הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 53532-10-17

מספר בקשה: 16
לפני
כבוד ה שופט מיכאל תמיר

מבקשת

רשות מקרקעי ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אלה קוריאט

נגד

משיב
אסמאעיל עודה
ע"י ב"כ עו"ד משה יהודה קמר

החלטה

לפניי בקשת ה המתוקנת של המבקשת לסילוק הת ובענה על הסף - בקשה מס פר 16. יצוין כי המבקשת הגיש ה בקשה קודמת לסילוק על הסף - בקשה מס פר 10 , אך בהמשך הגיש המשיב כתב תביעה מתוקן , ובעקבות זאת הוגשה הבקשה המתוקנת.

הסעד הנתבע מופיע בסעיף 28 לכתב ה תביעה המתוקן – " התובע זכאי, אפוא, שבית המשפט הנכבד יורה לנתבעת להחכיר לו בהתאם לנהלי הנתבעת את מגרשים, 32/5 ו-32/8, וזאת ב תשלום תמורה על ידי התובע לנתבעת".

להלן טענות המשיב בכתב התביעה המתוקן.

המשיב הוא יורשה היחיד של אמו המנוחה , פאטמה עודה , שנפטרה בשנת 1974 (להלן "המנוחה").

ביום 13.6.1954 הפקיע שר האוצר חלקות קרקע שונות שהיו בבעלות המנוחה בהיקף כולל של 12,285 מ"ר. בהסכם מיום 20.1.1963 שנערך בין רשות הפיתוח למנוחה הוסכם כי המנוחה תקבל כפיצוי בעד הפקעת חלקותיה זכויות בעלות והחזקה בשתי חלקות בג'לג'וליה: שטח של 2,300 מ"ר בחלקה 30 ושטח של 5,540 מ"ר בחלקה 32 בגוש 7506. מדובר בשטח כולל של 7,840 מ"ר שמהווה כ- 63% מכלל השטח שהופקע.

בעד יתרת השטח שהופקע לא נתנה רשות הפיתוח למנוחה פיצוי כלשהו. המשיב הכשיר את השטח לצורך שימוש חקלאי משנת 1963, וחרף התחייבותה של רשות הפיתוח להעביר למנוחה את הבעלות בשטחים שנמסרו לה, היא לא פעלה לחלוקתן של החלקות ולרישומו של השטח בבעלותה הנפרדת של המנוחה.

בתוכנית בנין העיר מס' אפ/במ/39 שקיבלה תוקף ביום 6.2.1992 נקבעו הוראות לאיחוד וחלוקה של מספר חלקות, ובכללן חלק מחלקות 30 ו-32 הנ"ל. בעקבות התוכנית האמורה, נערכה תוכנית איחוד וחלוקה מס' ק/1/39 ללא הסכמת הבעלים שאושרה בשנת 19 96. כנגד השטח שנכלל בתוכנית בחלקות המנוחה בהיקף של 6,316 מ"ר, הוקצה לה שטח כולל של 3,824 מ"ר במגרשים 30/4, 30/8, 32/2, 32/3, 32/6 ו- 32/7. בשנת 1999 החכירה המבקשת בתשלום לבנו של המשיב את מגרש 33/3 ולבנותיו של המשיב את מגרש 32/10 הכלולים בת וכנית למטרת בניית מגורים.

במסגרת התוכנית הוקצו ל"נתבעת" (כך במקור) , בין היתר, מגרש 32/4 בשטח של 706 מ"ר והמגרשים נושא התובענה – מגרש 32/5 בשטח של 561 מ"ר ומגרש 32/8 בשטח של 504 מ"ר. המגרשים האמורים נמצאים בשטח ש רשות הפיתוח מסרה את הבעלות בו למנוחה . השטח האמור מוחזק בהחזקה ייחודית של המשיב ונטועים בו עצים רבים שהמשיב מעבד אותם עד עצם היום הזה.

ביום 24.5.01 הגישה המבקשת לבית משפט השלום בנתניה תביעה לפינוי ולסילוק ידו של המשיב מהמגרשים שבמקרקעין (ת"א 8431/01). המשיב לא היה מודע ל תביעה הנ"ל ולכן לא הגיש כתב הגנה, ובימים 20 .9.01, 22.10.01 ו- 3.2.2001 נחתמו פסיקתות המחייבות את המשיב לפנות את המגרשים ולהחזירם למבקשת כשהם ריקים ופנויים. נפתח תיק הוצאה לפועל, ואגב כך נודע למשיב על הפסיקתות שניתנו כנגדו.

ביום 19.8.02 הגיש המשיב "הודעה על בקשה בכתב" בצירוף תצהיר שלו ושל בתו בבש"א 3525/02 בת"א 8435/01 לעיכוב ביצוע הפסיקתות ו לביטולן ובקשה להתיר לו להגיש כתב הגנה. בהמשך לכך ניתנה החלטה לעיכוב הליכי ההוצל"פ , ומאז ועד היום לא נקטה המבקשת בכל הליך נוסף.

ביום 18.12.02 פנה ב"כ המשיב אל רשות הפיתוח וביקש להקצ ות למרשו את מגרשים מספר 32/4, 32/8 ו- 32/9 בגוש 7506 בג'לג'וליה , אולם לא קיבל מענה לפנייתו. ביום 7.4.16 פנה ב"כ המשיב אל המבקשת בבקשה להחכיר לתובע בהתאם לנהלים את מגרשים 32/4, 32/5 ו- 32/8, אך לא נתקבל מענה עד היום.

המשיב זכאי שהמבקשת תחכיר לו בתשלום את מגרשים 32/4, 32/5 ו- 32/8 כיוון ש מדובר בשטח שהמנוחה קיבלה בתמורה לשטח שהופקע ממנה. כנגד השטח של המנוחה שהופקע, 12,285 מ"ר, היא קיבלה בתמורה 7,840 מ"ר , ובעקבות האיחוד והחלוקה מחדש, הפכו 6,316 מ"ר ל- 3,824 מ"ר , ומכאן שמדובר בהפקעה כפולה ללא פיצוי : תחילה נלקח מהמנוחה שטח בשיעור של 37% , ולאחר מכן נלקח ממנה ללא תמורה שטח נוסף מתוך השטח שנמסר לה בהיקף של 40%.

חרף העובדה שחלפו למעלה מ- 25 שנים מאז אישור תוכנית האיחוד והחלוקה, המבקשת לא פנתה למשיב בדרישה שיפנה את המגרשים הנ"ל. בכך שהמבקשת מסרבת להחכיר למשיב את המגרשים, היא מפלה א ותו לרעה לעומת אנשים אחרים בג'לג'וליה אשר אפשרו להם להחכיר מגרשים ללא מכרז כמפורט בכתב ה תביעה המתוקן.

בכתב ההגנה המתוקן נטענו, בין היתר, הטענות הבאות:

המשיב פנה לרשות הפיתוח בעבר, בין היתר בבקשה להקצות לו את המגרשים האמורים , והרשות בדקה את בקשתו ודחתה אותה כדין. ההקצאה המבוקשת אינ ה יכולה להיות בהתאם לנהלי הרשות. על אף זאת ממשיך המשיב להחזיק במגרשים , וזאת ג ם לאחר שהוצאו נגדו צווי פינוי.

התובענה נעדרת כל עילה או יריבות כלפי הרשות, ה תובענה התיישנה לפני למעלה משני עשורים ו היא לוקה בשיהוי כבד, ולכן יש לסלק אותה על הסף.

אשר לטענות המשיב בעניין אפליה לעומת " אנשים אחרים בג'לג'וליה", יש שוני רלוונטי מובהק בין נסיבותיו של המשיב לבי ן הנסיבות במקרים האחרים שהצ יג בתובענה.

ביום 20.1.1963 נחתם הסכם פיצוי בין המנוחה לרשות הפיתוח שלפיו המנוחה קיבלה 7 .84 דונם בחלקות 32 (2,300/8571 מ"ר) ו- 30 (5/540/14,826 מ"ר) בגוש 7506. בהסכם הפיצוי צוין במפורש כי הזכויות במקרקעין הניתנות למנוחה הן זכויות בעלות של חלקים שווים במושע, אולם לשם מימוש החזקה במקרקעין הוסכם כי המנוחה תקבל לחזקתה את השטח שסומן בצבע אדום על תרשים שעליו חתומים שני הצד דים. עוד נקבע בהסכם כי התמורה המפורטת היא תמורה מלאה עבור הנכס שרכשה רשות הפיתוח , והמנוחה הצהירה כי אין לה ולא תהיה לה בעתיד כל תביעה מכל סו ג כלפי המדינה.

זכויות המנוחה במקרקעין לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין. ביום 6.2.1992 פורסמה למתן תוקף תוכנית אפ/במ/30 - תוכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים, המשנה את ייעוד ן של חלק מחלקות 30 ו-32 מייעוד חקלאי לייעוד של מגורים. ביום 6 .2.1997 פורסמה למתן תוקף תוכנית ק/39/1 שעניינה " טבלת איזון ולוח הקצאות" שלפיה שטח של 6,316 מ"ר מתוך המקרקעין נכללו בתוכנית : 1,816 מ"ר מחלקה 30 ו- 4,500 מ"ר מחלקה 32. בתמורה לשטח זה שויכו למנוחה המגרשים הבאים: 30/4, 30/8, 32/2, 32/3, 32/6 ו- 32/7 בשלמות (להלן " מגרשי התמורה") בשטח כולל של 3,824 מ"ר .

בשנת 2000 נודע לרשות כי המשיב מחזיק במגרשים 32/5, 32/8 ו- 32/4 שנמצאים בתחום המקרקעין , וביום 7.2.01 ביקר מפקח במקרקעין וגילה כי על המגרשים נטוע מטע. בהמשך לכך הוגשה תביעת פינוי ביום 24.5.01 ו משלא הוגש כתב הגנה לתיק , הוגשו פסיקתות לחתימה. הנכס לא פונה ולכן נפתח תיק הוצל"פ. ביום 19.8.02 הגיש המשיב בקשה לביטול הפסיקתות ולעיכוב ביצוען, תוך שהוא מציין בתצהיר כי הוא מחזיק במגרשים מכוח פינויו מחרבת ח'ריש וכי טבלת האיזון נעשתה ללא ידיעתו וללא הסכמתו.

ביום 12.1.03 קיבלה הרשות מכתב מב"כ המשיב ובו בקשה להקצות למרשו את המגרשים בפטור ממכרז. לאחר בחינת הבקשה לעומק הוחלט לדחותה, בין היתר כיו ון שלא מדובר בהפקעה ותפיסה של חזקה במקרקעין ללא כל פיצוי אלא בהפקעה שנעשתה תמורת זכויות במקרקעין אחרים. קבלת הבקשה משמעותה קבלת פיצוי כפול - זכויות במקרקעין אחרים והקצאת מגרשים נוספים בפטור ממכרז . במגרשים קיים מטע תאנים ולא בית מגורים או מבנה המצדיק סטייה מהנימוקים הנ"ל. ביום 23.3.03 הועברה לעוזרת מנהל הרשות ההתייחסות האמורה. לאור חלוף הזמן, 15 שנה, הרשות לא הצליחה לאתר את מכתב התשובה שנשלח בעקבות הפנייה.

ביום 27.8.03 ביקר מפקח מטעם הרשות במגרשים הנ"ל, וביום 12 .4.16 קיבלה הרשות פנייה נוספת מב"כ המשיב ובה חזר וביקש להקצות למרשו מגרשים בפטור ממכרז.

דין התובענה להידחות על הסף . ה תובענה התיישנה לפני למעלה מחמישה עשורים , בשנת 1988 , שכן הסכם הפיצוי עם המנוחה נחתם בשנת 1963. לכן יש לדחות מחמת התיישנות גם את טענת המשיב שלפיה המנוחה קיבלה על פי הסכם הפיצוי שטח קטן יותר מזה שהחזיקה קודם לכן בפועל. המשיב ודאי היה מודע להסכם הפיצוי ולא העלה טענות בקשר להסכם במשך למעלה משישה עשורים. גם תביעת המשיב לעניין אפליה התיישנה כיוון שהמועד להגשת תובענה בגין עילה זו - תובענה שאינה במקרקעין - מתיישנת תוך 7 שנים, ולטענת המשיב עילה זו נולדה לפני כ- 16 שנים. אין גם מקום לקבל טענה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכן לא מדובר בעובדות חדשות אשר נעלמו מעיני ו של המשיב , אלא בעובדות אשר המשיב היה יכול לגלות ן בזהירות סבירה עוד בשעה שהחלה בנייה במגרשים אשר הוקצו לצדדי ג'. המבקשת חזרה בהקשר זה גם על טענת השיהוי הרב אשר בגינה יש לסלק את התובענה על הסף.

יש לסלק את התובענה על הסף גם מפאת חוסר סמכות עניינית. אשר לטענות המשיב בעניין תוכנית האיחוד והחלוקה וטבלת האיזון שב תוכנית ק/39/1 - היה מקום לבררן לפני הגורמים המוסמכים ובמועדים הקבועים בדין, עובר לפרסום התוכניות. טענות נגד תוכניות שפורסמו, ובכללן טבלת האיזון , צריכות להידון בבית המשפט לענייני ם מנהליים ולא בבית משפט נכבד זה, וכך גם טענות הנוגעות לאפליה במכרז שעניינו התקשרות בחוזה לביצוע עסקה במקרקעין מול הרשות.

יש לסלק את התובענה על הסף גם מפאת חוסר תום לב של המשיב. המשיב הסתיר מבית משפט זה הליכים רלוונטיים אשר קדמו ל תובענה זו , לרבות הליכי הפינוי וצווי הפינוי המגרשים נושא תובענה זו . המשיב הגיש את התובענה מבלי לפנות את המגרשים כפי שהיה עליו ל עשות בהתאם לצווים שרירים וקיימים אשר לא בוטלו עד היום.

בכתב ההגנה הועלו טענות רבות נוספות. בין היתר נטען כי ברור מהסעד המבוקש שגם לשיטתו של המשיב, המגרשים אינם מהווים חלק מהמקרקעין שניתנו למנוחה בהסכם הפיצוי, שכן אחרת היה המשיב מבקש להצהיר על כך שהוא בעל הזכויות בכל המגרשים ולא היה מבקש לחכ ור אותם בתמורה.

בבקשה המתוקנת לסילוק על הסף חזרה המבקשת על חלק מטענותיה בכתב ההגנה המתוקן שלפיהן יש לסלק את התובענה על הסף בין היתר מחמת התיישנות, שיהוי, חוסר סמכות עניינית וחוסר תום לב של המשיב. הבקשה הוגשה בצירוף תצהיר של גב' אורלי צמח שהצהירה כי היא משמשת מקדמת עסקאות בכירה בצוות רכישות והפקעות במרחב עסקי מרכז של המבקשת וכי טיפלה גם במקרה הנדון בתיק דנן. בתצהירה יש התייחסות, בין היתר, להסכם הפיצוי, לפרסום תוכניות אפ/במ/39 ו- ק/39/1 הנ"ל, לפסק הדין שניתן בת"א 8435/01, לפסיקתות המחייבות מהימים 3.2.01, 20.9.01 ו- 22.10.01, לפנייתו הראשונה של המשיב להקצות לו את המגרשים הנ"ל בפטור ממכרז שנדחתה ולפנייתו הנוספת של המשיב.

בתשובה לבקשה טען המשיב כי דין הבקשה להידחות , תוך שהוא מפנה לפסיקה הידועה שלפיה בתי המשפט נוקטים משנה זהירות בעת שהם בוחנים בקשה לסילוק תובענה על הסף ללא דיון הוכחות. המשיב חזר על כך שסילוק תובענה על הסף הו א צעד דרסטי השמור למקרי ם מובהקים, חריגים ויוצאי דופן.

לגבי טענת התיישנות טען המשיב כי אין מקום לדון בה כטענת סף, כיוון שהבירור העובדתי הראייתי בתובענה עשוי להשליך על ההכרעה בסוגיית ההתיישנות. עוד נטען בתשובה כי אין מקום לדון בטענת היעדר יריבות, בין היתר משום שהטענה לא פורטה כנדרש. בהקשר זה נטען כי אין מקום להיזקק לתצהיר שצורף לבקשה, שכן שעה שנתבע נסמך על עובדות נוספות כבסיס לבקשתו למחיקה על הסף בשל היעדר עילה, התוצאה היחידה היא דחיית הבקשה.

עוד נטען בנוגע לטענת ההתיישנות כי יש לדחות אותה גם משום שה משיב מחזיק במגרשים כדין ומבקש לרכוש זכות חכירה מהמבקשת. בהקשר זה נטען כי " מגרשים אלה ניתנו לאמו בתמורה חלקית בעד הפקעה שנעשתה מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג – 1953. בתוכנית האיחוד והחלוקה שוב נלקח מהתובע שטח גדול וניתן לו שטח מוקטן. יוצא, אפוא, שהופקעו ממנו בשתי הפקעות שונות שטחים בהיקף גדול, תוך שניתנה לו תמורה מופחתת ".

המשיב הוסיף בתשובתו כי קיימת מדיניות של המבקשת להחכיר קרקעות לבנייה ללא מכרז בג'לג'וליה למי שהיו בעלי זכויות בהם, והובהר כי המשיב "אינו מבקש לקבל את המגרשים הללו חינם אין כסף או בתשלום מופחת", אלא נכון לשלם בעדם את מחירם המלא לפי שווים בשוק החופשי ובהתאם לכללי המבקשת. לפיכך טען המשיב כי אין להפלות א ותו לרעה לעומת מקבלי הקצאות אחרים.

בסעיף 9 לתשובה נטען כי אין בסיס לטענת ההתיישנות בעילת האפליה , שכן בעת הגשת התביעה המקורית לא היו בידי המשיב המידע והמסמכים הרלוונטיים בנוגע להקצאתם של ארבעת המגרשים לפולשים. המשיב הפנה בהקשר זה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. כמו כן טען המשיב כי המבקשת מסרבת לחשוף את פרטי הם של הסכמי הפשרה מול צדדי ג' , ועל כן אין מקום להורות על מחיקת ה תובענה על הסף מבלי לאפשר למשיב לברר זאת.

המשיב טען כי יש לדחות גם את טענת השיהוי, והוסיף כי מעולם לא ויתר על זכות ה תביעה שלו נגד המבקשת , ו אילו המבקשת לא נקטה הליך כלשהו כדי להביא לסילוקו של המשיב מהמגרשים, וכל זאת כאשר המנוחה החזיקה במגרשים משנת 1963.

אשר לטענות בעניין חוסר סמכות עניינית ולטענה שלפיה יש להעלות השגות הנוגעות ל תוכנית האיחוד והחלוקה לפני הגורמים המוסמכים, טען המשיב כי " אין חולק על כך", אך הוסיף כי " הסמכות לבחון את מערכת היחסים שבין התובע לנתבעת מוקנית לבית משפט נכבד זה, ויש אפוא לדחות את טענתה של הנתבעת בעני ין זה".

כמו כן נטען יש לדחות את טענת המבקשת שלפיה המשיב פעל בחוסר תום לב בכך שלא התייחס בתביעתו המקורית לתביעת הפינוי שהוגשה נגדו לפני כ-18 שנים. לטענת המשיב מדובר ב" קצר תקשורתי" בינו לבין בא כוחו , ובשעה שפנה לבא כוחו הוא לא זכר את ה עניין ולא ציין אותו.

המשיב לא צירף תצהיר בתמיכה לתשובתו לבקשה. מנגד טען המשיב כי המבקשת לא ביססה כנדרש בתצהיר שצורף לבקשה עובדות רבות אשר לא הוכחו , לרבות בקשר להיק ף ו לדיות התמורה שקיבלה המנוחה בהסכם הפיצוי וכן בנוגע לשווי המקרקעין שהופקעו והמקרקעין שניתנו בתמורה. בסעיף 23 לתשובה נטען כי המבקשת ציינה בבקשתה כי המגרשים שהמשיב מבקש לקבל בפטור ממכרז הוענקו לרשות הפיתוח ב טבלת האיזון וההקצאה, אך לא טרח ה לציין כי המגרשים הללו היו ועודם בבעלות המשיב , שכן המבקשת העבירה אותם לאמו המנוחה בהסכם מיום 20.1.1963.

בסעיף 24 לתשובה נטען כי אם בית המשפט יסבור שהתצהיר אשר צורף לבקשה רלוונטי, אזי בכוונת ו של המשיב לחקור את המצהירה מטעם המבקשת בישיבה שתיקבע לדיון בבקשה.

בתגובת המבקשת שהוגשה במסגרת בקשה מספר 20, נטען בין היתר כי מדובר בתגובה קצרה, בין היתר כדי לא לחזור על טענות שכבר נטענו בבקשה , וכן משום שהמשיב לא נתן מענה הולם לטענות בתשובתו לבקשה.

אשר לטענות ההתיישנות והשיהוי נטען כי טענותיו של המשיב בדבר היקף השטחים שקיבל בעקבות תוכנית האיחוד והחלוקה ק/39/1 הן טענות תכנוניות שהיה עליו להעלות ן בהליך התכנוני , ובכל מקרה אין להעלות אותן היום בהליך זה. נוסף על כך, התוכנית פורסמה למתן תוקף בשנת 1997 והמשיב ישן על זכויותיו. גם לגבי הטענות המוכחשות של המשיב לאפליה, נטען כי הן התיישנו זה מכבר והיה על המשיב להעלותן בהליך מנהלי. עוד נטען כי יש לדחות את טענת המשיב שלפיה הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות חלות כאן , משום ש המשיב ראה או יכול היה לראות כי קיימת בניית מגורים במגרשים שהוקצו עוד בשנת 2003. כמו כן נגרם למבקשת נזק ראייתי בעקבות השיהוי הרב, שכן המשיב לא הגיש את תביעתו לפני עשרות שנים כשהוא היה יכול לעשות כן.

עוד נטען בתגובה כי המשיב העלה טענות עובדתי ות סותרות שלפיהן מצד אחד הוא מחזיק במגרשים כדין , ומנגד הוא מבקש לרכוש זכויות חכירה במקרקעין. אם המשיב מבקש לרכוש זכויות חכירה במקרקעין אזי הוא הוא אינו מחזיק במגרשים כדין , וכל זאת כאשר ניתנו זכויות במקרקעין תמורת המגרשים והוגשה תביעת פינוי וסילוק יד נגד המשיב.

אשר לטענת האפליה, נטען כי בהליך הפשרה האמור, ניתן פטור ממכרז בהתאם לתקנה 25(11) לתקנות חובת מכרזים תשנ"ג – 1993 שעניינה "הענקת זכויות במקרקעין כנגד ויתור על זכויות במקרקעין" והמקרה שלפנינו שונה בתכלית. כמו כן נטען כי גם אם הייתה מדיניות כלשהי לפני כ- 16 שנים, ברור כי זכותה של רשות ציבורית לשנותה ברבות השנים. בסעיף 2(א) לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב – 1992 נקבע העיקרון שלפיו על רשות ציבורית להקצות מקרקעין במכרז פומבי הנותן לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו. תקנות חובת המכרזים מחייבות את המדינה להקצות קרקע במכרז בלבד, למעט במקרים המפורטים ברשימה שבתקנות, שבהם המדינה תהיה רשאית אך לא מחויבת לשקול הקצאה של קרקע בפטור ממכרז. שימוש ברשימה הו א בגדר חריג , וממילא בענייננו לא הצביע המשיב על כל תקנת פטור שמכוחה ניתן להקצות לו קרקע בפטור ממכרז. הרשות היא בעלת שיקול דעת מוחלט לסטות מהחריג כעולה מ פסיקה שאליה הפנתה המבקשת, לרבות לעת"מ (ב"ש) 251/01 בתנאני בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2001(3) ועת"מ 2759/09 פירות אביב נ' ממ"י (6.12.11, פורסם בנבו).

אשר לטענת חוסר סמכות עניינית, נטען כי אם המשיב היה מעוניין לתקוף ההליך התכנוני, היה עליו לעשות זאת בבית המשפט המוסמך שהוא בית המשפט לעניינים מנהליים. בהקשר זה נטען כי הרשות אינה בעל הדין הרלוונטי בתקיפת ההליך התכנוני של האיחוד והחלוקה אשר ההחלטות בו מתקבלות בידי גופי התכנון המוסמכים. עוד נטען כי גם תקיפה של החלטת רשות שלא להקצות קרקע בפטור ממכרז, הנסמכת בין היתר על טענת אפליה, צריכה להידון בבית המשפט לעניינים מינהליים והמבקשת מפנה בעניין זה להוראות חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס – 2000 .

עוד נטען בתגובה כי המשיב פעל בחוסר תום לב כאמור לעיל, ו כי יש לדחות את טענתו שלפיה לא היה מקום לצרף לבקשה תצהיר, שכן לפי תקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 יש לצרף תצהיר לבקשה.

לאחר הגשת תגובת המבקשת לתשובת המשיב הוגשו בקשות מטעם המשיב לתת החלטה בתיק. בבקשות אלה לא התבקש בית המשפט לקבוע דיון לצורך חקירת המצהירה מטעם המבקשת על תצהירה.

דינה של הבקשה להתקבל.

לפי סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 (להלן " החוק") בית המשפט לעניינים מנהליים הוא המוסמך לדון בתובענה שמתקיימים לגביה שני תנאים מצטברים : התנאי הראשון הוא כי מדובר בעתירה נגד החלטה של רשות או של גוף אחר המנוי בתוספת הראשונה; והתנאי השני הוא שביסוד העתירה עומד "עניין המנוי בתוספת הראשונה".

אין חולק כי עוד בתחילת שנת 2003 הגיעה לידי המבקשת פנ ייתו של ב"כ המשיב שביקש להחכיר למרשו את מגרשים 32/4, 32/5 ו- 32/8 ללא מכרז . לטענת המשיב, לא נתקבל כל מענה לפנייה זו. לעומת זאת, המבקשת טוענת כי לאחר בחינת הבקשה לעומק הוחלט לדחותה, אך הוסיפה כי בשל חלוף הזמן לא עלה בידיה לאתר את מכתב התשובה לפנייה. כמו כן אין חולק כי ב"כ המשיב פנה למבקשת פעם נוספת באותו עניין במכתב משנת 2016 והמבקשת לא העלתה טענה שלפיה היא השיבה למכתב זה. על כל פנים, בין אם ניתנה החלטה של המבקשת בפנייתו של המשיב ובין אם לאו, תובענה בנוגע לכך צריכה להתברר בבית המשפט לעניינים מנהליים. ראו לעניין זה סעיף 2 לחוק שבו הוגדר כי "החלטה של רשות" היא "החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי לפי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל" (ההדגשות אינן במקור). כן ראו והשוו לעניין זה למשל ת"מ (מחוזי חיפה) 25857-06-12 ורד אליה סער נ' עיריית נהריה מיום 21.10.13 בסעיף כז'.

מכאן שבענייננו מתקיים התנאי הראשון שבסעיף 5(א) לחוק, בין אם התובענה הוגשה נגד החלט תה של הרשות לדחות את בקשתו של המשיב לחכירת המגרשים בפטור ממכרז ו בין אם התובענה הוגשה בגין מחדל של הרשות שלא נתנה החלטה בבקשה.

אשר לתנאי השני, נקבע בפסיקה כי הדגש הוא על העניין שבבסיס התובענה, אם כי גם הסעד המבוקש עשוי להיות רלוונטי (ראו רע"א 3062/16 יהושע קלמן נ' מועצה אזורית דרום השרון מיום 21.4.16, בפסקה 2).

בהתאם לסעיף 5 לתוספת הראשונה לחוק , אחד העניינים אשר בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בהם הוא " מכרזים – ענייני מכרזים של גוף או רשות המנויים בסעיף 2 לחוק חובת המכרזים התשנ"ב-1992". בפסיקה של בית בית המשפט העליון נקבע כי גם טענות בעניין פטור ממכרז נכללות ב"ענייני מכרזים". ראו לעניין זה בג"ץ 9451/10 איבריהם הייב נ' מנהל מקרקעי ישראל מיום 22.8.11 בפסקה 5:

"סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים בענייני מכרזים משתרעת, בין היתר, אף לעניין השאלה האם קיימת חובת מכרז, או שמא יש להעניק להתקשרות מסוימת פטור ממכרז. בית משפט זה קבע כי כשם שעתירה שמטרתה לחייב רשות מנהלית לערוך מכרז הינה בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים, כך עתירה הנוגעת לשאלת קיומו של פטור ממכרז מצויה בסמכותה של אותה ערכאה (בג"ץ 6219/06 ארגון בתי חולים פרטיים לחולים כרוניים נ' משרד האוצר (לא פורסם, 18.9.06), ראו גם בג"ץ 1258/11 יהודה פלדות בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 10.4.11)) ".

במקרה דנן, עילות התובענה והסעד שהתבקש בה נוגעים במובהק לדיני מכרזים. הסעד המבוקש אינו הצהרה על זכויות בעלות במגרשים, אלא בקשה לחייב את הרשות להחכיר למשיב את המגרשים בפטור ממכרז. טענות נוספות שמעלה המשיב, לרבות טענות בעניין פגיעה בזכויות המנוחה או אפליה, קשורות אף הן במישרין לסוגיה המרכזית בתיק שהיא בקשת המשיב לחכור את המגרשים בפטור ממכרז (ראו והשוו לעניין זה למשל ת"א (מחוזי חיפה) 33791-10-17 אליצור בלום נ' רשות מקרקעי ישראל מיום 4.1.18, בעמוד 7).

המשיב טען בסעיף 17 לתגובתו כי הסמכות לבחון את מערכת היחסים בינו לבין המבקשת מוקנית לבית משפט זה, אך לא נימק את טענתו. יתרה מזאת, כל טענות המשיב בנוגע להתנהלותה של המבקשת כלפיו, כגון טענתו בעניין אפליה ובעניין מעמדו העדיף לשיטתו בשל הפקעת שטחים שהיו בבעלות המנוחה , אינם אלא נימוקים לבקשתו להורות למבקשת להחכיר לו את המגרשים ללא מכרז .

כפי שצוין לעיל, המשיב ביקש שתינתן החלטה בבקשה לסילוק על הסף מבלי לעמוד על בקשתו לחקירת המצהירה מטעם המבקשת, גב' צמח. מעבר לכך, ממילא אינני נדרש לדון ולהכריע בטענות העובדתיות שהועלו בתצהירה של גב' צמח לצורך הכרעה בסוגיית הסמכות העניינית אשר מבוססת על עילת התובענה ועל הסעד המבוקש, כעולה מכתב התביעה המתוקן .

לאור כל האמור לעיל אני קובע כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה דנן אשר היה על המשיב להגישה כעתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים.

אוסיף ואציין כי יש לקבל גם את טענת המבקשת שלפיה המשיב פעל בחוסר תום לב בעת שהגיש את התובענה דנן מבלי לגלות לבית המשפט שעוד בשנת 2001 הגישה נגדו המבקשת תביעת פינוי לבית משפט השלום בנתניה, ובעקבות זאת ניתנו פסיקתות וצווי הפינוי שבהם חויב המשיב לפנות את המגרשים נושא ה תובענה דנן ולהחזירם למבקשת. אין חולק כי המשיב ידע על הליך הפינוי ועל הצווים שניתנו מכוחו לכל המאוחר בשנת 2002 , בעת שהגיש בקשה לביטול הפסיקתות ולעיכוב ביצוע ן, אך הוא לא מצא לנכון להזכיר זאת בכתב התביעה הראשון שהגיש לתיק שלפניי שנים רבות לאחר מכן, בשנת 2017. רק לאחר שהמבקשת העלתה טענות בעניין זה בכתב ההגנה מטעמה , ביקש המשיב להגיש כתב תביעה מתוקן שבו התייחס לראשונה להליך הפינוי ולצווים שניתנו נגדו . במאמר מוסגר אציין כי המשיב טוען שהליכי ההוצל"פ עוכבו אך לא הציג אסמכתה לכך, ואילו המבקשת צירפה לתגובתה לתשובה פרוטוקול שממנו עולה לכאורה כי בקשת העיכוב נדחתה.

אין לקבל את טענת המשיב כי היעדר ההתייחסות לתביעת הפינוי ולצווי הפינוי בכתב התביעה המקורי נבע מ" קצר תקשורתי" בינו לבין בא כוחו, ומכך שהמשיב "לא זכר את העניין האמור ולא ציין אותו בפני בא כוחו ". מדובר בטענה עובדתית שאינה נתמכת בתצהיר. מעבר לכך, תמוה ביותר כי המשיב לא זכר שבשנת 2002 גילה כי ניתנו נגדו צווים לפינוי המגרשים שאותם הוא מבקש לחכור ללא מכרז, ומנגד זכר את האירועים השונים הנוגעים למגרשים שהתרחשו בין היתר בשנים 1954, 1963 ו- 1992 אשר מפורטים בכתב ה תביעה המקורי.

המשיב הפנה לפסיקה שלפיה על בתי המשפט להשתמש בזהירות רבה בעת שימוש בסמכותם לסילוק תובענה על הסף. כך ב פרט במקרים שבהם מועלות טענות בעניין היעדר עילה, היעדר יריבות או התיישנות, אשר לרוב דורשות בירור עובדתי. ואולם, במקרה שבו עולה כי בית המשפט שאליו הוגשה התובענה אינו בעל הסמכות העניינית לדון בה, ברי כי יש לקבל את הבקשה לסילוק על הסף, וזאת מבלי לגרוע מזכותו של המשיב להגיש תובענה באותו עניין לבית המשפט המוסמך , בכפוף לדיני ההתיישנות .

בהיעדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בתובענה, לא אדרש בהחלטה זו לטענות הנוספות שהעלתה המבקשת בבקשתה לסילוק על הסף, לרבות טענות ההתיישנות, אך המבקשת תהא רשאית לחזור ולהעלות טענות אלה אם וכאשר יגיש המשיב תובענה נוספת באותו עניין לבית המשפט המוסמך.

לפיכך אני מקבל את הבקשה לסילוק על הסף ומורה על מחיקת התובענה עקב חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה.

המשיב ישלם למבקשת שכר טרחת עו"ד בסך של 6,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ‏כ"ח סיון תש"ף , 20 ביוני 2020, בהעדר הצדדים.