הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 6899-12-13

בפני
כבוד ה שופטת דפנה בלטמן קדראי

תובעים

  1. אלין פנחס
  2. מור פנחס

נגד

נתבעים
מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

פסק דין

מבוא
מחסן החנות שבבעלות התובעים נשרף באישון הלילה רגעים ספורים לאחר יציאתם מהחנות. חברת הביטוח ממנה אנשי מקצוע מטעמה לחקירת אירוע השריפה, אשר מגיעים למסקנה כי מקור השריפה בהצתה מכוונת מצד התובעים. אי לכך, חברת הביטוח דוחה את תביעת תגמולי הביטוח ומגישה תלונה למשטרה בגין הצתה וכוונה לקבלת דבר במרמה. המשטרה פותחת בהליך חקירה וכנגד התובעים ננקט הליך פלילי המתחיל בקול תרועה ומסתיים בקול ענות חלשה. התובעים טוענים לאורך כל הדרך כי הם אינם מעורבים באירוע השריפה ובהליך זה דורשים לקבל את תגמולי הביטוח המגיעים להם ופיצוי עבור כל נזקיהם הכלכליים והנפשיים, אשר הובילו בסופו של יום לסגירת החנות. כפי שיפורט בהרחבה, תובענה זו חייבה את בית המשפט להישיר מבט לתוך האש במטרה להתחקות אחריה וכן לבחון האם זכאים התובעים לתגמולי הביטוח ולפיצויים בגין הפרת חוזה הביטוח והאם עצם הגשת תלונה למשטרה, אשר הובילה להליך פלילי, עשויה להקים עוולה בנזיקין בנסיבות העניין. זו בקצרה, וביתר פירוט, תוך תיאור טענות הצדדים, להלן.
טענות הצדדים
תמצית טענות התביעה:
התובעים הם בעלים של חנות אופנה למכירת מוצרי הנעלה וביגוד בקניון בת ים (להלן: "החנות" או "בית העסק"). התובעים ביטחו את החנות אצל הנתבעת, מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפוליסה מסוג "חנות בקניון", המעניקה כיסוי ביטוחי במקרה של שריפה ואובדן הכנסות בגין מקרה ביטוחי.
בלילה שבין ה- 8.12.2010 ל- 9.12.2010, בערב האחרון של חג החנוכה, נשארו התובעים עד מאוחר בחנות במטרה לארגן את החנות ולבצע עבודות שגרתיות, שנעשות מעת לעת, ובהן ניקוי חלונות הראווה, ארגון התצוגה, סידור והחלפה של המלאי מהמחסן החיצוני אל החנות וכיו"ב. התובעים הדליקו את החנוכייה ובירכו על הנרות ובסיום העבודות בשעת לילה מאוחרת עזבו את החנות ויצאו אל ביתם.
בשעה מאוחרת יותר באותו לילה קיבל התובע הודעה כי שריפה התלקחה בחנות. התובע מיהר אל החנות, בה נכחו כבאים אשר עסקו בכיבוי אש. השריפה שדלקה בחנות, גרמה לנזקים כבדים למלאי, לתכולת בית העסק ולמבנה.
התובע הודיע לסוכן הביטוח מטעמו ולחברת הביטוח על קרות האירוע הביטוחי, ובהמשך לכך שיתף פעולה באופן מלא עם חוקרים ונציגים שונים מטעם חברת הביטוח.
ביום 21.12.2010 הוזמן התובע למשרדם של החוקרים הפרטיים, נציגי הנתבעת. שם, הוטח בו כי יש ראיות מוצקות להצתת בית העסק בזדון, והתובע נדרש לותר על תביעתו תוך איום כי אם ימנע מכך תוגש נגדו תלונה למשטרה. התובע הגיש בגין כך תלונה למשטרה על סחיטה באיומים נגד חוקרי הנתבעת.
ביום 23.12.2010 הורתה הנתבעת לחוקר הביטוח להגיש תלונה במשטרה על הצתה בזדון במטרה לזכות בתגמולי ביטוח. תלונה זו הוגשה מטעמי נקמנות עקב סירובו של התובע לחתום על כתב וויתור ובהמשך לתלונה שהגיש התובע עצמו למשטרה.
ביום 17.1.2011 שלחה חברת הביטוח אל המבוטחים מכתב בו דחתה את תביעתם לתגמולי ביטוח. במכתב זה, כך טוענת התביעה, הועלו טענות שקריות ולא נכונות כאילו המבוטחים הציתו את בית עסקם בזדון על מנת לזכות בתגמולי הביטוח וכי המבוטחים הסתירו עובדות מהותיות בקשר עם אירועים ותביעות קודמות.
לטענת התובעים, במקום שהנתבעת תברר את חבותה ביושר ובהגינות, ניסתה האחרונה לחמוק מאחריותה, בטענה שהתובעים הציתו את החנות במטרה לזכות בתגמולי הביטוח.
הנתבעת הגישה תלונת שווא למשטרה, וכתוצאה ממנה, ורק על יסוד דוח החקירה של החוקר מטעם הנתבעת, הוגש ביום 3.2.2011 כנגד התובעים כתב אישום בגין עבירה של הצתה במזיד, ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע עבירה. לכתב אישום זה קדמו הליכי חקירה פוגעניים, לרבות מעצר ופרסומים מבישים אודותיו .
התובעים נאלצו לשכור שירותים משפטיים, ותוצאת שימוע שנערך להם הייתה הסדר טיעון שבמסגרתו הומר אישומם בעבירה של רשלנות ופזיזות בהדלקת החנוכייה שגרמה לשריפה, ובסופו של יום, ביום 25.1.2012, אף בוטלה הרשעתם על ידי שופט בית המשפט המחוזי, שמצא כי הינם אנשים נורמטיביים אשר סבלו כתוצאה מהליך פלילי פוגעני.
לטענת התובעים נגרמו להם נזקים רבים, אשר הוערכו על ידם בסך של 10 מיליון ₪. נזקים אלו כוללים את תגמולי הביטוח אשר לא שולמו והנזקים שנגרמו בעקבות כך; הוצאות מימון של הלוואות שנדרשו ליטול; אובדן הכנסות ואובדן רווחים בין השנים 2013-2011; אובדן השקעות במושכר; פיצוי בגין אובדן מוניטין של העסק והפסד בגין מכירתו בהפסד; פיצוי בגין הפסד במימוש מגרש בשל לחץ כלכלי ועלות דיור חליפי בגין מניעת האפשרות לניצול המגרש לבניה למגורי התובעים; פיצוי בגין נזקים נפשיים להם גרמה התנהלות הנתבעת, עד כדי פגיעה תפקודית וירידה באיכות החיים וכן פסיקת פיצויים עונשיים.
תמצית טענות ההגנה:
הנתבעת דחתה את טענות התובעים, וטענה כי הליך זה הינו הליך סרק. לטענתה, מבדיקה יסודית שנערכה על ידי בעלי מקצוע מטעמה עלה באופן מפורש כי לא התקיים בבית העסק אירוע ביטוחי אלא הצתה מכוונת על ידי התובעים במטרה לקבל תגמולי ביטוח.
הנתבעת טענה כי התובעים הסתירו מחוקרי הביטוח מטעמה פרטים מהותיים. כך למשל, הסתירו התובעים את דבר קיומו של מחסן חיצוני אליו וממנו הועברה סחורה רבה בליל האירוע. ממצאי חקירת הביטוח העלתה כי סחורה מרובה, ובפרט ערימות של נעליים מעונות קודמות שטרם נמכרו, הועברו מהמחסן החיצוני אל המחסן הצמוד אל החנות, שם נדחסו בערמות על גבי ערימות; ומנגד, מלאי חדש הועבר אל המחסן החיצוני הנמצא בקומה התחתונה. שינוע סחורות זה נעשה במשך שעות, ועומד בניגוד לגרסה שנתנו התובעים בסמוך למועד אירוע ההצתה.
על פי ממצאי החקירה, התובעים או מי מטעמם פיזרו נוזל דליק במספר מקומות במחסן, הבעירו אש ויצאו במהרה מהחנות בשעת לילה מאוחרת. התובע דאג כי מכשיר הסלולרי שבבעלותו יהיה לא זמין כך שלא יהיה ניתן לאתרו וליידע אותו על דבר השריפה.
הנתבעת מינתה חוקרים מקצועיים אשר חיוו דעתם כי השריפה בחנות פרצה כתוצאה מהצתה, ועל כן פעלה הנתבעת באופן סביר כאשר אימצה את חוות דעתם.
על רקע ממצאים אלו, ובהעדר אירוע ביטוחי, החליטה חברת הביטוח לדחות את תביעת התובעים לקבלת תגמולי ביטוח. הנתבעת דחתה את טענות התביעה בעניין הפגישה שנתקיימה במשרדי החוקרים הפרטיים, וטענה כי החוקרים פרשו בפני התובע את הראיות המוצקות שהעלתה חקירתם ולא היה בידו הסבר מספק. עוד טענה כי התלונה שהוגשה על ידי התובע כנגד החוקרים הפרטיים נסגרה מבלי שהנתבעת כלל ידעה על אודותיה.
לטענת הנתבעת, לנוכח ממצאי הבדיקה לא היה מנוס אלא להגיש תלונה למשטרה. תלונה זו נחקרה באופן עצמאי על ידי המשטרה ופרקליטות מרכז, אשר החליטה לנקוט בהליך פלילי ולהגיש כתב אישום כנגד התובעים על בסיס הראיות שעמדו לפניהם.
הנתבעת דחתה את הטענות כאילו הייתה לה מעורבות כלשהי בפרסום הפרשה בכלי התקשורת, כמו גם מעורבות כלשהי בקידום החקירה כנגד התובעים, וטוענת כי מעורבותה הסתכמה בהגשת התלונה והמצאת חומרים למשטרה, כפי שנדרש ממנה לעשות. הנתבעת שבה והדגישה כי המשטרה והפרקליטות הן לא "חותמת גומי" של חברת הביטוח וחזקה כי הרשויות המוסמכות הפעילו שיקול דעת עצמאי בהחלטותיהן לפתוח בהליך חקירה ובהגשת כתב אישום, כמצופה מהן על פי דין. אשר על כן, כך נטען, ממילא לא מתקיימת לנתבעת אחריות בעניין זה, ודין טענות אלו להידחות על הסף.
עוד נטען, שאין ממש בטענות התובעים כאילו האישום המקורי הוא כל כולו עורבא פרח. האישום המקורי כלל לא נדון בפני בית המשפט, הואיל והתובעים הסכימו להסדר טיעון שבו הורשעו על פי הודאתם בעבירה מופחתת של פזיזות ורשלנות.
הנתבעת מכחישה את כל הנזקים שנטענו בכתב התביעה, וטוענת כי אין כיסוי ביטוחי לנזקים הנטענים וכי ממילא לא ביטחה כל שיפור מבנה שנעשה. עוד טוענת הנתבעת כי התובעים הסתירו מהם עובדות מהותיות עובר למועד עריכת הפוליסה ומסרו עובדות שאינן נכונות בקשר לעברם הביטוחי.
בנוסף, הנתבעת טענה כי מצבה הפיננסי – העסקי של החנות היה בכי רע עובר לאירוע ההצתה, מה שככל הנראה היווה את המניע להצתה עצמה. זאת, עקב הרעה משמעותית בתוצאות העסקיות שהביאו להפסד תפעולי של מאות אלפי שקלים. בכל מקרה, בין מועד האירוע ועד למועד סגירת החנות חלפו שלוש שנים, והתובעים כשלו מלהוכיח קשר סיבתי בין דחיית תביעת תגמולי הביטוח ובין הנזקים הנטענים. כן נטען, כי נזקים נטענים אלו, אינם ניתנים לצפייה ובכל מקרה לא קשורים לנתבעת ואין עילה לתבוע אותם.
לבסוף, טוענת הנתבעת כי האחריות המלאה על כל האירועים נשוא ההליך מוטלים על כתפי התובעים. התובעים מסרו גרסאות סותרות, תמוהות וכבושות בעניין אירוע השריפה והתקשו לתת הסברים לראיות שהוצגו בפניהם, חרף ההזדמנויות הרבות שניתנו להם. התנהגות התובעים וממצאי החקירה שנערכה חייבו את הנתבעת להגיש תלונה למשטרה. המדינה, ובראשה המשטרה והפרקליטות, החליטה לפתוח בהליך חקירה ובהגשת כתב אישום. עובדה זו מנתקת את הקשר הסיבתי בין אותם נזקים נטענים לבין הנתבעת.
תמצית ההליך הדיוני ואקדמת מילין
בטרם אפנה להכריע בטענות הצדדים, מצאתי לנכון להעיר את הדברים הבאים:
הליך זה, מראשיתו ועד סופו, התאפיין בלהט רב ובמידה גבוהה של אמוציות מצד בעלי הדין. באי כוחם של בעלי הדין הגנו בחירוף נפש על עמדת לקוחותיהם, משוכנעים בצדקת טענותיהם. במידת מחויבות גבוהה זו מצד עורכי הדין יש מעלות טובות אך לצדן נגלו גם חסרונות. הצדדים הגישו בקשות מרובות לצורך הוכחת טענותיהם, ובכלל זאת בקשות להוספת ראיות וחוות דעת בשלבים מתקדמים של ההליך, אשר הקשו על ניהולו בצורה יעילה ומהירה. הצדדים חקרו ארוכות את העדים, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון המתפרש על פני למעלה מ- 1,600 עמודים, ובמסגרת ניסיונם להגיע לחקר האמת, כמעט העלו באש (במובנו הפשוט) את אולם בית המשפט, ובית המשפט נדרש לא אחת לבקש מהצדדים ובאי כוחם "לצנן את גובה הלהבות" (במובנו המטאפורי).
ראיות הצדדים כללו עשרות תצהירים וחוות דעת עבות כרס, ושמיעת החקירות התנהלה בתריסר ישיבות הוכחות, בהן נשמעו עשרות עדים ושורת מומחים.
מטעם התביעה העידו: התובעים - מר פנחס מור וגב' אלין מור (להלן גם: "פנחס" ו- "אלין"); אח התובעת, מר קלוד דהאן; האדריכל מר אדולפו לוי; עו"ד עפר ברטל אשר ייצג את התובעים בהליך הפלילי שננקט כנגדם; חוקר השריפות, אינג' אבנר ברזילי; מומחה לחקר דליקות נצ"ם (בדימוס) שלום צארום; מומחה לחקר הכשל, ד"ר אליעד סילקוף; מומחה בהנדסה מכאנית, ד"ר חנן גבאי; שמאי אינג' נחמן ברנפלד; מומחה בתחום האזעקות, מר יהודה הלפרין; מומחה בתחום הפסיכיאטריה ד"ר גיא אור; שמאית המקרקעין הגב' ניצה מאירי; רו"ח רוני טיומקין; הרב יוסף ליפש; וכן מספר בעלי חנויות בתחום ההנעלה ובקניון בת ים - מר חגי שריד; מר בנימין בר זוהר; מר אשר מלול; מר איז'ק מוגרבי; גב' זהבה איצקוביץ; מר שי רונן; מר שלומי בן שושן; מר יצחק מימון; מר רמי קודשים; וגב' מור אמיגה.
מטעם ההגנה העידו: נציגת הנתבעת עו"ד רעות שרצר; מומחה למדע פורנזי מר אבנר רוזנגרטן; חוקרים ממשרד החקירות אניגמה מר פיליפ גצל ומר פרישברג גיורא; מומחה לחקר דליקות מר אלי היינה; חוקר שריפות מטעם רשות הכיבוי מר אבי קורדובה; שמאי מר דורון קשטן; שמאי מר ישראל רפפורט; מהנדס ומומחה בטקסטיל מר עקיבא אהרונוב; מומחה בתחום האזעקות מר שבתאי (סבי) עזר; רו"ח עומר אוסטרו; אדריכל ושמאי מקרקעין מר חיים בן ארי; וכן מאבטח בקניון בת ים, מר דודי לוי.
בעיצומו של הליך ההוכחות הלך לעולמו חוקר השריפות מטעם הנתבעת, מר ישעיהו מור ז"ל (להלן: "המומחה מור או ישעיהו מור"). המומחה מור נכח בזירת האירוע בסמוך לאחר השריפה והחזיק בדעה חד משמעית כי התובעים הציתו את בית העסק, כפי שפורט בחוות דעת שערך עבור הנתבעת. לממצאיו ולמעורבותו נודעה השפעה רבה על התפתחויות שונות נשוא תיק זה. ברם, נוכח פטירתו המצערת, אשר מנעה את חקירתו הנגדית, הסכימו הצדדים על הוצאת חוות דעתו מתיק בית המשפט, תוך הותרת התמונות אשר צורפו לה והוסכם כי תמונות אלו ייחשבו כחלק מחומר הראיות (עמ' 1243, ש' 36-30 לפרו').
בתום הליך ההוכחות, סיכמו הצדדים את טיעוניהם בכתב. סיכומי הצדדים היו ארוכים עד מאוד בהיקף של עשרות ומאות עמודים. בנסיבות אלו, הוריתי לצדדים להגיש סיכומים מחדש בהיקף של 30 עמודים.
להשלמת התמונה, וכדי שלא תימצא חסרה, יצוין כי במהלך הדיונים שהתקיימו הצעתי לצדדים להגיע להסכמות ביניהם, שיאפשרו סיום הסכסוך בדרך של פשרה. התרשמתי כי המטענים הרגשיים אותם נושאים הצדדים מתחילת ההליך, הקשו על מציאת הסדר, אשר היה עשוי להטיב עם כולם – ועל כך יש להצר. בנסיבות אלו, אפנה להכריע בסכסוך.
דיון והכרעה
במרכזה של תובענה זו, ניצבות שלוש שאלות עיקריות הדורשות הכרעה: הראשונה, האם הדליקה שהתרחשה בחנות נגרמה כתוצאה מרשלנות התובעים בשל השארת חנוכייה דולקת ללא השגחה במחסן החנות כטענת התביעה או כתוצאה מהצתה מכוונת כטענת ההגנה; השנייה, האם התלונה שהוגשה מטעם חברת הביטוח הוגשה בזדון ובלי סיבה סבירה, באופן בו עוולה כלפי התובעים בנגישה או ברשלנות; והשלישית, האם בנסיבות העניין, וככל שתמצא התביעה מוצדקת, כולה או חלקה, זכאים התובעים לסעדים שביקשו. אדון בשאלות אלו, וכן בשאלות המשנה הנגזרות מהן, כסדרן.
אירוע הדליקה שבחנות
התובעים הם בני זוג אשר הפעילו במשך שנים רבות חנות מותגי אופנה והנעלה בקניון בת ים. חנות התובעים, אשר עברה זמן קצר לפני כן שיפוץ נרחב ומקיף בלווי האדריכל אדולפו לוי, הייתה מחולקת לשלושה אזורים עיקריים:
האחד, שטח החנות אשר כלל אולם תצוגה מעוצב, שבו הוצגה לקהל הלקוחות מוצרי הביגוד וההנעלה וכן דלפק מכירה;
השני, מחסן פנימי הצמוד לשטח החנות אשר כלל גם מטבחון קטן. הגישה אל המחסן הפנימי הייתה דרך דלת שהוצבה ליד דלפק המכירה. במסגרת השיפוץ נבנו מחיצות גבס בין שטח החנות והמחסן להגנה מפני מעבר אש וכן הותקנה בה מערכת ספרינקלירים חדשה וגלאי עשן (סעיפים 3-2 לתצהיר אדולפו לוי); במחסן עמדו מדפים לאחסון סחורה, ובליל השריפה עמדה בו כוננית שחורה מפלסטיק, אשר הגיעה כמעט עד התקרה, מצד שמאל לדלת הכניסה של המחסן (להלן: "הכוננית").
והשלישי, מחסן חיצוני אשר היה ממוקם בקומה התחתונה בקניון.
לשם בהירות הדברים, להלן תרשים של חנות הבגדים, כפי שהייתה בליל אירוע השריפה. תשריט זה גם ישמש בהמשך הדיון בעניין התפשטות האש ומוקדי האש השונים שנמצאו בחנות בעקבות השריפה.

בערב האחרון של חג החנוכה, ביום 8.12.2010, התלקחה שריפה במחסן הפנימי של החנות. מהראיות שהוצגו עולה שבאותו ערב, נשארו התובעים עד מאוחר בחנות לצורך פעולות ארגון, סידור וניקוי (סעיף 6 לתצהיר התובע). בשלב מסוים, הצטרף אל התובעים אחיה של התובעת, מר קלוד דאהן (להלן: "קלוד") וסייע להם בהעברת סחורות בין מחסן החנות למחסן החיצוני בקומה התחתונה וההפך (סעיף 3 לתצהיר קלוד; עמ' 314-313 לפרו').
בסמוך לחצות הליל עזב קלוד את החנות (סעיף 6 לתצהיר קלוד), והתובעים המשיכו בענייניהם הקשורים לארגון ולסידור החנות ורק בסביבות השעה 2:45 עזבו את החנות ונסעו לביתם (סעיף 10 לתצהיר התובע).
רגעים ספורים לאחר סגירת החנות התקבלו דיווחים במערכת האזעקה של הקניון על שריפה בחנות. עובדי הקניון עוד ניסו לתפוס את התובעים בחנייה – אך ללא הצלחה. בשעה 2:48 ובשעה 2:50 התקבלו בתחנת הכיבוי דיווחים על שריפה בחנות, אך בשיחה עם שומר הקניון, מר אמירן שליחוב, נמסר להם כי מדובר בדיווח שווא (סעיף 8 לתעודת עובד ציבור חוקר השריפות קורדובה).
בשעה 3:26 התקבל דיווח בתחנת המשטרה על ידי אותו שומר בנוגע לשריפה ושני צוותים של מכבי אש הגיעו לקניון בסמוך לשעה 3:30 (סעיף 8 לתעודת עובד ציבור קורדובה). נציגי הכיבוי פרצו את דלת חנות הבגדים, אשר הייתה נעולה, והחלו בפעולות לכיבוי האש שהתלקחה במחסן הפנימי של החנות.
בעקבות השריפה קרסה הכוננית השחורה שעמדה בסמוך לדלת המחסן הפנימי, חלק ממדפיה הותכו, ועל רצפת המחסן התפזרה סחורה רבה, שחלקה הייתה שרופה או חרוכה וחלקה הייתה רטובה כתוצאה מפעולות הנתזים ומפעילות הכיבוי של מכבי האש.
לקראת השעה 4:00 בבוקר, השיג קב"ט הקניון, מר מאיר צהלה, את התובע בטלפון ויידע אותו על האש שפרצה בחנותו וביקש ממנו להגיע לחנות (סעיף 12 לתצהיר התובע). בהגיעו לחנות נכחו בה נציגי כיבוי האש שעסקו בכיבוי השריפה ונציגי המשטרה אשר בחנו את זירת האירוע ולקחו ממנו הודעה בנוגע לאירוע האש.
בשלב מאוחר יותר של אותו יום, הגיעו לחנות גם השמאי מטעם התובעים מר ברנפלד, מר קורדובה חוקר השריפות מטעם רשות הכבאות ונציגים מטעם הנתבעת - חוקר השריפות, מר ישעיהו מור, חוקרים פרטיים – ה"ה מר גיורא פיינברג ומר פיליפ גצל (להלן: "החוקר פיליפ") והשמאי מר ישראל רפפורט.
באותו היום מסר התובע הודעות שונות בעניין השריפה לנציגי המשטרה, לחוקר השריפה קורדובה מטעם רשות הכבאות ולחוקר פיליפ. תוכנן של הודעות אלו יפורטו בהמשך פסק הדין.
לאחר בדיקה וחקירה של אירוע השריפה, ובין היתר נוכח ממצאי החוקר פיליפ וחוקר השריפות ישעיהו מור, הגיעה חברת הביטוח למסקנה כי התובעים הציתו את החנות במטרה לקבל תגמולי ביטוח ועל כן דחתה את תביעת הביטוח שהוגשה מכח פוליסת הביטוח (פוליסת הביטוח צורפה כנספח "7" לתצהיר התובע).
התובעים הכחישו בתוקף את טענות ההצתה וטענו כי בליל השריפה, שהיה כאמור לילו האחרון של חג החנוכייה, קיימו את מצוות החג והדליקו חנוכיית שמן אותה הניחו על הכוננית שבמחסן, דבר שככל הנראה גרם לפרוץ השריפה (סעיף 10 לתצהיר התובע; החנוכייה הוגשה וסומנה כמוצג ת/16).
בנסיבות אלו, הוגשה התביעה שיש להכריע בה כאן.
כידוע, בתביעות ביטוח מסוג זה, נטל ההוכחה להראות כי השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה מכוונת מצד המבוטח מוטל על כתפי חברת הביטוח. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת נתניהו בע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, מז(1) 837 (1993):
"די לו לכן למבוטח (בהיעדר הוראה אחרת בפוליסה, וכזו אין בענייננו), להוכיח שפרצה אש. הוא אינו חייב להוכיח איך ומדוע פרצה. לא עליו לכן הנטל לשלול, שהאש נגרמה במתכוון על-ידיו או בקנוניה עמו, אלא על המבטח להוכיח, על-פי מאזן ההסתברות, שכך נגרמה. אם בתום העדויות כפות המאזניים נשארו מעוינות והמקרה מתיישב במידה שווה עם שריפה מקרית כמו עם הצתה, כי אז יזכה המבוטח".
הנתבעת טוענת כי קיימות ראיות ישירות ונסיבתיות המוכיחות שהשריפה נגרמה כתוצאה מהצתה. כדי להקל על הדיון, נחלק את טיעוני הנתבעת בעניין זה לשלושה ראשי פרקים: הראשון, טענות לראיות המעידות על הכנות מקדימות והזדמנות לביצוע ההצתה; השני, טענות לראיות המעידות על סבירותו של תרחיש ההצתה; והשלישי, טענה למניע לביצוע ההצתה.
יצוין, כי שלושת ראשי פרקים אלו מהווים את שלושת היסודות העיקריים לבחינת גרימת אש במתכוון על ידי מבוטח. בהתאם לכך, הנתבעת תוכל לצאת ידי חובה, אם תוכיח על פי מאזן ההסתברויות, קיומם של הזדמנות, מניע ותרחיש אפשרי לקיומה של הצתה (ראו, ירון אליאס דיני ביטוח 1422 (מהדורה שלישית, 2016)).
בחינת הראיות המעידות לטענת הנתבעת על הכנות מוקדמות והזדמנות לביצוע הצתה
הנתבעת הציגה לעניין הכנות מקודמות לביום שריפה ראיות להוכחת אלה: שינוע סחורה רבה בין המחסן הפנימי בחנות למחסן החיצוני; אחסון סחורה במחסן החנות בתפזורת ובצורה דחוקה ולא בקופסאות; הכנסת הכוננית שנשרפה למחסן בליל השריפה והימצאותם של חומרי בעירה על הכוננית; יציאה חפוזה של התובעים מהחנות בשעת לילה מאוחרת; והעדר זמינות התובעים בסמוך לאחר גילוי השריפה. נפנה לבחון טענות אלה.
שינוע סחורה רבה בין המחסן הפנימי שבחנות למחסן החיצוני – האם מוכיח הכנות מוקדמות
מהראיות שהוצגו עלה שבליל השריפה התובע וקלוד, ביצעו במשך כארבע שעות, מספר רב של סבבים להעברה ולשינוע כמויות גדולות של סחורה מהמחסן הפנימי שבחנות אל המחסן החיצוני המצוי בקומה התחתונה בקניון וההפך (ראו בעניין זה, עמ' 35 לדו"ח החקירה של פיליפ, שצורף כנספח א לתצהירו; וסעיף ו לתצהיר דוד לוי, לפיו נעשו לפחות 7-5 סבבים של העברת סחורות).
לטענת הנתבעת, התובעים הורידו מהמחסן הפנימי שבחנות סחורה חדשה אותה רצו "להציל" מהשריפה ובמקומה העלו סחורה "ישנה" ממנה רצו להיפטר.
על כן, ולאחר שהוכח השינוע המסיבי, נדרשה הנתבעת להוסיף ולהראות את טיב הסחורות שהועברו – לרבות הוכחה כי בתוך השקים שהורדו למחסן החיצוני ישנה סחורה חדשה ויקרה אותה רצו "להציל" (וראו גם את עדותו של החוקר פיליפ בעמ' 951, ש' 18 – 25 לפרו', שם הסכים שיש משמעות לא רק לכמות הסחורה שהועברה אלא גם לטיבה).
ואולם, הנתבעת לא הוכיחה כלל את טיב הסחורה אשר שונעה. החוקר פיליפ הודה בחקירתו הנגדית כי לא בדק את תכולת השקים וקופסאות הנעליים שהורדו למחסן החיצוני בערב השריפה, וכי אינו יודע האם היו בהם סחורה חדשה או לאו (ראו, עמ' 942 ו- 944 לפרו').
לנוכח האמור, נאלץ החוקר פיליפ להודות בחקירתו הנגדית כי התזה שהתובעים הורידו למחסן החיצוני סחורה חדשה והעלו במקומה סחורה "זבלה" (בלשונו של החוקר פיליפ) היא בגדר השערה בלבד (וראו בעניין זה, חקירת פיליפ בעמ' 953-952 לפרוטוקול, בה אישר כי מדובר בהשערה בלבד).
מנגד, התובעים טענו כי העברת סחורות מן המחסן חיצוני למחסן הפנימי שבחנות הייתה דבר שבשגרה (עמ' 69 לפרו'), עדות זו לא נסתרה ומצאתי לתת בה אמון. ודוק, אין ממש בטענת הנתבעת כי היה על התובעים להציג סרטוני אבטחה המוכיחים כי זו הייתה התנהגות שגרתית בחנות. טענה זו מבקשת למעשה להפוך את נטל הראיה מבלי שהנתבעת הראתה שקיימת הצדקה לכך.
לא מצאתי ממש גם בטענת הנתבעת כאילו התובעים ניסו להסתיר מהחוקר פיליפ את דבר קיומו של המחסן החיצוני. טענה זו אינה מתיישבת עם דבריו של השמאי רפפורט, מטעם הנתבעת, אשר טען כי כבר ביום הראשון ירד לראות את המחסן בקומה התחתונה וכי לא התרשם שנעשה ניסיון כלשהו להסתירו (עמ' 1216-1215 לפרו').
כך גם לא שוכנעתי שהתובעים ניסו להסתיר מהחוקר פיליפ את עצם שינוע הסחורה. טענת הנתבעת מסתמכת על ההודעה שמסר התובע לחוקר פיליפ, בה טען ש"לא עשינו סדר כללי במחסן" ועל הודעת אלין לחוקר פיליפ כי נעשו העברות של "פרטים בודדים בלבד" [נ/4]. באשר להודעת התובעת אלין, התרשמתי כי אמירתה של אלין לא נעשתה במטרה להסתיר מידע בעל ערך מחוקר הביטוח. אין מחלוקת שאלין לא סייעה בהעברות הסחורה, ואלו בוצעו על ידי התובע וקלוד בלבד. מהראיות שהוצגו עלה שבאותו הזמן אלין הייתה עסוקה בעניינים אחרים, ועל כן אפשר שלא הייתה מודעת להיקף שינוע הסחורה. כך גם לא מצאתי בהודעת התובע לחוקר פיליפ כי "לא עשינו סדר כללי במחסן" כדי ללמד על ניסיון הסתרה מסוג שהוא, ודין טענות הנתבעת בעניין זה נדחות.
אשר על כן, הריני לקבוע כי הנתבעת לא הוכיחה במידה הדרושה שפעילות העברת הסחורה בנסיבות העניין מעידה על הכנה לביצוע מעשה הצתה.
האם אופן אחסון הסחורה במחסן הפנימי מוכיח הכנות מוקדמות
הנתבעת הראתה תצלומים שנלקחו מזירת אירוע השריפה במחסן, מהם עולה כי כמות גדולה של סחורה הונחה באי סדר ובערבוביה על מדפי המחסן. בייחוד תופסות את העין ערימות הנעליים, שהונחו אחת על גבי השנייה, בדוחק, חלף סידורן בתוך קופסאות נעליים, כפי שאפשר לצפות כי יסודר בחנות למותגי אופנה בקניון. וראו למשל, תצלומים שצורפו לחוות דעתו של ישעיהו מור, בעמ' 10:

לטענת הנתבעת, אופן אחסון הסחורה מהווה ראיה נוספת על הכוונה לבצע הצתה במטרה להיפטר מסחורה זו. טענה דומה נשמעה גם על ידי חוקר השריפות קורדובה מטעם רשות הכבאות (עמ' 5 לתעודת עובד ציבור קורדובה; וראו גם סע' 6 לתצהירו של פיינברג).
דברים דומים נאמרו גם על ידי השמאי קשטן בתצהירו (סעיף 6 לתצהיר קשטן). קשטן הוסיף כי משרדו משמש כשמאי של רשתות נעליים נוספות ובמהלך עבודתו השוטפת טיפל בנזקים שונים במאות חנויות נעליים אך מעולם לא ראה צורת אחסון דומה לזו שהייתה במחסן התובעים, בה נעליים נדחסו אחד ליד השני, ללא קופסאות (סעיף 8 לתצהיר קשטן).
למעשה, מתצלומים שהוגשו לבית המשפט עלה שלפחות בתקופות מסוימות, גם התובעים נהגו ביתר סדר לגבי הסחורה שבמחסן (למשל, מוצגים נ/7, נ/9; וכן תצלומים שהוגשו במסגרת תצהירו של האדריכל אדולפו לוי – למשל בעמ' 43, 45, 49 – 54, 103). גם האדריכל אדולפו נחקר בעניין זה והשיב שבמועדים בהם נכח בחנות, הסחורה במחסן הייתה מסודרת (עמ' 250 - 251 לפרו').
התביעה טענה כי צורת אחסון בתפזורת ושלא בתוך קופסא היא צורת אחסון נוחה ומוכרת בענף, אשר נועדה לחסוך בשטח אחסון במחסן. התובע הסביר בחקירתו כי שיטת אחסון זו הייתה מובנת להם (גם אם לא למתבונן מבחוץ) וכי הם תמיד ידעו לשלוף מהערימה את הזוג המתאים (עמ' 91, ש' 21-20 לפרו'). זו גם הייתה הגרסה של התובעת אלין, אשר טענה שידעה למצוא כל זוג נעליים שנדרש ("ואני ידעתי בדיוק את מה העבודה שלי, ואיפה כל זוג..." - עמ' 178; "ידעתי לחפש וגם למצוא"- עמ' 179 לפרו').
התובעת אלין טענה שזו הייתה צורת אחסון הסחורה בחנות מאז ומעולם (עמ' 181 לפרו'), ואף הובאו עדויות נוספות מטעם התביעה, אשר לימדו כי במחסן החנות, או לכל הפחות בחלקים ממנו, שרר לא פעם אי סדר ובלגן. כך למשל עלה בחקירתו של מר יצחק מימון, אשר היה עוזר לתובעים בחנות, שטען כי היו אזורים במחסן שהיו מסודרים ושהיו אזורים מבולגנים, בהם הונחו נעליים ללא קרטונים, כאשר הנעליים שכבו אחת על השניה (עמ' 672 לפרו'). עדותו של מימון הייתה מהימנה וראיתי לנכון לקבלה.
התביעה גם העידה מטעמה עוסקים בתחום ההנעלה, אשר העידו כי בענף נהוג לאחסן חלק ממלאי הנעליים בחנות בתפזורת (סעיף 3 לתצהירו של שריד); וכי מדובר בשיטה מקובלת ונוהגת בענף ההנעלה החוסכת במקום ובעלויות (סעיף 3 לתצהירו של מלול). עדויות אלו לא נתערערו בחקירה הנגדית (ראו למשל, עמ' 492 – 494). אמנם ההגנה הפנתה בסיכומיה לעדותו של בנימין בר זוהר, אשר העיד מטעם התובעים, וטען בחקירתו הנגדית כי לרוב לא שמים סחורה חדשה בתפזורת אלא רק סחורה של ימי הסטוק דיי או סחורה פגומה (עמ' 485 לפרו'), אך, גם עד זה אישר כאמור אפשרות אחסון זו, ואף יש לציין כי עלה מחקירתו שאופי והיקף פעילותו שונה מזה של התובעים.
ההגנה גם הביאה את חוות דעתו של מר עקיבא אהרונוב, מומחה טקסטיל, אשר טען כי אין זה נהוג בענף הטקסטיל לאחסן נעליים בדרך זו וכי צרכנים שונים יימנעו מלרכוש נעליים ללא קופסת קרטון נוכח החשש שמא זוג נעליים זה אינו דגם מקורי של המותג (עמ' 2 לחוות הדעת). עדות זו לא היתה אלא עדות סברה, אשר לא הוכחה ועל כן לא היוותה משקל נגד אל מול עדויות העוסקים בתחום שהובאו מטעם התביעה ונשמעו לפניי.
בסופו של דבר נשמעו עדויות לגבי התנהגויות והתנהלויות שונות בנושא דרכי האחסון בענף, ואלה לא סתרו אפשרות לאחסון סחורה בתפזורת בחנות כגון זו של התובעים. על כן, לאחר ששקלתי את מכלול העדויות והראיות, לא השתכנעתי שאופן אחסון הסחורה במחסן מהווה ראיה לביצוע הכנה מוקדמת להצתה.
בחינת הטיעון בנושא הכוננית וחומרי הבעירה שהונחו עליה
לטענת התביעה, התובעים הדליקו חנוכיית שמן במחסן החנות, אשר הונחה על המדף השלישי האמצעי של כוננית שחורה מפלסטיק, בעלת 7-6 מדפים (שבין מדפיה מרווחים של כ- 40 ס"מ), המגיעה כמעט עד התקרה. כוננית זו עמדה מצד שמאל לדלת הכניסה של המחסן (סעיף 10 לתצהיר מור; עדות ברזילי בעמ' 337; עמ' 9-8 לתעודת עובד ציבור צארום).
בכוננית שבה הניחו התובעים את החנוכייה נמצאו גם חומרים דליקים כגון בקבוק טרפנטין, בנזין לבן, אצטון, תרסיס נגד מזיקים או מטהר אוויר, מאפרה שבה השתמשה באופן תדיר התובעת (ראו למשל, עמ' 114 לפרו') וכן סחורה רבה של ביגוד והנעלה. כאמור, וכפי שיפורט גם בהמשך, מהראיות שהוצגו עלה כי כוננית זו קרסה במהלך אירוע השריפה, וחלק ממדפיה הותכו, ובכלל זאת המדף עליו עמדה על פי הנטען החנוכייה וחומרי הבעירה, דבר אשר סייע בהתפשטות האש.
הנתבעת טענה כי הכוננית הובאה לחנות באותו לילה מהמחסן החיצוני. להוכחת טענתה הציגה חברת הביטוח תמונה ממצלמות האבטחה המתעדות את התובע, בשעה מאוחרת, לאחר חצות הליל, מכניס לתוך החנות כוננית שחורה. התובע לא הכחיש שבאותו לילה העלה כוננית שחורה אך טען כי לא מדובר באותה כוננית אלא בכוננית אחרת שהינה מסיבית יותר (עמ' 122- 128 לחקירת התובע; וראו גם חקירת התובעת בעמ' 198-197 לפרו' ).
סוגיית הכוננית שהוכנסה לחנות לאחר חצות לא הובהרה עד תומה. על פניו נדמה כי הכוננית המופיעה בצילומים שהגישה הנתבעת אינה זהה מבחינת גובהה לכוננית נשוא המשפט שקרסה במהלך השריפה, ועל כן ייתכן שמדובר בכוננית אחרת כטענת התובע; אך ייתכנו גם אפשרויות אחרות (וראו טיעוני הנתבעת המפנים לסברותיו של עו"ד ברטל בסעיף 211 לנספח יז' לתצהירו). מכל מקום, מצאתי כי אין די ראיות שעל פיהן אוכל לקבוע כי כך היה ועל כן יש לקבוע כי לא הוכח לפני כי הכוננית שקרסה הובאה לחנות בליל השריפה ואף לא כי הכוננית שהובאה מוכיחה הכנה למעשה הצתה.
ראיה נוספת עליה מצביעה הנתבעת היא הימצאותם של חומרים דליקים במחסן. מכך למדה כי התובעים השתמשו בחומרים כאמור לשם הצתה. התובעים טענו כי על הכוננית הונחו חומרי דליקה שונים דוגמת טרפנטין, בנזין לבן, אצטון ועוד , אשר שימשו אותם לניקוי חלונות הראווה, הסרת כתמים וכיו"ב.
כך למשל, התובעים טענו כי בליל השריפה ניקו את ויטרינת החנות באמצעות טרפנטין. מהראיות שנשמעו לפניי עלה כי טרפנטין משמש להורדת מדבקות מחלונות ראווה, והינו דבר נהוג ומקובל בתחום (בעניין זה ראו, עדות התובע במשטרה, בעמ' 195 לתצהיר; עמ' 200 לעדות אלין בחקירתה הנגדית; חקירת בן שושן בעמ' 670- 671 לפרו'; ו-ת/28).
התביעה הגישה תצהירים של בעלי עסק בתחום ההנעלה ודומיהם אשר הצהירו כי הימצאות של חומרים דליקים מסוג אצטון, טרפנטין וכדומיו במחסן החנות, כמו גם השימוש בחומרים אלו הוא דבר מקובל. מעדויותיהם עלה כי חומרים אלו משמשים לניקוי חלונות הראווה, ניקוי הנעלים, הסרת כתמים וכו' (סעיפים 5-4 לתצהירו של חגי שריד; סעיפים 6-5 לתצהירו של אשר מלול; סעיף 4 לתצהירו של שלמה בן שושן; סעיף 3 לתצהירו של רמי קדושים). עדויות אלו לא נתערערו בחקירתם הנגדית.
לנוכח האמור, לא מצאתי בעצם הימצאותם של חומרים דליקים במחסן החנות ראיה לביצוע הצתה.
האם אופן יציאת התובעים בחיפזון בשעת לילה מאוחרת מוכיחה הכנה
הנתבעת טענה כי יציאתם החפוזה של התובעים מהחנות, אשר תוארה על ידה "כהימלטות מזירת האירוע", בשעת לילה מאוחרת, שבו הקניון ריק מאדם, כמו גם שהייתם בקניון בשעה מאוחרת וחריגה זו, מלמדת על תכנון מוקדם והזדמנות לביצוע הצתה.
מהראיות שהוצגו לפניי עלה כי התובעים עזבו את החנות בשעה 2:43 לפנות בוקר (או בסמוך לכך) (ראו, עמ' 11 לחוות דעת סבי). לטענת הנתבעת בסיכומיה, מדובר בשעה מאוחרת ובלתי סבירה, בייחוד עבור הורים לשני ילדים קטנים.
טענה זו הופיעה גם בדוח החקירה של החוקר פיליפ, תוך הסתמכות על דבריו של הקב"ט התורן – מר מיכאל פרידמן, שמסר בהודעתו כי "בכל פעם שאני מגיע בחצות, ככה 15 שנים, תמיד החנות של דיזל של מור סגורה. אולי פעם בחודשיים או שלושה אני רואה את מור יוצא מהחנות אחרי חצות, וביתר הפעמים, וברוב המקרים החנות סגורה כבר לפני חצות שאני מגיע" (עמ' 12 לדוח החקירה של פיליפ).
מנגד, התובעים טענו שנהגו להישאר עד מאוחר בחנות לצרכי סידור וארגון. שכן, לא ניתן ולא נהוג לסדר את החנות בזמן שעות הפעילות של הקניון. התובעים הפנו בעניין זה לחוזה השכירות, על פיו מותר לבצע עבודות תחזוקה שוטפות - הכוללות לשיטתם הכנסה של ציוד וסחורה לחנויות באמצעות עגלות, סידור וניקוי חלונות ראווה באמצעות טרפנטין וכו' - רק לאחר שעות הפעילות של הקניון (ראו סעיף 8.13 לחוזה השכירות שצורף כנספח 1 לתצהיר התובע).
טענה זו אושרה על ידי מר שלומי בן שושן, בעלי רשת חנויות ביג פופ שופ בקניון בת ים, שהצהיר כי "על פי נהלי קניון בת ים, פעולות כגון העברת סחורות ושימוש בעגלות ניתן לבצע אך ורק השעות בהן הקניון לא פועל" (וראו גם, סעיף 4 לתצהירו של בנימין בר זוהר; וחקירת השומר דוד לוי בעמ' 1418 – 1419 לפרו'). כאשר נחקר החוקר פיליפ על אודות האמור הודה כי לא הכיר את הוראת חוזה השכירות ולא ידע על אודות נהלי הקניון, לפיהם לא ניתן לבצע עבודות תחזוקה ולנייד סחורה במהלך שעות הפעילות הרגילות של הקניון.
כמו כן, מעדויות שנשמעו לפניי התרשמתי כי אין זה מאורע חריג שהתובעים נמצאים בחנותם לאחר שעות הסגירה של הקניון ואפילו בשעות המאוחרות של הלילה. כך למשל, הצהיר מר איז'ק מוגרבי, אשר שימש במשך כ-9 שנים אחראי משמרת ומנהל המחסן של חנות אופיס דיפו בקניון בת ים, כי במספר רב של הזדמנויות "כשעברתי ליד החנות דיזל, גם בחצות ואף בשעות מאוחרות יותר, ראיתי את מור ואשתו בחנות מנקים את הווטרינה, מסדרים את החנות ומעבירים את הסחורה" (סעיף 4 לתצהיר מוגרבי).
גם השומר בקניון מר דוד לוי (להלן: "השומר לוי"), אשר הובא לעדות מטעם ההגנה, העיד בתצהירו כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה התובע עבד עד שעה מאוחרת בחנותו.
על כן, אקבע כבר עכשיו, כי לא מצאתי ששהייתם של התובעים בשעת לילה מאוחרת במועד השריפה הייתה חריגה באופן המוכיח תכנון מוקדם של השריפה.
לטענת הנתבעת, היציאה החפוזה מהחנות, רגעים ספורים לפני שהתקבלו דיווחי שריפה במערכת האזעקה של הקניון, ואי זמינות התובעים בניידים לאחר מכן, מהווה ראיה ניצחת לביצוע ההצתה על ידי התובעים. לטענתה, פרק הזמן שלקח לתובעים להגיע מהחנות למכוניתם שבחניון ומשם לפתח היציאה שבחניון הינו שתי דקות ועשר שניות, וזהו זמן שיא, שכן משחזור שערכה באשר לפרק הזמן הדרוש עבור הליכה ונסיעה נינוחה מהחנות לפתח היציאה מהחניון, נמצא שפרק הזמן הדרוש עומד על שלוש דקות ועשרים שניות (דוח החקירה המשלים מיום 14.1.2016).
הנתבעת בקשה להסתמך לעניין זה על עדות השומר לוי, אשר שימש כשומר תורן באותו לילה ושמר בקומת החנות, ביחד עם השומר אלירן שליחוב (להלן: "השומר שליחוב"), ששמר בקומת החניון ועם הקב"ט מיכאל פרידמן. השומר לוי העיד בתצהיר עדותו הראשית על יציאה חפוזה במיוחד של התובעים בליל השריפה מהקניון, כך - "ראיתי אותו [את התובע – ד.ב.ק] יוצא במהירות כזו. הוא אף פעם לא הלך כ"כ מהר וגם לפי חריקת הצמיגים ששמעתי והזמן הקצר שחלף, הרכב שלו יצא במהירות גדולה מהחניון" (סעיף יד לתצהיר השומר לוי); וכן - "היה ממש אפשר לשמוע את הרכב שלו יוצא ואני זוכר ששמעתי את הרכב יוצא בחריקת צמיגים" (סעיף יא לתצהיר השומר לוי); ובהמשך - "אני זוכר שההתנהגות של בעל החנות והמהירות שבה יצא באותו לילה הייתה מוזרה בעיני. גם היה מוזר בעיני שמיד לאחר שבעל החנות יצא, הייתה אזעקה וזמן קצר לאחר מכן כשניסו להשיג אותו, הטלפון הנייד שלו היה סגור" (סעיף טו לתצהיר השומר לוי). על פי אותו תצהיר, התבקש הוא, על ידי הקב"ט פרידמן ולאחר שנשמעה אזעקת השריפה, לקרוא לתובע, "אבל הוא הלך מאוד מהר" (סעיף יא לתצהיר השומר לוי).
ואולם, טענת החיפזון הגדול ביציאת התובעים לא עמדה בחקירות הנגדיות. כאשר נשאל החוקר פיליפ על כך בחקירתו טען שפרק זמן ההליכה שלקח לתובעים הוא פרק ז מן סביר (עמ' 981 – 984 לפרו'). בנוסף לכך, מחקירתו הנגדית של השומר לוי עלה כי לא הוא ניסה לקרוא לתובעים, שכן כאשר סיים את בדיקותיו כבר לא עמד עימם בקשר עין. עוד עלה כי פרק הזמן של דקה – דקותיים, שבו הוא עצמו עשה את המרחק לחנות אינו מחייב חיפזון מיוחד (ראה על כך בעמ' 1432-1434 לפרו'). בכל מקרה, גם אם נניח כי קצב ההליכה של התובעים היה מהיר, סברתי כי מדובר בהתנהגות מובנת נוכח השעה המאוחרת שיצאו מהחנות ולאור רצונם להגיע הביתה בשים לב לשעה מאוחרת זו, ולא ראיתי בכך אינדיקציה לביצוע הצתה.
כפי שאישר גם החוקר פיליפ בחקירתו הנגדית, בשלב שבו עזבו התובעים את חנותם והלכו לכיוון רכבם, אף אחד מהשומרים לא היה מודע לאירוע השריפה שמתרחש בחנות ועל כן ממילא אף אחד מהם לא ניסה לעצור בעדם אז (עמ' 984 לפרו').
טענת הנתבעת לפיה התובעים לא עצרו למרות צעקות השומרים, נסמכת על טענה לפיה שמעו הם את קריאתו של השומר שליחוב, שניסה לעצרם לאחר שכבר היו ברכבם בנסיעה. החוקר פיליפ כתב בדוח חקירתו כי השומר שליחוב צעק לתובעים לעצור אך אלו התעלמו מצעקותיו והמשיכו בנסיעה. ברם, בחקירתו הנגדית הסביר החוקר פיליפ שהאמירה ש"בני הזוג התעלמו מקריאותיו", שנכתבה בדו"ח החוקר מטעמו, לא נסמכה על מה שאמר לו מר שליחוב אלא מדובר בפרשנות שלו לאירוע (וראו, עמ' 988-987 לפרו').
ואכן, מעיון בתמלילים של החוקר פיליפ שהוגשו לבית המשפט, עולה כי לא רק שהשומר שליחוב מעולם לא אמר דברים אלו לחוקר פיליפ, אלא שבהודעתו מסר את ההפך בדיוק. וראו את דברי שומר זה בעמ' 9 לתמלול:
"עכשיו אני, אני רואה אותו, הוא צריך לצאת, אמרתי אני אולי את האוטו של בעל החנות נוסע. ניסיתי ואני רואה שאני מפספס אותו. צעקתי אולי אני אשמע אותו והוא ישמע אותי והוא יעצור, אני רואה שהוא לא שמע אותי, והוא הלך כאילו, והוא המשיך לנסוע, הוא לא שמע אותי כנראה, אם הוא היה שומע אותי היה עוצר"
[...]
לא, אני לא רוצה להגיד שהוא ברח, הוא לא שמע אותי, לא יודע ... אם הוא שמע אותי, לא שמע אותי, הוא המשיך לנסוע, פשוט אני פספסתי אותו".
[ההדגשות לא במקור – ד.ב.ק; וראו גם: הודעה של השומר שליחוב שצורפה לתצהיר פיליפ].
הנתבעת נמנעה מלזמן לעדות את השומר שליחוב, שעדותו הייתה רלבנטית ונחוצה להוכחת טענת החיפזון וה"בריחה", ויש לזקוף עובדה זו לחובתה.
לאור האמור, ולאחר שבחנתי את הראיות ושמעתי באופן בלתי אמצעי את עדויות הצדדים, לא מצאתי שהתובעים "נסו על נפשם" במטרה "להימלט" מהקניון כלשון טענת הנתבעת בסיכומיה (כך בפרק כז לסיכומי ההגנה) או שהתובעים התעלמו במתכוון מקריאותיו של השומר שליחוב – ועל כן ראיתי לנכון לדחות טענות אלו.
האם הוכחה אי זמינות תובעים לאחר פרוץ השריפה - האם היא הייתה מכוונת והאם בכך הוכחה הכנה?
לטענת הנתבעת, כשעזבו התובעים את הקניון כיבו את שלושת הטלפונים הניידים שברשותם, ככל הנראה כדי למנוע מעובדי הקניון להשיגם וליידע אותם בנוגע לשריפה. לטענתה, כיבוי הפלאפונים מהווה נסיבה חשודה נוספת המלמדת על כוונה לבצע מעשה הצתה .
התובעים כפרו בטענה זו. התובע טען בחקירתו הנגדית כי הייתה להם בעיה עם הטלפונים הניידים בליל השריפה - האחד, שמספרו מתחיל עם הספרות 054 היה תקול – במובן שלא נשמע קול צלצול אלא רטט; השני, שמספרו מתחיל עם הספרות 057 היה ללא סוללה; והשלישי, שהיה שייך לתובעת, היה גם הוא ללא סוללה בליל השריפה. התובע הוסיף וטען שבליל האירוע חייג קב"ט הקניון למספר שגוי (וראו, חקירת התובע בעמ' 140-135 לפרו').
הנתבעת שללה את טענת "המקריות", ובתוך כך הדגישה שהתובעים היו הורים לילדים קטנים, ועל כן אין זה ייתכן שלא יהיו זמינים בטלפונים הניידים. הנתבעת הוסיפה וטענה שהתובע מסר לגורמי החקירה את מספר הטלפון שנטען על ידו כ"תקול" למטרת יצירת הקשר וכי התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי הייתה משוחחת עימו בטלפון זה. על כן, טענה הנתבעת, שיקר התובע בעדותו בבית המשפט.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת, מהטעמים שלהלן:
עדותו של התובע בחקירתו הנגדית הייתה קוהרנטית ומהימנה ומצאתי לתת לה משקל רב.
הנתבעת לא זימנה לעדות את קב"ט הקניון, מר מיכאל פרידמן או מאיר צהלה, אשר לטענתה היו אלה שניסו לתפוס את התובעים עשרות פעמים בליל האירוע – ללא הצלחה. על כן טענת העדר הזמינות לא הוכחה כנדרש ומכל מקום יש לזקוף לחובתה הימנעות זו.
הנתבעת אף נמנעה מלהביא ראיות המוכיחות כי ניסתה להתקשר לשלושת הטלפונים הניידים. הנתבעת אפילו לא טענה כי ניסתה להשיג את התובעת בטלפון הנייד שברשותה או בטלפון הקווי בבית המשפחה. בהעדר ביסוס שעובדי הקניון ניסו להשיג את התובעים בשלושת הטלפונים הניידים שלהם – הרי שאין זה משנה אם אלו היו כבויים או לא.
אי הזמינות המיוחסת לתובעים היא למשך כשעה, שהרי אין מחלוקת כי כבר בשעה 04:00, כשעה לאחר עזיבת החנות אותר התובע והודע לו על אודות השריפה.
לבסוף, ועל אף עמדת הנתבעת שאין "מקריות" בעולם, סברתי ש"נסיבות מקריות" מהסוג שתואר כאן – דהיינו אי זמינות או אי מענה של שלושה טלפונים ניידים, ככל שהייתה, באותה עת ובאותה שעה, למשך כשעה, עשויות לקרות, ואין בכך כדי להפוך אותן לנסיבות מחשידות.
אשר על כן, גם דין טענה זו – להידחות.
בחינה אגרגטיבית של הראיות המעידות על הכנות מוקדמות והזדמנות לביצוע הצתה
נמצא כי כל אחת מהראיות שהביאה הנתבעת בתת פרק זה, אינה מוכיחה כשלעצמה כוונה לביצוע הצתה בחנות. אולם, האין במקרה זה השלם גדול מסך חלקיו? דהיינו, האם ייתכן שצבר הראיות וביניהן העובדה שבשעת לילה מאוחרת בליל השריפה בוצעה העברת סחורה רבה על ידי התובעים, אשר אוחסנה בצורה דחוקה על גבי כוננית, שייתכן שהוכנסה באותו לילה למחסן, כאשר התובעים עזבו במהירות את החנות בסמוך או בה בעת שהחלה השריפה במחסן ואף לא היו זמינים - מטה את הכף לטובת הנתבעת.
לאחר ששקלתי רבות סוגיה זו, ובחנתי בקפידה את הראיות והעדויות מטעם הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי כפות המאזניים נותרו מעוינות. צבר הראיות שהציגה הנתבעת מליל השריפה אכן עורר תמיהות שאין לבטלן; ומאידך, התובעים הביאו ראיות ועדויות אשר סיפקו הסברים לטענות שהועלו על ידי הנתבעת, אותם מצאתי אפשריים. אשר על כן, ומשנמצא כי כפות המאזניים נותרו מעוינות, סברתי כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת קיומן של הכנות מוקדמות והזדמנות להצתה.
בחינת הראיות המעידות לטענת הנתבעת על ההזדמנות להצתה
הנתבעת הציגה ראיות המוכיחות לטענתה שקיימת סבירות גבוהה יותר שהאש נגרמה בדרך של הצתה מכוונת מאשר בדרך של שריפה בשל רשלנות בהשארת חנוכייה ללא השגחה. בתוך כך, ציינה הנתבעת את הראיות הבאות: הסתרת עצם הימצאותה של החנוכייה בחנות והנסיבות המוזרות של מציאת החנוכייה; העדר צידוק סביר להדלקת חנוכייה בנסיבות העניין; אי היתכנות שהחנוכייה תהיה מקור האש; מספר רב של מוקדי אש במחסן; הימצאותם של התובעים בחנות בעת קרות השריפה; ודו"ח חוקר כבאות האש שקבע כי קיים חשד שהשריפה פרצה בעקבות הצתה. נפנה לדון בטענות אלו.
הטענה לפיה התובעים לא גילו לחוקרים את דבר הדלקת החנוכיה בהזדמנות הראשונה
הנתבעת טענה שהתובעים נמנעו מלציין בפני החוקרים את דבר הדלקת החנוכייה, ומכאן למדה כי הגרסה לגבי הדלקת והשארת החנוכייה בחנות הינה מעין עדות כבושה שאינה אמת.
הצדדים הרבו להפנות ולטעון בשאלה זו, ואולם מצאתיה פשוטה. נכון הוא כי לא בכל החקירות או תרשומות החקירות תועדה עדות התובעים לגבי הדלקת החנוכייה (ראו הודעת התובע לחוקר פיליפ מיום 9.12.2010; וראו עדות השמאי ברנפלד מטעם התובעים, בעמ' 678 לפרו'). ואולם, די בכך שהגרסה הושמעה באופן אותנטי בזמן אמת בפני חלק מהגורמים החוקרים בכדי לדחות את הטענה כאילו נכבשה או נבדתה רק בחלוף זמן.
התביעה הציגה ראיות לפיהן כאשר הגיע התובע לחנות בפעם הראשונה, מסר הוא לצוותי הכיבוי ולחוקרי המשטרה - שנכחו בזירת האירוע והיו הראשונים לתחקרו - כי בליל השריפה הדליק חנוכיית שמן בחנות המחסן, והדבר אף תועד על ידם בדוחות הפעולה.
כך למשל, בדוח הפעולה, מס' 2-002-X041-03, של קצין המשטרה סמ"ר קרדשוב סטניסלב, מיום 9.12.2010 בשעה 3:31, נכתב כי בעל החנות "מסר שהייתה חנוקיה [כך במקור – ד.ב.ק] עם שמן ומסר שלפני שהלך ווידא שהיא כבתה". יצוין, כי על גבי דוח פעולה זה נרשם "שריפה חשד להצתה" (נספח 4 לתצהיר התובע); ובדוח הפעולה של קצין המשטרה יוחאי קורל שנלקחה במקום האירוע בשעה 4:25, טען התובע כי "בשעה 24:00 הדלקתי חנוכיה משמן שהייתה מונחת בתוך המחסן. כל הזמן אנחנו מדליקים שם חנוכיה... אני זוכר שווידאתי שהחנוכיה נכבית, אולי נשאר טיפה שדלק" (נספח 5 לתצהיר התובע).
אמירה דומה קיימת גם בדו"ח חקירת קב"ט הקניון, מר מיכאל פרידמן, בו צוין כי שאל באותו לילה את התובע "איך קרתה השריפה והוא אמר שהייתה חנוכייה" (טופס הודעת החקירה צורף לתצהירו של החוקר פיליפ, בעמ' 55).
הנתבעת טענה כי אין זה רלבנטי אם סיפר התובע לאנשים אחרים על החנוכייה, כל עוד בחר להסתיר זאת מהגורמים החשובים באמת – דהיינו מחוקר הביטוח פיליפ, חוקר השריפות מטעם חברת הביטוח מר ישעיהו מור וחוקר השריפות מטעם רשות הכבאות, מר קורדובה (וראו בעניין זה עדותו של החוקר פיליפ בעמ' 936 בפרו').
אין בידי לקבל טענה זו – וזאת משני טעמים עיקריים. הטעם הראשון הוא שכאמור ניתן לראות שהתובע מסר וגילה מידע מרצונו בדבר קיומה של חנוכייה דלוקה בחנות לגורמי החקירה הראשונים שתחקרו אותו לאחר קרות השריפה. סבורני שיש לתת משקל רב לעובדה זו ולאותנטיות הדברים שנמסרו בחקירות אלו.
הטעם השני הוא שבניגוד לנטען, התרשמתי שחוקרי השריפות ידעו בפועל או בכח את גרסת התובעים על הדלקת חנוכייה, גם אם לא שמעו זאת מפי התובעים עצמם. כך למשל, נלמד מתרשומת שערך החוקר פיליפ בקשר לשיחתו עם קורדובה, לפיה עניין החנוכייה דווח על ידי התובע בערב האירוע לכבאים וקורדובה אישר שהיה מודע לכך [ת/37]. גם מתעודת עובד הציבור של קורדובה עולה שהתובע ציין לפני צוותי הכיבוי על הדלקת חנוכייה וכי זו לא נמצאה (עמ' 10 לתעודת עובד הציבור).
בנוסף לכך, התובע טען כי סיפר על קיומה של החנוכייה לכולם, לרבות לחוקר פיליפ. כך עולה מתמלול ההקלטה של חקירת פיליפ והתובע מיום 12.12.2010, אשר הוגש לבית המשפט, שבו נשמע התובע טוען בפני פיליפ כי סיפר לכולם על החנוכייה - "אמרתי לכולם, כולם, גם הכלב הזה ידע" (עמ' 924 לפרו', ש' 4; עמ' 9 למסמך תמלילי הקלטות, ש' 9 ו- 12).
בהקשר זה, יצוין כי רק במהלך החקירה הנגדית התברר לראשונה כי בידי החוקר פיליפ הקלטות של החקירות שנוהלו על ידו. הקלטות אלו לא גולו במסגרת הליכי גילוי המסמכים ודבר קיומן נודע לראשונה, כאמור, במהלך החקירה הנגדית. בעת בדיקת חומר ההקלטות לאחר שגולה נמצא כי חסרות שתי קלטות, אשר אפשר שהועלמו או נעלמו עקב חלוף הזמן. האח ת היא קלטת החקירה הראשונה של התובע מיום האירוע, אשר על פי הנטען אמורה לתעד את אמירת התובע לחוקר פיליפ על קיומה של החנוכייה; והשנייה היא קלטת שתיעדה את המפגש שהתרחש במשרדי חברת החקירה, המכונה על ידי התובעים כ"אירוע הסחיטה", אשר טענות התובעים בעניי ן זה יפורטו בהמשך. יש לזקוף את הימנעות הנתבעת מלגלות את קיומן של ההקלטות מלכתחילה כמו גם את העדרה של הקלטת הראשונה, לחובתה של הנתבעת.
נוכח האמור, אני קובעת כי התובעים סיפרו בהזדמנות הראשונה שהייתה להם לצוותי המשטרה והכיבוי על הדלקת החנוכייה בליל השריפה ועל פני הדברים לא נראה שהתובעים ניסו להסתיר עובדה זו – ועל כן דין טענות הנתבעת בעניין זה להידחות.

הגילוי המאוחר של החנוכייה
טענה נוספת המלמדת לטענת הנתבעת על סבירות תרחיש ההצתה היא נסיבות מציאת החנוכייה בחנות. החנוכייה נמצאה לראשונה בחנות ארבעה ימים אחרי אירוע השריפה, ביום 13.12.2010, על ידי חוקר השריפות מטעם התביעה, אינג' אבנר ברזילי (להלן: "בריזלי"). ברזילי מצא את החנוכייה ואת קניה בתוך כשעה (עמ' 343 לפרו'), "בין שארי השריפה למרגלות הכוננית" (סעיף 4.5 לחוות דעת ברזילי). ברזילי צילם תמונה אחת של המוקד שבו נמצאו החנוכייה והקנים שמסביבה, ומיהר להרכיבה לבד, מבלי לקרוא למר קורדובה או לחוקר השריפות מר ישעיהו מור.
מציאה מאוחרת זו העלתה אצל הנתבעת את הסברה כי החנוכייה "הושתלה" על ידי התובעים לאחר קרות האירוע. שכן, עד למועד מציאת החנוכייה נכחו בחנות גורמים רבים מטעם חברת הביטוח, רשות הכבאות, המשטרה ואף מטעם התביעה עצמה שלא מצאו את החנוכייה.
טענת בידוי הראיות והנחת החנוכייה לאחר אירוע השריפה עברה כחוט השני לאורך כל תצהירי ההגנה שהוגשו מטעם הנתבעת והיוותה טענה מרכזית בביסוס טענת ההצתה. כפי שיפורט להלן, לא רק שהנתבעת לא הצליחה להוכיח טענה זו אלא שמכלול הנסיבות מצביעות כי החנוכייה נכחה בזירת האירוע במועד השריפה.
החוקר פיליפ טען בתצהירו כי "החנוכייה הובאה למקום שבו צולמה על ידי מר ברזילי רק לאחר האירוע ולאחר יום ה- 9.12.2010..." (סעיף 13.4 לתצהיר פיליפ). לשיטתו, "אין אפשרות ממשית כי הייתה שם חנוכייה קודם לכן ואיש לא ראה אותה עד שביום 13.12.2010 צצה ונתגלתה "בשנייה" על ידי אינג' ברזילי" (סעיף 13.10 לתצהיר החוקר פיליפ). על כן, קבע החוקר פיליפ ש"בסבירות גבוהה החנוכייה או יותר נכון שרידה הובאו לאזור מוקד השריפה בצד השמאלי של המחסן סמוך לדלת המחברת בין אולם התצוגה לבין אולם המחסן" (סעיף 14 לתצהיר החוקר פיליפ).
ברם, במהלך המשפט התברר שגם לאחר שנודע לחוקר פיליפ על קיומה של החנוכייה ועל מיקומה במחסן, וזאת בטרם נמצאה על ידי ברזילי, לא טרח לחפשה ולאתרה מתחת לערימות הבגדים שהיו זרוקות על הרצפה (עמ' 927 – 928 לפרו'). החוקר פיליפ הודה בחקירתו כי כלל לא שקל לחפש אחר החנוכייה לפני שהגיע ברזילי לזירת האירוע, משום שסבר כי מדובר בעוד "תיאוריה" שנועדה לכסות על ההצתה. ובלשונו, בעמ' 930, ש' 18-16 לפרו':
"אני ראיתי שמדובר בהצתה. החנוכיה הייתה בשבילי עוד איזשהו אפשרות תיאורטית של איזה שריפה שנגמרה כאילו בטעות"
טענת בידוי הראיות, הועלתה גם בתצהירו של השמאי רפפורט. שם, נטען כי ביום 12.12.2010, יממה לפני שנמצאה החנוכייה, ערך ספירת מלאי בחנות ביחד עם התובעים והחוקר פיליפ. לטענתו במהלך ספירת המלאי ערכו בדיקה דקדקנית והרימו כל בגד ונעל שהיו על המדפים ועל הרצפה על מנת לבדוק אם ניזוקו (כמויות הבגדים שניזוקו נרשמו בטבלת ספירת המלאי שהוכנה על ידי התובעת אלין). משכך, נטען, שאילו הייתה החנוכייה מונחת במחסן בוודאי שהייתה מתגלה באותה עת (סעיפים 21-18 לתצהיר רפפורט).
בנסיבות אלו, סבר השמאי רפפורט כי "החנוכייה שנמצאה כביכול על ידי ברזילי או התובעים הובאה למקום לאחר יום 12.12.2010, אני לא רואה אפשרות הגיונית אחרת" (סעיף 21 לתצהיר רפפורט). ואולם, טענות השמאי רפפורט אינן עולות בקנה אחד עם התמונות שצולמו יומיים לאחר מכן, ביום 14.12.2010, על ידי מר קורדובה, המלמדות כי ערימות של בגדים היו מונחות על הרצפה באי סדר ובבלגן מוחלט, עד שקשה לקבל כי אכן נעשתה בדיקה דקדקנית והרמה של כל בגד ובגד מהרצפה, כנטען בעדותו של רפפורט. בנסיבות אלו, בהחלט אפשרי, כי החנוכייה "הסתתרה" מתחת לערימות הבגדים שהיו זרוקים על הרצפה.
גם המומחה היינה טען בתצהירו כי החנוכייה הובאה לזירת האירוע לאחר אירוע השריפה. טענתו יצאה מתוך ההנחה ששני חוקרי הדליקות – מר ישעיהו מור ומר קורדובה - "חפרו" באזור המוקד אך לא מצאו שרידי חנוכייה – "וכאשר מגיע המומחה השלישי מר אבנר ברזילי כארבעה ימים לאחר אירוע השריפה החנוכייה והקנים מונחים כמו ביצים בקן?" (סעיף 2.5 לחוות דעת היינה).
עם זאת, בחקירתו הנגדית הודה היינה כי הוא כלל אינו יודע אם שני חוקרי השריפות חפרו באזור מוקד השריפה (עמ' 1259 לפרו'), ובכל מקרה הבהיר במפורשות שהוא אינו מאשים את ברזילי או כל אדם אחר בבידוי ראיות (וראו את שנאמר בעמ' 1259, ש' 25-23 לפרו').
מר קורדובה, חוקר השריפות מטעם רשות הכבאות, טען בעדותו שמדובר בעניין תמוה. "אני מבחינתי אומר כחוקר שריפות בסופו של דבר באתי לא היתה שום חנוכייה. מבחינתי החנוכייה הזאת צצה אחרי מספר ימים בזירה" (פרו' מיום 8.2.2018, עמ' 94-93). לטענתו התרחיש שהחנוכייה נקברה תחת ערימת בגדים שנפלו מעליה, הוא כה לא סביר ולא הגיוני, עד שהוא משול בעיניו ל"סרט בדיוני ואפילו לא מדע בדיוני" (עמ' 1087, ש' 12).
אולם, מהראיות שהוצגו לפניי, עלה כי בביקורו הראשון של מר קורדובה בחנות, בסמוך לאירוע השריפה, לא בוצעה על ידו כל פעולות חיפוש במחסן. בשלב זה, הכוננית שקרסה במהלך השריפה הייתה בתוך המחסן. קורדובה נמנע מלהזיז את הכוננית וממילא לא נבר מתחת לערימות הסחורה ששכבה זרוקה על הרצפה כתוצאה מהשריפה ומפעולות הכיבוי. לו עשה כן אפשר שהיה מאתר את החנוכייה בעצמו. אשר על כן, לא מצאתי לקבל את טענת קורדובה בעניין זה.
כאמור לעיל, ברזילי הגיע לחנות ביום 13.12.2010, 4 ימים לאחר קרות אירוע השריפה, ובתוך כשעה ממועד הגעתו לחנות מצא את החנוכייה וקניה (עמ' 343 לפרו'). לטענת ברזילי, בסמוך למציאת החנוכייה, הרכיב אותה כדי לוודא שנמצאים כל מרכיביה (ראו, עמ' 344 לפרו').
הנתבעת טענה שבכך שברזילי הרכיב את החנוכייה וניקה אותה הוא "זיהם" את זירת הראיות. גם המומחה צארום מטעם התובעים סבר שלאחר שברזילי מצא את החנוכייה היה עליו לקרוא לישעיהו מור ולא להרכיב את החנוכייה עד הגעתו של האחרון לזירת האירוע (עמ' 420 לפרו').
ברזילי דחה בתוקף את האמור וטען שלא ניקה את החנוכייה ושהרכבת חנוכייה לא עולה לכדי שיבוש ראיות. עוד טען ברזילי כי ישעיהו מור ממילא סירב להגיע לזירת האירוע כדי לבדוק את ממצאיו ועל כן אין משמעות להרכבת החנוכייה בלעדיו (עמ' 346-345 לפרו')
כבר אקבע כי, העדר תיעוד מספק של החנוכייה לאחר מציאתה והבחירה להרכיבה חלף מתן אפשרות לבדיקתה במצב בו נמצאה, פוגמים במקצועיות עבודת המומחה ברזילי. ברם, אין לייחס חסר זה לתובעים, ומכל מקום אין בכך כדי להוות ראיה המוכיחה כי ברזילי שיבש ראיות או בדה אותן.
התביעה הגישה את חוות דעתו של ד"ר אליעד סילקוף (להלן: "סילקוף"), שהינו כימאי במקצועו, אשר בחן את הממצאים והשרידים שנמצאו על החנוכייה ומצא שהחנוכייה הייתה באזור מוקד השריפה בחנות במועד קרות האירוע. מצאתי חוות דעתו זו וכן ואת עדותו של ד"ר סילקוף מהימנה וראיתי לתת לה משקל רב.
כמפורט בחוות הדעת, במסגרת בדיקות שערך מומחה זה, זוהה שמן זית בחלל שבתחתית החנוכייה וכן קיומו של חומר אדום - כתום שהיה מודבק על גבי החנוכייה. מניסוייו של ד"ר סילקוף, אשר כללו בין היתר תהליכים של מיצוי וחימום, הוסק שקיימת "ודאות גבוהה מאוד" כי מקור הנקודה האדומה – כתומה שהוסרה מן החנוכייה בקופסת נעליים נייקי בצבע כתום, שנמצאה באזור השריפה, ותועדה בתמונות של ברזילי והמומחה מור (סעיף ז בעמ' 30 לחוו"ד ועמ' 703 לפרו').
בנסיבות אלו, בהן הוכח כי קיימת התאמה בין שרידי החומר שנמצאו בזירת האירוע לבין החנוכייה, ובהעדר חוות דעת נגדית המוכיחה אחרת, שוכנעתי במידה הדרושה שהחנוכייה הייתה מצויה במחסן החנות בזמן אירוע השריפה ולא הובאה לשם במועד מאוחר יותר.
סיכומו של דבר, נמצא כי החנוכייה הייתה במחסן החנות במועד אירוע השריפה וכי התובעים סיפרו על הימצאותה בהזדמנות הראשונה שנחקרו על ידי צוותי הכיבוי והמשטרה שנכחו בזירת האירוע; עוד נמצא שהתובעים לא ניסו להסתיר את קיומה של החנוכייה מחוקרי השריפה או מכל אדם אחר ולבסוף נמצא כי החנוכייה לא נמצאה מאחר שחוקרי השריפות לא טרחו לחפשה, גם לא לאחר שנודע להם על דבר קיומה והימצאותה בחנות. כל אלה לא רק שאינם תומכים בטענת ההצתה, אלא מוכיחים את גרסת התביעה.
בחינת הטענה לגבי אי סבירות הדלקת החנוכייה בנסיבות הנטענות להדלקתה
ההגנה טענה כי הדלקת חנוכייה בתוך מחסן טחוב ודחוס, בשעת לילה מאוחרת לאחר חצות (ולמעשה ביום שאחרי סיום חג החנוכה), כשהקניון ריק מאדם - ממילא אינה מקיימת את מצוות החג ואינה "מפארת ומפרסמת" את נס החנוכה.
בנסיבות אלו, נטען כי סביר יותר שהדלקת חנוכיית שמן, על מדף כוננית בתוך מחסן סגור, שבו נמצאים חומרי בעירה דליקים דוגמת טרפנטין ובנזין, נועדה לגרום לתרחיש הצתה ואינה משום קיום מצוות הדלקת החנוכייה.
התובעים, מנגד, הצהירו שהם אנשים מאמינים ושומרי מצוות, אשר ביקשו לקיים את מצוות חג החנוכייה. החנוכייה נשוא ההליך ניתנה במתנה לתובעים באותה שנה מאיש חב"ד, הרב יוסף ליפש (עמ' 101 לפרו'), טענה אשר אושרה בעדותו של הרב ליפש (סעיפים 4-3 לתצהיר הרב ליפש; עמ' 487, ש' 14-3).
הרב ליפש העיד מטעם התובעים על אודות היות הדלקת החנוכייה בנסיבות החריגות הנטענות אפשרית מבחינת מצוות הדת – כך העיד הוא אודות האפשרות להדליק נרות בשעות הלילה ועד עמוד השחר (סעיפים 4 ו – 5 לתצהירו ונספח א' לו) ובתנאי שיש לפחות עוד אדם אחד בהדלקה. שכן, עבור "פרסום הנס" צריך עוד אדם אחד מלבד המדליק (עמ' 485 לפרו'). לשיטתו, אף אין בעיה הלכתית להדליק חנוכייה במקום סגור, דוגמת מחסן - "אם זה מה שנוח לאדם ובדיוק שם הוא מניח את החנוכייה וזה המקום השקט והנוח שלו, שיניח איפה שהוא רוצה" (עמ' 486 לפרו').
קלוד אשר עזב את החנות בערך בשעת חצות (סעיף 3 לתצהיר קלוד), טען בחקירתו הנגדית כי טרם עזיבתו הזכיר לתובעים להדליק חנוכייה (עמ' 317 לפרו'). טענה זו מתיישבת עם גרסת התובעים לפיה הדליקו לאחר חצות הליל את חנוכיית השמן במחסן שבחנותם (סעיף 10 לתצהיר התובע; עמ' 111 לעדות התובע ועמ' 189 – 190 לעדות אלין).
התובע הסביר בעדותו שהחנוכייה הודלקה בנוכחות אשתו במחסן (עמ' 111 לפרו'). זאת נוכח השעה המאוחרת, ומאחר שבשעה זו לא הייתה כל סיבה לשים אותה במקום הנראה לעין "כדי לפאר את הנס" (עמ' 109 לפרו').
אכן, וכפי שהודה התובע בחקירתו, לא הייתה זו החלטה נבונה, בלשון המעטה, להדליק את החנוכייה במחסן קטן שבו נמצאים חומרים דליקים וסחורה מרובה. אלא שהדלקת החנוכיה עצמה באותו מועד מתיישבת עם מצוות הדת ואינה מעשה חסר הגיון כשלעצה, כנטען על ידי הנתבעת. נסיבות ההדלקה אמנם חריגות ומעידות על טעות חמורה בשיקול הדעת, אך אין לומר כי מוכיחה היא כשלעצמה כוונה לבצע הצתה (בעניין זה, ראו גם חקירת התובע בעמ' 115 – 118 לפרו').
האם אפשר שהחנוכייה היא מקור האש
מחלוקת מרכזית וחשובה נוספת בין הצדדים היא שאלת הגורם לפרוץ השריפה והאם ייתכן שהחנוכייה היא מקור השריפה.
אקדים ואציין, כי גם לאחר בחינה ועיון במאות המוצגים והראיות שהוגשו בהליך זה, הן בחוות הדעת והן במהלך דיוני ההוכחות, סברתי שקיים קושי אמיתי להתחקות אחר התפשטות השריפה והגורם לה. מרבית חוות הדעת שהוגשו הסתמכו על תצלומים שנלקחו על ידי המומחה מור ביום שלאחר אירוע השריפה וכן על תצלומי ברזילי וקורדובה שנלקחו מספר ימים לאחר השריפה, ולאחר שזירת האירוע כבר שונתה, הואיל ולא ניתנה הוראה על שימורה. המומחה מור אשר בדק את זירת האירוע בתצורתה המקורית נפטר בטרם נחקר על חוות דעתו ואילו קורדובה לא ערך בדיקה יסודית במחסן בביקורו הראשון. יתר המומחים הצטרפו בשלב מאוחר הרבה יותר להליך וחלקם אף לא ביקרו במחסן החנות.
אשר על כן, מסקנותיי בפסק הדין מבוססות בעיקר על התרשמותי מהעדויות ומחקירות המומחים שנשמעו לפניי ובזהירות המתבקשת גם מהתצלומים שהונחו לפני בית המשפט, וזאת לאור הקושי הקיים בהסקת מסקנות על סמך תמונות שנלקחו מזוויות שונות ובמועדים שונים, ובמיוחד מתצלומים שנלקחו מזירת אירוע שלא נשתמרה בתצורתה המקורית.
הצדדים העלו טיעונים רבים בנוגע למקור השריפה ולתרחיש התפשטות האש שיידון בהמשך. בפסק הדין אתמקד בעיקרי טיעוני הצדדים, אשר מצאתים רלבנטים לצרכי ההכרעה. לאחר הקדמה זו אפתח בהצגת טיעוני הצדדים.
לטענת הנתבעת, גם אם נניח שהייתה חנוכייה במחסן וגם אם נניח שחנוכייה זו דלקה, עדיין לא ייתכן שהחנוכייה הייתה מקור האש ועל כן קיימת סבירות גבוהה יותר שמדובר בתרחיש של הצתה מכוונת. הנתבעת תמכה את טענותיה בחוות דעתו של מר אבנר רוזנגרטן (להלן: "רוזנגרטן"), מר אלי היינה (להלן: "היינה") וכן בדו"ח חוקר רשות הכבאות קורדובה, אשר טענו כי החנוכייה לא הייתה יכול להוות את מקור האש.
מנגד, התביעה טענה שחנוכיית השמן הדולקת היא מקור האש. גרסת התביעה נתמכה בחוות דעתו של חוקר השריפות ברזילי, בחוות דעתו של חוקר הדליקות נצ"ם (בדימוס) שלום צארום (להלן: "צארום") ובחוות דעתו של ד"ר חנן גבאי (להלן:"גבאי").
חוות דעת התביעה הציגו תרחיש שבו החנוכייה נפלה על צידה בעודה דולקת, מה שהוביל להתפשטות השריפה. לטענת התובעים החנוכייה הדולקת הונחה על פלטת עץ כפולה שעמדה על המדף השלישי של כוננית הפלסטיק. בשלב מסוים נפלה החנוכייה על צידה ופלטת העץ עליה עמדה החלה לבעור. כתוצאה מכך, המדף השלישי עליו עמדה פלטת העץ הותך לחלוטין, דבר שהוביל לכך שהכוננית נפלה וקרסה, וגרמה להתפשטות השריפה (ראו, סעיף 10 לתצהיר התובע; דברי ברזילי בעמ' 337 לפרו'; סעיף 8 לחוות דעת צארום ועמ' 554-553 לעדותו).
במהלך המשפט הציגה התביעה שני תרחישים אפשריים לנפילת החנוכייה הדולקת על צידה – הראשון, תרחיש שבו החנוכייה שרפה סחורה שהונחה על המדפים שלידה ותוך כדי כך נפלה על צידה; והשני, תרחיש שבו החנוכייה נפלה על צידה בעקבות קבלת מכה חד פעמית, מה שהוביל לפרוץ השריפה.
תרחיש ראשון – נפילת החנוכייה תוך כדי שריפה
חוקר הדליקות צארום מטעם התובעים, אשר שימש בעברו כראש תחום חומרים דליקים במחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל, ונחשב כבעל ניסיון רב ומומחיות בתחום השריפות, הציע בחוות דעתו תרחיש שבו החנוכייה הדליקה את החפצים שהונחו על המדף הסמוך לה או על המדף שהיה מעליה, דבר שהוביל להתפשטות האש ובשלב מסוים הוביל לכך שהחנוכייה הדולקת תיפול על צידה (עמ' 13 לחוות דעת צארום).
ההגנה טענה כי התרחיש שבו החנוכייה מציתה את החפצים הנמצאים במדף שמעליה או במדף הסמוך לה, הוא תרחיש לא סביר. ההגנה הגישה את חוות דעתו של רוזנגרטן אשר בדק האם החנוכייה הייתה יכולה להיות גורם מעורב בשריפה. לשם כך ערך מר רוזנגרטן מספר ניסויים, ובכלל זאת ניסוי הצתה סטטית של נייר הצמוד למדף, בתנאים דומים לכאורה לתנאים המדווחים על ידי התובעים.
תוצאות הניסוי הסטטי של רוזנגרטן, שבו הוצמד נייר לחלק התחתון של המדף, כאשר הרווח בין המדף ולחנוכייה עמד על 29 ס"מ, רווח הקטן יותר מהרווח שהיה בין המדפים בפועל, הראו שבחלוף כשעתיים וחצי ממועד הדלקת החנוכייה הנייר שהוצמד נחרך קלות אך לא נשרף (עמ' 6 לחוות דעת רוזנגרטן).
צארום עומת עם תוצאות ניסוי רוזנגרטן והודה כי גם בניסויים שנערכו על ידו החנוכייה לא הצליחה להדליק באופן עצמאי וספונטני את דף הניילון שהונח במדף מעליה (ראו בעניין זה גם מוצגים נ/18 - נ/20).
אף המומחה ברזילי מטעם התביעה אשר לפי חוות דעתו "מקור האש הינו מחנוכיית שמן שהושארה בוערת במחסן החנות" (סעיף 5 לחוות דעת ברזילי), הסכים שהתרחיש שבו החנוכייה שורפת את המדף שמעליה, אשר ביניהם יש כ- 40 ס"מ פער, הוא תרחיש קלוש (עמ' 359 לפרו').
מצאתי על כן כי גם עדי התביעה חזקו את ממצאי ההגנה לגבי אי סבירות תרחיש ההצתה הראשון, וכי על כן טיעוני הנתבעת בנושא זה הוכחו.
צארום אמנם ניסה לספק הסבר חלופי לפיו ייתכן שפיסות בדים השתלשלו מבין המדף הרביעי לשלישי, מה שהוביל לבערה, אולם טענות אלו נותרו בגדר סברות בלבד שלא הוכיחו (סברה זו הועלתה גם על ידי ברזילי בחקירתו הנגדית בעמ' 367 לפרו').
אשר על כן, הריני לקבוע כי תרחיש ההצתה הראשון שהוצע על ידי התביעה אינו משכנע, כי האפשרות שלהבות החנוכייה יגיעו למדף שמעליה או מצידה, וכתוצאה מכך יגרמו לשריפה אשר תוביל לנפילת החנוכייה על צידה - היא אפשרות קלושה.
תרחיש שני – נפילת החנוכייה על צידה בעקבות מכה חד פעמית
תרחיש נוסף שהוצע על ידי התביעה הוא שהחנוכייה הדולקת נפלה על צידה בעקבות מכה חד פעמית, מה שהוביל לפרוץ השריפה.
תרחיש זה הוצג לראשונה בחקירתו הנגדית של המומחה ברזילי. לטענתו, החנוכייה נפלה הצידה כאשר התובע סגר את דלת המחסן, ככל הנראה בעקבות מכה שהחנוכייה קיבלה מתיקי הנשיאה שהיו תלויים על דלת המחסן (התיקים מופיעים בתמונות ישעיהו מור, בעמ' 9 לתמונות שצורפו כמוצג א' לתיק המוצגים).
צארום טען בחקירתו כי התרחיש שתיאר ברזילי הינו תרחיש אפשרי בהחלט. שכן, סימני האש המצויים על החנוכייה מלמדים כי החנוכייה נפלה בשלב מסוים על צידה ונשרפה. וראו את דבריו של צארום בעמ' 471 לפרו':
"... מה שאני טוען שיתכנו כאן שתי אפשרויות, כרגע מה שאני אומר. אחת שבאמת משהו נשרף מעליה, נפל, הפיל אותה צידה, וגרם להתפשטות השריפה כתוצאה מזה. זאת אומרת שהייתה אש אולי כבר לפני שהיא נפלה על צידה. האפשרות השנייה שהיא נפלה על צידה כתוצאה מאיזה שהוא אירוע ואז התחילה השריפה להתפשט. זה מה שאני טוען"
לנוכח העלאת תרחיש חדש זה, הרשיתי לצדדים בהחלטתי מיום 13.2.2017 להגיש חוות דעת חדשות להוכחת אירוע השריפה הנטען. התובעים הגישו את חוות דעתו של ד"ר גבאי, המומחה לחקר הכשל, שמצא שהחנוכייה נפלה על צידה בעודה דלוקה בתחילת האירוע ככל הנראה עקב "פגיעה מכאנית תאונתית חד פעמית" (נניח מהשקיות שהיו תלויות על הדלת או כי הדלת עצמה פגעה בפלטת העץ שבלטה מהמדף) [סעיף 3 לפרק 3.2.6 לחוות הדעת].
ההגנה דחתה קו טיעון חדש זה, והמומחה רוזנגרטן הגיש חוות דעת משלימה בעניין זה. בחוות דעתו המשלימה, נבחן תרחיש ההידלקות שהוצע בחוות דעת גבאי, שבו נפלה החנוכייה בעקבות מכה חד פעמית כתוצאה מסגירת הדלת או מאחד התיקים שהיו תלויים על דלת המחסן. רוזנגרטן מצא כי אין התכנות מעשית שפגיעה של השקיות שהיו תלויות על הדלת, בחנוכייה שעמדה על מדף גבוה, היו יכולות לגרום לנפילתה. זאת לאור עוצמתה הנמוכה של פגיעה במקרה כזה. לטענתו, גם חבטה של הדלת במדף לא הייתה יכולה לגרום לחנוכייה ליפול על צידה. שכן, החנוכייה הייתה מוגנת על ידי המדף ולא יכלה להיפגע ישירות (סעיף 14 לחוות הדעת המשלימה).
רוזנגרטן ביאר בחוות הדעת המשלימה כי החנוכייה אינה יכולה ליפול אלא אם כן הדבר נעשה במכוון או אם החנוכייה קיבלה מכה בעוצמה חזקה מלמטה למעלה (סעיף 13 לחוות הדעת המשלימה). מסקנות אלו התבססו על בדיקות וניסויים שונים ומשונים שערך, כגון ניסוי הכאה בפטיש על מדף החנוכייה, ניסוי חבטה באמצעות סרגל מתכת וניסוי הפלת פלטת עץ על החנוכייה מגובה של 30 ס"מ. סברתי שאין בין התרחישים המתוארים בניסויים אלו לבין תרחישים אפשריים שהיו יכולים לקרות בליל השריפה כל קשר שהוא, וכי הניסויים אינם רלבנטים ואינם מלמדים דבר בענייננו, ולא ראיתי לנכון לקבלם. אשר על כן, הנתבעת לא סתרה את האפשרות כי החנוכייה נפלה כתוצאה ממכה חד פעמית.

נפילת החנוכייה על צידה יכולה היתה לגרום לפרוץ האש
ברזילי טען שבעקבות המכה החד פעמית שקיבלה החנוכייה, השמן שהיה מצוי בכוסות החנוכייה נשפך, נזל על פלטת העץ והצית את מחסן החנות (ראו, עדות ברזילי בעמ' 352). וכך הסביר ברזילי את הדברים בחקירתו הנגדית, בעמ' 361 לפרו':
"ברגע שהחנוכייה נפלה על צידה, נוצרה פה שלולית של השמן שנותר בתוך הפמוטים. השלולית הזאת ניצתה מהר מאוד כי כמו שאתה יודע ותיארת מאוד יפה, ברגע שפני השטח של החומר הם גדולים, יש לך כמות גדולה של אדים שמתאדה מפני השטח ולכן נגרמה לך הצתה של אדים של אותו שמן שנשפך, בהחלט
ד"ר גבאי קבע בחוות דעתו כי האש מהחנוכייה הועתקה על פני משטח העץ העליון שעליו הונחה החנוכייה ואש זו שרפה את המדף עצמו והתפשטה אל עבר מדפי הפלסטיק שבכוננית, עד שזו קרסה קדימה ושמאלה עקב הטמפרטורה הגבוהה (סעיף 3.2.6 לחוות הדעת).
הנתבעת טענה שלא ייתכן שכתוצאה מנפילת החנוכייה על צידה תפרוץ אש, ובוודאי שלא במקום שבו דולקת החנוכייה במשך כשעתיים וקניה אינם מלאים בשמן. לשם הוכחת טענה זו ביצע המומחה רוזנגרטן שני ניסוי הצתה דינמית של הפלת חנוכייה דולקת על רצפה שעליה ניירות ובדים.
בניסוי הדינמי הראשון, הופלה חנוכייה עם כוסיות מלאות בשמן על רצפה שעליה נייר עיתון ובד כותנה. תוצאותיה היו שכמעט כל הכוסיות (למעט אחת) כבו בדרך לרצפה. בניסוי הדינמי השני, הופלה חנוכייה עם כוסיות בהן מעט שמן, על הבד נותר חומר דליק של שמן שלא הבעיר אותו. בשני הניסויים לא הוצתו הבדים והניירות שעל הרצפה. הכוסית היחידה שהתפרקה היא כוסית השמש שלא הוחזקה בלחץ במקומה (עמ' 8 לחוות הדעת הראשונה). מכאן, הסיק רוזנגרטן כי החנוכייה לא גרמה לשריפה.
עם זאת, מחקירתו הנגדית של רוזנגרטן עלה כי נפלו מספר כשלים בניסויים שערך באופן שמונע הסקת מסקנות על סמך חוות דעת זו, וזאת משני הטעמים הבאים: הראשון, רוזנגרטן טען שביצע רק שני ניסוים ועל כן הודה שלא קיימת תקפות סטטיסטית לניסוייו (עמ' 877 לפרו'); והשני, והחשוב שביניהם, רוזנגרטן הודה בחקירתו הנגדית כי לא ביצע את הניסויים בתנאים דומים לאלו שתוארו על ידי התובעים. בהקשר זה התברר למשל כי הניסויים בוצעו בחדר עם חלון פתוח בעוד שבמחסן החנות לא היו חלונות (עמ' 838 לפרו'), וכי לא הונחו על גבי המדף חומרי דליקים מסוג טרפנטין, בדים ועוד בדומה למצב הקיים במחסן בליל האירוע (עמ' 849 לפרו').
מצאתי, על כן, כי ראיות הנתבעת, שלא שללו את אפשרות פרוץ השריפה על פי התרחיש השני שהציגו התובעים, ואשר נתמך בחוות דעת משכנעות, אינן חזקות דיין להוכיח כי השריפה היא תוצאת הצתה.
סימני האש שעל גבי החנוכייה - האם הם תואמים תרחיש של שריפה או שמא מוכיחים הצתה
בחנוכייה ובכוסיותיה קיימים כיפופים, עיוותים וסימני פיח (ת/16). המומחים מטעם התובעים מצאו בהם ראיה הן לכך שהחנוכייה הייתה מקור האש והן לכך שהשריפה נגרמה כתוצאה מכך שהחנוכייה נפלה על צידה ואחר כך נפלה מהכוננית ונחבטה. המומחים מטעם הנתבעת עמדו על טענתם כי החנוכייה אינה מקור האש, כי לא נפלה על צידה וכי נפילה כאמור ככל שהייתה לא הייתה יכולה לגרום לשריפה או לסימנים שנמצאו על גבי החנוכייה. בטרם נפנה לדון בטענות אלו, להלן תצלום של החנוכייה וקניה, שנלקח על ידי המומחה ברזילי ביום 14.12.2010.

התייחסות מרחיבה לסימני האש שעל גבי החנוכייה נכללה בחוות דעת גבאי, לאחר שניתח את התמונות שנלקחו מטעם חוקרי השריפות של התביעה וההגנה ולאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהחנוכייה.
אקדים ואומר כי לא ראיתי לקבל את עמדת הנתבעת, כי חוות דעת גבאי חסרת משקל מאחר שהיא רק מנתחת את התמונות שהוגשו בהליך ולא מבצעת שחזור עצמאי משלה. ראשית, גבאי בחן באופן בלתי אמצעי את החנוכייה כמו גם את התצלומים שנלקחו על ידי הצדדים וגיבש תרחיש שלשיטתו הוביל להתפשטות האש; ושנית, מרבית חוות הדעת שהוגשו בהליך זה, לרבות אלה מטעם הנתבעת, הסתמכו על תמונות שצולמו על ידי הצדדים, תוך ניתוח והסבר מה מתבקש ללמוד מהן, ולא ראיתי בכך פסול בנסיבות העניין.
גבאי קבע בחוות דעתו כי החום הרב אליו נחשפה החנוכייה, גרם לעיוותים פלסטיים ולכיפופים בחנוכייה ובכוסות החנוכייה (ראו תמונות 35-34 לחוות הדעת). כך, נמצא כיפוף בצורת האות "ח" בדופן הקדמית והאחורית של החנוכייה (סע' 3.2.3.1 לחוות דעת גבאי). גבאי הצביע על כך שהחנוכייה שינתה את הגוון בדופן הקדמי או בבסיס כתוצאה מחשיפה לחום גבוה וכי ניתן להבחין בעיוות פלסטי גדול יחסית של מחזיק כוסות השמן (ראו למשל תמונות 32-31 לחוות הדעת). עוד מצא גבאי סימנים ושרידי פיח באזור גדול יחסית בתוך חלל החנוכייה וכן בסמוך לכוסיות, דבר המלמד שהאש בערה זמן מה גם לאחר שנפלו.
באשר לכוסית השמש של החנוכייה, קבע גבאי כי "מבחינים בעיוות פלסטי של דופן הכוסית עקב חם רב ובנזילה פלסטית של הדופן עם מופע דמוי טיפת מים (...), האופיינית למצב נוזלי של הכוסית עקב חום רב. כמו כן מבחינים בטיפות (...), שלהן צבע אפור, כתוצאה מהנזילה הפלסטית של מדף 4 לכיוון מדף 3 שעליו הייתה מונחת החנוכייה" (עמ' 26 ו- 51 לחוות הדעת; וראו גם, תמונה 24 לחוות הדעת).
מנגד, החוקר קורדובה סבר שאילו מקור האש הייתה החנוכייה אזי הנזק שהיה נגרם לה ולקניה עקב עוצמת החום הינו גדול יותר (עמ' 11 לתעודת עובד ציבור). בהמשך לכך, טען בתוקף בחקירתו הנגדית, שהחנוכייה לא הייתה מוקד השריפה (ראו למשל, בעמ' 1085, ש' 12 לפרו'; עמ' 1088, ש' 12-11).
טענה דומה נשמעה גם על ידי המומחה היינה מטעם הנתבעת, אשר טען שאילו החנוכייה הייתה מקור האש, אז היה נגרם לה נזק גדול מאוד כתוצאה מעלייה דרמטית ומהירה של הטמפרטורה. לטענת היינה, "שרידי החנוכייה כפי שנמצאו אינם מתאימים לשרידים שהיו במוקד השריפה והיוו את מוקד האש" (עמ' 8 לחוות דעת היינה וראו גם עמ' 21-18, שם).
המומחה ברזילי דחה טענות אלו, בבארו בעמ' 322 לפרו', כי החנוכייה היא מקור האש, בדומה לגפרור, ולא מוקד האש. על כן אין לצפות לשריפת החנוכייה במלואה, ממש כשם שבגפרור נשרף רק ראש וסימני השריפה על גבי החנוכייה ובקניה מתאימים לתזה זו. טענתו זו התקבלה על דעתי ומצאתיה משכנעת.
לדעת המומחה רוזנגרטן מטעם ההגנה, מכלול הפגמים בחנוכייה נובע ממספר אירועים בלתי קשורים, שאינם תוצאה של אירוע תאונתי, וחלקם אף אירועים מכוונים ומעשה ידי אדם (סעיף 4 לחוות הדעת). כך למשל, רוזנגרטן טען שהעיוות בשרוול השמש היא פגיעה נקודתית מכוונת שנעשתה על ידי אדם ולא כתוצאה מנפילה או מפגיעת חפץ כלשהו (עמ' 7 לחוות דעת המשלימה) וכך גם העיוות האופקי בדופן האחורית של החנוכייה.
במהלך חקירתו הנגדית, חזר בו המומחה רוזנגרטן מטענותיו בעניין הכיפוף האלכסוני שבקדמת החנוכייה, והסכים שכיפוף זה "בהחלט יכול לנבוע ממכה חד פעמית ברצפה" (עמ' 854, ש' 7-6 לפרו'; וראו גם עמ' 856-854 לפרו'), אך עמד על כך שיתר הפגמים המוזכרים בחוות דעתו לא יכלו להיווצר על ידי נפילה.
כאשר נשאל המומחה רוזנגרטן האם הוא טוען שהפגמים המופיעים על גבי החנוכייה בוימו על ידי התביעה, השיב כי אינו שולל את האפשרות, שבה גורם מסוים מצד התביעה ייצר במתכוון סימנים על החנוכייה באמצעות פטיש או מסמר, אך אינו ייחס פעולה זו למישהו ספציפי. בחקירתו זו טען כי חלק מהסימנים נגרם במכוון או בהיסח הדעת ולאו דווקא בקשר לאירוע השריפה (וראו את דבריו של המומחה רוזנגרטן בעמ' 864 לפרו').
גם חוקר השריפות קורדובה סבר שהקימוט המופיע על החנוכייה הוא קימוט מלאכותי שלא נוצר כתוצאה מהשריפה אלא כתוצאה מכיפוף ידני או במהלך פעולות הכיבוי (ראה בעמ' 1091, ש' 27-24 לפרו'). ואולם, בהמשך חקירתו הודה קורדובה שייתכן שהכיפוף הוא תוצאה של נפילת החנוכיה לרצפה (בעמ' 1093 לפרו'). קורודבה אף הודה בחקירתו שלא בחן את פנים החנוכייה ולא ציין שעל כל אחת מהכוסיות יש סימני התכה (עמ' 1099 לפרו').
הנתבעת ביקשה להוכיח גרסתה על פיה לא תיתכן אפשרות שבה המנורה תיפול באופן ספונטני וכי גם במקרה של נפילה לא ייגרמו סימנים דומים לאלו המופיעים על גבי החנוכייה, וזאת בין היתר באמצעות ניסוי ספונטני שביקש לערוך בא כוחה במהלך החקירות.
במהלך חקירתו של העד צארום, בעודו מבקש מהעד לנסות ולהפיל את החנוכייה הדולקת, הפיל ב"כ הנתבעת את החנוכיה על צידה, כפי שהעיר בית המשפט – "אגב החקירה, בא כוח הנתבעת הפך את החנוכייה הדולקת על צידה" (עמ' 559 לפרו'). ב"כ הנתבעת ניצל הזדמנות זו וקירב נייר אל כוסות החנוכייה במטרה להוכיח כי גם במקרה כזה לא תיווצר שריפה, אך בניגוד לציפיותיו הנייר נדלק בשנייה והכוסות נחרכו במהרה. בנסיבות אלו, ב"כ הנתבעת מיהר לכבות את השריפה שפרצה בטרם תצית את אולם בית המשפט כולו.
"ניסוי" מסוכן זה אשר היה עשוי לפגוע בשלומם של בית המשפט והנוכחים, הותיר חותם של ממש על בית המשפט. בית המשפט נוכח לראות עד כמה קלה נפילת החנוכייה (ובוודאי שאין צורך בפטיש, סרגל או פלטת עץ כמודגם בחוות דעתו של רוזנגרטן); עד כמה מהר עלולה להתלקח שריפה; ובמיוחד נוכח הוא לראות שכתוצאה משריפה זו נוצרים סימני חריכה על כוסות החנוכייה התואמים את סימני החריכה המופיעים על כוסיות החנוכייה נשוא ההליך (הכוסית החרוכה מהחנוכייה של ב"כ התובעת והפמוט סומנו כמוצגים ת/17 ו- ת/18, בהתאמה; וראו בעניין זה גם עמ' 562-557 לפרו').
בסופו של יום, מצאתי פרצות, כרסומים ושינויים רבים בגרסת מומחי ההגנה בנוגע לפרשנותם לגבי סימני הפגיעה שעל החנוכייה והנני דוחה הטענה על פיה הסימנים שעל גבי החנוכייה נגרמו במכוון או שלא בקשר לאירוע השריפה. מצאתי כי הסברי המומחה גבאי לגבי סימני הפגיעה בחנוכייה בהחלט אפשריים ומשכנעים. הסברים אלה תומכים בהיות החנוכייה מקור האש ובהיות השריפה תוצאת נפילת החנוכייה. אף התרשמתי כי נפילת החנוכייה על צידה גורמת לפרוץ אש ומותירה אחריה סימני פיח בכוסות השמן שהם זהים לאלה שנמצאו על הכוסות שהוגשו כמוצג. על כן קיבלתי את טענות התביעה ומצאתי שהתרחיש שהוצג על ידה לפיו החנוכייה הייתה מקור האש, וכי זו נפלה על צידה בעודה בוערת, כתוצאה מקבלת מכה חד פעמית, הוא לכל הפחות תרחיש סביר המתיישב עם הראיות שהוצגו, ובפרט עם ממצאי "הניסוי" שערך ב"כ הנתבעת לנגד עיני בית המשפט באולם ההוכחות.
מוקדי האש במחסן – האם עצמאיים כטענת הנתבעת ולכן מוכיחים הצתה או שמא קשורים זה לזה
ראיה מרכזית נוספת המוכיחה לטענת הנתבעת הצתה בזדון היא קיומם של ארבעה מוקדי אש עצמאיים ונקודתיים, ללא רצף אש ביניהם, אשר לטענתה הודלקו באמצעות "חומרים דליקים".
השאלה כמה מוקדי אש היו בחנות והאם הם היו עצמאיים באופן המוכיח לכאורה הצתה או שהם נובעים זה מזה כתוצאה מנפילת החנוכייה, העסיקה רבות את חוקרי השריפות מטעם הצדדים, ולובנה רבות בטיעוני הצדדים.
לשם הבהרת הדיון במחלוקת זו, אפתח בהצגת תשריט של מוקדי האש במחסן החנות, כעולה מחוות דעת הצדדים, והתמונות המתעדות אותן.

יצוין כבר כאן, כי בשלב זה של הטיעונים, מקובל על הצדדים, כי נתגלו במחסן ארבעה מוקדי אש (וזאת בניגוד לדעה שהחזיק מר ישעיהו מור שסבר כי קיימים מספר מוקדי אש נוספים באזור המטבח).
מוקד אש מספר "1"
מוקד אש מס' "1" הוא כוננית הפלסטיק, עליה עמדה החנוכייה הדולקת וחומרי הבעירה. הכוננית עמדה כאמור מצד שמאל לפתח הכניסה למחסן, והיא קרסה במהלך השריפה. להלן תמונה של הכוננית שצולמה על ידי חוקר השריפות קורדובה בביקורו הראשון בחנות, סמוך לאירוע השריפה (מוצג נ/28). לאחר מכן, הוצאה הכוננית מהמחסן ואינה נראית יותר ביתר התמונות שנלקחו על ידי יתר מומחי השריפות. לטענת התביעה, הכוננית היא מוקד האש העיקרי, כאשר יתר מוקדי האש הם תולדה של התפשטות האש, כתוצאה מקריסתה.

מוקד אש מספר 2
מוקד אש מס' "2", הוא ארון מדפי המתכת שניצב מול הכוננית. התמונה שלהלן צורפה בעמ' 10 לתמונות ברזילי, וכפי שניתן לראות בתמונה הכוננית כבר הוצאה מהמחסן.

מהתמונות שהוגשו לבית המשפט ניתן לראות כי המדף שעמד מול הכוננית נמצא חרוך מצידו התחתון, כך גם הקופסאות שעמדו עליו והסחורה שהונחה מתחתיו. לעומת זאת, חלק מהקופסאות הנמצאות מצד ימין במדף לא נשרפו כלל, כמו גם הקופסאות הנמצאות במדפים העליונים של ארון המתכת.
לעמדת המומחה היינה מטעם ההגנה, סימני החריכה הספורדיים במדף השני, בעוד שתכולת המדף העליון והתחתון שמרו על שלמות פיזית, מלמדים על שימוש בחומרי בעירה (עמ' 7 לחוות דעת משלימה היינה). מאידך, צארום הסביר בעדותו כי הכוננית הקרינה חום למדף המתכת. החום הדליק רק את מה שנמצא מולו ולא את מה שנמצא לידו (נניח במדפים נמוכים יותר אשר הסחורה בה לא נשרפה או במדפים עליונים עליהם עמדו ארגזי קרטון של נעליים אשר לא נשרפו ויש עליהם רק סימני פיח) (עמ' 539 לפרו'). עוד הסביר צארום בעניין זה כי האש שרפה את המדף לעומקו ולא לרוחבו (ככל הנראה עקב פעולות מתזי הכיבוי). קורדובה לא התייחס למוקד זה בחוות דעתו.
מוקד אש מספר "3"
מוקד אש מס' "3", נמצא במדף הסמוך לאזור המטבח. מוקד זה נמצא בצד שמאל להיכן שעמדה הכוננית, וכשקורדובה הגיע לזירת האירוע הוא מצא את הכוננית נשענת על מדף זה. בתמונות שנלקחו ממוקד זה ניתן לראות נעל לבנה מונחת על גבי המדף ועל כן כונה מוקד זה בחקירות "מוקד הנעל הלבנה".

כניתן לראות בתמונה, השריפה ניכרת במיוחד ב"עומק המדף" ופחות בנעליים המצויות בחזית. לטענת המומחה היינה מטעם ההגנה, "אין שום סיבה שבאזור זה יווצר 'מוקד משנה' עקב קרינת חום וזה מוקד אש עצמאי לחלוטין" (עמ' 10 לחוות דעת משלימה היינה).
לטענת צארום מוקד שריפה זה נגרם עקב כך שהכוננית הבוערת קרסה קדימה והצידה והדליקה חלק מהסחורה שהונחה על גבי מדפי המתכת של אותו ארון הצמוד לקיר הפנימי השמאלי של המחסן, ויצרה "עיסות נעליים". תמיכה לטענה זו ניתן למצוא בדו"ח הכבאות של קורדובה, בה צוין כי הכוננית נמצאה "נפולה ושעונה על מדפי המתכת הנמצאים בקיר של דלת המחסן" (עמ' 9-8 לתעודת עובד הציבור).
המומחה היינה מטעם הנתבעת, שכלל לא ידע במועד כתיבת חוות דעתו כי הכוננית נמצאה שעונה על מדפי מתכת אלו (עמ' 14 לחוות דעת היינה), עמד בתוקף על כך שלא ייתכן שהכוננית, אשר עמדה בסמוך לפתח המחסן, הייתה יכולה לגרום לשריפה כה חזקה בעומק מדפי המתכת המצויים כה רחוק ממנה (כך, בין היתר לפי דבריו בעמ' 1298-1297 לפרו').
ואולם, קורדובה אשר היה חוקר השריפות היחידי שראה במו עיניו את הכוננית במחסן בסמוך לאירוע השריפה, ואשר העיד לפניי, מצא כי מוקד זה אינו מהווה מוקד אש עצמאי. אמנם, בחקירתו הנגדית קורדובה לא שלל אפשרות שמדובר במוקד עצמאי (עמ' 1150, ש' 33-32 לפרו'; וראו גם בהמשך בעמ' 1151 לפרו'), אך, כאמור, לא כך קבע בחוות דעתו וממילא גם לא שלל את היות השריפה במוקד זה נובעת מנפילת הכוננית.
מוקד אש מספר "4"
מוקד אש מס' 4, שכונה בחקירות גם "מוקד הנעל הירוקה", מאחר שניתן לראות בתמונה סוליה ירוקה מבצבצת, נמצא במדף פנימי המרוחק מדלת הכניסה, המצוי לאורך הקיר הפנימי, ומצידו הפנימי של מוקד מס' "2" שלעיל (מוצג נ/26).

כפי שניתן לראות מהתמונה, חלק מזוגות נעליים שהונחו על מדף זה הותכו עד לכדי עיסה וכן מספר קופסאות קרטון ובדים נשרפו כתוצאה מהשריפה, כאשר בצמוד אליהם, מעליהם ומתחתיהם ישנן קופסאות קרטון אשר כלל לא נשרפו במהלך השריפה. לעמדת ההגנה, הדבר מלמד על נוכחות חומר מאיץ ובעירה (ראו עמ' 11 לחוות הדעת המשלימה של היינה).
לטענת המומחה היינה, גם מוקד זה מאופיין בסימני שריפה וחריכה ספורדיים ומקומיים, כאשר סביבתו שמרה על שלמות פיזית. היינה מצא כי מוקד זה אינו קשור למוקדי האש האחרים ואין ביניהם רצף אש, דבר המלמד על הצתה.
למסקנה דומה הגיע קורדובה שקבע כי "מוקד הנעל הירוקה" הוא מוקד אש עצמאי. (לשיטתו היו שני מוקדי אש עצמאיים בחנות). בחקירתו טען כי "הדברים שהסבו את תשומת ליבי לגבי זה שזה מוקד, שזה מאד מקומי. לא ראיתי שום איזה המשכיות, זה לא בא מהרצפה, מאד מקומי, מוקד מאד מרוכז, מאד מקומי" (בעמ' 1133, ש' 6-4 לפרו'; וראו גם עמ' 1135, ש' 22-20).
מאידך, צארום טען כי מוקד זה הינו המשכו הישיר של מוקד מס' 2 שלעיל. כאמור, צארום מצא שבמוקד מס' 2, האש שרפה את המדף לעומקו, והתפשטה לעבר מדפי הסחורה האחוריים, המצויים במדפים הפנימיים שבמחסן החנות. התפשטות זו נעשתה באמצעות קרינת חום. "זאת אומרת שהאש חלפה מצד אחד אל הצד השני" (עמ' 542 לפרו' וראו גם, עמ' 12 לחוות דעת צארום).
צארום אשר נשאל רבות על סוגיה זו בחקירתו ובפרט נחקר כיצד זה ייתכן שחלק מזוגות הנעליים יישרפו כליל עד לכדי עיסה אך קופסאות הנעליים המצויות ממש לידם – לא; הסביר כי "מי שנמצא ממול נשרף יותר מאשר מי שנמצא טיפה בצד" (בעמ' 540, ש' 34). על כן, טען שאפשרי וייתכן שקופסאות הנעליים לא ישרפו – "זה תלוי במיקום של המוצג ביחס למקור הקרינה" – עמ' 550, ש' 17-16 לפרו' (וראו גם תשובת ברזילי בעמ' 388, ש' 9-8, שם אמר שהבערה לא תופסת את הכול – "היא תופסת את מה שהיה פה באזור ולא מתפשטת הלאה").
קורדובה נשאל לגבי האפשרות שהאש תעבור מצד אחד של המדפים לצד האחורי של המדפים – והסכים שזה אפשרי באופן תיאורטי אך אינו יודע אם זה המקרה בענייננו. ובלשונו, בעמ' 1114, ש' 28-25 לפרו':
"כמומחה אני אגיד לך שקיימת סבירות עם התקיימות תנאים מסוימים של חומר דלק שיוליך, מספיק חום שיוליך, קיימת אפשרות, בוודאי, בתאוריה, אנחנו מכירים אפשרויות כאלה, האם זה המקרה? לא יודע להגיד לך"
הוכח על כן, כי היו בחנות מספר מוקדי אש ו כי ניתן להעלות תסריטים אפשריים שונים בנוגע לדרך היווצרותם. התביעה טענה כי קיים מוקד אש אחד עיקרי, הלא הוא מוקד אש מס' 1 (הכוננית), כאשר כל היתר מהווים מוקדי אש משניים. מנגד, קורדובה מצא שני מוקדי אש עצמאיים (ככל הנראה מוקד אש מס' 1 ומוקד אש מס' 4 – לעניין אי הוודאות בהקשר זה ראו עמ' 1110 – 1111 ועמ' 1116, ש' 13 – 14 לפרו'), וסבר כי כל יתר מוקדי האש הם משניים; ואילו היינה מצא ארבעה מוקדי אש עצמאיים, ללא כל רצף אש ביניהם (יוער שחוקר השריפות ישעיהו מור, אשר חוות דעתו הוצאה אך קיבלה התייחסות מרובה במהלך המשפט, מצא 9 מוקדי אש שונים).
עדותו של חוקר השריפות מטעם רשות הכבאות, מר קורדובה, אשר היה היחידי שראה את זירת האירוע בסמוך לשריפה, בטרם בוצע בה שינויים, הייתה לא ברורה ולא קוהרנטית. קורדובה לא זכר היטב את זירת האירוע ולא ביצע תיעוד מספק שלה במועד הגעתו הראשון. קורדובה לא שלל תרחישים שונים ומנוגדים שהוצגו לפניו על ידי הצדדים בקשר עם תמונות מזירת האירוע, והתקשיתי לקבוע ממצאים על פי עדותו.
גם המומחה היינה מטעם הנתבעת, אשר לא ביקר מעולם בחנות התובעים ובוודאי שלא ראה את זירת האירוע בסמוך לקרות השריפה, התקשה למצוא את מוקדי האש שבחנות. היינה הודה בחקירתו הנגדית כי התקשה מאוד לאתר מוקדי אש באמצעות תמונות בלבד ועל כן "בחוות דעת העיקרית ... אני איתרתי שמה 3 מוקדי אש מובהקים ודאיים... ובמשלימה כשהמשכתי לעיין בתמונות מצאתי גם את המוקד הרביעי שבדוח של ישעיהו לא היה כל כך ברור" (עמ' 1265, ש' 14 – 18 לפרו'). אף הוכח כי קביעותיו נעשו מבלי שידע כלל על נפילת הכוננית כפי שתועדה על ידי קורדובה, ובכך נפל פגם של ממש בחוות דעתו.
מצאתי על כן כשלים מקצועיים בחוות הדעת עליהן מבקשת ההגנה להסתמך ואף מצאתי כי בנסיבות העניין לא ניתן לקבוע קביעות נחרצות לגבי היות מוקד אש עצמאי או נובע ממוקד אחר. זאת, בהתחשב בכך שקביעות המומחים נעשו מתוך תמונות שצולמו במועדים שונים ומזוויות שונות, ובייחוד נוכח הזמן הרב שעבר ממועד השריפה. לכך נתווספו רכיבים עובדתיים נוספים כגון מעורבות של מערכת מתזים טובה והימצאותם של חומרי בעירה על הכוננית, אשר השפיעו על פיזור האש ותוצאותיו, כפי שיפורט להלן.
ההגנה, כאמור, ביססה טענותיה בדבר מספר מוקדי בעירה עצמאיים על מראות העולים מהתמונות, המוכיחים לכאורה שהשריפה הייתה ספורדית, נקודתית ובמקטעים אף ממש כירוגית. בחלק מהמקרים מוקדי האש נמצאו בעומקי המדף ולא בחזיתו, כפי שהיה ניתן לצפות, ולטענתה הדבר מלמד על נוכחות חומר מאיץ.
ואולם, מכלל החקירות עלה כי תוצאה זו יכולה להיות מוסברת בפעילות המתזים. כך הבהיר צארום כי האש לא התפשטה למקומות אחרים מאחר שהמתזים סייעו בכיבוי ומיתון של השריפה. לדעתו "כל המוקדים פה דוכאו על ידי הספרינקלרים" (עמ' 537, ש' 27-26). תשובה דומה ניתנה גם על ידי קורדובה בעמ' 1133 לפרו', שהסביר כי חלק מהסחורה לא נשרפה ככל הנראה עקב "עבודה טובה של המתזים". אפילו המומחה היינה מטעם ההגנה טען כי מערכת המתזים מנעה התפשטות השריפה לכיוון המטבח, שגם שם לטענתו שפכו התובעים מאיצי בעירה – טענה שכשלעצמה לא הוכחה ואף נדחתה על ידי קורדובה (עמ' 15 לחוות דעת היינה; וראו גם עמ' 1288 לפרו', שם הודה היינה שהסימנים הנמצאים מתחת לארון המטבח הם סימני פיח ולא חריכה , הגם שהמשיך לעמוד על טענתו כי במטבח שפכו מאיצי בעירה).
הנתבעת טענה כי חומרי בעירה עשויים לגרום למראה זה של שריפות ספורדיות. לטענתה, במחסן לא היו חומרי בעירה ואלו הובאו במיוחד על ידי התובעים במעשה הצתה, ופוזרו באתרי הבעירה השונים.
בטענה זו אין ממש ויש לדחותה, משני טעמים. האחד – הוכח כי במחסן היו חומרי בעירה במיכלים, אשר שרידיהם נמצאו לאחר השריפה. התביעה הציגה תמונה של מה שנחזה להיות מיכל טרפנטין מעוות שצולמה על ידי השמאי ברנפלד ביום 9.12.10 (מוצג ת/46) וכן תצלום של בקבוק שמן זית שנדמה כי כתוב עליו "ריח ועשן" אותו צילם קורדובה ביום 14.12.2010. משעומת היינה עם ראיות אלו, הסכים לחזור בו רק מהטענה בדבר בקבוק השמן (עמ' 1274 לפרו'; ראו גם עמ' 1275 ביחס למיכל הטרפנטין).
הטעם השני הוא בכך שבדיקת שרידי חומרי בעירה במוקדים השונים, מתוך דגימות שאסף קורדובה, הוכיחה כי רק "באזור שבכניסה למחסן ליד הכוננית נמצאו סימנים להימצאות תזקיק פחמינים בינוני, הכוללים נפט, טרפנטין ומדליק פחמים" (עמ' 12 לתעודת עובד ציבור קורדובה), שכנקבע לעיל, שימשו את התובעים לצורכי ניקוי הנעליים וחלון הראווה, והן הונחו ברגיל על הכוננית שבמחסן.
בדיקות המעבדה העלו כי במוקד אש מס' "4", מוקד הנעל הירוקה, לא נמצאו שרידי חומר בעירה, מה שמחזק את גרסת התביעה כי מדובר בקרינת חום ממוקד אש מס' 2, כטענת צארום (דו"ח המז"פ צורף כנספח ב' לתצהירו של ברטל).
ההגנה הפנתה לאמירתו של צארום בחוות דעתו, כי העדר חומרי בעירה א ינו בהכרח מלמד כי לא היו שם מלכתחילה. אכן, קיים לבית המשפט קושי לדעת האם היו חומרי בעירה במוקדים נוספים בחנות, ובפרט מאחר שהדגימות שאסף קורדובה לא נלקחו בסמוך למועד אירוע השריפה אלא מספר ימים לאחר מכן. עם זאת, עצם העובדה שנמצאו חומרי בעירה בסמוך לאזור הכוננית ולא באזורים אחרים מחזקת ומאוששת את גרסת התביעה שהכוננית הייתה מוקד השריפה ומוקדי האש האחרים הינם מוקדי אש משניים לה.
מצאנו לפיכך בדיון לעיל כי נפלו פגמים שונים בחוות הדעת מטעם ההגנה, לרבות זו של חוקר השריפות של רשות הכבאות (ועל פגמים נוספים בה ראו עוד לעיל). מצאנו עוד כי הקביעות הנחרצות של מומחי ההגנה לגבי מספר מוקדי אש אינן ניתנות לאימוץ נוכח קשיים בהסקת מסקנות מהתמונות, נוכח עבודת המתזים ופעולה אפשרית של ח ומרי בעירה. אף מצאנו כי בדיקת שרידי חומרי הבעירה אינה תומכת בטענה לפיה נעשתה הצתה במספר מוקדים עצמאיים. לאחר כל אלו, שוכנעתי כי גרסת התביעה, לפיה במחסן היה מוקד אש עיקרי אחד ומספר מוקדי אש משניים, היא לכל הפחות גרסה אפשרית והגיונית, המתיישבת עם חומר הראיות שהובא לפני בית המשפט, ועל כן לא הוכחה טענת ההגנה לפיה נמצאו מספר מוקדם עצמאיים המלמדים על הצתה.
הימצאות התובעים בחנות במועד פרוץ השריפה
טענה נוספת שהעלתה הנתבעת היא שהשריפה התלקחה במחסן בזמן שהתובעים היו עדיין בחנות וכי הם היו מודעים לה. הנתבעת תמכה את טענותיה בחוות דעתו של סבי עזר, מומחה למערכות אזעקה, שמצא כי במועד עזיבתם של התובעים מהחנות כבר היה מטען עשן משמעותי במחסן שיצא מדלת המחסן לכיוון החנות.
חוות דעת סבי ניתחה את מערכת האזעקה וגילוי האש בקניון וערכה אינטגרציה בין נתונים טכניים אלו לבין נתונים וצילומים שנלקחו ממערכת הצילום הפנימית שבקניון. התובעים הגישו חוות דעת נגדית של מר הלפרין, אשר חיווה את דעתו על חוות דעת סבי.
חוות הדעת שהוגשו בעניין זה לא הותירו רושם משכנע והתקשיתי לקבוע ממצאים על פיהן. כך למשל, במהלך חקירתו של מומחה האזעקות סבי מטעם הנתבעת, התברר שהלה לא ביצע פעולות בדיקה עצמאיות של המערכות הקיימות בקניון, ובכלל זאת לא ערך בדיקה עצמאית של מערכת גילוי האש והעשן (עמ' 1447 לפרו') ולא בחן את מערכת האינטגרציה של הקניון (עמ' 1488-1487 לפרו').
למעשה, בחקירות הנגדיות התברר כי מלאכת הכיול בוצעה בכלל על ידי החוקר פיליפ, אשר לו אין כל מומחיות בתחום זה, וכי המומחה סבי הסתמך על נתוני החוקר פיליפ "בעיניים עצומות" מבלי לבדוק את נתוני מערכות הצילום באופן עצמאי (עמ' 1471 לפרו').
בדומה, גם המומחה הלפרין מטעם התביעה, לא ביצע בדיקות או שחזורים של פעולות המערכות מליל האירוע אלא הסתמך על נתונים שנמסרו לו בעל פה. המומחה הלפרין הודה כי לא ביקש לראות את מערך המצלמות בקניון ולא ביקש לבדוק את המצלמות עצמן (בעמ' 628 לפרו'). הלפרין הודה גם שלא בדק את חוברת ההפעלה של מערכת האש הנמצאת בקניון, בה רשום למשל מתי הדלת נסגרת ביחס להפעלת הגלאי השני, למרות שטען שיש חוברת כזו אך הוא שכח לבדוק (עמ' 662 לפרו').
בנסיבות אלו, בהן נותר הרושם כי מירב מסקנותיהן של המומחים נשענות על ממצאים שלא נאספו על ידם או על ידיעותיהם הכלליות בתחום האזעקות ולא על בסיס המערכות המותקנות בקניון, לא ראיתי לתת משקל רב לעדותם.
ואולם, ישנן ראיות אחרות המלמדות כי רגעים ספורים לאחר שהתובעים עזבו את החנות, כבר פשטה שריפה במחסן החנות. כך, מהתצלומים שהוגשו ומהעדויות שנשמעו עלה כי התובעים עזבו את החנות בסמוך לשעה 2:43 בבוקר, וכי בעודם הולכים לכיוון החניון עברו הם את דלת האש של הקניון, אשר הייתה סגורה. מה שככל הנראה מלמד על הפעלה של מערכת גילוי האש והעשן, וכפועל יוצא מכך על קיומו של מטען עשן בחנות.
כחמש דקות לאחר מכן, בשעה 2:48, הוציאה מערכת גילוי האש דיווח ראשוני על השריפה לרשות הכיבוי, אך בשיחת מוקד עם השומר שליחוב נמסר שאין צורך להגיע (עמ' 8 לתעודת עובד ציבור קורדובה). בשעה 2:50 נעשה דיווח שני לרשות הכיבוי מחייגן מערכת גילוי האש, ובשעה 2:58 הופעלה מערכת המשאבות עקב ירידת הלחץ בצנרת הספרינקלרים והודעת SMS, בדבר תחילת פעולה של משאב ספרינקלרים עקב פיצוץ מתז בחנות דיזל, מועברת לגורמים הבאים: מנהל האחזקה והתפעול של הקניון מר קרדי; מר ולדימיר עובד אחזקה; טלפון עובדי אחזקה ולטלפון הקב"ט (ראו נספח 6 לתצהיר התובע).
האם האש פרצה בזמן שהתובעים היו בחנות והאחרונים היו מודעים לכך בטרם עזבו את החנות? אין מענה ברור לשאלה זו. מובן שסמיכות הזמנים שבין מועד היציאה מהחנות לבין מועד פרוץ השריפה היא גורם מחשיד, כמו גם העובדה שככל הנראה צריך כמות עשן מספקת כדי לעורר את גלאי העשן ואת מערכת ההפעלה של הקניון (ראו חקירת צארום בעמ' 439 לפרו'). אך, גם אם נניח שהאש התלקחה בזמן שהתובעים היו בחנות אין זה מעיד בהכרח על ביצוע הצתה או על מודעות לקיומה של אש במחסן.
דברים דומים נאמרו בחוות דעתו של צארום, בה צוין כי "הדליקה נתגלתה ככל הנראה, זמן קצר לאחר שבעלי העסק סגרו אותו. ייתכן והחלה עוד כאשר שהו הבעלים בחנות. נתון זה עשוי להחשיד את הבעלים, אולם אין בו כשלעצמו כדי להוכיח כי הבעלים הציתו את המקום" (עמ' 5 לחוות דעתו), וראיתי לנכון לאמץ דברים אלו.
סוגיה נוספת שהועלתה בדיון היא השאלה האם דלת המחסן הייתה פתוחה או סגורה בטרם עזיבתם של התובעים את החנות, וככל שהיא נסגרה אז מתי. בכל הקשור לסוגיה זו גרסת התובעים הייתה לא קוהרנטית ועקבית. מההודעות שמסר התובע לחוקרי המשטרה בסמוך לקרות האירוע, טען לפניהם כי בדק את החנוכייה בטרם יצא מהחנות. משמע, התובע בדק את המחסן בטרם עזיבתו. אולם, צארום טען בעדותו כי אם התובע היה בודק את המחסן לפני היציאה בוודאי היה שם לב כי יש עשן רב במחסן (עמ' 466 לפרו').
אלא, שצארום טען כי התובעים מסרו לו שדלת המחסן הייתה סגורה בשעה שהתובעים עבדו בחנות ועל כן סביר בעיניו כי לא ידעו על פרוץ השריפה (כך גם עלה מתרשומת שרשם צארום בזמן אמת, שהוגשה כנספח נ/19). צארום אף יצא מנקודת הנחה כי דלת המחסן הייתה סגורה. שכן הדלת מצד אחד מפויחת ומהצד השני היא נקיה משמע שבזמן הדליקה הדלת הייתה סגורה אך לא ניתן לדעת מתי היא נסגרה (עדותו של צארום בעמ' 528 לפרו).
סמיכות הזמנים החשודה בין מועד פרוץ השריפה והעדר הקוהרנטיות בעדויות התובע בעניין זה מהווים נסיבה מחשידה. אך לצד זאת, אין הוכחה כי נשמעה אזעקת אש בזמן שהתובעים היו בקניון וכבר קבעתי שלא הוכח כי התובעים ניסו לברוח מהקניון או ניסו להתחמק ממצלמות האבטחה וכיו"ב פעולות אשר עשויות ללמד על מודעותם לקיום השריפה.
על כן, אסכם גם פרק זה בכך שסמיכות הזמנים בין עזיבת התובעים את החנות לבין פרוץ השריפה אינה מוכיחה בהכרח את ידיעתם על השריפה ועל כן גם אינה מוכיחה את ההצתה הנטענת.
שאלת משקלו של דו"ח שירותי הכבאות
הנתבעת מבקשת להסתמך להוכחת ההצתה על קביעת רשות הכבאות, לפיה "על פי הממצאים בזירה קיים חשד שהשריפה פרצה בשני מוקדים כתוצאה מהצתה". הנתבעת מדגישה בסיכומיה כי רשות הכבאות הוא גוף נטול פניות ועל כן יש לתת לחוות הדעת משקל רב.
ברגיל, דו"ח שירותי הכבאות הקובע כי קיים חשד להצתה, מהווה ראייה משמעותית, שיש בה, בשילוב עם קיומם של מניע והזדמנות, כדי להטות את כף לזכותה הנתבעת. אולם, בענייננו טוענים התובעים כי מסקנות רשות הכבאות חסרות כל משקל ראייתי.
לטענתם, מסקנות מר קורדובה מטעם רשות הכבאות נקבעו לאחר שיח וסיג עם נציגי הנתבעת, ה"ה חוקר השריפות מור והחוקר הפרטי פיליפ, במהלכו הציגו חוקרי הנתבעת את "ממצאיהם" בעניין אירוע השריפה. לטענת התובעים, המידע אליו נחשף קורדובה השפיע עליו בפועל והטה את דעתו ובכך גרם לפגיעה בעצמאות שיקול דעתו.
נפנה לבחון טענה זו.
מהראיות שהוצגו עולה כי קורדובה הגיע פעמיים לחנות: הראשונה, בסמוך למועד פרוץ השריפה; והשנייה, ביום 14.12.2010, יממה לאחר מציאת החנוכייה על ידי אבנר ברזילי.
בהגעתו לזירת האירוע בפעם הראשונה הבחין קורדובה בכוננית השחורה שקרסה "על מדפי המתכת הנמצאים בקיר של דלת המחסן" (סע' 8 בעמ' 9-8 לתעודת עובד ציבור קורדובה). קורדובה צילם חמש תמונות, המתעדות את הכוננית ואת דלת הכניסה, אשר נלקחו מפתח דלת המחסן, וכן ערך חקירה קצרה לתובע שכללה ארבע שאלות בלבד (עמ' 3 לתעודת עובד ציבור קורדובה). מאחר שהחנות עדיין הייתה מלאת עשן, הזמין קורדובה בשנית את צוות הכיבוי ועזב את החנות (סע' 13, עמ' 9 לתעודת עובד ציבור קורדובה ועמ' 1051 לפרו').
קורדובה הודה בחקירתו הנגדית כי במועד ביקורו הראשון לא סבר כי קיים חשד פלילי להצתה (פרו' מיום 8.2.2018, עמ' 73, ש' 14-10). כך גם עולה בבירור מהתנהגותו במהלך ביקור זה. כך למשל, קורדובה הודה שלא ערך פעולות חיפוש מיוחדות במחסן החנות (עמ' 1131 לפרו'); קורדובה הסתפק בלקיחת חמש תמונות של זירת האירוע ולא צילם את שני מוקדי האש השונים שמלמדים לשיטתו בדו"ח על קיומה של הצתה; קורדובה לא אסף דגימות או לקח ממצאים מזירת השריפה; קורדובה לא נתן הנחיות או הוראות בנוגע לשימור זירת האירוע (פרו' מיום 8.2.2018, עמ' 72 - 73) ועוד.
ביום 14.12.2010 הגיע קורדובה פעם נוספת לחנות, לאחר שהתובע התקשר אליו ויידע אותו על דבר הימצאות החנוכייה בחנות. ביקורו זה היה שונה בתכלית מביקורו הראשון. במהלך ביקור שני זה, חקר קורדובה ארוכות את התובע, צילם למעלה מ-20 תמונות חדשות של זירת האירוע, אשר בשלב זה לא נשתמרה בצורתה המקורית, ולקח דגימות לבדיקות מז"פ (פרו' מיום 8.2.2018, עמ' 68, ש' 8-5).
בשלב זה נתבקשה השאלה מה נשתנה בין ביקורו הראשון של קורדובה בחנות לבין ביקורו השני. לכך שתי תשובות אפשריות – הראשונה, והברורה מאליה, היא מציאת החנוכייה. כאמור, קורדובה טען כי התובע לא ציין בפניו על דבר קיומה של החנוכייה בסמוך למועד השריפה. דבר זה עורר מטבע הדברים את חשדו. בנוסף, קורדובה בחן את חזותה של החנוכייה, וסבר כי לא נגרם לה נזק ולא נותרו עליה סימני פיח משמעותיים כמצופה בשל עוצמת חום השריפה (סעיף 17, בעמ' 11 לתעודת עובד הציבור).
קורדובה הוסיף וטען שאין זה סביר לשים חנוכייה דולקת בגובה של מטר מהרצפה (עמ' 11 לתעודת עובד ציבור). בחקירתו הסביר קורדובה כי בשום סיטואציה, לא נראה לו הגיוני וסביר לשים חנוכייה דולקת על כוננית מדפים בתוך מחסן חנות סגור. לטענתו, הצטברות גורמים אלה בשילוב עם תבנית השריפה הביאו אותו לבחון מחדש את זירת האירוע.
התשובה השנייה האפשרית לשינוי בעמדתו של קורדובה, היא קיומם של מפגשים ושיחות שהתקיימו בין חוקרי הנתבעת ובין קורדובה בטווח הזמנים שבין מועד הגעתו הראשון לבין מועד ההגעה השני. מגעים אלו, הוזכרו בקצרה בעמ' 44 לדוח החוקר של פיליפ, אך לא גולו בתעודת עובד הציבור שהגיש קורדובה, והתבררו לאשורן רק במהלך שלב ההוכחות.
כך במהלך ההוכחות, ובסיומה של חקירה ארוכה, הודה קורדובה כי במועד מסוים בין מועד ההגעה הראשון לחנות למועד ההגעה השנייה, התקיימה שיחה במעמד צד אחד בינו לבין המומחה מור מטעם הנתבעת, שבו העביר לו האחרון את רשמיו מאירוע השריפה וטען לפניו כי יש הרבה מוקדי אש בחנות (עמ' 1051 ו- 1054 לפרו' וכן פרו' מיום 8.2.2018, עמ' 75 ו- 77).
עוד הודה קורדובה בחקירתו כי בין לבין נפגש גם עם החוקר פיליפ, אשר חשף בפניו צילומים וסרטונים, בהם נראה התובע משנע את הסחורה בין המחסנים. מהחקירה הנגדית עלתה שקורדובה לא עשה בדיקה עצמאית של המצלמות אלא הסתמך על ממצאי נציגי הנתבעת בעניין זה (פרו' מיום 8.2.2018, עמ' 87).
ואכן, בחינת התנהגות קורדובה בביקורו השני ובחינת אופייה ותוכנה של החקירה שערך עם התובע מלמדת כי אלו נועדו לאמת את ממצאי החקירה של הנתבעת. כך למשל, בביקורו השני בחן קורדובה בקפידה את סימני השריפה באזור המטבח, אשר המומחה מור מצא באזור זה חמישה מוקדי אש שונים, ואף לקח מן מוקד זה דגימות מז"פ. כשנשאל על כך קורדובה בחקירתו, הודה כי "ישעיהו הפנה גם את תשומת ליבי, אני ראיתי שהאזור הזה הוא אזור מפוייח, לקחתי משם, שללתי, וגם לא הסכמתי עם הדבר הזה, עם הקביעה הזאת" (עמ' 1065 לפרו').
קורדובה אף הודה במפורש כי חקר את התובע בעניין קיומם של מחסנים נוספים בבעלותו בקניון ובקשר להעברת הסחורה שביצע בליל השריפה, כתוצאה מהמידע שסיפר לו פיליפ ומהסרטונים אליהם נחשף בפגישה שנערכה אצלו במשרד (פרו' מיום 8.2.2018, עמ' 97).
בחקירות אף התברר כי בין הצדדים התקיימה פגישה נוספת בתחנת המשטרה. ב"כ התביעה האשים את קורדובה בכך שחלק את ממצאיו וחומרי החקירה שלו עם חוקרי הנתבעת, כפי שגם עולה מעמ' 44 לדו"ח החקירה של פיליפ. קורדובה הכחיש טענה זו בתוקף - "אני חוזר ואומר חד משמעית. אני לא חשפתי את התיק הזה. אני אישית לפני מר פיליפ חוקר הביטוח לא חשפתי שום חומר" (פרו' מיום 8.2.2018, עמ' 100). קורדובה העלה סברה כי הוא נדרש להעביר לחוקר המשטרה את כל התמונות והחומר שהיו אצלו ואולי בדרך זו הגיע החומר לפיליפ. וכך נאמרו הדברים בחקירה הנגדית (פרו' מיום 8.2.2018, בעמ' 112):
"התבקשתי להגיע ולהביא את מה שיש לי. בסדר? חוקר הביטוח פיליפ היה שם. הוא היה שם במעמד הגשת התלונה, ואני ישבתי והסברתי את מה שלי יש. אם הוא נחשף לזה זה היה בחדר של חוקר משטרתי. אני לא באתי לחשוף בפניו שום דבר. אם הוא נחשף זה היה בחדר של חוקר משטרתי. בסדר או לא בסדר, יש חוקר משטרתי..."
ב"כ ההגנה טען בסיכומיו כי אילו היה קורדובה מושפע מחוקרי הנתבעת או נחשף לחוות דעתם הכתובה הרי שככל הנראה היה מאמץ את מלוא עמדתם. אך לא כך הדבר. כפי שעולה מחוות הדעת, קורדובה לא הסכים עם חלק גדול ממסקנותיו של המומחה מור, כגון בעניין מוקדי ההצתה.
קורדובה עצמו הכחיש בתוקף כי הושפע ממצאי הנתבעת. קורדובה ציין, כי חילופי מידע בין חוקרי שריפות (בין אם מטעם המבוטחים ובין אם מטעם המבטחת) הם דבר שבשגרה. לדעתו, אין בעייתיות בחשיפה לחומרי חקירה של חוקרי שריפות אחרים ולשיטתו זוהי אף חובתו להיחשף לחומרים אלו וכי הוא ממילא אינו מחויב לגלות על כך למי מהצדדים (פרו' מיום 8.2.2018, עמ' 98 - 99).
חובותיו של חוקר שריפות של רשות הארצית לכיבוי והצלה, לחקור באופן עצמאי אירועי שריפה, מבלי להיחשף להשפעת גורמים אינטרסנטים ולחומרי חקירה מטעמם, לא בוררו בהליך. כך, לא ידוע אם קיים נוהל מסודר בעניין זה ברשות הכיבוי, והצדדים אף לא טענו בצורה מסודרת בנושא זה במסגרת כתבי טענותיהם.
ככלל, קיימת ציפייה מצד בית המשפט כי מסקנות רשות הכיבוי ישקפו ממצאים שנאספו ועובדו על ידה באופן עצמאי ובלתי אמצעי, וזאת לאור המשקל היתר שניתן ברגיל לחוות דעת זו, שהיא מטעם רשות אובייקטיבי ת. על כן, למשל, הסתמכות בחוות הדעת על סרטונים שהוצגו מטעם חברת הביטוח היא מעשה פסול, אשר עשוי להשליך על משקלה הראייתי של חוות הדעת כולה.
בנוסף, סברתי כי על חוקרי רשות הכבאות להימנע מחילופי דברים "בארבע עיניים" עם גורמים זרים ואינטרסנטיים להליך, בין אם מצד המבוטח ובין אם מצד המבטחת, ובוודאי שלא לעשות כך כעניין שבשגרה. אך גם אם נניח אחרת, לכל הפחות קמה על חוקר רשות הכבאות החובה ליתן גילוי מלא של מידע זה לבית המשפט; בדומה לחובתו לתת גילוי מלא על כל מידע אחר עליו נחשף במסגרת חקירתו, אשר היה עשוי להשפיע על שיקול דעתו. חובת גילוי זו היא כה מהותית וברורה, עד שהפרתה עשויה ללמד על פגם בתקינות ההליך.
בנסיבות אלו, סברתי כי יש באמור כדי להפחית ממשקלו הראייתי של דו"ח שירותי הכבאות. הגם שמציאת החנוכייה מהווה נסיבה משמעותית שהייתה עשויה להוביל לבחינה מחודשת של זירת האירוע, התרשמתי כי היו אלו דווקא חילופי הדברים שבין נציגי הנתבעת לקורדובה אשר גרמו לו לבחון מחדש את זירת האירוע, וכי אלמלא נעשו, חוות דעת שירותי הכבאות הייתה נראית שונה בתכלית. אשר על כן, לא מצאתי לתת לדוח זה משקל משמעותי, כפי שניתן על דרך הכלל, ובמיוחד מצאתי כי אין בו כדי להטות את הכף לזכות הנתבעת.
לא הוכח מניע לביצוע ההצתה
הנתבעת טוענת כי המניע לביצוע ההצתה היה מצבו הכלכלי הרעוע של בית העסק. הנתבעת טענה כי נכון לסוף שנת 2009 צבר בית העסק הון שלילי בסך 701 אלפי ₪ והיה ביתרת חובה של מאות אלפי שקלים, תוך חריגה ממסגרת האשראי, וכן שבשנת 2010 דיווחו התובעים מדי חודש דיווח בסכום אפס לרשויות המע"מ, וזאת לאחר שבחודש 1/10 ביקשו החזר מע"מ בסך של 13,464 ₪.
הנתבעת הפנתה בסיכומיה לעדותו של רו"ח טיומקין, מטעם התביעה, שהודה כי בני הזוג הרוויחו כ- 10,0000 ₪ לחודש מבית העסק (עמ' 288-287 לפרו') וטענה כי התובע נהג להעביר כספים מחשבונו האישי ומחשבון אביו לחשבון העסק ואף נאלץ להעמיד את הבטוחות וקופות הגמל של אביו כבטחונות שלו כדי לקבל אשראי מהבנק.
אף הוכח כי דמי השכירות שגבה הקניון היו גבוהים, וכי התובעים נאלצו לשאת בתשלום זה גם במהלך תקופת השיפוץ שנערך מספר חודשים לפני כן, כשמטבע הדברים בתקופה זו לא היו לבית העסק רווחים. בנימין בר זוהר, אשר הגיש תצהיר מטעם התובעים, הודה כי הקניון גובה דמי שכירות גבוהים עד למידה שלבעלי החנויות לא נותר רווח רב ועל כן גם הוא נאלץ לסגור את העסק (עמ' 483-482 לפרו').
אולם, לא מצאתי בכל אלה משום ראיה למצוקה עסקית ממשית של התובעים. חרף טענותיה של הנתבעת, לאחר בחינת הראיות בסוגיה זו, מצאתי כי זו לא עמדה בנטל המוטל עליה לשכנע על קיומו של מניע כלכלי לביצוע ההצתה. בניגוד לנטען, התרשמתי כי בית העסק היה פעיל ומצבו הכלכלי היה תקין ויציב, וכי התובעים התפרנסו ממנו בכבוד במשך שנים רבות.
מסקנה זו נתמכת בתמלול השיחה שנערכה בבנק בנוכחות סגן מנהל סניף הבנק, התובע והחוקר פיליפ, ממנו עלה כי סגן מנהל הסניף סבר שמצבו הכלכלי של העסק יציב ואיתן והתובעים נחשבים ללקוחות ותיקים ואמינים (ראו גם, סעיף 23 לתצהיר התובע). בנוסף, התברר כי בניגוד לנטען בדו"ח החקירה של פיליפ, בדבר חריגה ממסגרת האשראי, הרי שבמועד אירוע השריפה התובעים עמדו במסגרת האשראי בחשבון הבנק. בחקירה הנגדית הוברר כי פיליפ לא בדק את יתרת חשבון הבנק במועד אירוע השריפה אלא כעשרה ימים לאחר מכן, בתקופה שבה החנות הייתה סגורה. כתוצאה מכך, נאלץ פיליפ לחזור בו מטענתו בעניין זה (עמ' 991 – 993 לפרו).
טענה נוספת שהתבררה כלא נכונה היא טענת פיליפ בדו"ח החוקר בדבר חסר בטחונות בבנק בסך של 250,000 ₪. טענה זו הופרכה לאחר שעומת פיליפ, בחקירתו הנגדית עם העובדה שהתובעים משכו מחשבון העסק סך של כ- 850,000 ₪, לרכישת מגרש פרטי (עמ' 995-994 לפרו'), ועל כן אין להתחשב בהלוואה זו במאזני העסק. בנוסף, מצאתי שהיה לתובעים בטחונות נוספים הכוללים ני"ע של אביו של התובע בסך של 1 מיליון ₪, קופ"ג של אביו בסך 276,000 ₪; ולתובע עצמו היו גם בטחונות בסך של 70,000 ₪, כמו גם כספי פיצויים שהגיעו לו בגין תאונת דרכים בסכום של 175,000 ₪ (סעיף 65 לתצהיר התובע). בנוסף, התובע העיד בחקירתו כי היה בידו סכום כסף נזיל בסך של 1.5 מיליון ₪ ועדותו לא נסתרה (עמ' 157 לפרו'). כל אלו, מלמדים על קיומם של בטחונות הולמים, ויש בהם לדחות את טענת הנתבעת בעניין זה.
אשר לטענות הנתבעת בעניין דיווחי המס, מתמלול השיחה שנערכה בין החוקר פיליפ לבין יועץ המס של התובעים עלה כי ההחלטה לדווח מע"מ אפס הייתה של יועץ המס ואינה משקפת את תוצאות העסק במועדים אלו וכי ממילא התובעים היו זכאים להחזרי מע"מ העקבות השיפוץ שערכו (והסתיימו רק כתשעה חודשים לפני אירוע השריפה). כשנשאל על כך פיליפ בחקירתו, הודה כי אם היה יודע שהשיפוץ שבוצע היה בסך של מאות אלפי שקלים היה לכך משמעות מבחינת המע"מ וההחזרים שאמורים היו לקבל וכפועל יוצא בעל משמעות גם לשאלת קיומו של מניע (עמ' 997 לפרו').
בנסיבות אלו, הריני לקבוע כי לא הוכח קיומו של מניע לביצוע הצתה. לא התרשמתי כי התובעים או בית העסק היו מצויים במצב כלכלי קשה, אשר היה מצדיק ביצוע מעשים חמורים כגון הצתה, במיוחד לאחר שהתובעים סיימו שיפוץ מקיף בבית העסק בסך של מאות אלפי שקלים. אף שוכנעתי כי היו בידיהם חסכונות ובטחונות הולמים, אשר כנגדם הועמד להם אשראי מטעם הבנק, ועל כן דין טענות הנתבעת בעניין זה להידחות.
סיכום פרק אירוע השריפה
הנתבעת הציגה בהליך זה צבר ראיות אשר הובילו אותה למסקנה כי התובעים גרמו להצתה של בית העסק. לאחר שניתחתי במאובחן כל אחת מראיות אלו, תוך התחשבות באפקט המצטבר של הטענות כולן, מצאתי כי בסופו של יום לא עלה בידי הנתבעת לשלול את תרחיש השריפה שהוצע על ידי התובעים, כתרחיש אפשרי, שהסתברותו אינה פחותה מתרחיש ההצתה, ועל כן לא עמדה הנתבעת במידת ההוכחה האזרחית המוטלת עליה.
כנקבע לעיל, הגם שהנתבעת הציגה ראיות מחשידות רבות, הרי שעוצמתן המצטברת לא עלתה לכדי הנטל הנדרש להוכחת מעשה ההצתה הנטען. לעניין זה, נמצא שקביעות מומחי הנתבעת וטיעוניהם לגבי הגורם לשריפה לא היו משכנעים דיים ולא היטו את הכף, לאחר שנשמעו הסברי התביעה וטיעוניה. לבסוף, אף נמצא כי לא הוכח קיומו של מניע ממשי להצתה מכוונת של בית העסק על ידי התובעים.
לנוכח האמור, ראיתי לנכון לקבל את טענות התביעה ולקבוע כי הנתבעת לא הוכיחה מעורבות בהצתה מצד התובעים. בנסיבות אלו, סירובה של חברת הביטוח לשלם לתובעים תגמולי ביטוח על פי פוליסת הביטוח הינה שלא כדין ועל כן יש לראותה כמי שהפרה את חוזה הביטוח.
התלונה למשטרה וההליך הפלילי – דיון בטענות התביעה בנושא עוולת הנגישה והרשלנות
בבוקר שלאחר קרות השריפה הגיעו לחנות נציגי חברת הביטוח – השמאים רפפורט וקשטן; חוקר השריפות ישעיהו מור; וחוקרי הביטוח פיליפ וגיורא פרישברג.
מהעדויות שנשמעו נלמד כי התובעים שיתפו פעולה באופן מלא עם חברת הביטוח, ובכלל זאת ענו על כל שאלה שנשאלה, מסרו עדויות לבקשת חוקר הביטוח, סיפקו מידע ומסמכים פיננסיים חשבונאיים לבקשת חברת הביטוח ועוד (סעיף 21 לתצהיר התובע; עמ' 903 לפרו').
התובעים טענו כי נוצרו יחסי ידידות ביניהם לבין החוקר פיליפ, במסגרתם ניתנה לאחרון יד חופשית להגיע לחנות מתי שרצה, לשוחח עם מי שרצה, להקליט שיחות וכיו"ב (סעיף 22 לתצהיר התובע; עמ' 93 לפרו').
ביום 21.12.2010 החוקר פיליפ והתובע נפגשו עם סגן מנהל הסניף בבנק שבו נוהל החשבון של בית העסק. שם, כאמור, נמסר לפיליפ כל המידע הדרוש לו ואף נאמר לו מפי סגן מנהל הסניף כי התובע נחשב ללקוח ותיק וטוב.
באותו יום אחר הצהריים הזמין פיליפ את התובע לחקירה נוספת במשרד החקירות. במשרד חיכו לתובע החוקר פיליפ וגיורא פרישברג, הבעלים של משרד החקירות. במהלך פגישה זו, הציגו החוקרים צילומים ממצלמת אבטחה בקניון של שינוע הסחורה מהחנות למחסן החיצוני, וטענו כי צילומים אלו מהווים הוכחה לכך שהתובע הצית את החנות (סעיף 24 לתצהיר התובע וסעיף 14 לתצהיר פיליפ); פגישה זו תכונה להלן: "הפגישה האחרונה".
לטענת התביעה, חוקרי הביטוח העמידו בפני התובע ברירה – לוותר על תביעת הביטוח או שתוגש כנגדו תלונה למשטרה בגין מעשיו (סעיף 24 לתצהיר התובע). התובע לא הסכים למעשה "סחיטה" זה, ועזב בטריקת דלת את משרד החקירות.
פיליפ אישר את קיומה של הפגישה ואף אישר כי הוצע לתובע לחתום על כתב וויתור להגשת תגמולי ביטוח נוכח ממצאי החקירה. עם זאת, כפר במעשה הסחיטה וטען בעדותו הראשית כי "הצגת הדברים כאילו נאמר לתובע כי יחתום על כתב ויתור אחרת תוגש תלונה למשטרה אינה נכונה" (סע' 15 לתצהיר פיליפ).
טענתו של פיליפ נתמכה בעדותו של החוקר גיורא פרישברג שטען בתצהירו כי נוכח ממצאי החקירה הוצע למור לחתום על כתב ויתור לתביעתו (סעיף 19 לתצהיר ועמ' 1025 לפרו'). בתצהירו כתב שלמיטב זכרונו, התובע טען כי אם הם חושבים שנעשה משהו שלא כדין אז שיפנו למשטרה וייתכן שנענה כי הם אולי יעשו כך (סעיף 19 לתצהיר פרישברג).
הנתבעת לא הגישה תיעוד אודיו מהפגישה האחרונה. פיליפ טען כי הוא לא זוכר אם פגישה זו הוקלטה או לא (עמ' 914 לפרו'), למרות שסביר להניח שחברת החקירות תרצה להקליט שיחה זו, שבה עשויה להישמע "הודאתו" של התובע בדבר ביצוע הצתה. בנוסף, טען פיליפ, כי בשבע שנים שחלפו ממועד הפגישה החליף שלוש פעמים את המחשב ועל כן בכל מקרה לא ניתן יהיה למצוא סרט זה.
במהלך חקירתו הנגדית של פיליפ התגלה כי שמר בידו קלטות ממפגשיו עם התובעים, וכי דווקא שתי קלטות חשובות – זו מהשיחה הראשונה, לגביה הייתה מחלוקת אם כגולה לפיליפ דבר החנוכיה, וזו מהשיחה האחרונה, נשוא הדיון כאן, "נעלמו" (על כך, ראו גם הדיון בסעיף 103 לעיל). מכל מקום, תיעוד שיחות אלה היה מאפשר הפרכת או חיזוק גרסת התביעה לגבי גילוי החנוכייה על ידי התובע בשיחה הראשונה ולגבי נקיטת איומים כנגד התובע בפגישה האחרונה. העדרן של שתי קלטות אלה עורר תהייה ותמיהה רבה מצד התביעה ומצד בית המשפט, אשר לא בא על פתרונו ואשר יש לזקוף לחובת הנתבעת.
בכל מקרה, מיד בתום הפגישה האחרונה, הלך התובע לתחנת המשטרה והגיש תלונה כנגד החוקרים פיליפ ופרישברג על ניסיון בסחיטה באיומים (סעיף 24 לתצהיר התובע; התלונה שהוגשה במשטרה צורפה כנספח 10 לתצהיר התובע). תלונה זו נסגרה ביום 16.1.2011 מחמת חוסר אשמה, מבלי שאף אחד מהחשודים נחקר על כך (נספח 40 לתצהיר התובע).
יומיים לאחר מכן, ביום 23.12.2010, הורתה חברת הביטוח לחוקר הביטוח פיליפ להגיש תלונה במשטרה כנגד התובעים על הצתה בזדון במטרה לזכות בתגמולי ביטוח (נספחים 12-11 לתצהיר התובע; סעיף 16 לתצהיר פיליפ).
כתוצאה מהגשת התלונה למשטרה נפתח מחדש תיק השריפה אשר נסגר, והפעם על הצתה בזדון (עמ' 44 לנספח א' לתצהיר פיליפ). ביום 26.1.2011 הוצאו צווי מעצר נגד התובעים ונגד קלוד (נספחים 15-13 לתצהיר התובע).
ביום 30.1.2011 נעצרה התובעת בחנות. כוחות המשטרה הובילו את התובעת במסדרונות הקניון לניידת שחיכתה מחוץ לקניון (סעיפים 18 - 19 לתצהיר התובעת; סעיף 5 לתצהירו של בנימין בר זוהר). התובעת נחקרה בתחנת המשטרה בבת ים, כשהיא אזוקה בידיה, וישבה יומיים במעצר באבו כביר, עד ששוחררה למעצר בית.
התובעת יצרה קשר עם התובע והאחרון זומן להגיע לתחנת המשטרה. בהגיעו לתחנת המשטרה, נאזק התובע והועבר חיפוש גופני חודרני (סעיף 29 לתצהיר התובע). התובע הוחזק בתא מעצר ונלקח גם הוא לחקירה, שם טען בתוקף כי חוקרי הביטוח "תפרו" לו תיק לאחר שסירב למשוך את תביעת הביטוח (תמלול החקירה צורף כנספח 22 לתצהיר התובע). לטענתו, השוטרים סירבו לתת לו בגדים חמים, והוא הוחזק ער עד ארבע בבוקר ולאחר מכן הועבר לאבו כביר שם שהה במשך יומיים עד ששוחרר למעצר בית על ידי בית המשפט בתנאים מגבילים (סעיפים 33-29, נספחים 19-18 לתצהיר התובע).
התובעים ישבו יומיים בבית המעצר אבו כביר עד ששוחררו למעצר בית. המשטרה ביקשה להאריך את מעצרם לצורך ביצוע פעולות חקירה, אך בית המשפט הורה על שחרורם למעצר בית בתנאים מגבילים (נספחים י' – יב' לתצהיר עו"ד ברטל).
באותה עת פורסמו כתבות בכלי התקשורת על כך שהמשטרה עצרה את התובעים בחשד להצתת החנות (נספחים 34-33 לתצהיר התובע). על פי הנטען, הליך המעצר – החל מדרך המעצר שבה הובלה התובעת ברחבי הקניון אזוקה וכבולה לרכב המשטרה, דרך הליך החקירה הפוגעני וכלה בישיבה בתא המעצר עד שחרורם – כמו גם פרסום דבר המעצר בכלי התקשורת השונים, השפיעו באופן משמעותי על מצבם הנפשי של התובעים.
ביום 3.2.2011 הגישה הפרקליטות כנגד התובעים כתב אישום חמור בגין הצתה, קשירת קשר להצתה וקבלת דבר במרמה. על פי הנטען בכתב האישום התובעים קשרו קשר להעלות באש את מחסן הבגדים שבתוך החנות במטרה לקבל במרמה את כספי הביטוח. לשם כך, הדליקו התובעים אש במזיד באמצעות שימוש בחומרי בעירה מסוג נפט וטרפנטין, ובסמוך לכך עזבו את החנות (כתב האישום צורף כנספח א' לתצהירו של עו"ד ברטל).
לאחר הגשת כתב האישום נערך שימוע, בו היו התובעים מיוצגים על ידי עו"ד ברטל, אשר בעקבותיו הגיעו הצדדים להסדר טיעון, על פיו התובעים יודו בעובדות כתב אישום מתוקן בגין מעשה פזיזות ורשלנות בהשארת חנוכייה דולקת.
ואכן, ביום 5.9.2011 התובעים הודו והורשעו בעובדות כתב האישום המתוקן, כלומר – במעשה פזיזות ורשלנות בהדלקת חנוכיה (נספח יג' לתצהיר עו"ד ברטל). בית המשפט הורה על הגשת תסקיר על מנת לבחון ביטול ההרשעה.
ביום 25.1.2012 ביטל בית המשפט המחוזי (כב' השופט רוזן) את הרשעת התובעים שניתנה בגזר הדין. זאת, בין היתר לנוכח העובדה כי מדובר באנשים נורמטיביים, הורים לילדים קטנים, ללא עבר פלילי, הנושאים בעול פרנסת המשפחה; לנוכח חומרת כתב האישום המתוקן ביחס לכתב האישום המקורי; לנוכח העובדה שלא יוחס לתובעים כוונה פלילית להצית את החנות; ולנוכח הנזקים שמצא כי נגרמו כתוצאה מהליך הפלילי שנוהל כנגדם כגון, אובדן החנות ופגיעה בפרנסה, כתבות בתקשורת וההובלה למעצר (החלטת בית המשפט מיום 25.1.2012 צורפה כנספח טז' לתצהיר עו"ד ברטל).
לטענת התביעה, חברת הביטוח הנחתה את חוקר הביטוח פיליפ להגיש תלונת שווא כנגד התובעים כצעד נקמנות על כך שהתובע סירב לחתום על טופס ויתור התביעה ולאחר שהתובע הודיע לחוקרי הביטוח על כוונתו להגיש תלונה במשטרה על סחיטה באיומים בניסיון לגרום לו לוותר על תביעת הביטוח.
תלונת שווא זו הובילה לפתיחת חקירה משטרתית ולנקיטת הליך פלילי כנגד התובעים אשר גרמו להם לנזקים רבים. לטענת התובעים, בשל המעצר וההתעסקות עם ההליך הפלילי, נאלצו לסגור את החנות לתקופה ארוכה. כמו כן, לאור הפרסומים שהתלוו למעצר ולהליך הפלילי, נמנעו ספקים לספק להם סחורה ולקוחות נמנעו מלהיכנס לחנות. כל אלו, הובילו להפסדים גדולים ברווחי החנות ומחזורי המכירה של התובעים הלכו וקטנו עד שלבסוף העסק נסגר.
על רקע האמור, מבקשים התובעים פיצויים לפי עילת הרשלנות ולחילופין לפי עילת הנגישה, הקבועה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, ואשר זוהי לשונה:
"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים"
כידוע, קיומה של עוולת הנגישה כעוולה פרטיקולרית אינה מונעת תביעה גם מכוח עוולת הרשלנות, שהיסוד הנפשי הנדרש לה קל יותר להוכחה (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)).
קבעתי לעיל כי לא הוכח על פי מידת ההוכחה הנהוגה במשפט האזרחי, שהתובעים היו מעורבים בהצתת החנות. תוצאה זו מוכיחה, בדיעבד, כי לא הייתה הצדקה להגיש תלונה למשטרה בגין הצתה. כמו כן, התרשמתי כי לתובעים נגרמו נזקים כלכליים, כאב וצער רב כתוצאה מהחקירה המשטרתי ומההליך הפלילי שננקט כנגדם.
אך בכך לא די על מנת להוכיח קיומה של עוולת הנגישה ולחילופין של עוולת הרשלנות. בעניין זה, על התובעים הנטל להוכיח שהנתבעת הגישה תלונת שווא למשטרה בעניין הצתת החנות, "על יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהי של העובדות" (רע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר (פורסם בנבו, 25.12.2003)), מתוך "זדון, ובלי סיבה סבירה ומצטברת" (ככל שהדבר נוגע לעוולת הנגישה), ולמצער בנסיבות בהן אדם סביר ונבון לא היה עושה כן (ככל שהדבר נוגע לעוולת הרשלנות).
לאחר שמיעת הראיות והטיעונים, הגעתי לכלל דעה כי תביעת הנזיקין של התובעים לא הוכחה, וזאת משני טעמים עיקריים: הראשון, הוכח כי הנתבעת פעלה רבות, בסמיכות לאירוע השריפה, לבירור שאלת השריפה והגורמים לה, על כן לא התרשלה והסתמכותה על ממצאי בדיקותיה להגשת תלונה היתה סבירה; והשני, המשטרה והפרקליטות, אשר בדקו ובחנו את הראיות שבנדון, מצאו להגיש כתב אישום על יסוד התלונה שהוגשה בגין הצתה למטרת קבלת תגמולי ביטוח במרמה. מכאן נלמד כי הגשת תלונה על יסוד ממצאי הנתבעת הייתה החלטה סבירה בנסיבות העניין וכי נזקי התובעים נגרמו גם כתוצאה מהתנהלותם ושיקול דעתם של גורמי האכיפה ולא רק כתוצאה מהגשת התלונה מצד הנתבעת.
הנתבעת ערכה בדיקה יסודית לבירור אירוע השריפה
מהראיות שהובאו נלמד כי הנתבעת ערכה פעולות חקירה ובדיקה לבירור אירוע השריפה והגורמים לה. בעשותה כן לא חסכה הנתבעת במאמצים לאיסוף המידע, באמצעות אנשי מקצוע מיומנים, אשר לא הוטל ספק בניסיונם.
כך, בסמוך לקרות האירוע שלחה הנתבעת לחנות את חוקר השריפות מטעמה – ישעיהו מור, אשר סבר כי התובעים הציתו את החנות (לעניין זה, ראו למשל, עדותו של השמאי רפפורט בעמ' 1212, ש' 12-11 לפרו'; וכן עדותו של החוקר פיליפ בעמ' 892 לפרו'), וכך אף כתב בחוות דעתו שהכין בסמוך לאירוע השריפה ביום 12.12.2010, כשבוע וחצי לפני הגשת התלונה.
לאור עמדתו של המומחה מור, בדבר ביצוע מעשה הצתה, הוזמנו מטעם הנתבעת החוקרים הפרטיים פיליפ ופרישברג, לבחינת זירת האירוע ובירור פרטי המאורע.
מהראיות שהוצגו לפניי עלה כי חברת החקירות מטעם הנתבעת ערכה בדיקה יסודית של עובדות המקרה, ובין היתר ביצעה את הפעולות הבאות:
ביקור בזירת האירוע מספר רב של פעמים – כפי שהעיד התובע בתצהירו, החוקר פיליפ הגיע לחנות לעיתים קרובות ושהה בה במשך מספר שעות, תוך בחינת פעילות בית העסק והגורמים הקשורים לו (סעיף 22 לתצהיר התובע).
גביית עדויות של עדים לאירוע השריפה – החוקר פיליפ לא הסתפק רק בחקירת המבוטחים לשם הסקת מסקנותיו בדבר ביצוע הצתה אלא חקר גם עדים נוספים שהיו נוכחים באירוע השריפה - כגון השומר שליחוב, מיכאל פרידמן קב"ט הקניון בליל השריפה ומאיר צהלה הקב"ט הראשי של הקניון, כמו גם בעלי עסק נוספים בקניון ומנכ"ל הקניון אשר היו עשויים לשפוך אור על הפרשה.
בדיקת מערכת מצלמות הקניון – נערכו מספר בדיקות למערכת המצלמות בקניון. בבדיקות אלו נתגלה כי התובע וקלוד שינעו סחורה רבה בליל השריפה במשך שעות רבות והכניסו כוננית דומה לזו שנשרפה, ולבסוף עזבו את החנות בשעה לילה מאוחרת בסמוך לפרוץ השריפה, דבר שעורר חשד לביצוע הצתה (ראו, עמ' 35-26 לדו"ח החוקר).
בדיקת מערכת גילוי האש – הנתבעת שלחה מומחה אזעקות מטעמה לבחון את מערכת גילוי האש. נציגי הנתבעת ערכו בדיקה של הנתונים שהתקבלו ממערכת גילוי האש בקניון. כתוצאה מביצוע האינטגרציה בין נתוני מערכת גילוי האש ובין הצילומים שנלקחו ממערכת המצלמות, נמצא כי קיימת סמיכות זמנים בין מועד היציאה מהחנות למועד פרוץ השריפה המעוררת חשד לביצוע הצתה.
בדיקת יכולת כלכלית של העסק – נערכה בדיקה לגבי יכולתם הכלכלית של התובעים, ובכלל זאת נתקבלו מסמכי הנהלת החשבונות של התובעים, נערכה שיחה טלפונית עם רואה החשבון שלהם ונתקיימה פגישה בסניף הבנק עם סגן מנהל הסניף (ראו, עמ' 49 לדו"ח החוקר).
כבאות אש – כאמור לעיל, נציגי הנתבעת נפגשו עם קורדובה, אשר בדק וחקר את אירוע השריפה מטעם רשות הכבאות.
לכל פעולות אלו יש להוסיף גם את הנסיבות המחשידות בדרך התנהלות התובעים, כגון שינוע הסחורה המעלה חשד; טענת קורדובה שלא סיפרו לו על הדלקת החנוכייה בזירת האירוע בליל השריפה; אי הבהירות בשאלה אם התובעים סגרו את דלת המחסן לפני עזיבתם את החנות; מועד הדלקת החנוכיה ונסיבות ההדלקה החריגות; מינוי חוקר שריפות מטעמם, דבר שאינו נפוץ במקרים בהם לא קיים חשד להצתה (ראו גם, סעיף 13.8 לתצהיר פיליפ); וכמובן העובדה שחוקר שריפות זה היה הראשון שמצא את החנוכייה, ארבעה ימים לאחר קרות השריפה, כאשר חוקרי השריפות והשמאים מטעם הנתבעת וכן נציגי רשות כבאות האש אשר נכחו במהלך תקופה זו בחנות לא נתקלו בה.
לנוכח האמור, ועל סמך המלצות חברת החקירות בעל פה להגשת תלונה במשטרה ועל בסיס חוות דעתו של המומחה מור, שהוכנה כאמור כבר ביום 12.12.2010, כשבוע וחצי בטרם הוגשה התלונה, בה נקבע שהתובעים הציתו את חנותם – סברתי כי החלטת הנתבעת להגיש תלונה במשטרה בגין הצתה במטרה לזכות בתגמולי ביטוח, אינה יכולה להיחשב כהחלטה פזיזה או רשלנית. החלטה זו התבססה על בדיקות שבוצעו על ידי אנשי מקצוע מיומנים ומנוסים מטעמה, ועל כן אינה עולה לכדי רשלנות ובוודאי שלא לכדי זדון.
התובעים טוענים כי אצה דרכה של הנתבעת בהגשת תלונה, וכי זו אפילו לא המתינה לדוח הכתוב של החוקר או אפילו למסקנות ולממצאי רשות הכבאות בטרם נתקבלה החלטתה. בנסיבות אלו, נטען, כי לא ייתכן שנעשה בירור יסודי מצד הנתבעת של עובדות המקרה ושל טענות התובעים וכי ההחלטה בדבר הגשת תלונה נתקבלה ללא עריכת דיון רציני וענייני בסוגיה, כנדרש נוכח ההשלכות הקשות והנזקים האפשריים בגין תלונה מסוג זה.
אמנם, כפי שטוענים התובעים, דו"ח החקירה הכתוב של פיליפ נמסר לידי הנתבעת יומיים לאחר הגשת התלונה במשטרה, אך החוקר פרישברג הסביר בחקירתו כי בתיק זה התקיימו שיחות רבות בינו לבין ראש מחלקת החקירות אצל הנתבעת (עמ' 1010 – 1012 לפרו'). מחקירתו עלה כי הנתבעת קיבלה דיווח שוטף על הנעשה בתיק וכי זו הכירה כל ראיה וטענת הגנה שהועלתה על ידי התובעים. עדותו של פרישברג לא נסתרה.
בכל מקרה, הנטל הוא על התובעים להוכיח כי הנתבעת לא ערכה בירור ודיון מספק בטרם קבלת ההחלטה להגשת תלונה במשטרה – ונטל זה לא הורם על ידם. התובעים מלינים על כך שהנתבעת נמנעה מלהביא לעדות עדים רלבנטיים מטעמה, שלקחו חלק בהליך קבלת ההחלטה בהגשת תלונה ויכלו להעיד על אופן קבלתה. לטענתם, עדת ההגנה, עו"ד שרצר, לא עבדה אצל הנתבעת במועד קרות האירוע הביטוחי ולא הייתה לה שום ידיעה בנוגע לתהליך קבלת ההחלטה להגשת תלונה ובנוגע לגורמים שהיו מעורבים בכך.
אין בידי לקבל טענה זו. ככל שסברו התובעים כי מדובר במידע מהותי לשם הוכחת טענותיהם, אשר אינו מצוי בידיעתה של עו"ד שרצר, היה עליהם להגיש בקשה מתאימה לזימון העדים הרלבנטיים. התובעים נמנעו מלעשות כן; הגם שבמהלך ההליך, ובפרט בשלב ההוכחות, הגישו בקשות שונות שסברו שדרושות להם להוכחת טענותיהם, ובית המשפט קיבל לא אחת את בקשותיהם (וראו למשל, החלטת בית המשפט מיום 13.2.2017 לצירוף חוות דעת משלימות במהלך שלב ההוכחות). הואיל והנטל מוטל על התובעים לא ראיתי לזקוף עניין זה לחובת הנתבעת.
התובעים מוסיפים וטוענים כי מחקירתה של עו"ד שרצר המשמשת כמנהלת תביעות רכוש אצל הנתבעת, עלה כי הגשת תלונות למשטרה על ידי חברת הביטוח בגין גרימת אירוע ביטוחי שמורה למקרים חריגים בלבד. בנסיבות אלו, נטען, כי היה על הנתבעת להציג את טעמיה החריגים להגשת התלונה דווקא במקרה זה.
ואכן, בשלב ההוכחות התברר כי לנתבעת אין נהלים ומדיניות סדורה בעניין הגשת תלונה יזומה למשטרה כנגד מבוטחים במקרים של הצתה מכוונת, וכי הדבר נתון לשיקול דעתו של מנהל תחום המשול לסמנכ"ל (עמ' 1398 לפרו'). ובלשונה של עו"ד שרצר, בעמ' 1396 לפרו':
"אין שום הנחיה גורפת לעשות כך או אחרת, כשיבוא המקרה שנראה שיש הצדקה להגיש תלונה במשטרה נגיש. לאחר התייעצות כמובן עם הממונים הבכירים, אם יש הצדקה נגיש"
נוכח המשמעות וההשלכות של הגשת תלונה למשטרה, מצופה כי הנתבעת תפעל בנושא זה באופן סדור, שיטתי ומובנה למניעת שרירותיות ואפשרות לניצול לרעה של הליך זה. ראוי כי חברת ביטוח תקבע מראש כללים והנחיות ברורות באשר לתנאים והנסיבות המתאימות להגשת תלונה במשטרה במקרים של חשד לגרם אירוע ביטוחי במתכוון במטרה לזכות בתגמולי ביטוח, ואקווה כי, ככל שהדבר טרם הוסדר, יוסדר הוא נוכח הערתי זו.
ואולם, בענייננו, לא מצאתי בהעדר מדיניות סדורה בעניין זה או בעובדה כי מדובר בהתנהגות השמורה למקרים חריגים בלבד, כפי שראוי שיהיה, ראיה לכך שהנתבעת הגישה תלונת שווא למשטרה במתכוון או מתוך רשלנות.
עוד טוענים התובעים כי החיפזון בהגשת התלונה נובע מטעמים זרים ולא עניינים, נוכח הגשת התלונה במשטרה על ידי התובע כנגד חוקרי הביטוח בגין סחיטה באיומים יומיים לפני כן ולאחר שהתובע סירב להיכנע לאיומי הסחיטה ולחתום על טופס וויתור לקבלת תגמולי ביטוח.
טענה זו נוגעת למוטיבציה אפשרית של חוקרי הביטוח להגן על עצמם מפני התלונה שהגיש התובע כנגדם בדרך של "הנעת" הנתבעת להגיש תלונה במשטרה מטעמה.
לביסוס טענה זו היה על התובעים להוכיח כי חוקרי הביטוח ידעו על אודות הגשת התלונה נגדם קודם להגשת התלונה של הנתבעת. התובעים לא הוכיחו טענה זו. גם אם אקבל את גרסת התובע לפיה הודיע לחוקרים בפגישה האחרונה על כוונתו להגיש נגדם תלונה (אמנם טענה זו הוכחשה על ידי החוקר פרישברג (עמ' 1029, ש' 21-20 לפרו'), אך אזקוף את חסרונה של קלטת האודיו של פגישה זו לחובת הנתבעת), אזי שוכנעתי כי חוקרי הביטוח לא ידעו על הגשת תלונת התובע בפועל, וממילא לא הונעו לעשיית מעשה כלשהו בגין הגשתה.
חוקרי הביטוח לא זומנו לחקירה משטרתית בגין תלונת התובע, התיק נגדם נסגר מחמת חוסר אשמה, ובנסיבות אלה יש לקבל את טענתם לפיה לא קיימו כל קשר עם המשטרה בעניין התלונה, ואף לקבל את גרסת הנתבעת לפיה לא הייתה להם סיבה להניח כי התובע, בנסיבות הכלליות של העניין, יממש את הצהרתו בדבר הגשת תלונה.
חוקרי הביטוח העידו לפניי כי לא היה להם רצון לנקמה או מניע אישי להגשת תלונה כנגד התובעים בגין הצתה ולא הוכח שהיה להם אינטרס אישי או טובת הנאה מקביעה כי החנות הוצתה או מהגשת תלונה למשטרה (ראו גם סע' 9 לתצהיר החוקר פיליפ). כך למשל, התובעים לא הוכיחו כי חתימה על טופס וויתור על תגמולי הביטוח מצד מבוטח מזכה את החוקרים בתגמול מיוחד או ביוקרה ואף לא טענו כך בשלב ההוכחות.
התרשמתי שהחוקרים מאמינים באמת ובתמים כי התובעים הציתו את חנותם. עמדה זו הוצגה לנתבעת בתום חקירתם והם עמדו עליה בתוקף גם לאורך כל ההליך שהתנהל בבית המשפט. אשר על כן, לא מצאתי כי התובעים הוכיחו כי התלונה שהוגשה במשטרה הייתה תלונת שווא, אשר ניתנה מתוך כוונה לפגוע בתובעים או מתוך רשלנות גרידא של אי בדיקת העובדות לאשורן.
תלונת הנתבעת נחקרה ונבחנה על ידי המשטרה והפרקליטות ונמצאה נכונה
ראיה נוספת לכך שלא היה מדובר בתלונת שווא לא כנה שאין בה כלום, היא שבסופה של חקירה משטרתית מצאו אנשי המשטרה ואנשי הפרקליטות, כי קיים מסד עובדתי מספק להגשת כתב אישום על הצתה בזדון במטרה לזכות בתגמולי ביטוח.
התובעים טענו כי המשטרה הסתמכה לחלוטין על החקירה שבוצעה על ידי חברת הביטוח ולא ביצעה חקירה עצמאית משל עצמה, ולמצער ערכה פעולות מועטות (נספח 43 לתצהיר התובע וסעיף 7 לתצהיר עו"ד ברטל).
טענה זו לא הוכחה. התובעים לא הראו כי המשטרה לא נהגה כראוי ולא פעלה באופן סביר והסתמכה "בעיניים עצומות" על ממצאי הנתבעת. כך גם לא עולה מהראיות שהוצגו. המשטרה עצרה לחקירה את התובעים והם אף שהו כאמור לצורכי חקירה במעצר במשך כיומיים. בתקופה זו העלו התובעים בפני המשטרה את טענות הגנתם וכן את הטענה כי חוקרי הביטוח "תפרו" להם תיק פלילי – וחזקה כי המשטרה, שלא צורפה כנתבעת נוספת בגין נזקי ההליך הפלילי, בחנה טענות אלו כשורה.
המשטרה גבתה באזהרה את עדותו של קלוד אחיה של התובעת אשר סייע לתובע בשינוע הסחורה וכתוצאה מכך נחקר באזהרה על סיוע לביצוע הצתה. בתום חקירת המשטרה הוחלט שלא להגיש כנגד קלוד כתב אישום. בנוסף, המשטרה גבתה את עדותם של הקב"ט מאיר צהלה ושל השומר לוי אשר נכח בליל אירוע השריפה, ומסר למשטרה וגם בעדותו בהליך זה, כי התובעים ברחו מהר מזירת האירוע (נספחים כב' – כג' לתצהיר עו"ד ברטל); המשטרה אף בחנה באופן עצמאי את תיעוד מצלמות האבטחה בקניון מיום אירוע השריפה (דו"ח פעולה בעניין זה, צורף כנספח כד' לתצהיר עו"ד ברטל); ולבסוף, בפני המשטרה עמדו ממצאי דו"ח הכבאות, שקבע כי קיים חשד להצתה וקורדובה הגיע למשטרה ונתבקש להביא את חומריו וממצאיו בנוגע לתיק זה (פרו' מיום 8.2.2018, בעמ' 100).
התובעים לא זימנו לעדות נציגים מטעם המשטרה שיעידו על פעולות החקירה שלטענתם לא בוצעו כראוי ואף בחרו שלא להטיל על המשטרה אחריות נזיקית בגין הנזקים הנטענים, בשל "עבודתה הרשלנית" בחקירת התלונה מטעם חברת הביטוח (והשוו: ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337 (1984)) – והדברים אומרים דרשני.
תלונת הנתבעת נבחנה לא רק על ידי המשטרה, אלא גם על ידי הפרקליטות הפלילית אשר בחנה מחדש את חומר החקירה שהוצג לפניה והחליטה על יסודו להגיש כתב אישום על הצתה בזדון במטרה לזכות בתגמולי ביטוח. עו"ד ברטל אשר ייצג את התובעים בהליך הפלילי, הודה בחקירתו הנגדית, כי הפרקליטות לא פועלת כחותמת גומי של המשטרה ובוודאי שלא פועלת כחותמת גומי של חברת הביטוח (ראו בעמ' 295 לפרו'), וגם מטעם זה יש לדחות את טענות התובעים בעניין זה.
סיכומו של דבר, הנתבעת התקשרה עם אנשי מקצוע מיומנים ומנוסים לבחינת אירוע השריפה. אנשי המקצוע מטעם הנתבעת ערכו חקירה יסודית ובסופה הגיעו כולם למסקנה כי התובעים היו מעורבים בהצתת בית העסק, והמליצו על הגשת תלונה למשטרה. הנתבעת קיבלה עדכונים שוטפים על הליך החקירה וממצאיה והייתה רשאית לאמץ את מסקנות המומחים מטעמה – ולהגיש תלונה למשטרה. תלונה זו נבחנה ונבדקה הן על ידי המשטרה והן על ידי הפרקליטות, אשר מצאו אותה כמוכחת באופן המצדיק הגשת כתב אישום בגין הצתה במטרה לקבלת דבר במרמה. בנסיבות אלו, אין לייחס לנתבעת זדון או רשלנות בהגשת התלונה למשטרה – ועל כן הנני דוחה את התביעה הנזיקית של התובעים שעניינה הגשת התלונה הפלילית נגדם על ידי הנתבעת.
סעדים ונזקים
נמצא עד כה, שהתובעים לא היו מעורבים באירוע השריפה שפרצה בבית עסקם ועל כן סירובה של הנתבעת לשלם תגמולי ביטוח במועד אינו כדין. בנסיבות אלו, אחראית הנתבעת הן על הנזקים הישירים שנגרמו לבית העסק באירוע השריפה המכוסים על ידי פוליסת הביטוח והן על נזקים תוצאתיים כלכליים עקיפים, שניתן היה לצפות שייגרמו לתובעים, כתוצאה מסירובה לשלם את תגמולי הביטוח (ע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ ( פורסם בנבו, 9.7.2012)). מצד שני, נמצא כי הנתבעת לא הגישה תלונת שווא למשטרה בעניין הצתת בית העסק במטרה לקבלת תגמולי ביטוח, ועל כן התובעים אינם זכאים לקבל פיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהגשת התלונה ונקיטת ההליך הפלילי כנגדם (להלן: "האירוע הפלילי").
התובעים מתארים בכתב התביעה ובתצהיריהם נזקים רבים, ישירים ועקיפים, שנגרמו להם לאחר קרות אירוע השריפה ובעקבות החלטת חברת הביטוח מיום 17.1.2011 לדחות את תביעתם לתגמולי ביטוח, אשר הובילו בסופו של יום לקריסת העסק ולמכירתו במחיר הפסד .
התובעים טוענים כי הם נקלעו למשבר כלכלי קשה כתוצאה מהתנהלות חברת הביטוח וסירובה לשלם את תגמולי הביטוח, לרבות ירידה משמעותית ברווחי החנות וסירוב למתן אשראי מצד הספקים שדרשו לספק סחורה במזומן. כתוצאה מכך, התקשו התובעים לעמוד בתשלומי השכירות בקניון ונאלצו לפצל את החנות ולצמצם את שטחה, תוך נשיאה בכל עלויות השיפוץ. נוכח מצבם הכלכלי הקשה, התובעים אף נאלצו ליטול הלוואות מהבנק ומבני משפחה וכן נאלצו למכור את המגרש שבבעלותם בהפסד ולשאת בעלויות דיור חלופיות.
בכתב התביעה ביקשו התובעים פיצוי בגין שמונה ראשי נזק שונים, ואלו הם: תגמולי ביטוח בגין נזק למלאי לתכולה ולמבנה; אובדן הכנסות ורווחים עתידיים; עלויות מימון אשראי והלוואות; אובדן השקעות במושכר; אובדן מוניטין ואובדן העסק; מכירת מגרש ומימון עלויות דיור; נזקים נפשיים; והוצאות ניהול הליכים פליליים.
בחינת ראשי הנזק שהתבקשו בכתב התביעה, מעלה שחלק מראשי הנזק הם נזקים המכוסים על ידי פוליסת הביטוח ואילו חלק מהם הם נזקים תוצאתיים עקיפים. בהקשר האחרון, במקרה של נזקים תוצאתיים עקיפים, יש לקחת בחשבון כי קיימים שני אירועים מובחנים שעשויים היו לגרום לנזק – סירוב לשלם את תגמולי הביטוח שבגין כך נושאת הנתבעת באחריות והאירוע הפלילי שבגין נזקיו הנתבעת אינה נושאת באחריות. הנטל להוכיח כי נזק מסוים הינו נזק בר ציפייה אשר נגרם כתוצאה מאי תשלום תגמולי הביטוח ולא כתוצאה מהאירוע הפלילי, חל על התובעים, הנדרשים להוכיח במידת הוודאות הדרושה הן את קיומו של הנזק, הן את שיעור הפיצויים הנדרש והן את עצם קיומה של אחריות הנתבעת בגין נזק זה.
לנוכח האמור, מצאתי כבר עכשיו לדחות את שני ראשי הנזק האחרונים שנתבקשו, שעניינם הוצאות ניהול הליכים פליליים וכן פיצוי בגין נזקים נפשיים. מהראיות המונחות לפניי עולה באופן מובהק שראשי נזק אלו נגרמו כתוצאה מהאירוע הפלילי ולא עקב אי תשלום תגמולי הביטוח במועדם ועל כן לא הוכחה אחריות הנתבעת לפיצוי בגין נזקים אלה. בהקשר זה גם יוער, כי הפסיקה טרם הכירה בזכותו של מבוטח לפיצויים בגין נזק נפשי כתוצאה מאי תשלום תגמולי הביטוח במועדם (רע"א 1774/19 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 8.7.2019)), וממילא מהעדויות שנשמעו בעניין זה, עלה שהמקרה דנן אינו המקרה המתאים לקביעה שכזו.
לאחר דברים אלה, אפנה לבחון את יתר ראשי הנזק שהתבקשו בכתב התביעה.
ראש נזק ראשון: תגמולי ביטוח בגין נזק למלאי, תכולה ומבנה
התובעים זכאים לקבל את תגמולי הביטוח בגין הנזקים שנגרמו להם במועד השריפה הכלולים בפוליסת הביטוח. עיקר המחלוקת שבין הצדדים בעניין זה נוגעת לגובה הנזק ולהיקפו, כמפורט להלן.
תגמולי ביטוח בגין נזק שנגרם למלאי
כתוצאה מהשריפה ומפעולות הכיבוי נגרם נזק לסחורה שאוחסנה בחנות (סעיפים 14-13 ונספח 9 לתצהיר התובע). בסמוך לאחר קרות השריפה, ביום 12.12.2010, ערכו התובעים ביחד עם נציגי הנתבעת – החוקר פיליפ, השמאי רפפורט ומומחה הטקסטיל רוזנשטיין, ספירת מלאי של הסחורה שנפגמה כתוצאה מהשריפה (עמ' 151-150 וכן עמ' 1204 לפרו' וסע' 14 לתצהיר רפפורט). השמאי רפפורט והתובעת ערכו ביחד רשימת המלאי, בה פורטו כמויות המלאי שניזוק (להלן: "רשימת המלאי", שצורפה כנספח א' לתצהיר התובעת; ראו גם, סעיפים 17 – 18 לתצהיר התובע וסעיף 15 לתצהיר רפפורט). התובעים הגישו את רשימת המלאי להוכחת נזקיהם והשמאי רפפורט אישר את אמיתותה (סעיף 4 לחוות דעת רפפורט). בכך הוכח הן קיומו של נזק למלאי שבחנות כתוצאה מאירוע השריפה והן היקפו של נזק זה.
התובעים טוענים כי נציגי הנתבעת הנחו אותם לזרוק את הסחורה "הפגומה" שנספרה ולשים את שאר הסחורה בשקית (סעיף 19 לתצהיר התובע). כתוצאה מכך, נזרקה הסחורה הפגומה לדחסנית. השמאי רפפורט הכחיש בתוקף טענה זו, וטען כי לא היה בסמכותו לקבוע כי יש לזרוק את הסחורה מאחר שהתיק היה תחת חקירה (עמ' 1206 לפרו'). בכל מקרה, משהונחה לפניי רשימת המלאי שמתעדת את המלאי הפגום, אין נפקות למחלוקת זו ולכך שהסחורה הפגומה לא נשמרה.
הצדדים הגישו חוות דעת שמאיות להוכחת גובה הנזק. התובעים הגישו את חוות דעתו של השמאי ברנפלד שאמד את הנזק שנגרם למלאי הפגום בסך של 801,967 ₪. חוות דעתו התבססה על רשימת המלאי וחישוב גובה הנזק נעשה על בסיס חשבוניות רכישת המלאי לשנת 2009 – 2010, אשר נמסרו על ידי התובעים (סעיף 5.3 לחוות דעת ברנפלד ועמ' 676 לפרו'). חשבוניות אלו לא צורפו לחוות הדעת, והשמאי ברנפלד טען בחקירתו כי מדובר "באיזושהי תקלה טכנית" והציע לב"כ ההגנה להעבירן לידיו (עמ' 677 לפרו').
חרף הפגם שנפל לכאורה בחוות דעתו של ברנפלד, מצאתי להעדיף בעניין זה את חוות דעתו על פני חוות דעתו של השמאי רפפורט שהוגשה מטעם ההגנה, אשר אמד את גובה נזק המלאי הפגום בסך של 534,850 ₪, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.
ראשית, השמאי רפפורט אשר נכח בזירת האירוע בסמוך למועד השריפה ולקח חלק בהכנת רשימת המלאי, בחר שלא לאמוד את ערך המלאי שניזוק, ותחת זאת להסתמך על הנקבע בחוות דעתו החשבונאית של רו"ח אוסטרו שהוגשה מטעם הנתבעת בעניין הערכת נזקי המלאי ואובדן הרווחים שנגרמו בחנות. השמאי רפפורט נימק זאת מהטעם שהתובעים לא המציאו מסמכים הנוגעים לעלויות הסחורה ומאחר שבחנות לא קיימת מערכת לניהול מלאי ומכירה (חוות דעת מיום 22.2.2011). עם זאת, הנתבעת לא הגישה כל ראיה המלמדת כי פנתה לתובעים בזמן אמת או בכלל בבקשה לקבלת מסמכים להערכת שווי הסחורה, והשמאי רפפורט טען בעניין זה לראשונה בחקירתו כי הדבר נאמר לתובעים בעל פה.
בכל מקרה, לא מצאתי כי ניתן להסתמך על חוות דעתו של אוסטרו בעניין זה. הערכתו של רו"ח אוסטרו בחוות דעתו לא התבססה על רשימת המלאי שהוכנה או על חשבוניות מסודרות, אלא נסמכה על הדוחות הכספיים של החנות, אשר הנתבעת עצמה הטילה ספק בנוגע לנכונותם, על פיהם שווי המלאי בחנות הינו 844,000 ₪. לטענת רו"ח אוסטרו, יש להפחית שליש מסכום זה, המשקף את שווי המלאי שאוחסן במחסן החיצוני, אלא שהנחה שרירותית זו, כאילו במחסן החיצוני אוחסן שליש מכמות המלאי של החנות, לא הוכחה – ועל כן לא ניתן לקבלה (ראו, פרו' מיום 8.2.2018, עמ' 3 ו- 5).
שנית, התביעה הציגה ראיות המלמדות לטענתה כי בזמן אמת אמד השמאי רפפורט את הנזק שנגרם למלאי בסך של 750,000 ₪ (הודעה ששלח השמאי רפפורט לחברת הביטוח מיום 14.12.2010, אשר צורפה כנספח 9 לתצהיר התובע והוגשה כמוצג ת/42). כשנחקר רפפורט בנוגע למסמך זה, השיב שברגיל "כשאני מוציא הערכה ראשונית אני גם לוקח מרג'ים מה שנקרא, זה, במידה של טעות וזה, אז בגלל מדווחים טיפה יותר גבוה כדי שחברת הביטוח תשים רזרבה נכונה" (עמ' 1228, ש' 16-14 לפרו'). אפשר ואמנם כך, אך הערכה ראשונית זו של שמאי הנתבעת, שהינה גבוהה באופן משמעותי מזו שנקבעה בחוות דעתו, מפחיתה ממשקלה של הקביעה המאוחרת שבחוות דעתו זו.
שלישית, מההודעה ששלח רפפורט לחברת הביטוח מיום 14.12.2010, עלה כי חברת הביטוח מינתה את מר משה רוזנשטיין כמהנדס טקסטיל "לצורך בדיקת מידת הנזק לפרטי הלבוש וההנעלה". מר רוזנשטיין היה נוכח בחנות במועד עריכת רשימת המלאי. הנתבעת בחרה שלא לזמן את מר רוזנשטיין לעדות מטעמה, על כל המשתמע מכך, ותחת זאת בחרה להביא חוות דעת של מהנדס טקטסיל אהרונוב, שלא היה נוכח בחנות בזמן אמת או בכלל ואף לא התייחס אל מידת הנזק שנגרם למלאי אלא רק על אופן אחסון הסחורה ושינועה כעולה מהתמונות והסרטונים שהוגשו בהליך.
אשר על כן, אני מאמצת את הנקבע בחוות דעתו של ברנפלד, וקובעת כי סכום הפיצוי בגין המלאי יהיה בסך של 801,967 ₪, נכון ליום 9.12.2010.
תגמולי ביטוח בגין נזק שנגרם לתכולה ולמבנה
כתוצאה מהשריפה ומפעולות הכיבוי של מערכת המתזים ועבודת הכבאים בליל השריפה, נגרם נזק רב לתכולה ולמבנה של החנות. בסעיף 69 לתצהיר התובע, תואר באריכות הנזק שנגרם לציוד המחסן, לפרטי הריהוט באולם המכירה ולמבנה החנות, כך:
"מעבר לנזק למלאי שמפורט בחוות דעת השמאי, נגרמו נזקים רבים לציוד שהיה קיים בבית העסק. החנות הוצפה, הדלפק החדש ניזוק, ריח העשן נדבק לסחורה, המטבח שהיה מותקן צמוד למחסן נשרף ונדבק בו פיח, המטבח ניזוק באופן קשה ולא היה ניתן לעשות בו שימוש. מקרר משרדי ומדפי סחורה שעמדו במחסן גם הם נפגעו, היה צורך לבצע ניקוי של פיח וצביעה של המחסן והמטבח. כמו כן, היינו צריכים לתקן את מערכת גילוי האש ועשן, הספרינקלרים ומפסק כבאים. היה צורך בתיקון לוח החשמל ובדיקת תקינותו, וכן נפגע גם מתקן מי עדן שהיה במחסן. בחנות היינו צריכים לתקן את הצוקל בארון ג'ינסים, את מעמד דלפק הקופה, לתקן את דלת הכניסה, להחליף את אריחי שיש בכניסה, השולחן עליו קיפלנו את הבגדים נרטב וניזוק, מדפים וארונות תצוגה ואחסון בחנות שהיו צמודים למחסן נפגעו, מערכת קול (רסיבר), מחשב ומסך המחשב נרטב וניזוקו, וכן מכשיר הפקס ניזוק וגופי התאורה נרטבו. דלתות הכניסה האחוריות למחסן שנפרצו על ידי כיבוי האש ניזוקו והיה צורך גם בהחלפת מרצפות במחסן וכן ניזוק גם השטיח שהיה בכניסה. במחסן נפגעו גם ארון ובר שתייה, טוסטר, גם דלת הכניסה מהחנות למחסן נפגעה וגם דלתות הכניסה המעוצבות ועמודי הכניסה שהחזיקו אותן נפגעו על ידי מכבי האש. התקרה הדקורטיבית בחנות התמלאה בפי, נפגע שעון הנוכחות..."
המומחה ברנפלד העריך בחוות דעתו את שווי הנזק שנגרם לתכולה ולמבנה בסך של 129,976 ₪ (סעיף 5.4 לחוות דעתו של ברנפלד), על סמך הצעות מחיר שצורפו לחוות דעתו ולא על סמך קבלות ששולמו בפועל עבור תיקונים אלו (עמ' 679 לפרו'). מנגד, השמאי רפפורט מטעם ההגנה אמד את נזקי ציוד החנות והמבנה בסך של 57,533 ₪. נפנה לבחון ולהכריע בטענות הצדדים בעניין זה.
תיקון מזגן
השמאי ברנפלד צירף לחוות דעתו הצעת מחיר על פיה עלות התיקון היא בסך 5,400 ₪ (הצעת מחיר 0134 מיום 31.2011) אך בחוות דעתו נרשם כי עלות תיקון המזגן היא 8,400 ₪. לא ניתן הסבר לפער שבין הצעת המחיר ובין הרשום בחוות דעתו של ברנפלד. אשר על כן, אני פוסקת כי גובה הנזק שהוכח הוא בסך של 5,400 ₪ כמצוין בהצעת המחיר וכנטען בחוות דעת רפפורט.
מידוף מחסן
השמאי ברנפלד צירף לחוות דעתו הצעת מחיר של חברת אופק סוכניות בע"מ, על פיה עלות התיקון היא בסך של 25,990 ₪. מנגד, השמאי רפפורט העריך בחוות דעתו את הנזק שנגרם בסך של 13,000 ₪. לטענתו מדובר במדפי מתכת מסוג "הארגז" שניזוקו רובם מפיח ונדרש לפרקם, לנקותם, לצבעם מחדש ולהרכיבם. השמאי רפפורט לא צירף לחוות דעתו הצעת מחיר המגבה עלות נטענת זו. על כן, העדפתי את חוות דעתו של ברנפלד, ואני פוסקת כי גובה הנזק שהוכח הינו בסך של 25,990 ₪, כמצוין בהצעת המחיר שצורפה בעניין זה.
שעון נוכחות
הצדדים מסכימים כי גובה הנזק בעניין זה עומד על סך של 1,450 ₪, בהתאם להצעת המחיר של חברת מ.ש.מ מכונות משרד בע"מ, וכך גם הריני לפסוק.
מכשירים חשמליים שונים (מחשב מסך, מדפסת, מקלדת ועכבר, רמקולים, קומקום וטוסטר)
הצדדים מסכימים כי גובה הנזק בעניין זה עומד על סך של 7,041 ₪, וכך גם הריני לפסוק (יצוין, כי בחוות דעתו של רפפורט נפלה טעות סופר ונכתב בטעות המחיר כולל המע"מ בסך של 8,383 ₪; וראו הצעת המחיר של חברת אופיס דיפו מיום 29.12.2010).
נגריית פייר – הצעת מחיר לתיקון הריהוט שניזוק
השמאי ברנפלד צירף לחוות דעתו הצעת מחיר של נגריית פייר לתיקון רהיטי המכירה והארונות שנפגעו כתוצאה מהשריפה ומפעולות כיבוי האש בסך של 65,395 ₪. מנגד, השמאי רפפורט סבר כי אין צורך להחליף את ריהוט המכירה והארונות שלשיטתו נפגעו חלקית מפיח ומעשן, וכי בנסיבות העניין די בביצוע תיקונים מקומיים ובהחלפת ארון מטבח, ארון נוסף ושתי דלתות מעץ, שעלותם הוערכה בחוות דעתו בסך של 25,000 ₪ (עמ' 1230 ו- 1233 לפרו'). השמאי רפפורט לא צירף הצעת מחיר שתגבה עלות נטענת זו. הן השמאי ברנפלד והן השמאי רפפורט נכחו בחנות בסמוך למועד השריפה, ולא ראיתי להעדיף את גרסתו של רפפורט כי נדרשו תיקונים מקומיים בלבד לתיקון הנזקים שנגרמו, אשר אינה מתיישבת עם עדות התובעים אותה מצאתי מהימנה (ראו למשל, סעיף 69 לתצהיר התובע). אשר על כן, העדפתי את חוות דעתו של ברנפלד והריני לפסוק כי גובה הנזק עומד על סך של 65,395 ₪.
סולם מתכת
השמאי ברנפלד העריך את גובה הנזק בסך של 1,000 ₪, בעוד שהשמאי רפפורט העריך את גובה הנזק בסך של 300 ₪. אף אחד מהשמאים לא צירף הצעת מחיר בעניין זה, והואיל והנטל להוכחת גובה הנזק מוטל על התובעים, ומאחר שמצאתי כי הסכום שהוערך על ידי שמאי הנתבעת הוא סכום סביר, הריני לקבוע כי גובה הנזק עומד על סך של 300 ₪.
שטיח, מכשיר פקס, מערכת סטריאו, תיקון מקרר ומתקן שתיה
הצדדים מסכימים כי גובה הנזק של מכשירים אלו עומד בסך מצטבר של 4,000 ₪, וכך גם הריני פוסקת.
מערכת זמזמים
השמאי ברנפלד העריך בחוות דעתו כי נגרם נזק למערכת הזמזמים בסך של 12,000 ₪. התובע, שפירט בתצהירו את הנזקים שנגרמו לו לא ציין כי נגרם לו נזק למערכת הזמזמים והשמאי ברנפלד לא צירף הצעת מחיר המוכיחה את העלות הנטענת. השמאי רפפורט מטעם ההגנה טען בחוות דעתו כי לא נגרם נזק למערכת הזמזמים ועל כן לא נכללה בהערכתו. לאור האמור, לא מצאתי כי נזק זה הוכח.
תיקוני מבנה (טיח אריחים)
הצדדים מסכימים כי גובה הנזק של תיקוני קרמיקה וטיח עומד על סך של 2,700 ₪, וכך גם הריני לקבוע.

דלת חירום וכניסת ספקים (דלת אש)
כתוצאה מפעולות הכיבוי נגרם נזק לדלת החירום ולכניסת הספקים, אשר הוערכה בחוות דעתו של ברנפלד בסך של 2000 ₪. הנתבעת לא הכחישה את קיומו של הנזק אלא טענה בחוות דעתו של רפפורט כי הפוליסה הינה לשיפורי מבנה בלבד ולא למקרים מסוג זה. טענת הנתבעת בעניין זה לא הובהרה במהלך המשפט או בסיכומי הנתבעת. משכך, הריני לקבוע כי גובה הנזק בעניין זה עומד על סך של 2,000 ₪.
סיכומו של דבר, הריני לקבוע כי גובה הנזק שנגרם למבנה ולציוד עומד על סך של 114,276 ₪, נכון ליום 9.12.2010. כנקבע לעיל, הנזק שנגרם למלאי עומד על סך של 801,967 ₪ ועל כן אני פוסקת שתגמולי הביטוח שעל הנתבעת לשלם בגין הנזק שנגרם למלאי, לתכולה ולמבנה הוא סך של 916,243 ₪. מסכום זה יש לנכות השתתפות עצמית בגובה של 2.5% מהנזק, ועל כן על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 893,337 ₪, נכון ליום 9.12.2010.
ראש נזק שני: הפסד הכנסות ואובדן רווחים עתידיים
התובעים טענו כי בשל סירובה של הנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח, החלה ירידה בהיקף הפעילות העסקית בחנות, וכפועל יוצא ברווחיה, עד שלבסוף נסגרה בשנת 2014. לטענתם, בטרם אירוע השריפה עמדו רווחי החנות על סך של כ- 400,000 ₪ ואילו לאחר קרות השריפה "צנחו" רווחי החנות לסך של כ- 100,000 – 200,000 ₪.
התובעים תמכו את טענותיהם בחוות דעתו של רו"ח טיומקין, שמצא על סמך הדוחות הכספיים של החנות, כי שיעור אובדן הרווחים עקב צמצום במחזור המכירות בתקופה שבין ינואר 2011 לחודש יוני 2014 עמד על סך של 1,811,686 ₪ (ראו חישוב בעמ' 6 לחוות דעת טיומקין).
לעומת זאת, הנתבעת טענה כי האירוע הפלילי ניתק את הקשר הסיבתי שבין אירוע השריפה לנזקים הנטענים על ידה בראש נזק זה. בנוסף, נטען כי הגורם לסגירת העסק לא היה אירוע השריפה אלא מצבה הרעוע של החברה שקדם לשריפה. הנתבעת תמכה את טענותיה בחוות דעתו של רו"ח אוסטרו, אשר בחן את נתוני המכירות של בית העסק בשנים אלו ומצא כי מדובר בירידה מתמשכת ולא בירידה חדה במכירות לאחר אירוע השריפה.
מבלי לגרוע מהאמור, הנתבעת בחנה את הפסד ההכנסות שנגרמו לתובעים בתקופה של שלושה שבועות לאחר מקרה השריפה, שלשיטתה הינו פרק הזמן הדרוש לשיקום החנות לאחר השריפה. הנתבעת מצאה כי הנזק מסתכם בסך של 26,591 ₪ (לאחר ניכוי השתתפות עצמית וביטוח חסר), וזאת בהסתמך על נתוני הדוחות הכספיים של החנות (פרק ב' לחוות דעת טיומקין, עמ' 7-4).
מהראיות שהוגשו עלה כי בסמוך לקרות השריפה סגרו התובעים את חנותם לצורך תיקון נזקי השריפה. התובעים לא הביאו ראיה בנוגע למשך הזמן שבו החנות הייתה סגורה לצורך ביצוע תיקונים אלו. ידוע לנו, כי לא מדובר בפרק זמן ארוך, מאחר שביום 30.1.2011, פחות מחודשיים לקרות השריפה, התובעת נעצרה בחנות, במהלך יום העבודה, "כשבחנות היו לקוחות" (סעיף 18 לתצהיר התובעת). הנתבעת הודתה בחוות דעתו של אוסטרו מטעמה כי פרק הזמן הדרוש הוא שלושה שבועות לביצוע התיקונים לאחר השריפה. בנסיבות אלה, מששוכנעתי כי החנות הייתה סגורה, ובהעדר גרסה של התובעים בנוגע למשך זמן הסגירה, ונוכח ההפסד ברווחים בגין תקופה זו, הריני לקבוע כי יש לפצות את התובעים על אובדן רווחים בגין תקופה של שלושה שבועות. אשר על כן, הריני לקבוע כי הפסד ההכנסות שנגרמו כתוצאה מסגירת החנות בשלב זה, עומד על סך של 26,591 ₪, נכון ליום 9.12.2010 (כנקבע בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת).
מאידך, לא קיבלתי את טענת התובעים כי נגרמו להם אובדן רווחים וצמצום ההכנסות בתקופה שבין 2011 ועד שנת 2014 כתוצאה מאי תשלום תגמולי הביטוח במועד, וזאת גם בהנחה כי המבטחת יכלה לצפות כי אי תשלום תגמולי ביטוח במועד עשוי להוביל לאובדן רווחים ברי פיצוי, כמפורט להלן.
מעדויות התובעים עלה במפורש כי אובדן הרווחים בתקופה זו קשור בטבורו לאירוע הפלילי והפרסומים השונים בעיתונות. כך עלה במפורש מעדותו הראשית של התובע, שטען כי "בשל המעצר ולאחר מכן מעצר הבית, נאלצנו לסגור את החנות למשך תקופה ארוכה. התעסקנו בעיקר בכתב האישום. גם לאחר ששוחררנו החנות נשארה סגורה החנות נשארה סגורה, כיוון שהתביישנו להגיע לקניון ולהראות את פנינו בעקבות הפרסומים השליליים עלינו" (סעיף 52 לתצהיר התובע; ראו גם סעיפים 35-34, 38 ו- 49 לתצהיר התובע).
מעדותו הראשית של התובע גם עלה כי אובדן הלקוחות נבע מהפרסומים השליליים בתקשורת והחשד למעורבות פלילית בהצתה. לטענת התובע בתצהירו כתוצאה מהאירוע הפלילי נמנעו לקוחות מלהיכנס לחנות ולקנות את הסחורה, מה שגרם לאובדן רווחים משמעותי (סעיפים 53-51 לתצהיר התובע).
התובעים טענו כי אי תשלום תגמולי הביטוח במועד פגע באפשרותם לרכוש סחורה חדשה וכפועל יוצא לאובדן הכנסות ורווחים. ואולם, מעדותו הראשית של התובע עלה כי הקושי ברכישת סחורה חדשה נבע דווקא מסירובם של הספקים למתן אשראי כתוצאה מההליך הפלילי. בעניין זה, טען התובע כי "לפני השריפה היה לנו אשראי גבוה אצל הספקים. אולם מאז שנפתחו ההליכים הפליליים נגדנו, הדבר הגיע לידיעת הספקים שאיתם עבדנו, ולאור הכתבות והפרסומים השליליים שהתפרסמו מאז האירוע ודבר המעצר במשטרה, לא הסכימו הספקים העיקריים להמשיך ולעבוד איתנו על בסיס מתן אשראי אלא רק במזומן" (סעיף 76 לתצהיר התובע; וראו גם, סעיפים 79-77 לתצהיר התובע).
עדות התובע מתיישבת גם עם נתוני המכירות של החנות, המלמדים על ירידה הדרגתית ומתמשכת בהכנסות החנות, אף לאחר שהתובעים נטלו הלוואות לצורך שיקום החנות לאחר השריפה ורכישת סחורה חדשה (עליהן נתייחס בהמשך). במצב דברים זה, אני מקבלת את עמדתו של רו"ח אוסטרו אשר מתיישבת גם עם עדות התובע עצמו, כי הירידה ההדרגתית והמתמשכת ברווחי החנות נובעת משינוי מהותי בתנאים העסקיים בהם פעלה החנות וללא קשר לאי תשלום תגמולי הביטוח במועדם.
אשר על כן, בנסיבות בהן קשר התובע את הגורם לאובדן רווחי החנות במאורע ההליך הפלילי ומשלא הוכחה עצם קיומה של אחריות הנתבעת בגין נזק זה – דין טענות התובעים בעניין אובדן רווחים בתקופה שבין ינואר 2011 ועד לסגירת העסק - להידחות.
ראש נזק שלישי: עלויות מימון אשראי והלוואות
התובע טען בתצהירו כי "בשל הסירוב של חברת הביטוח לשלם את תגמולי ביטוח ועל מנת להמשיך ולהפעיל את החנות באופן שכולל את תשלום ההוצאות השוטפות של החנות ובמיוחד את השכירות של החנות, בצירוף לקניית סחורה כאשר הספקים דורשים תשלום במזומן והאשראי שקיבלנו היה נמוך מאוד, נאלצנו לקחת הלוואות מבני המשפחה והבנקים" (סעיף 71 לתצהיר התובע).
התובעים טענו כי נטלו מבנק פועלים הלוואה בסך 1,200,000 ₪ וכן הלוואה קטנה יותר בסך של 150,000 ₪ שנועדה לכסות את עלות השיפוץ שבוצע בשנת 2009. עוד נטען, כי הורי התובע סייעו בהלוואת משכנתא הפוכה בסך של 700,000 ₪ כנגד משכון דירתם ושיעבדו את חסכונותיהם בסך העולה על מיליון ₪ (סעיף 72 לתצהיר התובע).
הנתבעת דחתה את טענת התובעים וטענה כי גם במקרה זה הנזק נובע מהאירוע הפלילי ולא מעצם הסירוב לשלם את תגמולי הביטוח. בכל מקרה, נטען, כי התובעים לא הוכיחו את שיעור הפיצוי המגיע להם כתוצאה מאי תשלום התגמולים במועדם וגם מטעם זה דין טענותיהם להידחות.
ככל שהדברים נוגעים להלוואות שנלקחו מבני המשפחה השונים, מצאתי את ראיות התובעים חסרות, ובמיוחד חסרו הם את עדות הורי התובע. כך מצאתי כי התובעים צירפו טופס בקשת הלוואה ממולא על ידי אב התובע אך לא חתום על ידי קופת הגמל פסגות (נספח 71 לתצהיר התובע) וכן בקשות הלוואה נוספות שלא ברור מה עלה בגורלן.
לעומת זאת, התובעים צירפו מספר ראיות המוכיחות כי נטלו הלוואות אישיות מבנק הפועלים, וכן נשאו בעלויות ריבית למשכנתא הפוכה שנלקחה על ידי הורי התובע. בהקשר זה, הוכיחו התובעים את גובה העלויות בהן נשאו כמפורט להלן:
לוח סילוקין של הלוואה על סך 1,200,000 ₪, שנלקחה ביום 8.12.2011 ומועד פירעונה ביום 8.12.2019. לתשלום הלוואה זו התווספו עלויות מימון בסך של כ- 273,651 ₪ (המורכבים מדמי טיפול בסך של 1500 ₪ וריבית בסך של כ- 272,151 ₪) [נספח 69 לתצהיר התובע].
לוח סילוקין של הלוואה על סך 150,000 ₪, שנלקחה ביום 25.10.2011 ומועד פירעונה הוא ביום 25.1.2012. לתשלום הלוואה זו התווספו עלויות מימון בסך של כ- 2693 ₪ (המורכבים מדמי טיפול בסך של 800 ₪ ומריבית בסך של כ- 1893 ₪) [נספח 69 לתצהיר התובע].
פירוט גביה בפועל של עלויות מימון מחשבון התובעים בגין המשכנתא ההפוכה בסך כולל של 26,506 ₪ [נספח 72 לתצהיר התובע].
מעיון בלוחות הסילוקין שהוצגו על ידי התובעים, עלה כי הלוואות אלו נלקחו כשנה לאחר קרות אירוע השריפה ולאחר שהנתבעת סירבה לשלם תגמולי הביטוח ובתקופה שבה כבר התנהלו נגד התובעים הליכים פליליים בבית המשפט.
בנסיבות העניין, מקובל עלי כי סירוב הנתבעת לשלם את תשלום תגמולי הביטוח הכביד על התובעים וככל שחלף הזמן כך הלכו והתדלדלו מקורות המימון שברשותם, עד שבחלוף כשנה נאלצו ליטול הלוואות מהבנק כדי להמשיך ולקיים את פעילות החנות. על כן, יש לראות בעלויות מימון אלו נזק תוצאתי בר ציפייה הנובע מאי תשלום תגמולי הביטוח. עם זאת, אינני שוללת והדבר ייתכן מאוד, כי כספי ההלוואות שימשו גם לכיסוי הוצאות שנבעו מהאירוע הפלילי, כנטען על ידי ההגנה (וראו לעניין זה נספחים 68-67 לתצהיר התובע).
מצאתי אפוא כי במקרה זה קיים קושי לכמת במדויק את שיעור הפיצוי המגיע לתובעים, בין היתר מאחר ש"לכסף אין ריח" וקשה לדעת אילו הוצאות הוצאו מכספי הלוואות אלו. משהוכח מחד כי הנתבעת נמנעה מלשלם תגמולי ביטוח שנועדו לפצות עבור הנזקים שנגרמו למבנה החנות, לתכולת החנות ולמלאי; ומשהתרשמתי שהתובעים לקחו הלוואות אלו במטרה לקיים את פעילות העסק ולצורכי רכישת סחורה חדשה, והא ראיה שהחנות המשיכה לפעול בקניון כשלוש שנים לאחר מכן; ומאידך בהתחשב בטענות הנתבעת בעניין זה - מצאתי לפסוק על דרך האומדנא, פיצוי בגובה של 230,000 ₪.
ראש נזק רביעי: אובדן השקעות במושכר
התובעים טוענים כי עובר לאירוע השריפה השקיעו בשיפוץ מן היסוד של החנות בסכום של כ- 800,000 ₪ (נספחים ב' - ה' לתצהירו של לוי האדריכל), מתוך מחשבה שהשיפוץ יביא להגדלת הכנסות החנות. בגדר השיפוץ, נעשו שיפורי מבנה והחליפו את הריהוט הקיים בו, תוך ביצוע עבודות נגרות ייחודיות. לטענתם, זמן קצר לאחר השיפוץ קרתה השריפה, כך שהתובעים לא הספיקו ליהנות מפירות השיפוץ.
עוד נטען, כי בעקבות מצבם הכלכלי הקשה והירידה בהכנסות בית העסק, התקשו התובעים לעמוד בדמי השכירות הגבוהים ובדרישות הקניון, ולבסוף נאלצו להקטין את החנות ולפצלה לשתיים, תוך ביצוע שיפוץ נוסף אשר הוערך בסך של 200,000 ₪ (סעיפים 63-61 לתצהיר התובע). בנסיבות אלו, כך נטען, ירדו כל כספי השיפוץ הראשון לטמיון.
התובעים אינם תובעים נזק זה של אובדן השקעות במושכר כנזק ישיר המכוסה בפוליסה (וזאת בשים לב שהנזקים הישירים בגין מבנה, ציוד ומלאי נדונו ונפסקו לעיל) אלא כנזק עקיף שנגרם עקב אי תשלום תגמולי הביטוח.
כנקבע לעיל, ההפסדים ואובדן הרווחים בבית העסק, שלטענת התובעים הולידו את הצורך לפצל ולשפץ בשנית את החנות, לא נבעו מאי תשלום התגמולים במועדם אלא מהאירוע הפלילי והפרסומים על אודותיו, אשר גרמו ללקוחות להימנע מלהיכנס לחנות ומספקים לשנות את תנאי האשראי שניתנו ולדרוש קבלת כספם במזומן. אשר על כן, טענות התובעים בעניין אבדן ההשקעות במושכר לא הוכחו ודינן להידחות.
ראש נזק חמישי: אובדן מוניטין ואובדן בית העסק
התובע טען בעדותו הראשית כי לפני קרות השריפה קיבלו הצעה מהבעלים של רשת חנויות אופנה היכל הספורט למכור את החנות בסך של 1.2 מיליון ₪, אך הם סירבו להצעה זו. הצעות דומות בסכומים גבוהים הוצעו לתובעים על ידי קונים פוטנציאליים נוספים, וזאת לאור המיקום האטרקטיבי של החנות בתוך הקניון והמוניטין שזכתה עקב הבלעדיות של מגוון מותגים בינלאומיים מובילים. התובע הוסיף וטען כי ידוע לו שחנות דומה בבאר שבע במיקום פחות נגיש ואטרקטיבי, ואשר אינה משופצת ואינה ממותגת, נמכרה בסך של 850,000 ₪ (סעיף 86 לתצהיר התובע).
לטענת התובעים, עקב ההפסדים הכספיים הכבדים, הירידה ברווחי בית העסק וההעדר מקורות מימון חלופיים, נאלצו לסגור את בית העסק ולמצוא קונה חלופי. בסופו של יום, נטען, כי חלף מכירת עסק בעל מוניטין, ידע, ניסיון וקשרים עם שוק הלקוחות ושוק הספקים, אשר בבעלותו זכות בלעדית למכירת מותגים מובילים, נאלצו להסכים לעסקה של פינוי החנות ומכירת הרכוש הקבוע בה בתמורה לסך של כ- 200,000 ₪ (סעיפים 87-86 ונספח 64 לתצהיר התובע).
התובעים תמכו את טענותיהם בחוות דעתו של טיומקין, אשר בחן את הפגיעה בשווי העסק כנכס בר מימוש, והעריך את שוויה לפי שיטת מכפיל הרווח הנקי. שווי העסק חושב על פי מכפיל 3, וזאת מטעמי שמרנות ולאור מאפייני העסק, והועמד על סך 1,161,000 ₪ (עמ' 6- 8 לחוות דעת טיומקין).
ככל שהדברים נוגעים לאובדן המוניטין של בית העסק, מצאתי כי התובעים לא הוכיחו הן את עצם קיומו של מוניטין והן את עצם קיומה של אחריות מצד הנתבעת בעניין זה, וזאת מהטעמים שלהלן.
ראשית, התובעים לא הביאו ראיות המוכיחות קיומו של מוניטין לחנות לא כל שכן את שוויו. התובעים מבקשים ללמוד על קיומו של מוניטין ועל שוויו מסכום שהוצע לכאורה לרכישת החנות על ידי בעל רשת חנויות אלמוני כמו גם על ידי פונים אלמוניים נוספים, טרם עידן השריפה. התובעים לא הציגו ראיות המוכיחות הצעות ופניות נטענות אלו וטענות התביעה בעניין זה נשענות על עדות יחידה של בעל דין – ועל כן אין בידי לקבלן.
שנית, גם אם נניח שהוצע לתובעים את המחיר האמור, התביעה לא הראתה מה היו תוכנן של אותן הצעות וממילא לא נטען, קל וחומר הוכח, כי מחיר זה עולה על שוויה של החנות ונכסיה (כגון שווי המלאי הקיים, הציוד הקבוע, שיפורי המבנה שבוצעו ועוד) - כך שאכן הוצעה תמורה נוספת בגין מוניטין. ובמילים אחרות, בהצעת מחיר כשלעצמה, אילו הוכחה, אין כדי ללמד על קיומו של מוניטין.
שלישית, גם אם היה קיים מוניטין, הרי שהתובעים לא הוכיחו כי אובדן המוניטין נגרם עקב אי תשלום תגמולי הביטוח. כנקבע לעיל, התובע עצמו טען כי שמו הטוב של העסק נפגע כתוצאה מהאירוע הפלילי. בתוך כך, טען התובע כי הלקוחות נמנעו מלפקוד את החנות לאור הפרסומים השליליים בתקשורת בנוגע למעורבות התובעים בהצתה וכי ספקים נמנעו מלספק להם סחורה. אשר על כן, לא הוכיחה קיומה של אחריות בגין נזק זה.
גם ככל שהדברים נוגעים לסוגיית קריסת העסק, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין נזק זה לבין אי תשלום תגמולי הביטוח. כנקבע, התובע קשר בעדותו הראשית את ההפסדים והירידה ברווחים, את השינוי במערכת היחסים העסקית עם הספקים ואת הימנעות הלקוחות מלפקוד את החנות באירוע הפלילי – ועל כן דין טענות אלו להידחות.
ראש נזק שישי: מכירת מגרש לבניית בית פרטי והוצאות דיור
התובעים טענו כי כתוצאה מהמצב הכלכלי אליו נקלעו, הם נאלצו למכור את המגרש שרכשו לצורך בניית וילה בשכונת ח/300 חולון. לטענתם, המגרש נרכש בסך של 1,350,000 ₪ ונמכר במחיר הפסד בסך של 1,700,000 ₪ ביום 27.5.2014, בשל לחצים מצד הבנק ובשל הצורך להחזיר הלוואות והפסדים בדרך של מימוש מהיר (סעיפים 92-91 ונספחים 80-78 לתצהיר התובע).
התובעים תמכו את טענותיהם בחוות דעת שמאית שהוכנה על ידי השמאית ניצה המאירי ביום 3.5.2011 לצרכי קבלת אשראי מהבנק, אשר העריכה את שווי הקרקע בסך של 2.3 מיליון ₪. בנסיבות אלו, טענו התובעים כי "הנזק הנובע ממכירת המגרש תחת לחץ כלכלי מוערך בסכום של 600,000 ₪" (סעיף 92 לתצהיר התובע). טענה נוספת שטענו התובעים היא שנגרם להם נזק בגין עלות מימון דיור חלופי בסכום כולל של 450,000 ₪.
כמפורט להלן, ובדומה לנקבע לעיל, גם במקרה זה לא הוכח קיומו של נזק בר פיצוי.
ראשית, התובעים לא הוכיחו כי מכרו את הנכס במחיר הפסד. התובעים לא ערכו שמאות לשווי הקרקע במועד המכירה אלא כשלוש שנים לפני כן, ובחקירה הנגדית התגלה כי רוב רובן של העסקאות, על בסיסן נקבעה הערכת השווי, לא עסקאות הן אלא הצעות מחיר בלבד. השמאית מאירי הודתה בחקירתה שאינה יודעת כמה שולם בפועל עבור נכסים מוצעים אלו, אם בכלל (עמ' 614-613 לפרו'). למעשה, העסקה היחידה שנזכרה בחוות הדעת השמאית, אשר בוצעה בפועל, מחירה נמוך מהמחיר שבו רכשו התובעים את המגרש (מחיר העסקה עמד על סך 1,325,000 ₪ בעוד שהתובעים רכשו את המגרש נשוא ענייננו בסך 1,350,000 ₪, כאשר הפער בין שטחי המגרשים עומד על 10 מ"ר לטובת התובעים – ראו עמ' 9 לחוות דעת מאירי).
שנית, התובעים לא הוכיחו כי הנזקים וההפסדים הכספיים שנגרמו להם, אשר הובילו למכירת המגרש ולעלויות מימון דיור חלופי נובעים מאי תשלום תגמולי הביטוח; והתרשמתי שככל שנגרם נזק כזה מקורו באירוע הפלילי, אשר בגין נזקיו הנתבעת אינה נושאת באחריות.

פיצויים עונשיים וחיוב בריבית מיוחדת
התובעים מבקשים מתן פיצויים עונשיים לאור הפגיעה החמורה בחייהם המקצועיים והאישיים. התובעים טוענים כי פסיקת פיצויים עונשיים מוצדקת בנסיבות העניין לנוכח התנהלות הנתבעת, שהגישה את התלונה למשטרה בזדון, ללא ראיות של ממש, תוך פגיעה אנושה בתובעים.
עוד נטען כי פסיקה של פיצויים עונשיים הולמת לנוכח מעמדה של הנתבעת כמבטחת המספקת שירותים חיוניים. התובעים אף מפנים לסעיף 28 א' לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, הקובע חיוב בריבית מיוחדת מקום שבו המבטח מסרב לשלם את תגמולי הביטוח שאינם שנויים במחלוקת שלא בתום לב, ומבקשים לחייב את הנתבעת בריבית מיוחדת זו. בהקשר זה, טענו התובעים כי דרך התנהגותה של הנתבעת ודרך סירובה לשלם תגמולי ביטוח, במכתב סירוב לא מנומק וערוך כדין, מלמד על כוונה וזדון ולמצער על רשלנות במידה גבוהה מאוד.
כידוע, הסעד של "פיצויים עונשיים" הוא חריג לתבנית הפיצוי הנזיקי הרגילה, שלא נועדה להעניש את הנפגע על עצם התנהגותו החמורה אלא נועדה להשיב את המצב לקדמותו ולהעמיד את הניזוק במצב שבו היה נתון אלמלא בוצעה העוולה מלכתחילה.
בפסיקה נקבע כי לבית המשפט שמורה הזכות לפסוק פיצויים עונשיים במקרים חריגים וחמורים, בהם בוצעו מעשים אסורים מתוך כוונה וזדון ולא מתוך רשלנות גרידא. לאור הנקבע לעיל, ברי כי מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים חריגים, שבהם יורה בית המשפט על מתן פיצויים עונשיים.
כנקבע, לא הוכח כי הנתבעת פעלה מתוך רצון לפגוע בתובעים וכי תלונתה למשטרה נעשתה בזדון וממניעים לא כשרים או אף ברשלנות. מצאתי כי התלונה שהוגשה למשטרה הייתה תלונה כנה על יסוד חקירות ובדיקות יסודיות שביצעה הנתבעת. מכאן, שלא הוכח כי הפגיעה הקשה שנגרמה לתובעים נגרמה עקב התנהגותה הזדונית של הנתבעת או אפילו עקב רשלנות חמורה, ועל כן אין מקום לפסוק פיצויים עונשיים או אפילו ריבית מיוחדת הקבועה בסעיף 28 א לחוק חוזה הביטוח.
סוף דבר ומילות סיכום
התובעים נאלצו לעבור דרך ארוכה כדי להוכיח את "חפותם" בכל הקשור באירוע השריפה שהתרחש בלילה שבין ה- 8.12.2010 ל- 9.12.2010. בפסק דין זה נקבע באופן ברור כי טענת הנתבעת לפיה התובעים הציתו את החנות במטרה לזכות במרמה בתגמולי הביטוח לא הוכחה. על כן, התובעים זכאים לקבל את תגמולי הביטוח הכלולים בפוליסה, וסירובה של חברת הביטוח לשלמם מהווה הפרת חוזה המזכה בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם בעטיה.
בית המשפט התרשם כי התובעים סבלו נזקים כלכליים רבים עקב נקיטת הליכים פליליים נגדם שהונעו על ידי התלונה שהגישה הנתבעת. לצד הנזקים הכלכליים התלוו גם תחושות של כאב, צער, בושה, פחד, דאגה וכיו"ב תחושות שליליות, אשר בית המשפט מצר על קיומן. עם זאת, לא הוכח כי התלונה שהוגשה הייתה תלונת שווא לא כנה, אשר הוגשה במטרה לפגוע בתובעים או ממניעים זרים ופסולים. אף לא הוכח כי תלונה זו הוגשה ברשלנות ללא בדיקה וחקירה נאותה מצד הנתבעת. מהטעמים האלה דחיתי את טענות התובעים בעניין זה, מבלי להמעיט כמובן בסבל ובתחושות הקשות שליוו אותם במהלך תקופה זו.
בסיכומו של דבר, תביעת התובעים מתקבלת בחלקה, ואני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים שכדלקמן:
פיצוי בגין אי תשלום תגמולי ביטוח עבור נזק למלאי, תכולה ומבנה – הנתבעת תשלם לתובעים סך של 893,337 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.12.2010.
פיצוי בגין אובדן הכנסות בבית העסק - הנתבעת תשלם לתובעים סך של 26,591 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.12.2010.
פיצוי בגין עלויות מימון אשראי - הנתבעת תשלם לתובעים סך של 230,00 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.
הליך מורכב זה התנהל במשך תקופה ארוכה, במהלכו נערכו ישיבות הוכחות רבות ותומללו בו למעלה מ- 1600 עמודים. לנוכח התוצאה אליה הגעתי ובהתחשב בכך שהליך זה נכפה למעשה על התובעים כדי להשיג את תגמולי הביטוח להם הם זכאים, אני מחייבת את הנתבעת לשאת בעלות המלאה של הוצאות ההקלטה והתמלול של ישיבת ההוכחות; בהחזר מחצית אגרת בית המשפט, בה נשאו התובעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומה; וכן בהחזר הוצאות בסך של 80,000 ₪ ובשכר טרחת עורך דין בסך של 100,000 ₪.
הסכומים הקבועים בפסק הדין ישולמו בתוך 45 יום מיום מתן פסק דין זה.

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.
זכות ערעור כדין.
ניתנה היום, א' תמוז תש"פ, 23 יוני 2020, בהעדר הצדדים.