הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 51265-09-17

לפני
כבוד ה שופט אבי פורג

התובעות:
(המבקשת 2)

1.טי.ג'י.אל קולמקס שוקי הון בע"מ
2.Colmex Pro Limited
שתיהן באמצעות עוה"ד דוד ביטון

נגד

הנתבעות:
(המשיבות 2-1)

  1. די.בי.אם ביטריידר בע"מ
  2. אינטראקטיב שרותי בורסה בע"מ

שתיהן באמצעות עוה"ד אורן יצחק

החלטה
לפני בקשה למתן צו מניעה זמני מטעם המבקשת 2, Colmex Pro Limited (להלן: " המבקשת") להורות למשיבות לחדול מפרסום האמירה לפיה אצל המבקשת 2 "אין מסחר אמיתי במניות" או אמירות דומות (להלן: " הבקשה").
רקע
א. התובעת 1 טי.ג'י.אל קולמקס שוקי הון בע"מ (להלן: "ה תובעת 1") היא חברה אשר התאגדה בישראל ומנהלת זירת סוחר לחשבונו העצמי, על פי רישיון שניתן לה מהרשות לניירות ערך בישראל, בקשר למכשירים פיננסיים כהגדרתם על פי חוק ניירות ערך תשכ"ח- 1968.
ב. המבקשת 2, הינה חברה קפריסאית, בעלת רישיון ניהול בית השקעות ברוקר/דילר שניתן לה על ידי הרשות לניירות ערך בקפריסין ,Cysec , בהתאם להוראות האיחוד האירופאי (הוראות MIFID). המבקשת 2 מציעה ללקוחותיה הישראליים פלטפורמת מסחר במניות בבורסות בארצות הברית.
ג. בהתאם לנטען בכתב התביעה, המשיבה 1 , די.בי.אם ביטריידר בע"מ (להלן: " המשיבה 1") הינה חברה המאוגדת בישראל ומשווקת בישראל את שירותיה של Interactive brokers, חברה זרה המעניקה שירותי מסחר במניות ובמכשירים פיננסיים אחרים, ומציעה ללקוחותיה הישראלים פלטפורמת מסחר במניות בבורסות בארצות הברית.
המשיבה 1 טענה בכתב הגנתה, כי היא אינה משווקת את שירותיה של חברת הברוקרים העולמית Interactive brokers. הפעילות מול הברוקר נעשית באמצעות חברת אינטראקטיב ישראל בע"מ, שהנתבעת היא רק אחת מבעלי מניותיה. לפיכך, ביקשה בכתב הגנתה למחוק אותה מכתב התביעה ולתקנו באופן בו תופיע הברוקר המייצג כבעל הדין הנכון לעניין. נוכח האמור, נתבקש ואושר צירופה של המשיבה 2, אינטראקטיב שרותי בורסה בע"מ (להלן: "המשיבה 2"), כנתבעת נוספת בתיק ביום 11.2.18 (עמ' 2 לפרו', שו' 22-21).
ד. ביום 27.3.19 התקיים דיון בבקשה למתן צו המניעה. בדיון נכח מר איתי לווינשטיין, מנכ"ל המבקשת 2 ( להלן:"לווינשטיין").
ו. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב וכעת הגיעה העת למתן החלטה בבקשה.
טענות הצדדים
טענות המבקשת 2 בבקשה
במהלך השנים האחרונות נמצא כי המשיבות, מתחרות עסקיות של התובעת, פועלות בדרכים לא כשרות כנגד המבקשת 2 לרבות פרסום שקרי וכוזב אודות השירותים אותן נותנת המבקשת 2, פגיעה מכוונת בעסקיה ובקניינה של המבקשת 2, ביצוע עבירות לשון הרע, ניהול תחרות לא הוגנת כנגד המבקשת 2 תוך כדי הכפשת שמה הטוב ומקצועיותה בפני לקוחות. כשהתגלה דבר מעשיהן של המשיבות לראשונה פנה ב"כ המבקשת 2 בכתב למשיבות לחדול מפעולותיהן, אך ללא הועיל ובעקבות כך הוגשה התובענה דנן. על אף הגשת התובענה דנן נדהמו מנהלי המבקשת 2 לגלות כי המשיבות ממשיכות להפיץ שקרים על המבקשת 2.
נוכח האמור, הוגשה הבקשה לצו מניעה, לאחר שהמשיבות לא מילאו את הוראות הדין ולא הבטחות שניתנו במהלך הדיון בבית המשפט, והן לא משגיחות על עובדיהן, מה מותר ואסור לומר בהקשר למבקשת 2. לא הועילו פניות חוזרות ונשנות של התובעות, והמשיבות שבו והכפישו את המבקשת 2. בשיחה שהתקיימה בחודש נובמבר 2018 ושהגיעה לידי מנהלי המבקשת 2, רק בימים האחרונים (הבקשה הוגשה ביום 4/2/19), טוען לקוח של המבקשת 2, כי נציג מכירות של המשיבות אמר לו לגבי המבקשת 2 כי "...אצלכם זה לא ניירות ערך" . אין פסול במערכת מסחר שאין בה ניירות ערך אלא מכשירים פיננסיים, ברם, ללקוחות הסוחרים במערכות מסחר בניירות ערך יש חשיבות מיוחדת לדבר, ופרסום לפיו במערכות המסחר של המבקשת 2 "אין באמת ניירות ערך" מכוון לפגוע קודם כל באמינות המבקשת 2 ולהטיל ספק בלב הלקוח בקשר עם מערכות המסחר ושירותי המבקשת 2. המבקשת 2 צריכה להתמודד עם פגיעה יומיומית בשמה הטוב בשל המשיבות המפיצות שקרים ומעלילות עלילות שווא. מדובר בתחרות לא הוגנת ופגיעה מתמשכת בשמה הטוב של המבקשת 2, אמינותה וקניינה.
עוד טוענת המבקשת 2, כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה, הנזק שייגרם למבקשת 2 אם לא יינתן הסעד הזמני הוא חמור ובלתי הפיך ואילו למשיבות לא ייגרם כל נזק, באם יקפידו לומר את האמת על המבקשת 2. מתן הסעד של צו המניעה הוא ראוי וצודק בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת 2.
לבקשה צורפה תצהיר מטעם, מר צחי דרוקר, מנהל השיווק במבקשת 2.
בהמשך, ביום 26.3.18 הוגשה בקשה להחלפת המצהיר מטעם המבקשת 2, בתצהירו של לווינשטיין. המשיבות לא התנגדו להחלפת המצהיר וויתרו על חקירתו תוך שמירה על טענותיהן (עמ' 11 לפרו' שו' 30-29).
טענות המשיבות בתשובה לבקשה
דין הבקשה להידחות על הסף, היות שכל כולה מבוססת על עדות מפי השמועה ואינה יכולה להוות ראיה מהימנה לכאורה להוכחת עילת התביעה הנטענת לכאורה. לכך יש להוסיף, כי התובענה שהוגשה מלכתחילה אינה מכילה את העובדות המפורטות בבקשה ולכן אינה יכולה לעמוד בזכות עצמה או לדור בתוככי התובענה הקיימת מבלי שזו תתוקן, שעה שבתובענה הקיימת אין בנמצא כל סעד המתייחס לעובדות המפורטות בבקשה.
דינה של הבקשה להיות מסולקת על הסף, שעה שלא הוגשה ביחד עימה תובענה לסעד קבוע וזו אף לא הוגשה בתוך 7 ימים מיום הגשת הבקשה לסעדים זמניים כמתחייב .
הראייה שהוגשה בתמיכה לבקשה הינה הקלטת שיחה בין אדם עלום זהות, המוגדר כלקוח בתמליל שהוגש, לבין עובד של המבקשת 2 (דקל). אלא שאף לא אחד מדוברי השיחה אינו עד בהליך, לא הוגש תצהיר מטעם מי מהם על אף כי הם היחידים שיכולים להעיד על אמיתות תוכן הדברים הנטענים והמהווים את בסיס הטענה ואת המקור לסעד המתבקש. מדובר בראיה בלתי קבילה ופסולה מלשמש בהליך שלפנינו ובהעדרה אין כל בסיס לבקשה. למעלה מן הדרוש אף נטען, כי גם תוכן השיחה, אף אם היה מוכח, אינו מאפשר להבין את הקשר הדברים והדבקם, ביחס למה שנאמר, מי אמר ומתי נאמר והאם יש אמת ביחס לדברים שנאמרו לכאורה על ידי מי מנציגי המשיבות ומה נאמר לו קודם לכן על ידי אותו לקוח וכיוצ"ב. מעל הכל, עולה בבירור כי אפילו אותו לקוח מתבטא לכאורה כי לא ממש הבין מה נאמר לו.
לעניין מאז הנוחות, הרי המבקשת 2 לא הציגה, לא המחישה ולא תמכה טענתה בדבר נזק שייגרם לה באי מתן הצו. המבקשת 2 לא עמדה בדרישות המחמירות של פרק הסעדים הזמניים.
בסיכומיהן הוסיפו המשיבות כי המבקשת 2 לא הוכיחה באמצעות ראיות מהימנות לכאורה את עילת התביעה (באופן לכאורי). העובדות המפורטת בבקשה אינן עובדות המתאכלסות בפרק העובדות בכתב התביעה. כלל הטענות המקבלות ביטוי בבקשה לצו מניעה הן מאוחרות להתרחשויות העובדתיות המתוארות בכתב התביעה שהוגש. מכאן שלא ניתן ליתן סעד קבוע בעניין העובדות הנטענות בבקשה. במצב האמור, היה על המבקשת 2 לבקש לתקן את כתב התביעה ולהוסיף פרק עובדות ספציפי וסעד ספציפי (שיהיה קבוע). הסעד הכללי שנתבקש בכתב התביעה אינו מספק בנסיבות העניין. עוד טוענות המשיבות, כי הוכחה באמצעות הצהרה שנעשתה על פי מיטב אמונתו בצו ארעי, שמורה מקום בו אין עד מתאים יותר להעיד כאשר בעניינו קיימים לפחות שני עדים, מר דקל והלקוח ומשכך נדרש נימוק ספציפי לעשות כן. למשיבות לא ניתנה הזדמנות לחקור את העדים הנכונים ולהתגונן מפני הבקשה. תצהירו של מנכ"ל המבקשת 2 הינו למעשה עדות מפי השמועה ולא ניתן אף להגיש באמצעותו את הראיה (ההקלטה) כשיחה לשם אמיתות תוכנה. גם תוכן השיחה, אפילו זה הוכח לכאורה, אינו מאפשר לקבוע ממצאים עובדתיים. לשתי המבקשות שם זהה בתחילתו (קולמקס) וגם אם נאמר דבר על ידי מי מנציגי מי מהמשיבות, יתכן וזה נאמר לגבי מבקשת 1, ואז לא מדובר בשקר או הכפשה. כן טוענות המשיבות לשיהוי בהגשת הבקשה שלא ניתן לו הסבר וכי המבקשת 2 לא עמדה בדרישות המחמירות של פרק הסעדים הזמניים בתקנות.

טענות המבקשת 2 בתגובה לתשובה
בניגוד לנטען על כך שההקלטה מהווה עדות מפי השמועה, טוענת המבקשת 2, כי תצהירו של אחד הדוברים היה נדרש אלמלא הייתה קיימת הקלטה בה היה מצהיר על תוכן השיחה, משקיימת ההקלטה וזו תומללה והוגשה לבית המשפט, אין היא עוד בגדר עדות שמועה. פסיקת בתי המשפט קובעת, כי ניתן להגיש הקלטה כראיה כפוף לשלושה תנאים: תנאי טכני - הבוחן את מהימנות ואמינות סרט ההקלטה; תנאי מהותי- המוודא את קבילות תוכנה של ההקלטה; ותנאי פורמאלי- הבודק אם ההקלטה אינה עומדת בסתירה להוראותיו של חוק האזנת סתר, התשל"ט- 1979. ההקלטה היא ראיה בפני עצמה ואין צורך בעד שיעיד כי שמע את הדברים.
יש לדחות את הטענה שהתובענה אינה מכילה את העובדות. קיימות ראיות מהימנות בתיק לקיומה של עילת התביעה המתייחסת להפצה ופרסום של דברים לא נכונים לגבי שירותי המבקשת 2, לרבות הטענה כי המשיבות טוענות בפני לקוחותיהן כי אצל המבקשות "אין מסחר אמיתי במניות", טענה זהה לטענה בבקשה לצו מניעה. כן נתבקש סעד הפסקת הפרסום במפורש גם בסעיף 89.3 לכתב התביעה.
בסיכומיה הוסיפה וטענה המבקשת 2 כי מספיקה הפרה אחת בכדי להעתר לבקשה למתן צו ואין צורך להראות סדרת הפרות. לטענת המבקשת 2, היא עמדה בכל מבחני תקנה 362 לתקנות, באשר הוכיחה כי הבקשה הוגשה בתום לב, מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש במשיבות.
דיון והכרעה
תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"), מפרטת את רשימת השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לדון בבקשה לסעד זמני:
"(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.
(ב)בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:
(1)הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;
(2)אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש." (ההדגשות שלי- א.פ).

השיקולים העיקריים ששוקל בית המשפט בהכרעתו אם להיעתר לבקשת סעד זמני הם סיכויי ההליך, מאזן הנוחות ושיקולים שביושר ובצדק. על בעל דין המבקש לקבל סעד זמני לעמוד בשני תנאים מצטברים: הראשון, קיומה של זכות לכאורה לקבלת הסעד; השני, הוכחה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו.
מבקש אשר השהה את בקשתו לסעד זמני אינו יוצא ידי חובה זו. בעצם השיהוי יש משום ראיה לסתור את טענתו שהצו חיוני ושהענקתו אינה סובלת דיחוי (רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בת"א יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ , פ"ד מז(1) 45 (1992). מבקש שהשתהה בפנייתו לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני יתקשה לשכנע את בית המשפט בקיומה של דחיפות. לכן עשוי השיהוי לבדו לשמש לעיתים טעם מספיק לדחיית הבקשה לסעד הזמני, וזאת אף בנסיבות בהן לא היה בשיהוי כדי לגרום נזק למשיב (רע"א 3851/11 נדב נ' לוי (7.6.11)).
כעת אבחן אם עמדה המבקשת 2 בנטל המוטל עליה בשלב זה של הדיון, קרי, האם הוכיחה במידה מספקת קיומה של עילת תביעה וסיכויי הצלחה בה כמו גם את נטיית מאזן הנוחות לטובתה ובנוסף, האם לא השתהתה יתר על המידה.
סיכויי התביעה
איני מקבל את טענת המשיבות כי דין הבקשה להידחות מאחר והתובענה שהוגשה מלכתחילה אינה מכילה את העובדות המפורטות בבקשה ולכן אינה יכולה לעמוד בזכות עצמה או לדור בתוככי התובענה הקיימת מבלי שזו תתוקן, שעה שבתובענה הקיימת אין בנמצא כל סעד המתייחס לעובדות המפורטות בבקשה.
במחלוקת זו, צודקת המבקשת 2 כי כתב התביעה מכיל עילת תביעה המתייחסת להפצה ופרסום של דברים לא נכונים לגבי שירותיה, לרבות הטענה כי המשיבות טוענות בפני לקוחותיהן כי אצל המבקשות "אין מסחר אמיתי במניות" (ראו למשל סעיף 30 לכתב התביעה המתוקן), טענה זהה לטענה בבקשה לצו מניעה, ומשכך איני סבור שהיה מקום לתקן את התובענה העומדת בפני בית המשפט. עם זאת, היה נכון יותר מצד המבקשות לתמוך ולעבות את הבקשה בתצהירים המתייחסים לטענות העובדתיות הנטענות בכתב התביעה.

בנוסף, בכתב התביעה בסעיף 89 עותרות התובעות לסעד של צו מניעה, אף אם הדבר לא מוזכר במפורש בכותרת התביעה:
"89. לאור כל האמור לעיל, בית המשפט הנכבד מתבקש:
...
89.3 להורות לנתבעות להימנע, לחדול ולהסיר כל פרסום של לשון הרע בנוסח זהה או דומה לאמור לעיל, ולהסיר כל פרסום שיש בכוחו להביא להסרתו באמצעות גישה לאתרים המפרסמים."

אף שאני סבור שהיה נכון יותר לציין גם בכותרת כתב התביעה שהתביעה היא גם לצו מניעה, עדיין,
, משצוין הסעד המבוקש בגוף התביעה, ממילא אין לקבל טענות המשיבות כי כתב התביעה אינו מכיל את הסעד קבוע (פרו' עמ' 10 שו' 1-4). מיום 28.9.1991

מנגד, צודקות המשיבות בטענתן כי הוכחה באמצעות הצהרה שנעשתה לפי מיטב אמונתו של המצהיר בבקשות ביניים, שמורה מקום בו אין עד מתאים יותר להעיד, כאשר בעניי ננו קיימים לפחות שני עדים פוטנציאליים שהשתתפו בשיחה שתמלילה הוגש , מר דקל שהוא עובד המבקשת והלקוח , ואשר המשיבות בחרו שלא להגיש תצהיר מטעם מי מהם, ומשכך נדרש הסבר להתנהלות זו.

בהתאם לאמור בתקנה 521 לתקנות אומנם ניתן להגיש תצהיר לפי " מיטב אמונתו":
"תצהיר יהא ערוך בגוף ראשון, מחולק לסעיפים ומכיל רק עובדות שהמצהיר יכול להוכיחן מתוך ידיעתו הוא, אלא שבבקשות ביניים רשאי הוא להצהיר גם לפי מיטב אמונתו ובלבד שיציין את הנימוקים לכך. ( ההדגשות שלי- א.פ).

והנה, המבקשת 2 לא נתנה נימוק מספק או מתקבל על הדעת מדוע המצהיר מטעמה היה מר לווינשטיין , שלא היה שותף לאותה שיחה (שתמלילה הוגש) ושהיא הנדבך העיקרי לבקשה, ולא מי מהמשתתפים בשיחה ובמיוחד מר דקל שהיה נציג המכירות מטעמה באותה שיחה.
מר דקל, שלפי עדותו של מר לווינשטיין היה במועד השיחה בחודש נובמבר 2018 עובד זוטר ומאז קודם למנהל המסחר של המבקשת 2 , היה יכול להעיד על נסיבות השיחה עם הלקוח והתגלגלותה, כמו גם להבהיר את תוכנה וחילופי הדברים בה, ובפרט שמתמליל השיחה נראה לכאורה שלא הייתה זו השיחה היחידה של מר דקל עם אותו לקוח והייתה ביניהם תקשורת הן בטרם השיחה והן לאחריה. כך למשל, השיחה מתחילה בכך שהלקוח ידע את שמו של דקל עוד בטרם האחרון אמר דבר ובנוסף, אמירתו הראשונה של דקל היא "כן, מה קורה?" שסביר להניח שאינה אמירה ראשונה של נציג מכירות עם לקוח שמתקשר אליו. כך גם נראה מסעיף 22 לבקשה ומתכתובת המיילים בין דקל ללקוח ביום 7.11.18, שהיו בין השניים מגעים נוספים לאחר אותה שיחת טלפון מתומללת.

המבקשת 2 לא נתנה כל הסבר מדוע לא הוגש תצהיר מטעם מר דקל ובמיוחד שהוא עובד בכיר בה ו איני מקבל את טענתה כי מדובר בשיחה מוקלטת ומתומללת ולכן לא נדרש תצהירו של אחד הדוברים. בכך שלא הובא כמצהיר מי ממשתתפי השיחה ובמיוחד מר דקל, שמטבע הדברים כעוב ד המבקשת 2, הוא זמין לעדות, נפגעה זכותן של המשיבות לחקור את העדים הנכונים ולהתגונן מפני הבקשה.

זאת ועוד. במסגרת הדיון בבקשה, טען לווינשטיין, כי:
"נאמרות אמירות רבות על ידי לקוחות שמבקשים לעזוב. יש לנו הרבה שיחות מוקלטות, לרובן לא יהיה אזכור של מי אמר שזה אינטראקטיב, אתה לא חוקר את לקוחותיך. הרבה מהעובדים אומרים שהם עוזבים לטובת החברה של הנתבעות. יש לנו עוד שיחות, אנו נציג אותם בשלב ההוכחות."

מהאמור עולה, כי במקרה דנן, בחרה המבקשת 2 להביא מקרה אחד בלבד וגם הוא ללא מצהיר שהשתתף בשיחה והיה יכול לשפוך אור על המגעים עם הלקוח בטרם אותה שיחה ולאחריה, למרות שלטענתה יש עוד מקרים ושיחות עם נציגי מכירות שלה שביכולתה להציג בתמיכה בבקשתה דנן.

בהתחשב במכלול הדברים, ולמרות תוכן השיחה המתומללת, נראה שהיקף הראיות שהוגש לא מבסס את הנדרש להוכחה ברמת ראיות לכאורה לקבלת צו המניעה.
שיהוי
במקרה דנן, מדובר בבקשה שהוגשה בתחילת חודש פברואר 2019 (4.2.19), כאשר נטען במסגרת ישיבת 27.3.19, כי מר דקל שהדברים נמסרו לו במסגרת אותה שיחה עם לקוח מתחילת נובמבר 2018 (ראה תכתובת מייל מיום 7.11.18 שהיא לאחר השיחה ) דיווח על כך למנהלי המבקשת 2 רק בסוף חודש ינואר 2019 (עמ' 9 לפרו' , שו' 14-12).
מהאמור עולה, כי הבקשה הוגשה בשיהוי של כשלושה חודשים ממועד השיחה.
מדברי מר לווינשטיין בדיון ביום 27.3.19 עולה כי מדובר בתופעה שכיחה בשי חות של לקוחות עם נציגי המבקשת 2 (שהן מוקלטות), שגורמת ללקוחות רבים לעזוב את המבקשת 2 לטובת המשיבות. לפיכך, היה מצופה לכאורה מנציגי המכירות של המבקשת 2 , שניתן להניח שהם מודעים לתופעה שכיחה וחמורה זו מבחינת המבקשת 2 , לדווח על שיחות מעין אלה מיידית למנהלי המבקשת 2 , ולא באיחור של כשלושה חודשים. נוכח האמור, היה מצופה כי מר דקל יגיע לעדות וייתן הסבר בדבר השיהוי בהעברת המידע החשוב על ידו למנהלי החברה, אם אכן מדובר בנושא כה אקוטי וחריף החוזר על עצמו, כטענת המבקשת 2 . כאמור, מר דקל לא מסר תצהיר מטעמו ולא ניתן לברר איתו את הסיבה לשיהוי בהעברת המידע למנהלי המבקשת 2 ובהגשת בקשה זו.
התשובה של מר לווינשטיין לשאלה מדוע מר דקל לא הודיע מיידית על הדברים שאמר לו הלקוח באותה שיחה מתומללת מתחילת חודש נובמבר 2018, כי נאמרות אמירות רבות על ידי לקוחות שמבקשים לעזוב לאחר ש נציגי המשיבות משקרים להם במצח נחושה, אין בה הסבר מספק לשיהוי בהעברת המידע למנהלים כפי שנטען על ידו (עמ' 9 לפרוטוקול) , הסבר שהיה צריך להינתן על ידי מר דקל.
נ וכח האמור, אני סבור שבהתנהלות האמורה מצד המבקשת 2 יש משום שיהוי בהגשת הבקשה וגם מסיבה זו יש לדחות את הבקשה.
סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, הבקשה כפי שהוגשה נדחית.

הוצאות בקשה זו ישקלו במסגרת פסיקת ההוצאות בסיום ההליך העיקרי.

ניתנה היום, י"ג ניסן תשע"ט, 18 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.