הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 62174-10-15

בפני
כבוד ה שופטת הלית סילש

תובעת

גל חכמון

נגד

נתבע

יחזקאל כהן

פסק דין

לפני תביעתה במסגרתה עותרת התובעת למתן סעדים הצהרתיים כדלהלן:

א. הסכם ההלוואה מיום 28.1.2012, אשר נחתם בינה לבין הנתבע ובמסגרתו הלווה הנתבע סך של 1,000,000 ₪ (להלן: "הסכם ההלוואה") - בטל.
ב. הרישום לטובת הנתבע של משכון על דירת מגוריה של התובעת ברחוב התאנה 370 במושב אחיעזר הידועה כמגרש 370 בחלקה 75 גוש 5990 (להלן: "הדירה") - בטל.
ג. מקום בו לא יימצא להורות על בטלותם של המשכון או ההסכם ההלוואה , כי הנתבע זכאי לעיקול זכויותיה של התובעת בדירה, אך לא למימושה בפועל.
ד. לחילופי חילופין, כי מימוש הנכס מותנה בהוראה על פיה זכאית התובעת למדור חלופי, לכל ימי חייה.

תמצית טענות התובעת

במסגרת כתב התביעה טענה התובעת כי הינה אישה פשוטה, נטולת השכלה, אשר נישאה בגיל צעיר, וילדה שני ילדים.

בנה של התובעת (להלן: " רותם"), אשר רכש ידע וניסיון בתחום של רכבי יוקרה, נקלע למרבית הצער להליכים פליליים, עקב מעורבות עם גורמים עברייניים ובסופו של ההליך הפלילי, אושרה עסקת טיעון במסגרתה התחייב רותם לשלם לבנק מזרחי סך של 1,000,000 ₪.

ביום 15.1.2012 נחתם בין הנתבע לבין רותם הסכם לפיתוחו של מיזם משותף בתחום הרכבים (להלן: "הסכם המיזם"), אלא כי לצורך קידומו היה על רותם לה קדים ולשלם את הסכום לו התחייב במסגרת עסקת הטיעון.
לטענת התובעת, ניצל הנתבע את פער הזמנים הקצר שנותר עד למועד האחרון שנקבע לתשלום הסכום הנקוב בהסדר הטיעון (אשר נקבע לחודש פברואר 2012), והתנה את תשלום הסך של 1,000,000 בשעבוד זכויות התובעת בדירתה.

בכתב התביעה הועלו טענות רבות של התובעת באשר לאופן בו נחתם הסכם ההלוואה, לרבות העובדה כי התובעת לא הייתה מיוצגת, המסמכים נערכו על ידי ב"כ הנתבע בלבד, הנתבע הציג בפני התובעת מצגי שווא תוך שהוא פועל להרגעתה לצורך חתימה על המסמכים, ומנע ממנה ייצוג משפטי קודם ובמהלך החתימה על הסכם ההלוואה ומסמכי השעבוד.

לשיטת התובעת, אילו היו ניתנים לה ההסברים המתאימים, והיו מוצגות בפניה כדבעי הוראות ההסכם, לא הייתה חותמת על ההסכם או על המסמכים הנוספים אשר לטענת הנתבע נחתמו ביחס לכך. לטענת התובעת, חלק מהמסמכים הנלווים, מעולם לא נחתמו על ידה.

עוד הועלו על ידי התובעת טענות קשות באשר לניסוח הוראות הסכם ההלוואה בניגוד להוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג 1993 (להלן : "חוק הלוואות חוץ בנקאיות"). לעניין זה ביקשה התובעת להפנות את שימת הלב למספר רב של סעיפים בהסכם ההלוואה, לרבות אלו הנוגעים להיקפי הריביות בהן חויבה , והסנקציות במקרה של הפרה.

לשיטת התובעת עסקינן בהסכם בלתי חוקי, נוכח קיומו של שעבוד קודם לטובת בנק הפועלים, והעדר הסכמה מודעת מצדה .

הוסיפה התובעת וטענה כי הנתבע היה מודע לעובדה כי כושר השיפוט של התובעת פגום או לקוי, או לכל הפחות היא נדרשת לליווי הדוק, שעה שהיא עושה שימוש בתרופות פסיכיאטריות.

לגופו של הסכם ההלוואה הוסיפה התובעת וטענה כי ההסכמה המקורית, בין רותם לבין הנתבע, הייתה כי הסכום של 1,000,000 ₪, יושב לנתבע, על ידי רותם, ומתוך הפעילות של המיזם המשותף. לטענתה, אין ולא הייתה מעולם, למי מהצדדים, כוונה כי כספי ההלוואה יושבו על ידה או על דרך של מימוש נכס המקרקעין אשר בבעלותה, ובו היא מתעתדת לגור כל חייה.
תמצית טענות ההגנה

לטענת הנתבע, מטרתו של הליך זה הוא למנוע החזר הלוואה אותה נטלה התובעת בפועל בהיקף של 1,000,000 ₪, לצורך תשלום לבנק המזרחי, כחלק מהסדר אשר מטרתו מניעת כניסתו של רותם למאסר לתקופה של חמש שנים, וזאת בהמשך להרשעתו בעבירות של הונאת לקוחות בנק מזרחי.

כעת, על דרך של העלאת טענות אשר אין בהן מאומה, תוך הסתרת חלק מהנתונים העובדתיים הרלוונטיים, וסילוף חלק אחר, מבקשת התובעת למנוע מימוש הנכס אשר שועבד על ידה, במודע, לצורך אבטחת פירעון אותה הלוואה.

לשיטת הנתבע, מקור ההכרות עם רותם, בהצעתו של זה האחרון למכור לנתבע נכס מקרקעין אחר בו היו ל רותם ולאחותו, זכויות מכוח עיזבון (להלן: " הנכס ברחובות").

בדיקת הנכס על ידי בא כוחו של הנתבע העלאתה כי מדובר בנכס אשר הוטלו עליו עיקולים שונים, ואף טרם נרשם על שם היורשים.
המלצת ב"כ הנתבע הייתה שלא להתקשר בהסכם לרכישת אותו נכס.

בשלב זה הועלו על ידי באי כוחם של רותם והתובעת טענות על פיהן היקף העיקולים נמוך מזה הרשום, כמו גם הדגישו כי שוויו הראלי של הנכס גבוה בהרבה מזה שהוצע לנתבע.
בהמשך, הועברו לנתבע טיוטות הסכם מכר ביחס לנכס ברחובות.

בנוסף, הוצע על ידי עורכי דינם של רותם והתובעת כי בנוסף, ימושכנו זכויותיה של התובעת בדירה נשוא ההליך, וזאת לצורך הבטחת רישום הזכויות בנכס ברחובות, על שם הנתבע.

בין לבין, התפתח דין ודברים בין רותם לנתבע, לעניין קידומו של מיזם משותף בתחום הרכבים. לאחר דין ודברים נכרת ביום 15.1.2012 הסכם המיזם.

לאחר החתימה על מסמכי המיזם, המשיכו הצדדים במשא ומתן לעניין הנכס ברחובות. ואולם, לאחר שהתברר כי בניגוד למצגים שהוצגו על ידי רותם והתובעת, לא ניתן היה לקבל מכתבי כוונות מהגופים המעקלים, שב בא כוחו של הנתבע שב וייעץ לו שלא להתקשר בהסכם לרכישתו של הנכס ברחובות.
חלף אותו הסכם, ובשל הלחץ שהופעל על ידי התובעת עצמה , בנה ובא כוחם אשר ביקשו למצוא מתווה חלופי במסגרתו יועבר לבנק מזרחי סכום של 1,000,000 ₪ בהתאם להסדר הטיעון, הגיעו הצדדים להסכמות למתן הלוואה בסכום זה, וזאת כנגד משכון זכויותיה של התובעת בדירה.

הנתבע ביקש להדגיש כי במהלך עריכתו של הסכם ההלוואה הייתה התובעת מיוצגת על ידי עורך הדין מרודי , וכי הסכם ההלוואה נערך במשרדו, בנוכחות בנה של התובעת, ולאחר שהובהרו לה היטב משמעויות חתימתה על ההסכם.

הנתבע הכחיש את טענות התובעת לעניין אי הבנ ת רכיבי ההתקשרות, או העדר מידע ונתונים. לשיטתו של הנתבע, עסקינן באשת עסקים אסרטיבית אשר הייתה מעורבת בכל שלבי המשא ומתן וההתקשרות בהסכם.

הנתבע הוסיף והעלה טענות בדבר שיהוי, חוסר תום לב ו ניצול לרעה של ההליך המשפטי מקום בו חלק מטענות התובעת כבר נטענו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, ונדחו.

ניהול ההליך

בתיק זה לאחר שהחל שלב שמיעת הראיות, ובסמוך למועד נוסף שנקבע לחקירות, הוגשה על ידי בא כוח התובעת בקשה לחלופי מייצגים (הגם שלא נמסר ייפוי כוח למייצג חלופי) , ובהמשך בקשה שחרור מייצוג בשל טענה למחלוקות מקצועיות בינו לבין התובעת.

עקב אותן בקשות/ הודעות נקבע דיון במסגרתו, תוך מתן הדעת להוראות הדין כמו גם פסיקתו של כב' בית המשפט העליון מצאתי כי נקודת האיזון בין כלל האינטרסים הנוגעים של הצדדים מצויה על דרך של דחיית בקשתו של ב"כ התובעת לשחרור מייצוג, קודם סיום חקירת עדי התביעה.
עם זאת, מצאתי להורות כי לאחר סיום חקירת התובעת, תינתן לב"כ התובעת האפשרות להשתחרר מייצוג, תוך קביעת מועד נדחה לסיום שמיעת הראיות.

עם סיום חקירת התובעת, עתר ב"כ התובעת, עורך הדין אמיר, להתחיל בחקירתם הנגדית של עדי ההגנה. מ נשאל לעניין שחרורו מייצוג, נוכח ההחלטה המאפשרת לו לעשות כן לאחר סיום חקירת התובעת, טען כי עקב הבהרות שקיבל מהתובעת, אין הוא עותר עוד לשחרורו מייצוג וזאת הגם כי בית המשפט הבהיר לו כי יכול לעשות כן, וכי הדיון יידחה.
כפועל יוצא, החלה חקירתו הנגדית של הנתבע, אשר אף נמשכה במסגרת דיון נוסף שהתקיים מספר חודשים לאחר מכן.

עם סיום שמיעת הראיות, ביקשו הצדדים ארכה על מנת לבוא בדברים.
משלא הוגש עדכון כלשהו, נקבעו ביום 17.7.2018 מועדים להגשת סיכומים בכתב בתוך 30 יום לכל צד.
משלא הוגשו סיכומי התובעת, התבקשה הבהרה.

ביום 21.10.2018 הוגשה על ידי התובעת בקשה לארכה להגשת הסיכומים, במסגרתה נטען כי עקב טעות לא הוגשו הסיכומים במועד, אך התקבלה הסכמת הנתבע להגשתם עד ליום 22.11.2018. מצאתי להיעתר לבקשה זו.

ביום 25.11.2018, לאחר תום הארכה להגשת הסיכומים הוגשה בקשת ב"כ התובעת לגרוע את פרטיו מייצוג התובעת ולאפשר לתובעת נטילת ייצוג חלופי בתוך 45 יום.

במסגרת הבקשה נטען לחילוקי דעות עם התובעת על רקע תשלום שכר טרחה וכן ביחס לאופן הטיפול בתיק. ב"כ התובעת הבהיר כי באותו יום, נשלחה לתובעת הודעת התפטרות מייצוג, תוך הפנייה לכללי האתיקה.

להודעה זו התבקשה עמדת התובעת עצמה, ובא כוחה שב ועתר לשחרור מייצוג ומתן ארכה בת 45 יום להגשת הסיכומים.

ביום 3.12.2018 הוגשה תגובת התובעת, אשר קשה היה לדלות ממנה את עמדתה.
מחד, טענה התובעת כי אינה מסכימה לשחרור מייצוג בשלב זה. מאידך, נטען על ידי התובעת כי קיימים חילוקי דעות בינה לבין בא כוחה, אלא כי החלפת הייצוג מחייבת בשלב זה מתן ארכה בת ארבעה חודשים, אשר התובעת מקווה שתינתן לה.

הנתבע התנגד למתן ארכה, וביקש להפנות להתנהלות התובעת בהליך כמו גם העובדה כי טרם התאפשר לו לקבל את כספי ההלוואה בחזרה.

ב"כ התובעת טען כי אין ממש בתגובת הנתבע וכי הגם שעתר למתן ארכה בת 45 יום, אינו מתנגד למתן ארכה בת ארבעה חודשים לתובעת. ב"כ התובעת שב וטען כי כ-שלוח של התובעת אין הוא יכול לפעול אלא במסגרת שליחותו, וזו הסתיימה.
עם הגשת תגובות/תשובות כל הצדדים ניתנה החלטתי במסגרתה נקבע כי נוכח חוסר הבהירות בחלק מהבקשות/תגובות, ומקום בו כל שנותר הוא הגשת הסיכומים, איני מוצאת להידרש אלא לסוגיה זו.

באותה החלטה מצאתי, לפנים משורת הדין, לתת לתובעת ארכה נוספת להגשת סיכומיה, עד ליום 13.1.2019, דהיינו למעלה מ-45 יום ממועד הגשת בקשתו של ב"כ התובעת בעניין זה.

ביום 10.1.2019 הוגשה הודעת ב"כ התובעת במסגרתה נאמר כי אין לעורך הדין קשר עם התובעת, ונמסרה לה הודעת בית המשפט על פיה עליה להגיש סיכומיה עד ליום 13.1.2019. בסיפא של הבקשה התבקש מתן ההוראות לעניין הגשת הסיכומים.

עקב הזהירות הנדרשת, ניתנה ביום 13.1.2019 החלטתי במסגרתה נקבע דיון במעמד הצדדים, תוך שהובהר כי על ב"כ התובעת להמציא לידיה את העתק ההחלטה, במסירה כדין, וכי ונדרשת התייצבותה האישית של התובעת לדיון .

התובעת לא התייצבה לדיון, ותשובותיו של עורך דינה לעניין זה היו תמוהות , מאוד.

הנתבע שב והלין אל דרך התנהלות התובעת אשר כל מטרתה דחיית ההכרעה בהליך, וכן עתר למתן פסק דין הדוחה את התביעה בהתאם להראות תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984.

אך לשם הזהירות מצאתי להוסיף ולהורות כי ב"כ התובעת יבצע מסירה אישית של הפרוטוקול לידי התובעת בתוך 48 שעות, וימציא לתיק בית המשפט את אישור המסירה.
כן נקבע כי התובעת תבהיר בתוך 5 ימים ממועד קבלת הפרוטוקול, מדוע לא התייצבה לדיון, כמו גם התייחסותה לטענות שהועלו.

התובעת לא הגישה תגובה כלשהי, והנתבע שב ועתר למתן פסק דין הדוחה את התביעה.

לאחר הגשת בקשת הנתבע למתן פסק דין בהעדר, הוגשה על ידי ב"כ התובעת הודעה נוספת, אליה צורף אישור המסירה של פרוטוקול הדיון לידי התובעת, ובא כוחה שב ועתר לשחרורו מייצוג. עורך הדין אמיר טען כי נקלע ל מצב בלתי אפשרי, והגם כי הוא ער לאורח הרוח בו נוהג בית המשפט, אין הוא יכול להוסיף ולייצג את התובעת.
הנתבע שב וטען כנגד הפגיעה בזכויות נוכח התנהלות התובעת.

ביום 12.2.2012 ניתנה החלטתי במסגרתה סקרתי את התנהלות התובעת בהליך. בסיומה של ההחלטה מצאתי להורות על שחרורו של עורך הדין אמיר מייצוג התובעת וזאת כנגד מסירת כתובת התובעת לצורך עדכון התיק, וכן הצגתו של אישור מסירה של החלטתי זו לידי התובעת, לרבות תצהיר מוסר.

במקביל ניתנה לתובעת, לפנים משורת הדין, ארכה נוספת, בת שלושים יום, להגשת הסיכומים .
עוד ניתנו הנחיות באשר למועדי הגשת הסיכומים על ידי הנתבע.

בהמשך, משעוכב הליך המצאת ההחלטה לידי התובעת, ניתנה ארכה נוספת להגשת הסיכומים.

על אף כל הארכות שניתנו לעיל, לא הוגשו סיכומי התובעת עד למועד כתיבת שורות אלו, וזאת בעבור כאחד עשר חודשים ממועד סיום שמיעת הראיות.

הנתבע שב ועתר למתן פסק דין בהעדר, נוכח המשמעות שיש לייחס לאי הגשת הסיכומים, כהעדר התייצבות, על כל הנובע מכך.

ואכן, מקום בו בחרה התובעת, במודע, שלא להגיש סיכומיה, יש לראותה כמי שלא התייצבה לדיון בעניינה על כל הנובע מכך.

זאת ועוד, מקום בו ניתנו לתובעת אורכות כה רבות אשר לא הניבו תגובה כלשהי מצד התובעת, לא כל שכן הגשת סיכומיה, ואף נקבע דיון אליו בחרה שלא להתייצב, ניתן לכאורה לראותה כמי שמתנהלת בחוסר תום לב.

על אף כל אלו, מקום בו כל שנותר הוא הגשת הסיכומים, והראיות הוגשו ונשמעו, מצאתי להוסיף ולבחון את הראיות אשר הוגשו לתיק לגופן ואף לתת דעתי לטענות הצדדים, וזאת על מנת להכריע על בסיס כל אלו, במחלוקות נשוא התביעה לגופן.

לגוף התביעה, לאחר שחזרתי ועיינתי בכתבי הטענות ונתתי דעתי לראיות כפי שהונחו בתיק בית המשפט כמו גם לטיעוני הצדדים בכתבי הטענות ובתצהירים , אני מוצאת כי דין התביעה להידחות בכפוף לסייגים הנקובים בגוף פסק הדין . טעמיי להלן ;

לצורך הכרעה במחלוקת מושא תיק זה, נדרשתי לשאלות המרכזיות הבאות:
תוקפו של הסכם ההלוואה והביטחונות אשר ניתנו במסגרתו נוכח טענות התובעת באשר לדרך והאופן בו נחתמו הסכם ההלוואה והמסמכים הנלווים לו.
תוקפו של הסכם ההלוואה נוכח הוראותיו ככל ואלו מתייחסות להיקפי הריבית והפיצוי המוסכם. כל זאת, בהינתן הוראות הדין, לרבות חוק הלוואות חוץ בנקאיות.
קיומן של הסכמות חוזיות החורגות מאלו הנקובות בהסכם ההלוואה על נספחיו לרבות שאלת קיומה של הסכמה להשבת כספי ההלוואה מתוך פעילותם המשותפת של הנתבע ורותם.
קיומן של הגנות העומדות לתובעת מכ וח הוראות הדין, לרבות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב 1972 או דיני ההוצאה לפועל באשר לאפשרות מימוש ה דירה.

הוראות הסכם ההלוואה:

נוכח חשיבות הוראותיו של הסכם ההלוואה, אשר נחתם כאמור ביום 28.1.2012, יפורטו להלן , הוראותיו המרכזיות:

הנתבע ילווה לתובעת סך של 1,000,000 ₪, לצורך פירעון חובו של בן התובעת לבנק מזרחי טפחות בע"מ.
סכום ההלוואה יועמד לטובת פירעון החוב בתוך 48 שעות ממועד רישום משכון להבטחת תשלום ההלוואה, כמפורט בהסכם. ( הואיל מס' 1 ו- 2 וכן סעיף 2 להסכם ההלוואה)
התובעת תפרע את ההלוואה בתוך תקופה של 3 שנים (סעיף 3.1 להסכם ההלוואה).
עד לפירעון קרן ההלוואה, תשלם התובעת לנתבע, מדי חודש בחודשו, ריבית בשיעור חודשי של 1%, בגין סכום קרן ההלוואה אשר טרם נפרעה (סעיף 3.2 להסכם ההלוואה).
באם התובעת לא תפרע את ההלוואה ו/או את תשלומי הריבית בגין ההלוואה במועדם, תשולם על ידה, בנוסף, ריבית פיגורים, בשיעור של כפל הריבית החודשית בה היא מחויבת על פי הסכם ההלוואה (סעיף 4.1 להסכם ההלוואה); זאת בנוסף לפיצוי המוסכם בגין הפרה, הקבוע בהסכם (סעיף 4.2 להסכם ההלוואה).
להבטחת פירעון ההלוואה התחייבה התובעת למסור לנתבע שטרי חוב, הן על סכום ההלוואה והן על סכום הריבית וריבית הפיגורים (סעיף 5.1 להסכם ההלוואה).
התובעת תמשכן את זכויותיה בדירה, והמשכון יירשם כדין ברשם המשכונות וידווח למנהל מקרקעי ישראל (סעיף 5.3 להסכם ההלוואה).
בנוסף, תגרום התובעת לרישומו של משכון נוסף והערת אזהרה ביחס לדירה ברחובות, בתוך 30 יום ממועד חתימת הסכם ההלוואה(סעיף 5.4 להסכם ההלוואה).
הצהרת התובעת על הסכמתה לשעבוד והמשכון מושא ההסכם והתחייבותה שלא ליצור כל בטוחה או שעבוד נוסף שירבצו על זכויותיה בבית, וכן לא להעביר את זכויות החזקה והשימוש בבית, ללא הסכמתו המפורשת של הנתבע, מראש ובכתב (סעיפים 5.5 – 5.7 להסכם ההלוואה).
מתן היתר לנתבע לממש את המשכון במקרה של הפרת הסכם ההלוואה (סעיף 5.8 להסכם ההלוואה), תוך קביעת הפרוצדורה לכך, לרבות לעניין תפיסת החזקה.
קביעתו של פיצוי מוסכם, בשיעור של 10% מסכום ההלוואה, בגין הפרה יסודית של ההסכם ע"י הלווה, וזאת מבלי לגרוע מזכויות הצדדים על פי דין.
קביעתם של מקרים בהם תועמד ההלוואה לפירעון מיידי, תוך מימוש הבטוחות (סעיף 6.5 להסכם).

טענות התובעת באשר לדרך ואופן חתימת הסכם ההלוואה והמסמכים הנלווים.

מקום בו הצדדים אינם חלוקים בגרסתם לעניין חתימתה של התובעת על הסכם ההלוואה, ומספר מסמכים נלווים (הועלו טענות לעניין זיוף ביחס למסמכים מוגדרים), נדרשתי להוסיף ולבחון את טענותיה המרכזיות של התובעת, ככל ואלו מתייחסות לאופן ונסיבות חתימת אותו הסכם, המצגים שהוצגו ומצבה הנפשי של התובעת באותה עת.

כב' בית המשפט העליון, חזר ושנה, במספר רב של הזדמנויות, כי חתימתו של אדם על מסמך, מהווה ראייה לכך שאותו א דם, קרא את המסמך, הבין את הנקוב בו, הסכים לאמור בו, היה מודע למשמעות ותוצאות חתימתו, ולפיכך אין הוא יכול להתנער מההתחייבויות הנקובות בו.

נקבע כי כוחה של הלכה זו יפה, ביתר שאת, כאשר עניין לנו במסמכים בעלי חשיבות, אשר ההיגיון מחייב כי החתימה עליהם לא תיעשה בהיסח הדעת.

עוד נקבע, כי הנטל להוכחת טענה בדבר בטלותו של חוזה, הינו נטל כבד וכי על המעלה טענה זו, לתמוך אותה בראיות פוזיטיביות. (לעניין זה ראה ע"א 467/64 אולגה אסתר שוויץ נ' סנדור ואח', פ"ד יט 13; ע"א 1319/06 משה שלק ואח' נ' טנא נגה (שיווק) 1918 בע"מ ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים ; 20.3.2007); ע"א 36/99 יפה נ' עזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל, פ"ד נח(3) 272).

בתיק זה, מצאתי כי התובעת לא הרימה, ולו בקירוב, את הנטל הראייתי הנדרש על מנת להגיע למסקנה על פיה ההסכם בין הצדדים בטל.

מצאתי את גרסת התובעת כחסרה, וכזו אשר נמצאו בינה לבין הראיות אשר הוגשו לתיק, בינה לבין עדותה במסגרת החקירה הנגדית, ובינה לבין העדויות הנוספות כפי שהונחו בתיק בית המשפט , סתירות מהותיות.

התשובות במסגרתה החקירה הנגדית נמצאו מגמתיות, וניתן היה להתרשם כי התובעת מבקשת להתאים את התשובה לגרסה אשר היא סבורה כי נדרשת באותה נקודה;

עוד ניתן היה להתרשם כי זיכרונה של התובעת הוא בררני.

מחד, הרבתה להשיב על שאלות מסוימות כי אינה זוכרת (ראה לדוגמא עמוד 40 לפרוטוקול הדיון). מאידך, תצהיר העדות הראשית אשר נחתם על ידי התובעת היה רווי פרטים, מועדים ונתונים מדויקים.

כמו כן התובעת ידעה לציין בפרוטרוט לפרוטוקול סוגיות כגון העדר הייצוג המשפטי שניתן לה על ידי עורך הדין טננבלט לצורך החתימה על הסכם ההלוואה, (ראה לדוגמא עמוד 52 לפרוטוקול הדיון), אך לא ידעה להסביר את הפער בין גרסה זו לבין גרסה אותה מסרה בנושא זה במסגרת הליך משפטי המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל.

לכך יש להוסיף את חוסר הסבירות בעדותו של עורך הדין מרודי בחקירתו הנגדית, אשר הותירה תחושה של חוסר נוחות רבה כמו גם העדרן של ראיות ועדויות אשר ניתן היה לצפות כי יוגשו על ידי התובעת, כגון עדות הבן רותם (אל העדרה אתייחס גם בהמשך) .

בכל אלו היה כדי להביאני למסקנה על פיה המשקל הראייתי אותו ניתן היה לייחס לעדות התובעת, נמוך מאוד.

מצבה הרפואי של התובעת
כאמור, התובעת טענה כי נוכח מצבה הרפואי והעובדה כי היא נוטלת תרופות פסיכיאטריות ותרופות הרגעה באופן קבוע, כושר השיפוט שלה לקוי, ולכל הפחות, היא הייתה זקוקה להסברים מיוחדים, מעבר לאלו הניתנים לאדם ממוצע, קודם ההתקשרות בהסכם ההלוואה.
כן נטען על ידי התובעת כי מצבה הרפואי היה ידוע לנתבע ולבא כוחו – עו"ד מילר.

מצבה הנפשי של התובעת הוא עניין שברפואה.
בהתאם לתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, על בעל דין, המבקש להוכיח עניין שברפואה, לצרף תעודה או חוות דעת של רופא, ערוכה בהתאם לסעיף 24 לפק' הראיות, לצורך ביסוס טענותיו, כאשר בית המשפט רשאי לפטור בעל דין מהגשת חוות דעת כאמור מטעמים מיוחדים שיירשמו.

התובעת לא צירפה חוות דעת כאמור, ולא הצביעה על טעמים כלשהם אשר בגינם יש לפטור אותה מהגשת חוות דעת. למעשה, די בכך, כדי לדחות את טענותיה בסוגיה זו.

אני ערה לעובדה כי התובעת צירפה לתיק מספר אישורים רפואיים, מהם עולה כי היא סובלת לכאורה מחרדה ודיכאון.

ואולם, עיון באלו מלמד על כי מדובר באישורים ספוראדיים, חלקם ישנים (מהשנים 2006-2008), אשר לא ניתן היה ללמוד מתוכם שכושר השיפוט של התובעת לקוי, וממילא אין אלו מהווים חלופה להגשתה של חוות דעת בתמיכה לטענות התובעת, ולא ניתן היה להסיק מהם, כי מדובר באדם אשר כושר השיפוט שלו לקוי.

בהיבט העובדתי, התובעת לא הוכיחה ולא הציגה ראיות כלשהן, מהן ניתן היה להסיק כי הנתבע או עורך הדין מילר היו מודעים למצב או לטענה בדבר מצב נפשי זה או אחר, או אפילו לטענה כי התובעת יידעה מי מהם כי היא נוטלת תרופות אלו ואחרות, ככל ונטלה אותן באותה תקופה.

הנתבע ועו"ד מילר העידו כי מצבה הנטען של התובעת, כלל לא היה ידע להם (ראה סעיף 29 לתצהירו של עו"ד מילר וסעיף 22 לתצהיר הנתבע) ואילו בגרסתה של התובעת נתגלעו סתירות בעניין זה.

כך לדוגמא נטען על ידי התובעת, במסגרת תצהיר העדות הראשית כי סיפרה לעורך הדין מילר על מצבה הנפשי, בעת שהיו הצדדים במשרדו של עו"ד טננבלט וקודם לחתימה על הסכם ההלוואה (סעיף 78 לתצהירה).

ואולם, בחקירתה הנגדית לא זכרה התובעת אם סיפרה לו על מצבה טרם החתימה על הסכם ההלוואה או לאחריה ולא זכרה אם סיפרה עובדות אלה גם לנתבע (ראה עמוד 53 שורות 8-24 לפרוטוקול הדיון).

בהמשך החקירה טענה התובעת כי סיפרה לעו"ד מילר על מצבה הרפואי עוד טרם הפגישה שהתקיימה במשרדו של עו"ד טננבלט, וזאת במסגרת פגישה אשר התקיימה בינה לבינו בביתה (ראה עמוד 53 שורה 25 – עמוד 54 שורה 4 לפרוטוקול הדיון), זאת על אף שבמסגרת סעיף 59 לתצהיר העדות הראשית נאמר כי התובעת פגשה בעו"ד מילר ובנתבע, לראשונה, במשרדו של עוה"ד טננבלט.

בהינתן כל אלו, מצאתי לדחות את טענות התובעת כי היה במצבה הרפואי-נפשי כדי להשליך עת יכולתה להתקשר בהסכם ההלוואה, או כי הנתבע ובא כוחו היו מודעים למצב זה.

נסיבות ההתקשרות

לגרסתה של התובעת, היא הובלה, תוך הצגת מצגי שווא, לחתום על הסכם ההלוואה, כאשר לו הייתה מודעת לתוכנו, מלכתחילה, הייתה מסרבת לחתום עליו.

ואולם, בניגוד לתמונה אותה ביקשה התובעת לצייר בכתבי טענותיה ותצהירה, עלה מתוך הראיות, כי מדובר בתובעת אשר הייתה מעורה, בכל פרטי ותנאי ההתקשרות בהסכם הלוואה אשר מטרתו הייתה העמדת כספים לטובת בנה, כמו גם בפרטי ההתדיינות המשפטית נשוא פסק דיני זה.

עוד עלה מתוך הראיות, כמו גם מהתרשמותי הבלתי אמצעית, כי מדובר בתובעת אינטליגנטית, אשר לא ניתן לבטל את יכולותיה העסקיות, ואין זו לה ההתקשרות החוזית הראשונה.

כך לדוגמא עלה מן העדויות אשר הובאו בפני, ולא נסתרו, כי התובעת הינה בעלת עסק, פעיל - מועד ון ריקודים, אותו היא מנהלת באמצעות חברה שבבעלותה (ראה סעיף 7 לתצהיר הנתבע וסעיף 26 לתצהיר עו"ד מילר).
עדותם של הנתבע ושל עו"ד מילר בעניין זה , קיבלה חיזוק מעדותו של עורך טננ בלט אשר העיד, בין היתר, על מתן ייעוץ משפטי לתובעת ביחס לאותו בית עסק כדלהלן:

"יש לה איזה מועדון שהיא מנהלת שיש אתו לפעמים בעיות ויש מידי פעם בעיות איתה". (עמוד 7 שורה 25 לפרוטוקול הדיון)

עו"ד מרודי, ממשרדו של עורך הדין טננבלט העיד כדלהלן :
"בתיקים של מרגלית כמעט ולא טיפלתי, יצא לי לטפל אולי בעזרה לשמעון במשהו שקשור לרישוי עסק של המועדון של מרגלית..."
(עמוד 17 שורות 28-29 לפרוטוקול הדיון).

מקום בו מדובר במי שמנהלת עסק באופן שוטף, ואף נדרשת מעת לעת לסיועו של עורך דין לצורך כך, יקשה עלי לאמץ גרסה על פיה התובעת הינה אדם פשוט אשר אינו מבין משמעות התקשרותו בהסכם. כל זאת, בהעדר ראיות ברורות העומדת בקנה אחד עם טענות התובעת.

לאמור לעיל יש להוסיף את הראיות שהוצגו לעניין היקף מעורבותה של התובעת בקבלת ההלוואה נשוא ההליך.

מסעיף 21 לתצהיר הנתבע עלה כי הייתה זו התובעת אשר שימשה כ-"רוח החיה", בכל הנוגע לניסיונות לאיתור וגיוס הכספים עבור בנה, והייתה דומיננטית מאוד במגעים מולו.

מעדותו של עו"ד מילר עלה, כי הייתה זו התובעת, אשר לדבריו, התחננה לקבל את הכסף, על מנת למנוע את כניסתו של בנה ל מאסר ופעלה על מנת "לשווק" את בנה ולעשות לו יחסי ציבור בפני הנתבע ( לעניין זה ראה עמוד 87 שורות 4-5, עמוד 90 שורות 3-4 ועמוד 93 שורה 32 לפרוטוקול הדיון).

התובעת עצמה העידה, כי בתחילה ביקשה לסייע במכירת נכס מקרקעין , לצורך גיוס הכסף, ולצורך כך אף פעלה להסרת עיקולים שרבצו על אותו נכס.
בהמשך שקלה, לקחת משכנתא נוספת על דירתה.
לעניין זה העידה התובעת , במסגרת החקירה הנגדית כי היה ידוע לה שקבלת משכנתא, כרוכה בתשלום ריבית על ההלוואה.

לשיטת התובעת, תכניות אלו לא יצאו אל הפועל, נוכח הסכמתו של הנתבע לתת את ההלוואה . (ראה עמוד 43 שורות 12-32 לפרוטוקול הדיון וכן עמוד 46 שורות 30-31 ושורה 36 – עמוד 47 שורה 1 לפרוטוקול הדיון).

מקום בו התובעת העידה כי ביקשה למכור נכס מקרקעין או ליטול הלוואה נוספת מהבנק המובטחת במשכנתא, קיים קושי בקבלת הגרסה על פיה לא הבינה כי היא חותמת על הסכם הלוואה במסגרתו שועבדו זכויותיה בדירה.
לכאורה, למעט סוגיית היקף הריבית ומקור השבת כספי ההלוואה, אשר יידונו בהמשך, לא עלה בידי התובעת להבהיר מהו ההבדל בין נטילת הלוואה המובטחת במשכנתא מהבנק, לבין נטילת הלוואה המובטחת בשעבוד הנכס על ידי הנתבע.

על הנקוב לעיל יש להוסיף את העובדה כי הייתה זו התובעת עצמה אשר פעלה לרישום השעבוד במנהל מקרקעי ישראל, בהתאם להוראות הסכם ההלוואה.
לא ברור כיצד יכולה התובעת לטעון מחד כי לא הייתה מודעת כלל לעובדה כי הנכס ישמש כבטוחה להלוואה, ומאידך כי הרישום של אותה בטוחה, יעשה על ידה באופן אישי.

מקום ההתקשרות והייצוג המשפטי
אין מחלוקת, כי הסכם ההלוואה נערך ונחתם במשרדו של עורך הדין טננבלט שימש כבא כוחה של התובעת בנושאים אחרים.

התובעת עצמה, נכחה בעת ניסוח ההסכם, ועו"ד מילר העיד כי היא הייתה מעורה בפרטים וניהלה דין ודברים ביחס לחלק מסעיפי ההסכם (ראה עמוד 89 שורה 19 – עמוד 90 שורה 1 וסעיף 21 לתצהירו).

לטענת הנתבע, במועד עריכתו וחתימתו של הסכם ההלוואה נכחו במשרד עו"ד טננבלט (לפרק זמן מסוים) עורך הדין מרודי ממשרדו של עורך הדין טננבלט , התובעת, הנתבע ובא כוחו, כמו גם בנה של התובעת, רותם.

מן העבר השני טענה התובעת כי לא הייתה מיוצגת על ידי בא כוח, בעת עריכת ההסכם, וכי הסכם זה נוסח על ידי עורך הדין מילר בלבד, בעת שהיה במשרדו של עורך הדין טננבלט.

לשיטתה, עו"ד מילר, חיפש מקום להדפיס בו את ההסכם, ועו"ד טננבלט, נענה לבקשתה כי הם יעשו זאת במשרדו. (ראה עמוד 51 שורות 24-35 לפרוטוקול הדיון).
עורך הדין טטנבלט טען כי נכח במקום לדקות ספורות, ואך לצורך מתן הסכמתו לכך שהצדדים יעשו שימוש טכני בלבד במשרדו, וכי הוא ועורך הדין מרודי ממשרדו , לא ייצגו את התובעת ולא נתנו לה ייעוץ משפטי לעניין התקשרותה בהסכם ההלוואה.

לשיטתו, עורך הדין מרודי ממשרדו נכח במשרד בעת שהצדדים שהו בו, אך לא נתן ייעוץ כלשהו לתובעת.

גרסאות הצדדים להליך בכל הנוגע לנסיבות הגעתם למשרדו של עורך הדין טטנבלט והיקף מעורבות עורכי הדין בהתקשרות, היו קוטביות. משנתתי דעתי לכלל הראיות, מצאתי כי גרסת התובעת, ועדיה, מעלה תהיות רבות וסימני שאלה. מצאתי לבכר את גרסת הנתבע על פני זו של התובעת.

אקדים ואציין כי הטענה על פיה נדרש עורך הדין מילר למשרד, באופן טכני בלבד, לצורך הדפסתו והחתמתו של הסכם ההלוואה, תמוהה.

לא ברור מדוע עו"ד מילר, אשר הינו עו"ד עצמאי, בעל משרד משל עצמו, זקוק היה לשירותי משרדו של עורך הדין טננבלט וזאת אך על מנת להדפיס בו את ההסכם ההלוואה (ראה עדותו של עו"ד מילר בעמוד 86 שורה 35 לפרוטוקול הדיון).
עו"ד מילר לא נשאל כלל במסגרת חקירתו הנגדית ביחס לסוגיה זו.

זאת ועוד, ככל וכפי טענת התובעת, הסכם ההלוואה הוא פרי פעילותו של עורך הדין מילר בלבד, לא ברור מדוע לא הוכנה טיוטת הסכם הלוואה והועברה, כפי שנערכו והועברו על ידי עורכי הדין טיוטות קודמות אשר התייחסו להסכם המכר של הדירה ברחובות והמשכון.

זה גם המקום להבהיר ולהדגיש כי ככל ומדובר בעורכי הדין טננבלט, מרודי ומילר, אין המדובר בעורכי דין אשר היה זרים זה לזה, אלא - וכפי שיובהר להלן, הוצגה בפני חלופת דואר אלקטרוני אשר עניינה מגעים קודמים ומאוחרים למועד חתימת הסכם ההלוואה, אשר התנהלו בין הצדדים באמצעות אותם עורכי דין, ואשר התייחסה למשא ומתן למכירת דירה ברחובות, כמו גם סוגיות הנוגעות להתקשרות בהסכם השותפות המתייחס למיזם המשותף.

מעדותו של עו"ד טננבלט עלה, כי הצדדים הגיעו למשרדו ללא כל תיאום מוקדם (ראה עמוד 11 שורות 21-24 לפרוטוקול הדיון).
ואולם, מקום בו התקיימו בין הצדדים, באמצעות באי כוחם, מגעים קודמים בקשר עם מכירת הנכס ברחובות והמיזם המשותף, היה סביר יותר, כי עו"ד מילר, יפנה בעצמו אל עו"ד טננבלט ויתאם עמו את עריכת ההסכם במשרדו.

השתלשלות האירועים כפי שתוארה על ידי עו"ד מילר, לפיה התקיימה בין הצד דים פגישה בקשר עם עסקת מכר הנכס ברחובות, במשרדו של עוה"ד טננבלט, כאשר לאחר שהתברר כי עסקה זו אינה יכולה לצאת אל הפועל, הצדדים חיפשו פתרון חלופי והגיעו למתווה ש ל מתן ההלוואה, סבירה בעיני בנסיבות העניין (ראה עדות עו"ד מילר בעמוד 86 שורה 35 – עמוד 87 שורה 14 לפרוטוקול הדיון).

הצדדים חלוקים ביניהם, מהותית, ביחס לשאלת ייצוגה של התובעת על ידי עו"ד טננבלט או עורך הדין מרודי ממשרדו .

התובעת, כמו גם עורכי הדין טננבלט ומרודי, שבו וטענו כי התובעת לא הייתה מיוצגת משפטית וכי לא הייתה לעורכי הדין טננבלט ומרודי כל מעורבות בהסכם ההלוואה, אשר נערך, נוסח והוקלד ע"י עו"ד מילר בלבד (ראה סעיפים 50-53 לתצהיר התובעת וכן עדות התובעת בעמוד 51 שורה 24 - עמוד 2 שורה 8 ועדות עו"ד מרודי בעמוד 25 שורו ת 3-7 ו- 12-13 לפרוטוקול הדיון).

מן העבר השני, לטענת הנתבע ועורך דינו, הייתה התובעת מיוצגת על ידי עורך הדין מרודי לצורך ההתקשרות בהסכם הלוואה וכי הסכם זה נערך על ידי עו"ד מרודי ועו"ד מילר בצוותא, תוך כדי דין ודברים בין הצדדים, ועל בסיס דוגמא של הסכם הלוואה שעו"ד מרודי הוריד ממחשב משרדו (ראה עמוד86 שורות 18-24, עמוד 87 שורות 11-14, עמוד 89 שורות 3-8, ועמוד 92 שורות 10-14 לפרוטוקול הדיון).

כן עלה מעדותו של עו"ד מילר, כי בין התובעת לעו"ד מרודי, נוהל דין ודברים בקשר עם תוכן ההסכם וכי הוא הסביר לה את הוראותיו (ראה עמוד 89 שורות 18-21 ו- 23-30 ועמוד 92 שורות 6-9 לפרוטוקול הדיון).

ביחס לסוגיה זו מצאתי להעדיף את גרסת הנתבע על פני גרסת התובעת. טעמיי להלן;

עו"ד טננבלט העיד כי עזב את המשרד זמן קצר לאחר הגעת התובעת, עורך הדין מילר ורותם (בן התובעת), וייתכן ופגש גם את הנתבע (עמוד 9 שורות 20-22 לפרוטוקול הדיון) .

מחקירתו הנגדית עלה כי הוא אינו זוכר אם התעניין מול עו"ד מרודי, מה אירע באותו ערב בו נחתם הסכם ההלוואה והבהיר כי נהג כך מאחר ואף אחד מהצדדים לא היה לקוח שלו, שכן אילו היה מדובר בלקוח, הוא לא היה משאיר זאת כך.
(ראה עמוד 11 שורה 33 – עמוד 12 שורות 1-3 לפרוטוקול הדיון).

עו"ד מרודי, מצדו, שהה עם הצדדים במשרד משך שעות ארוכות, אך לטענתו הוא לא חש צורך לגלות עניין או להתערב בנעשה בן הצדדים.

התנהלות זו של עורכי הדין תמוהה, מקום בו התברר כי התובעת ובנה הינם בין לקוחותיו של עו רך הדין טננבלט בנושאים אחרים , בין אם לעניין בית העסק של התובעת ובין אם לעניין הסכם המיזם המשותף.

הייתה זו התובעת אשר העידה:
"... עו"ד טננבלט הוא עו"ד מגיל 19 אני מכירה אותו, הוא היה עורך דין של בעלי ז"ל ומאז הוא כמו משפחה, הוא במשפחה אצלנו..."
(עמוד 51 שורות 27-28 לפרוטוקול הדיון ).

גם בסעיף 3 לתצהירו של עורך הדין טננבלט , צוין כי הכרתו של עורך הדין עם משפחת חכמון היא רבת שנים.

בנסיבות אלו, טענה על פיה עורך דין המייצג לקוחה בנושאים אחרים, מוצא להותיר את אותה לקוחה במשרדו, יחד עם עורך דין של הצד שכנגד, לצורך עריכתו של הסכם הלוואה משמעותי ובעל השלכות על רכושה , תוך שעורך הדין הנוסף ממשרדו נותר במקום אך לצורך "השגחה על המשרד" ושלא לצורך מתן ייעוץ , היא טענה שיש קושי לאמץ אותה, בהיבט הסבירות.
כל זאת, בשים לב לעדות התובעת ביחס להשכלתה ומצבה הרפואי, לרבות ההשלכות של מצב זה על כושר הבנתה, והיכרותה רבת השנים עם עורך הדין טננבלט.

סימני השאלה הנוגעים לגרסה זו של התובעת, מתרבים מקום בו הייתה זו התובעת אשר ביקשה לקשור בין הסכם ההלוואה להסכם השותפות, כאשר ביחס להסכם השותפות אין מחלוקת כי בנה של התובעת יוצג ע"י עו"ד טננבלט. (לעניין זה ראה סעיף 6 לתצהירו של עורך הדין טננבלט).

אין התובעת יכולה לאחוז בחבל משני קצותיו, כאשר מחד היא מבקשת לטעון כי לא קיבלה כל ייעוץ או לווי משפטי לצורך ההתקשרות בהסכם ההלוואה, ומאידך לטעון כי תשלומי החזר ההלוואה אמור ים היו להתקבל מהמיזם המשותף לרותם ולנתבע, אשר ביחס אליו אין חולק כי ניתן ייעוץ משפטי על ידי עורך הדין טננבלט.

התובעת נשאלה במסגרת חקירתה הנגדית, במפורש, האם התייעצה עם עורכי דינה ביחס להסכם ההלוואה והשעבוד.
ביחס לעורך הדין טננבלט, השיבה התובעת כי אינה זוכרת. (עמוד 49 שורות 18-19 לפרוטוקול הדיון).
משנשאלה אם שאלה את עו"ד מרודי, אם לחתום על ההסכם טרם חתימתו, השיבה פעם נוספת כי אינה זוכרת. (עמוד 49, שורות 13-14 לפרוטוקול הדיון).

בנקודה זו הוסבה תשומת לבה של התובעת לפרוטוקול הדיון בבקשת הרשות להתגונן במסגרת תא"ק 16643-01-14, שם העידה כי עו"ד מרודי אמר לה שזה בסדר להתקשר בהסכם (ראה עמוד 3 שורות 1-3 לפרוטוקול נספח 16.2 לתצהיר התובעת).
גם לעניין זה שבה התובעת וטענה בתחילה כי אינה זוכרת (ראה עמוד 49 שורה 21 – עמוד 51 שורה 7 לפרוטוקול הדיון).

משנשאלה התובעת במפורש, מדוע בדיון בבקשת הרשות להתגונן, אמרה כי עו"ד טננבלט ייצג אותה בנוגע להסכם ההלוואה (ראה עמוד 1 לפרוטוקול מיום 29.6.14 נספח 16.2 לתצהיר התובעת) - השיבה כי הוא מייצג אותה בדרך כלל (ראה עמוד 52 שורות 9-12 לפרוטוקול הדיון).

בהמשך, העידה התובעת כי לאחר אותו דיון בבקשת הרשות להתגונן , הובהר לה על ידי עו"ד טננבלט, כי היא הוטעתה בחקירתה לעניין תשובותיה אלו , אולם על אף האמור לעיל, התובעת לא הגישה בקשה לתיקון פרוטוקול ולא התייחסה לטעות זו גם במסגרת הערעור אשר הוגש על ידה ביחס לאותו פסק דין (עמוד 52 שורות 13-25 לפרוטוקול הדיון).

לפער בין טענות התובעת במסגרת ההליך נשוא פסק הדין לעדותה במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן, מצטרפות תהיות שעלו מכוחה של תכתובת אשר הוחלפה בין משרד ב"כ הנתבע למשרדו של עורך הדין טננבלט לעניין מכירת הדירה ברחובות, והתייחסותם של עורכי הדין לתכתובת זו, כמפורט להלן;

הנתבע צירף לתצהירו העתקם של מספר מסמכים אשר נשלחו מכתובת דואר אלקטרונית אשר זוהתה על ידי עורך הדין מרודי ככתובת הדואר של משרדם ואשר כללה את המסמכים הבאים:

פנייה לעורך הדין מילר ממשרדו של עורך הדין טננבלט מחודש נובמבר 2011, או סמוך לכך, אשר צורף לה קובץ הנושא את השם: "מרגלית חכמון הסכם מכר" והוא למעשה טיוטת הסכם מכר . (נספח 2 לתצהיר הנתבע)

תכתובת דואר אלקטרונית מיום 6.12.2011 ממשרדו של עורך הדין טננבלט לעורך הדין מילר במסגרתה נכתב:

"לעורך הדין שרון מילר שלום,
בהמשך לשיחתנו הטלפונית, מצ"ב טיוטת הסכם משכון ושעבוד לעיונך.
בכבוד רב ובברכה,
יצחק מרודי, עו"ד".

לתכתובת זו צורפה טיוטת הסכם משכון ושעבוד, כאשר הממשכנת הינה התובעת.
(נספח 3 לתצהיר הנתבע)

תכתובת מאוחרת למועד חתימת הסכם ההלוואה (29.1.2012) , אשר נשלחה ממשרדו של עורך הדין מילר למשרדו של עורך הדין טננבלט. נושא התכתובת: "קבצים לחתימת הסכם חכמון". כן צורפו לאותה תכתובת קבצים שונים תחת השמות : שטר משכון חכמון, ייפוי כוח בלתי חוזרים מוכרים-חכמון, ייפוי כוח בלתי חוזר לביטול הערת אזהרה, ייפוי כוח בלתי חוזר לביטול הערת אזהרה, שטר מכר-רחובות. (נספח 6 לתצהיר הנתבע).
הקבצים הנזכרים צורפו לתכתובת הדואר האלקטרונית.

עו"ד טננבלט נשאל במסגרת חקירתו הנגדית , מי טיפל ממשרדו בטיוטת החוזה שהוחלפה במסגרת הניסיון למכור את הדירה ברחובות והשיב:
"בטח לא אני". (עמוד 9 שורה 9 לפרוטוקול הדיון).

עו"ד מרודי, ממשרדו של עורך הדין טננבלט השיב באותו עניין:
"לא טיפלתי, אני גם ממש לא זוכר שעבדתי אל מול שרון מילר. אני לא ממש טיפלתי בעניין כזה"
וכן: -
"אני לא יודע כי אני לא טיפלתי בנושא כזה, יכול להיות שהמשרד התבקש"
(עמוד 19 שורה 6 לפרוטוקול הדיון)
וכן:
"... אני עצמי לא עסקתי בעסקה הזאת" (שם, שורה 8 לפרוטוקול הדיון).

עדויות אלה תמוהות מקום בו במסגרת עדותו של עורך הדין מרודי הוא הוסיף וטען:
"במשרד זה קיים רק עו"ד טננבלט ואנוכי, ז"א שאו שאני מטפל או עו"ד טננבלט"
(עמוד 18 שורה 11 לפרוטוקול הדיון)
ובהמשך:
"... המשרד שלנו הוא משרד מאוד קטן, אנחנו שני עורכי דין ופקידה..."
(שם, שורה 31 לפרוטוקול הדיון).

עו"ד טננבלט העיד כי אינו זוכר טיוטה של הסכם מכר אשר יצאה ממשרדו, בקשר עם מכירת הדירה ברחובות, אבל יכול להיות. (ראה עמוד 8 שורות 33-35 לפרוטוקול הדיון),

ואילו עו"ד מרודי העיד:
"אני לא ממש ידעתי בזמן אמת שהתנהלו. בהווה אני כן יודע כי נחשפתי לזה, בעבר בזמן אמת, לא ידעתי. זמן עבר, זה בזמן אמת שהתנהלו מגעים למכירת הדירה ברחובות, לא ידעתי..." (עמוד 19 שורות 12-14 לפרוטוקול הדיון).

בפועל, מהנספחים אשר צורפו על ידי הנתבע לתצהירו עולה כי בין משרדו של עורך הדין טננבלט למשרד עורך הדין מרודי התקיימה חלופה של תכתובת, וככל הנראה גם שיחות טלפון.
לא ברור כיצד זו מתיישבת עם גרסתם של עורכי הדין טננבלט ומרודי, כמפורט לעיל.

על אלו יש להוסיף את התכתובת, נספח 9 לתצהיר הנתבע, ממנה עלה כי נוסח הסכם ההלוואה, נשוא פסק דין זה, אשר נערך ביום 28.1.12, הועבר לעו"ד מילר במייל, ביום 22.2.12, באמצעות משרדו של עו"ד טננבלט. (ראה נספח 9 לתצהיר הנתבע).

תכתובת דואר אלקטרונית זו, ממשרדו של עורך הדין טננבלט לעורך הדין מילר, יצאה תחת הכותרת: "שרון שלום רב, לבקשתך-הסכם ההלוואה עם מרגלית".

אילו אכן, אמור היה הסכם ההלוואה להיערך בין רותם לבין הנתבע, כפי הנקוב בתצהירו של עורך הדין טננבלט, ואילו אכן הוטעתה התובעת לחתום על ההסכם , תחת מצגי שווא, ניתן היה להניח כי לכל הפחות, הסוגיה תעלה במסגרת התכתובת המאוחרת בין הצדדים, או כי עורכי הדין טננבלט או מרודי לא ייטלו חלק במשלוח תכתובת בסמוך לאותו מועד, ולעניין אותו הסכם.

משנשאל עורך הדין מרודי במסגרת חקירתו הנגדית אלו מסמכים מצויים בתיק הפיזי במשרד, השיב כדלהלן:

"יש שם הסכם שותפות, הסכם הלוואה, פרוטוקול, החלטות, ערעור, את הטיוטות של הסכמים שכנראה שקשורים באיזושהי צורה וזהו. הכל מתנהל בתיק אחד, אנחנו לא פותחים תיק לכל דבר, זה לפי נושא."
(ראה עמוד 19 שורות 1-3 לפרוטוקול הדיון)

על אף עדות זו, משנשאל עורך הדין טננבלט במסגרת חקירתו הנגדית האם קודם הגעתו לחקירה בדק האם מצויים במשרדו מסמ כים הנוגעים לסכסוך בין הצדדים, טען כי פנה בעניין זה לעורך הדין מרודי ונאמר לו כי אין, כי עורך הדין מרודי לא חשב שיש מסמכים רלוונטיים שעורך הדין טננבלט צריך לדעת מהם, ואם היה אז היה ואם לא היה אז לא היה. (ראה עמוד 9 שורות 4-7 לפרוטוקול הדיון).

משנתתי דעתי לכל אלו, אני מוצאת להעדיף את גרסת הנתבע על פיה הפגישה במשרדו של עורך הדין טננבלט נערכה בנוכחותו, ובליוויו של עורך הדין מרודי, לאחר שעורכי הדין היו מודעים לפרטים ולצורך של התובעת ובנה בקבלת הכספים שמטרתם למנוע את כניסתו של רותם לכלא.

בנסיבות אלו, לא ניתן לראות את התובעת, כמי שלא הייתה מיוצגת, או את עורך הדין מילר או הנתבע כמי שהטעו אותה לחתום על מסמכים שעה שהיא אינה מבינה את תוכנם.

הבנתה של התובעת את מהות ותוכן ההתקשרות

בניגוד לטענות התובעת, מלמדות הראיות אשר נמנו לעיל, כמו גם ראיות נוספות אשר יפורטו להלן, כי התובעת ידעה והבינה, היטב, את מהותו ומשמעותו של הסכם ההלוואה.

הבנה זו מקורה הן מכוח המסקנה על פיה יש לראות בתובעת כמי שהייתה מיוצגת על ידי עורכי דינה לעניין ההתקשרות בהסכם ההלוואה ( ראה לעיל) , כמו גם התרשמותי הבלתי אמצעית מהתובעת עצמה והבנתה את מהות ההתקשרות.

מהראיות בתיק, ניתן היה להתרשם כי התובעת הבינה , היטב, הן את המשמעות של ההתקשרות בהסכם הלוואה ושעבוד נכס באופן כללי, והן את המשמעות של ההתקשרות בהסכם ההלוואה הפרטני, נשוא התביעה.

כפי שצוין לעיל, התובעת עצמה העידה כי הייתה נכונה ליטול הלוואה מובטחת במשכנתא על מנת לקבל את הכספים נשוא הסדר הטיעון. (ראה עמוד 43 שורות 24-25 לפרוטוקול הדיון).

הבנתה של התובעת את מהות ההסכם, לרבות העובדה כי ההסכם נערך עמה ולא עם בנה, עלתה אף באופן ישיר ומפורש מעדותה:

"ההלוואה, ההלוואה (מדגישה) ניתנה לתומר. לתומר היא ניתנה, אבל הם עשו איתי את ההסכם ההלוואה בגלל שאפשר לשעבד את הבית שלי כבטחון..."
(עמוד 43 שורות 6-7 לפרוטוקול הדיון).

וזוהי בדיוק מהות ההתקשרות.

רותם, בנה של התובעת נדרש לכספים על מנת שלא להישלח למאסר לתקופה לא מבוטלת. רותם לא יכול היה להבטיח את החזר הכספים בעצמו או למכור נכס לצורך העמדת הסכום לרשות הבנק, והפתרון הונח על ידי התובעת עצמה על דרך של שעבוד/משכון נכס המקרקעין אשר בבעלותה.

התובעת הוסיפה ואישרה בחקירתה הנגדית , כי היא ביקשה לסייע לבנה, על מנת למנוע את כניסתו לכלא, ולשם כך, הייתה נכונה למכור נכס על מנת לשלם את החוב או לקחת משכנתא נוספת על הבית שלה, אשר ערכו גבוה (ראה עמוד 43 שורות 12-25 לפרוטוקול הדיון).

לעניין אותה משכנתא הוסיפה התובעת ואישרה כי ככל והייתה נוטלת אותה מהבנק, הייתה נדרשת לתשלומי ריבית. (ראה עמוד 46 שורות 30-31, ובהמשך שורה 36 – עמוד 47 שורה 1 לפרוטוקול הדיון).

זה המקום להדגיש כי התובעת לא התייצבה לבדה במשרדו של עורך הדין טננבלט, אלא כי נכח באותה פגישה גם בנה של התובעת , רותם, אשר יכול היה לכאורה לתמוך בגרסתה באשר לנסיבות חתימת ההסכם, כמו גם כוונת הצדדים באשר למקורות השבת ההלוואה.
בפועל, לא הוגש תצהירו של רותם , בן התובעת, והוא לא זומן לעדות על ידי התובעת.

הימנעותה זו של התובעת מזימונו של בנה למתן עדות, עומדת באופן מובהק, לחובתה.
(ראה ע"א 225/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605; ע"א 7144/14 נתן מכנס נ' מעון רוחמה (פורסם ב מאגרים משפטיים; 3.9.2015)).

מקום בו מדובר בתובעת שעולם העסקים אינו זר לה, אשר פעלה קודם להתקשרות בהסכם ההלוואה לבחינתן של חלופות נוספות אשר יהא בהן כדי לאפשר לה ולבנה, לקבל את הסכומים הנדרשים לשם מניעת כניסתו של רותם בנה למאסר; מקום בו נכח בעת ההתקשרות בהסכם ההלוואה בנה של התובעת; עת התרשמתי באופן בלתי אמצעי מהתובעת, אשר נכחה במספר דיונים, כי מדובר באדם המעורה בפרטי המתרחש סביבו;

בהינתן כל אלו, יש להסיק כי התובעת הבינה את מהות ותוכן ההתקשרות בהסכם ההלוואה.

על כל אלו יש אך להוסיף את עובדת היות התובעת מיוצגת על ידי עורכי דינה , כפי שהובהר לעיל.

המצגים אשר הוצגו לתובעת בקשר עם חתימת ההסכם

לשיטת התובעת, גם מקום בו תדחנה טענותיה באשר להצדקה בביטולו של ההסכם, אין מקום לחייב אותה בהשבת ההלוואה או לאפשר מימוש השעבוד, עת הוצגו בפניה בעל פה, מצגים שונים, וזאת על ידי הנתבע ובא כוחו, ועל פיהם תושב ההלוואה מתוך כספי המיזם המשותף, אשר שימש כבסיס למתן ההלוואה.
(ראה עמוד 52 שורות 26-34 לפרוטוקול הדיון).

במסגרת חקירתה הנגדית טענה התובעת, בין היתר, את הדברים הבאים:
"אמרו לי מלכתחילה שאין לי מה לדאוג ואני לא אצטרך לשלם את הכסף. אמרו לי שהכסף הזה יראה מהרווחים של תומר כי הוא מקים את העסק, ואז באמת שנתיים וחצי אף אחד לא ביקש ממני לא ריבית ולא שום דבר, יצאתי מתוך הנחה שבאמת זה יתקזז".
(לעניין זה ראה עמוד 2 שורות 17-19, עמוד 28 שורות 34-35 , עמוד 46 שורות 29-35 לפרוטוקול הדיון וכן סעיף 25 לתצהיר התובעת).

אלא כי לגרסה זו של התובעת, אין כל אזכור או התייחסות בהוראות הסכם ההלוואה. למעשה, המיזם המשותף כלל אינו נזכר בהסכם ההלוואה לא כל שכן היותו המקור להשבת ההלוואה.

זה המקום לציין כי הסכם ההלוואה נחתם ביום 28.1.2012. הסכם המיזם המשותף, בין הנתבע לבין רותם נחתם ביום 15.1.2012, דהיינו מספר ימים קודם לכן.

בנסיבות אלו, ככל וכוונת הצדדים הייתה כי ההלוואה תושב מתוך רווחי המיזם המשותף, ניתן היה לצפות כי הנושא יבוא לידי ביטוי מפורש בשני ההסכמים, דהיינו הסכם הלוואה, כמו גם הסכם השותפות.

עובדתית, באף לא אחד מהמסמכים דלעיל לא נמצאה הוראה על פיה תושב ההלוואה מרווחי פעילותם המשותפת של הנתבע ורותם.
למעלה מכך, גם לא נקבע כי בהעדר רווחים, לא ניתן יהיה להיפרע בגין ההלוואה, על דרך של מכירת הדירה.

טענות התובעת באשר למצגים שהוצגו בפניה, הן בגדר טענות שבעל פה, כנגד מסמך בכתב , אשר לא נתמכו בראיות מהותיות כלשהו.

אין בעצם העובדה כי הכסף, נשוא הסכם ההלוואה, שימש את בנה של התובעת, כמו גם אינטרסים אשר יכול והיו גם לנתבע בהותרתו מחוץ לבית הכלא, או אפילו בעובדה כי רותם והנתבע ציפו כי המיזם המשותף יניב רווחים, כדי לגרוע מחובתה של התובעת, להשיב את כספי ההלוואה אשר ניתנו לה.

זה המקום לציין כי אני ערה לטענות התובעת על פיהן לנתבע היה אינטרס כלכלי למנוע את כניסתו של רותם למאסר נוכח התקשרותו עמו בהסכם המיזם המשותף.

מהראיות אשר הוצג בפני עלה, כי אכן, כטענת התובעת, מימושו של המיזם היה מותנה בכך שרותם לא ייכנס למאסר והנתבע האמין כי פעילותו המשותפת עם רותם תניב לו רווחים ויכול ותשמש גם כאמצעי להשבת כספי הלוואה .
(ראה סעיף 10 לתצהיר הנתבע ועדותו בעמוד 77 שורה 25 – עמוד 80 שורה 15 לפרוטוקול הדיון, ועדותו של עו"ד מילר בעמוד 90 שורות 9-10, עמוד 93 שורה 31 – עמוד 94 שורה 2 ובעמוד 94 שורות 17-24 לפרוטוקול הדיון).

איני מתעלמת מכך.

עם זאת, עלה מתוך עדותו של הנתבע כי הגם שיכול היה וההלוואה תושב מתוך רווחי פעילות המיזם המשותף , הוא עצמו - לא היה נותן את ההלוואה, אם לא הייתה ניתנת לו בטוחה להשבת הכספים.
(לעניין זה ראה עדות הנתבע עמוד 60 שורות 25-29, עמוד 72 שורות 8-9, עמוד 80 שורות 13-20 ועמוד 81 שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון וראה גם עדותו של עו"ד מילר בעמוד 96 שורות 1-7 לפרוטוקול הדיון). מצאתי גרסתו ועדותו של הנתבע בסוגיה זו כמהימנה.

כך לדוגמא השיב הנתבע במסגרת חקירתו הנגדית את הדברים הבאים:

"... תכננו לעשות מיזם משותף ותכננו להרוויח כסף ואמרנו שאם ירוויח הוא יחזיר משם ואם לא יש לנו בטוחה" (עמוד 60 שורות 16-17 לפרוטוקול הדיון).

מעשית, הצדדים התנהלו על בסיס הנקוב בהסכם ההלוואה , לרבות העובדה כי בהתאם להוראות אותו הסכם הלוואה, כספי ההלוואה הועברו, רק לאחר רישום השעבוד, מכוחו של הסכם ההלוואה.
הוראות הסכם ההלוואה אינן קושרות בין תנאי ההלוואה לבין המיזם המשותף, ואינן מלמדות, ולו ברמז, כי הכספים יושבו מתוך רווחי פעילות המיזם.
כל זאת, עוד קודם שנדרשתי לשאלת אופן השבת הכספים, מקום בו לא הוצגו רווחים.

טענת התובעת לפיה החתימה על גבי מסמכי השעבוד אינה נחזית כחתימתה

לטענת התובעת, החתימה על הודעת המשכון, נספח 4 לתצהירה, אינה חתימתה והיא מזויפת.

מהראיות עלה כי הייתה זו התובעת אשר רשמה בפועל את המשכון במנהל מקרקעי ישראל.

התובעת טענה במסגרת תצהיר העדות הראשית כי פעלה לרישום השעבוד, מבלי שהייתה
מודעת למהות הפעולה אותה היא מבצעת ( סעיפים 203-205 לתצהיר). ואולם, אין כל סבירות בפעולה של רישום משכון על ידי אותו בעל דין אשר טוען כי מדובר במסמך אשר על גבו זויפה חתימתו.

בדיון עלה כי התובעת לא פנתה למשטרה ולא התלוננה על זיוף חתימתה על אף המשמעות המהותית הנובעת מאותה פעולה של רישום משכון.
(ראה עמוד 55, שורות 17-22 לפרוטוקול הדיון).

התובעת לא העלתה את טענת הזיוף, במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן או במסגרת הבקשה למימון משכון בלשכת ההוצאה לפועל, וגם בא כוחה, וכן בנה-רותם, אשר הופיע במקומה באחד הדיונים, לא העלה טענ ה זו בשמה (ראה עמוד 55 שורה 23 - עמוד 56 שורה 20 לפרוטוקול הדיון).

זה גם המקום לציין כי בהתאם להלכתו של כב' בית המשפט העליון על הטוען טענת זיוף מוטל נטל ראייתי מוגבר, הגבוה מזה שדרוש בדרך כלל במשפט אזרחי (ראה ע"א 1237/13 קונין נ' גפני (פורסם בנבו 7.4.2013); ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי (פורסם ב נבו 11.04.2013)).

התובעת לא צירפה חוות דעת של מומחה לכתבי יד, לצורך ביסוס טענתה באשר לזהות החתימה.
התובעת טענה אומנם כי נעשתה על ידה פני יה לאיש מקצוע, אשר קבע כי מדובר בזיוף. (ראה עמוד 55 שורות 8-10 לפרוטוקול הדיון).
ואולם, בהמשך הדיון הובהר (באמצעות ב"כ התובעת), כי אין המדובר בחוות דעת, אלא במה שהוגדר כחיווי דעה, אשר לא הושלם לכלל חוות דעת, מסיבות אישיות של התובעת. (ראה עמוד 62 שורות 9-10 לפרוטוקול הדיון).
אותו מסמך מקדים או מה שהוגדר כ-"חיווי דעה", לא נזכר במסגרת תצהיר גילוי המסמכים של התובעת (עמוד 55 שורות 14-16 לפרוטוקול הדיון).

בהינתן כל אלו, לא מצאתי לקבל טענותיה של התובעת בדבר זיוף חתימתה. למעלה מכך, גם מקום בו היו מתקבלות טענות התובעת לעניין זיוף החתימה, לא היה בכך כדי לאיין את חתימתה על הסכם ההלוואה עצמו, על כל המשתמע מכך.

שאלת חוקיות של הסכם ההלוואה או איזה מהוראותיו

לטענת התובעת, הסכם ההלוואה ההוא הסכם בלתי חוקי ובטל ממספר טעמים מרכזיים:

העדר של פרטים מהותיים, אותם יש לכלול בהסכם מסוג זה, כמפורט בהוראות סעיף 3 לחוק הלוואה חוץ בנקאיות;
קביעתן של הוראות חוזיות הכוללות בחובן שיעורי ריבית הגבוהים בהרבה מהתקרה המותרת על פי הוראותיו של חוק הלוואות חוץ בנקאיות;
קיומן של תניות מקפחות וחיובים מוסווים, כגון סעיף הפיצוי המוסכם.

את הסכם ההלוואה והוראותיו, היה אפוא להוסיף ולבחון במסגרת הוראותיו של חוק הלוואות חוק בנקאיות, הוראות דיני החוזים, כמו גם פסיקתו של כב' כב' בית המשפט העליון.

אקדים ואציין כי מקום בו חוק הלוואות חוק בנקאיות הינו חוק צרכני, אשר בא להגן על לווים, מפני ניצול מצוקתם על ידי מלווים.
תחת הגדרה בסיסית זו, ובהינתן טענות התובעת, ייבחנו להלן הוראות הסכם ההלוואה.

תנאי ההלוואה

לטענת התובעת, הסכם ההלוואה בטל, עת לא נכללו בהוראותיו פרטים רבים, אותם יש לכלול בהתאם לסעיף 3 לחוק הלוואות חוק בנקאיות , ובכלל זה: שיעורי הריבית השנתית, תנאי ההצמדה של ההלוואה, סכומי התשלומים לפירעון ההלוואה, מועדי התשלומים, פירוט סכום הריבית בכל תשלום לפי הידוע בעת חתימת הסכם ההלוואה, הצעדים אותם רשאי המלווה לנקוט במקרה של אי פירעון ההלוואה ותקופת ההלוואה.

כן נטען על ידי התובעת כי לא ניתנה לה הזדמנות סבירה לעיין בהסכם טרם חתימתו וכי לא נמסר לה עותק ממנו, לאחר מכן.

הנתבע טען מנגד, כי הוא איש עסקים העוסק בנדל"ן, אשר אינו נותן הלוואות בדרך קבע, ומשכך, חל בעניינו הסייג הקבוע בסעיף 15 (א) לחוק, הקובע כי הוראות סעיפים 2, 3 ו- 7 לחוק אינם חלים על מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק.

כן נטען כי ההסכם כלל את מלוא ההסכמות בין הצדדים, אשר נוסחו בצורה פשוטה וברורה וכי התובעת קיבלה עותק מההסכם לאחר חתימתו.

מהראיות אשר הובאו בפני עלה כי הנתבע הינו איש עסקים ולא הוצגו ראיות מכוחן ניתן היה להסיק כי הוא נוהג לתת הלוואות דרך עיסוק (ראה עדות הנתבע אשר לא נסתרה בעמוד 58 שורות 4-20, עמוד 63 שורות 11-28 ועמוד 81 שורות 13-30 לפרוטוקול הדיון).

עוד עלה מתוך החקירות כי חלק מכספי ההלוואה מקורם בכספים שהועברו לנתבע על ידי בן משפחה.

בנסיבות אלה, ונוכח הוראת סעיף 15(א) לחוק, אין הכרח כי ההסכם יכלול את מלוא הפרטים המפורטים בסעיף 3 לחוק הלוואות חוק בנקאיות (וראה גם ע"א 3250/02 שמחה (סימה) וינצלברג נ' ש.א. דיזל פרטס בע"מ (פורסם ב נבו 7.6.2005)).

בבחינת למעלה מן הצורך יצוין, כי בהסכם כלולים מרבית הפרטים המהותיים, לרבות שיעורי הריבית וריבית הפיגורים (הגם אם לא בתחשיב שנתי) ומועד פירעון ההלוואה (שלוש שנים) וכן כלולים בו הצעדים בהם רשאי המלווה לנקוט במקרה של הפרת הוראות ההסכם.

ההסכם אינו כולל פרטים ביחס לתנאי ההצמדה או סכומי התשלומים לפירעון, מאחר וכפי שיובהר בהמשך, מדובר בהלוואה שאינה צמודה, וכעולה מהסכם ההלוואה, אין בו התחייבות של הלווה להשבת סכומים כלשהם על חשבון קרן ההלוואה, משך כל תקופת ההלוואה (של שלוש שנים), ובמהלך תקופה זו עליה לשאת בתשלום שיעורי הריבית החודשית בלבד.

באשר לטענות התובעת כי לא ניתנה לה האפשרות לעיין בהסכם או בהוראותיו, יופנו הצדדים להכרעתי לעיל בסוגיית הייצוג המשפטי, הבנת התובעת את מהות ותוכן ההתקשרות, ונסיבות התקשרות הצדדים בהסכם ההלוואה.

בהינתן אלו, לא מצאתי להורות על בטלותו של ההסכם בשל העדר הכללתן של פרטים שונים. בנוסף, גם מקום בו היה נמצא להורות על בטלותו של ההסכם מכוח אותו חוסר נטען, היה עלי להוסיף ולהידרש לסוגיית ההשבה, מכוחו של אותו ביטול.

שיעור הריבית

התובעת טענה כי לא הייתה מודעת לשיעורי הריבית הכלולים בהסכם, וכי מהמצגים אשר הוצגו בפניה עלה כי ההלוואה אשר אמורה הייתה להשתלם מתוך רווחי המיזם המשותף, כלל אינה כ וללת ריבית. (ראה עדות התובעת בעמוד 46 שורות 28-35 ובעמוד 48 שורות 26-27 לפרוטוקול הדיון).
לא מצאתי עדותה זו של התובעת כמהימנה, וכפי שהוכרע לעיל, נמצא כי התובעת חתמה על ההסכם, תוך שהיא מודעת, היטב, לתוכנו ולהוראותיו.

התובעת הוסיפה וטענה, כי שיעורי הריבית הקבועים בהסכם, עולים בהרבה על השיעור המרבי הנקוב בהוראות חוק הלוואות חוק בנקאיות.

עיון בהוראות החוק מעלה, כי שיעורי הריבית וריבית הפיגורים המרביים המותרים, מעוגנים ב מסגרת הוראות סעיפים 5 ו- 6 לחוק הלוואות חוק בנקאיות.

למען הסדר הטוב אקדים ואציין כי במקרה דנן, לא חל הסייג הקבוע בסעיף 15(ב)(2) לחוק, על פיו הוראות סעיפים 5 ו- 6 לחוק לא יחולו על הלוואה שחל עליה צו לעניין שיעור הריבית המ רבי לפי חוק הריבית, תשי"ז- 1957 (להלן בהתאמה: "צו הריבית" ו- "חוק הריבית").

מעיון בהוראות צו הריבית, כמו גם פסיקת כב' בית המשפט העליון, עולה כי צו הריבית אינו חל על ההלוואה מושא התביעה, שכן הוא חל אך ורק ביחס ל- "מלווה צמוד ערך", כאשר מילווה צמוד ערך מוגדר כ: -

"... מילווה שסכומו, כולו או מקצתו, צמוד למדד יוקר המחיה או לעליית מחירו של כל דבר אחר, אך למעט מילווה צמוד לשער מטבע חוץ".

(לעניין זה ראה סעיף 1 לצו הריבית וכן רע"א 2413/02 לוקרנו חב' להשקעות בע"מ נ' קבוצת כנרת ואח', פ"ד נח(2)889; בג"ץ 548/85 ד"ר יוסף דלין נ' נגיד בנק ישראל ואח', פ"ד לט(4) 303).

לא מצאתי בהוראות הסכם ההלוואה, הוראה המלמדת כי ההלוואה נשוא התביעה הינה הלוואה צמודת ערך.

אומנם, מסעיפים 5.1 ו- 5.2 להסכם ההלוואה, עולה לכאורה כוונה כי ההלוואה תהיה צמודה, עת נקבע כי התובעת תמסור לנתבע שטר חוב בקשר עם חיובי ההצמדה, הריבית וריבית הפיגורים על פי ההסכם, וכי שטר החוב יוחזר לתובעת עם פירעון מלוא סכום ההלוואה בתוספת הצמדה, ריבית וריבית פיגורים.

אלא שמעיון ביתר הוראות הסכם ההלוואה עולה כי אין בו כל הוראה נוספת, המתייחסת להצמדה. ההסכם גם לא כולל כל הוראה ביחס לסוג ההצמדה, שיעורה והבסיס לחישובה.

בין אם אזכור נושא ההצמדה בסעיפים 5.1 ו- 5.2 להסכם ההלוואה נובע מטעות סופר (שכן כפי שהעיד עו"ד מילר הצדדים ניסחו את ההסכם תוך עריכת תיק ונים על דוגמת הסכם הלוואה אשר נלקחה ממחשבו של עורך הדין מרודי), ובין אם הייתה זו כוונת הצדדים, מלכתחילה, כי המילווה יהיה צמוד ערך, מקום בו לא פורטו בפועל, במסגרת הוראות הסכם ההלוואה , הוראות באשר להצמדה ובסיס החישוב, יש לראות את ההלוואה מושא ההסכם, כהלוואה אשר אינה צמודת ערך, ומשכך כהלוואה אשר חלות ביחס אליה הוראות סעיפים 5 ו- 6 לחוק הלוואות חוק בנקאיות.

בסעיף 5 לחוק הלוואות חוק בנקאיות , נקבע שיעור עלות האשראי המרבי, כדלקמן:

"(א) בחוק זה, "שיעור עלות האשראי המרבי" – פי שניים ורבע מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחודשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד הניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל.
(ב) שיעור העלות הממשית של האשראי לא יעלה בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה;...
(ג) השיעור המרבי של העלות הממשית של האשראי, כאמור בסעיף קטן (ב), יחושב ביחס ליתרת החוב כפי שהיא בתחילת כל שנה ממועד ההלוואה".

סעיף 1 לחוק הלוואות חוק בנקאיות , כולל הגדרות, ובין היתר כדלקמן:

""שיעור העלות הממשית של האשראי" – היחס שבין סך כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל, בחישוב שנתי;"
"תוספת" - כל סכום שנדרש לווה לשלם בקשר לחוזה ההלוואה מעבר לסכום שקיבל בפועל מן המלווה, למעט ריבית פיגורים;"

התובעת צרפה לתצהירה, תדפיס מאתר בנק ישראל ובמסגרתו התייחסות לשיעור עלות האשראי המרבי לחודש ינואר 2012 (נספח 12 לתצהיר התובעת).
מתדפיס זה עולה כי השיעור השנתי באחוזים של העלות הממוצעת לאשראי לא צמוד, לחודש ינואר 2012, הינה 5.86%.
נתון זה לא נסתר על ידי הנתבע , ולא הובאו ראיות כלשהן המצביעות אחרת.

החלת סעיף 5 לחוק, על הנתונים המפורטים בנספח 12 לתצהיר התובעת, מוביל למסקנה כי שיעור הריבית השנתית המקסימלית המותרת על פי החוק, הינו 13.185%.
( לפי חישוב של 5.86% X 2.25) .

בהתאם לסעיף 3.2 להסכם ההלוואה, שיעור הריבית הועמד על 1% לחודש (קרי: שיעור שנתי של 12%), ובהתאם לחוות דעת מומחה התובעת, אשר לא נסתרה, בצירוף ריבית דריבית היא מסתכמת לכדי שיעור של 12.72% לשנה (ראה סעיף 12 לחוות הדעת).

נקודת המוצא, שעה שמדובר בבחינת שיעורי הריבית החוזית הינה כי הלווה צפוי לעמוד בהתחייבויותיו על פי הסכם ההלוואה.
בהינתן הוראות הסכם ההלוואה, ניתן להסיק כי מקום בו הייתה התובעת עומדת בהתחייבויותיה על פי הסכם ההלוואה, שיעור העלות הממשית של האשראי היה עומד על כ- 12.72% - שיעור אשר אינו חורג מהשיעור המרבי הנקוב בחוק הלוואות חוק בנקאיות.

עם זאת, באשר לשיעורי ריבית הפיגורים הנקובה בהסכם ההלוואה, מסקנתי שונה.

בסעיף 6 לחוק הלוואות חוק בנקאיות נקבע כדלהלן:
"שיעור ריבית הפיגורים לא יעלה בחישוב שנתי על חמישית שיעור העלות הממשית של האשראי".

החלת הוראות סעיפים 5 ו- 6 לחוק, על הנתונים המפורטים בנספח 12 לתצהיר התובעת, מלמד כי שיעור ריבית הפיגורים המרבי, המותר על פי דין, עומד על 15.822%. ( לפי חישוב של 13.185% X 1.2)

במסגרת סעיף 4 להסכם ההלוואה נקבע כי מקום בו הלווה לא תפרע את קרן ההלוואה ו/או את תשלומי הריבית בגינה, היא תחויב, בנוסף לסכומים בהם היא מחויבת כהחזר קרן וריבית, גם בריבית פיגורים, בשיעור של כפל הריבית החודשית בה היא מחויבת על פי ההסכם (דהיינו: 2% לחודש ו- 24% בחישוב שנתי), וזאת בנוסף לפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 6.1 לחוק, בשיעור של 10% ללא הוכחת נזק.

שיעור הריבית וריבית הפיגורים השנתי, מסתכם א פוא בשיעור של כ- 36% לחודש (וזאת מבלי להביא בחשבון ריבית דריבית).

כל זאת עוד קודם אדרש לאפשרות החיוב גם בפיצוי המוסכם (בהינתן הוראות הדין ביחס לכך).

ברי כי שיעור ריבית זה, חורג באופן בולט וברור משיעור ריבית הפיגורים המרבית הקבועה בהוראות הדין.

בהינתן מסקנתי זו, נדרשתי להוסיף ולהידרש למשמעות שיש ליתן לחריגה זו.

ליתר פירוט, האם נוכח אותה חריגה, יש להורות על ביטולו של הסכם ההלוואה, וכפועל יוצא מכך, המשכון אשר נרשם מכוחו, או שמא יש להורות על שינוי אותם סעיפים העוסק ים בריבית, וככל שכן, באיזו צורה.

בסעיף 9 לחוק נקבעה סמכותו של בית המשפט לבטל או לשנות תנאי בהסכם:

"(א) ראה בית המשפט בתובענה בקשר לחוזה הלוואה, כי החוזה או תנאי בו אינם מתאימים להורות סעיפים 5, 6, או 7, או כי המלווה לא גילה גילוי מלא של הפרטים המהותיים לחוזה ההלוואה, יורה ביתה משפט, ביוזמתו או על פי בקשה, ולאחר שנתן הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם, לבטל את החוזה או את התנאי או לשנותו, הכל במידה הנדרשת כדי להתאימו לדרישות החוק, ולפי העניין.
(ב) מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א) או מכל תרופה אחרת שבדין, רשאי בית המשפט להתאים את שיעור העלות הממשית של האשראי ואת שיעור ריבית הפיגורים לשיעורים המרביים המורים על פי סעיפים 5 ו- 6, או לקבוע שיעור נמוך יותר, לצוות על השבה של כל סכום שקיבל המלווה מן הלווה שלא בהתאם להוראות חוק זה, לחייב את המלווה בהוצאות שנגרמו ללווה, וליתן כל הוראה אחרת שתיראה צודקת בנסיבות העניין".

מהוראות החוק, כמו גם פסיקתו של כב' בית המשפט העליון עולה, כי מקום בו חוזה ניתן להפרדה לחלקים, יש לבכר את התאמתו להוראות החוק, על פני ביטולו המלא.

כך לדוגמא נקבע על ידי כב' השופטת ברון במסגרת ה.פ. (ת"א) 1416/04 שורץ נ' מיסטר מאני ישראל בע"מ (פורסם ב נבו):

"בשורה של פסקי דין נקבע כי חרף העובדה שמדובר בהלוואה גבוהה מזו הכפופה למגבלות הריבית הקבועות בחוק, אין בכך כדי למנוע מבית המשפט להתערב בגובה הריבית במידה שאמנם מדובר בריבית נשך, כטענת המבקשת, אשר הכשרה תהא מנוגדת לתקנת הציבור. סמכות זו עולה מהוראות סעיף 9 לחוק ויכול גם שתהא נגזרת מהוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 [ראו ת.א. (מחוזי ת"א) 1277/00 ישראל נ' אלחנתי (פורסם בנבו), הוראת סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א 1970 (ראו פרשת אלמגור), ואף מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט".
(לעניין זה ראה גם ע"א 9348/09 ליבו נכסים והשקעות בע"מ נ' אריאל יהודה לשם (פורסם בנבו)).

זאת ועוד, גם מקום בו צד להסכם פעל בדרך העומדת בניגוד להוראות הדין, לרבות הוראת סעיף 30 לחוק החוזים, עדיין שמורה לבית המשפט הסמכות להורות על ביטול חלקי של ההסכם, וזאת בהתאם להוראות סעיפים 19 ו- 31 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973.

בהינתן האמור לעיל, נדרשתי להוסיף ולבחון , האם- בהינתן פסיקתו של כב' בית המשפט העליון, הוראות חוק הלוואות חוק בנקאיות ועובדותיו הפרטניות של תיק זה, מצויה נקודת האיזון בתיק זה במתן הוראה על ביטולו של הסכם ההלוואה באופן מלא, או שמא יש להורות על ביטול חלקי.

לעניין זה, נתתי דעתי, בין היתר, ליחסי הכוחות בין הצדדים, התנהלות הצדדים קודם ולאחר חתימת ההסכם, השיקולים אשר עמדו בבסיס חקיקתו של חוק הלוואות חוץ בנקאיות, המשמעות הכלכלית של אפשרות מתן/קבלת הלוואות חוץ בנקאיות, החשיבות הצרכנית והחברתית בקיומו של חוק הלוואות חוק בנקאיות מחד, ובאכיפת העיקרון הבסיסי של דיני החוזים, על פיו – חוזים יש לקיים , מאידך.

עוד נתתי דעתי לעובדה כי התובעת קיבלה את סכום ההלוואה, ועשתה בו שימוש בפועל לצרכיה, או לצרכיו של בנה, לצורך העמידה בהסדר הטיעון. כל זאת כאשר לוח הזמנים שעמד לרשות התובעת ובנה, היה מוגבל.
לכל אורך השנים, התובעת לא שילמה, ולו תשלום אחד, בגין חיובי הריבית על פי ההלוואה, כנדרש בהתאם להוראות ההסכם.
לאורך כל השנים, התובעת גם לא העלתה כל טענה שהיא, כנגד ההסכם או חיובי הריבית מכוחו.
רק עת תמה תקופת ההלוואה, והיה על התובעת לפרוע אותה, ואך לאחר שהחל הנתבע לנקוט בהליכים מכוחו של הסכם ההלוואה , שאז מצאה התובעת להעלות טענות כנגד ההסכם, ולטעון כי יש לפטור אותה מהשבת הכספים.

משנתתי דעתי לכלל הסוגיות הצריכות לעניין, באתי לכלל מסקנה, כי נקודת האיזון בתיק זה, מצויה על דרך של קביעה על פיה הסכם ההלוואה אינו בטל, ואולם יראו את שיעור ריבית הפיגורים הנקוב בו, ככזה העומד על השיעור המרבי המותר על פי דין.

כפועל יוצא מכך, גם איני מוצאת להורות על בטלות הבטוחות אשר ניתנו במסגרת הסכם ההלוואה, לרבות המשכון אשר נרשם על זכויותיה של התובעת בבית.

הפיצוי המוסכם

התובעת הוסיפה וטענה גם להיעדר חוקיות של הסכם ההלוואה, נוכח הוראת הפיצוי המוסכם הקבועה במסגרתו, אשר הינה חד צדדית ולא הוגנת.
בנוסף, לטענת התובעת, כבר במועד חתימת ההסכם, התקיימה הפרה צפויה של ההסכם, מקום בו היה ברור כי היא אינה יכולה לעמוד בחלק מהתחייבויותיה על פיו.

אקדים ואציין כי מצאתי את טענות התובעת, ככל ואלו מתייחסות לפיצוי המוסכם, ככלליות מאוד, וסתמיות בתוכנן.
העובדה כי הוראה חוזית היא חד צדדית, אינה הופכת אותה לבלתי חוקית, או כזו אשר מכוחה יש להורות על בטלותו של ההסכם.
כל זאת מקום בו רבים הם המקרים בהם מוטלים חיובים או נקבעות סנקציות חוזיות, המופנות כלפי אחד הצדדים להסכם בלבד.

זאת ועוד, הוראותיו של הסכם הלוואה במסגרתו כספי ההלוואה מועברים כמעט באופן מיידי כנגד רישום המשכון, אל מול מתן ארכה בת שלוש שנים לצורך פירעונה, יוצרים, מעצם טיבם, פערים בין הלווה והמלווה, אשר יכול ויניבו גם פערים באשר לחיובים או הדרישות לחיוב בפיצוי, במקרה של הפרה.

יתרה מכך, חיוביה של התובעת כרוכים באלה של הנתבע, ומקום בו לא היה הנתבע עומד בחיוביו, ממילא גם התובעת, לא הייתה נדרשת לעמוד בחיוביה היא.

כן לא מצאתי לקבל את טענות התובעת בדבר ההפרה הצפויה.
לא ברור מדוע צריך היה הנתבע לצפות כי התובעת לא תשיב לידיו את סכום ההלוואה, וודאי מקום בו שני הצדדים מודעים לקיומה והיקפה של הבטוחה שניתנה כנגד מתן סכום ההלוואה.
לעניין שזה יופנו הצדדים בשנית להכרעות העובדתיות בדבר הבנת הצדדים את ההתקשרות, כוונתם בעת ההתקשרות, הוראות הסכם ההלוואה, משכון הדירה והתנהלותם של הצדדים קודם לאותה התקשרות ולאחריה.

חשוב מכך, גם מקום בו יימצא כי קביעת ההוראה בדבר הפיצוי המוסכם אינה עומדת בקנה אחד עם הוראות הדין, לא היה מקום להורות במקרה זה על בטלותו הכוללת של הסכם ההלוואה, כי אם על בטלותה של ההוראה הפרטנית, נשוא הפיצוי המוסכם. (לעניין זה יופנו הצדדים להתייחסותי לעיל לסוגיית ביטולו של ההסכם בשל הוראת ההסכם העוסקת בריבית הפיגורים).

משכך, ככל והיה הסכם ההלוואה כולל חיוב בתשלום פיצוי מוסכם בלבד, ובשיעור הנקוב בהסכם ההלוואה, היה מקום להותירו, בנוסחו זה.

ואולם, עיון בהוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), מלמד כי לא עומדת לנתבע האפשרות לגבות את ריבית הפיגורים והפיצוי המוסכם גם יחד, ואפרט;

במסגרת סעיף 11(ב) לחוק החוזים תרופות נקבע כדלהלן :

"הופר חיוב לשלם סכום כסף, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום הריבית על התשלום שבפיגור, מיום ההפרה ועד יום התשלום, בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א-1961, אם לא קבע בית המשפט שיעור אחר".

במסגרת סעיף 15 לחוק החוזים תרופות הוסיף המחוקק וקבע כדלהלן:

"(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן – פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.
(ב) הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה".
(ההדגשה אינה במקור ה.ס.)

בפסק דין זה נמצא להורות כי שיעור ריבית הפיגורים אותו רשאי התובע לגבות עומד על השיעור המרבי הקבוע במסגרת הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות.

אלא כי בהתאם להוראות חוק החוזים תרופות, כפי שהוצג לעיל, אין הנתבע רשאי לגבות את הריביות והפיצוי המוסכם גם יחד, מאחר ומדובר למעשה, ב"כפל פיצוי", בגין פגיעה באינטרס מוגן אחד. ( לעניין זה ראה ג' שלו ו -י' אדר, דיני חוזים - התרופות , דין הוצאה לאור בע"מ, התשס"ט – 2209, בעמודים 82-83).

טרם סיום סוגיה זו אוסיף ואציין כי אני ערה להוראות סעיף 15(א) לחוק החוזים תרופות, על פיה עומדת לבית המשפט האפשרות להתערב בשיעורו של הפיצוי המוסכם ולהפחיתו, אם מצא כי הוא נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו, בעת כריתת ההסכם, כתוצאה מסתברת של ההפרה. בהינתן פסיקתו של כב' בית המשפט העליון באשר למקרים בהם תמצא הצדקה להתערבות מעין זו, לא מצאתי הצדקה להתערבות בשיעורו של הפיצוי המוסכם.

משכון זכויות התובעת בדירה

התובעת הוסיפה וטענה כי המשכון הרשום, אינו מהווה משכון של זכויותיה הקנייניות בדירה, בשל העובדה כי זכויותיה בדירה שועבדו בשעבוד קודם, לטובת בנק הפועלים, אשר לא נתן הסכמתו למשכון הזכויות בדירה לטובת הנתבע.
לאור זאת טענה התובעת, כי אף אם ייקבע כי הסכם ההלוואה ומסמכי המשכון אינם בטלים, הנתבע יכול לפעול כנגדה, בדרך של עיקול בלבד, ולא בדרך של מימוש משכון.

דין טענה זו של התובעת להידחות, מהטעמים אשר יפורטו להלן;

בהמשך לפסקי דין שונים שניתנו על ידי בתי המשפט המחוזיים, נדונה על ידי כב' בית המשפט העליון שאלת תוצאות הטלתו של משכון שני בזמן, על מערכת היחסים שבין החייב לבעל המשכון השני, וזאת מקום בו המשכון השני נרשם בניגוד לתנאי ההסכם הראשון.

במסגרת רע"א 8574/13 ירון לוי נ' עזבון המנוח פרדי זנזורי ז"ל (פורסם ב נבו 28.1.2014), קבע כב' בית המשפט העליון כי בטלות המשכן הנוסף, אשר נעשה בניגוד לתנאי המשכון הראשון, פועלת במערכת היחסים שבין בעל המשכון הראשון לבעל המשכון השני, ואינה פועלת כלפי החייב.

הוסיף כב' בית המשפט העליון וקבע כי תוצאה זו מתיישבת גם עם תפיסות של תום לב והגינות ועולה בקנה אחד עם עקרונות המניעות וההשתק, כמו גם מגמת בית המשפט, שלא לצדד בפרשנות המאפשרת לחייב אשר משכן נכס שבעלותו, להתחמק מן התוצאות המשפטיות של פעולת המשכון. ( כן ראה ה"פ 41927-12-13 כדורי שיווק ביצים בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ואח' (פורסם בנבו)).

טענות הגנה נוספות

לטענת התובעת, גם מקום בו תדחנה כל טענותיה לעניין תוקפו או היקפו של הסכם ההלוואה, עדיין עומדות לה הגנות הנקובות בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר [ נוסח משולב] תשל"ב 1972 ו/או סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז 1967.

הנתבע טען מנגד, כי מקומן של טענות התובעת בנוגע להגנות מכוח חוק הגנת הדייר, כמו גם סוגיית הדיור החלוף מכוח חוק ההוצל"פ – להתברר במסגרת ההליך למימוש משכון המתנהל בלשכת ההוצל"פ בירושלים (תיק מס' 520632-01-15) (להלן: "תיק ההוצאה לפועל"), בהליך אשר נפתח טרם פתיחתו של ההליך הנוכחי, ואין מקום להעלותן בשנית במסגרת ההליך דנא. כן נטען על ידו כי מכל מקום, אין ההגנות על פי שני החוקים דרות בכפיפה אחת, אלא הן חלופיות זו לזו.
בנוסף נטען על ידו, כי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר אינו חל בענייננו, מאחר שהנכס המשועבד, אינו רשום בפנקסי המקרקעין.

מנספח 12 לכתב ההגנה של התובע עלה, כי במסגרת ההליכים בתיק ההוצאה לפועל אכן עלה נושא הדיור החלוף ואף נקבע דיון בסוגיה זו, אשר אמור היה להתקיים בפני כב' ראש ההוצל"פ עוד ביום 10.3.16.

יש לאבחן בין תוקפו של ההסכם לבין אופן מימוש הבטוחות באמצעות רשות האכיפה והגבייה. בהינתן הוראות הדין והפסיקה הנוהגת המקום לדון בטענות התובעת הינו במסגרת תיק מימוש המשכון, בתיק ההוצאה לפועל ולא במסגרת ההליך הנוכחי.

למעלה מכך, מקום בו בחרה התובעת להעלות טענותיה אלו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, אין היא יכולה לשוב ולהידרש להן במסגרת ההליכים בתיק זה, ואין בית משפט זה מהווה ערכאת ערעור או ערכאה חלופית לדיון בטענות אשר התובעת בחרה להעלותן במסגרת הליכי המימוש.
למען הסדר הטוב יובהר כי התובעת לא הכחישה את טענות הנתבע על פיהן טענותיה הועלו במסגרת ההליכים בתיק ההוצאה לפועל, וממילא לא הבהירה את המקור לעתירה להידרש להם פעם נוספת, במסגרת הליך זה.

סוף דבר

התביעה נדחית, בכפוף לסייג הנקוב ב פסק הדין בדבר התאמת שיעור ריבית הפיגורים על פי ההסכם השיעור המרבי הנקוב בהוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות.
כן מובהר כי במקרה של צירוף הריבית בהתאם להוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות, יחול סייג הוראות סעיף 15 לחוק החוזים תרופות, כנקוב לעיל.

הנתבעת תישא בהוצאות הנתבע בהליך בסך של 140,000 ₪.
סכום ההוצאות יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
סכום ההוצאות נקבע תוך מתן הדעת למהות ההליך, השלכותיו, התשומות להן נדרשו הצדדים לצורך ניהול ההליך, ונקודת המוצא על פיה אין בעל דין צריך לצאת ניזוק כלכלית, מניהולו של הליך משפטי, מקום בו הוכחו עיקר טענותיו.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.
זכות ערעור לכב' בית המשפט העליון בתוך 45 יום.
ניתן היום, י' סיוון תשע"ט, 13 יוני 2019, בהעדר הצדדים.