשיעור השתתפות משרד החינוך בתעריפי ההסעות הראליים, עקב החלטת הממשלה להקפיא תשלומי ההתייקרויות במשק. כלומר, המכתב כלל לא בא לפצות את חברות ההסעות אלא את הרשויות המקומיות שספגו הפסדים עצומים ומימנו בעצמן חלק נכבד משירותי ההסעות בתחומן. הדברים נתמכים אף בדו"ח ביקורת מבקר המדינה משנת 2015 (נספח 1 לכתב ההגנה מטעם עיריית הוד השרון נתבעת 13 ואחרות).

הרשויות והן בלבד נאלצו לספוג את עליות המחירים ולממן בעצמן את ההפרש בין חלקו של משרד החינוך במימון הסעות התלמידים (שצומצם בשל הקפאת ההתייקרויות) לבין התשלומים שנאלצו הרשויות לשלם לחברות ההסעה, בהם גולמה עליית המחירים. קרי הרשויות הן היחידות שספגו את שחיקת המחירים. חלק מהנתבעות טענו באופן ספציפי באשר לחברת ההסעה שתובעת אותן, כי זו גילמה בהסכם ההתקשרות עמה את מלוא הוצאותיה בהתחשב באי עליית התעריפים, ואילו דווקא הרשות ספגה על חשבונה את ההפסדים בעקבות הקפאת תשלומי ההתייקרויות.

לשון ההסכמים עם התובעות ברורה – כל עוד תקפה הודעת הממשלה אין תשלומי התייקרויות ומכאן שאין מקום לסטות מהוראות ההסכמים.

חלק מהנתבעות התייחס לכך כי תקופת ההתקשרות עמן הסתיימה עוד בשנת 2011 (למשל נתבעת 67, מ.מ. תמר), למעלה משנה לפני פרסום המכתב, ומכאן שהתביעה כנגדן משוללת כל יסוד עובדתי ומשפטי.

אשר לחלק מן הנתבעות, משמעות קבלת עמדת התובעות היא הענקת התייקרויות לחברות הסעה אשר ההתקשרות עמן הסתיימה עוד בשנת 2011 (למשל נתבעת 23). הזכות להתייקרות קיימת רק בחוזה פעיל ואין תחולה להתייקרות שאושרה לאחר תום החוזה.

לשון המכתב מלמדת אף כי מדובר בעדכון תעריפים החל משנת 2012. לו היתה כוונה להחלה רטרואקטיבית הרי שהדבר היה צריך למצוא ביטויו בלשון המכתב ולא כך היא. ציון מועדי יצירת המסלולים במכתב נועדה לצורך חישוב בלבד.

אף מכתב מטעם מר דודו לוי מנהל אגף א' הסעות והצטיידות משרד החינוך למר שדה, מיום 11.7.2012 (נספח 3 לתצהיר גזברה של נתבעת 51 קריית יערים – מר שמואל רוטנברג) , תומך באמור .

פיצוי בגין השנים מושא התביעה 2008-2011 כבר ניתן במסגרת ההודעה משנת 2008 (נספח ו'3 לתצהירו של מר שאשא) ולכן אין כל יסוד לטענה כי ההודעה דנן נועדה לפצות על שנים אלה.

היעתרות לתובענה משמעה חתירה תחת דיני המכרזים, ניסיון לשנות בדיעבד את תנאי המכרז ובין היתר פגיעה בכספי ציבור, פגיעה בתחרות ופגיעה בעקרון השוויון וההגינות.

הסתמכות התובעות על הנחיות משרד הפנים מהווה הרחבת חזית.

עדי התובעות לא סייעו לתובעת ולא תמכו בפרשנות אותה הן מנסות לייחס למכתב.

כך, עדי התובעות התוודעו או הכירו את המכתב בשלב מאוחר ולכן לא ניתן לבסס עליהם את הפרשנות הרטרואקטיבית. לא בכדי לא התייחסו התובעות בסיכומיהן לאמירה כלשהי מתצהירי עדיהן או מעדותם. תצהירי עדי התובעות היו רצופים עדויות מפי השמועה, סברה ושלל טענות על פי עצה משפטית. למצהירי התובעות אין כל יתרון על פני כל קורא אחר ואין ליתן כל משקל לפרשנותם.

המצהיר מטעם התובעות מר אודי שאשא הודה כי הודעת משרד החינוך מנוסחת באופן שתשלומי ההתייקרויות צופים שירותים שיינתנו בעתיד ולא שירותים שניתנו טרם שנת 2012. לשון אחרת, מדובר בהודאת בעל דין כי מכתב משרד החינוך מהווה עדכון למחירי ההסעות במשרד החינוך החל משנת 2012 (סעיף 18; עמוד 57 לפרוטוקול, שורות 3-6). מר שאשא ניסה ליישב את הסתירה בתצהירו בטענה כי מרכז השלטון המקומי וממשלת ישראל נ יסחו את האישור באופן הסותר את הסכם הסיוע, ללא הצלחה (סעיף 16.2 לתצהיר).

עדותו של המצהיר שדה כלל לא תמכה בטענת התובעות לעניין תחולת המכתב, שכן שדה העיד כי טענתו היא לעניין שיעור הפיצוי ולא לעניין תחולת המכתב (עמוד 49 לפרוטוקול).

בעדותו של מר שדה לא היה כדי לסייע בכלל לעניין שבמחלוקת ואילו מר שאשא הסכים הלכה למעשה כי פרשנות המכתב הוא כי תחולתו אקטיבית, כטענת הנתבעות.

אף חוות הדעת של ד"ר פריזט נטולת כל ערך לשאלה המקדמית שכן המומחה לא ערך כל בדיקה מול חברות ההסעה ולמעשה מדובר בחוות דעת תיאורטית. ד"ר פריזט אישר כי לא בדק כיצד תמחרו חברות ההסעה את הצעותיהן ואף אישר כי במקרה בו לקחו חברות ההסעה בתמחור את עליית התשומות, לא היתה חוות דעתו עומדת.

נטען כי בחוות הדעת קיימת בעייתיות וחוסר הגיון שכן לשיטתו אף במקרה בו קבלן תמחר במסגרת הצעתו את העלויות הכספיות הריאליות, עדיין יהיה זכאי להתייקרויות.

ד"ר פריזט אף לא בדק באילו תשומות חלה התייקרות והפרשנות הרטרואקטיבית מבוססת על ההיגיון בלבד.

ד"ר פריזט התחמק ממתן מענה לשאלה בסיסית והיא האם הצמדה למדד היא צופה פני עתיד או עבר למרות שהתשובה לכך ברורה.

הימנעות התובעות מזימונו של מר מזרחי אשר חתום על מכתב משרד החינוך, חרף העובדה כי הוא עודנו עובד במשרד, פועלת לרעתן של התובעות בהתאם להלכה הפסוקה.

מנגד, עדותו העקבית והמהימנה של מר שפרלינג נותן תעודת עובד הציבור מטעם משרד החינוך, עולה בקנה אחד עם טענות הנתבעות. מדובר בעובד בכיר במשרד החינוך המכיר את הסוגיה, העיד בהליכים משפטיים דומים ועדותו היתה קוהרנטית, קולחת וברורה.

יש לדחות אף את טענות התובעות לעניין טיבה של עדותו של שפרלינג ותעודת עובד הציבור עליה חתם, שכן מדובר במי שכיהן כממונה על ההסעות במשרד החינוך ולפיכך, עומד בתנאי סעיף 23 לפקודת הראיות. אילו סברו התובעות כי תעודת עובד הציבור היא עדות מפי השמועה , מדוע זה ביקשו לחקרו כחריג; משעשו כן מנועות הן לטעון כנגד תוכנה וקבילותה.

עדותו של רו"ח דגן המומחה הכלכלי תמכה אף היא בעמדת הנתבעות לתחולה אקטיבית.

עיקר טענות התובעות בתשובה

יש לדחות את טענות הנתבעות כי הסכומים שאושרו לתשלום הם בגדר סיוע לרשויות ולא תוספת התייקרויות מאחר וטענה זו נדונה והוכרעה בבית המשפט העליון (בעניין פדידה).

אין בסיס לטענות מתחום דיני המכרזים שכן התובענה עוסקת בשלב החוזי ולא בשלב המכרזי.

אין בסיס לטענות כי קיים תקדים מנחה, שכן בפסק הדין בעניין פדידה נקבע במפורש כי אין בקביעות בו כדי לכבול את ידיהם של מתדיינים עתידיים בשאלת פרשנותם של המסמכים הרלוונטיים.

יש להתעלם מחוות דעתו של רו"ח אבי דגן שכן הצהיר כי אינו יודע דבר אודות הפיצוי מושא התובענה.

עדות שפרלינג אינה קבילה ומהווה עדות מפי השמועה.

הלכת "ביבי כבישים" עליהן סמכו חלק מן הנתבעות את טענותיהם (עא 7649/18, כמפורט להלן) אינה רלוונטית למקרה דנן שכן עסקה בשאלה אם החוזה מושא ההליכים שם, הוא חוזה יחס או חוזה סגור. בענייננו אין מחלוקת כי מדובר בחוזה סגור. כמו כן, בענייננו אין מדובר בחוזה אלא לכל היותר הודעה או הבטחה מנהלית. נטען אף כי לאור פסק דין בעניין "ביבי כבישים" יש להפעיל את הכלל העתיק בדבר פירוש מסמך נגד המנסח, ובהתאם את משמעותו של סעיף ההתייקרויות בחוזי ההסעות , ככזה שנוע ד לפצות את הקבלן אודות התייקרות תשומותיו.

הסכם הסיוע סותר את המכתב דנן שכן במסגרתו נקבע פיצוי חד פעמי המהווה את תכליתו הסובייקטיבית של הסכם זה.

אין בסיכומי התובעות כל הרחבת חזית אלא אזכור הדין החל על תקציבי הרשויות.

לא תיתכן קבלת טענת אי הרמת הנטל, כאשר מרבית היסודות העובדתיים הוכחו, וכאשר החזקה שבדין היא לטובת פרשנותן של התובעות.

חוות דעתו של ד"ר פריזט נועדה להצביע על עובדה פשוטה לפיה לסעיף כלכלי בחוזה, סעיף ההתייקרויות, ישנה משמעות כלכלית בתמחור השירות. הטענה כי המומחה לא שאל באופן ספציפי כל חברת הסעה אודות תמחורה הספציפי תמוהה, שכן אם היה שואל הרי שהיה מדובר בעדותו שמיעה בלתי קבילה.

מר שאשא ומר שדה ניהלו מו"מ באופן אישי עם משרד החינוך כנציגי ארגון ההסעות והתכתבותם הענפה עם הגורמים הבכירים במשרד החינוך ומרכז השלטון המקומי, מהווים את הראיות המרכזיות בתיק. תשובת מנכ"לית משרד החינוך אשר מודיעה למר שדה באופן אישי כי נחתם הסכם הסיוע (נספח כד לתצהירו של מר שדה) מדברת בעד עצמה ומוכיחה את טענות התובעות.

לטעמן של התובעות זכאותן נגזרת מחוזי ההסעות שנחתמו, מהוראות הסכם הסיוע ולא רק ממכתב משרד החינוך.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ראיתי לקבוע כי תחולתו של מכתב משרד החינוך דנן מתאריך 31.7.2012, היא מעתה ואילך, דהיינו מתאריך 1.1.2012 ואילך. פועל יוצא דין התביעות דחיה; להלן טעמי.

שאלת תחולתו ופרשנותו של המכתב והסכם הסיוע ביסודו, מצויות כאמור בליבת ההכרעה. מכיוון שביסודו של המכתב מצוי הסכם הסיוע, סבורני כי במסגרת בחינת הטענות, התחולה והפרשנות, יש לבחון את המכתב גם בפרספקטיבה של פרשנות חוזה, ובהתאם יש לבחון את הכללים שנקבעו בפסיקה לעניין זה.

טרם אסקור את הפסיקה החלה, אציין כי התובעות טענו בסיכומיהן לפרשנות המתיישבת עם התכלית הכלכלית והחוזית ביסוד פיצויי ההתייקרויות, תוך שבין היתר, נטען כי הפרשנות הנכונה וההגיונית לשיטתן, היא תחולה לעבר. חלק מן הנתבעות הפנו בסיכומיהן לכללי פרשנות חוזים כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה, תוך ששמו דגש על לשון המכתב והסכם הסיוע. התובעות טענו מנגד (במסגרת סיכומי התשובה), כי אין להחיל על המכתב את כללי פרשנות חוזים, שכן אין מדובר בחוזה אלא לכל היותר בהודעה או בהבטחה מנהלית (סעיף 6 לסיכומי התשובה). עם זאת, סבורני כי מטיעוני התובעות במקום אחר עולה , כי אף הן מסכימות לתחולת כללי הפרשנות שנקבעו בהלכה הפסוקה, הואיל והמכתב מבוסס על הסכם הסיוע (סעיף 6 סיפה לסיכומי התשובה).

המסגרת הנורמטיבית – פרשנות חוזה

כידוע, סוגיית פרשנות מסמך או חוזה נדונה רבות בפסיקה. ניתן לומר בתמצית כי כפי שעולה מפסקי הדין המרכזיים, ללשונו של המסמך נית ן מקום מרכזי. כך סוכמו הדברים בפסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה (כתוארו אז) ריבלין במסגרת רעא 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ (26.2.2012) [תוך סקירת פסקי הדין בעניין אפרופים [ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995)] ופסק דין ארגון מגדלי הירקות [דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006)], כדלהלן:

"עוד הבהירה הפסיקה כי למרות המעבר לשיטה פרשנית חד-שלבית לצורך איתור אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות. בעניין זה, אף הודגשו שני כללים פרשניים: האחד – כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו (ראו למשל: עניין מגדלי הירקות, בעמ' 23, 28; עניין בלמורל, פס' 2 לפסק דיני. כן ראו את הדברים שנכתבו עוד בעניין אפרופים, בעמ' 300-299, 318); והשני – כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב – היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו הכללי (ראו למשל: עניין מגדלי הירקות, בעמ' 28-26; עניין בלמורל, פס' 2 לפסק דיני. כן ראו את הדברים שנכתבו עוד בעניין אפרופים, בעמ' 314-313)."

הלכות אלה ניתנו טרם תיקון מספר 2 לסעיף 25 לחוק החוזים, אשר כפי שנקבע בפסיקה אימץ את השיטה הפרשנית שהונהגה בעניין אפרופים , תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון ההסכם בתהליך הפרשנות. אם נחיל על המכתב והסכם הסיוע ביסודו את כללי הפרשנות האמורים, הרי שהמכתב וההסכם ביסודו נערכו לאחר התיקון (התשע"א –2011) ומכאן שהתיקון חל לגביהם. כך קובע סעיף 25 (א) לאחר התיקון:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

לאחר התיקון קבע בית המשפט העליון מפי כבוד השופטת (כתוארה אז) כבוד הנשיאה דהיום אסתר חיות ברע"א 6565/11 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' EMI MUSIC PUBLISHING LTD [פורסם בנבו] (22.7.14), את שלהלן:

"בפרשנות חוזה יש להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים ואחר "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ , פ"ד מט(2) 265, 311 (1995) (להלן: פרשת אפרופים)). לצורך כך על הפרשן להידרש בראש ובראשונה ללשון החוזה, המהווה נקודת מוצא לכל פרשנות וכן עליו להידרש לנסיבות החיצוניות האופפות את החוזה (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1, 30-27 (2006)). על המקום המרכזי השמור ללשון החוזה בתהליך הפרשני עמד בית משפט זה לא אחת (ראו רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 15 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין (26.2.2012) (להלן: פרשת סהר); ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן, [פורסם בנבו] פס' 2 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין (23.2.2010) וכן ראו ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י, [פורסם בנבו] פס' 14 (11.5.2014) (להלן: פרשת הפטריארכיה)).

עוד נקבע זה מכבר כי רק במקרה שאין כל אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, רשאי בית המשפט לפנות לבחינת התכלית האובייקטיבית של החוזה, היינו "המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (פרשת אפרופים, בעמ' 313; פרשת ארגון מגדלי ירקות, עמ' 29-28; ע"א 8239/06 אברון נ' פלדה, [פורסם בנבו] פס' 2 לפסק דיני (21.12.2008)). גישה פרשנית זו נותרה על עומדה, כך נראה, גם לאחר שביום 26.1.2011 נכנס לתוקפו תיקון מספר 2 ל חוק החוזים (חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מספר 2), התשע"א-2011, ס"ח 202)"

לאחרונה חזר בית המשפט העליון על דברים אלה כפי שבאו לידי ביטוי בפסק דינו של כבוד השופט שטיין בפרשת "ביבי כבישים":

"לאור האמור לעיל, לנוכח הכלל הבסיסי אשר קובע כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, וכן בהתחשב בחזקה הפרשנית לפיה לשון ברורה משקפת את מה שהצדדים לחוזה התכוונו לקבוע בינם לבין עצמם (ראו ע"א 8080/16 עמודי שחף בע"מ נ' לברינצ'וק, [פורסם בנבו] פיסקה 12 (2018)); וכן שלו וצמח, בעמ' 511 והאסמכתאות הנזכרות שם) – שופט אשר בא להכריע במחלוקת לגבי משמעותם של תנאיו של חוזה סגור לא יעסוק אלא בקביעתן של עובדות החוזה. הווה אומר: השאלה היחידה שעליה יהא עליו לענות היא "מה הסכימו ביניהם הצדדים כעניין של עובדה?" – מלאכה שכונתה על ידי הנשיא ברק בהלכת אפרופים כ"פרשנות סובייקטיבית" (ראו הלכת אפרופים, בעמ' 312). במקרה של ספק עובדתי בכגון דא, יהא על השופט להפעיל את נטלי ההוכחה שנקבעו בדיני הראיות ואת הכלל העתיק בדבר פירושו של תנאי חוזי בלתי ברור לרעת מנסחו"

[פסקה 14; עא 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.2019); ראו גם ע"א 8763/15 זיו נ' גספא הנדסה בע"מ (4.1.17) פסק דינו של כבוד השופט סולברג, החל מפסקה 28].

יוצא אם כן, כי ככל שלשונו של המסמך ברורה יש לתת לה את הבכורה; כאשר הדברים אינם ברורים דיים, הרי שיש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים ובענייננו אחר כוונת המנסח (המכתב) וכוונת הצדדים בהסכם הסיוע שקדם לו. נבחן את הדברים להלן.

לשון מכתב משרד החינוך והסכם הסיוע

נוסחם של החלקים העיקריים במכתב הם כדלהלן:

" הנדון: תשלום לחודש יולי 2012 - מטה
1. הסעות – עדכון מחירי הסעות במשרד החינוך – סיוע 2012
רצ"ב הבהרות לעדכון מחירי ההסעות במשרד החינוך-סיוע 2012.
בעקבות הסכם שנחתם בינואר 2012 בין השלטון המקומי, מרכז המועצות האזוריות ומשרד האוצר, הוחלט על מתן סיוע במסגרת תשלומי הסעות באופן המפורט להלן:
על פי ההסכם, מתן הסיוע הכספי בוצע בשתי פעימות, בכפוף להצטרפותן של הרשויות לחישוב הריאלי במערכת.

בהשתתפות פר קפיטה -
הפעימה הראשונה מתייחסת לתשלום של הרבעון הראשון בשנת 2012.
החל מהרבעון השני של שנת 2012 שיעורי הסיוע הינם בהתאם להסכם.
להלן טבלה:
השתתפות על-פי
סוג השיפוי
פעימה ראשונה
שיעורי הסיוע בהסכם (סה"כ כולל הפעימה הראשונה)
פר קפיטה במועצות האזוריות
6.30%
13.00%
פר קפיטה במועצות מקומיות ועיריות
5.83%
12.00%

בהשתתפות פר מסלולים –
בהשתתפות תעריפי המסלולים, הפעימה הראשונה הינה ממוצע תחשיבי לכל שנת הלימודים תשע"ב.
החל משנה"ל תשע"ג שיעורי הסיוע הינם בהתאם לנתוני הטבלה להלן – שיעורי הסיוע בהסכם.
להלן הטבלה:
השתתפות על-פי
סוג השיפוי
פעימה ראשונה
שיעורי הסיוע בהסכם (סה"כ כולל הפעימה הראשונה)
מסלולים שנוצרו עד לשנה"ל תשס"ח
9.12%
17.00%
מסלולים שנוצרו בשנה"ל תשס"ט
6.86%
12.75%
מסלולים שנוצרו בשנה"ל תש"ע
4.58%
8.50%
מסלולים שנוצרו בשנה"ל תשע"א
2.30%
4.25%

...".

סיווגו של מכתב זה כפי שעולה מתוכנו וכפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון בקשר עם תביעה דומה לענייננו, הוא כמסמך התייקרויות ועל כך, סבורני, אין מחלוקת, בין היתר, כדלהלן:

"...מדובר במסמך המעיד על כך שמשרד החינוך אישר לרשויות המקומיות תשלום עבור התייקרויות למחירים המשולמים בעד מסלולי נסיעה מסוימים, כמפורט במסמך" [רעא 3294/17 פ.א. פדידה הסעות וטיולים בע"מ נ' עיריית קריית אתא (10.8.2017)].

כאמור, התובעות סומכות את פרשנותן למכתב אף על הסכם הסיוע העומד בבסיסו, הסכם אשר נחתם בתאריך 1.1.2012 על ידי מנכ"ל השלטון המקומי אותה עת מר שלמה דולברג, מר יצחק ישועה מנכ"ל מרכז המועצות האיזוריות בישראל ונציגי אגף התקציבים במשרד האוצר (נספח יא לתצהירו של מר שאשא). להלן החלקים הרלוונטיים מההסכם:

"הנדון: מתן סיוע לרשויות המקומיות ולמועצות האיזוריות במסגרת תשלומי הסעות
לנוכח הצורך שהתעורר במתן סיוע נקודתי לרשויות המקומיות ולמועצות האיזוריות, עקב קשיים כספיים שאליהם נקלעו לאחרונה, הוחלט, לפנים משורת הדין, להעניק סיוע בסך של כ – 140 מיליון ₪ וזאת במסגרת תשלומי הסעות באופן המפורט להלן:
תוספת בשיעור של 12% לתעריף ההסעות פר קפיטה עיריות ומועצות מקומיות.
תוספת בשיעור 13% לתעריף ההסעות פר קפיטה מועצות איזוריות.
תוספת בשיעור 17% לתעריף ההסעות פר מסלול להסעות במסלולים שנוצרו עד לשנת הלימודים תשס"ח.
תוספת בשיעור 8.5% לתעריף ההסעות פר מסלולים להסעות במסלולים שנוצרו בשנת הלימודים תשס"ט.
תוספת בשיעור 12.75% לתעריף ההסעות פר מסלולים להסעות במסלולים שנוצרו בשנת הלימודים תש"ע.
תוספת בשיעור 4.25% לתעריף ההסעות פר מסלולים להסעות במסלולים שנוצרו בשנת הלימודים תשע"א.
מתן הסיוע הכספי יתבצע בשתי פעימות שוות: הראשונה בתאריך 1.1.2012 והשנייה בתאריך 1.4.2012.
מוסכם כי כל סיוע עתידי בנושא הסעות תלמידים, ככל שיבוצע, יעשה החל מיום 1 בספטמבר 2012..."
(להלן: "ההסכם" או "הסכם הסיוע").

יצוין כי, להסכם זה קדם מכתבו של מר אריה מצליח סמנכ"ל המרכז לשלטון מקומי, לסגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר אותה עת, מר משה בר סימנטוב, ולסמנכ"ל וראש מינהל כלכלה ותקציבים במשרד החינוך, מר משה שגיא. במסגרת מכתב זה מציין מר מצליח כי בשנה האחרונה (2011 – נ.ע.) התקיימה התדיינות ארוכה בין הגורמים השונים (מרכז השלטון המקומי האוצר והחינוך) "...בסוגיית שחיקת תקציבי הסעות התלמידים והיקף הזכאות של הרשויות המקומיות.". צוין כי הדרגים המקצועיים הגיעו להסכמה על אופן חישוב השחיקה וכי "...אנו אומדים את השינוי הנדרש בבסיס תקציב ההסעות בגין ההתייקרויות הנ"ל בכ-150 מליון ₪.". עוד כתב: "אנו מקווים שבקרוב יוסדר העניין התקציבי והרשויות המקומיות תקבלנה פיצוי על השחיקה הגדולה שהתרחשה בשנים האחרונות בתקציבי ההסעות." (נספח י' לתצהיר מר שאשא).

פרשנות מכתב משרד החינוך וההסכם ביסודו

סבורני כי קריאת המכתב מלמדת כי לשונו ברורה ותומכת בתחולתו, מעתה ואילך.

ראשית, לא נמצא מקום במכתב בו נכתב כי כספי הסיוע מושא המכתב וההסכם, ישולמו בגין שנים עברו.

שנית, בתשלום בקשר עם מסלולי פר קפיטה צוין כי "הפעימה הראשונה מתייחסת לתשלום של הרבעון הראשון בשנת 2012. החל מהרבעון השני של שנת 2012 שיעורי הסיוע הינם בהתאם להסכם" – כלומר משנת 2012, לאחר חתימת הסכם הסיוע.

שלישית, צוין בהמשך המכתב כי "החל משנה"ל תשע"ג שיעורי הסיוע הינם בהתאם לנתוני הטבלה להלן" - כלומר נאמר באופן ברור כי התחולה היא משנת הלימודים תשע"ג ולא בגין שנים עברו, השנים מושא התביעות.

רביעית, כפי שנכתב בו, תפקיד המכתב להבהיר מהו החלק הנוגע להשתתפות משרד החינוך בתעריפי ההסעות במסלולים הקיימים בעת שנכתב, דהיינו בשנת 2012: "רצ"ב הבהרות לעדכון מחירי ההסעות במשרד החינוך – סיוע 2012" . הדברים מתחדדים מלשונו הברורה של המכתב והסכם הסיוע שם סוכם על מתן סיוע החל משנת 2012.

אף לשון הסכם הסיוע אינה תומכת בעמדת התובעות. ודוקו.

בניגוד לטענת התובעות, לא נכתב בהסכם כי מטרת כספי הסיוע לפצות בגין שחיקה או הפסדים שנגרמו בשנים עברו. לו רצו הצדדים לקבוע אחרת הרי שהיו קובעים כך בהסכם. אף לא הובאה עדות או ראיה אחרת מטעם התובעות, אשר תלמד אחרת.

אשר לציון שנות לימוד שקדמו למועד המכתב, הרי שבהיעדר הסבר אחר בהסכם ובמכתב, מקובלות עלי טענות הנתבעות כי ציון שנים אלה (בהשתתפות "פר מסלול"), נועד לצורך פירוט מועד יצירת המסלולים הרלוונטיים שיעודכנו, ולא לשם פירוט שנת הלימודים בגינה תשולם התייקרות. זוהי גם לשון הטבלה:

השתתפות על-פי
סוג השיפוי
פעימה ראשונה
שיעורי הסיוע בהסכם (סה"כ כולל הפעימה הראשונה)
מסלולים שנוצרו עד לשנה"ל תשס"ח
9.12%
17.00%
מסלולים שנוצרו בשנה"ל תשס"ט
6.86%
12.75%
מסלולים שנוצרו בשנה"ל תש"ע
4.58%
8.50%
מסלולים שנוצרו בשנה"ל תשע"א
2.30%
4.25%

אף נתונים אלה יש לקרוא על רקע לשון המכתב וההסכם המלמדת, כי עסקינן בסיוע בדרך של עדכון תעריפים ביחס להסעות שבוצעו או יבוצעו, החל מתאריך 1.1.2012.

האם מדובר בפיצוי חד פעמי וההשלכות הנובעות מכך

התובעות טענו כאמור, כי העובדה שמדובר בפיצוי חד פעמי תומכת בפרשנותן כי המכתב חל על העבר.

דא עקא, סבורני כי בניגוד לפרשנות אליה מכוונות התובעות, לא נמצא בלשון המכתב ובלשון הסכם הסיוע כל זכר לטענה כי מדובר בפיצוי חד פעמי. המכתב וההתייקרויות ביסודו מתייחסים לפיצוי החל מאותה שנה (2012), על שחיקה שחלה בשנים עברו. לא הרי פיצוי חד פעמי, כהודעת התייקרויות במסגרת המכתב, אשר תחול החל משנת 2012. גם כאן, אילו רצו הגורמים הרלוונטיים להעניק פיצוי חד פעמי הרי שהיו טורחים לציין כך.

כפי שטענו חלק מן הנתבעות וטענה זו מקובלת עלי, עסקינן בסיוע על דרך של עדכון תעריפים, אשר נאמד על ידי הצדדים הרלוונטיים (אוצר, חינוך שלטון מקומי) בסכום של 140 מיליון ₪. סיוע זה מתווסף לכל המסלולים הקיימים החל משנת 2012, ייכנס לבסיס התקציב וימשיך להתווסף למסלולים אלה, כל עוד ימשכו במסגרת חוזים קיימים. אופן הביצוע, בשתי פעימות, אין בו כדי ללמד את מה שהתובעות מבקשות ללמוד ממנו. הפעימות, כך סבורני, הן ביטוי טכני לאופן ביצוע השלמת התשלום לשנת 2012.

מכל מקום אף אם היה מדובר בפיצוי חד פעמי הרי שגם כאן לא נמצא בסיס לטענה כי פיצוי זה שולם לעבר, כפי שעוד יפורט להלן.

התכתבויות נוספות לאחר המכתב התומכות בפרשנות האמורה

אף הראיות הנוספות עליהן הצביעו התובעות אינן תומכות בתחולה או בפרשנות האמורה.

כך, בתאריך 8.1.2012, לאחר חתימת ההסכם שלח מר שלמה דולברג (החתום על ההסכם), מכתב לראשי הרשויות המקומיות והגזברים ברוח ההסכם וציין כי "התוספות הנ"ל מכסות את התייקרויות מרכיב ההסעות עד לתאריך 1.9.2012" (נספח יב' לתצהיר מר לשאשא).

אלא שאף במכתב זה אין כדי ללמד על מה שמבקשות התובעות ללמוד ממנו, כאילו כספי הסיוע הם בגין העבר ואילו כל סיוע עתידי יינתן רק מיום 1.9.2012. ראשית, כי אין לכך זכר במכתב ושנית וזאת עיקר, לשון המכתב מלמדת על סיוע אשר באותה עת ובאותו שלב כיסה התייקרויות עד 1.9.2012 תוך שצוין - החל מיום 1.1.2012.

התובעות סומכות את ידיהן אף על מכתב מנכ"לית משרד החינוך הגברת דלית שטאובר, מתאריך 1.2.2012, אשר נשלח במענה לפנייתו של מר שדה מטעם התובעות. הגברת שטאובר השיבה כי ההסכם האמור "...דן בגובה הפיצוי עבור השחיקה בשנים 2008-2012" (נספח יט לתצהירו של מר שדה).

דא עקא, גם במכתב זה אין כל אמירה כי הסיוע הוא לחברות ההסעה שבצעו הסעות בשנים אלה, או כי הוא נועד לפצות באופן רטרואקטיבי; הפיצוי משולם מעתה ואילך על שחיקה בשנים 2008-2012.

אף מכתבו של דודו לוי, מנהל אגף א' הסעות והצטיידות במשרד החינוך, מתאריך 11.7.2012 (נספח יג לתצהירו של מר שאשא) תומך בפרשנות האמורה. כך צוין במסגרתו כי שיעורי ההתייקרויות הוטמעו במערכת, ויחולו לכל סוגי ההסעות "...רטרואקטיבית מחודש ינואר 2012 מותאם לחודש ספטמבר 2011". כלומר מ – 1.1.2012, כפי שהוסכם בהסכם, אך לא קודם לכן. זו לשון המכתב:

חיזוק נוסף הוא העובדה כי בפניה של משרד ב"כ התובעות למשרד החינוך, מתאריך 24.1.2019, לקבלת מידע בקשר לתשלומי התייקרויות לרשויות המקומיות בגין שנות הלימודים מושא התביעות, תשס"ח – תשע"א (נספח ט'1 לתצהירו של מר שאשא), השיב משרד החינוך, כי עדכון התעריפים לשנים אלה בוצע ללא שיתוף משרד החינוך. עוד צוין, כי משרד החינוך הודיע לכל הרשויות כי הוא אינו מתערב בהתחשבנות וכל רשות היתה אמורה לבדוק ולהתחשבן עם חברות ההסעה במישרין (נספח ט'2 לתצהירו של מר שאשא).

לשון הודעות עדכון משנים קודמות תומכת בפרשנות "מעתה ואילך"

תמיכה נוספת לעמדת הנתבעות ניתן למצוא בנוסח הודעות קודמות של משרד החינוך אשר במסגרתן "הופשרה" ההקפאה. כפי שיפורט להלן, בהודעות אלה נרשם במפורש מהו המועד אשר ממנו תשולם ההתייקרות:

כך במכתב מיום 2.7.2001 נכתב, בין היתר: "...להלן מפורטים שיעורי ההתייקרויות המאושרים ע"י משרדנו, החל מיום 1.7.2001" (נספח 2 לחוות דעת פריזט);

כך במכתב מיום 21.3.2005 – נכתב: "החל מיום 1.9.02 (תחילת שנת הלימודים תשס"ג)..." וכן: "עדכון ההתייקרויות והתשלומים יבוצע על ידנו במרוכז במערכת התשלומים, להערכתנו, התשלום יבוצע בתשלומי ההסעות לחודש מרץ 2005, בגין שנות הלימוד תשס"ג, תשס"ד ותשס"ה" (נספח ו'1 לתצהיר מר שאשא);

מכתב משרד החינוך מיום 4.5.2006 - נכתב כי "...עדכון התעריפים יחול על הסעות שמבוצעות בפועל מיום 1.1.2006..." (נספח ו'2 לתצהירו של מר שאשא);

מכתב משרד החינוך מיום 6.7.2008 - נכתב כי "עדכון התעריפים יחול על הסעות אשר התבצעו בפועל החל מיום 1.1.2008 ואילך..." (נספח ו'3 לתצהירו של מר שאשא).

כלומר, כשמשרד החינוך כיוון להחיל רטרואקטיביות הרי שכתב זאת במפורש, כפי שפורט למשל במכתב 21.3.2005. בענייננו ובדומה למכתבים המאוחרים הנ"ל בהם צוינה תחולה מאחד בינואר של אותה שנה קלנדרית, הוגדרה תחולה אקטיבית – החל משנת תשע"ג, ורטרואקטיבית רק מיום 1.1.2012.

יתר על כן, ניתן אף לומר כי מכתב משרד החינוך מיום 6.7.2008 הנ"ל, נותן מענה לשנים מושא התביעה ואף בשל כך אין בסיס לתביעות. כך צוין במכתב:

"בהתאם להסכם בין משרד האוצר ומשרד החינוך לבין מרכז השלטון המקומי, סוכם על מתן פיצוי התייקרות עבור השנים בהן הוקפאו התעריפים מכח החלטת הממשלה.
לאחר תשלום ההתייקרויות, לא תינתן כל תוספת התייקרות, כל עוד תקפה החלטת הממשלה על הקפאת מחירים.
עדכון התעריפים יחול על הסעות אשר התבצעו בפועל מיום 1.1.2008 ואילך, בשעורים אשר יפורטו להלן".

אין מחלוקת כי השנים מושא התביעות נכללות בשנים אלה ולכן, כפי שטענו חלק מן הנתבעות, הפיצוי בגין שנים אלה כבר ניתן במכתב זה. מתן פיצוי אף במסגרת המכתב דנן, יהיה בו משום כפל פיצוי.

לאור כל האמור, סבורני כי יש לדחות את עמדת התובעות, הן לאור לשון המכתב והן לאור לשון הסכם הסיוע ובשים לב לנוסחי הודעות דומות קודמות.

היו מי מבין הנתבעות שטענו כי ניתן לעצור כאן שכן די באמור כדי לדחות את התביעות.

עם האמור לאור תוצאות חלק מההליכים אליהם הפנו התובעות כאמור ומכיוון ש"לא על הלשון לבדה יחיה הפרשן" (כבוד השופט סולברג בעניין זיו להלן), ולאור הפסיקה לפיה בלעדיות הלשון אינה בכל מקרה הכלל, הרי שיש לבחון אף את יתר הנסיבות והעדויות. יפים הדברים שנקבעו בע"א 8763/15 זיו נ' גספא הנדסה בע"מ (4.1.17), מפי כבוד השופט סולברג:

"28. נראה, כי אין בנמצא דימוי הולם לנפתולי סוגיית פרשנות החוזה, שעניינה בא במסגרת ערעור זה, כפרשת הבכורה. שניים מתרוצצים בקרבה – הלשון והנסיבות – האחת מבקשת את בכורתה על זולתה. דומה כי המחלוקת לא תמה; גם כאשר נדמה כי הלשון זוכה בבכורה, הנה מתגלה כי ה'נסיבות' אוחזות בעקב חברתן – ומתחזקת העמדה כי לא על הלשון לבדה יחיה הפרשן. חולף זמן, ומבקש הפרשן לישב בשלווה – להפרידן זו מזו, ואף המחוקק נזקק למלאכה – והנה, 'קופץ' עליו רוגזן של הנסיבות, שוב, והמחלוקת מתעוררת – ברכות שמים וארץ ניתנות ללשון החוזה מפי מלומד זה, האחר כוללן יחד ומצרפן יחדיו.
29. אין טעם לשוב ולהיזקק אל המחלוקת האמורה, להשתלשלות הפסיקה, תיקון החקיקה, והפולמוס שחוזר ונֵעור מעת לעת. כל אלה ידועים ומפורסמים ...
30. אכן, בלעדיות הלשון היא החריג; לעיתים מזומנות נבקש לפנות אל מערכי הלב (נסיבות העניין – אומד דעת הצדדים), ולעיתים אף נעדיפן על פני הלשון (מובנו המילולי של החוזה). ברם, לא בנקל, בנזיד עדשים, יעטה על עצמו הפרשן את בגדי החמודות של הצדדים, מנסחי החוזה. התחקות אחר אומד דעתם, משמעה, על-פי רוב – קפיצה, דילוג אל מעבר לטקסט, מתוך תקווה לעמוד על כוונתם של אלה הניצבים "מעבר לפרגוד". במקרים כגון אלה שומה על הפרשן לעגן את פרשנותו על אדנים יציבים, לבל יניח את המבוקש ויחליף את דעתו ועמדתו בכוונת הצדדים; ...
31. ברם, לעיתים, לא יזדקק הפרשן לנסיבות חיצוניות על-מנת להעריך את אומד דעתם של הצדדים. לא אחת קבע בית משפט זה, כי ככל שהחוזה ברור מתוכו, מלשונו, פוחת משקלן של הנסיבות, וחזקה על הלשון כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים, ולכן מן הראוי ליתן לה משקל מהותי בפרשנות ההסכם.".

נבחן אם כן את עמדת מנסח המכתב – משרד החינוך ומנגד את עדויות התובעות.

עמדת משרד החינוך – תעודת עובד ציבור מטעם מר אלכס שפרלינג

כאמור, הנתבעות סמכו טענותיהן על תעודת עובד ציבור מטעם נציג משרד החינוך, מר אלכס שפרלינג - מרכז בכיר לביקורת מערכת הסעות.

כפי שיפורט להלן, סבורני כי הן נוסחה של תעודת עובד הציבור והן עדותו של שפרלינג, תומכים אף הם בפרשנות האקטיבית של ההודעה. ודוקו.

במסגרת התעודה צוינו הדברים שלהלן (ההדגשות שלי):

"1. בהתאם לבקשה שהועברה אליי על ידי ב"כ הנתבעות, להלן התייחסותי בכל הנוגע לסעיף למכתב משרד החינוך מיום 31.7.2012, החתום על ידי מר מנחם מזרחי, מנהל אגף בכיר (ארגון מוסדות חינוך), המינהל הפדגוגי – אגף בכיר במשרד החינוך, שכותרתו "תשלום לחודש יולי".
מצ"ב העתק מכתב משרד החינוך מיום 31.7.2012
2. כאמור במכתב משרד החינוך, נשלחו הבהרות בעקבות הסכם שנחתם בינואר 2012 בין השלטון המקומי, מרכז המועצות האזוריות ומשרד האוצר.
3. המכתב מתייחס לתעריפי משרד החינוך מהם נגזרת השתתפותו של משרד החינוך במימון שירותי הסעות תלמידים.
4. בסעיף 1 למכתב משרד החינוך, ניתנו הבהרות באשר לעדכון תעריפי משרד החינוך.
5. יודגש כי עדכון התעריפים נעשה מיום 1.1.2012, ואין מדובר בתשלום רטרואקטיבי ביחס להסעות אשר בוצעו לפני שנה"ל תשע"ב.
6. מכתב משרד החינוך מבהיר כי "תעריפי פר קפיטה" (תשלום הנקבע לפי מספר התלמידים המוסעים) (להלן: "תעריפי פר קפיטה") של הסעות תלמידים שבוצעו בשנת 2012 עודכנו בעיריות ובמועצות המקומיות בשיעור של 12%, ובמועצות האזוריות בשיעור 13% (כמפורט בטבלה בסעיף 1 למכתב)
7. במכתב משרד החינוך, תעריפי "פר מסלול" עודכנו אך ורק ביחס למסלולי הסעות תלמידים שבוצעו בפועל במהלך 2012, אך נוצרו לראשונה, בשנים קודמות (בשנה"ל תשס"ח- תשע"א, כמפורט בטבלה בעמוד 2, סעיף 1 למכתב). מכתב זה לא קבע כל עדכון ביחס לתעריפיהם של מסלולים שנוצרו בשנה"ל תשע"ב.
א. מחיר מסלול שנוצר לקראת שנת הלימודים תשס"ח, עודכן בשיעור 17%.
ב. מחיר מסלול שנוצר לקראת שנת הלימודים תשס"ט, עודכן בשיעור 12.75%.
ג. מחיר מסלול שנוצר לקראת שנת הלימודים תש"ע, עודכן בשיעור 8.5%.
ד. מחיר מסלול שנוצר לקראת שנת הלימודים תשע"א, עודכן בשיעור 4.25%.
8. משרד החינוך העביר לרשויות המקומיות את הסכומים המתחייבים מהסכם הסיוע שנחתם בחודש ינואר 2012, במסגרת עדכון תעריפי "פר קפיטה" ועדכון תעריפי "פר מסלול" הכלולים במכתב משרד החינוך (כמפורט לעיל). מכתב משרד החינוך מתייחס לעדכון תעריפים בלבד, מכאן ואילך, ולכן אינו חל ביחס להסעות תלמידים שבוצעו לפני שנה"ל תשע"ב.
9. הכספים שהעביר משרד החינוך לרשויות המקומיות עקב הסכם הסיוע ומכתב משרד החינוך הם חלק מהשתתפות המשרד במימון עלות הפעלת מערך הסעות תלמידים למוסדות חינוך. הכספים הועברו לרשויות המקומיות באמצעות עדכון תעריפים כמפורט לעיל. ממועד התשלום ואילך עדכון התעריף נכנס לבסיס ההתחשבנות בין הרשות למשרד החינוך.
10. חברות ההסעות זכאיות לחלק היחסי מכספי ההתייקרויות שהועברו לרשות המקומית בפועל בגין עדכון התעריפים הכלולים במכתב משרד החינוך, רק במקרה בו מחירו החוזי של המסלול זהה או נמוך מהתעריף המרבי שקבע משרד החינוך ביחס לאותו מסלול בעת היווצרותו.
לעומת זאת, במקרה בו מחירו החוזי של המסלול גבוה מהתעריף המירבי שקבע משרד החינוך ביחס לאותו מסלול, אזי המחיר החוזי מגלם את ההתייקרויות והכספים שהועברו עקב הסכם הסיוע ועדכון התעריף מיועדים לרשויות המקומיות."

כפי שעולה מלשון התעודה, לשיטת מר שפרלינג, ברור כי המכתב חל "מעתה ואילך" ואין כל בסיס לתחולה רטרואקטיבית (ראו סעיפים 5, 7 ו – 8).

אף במסגרת חקירתו הנגדית עמד שפרלינג על כך כי אין מדובר בתשלום רטרואקטיבי אלא בתשלומים עתידיים; ודאי שלא בתשלומים לשנות הלימודים מושא התובענות, תשס"ח – תשע"א.

כך ובין היתר כשהציג בא כוחן המלומד של התובעות, עו"ד ירון סהר, את תפיסת עולמן של התובעות לפיהן לשון המכתב מלמדת על כך שכל הכספים שמשולמים עד 1.9.2012 הם בגין העבר ומה שישולם מאותו מועד ואילך יחול לעתיד (עמוד 45 לפרוטוקול), שלל מר שפרלינג עמדה זו (עמוד 45 , שורה 4) והבהיר:

"הכוונה, עוד פעם. אני פחות אולי נחשפתי לכל הדברים שאתה מציג אבל הכוונה היא בעיניי שבעצם כמו שאמרת, הסכומים שנקבעו הם נקבעים מה-1 בינואר 2012, אוקיי? אחורה, אחורה, כלומר הם ישולמו קדימה אבל הם מסתמכים על המחירים הקודמים. כלומר, לפי המפורט פה. אם המסלול נולד בשנת הלימודים ככה וככה ישולם סכום של, באחוזים של 17 אחוז. אם הוא נולד שנה לאחר מכן, 12.75 וכך הלאה ממשיך עד שנת הלימודים תשע"ב נדמה לי שבתשע"ב כבר לא תהיה התייקרות בכלל. כל מסלול שבעצם נולד משנת תשע"ב לא תשולם בו שום התייקרות." (עמוד 45, שורות 13-20).

מר שפרלינג חידד כי התשלום הוא לעתיד:

"ש:ואז בעצם התשלום התייקרויות לא בא לתקן את העבר או שהוא כן בא לתקן את העבר?
ת: הוא בא לתקן את העבר וככל שהמסלול הזה ישן יותר, מגיע יותר תקציב.
ש: אבל הוא בא לתקן את העבר בתשלום לעתיד או שהוא בא לפצות על העבר? מה שאתם נותנים ב-1 לינואר 2012 הוא לשנה אחר כך או שהוא על הכול,
ת: הוא על שנה אחר כך על בסיס מה ששולם קודם." (עמוד 46, שורות 8-11).

על מנת להסיר כל ספק הבהיר מר שפרלינג כי חברת הסעות שסיימה את ההתקשרות טרם ההסכם, לא תזכה לתשלום התייקרות דבר שמחדד אף הוא את תחולת המכתב מעתה ואילך. מפאת חשיבותה, אביא את עדותו בענין זה במלואה (ההדגשות שלי):

"ש. אבל הוא בא לתקן את העבר בתשלום לעתיד או שהוא בא לפצות על העבר? מה שאתם נותנים ב – 1 לינואר 2012 הוא לשנה אחר כך או שהוא על הכל,
...
עו"ד סהר: כלומר הוא מפצה על מה ששולם קודם, את החוסרים שנוצרו קודם.
עו"ד קנזי: באמצעות תיקון פערים.
ת. בדיוק.
כב' הש' נאוי: ההתייקרות הזו היא על עבודה שמתבצעת מתי? אולי נשאל את השאלה כך.
העד, מר שפרלינג: היא מאותה נקודת זמן, מה-1 בינואר 2012. מה שהיה היה, כלומר הפסדתם סכום מסוים של כסף והחל מה-1 בינואר 2012 בעצם אנחנו מפצים אתכם ונותנים לכם כסף .
ש: אני אחדד את זה יותר, נניח שאני, מר סהר רק אדוני יקשיב. נניח שאני קבלן הסעות שעבד כל השנים עד 31 לדצמבר 2011 והחלטתי, למרות שיש לי חוזה, שאני הולך הביתה. לא רוצה לעבוד בזה יותר, סוגר את החברה. ברגע ששולמו ההתייקרויות, אני אהנה מהן?
ת: לא תקבל.
ש: לא אקבל?
ת: לא.
ש: למרות שהפסדתי כל השנים?
ת: לא. נכון, נכון. התשובה נכון.
עו"ד סהר: מי אם ככה יקבל את הכסף? רק הרשות המקומית?
העד, מר שפרלינג: בגלל זה אמרתי, תלוי. תלוי איך שולמו הכספים.
...
העד, מר שפרלינג: אם בעצם הרשות המקומית בפועל, שזה רוב המקרים בינינו, בואו, ברוב המקרים הרשות המקומית שילמה את העלויות בפועל. הקבלן לא הולך להפסיד, הוא לא הולך להציע , סליחה לקבל, 100 ש"ח במשהו שעולה לו 300. הוא לא באיזשהו ארגון צדקה. הוא מקבל את ה-300, אחרת הוא לא יעבוד. מי שבעצם משלם את הכסף העודף הזה, המשרד משתתף ב-50 אחוז מ-100 ש"ח שהוא קבע לעצמו והרשות המקומית היא זאת שבעצם משלמת את הפער. אז מי שאמור לקבל פיצוי זה הרשות המקומית כי היא זאת ששילמה את הכסף הזה. לעומת מצב שישנם, סביר להניח, לא יודע, לא שמעתי עדיין האמת, ישנם מצבים שקבלנים מסוימים באמת במהלך השנים אמרו 'וואלה, נחכה עד שמשרד האוצר יגיע להסכם עם משרד החינוך ואולי יפצו אותנו'. ובאמת הוא חיכה, חיכה במשך 20 שנה, הפסיד כל שנה חודש בחודשו וקיבל בסוף, קיבל 17 אחוז תוספת לאותם 100 ש"ח. במקום 100, 117. אז במקרה הזה מגיע לקבלן את הכסף, אותו צריך לפצות כי הוא זה שבעצם הפסיד. בשאר המקרים מי שהפסיד, לרוב, זה ה רשות המקומית וזאת אמירה כמובן מאוד כללית, כוללנית אבל לרוב זה מה שאנחנו ראינו.
עו"ד סהר: ואותו קבלן שהפסיק לעבוד לצורך העניין ב-2011 ונכנס, על אותו מסלול שהיה לו נכנס קבלן חדש. הקבלן החדש הוא זה שיקבל התייקרות על זה?
העד, מר שפרלינג: כן." (עמוד 46, שורה 16 – עמוד 47, שורה 14).

סבורני כי בעדות זו הסיר מר שפרלינג כל ספק כי מדובר בתשלום עבור העתיד ולא עבור הסעות שבוצעו בשנים מושא התביעה. עדותו של מר שפרלינג היתה קוהרנטית, מהימנה ונטולת כל אינטרס. עדות זו, בתמיכת הראיות שפורטו לעיל ובהיעדר עדות אחרת לסתור, מלמדת על כוונת הצדדים ביסוד הסכם הסיוע ובהתאם על תכליתו הסובייקטיבית של ההסכם והמכתב בעקבותיו.

יובהר אף כי בעניין זה מקובלות עלי טענות חלק מן הנתבעות, כי המכתב מתייחס לעדכון תעריפים על פיהם משתתף משרד החינוך במימון ההסעות, ואין מדובר בעדכון של מחירי מסלולים כפי שנקבעו במסגרת ההתקשרויות הישירות עם חברות ההסעה. מחיר זה, המחיר החוזי, יעודכן רק אם הוא זהה או נמוך מתעריף משרד החינוך כמפורט בסעיף 10 לתעודת עובד הציבור. מכל מקום, ענין זה לא עמד להכרעה במסגרת הדיונית המוסכמת כאמור ולפיכך אינו דורש הכרעה.

טענות התובעות כנגד מעמדה של תעודת עובד הציבור

התובעות הוסיפו וטענו כי אין ליתן כל משקל לתעודת עובד הציבור מטעם שפרלינג וכי היא אינה עומדת בהוראות פקודת הראיות. בכל הכבוד, אין בידי לקבל טענות אלה.

מקובלות עלי טענות הנתבעות כי תעודת עובד הציבור עומדת בתנאים הנדרשים בחוק ובפסיקה. כך, סעיף 23 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971 קובע כי:

"בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות הדין, לקבל כראיה תעודה על דבר שנרשם במסמך רשמי; התעודה תהא חתומה בידי עובד הציבור שעשה את הרישום או את המעשה או קיבל את הידיעה שנרשמה, ואם אין הוא עוד באותו שירות - בידי האחראי על היחידה שבה עבד"

בהתאם לעדותו וכפי שצוין בתע"צ, מר שפרלינג הוא מרכז בכיר לביקורת מערכת ההסעות וכדבריו: ממונה ארצי על ביקורת ההסעות. לפיכך סבורני כי מתוקף תפקידו וכפי שהעיד, הרי שלכל הפחות "קיבל את הידיעה שנרשמה", כדרישת הפקודה.

כפי שהעיד שפרלינג, בשנים הרלוונטיות הוא היה ממונה ארצי על ביקורת הסעות (עמוד 32, שורות 14-21), ונדרש לעדכון התעריפים במסגרת תפקידו (עמוד 32, שורה 15). התעודה התייחסה למכתב דנן וכפי שהעיד שפרלינג, מרבית תוכנו הוא מידיעתו האישית (33, שורות 16-18).
שפרלינג אף העיד כי מר מזרחי אשר חתם על המכתב, פירש את ההנחיות שניתנו על ידי אגף ההסעות בו עבד בזמנים הרלוונטיים שפרלינג, וכי מה שכתב בתע"צ זה מתוקף תפקידו (עמוד 34 שורות 4-6, 12-15). אף בכך יש לתמוך באמור.

מכל מקום, אף אם נפלו פגמים בתעודת עובד הציבור (ואיני סבור כך), מקובלת עלי טענת חלק מן הנתבעות כי ניתן לראות בתעודה מעין עדות ראשית עליה נחקר שפרלינג בחקירה נגדית, וגרסתו לא נסתרה.

לכך יש להוסיף כי לו סברו התובעות כי לצורך פרשנות המכתב יש להביא את מי שחתם עליו, הרי שהיה עליהן לזמן את מר מזרחי, ומשלא עשו כן פועל הדבר לרעתן.

התובעות לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו את הפרשנות הנטענת על ידיהן

מנגד, לא מצאתי בעדויות עדי התובעת האחרים כדי לסייע להן, אלא להיפך. מקובלות עלי טענות הנתבעות כי התובעות לא הציגו תשתית ראייתית התומכת בעמדתן ומשכך לא עמדו בנטל המוטל עליהן.

כך, מתצהיריהם של מר שאשא ושדה עלה כי אלה הביעו את פרשנותם האישית מבלי להתייחס לגופו של סכסוך. חלקים מתצהיריהם ועדותם כללו עדויות מפי השמועה וספק אם ניתן ליתן משקל לעדויות אלה כאשר עדים אלה לא נטלו חלק בכל ההליכים שהובילו לקבלת הסיוע.

זאת ועוד, כפי שטענו חלק מן הנתבעות, מר שדה כלל לא התייחס בעדותו לתחולת המכתב וזו עוסקת בסוגיית שיעור הפיצוי אשר לשיטתו היה נמוך מדי (עמוד 50 שורות 1-4); שיעור הפיצוי ולא שאלת תחולתו. בכל הכבוד, טענות התובעות בסיכומי התשובה מטעמן כי מר שאשא ומר שדה ניהלו את המו"מ מול משרד החינוך והתכתבותם הענפה עם גורמים בכירים במשרד החינוך ומרכז השלטון המקומי, מהווה ראיות מרכזיות בתיק (סעיף 11 לסיכומי התשובה) אינה מתיישבת לא עם נוסח תצהיריהם ואף לא עם עדותם. עדים אלה לא היו שותפים לניסוחו של הסכם הסיוע ואין להם כל ידיעה אישית בקשר למכתב מושא התביעה.

יתר על כן, מתצהירו של מר שאשא עולה תמונה הפוכה מזו שכיוונו לה התובעות. כך, מתצהירו נלמדת הודאה כי המכתב אכן צופה פני עתיד ונוסח כך כדי לאפשר לרשויות לחמוק מלקיים את התחייבותן לשלם התייקרויות על פי החוזה (סעיף 18 לתצהירו של מר שאשא). אף במקום נוסף בתצהירו הצהיר מר שאשא כי האישור כפי שהוא מגדירו, נוסח באופן מכוון במטרה למנוע מחברות ההסעה את קבלת כספי ההתייקרויות (סעיף 16 לתצהיר שאשא). כלומר גם מר שאשא מבין כי המכתב מכוון לעתיד ולא לעבר.

אף עדותו של שאשא אישרה כי נוסח המכתב צופה פני עתיד:

"ש: לא, לא, מר שאשא. אני שואל שאלה. הרגע אמרת שמה שמסייע להם להתחמק זה המשפט שמתחיל במילים "החל משנת הלימודים תשע"ג". זה מה שאמרת שזה המשפט שכיוונת אליו בסעיף 16.2 או תתקן אותי אם אני טועה?
ת: כן, כן, זה הסעיף.
ש: ולמה?
ת: כי אני אומר, בשורה התחתונה יש אינטרס מובהק לרשויות המקומיות שהכסף ייעצר שם. א' מסיבה אחת כי זה כסף שהן לצורך העניין מעשירים את הקופה, וב' לשיטתי על כל שקל שהן יעבירו לנו מהכסף הזה הן יצטרכו להוסיף מכיסם האישי ומכיוון שתשלום ההסעות או ההתייקרויות משולם חלקו על ידי הרשות המקומית וחלקו על ידי משרד החינוך" (עמוד 57, שורות 3-12).

ובמקום אחר:

"עו"ד ימיני: את זה הבנתי. אבל אנא ממך אשר או שלא תאשר שמה שמפריע לך במסמך הזה זה שנקבע שם שההתייקרויות יהיו החל משנת תשע"ג.
העד, מר שאשא: התשובה היא, אתה צודק, אבל יש מסמכים אחרים שסותרים את המסמך הזה ." (עמוד 59 שורות 12-14).

כלומר, מר שאשא מודה בפה מלא כי המכתב צופה פני עתיד כשמטבע הדברים הוא אינו מסכים עם נוסחו ועם תוצאת אי העברת כספי הסיוע לחברות ההסעה. יתר טענותיו הן לכל היותר השערות שלא הוכחו.

אף חוות דעתו של ד"ר פריזט אינה יכולה לסייע לתובעות שכן כפי שטענו הנתבעות מדובר בחוות דעת תיאורטית תוך מתן פרשנות אישית למכתב. טענת התובעות (סעיף 10 לסיכומי התשובה) כי המומחה הצביע על העובדה הפשוטה כי לסעיף כלכלי בחוזה (סעיף ההתייקרויות), יש משמעות כלכלית בתמחור החוזה, אינה יכולה לבסס את הפרשנות לה כיוונו התובעות, שעה שמדובר בחוות דעת תיאורטית העומדת בסתירה לכוונת משרד החינוך ונוסח הראיות האחרות, כמפורט לעיל. חיזוק להיותה של חוות הדעת תיאורטית ולא ישימה ניתן למצוא בחוות הדעת עצמה ובשאלות אותן בחן המומחה:

יתר על כן וכפי שאישר, ד"ר פריזט לא בדק באופן פרטני את ההתקשרויות ואף לא נפגש עם מי מחברות ההסעה טרם הגשת חוות הדעת ובכך תמך בהיותה תיאורטית (עמודים 76 - 77 לפרוטוקול).

אמנם לאור השאלה שבמחלוקת שאלה היא אם היה צורך בכך, שכן סוגיה זו יש מקום לבחון לו היה נקבע כי תחולת המכתב היא רטרואקטיבית. עם זאת, ובבחינת תמיכה בטענות הנתבעות, אישר ד"ר פריזט בהגינותו כי אילו היה בודק עם חברות ההסעה ומגלה כי בניגוד לבסיס חוות דעתו, חברות ההסעה לא לקחו בחשבון אפשרות להתייקרויות ותמחרו את הצעתן לפי מחיר מקסימום, היה בסיס חוות דעתו נשמט (עמודים 63-64 לפרוטוקול).

מעדותו אף עלתה בעייתיות (כפי שנטען על ידי באי כוחה של עיריית כפר יונה ואחרות) שכן לשיטתו גם אם חברת ההסעה לקחה בחשבון את כל ההתייקרויות והעלויות הריאליות, עדיין היא תהא זכאית לתשלום התייקרויות, אף אם המחיר המוסכם עמה, לא נשחק.

קשה אף לקבל את חוות דעתו, בהיעדר ביסוס לכך, כי חברת ההסעות מציעה מחירים נמוכים על מנת לזכות במכרז מתוך ציפייה להתייקרויות, במצב ידוע בו קיימת הקפאה משך שנים. עמדה זו אינה סבירה ואינה ישימה וממילא לא נתמכה בכל ראיה.

בניגוד לכך וכפי שטענו חלק מן הנתבעות, בעת ההתמודדות במכרז ידעו חברות ההסעה כי קיימת הקפאה בתשלום התייקרויות. אף לאור סעיף 7.5 להסכמים, לא ניתן לטעון כי חברות ההסעה וממילא אף הרשויות, הסתמכו על כך שישולמו התייקרויות.

איני מקבל את טענת התובעות (בסיכומי התשובה) כי לו ד"ר פריזט היה בודק נתונים אלה בחברות ההסעה הרי שהיה מדובר בעדות שמיעה. כמקובל, כל מומחה כלכלי מתבסס על נתונים שנמסרים לידיו מהצד הנבדק ובענייננו מחברות ההסעה וכאשר מוצגות ראיות מתאימות, אין בכך משום עדות שמיעה.

מכל מקום, לאור המסגרת הדיונית סוגיה זו לא עמדה למבחן ואינה רלוונטית.

מנגד אף חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעות ד"ר דגן אינה מבוססת על בדיקה פרטנית אלא על פרשנות מקצועית שלו וספק אם ניתן לייחס לה משקל נגד כפי שטענו הנתבעות.

עם זאת, עדותו התיישבה דווקא עם עדותו של מר שפרלינג בכל הקשור לחוסר סבירות החלת המכתב לשנים קודמות:

"עו"ד סהר: בהנחה שיש לך תשלום חד פעמי, אני לא רוצה להתווכח כרגע מה הסכום שלו. אבל בהנחה שיש תשלום חד פעמי, האם זה מתיישב מושגית, חשבונאית, כלכלית עם נושא של מעכשיו ואילך?
העד, מר דגן: בוודאי שזה מתיישר כי ברגע שאני מחליט על תשלום חד פעמי בחודש ספטמבר 2012 בגין השלמות מינואר, כלומר גם צו התייקרות מתחי ל בינואר, החל מינואר 2012 ואילך, אז בוודאי שצריכה להיות השלמה בגין אותם חודשים. אבל זה לא איזשהו תשלום חד פעמי שמתייחס לכפל תשלומים, על איזושהי יתרה, על איזשהו שירות שהוא כבר סופק, שולם ועכשיו גם צריך לשלם עוד תשלום חד פעמי. כשצו ההתייקרות פורסם, טכנית, בתאריך מסוים והוא חל על שנה מסוימת שאנחנו עדיין כבר נותנים את השירות אז ברור שאם צריך ללכת חודשים אחורה בגין שירותים כבר שניתנו באותה שנה אז זה כן יכול להחיל. אבל לא סביר שרכש ציבורי שכבר סופק, שולם בגינו ואנחנו עכשיו נצטרך לשלם עוד אחורה את התשלומים האלה. "

ובהמשך:

כב' הש' נאוי: למה לא אבל מר דגן? הרי יכולה להיות גם איזושהי החלטה שאומרת 'תראו החברות', סליחה מר סהר, 'חברות ההסעה נפגעו במשך שנים אחורה ולכן אנחנו נותנים תשלום חד פעמי כפיצוי. הנה התשלום החד פעמי הזה ועכשיו בוא נבדוק, ניתן להם פיצוי על שנים אחורה'. והעובדה זה חד פעמי רק מחזקת את זה שזה לא תשלום מעתה ואילך אלא תשלום אחורנית, כדי לפצות אותם על העבר ועכשיו בוא נראה מה שיהיה הלאה זה כבר אלוהים גדול.
...
העד, מר דגן: לעיתים עושים צעדים כאלה בגלל הנושא התזרימי, לא בגלל פיצוי על העבר. תזרימית. להקל על המערכת. אומרים לאותו גוף, לחברת ההסעות 'קחי קודם כל איזשהו סכום'. זה לא בגין העבר, זה בגין אותם חודשים שלא קיבלתם את ההתייקרות. כי ההתייקרות פורסמה במהלך השנה ומתייחסת לחודשים גם אחורה. לא שנים אחורה, אלא חודשים אחורה לאותם שירותים שכבר הם מסופקים כעת ועוד לא הסתיים הליך התשלום אפילו. אז אני יכול להזרים איזשהו סכום, כמ ו שעושים היום גם בארץ בתקופה האחרונה מענקים, נותנים איזשהו סכום כמו 2,000 ש"ח. קודם כל 'קחו, נתחשבן, נראה'." (עמודים 104-105).

כך או כך, אף אם אקבל את עמדת התובעות ואתעלם מחוות דעתו של דגן, הרי שלא יהיה בכך כדי להטות את הכף לטובת עמדתן.

לאור האמור אף מטעמים אלה דין התביעות להידחות.

הפרשנות שניתנה למכתב משרד החינוך בפסיקה

כפי שצוין לעיל וכפי שטענו התובעות, בעניין פדידה קבע בית המשפט העליון כי עניינו של המכתב דנן הוא אישור התייקרויות. קביעה זו ביטלה את קביעת בית המשפט המחוזי שם נקבע כי אין מדובר באישור התייקרויות אלא מכתב שנועד לעדכן את הרשויות המקומיות אודות סיוע הניתן להן בתחומים שונים, הנוגעים לתחום אחריותו של משרד החינוך. כך קבע בית המשפט העליון:

"7. למעשה השאלה שניצבת במחלוקת היא שאלת מעמדו של המסמך מיום 31.7.2012 ביחס לחוזי ההתקשרות של המשיבות עם המבקשת. לכאורה שאלה זו ממוקדת במישור היחסים שבין הצדדים להליך. עם זאת, מאחר שחוזי ההתקשרות הם חוזים הנוהגים בחלק גדול מהרשויות המקומיות ביחסיהן עם רוב או כל חברות ההסעות, ומאחר שהמסמך מיום 31.7.2012 רלבנטי עבור כלל הרשויות המקומיות, מתעוררת במקרה זה שאלה החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך, הגם שאין זו שאלה משפטית עקרונית.

8. ולגופו של ענין. עיון במסמך מיום 31.7.2012, כמו גם בתעודת עובד הציבור של מר אלכס שפרלינג, במכתב ההבהרה מטעמו ובעדותו בעל פה בבית משפט השלום, מוביל למסקנה המנוגדת לקביעתו של בית המשפט המחוזי, היינו כי מדובר במסמך המעיד על כך שמשרד החינוך אישר לרשויות המקומיות תשלום עבור התייקרויות למחירים המשולמים בעד מסלולי נסיעה מסוימים, כמפורט במסמך.

כפי שניתן להיווכח, המסמך מהווה פירוט והבהרות לענין עדכון מחירי ההסעות במשרד החינוך בעקבות הסכם שנחתם בין השלטון המקומי, מרכז המועצות האזוריות ומשרד האוצר, וכפי שנכתב במסמך עצמו העדכון נעשה בשני אופנים - "פר קפיטה", עבור כל תלמיד של הרשות; ו"פר מסלולים", עדכון תעריפים לגבי מסלולים מסוימים. בתעודת עובד הציבור אישר מר שפרלינג כי משרד החינוך עדכן את תעריפי ההסעות למסלולים מסוימים וכי הרשויות המקומיות היו אמורות לפעול מול חברות ההסעות לעדכון התעריפים. אמנם במסמך ההבהרה שנכתב לבקשת המשיבה 2, וגם בעדותו בבית המשפט, הבהיר שפרלינג כי על פי כללי משרד החינוך, הרשות המקומית אינה מחויבת לשלם לחברת ההסעות אם מראש סיכמה עמה על מחיר גבוה יותר מהמחיר החוזי הממומן על ידי משרד החינוך, ועל כן גרס כי טעה בקביעתו הגורפת כי הרשויות המקומיות היו צריכות להעביר את התשלום לחברות ההסעות; אך לא נאמר מפיו כי תשלום ההתייקרויות הוא בבחינת סיוע בלבד וכי בכל מקרה אין לרשויות חובה להעביר את התשלום לחברות ההסעות. גם עיון במסמך לא מוביל למסקנה זו."

באותו ענין הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך בחינת התקיימותם של התנאים בסעיף 7.6 להסכם ההתקשרות, בעניין גובה המחיר החוזי, תוך שנקבע על ידי בית המשפט העליון:

"למען הסר ספק אוסיף כי ברי שמהמסמך עצמו אין ללמוד כי קמה למשיבות חובה לשלם למבקשת".

בענין פדידה תבעה חברת ההסעות את העיריות קרית אתא וחיפה, על בסיס המכתב דנן, לתשלום התייקרויות לשנת הלימודים תשע"ב. בית משפט השלום דחה את התביעה ובית המשפט המחוזי בגלגול הראשון קבע כי אין מדובר באישור התייקרויות. לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון הנ"ל ומשהוחזר הדיון אליו, קבל בית המשפט המחוזי את עמדת העיריות - קריית אתא וחיפה, תוך שקבע באשר לתחולתו של המכתב את שלהלן:

"...צודקות אפוא המשיבות בטענתן, שאישור תוספת ההתייקרויות, ככל שהוא עולה מהמסמך מתאריך 31.7.2012, צפה פני עתיד, כלומר לעבר שנת הלימודים תשע"ג, שהתחילה בתאריך 1.9.2012. אישור זה אינו חל על תשלומים ששולמו למערערת עבור הסעות שביצעה בשנת הלימודים הקודמת, היא שנת הלימודים תשע"ב, בחודשים ספטמבר 2011 עד אוגוסט 2012, אליהם התייחסה הגב' פדידה בעדותה.

(ד) בא כוח המערערת טען לעניין זה, כי אין לקבל טענת המשיבות. לטענת בא כוח המערערת, בתעודת עובד הציבור שהוגשה לבית משפט קמא על ידי מר אלכס שפרלינג, כתב מר שפרלינג:

"מתוקף תפקידי כמרכז בכיר לביקורת מערכת ההסעות הריני מצהיר כדלקמן: בשנת 2012 נקבע עדכון תעריפי הסעות תלמידים ..... מסלול שמחירו נקבע לקראת שנה"ל תש"ע עודכן בשיעור 8.5%".

(ההדגשה לא במקור)

לטענת בא כוח המערערת, מכך שמר שפרלינג הצהיר כי העדכון נעשה בשנת 2012, יש ללמוד, שהעדכון חל כבר על הסעות שבוצעו בשנת 2012, ומכאן שהמערערת זכאית לקבל את תוספת ההתייקרויות עבור הסעות שבצעה בשנת הלימודים תשע"ב.

(ה) אין בידי לקבל טענת בא כוח המערערת. אכן, על עדכון התעריפים הוחלט בשנת 2012, כפי שכתב מר שפרלינג בתעודת עובד הציבור (והרי תאריך המסמך הוא 31.7.2012). אך מקריאת מסמך העדכון עצמו עולה, שהעדכון חל "החל משנה"ל תשע"ג". "קיצור הדרך" שמבקש בא כוח המערערת לעשות, באופן המחיל את עדכון התוספת לגבי הסעות בשנת הלימודים תשע"ב, אינו מתיישב עם לשונו המפורשת של המסמך. על כן, מעתה יש לומר, שהגורם המוסך במשרד החינוך, המוסמך לאשר תוספת התייקרויות לעניין סעיף 7.6 לחוזי ההתקשרות עם המערערת, אישר את התוספת לגבי שנת הלימודים תשע"ג ואילך, ולא לשנה שקדמה לה.

(ו) על כן די בכך כדי לדחות את ערעורה של המערערת."

[ראו פסק דינו של כבוד סגה"נ השופט יצחק כהן בעא (חי') 66880-01-17 פ.א. פדידה הסעות וטיולים בע"מ נ' עיריית קרית אתא (23.10.2017)].

בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין זה נדחתה כאמור, תוך שנקבע כי אין בקביעות כדי לכבול את ידיהם של מתדיינים עתידיים (ומכאן תביעת התובעות) [רע"א 9135/17 פ.א. פדידה הסעות וטיולים בע"מ נגד עיריית קרית אתא ואחרים (27.2.2018)].

מראה מקום נוסף בו ניתנה פרשנות זהה לפיה תחולתו של המכתב היא מעתה ואילך, הוא במסגרת עא (חי) 39230-10-15 מ.פ.ת. קבלאן נגד המועצה המקומית בית ג'ן (25.5.2016). באותו מקרה אישר בית המשפט המחוזי בחיפה את קביעת בית משפט השלום לפיה לא מדובר בתוספת התייקרות רטרואקטיבית (הקביעות בבית משפט השלום בת.א. 21817-03-13, מתאריך 5.9.2015). כך קבע בית משפט השלום (כבוד השופטת עידית וינברגר):

"כפי שעולה מתעודת עובד הציבור מטעם לוי ומתשובותיו לשאלות ההבהרה, בחודש יולי 2012 אושרה ההתייקרות בשיטה שונה - התייקרות על פי מסלול, בהתאם לשנה בה נוצר מסלול הנסיעה ולא בהתאם לסוג הרכב. עוד הוכח כי בשנת 2012 שולם לנתבעת סך של 66,187 ₪ עבור ההתייקרויות לכל המסיעים, כאשר חלקה של התובעת בסכום זה עמד, לטענת הנתבעת, על סך של 20,845 ₪ - סכום שבו הודתה הנתבעת ובגינו ניתן פסק הדין החלקי מיום 23.01.14.

העובדה שבתעודת עובד הציבור נכתב כי לא שולם שיפוי בעבור התייקרויות בשנים 2009-2011 תומך בפרשנות הנתבעת לאישור ההתייקרות לשנת 2012, לפיה התוספת מתייחסת לשנת 2012 בלבד, ובאחוזים - בהתאם למועד בו המסלולים נוצרו החל משנת 2008 והמשיכו לפעול בשנת 2012. מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה לא מדובר בתוספת התייקרות רטרואקטיבית החל משנת 2008 כפי שטענה התובעת.

כמו כן מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה, העובדה שבלשון הודעת ההתייקרות מיום 31.7.12 קיימת התייחסות לשנים קודמות, הינה רק לצורך ציון מועד יצירת המסלול, שכן על פי הודעת ההתייקרות משנת 2012, עודכנו רק מסלולים "ישנים" שהחלו לפעול בשנות הפעילות המצוינות בטבלה בסעיף 1 להודעה ורק ככל שהמשיכו לפעול עד שנת 2012.
אין להסיק מלשון הודעת התייקרות כי מדובר באישור התייקרות רטרואקטיבי לשנים המצוינות בטבלה, ולפיכך אני דוחה את טענת התובעת בנדון. " (סעיפים 24-26 לפסק הדין).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים גריל, סעב, ג'יוסי) אישרו כאמור קביעות אלה, כדלהלן:

"מעבר לנדרש, נציין כי גם הפרשנות שבית-משפט קמא נתן להודעת משרד החינוך בנוגע לתשלום ההתייקרויות ואי תחולתה רטרואקטיבית, מקובלת עלינו.
המדובר בפרשנות שעומדת בכללי הפרשנות המקובלים בפסיקה, ואף עולה בקנה אחד עם ההיגיון הסביר של האדם מן היישוב." (סעיף 55 לפסק הדין).

לאור כל המפורט לעיל, לאור לשון ההודעה וההסכם, אף אני שותף לקביעות אלה.

התובעות הפנו בסיכומיהן לפסק הדין בת.א. (פ"ת) 6687-07-16 המטייל נתניה דעבול ובניו בע"מ נגד המועצה המקומית קדימה צורן (27.2.2019), במסגרתו חויבה הרשות בתשלום התייקרויות. דא עקא, ובכל הכבוד פסק דין זה אינו יכול לסייע שכן באותו עניין כלל לא נבחנה השאלה בה אנו דנים, ובאותו הליך אף לא העיד נציג משרד החינוך; בהתאם, לא נבחנה פרשנות מכתב משרד החינוך וממילא אין כל קביעה בקשר לכך.

הדברים נכונים אף ביחס לת.א. (י-ם) 4878-05-13 דדון חיים ובניו הסעות בע"מ נגד מועצה אזורית מטה יהודה (27.7.2017) שם לא נדרש בית המשפט לשאלה האם תשלום ההתייקרויות המפורט במכתב דנן חל מיום 1.1.2012 או לשנים קודם לכן. ממילא וכעולה מפסק הדין, לא נטענה על ידי הנתבעת שם טענה דומה לטענה דכאן, בעניין מכתב משרד החינוך ותחולתו (סעיפים 12 ו – 13 לפסק הדין). יצוין כי, בית המשפט שם (כבוד השופט משה ברעם) נדרש לפרשנות תנאי המכרז וההסכם בין הרשות לחברת ההסעה ותכליתו של סעיף ההתייקרויות, דבר שלא נדרש בענייננו.

למען שלמות התמונה כי אין מדובר בפלוגתאות דומות יצוין כי בית המשפט בעניין דדון קבע כי שוכנע כי אין בהחלטת ההקפאה כדי לשלול לחלוטין את האפשרות להפשרה חלקית ובלבד שתאושר על ידי משרד החינוך תוספת התייקרות בסכום שייקבע. בהתאם נבחנה שאלת כפל תשלום – חברה שגילמה בהצעתה התייקרות, שאז לא תהא זכאית לתשלום התייקרויות וחברה שלא גילמה, שאז תהא זכאית. בית המשפט קבע גם כי זכות התובעת, חברת ההסעות, לקבלת תוספת התייקרות כפופה להעברה בפועל של כספים ממשרד החינוך בסכום שהועבר למטרה זו בלבד ועל פי חלקה היחסי במערך ההסעות. בסופו של יום נדחה חלקה הארי של תביעת חברת ההסעות שהועמד על סך 3,500,000 ₪ ולתובעת נפסק סך של כ - 100,000 ₪ בגין 10 שנות פעילות מ – 2002 – 2012 [ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה בהמלצת בית המשפט העליון - ע"א 8385/17 דדון חיים ובניו הסעות בע"מ נגד מועצה אזורית מטה יהודה (8.4.2019)].

כאמור, אין הקביעות בעניין דדון ישימות לענייננו לאור השאלה שבמחלוקת.

סוגיות נוספות

במסגרת סיכומי הצדדים עלו מספר עניינים נוספים אשר סבורני, לאור המסגרת הדיונית המוסכמת, כי הם אינם דורשים הכרעה.

כך באשר לטענת התובעות כי יעוד המענק לתשלום עתידי, כטענת הנתבעות, מנוגד לדין, לאור הנחיות משרד הפנים (לגביה נטען על ידי הנתבעות, בין היתר, כי מדובר בהרחבת חזית).

שאלה נוספת שעלתה היא למי מיועדים כספי ההתייקרויות - לחברות ההסעה או לרשויות המקומיות, תוך שחלק מן הנתבעות אף הפנו לדו"ח מבקר המדינה משנת 2015 לתמיכה בטענותיהן (נספח 1 לכתב ההגנה מטעם נתבעות 13 ואחרות). שאלה זו עשויה היתה להיות רלוונטית לו היו התובעות חולפות את משוכת תחולת ופרשנות המכתב והסכם הסיוע, ומכל מקום ולאור ההסדר הדיוני אף היא אינה דורשת הכרעה.

הדברים נכונים אף באשר לטענות ההתיישנות והשיהוי וטענות הנוגעות לדיני המכרזים, שעלו בין היתר, לאור דברי כבוד השופט פוגלמן בעניין ביבי כבישים, כדלהלן:

"החוזה שלפנינו השתכלל בעקבות קבלת הצעת ביבי כבישים שהוגשה במסגרת מכרז שפרסמה הרכבת, וממילא תחום הוא בארבע אמותיו של המכרז. עקרון השוויון מחייב אותנו להקפיד שפרשנותנו לא תסטה מההוראות שנקבעו במכרז ומתכליתן הנלמדת מנסיבות העניין. גם כאן יש ליתן ללשון החוזה משקל משמעותי ואף אילו הייתי מניח כי בענייננו יש להידרש לתכלית האובייקטיבית איני סבור כי ביבי כבישים הצביעה על תכלית כאמור שתאפשר להגיע לתוצאה שונה."

וראו גם את קביעות כבוד השופט גרוסקופף (סעיף 7 לפסק דינו):

כאן מצטלבות דרכיהן של חבריי ודרכי. הן לשיטתם והן לשיטתי יש לקרוא את ההסכם בו עסקינן בצורה צמודה ללשונו, תוך התבססות על ההסדרים שהצדדים בחרו לקבוע בו, והימנעות מלקרוא לתוכו הסדרים שלא בחרו לקבוע בו. לשיטת חברי, השופט אלכס שטיין, הדבר מוצדק מאחר שמדובר בחוזה סגור עם התניה מלאה; לשיטת חברי, השופט עוזי פוגלמן, יש לתת משקל לכך שמדובר בחוזה שהשתכלל בעקבות זכייה במכרז ציבורי; לשיטתי דרך הפרשנות האמורה נגזרת מכך שמדובר בחוזה עסקי, אשר ראוי לפרשו על פי כללי פרשנות הנותנים ללשון החוזה מעמד מכריע. בין כך ובין כך, התוצאה במקרה זה היא אותה תוצאה"

התובעות טענו כי התובענות עוסק ות בשלב החוזי ולא בשלב המכרזי, אלא שמדובר בטענות שמקומן היה להתברר בשלב מאוחר יותר, לו היו עוברות התובעות את משוכת תחולתו של המכתב, כאמור.

סיכום

לאור כל האמור, התביעות נדחות.

לאחר שנתתי דעתי להליכים שנוהלו עד כה, ובשים לב לכך כי ההליך הסתיים בשלב מוקדם באופן יחסי להיקפו (כמפורט לעיל), לא מצאתי לקבוע שכר טרחה בהתאם להוראת תקנה 153 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, שכן לחלק מן התובעות שכר הטרחה בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס – 2000, יהיה גבוה לטעמי מהסכום התואם את ההליכים עד כה.

אף לא מצאתי להבחין בין הנתבעות בשים לב לסכומי התביעה כנגדן, לאורם של ההליכים עד כה. עם זאת, ניתן משקל לכך שחלק מן הנתבעות יוצגו יחדיו, בהתאם לקבוצות שלהלן.

לפיכך, יישאו התובעות, יחד ולחוד, בהוצאות רשות אשר יוצגה לבדה, בסך 1,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪; הוצאות בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 11,000 לשתי רשויות שיוצגו יחדיו; הוצאות בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 14,000 ₪ לשלוש רשויות שיוצגו יחדיו; הוצאות בסך 4,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 17,000 ₪ לארבע רשויות שיוצגו יחדיו. הוצאות בסך 25,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪ לקבוצת הרשויות שיוצגה על ידי משרד הררי, טויסטר ושות', עו"ד.

למען הסר ספק סך ההוצאות ושכר הטרחה מתייחס לשני התיקים ואין בעובדה כי רשות נתבעה בשני התיקים כדי לשנות את שיעור ההוצאות ושכר הטרחה כאמור.

סכומי ההוצאות ושכ"ט, ישולמו תוך 30 יום (פגרות במניין). לאחר שישולמו ההוצאות ושכ"ט כאמור, תשוחרר הערובה שהפקידו התובעות, בהתאם להחלטתי מיום 5.11.2019, לידי בא כוחן.

זכות ערעור לבית המשפט העליון, כחוק.

ניתן היום, א' ניסן תשפ"א, 14 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.