הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 54618-05-16

בפני
כבוד ה שופטת חנה קיציס

תובע
פלוני
ע"י ב"כ עו"ד מירון קין

נגד

נתבעים
1.ינון בצלאל
2.כלל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ענת מעברי

פסק דין

פתח דבר
התובע נפגע ביום 12.10.15 ממטען שנפל מטרקטור שהיה נהוג בידי הנתבע 1 ובוטח על ידי הנתבעת 2 ( להלן: "הנתבעת") במהלך עבודתו במסגריה.
התובע נחבל בראשו וממקום התאונה פונה לבית החולים רמב"ם, בו אושפז עד ליום 2.11.15.
ביום 2.11.15 עבר התובע לבית החולים לוינשטיין, שם אושפז עד ליום 14.3.16. לאחר מכן שהה שם התובע במסגרת של אשפוז יום, וזאת עד ליום 7.7.16.
התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי ( להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה. לתובע נקבעה על ידי הוועדה הרפואית של המל"ל נכות רפואית צמיתה בשיעור משוקלל של 88.53%, לפי הפירוט כדלקמן:
40% נכות בגין ליקויי שפה ודיבור, לפי ס' 29(7)(א)(III) לתקנות הביטוח הלאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (להלן: "התקנות");
% 30 נכות בגין הפרעות במצב הרוח, הפרעות חרדה, הפרעות תלויות דחק, הפרעות סומטופורמיות והפרעות אכילה, לפי ס' 34(ב)(4) לתקנות;
30% נכות בגין פגימות בעצבי המוח – עצב 7 ( פציאליס) בצורה קשה, לפי ס' 29(5)(א)(II) לתקנות;
25% נכות בגין הפרעות נפשיות אורגניות, סכיזופרניה והפרעות דלוזינליות, לפי ס' 33(א)(3) לתקנות;
20% נכות בגין חסר בעצמות הגולגולת מעל 5 סמ"ר ועד 10 סמ"ר, לפי ס' 36(2)(ג) לתקנות;
20% נכות בגין פזילה הטרוטרופיה עם כפילות ראיה במבט לפנים, לפי ס' 57(2)II(ג) לתקנות;
10% נכות בגין צלקות מכאיבות ומכערות, לפי ס' 75(1)(ב) לתקנות;
5% נכות בגין הפרעה תחושתית, לפי ס' 29(5)(א)(I) לתקנות;
5% נכות בגין חסר בעצמות הגולגולת עד 3 סמ"ר, לפי ס' 36(2)(א) לתקנות;
כמו כן, הופעלה תקנה 15 לתקנות כך שנכותו של התובע נקבעה בשיעור של 100%.
ביום 7.8.17 ניתן על ידי פסק דין בשאלת האחריות, במסגרתו נקבע כי התאונה הינה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). מתוך שכך התביעה נגד המסגרייה וחברת הביטוח המבטחת אותה, נדחתה.
ביום 12.12.17 נדחתה בקשת הנתבעת להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל.

רקע
התובע, יליד 13.2.94, נולד בארצות הברית לזוג הורים ישראלים אשר עברו להתגורר בארצות הברית. כשהיה התובע בן מספר חודשים, חזרו הוריו לישראל, ובהמשך כאשר היה התובע כבן 7, חזרו הוריו להתגורר בארצות הברית, שם הם מתגוררים עד היום.
לתובע אזרחות ישראלית ואזרחות אמריקאית.
כשהיה התובע בן 13 הוא החל להשתמש בסמים. בכיתה י"ב עבר התובע הליך גמילה בארצות הברית אך לאחר כחצי שנה חזר להשתמש בסמים.
בסוף שנת 2012 עבר התובע להתגורר בישראל, בנפרד מהוריו שנותרו בארצות הברית. הצדדים חלוקים באשר לשאלה האם התכוון התובע לעלות לישראל ולהשתקע בה או שמא התכוון לשהות בארץ באופן זמני בלבד, ועל כך אעמוד בהמשך.
התובע ביקש להתגייס לצה"ל אך קיבל פטור עקב התמכרותו לסמים בעבר.
ביום 4.7.14 התקבל התובע לטיפול באשפוזית בכפר שיקום לנפגעי סמים, ועבר הליך גמילה. ביום 27.7.14 שולב התובע בקהילה טיפולית בכפר הגמילה. ביום 30.6.15 החל התובע טיפול בהוסטל של כפר הגמילה, וכחלק מהטיפול עבד במסגרייה, עד לפגיעתו. עקב פגיעת התובע בתאונה, הופסק הטיפול בהוסטל.
בשנת 2016 התנדב התובע לשירות לאומי ושירת כעוזר מדריך בכפר הגמילה, במשך שנה אחת, עד ליום 1.9.17.
ביום 18.9.17 חזר התובע לארצות הברית, שם הוא מתגורר עד היום.
עקב התמכרותו של התובע לסמים, בעבר, הגישה הנתבעת בקשה למנות מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירוטוקסיקולוגי, לקביעת נכות התובע בגין התמכרותו לסמים וללא קשר לתאונה. ביום 20.2.18 התקבלה הבקשה ופרופ' יורם פינקלשטיין, מומחה לנוירולוגיה וטוקסיקולוגיה, מונה כמומחה מטעם בית המשפט לבחינת הסוגיה הנ"ל ( להלן: "המומחה").
חוות דעת המומחה
חוות הדעת של המומחה התבססה, בין היתר, על הערכה נוירופסיכולוגית שבוצעה לתובע על ידי הפסיכולוגית השיקומית אלה הולצמן.
המומחה ציין כי התובע השתמש בסמים החל מגיל 13 ועד גיל 20, לרוב סמים " קלים" ובפרט סמי הזיה. כשנה קודם לתאונה, נגמל התובע מהסמים.
המומחה סבר כי הממצאים הנוירולוגים בבדיקת התובע הצביעו על לקויות עצביות בתר חבלתיות שמקורן בתאונה ולא מצא עדות לשימוש נוכחי בסמים.
המומחה סקר את תעודותיו של התובע מבתי הספר בהם למד וממצאים של אבחונים נוירופסיכולוגיים ודידקטיים שעבר מילדותו ועד לגמילתו מהסמים, והעריך את יכולתו האינטלקטואלית והקוגניטיבית של התובע לפני התאונה בטווח הממוצע והממוצע הגבוה. עוד ציין כי הממצאים מצביעים על קיומה של הפרעת קשב וכי התובע אובחן כלוקה ב-ADHD וטופל בריטלין.
באבחונו הנוכחי של התובע נצפו קשיי קשב, אשר לגישת המומחה מבטאים את הפרעת הקשב הפרה-מורבידית הידועה מילדותו של התובע, במשולב עם לקויותיו הבתר-חבלתיות. נקבע כי במכלול העובדתי לא ניתן לייחס את קשיי הקשב לשימוש בסמים. עוד נצפו קשיים בתפקודים הניהוליים ובפרט קשיים בתכנון ונקבע כי יש לייחס קשיים אלו להפרעת הקשב ויתכן שבנוסף גם לפגיעה המוחית החבלתית. צוין כי הרישומים אודות תפקודו החברתי של התובע בתקופת הגמילה מצביעים על כך שתפקודו האינטגרטיבי קודם לתאונה היה תקין.
המומחה קבע כי אין לקבוע לתובע נכות בקשר לשימוש בסמים בעבר ואין בעובדה שהתובע השתמש בסמים בעברו כדי להשפיע על כושרו התעסוקתי ותוחלת חייו.

דיון
הנכות הרפואית
קביעת הנכות על ידי המוסד לביטוח לאומי מחייבת מכוח ס' 6ב לחוק הפיצויים. משנדחתה בקשת הנתבעת להביא ראיות לסתור, אני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע הנה בשיעור של 88.53%.

הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות
התובע טוען כי יש להעמיד את הנכות התפקודית על 100%, בהתאם לשיעור הנכות התפקודית שקבע המל"ל.
הנתבע טוענת כי יש להעמיד את הפגיעה בכושר ההשתכרות על 40% שכן לחלק מהנכויות שנקבעו לתובע אין השלכה על כושר ההשתכרות שלו ולחילופין השלכתן חלקית בלבד: הנכות בגין הצלקות (10%); הנכות בגין ההפרעה התחושתית (5%); הנכויות בגין החוסר בעצמות הגולגולת (5% + 20%); והנכות בגין הפזילה (20%). הנתבעת מדגישה כי לאחר שהתובע השתקם, הוא שירת בשירות לאומי, עמד בהצלחה במטלותיו וזכה לתעודת הצטיינות מנשיא המדינה. נטען כי התובע העיד שהוא מסוגל לעבוד 8 שעות ביום וכי אין מניעה שהתובע יממש את תכניתו להשתלב במסלול הכשרה מקצועית, לימודים ועבודה וישתכר לכל הפחות שכר העומד בקירוב על שכר המינימום בישראל.
התובע העיד כי עקב השיתוק בצד השמאלי של פניו נגרם איבוד ריר בלתי רצוני, הפזילה מפריעה לו וכך גם ההפרעה התחושתית בפנים, עוד העיד כי הוא סובל מקשיים באכילה ובלעיסה; מפגיעה קשה בכושר הדיבור וליקויים בשפה, הגורמים לקושי בתקשורת עם הסביבה; מבעיות רגשיות קשות; מחולשה בצד השמאלי של הגוף הגורמת לקושי בהליכה ועמידה ממושכים, קושי בביצוע מאמצים וקושי בביצוע פעולות המחייבות תנועות עדינות ביד שמאל; ומבעיית יציבות ונטייה ליפול. בנוסף עליו להשלים טיפולי שיניים כתוצאה משברים בגולגולתו. בחקירתו, אישר התובע כי כיום הוא מוגבל במוטוריקה עדינה, בדיבור ובראיה ( עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 6-1).
בתצהיר המשלים שהגיש, העיד התובע כי בשנה שחלפה לאחר חזרתו לארצות הברית, בתום השירות הלאומי, הוא פנה למקומות עבודה רבים, בעיקר בתחומי המסחר, בניסיון לחפש עבודה, אך נדחה לאחר שלמעסיקים הפוטנציאליים נודע על מצבו הרפואי ומגבלותיו. לבסוף, התקבל לעבוד כסדרן מדפים ומחסנאי ברשת המפעילה חנויות נוחות ובתי מרקחת, שם הוא מועסק כיום. התובע הצהיר כי הוא מועסק על פי קריאה באופן בו נקבע לו סידור שבועי ומוקצות לו מספר שעות עבודה על פי צרכי המעסיק. עוד העיד כי בשל מגבלותיו הוא מתקשה בעבודתו; כי הוא מתפקד בקושי רב; וכי על אף שהוא מועסק שעות מעטות בשבוע הוא מתקשה להתמודד עם המאמץ וההתמדה הנדרשים ממנו.
אני דוחה את טענת התובע כי איבד לחלוטין את כושר השתכרותו. ההשתלבות של התובע בשירות לאומי כמו גם עבודתו החלקית היום תומכים בכך שהוא יכול לעבוד, אולם בהיקף מוגבל.
בחקירתו, הסביר התובע כי במסגרת השירות הלאומי שימש כפקיד במשרד קהילת כפר הגמילה וסייע בביצוע שיחות טלפון, הדפסות, שליחת פקסים וכיוצא בזאת, וכן סייע בהקשבה למטופלים בכפר ( עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 25-22). עוד העיד התובע בתצהירו ובחקירתו כי ביצע את השירות על הצד הטוב ביותר וקיבל תעודת הצטיינות מנשיא המדינה ( ס' 8 לתצהיר; עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 31-28).
הנכויות המשמעותיות שנקבעו לתובע בעקבות התאונה תומכות במגבלות שעליהן הוא העיד אך יחד עם זאת, כאמור, יש באפשרותו לעבוד בהיקף מוגבל.
משקלה של הנכות הפלסטית שנקבעה לתובע אינו גבוה ונראה כי זו לא גרעה מיכולת ההשתכרות של התובע, בעוד שליתר הנכויות שנקבעו יש השלכה תפקודית.
הפעלת תקנה 15 על ידי הוועדות הרפואיות אינה מחייבת את בית המשפט ( ע"א 516/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 705 (1986); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 796-795 (מהדורה רביעית, 2012) ( להלן: "ריבלין")).
בהתחשב בנסיבותיו של התובע ובאפשרותו לעבוד, אני מעמידה את נכותו התפקודית על 70%.

בסיס השכר
התובע טוען כי יש לחשב את הפיצוי על בסיס השכר הממוצע, בהתאם לפסיקה בעניינם של צעירים שנפגעו בטרם גיבשו מסלול תעסוקתי ומקצועי. לטענתו, יש לדחות את טענות הנתבעת באשר לאפשרות כי הוא יחזור להשתמש בסמים, לאור חוות הדעת של המומחה ועדותו וההערכה הנוירופסיכולוגית, המלמדים על השיקום שעבר ועל כישוריו הממוצעים קודם לפציעה.
לטענת הנתבעת, יש לחשב את הפסדי התובע לעבר בהתאם לשכרו במועד התאונה, בשערוך להיום- העומד על סך של 4,545 ₪ ואת ההפסד בעתיד יש לחשב על בסיס שכר בסך 5,300 ₪, בדומה לשיעור שכר המינימום כיום, לתקופה של כ-10 שנים; בתום תקופה זו, יש להעמיד את בסיס השכר על סך של 6,000 ₪, מתוך הנחה כי הליך הגמילה יצלח. לחילופין, נטען כי יש לחשב את הפסדי התובע בהתאם לשכר המשקף כ-70% מהשכר הממוצע במשק, דהיינו 6,686 ₪ ( נטו).
הנתבעת טוענת כי אין להיזקק לשכר הממוצע לאור נתוניו האישיים של התובע ונוכח אינדיקציות ממשיות הנוגעות לכושרו התעסוקתי: קשיי קשב וריכוז מהם הוא סובל בשילוב עם ADHA; קשייו הלימודיים של התובע בשילוב ההתמכרות לסמים; ההתנהגות העבריינית שאימץ התובע כנער; העובדה שהתובע אינו מחזיק בתעודת בגרות או מקצוע. נטען, כי אף אם התובע עבר הליך גמילה מוצלח, אין להתעלם מהגורמים הנ"ל אשר יש בהם להשליך על בסיס השכר.
התובע היה בן 21 כאשר נפגע בתאונה, והוא טרם גיבש את דרכו המקצועית. השכר שקיבל בעבודתו במסגריה במסגרת הליך הגמילה, אינו משקף את כושר השתכרותו. בנסיבות אלה יש לערוך את חישוב הפיצוי על בסיס השכר הממוצע במשק ( ריבלין, בעמ' 914; ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צי'בוטארו, פסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט חשין (25.11.2009)). נתון זה ישמש את בית המשפט בפסיקתו ככל שלא הובאו ראיות לפיהן הנפגע עשוי היה להרוויח יותר או פחות מהשכר הממוצע במשק, לאור נתוניו האישיים (ריבלין, שם; ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי, פסקה 8 לפסק דינו של המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין (20.2.2008)).
אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה השימוש בסמים בעברו של התובע מצביע על כך שהוא עשוי להרוויח שכר הנמוך מהשכר הממוצע במשק, כפי שיפורט להלן.
המומחה קבע בחוות דעתו כי התמכרות התובע לסמים בעברו לא הותירה בו נכות ולא השפיעה על כושרו התעסוקתי. בחקירתו, העיד כי הסיכוי שהתובע יחזור להשתמש בסמים הוא נמוך, מאחר והוא החל בהליך הגמילה מרצונו וגילה מוטיבציה. המומחה הוסיף והסביר כי העובדה שהתובע נשאר בכפר הטיפולי כחלק מהצוות מצביעה על כך שהצוות במקום בטח בו והיה סמוך ובטוח כי הוא אמון ( עמ' 22 לפרוטוקול).
חוות הדעת ברורה, מפורטת ומנומקת והיא מבוססת הן על בדיקת התובע על ידי המומחה וסקירת תיעוד מקיף בעניינו והן על הערכה נוירופסיכולוגית שנערכה, לבקשת המומחה, על ידי פסיכולוגית שיקומית אשר בדקה את התובע וביצעה לו אבחון נוירופסיכולוגי. אף עדותו של המומחה ביחס לחוות הדעת הייתה מנומקת וקוהרנטית.
מאז שעבר התובע הליך גמילה חלפו כ-5 שנים והדבר תומך בקביעת המומחה.
אשר על כן, אני מקבלת את חוות הדעת וקובעת כי התמכרות העבר אינה פוגעת בכושר ההשתכרות של התובע.
אף בכל הנוגע לקשיי הקשב והריכוז מהם סובל התובע, איני סבורה כי יש להסיק מכך כי התובע עשוי להרוויח שכר הנמוך מהשכר הממוצע במשק, שכן מדובר בהפרעה שכיחה למדי בקרב האוכלוסייה. בנוסף, מחוות דעת המומחה עולה כי לצד קשיי הקשב והריכוז, יכולתו הקוגניטיבית והאינטלקטואלית של התובע, קודם לתאונה, מצויה בטווח הממוצע הגבוה.

מקום מושבו של התובע לצורך קביעת בסיס השכר
התובע טוען כי מרכז חייו בארצות הברית וכי הוא הגיע לישראל לצורך גמילה וגיוס לצה"ל ולא ניתן ללמוד מכך על כוונה ארוכת טווח להתגורר בישראל. לטענתו, הוא שהה בישראל באופן ארעי, ובשנת 2017 חזר לארצות הברית וניתק את קשריו עם ישראל. לפיכך, נטען כי יש לחשב את הפסד השכר בהתאם לשכר הממוצע במדינת קונטיקט בה מתגורר התובע.
הנתבעת טוענת כי התובע בחר להתגורר בישראל לאחר שלא הסתדר עם סביבתו ומשפחתו בארצות הברית ומפנה בעניין זה למסמכים מתיקו האישי בכפר הגמילה. כך, במכתב של מחלקת הרווחה בעיריית עפולה אשר הופנה לאשפוזית בכפר הגמילה, מיום 23.6.14, צוין כי התובע סיפר שהוא חש חוסר שייכות לארצות הברית ולאנשיה; בטופס קבלת התובע לאשפוזית, מיום 4.7.14, צוין כי התובע תיאר שהוא לא התחבר לחיים בארצות הברית ותמיד שאף לחזור לישראל; הנתבעת מפנה אף למכתב סיכום הטיפול בכפר הגמילה, מיום 1.10.17, שם צוין כי התובע מתאר את שאיפתו ורצונו לחזור ולהתגורר בישראל בין היתר בשל כך שחש חוסר שייכות לאורח החיים בארה"ב.
התובע העיד בתצהירו כי הוא לא מצא את מקומו בישראל בכל הנוגע ללימודים ומקצוע, כי בתקופה בה התגורר בישראל הוא הרגיש בודד במובן זה שכל משפחתו הקרובה הייתה בארצות הברית וכי הוא לא התערה כאן. תקופת שהותו בישראל הייתה זמנית ומוגבלת אך התארכה, שלא מרצונו, עקב הפציעה בתאונה. עוד הצהיר התובע כי הוא מתכוון להקים משפחה בארצות הברית ולחיות בקרבת בני משפחתו וכי בכוונתו להישאר שם, לרכוש מקצוע ולמצוא עבודה המתאימה למגבלותיו. בחקירתו, הסביר התובע כי הוא לא החליט לחזור לישראל ולהתגורר כאן לצמיתות אלא שב ארצה בכדי להתגייס ולבצע הליך גמילה בלבד ( עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 25-24 ועמ' 28, שורה 21).
התובע עומת בחקירתו עם המסמכים הנ"ל והשיב כדלקמן:
"ש. בתצהירך אתה אומר שלא מצאת מקומך בישראל ותקופת השהות שלך בישראל הייתה מלכתחילה זמנית ומוגבלת
ת. כן
ש. איך זה מסתדר עם הדברים שאתה אומר במ' (כפר הגמילה – ח.ק.) שדווקא בארה"ב לא מצאת את מקומך?
ת. אני שם לא מצאתי את עצמי, חשבתי שכאן יהיה לי יותר קל כי אני ישראלי, אבל כשבאתי לפה גם אז הבנתי שאני לא יכול למצוא את עצמי.
ש. למה לא יכול למצוא את עצמך? אתה אומר שיצרת כאן קשרים חברתיים
ת. כן אבל עדיין מרגיש נדחק מהחברה כי אתה מעשן, עדיין צריך להסתיר דברים כי אתה לא מרגיש קומפלט, זה קשה.
ש. אבל זה בכל מקום בגלל המצב
ת. כלפיי? כן. אני חשבתי שכאן טוב לי, יותר טוב לי, אבל ראיתי שגם כאן קשה לי אבל אני ב"בלבלה" כאילו בראש".
(עמ' 27 לפרוטוקול).
עדותו של התובע הייתה אמינה בעיני ולא שוכנעתי כי כאשר הגיע לישראל היה בכוונתו להשתקע כאן; התובע התגורר בארצות הברית עד גיל 18, הגיע לארץ לצורך גמילה ושירות צבאי ולאחר התאונה חזר להתגורר בארצות הברית שם מרכז חייו כיום. איני סבורה כי די במסמכים שהוצגו כדי לקבוע כי התובע ראה בישראל כמרכז חייו וכי אלמלא התאונה היה נשאר בישראל. המדובר בנער/בגיר צעיר המחפש את דרכו עם בגירתו. אין לתת לתחושת חוסר השייכות אותה מתאר התובע בגיל 20 משמעות עודפת. בסופו של יום, בחר התובע לשוב לארה"ב שם התגורר מרבית חייו ושם יש לראות את מרכז חייו.
איני מתעלמת מתמצית רישום ממשרד האוכלוסין, מיום 28.11.17, בה מוגדר מעמדו של התובע כ"אזרח עולה" (מוצג ב' לתיק המוצגים של הנתבעת), ובהחלט יתכן כי לפני התאונה זיקתו לישראל עמוקה יותר מאשר זיקתו לארה"ב. אך אין בכך כדי ללמד כי לפני התאונה התובע גמר בדעתו להתגורר בישראל לצמיתות, בפרט נוכח עדותו לה האמנתי כי הוא לא השתלב בארץ והחליט לשוב לארצות הברית, שם נמצאת משפחתו הקרובה.
בפסיקה נקבע כי בכל הנוגע להפסדי השתכרות לעתיד, על בית המשפט להתחשב במקום המשמש כמרכז חייו של הנפגע ( ע"א 702/87  ‎מדינת ישראל‎ ‎נ' כהן, פ"ד מח(2) 705 (1994) (להלן: "עניין כהן"); ע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ, פ"ד לז(4) 449 (1983); וכן ר' ריבלין, בעמ' 916). אין ספק כי מרכז חייו של התובע כיום בארצות הברית. כפי שקבעתי לעיל, האפשרות לפיה מרכז חייו היה שם גם ללא התאונה הייתה קיימת תמיד, ויש להתחשב בה.

גובה השכר
התובע מתגורר במדינת קונטיקט. במסגרת ראיותיו הוא הגיש תדפיס אינטרנטי, כאשר לשיטתו " על נתוני ההכנסה וחלוקת האוכלוסייה ניתן ללמוד מפרסומי המדינה אודות הנתונים הסטטיסטיים הרשמיים". לטענתו מהנתונים שהציג עולה כי השכר השנתי הממוצע לגבר אמריקאי במדינת קונטיקט עמד על סך של $86,802 בשנת 2015 ומכאן שהשכר החודשי הממוצע עמד על $7,234 שהם 26,000 ₪. התובע טוען כי לא הובאה ראיה לסתור את עדותו בעניין הפרסום הנ"ל ומכאן שמדובר בעדות אימות לפי ס' 30 לפקודת הראיות, תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"); כי התדפיס מהווה רשומה מוסדית לפי ס' 36 לפקודת הראיות ותעודה ציבורית לפי סעיף 29 לפקודת הראיות. התובע הוסיף כי המידע נגיש לכל ומהווה חלק בלתי נפרד מהידיעה השיפוטית.
הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח את בסיס השכר הנטען בארצות הברית וכי המסמכים שצירף אינם קבילים כראיה. נטען כי התובע לא צירף חוות דעת ביחס לשכר הנטען ולא הגיש תעודה מגורם ציבורי כלשהו לתמיכה בטענותיו.
בחקירתו, נשאל התובע אודות התדפיס שהציג והעיד כי " נראה לי שזה ממוצע שאדם מרוויח, אני לא זוכר בול" (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 19-18). בהמשך חקירתו עומת עם הטענה כי הנתונים אינם מתייחסים להכנסה של יחיד כי אם להכנסת משק בית והשיב " אני לא מתמצא בזה. לא יכול להשיב לך" (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 6-5).
לא ניתן לקבל את טענת התובע בסיכומיו כאילו התדפיס הוא " תעודת חוץ" וחלה עליו הוראת סעיף 30 לפקודת הראיות הקובעת כדלקמן:
"יפוי-כח או כל מסמך אחר שבכתב שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר בכל משפט או ענין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם באישורם של הצדדים שהוציאום, או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה:
(1) נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי המסמך או בנספח אליו;
(2) נוטריון ציבורי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו הנוטריונית ואומתו בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו".
תדפיס מאתר אינטרנט איננו מסמך רשמי. המסמך נערך מחוץ לשטח שעליו חל משפט מדינת ישראל, ולכן יש להוכיחו באמצעות הצהרה בכתב של אחד מעורכיו. עדותו של התובע אינה יכולה לאמת את התדפיס.
למעלה מכך, מסמך שמתקבל על פי הסעיף האמור מהווה ראיה לעצם קיומו אך לא לאמיתות תוכנו ( יעקב קדמי על הראיות חלק שני 667-664 (2009); ת"א ( מחוזי י-ם) 571/95‏ פרנד נ' עספור (16.8.1998)). לפיכך, ממילא אין בתדפיס האמור כשלעצמו לשמש ראיה באשר לנתוני השכר להם טוען התובע.
גם את טענת התובע כי התדפיס שהגיש מהווה תעודה ציבורית יש לדחות. תעודה ציבורית מוגדרת בס' 29 לפקודת הראיות כדלקמן:
"תעודה ציבורית" - תעודה של אחד הגופים המנויים להלן שהיא מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע, או רשומה של מעשה כאמור, או שהיא חלק מן הרשומות הרשמיות של אחד הגופים המנויים להלן, ובכלל זה תעודה המוחזקת כרשומה, בין שנעשתה בדרך רשמית ובין בדרך אחרת; ואלה הגופים:
(1) מדינת ישראל או הרשות הריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל;
(2) משרדי הממשלה, רשות מקומית, בית משפט, בית דין, גוף אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, נוטריון או כל גוף רשמי אחר של ישראל או של שטח ארץ שמחוץ לישראל ( להלן מוסדות);
מיום 11.6.1977
תיקון מס' 3
ס"ח תשל"ו מס' 813 מיום 11.6.1976 עמ' 203 (ה"ח 854 )
(2) משרדי הממשלה, רשות מקומית, בית משפט, בית דין, גוף אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, נוטריון או כל גוף רשמי אחר של ישראל או של שטח ארץ שמחוץ לישראל ( להלן מוסדות); (3) עובד המדינה, עובד רשות ריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל או עובד מוסד ( להלן - פקיד);
התובע טוען " שהמסמך האמור נכלל בפרסום הרשמי באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארה"ב", ואולם לא הוכח כי האתר ממנו הודפסו הנתונים שייך לגוף רשמי כלשהוא של מדינת קונטיקט או של גוף רשמי אחר בארצות הברית. מגלישה באתר עולה כי זה הוקם במסגרת שיתוף פעולה בין החברות Deloitte ו- Datawheel ופרופסור במעבדת מחקר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, כאשר במסגרת הקמתו עבדו מקימיו, בין היתר, עם פקידים ממשלתיים כמו גם עם גופים אחרים ( הנתונים מתוך הלשונית BACKGROUND).
יש לדחות אף את טענת התובע כי התדפיס מהווה רשומה מוסדית, שכן לא עלה בידו להראות כי מתקיימים התנאים הקבועים בס' 36 לפקודת הראיות; המדובר ברשומה של מוסד שאינו בישראל כאשר כלל לא הוכח כי הלשכה המרכזית לסטטיקה בארצות הברית היא שמתפעלת את האתר וגם לא הוכחו התנאים הנדרשים להוכחת פלט.
טענות הנתבעת כנגד קבילותו של התדפיס נטענו עוד בהודעתה מיום 24.3.19 וכמפורט לעיל יש לקבל טענות אלו.
לאור האמור יש לקבוע כי אין מדובר באתר רשמי כדוגמת אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל ( (cbs.gov.il ועל כן לא ניתן להסתמך על הנתונים המופיעים בו לצורך קביעת השכר המוצע במדינת קונטיקט.
לא רק בפן הראיתי יש קושי לקבל את התדפיס אלא גם בפן העובדתי; כך לדוגמא האתר מבחין בין הכנסה ממוצעת לגבר לבין הכנסה ממוצעת לאישה העומדת על 59,726 $ לשנה. על פי שיטת המשפט בישראל אין מקום לאבחנה שכזו. בנוסף התובע גם לא ידע להסביר על ההבדל בין הכנסה ממוצעת למשק בית ( 71,436 $ לשנה) לבין הכנסות יחיד. לפער זה שבין הכנסת יחיד לבין ההכנסה הממוצעת למשק בית לא ניתן מענה בתצהירו של התובע.
עוד אוסיף כי יש ממש בטענת הנתבעת שהיה על התובע להוכיח את השכר הממוצע בארה"ב ואין מקום לחשב את השכר הממוצע על פי נתוני מדינת קונטיקט בלבד. בהתאם לנתוני האתר הנ"ל ההכנסה הממוצעת של משק בית בארה"ב עומדת על כ-60,000 $ לשנה, כלומר ההכנסה הממוצעת ליחיד היא כ-2,500 $ לחודש.
המסקנה היא כי לא עלה בידי התובע להוכיח את השכר הממוצע בארה"ב.
בהעדר נתונים מבוססים באשר לשכר הממוצע בארה"ב מצאתי להעמיד את בסיס החישוב על השכר הממוצע בישראל שזהו " כלל האצבע" לקביעת חישוב אובדן ההכנסה לגבי מי שמסלול עבודתו ופוטנציאל ההשתכרות שלו טרם התגבש ( ר' ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה(1) 580, 591-590 (1990); ע"א 10064-02 מגדל נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13, 50-49 (2005); ע"א 9980/06 עיזבון אטינגר נ' עיריית ירושלים, פסקאות 5-4 לפסק דינו של המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין (26.1.2009)).
בכל הנוגע לתקופה שבין התאונה למועד בו החל התובע לשרת בשירות לאומי, יחושבו הפסדי השכר בהתאם לשכר שהרוויח התובע עובר לתאונה, כפי שיפורט להלן.
התובע טוען עוד כי לאור היותו תושב חוץ הוא אינו חייב בתשלום מס הכנסה ולפיכך אין לנכות משכרו מס לצורך חישוב הנזק. ואולם, גם טענה זו נטענה בעלמא ומבלי שהוצגה כל ראיה לכך שהינו פטור מתשלום מס במקום מושבו - ועל כן יש לדחותה.

הפסד השתכרות בעבר
התובע עותר לפיצוי בסך 5,300 ₪ לחודש, לתקופה בת 23 חודשים במהלכה שהה בישראל – החל מיום התאונה ועד ליום 18.9.17 אז חזר לארצות הברית, בסכום כולל של 121,900 ₪. עוד הוא עותר לפיצוי בסך של 26,000 ₪ לחודש ( כאמור על פי השכר הממוצע בארה"ב), לתקופה בת 20 חודשים – מיום חזרתו לארצות הברית ועד למועד הגשת סיכומיו.
הנתבעת טוענת כי יש לחשב את הפסדי התובע לעבר על בסיס שכר בשיעור 4,545 ₪. בהתאם לכך, יש לפסוק פיצוי בסך של 50,000 ₪ עבור התקופה שממועד התאונה ועד לחודש ספטמבר 2016, אז החל התובע לשרת בשירות לאומי. עוד נטען כי יש לדחות את דרישת התובע לפיצוי בגין התקופה בה שירת בשירות לאומי. בנוסף, הנתבעת מציינת שביום 18.9.17 שב התובע לארצות הברית ובתום תקופת הסתגלות סבירה השתלב בשוק העבודה, ולפיכך, לטענתה, יש לפצות את התובע בסך גלובלי של 10,000 ₪ ביחס לתקופה שמחודש ינואר 2018 ועד היום.
אין מחלוקת בין הצדדים כי בעת שעבד התובע במסגרייה, עד לפגיעתו, הרוויח שכר מינימום. מיום התאונה ועד למועד בו החל התובע לשרת בשירות לאומי, היינו מיום 12.10.15 ועד ליום 1.9.16, סבל התובע מאי כושר מלא ויש לפסוק לו פיצוי מלא בהתאם לשכר המינימום (4,650 ₪ אז) משוערך להיום (4,700 ₪):
4,700 ₪ X 11 חודשים ( במעוגל) = 51,700 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה – 53,444 ₪.
לתקופה בה שירת התובע בשירות לאומי, היינו מיום 1.9.16 ועד ליום 1.9.17, אין מקום לפסוק פיצוי לתובע.
הפיצוי מתום השירות הלאומי, דהיינו מיום 1.9.17, ועד היום וכן הפיצוי בעתיד יחושבו על בסיס נכותו של התובע (70%) והשכר הממוצע בישראל.
השכר הממוצע בישראל עומד כיום על 10,475 ₪, ובניכוי מס הכנסה – 9,666 ₪.
מכאן כי ממועד תום השירות הלאומי זכאי התובע לפיצוי בסך: 9,666 ₪ X 22 חודשים X 70% = 148,856 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה – 150,258 ₪.
סך הפיצוי בגין הפסדי השכר לעבר הינו 203,7 00 ₪.

הפסד השתכרות בעתיד
הסכום המגיע לתובע מהיום ועד הגיעו לגיל 67 מגיע לסך של 1,925,96 0 ₪ (9,666 ₪ X 70% X 284.6446 ( מקדם היוון ל-498 חודשים, במעוגל)).

הפסדי פנסיה
התובע עותר לפיצוי בגין הפסדי פנסיה. הנתבעת טוענת כי אם הוא מבסס את תביעתו על בסיס השכר הממוצע בארה"ב הרי שהוא לא הוכיח קיומו של חוק פנסיית חובה שם. יחד עם זאת הנתבעת אינה חולקת על זכותו לקבלת פיצוי זה אם יחושב בסיס השכר על פי השכר הממוצע במשק. משקבעתי כי בסיס החישוב יעשה על פי השכר הממוצע בישראל מצאתי להוסיף פיצוי בגין הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5% מהפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד, העומד על סך של 266,2 08 ₪.

עזרת צד ג'
התובע טוען כי חומרת ליקוייו הקוגניטיביים, הנפשיים והפיזיים פוגעת ביכולתו לנהל חיי יומיום מלאים וכי הוא נזקק באופן קבוע לעזרת צד ג'. התובע מפנה לפסק הדין בעניין אקסלרד (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450 (2000)), שם נפסק פיצוי העומד כיום על 16,000 ₪ וטוען כי יש להעמיד את הפיצוי בעניינו על 50% מסכום זה, דהיינו 8,000 ₪ לחודש. לחילופין, מבקש התובע לקבוע כי הוא יזדקק לעזרה של 4 שעות ביום, בעלות שעתית של 130 ₪, עד תום תוחלת חייו.
בכל הנוגע לעזרת צד ג' לעבר, עותר התובע לפיצוי בסך של 50,000 ₪; אשר לעתיד, עותר התובע לפיצוי בסך של 2,608,000 ₪, לפי עלות חודשית של 8,000 ₪, עד תום תוחלת חייו.
הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח כי נזקק לעזרת צד ג' בשכר בעבר וככל שנזקק לעזרת בני משפחתו, הרי שמדובר בעזרה הרגילה שיש לצפות לה בין קרובי משפחה ואין מקום לפסיקת פיצוי.
בכל הנוגע לעתיד, טוענת הנתבעת כי אין כל ראיה לפיה התובע זקוק לעזרה. נטען כי לנכותו הרפואית של התובע אין כל השפעה על תפקודו וכי הוא עובד ומתנייד באופן עצמאי.
פסק הדין בעניין אקסלרד אליו הפנה התובע בסיכומיו אינו משליך על ענייננו שכן הוא עוסק בפגיעות קשות של שיתוק מלא שאינן רלבנטיות לתובע. מכל מקום התובע לא פירט בתצהירו מהי העזרה לה הוא נדרש, מהי העזרה אותה הוא מקבל בפועל מצד ג' או מבני משפחה ואף לא תיאר אילו פעולות יומיומיות נבצר ממנו לבצע בשל פגיעתו. אין בתצהירו של התובע נתונים אודות עלות עזרת צד ג' במקום מגוריו. הוריו של התובע אף הם זומנו לעדות אך גם בעדותם אין כל התיחסות לשאלות אלו.
מאידך עולה מהראיות כי התובע התנדב לשירות לאומי ושירת שנה במסגרת זו. הוא מתנייד באופן עצמאי, טס לחו"ל לבדו, אין לו קושי להשתתף בטיולים וכיוצא בזאת. מכאן כי על אף שנכותו של התובע גבוהה, הוא אינו נזקק לעזרת צד ג' באופן קבוע.
לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת העדויות, ובשים לב לסוג הפגיעה, מצאתי כי יש לפסוק לתובע עזרת צד ג' לעתיד, על דרך האומדנה, בסך 250,000 ₪.

הוצאות טיסה והפסדי שכר להורי התובע
התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות הטיסה של הוריו לישראל, עקב פגיעתו בתאונה, אשר הסתכמו בסך של $28,595, העומדים על 102,942 ₪.
בנוסף, עותר התובע לפיצוי בגין הפסד שכר להוריו, בטענה כי הפסידו ימי עבודה רבים מאחר שנאלצו להגיע ארצה ולשהות לצדו לאחר התאונה. התובע המציא דו"חות מס לשנים 2016-2014 מהם עולה כדלקמן:
בשנת 2014, השנה שקדמה לתאונה, הרוויחו הורי התובע, במשותף, סך של $198,765;
בשנת 2015 הרוויחו הורי התובע, במשותף, סך של $173,261;
בשנת 2016 הרוויחו הורי התובע, במשותף, סך של $174,186.
בהתאם לנתונים הנ"ל, טוען התובע להפסד כולל של $50,083 העומדים על 180,000 ₪.
לטענת הנתבעת, מחקירת הורי התובע עולה כי הם היו טסים ממילא לישראל ומכאן שאינם זכאים להשבת מלוא הסכומים הנטענים. אשר להפסדי השכר להם טוען התובע, טוענת הנתבעת כי מחקירת הורי התובע עולה כי אמו של התובע חלתה בסמוך לתאונה ונזקקה לאשפוז ולטיפולים וברי כי בתקופה האמורה נגרמו להוריו הפסדי השתכרות בגין היעדרות האם מעבודתה נוכח מצבה הרפואי.
אמו של התובע העידה כי ביום 28.9.15, שבועיים לפני התאונה, היא עברה ניתוח להסרת גידול מראשה ( עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 23-22 ועמ' 34, שורות 4-3). כשנשאלה האם בשל מצבה היא ממילא לא עבדה, השיבה כי היא עבדה והפסד השכר שנגרם לה באותה השנה נבע מהתאונה ולא בשל הניתוח שבוצע בראשה ( עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 28-27). האם לא הציגה אסמכתאות בעניין זה, ואין זה מן הנמנע כי גם מצבה הרפואי השליך על הפסד השתכרותה. עם זאת, הורי התובע שהו בישראל, לצד התובע, מספר חודשים במצטבר, לסירוגין, והמדובר בפרק זמן ממושך למדי. בעניין זה יש להפנות אף לעדות אביו של התובע, לפיה הוא כוריאוגרף עצמאי ועובד לבד בעסקו ( עמ' 37 לפרוטוקול) ומקובלת עליי טענתו כי שהותו בישראל השפיעה על יכולתו לעבוד ועל שכרו. הורי התובע תמכו טענותיהם באסמכתאות מהן עולה כי אכן הכנסתם ירדה בתקופה הרלוונטית ושבה ועלתה בשנת 2017. לא למותר לציין כי שהות ההורים בישראל בתקופת ההחלמה מבטאת גם את עזרת צד ג' לתובע.
בהתחשב במחלתה של האם ולאור האסמכתאות שצורפו אני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על הסך של 200,000 ₪.

הוצאות רפואיות
התובע טוען כי בשנת 2018 הוא טופל במרפאת עיניים בארצות הברית, בעלות של $1,570 העומדים על 5,652 ₪. בנוסף, בוצע לתובע ניתוח לתיקון פזילה בבית החולים אסותא בישראל, בעלות כוללת של 21,371 ₪. נטען כי התובע נאלץ לעבור את הניתוח באופן פרטי מאחר שנדרש להמתין למעלה משנה לביצוע הניתוח במסגרת ציבורית.
התובע הציג קבלות בסכום כולל של $975 ממרפאת עיניים בעיר סטמפורד וקבלה בסך $595 מכירופרקט ( נספח ד' לתצהירה של אמו); וכן הציג קבלות מבית החולים אסותא בסכום כולל של 20,371 ₪ וקבלה מהרופא המנתח בסך של 1,000 ₪ (נספח ה' לתצהירה של אמו).
התובע מוסיף וטוען כי מאחר שהוא מתגורר בארצות הברית, אין באפשרותו להסתייע בשירותי קופות החולים בישראל ובזכאותו לשירותים רפואיים מהמל"ל מכוח היותו נפגע עבודה. הטיפול הרפואי ניתן לו מכוח פוליסת ביטוח פרטית של הוריו, המכסה חלק מהעלויות בלבד כך שחלקו הארי של התשלום משולם על ידי הוריו. לטענת התובע, אין מקום ליישם את תקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי ( מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968, מאחר שהתקנה אינה מספקת מענה לצרכיו של נפגע עבודה המתגורר דרך קבע בחו"ל. יישום התקנה דורש כי התובע יפנה למל"ל ויעמוד על המקח טרם רכישת כל תרופה או טיפול הדרושים לו ואף לא נקבעו בתקנה אמות מידה בנוגע לצורך בטיפול, משכו או היקפו ובנוגע לקביעת גבולות העלויות. לפיכך, נטען כי יש לפסוק לתובע פיצוי על ההוצאות הרפואיות העתידיות, בסך של 700,000 ₪, המשקף הוצאה חודשית של כ-2,100 ₪ עד לתום תוחלת חייו.
הנתבעת טוענת כי הואיל ומדובר בתאונת עבודה, כל הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות על ידי המל"ל. נטען כי התובע לא הציג כל ראיה המצדיקה את טענתו לפיה מגוריו בארצות הברית מצדיקים סטייה מההלכה הנוהגת, וכן שלא הובאה כל ראיה להוצאות רפואיות להן עשוי התובע להזדקק. אשר להוצאות לעבר, טוענת הנתבעת כי ככל שהוצאות התובע קשורות בתאונה, באפשרותו לפנות למל"ל ולקבל החזר הוצאות. אשר להוצאות הנוגעות לניתוח שביצע התובע, נטען כי לא הייתה מניעה שהתובע יקבל את הטיפול הדרוש במסגרת המאושרת על ידי המל"ל. התובע לא הציגה ראיה לפיה פנה למל"ל ו/או נזקק לזמן המתנה ממושך.
הואיל והתובע מתגורר דרך קבע בארצות הברית ולא בישראל, הרי שאין באפשרותו לקבל באמצעות המל"ל את הטיפולים להם הוא זקוק. בכל הנוגע לניזוק זר, נקבע בפסיקה, כי לאור עקרון השבת המצב לקדמותו " תיקבע הערכתו של הפיצוי בגין הוצאות רפואיות שיוצאו בחו"ל – מקום בו ישהה הניזוק – על-פי רמתן הסבירה של הוצאות אלה בחו"ל ולא בארץ" (ר' עניין כהן, בעמ' 727).
באשר להוצאות העבר אני מקבלת את טענות התובע במלואן לרבות הוצאות הניתוח שבוצע באופן פרטי. אני מקבלת בעניין זה את עדות אמו של התובע כי הניתוח בוצע במסגרת פרטית בשל בעיה בזמינות תורים במסגרת ציבורית ( עמ' 34 לפרוטוקול).
בכל הנוגע להוצאות רפואיות לעתיד, התובע לא התייחס כלל לשאלה לאלו טיפולים הוא יזדקק ולא הציג כל אסמכתא בעניין זה, וטען באופן כללי כי יידרש להוצאות רפואיות עתידיות בסכום שצוין לעיל.
בנסיבות אלו, אך לנוכח נכויות התובע, מצאתי כי יש לפסוק פיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר סך של 27,023 ₪ ולעתיד ( על דרך האומדן) סך של 120,000 ₪.

נסיעות
התובע טוען כי הוא מתקשה להתהלך למרחקים וכן איבד את הכושר לנהוג ולהחזיק ברישיון נהיגה. התובע עותר לפיצוי בגין ניידות בסך של 978,000 ₪, המבוסס על הוצאה יומית בסך 100 ₪.
הנתבעת טוענת כי נכות התובע אינה משליכה על כושר הניידות שלו וכי התובע אף לא הציג ראיה לפיה הוא מוגבל ברישיון נהיגה בגין התאונה.
אמו של התובע העידה כי לפני התאונה לא יכול היה התובע להוציא רישיון בשל פריצת דיסק ( עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 21-18). התובע לא הציג ראיה התומכת בטענה כי לא יוכל לקבל רישיון נהיגה עקב הנכויות שנגרמו לו בתאונה.
התובע אף לא הוכיח כי לא יוכל להיעזר בתחבורה ציבורית עקב נכותו ומעדותו עלה כי כך הוא מתנייד כיום.
אשר על כן לא שוכנעתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק זה.

כאב וסבל
נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור 88.53% ומספר ימי האשפוז ( לרבות אשפוז יום) עמד על 270.
הפיצוי בראש נזק זה הינו 183,2 80 ₪.

סיכום
סך נזקיו של התובע כתוצאה מהתאונה הוא כדלקמן:
הפסד השתכרות, בעבר ובעתיד, והפסדי פנסיה 2,395,900 ₪
עזרת הזולת 250,000 ₪
הוצאות טיסה והפסדי שכר להורי התובע 200,000 ₪
הוצאות רפואיות 147,000 ₪
כאב וסבל 183,300 ₪

סך הכל ( לפני ניכויי המל"ל) 3,176,200 ₪
ניכויים
התובע מקבל מהמוסד לביטוח לאומי קצבת נכות מעבודה.
בהתאם לחוות הדעת האקטוארית המעודכנת שהגישה הנתבעת, מיום 6.5.19, הסכום המהוון של התגמולים שיקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי הינו 1,637,204 ₪.
סכום הפיצוי לאחר ניכוי התגמולים הוא 1,539,000 ₪.

סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע סך של 1,539,000 ₪.
לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 13% + מע"מ.

ניתן היום, י"ט תמוז תשע"ט, 22 יולי 2019, בהעדר הצדדים.