הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 6908-06-15

בפני
כבוד ה שופטת איריס רבינוביץ ברון

תובע
חכם עאמר
ע"י ב"כ עו"ד בצלאל גרוס

נגד

נתבעים
1.רשות הפיתוח - מחוז ת"א
2.פקיד ההסדר
ע"י ב"כ עו"ד אורלי אמיתי מפרקליטות מחוז ת"א – אזרחי

פסק דין
מבוא
בפני תביעה לסעד הצהרתי במסגרתה התבקש בית המשפט להורות על ביטול הרישום בלשכת רישום המקרקעין ביחס לחלקה 39 גוש 8868, הרשומה על שם רשות הפיתוח (להלן: "המקרקעין").
התביעה הוגשה תחילה על ידי אביו של התובע, חיכמת עמאר ז"ל (להלן: " אביו של התובע") שלמרבה הצער נפטר במהלך שמיעת התביעה. בהחלטה מיום 11.12.17 הוריתי כי התובע, מר חכם עאמר, יהיה לבעל דין במקומו של אביו.
התביעה הוגשה כנגד רשות הפיתוח, באמצעות רשות מקרקעי ישראל וכנגד פקיד ההסדר.
הנתבעים הגישו כתב הגנה (מתוקן) במסגרתו התנגדו למתן הסעד המבוקש.
מטעם התובע הוגש תצהירו. כן הוגשו תצהירו של אביו המנוח, שהוגש במסגרת תביעה לפינוי שהוגשה כנגדו וכן תצהירים של מספר מצהירים נוספים. המצהירים הנוספים לא התייצבו לדיון ההוכחות ולפיכך תצהיריהם אינם מהווים חלק מחומר הראיות בתיק זה.
בכל הנוגע לתצהיר של אביו של התובע, הנתבעים מתנגדים להגשתו שכן לא נחקר על תצהירו. בנסיבות שבהן אביו של התובע נפטר במהלך שמיעת התיק, אני מקבלת את תצהירו כך שישמש חלק מחומר הראיות בתיק . זאת, בפרט לנוכח המעבר מכללי קבילות לכללי משקל (ר' רע"א 1586/17 גלנצר נ' חגית ואדם חברה להשקעה ופתוח (פורסם במאגרים, 8.10.17)). עם זאת, בהתאם להלכה, מצב בו המצהיר לא עמ ד לחקירה נגדית המשקל שניתן ליתן לתצהיר יבחן בנסיבות אותו מקרה (ר' ע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (פורסם במאגרים, 17.10.10)) .
מטעם הנתבעים הוגש תצהירה של הגב' תהילה מחפרי, המשמשת כמקדמת עסקאות ברשות מקרקעי ישראל ושל מר גיל אטיאס, המשמש כסגן פקידת ההסדר במחוזות תל אביב והמרכז.
רקע עובדתי
המקרקעין רשומים על שם רשות הפיתוח מיום 30.10.72 . הרישום על שם רשות הפיתוח נעשה בהתאם להחלטת פקיד ההסדר (נספח ג' להודעת הנתבעים מיום 17.8.16, אליו הפנה מר אטיאס בתצהירו).
ביום 10.3.15 הוצא על ידי רשות מקרקעי ישראל צו פינוי מנהלי לפינוי המקרקעין, מכח סעיף 4 לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), תשמ"א – 1981.
בעקבות זאת הוגשה על ידי אביו של התובע, בבית משפט השלום בכפר סבא, תביעה לביטול צו הפינוי המנהלי (ת.א. 2197-08-15).
בהמשך, אף הוגשה על ידו התביעה שבפני.

טענות הצדדים
טענות התובע
לטענת התובע, המקרקעין היו בבעלות אדם בשם אבו ורדה. אבו ורדה העביר את המקרקעין לאחייניתו גב' נג'מה עאמר ת.ז. XXXXXX894, סבתו של אביו של התובע. נג'מה העבירה את המקרקעין לאביו של אביו של התובע, שהעבירם, בתורו, במתנה לאביו של התובע.
התובע טוען כי המקרקעין הועברו על ידי אבו ורדה לנג'מה עוד בטרם היה לנפקד.
המקרקעין נרשמו שלא כדין על שם רשות הפיתוח.
עובדת הרישום של המקרקעין על שם רשות הפיתוח נודעה לאביו של התובע לאחר שקיבל את צו הפינוי.
בסיכומיו, ציין התובע כי לא הובאו על ידי הנתבעים העדים הרלבנטיים לצורך בירור התובענה .

טענות הנתבעים
הנתבעים טוענים כי התביעה התיישנה שכן הרישום על שם רשות הפיתוח נעשה ביום 30.10.72.
התביעה נגועה בשיהוי.
עוד טוענים הנתבעים כי התביעה לא הוכחה ויש לדחות אותה אף לגופה.
בהתאם לסעיף 125(א) לחוק המקרקעין (להלן: "חוק המקרקעין"), תשכ"ט-1969 ולסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת ההסדר"), ניתן להתגבר על רישום בנסיבות אלו רק ככל שהרישום נעשה תוך מרמה או שחלה טעות סופר.
בנסיבות מקרה זה הרישום לא נגוע במרמה או בטעות.
התובע לא הוכיח כי לנג'מה היו זכויות במקרקעין. נג'מה עמדה על זכויותיה במקרקעין אחרים שהיו בבעלותה ושהועברו לה הזכויות בהן מאבו ורדה, וחזקה עליה כי היתה עומדת על זכויות אף במקרקעין האלו, ככל שהיו לה.
התובע אף לא הוכיח את העברת הזכויות הנטענת על ידו מנג'מה לסבו ומסבו לאביו. הסכם המתנה בין סבו לאביו נתגלה רק לאחר שאביו נפטר ואינו מתיישב עם תצהירו של אביו, בו ציין כי קיבל את המקרקעין במתנה מאמו.
התובע אינו תוקף בהליך זה את ההכרזה על אבו ורדה כנפקד ואף לא ניתן לתקוף זאת במסגרת הליך זה.
בסיכומים, ציינו הנתבעים כי התובע טועה בכל הנוגע לנטל ההוכחה. ככל שהתובע סבר כי היה נדרש עד אחר מעובדי הנתבעים יכול היה לזמנו לעדות.

דיון והכרעה
כאמור, המקרקעין רשומים על שם רשות הפיתוח.
לטענת הנתבעים, רשות הפיתוח רכשה את המקרקעין מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים לפי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953 (להלן: "חוק רכישת מקרקעים") לאחר שאבו ורדה הוכרז כנפקד והמקרקעין הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים.
הרישום נעשה עוד בשנת 1972. לכן, לטענת הנתבעים, התביעה התיישנה. לא ניתן מענה של ממש לטענה זו מצד התובע.
התובע נסמך על הוראות סעיף 93 לפקודת ההסדר.
בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), תקופת ההתיישנות "מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
התובע טוען כי זכותו במקרקעין הועברה אליו, דרך סבו ואביו, מנג'מה. לכן, אין לו יותר מכפי שהיה לנג'מה ולעניין זה זכותו כפופה לאותה טענת התיישנות שעמדה כנגדה (ר' ע"א 288/95 לחאם נ' אל-זארובי, פ"ד נ"ד(2) 598, 621 (2000)).
לפיכך, המועד הרלבנטי ממנו קמה עילת התביעה הוא עם קבלת ההחלטה של פקיד ההסדר ולכל המאוחר עם רישום המקרקעין על שם רשות הפיתוח בשנת 1972.
תקופת ההתיישנות קבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".
אצא לצורך הדיון מנקודת הנחה כי מדובר בתביעה במקרקעין, אשר תקופת ההתיישנות לגביה ארוכה יותר, ועומדת על 15 שנה ולגבי מקרקעין מוסדרים – 25 שנה. זאת, הגם שיש הטוענים כי יש לראות תביעה מסוג זה כתביעה שתקופת ההתיישנות לגביה עומדת על שבע שנים (ר' ע"א 7744/12 מרזוק פואז שעלאן ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 14.8.14. להלן: " עניין שעלאן"), בפסקה 18, שם הותרה השאלה בצריך עיון).
התובענה הוגשה בשנת 2016, מעל לארבעים שנה מהמועד שבו קמה העילה.
תקופת ההתיישנות חלפה, אם כן, זה מכבר.
ויובהר, כי בהתאם לפסיקה, תביעות לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר כפופות לתקופת ההתיישנות. בפסק הדין בעניין שעלאן נקבע כך ( בפסקה 11 לפסק הדין):
"... אולם לאחר הרישום בפנקסי המקרקעין, ניתן לעתור לתיקון הפנקס על פי העילות המצומצמות המנויות בסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר, בכפוף למגבלת הזמן על פי חוק ההתיישנות...".
הנה כי כן, משחלפו מעל ארבעים שנה ממועד הרישום ועד הגשת התביעה, הנטל על התובע להוכיח את התקיימות אחד מהחריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, וזאת לא עשה.
עצם הטענה לקיומה של תרמית אין בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות.
סעיף 7 לחוק ההתיישנות עניינו מצב בו הנתבע גרם לכך שהתובע לא יכול היה להגיש תביעה במועד, דבר שכלל לא נטען בענייננו. סעיף 8, שעניינו התיישנות שלא מדעת, חל כאשר: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן...".
בענייננו, לא נטען וממילא לא הוכח כי לא ניתן היה לדעת את העובדות המקימות את עילת התביעה.
אמנם, אביו של התובע טען כי גילה את עובדת הרישום רק כאשר הוצא כנגדו צו פינוי (בתצהירו). אולם, כאמור, יש לבחון את סוגית ההתיישנות ביחס לתביעתה של נג'מה. גם אם אביו של התובע לא היה מודע לרישום, לא שוכנעתי כי כך היה מצב הדברים ביחס לנג'מה, כפי שיפורט להלן.
אין חולק כי נג'מה פעלה, בסיוע עורכי דין, מול רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") להשבת מקרקעין אשר טענה לזכויות בהם (ר' נספח ב' לכתב ההגנה המתוקן, אליו הפנתה גב' מחפרי בתצהירה). בעקבות פניותיה התנהלו הליכים משפטיים בעניין, וחלק מהמקרקעין אשר רמ"י טענה בשעתו כי היו שייכים לאבו ורדה ואף נרשמו על שם רמ"י, הועברו לבעלותה של נג'מה (ר' נספח 4 לתצהיר שצורף בתמיכה לבקשה לסילוק על הסף שהגישו הנתבעים ביום 10.4.16, אליו מפנה גב' מחפרי בתצהירה).
אין המדובר בעניין מנותק, שכן לשיטת התובע המדובר בחלק ממכלול של מקרקעין שזכויותיה של נג'מה בהם נבעו מקשריה לאבו ורדה (ר' בסעיפים 9-8 לכתב התביעה המתוקן).
ההתייחסות למכלול המקרקעין עולה אף מההתכתבויות שצורפו על ידי הנתבעות:
לכתב ההגנה המתוקן צורף (כנספח ג') מכתב מיום 15.4.70 שנכתב על ידי עו"ד יהושע בן שלמה בבקשה לפיצויים בשם נג'מה (להלן: "מכתב עו"ד בן שלמה"). במכתב מפורט כי נג'מה ירשה מקרקעין שונים בכפר קאסם מאביה בעודה קטינה. בהתאם למפורט במכתב, אבו ורדה, בנו של דודתה, טיפל בעניינה ושילם מיסים, ומכאן רישום המקרקעין על שמו. לאחר שנישאה וביקשה לקבל את הקרקעות התנגדה לכך דודתה ולכן הגישה נג'מה תביעה אזרחית בעניין ב בית המשפט בטול כרם ושם נפסק לה חלקה. נג'מה קיבלה את הקרקעות לחזקתה ועיבדה אותן.
מהמכתב עולה כי רשות הפיתוח הגישה תביעת פינוי נגד נג'מה, שהתקבלה בבית משפט השלום.
עוד צורף לכתב ההגנה המתוקן (סומן כנספח ב') מכתב פנימי של רמ"י מיום 19.11.78, שכולל התייחסות למקרקעין הללו (להלן: "מכתב רמ"י בעניין נג'מה"). המכתב נוגע לתביעות של נג'מה כנגד רמ"י, לרבות האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שהוכרעו על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב . במכתב מפורט לגבי אדמות שונות שנרכשו לפי חר"מ, ונג'מה הוכרה כבעלים בחלקים בהן, ולגבי אחרות מצוין כי זכתה בבעלות בחלקים בהן, ובסה"כ ב שטח של כ-10,000 דונם.
בהמשך אותו מכתב נכתב כך:
"2. באשר ליתר החלקות שצוינו במכתבי מיום 24.8.77, שכאילו קיימות לגביהן או לגבי חלקים מהן תביעות של גב' נג'מה הנ"ל, מסתבר עקב הבירור המחודש הנ"ל, כי אין הדבר נכון ואין לגב' נג'מה תביעות לגבי אותן חלקות וכי הודעות עוה"ד שלה, בזמנו, שכאילו, יש לה תביעות לגבי אותן חלקות, לא היו מבוססות.
המדובר הוא בחלקות 22 ו-39 בגוש 8868 ובחלקה 21 בגוש 8872. תוצאות הבדיקה הראו: חלקה: 8868/22 שהיתה בשטח של 23.079 חולקה, עוד בשלב הטיפול של פקיד ההסדר, הוצאו הודעות תיקון ללוח הזכויות, לפיהן הרישום הוא כיום כלדקמן:
...
באשר לחלקה 8868/39 בשטח של 8.201 ד' הרי היא נרשמה, עוד בשלב הטיפול של פקיד ההסדר, ע"ש רשות הפיתוח, ללא סכסוך". (ההדגשות הוספו – א.ר.ב.).
עולה מן האמור, כי נג'מה עסקה במקרקעין השונים שטענה לזכויות בהם ואשר היו רשומים ככל הנראה על שם אבו ורדה בספר המיסים העירוני. לפיכך, ככל שנג'מה סברה כי בידיה זכויות במקרקעין נשוא התביעה, היה באפשרותה לטפל בהן באותה עת. אולם, היא בחרה לא לעשות כן.
כמו כן, יצויין כי התקיימו הליכי הסדר אשר פורסמו , בהתאם להוראות החוק , בין השנים 1966 ל -1972. בפרט, תזכיר התביעה בעניינם של המקרקעין נשוא התביעה, הוגש ביום 1.4.1968 וביום 28.3.68 ניתן אישורו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים (ר' נספחים א'-ה' לתצהירו של מר אטיאס).
גם בכך יש כדי ללמד כי היה על נג'מה, כמי שטענה לזכויות במקרקעין באזור, לעקוב אחר הליכי ההסדר.
מעבר לכך, מרשם המקרקעין גלוי לכל דורש.
המסקנה העולה מן האמור היא כי התביעה התיישנה.
מעבר לנדרש, אדון אף בתובענה לגופה.
בעניין שעלאן נקבע כך (בפסקה 13 לפסק הדין):
"על מנת שלא לפגוע בבעל הזכות הרשומה וביציבות המרשם, נקבע אפוא בפסיקה כי יש לפרש את העילות בסעיף 93 על דרך הצמצום ולאפשר את תיקון המרשם רק לעיתים רחוקות ובמקרים נדירים..."
ובהמשך אותו סעיף:
"על רקע המגמה בפסיקה לפרש את סעיף 93 על דרך הצמצום, נקבע בפסיקה כי על הטוען לתיקון הרישום, נטל הוכחה כבד..."
בהתאם לפסיקה, על מנת להצליח בתביעה יש לעמוד בשני תנאים מצטברים. ראשית יש להוכיח קיומה של זכות של התובע במקרקעין, ושנית יש להוכיח כי רישום הזכויות הושג במרמה (ר' ע"א 753/91 בראשי נ' מנהל עזבון המנוח משה בראשי ז"ל, פ"ד מ"ג(3) 210, 213 (1989)).

האם הוכיח התובע את טענתו לזכויות במקרקעין?
בתמצית, טענת התובע היא כי המקרקעין הוענקו על ידי אבו ורדה לנג'מה במתנה או בירושה עוד לפני שהיה לנפקד.
כאמור לעיל, ממכתב עו"ד בן שלמה עולה כי נג'מה ירשה מקרקעין שונים בכפר קאסם מאביה, וכי אבו ורדה טיפל בעניינה ושילם בגינם מיסים, ומכאן רישום המקרקעין על שמו. בהמשך, בעקבות הליכים שהגישה נג'מה, היא קיבלה את הקרקעות לחזקתה ועיבדה אותן.
באשר להעברה הנטענת מנג'מה לסבו של התובע, צירף התובע לתצהירו מסמך מיום 12.9.87 בו נכתב כך (נספח ג'):
"אני הח"מ ניג'מה מוחמד עאמר נושאת ת.ז. מס' 035264894 מכפר קאסם, מוותרת בזאת לבני עלי יאסין עאמר נושא ת.ז. XXXXXX910 מכפר קאסם, על מלוא זכויותיי הקנייניות והירושה מירושת דודי מחמוד סלימאן אבו ורדה, בחלקות 39 בגוש 8868 ובחלקה 24 בגוש 8872 והממוקמ ות בשדה המערבי של כפר קאסם.
ולדאוג לנטיעתה ופליחתה ושתהיה בבעלותו המלאה ללא כל מחלוקת או תובע."
המסמך נחתם בטביעת בוהן ונחתם בנוכחות שני עדים. מסמך זה צורף עוד לכתב התביעה.
באשר להעברה הנטענת מסבו של התובע לאביו של התובע, צירף התובע לתצהירו צילום של מסמך מיום 15.7.96, שלדבריו אותר על ידו לאחר מותו של אביו (נספח ד'). הנתבעת התייחסה בסיכומיה למסמך וטענה כי אין בו כדי להוכיח את העברת הזכויות. באישור שצורף בדבר התרגום של המסמך צוין כי הוצג בפני עורך הדין שתירגם צילום של המסמך (נספח ד' לתצהיר התובע) .
במסמך האמור נכתב כך:
"אני הח"מ עלי יאסין עאמר נושא ת.ז. XXXXXX910, מכפר קאסם, מוותר בזאת לבני חיכמת עלי יאסין עאמר נושא ת.ז. XXXXXX594 מכפר קאסם, על זכויות הבעלות השרעיים שלי מירושת אמי ניגמה מוחמד עאמר.
בחלקה 39 גוש 8868
וחלקה 24 בגוש 8872 הנמצאת בשדה כפר קאסם המערבי, ולפעול לנטיעתה וחרישתה ושתהיה בבעלותו המלאה וללא כל חולק."
בכל הנוגע לחוליה הראשונה, לעניין זכויות נג'מה, לא צורף כל מסמך המעיד על כך שהיתה יורשת של אבו ורדה או שקיבלה את השטח במתנה ממנו כנטען בתביעה.
כפי שפורט לעיל, הנתבעים צירפו מסמכים בכל הנוגע לאדמות אחרות אשר נג'מה הגישה תביעות בקשר אליהן.
במכתב רמ"י בעניין נג'מה, שצוטט לעיל, נכתב על ידי יועץ משפטי לאחראי על רכישות והפקעות לגבי 7 חלקות אחרות, כי נרכשו באמצעות חוק רכישת מקרקעים; כי נג'מה הוכרה כבעלים של חלקים שונים ערב הרכישה; כי ניתנו ביחס לכך פסקי דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב; וכי נג'מה היתה מיוצגת על ידי עורך דין.
לגבי המקרקעין בענייננו צוין, כאמור לעיל, כך:
"באשר לחלקה 8868/39 בשטח של 8.201 ד' הרי היא נרשמה, עוד בשלב הטיפול של פקיד ההסדר, ע"ש רשות הפיתוח, ללא סכסוך." (ההדגשה הוספה – א.ר.ב)
עולה מן האמור כי נג'מה היתה מיוצגת לאורך השנים, דאגה לזכויותיה במקרקעין ואף ניהלה הליכים בעניינם. העובדה שבנסיבות אלו לא עמדה על פיצוי או על רישום הזכויות במקרקעין נשוא התביעה על שמה אומרת דרשני.
לביסוס הטענה כי המקרקעין היו של נג'מה טוען התובע כי המקרקעין היו מעובדים על ידי משפחתו כל השנים וכי היו רשומים כ"מזרע" בספר המיסים.
הנתבעים, מצידם, מכחישים את הטענות לפיהן המקרקעין היו מעובדים לאורך השנים.
מטבע הדברים, התובע עצמו אינו יכול להעיד לגבי מצב הדברים בשנים עברו. אף תצהיר ו של אביו המנוח של התובע אינו יכול ללמד בצורה מספקת על מצב הדברים לפני הרישום על שם רשות הפיתוח בשים לב לכך שנולד בשנת 1964, כמפורט בסעיף 3 לתצהירו. המצהירים האחרים מטעם התובע לא הגיעו לדיון ההוכחות ולכן תצהיריהם אינם חלק מחומר הראיות שבפני.
לפיכך, לא עלה בידי התובע להוכיח כי המקרקעין היו מעובדים כל השנים, כטענתו.
בשולי הדברים, יצוין כי אף אם היה מקום לקבל את טענת התובע כי משפחתו החזיקה בנכס, לא היה די בכך על מנת לבסס את התביעה.
כך בעניין שעלאן:
"16. להחזקתם של המערערים במקרקעין המוסדרים לאחר ההסדר אין נפקות, נוכח הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין....תכליתו של סעיף זה היא לחזק את מעמדו של מרשם המקרקעין ולשריין את זכותו של הבעלים הרשום מפני תביעות של מחזיק. לפיכך, לאחר שהפכו המקרקעין למוסדרים, מחזיק שאינו הבעלים הרשום אינו יכול לרכוש מכוח החזקתו זכות במקרקעין. במילים אחרות, לאחר שנרשמה זכותו של אדם בהסדר, לא יוכל מחזיק לצבור תקופת החזקה במקרקעין אשר תקנה לו זכות בעלות מכוח התיישנות רוכשת או זכות להגנה מפני סילוק יד מכוח התיישנות דיונית."
לנוכח כל האמור, אני סבורה כי אף לא הוכחה ברמה הנדרשת זכותו הנטענת של התובע במקרקעין.
האם הוכיח התובע כי רישום הזכויות הושג במרמה?
כאשר נשאל התובע האם באפשרותו להעיד כי הרישום נגוע במרמה השיב כי אינו יכול אישית לומר כי הרישום נגוע במרמה (עמ' 34 לפרוט' הדיון).
יש לבחון, אם כן, את נסיבות הרישום על שם רשות הפיתוח ולראות האם יש אינדיקציה כלשהי כי הרישום נגוע במרמה.
מר אטיאס ציין בסעיף 5 לתצהירו כי מעיון בתיק ההסדר לגוש 8868 בוצעו במסגרת הליך ההסדר הפעולות הבאות, בהתאם לפקודת ההסדר:
"א. הודעה מוקדמת בדבר התחלת הסדר קרקעות לפי סעיף 5, פורסמה ביום 5.8.1966.
ב. הודעה מוקדמת בדבר התחלת הסדר לפי סעיף 11 פורסמה ביום 13.7.1966
ג. פרסום לוח החלטות לגוש 8868 נערך ביום 27.9.71
ד. לוח זכויות ומפה סופית לגוש 8868 אושרו ביום 28.9.1972.
ה. ביום 1.4.1968 הוגש תזכיר תביעה בגוש 8868 חלקה 39, על ידי מר אליהו בבאי, ממונה מחוזי מנהל מקרקעי ישראל בשם רשות הפיתוח. ביום 28.3.68 ניתן אישור מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים בהתאם לסעיף 30 (ב) לחוק נכסי נפקדים תש"י 1950. "
עוד הצהיר כי נג'מה לא דרשה את המקרקעין בהסדר ואף לא תבעה בגינם בחייה (בסעיף 4 לתצהירו).
יאמר כבר עתה, כי אינני סבורה כי התובע הוכיח כי הרישום על שם רשות הפיתוח נגוע במרמה.
מר אטיאס הפנה בתצהירו לתביעה שהוגשה לפקיד ההסדר בשם רשות הפיתוח ולאישור האפוטרופוס לנכסי נפקדים, אשר צ ורפו לתיק.
יצויין, כי הליך זה אינו מכוון כנגד פעולת האפוטרופוס על נכסי נפקדים.
בהתאם למפורט בתצהירה של גב' מחפרי (בסעיף 3):
"על פי ההודעה שפורסמה בי.פ. מס' 350 מיום 23.5.54, המקרקעין נשוא התביעה ... כלולים בשטח אשר נרכש מכח חוק רכישת מקרקעים...
בהודעה צוין במפורש לגבי תשריט המקרקעין כי "העתקי התשריט האמור מופקדים במשרד אגף רישום והסדר הקרקעות, ירושלים, ובמשרד הממונה על המחוז ברמלה, וכל המעוניין בדבר זכאי לעיין בהם בשעות העבודה הרגילות"" (העתק מההודעה צורף כנספח ו' לכתב ההגנה המתוקן).
להודעה שהוגשה בעקבות דיון ההוכחות ואשר צורפו לה מסמכים שהתבקשו במהלך חקירתה הנגדית של המצהירה, צורף (כנספח א) העתק הדף הרלבנטי מספר הנכסים של רמ"י, אליו מצורפים תשריט ההפקעה ותשריט קומפילציה, לצורך הדגמה כי חלקה 39 נכללת בשטח ההפקעה שנעשתה מכח חוק רכישת מקרקעים.
התובע התייחס בסיכומיו אל: "העובדות העיקריות המוכיחות את המרמה/מחדל ברישום הקרקע ע"ש הנתבעת" (בפרק ג'). במסגרת זו, הפנה לכך שנג'מה ולאחר פטירתה משפחתו של התובע והתובע החזיקו בחלקה בתור בעליה החוקיים ללא עוררין, עד שאביו של התובע החל בבניית בית בחלק משטח המקרקעין. לענין זה הפנה לתצהירו, לתצהיר אביו המנוח וכן לתצהירי שכנים שלא התייצבו לדיון.
עוד הפנה למפה שנחתמה על ידי פקיד ההסדר ביום 16.10.75 (נספח ו' לתצהיר התובע, שסומן כת/4 במהלך חקירת סגן פקיד ההסדר). במפה סימן פקיד ההסדר את החלקה כמעובדת "מזרע", כמו חלקות סמוכות בבעלות תושבי הכפר, לעומת אדמות אחרות שלא היו מעובדות וסומנו כ"בור" או "טרשים".
באשר לתצ"א שצורפה על ידי הנתבעות מצוין בסיכומי התובע כי העדה מטעם הנתבעים לא היתה מסוגלת לאתר את החלקה על פני התצ"א משנת 2012 ואילו התצ"א משנת 2014 לפי הנטען לא רלבנטית שכן בשלב זה כבר הוכשר השטח לבנייה.
עוד מציין התובע בסיכומיו כי העדה שהובאה לא היתה בקיאה. כאשר נשאלה האם לא היה אמור להרשם במקרה זה: ""מהות הפעולה": רכישה לפי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג – 1953" לא היה בפיה מענה לעניין זה. היה על הנתבעים להביא לעדות את הממונה על רכישות והפקעות, אשר התיק מצוי בטיפולה.
יש לבחון אם כן, כיצד פורשה בפסיקה הדרישה ל"מרמה" בסעיף 93 לפקודת ההסדר.
בעניין שעלאן נדחה ערעור שהוגש על דחייתה על הסף של תביעה בעילה לתיקון הרישום לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר. באותו מקרה, התובעים, לטענתם, החזיקו במקרקעין עובר להליכי הרישום. הם סירבו למסור לפקיד ההסדר את חוזי הרכישה המקוריים של המקרקעין, אלא העתקים בלבד. בתום הליכי ההסדר נרשמה מדינת ישראל כבעלים של המקרקעין. לאחר שהסתיימו הליכי ההסדר המשיכו המערערים לעבד את המקרקעין ו להחזיק בהם . המערערים שם טענו להתיישנות רוכשת וכן טענו כי "...סירובו של פקיד ההסדר לרשום אותם כבעלים במקרקעין, על אף שהוחזקו ועובדו על ידם במהלך כל השנים, עולה כדי מרמה." (ר' בפסקה 2 לפסק הדין).
טענה זו נדחתה. כך, בפסקה 14 לפסק הדין:
"המערערים השתיתו את טענת התרמית על סירובו של פקיד ההסדר לרשום אותם כבעלים, מאחר שלטענתם, בעת הליכי ההסדר, לא הציגו בפניו הסכם רכישה מקורי. כך עשו המערערים, לטענתם, עקב החשש כי שטחי רמת הגולן יוחזרו לסוריה, והמערערים יוותרו ללא ראיות וינושלו על ידי הבעלים הקודמים של המקרקעין.
מאחר שבשלב דחייה על הסף עסקינן, עלינו לצאת מנקודת הנחה כי סיפור המעשה כפי שהוצג על ידי המערערים הוא נכון במישור העובדתי. אלא שאין בסיפור זה כדי לבסס טענה של תרמית, גם על פי הגישה המרחיבה של המונח. הפסיקה הגדירה מרמה כ"אי יושר פשוטו כמשמעו" (ע"א 362/58 ע זבון המנוח הורוביץ נ' החברה להתישבות היהודים בא"י (פיק"א), פ"ד יג 1645 (1959); ענין נימר ). הפסיקה הרחיבה את המונח "מרמה" גם על מחדל בשתיקה של הבעלים הרשום, נוכח היעדר ביטוי לזכות שנשמטה או שקופחה (עניין עבד אלהאדי; עניין בראשי). ודוק: לא כל שתיקה שקולה לתרמית, ויש להבחין בין שתיקה תמימה ל"שתיקה רועמת" (ע"א 8959/12 כבישי נ' כבישי, [פורסם בנבו] בפסקה 6 (2.7.2014)), שתיקה שמתלווית אליה כוונת מרמה:
"...מתי, איפוא, ניתן לומר ששתיקתו של פלוני שקולה ל'מרמה', שסעיף 93 לפקודת ההסדר מדבר בה. דעתי היא, כי שתיקה יכולה להוות מרמה כל אימת שנדרשת תגובה או נקיטת עמדה של מי שטוענים נגדו, או כאשר פלוני נוקט פעולה כלשהי אשר במסגרתה צריך היה להציג את העובדות כהוויתן ואינו עושה כן מיוזמתו; אז התנהגותו, קרי שתיקתו של אותו אדם, כאשר שומה עליו לפתוח פיו ולדבר, היא שתיקה מדברת" (ענין דווירי, עמ' 831-830). "
עוד נקבע שם כי טעות או רשלנות של פקיד ההסדר איננה בגדר מרמה.
אין בפני כל טענה למעשה מרמה אקטיבי. לגבי הטענה למרמה "פסיבית", נטען כי היתה התעלמות מכך שהמקרקעין היו מעובדים.
אני סבורה כי אין בטענות לפיהן המקרקעין עובדו על ידי נג'מה ומשפחתה כדי לבסס את הטענות למרמה או פגם בהליך הרישום, כפי הנדרש על מנת לבוא בגדר סעיף 93 לפקודת ההסדר. מהמסמכים שצורפו עולה, כאמור, כי התקיים הליך של הסדר ביחס לחלקה, הוגשה תביעה יחידה בשם רשות הפיתוח, לא הובאו בפני פקיד ההסדר תביעות אחרות וניתנה על ידו החלטה שקיבלה את התביעה. הליכי ההסדר פורסמו בהתאם לדרישות החוק.
לא הוכח בפני כי עובר לקיום הליכי ההסדר היה מי מהמעורבים בהליך מודע לטענות בעלות מצד נג'מה. הליכי ההסדר החלו בשנת 1966. תזכיר התביעה הוגש על ידי רשות הפיתוח ביום 1.4.1968. אני סבורה כי יש לנהוג זהירות בקבלת טענה של "מרמה פסיבית", בפרט כאשר בעל הזכויות פעל לגבי מקרקעין אחרים באותו אזור ואף היה מיוצג על ידי עורך דין, כפי שהיה בענייננו. חלוף הזמן בוודאי עומד לרועץ ומעבר להתיישנות, בכל מקרה קיים שיהוי הפועל לרעת התובע.
סיכומו של דבר, התביעה נדחית.
בנסיבות העניין, כפי שפורטו לעיל, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז כסלו תש"פ, 15 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.