הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 69525-05-19

בפני
כבוד ה שופט צבי דותן

התובעת:

ציונה זרירי
באמצעות בנה ומיופה כוחה
ואפוטרופסה, אורי דרור

נגד

הנתבעים:

  1. אריק נדב
  2. רוית נדב
  3. חנה נדב
  4. מתתיהו עובד
  5. סמדר עובד
  6. אהרן עובד
  7. רחל עובד
  8. נסים אהרן
  9. יונה אהרן
  10. דני אורדן
  11. אורי דרור
  12. אהוד זרירי
  13. איריס שמלי
  14. האפוטרופוס הכללי (פורמלי)

החלטה

בין התובעת לבין הנתבעים נחתמה מערכת הסכמים, שבתמצית שבתמצית עיקרם בכך, שהתובעת העמידה מגרש שבבעלותה בפתח תקווה, לטובת הקמת בית מגורים, שיכלול אחת עשרה דירות, שמהן תקבל התובעת חלק מהדירות, והצד השני לעסקה יקבל את יתר הדירות.

ההסכם נחתם ביום 17.09.06 ע"י התובעת באמצעות בנה ומיופה כוחה, מר אורי דרור, מצד אחד, וע"י עו"ד דני אורדן (להלן: "הנתבע 10"), נציג הדיירים העתידיים בבניין שייבנה, מצד שני.

כמו כן נחתמו ע"י חמישה אנשים, שהנתבע 10 איתר אותם כדיירים עתידיים בבניין שיוקם, טפסי "בקשה לרכישת מגרש", כל אחד ביחס לדירה מסוימת בבניין, המיועדת לו.

וכן נחתם חוזה למכירת הנכס ע"י התובעת לאותם אנשים ובנות זוגם, וכן לנתבע 10, ולשלושת ילדיה של התובעת (ומר אורי דרור בכללם).

בפועל, הבניין עד היום לא הוקם, כשלמר אורי דרור (בנה של התובעת) טענות קשות כלפי הנתבע 10, שריכז את כל העסקה וניצח על המלאכה, ולנתבע 10 טענות קשות כלפי אורי דרור.

התובעת היא כיום בת 93, וסובלת מדמנציה, וביום 16.8.18 מונה בנה, אורי דרור, ע"י בית המשפט לענייני משפחה, כאפוטרופוס לגוף ולרכוש של התובעת.

התביעה שלפניי הוגשה ע"י התובעת באמצעות אפוטרופסה, אורי דרור, ובה מתבקש סעד הצהרתי לקבוע כי מכלול ההסכמים בין התובעת לבין הנתבעים (ובפרט הנתבע 10) לגבי המגרש, הם בטלים מעיקרם, ולמחוק את הערות האזהרה שנרשמו לטובת המשיבים, ולהשיב את מצבו הרישומי של המגרש לקדמותו, קרי, לרשום אותו על שם התובעת בלבד.

הבקשה שלפניי עתה היא בקשתו של הנתבע 10 לדחות או למחוק את התביעה על הסף.

הטענה הראשונה בבקשה היא, שצו מינויו של מר אורי דרור כאפוטרופוס היה צו זמני, ותוקפו פקע.
טענה זו כבר אינה עומדת היום, שכן, ביום 19.9.19 מונה מר דרור כאפוטרופוס קבוע לגופה ולרכושה של התובעת.

הטענה השנייה היא, כי לפי צו מינוי האפוטרופוס, יש לקבל אישורו של ביהמ"ש לענייני משפחה, לצורך הגשת התביעה, ואישור כאמור לא ניתן.
גם טענה זו כבר אינה עומדת כיום, שכן, ביום 26.2.20 נתן בית המשפט לענייני משפחה את האישור הנדרש.

הטענה השלישית היא כי האפוטרופוס אורי דרור מצוי בניגוד עניינים חמור, בהיותו הן האפוטרופוס הממונה על התובעת, והן אחד מיחידי הרוכשים, ולפיכך אין הוא רשאי כלל לייצג את התובעת כאפוטרופוס שלה.
בהקשר זה מצטט המבקש (הנתבע 10) את סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962, הקובע כי –
"בפעולה משפטית בין האדם לבין האפוטרופוס שמונה לו או קרוביו של האפוטרופוס, זולת מתנות הניתנות לאותו אדם, ובפעולה משפטית בין שניים שמונה להם אותו אפוטרופוס, אין האפוטרופוס מוסמך לייצג אדם שהוא מונה כאפוטרופסו".

סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אוסר על האפוטרופוס לייצג את האדם שהוא מונה כאפוטרופסו, בפעולה משפטית בין השניים. בפסיקה נאמר כי סעיף 48 לחוק הכשרות אינו אלא אפליקציה של הכלל הרחב, האוסר על הימצאות בניגוד עניינים, במגוון רחב של מסגרות משפטיות (ע"א 4377/04 הולצברג נ' מירז, בפיסקה 19). בהגשת תביעה זו, ע"י התובעת, באמצעות בנה ואפוטרופסה, אינני רואה בשלב זה בעיה של ניגוד עניינים. התביעה היא לבטל את ההסכמים, לבטל את הערות האזהרה שנרשמו לטובת הרוכשים, לרבות לטובת אורי דרור, ולרשום את הנכס על שם התובעת בלבד. אורי דרור אינו מבקש את הנכס לעצמו, אלא לתובעת בלבד. נכון שהוא מופיע בתביעה גם בצד של התובעת, כמיופה כוחה וכאפוטרופסה, וגם בצד של הנתבעים, אך זאת משום שבהיותו אחד מהרוכשים, ואחד מבעלי הערות האזהרה, הייתה חובה לצרפו פורמלית כאחד הנתבעים. לכן הוא מופיע כאחד מהנתבעים, אך אין ניגוד עניינים בינו לבין התובעת, הוא לא הגיש כתב הגנה, והוא מסכים ותומך במתן הסעדים המבוקשים ע"י התובעת. אוסיף כי מר דרור הגיש בקשה לביהמ"ש לענייני משפחה לאשר לו הגשתה של תביעה זו, ובבקשתו ציין במפורש כי הוא אחד מן הנתבעים בתביעה , לאור רישומו כבעל הערת אזהרה על המגרש, ולכן צורף כנתבע, אולם הוא מסכים למחיקת הערת האזהרה שנרשמה טובתו, ומשום כך אין כל ניגוד עניינים בינו לבין התובעת. ביהמ"ש לענייני משפחה נעתר לבקשה, לאחר שגם ציין בהחלטתו, כי האפוטרופוס הכללי אינו מתערב בכך. הנה כי כן, האפוטרופוס הכללי, וגם ביהמ"ש למשפחה, ל א ראו כאן בעיה של ניגוד עניינים, וביהמ"ש אישר למר דרור להגיש את התביעה.

גם אם טעיתי במסקנתי לעיל, בכל מקרה הנני סבור, כי השאלה של ניגוד עניינים, משמעותה, ותוצאותיה, מקומה להתברר במהלך ניהול התיק לגופו, ואין זה עניין לסילוק התביעה על הסף.

הטענה הבאה בבקשה לסילוק על הסף היא טענת שיהוי בהגשת התביעה, שכן, ההסכמים נחתמו בשנים 2007-2006, ורק בשנת 2019 הגישה התובעת את תביעתה זו לביטול ההסכמים, זאת לאחר שבהליכים משפטיים קודמים בין הצדדים, לא הועלתה על ידה מעולם הטענה, כי ההסכמים בטלים או כי יש לבטלם.

בעניין טענת שיהוי ראוי לצטט מדברי ביהמ"ש העליון בפרשת ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הוועדה המקומית ירושלים פ"ד נז(5) 433:

"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים ...... התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות ....." (שם, בעמ' 445).

"לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי, שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע ......
הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע" (שם, בעמ' 446).

"איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה ..... קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו ..... טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה" (בעמ' 446).

"שינוי מצב לרעה בהקשר של טענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע לנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם" (בעמ' 447).

"השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת ההתיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד".

"הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין" (בעמ' 448).

מכל האמור עולה, כי לצורך טענת שיהוי בתביעה אזרחית, יש בד"כ להביא ראיות ולבחון היטב את נסיבות המקרה ואת יחסי הגומלין שבין התובע והנתבע, והנטל המוטל על הנתבע, המבקש לסלק תביעה על הסף בטענת שיהוי, הוא נטל כבד ורב. נדיר ביותר שבקשה כזאת תתקבל על הסף.

אעיר עוד, כי בכל מקרה המועד הרלוונטי לבחינת טענת השיהוי איננו מועד חתימת ההסכמים, כי אם מועד הפרתם הנטענת.
ועוד אציין, כי ב"הסכם עקרונות לבניית בית מגורים" שנחתם ביום 17.9.06, כלל לא נקבעו מועדים לביצועו. סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה. "משכו של הזמן הסביר ייבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה, על יסוד הראיות שבפני בית המשפט, ולפי הקשרו של העניין" (ע"א 1168/99 נסאר נ' נסאר פ"ד נד(4) 185, בעמ' 190). הנה כי כן, העניין מחייב שמיעת ראיות, ולא ניתן או עכ"פ לא ראוי להכריע בו במסגרת בקשה לסילוק על הסף.

מעבר לכל זאת יש לומר, כי העלאת טענת שיהוי כלפי התובעת במקרה זה היא (לכאורה) בעייתית, בנסיבות מקרה זה, שהרי התובעת היא היא זו הטוענת כלפי הנתבע 10 כי חלפו שנים רבות מאז חתימת ההסכמים, וכי הוא לא פעל או לא פעל באופן מספק להוצאתם לפועל של ההסכמים ולבניית הבית שהיה אמור לקום ולעמוד על תלו זה מכבר. למעשה הטענה המופנית כלפיו היא סוג של טענת שיהוי, כאשר מרכיב הזמן, הרב מאוד, שחלף מאז עריכת ההסכמים ועד היום, הוא מרכיב ממרכיבי תביעתה של התובעת, הטוענת שלאחר חלוף זמן רב כל כך, "עבר זמנה, בטל קורבנה" של העסקה, וכי היא "תקועה" ואינה ניתנת ליישום כיום. על כן קשה לראות כיצד ניתן להפוך את היוצרות ולעשות שימוש בטענת שיהוי כנגד התובעת.

טוען המבקש כי התובעת לא העלתה בהליכים המשפטיים הקודמים בין הצדדים את הטענה שיש לבטל את ההסכמים ואת הערות האזהרה, ועל כן היא מנועה מלהעלות טענה זו עתה. המבקש לא הביא סימוכין לטענתו, כי טענה שלא הועלתה ע"י התובעת בהליכים המשפטיים הקודמים ביניהם, מנועה היא מלהעלותה בהליך הנוכחי.

חרף כל האמור לעיל, עלי להבהיר, כי לא מן הנמנע שהתביעה בסופו של דבר תידחה מחמת שיהוי, אך זאת לאחר ניהול התיק לגופו, שמיעת ראיות, ובירור כל נסיבות העניין, ולא על הסף.

הטענה האחרונה הנכללת בבקשה היא כי יש למחוק התביעה על הסף, מחוסר עילה, או בהיותה טרדנית וקנטרנית. נטען כי ההסכמים נשוא התביעה שרירים וקיימים ואין כל עילה לבטלם. בעניין זה אין צורך להאריך. נפסק פעמים רבות כי "סילוקה של תביעה על הסף, מבלי לבררה לגופו של עניין, מהווה אמצעי קשה. משכך, נפסק לא אחת כי השימוש בסמכות להורות כן שמור למקרים חריגים, בהם ברור הוא, כי אין כל אפשרות, ולו קלושה, כי יעלה בידי התובע לקבל את הסעד לו הוא עותר, בהתבסס על העובדות להן טען" (רע"א 8524/10 טיב הכרמל תעשיות נ' פרימיוס קלאס, בפיסקה 6). "סילוק על הסף של תובענה הינו סעד קיצוני, ובית המשפט יעשה בו שימוש במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל, בהם ברור כי גם אם התובע יוכיח את מלוא טענותיו, לא יוכל הוא לזכות בסעד המבוקש" (רע"א 3068/12 ש.א.מ. מרכז הגז נ' החברה האמריקאית ישראלית לגז, בפיסקה 6). ברור הדבר שמבחן זה אינו מתקיים בענייננו, ועל כן אין מקום לסילוק התביעה על הסף מחוסר עילה. למותר לציין כי כשנבחנת שאלה זו, ההנחה לצורך הדיון היא, שכל האמור בכתב התביעה, הוכח כנכון. טענות עובדתיות אשר באות להכחיש ולסתור את טענות התובע, אין מקומן בבקשה למחיקה על הסף מחוסר עילה.

כיוצא בזה, גם אין מקום למחיקתה על הסף של התביעה בהיותה "טרדנית וקנטרנית", הואיל ואיננה כזאת. ואעיר כי הנתבע 10 עצמו טען בתביעה שהוגשה על ידו עוד בשנת 2011 (ת.א. 40573-01-11) כי המקרקעין עומדים כאבן שאין לה הופכין, וכי הפרויקט "תקוע", ולא ניתן לבנות את הפרויקט.

לסיכום, אני דוחה את בקשת הנתבע 10 לדחיית התביעה על הסף או למחיקתה על הסף.

הנתבע 10 יישא בהוצאות התובעת בסך 6,000 ₪.
ניתנה והודעה היום י"ג אדר תש"פ, 09/03/2020 בהעדר הצדדים.

צבי דותן, שופט