הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 50462-07-14

בפני כב' השופטת הלית סילש

התובעים

  1. אברהם חזן
  2. פואד חמני
  3. פנחס צברי
  4. גד זהבי
  5. עדו יעקב
  6. אליהו אנואר
  7. מור אדמון
  8. שמעון מוכתר
  9. נחום אליהו
  10. חי סלמן יורשי המנוח צדוק סלמן ז"ל
  11. ויקטור חמני, יורש המנוח ציון חמני ז"ל
  12. שמואל חי עובדיה
  13. סביחה שמואל חי- יורשי המנוח הרצל שמואל-חי ז"ל
  14. דקל בן ציון
  15. רחמים בבילה
  16. כרמלה חיו, יורשת המנוח עזרא חיו ז"ל
  17. ניסים ניסן
  18. חיים ויקטור תמם
  19. סמי בבילה
  20. עובדיה חי עובדיה
  21. שמעון חי עובדיה
  22. אמיר אמני
  23. יהודה אריה תמם
  24. חמני נג'יב
  25. צבי חיים
  26. אהרון מרדכי
  27. משה ארבילי יורש המנוח ארבילי פרג' ז"ל
  28. זכי עובדיה
  29. בגולה עובדיה
  30. ניסן רפאל
  31. סלמן זלמן
  32. אורי יעקב
  33. אבנר יחזקאל
  34. פרג' נסים
  35. נג'יב גברילה
  36. יחזקאל רבקה יורשת המנוח הרצל יחזקאל ז"ל
  37. חיים אליאס
  38. גבריאל ציון יורש המנוח גבריאל עזרא ז"ל
  39. עמוס תמם יורש המנוח חיים תמם ז"ל
  40. נעים בנימין
  41. מרי נחום יורשי המנוח נחום נחום ז"ל
  42. אפרים נחום, עובדיה נחום, ורד נחום- יורשי המנוח רחמים נחום ז"ל
  43. שרה(כרמלה) ארבילי, חי ארבלי, מיה ארבלי, חן ארבלי, הילה ארבלי – יורשי המנוח

יעקב ארבילי ז"ל
44. הלה מוכתר, יורשת המנוח סלים מוכתר ז"ל
45. שרה אברהם, יורשת המנוח אליהו אברהם ז"ל
46. פרדי אלבאז
47. חיים כחלון
48. אשר אוזן

49. פראגי אפרים סבח
50. ישראל כחלון
51. שבתאי שחר
52. יצחק בוקובזה
53. ראובן מרדכי אוזן
54. יהושע יהושע
55. יצחק קוסטה
56. מרים קוסטה
57. אברהם בלאיש
58. עמרם אניג'ר
59. מאיר שלי
60. יואב סבח
61. יפה זינה(עמוס) סבח
62. איבן סלמה
63. אילן סלמה
64. ניסים מימוני , יורש המנוח מימוני כלפאלה ז"ל
65. נסים מימוני
66. יהושע יצחק, יורש המנוח יהושע אברהם ז"ל
67. מאיר כהן
68. קאמוס חוזה חורי
69. צביה יונה, אביבה לוי, מרדכי לוי ואבנר לוי ז"ל ע"י אביחי לוי, מיריי פרץ – יורשי המנוח רוז'ה לוי ז"ל
70. נחמיה אליהו
71. חי אהרון
72. דוד הדר
73. מיכאל שמואל-חי
74. יוסף אוזן

נ ג ד

הנתבעת
תנובה מרכז שיתופי ל שיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ

נ ג ד

הצדדים השלישיים:

  1. פדיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: " מושב פדיה")
  2. חקלאי פתחיה – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן: "מושב פתחיה")
  3. כפר אוריה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: " מושב כפר אוריה") – ( נמחק)
  4. עזריה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: " מושב עזריה") – ( נמחק)
  5. ישרש מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: " מושב ישרש") – ( נמחק)

תביעת התובעים 10, 11, 13, 38, 39, 65, 66 ו- 72 נמחקה במסגרת החלטות מיום 1.7.2015, 15.11.2016 ו- 27.12.2016.

תביעת התובעים 2, 4, 6, 9, 12, 13, 15, 17, 18, 19, 23, 24, 26, 30, 31, 32, 33, 35, 36, 37, 40, 41, 42, 44, 45, 54, 57, 62, 63, 64, 70 ו- 73 נדחתה במסגרת פ סק דין חלקי מיום 27.3.2019.

תביעת התובעים 3, 7, 8, 14, 16, 22, 25, 27, 28, 29, 34, 43, 49, 50, 51, 52, 55, 56, 58, 59, 60, 61, 67, 68, 69 ו- 74 נדחתה במסגרת פסק דין חלקי מיום 15.4.2019

התביעות כנגד הצדדים השלישיים 3-5 נמחקו בהתאם להחלטות מיום 1.7.2015 ו- 2.1.2017.

פסק דין
(חלקי- במערך יחסי הנתבעת והתובעים 1, 5, 20, 21, 46, 47, 48, 53, ו-71)
תביעה זו עניינה שאלת זכאותם של התובעים לקבל מהנתבעת פיצוי שווה ערך לשווי הראלי של מניות הנתבעת אשר אמורות היו להיות מוקצות להם, או לחילופין על השבה בערכים ראליים של הכספים אשר שולמו על ידם בפועל, לצורך קבלה/הקצ אה של אותו הון מניות. לחילופי חילופין עתרו התובעים למה שהוגדר על ידם ככינון ההון הראלי שלהם המצוי בידי הנתבעת.
התובעים הוסיפו ועתרו לקבלתו של צו למתן חשבונות המופנה כלפי הנתבעת , ובעקבותיו גם למינויו של בעל תפקיד אשר יערוך ביקורת חקירתית לצורך קביעת שווי הפיצוי/ההשבה הנדרשים , כאשר במועד הגשת התביעה, הוערך היקף הנזק / סכום ההשבה, בסכום כולל של ארבעה מיליון שקל ( 4,000,000 ₪).
בבסיס התביעה טענת התובעים על פיה במשך שנים ארוכות נמכרה על ידם תוצרת חקלאית לנתבעת לצורך שיווקה. במהלך אותן שנים קיזזה הנתבעת, חלק מהתמורה המגיעה לתובעים, תוך ייחוסה לזכאות לזכויות בהון של הנתבעת.
בסופו של יום לא הוקצו המניות, לא הוקנו זכויות אחרות בהון, ולא שולמה תמורתן. הנתבעת אף לא השיבה את הסכומים השונים ששולמו על ידי התובעים לידיהם. משכך, הוגשה התביעה.
רקע עובדתי
התובעים הנקובים בכתב התביעה, הינם המחזיקים או בעלי זכויות בנחלות חקלאיות (או יורשי/חליפי אלו) במושבים כפר אוריה, פדיה, פתחיה, ישרש ועזרי ה (להלן: " המושבים").
הנתבעת, תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (להלן: "תנובה" או " הנתבעת"), הינה אגודה שיתופית מרכזית, אשר הוקמה בעשור השלישי של המאה הקודמת ואשר עיקר עיסוקה, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, עיבוד ושיווק תוצרת חקלאית.
המושבים אליהם השתייכו התובעים, נמנו על החברים ב אגודה - תנובה, ובמשך עשרות שנים, ועד לאמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת לערך, או תחילת שנות ה- 90', שווקה התוצרת החקלאית באותם מושבים, באופן מאורגן, באמצעות המושבים (להלן: "השיווק המאורגן").
בשנת 1999, במסגרת וועידה של חברי תנובה אשר התקיימה בקיבוץ יגור (להלן: "ועידת יגור"), התקבלו, בין היתר, החלטות הנוגעות להון הנתבעת, לרבות לעניין אופן שיוך ההון לחברי האגודה. כל זאת, ככל הנראה לצורך הליך הפרטה של הנתבעת.
המתווה שהוצע כלל שינוי מבנה ההון באופן שבו חלף יחידות השתתפות אשר הוחזקו על ידי החברים השונים בנתבעת, הן חולקו כך שמחצית מכלל יחידות ההשתתפות יוחסו לכל חבר באופן שווה, בשל עצם היות חבר בתנובה וללא קשר להיקף התוצרת ששווקה על ידו, בעוד המחצית השנייה, חושבה באופן דיפרנציאלי, ובהתאם לשיווק של התוצרת החקלאית והסכומים שנגבו בפועל.
במהלך שנות ה- 2000 החלה להתגבש עסקה למכירת השליטה בתנובה, אשר נעשתה במתכונת של הסדר חברים על פי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט -1999 (להלן: " עסקת אייפקס").
ביום 25.3.2007, פנו חלק מהתובעים לרשם האגודות השיתופיות , בדרישה לחקירת פנקס החברים או פנקס המניות, לצורך בירור זכויותיהם בהון של תנובה.
בשנת 2008 הושלם תהליך העברת השליטה בנתבעת לידי אייפקס, תוך שהנתבעת שילמה את התמורה בעד המניות לאותם חברים אשר ביקשו לפדותן בהתאם להסדר, ועם העברת התמורה הופסקה חברותם בנתבעת, והמניות עברו לתאגיד אייפקס.
יצוין כי לא כל התובעים בהליך דנא היו חלק מאותו הליך בפני רשם האגודות השיתופיות . כך לדוגמא התובע 5 - מר עידו יעקב, והתובע 71 - מר חי אהרון, לא נימנו על אותה קבוצת פונים. עם זאת, ולצורך הנוחות, התייחסותי להלן, להליכים אשר התנהלו בפני רשם האגודות השיתופיות נעשתה אל התובעים כמקשה אחת, ומקום בו נדרשה התייחסות פרטנית, צוינה ז ו במפורש.
תנובה, מצדה, כפרה בטענות התובעים בפני רשם האגודות השיתופיות לעניין קיומן של זכויות בהון וטענה כי כלל לא מדובר במי שהינם "חברים" באגודה, לצורך ייחוס ההון, וכי רישום ה-"גבייה למניות", ככל שבוצעה כזו, נעשה בטעות, ובפועל לא הוקנו לתובעים מניות, ולא ניתן היה להקנות אותן.
בשנת 2007, ניתנה החלטת רשם האגודות השיתופיות בפניית ה תובעים במסגרתה קיבל הרשם את טענות תנובה על פיהן חרף ייחוס סכומים שונים תחת הכותרת של "הון המניות" בחשבונות התובעים בגין שיווק תוצרת חקלאית, אין לראות בתובעים כחברים בתנובה וזאת מקום בו לא ניתן לקבל אנשים פרטיים –יחידים, כחברים באגודה, וזאת בניגוד למושבים אשר הינם אגודות שיתופיות.
עם זאת, הוסיף רשם האגודות וקבע כי אין בהיעדר יכולתם של התובעים להתקבל כחברים בתנובה כדי למנוע מהם לתבוע סעד כספי בערכאה המוסמכת, ככל שאכן נגרם להם נזק ממוני עקב כך שנגבו מהם סכומים עבור מניות בתנובה, וזאת בכפוף לסייגים אשר נמנו בהחלטתו.
הרשם הוסיף והורה על מינויו של מומחה, לצורך עיון במסמכי תנובה וקביעת היקף הזכאות של כל אחד מהתובעים לקבלת פיצוי, ככל שקיים כזה , וכן הורה על הקצאת שיעור של 0.2% מכספי עסקת אייפקס, לצורך הבטחת זכויותיהם של התובעים, אם וככל שתתקבלנה תביעותיהם.
על מנת שמינוי המומחה - החוקר ייכנס לתוקף, נדרשו התובעים למלא אחר שני תנאים:
הצגת ראייה בתמיכה לטענה בדבר ייחוס וקיזוז סכומים לצורך הקצאת הון מניות בתוך פרק זמן מוגדר.
הפקדת סך כולל של 50,000 ₪ לצורך הבטחת הוצאות החקירה.
התנאים הנקובים לעיל לא התקיימ ו, ותחת זאת, הוגשו על ידי התובעים בקשות שונות, במסגרתן עתרו למתן אורכות, ולהפחתת סכום הערובה שנקבע.
בסופו של יום, שבו התובעים בחודש דצמבר 2011 ועתרו לרשם האגודות השיתופיות למינויו של עורך דין חוקר. בקשתם זו נדחתה. (ראה החלטת רשם האגודות השיתופיות מיום 2.4.2012).
על החלטה זו של רשם האגודות השיתופיות הוגש על ידי התובעים, ערעור מנהלי, (עת"מ
45475-05 -12). ביום 5.7.2012, ובהמלצת בית המשפט, חזרו בהם התובעים מהערעור, וזה נמחק תוך שמירה על זכותם לשוב ולפנות לרשם האגודות השיתופיות בבקשה חדשה .
התובעים לא פנו בבקשה נוספת לרשם האגודות השיתופיות.
ביום 27.7.2014, הוגשה על ידם התובענה המקורית בתיק זה, במסגרתה עתרו התובעים למתן חשבונות ו/או ביצועה של הערכה ריאלית של הון התובעים בתנובה, ולחילופין, למתן סעד כספי בהיקף של 4,000,000 ₪.
במסגרת דיון קדם המשפט אשר התקיים בפני כב' השופט גרוסקופף, ביום 7.12.2014, קבע כב' השופט גרוסקופף, כי אין מקום לדון בסעדים המבוקשים, ככל שאלה חופפים את הסעדים אשר התבקשו בשעתו מרשם האגודות השיתופיות, ולפיכך הוא הורה על תיקון כתב התביעה. כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 16.2.2015.

תמצית טענות התובעים
לטענת התובעים, במקביל לחברות המושבים בתנובה, אפשרה תנובה גם לאנשים הפרטיים במושבים, לרבות התובעים, להוסיף ולשווק ישירות את תוצרתם לידיה , באמצעות מה שכונה על ידה כ-"שיווק ישיר" וזאת על דרך של הקצאת "מספר יצרן" עצמאי אשר שויך לכל אחד מהם.
עבור שירותי השיווק אשר ניתנו על ידי תנובה לחקלאים, נגבתה עמלה (קומיסיון) - בשיעור קבוע אשר נגזר ממחזור השיווק של אותו יצרן חקלאי.
בנוסף לאותה עמלה/קומיסיון, גבתה תנובה סכום נוסף, אשר כונה על ידה "הון מניות", בשיעור אשר נקבע על ידה. סכום זה, לא דווח על ידה כהכנסה שוטפת, לא נכלל במחזורה העסקי ולא מוסה על ידי המדינה.
התובעים הוסיפו וטענו כי גביית הכספים עבור המניות, אשר נמשכה עד תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, קיבלה ביטוי בספרי הנהלת החשבונות של תנובה ובידי תנובה אמורים להיות המסמכים הרל וונטיים הנוגעים לגביית הון המניות במהלך השנים, כמו גם מסמכים הנוגעים לפדיון אותן מניות.
על אף הנקוב לעיל, תנובה לא הודיעה לתובעים, עד ליום 31.7.2007 לפחות, כי למרות שהיא גובה מהם כספים בגין הון מניות, אין בכך לשיטתה משום הכרה בהם, כחברי אגודה או בעלי מניות בה. הנחתם הסבירה של התובעים הייתה, כי הם צוברים הון אישי של מניות בתנובה, השמור עבורם בידיה.
גם כאשר פסקה הגבייה למניות, תנובה לא הודיעה לתובעים כי היא אינה מכירה בהם כחברים או כמי שאוחזים במניותיה, ולא יזמה, מנגד, את השבת ההון אותו גבתה ממי שאינם חברים, לשיטתה.
התובעים הוסיפו וטענו, כי זמן קצר לאחר שהם חזרו בהם מהערעור המנהלי על החלטת רשם האגודות השיתופיות, בחודש אוגוסט 2012, ניתן פסק דין בתביעה אחרת אשר הוגשה כנגד תנובה וזאת במסגרת ת.א. 11820-01-10 גבעולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ נ' נתובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (להלן פסק הדין : "גבעולים").
במסגרת תביעה זו, אגודה שיתופית אחרת - גבעולים, אשר הייתה בעבר חברה בתנובה ואשר חברותה בה הופסקה ביזמת תנובה עוד בשנות ה- 70, זכתה בפדיון הונה מאת תנובה, חרף טענות ההתיישנות שהעלתה תנובה, וזאת נוכח קביעה שיפוטית בדבר יחסי נאמנות בין תנובה לבין מי שהיא גבתה ממנו הון מניות.
התובעים הוסיפו והבהירו כי על פסק הדין בעניין גבעולים הוגש ערעור לבית המשפט העליון, אשר בסופו, הושגה פשרה לפיה שולם לתובעים שם כמחצית הסכום אשר נפסק בבית המשפט המחוזי.
לטענת התובעים, במסגרת ניהול ההליך המקביל בעניין גבעולים, נחשפו עובדות רבות, אשר הוסתרו על ידי תנובה, ובין היתר: כי לכל יצרן ששיווק לתנובה, או לכל הפחות לכל אגודה, היה קיים תיק מסמכים ב"שקית"; כי כל תקבולי גביית הון תנובה מתוך שיווק התוצרת, נרשמו ב"ספר מזכירים"; כי תקבולי ההון (להבדיל מתקבולי העמלה - "הקומיסיון") לא נרשמו במחזור העסקי של תנובה; וכי מסמכים המתעדים את גביית הון תנובה, כמו גם פדיון הון - אם בוצע, נשמרו בידיה. כן נחשפו הנוסחאות לפיהן שויך הון תנובה לחברותיה.
כמו כן, במקביל להליכים אשר התנהלו בעניין גבעולים, התקבלו במשרד ב"כ התובעים ראיות רלבנטיות נוספות, מהן עלה כי תנובה ניהלה גם חוברות או ספרי "מניות - לא חברים" וכן חוברות או ספרי "פדיון מניות למשקים וגופים אחרים ("לא חברים")". כן הושגו ראיות, ביחס לישובים אחרים, מהן עלה כי תנובה ערכה גם "חשבונות למשקים בודדים", כדוגמת אלו של התובעים.
על רקע נתונים אלה, כמו גם פרטים ונתונים נוספים אשר נחשפו בעיתונות הכלכלית ביחס לשיעור הדיבידנדים שחולקו כמו גם שוויה של תנובה בשוק, ונוכח הבנתם של התובעים כי לא צפויה להם תועלת מעשית כלכלית ומשפטית מביצוע פנייה חוזרת לערוץ המנהלי, הם פנו להגשת התביעה האזרחית, במסגרתה הם עתרו להצהרה בדבר זכויותיהם בתנובה, כמו גם למתן חשבונות, לצורך ביצוע הערכת שווי הון מניות יהם.
לטענת התובעים - המבחן הקובע את זכויותיהם, הינו מבחן עובדתי מהותי, במסגרתו יש לבחון מי ייצר תוצרת חקלאית ושיווק אותה לתנובה, תוך שחלק מתמורת השיווק שימשה לרכישת מניות. ביחס לכך יש לפרש את המסמכים אשר נוסחו על ידי תנובה, שהינה הצד החזק במאזן הכוחות שבין הצדדים, לחובתה.
התובעים הוסיפו וטענו כי המשך החזקת הונם האישי בידי תנובה, מהווה עשיית עושר ולא במשפט, כמו גם הפרת חובת הא מון של תנובה כלפיהם, ויש בכך משום עיכוב וגזל. לאור האיחור הגדול מאוד, בלשון המעטה, בגילוי ה"טעות" ע"י תנובה, אף מדובר לשיטתם בתרמית.
התובעים שבו והדגישו את חוסר האיזון בין הצדדים, מקום בו מדובר בתאגיד ענק, הנהנה ממונופול רב שנים בענף המזון, אשר מולו ניצבים חקלאים קשי יום, המפוזרים בחמישה מושבים שונים, אשר אגודותיהם לא אצרו כוח לספק להם שירותים עד כי הם נאלצו לעבור לשיווק ישיר של תוצרתם לתנובה, ואשר אינם נהנים מידע, ייעוץ ומימון כדוגמת זה ממנו נהנית תנובה.
לטענת התובעים, אין מקום להבחנה, בין מי שהוכר ע"י תנובה כ"חבר" בה, לבין מי שלא הוכר על ידה ככזה, כל עוד שניהם שילמו לה בפועל סכומים שונים עבור הקניית "הון מניות", על סמך אותם מצגים שהוצגו על ידה. את טענות תנובה בדיעבד, לאי תקינות של הגבייה, והצהרתה כי מדובר ב"טעות", יש לזקוף לחובתה, ולא לאפשר לה, להמשיך ולהחזיק בנכסי התובעים.
לטענת התובעים, מקום בו מדובר בתאגיד מונופוליסטי, כדוגמת תנובה, יש לאפשר לציבור ככלל, ולהם בפרט, גישה למידע הרלוונטי, לרבות פנקסי המניות והבעלים הרשומים ביחס אליהן, כמו גם מידע בדבר ערכה הריאלי של תנובה, וזאת על מנת לאפשר את קביעת שוויו הריאלי של הון התובעים המצוי בידיה.
התובעים הוסיפו וטענו כי ראוי להשוות את קניינם, לקניין של מי שזכו לפדיון/ השבה ריאלית של הונם בגין שיווקי תוצרת חקלאית לתנובה, ולכל הפחות ראוי להשוות את קבוצת התובעים למצבה של כל קבוצת חברים בקיבוץ או מושב, אשר אגודתו הייתה חברה בתנובה ופדתה את הונה המצטבר ביום 9.1.2008 במסגרת עסקת אייפקס.
לשיטתם, גם אם לא יאותרו מסמכים של כל אחד מחברי הקבוצה, יש לקבל את טענתם כי כולם שיווקו ישירות לתנובה, וכי תנובה נהגה באותם שנים לגבות הון מניות מכלל המשווקים, ומשכך ראוי לזכותם, ולו בדרך של "אומדנא דדיינא", בגין חלקם בהון המניות (כאשר ביחס למי שיאתר את המסמכים הרלוונטיים יש מקום להוסיף את הערך הריאלי של הגבייה מכספו, לאמדנא דדיינא).
לחילופין טענו התובעים כי יש ללמוד על הערך הריאלי של הונם בתנובה על פי ערך יחידות ההשתתפות בהון כפי שתנובה עצמה העריכה אותן בינואר 2008, בעת הפסקת חברותן של מרבית האגודות השיתופיות במסגרת עסקת אייפקס, בצירוף הדיבידנדים שחולקו ויחולקו מאז, וזאת בנוסף לעליית שוויה ההוני של תנובה בשוק החופשי.
תמצית טענות הנתבעת
במסגרת כתב ההגנה טענה תנובה, בין היתר, כי בהיותה אגודה שיתופית מרכזית, היו החברים בה, מאז ומעולם, תאגידים בלבד. יחיד שאינו תאגיד מעולם לא התקבל לחברות בתנובה, והדבר אף מעוגן בתקנונה.
לטענתה, מהשלב שבו החל הליך ייחוס ההון לחבריה, הוגשו עשרות רבות של פניות, אשר התבררו בהליכים משפטיים בהתאם לפרוצדורה אשר נקבעה לצורך כך.
מרבית הפונים היו תאגידים, ומיעוטם יחידים, לרבות התובע 1 – מר אברהם חזן ואחרים מקרב התובעים. פניותיהם של כל הפונים היחידים, ללא יוצא מן הכלל נדחו.
תנובה הוסיפה והבהירה, כי בעבר היא נהגה לגבות מתוך תמורת התוצרת ששווקה דרכה שני סכומים: עמלה (קומיסיון) וכן גבייה בגין מניות, אשר כנגדה היה היצרן זכאי למניות בתנובה, שהלכו ונצברו בערכים כספיים בהתאם לסכומים שנגבו ממנו.
כיון שתנובה שיווקה גם תוצרת חקלאית של חקלאים אשר לא נמנו על חבריה, ומאחר ורק חבר בתנובה יכול היה להחזיק במניותיה, כאשר דובר ביצרן שאינו חבר, התקיימו למעשה שתי אפשרויות:
האחת – כי מאותם יצרנים לא נגבו סכומים כלשהם בגין מניות, אלא נגבתה מהם עמלת שיווק מוגדלת (קומיסיון מוגדל), כך שהשיעור המצרפי שנגבה מאותם חקלאים היה שווה או גבוה במעט מהסכום אשר נגבה מחברים בתנובה (וזאת במטרה לתמרץ יצרנים להצטרף כחברים בתנובה).
השנייה – כי מאותם יצרנים בוצעה גבייה למניות, תוך שהמניות שנצברו בגין אותה גבייה, נזקפו לטובת המושב בו הם היו חברים.
לטענת תנובה, התובעים ידעו כי הסכומים הנגבים מהם בגין מניות מיוחסים למושבים בהם הם היו חברים והסכימו לכך.
עוד נטען כי יכול ולעיתים אירעו תקלות וטעויות מסוגים שונים. כך למשל, יתכן שבמקרים מסוימים נרשמה ליצרן יחיד גבייה למניות, על אף שזו אמורה הייתה להירשם כקומיסיון מוגדל, וממילא לא נגרם ליצרנים חסרון כיס עקב כך, שכן מדובר היה בסכום נמוך יותר או שווה לסכום אותו אמורים היו לשלם כקומיסיון מוגדל.
החקירה אשר נועדה להתבצע ע"י עורך הדין החוקר, ומונה על ידי רשם האגודות השיתופיות, נועדה להכיר בשתי שאלות עיקריות – לאפשר לרשם לקבוע אם המושבים שבהם חברים התובעים, זכאים לתוספת של מניות בתנובה, עקב הגבייה שבוצעה מחבריהם, וכן, ככל שייקבע כי אכן בוצעה גבייה בעודף מהתובעים, לייצר תשתית עובדתית אשר לאורה הם יוכלו לגבש תביעה כספית להשבה של אותם סכומים.
לצורך כך היה מקום להוסיף ולברר, ביחס לכל יצרן, האם בכלל נגבה ממנו סכום כלשהו בגין הון מניות והאם היה יסוד לגבייתו. ככל שלא היה יסוד לגביית הון המניות היה מקום להוסיף ולברר האם לאותו יצרן נגרם נזק ממון עקב הגבייה וכן לבדוק האם אותו סכום שנגבה מהיצרן נזקף לזכות המושב בו הוא היה חבר.
תנובה הוסיפה וטענה, כי מאז מתן פסק הדין ע"י רשם האגודות השיתופיות, לא פעל איש מקרב התובעים, לעמידה בתנאים אשר נקבעו במסגרת ההחלטה המקורית, והם אף לא פנו בבקשה חדשה לרשם האגודות השיתופיות. תחת זאת בחרו התובעים, בחלוף כשנתיים ימים, לנסות להתחיל בבירור תביעותיהם מבראשית, תוך התעלמות מכל ההליכים אשר כבר התקיימו בעניינם ובניסיון להתחמק מעמידה בתנאים המתלים אשר נקבעו ע"י רשם האגודות השיתופיות, אשר נתפסו על ידם כ"מכבידים".
ביום 27.7.2014 הוגשה על ידם התובענה המקורית בתיק זה, אשר תוקנה לאחר מכן, בהמשך להחלטת כב' השופט גרוסקופף מיום 7.12.2014.
במסגרת כתב ההגנה טענה תנובה כי יש לסלק את התביעה על הסף עקב קיומו של מעשה בית- דין ומקום בו הסעדים המבוקשים במסגרת התובענה, זהים לסעדים אשר התבקשו על ידי התובעים, במסגרת ההליך אשר נוהל בפני רשם האגודות השיתופיות (כאשר חלקם ניתנו לתובעים ע"י רשם האגודות השיתופיות וחלקם נדחו).
כן נטען כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות, מקום בו היא נוגעת לאירועים אשר התרחשו, על פי הנטען, לפני עשרות שנים.
לשיטתה, התובעים היו מודעים לכל העובדות המקימות את עילת התביעה בזמן אמת, לרבות העובדה כי נגבו מהם כספים בגין מניות בתנובה וכי הם אינם חברים בתנובה. לטענתה, כלל לא מתקיימים יחסי נאמנות או שמירה בין הצדדים.
תנובה הוסיפה וטענה כי יש לדחות את התובענה על הסף גם נוכח השיהוי הרב בו נקטו התובעים משך שנים בהם לא עשו דבר לצורך עמידה על זכויותיהם הנטענות, ובשים לב לשינויים המבניים שבוצעו מאז בתנובה ולנזק הראייתי שנגרם לה עקב השתהות התובעים.
מקום בו לא קיים כל שוני מהותי בין התובענה דנא לבין הבקשה אשר הוגשה בפני רשם האגודות השיתופיות ביום 25.3.2007, יש להסיק כי גם לא הייתה כל מניעה להגיש את התובענה כבר אז.
הוסיפה תנובה וטענה כי קיימת מניעות מהגשת התביעה, נוכח הוראות הסדר החברים, אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב.
מדובר בהסדר מאוזן אשר הוראותיו נועדו, בין היתר, על מנת למנוע חשיפה של תנובה, לאחר השלמת ביצועה של עסקת אייפקס, לטענות כגון אלו המועלות על ידי התובעים במסגרת הליך זה . קבלת התובענה, או למעשה היעדר מחיקה שלה על הסף, חותרת תחת אושיות הסדר החברים ומאיינת את נפקותו.
יתרה מכך, הסדר החברים קבע מנגנון לבירור הטענות בדבר החזקת מניות בתנובה. מרבית התובעים פעלו בהתאם למנגנון זה וטענותיהם התבררו בפני רשם האגודות ובכך הם מיצו את זכויותיהם, ואילו מקצתם (כ- 25 תובעים) כלל לא פנו להליך משפטי לבירור זכויותיהם, בתוך מסגרת הזמנים שנקבעה בהסכם, והם מנועים מלעשות כן כעת.
עוד טענה תנובה, כי יש לדחות את התובענה מחמת חוסר סמכות עניינית, מקום בו התובענה, עפ"י מהותה, מהווה תקיפה עקיפה של החלטות רשם האגודות השיתופיות בהליכים קודמים, ובית המשפט אינו מוסמך לשבת כערכאת ערעור על החלטותיהם של רשם האגודות השיתופיות או של בית המשפט לעניינים מנהליים. לשיטתה, האמור לעיל מקבל משנה תוקף מקום בו התובעים כבר תקפו את החלטת רשם האגודות השיתופיות במסגרת ערעור מנהלי אשר נדחה.
תנובה הכחישה את זכאותם של התובעים לסעדים המבוקשים על ידם, לרבות זכותם לתבוע אותה במישור הדיוני. בין היתר הוכחשה זכותם של התובעים לעיון במסמכים כלשהם המצויים בידי תנובה ו/או למתן חשבונות, בהיעדר מערכת יחסים מיוחדת המצדיקה סעד כזה, לרבות יחסי נאמנות.
במישור העובדתי הוסיפה תנובה וטענה כי בעקבות הגשת התביעה המתוקנת היא ביצעה בדיקה בארכיוניה, במטרה לאתר מסמכים רלבנטיים, לרבות תיעוד לשיווק של תוצרת חקלאית ע"י התובעים בשנים הרלבנטיות, כאשר במסגרת בדיקה זו אותרו על ידה מסמכים ביחס ל- 8 תובעים בלבד. לגבי תובעים אלה עלה כי היקפי השיווק שלהם לתנובה היו קטנים וכי לא בוצעה גבייה למניות מתמורת השיווק אשר שולמה להם.
מעבר לכך, לא אותרו תימוכין לשיווק תוצרת חקלאית של תובעים אחרים לתנובה, בשנים הרלבנטיות, או לגבייה למניות, וככל שבכל זאת בוצעה גבייה למניות, היא נזקפה, בהתאם למדיניות החשבונאית שנהגה בתנובה באותה עת, לזכות המושב בו היו אותם יצרנים חברים.
תנובה חזרה והדגישה, כי מדובר במספר רב של תביעות פרטניות וכי היא אינה מודה ברכיבי התביעות של מי מהתובעים אשר יידרש לפרט ולהוכיח את תביעתו הפרטנית וזאת לרבות שנות פעילותו בשיווק ישיר לתנובה, נסיבות המעבר לשיווק ישיר, מספר היצרן, סוג התוצרת ששווקה, היקף השיווק, תנאי ההתקשרות עם תנובה, הגבייה אשר בוצעה ממנו למניות בפועל והיקפה.
שיווק התוצרת על ידי התובעים נעשה מתוך בחירה חופשית ועל בסיס שיקולי כדאיות, תוך שהם מודעים לכלל הנתונים הכלכליים. העובדה כי סכום מסוים אשר נגבה בהסכמה, סווג אצל תנובה בסיווג חשבונאי מסוים, אינו מקנה ליצרן עילה כלשהי בקשר עם אותו סכום ואין בכך כדי להקנות מעמד של חברות באגודה השיתופית, בניגוד להוראות הדין וכאשר המעמד בה ממילא לא נרכש בדרך של תשלום עבור מניות. ככל שמדובר בגבייה שלא כדין, לכל היותר ניתן לדרוש את השבתה, בתוספת ריבית והצמדה.
תנובה הוסיפה וטענה, כי המושבים בהם חברים התובעים, היו בעצמם חברים בתנובה, וככאלה, הוזמנו לוועידותיה שהתקיימו מדי 4 שנים, וכן קיבלו מתנובה דיבידנדים, החל משנת 2000, במספר הזדמנויות. התובעים עצמם, היו מודעים לכך, כמו גם לעובדה כי הם עצמם, לא זומנו לוועידות ולא קיבלו דיבידנדים, והם מעולם לא מחו על כך.
בהתייחס לפסק הדין בעניין גבעולים טענה תנובה כי מדובר בפסק דין שגוי מיסודו, אשר בוטל על ידי בית המשפט העליון, ואין ללמוד ממנו דבר לענייננו. מעבר לכך, מדובר בפסק דין בהליך אזרחי, אשר ככזה, אין לו כל משקל ראייתי בהליך דנא, ומקום בו מדובר במערכת נסיבתית שונה לחלוטין. כן נטען כי תנובה מעולם לא הסתירה את המידע המפורט על ידי התובעים, אשר היה גלוי לכל עוד משנת 1999 ואשר ניתן לאתרו גם במאגרים המשפטיים, הואיל והוא פורט בפסקי דין שונים.
עוד טענה תנובה, כי האפשרות לקבל דמי פדיון ריאליים עבור מניות תנובה, הייתה בגדר אפשרות חד פעמית, והוקנתה רק למי שהיו חברים בתנובה במועד ביצוע עסקת אייפקס, ובמסגרת הסדר החברים.
אין יסוד לטענה על פיה יש לראות את התובעים, אשר כלל לא היו חברים בתנובה, כמי שזכאים להיכלל בהסדר חריג וחד פעמי זה. יתרה מכך, מקום בו התובעים לא היו חברים בתנובה, ממילא אין הם יכולים להימצא כזכאים לרכיב החברות בה (8,931 יחידות שהוקצו באופן שווה לכלל החברים במועד השלמת עסקת אייפקס). לא מדובר בהשבה או שערוך של כספים, להם עו תרים התובעים, אלא בהקניית נכס, אשר אינו קשור כלל לסכומים אשר נגבו או לא נגבו מהתובעים בגין מניות.
תנובה הוסיפה וטענה, כי בהתאם לנתוני השיווק אשר הוצגו ביחס לחלק מן התובעים, במסגרת נספחי כתב התביעה, עולה כי הסכומים המגיעים להם לכאורה בגין הגבייה למניות, זעומים, ולא מגיעים אפילו לכדי עשירית מהסכום הנתבע.
לשיטת תנובה, אין המדובר בתביעה להשבת כספים, אלא בתביעה להכרה בתובעים כחברים בתנובה תוך ייחוס מניות ופדיונן בערכים ריאליים – זאת מקום בו התובעים אינם זכאים לסעדים אלו.
ההודעה לצדדים שלישיים
במקביל להגשת כתב ההגנה, הגישה תנובה גם הודעה לצדדים השלישיים – לחמשת המושבים שבהם התובעים הינם חברים (להלן: "המושבים"), בגובה מלוא סכום התביעה.
במסגרת ההודעה לצדדים השלישיים נטען כי מקום בו יימצא כי נגבו מהתובעים, או מי מהם, סכומים כלשהם בגין מניות בתנובה, הרי כי אותם סכומים נזקפו לזכות המושבים בהם היו אותם תובעים חברים באותן שנים , ובהמשך הוקנו לאותם מושבים מניות בתנובה, אשר נפדו במסגרת השלמת ה של עסקת אייפקס.
בנסיבות אלו, ככל שתתקבלנה טענותיו של מי מהתובעים בדבר גבייה למניות בתנובה שבוצעה בעניינו, בעל דינו צריך שיהיה המושב בו הוא חבר, ויש להורות לאותו מושב, להשיב לידי החבר את הכספים אשר נגבו, או כל סכום שייפסק לטובתו.
לשיטת תנובה, כל תוצאה אחרת תוביל לכך שתנובה תידרש לשלם פעמיים דמי פדיון בגין אותן המניות, ותביא להתעשרות שלא כדין של המושבים על חשבונה של תנובה.
תנובה הוסיפה וטענה כי ככל שתתקבל טענת התובעים לפיה המתווה אשר קבע את האופן בו ייוחס הון תנובה לחבריה (כפי שתואר בבג"ץ 861/07 קמחי נ' רשם האגודות השיתופיות (פורסם; 8.12.2010)) צריך לחול גם ביחס למושבים ולתובעים דנא, אזי יש להכיר בדמי הפדיון אותם קיבלו המושבים בגין רכיב החברות בתנובה, כקניינם של החברים היצרנים ולא של המושב עצמו והמושבים יידרשו להחזיר את הסכומים ששולמו להם בגין רכיב זה, כשהם משוערכים, לתובעים, וזאת תחת השבת הכספים הנתבעת מתנובה במסגרת התובענה דנא.
הוא הדין ביחס לדמי פדיון בגין מניות תנובה, אשר שולמו למי מהמושבים לפני עסקת אייפקס ושלא במסגרתה, אשר חושבו אף הם על בסיס כלל הגבייה למניות, הן מהמושב והן מחבריו.
עוד נטען על ידי תנובה, כי בהתאם לתקנונה בתקופה הרלבנטית, כל המושבים אשר היו חברים בתנובה היו כבולים לשיטת השיווק המאורגן, אשר נהגה עד לאמצע שנות ה- 80 לערך. ככל שיתברר כי מי מן הצדדים השלישיים הפר את חובת השיווק המאורגן (שכן במסגרת התביעה נטען כי חלק גדול של התובעים עברו לשיווק עצמאי לתנובה), אזי יידרש אותו צד שלישי לשאת בנזק אשר נגרם לתנובה עקב כך – נזק אשר יגולם בסכומים אותם תידרש תנובה לשלם לתובעים ככל שהם יזכו בתביעתם.
נקודת המוצא בכל הנוגע לייחוס מניות התובעים למושבים, הייתה כי הדבר נעשה בידיעה של כל הצדדים המעורבים ובהסכמה. ככל שהדבר נעשה שלא בידיעת התובעים, הרי כי יש לראות את המושבים כמי שנהגו בחוסר תום לב, וככל שתתקבלנה טענות התובעים לפיהן תנובה עוולה כלפיהם בעוולות של תרמית או גזל, מן הדין לקבוע כי המושבים הם אלה שעוולו בעוולות אלה, כלפי תנובה ו/או כלפי התובעים עצמם.
תנובה הוסיפה וטענה כי המושבים הינם בעלי דין דרושים ונכונים בהליך, בין היתר מאחר והם מחזיקים בתיעוד אודות שיווקיהם ושיווק חבריהם לתנובה, ובכלל זה מסמכים, הסכמים, תכתובות, דוחות כספיים וכיוצא באלו, אשר יש בהם כדי לשפוך אור על העובדות הרלבנטיות לתובענה. ככל שתנובה תחויב במתן חשבונות, יש לחייב גם את המושבים במתן חשבונות כאמור. לש יטתה של תנובה, מדובר במערכת יחסים משולשת, אשר לא ניתן להבין אותה מבלי לבחון את כלל צלעותיה.
האמור לעיל מקבל משנה תוקף מקום בו בין התובעים לבין תנובה לא התקיימה מערכת יחסים כלשהי, המצדיקה סעד של מתן חשבונות. לעומת זאת, בין התובעים לבין המושבים ובין המושבים לבין תנובה התקיימו יחסי נאמנות, בין היתר מתוקף חברותם של התובעים במושבים ומתוקף כך שדמי הפדיון שהועברו למושבים עבור המניות, הוחזקו על ידם בנאמנות, עבור התובעים. בנסיבות אלה, ככל שיינתן צו למתן חשבונות לתנובה, יש לתתו, מקל וחומר, גם כלפי המושבים.
כתבי ההגנה מטעם הצדדים השלישיים
צד ג1 – מושב פדייה, הגיש הודעה במסגרתה ביקש לפטור אותו מהגשת כתב ההגנה בתיק, נוכח טענתו כי הוא קיבל כספי פדיון מתנובה בגין תקופת השיווק המאורגן, אשר חולקו באופן שווה בין החברים, וכי בהמשך, משהופסקה שיטת השיווק המאורגן, מי שביקש להמשיך ולשווק עשה זאת ישירות מול תנובה.
כתב ההגנה מטעם צד ג 2 – מושב פתחיה
נטען כי בין שנות ה- 50 לשנות ה- 80 השיווק לתנובה נעשה באופן מאורגן דרך האגודה, ומשכך מניות תנובה (11,520 מניות) שייכות למושב.
בשנת 2008 המושב קיבל מתנובה תמורת המניות בבעלותו סך של 3,668,512 ₪, אשר חולקו (לאחר ניכוי מס), באופן שווה, בין כל חברי האגודה.
נוכח האמור לעיל מושב פתחיה אינו צד לתביעה, ואין לקשור אותו לתביעה אשר הוגשה על ידי אותם חקלאים אשר בחרו לשווק את תוצרתם לתנובה, באופן פרטי.
כתב הגנה מטעם צד ג 3 – מושב כפר אוריה
נטען כי ההודעה לצדדים השלישיים הוגשה בחוסר תום לב ומטעמים טקטיים בלבד.
רק תובע אחד מבין כלל התובעים (התובע 1 – חזן אברהם) הינו חבר במושב כפר אוריה. תובע זה שיווק את תוצרתו החקלאית באופן אישי, תחת מס' יצרן נפרד ולא דרך המושב.
התובע 1 מודה במפורש כי המושב לא קיבל עבורו כספים, מניות או תמורה אחרת כלשהי, בתקופה הרלבנטית לתביעה, והמושב אינו חייב דבר, לנתבעת או לתובע 1.
מבלי לגרוע מן האמור לעיל הוסיף המושב וטען כי כל רכיבי התביעה מתייחסים לאירועים אשר התרחשו לפני שנים רבות, אשר היו ידועים לצדדים היטב קודם לכן, ומשכך היה באפשרות התובעים להגיש את התביעה (המוכחשת) לפני זמן רב ובטרם חלוף תקופת ההתיישנות. הגשת התביעה בשלב כה מאוחר, גורמת נזק ראייתי כבד למושב, מאחר והמסמכים התומכים בטענותיו בוערו/ הושמדו או אבדו.
צד ג 4 – מושב עזריה – התביעה כנגד מושב זה נמחקה על פי החלטה מיום 2.1.2017, לאחר שהתובע היחיד ממושב זה (תובע 73) הצהיר כי השיווק אליו הוא מתייחס בתביעתו נוגע למשק הוריו במושב פדיה.
צד ג' 5 – מושב ישרש – התביעה כנגד מושב זה נמחקה עפ"י החלטה מיום 1.7.2015 לאחר שהתובע היחיד ממושב זה ביקש להימחק מן ההליך.
תשובת תנובה לכתבי ההגנה של הצדדים השלישיים
לטענת תנובה, המושבים נסמכים על טענות התובעים, אולם אלה נטענו בעלמא ולא נתמכו בראיות כלשהן. יתרה מכך, גם אם מי מהתובעים שיווק לתנובה באופן ישיר, הרי שדובר בהתקשרות שהתפתחה מתוך מערכת היחסים שהתקיימה קודם לכן, של השיווק המאורגן, אשר כללה הסדרים מיוחדים, ובנסיבות אלה אין לתמוה על כך שגם לאחר הפסקת השיווק המאורגן תנובה הוסיפה לייחס למושבים סכומים אשר נגבו מחבריהם (או מי מהם) בגין מניות תנובה, שכן דרך התנהלות זו ה ייתה מקובלת.
תנובה הוסיפה וטענה כי מכתבי ההגנה עולה כי מעורבות המושבים בהליך הינה חיונית, ובירור טענותיהם של התובעים נגד תנובה כרוך בבירור טענותיה של תנובה כנגד המושבים. מדובר במארג עובדתי אחד אשר רלוונטי כלפי כלל הצדדים.
הסדרים דיוניים עם הצדדים השלישיים
בהתייחס לצד ג' מס' 1 – מושב פדיה – בהמשך להודעת הנתבעת מיום 16.6.2015 ותשובת המושב מיום 13.7.2015, באו הצדדים לכלל הסדר דיוני על פיו המושב יהא פטור מהגשת כתב הגנה והתייצבות לדיונים, אולם יעמיד לעיונה של תנובה כל מסמך רלוונטי המצוי בחזקתו או בשליטתו.
כן נקבע כי מושב פדיה יוותר כצד להליך וכי כל הקביעות העובדתיות או המשפטיות אשר תיקבענה במסגרת ההליך יחייבו את המושב (החלטת כב' השופט גרוסקופף מיום 13.7.2015).

ביחס לצד ג' 3 – מושב כפר אוריה - ביום 31.7.2016, ניתן תוקף של החלטה להס דר הדיוני אשר הושג בין הצדדים, אשר במהותו כולל הוראה על פיה מושב כפר אוריה ישלים את המוטל עליו במסגרת ההליכים המקדמיים (תצהירי פרטים נוספים, גילוי מסמכים ותשובות לשאלון), ובכפוף להשלמת אותם ההליכים יימחק מהתובענה.
במסגרת הדיון מיום 2.1.2017 הוסכם על מחיקת מושב כפר אוריה מן ההליך, בכפוף להצהרה לפיה, ככל שבוצעה על ידי תנובה גבייה למניות שלא בתקופת השיווק המאורגן, מתוך התמורה אשר הגיעה לתובע 1, והיא יוחסה למושב, לא יהא התובע 1 זכאי לקבלת סעד נוסף בגינה, והתביעה נמחקה.
ביחס לצד ג' 4 וצד ג' 5 – המושבים עזריה וישרש - כאמור לעיל, הם נמחקו מן ההליך בהתאם להחלטות מיום 1.7.2015 ו- 2.1.2017.
הצהרות התובעים
בשלבים המקדמיים של ההליך, ובין היתר נוכח הגשת ההודעות לצדדים השלישיים, ניתנו על ידי התובעים שתי הצהרות אשר יש בהן כדי להשליך, מהותית, על המסגרת הדיונית של ההליך, וכמפורט להלן:
בישיבת קדם המשפט מיום 2.1.2017 הבהירו התובעים באמצעות באת כוחם כי הם אינם מעלים טענה כלשהי במסגרת התביעה הנוכחית ביחס לתקופת השיווק המאורגן, אלא כי תביעתם מתייחסת לזכאותם לקבלת מניות או כספים בגין השיווק הפרטני- האישי שנעשה על ידם. (עמוד 24 שורה 27 לפרוטוקול הדיון).
במספר הזדמנויות שונות הבהירו התובעים כי מקום בו יתברר, כי כספים אשר נגבו מהתובעים בגין השיווק הישיר, ועבור הון מניות, נזקפו לטובת המושבים, יהא בכך כדי לאיין את זכאותם לקבלת המניות או כספי פדיונם של אלו.
כך לדוגמא הוצהר על ידי התובעים בדיון מיום 17.5.2015 כדלהלן:
"ככל שייקבע במסגרת הליך זה ממצא עובדתי המחייב את המושבים לפיו סכומי הכסף ששולמו בעבור הון המניות ע"י התובעים הביאו לזיכוי המושב, הרי ברור לי שעילת התביעה שלי היא כלפי המושב ולא כלפי תנובה". (ראה עמוד 5 שורות 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.15);

וכן:
"כבר בקדם הראשון בפני כב' השופט גרוסקופף , הצהרתי לפרו', כי היה ויתברר שהתקבל לפי טענת ההגנה כסף דרך ההסדר הקולקטיבי בשנת 2008, שנוגע לשיווקים נשוא תביעה זו, אנו לא נתבע שום דבר מתנובה. אין לנו עילת תביעה נגדה. אני מאוד עקבית בטיעון הנגדי להגנה וגם בכתב התשובה שלנו" (ראה עמוד 23 שורות 21-24 לפרוטוקול הדיון).
ובנוסף:
"... הוסכם במסגרת ישיבות קדם המשפט שאנחנו לא טוענים לחברות בתנובה. כמו כן הוסכם כי ככל שתנובה תוכיח כי המניות או תמורתן שולמו למושבים, היא לא תידרש לשלם פעמיים. הכוונה היא למניות אשר נטען כי הצטברו עקב השיווק הישיר, להבדיל מהשיווק המאורגן" (עמוד 42 שורות 24-26 לפרוטוקול הדיון).
בהינתן הנקוב לעיל, המחלוקות בתיק זה, ייוחדו לשיווק הפרטני שבוצע על ידי מי מהתובעים, ואשר מהתמורה המגיעה בגינו בוצעו ניכויים להון מניות, וזאת מבלי שאותם ניכויים ייזקפו לטובת המושב בו היו אותם תובעים חברים.
ביחס לכך , אקדים ואבהיר כי טענות התובעים במסגרת סיכומיהם , חרגו באופן מהותי מהצהרותיהם כמפורט לעיל, והיה בכך משום הרחבת חזית ברורה, לה התנגדה הנתבעת, וזו לא תותר, כפי שיפורט בגוף פסק הדין.
מסגרת דיונית
כנקוב בכותרת, בעת הגשת התביעה, היו שותפים לה שבעים וארבעה תובעים.
במהלך ניהול ההליכים בתיק, נעשו ניסיונות רבים, מאוד, להביא את ה צדדים לכדי הסדר אשר ייתר את הצורך בהכרעה לגופה. למרבית הצער, ניסיונות אלו לא צלחו.
לאחר תום שלב שמיעת הראיות, ביום 27.3.2019, הודיעו 32 מהתובעים על הסכמה אשר הושגה בינם לבין הנתבעת, במסגרתה תדחה התביעה והם יחויבו בהוצאות בסך של 800 ₪ כל אחד. ביום 15.4.2019, הודיעו 25 תובעים נוספים על הצטרפותם להסדר זה.
הסדרי הפשרה קיבלו תוקף של פסקי דין חלקי ים ביום 27.3.2019 וביום 15.4.2019.
בהינתן האמור לעיל, אני נדרשת להכרעה בתיק זה, בעניינם של תשעה תובעים בלבד , אשר ביקשו למצות את זכויותיהם במסגרת ההליך.
עסקינן בה"ה אברהם חזן (התובע מס' 1), מר עידו יעקב (תובע מס' 5), מר עובדיה חי עובדיה (תובע מס' 20), מר עובדי ה חי שמשון (תובע מס' 21), מר אלבז (תובע מס' 46), מר כחלון חיים (תובע מס' 47) , מר אשר אוזן (תובע מס' 48), מר ראובן אוזן (תובע מס' 53), מר חי אהרון (תובע מס' 71). פסק הדין ניתן בעניינם.
ביחס לתובעים אלו יובהר כי עניינו של כל אחד מהם, נבחן באופן פרטני, לרבות זכאותו של כל אחד מהם לקבלת הסעד הכספי, וה צו למתן חשבונות.
כל זאת תוך מתן הדעת הן לכלל הראיות אשר הוגשו לתיק בית המשפט ועד כמה שהיה באלו כדי להשליך על עניינם של התובעים הנותרים, והן אלו הייחודיות לכל תובע לרבות שאלת התקשרותו עם הנתבעת, השיווק העצמאי על ידי אותו תובע, היקף השיווק, הסכומים אשר נגבו ממנו בפועל עבור מניות , והמועד בו נודע לו כי תנובה אינה מכירה בו כחבר או בעל מניות.
לאחר שחזרתי ונתתי דעתי לכתבי הטענות, הראיות וסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. טעמיי להלן ;
סוגיות מרכזיות לדיון
לצורך ההכרעה בעניינם של הצדדים להליך נדרשתי להכרעה בסוגיות המרכזיות הבאות:
קיומו של מעשה בית דין, מניעות או חוסר סמכות.
סילוק התביעה מחמת התיישנות או שיהוי.
ייחוס הגבייה עבור הון בגין השיווק הישיר (הבלתי מאורגן), למושבים.
הוכחת ביצוע השיווק העצמאי , הגבייה עבור הון, ושיעורה, ביחס לכל אחד מהתובעים.
זכאות התובעים להון/זכויות בנתבעת.
הזכות להשבה, שיעורה וערכה.
מעשה בית דין/ מניעות/ חוסר סמכות
במסגרת כתב ההגנה טענה תנובה, כי יש לסלק את התביעה על הסף עקב קיומו של מעשה בית דין, ומקום בו הסעדים הנדרשים במסגרת התובענה, זהים לסעדים אשר התבקשו על ידי התובעים במסגרת ההליך אשר התקיים בפני רשם האגודות השיתופיות (כאשר חלק מהסעדים ניתנו על ידו לתובעים ואילו חלקם האחר נדחו).
טענה זו של התובעים, נדחתה ע"י כב' השופט גרוסקופף עוד במסגרת הדיון אשר התקיים בפניו ביום 17.5.2015, תוך שהוא הבהיר כדלקמן:
" ... רשם האגודות השיתופיות דן, ומוסמך היה לדון, אך ורק בשאלה האם התובעים הם חברים באגודה השיתופית תנובה. בעניין זה נקבע, וקביעה זו מחייבת גם בהליכים לפניי, כי מאחר שרק תאגידים יכולים להיות חברים בתנובה, על פי מסמכי ההתאגדות שלה, אין אפשרות כי התובעים שהם אנשים פרטיים יהיו חברים בתנובה.
רשם האגודות השיתופיות לא דן, ואף ציין כי אינו מוסמך לדון, בשאלה מהם זכויותיהם הכספיות של התובעים אם יתברר כי שילמו לתנובה במהלך השנים כספים כנגד רכישת זכויות חבר ובדיעבד יסתבר כי כספים אלה לא שימשו ולא יכלו לשמש למטרה זו.
ויובהר, רשם האגודות השיתופיות אמנם קבע מנגנון שאמור היה להקל על התובעים בבירור זכויותיהם ואולם מנגנון זה לא יושם ובכל מקרה אין בעצם קביעתו על ידי רשם האגודות השיתופיות כדי ליצור מניעות או מעשה בית דין מפני הגשת תביעה כספית להשבה כפי שנעשה בהליך שלפניי במסגרת התביעה המתוקנת".
נקודת המוצא לדיון אשר בפני הינה אפוא, כי התובעים, בהיותם יחידים (להבדיל מתאגידים), אינם יכולים להיות חברים בתנובה.
עם זאת, וכפי שהבהיר כב' השופט גרוסקופף, בכך אין כדי למנוע דיון בשאלות, האם נגבו מן התובעים סכומים כלשהם בגין הון מניות, וככל שכן – האם יש מקום להשבה של סכומים אלה ובאיזה היקף.
ברי כי לצורך בחינת היקף ההשבה יהא צורך גם בביצוע בדיקות חשבונאיות כאלה ואחרות ביחס לסכומים אשר נגבו ולשיעורי ההשבה, ככל שיימצא כי התובעים זכאים לסעד האמור.
בעניין זה אכן כבר הוצע סעד על ידי רשם האגודות השיתופיות, אשר הורה על מינוי עו"ד חוקר, ולא מן הנמנע כי ניתן היה לקיים את הבדיקות , או איזה מהן, במסגרת ההליך אשר התקיים בפניו.
עם זאת, וכפי שקבע כב' השופט גרוסקופף, אין בהיעדר יישומו של המנגנון אשר נקבע על ידי רשם האגודות השיתופיות, כדי ליצור מניעות בפני הגשת התביעה הנוכחית.
כמו כן, אין מקום לקבל את הטענה לחוסר סמכות עניינית של בית המשפט לדון בתביעה מקום בו היא מהווה, לשיטתה של תנובה, תקיפה עקיפה של החלטת רשם האגודות השיתופיות ושל בית המשפט לעניינים מנהליים.
כאמור, רשם האגודות השיתופיות, לא בחן, בסופו של יום, את היקף הגבייה שבוצע למניות ושאלת זכאותם של התובעים להשבת סכומים אלה, וגם תנאי הסף אשר נקבעו על ידו, נקבעו במסגרת ולצורך ההליך אשר נדון בפניו, ולא כתנאי סף לקיומו של כל הליך אחר.
עם זאת, מצאתי לציין כי התנהלות התובעים מעוררת אי נוחות. קשה להתעלם מן הרושם שנוצר, על פיו התובעים אשר בחרו שלא לעמוד בתנאים המקדמיים אשר נקבעו ע"י רשם האגודות לצורך כניסת מינויו של עוה"ד החוקר לתוקף, לרבות המצאת ראיות פרטניות לטענותיהם והפקדת הסך של 50,000 ₪, ביכרו "דרך עוקפת", באמצעות הגשת תביעה חדשה לבית המשפט, תוך התעלמות מההליכים הקודמים אשר התנהלו בין הצדדים.
התיישנות
התביעה מושא תיק זה הוגשה ביום 24.7.2014.
בהתאם לסעיף 2 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 (להלן: " חוק ההתיישנות"), בית המשפט לא יזדקק לתובענה אשר התיישנה.
אקדים ואומר כי התיישנות היא מכשיר דיוני. אין היא סותרת את שאלת קיומה של עילת התביעה, אלא מקימה מעין מחסום בפני תביעתה בפועל. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 506/82 זונטג ואח' נ' עזבון המנוח מנדסלון דוד ז"ל ואח' פ"ד מ (3) 113).
דחייתה של תביעה מחמת התיישנות, תיעשה על ידי בית המשפט בצמצום רב, ותוך מתן הדעת לזכות הגישה לערכאות אשר הוכרה כזכות מעין חוקתית.
במסגרת ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואח', פ"ד סב(4) 525, פסקה כבוד השופטת פרוקצ'יה :
"מהכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט כזכות חוקתית, נגזר העיקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל".
ובהמשך :
"...הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה על פי טיבה, נטייה להצר את תחום הפרשנות של ההתיישנות".
דומה כי הוראותיו של חוק ההתיישנות באות על מנת לאזן בין הצורך לאפשר לכל אדם לממש את הזכות לפנות בעתירה לבית המשפט בבקשה לקבלת סעד, לבין הצורך בקביעת גבול של לוח זמנים באשר לפתיחתם של הליכים וזאת שעה שהעיכוב בפתיחתו של ההליך, יש בו כדי לגרום לנזק ראייתי, מקום בו רואים באותו עיכוב כדי ויתור או מחילה, כמו גם שיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי של הוודאות בניהול חיי המסחר. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 158/54 יצחק דה בוטון ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ פ"ד י' 687 , ע"א 369/57 מתיתיהו נסברג נ' פלוס פ"ד יג 584, ע"א 506/82 זונטג ואבא יוסף נ' עזבון המנוח מנדלסון דוד ז"ל ואח' פ"ד מ(3)113).
סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
... בשאינו מקרקעין – שבע שנים; ..."
בסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע כי : " תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התובענה".
בסעיף 8 לחוק ההתיישנות נקבע:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
לטענת תנובה, התביעה התיישנה, מקום בו היא נוגעת לאירועים אשר אירעו לפני עשרות שנים, תוך שהתובעים היו מודעים, בזמן אמת, לכל העובדות הנדרשות לצורך גיבוש עילת התביעה, לרבות העובדה כי הם אינם חברים בתנובה וכי נגבו מהם כספים בגין מניות (ככל שנגבו).
התובעים טענו מנגד, כי תנובה לא הודיעה למי מהם, במשך שנים רבות כי על אף גביית הון המניות מהם, כפי שבאה לידי ביטוי בחשבונות השוטפים, היא אינה מכירה בהם כחברים באגודה ובעלי מניות בה, ועמדה זו של תנובה נודעה להם רק ביום 31.7.07, במסגרת ההליך אשר התנהל בפני רשם האגודות השיתופיות.
כאמור, התביעה הוגשה ביום 24.7.2014, והשאלה המהותית הנשאלת הינה מתי נודעו לתובעים העילות המקימות את עילת התביעה; קרי: עצם הגבייה למניות, והעובדה – כי על אף הגבייה למניות, תנובה אינה מכירה בתובעים כחברים ובעלי מניות הזכאים לפדיון מניותיהם או כמי שזכאים לקבל החזר עבור כספי ם אלו ואחרים אשר נגבו מהם.
בהתייחס לגביית הכספים להון המניות, עלה מן הראיות כי גבייה זו קיבלה ביטוי בחשבונות השוטפים והחודשיים אשר הונפקו על ידי תנובה.
כלל התובעים הצהירו, במסגרת תצהירי העדות הראשיים, כמו גם בתצהירים הנוספים עליהם חתמו ואשר כונו "תצהיר חקלאי", כי נודע להם בפועל על הגבייה למניות מתוך החשבונות השוטפים (ראה לדוגמא נ/1, נ/2, נ/4, נ/5, נ/6, נ/10, נ/12, נ/13, נ/14, נ/28, נ/36, נ/39, נ/42).
חלק מתובעים בתביעה המקורית אף חזרו והצהירו על כך, במסגרת תצהיר התשובות לשאלון עליו ענו (סעיף 7א) (ראה לדוגמא – תצהיר מר עובדיה שמואל חי (נ/3), תצהיר מר חמני אמיר (נ/9), תצהיר מר כחלון ישראל (נ/17), תצהיר מר בוקובזה יצחק (נ/25), תצהיר מר יובל מימוני (נ/30), תצהיר מר דקל ציון (נ/37), תצהיר מר סלמה איבן (נ/44)).
בהינתן גרסה זו של התובעים יש להוסיף ולהסיק כי התובעים היו מודעים, בזמן אמת, לביצועה של אותה גביית כספים עבור מניות.
יצוין כי מהראיות אשר הובאו בפני עלה, כי הגבייה על ידי הנתבעת עבור מניות, נפסקה באופן כולל בסוף שנות ה- 80 או תחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת (ראה סעיף 10 לכתב התביעה המתוקן וכן נספח 1 לתצהיר רו"ח עצאר – פרוטוקולים של תנובה מיום 16.9.87, 3.2.88, ו- 11.5.88, במסגרתם הוחלט על הפסקת הגבייה למניות).
מקום בו אין חולק כי התובעים היו מודעים לביצועה של הגבייה בפועל, בזמן אמת, יש להוסיף לבחון את טענתם הנוספת על פיה, הם לא היו מודעים לעמדתה של הנתבעת על פיה היא אינה מכירה בהם כחברים, או כמי שזכאים להחזיק במניותיה.
לעניין זה, נמצא כי התובעים לא אך שלא הרימו את הנטל הראייתי להוכיח כי אכן לא היו מודעים לעמדה זו, אלא שביחס לחלקם אף הוצגו ראיות, פוזיטיביות, לא רק באשר לידיעה אלא אף ביחס לנקיטתן של פעולות על בסיס אותה ידיעה.
לא זו אף זו, בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, גם ככל והיה מוכח כי התובעים לא היו מודעים לעמדתה של הנתבעת, או כוונותיה, היה עליהם להוסיף ולהוכיח כי היעדרה של ידיעה זה, נבע מנסיבות אשר אינן תלויות בהם, כמו גם את העדר היכולת למנוע את אותה אי ידיעה בזהירות סבירה.
לעניין זה יש לזכור כי סעיף 8, כולל בחוב ו ארבעה תנאים: קיומן של עובדות אשר נעלמו מן התובעים; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובעים מסיבות אשר אינן תלויות בהם; והתבועים לא יכולים היו למנוע את אותן נסיבות, אף ככל והיו נוקטים זהירות סבירה. (ראה לדוגמא ע"א 2919/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, (פורסם בנבו; (19.9.2010)).
כפי שיפורט להלן, כל אלו, אינם מתקיימים במקרה דנא.
כלל התובעים העידו, כי ידעו על כוונת תנובה להפריט את מניותיה, לייחס את ההון לחברים ולחלק דיבידנדים, וזאת בין אם עקב כתבות אשר פורסמו בעיתונות עוד בשנים 2000 ו- 2001, ובין אם מכוח שיחות שנערכו בינם לבין צדדים שלישיים באותה תקופה.
בשורות הבאות יופנו הצדדים, לחלק מזערי של העדויות המלמדות על אותה ידיעה ברורה, אשר עברה כחוט השני בחקירות הנגדיות.
כך לדוגמא נשאל התובע 1 במסגרת חקירתו הנגדית מדוע פנה בכתב לנתבעת בשנת 2001 והשיב:
" ת.אני זוכר , שמעתי שמוכרים את תנובה, היה כתוב מניות, אמרתי אנסה לראות איפה המניות האלה.
ש. ב- 2001 אולי טיפה לפני התחלת לשמוע שמוכרים את תנובה, יש תהליך שקשור במניות, ומי שיש לו מניות צריך לעמוד על הזכויות שלו כדי שיהיו לו מניות.
ת.כן
ש.היו לך קשרים ששמעת על זה, או כולם שמעו.
ת.כל המדינה שמעה." (עמוד 173 שורות 4-10 לפרוטוקול).

התובע 21 אישר כי בשנת 2000 קרא בעיתון על הכוונה של תנובה להפרטה, ובשנת 2001 על הכוונת לחלק דיבידנדים לבעלי המניות, התובע 4 - מר גד זהבי, ממושב פדיה, העיד כי בשנים 1998, 1999 ו- 2000, דיברו רבות במושבים ובמגזר החקלאי על תנובה והכספים שאמורים להגיע ממנה, והייתה סביב זה התעסקות רבה (ראה עמוד 52 שורות 14-20 לפרוטוקול הדיון). כן הוא אישר בחקירתו את פניית המושב לחקלאי פדייה בשנת 2006, במסגרתה התבקשו להעביר פרטים לצורך בדיקת זכויותיהם מול תנובה (ראה עמוד 52 שורה 27 – עמוד 53 שורה 4 לפרוטוקול הדיון); התובע 22 - מר חמני אמיר, העיד כי מאז שתנובה התפרקה הם "התחילו לבחוש" בעניין הזה. ידעו שתנובה מתפרקת ומוכרת ושיש להם מניות בתנובה (ראה עמוד 90 שורות 20-32 לפרוטוקול הדיון); התובע 23 – מר תמם יהודה ממושב פדיה, העיד בחקירתו כי בשנת 2001 היו סיפורים במושב, לפיהם הכספים להון מניות נלקחו בטעות (ראה עדותו בעמוד 157 שורות 16-25 לפרוטוקול הדיון מיום 16.4.2018); התובעת 36 – גב' יחזקאל ריקי, בשם הרצל יחזקאל ז"ל, ממושב פדייה, נשאלה לגבי קריאת הכתבות בעיתון, בשנת 2001, והעידה כי חברי המושב הראו כתבות ואמרו שכולם מתארגנים. בסופו של דבר גם היא הצטרפה להתארגנות (ראה עמוד 101 שורות 3-8 לפרוטוקול הדיון); התובע 51 - מר שחר שבתי, ממושב פתחיה, אישר כי קרא בעיתון בשנת 2001 על חלוקת הדיבידנדים וגם שמע על כך בישיבת וועד. העיד כי היה בחור בשם אלבז שהביא נייר שזה כתוב בו, והוא חושב ששמע באסיפה הכללית שחילקו כסף, אך לא זוכר מתי (עמוד 144 שורות 8-24 לפרוטוקול הדיון) ; התובע 54 – מר יהושע יהושע, ממושב פתחיה, אישר בחקירתו כי קרא בעיתון בשנת 2000 על מכירת תנובה, וכן הוא העיד כי היה על זה הרבה דיבור במושב סביב שנת 2001 (ראה עמוד 113 שורה 28 – עמוד 114 שורה 4 לפרוטוקול הדיון ) ; התובע 60 – מר יואב סבח, ממושב פתחיה, העיד כי הוא זוכר שכל החקלאים דיברו על כך שתנובה הולכת לחלק מניות לפני כ- 8-10 שנים (עמוד 165 שורות 25-28 לפרוטוקול הדיון) ; התובע 50 – מר כחלון ישראל, ממושב פתחיה – אישר כי קרא בעיתון בשנת 2001 על חלוקת הדיבידנדים ע"י תנובה (ראה עמוד 134 שורות 29-35 לפרוטוקול הדיון), וכן הוא העיד בתשובה לשאלה מי אמר לו בשנת 2001 כי כספים נלקחו בטעות, כי בגלל שידעו שתנובה מתפרקת נוצר כדור שלג, וכל החקלאים, האגודה והאנשים, נהיו יותר בעניינים ורצו לדעת אם מגיע להם משהו ולממש את זכויותיהם, כך שבשנת 2001 היו הרבה דיבורים ודיונים במושב על הנושא של תנובה (ראה עמוד 135 שורות 20-26 לפרוטוקול הדיון).
בהינתן עדות ברורה זו של התביעה, אני מוצאת קושי ממשי בקבלתה של גרסה על פיה לא היו התובעים מודעים לעמדתה של הנתבעת ביחס למניות אלו, או לכל הפחות לצורך לבחון את זכאותם האישית לקבלת המניות או שווי תמורתן.
למעשה, בנסיבות אלו, ניתן וסביר היה להניח כי יפעלו, ולו במעט, ולו על דרך הפניית שאלה או בקשה למידע מהנתבעת, באשר להיקף או כוונותיה של הנתבעת ביחס למניות אלו.
כפי שיובהר להלן, חלק מהתובעים אכן פעלו בדרך זו. חלק אחר, בחר, מטעמיו הוא, שלא לעשות כן.
במסגרת נספח 4 לכתב התביעה – בקשת התובעים לרשם האגודות השיתופיות, למינוי חוקר, מחודש דצמבר 2011, צוין כדלהלן:
" ההליך בעניינם של המבקשים החל כבר לפני כעשר שנים, עת פנו המבקשים לבא כוח המשיבה, להכיר בזכויותיהם על ידי צירופם לפנקס החברים " (ההדגשה אינה במקור – ה.ס.).
מקום בו ע לה כי התובעים אשר היו שותפים לאותו הליך בפני רשם האגודות השיתופיות, פנו לנתבעת בעניין החברות בה, ב שנת 2001 לערך , לא ניתן עוד לאמץ את הגרסה העובדתית החלופית, על פיה הם לא ידעו כי הנתבעת אינה מכירה בהם כחברים, ומכל מקום, לא ניתן לקבל טענה, כי היעדר הידיעה, נובע מסיבות שאינן תלויות בתובעים, ואשר לא היה ביכולתם למנוע אותה בזהירות סבירה.
באשר לתובעים החברים במושב פדיה (התובעים 5,20 ו-21 מבין התובעים אשר עניינם נותר להכרעה), הוצגו ראיות נוספות המלמדות על ידיעה בפועל ובמעש, כמפורט להלן:
מר פליקס חסון, מזכיר מושב פדיה, העיד כי במהלך השנים שלאחר ועידת אייפקס, הפך נושא המניות לחלק מהשיח הציבורי במגזר החקלאי, ובתקופה שבין שנת 2000 ל- 2008, הוא נדון רבות על ידי חברי המושב (ראה עדותו בעמוד 266 שורות 20-22 לפרוטוקול הדיון).
מהראיות אשר הוגשו לתיק ומתייחסות לתקופה הרלוונטית עלה כי התקיימה תכתובת ענפה עם הנתבעת לרבות על דרך של קבלת רשימת ההון אשר הושקע על ידי המושב במשך השנים, בהתאם לרישומי הנתבעת, הבהרת הנתבעת לעניין קביעת יחידות ההשתתפות על בסיס נתוני הגבייה במשך שנים מיום 6.7.2000, וחשוב מאלו אישורה של הנתבעת מיום 26.1.2000 בדבר העובדה כי יחידות ההשתתפות שייכות לאגודת "מושב פדייה" ולא לחברים באופן אישי. על אלו יש להוסיף את מכתבה של תנובה מיום 26.12.2006, במסגרתו הובהר כי אין בידי הנתבעת נתונים בנוגע לשיווק שנעשה על ידי חברי המושב, כמו גם התפלגות השיווק ביניהם, ומכתב נוסף בעניין זה מיום 12.2.2007 במסגרתו הובהר על ידי הנתבעת כי אין בידיה נתונים אודות התפלגות השיווק בין היצרנים ממושב פדייה, שכן נתוני הגבייה למניות רשומות אצלה על שם המושב ולא על שם החברים. (ראה ההתכתבויות במסגרת מוצג נ/45).
מר פליקס חסון העיד כי המכתבים שנשלחו על ידו במסגרת ההתכתבויות המפורטות לעיל, נשלחו תוך שיתוף ומעורבות של וועד המושב (ראה עמוד 261 שורות 11-15 לפרוטוקול הדיון).
תכתובת זו, כשהיא משולבת בעדותו של מר חסון בדבר השיח הציבורי במושב, אינה עומד ת בקנה אח ד עם גרסת התובעים בדבר אי ידיעה, לא כל שכן העדר יכולת לדעת, כי קיימת, ולו מחלוקת , לעניין היקף הזכאות לקבלת מניות, או פדיונן.
מר חסון הוסיף והעיד כי בעקבות התשובות שהתקבלו מהנתבעת, כונסה אסיפה כללית של המושב, ביום 28.3.2007, אשר במסגרתה הובא העניין לידיעת כלל החברים, ובסופו של דבר, הוחלט ברוב דעות, על חלוקה שוויונית של הכסף בין כלל החברים (ראה עדות מר חסון בעמוד 261 שורות 1-7 ושורות 17-23 לפרוטוקול הדיון).
מוצג נ/48, מהווה פנייה של משרד רואי החשבון של מושב פדייה לחברי המושב, מיום 4.2.2004, במסגרתו הם הוזמנו לקיים פגישות אישיות בקשר עם זכויותיהם, וזאת, ככל הנראה, בהמשך לפגישה כללית שהתקיימה עוד קודם לכן.
במסגרת מכתב זה התבקשו התובעים להביא עמם ת.ז, מסמכים, חשבוניות, מספר יצרן ומידע על גודל השטחים והיקף השיווק בשקלים.
מר פליקס חסון העיד כי היוזמה לפנייה אל החברים הייתה של מנהל החשבונות של המושב, מר רוני בנימין, אשר הסביר לחברים כי מעבר לכסף שהאגודה קיבלה על פדיון המניות, מגיע גם לחברים כסף בגין השיווק האישי שלהם, וזאת עוד בשנת 2004, ובטרם קבלת הכסף מתנובה (ראה עמוד 266 שורות 31-35 ועמוד 267 שורות 15-18 לפרוטוקול הדיון).
הסבר זה שניתן על ידי מי שהינו בעל תפקיד בצד השישי - המושב , כמו גם הדרישה להצגת מספר יצרן אישי (שהינו נפרד ממספר היצרן של המושב), מלמדים על ידיעה בפועל בדבר העיסוק במניות שמקורן בשיווק הישיר, או לכל הפחות על הצורך להתמודד עם סוגיה זו.
כן עלה מן הראיות כי בשנת 2006, נעשתה לחקלאי פדייה פניה בכתב מטעם המושב, במסגרתה הם התבקשו להעביר פרטים, לרבות מספר יצרן, לצורך בדיקת הזכאות מול תנובה.
פניית מושב פדיה מיום 21.12.2006, לרבות תשובותיהם של התובעים 2, 3, 4, 6, 7, 8, 9, 11, 12, 13, 15, 16, 19, 20, 21, 22, 25, 26, 27, 28, 29, 30, 31, 32, 34, 36, 37, 44 ו- 45 לפנייה זו, צורפה כנספח 11 לתצהיר רו"ח עצאר.
חקלאי פדייה, ידעו אפוא, בשלבים מוקדמים, עוד בשנת 2000, ולכל המאוחר במרץ 2007, כי אין בתנובה רישום של הון מניות על שמם, וכי היא אינה מכירה בהם, באופן פרטני, כבעלי מניות, אלא רק באגודה אליה הם משתייכים.
אף אם ייטען כי התובעים סברו כי מדובר בשתי סוגיות שונות (מניות המושב והמניות האישיות), הם יכולים היו באותה עת להבין כי עליהם להציג, לכל הפחות, שאלה באשר לזכאות הנוספת הנטענת על ידם. יתרה מכך;
מהראיות אשר הובאו בפני עלה כי חלק אחר של התובעים, פנה באופן ישיר אל תנובה, בעניין המניות בדרישות אלו ואחרות, ונדח ה על ידה.
על אף פניות קודמות אלו, ותשובות הנתבעת ביחס לכך, לא מצאו אותם תובעים לנכון להקדים ולהגיש תביעתם, קודם שחלפו 7 שנים מאותה פנייה.
התובע 1 – מר אברהם חזן, ממושב כפר אוריה, פנה לנתבעת בכתובים, עוד בשנת 2001, בבקשה לקבלת הדיבידנד אשר הוא סבר כי מגיע לו בגין מניותיו (נספח 5 לתצהירו).
פנייתו זו של מר חזן נדחתה במכתבה של תנובה מיום 7.10.2001 (נספח 6 לתצהיר מר חזן), במסגרתו הובהר על ידה כי רק תאגיד יכול להיות חבר ובעל מניות בתנובה, ולזכות בקבלת דיבידנד.
כן הועלתה על ידי תנובה באותו המכתב, הטענה בדבר הטעות בסיווג הגבייה, אשר יוחסה למניות במקום לקומיסיון.
התובעים, ה"ה עובדיה חי עובדיה, ו עובדיה חי שמשון |(תובעים 20-21) , שניהם ממושב פדיה, פנו אל תנובה בכתב, ביום 1.5.2007, באמצעות ב"כ מטעמם, וביקשו לברר אם במסגרת יחידות ההשתתפות שנקבעו למושב אליו הם שייכים, הובאו בחשבון גם השיווקים האישיים שנעשו על ידם, וככל שלא, הם ביקשו לדעת באיזה אופן הם אמורים להיות מזוכים נוכח שיווקיהם/ מניותיהם.
נוכח דחיפות העניין התבקשה תנובה לתת תשובתה בתוך 7 ימים (ת/3). מכתב זה נענה ע"י תנובה ביום 26.5.2007, במסגרתו הובהר כי נוכח ההליך התלוי ועומד אשר ננקט ע"י התובעים בפני רשם האגודות השיתופיות, תינתן תשובה מפורטת למכתב, אם וככל שרשם האגודות השיתופיות יורה לתנובה לעשות כן (ת/4). תשובה כאמור לא צורפה, ודומה כי התובעים 20 ו- 21 לא נקטו צעדים נוספים כלשהם ביחס לכך, אלא לאחר שחלפו למעלה משבע שנים מאותו מועד.
מר עובדיה חי עובדיה העיד בנוסף, כי הוא עצמו נכח בישיבה בה מכרו את פעילותה של תנובה ואמרו כי כל המושבים יקבלו תמורה שווה, אולם הוא עצמו לא קיבל דבר מאחר וכלל לא היה חבר מושב ושיווק באופן פרטי (ראה עמוד 223 שורות 10-25 לפרוטוקול הדיון).
מר שמשון עובדיה חי אישר בחקירתו, כי על אף האמור בתצהירו לפיו נודע לו על מכירתה של תנובה סביב שנת 2007, בפועל, עוד בשנת 2006, הוא חתם על המסמך אשר נשלח אליו ע"י המושב, בקשר עם בדיקת הזכויות בתנובה.
עת נשאל ביחס לכך במסגרת חקירתו הנגדית השיב כדלהלן:
"אז מה. שנת 2006. שנה אחת זה כל כך קריטי". (ראה עמוד 154 שורות 15-35 לפרוטוקול הדיון).
התובע 48 - מר אוזן אשר, ממושב פתחיה, אישר כי קרא בעיתון בשנת 2001 על חלוקת הדיבידנדים ע"י תנובה ודיבר על כך עם החברים (ראה עמוד 39 שורה 30 – עמוד 40 שורה 4 לפרוטוקול הדיון).
התובע 53 – מר אוזן מרדכי ראובן, ממושב פתחיה, העיד כי פנה לתנובה בעניין המניות ונענה כי אין מניות, עוד לפני שנים רבות, הגם שלא ידע לציין תאריך מדויק. כן אישר מר אוזן כי סוגיה זו של הון המניות, חזרה ועלתה בשיח של אנשי המושב (ע' 156 ש ' 18-31 לפרוטוקול הדיון).
הדוגמאות אשר נמנו לעיל, מתייחסות אך לתובעים אשר ביחס אליהם ניתן פסק דין זה.
אלא כי לעדויות אלו מצטרפת גם עדותם של חלק הארי של התובעים, על פיה רבים נוספים פנו בדרישה או בקשה לקבלת מידע, דיווידנדים או סוגיות אחרות הנוגעות למניות, או לכל הפחות היו מודעים לקיומה של הסוגיה מכוח שיח שהתנהל באותן שנים בין חברי המושבים לבין עצמם.
כך לדוגמא העיד התובע 2 – מר חמני פואד ממושב פדיה, כי לאביו היו מסמכים וכי הוא נתן אותם למישהו על מנת שיתבע, לפני כ- 40 שנה, אולם הוא לא עשה כן – (ראה עמוד 69 שורה 35 – עמוד 70 שורה 1 לפרוטוקול הדיון) ;
התובע 27 - מר ארבילי משה ( יורשו של המנוח - ארבילי פרג' ז"ל), ממושב פדיה, העיד כי הוריו פנו לתנובה על מנת לקבל את שווי מניותיהם, כאשר סיימו את הקשר עם תנובה ונאמר להם כי ייקחו את הכסף לכל המושב ויחלקו לכל אחד לפי השיווק שלו (עמוד 187 שורות 22-25 לפרוטוקול הדיון).
מר ארבילי העיד כי זכור לו שאביו בא וסיפר, וכל המושב היה בשיחות בעניין הזה – בדבר הצגת הדרישה לתנובה לתשלום הכספים וסירובה של הנתבעת לעשות כן. כל זאת ביחס לאירועים אשר התרחשו בסביבות תחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת .
אותו תובע הוסיף והעיד כי למיטב זכרונו, בסופו של יום, הועברו הכספים למושב אשר חילק אותו שווה בשווה, תוך שמזכירות המושב מציינת כי המדובר אך בחלק מהתמורה המגיעה לחברים (ראה עמוד 188 שורות 1-13 לפרוטוקול הדיון).
גם מר ארבילי משה, אישר כי חתם על המכתב שנשלח ע"י המושב בעניין בדיקת הזכויות בתנובה בשנת 2006 (נ/33; ע' 193 שורות 25-34 לפרוטוקול הדיון).
ויודגש, מקום בו הסתיים ההליך ביחס לחלק הארי של התובעים, איני מוצאת לצטט את עדות כל אחד מהם בסוגיה . עם זאת, ומקום בו מדובר בשני מושבים מרכזיים ושלושה נוספים, ובמספר לא מבוטל של תובעים אשר העידו בפני, היה במכלול העדויות כדי לאושש את המסקנה על פיה התובעים ידעו, בפועל, על ה התקשרות של הנתבעת בעסקת אייפקס, על ייחוס ההון ועל הכוונה לחלק דיוודנדים מכוח אחזקת המניות/הון בנתבעת, כמו גם החלוקה בפועל. חלקם בחר לפעול על בסיסי אותו מידע, וחלק אחר – בחר , בפשטות , לישון על טענותיו.
מעבר לאותה תמונה עובדתית ברורה של ידיעת התובעים, יש להוסיף ולהזכיר כי נציגי המושבים השונים, לקחו חלק בוועידת יגור, שם נדונו במפורש הסוגיות הנוגעות להון הנתבעת. בהמשך התנהלו גם הליכים בפני רשם האגודות השיתופיות, אשר חלק גדול מהתובעים בהליך דנא, היו צד לו (למעט התובעים 5 ו-71).
בהתאם להוראות הדין אין באותם הליכים כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות וממילא לא היה בפרק הזמן בו התנהלו הליכים אלו ( 25.3.2007-20.9.2007) כדי להועיל לתובעים בהיבט זה של התיישנות התביעה.
התובעים הוסיפו וטענו, כי יש לדחות את טענת ההתיישנות גם נוכח קביעתו של כב' בית המשפט, בעניין גבעולים, במסגרתו נדחתה טענת ההתיישנות אשר הועלתה על ידי תנובה נוכח קביעה בדבר קיומם של יחסי נאמנות בין תנובה לבין מי שהיא גבתה ממנו הון מניות.
אלא שעיון בפסק הדין, נספח 10א' לכתב התביעה, מלמד כי פסיקתו זו של כב' בית המשפט נעשתה בהינתן ההכרה בקיומה של אותה מערכת יחסים מיוחדת - מערכת יחסים של נאמנות, וזאת לאחר שהובאו בחשבון מטרותיה וסמכותה של תנובה, כפי שהן קיבלו ביטוי בתקנונה.
מערכת יחסים זו, נהגה בין תנובה לבין חבריה, ולא בינה לבין כל מי ששיווק תוצרת חקלאית דרכה. באותו מקרה, הוכר התקנון כחוזה היוצר את מערך יחסי הנאמנות בין הצדדים.
תקנון זה אינו חל ביחס לתובעים בהליך הנוכחי. התובעים בענייננו, לא נמנו על חבריה של תנובה, תקנונה לא חל ביחס אליהם, הם לא היו בעלי מניות בתנובה (גם אם וככל שנגבו מהם סכומים כאלה ואחרים, לכאורה עבור מניות), וממילא לא התקיימו בינם לבין תנובה, אותם יחסי נאמנות מיוחדים.
ויודגש, במסגרת פסק הדין בעניין גבעולים התייחסה כב' השופטת שבח לעובדה כי במועד בו פסק המושב להיות חבר בתנובה, היו תחת שמו מספר מוגדר של מניות , אשר לא היה חולק כי הו קצו למושב קודם שפקעה חברותו.
בעניינם של בעלי הדין אשר בפני, קיימת מחלוקת עובדתית, טעונת בירור, באשר לעצם ההחזקה באותן מניות או הקצאה של הון , ולא אך בשאלת פקיעתן או הוויתור עליהן. כל זאת, כאשר יש להוסיף ולזכור כי אין המדובר בקבוצה מאוגדת בדרך זו או אחרת אשר הוכרה ככזו על ידי הנתבעת, אלא בצירוף של מספר עשרות של מגדלים פרטיים, אשר יכול וביחס לחלקם נגבו סכומים שונים במהלך שנים מסוימות, תחת הכותרת של "גבייה למניות".
עוד יצוין כי למעט החשבונות החלקיים אשר הוגשו על ידי חלק מהתובעים (כפי שיפורט להלן), לא הוצג כל חוזה או מסמך אחר מכוחו יכולים היו התובעים להציג קיומה של הסכמה בכתב לנאמנות זו או אחרת.
על אלו יש להוסיף ולתת את הדעת לעובדה כי פסק הדין אשר העתקו צורף על ידי התובעים הוא פסק דין של בית המשפט המחוזי, כאשר במסגרת פסק הדין של כב' בית המשפט העליון בוטלו לכאורה הקביעות.
זאת ועוד; אף אילו היה מקום להכיר בקיומה של חובת נאמנות של הנתבעת כלפי התובעים, וכאמור אני מוצאת כי עניינם שונה מזה של גבעולים, גם אז, היה מקום להוסיף ולראות בחלק הארי שלהם, כמי שקיבלו הודעה מפורשת בדבר כפירתה של תנובה בטענותיהם לקיומן של מניות, קודם למועד הנטען על ידם.
כך לעניין התובעים אשר פנו במפורש ובכתב קודם לאותו מועד, כך בעניינם של התובעים אשר אישרו פנייה לתנובה שנים קודם ההליך בפני רשם האגודות השיתופיות, וכך בעניינם של התובעים החברים במושב פתחייה אשר קיבלו הודעות מפורשות לייחוס התמורה עבור פדיון המניות מתנובה באמצעות וועד המושב.
במסגרת בקשה מאוחרת אשר הוגשה בחודש אפריל 2020,עתרו התובעים להוספתם של שני פסקי דין אשר לשיטתם יש בהם כדי לתמוך בגרסתם.
בחלק ניכר מנימוקי הבקשה והתגובה לתשובה היה משום ניסיון להרחבת חזית, הצגתן של טענות אשר לא הועלו במסגרת כתב התביעה וניסיון ברור לחזרה מההצהרות הדיוניות של התובעים להן ניתן תוקף של החלטה. כבר בהחלטתי מיום 26.5.2020 מצאתי להבהיר כי לא תותר הרחבה או שינוי חזית וכן לא תותר בשלב זה חזרה מאותן הצהרות דיוניות.
באשר לעתירה לצירוף פסקי הדין עצמם מצאתי לאפשר הגשתם, וזאת ככל ועד כמה שיש באלו כדי לתמוך בנקוב בכתב התביעה.
עיינתי בשני פסקי הדין הנזכרים בהודעת התובעים, ואין בין אלו לבין עניינם של בעלי הדין שבפני דבר.
במסגרת רע"א 6774/19 חב' אפרידר נ' עיריית ראש העין ואח' (פורסם בנבו -16.4.2020), נדונה סוגיית התיישנותה של תביעה, אלא כי באותו הליך נקבע כי את תקופת ההתיישנות ביחס לתביעה להשבת טובות הנאה שניתנו על פי חוזה פסול, יש למנות מהיום שבו השתכללה הזכות להשבה, וכאשר מדובר בתביעה להשבת תשלומים שבוצעו על פי חוזה פסול, היום שבו נגבה התשלום אשר השבתו מתבקשת או המועד בו נפל פסול בהסכם, לפי המאוחר.
ואולם, במסגרת הליך זה, התובעים אינם טוענים כי ההסכם שנערך בינם לבין הנתבעת הוא חוזה פסול, או אפילו כי הגבייה למניות הינה או הייתה פסולה, אלא כי הם מבקשים לקבל את ההון הנובע מאותה גבייה, ולחילופין את שוויה.
עניינו של תיק זה הוא בשאלת גבייתם של כספים על ידי הנתבעת עבור הון מניות, וזכאותם של התובעים לקבל את השווי הכספי של אותן מניות (על בסיס חוות דעת), או השבה ראלית של הסכומים אשר שולמו על ידם . טענת הנתבעת על פיה לא נגבו כספים, או נגבו בטעות תחת כותרת זו או אחרת, וכי התובעים אינם זכאים לקבלת חלק מההון, אינה הופכת את ההסכם לפסול, ואינה משנה את הוראות דיני ההתיישנות.
למעלה מכך, גם אם ייבחנו המועדים על בסיס הנקוב בפסק הדין בעניין אפרידר הנזכר לעיל, הרי אלו נקבעו לפי מועד התשלום או על פי המועד בו נפל פסול בהסכם.
בעניינם של התובעים אשר בפני, גביית התשלומים (ככל שהייתה כזו) נעשתה לפני עשרות שנים, פסקה לפני עשרות שנים, ופסלות ההסכם (אשר לא נטענה כלל בכתב התביעה), התגבשה לכאורה במועד בו נחתם אותו הסכם, או בוצעה הגבייה, וממילא אין היא נוצרת במועד הכחשת הזכאות. בבחינת למעלה מן הנדרש אוסיף כי הכחשת אותה זכאות נעשתה אף היא, ביחס לחלק הארי של התובעים, במועד המוקדם לשבע השנים שקדמו להגשתה של תביעה זו.
ע"א 3432/17 טופז (יוכט) נ' יוכט ואח' (פורסם בנבו – 16.4.2020) עניינו ערעור על הכרעה בתביעה אשר הוגשה בטענות לעושק המיעוט בחברה ולפי הוראות סעיף 191 לפקודת החברות התשנ"ט 1999. אין בין תביעה זו אשר נדונה בין מי שאין חולק כי הינם בעלי מניות בחברה לבין הליך במסגרתו טוען משווק כי הוא זכאי למניות, דבר. מקום בו הודיעו התובעים במסגרת הסיכומים כי הם אינם עומדים עוד על הטענה בדבר הזכאות לחלק בהון, מקבלת מסקנתי זו משנה תוקף.
בבחינת למעלה מן הנדרש אוסיף ואציין כי במסגרת פסק הדין בעניין יוכט לעיל הוסיף כב' בית המשפט העליון וקבע, בין היתר, כדלהלן :
"כאשר נדונה טענה לזכאות למניות, לצרכי התיישנות, עילת התביעה נולדה ביום שבו נוצרה על פי הטענה הזכאות. "תחילת מרוץ ההתיישנות בעילת תביעה שעניינה מתן סעד הצהרתי או צו עשה בקשר לבעלות במניות, היא במועד שהחל ממנו התובע זכאי, לגרסתו, לבעלות במנייה, או המועד שהחל ממנו מרשם בעלי מניות אינו משקף לטענתו את זכויותיו" (שם, בפס' 14. ההדגשה הוספה). כבר במועדים אלו היה יכול התובע לעמוד על זכויותיו ולפנות לבית המשפט"
בהינתן הנקוב, לא אך שאין בפסק הדין דלעיל כדי לסייע לתובעים, אלא כי יש בו כדי לחזק את המסקנה בדבר התיישנות תביעתם של התובעים.
התובעים הוסיפו והפנו לת.א. 35157-04-14 אינדיך ואח' נ' אגד (פורסם בנבו; 4.4.2019). לעניין זה, ומקום בו תלוי ועומד ערעור על פסק דיני בפני כב' בית המשפט העליון, יש לנהוג זהירות רבה. עם זאת, אני מוצאת להבהיר כי איני שותפה לפרשנות אותה מציעים התובעים בבקשתם, ואף קיימת מחלוקת עובדתית (בהליך שבפני) ביחס לחלק מהטענות הנקובות.
בהינתן כלל הנתונים הנקובים לעיל, באתי לכלל מסקנה כי כל התובעים, היו מודעים לגביית הכספים עבור המניות בזמן אמת, לייחוס ההון למושבים בשנות ה-90 של המאה הקודמת (למעט התובע מס' 1), ולהתקשרות בעסקת אייפקס לרבות חלוקת הדיבידנד. חלק מהתובעים אף הוסיף ופנה בעניין זה לתנובה בכתב וזאת למעלה משבע שנים קודם לפתיחתו של הליך זה.
בידיעה זו, של כלל הנתונים המבססים את עילת התביעה, היה כדי להביא לתחילת מרוץ תקופת ההתיישנות.
אף מקום בו יימצא כי אין באותם נתונים כדי לברר את מכלול רכיביה של עילת התביעה, כי אז, לכל הפחות, יש באלו כדי להביא לדחיית כל טענה מצד התובעים להתיישנות שלא מדעת (מכוח הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות). כל זאת, מקום בו האירועים העובדתיים אשר נמנו לעיל, הנבחנים אובייקטיבית, מהווים יותר מאשר את אותו "קצה חוט" הנדרש לצורך תחילתו של מרוץ ההתיישנות.
עת מצטרפים לאלו, ההליך בפני רשם האגודות השיתופיות והצהרות חלק הארי של התובעים במסגרתם, הפניות הפרטניות של התובעים 1, 20 , 21 ו-53 , ועידת יגור, והמידע שהועבר מהמושבים לידי חברי המושבים השונים, לא נותר עוד אלא להורות כי תביעתם של התובעים התיישנה.
בהינתן מסקנתי זו, מתייתר למעשה הצורך בבחינת יתר טענותיהם של הצדדים.
עם זאת, ועל מנת שלא יימצא פסק הדין כחסר, מצאתי להוסיף ולתת את הדעת לכל הטענות והמחלוקות הנוספות שהתעוררו בין הצדדים , וכמפורט להלן. עיון באלו מלמד, כי אף ללא קשר להתיישנותה של התביעה, דינה להידחות לגופה.
נטלי הוכחה ,שיהוי ו נזק ראייתי.
נקודת המוצא בכל הליך אזרחי הינה כי על התובע, כמי שעותר לכך שבית המשפט יורה לצד שכנגד להעביר לידיו דבר מה או לחייבו בתשלום כלשהו, מוטל הנטל הראייתי להוכיח את זכאותו וזכותו לקבלת אותו סעד מבוקש , בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה".

בתיק זה, וכפי שיוצג בהרחבה בהמשך, כשלו התובעים בהצגת ראיות, ולמעלה מכך, היה בשיהוי הרב מאוד בו נקטו בהליך, כדי לגרום לנתבעת לנזק ראייתי של ממש בבואה להציג את הגנתה.

רבים מהתובעים טענו, במסגרת תצהירי גילוי המסמכים ותצהירי העדות הראשית כי לא נותרו בידיהם מסמכים רלוונטיים, או נותרו מסמכים בודדים, וזאת לרבות ובמיוחד העדרו של תיעוד חשבונאי לעניין גבייתם של סכומים אלו ואחרים בגין הון המניות.
הטעם המרכזי שניתן לכך, היה חלוף הזמן.
כפי שיפורט בהמשך, גם הצהרה זו של חלק מהתובעים נמצאה כלא מדויקת, עת התברר כי קיימים מסמכים נוספים אשר התובעים בחרו, מטעמים השמורים עמם, שלא ל גלות.

כאמור, התובעים, לשיטתם הם, היו מודעים ל קיומה של אותה גבייה למניות, להליכים אשר התנהלו בתחילת שנות ה- 90' של המאה הקודמת ולעניין ייחוס הון המניות ומכירת פעילותה של הנתבעת. על אף האמור לעיל, התובעים ישבו בחוסר מעש, משך שנים רבות.

בנסיבות אלו מצאתי את צפיית התובעים על פיה תהא זו דווקא הנתבעת, אשר תשמור את המסמכים המתייחסים לגבייה הפרטית בעניינו של כל אחד ואחד מהם, כזו אשר אינה סבירה.
לעניין זה ייאמר, נאה דורש - ואין נאה מקיים ( תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ד, עמוד ב')

התובעים שבו ושנו במסגרת הסיכומים, ובמיוחד במסגרת סיכומי התשובה, כי הייתה זו הנתבעת אשר לא צירפה לכתב ההגנה מסמכים או אזכורים של מסמכים בניגוד להוראות הדין וכי אך בעקבות מה שהוגדר על ידי התובעים כ-"מסע דייג" בחצרי צדדים שלישיים (המושבים), הוגשו מסמכים שונים לרבות לעניין זיכוי המושב בהון המניות שנצבר בגין עמלם של התובעים.
אלא כי בניגוד לטענות אלו של התובעים יש להבהיר להדגיש את הסוגיות הבאות:
כאמור, נקודת המוצא הינה כי נטל ההוכחה והבאת הראייה מוטל על התובעים, ולא על הנתבעת. משכך, ניתן היה לצפות כי יהיו אלו התובעים אשר יפעלו, ויינקטו בצעדים, ולו מינימליים, על מנת לאתר מידע ומסמכים תוך הצגתם במסגרת ההליך.
אלא כי מתוך עדויות התובעים עצמם עלתה תמונה מצערת על פיה לא נעשו על ידם ניסיונות, ולו ראשוניים, לצורך איתור הראיות והצגתם, ולו בארכיוני המושבים, ואפילו ראיות המצויות ברשותם, לא הוצגו באופן מלא (ראה לדוגמא עדות התובע 2 – מר חמני פואד בעמוד 70 שורות 2-5 לפרוטוקול הדיון, התובע 19 – מר סמי בבילה, בעמוד 86 שורות 23-24 לפרוטוקול הדיון; עדות התובע 23 – תמם יהודה, בעמוד 158 שורות 21-26 לפרוטוקול הדיון; עדות מר רפאל ניסן בעמוד 59 שורות 18-26 לפרוטוקול הדיון; עדות התובע 53 – מר אוזן מרדכי ראובן, בעמוד 156 שורות 16-17 לפרוטוקול הדיון; התובע 54 – מר יהושע יהושע ראה עמוד 112 שורות 11-13 לפרוטוקול הדיון; התובעת 55 – גב' מרים קוסטה; התובע 57 – בלאיש אברהם; התובע 59 – מר מאיר שלי; התובע 64 – מימוני יובל ).
מה שכונה על ידי התובעים כ"מסע דייג" של נציגי הנתבעת בחצרי המושבים, הן אך חלק מבין אותן פעולות אשר ניתן וראוי היה לצפות כי התובעים, כחברי המושבים, ינקטו בהן, שעה שהם טוענים לז כאות לקבלת כספים מהנתבעת בהיקף של מיליוני שקלים.

בניגוד לנקוב בסיכומי התשובה, לא הוכח, אף לא בקירוב, כי הנתבעת פעלה באופן אקטיבי מתוך מטרה להשמיד מסמכים או ראיות, אלא לכל היותר כי אלו אינן נמצאות עוד ברשותה, בחלוף עשרות שנים, וזאת אף ככל ועד כמה שהיו כלל ברשותה מלכתחילה.
לעניין זה יוסף כי לא ברור על בסיס איזו הוראת דין מבססים התובעים את טענותיהם בסיכומים בדבר חובת שמירת אותן ראיות בחלוף למעלה משבע שנים, וודאי מקום בו במקביל, התובעים עצמם, לא מצאו לנכון לעשות כן.

נוכח אי הצגתו של מסד ראייתי עובדתי מספק על ידי התובעים, ואי נקיטתם של צעדים בסיסים לצורך איתורו, ביקשתי להוסיף ולבחון את השאלה האם מתקיימים תנאי הוראות הדין ופסיקתו של כב' בית המשפט העליון על מנת לחייב את הנתבעת בהצגתם של חשבונות ומסמכים שונים, ומה המשמעות המשפטית שיש לייחס לאי הצגה כאמור.

משנתתי דעתי לכלל הראיות בתיק זה, אני מוצאת כי אותה דלות ראייתית, מאיינת את ההצדקה בחיוב הנתבעת במתן החשבונות, ואין לזקוף לחובתה את העדרם של המסמכים המתייחסים לגבייה הפרטנית מכל אחד מהתובעים , וזאת בהינתן חלוף הזמן, המאמצים שנעשו לצורך איתור המסמכים (דווקא על ידי הנתבעת), וגילוי הדעת של התובעים לעניין העדר כל צורך בשימור או הצגה של אותן ראיות.

למעלה מכך, נחה דעתי, בהינתן ראיות הנתבעת, כי אין ברשותה את הדוחות/חשבונות הפרטניים להם עתרו התובעים, ומשכך – כי אין לחייבה בהמצאת מה שאינו מצוי בידיה.

התובעים טענו אומנם כי יש בידיהם ראיות המלמדות על כי הנתבעת מחזיקה בידיה מידע ומסמכים אותם היא בוחרת שלא לגלות, ואולם טענות אלו לא נתמכו בראיות מהותיות, אלא התייחסו להודעת הנתבעת בדבר קיומם של מסמכים המתייחסים לשמונה מכלל התובעים בהליך , כפי שאף הוצגו בתיק זה.

לעניין זה אני מוצאת לדייק ולהבחין בין מסמכים אשר עניינם ביצוע הגבייה של הכספים מכל אחד מהתובעים תחת הכותרת של "הון מניות", לבין מסמכים המלמדים על היקף ההון המונפק של הנתבעת בכללותו, וזאת קודם ולאחר ביצוע ההפרטה כמו גם בעת מימושה של עסקת אייפקס.
מסמכי הגבייה, הינם מסמכים חשבונאיים. המלמדים על חיוב וזיכוי של כל תובע, ביחס לכל רכיב ורכיב. כפי הנקוב לעיל, לא מצאתי ביחס לאלו כל הצדקה בדין כי יוותרו בידי הנתבעת בחלוף שנים כה רבות.

סוג המסמכים האחר, הינו זה המתייחס להון והקצאתו. לעניין זה, נהיר כי נשמרו, וראוי היה כי יישמרו מסמכים המלמדים על היקף ההון המונפק אשר הוקצה.
אלא כי ביחס להון זה, וכפי שיובהר להלן, הוכח כי זה יוחס לחברים באגודה, דהיינו למושבים, ולא הוצגה כל אינדיקציה, ולו בסיסית, על פיה היה כלל, בשלב כלשהו, ייחוס של המניות באופן אישי למי מהתובעים.

משכך, אף אם היה נמצא להורות על הצגת מסמכים, ככל וקיימים, הנוגעים להיקף יחוס ההון למושבים שהינם צדדי ג' להליך, לא היה בכך כדי לסייע עת כי אין זהות בין כלל התובעים לבין כלל חברי אותם מושבים, וממילא וכפי שיפורט בהמשך, לא ניתן היה להסיק, מה היה היקף הגבייה למניות של כל אחד מהתובעים, וביחס לחלקם כלל לא ברור האם בוצעה גבייה כאמור.

בהינתן הנקוב לעיל ביקשתי להוסיף ולבחון את ההשלכה או המשמעות שיש לתת להעדרן של הראיות והעדר היכולת מצד הנתבעת להציג את חשבונות התובעים, בגין אותה תקופה וביחס לאותו שיווק.
לעניין זה מצאתי כי יש לראות את הנתבעת כמי שנמנעה ממנה האפשרות להציג את אותן ראיות, אשר יכול והיה בהן כדי לאושש את גרסתה וזאת הן לעניין היקף השיווק, זהות המשווקים , משך זמן השיווק, והיקף הגבייה למניות.
בבג"צ 453/84 ואח', איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת ואח', פ"ד לח (4) 617, 621 פסק כב' השופט ברק, כתוארו דאז, כדלהלן:
"אחד הכללים, המכוונים את שיקול הדעת השיפוטי, הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על-פי כלל זה יעשה בית המשפט הגבוה לצדק שימוש בשיקול-דעתו וידחה עתירה על הסף, אם נוכח לדעת, כי הוגשה באיחור וכי הדבר גרם נזק או שינוי באינטרס של יחידים או של הכלל. ודוק: לא הרי שיהוי כהרי התיישנות. עבור הזמן כשלעצמו אין בו כדי להוות שיהוי. בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה, כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה. בין אם אלה אינטרסים של הרשות השלטונית, בין אם אלה אינטרסים של אדם אחר, ובין אם זהו אינטרס הכלל; ובאיזון הכולל, השמירה על אינטרסים אלה חשובה היא יותר מהשמירה על האינטרס של העותר, שעתירתו נדחית בשל השיהוי .... "אין לקבוע כלל נוקשה בנוגע למקרים בהם יהווה אחור מכשול על דרך מבקשים סעד מבית משפט זה" ... והכול תלוי בנסיבות העניין. לעתים ימים אחדים בלבד דיים כדי להוות שיהוי, ולעתים אין בחלוף חודשים כדי להוות שיהוי". (ההדגשה אינה במקור – ה.ס.).
ההחלטה אם לדחות תביעה עקב השיהוי שבהגשתה, הינה פרי שיקול דעת שיפוטי.
לצורך ההכרעה נדרש בית המשפט לבחון את נסיבותיו של המקרה הפרטני, וליתן דעתו, בין היתר, לשאלה, אם היה בשיהוי כדי לגרום לשינוי במצבם של הנתבעים, לפגיעה באינטרסים ראויים להגנה (בין של הנתבעים ובין של הציבור), לרבות השאלה האם יהא בחלוף הזמן כדי לגרוע מיכולתם של הנתבעים להתמודד עם ההליך המשפטי.
בהליך דנן, התובעים אכן השתהו מאוד בפתיחת ההליך, עד כדי התיישנות של תביעתם.
חשוב מכך, הוכח בפני כי מעבר לדלות המידע והראיות אותם מצאו התובעים להציג בהליך, היה בפרק הזמן המשמעותי שחלף, כדי לייצר קושי משמעותי לנתבעת, להתמודד עם התביעה, וכי אין ולא היה מקום להטיל את האחריות ביחס לחסרים אלו, לפתחה של הנתבעת, בנסיבותיו של תיק זה.
על כל אלו יש להוסיף ולהפנות את הצדדים להליכים המקדמיים הארוכים והמקיפים אשר התקיימו בתיק זה. מתוכנם של אלו עלה כי הייתה זו הנתבעת אשר ביקשה להשקיע משאבי זמן וכוח אדם באיתור מסמכים, אלא כי למעט בעניינם של שמונה תובעים, לא אותרו מסמכים פרטניים, וכל שאותר הן אותן רשומות המלמדות, כפי שיפורט להלן, על ייחוס הגבייה להון מניות, לאחר סיום תקופת השיווק המאורגן, למושבים עצמם.
בנסיבות אלה, ברי כי היה בחלוף הזמן כדי להשפיע על ההליך ולהסב נזק ראייתי ניכר לנתבעת - נזק אשר כאמור לעיל, אין להטיל לפתחה.
ייחוס הגבייה למניות למושבים
כפי שהובהר לעיל, התובעים שבו והצהירו, במספר הזדמנויות, כי מקום בו יתברר כי הגבייה להון מניות יוחסה למושבים, הם לא יבקשו לקבל פיצוי כפול, ולמעשה יחזרו בהם מתביעתם (לעניין זה ראה עמוד 5 שורות 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.2015 וכן עמוד 23 שורות 21-24, עמוד 42 שורות 25-26 לפרוטוקול הדיון).
במסגרת שלב שמיעת הראיות, הוכח בפני, בבירור, כי כספים אשר נגבו ממשווקים פרטיים במושבים כנגד זכאות להון מניות, ואשר יכול ומי מהתובעים אף היה חלק מהם, יוחסו למושבים בהם הם היו חברים.
עובדה זו אף קיבלה ביטוי בסיכומי התובעים עת נטען כדלקמן:
"... התברר כי הנתבעת נקטה לא רק בשיטה מאורגנת לגבות מהם כספים שבדיעבד עלה כי גבתה בטעות כ"הון מניות", אלא שהוסיפה חטא על עוון וזיכתה מדי שנה בשנה אותן אגודות בכספי הגביה השוטפים – ולא רק בעת פדיון הון המניות שהיה אכן רשום בספרי הנתבעת על-שם האגודה הספציפית. הנתבעת גם נמנעה מצביעת החלק היחסי בכספי הפדיון בינואר 2008 ככספים שנגבו ישירות מהתובעים חברי פדיה ופתחיה". (ס' 4 לסיכומי התובעים; ההדגשה אינה במקור – ה.ס.);
וכן:
"... רק לאחר השלב המקדמי בין הצדדים, ולאחר שהליכי הודעות לצדדים שלישיים התקדמו, מצאה הנתבעת בארכיוני המושבים פדיה ופתחיה (אך לא כפר-אוריה) מסמכים המעידים כעובדה כי היא ייחסה באופן שוטף לשתי אגודות אלו את החלק בהון מניותיה, עבורו גבתה רק ממי ששיווקו לה ישירות. עם זאת, לא הובאו ראיות לצד השני (הנורמטיבי) של אותה המטבע, לפי קביעת רשם האגודות בסעיף 22 להחלטתו: כי הנתבעת "אמורה הייתה לייחס גבייה זו למושב" חרף העובדה כי אגודת המושב לא שילמה דבר לנתבעת עבור ייחוס כזה;" (ר' ס' 33(ד) לסיכומי התובעת; ההדגשה אינה במקור – ה.ס.).
בהינתן הצהרות התובעים, די בנקוב בסיכומיהם על מנת להביא לדחייתה של התביעה, ככל שזו מתייחסת לתובעים מהמושבים פדיה ופתחיה, דהיינו כלל התובעים למעט התובע מס' 1, אשר ביחס אליו נטען כי לא הוכח ייחוס הגבייה למושב.
על מנת שפסק דיני לא יימצא חסר, מצאתי להוסיף ולהתייחס לראיות, מהן עלה כי גביית הכספים עבור מניות כפי שבוצעה מחקלאים אשר שיווקו את תוצרתם באופן עצמאי (ושלא באמצעות המושב), הביאה לייחוס ההון למושבים בהם היו אותם חקלאים חברים.

עדות לגבייה זו, ניתן למצוא בפרוטוקול ישיבת מזכירות תנובה מיום 6.11.1968 (נספח 2 לתצהיר רו"ח עצאר), במסגרתו נקבע, בסעיף 11, כדלקמן:
"11. רכישת מניות ע"י אגודות שחבריהן מקבלים חשבונות אישיים
במקרה שסניף "תנובה" מוציא חשבונות ליצרנים בודדים, שהנם חברי אגודות המסונפות ל"תנובה" כחברות בה – ייגבה מהם הסכום הדרוש לחשבון מניות. המניות תרשמנה לזכות האגודה, שאליה משתייכים היצרנים הבודדים, המשווקים ע"י "תנובה". (ההדגשה לא במקור – ה.ס.).
מספר לא מבוטל של תובעים בהליך דנא העידו כי המושבים בהם הם היו חברים, לא שיווקו או חדלו לשווק ירקות לתנובה, באופן מאורגן שנים רבות קודם שהופסק השיווק העצמאי של חברי המושב.
התובעים ממושב פדיה: התובע 5 - מר עידו יעקב, התובע 20 – מר עובדיה עובדיה חי, התובע 21 – שמשון עובדיה חי, אישרו בחקירתם כי מושב פדייה כלל לא גידל ולא שיווק ירקות לתנובה באופן מאורגן, וכי גידול ושיווק הירקות במושב נעשה אך ורק על ידי החקלאים באופן פרטני (ראה עמוד 110 שורה 33 – עמוד 111 שורה 2 לפרוטוקול הדיון; עמוד221 שורות 31-34 לפרוטוקול הדיון).
(כן ראה עדותם הדומה של תובעים נוספים ממושב פדיה: עדות התובע 2- מר חמני פואד, בעמוד 66 שורות 19-23 לפרוטוקול הדיון; התובע 3 - צברי פנחס, בעמוד 50 שורות 21-25 לפרוטוקול הדיון; התובע 4 - גד זהבי, בעמוד 51 שורות 18-23 לפרוטוקול הדיון; התובע 6 - אנואר אליהו בעמוד 53 שורות 25-35 לפרוטוקול הדיון; התובע 7 - מור (מוכתר) אדמון, בעמוד 120 שורות 20-24; התובע 12 - עובדיה שמואל חי, בעמוד 76 שורות 10-13 ועמוד 77 שורות 5-6 לפרוטוקול הדיון; התובע 17- ניסן ניסים בעמוד 84 שורות 1-12 ו- 23-31 לפרוטוקול הדיון; התובע 19 - סמי בבילה, בעמוד 86 שורות 17-20 לפרוטוקול הדיון; עדות התובע 26- מר מרדכי אהרון, בעמוד 96 שורה 22 ובעמוד 97 שורות 1-9 לפרוטוקול הדיון; עדות התובע 29 – בגולה עובדיה בעמוד 71 שורות 6-7 לפרוטוקול הדיון; עדות התובע 30 – רפאל ניסן, בעמוד 59 שורות 5-6, בעמוד 63 שורות 31-34 ובעמוד 64 שורות 1-5 לפרוטוקול הדיון; התובע 32 – אורי יעקב, בעמוד 48 שורות 6-10 לפרוטוקול הדיון; התובע 33 – אבנר יחזקאל, בעמוד 98 שורות 14-18 לפרוטוקול הדיון).
הגם עדותם זו, מתוך הראיות אשר הונחו בתיק בית המשפט עלה בבירור כי לזכות מושב פדייה, נזקפו בפועל מניות בתנובה, בגין אותו שיווק של ירקות. כך גם עלה בבירור, מחשבונות הגבייה למניות שנשלחו על ידי תנובה מדי שנה (נספח 9 לתצהיר מר עצאר).
כן ניתן ללמוד על זקיפת המניות לטובת המושב, מההתכתבות שהוחלפה בין מזכיר מושב פדייה לבין תנובה בשנת 2000.
במענה לשאלות ההבהרה שנשלחו ע"י מזכיר מושב פדייה במכתב מיום 12.10.2000, במסגרתן ביקש לברר, בין היתר, אם יחידות ההשתתפות שייכות לחברים באופן אישי או לאגודה, השיב מזכיר תנובה, במכתב מיום 26.10.2000 כי "יחידות ההשתתפות שייכות לאגודת "מושב פדיה" ולא לחברים". (ראה ההתכתבות במסגרת מוצג נ/45).
בתכתובת נוספת מסוף שנת 2006 ותחילת שנת 2007, פנה מזכיר פדייה לתנובה לקבלת מידע, בין היתר באשר לאופן חלוקת המניות בין אגודת פדיה לבין חברי המושב והיצרנים, תוך שהוא מבהיר כי רק חלק מהחברים במושב שיווקו את תוצרתם לתנובה ולפיכך זכאים להשתתף בסכומים שיתקבלו, ונענה כי אין בידיה של תנובה נתונים בנוגע לשיווק שנעשה על ידי חברי המושב, שמותיהם והתפלגות השיווק בין החברים, שכן נתוני הגבייה למניות רשומות בתנובה על שם האגודה ולא על שמות היצרנים הבודדים (ר' ההתכתבות במסגרת מוצג נ/45).
כפי שכבר צוין לעיל, מושב פדייה אף הוציא פנייה לחברים, בשנת 2006, בבקשה כי יעבירו מידע אודות השיווק לתנובה לאורך השנים, וזאת על מנת "... לאפשר לנו לסיים את הבדיקות בתנובה ולעדכן את החברים על חלקם במניות...". (ר' נספח 11 לתצהיר רו"ח עצאר).
מר פליקס חסון העיד כי: "... אני לא זוכר את התקופה הזו, אני זוכר דבר אחד, שכל המספרים של מניות ויחידות מניות והשתתפות במניות וקשורות רק למושב ולא לחברים מה שכתוב פה... לכן התקבלו אסיפות כלליות והסברנו כמה יחידות כמה כסף וכמה הולכים לקבל וההחלטה הייתה פה אחד שאנחנו רוצים לחלק את הכסף שמקבלים בשם פדיה שווה ושווה בין 69 חברי נחלות במושב פדיה" (עמוד 259 שורות 12-18 לפרוטוקול הדיון).
ובהמשך: "הקשר עם כלל החברים, זה אך ורק באספה כללית ולכן אני אומר שעד מרץ 2007 שאז הנושא עלה מול החברים זה התאריך שדיברנו והסברנו והבאנו לידיעת החברים את כל הנושא הזה. ולא היה חברים שהיו ואמרו רגע אתם עושים עוול, אני זה ששיווקתי ואני זה שהייתי צריך לקבלת ואני זה שאתם מחלקים לי כסף עם השכן שלא עשה כלום וכל החיים שלו לא היה חקלאי, לא היה דבר כזה. ההחלטות היו שאנחנו מתייחסים לכסף ככסף שמגיע לאגודה וכמו שכתוב בתקנון כל חבר באגודה יש לו אותם זכויות ואותם חובות, לכן חילקנו את הכסף שווה בשווה בין 69 חברי אגודה". (עמוד 259 שורות 17-23 לפרוטוקול הדיון).
וכן הוא מעיד לגבי המכתבים שהתקבלו מתנובה: "... אנחנו לא קיבלנו רשימה לא של חברים ולא כלום. להיפך, במכתבים הם רשמו שהמניות של המושב ולא של החברים " וכן: "... תנובה בכל המכתבים שקיבלנו מתנובה רק דבר אחד ענתה לי, המניות שייכות למושב ולא לחברים..." (עמוד 263 שורות 11-13 ו- 24-25 לפרוטוקול הדיון).
ובנוסף הוא הסביר למה התכוון עת פנה לתנובה לקבלת שמות החברים המשווקים על מנת לעשות צדק: "... מה זה צדק, יש לי פה עוגה, צריך לחלק אותה, אני צריך לדעת למי מגיע? אם היה לי שמות ואני מניח שאם הייתי עושה לפי זה ואם היה לי פירוט ושמות אז הייתי אומר לאחד מגיע ככה ולשני מגיע ככה. היה לנו סכום, מניות, מושב פדיה, וזהו. וזה לא רק במושב פדיה, גם במושב רמות מאיר חילקנו את הכסף שווה בשווה בין החברים. בלי להתייחס אם אחד עבד או לא עבד, כי אי אפשר היה להיכנס לעומק הדברים ואני לא יודע אם היו מושבים שנכנסנו לציציות הדברים, לעומק של המניות..." (עמוד 164 שורות 2-12 לפרוטוקול הדיון).
עדות נוספת לכך הובאה במכתב תנובה מיום 12.7.1972, אשר נשלח במענה לפניית חבר המושב מר גבריאל הורדי מיום 25.6.1972. מר הורדי פנה לתנובה בבקשה להשבת הסכומים אשר נגבו ממנו עבור מניות, נוכח עזיבתו את המושב, ונענה על ידי תנובה (עם העתק למושב) כ דלהלן:
"בהתאם לתקנות "תנובה" הגבייה על חשבון מניות מתנהלת על שם המושב ובשום פנים ואופן לא על שם המתיישב. אין באפשרותנו להיענות לבקשתך, ועליך להסדיר את ענייניך עם ועד המושב" (ר' נספח 10 לתצהיר מר עצאר).
במסגרת החקירות הנגדיות, נשאלו התובעים ביחס לייחוס זה של ההון למושב, ולא ידעו להשיב כיצד בהעדר שיווק מאורגן, נצברו זכויות בהון לטובת המושב באותן שנים.
כך לדוגמא העיד התובע 12 מ ר שמואל חי עובדיה, כי המושב לא גידל ירקות בשנת 1985, אך לא ידע להשיב כיצד נצברו באותה שנה מניות לטובת המושב בגין ירקות. (ראה עמוד 77 שורות 5-23).
מר שמואל חי עובדיה אישר בחקירתו כי אינו יודע אם תנובה ייחסה כספים שגבתה ממנו לטובת המושב:
"ש. אתה לא יודע אם תנובה רשמה את זה על שם המושב או לא?
ת. לא יודע, הורידו מהכסף שלי, מה שהם עשו עם זה אני לא יודע....
ש. ... יכול להיות שאדון שמואל חי עובדיה שייך למושב פדיה וזקפה את המניות על שם המושב? יכול להיות דבר כזה?
ת. לא יודע להגיד לך. כן זקפה, לא זקפה אין לי מושג".
(עמוד 78 שורות 13-21 לפרוטוקול הדיון).
זאת ועוד; רואה החשבון עצאר העיד, כי במושב פדייה היו מספר יצרני ירקות, אשר עבדו באופן עצמאי מול תנובה, כאשר בשלב ראשון תנובה שייכה אותם ל"פדייה ב'", למרות שלא היה מושב כזה, ובהמשך, היא ריכזה את כלל הגבייה למניות, לרבות זו שנגבתה תחת השם "פדיה ב'", וייחסה אותה למושב פדייה (ראה סעיפים 8 ו- 9 לתצהירו ועדותו בעמוד 286 שורות 14-20 לפרוטוקול הדיון).
עדות זו של רו"ח עצאר קיבלה חיזוק גם באמצעות עדויות התובעים, כאשר לדוגמא התובע 56, מר פנחס נג'יב העיד כי הוא חושב שהמושב קיבל מניות על השיווק הפרטי. (ראה עמוד 159 שורות 11-20 לפרוטוקול הדיון מיום 17.4.2018); וראה גם עדותו של התובע 30 מר רפאל ניסון בעמוד 63 שורות 23-24 לפרוטוקול הדיון.
התובע 20 - מר חי עובדיה, הבהיר כי יש בידיו מסמכים עליהם מופיע הכיתוב פדייה ב'. (ראה עמוד 220 שורות 29-30 לפרוטוקול הדיון). במסמכים שצורפו על ידו לתצהירו, צוין מס' היצרן כ- 7352, כאשר זהו מספר היצרן שיוחס לפדיה ב', ואילו יתר הספרות הכלולות במספר היצרן שהציג נרשמו תחת הכותרת יצרן משנה. מר עובדיה חי הבהיר כי הוא עצמו היה יצרן המשנה, אך לא ידע להסביר מעבר לכך (ראה עמוד 221 שורות 4-7 לפרוטוקול הדיון).
בהינתן כל אלו, ומעבר להודעות התובעים במסגרת הסיכומים, הוכח כי הקצאת ההון בגין השיווק האישי, יוחסה למושבים בהם היו התובעים חברים.
הוא הדין ביחס למושב פתחיה.
רבים מהתובעים ממושב פתחיה, העידו כי המושב עצמו לא גידל ירקות במשותף, וגידול הירקות נעשה אך ורק ע"י החברים, באופן עצמאי. (ראה עדות מר אלבז בעמוד 276 שורות18-23 ו- 28-29 לפרוטוקול הדיון; עדות התובע 47 - מר כחלון חיים, בעמוד 134 שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון; עדות התובע 48 – מר אוזן אשר, בהתייחס לשנת 1975, בעמוד 39 שורות 28-29 לפרוטוקול הדיון; עדות התובע 51 – שחר שבתאי, בעמוד 145 שורות 19-24; עדות התובע 54 – יהושע יהושע, בעמוד 114 שורות 17-18 לפרוטוקול הדיון; עדות התובעת 56 – גב' מרים קוסטה, בעמוד 47 שורות 2-4 לפרוטוקול הדיון; עדות התובע 59 – מר מאיר שלי, בעמוד 125 שורות 19-27 ובעמוד 130 שורות 17-21 לפרוטוקול הדיון; עדות התובע 74 – מר אוזן יוסף, בעמוד 147 שורות 25-31 לפרוטוקול הדיון; עדות התובע 56 - מר פנחס נג'יב, בעמוד 159 שורות 31-32 לפרוטוקול הדיון).
גם ממסמכי הנהלת החשבונות של המושב, עלה כי ענפי הירקות והפירות לא נכללו בתחומי העיסוק של המושב, אשר פורטו בכרטסת תחת הכותרת "מפעלים", למעט פירות הדר ("פרדס") אשר שווקו ל"יכין" (ראה נספחים 12 ו- 13 לתצהיר רו"ח עצאר).
על אף האמור לעיל, מהחשבונות אשר נשלחו למושב (נספח 22 לתצהיר רו"ח עצאר), עולה באופן ברור כי לזכות המושב נזקפו מניות גם בגין גידול ירקות ופירות.
בהקשר זה העיד גם מר מארק אלבז, המשמש כחבר ועד מושב פתחיה, מזה כ- 30 שנה, כדלקמן:
"אני מציין כי אנחנו לא ביקשנו את הכסף. תנובה פנתה לכל המושבים, ביניהם מושב פתחיה וביום בהיר יפה אנחנו מקבלים הודעה שמגיע לנו מתנובה עבור מניות שאנחנו צברנו מתוך שיווקים לתנובה, ואני מציין שיווקים, שמגיע לנו כך וכך. לא הבנו במה מדובר. ועד המושב הטיל עלי לטפל בנושא... אנחנו לא ידענו שתנובה מתוך הכספים האלה שמגיע לנו, היא שמה סכום מסוים בדמות מניות וכך רכשנו מניות שלא ידענו עליהן מתנובה. וכאשר תנובה נמכרה לאייפקס, תנובה פנתה אלינו ואמרה מגיע לכם מיליון דולר. מהשמיים. זה ממש מהשמיים. והיות וזה נפל מהשמיים ואנחנו אגודה מסודרת שאנחנו עושים את כל הדברים בייחוד בענייני כספים בצורה חוקית, לפני שאנחנו קיבלנו את הכסף, עשינו אספה כללית ואמרנו שהיות ואי אפשר לדעת למי לחלק את הכסף, מי שיווק יותר ומי שיווק פחות, וכל אחד טען שהוא שיווק יותר וזה עשה קצת בלגן במושב בין החברים והאסיפה הכללית החליטה שכל משק יקבל את חלקו שווה בשווה...אבל דאגנו גם לדעת למי שייכים המניות האלה - לאגודה בלבד. השיווקים הלכו על מספר מגדל של האגודה וכך חילקנו את הכספים. לפני שקיבלו שיקים, כל אחד חתם על מסמך שאין לו טענות וכו' " (ראה עמוד 175 שורות 2-29 לפרוטוקול הדיון; ההדגשה לא במקור – ה.ס.).
התובע 54 - מר יהושע , אשר שיווק ירקות באופן עצמאי, נשאל בחקירתו אם נעשתה אליו פנייה על מנת שימכור את מניותיו בתנובה, והשיב: "זה היה באופן מאורגן במושב... המנייה, היא אחת ליישוב, לא פנו אליי אישית, אין להם גם מה לפנות אלי אישית כי אני חבר בתוך הישוב שמונה 74 חברים" (ראה עמוד 114 שורות 8-12 לפרוטוקול הדיון).
התובע 48 – מר אוזן אשר העיד כי אינו יודע אם הסכומים אשר נגבו מהם עבור מניות, נזקפו בסופו של יום לטובת המושב (ראה עמוד 39 שורות 25-29 לפרוטוקול הדיון).
בהתייחס לכפר אוריה העיד התובע 1 - מר חזן, כי האגודה בה הוא היה חבר, כפר אוריה, כלל לא שיווקה לתנובה ירקות באופן מאורגן, אלא רק עופות וענבים (ראה עמוד 175 שורות 17-19 לפרוטוקול הדיון).
כן הוא העיד כי רק הוא ועוד חבר נוסף מהמושב, גידלו ושיווקו ירקות לתנובה (ראה עמוד 172 שורות 24-33 ועמוד 173 שורות 14-17 לפרוטוקול הדיון).
מר חזן נשאל מאין יודע אם האגודה קיבלה מניות בגין שיווק הירקות שלו והשיב: "כי נתנו את המניות רק למושבים שהם אגודה שיתופית, חברה בתנובה. אז נתנו להם את הכספים. לא הייתי שייך לאגודה, אז לי לא נתנו". (עמוד 175 שורות 21-23 לפרוטוקול הדיון).
בהמשך הוא אישר כי אינו יודע אם הגבייה שנעשתה ממנו למניות נזקפה לזכות המושב בו היה חבר (ראה עמוד 175 שורות 24-29).מהותית, לא עלה מעדותו, הגם טענות ההגנה הברורות של הנתבעת, כי פנה למושב או לגורם כלשהו, לברר את הסוגיה.
בפועל, מדו"חות הפדיון והמניות השנתיים שנערכו על ידי תנובה עולה כי גם לזכות מושב כפר אוריה, נזקפו מניות בגין שיווק של ירקות (ר' לדוגמא נספח 4 לתצהיר רו"ח עצאר, בעמודים הממוספרים 22, 26, 46, 52, 54, 61, 63, 68, 72, 79, 83 ו- 85).
נוכח האמור לעיל נחה דעתי, כי הסכומים אשר נוכו ליצרנים הפרטיים, כהון מניות, נזקפו לטובת האגודות השיתופיות בהן הם היו חברים. כאמור, התובעים אף הודו בכך מפורשות במסגרת סיכומיהם (וזאת ביחס למושבים פדיה ופתחיה).
בהינתן ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים בעניין זה, המשמעות הינה אחת – דחיית התביעה.
זה המקום לציין כי במסגרת הסיכומים ייחדו התובעים חלק גדול מטענותיהם לסוגיה זו של ייחוס המניות למושבים.
מצאתי את חלק הארי של טענות התובעים במסגרת הסיכומים, כפי שפורטו לעיל, כניסיון מובהק להרחבת חזית, וזאת עת כי השאלה היחידה בה נדרש תי להכריע בסוגיה זו , בהינתן אותן הצהרות/הסכמות דיוניות להן ניתן תוקף של החלטה, הייתה האם , עובדתית, כספים אשר נגבו כהון מניות מחקלאים בגין שיווק עצמאי, יוחסו כהון למושבים בהם הם היו חברים.
מקום בו הוכח כי ייחוס כאמור אכן נעשה בפועל , השאלות אם הנתבעת אמורה הייתה לייחס גביה זו למושבים, אם נתנו התובעים הסכמתם לכך במפורש, או היו צריכים לתת הסכמה כאמור, אינן רלוונטיות, והן חורגות מההצהרות הדיוניות, להן כאמור ניתן תוקף של החלטה.
כל זאת עת כל הצדדים בהליך שבפני התנהלו, במשך שנים, על בסיס הצהרות אלו, לרבות ובמיוחד בכל הנוגע לניהולן של הודעות כנגד צדדים שלישיים.
בנסיבות אלו, הנקוב בסיכומי התובעים על פיהם בחירתה של הנתבעת למחוק את ההודעות לצדדים השלישיים, נעשתה ללא הסבר מהותי, מוטב היה שלא הייתה נטענת. (סעיף 74 לסיכומים).
עת הוצהרה על ידי התובעים ההצהרה הבאה: "כבר בקדם הראשון בפני כב' השופט גרוסקופף , הצהרתי לפרו', כי היה ויתברר שהתקבל לפי טענת ההגנה כסף דרך ההסדר הקולקטיבי בשנת 2008, שנוגע לשיווקים נשוא תביעה זו, אנו לא נתבע שום דבר מתנובה. אין לנו עילת תביעה נגדה. אני מאוד עקבית בטיעון הנגדי להגנה וגם בכתב התשובה שלנו". (ראה עמוד 23 שורות 21-24 לפרוטוקול הדיון), אין התובעים יכולים, בדיעבד, להעלות טענות החורגות מאותן הצהרות, ומהוות בפועל ניסיון לאיין אותן.
השיווק והיקף הגבייה להון מניות
בהינתן התיישנות תביעת התובעים, הנזק הראייתי שנגרם לנתבעת עקב השיהוי המהותי, והראיות המלמדות על ייחוס הגבייה להון מניות למושבים, איני נדרשת עוד לדיון בסוגיות הנוספות המצויות במחלוקת בין הצדדים.
עם זאת, מצאתי להוסיף ולהתייחס אף לסוגי ית הוכחת טענות התובעים בגוף התביעה, דהיינו טענותיהם בדבר ביצוע השיווק במישרין על ידם, היקף השיווק של כל אחד מהם, משך השנים בהן בוצע השיווק ובוצעה הגבייה אשר יוחסה להון המניות, ומטרת אותה גבייה.
כל אלו ייבחנו על ידי בשני מישורים.
זה הכללי – אשר ביחס אליו נבנתה התמונה העובדתית מסך ראיות כל ה צדדים;
וזה הפרטני – המתייחס לעניינו של כל אחד מהתובעים בנפרד.
זה המקום לשוב ולציין כי פסק דין זה ניתן במערך היחסים שבין תשעה תובעים בלבד לבין הנתבעת.
עם זאת, ומקום בו היו אלו התובעים אשר ביקשו במסגרת כתב התביעה לצייר תמונה בדבר התנהלות שיטתית ורוחבית של הנתבעת, עת נטען לעדות שיטה, עת נמצא להוסיף ולדרוש תשלום כולל לקבוצה בכללותה (בהיקף של מיליוני שקלים) על דרך של אומדנה, כמו גם לגזור מכוחו את היקף סכום הפיצוי הפרטני אשר ישולם לכל תובע, מצאתי לנכון להוסיף ולתת את הדעת לראיות כולן.
מצאתי את חלק הארי של עדויות התביעה כחסרות מאוד, וכאלו אשר נמצאו בינן לבין הראיות האחרות בתיק, לרבות תצהירים קודמים של התובעים עצמם , סתירות ופערים של ממש.
חלק לא מבוטל מהתובעים אף אישר כי כלל לא קרא את תצהיר העדות הראשית קודם שנחתם. משכך, אף אלמלא סוגיות ההתיישנות, הנזק הראייתי וההסכמה הדיוניות, לא ניתן היה לקבוע כי התובעים זכאים לסעדים אשר התבקשו על ידם.
צירוף חשבונות
איש מהתובעים לא הגיש ראיות אשר היה בהן כדי לבסס את הטענה בדבר שיווק עצמאי אשר במהלכו קוזז סכום מוגדר של כסף אשר ייעודו היה להון מניות של הנתבעת.
מתוך תשעת התובעים אשר עניינם יוכרע בפסק דיני זה, הוצגו ראיות לעצם ביצועה של גבייה למניות על ידי התובעים 1 ו- 48 בלבד.
כפי שהובהר לעיל, חלק ניכר מהתובעים טען כי בחלוף השנים, ומטעמים שונים, לא נותרו בידיהם מסמכים כלשהם, ובוודאי שלא היה באלו כדי ללמד על היקף השיווק, או היקף החיוב להון.
לעניין זה ראה לדוגמא עדותו של התובע 5 – מר עידו יעקב (תצהיר חקלאי מס' 46, בס' 9); התובע 14 – מר ציון דקל עמוד 208 שורות 1-14 לפרוטוקול הדיון; , התובע 17- מר ניסן ניסים (נ/5, ס' 8); התובע 26 – מר מרדכי אהרון בעמוד 96 שורות 23-27 לפרוטוקול הדיון; התובע 31 – סלמן זלמן (כיורשה של המנוחה סלמן מרים (בטה) ז"ל); התובע 33 – מר אבנר יחזקאל; התובעת 34 –רחל ניסים, אשר העידה כי כל המסמכים, חשבונות של 40 שנה, היו ברכב אשר נגנב לפני כ- 6-7 שנים (עמוד 89 שורות 28-35 לפרוטוקול הדיון); התובע 35 – מר גבריאל נג'יב; התובע 41 – נחום נחום ז"ל ע"י גב' מרי נחום ; התובע 46 – מר פרדי אלבז; התובע 49 – מר סבאח פראג'י אפריים; התובע 50 – מר כחלון ישראל; התובע 51 – מר שחר שבתאי; התובע 53 – אוזן מרדכי ראובן (אשר טען בחקירתו כי יש בידיו תעודה אחת אולם אף זו לא צורפה על ידו – ראה עמוד 56 שורות 6-17 לפרוטוקול הדיון); התובע 57 – מר בלאיש אברהם; התובע 59 – מר מאיר שלי; התובע 70 - מר נחמיה אליהו והתובע 71 – חי אהרון (לא צירף דבר למעט אישור ועד חקלאי פתחיה לגבי התקופה בה היה חקלאי וכרטיס אשראי של חקלאים – אשר אין בהם כדי לתמוך בתביעה).
אותו חוסר ראייתי המצטרף גם לפערים וסתירות שבין הנתונים הנקובים בתצהירי העדות הראשית לאלו אותם תיארו התובעים במסגרת החקירה הנגדית, איין בפועל כל יכולת לנסות ולהגדיר, ולו את היקף השנים בהן עסקינן, היקף הגבייה שבוצעה בפועל, או אפילו שיעורה על דרך של אומדן.
אלא כי לכל אלו מצטרפת גם העובדה כי מחקירתם הנגדית של חלק מהתובעים עלה, כי בניגוד להצהרותיהם השונות, לרבות אלו שניתנו במסגרת הליכי הגילוי והעיון, יש ברשות מי מהם מסמכים נוספים אשר לא גולו .
חלק מאותם תובעים אף הוסיף וציין כי נאמר להם, מפורשות, כי אין צורך בהצגת אותם מסמכים.
כך לדוגמא, עת נשאל התובע 49, מר סבח אפריים פרג'י, מדוע לא צירף מסמך כלשהו אשר יש בו כדי לתמוך בתביעתו ולהצביע על גביית מניות על ידי תנובה, השיב כדלהלן:
"... לא הבאתי אבל יש לי, המון. אני יכול להביא המון. משאית. זה אני יכול להביא ולהצהיר שיש לי.... אמרו לי שלא צריך להביא. זה מה שאני זוכר. מה זה משנה, יש לי. אני אומר את זה שיש לי. ואוכל גם להגיד כמה אחוזים לקחו. מיליונים.
ש. מי אמר לך לא להביא.
ת. לא זוכר, אולי היא (פונה לעורכת הדין), לא זוכר, אין לי זיכרון מי יודע מה. מה זה משנה, יש לי. אולי אמרו לי שלא צריך כרגע. חוץ מזה שיש לי מסמכים, ניתן להביא את הרכזים, שעוד בחיים, שיגידו אם אני שיווקתי או לא שיווקתי ואני גם אביא מסמכים.
ש. כלומר המסמכים עד היום נמצאים אצלך.
ת. כן.
ש. אפוא
ת. בלול. בבוידם.
ש. אתה כתבת פה בתצהיר מיום 8.2.15, ככל הנראה, שכותרתו "תצהיר חקלאי", בסעיף 9, "אם לא נשארו לי מסמכים מהעבר לפרט מה קרה למסמכים – וכתבת כי נזרקו". זה נכון?
ת. חשבתי שאמרו לי שיש את הדיון הזה הלכתי ללול ומצאתי. חשבתי שאין ועכשיו יש לי. מה שיש יש, ומה שאין אין. אז מה אם אמרתי. אמרתי. המצאתי את המסמכים. עכשיו יש לי, אני יודע מה חתמתי בכלל?
ש. אתה לא יודע
ת. אני חושב שמי שמייצג אותי יכתוב נכון. מה שכתוב בתצהיר זה לא משנה. מה שמשנה זה מה שיש עכשיו. אנחנו פלאחים. אנחנו לא באנו לעשות משהו רע. בסך הכל לקחו לנו כסף".
(ראה עמוד 218 שורות 11-33 לפרוטוקול הדיון).
התובע 7 - הציג מספר מצומצם של חשבוניות וכן מדבקה של מספר היצרן, על אף שבחקירתו הנגדית טען, כי יש לו במחסן קלסרים רבים של מסמכים וכי לא השמיד מסמך כלשהו (ראה עמוד 122 שורה 23 – עמוד 123 שורה 3 לפרוטוקול הדיון).
התובע 8 - מר מוכתר שמעון, צירף 2 חשבוניות בלבד, חשבונית אחת משנת 1984- אשר ממנה עלה כי בוצעה גבייה למניות, וחשבונית נוספת משנת 1996 ממנה לא עלה כי בוצעה גבייה למניות. בחקירתו הנגדית הוא טען כי יש לו עוד שלושה ארגזים מלאים בחשבונות של תנובה (ראה עמוד 49 שורה 14 לפרוטוקול הדיון), אולם אלה, כאמור, לא צורפו.
התובע 21 - מר שמשון עובדיה חי – צירף שני דפי הנה"ח בלבד, דף אחד של פירוט גביה על חשבון מניות לשנת 1987 והשני חודשי. מר שמשון עובדיה חי העיד כי יש בידיו מסמכים נוספים שלא צורפו על ידו, מאחר ולא מצא אותם בזמנו, אך הם נמצאו בהמשך. למען הסדר הטוב יודגש כי לא הוגשה על ידו בקשה מתאימה לעניין זה. (ראה עמוד 154 שורות 1-8 לפרוטוקול הדיון).
התובע 73 - מר מיכאל שמואל חי , צירף לתצהיר 3 חשבונות בלב ד, זאת על אף שבתצהיר החקלאי מטעמו נכתב כי יש בידו קלסרים עם מסמכים. גם במסגרת חקירתו בבית המשפט, הוא טען כי יש בידיו חומר רב, שהוא הציע להביא, אך נאמר לו כי זה הרבה חומר (ראה עמוד 150 שורות 23-30 לפרוטוקול הדיון).
התובע 12, מר עובדיה שמואל חי, העיד כי מצויים ברשותו כל האישורים המעידים על תשלום מניות בין השנים 1980-1988 (אשר אותרו על ידי אשתו בשלב מאוחר יחסית), אולם רואה החשבון – רוני, אמר כי אין צורך להביא את כל המסמכים, אלא אך "משהו", על מנת להוכיח כי אכן שיווקו (ראה עמוד 72 שורות 21-35 ועמוד 83 שורות 9-14 לפרוטוקול הדיון). מר עובדיה שמואל חי, העיד בנוסף, כי הוא לא עשה סיכום של כל התשלומים שבוצעו על ידו, מאחר ולא ראה צורך בעריכת החישוב (ראה עמוד 73 שורות 1-10 לפרוטוקול הדיון).
התובע 20, מר עובדיה עובדיה חי, העיד כי יש לו מסמכים רבים המעידים על כך שהיה חבר בתנובה וכי נגבה ממנו הון מניות (למשל בשנים 1985-1986), וגם מסמכים משנות ה- 2000, מהם עולה כי לא נגבה הון מניות, אולם הוא הביא רק מספר מצומצם של מסמכים כאסמכתא מאחר ולא נאמר לו כי עליו להביא את כל הניירת (ראה עמוד 219 שורות 26-31, עמוד 220 שורות 5-8, 8-9 ו- 32 ועמוד 224 שורות 6-8 לפרוטוקול הדיון).
התובע 50 – העיד בחקירתו (בניגוד לנטען על ידו בתצהיר החקלאי לפיו אין לו מסמכים עקב "בלאי טבעי" ובתצהיר גילוי המסמכים (נ/17)), כי יש לו תיקים וקלסרים, כ- 8-10 קלסרים שנשארו במחסן, ובהם חשבוניות של תנובה עם ההורדות של הקומיסיון, אולם הוא לא הביא אותם מאחר ורואה החשבון – רוני, אמר כי אין צורך בכך. (ראה עמוד 132 שורות 21-35, עמוד 133 שורות 9-22 ועמוד 134 שורות 22-28 לפרוטוקול הדיון).

חסר בראיות נוספות
בהתייחס לחלק אחר מהתובעים, לא הוצגו מסמכים כלשהם המלמדים כי אכן פעלו/ שיווקו את תוצרתם באמצעות הנתבעת, וזאת למעט הצגתו של מספר יצרן.
כך לדוגמא, התובע מס' 19- מר סמי בבילה, הצהיר על קיומו של מספר יצרן בלבד, ללא הצגת כל מסמך נוסף ומחקירתו הנגדית עלה כי הוא כלל אינו יודע כמה כסף מגיע לו מתנובה (ראה עמוד 86 שורות 21-22 לפרוטוקול הדיון).
התובע 23 – מר תמם יהודה לא צירף מסמכים כלשהם והעיד כי אינו יודע מה היקף הסכומים שנגבו ממנו (ראה עמוד 156 שורה 32 – עמוד 157 שורה 2 לפרוטוקול הדיון).
התובע 24 – מר חמני נג'יב, לא צירף מסמכים כלשהם, ולא זכר כמה כסף נגבה ממנו עבור מניות, מעבר לכך שמדובר ב"המון כסף" (ראה עמוד 217 שורות 9-15 לפרוטוקול הדיון).
התובע 27 – מר ארבילי משה, יורשו של המנוח ארבילי פרג' ז"ל, לא צירף לתצהירו מסמכים מהותיים ו בתצהירו הוא העיד כי אביו סיפר לו כי ראה בחשבונות השוטפים כי תנובה גובה ממנו גם עמלה וגם כסף עבור מניות. בחקירתו הבהיר כי אינו זוכר מתי זה היה: "לא זכור לי תאריכים. הוא דיבר כללי..." וכן העיד בהמשך, כי אינו זוכר מתי בדיוק אביו הפסיק לשווק לתנובה: "... אני לא זוכר אם זה ב- 75 או 80, גם כך אמרו לנו שנתנו את התצהיר, אמרו אתם זוכרים ואמרנו לא, אז אמרו בערך, אז זה מה שהיה, בערך" (זאת כאשר בתצהיר העדות הראשית נכתב מפורשות כי הפסקת השיווק נעשתה בשנת 1973).
מר ארבילי לא זכר עד מתי הופיעה המילה "מניות" בחשבונות של תנובה (ראה עמוד 190 שורות 11-13 ועמוד 191 שורה 15 – עמוד 192 שורה 9 לפרוטוקול הדיון) וגם לא ידע כמה כסף נגבה מהם בגין מניות (ראה עמוד 193 שורות 4-7 לפרוטוקול הדיון). על אף שבתצהירו נכתב כי נגבו מהם כמה פרומילים למניות, בחקירתו הוא הבהיר כי כלל אינו יודע מה זה פרומיל (ראה עמוד 193 שורות 15-18).
התובע 29 – מר בגולה עובדיה, לא צירף מסמכים כלשהם ולא זכר אילו סכומים הורידו לו בגין מניות (ראה עמוד 70 שורות 23-24 לפרוטוקול הדיון).
התובע 30 – מר רפאל ניסן לא צירף מסמכים כלשהם וטען כי חלק גדול מהם עבר לה נהלת החשבונות של המושב והשאר בתיקים אצל רואי חשבון פרטיים, ואינו יודע היכן הם (ראה תצהיר החקלאי - נ/1 סעיף 9). בחקירתו הנגדית טען כי השמיד את המסמכים כל שבע שנים, שכן לא ידע שיזדקק להם, אולם בחקירה התברר כי אין ברשותו גם מסמכים משנת 2005 אשר לגביהם טרם חלפו 7 שנים , שכן הוא שרף אותם. (ראה עמוד 59 שורות 13-17 לפרוטוקול הדיון).
אוסיף ואציין כי על אף הטענה כי מסמכים הועברו להנהלת החשבונות של המושב, לא מצא התובע לנכון להוסיף ולבדוק האם מצויים בארכיוני המושב מסמכים אלו. (ראה עמוד 59 שורות 18-26 לפרוטוקול הדיון).
התובע 32 – מר אורי יעקב, מצא לנכון לצרף רק את הטופס שנשלח לו על ידי המושב בשנת 2006, בו מילא פרטים לצורך בדיקת הזכאות מול תנובה, לרבות מספר יצרן. בחקירתו הוא העיד כי אינו זוכר אילו ניכויים בוצעו בעניינו. (ראה עמוד 47 שורות 27-30 לפרוטוקול הדיון).
התובע 52, מר בוקובזה יצחק לא צירף מסמכים כלשהם (למעט אישור ועד חקלאי פתחיה בדבר היותו חקלאי – מסמך אשר אין בו כדי לתמוך בתביעה). מעדותו עלה כי הוא עבד בחקלאות משך תקופה של כשנתיים- שלוש, אינו יודע מהו הסכום אותו חבה הנתבעת כלפיו, ולמעשה הוא אינו יודע אם נוכו לו סכומים בגין מניות ובאיזה היקף (ראה עמוד 167 שורות 33-34 ועמוד 170 שורות 27-33 לפרוטוקול הדיון). תובע זה הוסיף וטען כי אינו יודע מדוע נכתב בתצהירו כי גבו ממנו כמה פרומילים עבור מניות, שכן אין לו מושג מה גבו ממנו. עוד העיד כי עבד עם שותף ולא עסק כלל בענייני הכספים (ראה עמוד 170 שורה 30 – עמוד 171 שורה 6 לפרוטוקול הדיון).
התובע 54 - מר יהושע יהושע, לא צירף מסמכים כלשהם ולא ידע לומר כיצד היה נראה החשבון שהונפק על ידי הנתבעת (ראה עמוד 112 שורות 2-4 לפרוטוקול הדיון). לדבריו: "אני זוכר שקודם כל מה שעניין אותי זה מה שהיינו מקבלים למטה, אני זוכר שהיו סעיפים של ניכויים שחלק מהם עמלה שתנובה לוקחת וחלק הפרשות לכל מיני מקומות שלא הבנתי לאן זה הולך ולאן מפרישים ולכן לא התעניינתי כל כך בהפרשות לכן אמרתי מראש מעניין אותי מה למטה" (עמוד 113 שורות 13-15 לפרוטוקול הדיון, וכן ראה שם בשורות 25-27 לפרוטוקול הדיון).
התובע 60 – מר יואב סבח לא צירף מסמך כלשהו. מחקירתו עלה כי הוא אינו זוכר כמעט דבר, לרבות דברים שנכתבו ב תצהירו, לטענתו בגלל ניתוח שעבר. (ראה עמוד 162, שורות 19-25 ו- 34-35, עמוד 163 שורות 15-16, 28-34, עמוד 167 שורות 10-12 ו- 13-14 לפרוטוקול הדיון).
התובע 67 – מר מאיר כהן - בעיינו של תובע זה לא צורפו ראיות רלוונטיות למעט מדבקה עם מספר יצרן . תביעתו מתייחסת לתקופה של 4 שנים בלבד, בין השנים 1968 – 1972. כשנשאל בחקירתו אם זוכר היום, מה היה כתוב במסמכי השיווק מלפני 45 שנים השיב: "מה אני יגיד לך, יכול להיות זוכר יכול להיות לא, מה אני יכול להגיד לך שלא קיבלנו תמורה ועבדנו.. היו מחייבים אותנו על ארגזים, הובלות, פעם רשמו מניות ופעם לא רשמו, לפי מצב רוח שלהם" (ראה עמוד 115 שורות 31-33 לפרוטוקול הדיון).
להתרשמותי הבלתי אמצעית חרגו חלק מטענותיו של תובע זה, באשר להתנהלותה של הנתבעת כלפיו, מהסכסוך נשוא פסק דין זה.
סכומי הגבייה והיקפה
על כל אלו יש להוסיף את העובדה כי איש מהתובעים לא מצא לנכון לכלול במסגרת תביעתו התייחסות מפורשת באשר לסכום תביעתו שלו, או לכל הפחות הסכום אשר נגבה ממנו על ידי הנתבעת, כרכיב של הון מניות.
העובדה כי מדובר בתביעה של שבעים וארבעה תובעים ובהיקף של ארבעה מיליון שקל, אינה מאיינת את הצורך להוסיף ולהידרש, ולו לשאל ה, איזה סכום מגיע לכל אחד מהתובעים .
בעובדה כי גם לאחר שחלק הארי של התובעים הגיע להסכמות עם הנתבעת במסגרתן תדחה תביעתם, ואילו יתרת התובעים לא מצאו לנכון להתאים את סכום התביעה להסכמות אלו, אלא על בסיס של חלק יחסי מהסכום הכולל, היה כדי ליתן משנה תוקף לחוסר הבהירות המתואר לעיל.
מהותית, לא ניתן היה להסיק, מתוך המסמכים אשר צורפו על ידי התובעים לתצהירי העדות הראשית, מה היה היקף הגבייה שבוצע ביחס לכל אחד מהם, או אפילו מה היה היקף הגבייה הכולל.
המסמכים היחידים המלמדים על היקף הגבייה באופן כולל, היו אלו אשר הוצגו דווקא על ידי הנתבעת לאחר שאותרו בארכיוני המושבים, והתייחסו לכלל הגבייה, מכלל חברי המושב, בגין השיווק העצמאי.
ראיות התובעים באשר להיקף השיווק המדויק שנעשה על ידי כל אחד מהם לתנובה, משך השנים בהם בוצע אותו שיווק , כמו גם היקף הסכומים אשר נגבו ממנו, עבור הון מני ות, היו דלות מאוד, והתי יחסו לחלק קטן של התובעים, ורק לחלק משנות השיווק.
כך לדוגמא, עת נשאל הנתבע 14, מר דקל, מהו הסכום המגיע לו מהנתבעת, השיב:
"אינני יכול לדעת. עבדתי בערך 30 ומשהו שנים. כמה לקחו לי וכמה זה, אין לי התחשיבים ובטח לא היום. מי יכול לעשות את כל התחשיבים האלה... על כל חשבון ששלחנו , שקיבלנו, לקחו לנו כמה פרומילים עבור מניות. כמה זה הצטבר, לא יודע" – (ע' 207 ש' 23-27. ובהמשך הוא העיד כי גם היום לא יודע כמה פרומילים גבו – ע' 207 ש' 31.)
חלק מן התובעים הציגו מספר מצומצם של מסמכים המלמדים אומנם על שיווק של תוצרת באמצעות הנתבעת, אלא כי מתוך מסמכים אלו עלה כי כלל לא בוצעה במסגרתם גבייה למניות.
כך לדוגמא הציג התובע 7 – מור (מוכתר) אדמון, מספר מצומצם של חשבוניות, משנת 1988, אשר מהם כלל לא עלה כי בוצעה גבייה למניות (וכן הוצגה על ידו מדבקה/ חותמת של מספר היצרן).
בניגוד לנטען בתצהיר העדות הראשית , אישר תובע זה בחקירתו הנגדית כי לא ראה בחשבונות כי גבו ממנו כסף למניות אלא אך כי גבו ממנו סכומים גבוהים מאוד בגין עמלות (ראה עמד 120 שורה 25 – עמוד 121 שורה 6 וכן עמוד 121 שורות 11-18 לפרוטוקול הדיון).
גם התובע 9 – מר נחום אליהו, הציג מספר מצומצם ביותר של חשבוניות, אשר מהן כלל לא עלה כי בוצעה גבייה למניות. עת נשאל על כך במסגרת חקירתו הנגדית טען כי לאביו ולו, היו חשבוניות מהם עלה כי נגבה הון מניות, ארגזים של מסמכים, אשר נזרקו.
לטענתו, החשבוניות אשר צורפו על ידו הן מאוחרות יחסית ולכן אינן כוללות גבייה למניות. מר נחום אליהו לא ידע לומר, עד מתי נמשכה הגבייה למניות. (ראה עמוד 229 שורות 1-35 לפרוטוקול הדיון).
התובע 18 – מר תמם חיים ויקטור, הציג עמוד אחד בלבד, של כרטסת הנהלת חשבונות, אשר ממנו לא עולה כל גבייה למניות.
משנשאל על כך בחקירתו השיב כי היו שנים בהם הופסקה הגבייה למניות, אך לא ידע להגדיר תקופות. התובע הוסיף ואישר כי ייתכן ובדף שצורף לא הייתה גבייה, היו להם ערימות של מסמכים, אך הכל נזרק (ראה עמוד 213 שורה 29 – עמוד 214 שורה 21 לפרוטוקול הדיון).
מר תמם חיים ויקטור לא ידע להגיד, עד מתי נמשכה הגבייה למניות: "לא זוכר, אני יודע מה, מה זה משנה" (ראה עמוד 216 שורה 17 לפרוטוקול הדיון).
התובע 22 – חמני אמיר – הציג 2 דפי הנה"ח בלבד, אשר מהם לא עולה כי בוצעה גבייה למניות, והוא אף אישר זאת בחקירתו (ראה עמוד 93 שורות 25-31 לפרוטוקול הדיון).
מר חמני לא זכר תאריכים אשר ביחס אליהם נגבה ממנו לטענתו הון מניות (ראה עמוד 93 שורות 20-31) ואף לא זכר מתי חדל לשווק לתנובה "אני חושב בשנות 75-80 לא יודע. או 85" (עמוד 94 שורות 28-29 לפרוטוקול הדיון ).
עד זה הוסיף וטען כי היו ברשותו ארגזים רבים של חומר, אותם שרף, תוך שהוא הותיר בידו רק מסמך אחד, כהוכחה לכך ששיווק לתנובה (ראה עמוד 94 שורות 8-28 לפרוטוקול הדיון).
התובעת 25 – הגב' פדילה חיים , היורשת של המנוח חיים צבי ז"ל, צירפה מסמך הנ הלת חשבונות בודד, אשר ממנו לא עלה כי בוצעה גבייה למניות. בחקירתה העידה גב' חיים, כי היא כלל לא הסתכלה על החשבונות שהנפיקה תנובה, הביאה את מה שמצאה בבית ולא ידעה כי מהמסמך לא עולה כי בוצעה גבייה למניות (ראה עמוד 95 שורות 19-20 ו- 28-33 לפרוטוקול הדיון).
התובע 63 – מר סלמה אילן, צירף לתצהירו שישה מסמכים, אשר מהם לא עלה ביצוע של גבייה כספים למניות. במסגרת חקירתו הנגדית אישר העד כי אינו יודע מה כתוב במסמכים שהביא, אך מאמין כי בעבר כן נגבו ממנו כספים עבור מניות (ראה עמוד 149 שורות 8-9 לפרוטוקול הדיון).
יצוין כי לחקירתו בבית המשפט, הוא הביא עמו, קלסר הכולל לטענתו את כלל החשבונות מול תנובה, למשך תקופה של כ- 10 שנים. משנשאל מדוע לא צירף מסמכים אלה קודם לכן, קשר זאת למצבו הפיזי (ראה עמוד 149 שורות 13-16 לפרוטוק ול הדיון).
התובע 56 - מר פנחס נג'יב, צירף לתצהירו עותק של מדבקת היצרן וכן מספר מצומצם של חשבונות, אשר מהם לא עולה כי בוצעה גבייה למניות (וראה גם עדותו בעניין זה בעמוד 159, שורות 33-35 לפרוטוקול הדיון). לטענתו, יש לו מסמכים רבים נוספים בבית (ראה עמוד 160 שורות 8-11).
עדויות אלו של התובעים מלמדות כי אין המדובר בקבוצה הומוגנית אשר ביחס אליה בוצעה גבייה למניות באופן שוטף, באחוז מוגדר מתוך היקף המכירות, ובמשך תקופת שנים מוגדרת, וממילא לא ניתן יהיה לגזור גזרה שווה בינם לבין חברי אגודה אחרים, או אפילו לחשב את חלקם של התובעים אשר תביעתם נותרה להכרעה מכוחו של סכום כולל שהיה מתקבל בידיהם.
מסמכי ההתקשרות.
התובעים לא מצאו לנכון להציג הסכם כלשהו, אשר נערך בין מי מהם לבין תנובה, ביחס לשיווק התוצרת, כמו גם בהתייחס לסכומים אשר שולמו ונגבו ביחס לאותה תוצרת.
ויובהר, אין המדובר בדרישה טכנית, או פורמלית, שכן מהראיות אשר הובאו בפני עלה, כי חלק מחברי המושבים כלל לא שיווקו תוצרת חקלאית באופן עצמאי באמצעות תנובה.
התובע 29 - מר בגולה עובדיה ממושב פדיה טען במסגרת חקירתו הנגדית, מיוזמתו, כדלהלן:
"... אני רוצה להגיד משהו, השמות שמופיעים פה שהם היו חקלאים, היה פקיד במושב מצליח משה זלצמן חבר שלי הכי טוב. הפקיד שלו היה אלברט נונה במצליח. הוא יגיד לך מי שיווק ומי לא שיווק... ואנשים פה נרשמו ולא העמיסו ארגז אחד של ירקות..." (ראה עמוד 70 שורות 24-27 לפרוטוקול הדיון וכן עמוד 70 שורה 31 – עמוד 71 שורה 18 לפרוטוקול הדיון).
התובע 51, מר שחר שבתאי ממושב פתחיה, העיד כי כאשר המושב חילק את הכספים שהתקבלו מתנובה, היו אנשים שבכלל לא עבדו בחקלאות וקיבלו כ- 50,000 ₪. מר שבתאי לא ידע להגיד מה אחוז האנשים במושב שלא שיווקו בכלל לתנובה והעריך כי מדובר ב- 5 או 10 אנשים (ראה עמוד 145 שורות 1-11).
הגם כי לטענת התובעים, השיווק העצמאי בוצע על דרך של הקצאת מספר יצרן אישי, לכל אחד מהם, אשר אף שימש לצורך ביצוע ההתחשבנות בין אותו חקלאי לבין תנובה, נמצא כי ביחס לחלק מהתובעים לא אותר ולא צוין אף מספר היצרן שהונפק על ידי הנתבעת (ראה לדוגמא ביחס לתובעים 5, 8, 16, 17, 23, 24, 26, 28, 29, 34, 36, 37, 38, 39, 40, 41, 43, 45, 50, 51, 52, 53, 54, 55, 57, 58, 59, 62, 63, 64 ו- 74).
מתוך כלל התובעים, שלושה טענו להקצאתו של אותו מס פר יצרן בתנובה. המדובר בתוב ע 30 – מר רפאל ניסן, התובע 31 – מר סלמן זלמן ו התובע 33 – מר אבנר יחזקאל, אשר טענו, שלושתם , כי הוקצה להם מספר יצרן 72124, וזאת מבלי שמי מהם צירף אסמכתא לעניין זה.
עדויות שמועה
גרסת חלק מהתובעים נמסרה שלא מידיעתם האישית, ומכוח היותם לכאורה יורשי החקלאים אשר שיווקו תוצרתם באמצעות הנתבעת. עדותם זו, במהותה, הייתה בחלק הארי שלה - עדות שמועה.
כך לדוגמא העידה הגב' ריקי יחזקאל ( התובעת 36), כי היא עצמה כלל לא הייתה מעורבת בניירת הקשורה לשיווק (עמוד 99 שורות 34-35 לפרוטוקול הדיון) וכי דובר בבית על מניות לתנובה ועל גבייה למניות ולקומיסיון, אך היא לא זוכרת דבר מעבר לכך (ראה עמוד 100 שורות 1-12 ו- 23-31 לפרוטוקול הדיון). זכויותיה במסגרת הליך זה, נתבעו מכוח ירושה.
מצאתי את עדותה של הגב' יחזקאל כמהימנה וסדורה , עת ניתן היה להתרשם כי היא מבקשת לתאר את הנתונים והאירועים כפי מיטב זיכרונה וידיעתה, ומבלי לנסות ולבצע התאמות בנתונים.
התובע 64 – מר ניסים מימוני יורשו של המנוח מר מימוני כלפאלה ז"ל. מעדותו של מר מימוני עלה כי הוא כלל אינו יודע אם נגבו מהוריו כספים עבור מניות. (ראה עמוד 180 לפרוטוקול הדיון).
עוד עלה מעדותו של מר ניסים מימוני כי הנקוב בתצהירו באשר לגבייה למניות (כמו גם ביחס לעניינים רבים נוספים), אינו מדויק לגמרי, כמפורט להלן:
"... ש. לא קראת אף פעם את החשבונות, נכון?
ת. נכון.
ש. למה כתבת את זה?
ת. אני חתמתי על התצהיר הזה. זה שלא ראיתי בחשבונותיי השוטפים בעיני זה לא מהותי כי אמא שלי סיפרה לי את זה בגיל 17, 18.
ש. מה היה שיעור הגבייה שהיא סיפרה לך שגבו מכם?
ת. אני לא חושב שהיה סכום או אחוז מסוים.
ש. אז אתה לא יודע כמה גבו?
ת. לא.
ש. אני רוצה להפנות אותך לשו' האחרונה בסעיף 3 לתצהירך, כתוב פה "מדובר בגבייה של כמה פרומילים חלק מאחוז אחד בתור הון מניות של תנובה, אלו לא דברים שאמך ז"ל אמרה לך?
ת. לא בצורה כזאת, לא.
ש. למה כתבת כמה פרומילים?
ת. כי הנחתי שזה היה סכום קטן.
ש. על סמך מה הנחת?
ת. מה שנראה בעיני הגיוני.
ש. כמה פרומילים זה הגיוני?
ת. חצי אחוז.
ש. 6 עשיריות האחוז זה הגיוני?
ת. כן.
ש. 3 עשיריות גם הגיוני?
ת. כן.
ש. 2 עשיריות?
ת. זה מעט מדי לדעתי. נראה לי שחצי אחוז זה הגיוני. דיברתי עם אנשים והיא אמרה לי שגבו סכום מסוים. זה אומר שזה היה מהותי. אני מתאר לעצמי שזה היה בסביבות אחוז אחוז וחצי עד אחוז, זה נראה לי די הולם. לצערי אין בידי את הניירות, היתה לנו שרפה בלול" (ראה עדותו בעמודים 181-185 לפרוטוקול הדיון).
מתוך עדותה של התובעת 69-הגב' אביבה לוי, אשר תבעה מכוח עזבון אביה המנוח מר לוי רוז'ה ז"ל עלה כי כלל אינה מודעת למהות התביעה עת השיבה כדלהלן:
"אין לי מושג. המושב הזמין אותי ואין לי מושג, אמרו לי לבוא לחתום וזהו" , וכן: "המושב פנה אליי, ואמרו לנו לשלם כי יש עו"ד שתובע את תנובה. ומעבר לזה אין לי מושג". (ראה עמוד 161 לפרוטוקול הדיון מיום 17.4.2018);
לעניין זה ראה גם עדותם של התובעים הבאים : תובע 37 – מר יוסף אליאס, יורשו של המנוח חיים אליאס ז"ל (ראה עמוד 205 שורות 1-12 לפרוטוקול הדיון); התובעת 40 –(ראה עדותה בעמוד 107 שורות 32-33, עמוד 108 שורות 3-10, עמוד 109 שורות 16-18 ו- 20-23 לפרוטוקול הדיון); התובעת 43 – הגב' כרמלה ארבילי, יורשת המנוח ארבילי יעקב ז"ל , התבקשה להתייחס לנקוב בתצהירה על פיו בעלה ראה בחשבונות השוטפים כי מנכים לו מניות, השיבה כי התצהיר הזה לא הגיע אליה, ולאחר עיון בתצהיר הבהירה כי המונח בו השתמשו בזמנו היה "קומיסיון", ואת זה היא שמעה שלוקחים, אך לא זוכרת באיזה שיעור (ראה עמוד 226 שורות 13-18 ו- 22-26 לפרוטוקול הדיון). בהמשך היא אף הבהירה כי לשיטתה, מגיע להם לקבל חלק מהרווחים לאור עבודתו הקשה של בעלה משך השנים והקומיסיון ששילם (ראה עמוד 226 שורות 33-34 לפרוטוקול הדיון); התובעת 45 – הגב' שרה אברהם תבעה מכוח עזבונו של המנוח אליהו אברהם ז"ל. לא צורפו ראיו רלוונטיות . בעוד שבתצהיר החקלאי שניתן על ידי הגב' אברהם הוצהר כי המסמכים נזרקו, בחקירתה העידה כי הללו נגנבו עת פרצו לביתם (עמוד 157 שורות 27-29 לפרוטוקול הדיון). תובעת זו לא ידעה לציין מה היה היקף סיכומי השיווק או סכומי הגבייה למניות שכן היא עצמה לא עסקה בכך (עמוד 157 שורות 34-35 ועמוד 158 שורות 1-4, 23-26 ו- 27-28 לפרוטוקול הדיון); התובעת 61, הגב' יפה זינה הבהירה בחקירתה כי היא לא קראה את תצהירה, ואינה יודעת אם תוכנו נכון (ראה עמוד 178 -179 לפרוטוקול הדיון);
גם אותם תובעים אשר הוסיפו והציגו ראיות לעניין ביצועה של גבייה למניות , הציגו כמות קטנה מאוד של מסמכים אשר לא היה בה כדי לבסס הכרעה בדבר היקף השיווק, ולו על דרך של הערכה, או לסכומים אשר נגבו תחת הכותרת של הון מניות מתוך אותו שיווק .
כך לדוגמא הסתפקו התובעים 6 ו-47, בהצגת מדבקה של מספר היצרן שלהם, אשר לכאורה יש בה כדי להעיד על שיווק לתנובה, אולם אין בה כדי להעיד על תקופת השיווק, היקפו והיקף הגבייה למניות, ככל שבוצעה.
תקופת השיווק
לנקוב לעיל מצטרפים גם הפערים בין חלק מעדויות הנקובות בתצהיר העדות הראשית, לתצהירים קודמים אשר הוגשו על ידי אותם תובעים ( תצהיר אשר כונה תצהיר חקלאי) כמו גם בין תצהירי העדות הראשית לבין התשובות שניתנו במסגרת החקירה הנגדית, וזאת ככל והדבר מתייחס לתקופת השיווק.
פערים אלו משמעותיים הן בשל הצורך להוכיח, ביחס לכל אחד מהתובעים, מהו פרק הזמן ששווקה על ידו תוצרת באופן אישי, והן בהינתן העובדה כי הגבייה למניות נעשתה לכאורה רק בחלק מהתקופות.
כך לדוגמא צירף התובע 2 – מר חמני פואד, מספר לא מבוטל של מסמכים לתצהיר העדות הראשית, מחלקן עלה כי אכן בוצעה גבייה למניות, וזאת בין השנים 1982-1984 (וכן מסמך אחד המתייחס לשנת 1981).
בתצהיר העדות הראשית טען התובע כי עבר לשווק באופן פרטי רק בשנת 2000. עם זאת, בחקירתו הנגדית עלה כי שיווק הירקות נעשה על ידו תמיד באופן פרטי (ראה עמוד 66 שורות 21-22 לפרוטוקול הדיון), וזאת בין השנים 1968 ועד שנת 2000.
מעבר לפער שבין התצהיר לבין העדות, עסקינן בתקופת שיווק של למעלה משלושים שנה, כאשר הוצגו מסמכים חלקיים בלבד ביחס לארבע שנים.
התובע 3 – מר פנחס צברי, צירף תעודות משלוח של ירקות וכן מספר חשבוניות, משנת 1983, מהן עולה גבייה למניות. כן צורפו על ידו ח שבוניות משנת 1993, אשר מהן לא עלה כי בוצעה גבייה למניות.
בעדותו של מר צברי לא נמצאה תאימות בין טענותיו לעניין תקופות השיווק באמצעות הנתבעת. בעוד שבסעיף 1 לתצהירו נטען כי עסק בגידולי שדה בין השנים 1962-2006 ובסעיף 2 לתצהירו נטען כי שיווק לתנובה עד שנת 2008, בחקירתו העיד כי שיווק תוצרת חקלאית בערך עד שנת 1973-1974 וכי לא עסק בכך שנים רבות מאחר ושימש כמזכיר האגודה (ראה עמוד 50 שורות 1-12). מכל מקום, ברי כי אין במסמכים אשר צורפו על ידו כדי להעיד על כלל תקופת השיווק והיקפו, כמו גם היקף הגבייה למניות אשר בוצעה במהלך תקופת השיווק.
התובע 4 – מר גד זהבי, צירף מספר חשבוניות משנת 1986, מהן ע לה כי בוצעה גביה למניות, וכן מדבקה/ חותמת של מספר היצרן. מקום בו לטענתו הוא שיווק באופן ישיר לתנובה, בין השנים 1976-2000, דהיינו 24 שנים, ברי כי אין במסמכים שצורפו משנה בודדת, כדי להעיד על כלל תקופת השיווק, היקף השיווק, כמו גם על היקף הגבייה למניות.

התייחסות פרטנית לראיות התובעים
במסגרת תביעה זו ביקשו התובעים להציג את ראיותיהם כמקשה אחת ומתוך מטרה כי בדרך זו ניתן יהיה ללמוד על מערכת היחסים הכוללת והשגרתית של הנתבעת מול החקלאים, התנהלות אשר הוגדרה על ידם כהתנהלות שיטה, ועל היכולת להעריך את הנזק שנגרם להם, בדומה לזה בו הוערך נזקם של מושבים/קיבוצים אחרים.
ואכן, ניתן היה להתרשם מתוך כלל הראיות כי הנתבעת גבתה מחלק מהחקלאים, בחלק מהזמן, סכומים אלו ואחרים, תחת הכותרת של "הון מניות".
ואולם, בדלות הראייתית שהוצגה על ידי התובעים היה כדי לצייר תמונה חסרה מאוד. בפערים בין הנקוב בתצהירים לעדויות, ובין עדויות התובעים לבין עצמם, היה כדי לעורר חוסר נוחות רבה מאוד. במכלול הראיות אשר הונחו בתיק בית המשפט – היה כדי ל שמוט את הקרקע תחת תביעת התובעים כולם, וזאת בהיבט החבות, ועוד קודם שאדרש לסוגיית הנזק והיקפו, אשר תידון בהמשך.
הגם כל אלו, ועת כי עניינו של כל אחד מהתובעים ראוי שייבחן בפני עצמו, ביקשתי להוסיף ולתת את הדעת גם לראיות והעדויות הפרטניות המתייחסות לאותם תובעים אשר תביעתם טרם הוכרעה, וכמפורט להלן;
התובע 1 – חזן אברהם (מושב כפר אוריה)
בעניינו של תובע זה יש להקדים ולציין כי הראיות אשר הוצגו בעניינו של תובע זה, מלמדות, באופן מובהק, על התיישנות התביעה.
מר חזן אישר בחקירתו כי סביב שנת 2001 נודע לו, יחד עם רבים אחרים, כי "תנובה נמכרת" ויש תהליך שקשור במניות כך שמי שיש לו מניות צריך לעמוד על זכויותיו (ראה עמוד 173 שורות 26-30 לפרוטוקול הדיון).
כעולה מחקירתו הנגדית, מר חזן פנה בכתב לנתבעת, עוד בשנת 2001, בבקשה לקבל דיבידנד בגין מניותיו (נספח 5 לתצהירו). בקשתו זו נענתה בכתב עוד ביום 7.10.2001 ובמסגרת זו נדחתה הבקשה באמצעות בא כוחה של תנובה, תוך הבהרה כי רק תאגידים יכולים להיחשב כחברים ובעלי מניות בתנובה, וכי ככל שנגבו כספים עבור מניות, מדובר בטעות רישומית, שכן אותו סכום אמור היה להיגבות כקומיסיון. (נספח 6 לתצהירו).
מר חזן ידע אפוא את העובדות המקימות את עילת התביעה עוד בשנת 2001, אך לא נקט בפעולה כלשהי ביחס לכך, וזאת קודם לחודש יולי 2014.
במסגרת סיכומיו, אישר התובע 1 נתונים עובדתיים אלו (ראה סעיף 50 לסיכומים).
אוסיף ואציין כי אני ערה לטענתו של התובע 1 על פיה, עד שנת 2008 טרם בוצע מהלך ההפרטה ולא היו לתנובה כספים לחלוקה, או לטענתו החלופית (אשר הועלתה לראשונה בסיכומים) על פיה לא ניתן היה להגיש תביעה עקב היעדר יכולת לכמת את הנזק, בטרם התגבשה עסקת אייפקס.
דין טענות אלו להידחות לגופן (אף מבלי שאדרש לסוגיית הרחבת החזית).
הטענות בדבר העדרם של כספים לחלוקת דיווידנד לבעלי המניות, היא טענה שלא נזכרה בשלבים מוקדמים לא נתמכה בראייה כלשהי, וממילא אינה רלוונטית, קודם להכרעה במחלוקת הבסיסית בדבר זכאותו או העדר זכאותו של התובע להירשם כבעל מניות או בעל זכות לאחזקת יחידת השתתפות בנתבעת.
מקום בו הודיעה לו הנתבעת, עוד בשנת 2001, כי לשיטתה הוא אינו בעל מניות, ועת כי הוא עצמו מבקש במסגרת תביעתו זו להיות מוכר כמי שזכאי לשווי של הון המניות הראלי אשר יוחס לו, נהיר כי המחלוקת ועמה גם עילת התביעה, היו ידועים כ-14 שנה קודם למועד הגשת התביעה.
למעלה מכך, בפועל, גם התביעה הנוכחית, זו אשר הוגשה ביולי 2014, הוגשה ללא כימות של הנזק הספציפי שנגרם לכל אחד מהתובעים, אלא על דרך האומדנה, והתובע לא הציג במסגרתה כל נתון פרטני אחר לעניין נזקו שלו, אשר לא היה ברשותו עוד בשנת 2001.
משכך, ברי כי לא הייתה מניעה להגישה באופן זה הרבה קודם לכן, מה גם, שאחד הסעדים שהתבקשו במסגרת התביעה היה מתן חשבונות.
בבחינת למעלה מן הצורך, אוסיף ואבהיר כי אף מבלי שאדרש לסוגיית ההתיישנות או ההצהרה הדיוניות, לא היה בראיות אשר הוצגו על ידי התובע 1 באופן פרטני, כדי להצדיק קבלת תביעתו.
מר חזן צירף חשבוניות מס המתייחסות לשנים 1977-1978 בלבד, זאת על אף עדותו, כי הוא שיווק תוצרת חקלאית לתנובה בין השנים 1968 ועד שנת 1980 , דהיינו כ-12 שנה.
מר חזן הוסיף והעיד כי הוא סיים לשווק תוצרת חקלאית לתנובה למעלה מ- 30 שנה טרם הגשת התביעה וכי הוא אינו זוכר מה היה הסכום שנגבה עבור המניות או השיעור מכוחו חושבה אותה גבייה, או אפילו את היקף השיווק שלו עצמו לתנובה (עמוד 175 שורות 30-35 לפרוטוקול הדיון).
עת צורפו חשבונות חלקיים מאוד לתקופה מצומצמת, שעה שלא הוצגו ראיות באשר להיקף השנים בהם בוצע השיווק בפועל, היקף הגבייה בפועל עבור המניות או אפילו כי אכן בוצעה גבייה כזו לאורך כל השנים הנטענות, לא ניתן לראות בתובע כמי שהרים את הנטל הראייתי המוטל עליו, ולו במידה המאפשרת העברת הנטל לצד שכנגד.
למעלה מכך, אף ככל והייתי מבקשת לקבוע כי התובע 1 זכאי לקבל פיצוי או תשלום בגובה השווי הראלי של המניות אשר יוחסו לו, לא ניתן היה לקבוע את שיעורו של פיצוי זה באופן מעשי, בהעדר מידע בסיסי המתייחס להיקף הצבירה.
כאמור לעיל, מר חזן לא ידע לומר, אם הסכומים שנגבו ממנו עבור מניות, נזקפו לטובת מושב כפר אוריה, בו הוא היה חבר (ראה עמוד 175 שורות 24-29 לפרוטוקול הדיון).
מהראיות אשר הובאו בפני עלה, כי לכאורה הסכומים שנגבו בגין שיווק ירקות, אכן נזקפו לטובת מושב כפר אוריה.
אוסיף כי מקום בו התובע היה מודע, ממועד הגשת כתב ההגנה, לעמדתה של הנתבעת לעניין זה, ועת הוצגה ההצהרה הדיוניות על ידי התובעים, ניתן היה לצפות, לכל הפחות, כי התובע יפנה למושב לצורך קבלת נתונים/מסמכים רלוונטיים, אלא כי הדבר לא נעשה.
בהינתן כל אלו, אני מוצאת להורות כי דין תביעתו של התובע 1 להידחות.
התובע 5 – עידו יעקב (מושב פדיה)
בעניינו של התובע 5 לא צורף, ולו מסמך אחד בודד, להוכחת התביעה, זאת על אף טענתו של מר יעקב, לפיה הוא שיווק תוצרת לתנובה משך עשרות שנים.
לא צורפו חשבוניות כלשהן, ואף לא פורט ולא צורף, מספר היצרן ששימש את מר יעקב מול תנובה.
במסגרת תצהיר החקלאי, העיד מר יעקב כי המסמכים שהיו ברשותו הושמדו בחלוף תקופה של 7 שנים.
יצוין כי מר יעקב גם לא נמנה על המבקשים אשר פנו בשעתו לרשם האגודות השיתופיות בקשר עם המניות בתנובה.
בחקירתו הנגדית של מר יעקב נתגלתה העדר תאימות ביחס לנקוב בתצהיר, וככל והדבר מתייחס לתקופת השיווק. בעוד שבמסגרת תצהיר העדות הראשית נטען כי שיווק תוצרת חקלאית לתנובה החל משנת 1960 ו נמשך עד שנת 2010, במסגרת חקירתו הנגדית, העיד התובע כי חדל לשווק לתנובה עוד בשנת 1979 1980. (ראה עמוד 110 שורות 6-7 לפרוטוקול הדיון). משהוצגו לתובע שאלות לעניין תצהירו השיב כדלהלן:
"ש. התצהיר בעצם אלה דברים שאתה אמרת לעו"ד תכתבי כך וכך, או שזה תצהיר שהגיע כתוב, חוץ מכמה פרטים בהתחלה, ואמרו לך הנה זה התצהיר תחתום עליו
ת. אני עברתי עליו ברפרוף, על רובו עברתי, הוא שיקף את הדברים
ש. בצורה מדויקת?
ת. אם לא מדויקת ממש, כמעט מדויקת." (עמוד 11 0 שורות 18-22 לפרוטוקול).
בהמשך חקירתו הנגדית אישר התובע כי כלל אינו זוכר אם אמר לעורכת דינו כי הוא קרא בעיתון אודות מכירת מניותיה של תנובה. כמו כן הוא אישר, כי לא זכור לו שאמר לבאת כוחו כי איש לא אמר לו עד שנת 2001, כי הכספים שנגבו להון מניות, נלקחו בטעות, או כי הוא שוחח עמה על כך (עמוד 110 שורות 23-30 לפרוטוקול הדיון).
אני ערה לטענתו של התובע עצמו על פיה זכרונו "לא הכי טוב" וכי הוא סובל מבעיה קוגניטיבית עקב תאונת דרכים שעבר בשנת 2015 (ראה עמוד 110 ש ורות 14-17 לפרוטוקול הדיון).
לעניין זה אקדים ואבהיר כי לא הוצגו בפני מסמכים רפואיים כלשהם בתמיכה לטענות אלו.
זאת ועוד, ככל והמורכבות הרפואית מקורה באירוע משנת 2015, לא ברור מדוע לא ניתן לכך ביטוי במסגרת תצהיר העדות הראשית של התובע 5 , לא הוצגו ראיות חלופיות באשר לנתונים העובדתיים אשר נזכרו במסגרת הדיון וממילא לא היה בעדות, גם לו הייתי מאמצת אותה במלואה, כדי ליתן אינדיקציה, ולו בסיסית, באשר להיקף השיווק או היקף הגבייה למניות.
בהינתן כל אלו, אני מוצאת כי דין תביעתו של התובע 5 להידחות.
התובע 20 – עובדיה חי עובדיה (מושב פדיה)
מר עובדיה העיד, כבר בפתח חקירתו הנגדית, כי יש לו בעיה עם הנקוב בתצהירו שכן הדברים הכתובים אינם נכונים.
תובע זה הבהיר כי חתם על התצהיר מבלי שקרא אותו, ולאחר מכן אף שלח מכתב לבאת כוחו, במסגרתו הבהיר כי האמור בתצהירו אינו נכון, כי הוא כלל אינו חבר מושב וכי לא קיבל תשלום כלשהו מהמושב (ראה עדותו בעמוד 219 שורות 26-29 לפרוטוקול הדיון ומוצג נ/42).
בין היתר, נאמרו על ידי התובע הדברים הבאים:
"הזמינו אותנו ביום שישי. בערך 120 חברים מהמושב, בתוך שעתיים מתשע או 11. ואמרו לנו לחתום. עמדנו בשורה כמו עדר וחתמנו. עורכת הדין לא הבינה כנראה שאני לא חבר מושב. התצהיר היה לחברי מושב. אני עשיתי טעות שלא קראתי את התצהיר. עשיתי טעות ואני מצטער על זה" (עמוד 220 שורות 15-18 לפרוטוקול הדיון).
גם בעניינו של מר עובדיה עולה כי התביעה התיישנה באופן מובהק, מקום בו הוא פנה לתנובה בכתב, באמצעות ב"כ מטעמו, עוד ביום 1.5.2007. ממכתב בא כוחו עלה, כי הוא היה מודע לדחיפות העניין, ומשכך ביקש כי המענה על ידי תנובה, יינתן בתוך שבעה ימים (ר' ת/3). אומנם בעניינו של מר עובדיה, תשובתה של תנובה לא הייתה ברורה כמו זו אשר בעניינו של מר חזן והובהר כי נוכח ההליך שננקט אצל רשם האגודות השיתופיות תינתן תשובה מפורטת ככל שתנובה תידרש לכך (ת/4), אולם על אף שתשובה מפורשת לא ניתנה, לא הוסיף תובע זה לפעול בנושא במשך שנים רבות.
מר עובדיה נשאל בחקירתו, מהו מקור ידיעתו כי הסכומים אשר נוכו ממנו עבור מניות לא יוחסו למושב אליו הוא השתייך, וטען כי נכח בישיבה בה מכרו את תנובה, ו הוא יודע כי כל המושבים קיבלו סכום זהה, ללא קשר לשיווקיים הפרטיים שבוצעו. (ראה עמוד 223 שורות 10-11 לפרוטוקול הדיון).
לדבריו :" תנובה היו צריכים לתת לי את הכסף ולא למושב". (עמוד 223 שורה 25 לפרוטוקול)
כפי שכבר הובהר לעיל, רק חלק מהסכום אותו קיבלו המושבים, היה זהה ויוחס לרכיב החברות, וחלק אחר התבסס על השיווק בפועל והיקפו.
מר עובדיה העיד, כי יש לו מסמכים רבים, לרבות דו"חות חברים, המעידים על כך שהוא היה חבר בתנובה וכי נגבה ממנו הון מניות (למשל בשנים 1985-1986), וגם מסמכים משנות ה- 2000, מהם עולה כי לא נגבה הון מניות. על אף האמור לעיל, הוצגו על ידו דוחו"ת שנתיים המתייחסים לשנים 1986 – 1987 בלבד, ובמסגרתם אינדיקציה באשר לגבייה למניות, זאת מאחר ולדבריו נאמר לו כי עליו להביא רק מספר קטן של מסמכים כדי שתהיה אסמכתא ולא את כל הניירת (ראה עמוד 219 שורות 26-31, עמוד 220 שורות 5-8, 8-9 ו- 32 ועמוד 224 שורות 6-8 לפרוטוקול הדיון).
למעלה מכך, במסגרת עדותו של מר עובדיה הוצג דואר אלקטרוני אשר לדבריו נשלח על ידו לבאת כוחו ובמסגרתו הוא מבהיר כי חתם על תצהיר לא נכון, וכי יש ברשותו מסמכים כמו גם מה שהוגדר על ידו כ-"דוח חברים". (ראה מוצג נ/42).
יצוין כי מהמסמכים אשר צורפו לתצהירו של מר עובדיה עלה, כי הוא סווג תחת "פדיה ב'". כפי שהובהר לעיל, הוכח כי הסכומים אשר נגבו בגין מניות תחת שם היצרן פדיה ב', יוחסו בהמשך למושב פדייה.
מקום בו הוגש תצהיר אשר התובע מודע לכך כי הוא אינו מדויק, והוא בחר שלא לצרף מסמכים המצויים לכאורה ברשותו ואשר יכול היה להציגם בהליך, קיים קושי מהותי ליתן משקל ראייתי משמעותי לעדותו, וממילא לא ניתן היה להסיק מהראיות אשר הוגשו בפועל, מה היה היקף הגבייה למניות, מתי החלה ומתי נפסק ה, ומהם הכלים באמצעותם ניתן לחשב את היקף זכאותו של תובע זה לקבלת כספים מהנתבעת, ככל והיה נמצא כי הוא זכאי להם.
בכל אלו, היה כדי להביא למסקנה על פיה דין תביעתו של התובע 20 להידחות.
התובע 21 – עובדיה חי שמשון ממושב פדיה
ביחס לעד זה פורט מספר היצרן וכן צורפו שני מסמכים בלבד – דו"ח חברים הכולל פירוט גבייה למניות בשנת 2007 וכן חשבון יצרן הנושא את הציון פדיה ב'; זאת על אף שבמסגרת החקירה נטען לקיומם של מסמכים נוספים אשר לדבריו אותרו מאוחר יותר (ראה עמוד 154 שורות 1-8 לפרוטוקול הדיון).
גם ביחס לעד זה התגלה חוסר תאימות בין הנקוב בתצהיר העדות הראשית לבין חקירתו הנגדית.
כבר בראשית חקירתו הוא הבהיר, כי בניגוד לכתוב בתצהירו, הוא אינו בן ממשיך (ראה עמוד 152 שורות 30-31 לפרוטוקול הדיון).
כן התברר כי בניגוד לכתוב בתצהיר, על פיו הוא החל לשווק לתנובה , במישרין, בשנת 1960, בפועל הוא שיווק סחורה לתנובה בין השנים 1982 ל- 1990 בלבד. (לעניין זה ראה עמוד 154 שורות 9-10 לפרוטוקול הדיון).
עוד התברר, כי בניגוד לכתוב בתצהיר, הוא לא קיבל סכומים כלשהם מהמושב, בשנת 2008, עת בוצעה החלוקה לחברים: "אני לא קיבלתי כלום. אני לא יודע מי רשם את זה אבל אני לא קיבלתי כלום" (ראה עמוד 153 שורות 22-25).
מר עובדיה חי שמעון התבקש להבהיר, במסגרת חקירתו הנגדית, מהו הטעם לפערים בין הנקוב בתצהיר לעדות והשיב כי לא קרא כלל את התצהיר, או כדבריו:
"ש. אז אני שואל אותך מי כתב את זה?
ת. לא יודע
ש. אתה קראת את התצהיר?
ת. לא, אני לא קראתי אותו.
ש. האם החתימה על התצהיר הזה, היא חתימתך?
ת. כן זו חתימתי.
ש. זאת אומרת שאתה כן חתמת על התצהיר אבל לא קראת מה כתוב בו
ת. לא קראתי.
ש. אז אתה לא יודע אם מה שכתוב פה הוא נכון או לא
ת. לא. אבל מה שאתה שואל אותי אני עונה לך ולא קיבלתי".
(ראה עמוד 153 שורות 26-35 לפרוטוקול הדיון).
בחקירה החוזרת הוא הבהיר כי ייתכן שגם את התצהיר הנוסף עליו חתם ("תצהיר חקלאי"), הוא לא קרא, וכי חלק מ נקוב בו אינו נכון. (ראה עמוד 155 שורות 15-25 לפרוטוקול הדיון ).
מקום בו בעל דין אינו קורא את תצהיר העדות הראשית עליו חתם, כמו גם תצהיר קודם, ומתברר כי הדברים שנכתבו אינם מדויקים, לא ניתן לייחס לעדותו מ שקל ראייתי משמעותי. עת עלה מתוך החקירה הנגדית כי לכאורה מצויים ברשותו של תובע זה מסמכים נוספים אשר לא גולו ולא צורפו לתיק בית המשפט, מקבלת מסקנתי זו משנה תוקף.
די היה בנקוב לעיל כדי להצדיק דחיית תביעתו, אלא כי בעניינו של תובע זה, הוצגו גם מסמכים המלמדים על התיישנותה של התביעה, וזאת באופן מובהק.
מר שמשון חי עובדיה היה שותף לפנייתו של מר עובדיה חי עובדיה לתנובה, עוד ביום 1.5.2007 והאמור לעיל ביחס למר חי עובדיה, רלוונטי גם לגביו (ראה ס' 5 לתצהירו וכן מוצגים ת/3 ו- ת/4).
הגם כי בתצהיר העדות הראשית נטען כי עד שנת 2007 כלל לא ידע על השינוי המבני של תנובה ועל הכוונה לחלק דיווידנדים, התברר בחקירתו הנגדית כי עוד בשנת 2006, קיבל תובע זה את הפנייה של מושב פדיה לחבריו, והעביר פרטים לצורך בירור הזכאות מול תנובה, באמצעות עורך הדין של המושב.
עת התבקש התובע להבהיר את הסתירה בין המועדים השיב כדלהלן: "אז מה. שנת 2006 שנה אחת זה כל כך קריטי" (ראה עמוד 154 שורות 15-34 לפרוטוקול הדיון וכן מוצג נ/20).
מר שמשון חי אישר בחקירתו כי טענתו לפיה המושב לא קיבל כספים בגין השיווק אשר בוצע על יד ו, אינה נסמכת על מסמכים כלשהם אותם הוא עצמו ראה (ראה עמוד 155 שורות 10-12 לפרוטוקול הדיון).
בפועל, וכפי שהובהר לעיל, הוכח כי הסכומים אשר נגבו בגין מניות תחת שם ה יצרן פדיה ב', יוחסו למושב פדייה, והתובעים בעצמם אישרו זאת במסגרת סיכומיהם.
בהינתן כל אלו, דין תביעתו של התובע 21 להידחות.

תובע 46 – מר אלבז פרדי, מושב פתחיה
מר אלבז פירט בתצהירו את מספר היצרן שהיה לו מול תנובה, אולם מעבר לכך לא צורפו לתצהירו מסמכים או ראיות כלשהן, ולו ראשוניות , אשר יכול והיה בה ן כדי לתמוך בתביע תו, וזאת לרבות ובמיוחד לעניין טענתו בדבר גבייה כלשהי עבור הון מניות על ידי תנובה.
כמו כן לא הוצגו על ידו מסמכים לעניין תקופת השיווק או היקפה. מהותית, למעט היותו של תובע זה, חבר במושב פתחיה, לא הוצג דבר.
כלל לא ברור על בסיס מה נטענו טענתיו של תובע זה בדבר זכאותו לקבלת פיצוי או תשלום כלשהו מהנתבעת, ונהיר כי הוא לא הרים את הנטל הראייתי המוטל עליו לצורך הוכח תביעתו, ואף לא בקירוב לכך.
מר אלבז אישר בחקירתו כי שיווק הירקות במושב פתחיה נעשה באופן עצמאי ולא באמצעות שיווק מרוכז דרך האגודה (עמוד 104 שורות 13-15 לפרוטוקול הדיון).
כפי שהובהר לעיל, וכפי שאישרו אף התובעים עצמם במסגרת הסיכומים, בתיק זה הוכח כי סכום המניות אשר נגבה בגין שיווק ירקות מחברי מושב פתחיה, יוחס למושב עצמו.
בהינתן כל אלו נמצא כי דין תביעתו של תובע זה להידחות.
תובע 47 – כחלון חיים, מושב פתחיה
מר כחלון פירט בתצהירו את מספר היצרן שלו, אך מעבר לכך לא צורף על ידו מסמך כלשהו אשר יש בו כדי לתמוך בתביעתו, לרבות בטענה כי נגבה ממנו הון למניות. בחקירתו הוא הבהיר כי כל המסמכים אשר היו במחסן התייבשו והכתב התאדה (עמוד 105 שורות 17-18 לפרוטוקול הדיון).
גם בעניינו של תובע זה, בדומה לעניינה של התובע 46, לא ברור על בסיס מה נטענו הטענות בדבר הזכאות לקבלת פיצוי או תשלום כלשהו מהנתבעת וממילא לא ברור כיצד יחושב היקף הסכום לו זכאי אותו תובע, ככל והיה נמצא כי יש לפצותו.
גם מר כחלון אישר בחקירתו כי שיווק הירקות בפתחיה נעשה ע"י יצרנים בודדים בלבד, ולא דרך האגודה (ראה עמוד 105 שורות 13-14 לפרוטוקול הדיון), וכאמור, כפי שהובהר לעיל, הוכח כי הזכאות למניות הנתבעת בגינן נגבו סכומים אלו ואחרים על ידי המשווקים הפרטיים, יוחסה למושב עצמו.
בהינתן הנקוב לעיל, דין תביעתו של התובע 47 להידחות.
תובע 48 – אשר אוזן, מושב פתחיה
מר אוזן הציג את מספר היצרן האישי שלו וכן צירף טבלת ריכוז גבייה למניות וכן מספר רב יחסית של דפי חשבון שנותרו בידיו, לשנים 1986-1987 ושלושה דפי חשבון המתייחסים לשנת 1982.
עם זאת, לטענתו, הוא שיווק סחורה באמצעות תנובה, החל משנת 1972 ועד תחילת שנות
ה- 2000 (כאשר הגבייה למניות נפסקה, ככל הנראה, בתחילת שנות ה - 90) .
לא ברור כיצד ניתן להסיק מהו היקף הגבייה או אפילו להעריך את היקפה על בסיס נתונים חלקיים של שנתיים בלבד מתוך תקופה של למעלה משלושים שנה, וודאי כאשר הראיות מלמדות כי במשך חלק מהשנים – לא בוצעה כלל גבייה למניות.
כל זאת מקום בו גם התובעים לא חלקו על העובדה כי אותה גבייה למניות לא הייתה עקבית, ואף מנגנון קביעת שיעורה בכל מקרה גבייה –לא הוכח.
בחקירתו הנגדית של תובע זה עלה כי הוא עצמו לא מצא לנכון לחפש מסמכ ים נוספים בארכיון המושב :
"ש. בארכיון של המושב חיפשת?
ת. אתה חיפשת שם יומיים. מה אתה שואל אותי שאלות כאלה כמו ילד? מה יש לי לחפש? אתה ישבת 4 ימים במזכירות מכופף וחיפשת. תעשה לי טובה. אנחנו אנשים שיודעם להגיד רק את האמת... אני אומר לך שאתה חיפשת. אני אין לי מה לחפש. לא חיפשתי" .
(עמוד 37 שורות 16-26 לפרוטוקול הדיון).
כן עלה מעדותו כי הוא לא עקב אחר הניכויים השונים שבוצעו על ידי תנובה במהלך השנים וכי ההתחשבנות שניהלה האגודה מול תנובה לא עניינה אותם: "... זה לא עניין אותנו. רק הפרנסה עניינה אותנו. עבדנו וקיבלנו את שלנו וזהו. לא חיפשנו משהו אחר... המזכירות ניהלה את העניינים " (עמוד 38 שורות 1-16 ועמוד 41 שורות 12-17 לפרוטוקול הדיון).
הגם כי מדובר במי שמצא לנכון לצרף את הראיות המצויות ברשותו, נהיר כי אין באלו בלבד כדי לבסס את הטענות בדבר היקף השיווק, היקף הגבייה או משמעותה הכספית הראשית נכון למועד הגשת התביעה.

מר אוזן אישר בחקירתו כי בשנים 86 ו- 87 המושב לא גידל במשותף ירקות ופירות. משנשאל בחקירתו אם יתכן כי המניות שיוחסו למושב בגין ענפים אלה, יוחסו לו עקב השיווק הפרטני של חבריו, השיב: "לא זוכר. לא יודע. לא הייתי בעניינים" (ראה עמוד 39 שורות 5-29 לפרוטוקול הדיון).

כפי שהובהר לעיל, בפועל הוכח כי הסכומים שנגבו עבור מניות, מחברי מושב פתחיה ששיווקו ירקות ופירות, יוחסה למושב בו הם היו חברים.

למעלה מכך, עת אישר העד כי היה מודע לכך שמזכירות המושב היא זו המטפלת בסוגיית הכספים המגיעים מכוחן של מניות הנתבעת, יש בכך כדי להשליך הן על סוגיית ההתיישנות של תביעתו והן על טענות התובעים כי לא היו מודעים להעברת פדיון המניות לידי המושב, חלף ביצוע התשלום לידי המגדלים.

בהינתן הנקוב לעיל, נמצא כי דין תביעתו של התובע 48 להידחות.

תובע 53 – אוזן ראובן מרדכי, מושב פתחיה
התובע 53, מר אוזן מרדכי ראובן לא הגיש ראייה כלשהי בתמיכה לטענה כי הוא עצמו שווק, אי פעם , תוצרת לתנובה, או כי נגבה ממנו סכום כלשהו למניות.
מר אוזן אף לא הצליח לאתר את מספר היצרן שלו.
בנסיבות אלו ועוד קודם שאדון בפערים בין התצהירים לבין העדות במסגרת החקירה הנגדית, אציין כי תביעתו של עד זה לא נשענה על בסיס ראייתי סביר כלשהו, מכוחו ניתן היה להיעתר לתביעתו. למעלה מכך, אף אילו היה נמצא כי עד זה אכן הרים את הנטל להוכיח כי שיווק סחורה לנתבעת וחויב בסכומים שונים לצורך ייחוס להון מניות (ואין אלו פני הדברים), לא ניתן היה להוסיף ולהידרש לנזק או להיקף הזכאות של התובע לכספים אלו ואחרים, נוכח דלות הראיות והמידע.
התרשמותי הבלתי אמצעית מעד זה הייתה כי הוא מלא תרעומת כלפי הנתבעת, אולם מעבר לאותה תחושה אישית, שאין לי אלא לכבדה, לא נתמכו טענותיו בראיות כלשהן, והמשקל הראייתי שניתן היה לייחס לעדותו, היה מוגבל מאוד.
במסגרת חקירתו הנגדית של תובע זה עלה כי הוא אינו זוכר בדיוק את משך התקופה בה שיווק לתנובה, הגם כי החל לשווק תוצרת חקלאית לפני כ-35 שנים דהיינו בסביבות שנות ה-80' של המאה הקודמת.
קיים פער בין נתונים אלו לבין הנקוב בתצהיר העדות הראשית שם נטען כי המשפחה היא זו אשר שיווקה וזאת עוד משנת 1956 לערך, מבלי שיובהר למה הכוונה ומי בדיוק היה הגורם מתוך בני המשפחה אשר שיווק בפועל. (ראה עמוד 156 שורות 4-5 לפרוטוקול הדיון).
העד אף לא ידע לציין מתי הפסיק את השיווק לנתבעת, הגם כי לדבריו זכרונו טוב. (ראה עמוד 155 שורות 28-31 לפרוטוקול הדיון).
הוסיף התובע 53 וטען כי כלל המסמכים אשר היו ברשותו הלכו לאיבוד, למעט תעודה אחת, אשר גם אותה הוא לא מצא לנכון להגיש לתיק בית המשפט.
מר אוזן אישר בחקירתו הנגדית כי כלל לא ניסה לחפש את המסמכים בארכיון המושב (עמוד 156 שורות 6-17 לפרוטוקול הדיון).
לבסוף אישר התובע כי לא קרא את תצהיר העדות הראשית שלו, ולמעשה הוא כלל לא יודע מה נכתב במסגרתו. (עמוד 155 שורה 35 – עמוד 156 שורה 2 לפרוטוקול הדיון).
על אלו יש להוסיף את סוגיית הידיעה ודרך ההתנהלות לאורך השנים כאשר במסגרת תצהיר העדות הראשית נטען כי בשנת 2007 הוא פנה למשרד עו"ד חיים נועם ושות' בעניין המניות, והבין מהם כי תנובה סבורה כי הגבייה למניות נעשתה בטעות.
במסגרת חקירתו הנגדית טען כי פנה לתנובה בעניין המניות לפני שנים רבות (לא זכר לומר כמה שנים), ונענה כי אין מניות. התובע העיד כי דיברו על כך גם במושב (ראה עמוד 156 שורות 18-31 לפרוטוקול הדיון).
בהינתן כל אלה, נהיר כי אף בהתעלם מהסוגיות המקדמיות אשר נדונו לעיל, לא עמד תובע זה בנטל הראייתי המוטל עליו להוכחת תביעתו.
התובע 71 – חי אהרון, מושב פתחיה
גם תובע זה לא צירף לתצהירו ראייה כלשהי בדבר שיווק ירקות לתנובה וגביית הון למניות, למעט פירוט של מספר היצרן בתצהירו (ללא אסמכתא לכך).
בין הנקוב בתצהיר העדות הראשית של תובע זה לבין חקירתו הנגדית התגלו פערים, אשר היה בהם כדי להשליך על היכולת להיעתר לתביעתו.
עסקינן בתובע לא צעיר, אשר ניתן היה להתרשם כי הוא מנסה, ככל יכולתו, ובתום לב ליתן תשובות כנות וברורות, ולדייק בהן.
עם זאת, מיעוט הראיות והפער בין עדותו לבין הנקוב בתצהיר העדות הראשית, הקשו עד מאוד על האפשרות לראות בכך ולו קצה חוט לצורך הוכחת תביעתו.
במסגרת תצהיר העדות הראשית נטען כי משפחתו של התובע הגיעה למושב בשנת 1975. במסגרת החקירה הנגדית נטען כי מדובר בסיכול אותיות ואמור היה להירשם שנת 1957, אלא כי בפועל מדובר בשנת 1965.
בתצהיר נכתב כי התובע גידל ירקות בין השנים 1961-1981. במסגרת חקירתו הנגדית הובהר כי גידל ירקות בין השנים 1965-1995. התובע לא ידע להסביר את הפערים בגרסאות.
בהינתן העובדה כי לא הוצגו על ידי תובע זה ראיות בכתב כלשהן לעניין תקופת השיווק, היקפה, והיקף הגבייה למניות, מהווה פער זה, כרסום של ממש בגרסתו (עמוד 41 שורה 26 – עמוד 42 שורה 1 לפרוטוקול הדיון).
מר אהרון העיד כי על אף שחדל מלשווק לתנובה עוד בשנת 1995, הוא לא ידע כי מגיע לו פדיון של הון המניות ולפיכך הוא גם לא פנה אל תנובה ולא דרש ממנה דבר (עמוד 42 שורות 30-33 לפרוטוקול הדיון). כל זאת הגם כי לשיטתו הוא קיבל "ניירות של המניות הביתה". (עמוד 42 שורה 29 לפרוטוקול הדיון). כאמור, "ניירות" אלו לא הוצגו.
בהינתן פערים וחסרים אלו, לא ניתן להורות כי תובע זה הרים את הנטל הראייתי המוטל עליו לצורך הוכחת תביעתו.
סיכום ביניים בהתייחס לראיות התובעים
התרשמותי הבלתי אמצעית, מחלק לא מבוטל מהתובעים הייתה כי מדובר באנשי עבודה, אשר פעלו ימים כלילות לצורך פרנסת הבית והמשפחה, לעיתים תחת תנאים לא פשוטים, ואל מול מערכת קשיחה של חברה עם משאבים לא מבוטלים וכוח אדם מיומן, עד כדי יצירתו של חוסר איזון בסיסי בין הצדדים.
למעט מספר תובעים, לא התרשמתי כי מדובר במי שפעלו בתיק זה מתוך תחכום או בכוונת מכוון להונות את הנתבעת.
למעשה, מהעדויות השונות ניתן היה ללמוד כי חלק מהתובעים התנהלו בהליך, מבלי שהבינו באופן מלא את מהותו או משמעותו של ההליך המשפטי בו הם נוקטים, או את הצורך בהצגתן של ראיות בסיסיות אשר יכול והיה בהן משום קצה חוט, או אינדיקציה מספקת לקיומה של זכות.
ויודגש, איני מתעלמת מהעובדה כי ניתן היה להתרשם, ביחס לחלק מהתובעים, כי הם מבקשים – במסגרת חקירת הנגדית, לתאר את אירועי העבר, כמיטב הבנתם, בתום לב. אלא כי גם ביחס לאלו, הוצגו ראיות מעטות מאוד, ובחלק לא מבוטל של המקרים התגלו כאמור פערים בין אותה עדות לבין הנקוב ב שלל התצהירים השונים אשר הוגשו על ידם, ובין העדות לבין מסמכים אחרים.
פעם אחר פעם נשמעו אמירות כגון שנאמר להם על ידי פלוני דבר מה או אחר ביחס לתביעה זו או הצורך בהתנהלותם בדרך זו או אחרת בהליך , או כי לא קראו את המסמכים עליהם חתמו.
אציין כי ככל והיה מוצג, מסד ראייתי סביר, אפילו חסר במעט , יכול ובכפוף להכרעה שונה בסוגיות המקדמיות לרבות ההצהרה הדיונית של התובעים, היה מקום להוסיף ולבחון כיצד ניתן "לתרגם" את אותן ראיות להשבה או פיצוי כספי מצד הנתבעת, מציאת כלי להשלמת החסר או אפילו בחינת ההצדקה בהעברה חלקית של הנטל הראייתי.
ואולם מקום בו התמונה הכוללת אשר עלתה בשלב שמיעת הראיות, מלמדת על העדר תאימות בין התצהירים לבין העדויות, העדר תאימות בין המצהירים (התובעים) לבין עצמם, הצגה חלקית של הראיות על ידי חלק מהתובעים, היות חלק מהעדויות בגדר עדויות שמועה, ומעל כל אלו – חסרים עצומים בראיות בסיסיות והעדרו של מידע מהותי מצד התובעים עצמם לרבות לעניין עצם קיומה של התקשרות, תקופת ההתקשרות (לרבות אפילו שנות הפעילות המשותפות), היקפים וסכומים ;
עת כי פעולות בסיסיות אותן ניתן היה לצפות מתובע "רגיל" לבצע, כגון עריכת בדיקה ברישומי המושב, שיחה עם ועדי המושבים, בדיקת הארכיונים, בירור עובדתי באשר לשנות הפעילות, היקף המכירות או אפילו סכימה של הנתונים הכספיים המצויים ברשותם (ולו על בסיס המסמכים החלקיים), לא נעשו, ואף לא הוצגה כוונה לבצען;
מקום בו אף אותם תובעים בודדים אשר לכאורה נותרו המסמכים ברשותם לא מצאו לנכון לגלותם במסגרת ההליכים המקדמיים או לצרפם לראיות;
עת כי נחה דעתי כי אין ברשות הנתבעת "אוצר מסמכים אשר לא גולה וממילא למעט אמירות כלליות מאוד, לא הציגו התובעים כל אינדיקציה לכך שמסמכים אלו אכן קיימים, ובחלקם כי היו קיימים אי פעם, ומקום בו בסיכומי התובעים הם התייחסו לכך שהראיות הנטענות אינן קיימות עוד (בטענה כי הושמדו על ידי תנובה).
בהינתן כל אלה, אף אילו היו התובעים חולפים על פני משוכות ההתיישנות וההצהרה הדיונית, לא ניתן להורות כי מתקיימים תנאי הוראות הדין, מכוחם ניתן היה להושיט להם סעד.
הוכחת הנזק
התיישנותה של התביעה, הוכחת העובדה כי פדיון מניות עבור תקופת השיווק העצמאי שויך והועבר למושבים, והחסר הראייתי בנתוני הבסיס של כל אחת מתביעות התובעים, לרבות לעניין היקף שנות השיווק, היקף ועצם ביצועה של גבייה למניות, כמו גם שיעורה, מייתרים את הצורך ב הכרעה בסוגית הנזק.
עם זאת, מצאתי להוסיף התייחסותי אף לכך.
לעניין זה עתרו התובעים, במסגרת כתב התביעה, לפיצוי מכוחן של שלוש חלופות:
האחת - על פי מה שהוגדר על ידי התובעת כ -"ערך הראלי של ההון", דהיינו פסיקתו של פיצוי בסכום הת ואם את שווי המניות אותם היה כל תובע זכאי לקבל, וזאת על בסיס כלל הראיות המצויות בידי הנתבעת, או על בסיס ערך יחידות ההשתתפות, כפי שהנתבעת העריכה בעת הפסקת חברותן של חלק הארי של האגודות החברות.
האחרת – על בסיס השבה של הסכומים אשר נגבו על ידי הנתבעת .
לחילופי חילופין עתרו התובעים לכינון ההון הראלי המצוי לשיטתם בידי הנתבעת.
לצורך התביעה, הוערך שיעור הנזק של כלל התובעים על סכום של 4,000,000 ₪.
כינון ההון
באשר לכינון ההון, דומה כי הובהר, כבר בשלבים מוקדמים של ההליך, כי לא ניתן יהיה להיעתר לתביעת התובעים ביחס לסעד זה.
נקודת המוצא, כפי שנקבעה גם על ידי רשם האגודות השיתופיות וכב' השופט גרוסקופף, הינה כי התובעים, כיחידים, אינם יכולים להימנות על חבריה של תנובה, שכן בהתאם לתקנונה, על חבריה יכולים להימנות תאגידים, ותאגידים בלבד.
לעניין זה יופנו הצדדים, בין היתר, להוראות תקנות 7, 8, 9, 10, 15, 88, 90, 94, 99 ו- 103 לתקנון הנתבעת המלמדות לא אך כי רק תאגידים היו רשאים להיות חברים באגודה וכי רק חברים בתנובה היו זכאים להחזיק במניותיה, אלא כי הזכאות להקצאת יחידת השתתפות (מניה), הותנתה באישור בקשת החברות ועמידה בתנאים מקדמיים, לרבות תשלום דמי כניסה לאג ודה והצגת אישור על חברות בתעמ"ת.
איש מהתובעים לא טען, וממילא גם לא הוכיח, כי הוא עמד בתנאים אלו, ובמסגרת הסיכומים אישרו התובעים כי "השלימו" עם החלטת רשם האגודות השיתופיות על פיה הם אינם זכאים על פי התקנון למעמד של חברים, ועל כן אינם טוענים עוד לזכאות ברובד זה (ראה סעיף 81 לסיכומים).
קביעת היקף הפיצוי על פי שווי ההון או שערוך הסכומים שנגבו
עת נמצא כי לא ניתן לייחס לתובעים, או מי מהם אחזקה בהון הנתבעת, יש להוסיף ולהידרש ליכולת לקבוע את סכום הפיצוי לו זכאי כל תובע בגין אותה גבייה להון אשר בוצעה על ידי הנתבעת.
השאלה המתבקשת הינה האם יש להעריך את היקף הפיצוי על בסיס השווי הראלי של ההון, או שמא, ובדומה לכל תביעה כספית על דרך של השבה, ו על בסיס שיערוך הסכומים אשר נגבו בפועל.
לצורך כך, ביקשתי להוסיף ולתת את הדעת לשלוש סוגיות כדלהלן:
מטרת הגבייה.
היקף הגבייה.
הכלים לשערוך.
לטענת הנתבעת, באשר למטרת הגבייה, התקיימו שתי חלופות:
האחת – כי על אף הנקוב בחשבון זה או אחר, עסקינן ברכיב של "קומיסיון מוגדל", אותו נהגה תנובה לגבות מחקלאים אשר לא נמנו על חבריה, ואשר אך בשל טעות סווג כגבייה למניות.
לעניין זה העיד רו"ח עצאר כי באותם מקרים בודדים בהם נעשתה טעות ולכאורה נגבו סכומים עבור מניות ממי שלא היו זכאים להחזיק בהן, במקום "קומיסיון מוגדל", הסכום הכולל לא היה שונה, אלא אך אופן הסיווג של הניכויים (ראה עדותו בעמוד 288 שורה 23 – עמוד 289 שורה 2 לפרוטוקול הדיון) .
החלופה האחרת – כי הסכומים אשר נגבו מאותם חקלאים אשר שיווקו תוצרתם לתנובה באופן פרטי, אכן יועדו לאפשר הקניית הון מניות, אלא כי זה יוחס, במפורש ובכוונת מכוון, למושב בו היה אותו משווק חבר.
אקדים ואבהיר כי מצאתי לדחות את טענות הנתבעת על פיהן מדובר היה בגבייה של עמלה מוגדלת, או כפי שכונה - "קומיסיון מוגדל", עת כי טענה זו לא נתמכה בראיות.
הנתבעת לא הציגה נתונים אשר יכול והיה בהם כדי ללמד על גביית עמלה מוגדלת מחקלאים אשר שיווקו תוצרת באופן פרטי ושיעורה, כמו גם בנוגע להתאמה בין השיעור שנגבה מן התובעים עבור מניות לבין שיעור העמלה המוגדלת.
רו"ח עצאר העיד, כי הוא מניח, כי בשלב מסוים, תנובה אף תיקנה את הספרים, והעבירה את הסכומים אשר נגבו בטעות כהון מניות, למסגרת הכנסותיה (ראה עדותו בעמוד 290 שורות 22-26 לפרוטוקול הדיון). ואולם, גם הנחה זו לא נתמכה בבסיס ראייתי של ממש.
מקום בו הנתבעת הינה גוף גדול, אשר פעל אל מול מספר רב של חברים ומשווקים, והוא זה אשר היה אמון על ניסוח ועריכת הסכמים הנוגעים לפעילותו, לא מצאתי לאמץ טענות אשר נשענו על הערכותיו של גורם מתוך התאגיד, אשר לא נמצא להן בסיס ראייתי נוסף כלשהו.
נוכח מסקנה זו, נותרה שאלת הכוונה לגבות סכומים אלו ואחרים כנגד הקצאת הון.
בהתייחס לחלופה זו, לא היה בראיות כדי לבאר די הצורך האם התנהלותה זו של הנתבעת הייתה מכוונת, מלכתחילה, או נעשתה תוך טעות או כשל התנהלותי.
בזהירות המתבקשת, נוכח דלות הראיות, אציין כי מתוך הראיות עולה תמונה לכאורית על פיה, אותה גבייה למניות, בוצעה כהמשך להליך הגבייה למניות שהתקיימה במהלך השנים אשר קדמו לכך, בשנים של השיווק המאורגן, וזאת ביחס לחלק מהחקלאים, ובחלק מהתקופה.
כך או כך, הוכח כי בדיעבד, יוחסה אותה גבייה להון המניות למושב בו התגוררו החקלאים ששיווקו במישרין את תוצרתם באמצעות הנתבעת.
ויודגש, מהראיות אותן הציגו התובעים לא ניתן היה להסיק כי בוצעה ביחס לכל אחד מהם גבייה למניות, וראיות חלקיות באשר לגבייה זו נמצאו ביחס לתובעים מוגדרים בלבד.
עם זאת, הוכח כי בסופו של יום, ביצעה הנתבעת ייחוס של גבייה להון מהמשווקים הפרטיים, או מי מהם, למושב בו התגוררו, וכי אותו מושב קיבל כספים מכוחו של אותו ייחוס. נוכח הצהרות התובעים בדיון, להן ניתן תוקף של החלטה, די בכך כדי להביא לדחייתה של התביעה.
אלא כי גם מסקנה זו אינה מאיינת את השאלה האם ככל והייתה מוכחת זכאות התובעים לפיצוי, היה זה נקבע על בסיס שערוך ראלי של שווי ההון שמקורו בגבייה, או על בסיס השבה של הסכומים אשר נגבו בפועל, תוך שערוך שלהם למועד הגשת התביעה.
לכאורה, מקום בו מצאה הנתבעת עצמה לציין, במסגרת החשבונות אשר נשלחו למשווקים, כי מדובר בגבייה להון, היו התובעים זכאים לפיצוי המבוסס על שווי ההון של הנתבעת, בין אם במועד הגבייה ובין אם במועד הגשת התביעה.
אלא כי התובעים לא הניחו כל חוות דעת או כלי כלכלי אחר מכוחו ניתן היה לקבוע מהו אותו שווי הון מכוחו ניתן להעריך את הסכום לפיצוי.
לעניין זה טענו התובעים כי נוכח התנהלות הנתבעת ומחדליה, ואף מקום בו לא ניתן יהיה להידרש לנתונים המדויקים של היקפי הגבייה מהתובעים, ניתן וראוי יהיה להשוות את מצב התובעים, כקבוצה, למצבה של כל קבוצת חברים בכל מושב או קיבוץ, אשר אגודתו הי יתה חברה בתנובה ופדתה את הונה במסגרת עסקת אייפקס, ולפסוק להם את הסכום שניתן לאותן קבוצות בגין "רכיב החברות".
איני מוצאת לקבל טענותיהם אלו של התובעים.
העובדה כי מדובר בקבוצה של שבעים וארבעה פרטים, אשר בחרו להתאגד לצורך הגשתה של תביעה זו, אינה הופכת אותם לגוף משפטי אחד, או לתאגיד, וממילא אינה הופכת כל אחד מהם למי שהינו שווה זכויות למשנהו. מהותית, וכפי שהובהר לא אחת, עסקינן בשבעים וארבע תביעות שונות.
בנתון על פיו התביעה ביחס לחלק הארי של התובעים הסתיימה קודם כתיבתן של שורות אלו, ונותרו אך תשעה תובעים בלבד, היה כדי לחזק את המסקנה על פיה לא ניתן להידרש להערכת היקף הפיצוי על בסיס שערוך ההון, על התנהלות הנתבעת מול המושבים או הקיבוצים.
ממילא, ובבחינת למעלה מן הנדרש, יצוין כי לא ניתן היה לקבוע כי שיעור הפיצוי לו זכאי כל אחד מהתובעים הוא בגובה החלק היחסי שלו מתוך סכום הפיצוי הכולל , וזאת עת לא הוצגו ראיות המלמדות על קיומם של תאימות או דמיון בין קבוצת התובעים לקבוצות האחרות אשר היו חברות בתנובה.
לכך יש אף להוסיף ולציין כי לכאורה גם פדיון זכויות המושבים/קיבוצים בתנובה נעשה אף הוא רק באופן חלקי בסכום קבוע, בעוד היתרה חושבה על בסיס היקפי שיווק תוצרת חקלאית לאורך השנים (ראה לעניין זה סעיפים 23-24 לכתב ההגנה).
פיצוי על דרך של אומדן
ככל הנראה עקב אותו חסר ראייתי, הוסיפו התובעים וטענו כי לחילופין, היה מקום להעריך את הסכומים המגיעים להם, בדרך של "אומדנה דדיינא".
לא מצאתי לאמץ טענותיהם אלו של התובעים.
בהתאם לפסיקתו של כב' בית המשפט העליון, מקום בו – לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו הסעד המבוקש.
רק באותם מקרים בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – קשה להוכיחו בדייקנות ובוודאות – לא יהא בכך כדי להכשיל את תביעתו של הניזוק והוא יהא רשאי להביא את אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט, להשלמת החסר. (ראה ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת באר שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800).
בענייננו, מדובר לכאורה בנתונים חשבונאיים, וככאלה, ולאור טיבם, יכולים היו התובעים להוכיח אותם, בוודאי לעניין שיעור הסכומים שנגבה מכל אחד מהם, ובאופן פרטני, לכל תובע.
למעלה מכך, אף מקום בו ניתן היה לקבל את טענות התובעים על פיהן יש לבצע הערכה על דרך של אומדנה באשר לפיצוי לו זכאי כל אחד מהתובעים, היה על כל אחד מהם להניח בפני בית המשפט נתונים, ולו חלקיים באשר להיקף הגבייה שבוצע, מועדי הגבייה, כמו גם שווי ההון באותו זמן. דבר מאלו לא הוצג.
בבחינת למעלה מן הנדרש אציין כי אפילו חוות דעת באשר למשמעות הכלכלית של תרגום אותן ראיות בודדות אשר הוצגו על ידי חלק מהתובעים, באשר להיקף הגבייה שבוצעה בהם, לא הונחה בתיק בית המשפט.
בהינתן כל אלו, אין מקום לפסיקתו של פיצוי על דרך של אומדנה.
שערוך הסכומים שנגבו בפועל
מקום בו נמצא כי לא ניתן לייחס לתובעים בעלות בהון הנתבעת, או להעריך את הפיצוי לו הם זכאים על בסיס השווי הראלי של ההון, נבחנה גם האפשרות לפסוק לתובעים את הפיצוי על בסיס הסכומים אשר נגבו בפועל, כאשר אלו משוערכים למועד הגשת התביעה.
לצורך פסיקתו של פיצוי כאמור, היה על כל אחד מהתובעים להניח בפני מצע ראייתי מכוחו ניתן היה לקבוע מהו הסכום הכולל שנגבה ממנו, ומועדי הגבייה.
אלא, וכפי שהוצג לעיל, לא היה בידי מי מהתובעים להוכיח מהו הסכום שנגבה ממנו במהלך תקופת השיווק העצמאי, אייך חושב על ידו סכום הגבייה, על בסיס מה נקבע שיעור הגבייה, ומה הייתה התקופה הכוללת בה בוצעה הגבייה.
מקום בו עלה מתוך הראיות כי אותה גבייה נטענת לא התקיימה בהכרח באופן שיטתי ומידי חודש, לא כל שכן באופן עקבי במהלך השנים הרבות בהם שיווקו התובעים את התוצרת, וממילא לא הובהר על בסיס איזה חישוב בוצעה, מקשה עובדה זו אף על היכולת של בית המשפט להשלים את הנתונים החסרים.
ויודגש, ביחס לחלק מהתובעים (ואין המדובר במקרה בודד), לא הוצגה ולו ראייה בודדת בדבר עצם ביצוע אותה גבייה להון (לעניין זה ראה, בין היתר, את ההתייחסות בפסק הדין לראיות אשר הוצגו על ידי התובעים 5, 46, 47, 53 ו-71).
משכך, לא ברור מדוע ועל בסיס מה יכול בית המשפט להורות לנתבעת לפצות את התובעים בסכום זה או אחר.
לכל היותר ניתן היה (אלמלא הסוגיות המקדמיות וההצהרות הדיוניות) להורות בנסיבותיו של תיק זה כי אותם תובעים אשר הציגו ראיות בפועל בדבר גבייה למניות, ואלו בלבד, יהיו זכאים לקבל את החזר אותם סכומים מוגדרים, כשהם משוערכים להיום בהתאם להוראות הדין.
תביעה למתן חשבונות וראיות הנתבעת
במסגרת כתב התביעה עתרו התובעים לקבלת סעד של מתן חשבונות, לרבות על דרך של מתן צו "אנטון פילר", כאשר לשיטתם לאחר קבלת החשבונות ועיון במחשבי הנתבעת, ניתן יהיה לקבוע את שיעור הפיצוי לו זכאים התובעים על בסיס הגבייה למניות.
לעניין זה אוסיף ואבהיר כי מתן הצו לגילוי החשבונות, קשור בטבורו לשתי סוגיות מרכזיות:
קיומו של החומר בידי הנתבעת.
קיומה של הצדקה, בהתאם להוראות הדין, ליתן את הסעד המבוקש.
באשר להימצאותם של המסמכים, אקדים ואציין כי בהיבט הראייתי נחה דעתי כי אין הנתבעת מסתירה את אותה "באר של מסמכים" כפי טענת התובעים, ואשר מכוחה ניתן יהיה ללמוד או לכל הפחות להעריך את היקף הגבייה שבוצעה עבור הון, על ידי הנתבעת.
כאמור, המסמכים המשמעותיים והמהותיים ביותר אותם יכולה הייתה הנתבעת להציג ואשר יכול והיה בהם כדי ללמד על היקף הגבייה להון, היו מסמכי הנהלת החשבונות, או פלטי המחשב.
מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של ה"ה שמואל דולצ'ה אשר היה מזכיר תנובה בין השנים 2000 ל- 2008, עורך הדין דב רביד אשר פעל במח' המשפטית של תנובה משנת 1996 ועד פרישתו, ורואה החשבון עצאר אשר היה אחראי במשך שנים על הטיפול בתיק תנובה, מתוקף תפקידו בברית הפיקוח.
מחקירתם הנגדית של עדים אלו לא עלה, אף לא בקירוב, כי קיימים קלסרים או מסמכים נוספים אשר לא גולו ולא נחשפו.
חלף זאת נטען כי מסמכים אלו נגרסו בחלוף שבע שנים ממועד הפקתם, ואף התובעים התייחסו לראיות אלו במפורש במסגרת סיכומיהם כאל ראיות אשר הושמדו ואינן עוד (ראה לדוגמא סעיף 40 לסיכומי התובעים).
עדויות הגנה אלו, עומדות בקנה אחד עם התנהלות הנתבעת במסגרת ההליכים המקדמיים כמו גם עם הראיות הנוספות אשר הונחו בתיק.
בתיק זה התנהלו הליכי גילוי ועיון ארוכים, אשר לא הניבו כל ראייה, ולו בהיבט של סבירות, מכוחה ניתן היה להסיק כי לנתבעת מאגר של נתונים או מספרים המלמדים על היקף הגבייה למניות שמקורו בשיווק העצמאי.
למעשה, ובניגוד לטענות התובעים, הוכח בפני כי הייתה זו הנתבעת, והיא בלבד, אשר ביקשה לבצע חקירה ודרישה אחר מסמכים שונים הנוגעים להליך דנא.
הדעת נותנת כי מקום בו היו בידי הנתבעת את אותן ראיות או מה שהוגדר על ידי התובעים כ- "שקיות" המשווקים, היא לא הייתה נדרשת לביצוען של אותן פעולות חקירה ודרישה.
כך לדוגמא הוכח בפני כי היו אלו באי כוחה של הנתבעת ונציגיה אשר כיתתו רגליהם לארכיוני המושבים וביצ עו שם חקירות מקיפות לצורך איתור מידע ומסמכים.
כן הוכח בפני כי הייתה זו הנתבעת אשר הוסיפה והגישה דרישות לגילוי מסמכים ועיון מול המושבים במסגרת ההודעה לצד שלישי כנגדם.
אוסיף ואציין כי עוד בתחילתו של ההליך טענו התובעים כי התקבלו בידיהם ראיות שונות, מהן עלה כי תנובה ניהלה גם חוברות או ספרי "מניות - לא חברים" וכן חוברות או ספרי "פדיון מניות למשקים וגופים אחרים ("לא חברים")".
עוד נטען כי בידי התובעים ראיות המתייחסות לישובים אחרים, מהן עלה כי הנתבעת ערכה גם "חשבונות למשקים בודדים", כדוגמת אלו של התובעים.
לא הוצגה ראייה כלשהי בתמיכה לאותן טענות.
משכך, אף ככל והיה מקום למתן צו לבדיקת חשבונות הנתבעת, אין הנתבעת יכולה ליתן יותר מאשר מצוי בידיה ואין העתירה למתן חשבונות, כוללת בחובה הטלת חובה על הנתבעת לייצר או לאתר ראיות אשר אינן ברשותה או בשליטתה.
למעלה מכך, עת עסקינן באירועים אשר התרחשו, לפני למעלה מעשרים שנה, ובהינתן עסקת אייפקס, יקשה עלי לה ורות כי מתקיימת צפייה סבירה, או צריך היה שתתקיים צפייה סבירה של התובעים כי תהא זו דווקא הנתבעת אשר תשמור תחת ידיה את חשבונותיהם.
הסוגיה השנייה הטעונה הכרעה הינה זו המתייחסת להצדקה להוצאתו של צו למתן חשבונות.
כידוע, בהתאם להלכתו של כב' בית המשפט העליון, תביעה למתן חשבונות מתנהלת בשני שלבים.
בשלב הראשון, על התובע להוכיח את זכאותו לחשבונות הנתבעים על ידו, כאשר אם התובע עומד בנטל, יינתן צו למתן חשבונות. במקרה כאמור יתקיים השלב השני, במסגרתו אם לתובע השגות על החשבונות אשר הוגשו, עובר הנטל לנתבע להוכיח כי החשבונות אשר נמסרו, אמינים. (לעניין זה ראה לדוגמא ע"א 1842/90 ברלב נ' רפופורט, פ"ד מח(5) 221 (1994); ע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין, פ"ד נא(4) 337 (1997); ע"א 85/83 פרופ' בניאל נ' תמ"י מכון למחקר ולפיתוח בע"מ, פ"ד מב(3) 606 (1986)).
באשר לאותו שלב ראשון של בחינת הזכאות לקבלת חשבונות, על התובעים להוכיח כי התקיימה בינם לבין הנתבעת מערכת יחסים מיוחדת, המצדיקה מתן חשבונות, כגון מערכת יחסי שותפות או אמון מיוחדים.
בנוסף, ובדומה לכל הליך אחר במסגרתו עותר בעל דין לקבלת סעד מבית המשפט, עליו להוכיח כי הוא זכאי לסעד ונדרש לו בתום לב. אין מטרתו של הצו שינוי בנטלי ההוכחה והבאת הראייה.
בהליך דנא, לא התקיימה בין הצדדים שותפות או מערכת יחסי אמון מיוחדים, ולמעשה כל שהוכח בפני היה כי התקיימה בין חלק מהתובעים לבין הנתבעת מערכת יחסים חוזית של שיווק תוצרת חקלאית, לאורך שנים רבות, ובהיקף משמעותי ביחס לתוצרת של התובעים.
עת מדובר במערכת יחסים אשר נמשכה במשך שנים, ובהינתן החלופות שעמדו לכאורה לחקלאים לעניין מכירת התוצרת, אני מוצאת לראות את אותה מערכת יחסים ככזו אשר אינה שוויונית, ואשר בבסיסה פער כוחות ברור בין כל אחד מהתובעים לבין הנתבעת.
ואולם, אותו חוסר שיוויון בין הצדדים אינו מצדיק בהכרח לראות את אותה התקשרות ככזו אשר מעצם טיבה, מחייבת או מצדיקה צו למתן חשבונות.
חלף זאת היה על התובעים להוסיף ולהוכיח כי התקיימה צפייה סבירה לחשיפת המידע בפניהם על ידי הנתבעת (ככל וזה מצוי ברשותה) , וכי מדובר בנתונים אשר נמנעה קבלתם שלא בהתאם להוראות הדין.
טענות התובעים בסוגיה זו של מיהות מערכת יחסי הצדדים הייתה כללית מאוד, ולא גובתה בראיות.
חשוב מכך - הוכח בפני, והתובעים אף אישרו זאת במפורש, כי כל אחד מהם קיבל לידיו, מידי חודש, חשבונות מסודרים, אשר כללו בחובם את פירוט החיובים והזיכויים בגין מכירת ושיווק התוצרת לנתבעת.
דהיינו אותו מסד נתונים הרלוונטי להוכחת טענותיו של כל אחד מהתובעים באשר להיקף הגבייה למניות אשר לשיטתו בוצעה ביחס אליו, הומצא ונמסר לאותו תובע, בזמן אמת.
משכך, אין המדובר במידע אשר היה מצוי בחזקתו הבלעדית של אחד הצדדים, שהוסתר, או זה אשר נמנעה גישת התובעים אליו, אלא במסמכים וחשבונות אשר הועברו לידי התובעים , מידי חודש, והם עצמם בחרו שלא לשמור אותו ברשותם או שלא לגלותו ככל ומצוי ברשותם , וכעת מבקשים כי בית המשפט יוציא תחת ידו צו למתן אותם חשבונות וזאת לצורך הוכחת טענותיהם.
כל זאת מקום בו גם במסגרת הסיכומים אישרו התובעים כי רק שניים מתוך יתרת התובעים, הציגו מסמכים כלשהם המעידים על שיווק ישיר של תוצרת לנתבעת כולל סימוכין בדבר חיוב החשבונות בגין הון המניות (ראה סעיף 6 לסיכומים). דהיינו, ביחס ליתרת התובעים, לא קיימת אפילו ראשית ראייה לכך שאותם תובעים שיווקו בפועל תוצרת תוך גביית הון למניות.
לנקוב יש להוסיף את עדויות חלק מהתובעים בדבר הימצאותם של מסמכים נוספים אשר ביחס אליהם, נאמר למי מהתובעים, כי אין צורך לגלותם.
התנהלות זו של התובעים תואמת, ואף עומדת בקנה אחד עם ההתנהלות מול רשם האגודות השיתופיות.
יש לזכור כי עוד בשנת 2007, ניתנה על ידי הרשם, וביחס לחלק הארי של התובעים בהליך זה, האפשרות לקיים חקירה אחר הנתונים והסכומים ששולמו לצורך קביעת שיעור הפיצוי לו הם זכאים בשל אותה גבייה להון.
כל שהיה על אותם תובעים לעשות לצורך כך הוא לשלם את הסכום שנקבע על ידי רשם האגודות השיתופיות לצורך תשלום שכר המומחה (סה"כ 50,000 ₪), כמו גם להציג ראייה כלשהי בתמיכה לטענה לגביית כספים עבור הון. הסכום הנקוב לא הופקד עד היום, ואת התובעים אשר היו חלק מאותו תהליך יש לראות כמי שבחרו, ביודעין ובכוונת מכוון, שלא לקדם את אותו בירור פיסקאלי.
זה המקום לשוב ולהידרש לטענות התובעים בדבר קיומה של מערכת יחסי נאמנות, ואמון, כמפורט בפסק דינה של כב' השופטת שבח בפסק הדין בעניין גבעולים. ואולם, וכפי שהובהר לעיל – אין הדוגמא דומה למקרה, עת כי התובעים לא היו מעולם חברים בתנובה, לא ניתן להתייחס אליהם כמקשה אחת, וממילא הם לא חלפו את המשוכה הראשונה של הוכחת קיומו של הון אשר בשלב כלשהו נרשם על שמם.
בנסיבות אלו, העובדה כי אכן בוצ ע שיווק ישיר של חקלאיים באמצעות הנתבעת, אין בו די כדי לראות בצדדים כמי שהתקיימה ביניהם מערכת יחסים של אמון המצדיקה צו למתן חשבונות, אף ככל והיו הנתונים מצויים בידי הנתבעת.
סוף דבר
דין התביעה להידחות מחמת התיישנותה.
הוכח כי הגבייה להון אשר בוצעה מתוך השיווק העצמאי של מי מהחקלאים, יוחסה למושבים בה ם היו אותם חקלאים חברים . בהינתן הצהרת התובעים, לה ניתן תוקף של החלטה, על פיה ב הוכחה כי הועברו למושבים כספים בגין הגבייה למניות בתקופת השיווק העצמאי, יהא כדי לאיין את התביעה, דין התביעה להידחות גם מטעם זה.
אף ככל ולא היה מקום לדחיית התביעה נוכח התיישנותה ולא היה מוכח דבר ייחוס ההון בגין השיווק הפרטני למושבים, ולא ניתן היה לראות בנתבעת כמי שנגרם לה נזק ראייתי - לא ניתן היה להיעתר לתביעת התובעים ומתן הסעדים אשר התבקשו על ידם, וזאת מקום בו לא הורם הנטל הראייתי המוטל על התובעים לצורך הוכחת תביעתם, לרבות הדלות בראיות והכרסום הראייתי אשר נמצא בעת החקירות הנגדיות.
אף ככל וכל הנקוב לעיל לא היה מתקיים, לא ניתן היה לפסוק לתובעים פיצוי כלשהו, שעה שהמבנה התאגידי של הנתבעת לא אפשר לאנשים פרטיים להחזיק בהון, ואיש מהתובעים לא הרים את הנטל להוכיח נתונים עובדתיים בסיסיים והכרחיים לצורך חישוב או אפילו ביצוע הערכה של גובה הפיצוי לו הוא זכאי באופן פרטני .
סוף דבר, תביעת התובעים נדחית.
כפועל יוצא, ההודעות לצד שלישי, עד כמה שלא ניתן באלו פסק דין, נדחות אף הן.
הוצאות ההליך
עסקינן בהליך משפטי מורכב, אשר נמשך כשש שנים, ואשר התקיימו במסגרתו 17 דיונים, מתוכם 13 דיוני הוכחות, נשמעו עשרות עדים ונרשמו כ- 300 עמודי פרוטוקול.
לתיק בית המשפט הוגשו מאות מסמכים אליהם נדרשו שני הצדדים, וההליכים המקדמיים אשר כללו , בין היתר, ניסיונות לאיתור מסמכים שונים, נמשכו אף הם על פני תקופה ארוכה מאוד. בדיעבד התברר כי עיקר המחקר וניסיון איתור המסמכים נותר במגרשה של הנתבעת.
כפי שצוין לעיל, התרשמותי הבלתי אמצעית מחלק לא מבוטל מהתובעים הייתה כי אין המדובר באנשים הבקיאים ברזי ה הליך המשפטי, אלא באנשי אדמה ועמל.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המדובר בתביעה בהיקף משמעותי, אשר התברר כי נשענה על בסיס ראייתי רעוע, כאשר התגלו סתירות מהותיות בין מסמכים לעדויות, ובין עדויות בעלי הדין לבין עצמם. על אלו יש להוסיף את ההכרעות בסוגיות המשפטיות לרבות סוגיית ההתיישנות.
בהתאם לפסיקתו של כב' בית המשפט העליון, אין מקום כי בעל דין יצא ניזוק כלכלית מניהולו של הליך מקום בו הוכחו טענותיו והתביעה כנגדו נדחתה. משכך, בדין עתרה הנתבעת לחיוב התובעים, ביחד ולחוד, בתשלום מלוא הוצאותיה, אשר הסתכמו בסכום עתק של כ- 1.25 מיליון ₪.
מקום בו בחרו התובעים לנהל את ההליך כקבוצה, תוך שיוך טענות משותפות כמו גם הערכת נזק משותף וכולל, היה לכאורה מקום לחייבם, יחד ולחוד, בהוצאות הנתבעת.
על אף האמור לעיל, ואך בשל העובדה כי המשמעות של קביעה מעין זו עלולה להיות הרת גורל מבחינתו של כל אחד מהתובעים, בהינתן התמונה הכלכלית הלא פשוטה לכאורה, שעלתה ביחס לחלק מהתובעים, כמו גם העובדה כי חלק הארי של ההליך נוהל על ידי כלל התובעים, אשר עם מרביתם מצאה הנתבעת להתפשר כמפורט לעיל , מצאתי, לפנים משורת הדין, לחייב כל אחד מהתובעים בנפרד בגין הוצאות ההליך, ובהיקף שונה מזה אשר התבקש על ידי הנתבעת.
כל אחד מהתובעים הנותרים (1,5,20,21,46,47,48,53,71) יישא בהוצאות הנתבעת בהליך בסכום של 17,000 ₪, אשר ישולם בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין ( 153,000 ₪ סה"כ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין לא מצאתי לפסוק הוצאות לטובת הצדדים השלישיים.
המזכירות תתבקש להמציא את העתק פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור כדין לכב' בית המשפט העליון.
ניתן היום, י"ב תשרי תשפ"אא, 30 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.