הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 47661-09-17

לפני
כבוד ה שופטת הלית סילש

ת"א 64708-12-16

התובע:

און בראל
ע"י ב"כ עוה"ד אורן ביטון או רפאל בן – צור

נגד

הנתבע:

בועז אופק אהרוני
ע"י ב"כ עו"ד קובי לוי

ת"א 47661-09-17

התובע:
ארטור זאייץ
ע"י ב"כ עוה"ד מוטי בר און

נגד

הנתבעים:
ב.ו.א סחר עולמי בע"מ
און בראל
ע"י ב"כ עוה"ד אורן ביטון או רפאל בן – צור
בועז אופק אהרוני
ע"י ב"כ עו"ד קובי לוי

פסק דין

עניינו של פסק דין זה בשתי תביעות;

הראשונה (ת.א. 64708-12-16) – תביעת בעל מניות בחברת ב.ו.א. סחר עולמי בע"מ (להלן: "החברה"), את בעל המניות האחר, להסרת קיפוח בהתאם להוראות סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").

השנייה (ת.א. 47661-09-17) – תביעתו של מר ארתור זאייץ, במסגרתה טען כי החברה הפרה את הוראותיה של מערכת הסכמים אשר נחתמה עמו.

הדיון בתובענות הנ"ל אוחד בהתאם להחלטה מיום 16.10.2018.

רקע עובדתי

התובע בת.א. 64708-12-16, מר און בראל (להלן גם: "מר בראל") והנתבע, מר בועז אופק אהרוני (להלן גם: "מר אהרוני") הינם בעלי מניות בחברה, בחלקים שווים ביניהם.

החברה התאגדה ביום 25.11.2012, ומטרותיה היו, בין היתר, עיסוק בייבוא, שיווק ומכירת מוצרים שונים.

בתחילה, הוחזקו מניותיו של מר בראל בחברה באמצעות חברה אחרת בשליטתו – חברת בראל את ויצמן אחסנה ולוגיסטיקה בע"מ - וביום 28.2.2013 הועברו לבעלותו.

ביום 13.10.2013 התקשרה החברה במערכת הסכמים עם מר ארטור זאייץ (להלן: "מר זאייץ"), במסגרתה הוסכם, בין היתר, כי החברה תרכוש את הפעילות העסקית של מר זאייץ בתחום ההובלות אשר התנהלה גם תחת השם "פז הובלות", לרבות מלאי, רכוש ציוד קצה, ולקוחות.
מכוחה של התקשרות זו, החלה החברה, לראשונה, לעסוק במתן שירותי הובלה ואחסנה.

באותו מועד, לווה מר זאייץ מהחברה סך של 300,000 ₪, והתחייב להשיב את סכום ההלוואה בתוך חמש שנים באמצעות פעילות ההובלות. להבטחת פירעון אותה הלוואה, שועבדו זכויות אמו של מר זאייץ בדירה הידועה כגוש 3698 חלקה 339 תת חלקה 11 (להלן: "הדירה").
בחודש מרץ 2016 עזב מר זאייץ את פעילות ההובלות בחברה ועבר לעבוד בחברת הכל למוביל בע"מ (להלן: "הכל למוביל") – אשר הינה חברה בשליטתו המלאה של מר בראל, ועוסקת אף היא, בתחום ההובלה והאחסנה.

ברקע הדברים ולהשלמת התמונה יצוין, כי מעבר לשני ההליכים נושא פסק דיני זה, נדרש בית המשפט לשני הליכים נוספים בעניינם של הצדדים, כדלהלן:

ביום 11.8.2016 הוגשה על ידי מר בראל בקשה לפירוק החברה (פר"ק (מחוזי מרכז) 28545-08-16). בקשה זו נמחקה בהסכמת הצדדים (פסק דין מיום 14.12.2016). במסגרת אותו הליך, הגיש מר זאייץ תביעת חוב.
מר אהרוני פתח בהליך במסגרתו הוגשה בקשה לאישורה של תביעה נגזרת (ת.א. 8798-01-18). בקשה זו נדחתה על ידי בפסק דין אשר ניתן ביום 20.112018.

ת.א. 64708-12-16 - תביעת מר בראל

תמצית טענות התובע – מר בראל

לטענת מר בראל, בתחילת הדרך, התנהלה פעילותם המשותפת של בעלי המניות בחברה, תוך אמון הדדי.

באותה תקופה הציג מר אהרוני בפני מר בראל מצגים לעניין אפשרויות והזדמנויות עסקיות בגאנה שבאפריקה. לצורך קידום הזדמנויות אלו, הושקעו על ידי מר בראל סכומים ניכרים.
בדיעבד, התברר למר בראל, כי המצגים אשר הוצגו על ידי מר אהרוני לעניין הפעילות העסקית בגאנה היו מצגי שווא ולמעשה הכספים אשר הושקעו על ידי מר בראל לצורך קידום אותה פעילות, הועברו לכיסו של מר אהרוני.

עוד נטען כי מר אהרוני והשתלט על שטח האחסנה - בגודל של 850 מ"ר בקומה ב' במבנה ברחוב האצ"ל 4 בראשון לציון, אותו שכרה החברה מחברת אחים חממה ושות' בע"מ, לצורך מתן שירותי האחסנה (להלן: "המחסן"), תוך שהוא מונע ממר בראל מידע ונתונים.

יצוין כי במועד הגשת התביעה, היווה המחסן, מקור ההכנסה היחיד של החברה, ומשכך יש לראות את הנתבעת כמי שהשתלט בפועל על כלל פעילות החברה.

לשיטתו של מר בראל, מר אהרוני נטל לכיסו הפרטי תקבולים השייכים לחברה, יצר חובות חדשים, נמנע מהגשת דיווחים לרשויות והתנהל באופן שיש בו כדי להביא לפתיחתם של הליכים משפטיים נגד החברה ונגד בעלי מניותיה.

בין היתר, הביאה התנהלותו הכושלת של מר אהרוני לאי כיבודה של המערכת ההסכמית שנחתמה בין החברה לבין מר זאייץ, עד כדי הפסקת פעילותו בחברה, ותוך שלחברה נגרמו נזקים מהותיים.
לטענת מר בראל, מר אהרוני התנהל כלפיו במשך תקופה ארוכה בצורה שיש לראותה כמקפחת ועושקת, תוך הפרת חובות האמון והזהירות שלו כלפי החברה ובעלי מניותיה.
התנהלותו זו, באה לידי ביטוי באי הסדרת שורה ארוכה של עניינים וחובות בעטיים החברה הינה על סף חדלות פירעון ובעלת חובות כבדים;

בהינתן כל אלה, התבקשו סעדים של הסרת הקיפוח, מתן חשבונות ומניעת אפשרות ממר אהרוני להעמיק את החובות וההתחייבויות מצד החברה כלפי צדדים שלישיים.

תמצית טענות הנתבע – מר אהרוני

בכתב ההגנה מטעמו טען מר אהרוני , כי יש לדחות את התובענה, מקום בו מטרת ההליך הינה ניסיון התחמקות של מר בראל מקיום התחייבויותיו כלפי החברה וכלפי מר אהרוני עצמו, ו עת כי האחריות לחובות ולנזקים אשר נגרמו לחברה, רובצת לפתחו.

הוסיף מר אהרוני וטען כי היה זה מר בראל אשר ניהל את פעילות החברה בישראל בין השנים 2015-2014, בעוד מר אהרוני עצמו פועל לטובת החברה בגאנה.

בניגוד לטענת מר בראל, המיזמים הכלכליים בגאנה כללו פעילות בתחום של הקמת לול עופות, בניית מערך שיווק של כרטיסי "טוקמן", בניית אכסניה וכיוצא באלו, ולא מדובר היה במצגי שווא.
למרבה הצער, פעילות זו לא צלחה, מאחר ומר אהרוני נאלץ לשוב ארצה, עקב פטירת אביו ומר בראל, סירב לנסוע במקומו לגאנה.
כך או כך, הפעילות והסכומים שהוצאו בגין הפעילות בגאנה, דווחו בזמן אמת למר בראל.

מששב מר אהרוני לישראל, התבררה לו התנהלותו הכושלת של מר בראל אשר עירב, בכוונת מכוון, בין פעילות החברה לבין פעילות חברת הכל למוביל, תוך שימוש בלתי חוקי ב"לידים" (מנגנון הפניית לקוחות) של החברה וניודם לחברת הכל למוביל.

עוד נטען כי מר בראל התנהל באופן בלתי תקין מול מר זאייץ; פעל לרישום דיווחים כוזבים ולריקון החברה מתוכן ולהעברת נכסיה לחברת הכל למוביל, שהיא בבעלותו הבלעדית.

בכתב הגנתו, הכחיש מר אהרוני את טענות מר בראל לעניין השתלטותו על פעילות המחסן; ביצוע עבירות מס, או דיווחים כוזבים; יצירת חובות, או התנהלות שיש בה משום עושק המיעוט כלפי מר בראל.
מר אהרוני ביקש להדגיש כי חלק מתאי האחסון במחסן של החברה נותרו בשליטת מר בראל, לרבות המידע הנוגע להשכרת תאים אלו, ובחינתו של מר אהרוני את אלו, העלתה כי רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לפעולותיו של מר בראל במחסן.

לשיטת מר אהרוני, אין ממש בטענות מר בראל ביחס לחובות הקיימים לרבות החוב כלפי מר זאייץ. לדבריו, ביחס לחלק מהחובות, הכשיל מר בראל ניסיונות הגעה להסדר, ואילו בהתייחס לחלק אחר, עסקינן בחובות הנובעים מפעילותו של מר בראל במסגרת חברת הכל למוביל.

ת.א. 47661-09-17 - תביעת מר זאייץ

תמצית טענות התובע – מר זאייץ

ברקע תביעתו של מר זאייץ שלושה הסכמים אשר נחתמו בינו לבין החברה כדלהלן:
הסכם לרכישת זכויותיו של מר זאייץ בפעילות ההובלה אשר התנהלה תחת השם המסחרי "פז הובלות" (להלן: "הסכם רכישת הזכויות");
הסכם התקשרות מיום 13.10.2013 במסגרתו סוכמו, בין היתר, תנאי פעילותו של מר זאייץ בחברה והיקף זכאותו לתמורה מכוחה של אותה פעילות (להלן: "הסכם ההתקשרות") ;
הסכם הלוואה מיום 13.10.2013 מכוחו ניתנה למר זאייץ הלוואה על סך של
300,000 ₪. כנגד מתן ההלוואה שועבדו זכויות אמו של מר זאייץ בדירה ( להלן: "הסכם ההלוואה").

לטענת מר זאייץ, בניגוד להוראות המערכת ההסכמית בין הצדדים, במסגרתה נקבע, בין היתר, כי החברה ובעלי מניותיה לא יבצעו משיכה של כספים, למעט לצורך הפעילות המשותפת, וזאת עד לפירעונה המלא של ההלוואה אותה נטל מר זאייץ, משך מר אהרוני, לאורך תקופה של כשלוש שנים מחתימת ההסכם, כספים בהיקף אשר הוערך על ידו בסך של כ- 144,000 ₪. עוד נמשך סך של 100,000 ₪ עבור פעילותם האישית של בעלי המניות בגאנה, ומר אהרוני אף הוסיף ומשך סכומים בהיקף של כ- 50,000 ₪ באמצעות כרטיס האשראי של החברה לצורך מימון טיסות וויזה לגאנה. בנוסף, כספים אשר יועדו לפעילות ההובלה, הועברו בניגוד להסכמות לפעילות המחסנים, בהיקף כספי של כ - 150,000 ₪.

לשיטתו של מר זאייץ, הוא העביר לחברה, מכספו הפרטי, סך של 25,000 ₪, אותם יש להשיב לידיו, או לחילופין לקזז אותם מיתרת חוב ההלוואה שלו.

הוסיף מר זאייץ וטען לקיפוח זכויותיו, לרבות זכותו לקבל בונוסים במידה והמחזור החודשי של החברה יהיה מעל 75,000 ₪, כפי שהוסכם בסעיף 11(ב) להסכם; שיפוי בגין הפרת זכויות סוציאליות, כגון הפרשי שכר, פיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה.

לשיטתו של מר זאייץ מקום בו שקלול הזכויות המגיעות לו עולה על חשבון יתרת ההלוואה, יש להורות כי לא נותרה יתרת חוב כלשהי, וכפועל יוצא - גם על הסרה של השיעבוד אשר הוטל לטובת החברה על הדירה.

בכתב התביעה הוסיף מר זאייץ וטען כי נוכח קיומה של אופציה, במסגרת הוראות ההסכם בין הצדדים, על פיה הוא יהא זכאי לקבל 40% מפעילות החברה, ובהינתן הנתונים העובדתיים, יש להורות כי הוא אכן זכאי לקבל 40% משווי המלאי ו הנכסים של החברה.

לפיכך, מר זאייץ עתר לסעדים הבאים:
השבת הכספים אשר נמשכו שלא כדין מחשבון החברה בסך של 472,748 ₪.
מתן סעד הצהרתי על פיו לא נותרה יתרת חוב של מר זאייץ בגין ההלוואה;
צו עשה המורה על הסרת השעבוד שהוטל על הדירה.
סעד הצהרתי על פיו זכאי מר זאייץ להירשם כבעלים של 40% משווי נכסי החברה העומדים לחלוקה, לאחר פירעון חובותיה לנושים.
ביחס לסעד זה יצוין כי בדיון ביום 6.9.2018 , הודיע מר זאייץ כי הוא אינו עומד על עתירתו לקבלת חלק זה או אחר מנכסי החברה.
תמצית טענות הנתבע – מר בראל

לטענת מר בראל, עמד מר זאייץ, למיטב ידיעתו, בהתחייבויות החוזיות המתייחסות למחזורי הפעילות בהיקף של כ- 85,000 ₪ לחודש, וזאת ביחס לשנת 2014, ובהיקף של כ- 126,000 ₪ לחודש, בשנת 2015.
לשיטתו, כל הפרת התחייבות, ככל והייתה כזו, נבעה ממעשיו ומחדליו של מר אהרוני בלבד, לרבות לעניין משיכת הכספים וההשקעות בגאנה, משיכת כספי משכורות, והוצאות שונות.
מר בראל הוסיף וטען כי הוא פעל ועשה כל שביכולתו על מנת לגייס את שיתוף הפעולה של מר אהרוני בהסדרת המחלוקת מול מר זאייץ, לרבות על דרך של קידום ישיבות הנהלה, אך כל אלו לא צלחו עקב התנהלותו של מר אהרוני.

תמצית טענות הנתבע – מר אהרוני

בכתב הגנתו, טען מר אהרוני כי דין התביעה להידחות וזאת בהעדר סמכות עניינית (אשר לשיטתו נתונה, בחלקה , לבית הדין האזורי לעבודה).

לגופה של התביעה נטען כי אין מקום להורות על הסרת השעבוד אשר הוטל לטובת החברה על המקרקעין וזאת עת שהתביעה הוגשה קודם שחלפו חמש שנים ממועד חתימת ההסכם, ומר זאייץ טרם סילק את ההלוואה במלואה ובהתאם לתנאיה.
מר אהרוני ביקש להדגיש כי הוא עצמו לא חתם על ערבות אישית לטובת מר זאייץ.
עוד נטען כי מטרת הבקשה להסרת השעבוד הינה, בין היתר, ניסיון להבריח את הנכס מפני נושיה של אחותו של מר זאייץ, המצויה בהליך של פשיטת רגל ועתידה לרשת מחצית מהזכויות.

לשיטתו, מר זאייץ עבד כשכיר בחברה, הפר את הוראות ההסכם אשר נחתם עמו, עזב את החברה במועד מוקדם למועד אשר הוסכם עמו, וכל זאת לאחר שהסיט את תחום פעילות ההובלות מהחברה לחברת הכל למוביל אשר בבעלות מר בראל.

הוסיף מר אהרוני וטען כי לא התגבשה זכאותו של מר זאייץ לקבל 40% מפעילות החברה וזאת מקום בו טרם חלפו חמש שנים לעבודתו, הוא לא פרע את ההלוואה ולא קיים אחר תנאים נוספים הנקובים בהסכם בין הצדדים.
אין מקום לקבל את טענותיו של מר זאייץ בדבר משיכתם של כספים שלא כדין בהיבט העובדתי, וממילא אין המדובר במי שהינו בעל זכויות בחברה.

לשיטת מר אהרוני, מר זאייץ לא הרים את הנטל הראייתי המוטל עליו להוכיח כי הוא עמד בהתחייבויותיו ככל שהן מתייחסות להיקף פעילות החברה, וזאת מקום בו לא צורפו יומני ההובלות, כמו גם ביחס ליתרת ההלוואה שנותרה לסילוק.

התנהלות בהליך

במסגרת הדיון אשר נערך ביום 4.5.2017, הגיעו הצדדים להסדר דיוני במסגרתו נקבע, בין היתר, כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום ראיית החשבון אשר יערוך ביקורת חקירתית ובסיומה, יוצגו הממצאים ביחס להעברת/קבלת/הוצאת כספים מהחברה, ובין בעלי הדין לבין עצמם, וזאת לרבות בכל הנוגע לחברת הכל- למוביל ומר זאייץ.

עוד הוסכם כי כנגד קבלת חוות הדעת, יבחן מתווה היפרדות בין הצדדים, לרבות על דרך של התמחרות.

באשר לתקופת הביניים, ועד לקבלת חוות הדעת, הוסכם כי הפעילות במחסן תוסיף להתבצע על ידי מר אהרוני, תוך ששני הצדדים משתפים, זה את משנהו, במידע ובנתונים ואף יהיו רשאים לפנות לרשויות ולרואה החשבון לצורך קבלת מידע.
בהסדר הדיוני נקבעו הסכמות נוספות הנוגעות להתנהלות השוטפת, כמו גם התפטרותו של מר בראל מהדירקטוריון, מינויו של רואה חשבון ומגעים להסדרי חוב עם צדדים שלישיים.
מתווה זה ייקרא להלן: "ההסכמה הדיונית" או "המתווה הדיוני".

כמומחה מטעם בית המשפט מונה רואה חשבון יניב בוכניק ממשרד בר-לב חקירות.

לאחר שהגיעו הצדדים לאותה הסכמה דיונית, החלה הגשתן של בקשות רבות ושונות, ובמסגרתן הועלו טענות רבות באשר לאי קיום המתווה הדיוני.

כחמישה חודשים לאחר אותו מועד, ביום 13.10.2017, הוגש עדכונו של המומחה מטעם בית המשפט, ממנו עלה כי חלק לא מבוטל מהמסמכים להם נדרש המומחה לצורך עריכת חוות הדעת, לא הומצאו לידיו, ולמעשה, לא חלה התקדמות ממשית באפשרות לערוך את חוות הדעת, בהתאם להסכמות הדיוניות.
עוד הבהיר המומחה מטעם בית המשפט, כי לא התקבלו מסמכים נדרשים מרואה החשבון של החברה – מר משעניה, נוכח טענתו של אותו רואה חשבון כי לא שולם לו שכרו במשך תקופה ארוכה.
המומחה מטעם בית המשפט המליץ לצדדים להידבר עם רואה החשבון לצורך קבלת המסמכים, בלעדיהם לא ניתן יהיה להשלים את עריכת חוות הדעת.

בדיון שהתקיים ביום 16.10.2017 התברר, בין היתר, כי לא ניתן לראות במי מבעלי הדין ככזה שעמד בהסכמות הדיוניות. המסמכים אותם התבקשו הצדדים להעביר למומחה לא הועברו וכל אחד מהצדדים הוסיף והפנה אצבע מאשימה כלפי הצד שכנגד.

בתום הדיון הוצע לצדדים לערוך עדכון למתווה הדיוני ומתוך מטרה לקדם את ההליך, ונתנה לצדדים האפשרות להודיע עמדתם.
משלא התקבלה הסכמת שני הצדדים, ניתנה להם האפשרות להגיש התייחסותם לבקשות השונות התלויות ועומדות, לרבות סוגיית מינויו של עורך דין לחברה, לצורך התמודדות עם הליכים משפטיים שונים שנפתחו כנגדה.

הצדדים הגישו התייחסותם, ולאחריה הבהיר המומחה מהם המסמכים החסרים והנדרשים לצורך השלמת עריכתה של חוות הדעת.

התנהלות הצדדים על דרך של העלאת טרוניות כלפי הצד שכנגד, נמשכה גם בשלב זה, בעוד המסמכים הנדרשים לצורך השלמת עריכת חוות הדעת, לא הועברו.

ביום 8.2.2018 הוגש עדכון נוסף מטעם המומחה, בו הובהר, בין היתר, מהם המסמכים אותם מבקש המומחה לקבל, לרבות מרואה החשבון של החברה. עוד הובהר, כי גם סוגיית תשלום שכרו של רואה החשבון משעניה, טרם הוסדרה.
במקביל, המשיכו בעלי הדין, להגיש הודעות, בקשות, תגובות ותשובות לעניין גילוי מסמכים, כמו גם הבהרות לעניין דרך התנהלותם הם.

ביום 24.5.2018 התקיים דיון נוסף אליו התייצבו רואה החשבון של החברה, רו"ח משענייה וכן המומחה מטעם בית המשפט, רואה חשבון יניב בוכניק.

במסגרת אותו דיון נעשה ניסיון, נוסף, להביא את הצדדים ואת רואה חשבון משעניה להסכמה לעניין תשלום שכרו (ולו באופן חלקי), וזאת כנגד המצאת המסמכים המצויים ברשותו לידי המומחה מטעם בית המשפט.

מר אהרוני לא נתן הסכמתו למתווה זה, בשל טענה להעדר מקורות כספיים לשאת בחלקו שלו בתשלום זה, והמומחה מטעם בית המשפט הבהיר כי לא ניתן יהיה להשלים את עריכת חוות הדעת, מבלי שיועברו לעיונו המסמכים השונים מרואה החשבון משענייה.

בהמשך, הופנה ההליך , בהסכמת הצדדים, לגישור בפני רואה החשבון בוכניק, אולם גם ניסיון זה לא צלח. המומחה מטעם בית המשפט הוסיף והגיש עדכון נוסף המתייחס לחברה ורכישת פעילות ההובלות ממר זאייץ.

ביום 28.6.2018 הוגשה הודעה מטעם מר בראל, במסגרתה טען כי מר אהרוני צבר חוב כלפי חברת אחים חממה ושות' בע"מ - המשכירה של המקרקעין בו מצוי המחסן וכי יש בהתנהלות מר אהרוני כדי להביא לחשש ממשי לגורל החברה. מר בראל עתר לכך שבית המשפט יורה למר אהרוני לשלם את החוב למשכיר, כמו גם ליתר נושי החברה, לאלתר.

בדיון אשר התקיים ביום 6.9.2018, התברר כי הגם שלטענת מר אהרוני דמי השכירות משולמים כסדרם, קיימות – לכל הפחות – מחלוקות מול המשכיר. עוד התברר, כי הוגשה זה מכבר תביעה לפינוי המושכר (ת.א. (שלום ראשל"צ) 37849-07-16).

ניסיון נוסף לקידום ההליך על דרך תשלום שכרו של רואה החשבון של החברה, לא צלח.

בהינתן כל אלו, ניתנה ביום 16.9.2018 החלטתי במסגרתה מצאתי להורות על ביטול המתווה הדיוני וניתנו הנחיות לצורך קידום ההליך לגופו.
בהמשך, נשמעו ראיות הצדדים ונתנו הנחיות להגשת סיכומי הצדדים.

מר בראל הגיש את סיכום טענותיו, מר אהרוני בחר שלא להגיש סיכומים, וזאת אף לאחר מספר אורכות שהתבקשו וניתנו. גם מטעמו של מר זאייץ, לא הוגשו סיכומים.

בהתאם לקבוע בתקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: " תקנות סדר הדין האזרחי"), דין בעל דין שלא הגיש סיכומים " כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת".

בתקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע כדלהלן:

"(2) התייצב התובע, ואילו הנתבע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר.
(3) התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה; הגיש הנתבע תביעה שכנגד, רשאי הוא להוכיח אותה עד כמה שנטל ההוכחה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר. "

להוראות דין אלו השלכה על ההכרעה בסכסוך בין הצדדים.

עוד אציין כי מסיכום טענותיו של מר בראל, כמו גם הראיות שהוצגו על ידי ה"ה בראל ואהרוני גם יחד, עלה כי למרבית הצער, גם פעילות המחסן, אשר הייתה הפעילות האחרונה שהתקיימה בחברה, פסקה לחלוטין.
משאלו הם פני הדברים, לא ברור האם נדרש עוד מר בראל למכלול הסעדים אשר התבקשו על ידו במסגרת הליך זה.

עם זאת, ומקום בו הוגשו ראיות ונשמעו עדויות הצדדים, ומקום בו איש מהצדדים לא מצא לנכון לפנות בבקשה רלוונטית אחרת, נדרשתי להכריע במחלוקות לגופן, וזאת על בסיס הוראות הדין והראיות אשר הונחו בפני.

דיון

לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין שהוגשו מטעם הצדדים, שמעתי את הראיות ונתתי דעתי לטענות הצדדים, אני מוצאת כי דין תובענת מר בראל להתקבל, בחלק הארי שלה, ודין תובענת מר זאייץ להתקבל בחלקה. טעמיי להלן;

התביעה להסרת קיפוח

קיפוח בעלי מניות המיעוט – מסגרת נורמטיבית:

הטענה בדבר קיפוח של בעל מניות בחברה מתבססת על הוראות סעיף 191 (א) לחוק החברות, תשנ"ט – 1998 (להלן: " חוק החברות"), אשר קובעת כדלקמן:

"התנהל ענין מענייניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה".

המונח "קיפוח" אינו מוגדר בחוק החברות. התפיסה הרווחת היא, כי מדובר בעילה רחבה אשר גבולותיה גמישים ועשויים להשתנות בהתאם לנסיבות של העניין הנדון (ראו: צפורה כהן, בעלי מניות בחברה כרך ב', (מהדורה שניה, 2008), בעמוד 93, 117 (להלן: " כהן")).

בע"א 2699/92 ניסים בכר נ' ת.מ.מ. תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ, נ(1) 238 (1996) (להלן: "עניין בכר"), הובהר, על ידי כב' השופטת שטרסברג כהן, כדלקמן:

"הביטוי "קיפוח", שהחליף את הביטוי "עושק בעלי מניות המיעוט", הביא עמו פרשנות ליברלית המקלה על בעלי מניות המיעוט שקופח לזכות בסעד כנגד בעלי מניות הרוב המקפח... קיפוח בעלי מניות המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה".

בפסיקת בתי המשפט השתרש העיקרון, לפיו קיפוח יתקיים כל אימת שתהיה פגיעה בציפיות הלגיטימיות של הצדדים, אפילו אין בהתנהגות המשמשת בסיס לתביעה משום הפרת זכות המוקנית לבעל מניות במסמכי היסוד של החברה (ראו ע"א 8712/13 אמיר אדלר נ' שי לבנת (פורסם ; 01.09.2015) (להלן: " עניין לבנת")).

הציפיות הלגיטימיות ייבחנו לאור מכלול הנסיבות הרלוונטיות ובכלל זה סוג החברה. כך למשל נקבע, כי בחברה פרטית קטנה, המהווה "מעין שותפות", קיימת ציפייה לגיטימית מצד בעלי המניות לשותפות בניהול, ולהשפעה על קבלת החלטות במסגרתה (רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ, פ"ד נט(3) 380 (2005)).

על הטוען לקיפוח, מוטל הנטל הראייתי להוכיח כי אכן קופח (ראה עניין בכר אשר נזכר לעיל, עמוד 249), וזאת בהתאם למבחן התוצאה ( ולא בהכרח על בסיס כוונת הצד המקפח).

בפסיקה הוכרו אירועים או מעשים שונים אשר נמצא כי אלו עולים כדי קיפוח. בדוגמאות אלו יש כדי ללמד על מגמת בתי המשפט, בבואם לבחון טענות צדדים לקיומו של קיפוח.
כך לדוגמא הוכר כקיפוח, אירוע במסגרתו לא שותפו בעלי מניות בתהליך קבלת החלטות בחברה, וכן בשלילת אינפורמציה מהם ובאי זימונם לדיונים הקשורים בחברות.
במקרה אחר, הוכרה שלילת הזכות לעיין במסמכים הקשורים לקבלת החלטה באסיפה כללית כקיפוח.

אי כינוסה של אסיפה כללית לבקשת בעלי מניות תוך זמן סביר, כמו גם ניהול כושל של חברה, הוכרו אף הם , במקרים מסוימים, כקיפוח.

לבסוף הוכרו מקרים בהם נקלעה פעילות החברה למצב של "מבוי סתום", בדרך כלל נוכח אובדן אמון בין בעלי המניות, כאלו אשר יש לראותם כקיפוח המצדיק התערבותו של בית המשפט, ומתן סעד במסגרת ההליך המשפטי (ראה: ערן שפינדל, יעל זכות, מאבק בעלי מניות עילת קיפוח בחברה פרטית וציבורית, התשע"ז – 2017 (בורסי), בעמוד 80).

שיקול הדעת המסור לבית המשפט במקרה של קיפוח הוא רחב ובית משפט רשאי להתערב בענייניה הפנימים של החברה ומתוך מגוון הסעדים העומדים בפניו, בסמכותו להתאים פתרון שיוביל לתוצאה הצודקת (ראו: ע"א 3662/17 פלוני נ' פסגות זיו השקעות ופיתוח (פורסם ; 1.2.2018); ע"א 6290/17 גבריאל מגנזי נ' יואב לוי (פורסם ; 11.2.18)).

מן הכלל אל הפרט;

עיון בכתבי הטענות והתצהירים מלמד על תמונה עובדתית קוטבית, במסגרתה בחר כל אחד מבעלי המניות להעלות טענות קשות כנגד משנהו, לרבות טענות הנוגעות לדרך התנהלות העומדת בניגוד להוראות החוק, אי תשלום הוצאות נדרשות, שימוש לא ראוי בנכסים או בכספים של החברה, מידור, וכיוצא באלו.

הגם כי כל אחד מהצדדים ביקש להטיל את מלוא האחריות למצב החברה על מפתנו של הצד האחר, ניתן היה להתרשם כי איש מהם אינו סבור כי הם יכולים להוסיף ולפעול במשותף, בנכסיה של החברה. כל זאת מקום בו הקרע בין בעלי המניות הוא עמוק וחוסר האמון שורשי.

מר בראל עתר במסגרת כתב התביעה, בין היתר, ליתן הוראות בדבר רכישת מניות הצדדים האחד על ידי משנהו.
מן העבר השני טען מר אהרוני, במסגרת תצהיר העדות הראשית, כי קופח על ידי הצד שכנגד, קיפוח משווע, מודר מהחלטות ופעולות שבוצעו בחברה, וכי הדבר נעשה על מנת להביא את החברה למצב של חדלות פירעון (ראה סעיפים י11-י12 לתצהיר העדות הראשית).

בהינתן עמדתם זו של שני בעלי המניות, ואף מבלי שאדרש להכרעה במחלוקות העובדתיות והמשפטיות ביניהם, נהיר כי נוצר אינטרס ברור, של שני הצדדים, שלא להותיר את המצב העובדתי, כמות שהוא, אלא כי יש לאפשר היפרדותם של הצדדים, בין אם על דרך של רכישת המניות ובין אם בדרך אחרת.

זאת ועוד; עיון בהוראות הדין ופסיקתו של כב' בית המשפט העליון מלמד, כי יש לראות את החברה, במקרה דנן, כחברה שהיא "מעין שותפות". לקביעה זו, משמעות של ממש, עת נבחנת עתירתו של מר בראל למתן הסעדים השונים.

בפסק הדין בעניין לבנת, נקבעו מספר מבחני עזר לצורך סיווג החברה כזו שהיא "מעין שותפות", וכך נקבע:
"ניתן להיעזר בשורה של מבחני עזר, ובכללם: האם פעילות החברה מאופיינת ביחס אישי בין בעלי-המניות, הכרוך באמון הדדי; האם יש הבנה בין בעלי-המניות אודות ניהול משותף של עסקי החברה; האם בעלי-המניות החליטו להטיל הגבלות על העברת המניות בחברה; מהו מספר בעלי-המניות; ומהם יחסי אחזקותיהם... ניתן כמובן להעלות על הדעת מבחני עזר נוספים – כגון: האם מדובר בחברה משפחתית; עד כמה ענֵפים ומגוונים עסקיה של החברה; מהי מדיניות חלוקת הרווחים ונטילת הערבויות בחברה; וכיצד בחרו הצדדים להציג את עצמם בינם לבין עצמם ומול צדדים שלישיים – אם כי ניתן לסבור כי מבחנים אלו נותנים דגש רב מדי לצורת היחסים שבין בעלי-המניות במקום להתמקד במהותם. על כל פנים, ברי כי הבחינה צריכה להיות קפדנית וכי אין לתת לאף מבחן – כשהוא עומד בפני עצמו – משקל מכריע."

בתיק זה, עסקינן בחברת מעטים פרטית, אשר הון המניות בה הוקצה לשני בעלי מניות בלבד, ובחלקים שווים ביניהם. מהראיות אשר הוצגו על ידי שני הצדדים עלה כי פעילות החברה, בתחילת הדרך, אופיינה ביחס אישי בין בעלי המניות ובאמון.

לעניין זה, של מערכת היחסים האישית והחברות בין הצדדים , הצהיר מר בראל כי "בעת הקמת החברה, שררו ביני לבין הנתבע יחסי אמון ואני קיוויתי ששיתוף הפעולה בין הצדדים יניב פירות ויקדם את ענייניה של החברה." (סעיף 6 לתצהיר).

בחקירתו הנגדית, ציין מר בראל כי החיבור שלו עם מר אהרוני היה על בסיס רגשי במטרה "להרים אותו על הרגליים לאחר שלא עבד שנתיים וחצי." (עמוד 49 לפרוטוקול, שורות 12-10).

בכתב הגנתו, אישר מר אהרוני כי בתחילת הדרך אכן שררו בינו לבין מר בראל יחסי אמון והוא ראה בפעילות בחברה "מפעל חיים" ובסיס עסקי כלכלי והשקיע את כל ניסיונו, מרצו והונו להצלחת החברה. (סעיף 94 לכתב ההגנה).

עת כי מדובר בחברה שהיא מעין שותפות, שאז- גם מקום בו לא תוכח בהכרח טענת הקיפוח, יכול ותמצא ההצדקה ליתן את הסעדים המבוקשים, או איזה מהם, ובלבד שיוכח כי התנהלות מי מהשותפים פגעה בצפייה הלגיטימית לניהול משותף של החברה, או מקום בו יוכח כי אבד האמון בין השותפים.

במקרה דנן, בהינתן כי מדובר בחברה שהיא מעין שותפות, עת נמצא כי חוסר האמון בין הצדדים אינו ניתן לגישור, ועת שהוגשו ראיות המלמדות כי החברה אינה יכולה לפעול באופן תקין, במצב הדברים דהיום – מתקיימת ההצדקה במתן אותם סעדים אשר יבטיחו המשך פעילותה של החברה באופן תקין, או לכל הפחות יסירו את מכשולים אשר מונעים ניהול זה.
די באמור לעיל על מנת להצדיק מתן סעד של היפרדות בין הצדדים.

קיפוח

על אף מסקנתי בדבר אופי פעילותה של החברה, מצאתי להוסיף ולהכריע במחלוקות העובדתיות ו המשפטיות שבין הצדדים, לרבות ביחס לאלו אשר מכוחן הועלתה טענת הקיפוח, ולו על מנת לבחון את ההצדקה במתן הסעדים הנוספים להם עתר מר בראל, לרבות מתן החשבונות וההתנהלות הפיננסית.

כפי שצוין לעיל, בין גרסאות הצדדים התגלו פערים משמעותיים כאשר לשיטת כל אחד מהם, רובצת האחריות למצבה של החברה, לפתחו של בעל המניות האחר.

בקליפת אגוז, היו הצדדים חלוקים ביניהם בסוגיות המרכזיות הבאות:
מיהות פעילותו של מר אהרוני בגאנה, לרבות השימוש בכספים שנמסרו לידיו, המיזמים בהם הושקעו כספים אלו, ותוצאות ההשקעה.
המערכת ההסכמית עם מר מר זאייץ.
ניהול המחסן.
חובות החברה כלפי צדדים שלישיים.
התנהלותה השוטפת של החברה.
מצבת החובות.

בחינת טענות הצדדים ביחס לאלו, יכוונו במידה רבה למסקנות בשאלת קיומה של הצדקה (או העדרה) במתן הסעדים אשר התבקשו במסגרת תביעה זו.

השקעות החברה בגאנה

לטענת מר בראל, הושקעו על ידו בחברה כספים בהיקפים גדולים, ולרבות על דרך של מתן ערבויות להתחייבויות החברה בבנקים, וזאת על בסיס מצגים אותם הציג מר אהרוני המתייחסים לפוטנציאל העסקי של הפעילות במגוון נושאים בגאנה.
על אף מצגים אלו, הפעילות העסקית בגאנה לא הניבה הכנסות כלשהן, ופניות מר בראל למר אהרוני לקבל מידע ונתונים הנוגעים לאותן השקעות, לא נענו.

לטענת מר אהרוני, היה זה מר בראל אשר ניהל במהלך שנת 2014 ותחילת שנה 2015 את פעילותה העסקית של החברה בכללותה, בעוד הוא עצמו שהה בחלק הארי של הזמן בגאנה, בניסיון לקדם פרויקטים שונים לרבות הקמתו של לול עופות לביצים לשיווק מקומי, בניית מערך שיווק כרטיסי "טוקמן", הקמתה של אכסניה לתלמידי פנימייה בשיתוף מקומי, רכישת מצברים וכיוצא באלו. כן נבחנה האפשרות ליבוא זהב.
למרבית הצער, בתחילת שנת 2015, נפטר אביו של מר אהרוני והוא נאלץ לשוב לארץ. מר בראל סירב להחליף את מר אהרוני בגאנה בקידום הפעילויות העסקיות השונות, ואלו ירדו לטמיון.
לשיטתו של מר אהרוני, מר בראל ורואה החשבון של החברה יודעו, בזמן אמת, בכלל הנתונים וההוצאות הנוגעות לקידום הפרויקטים בגאנה, ולרבות הוצאותיו האישיות של מר אהרוני.

מגרסאות הצדדים עולה כי הגם שלא הייתה מחלוקת באשר לעצם קיומה של הסכמה לביצוען של השקעות שונות במיזמים בגאנה, התעוררו בין בעלי המניות מחלוקות מהותיות באשר לשאלת הצגתן של ראיות בדבר ביצוע ההשקעות בפועל, והיקפן.

ביחס למחלוקות אלו, מצאתי להעדיף את גרסתו של מר בראל, על פני זו של מר אהרוני, וזאת מהטעמים אשר יפורטו להלן;

אקדים ואציין כי מצאתי את גרסתו הכוללת של מר אהרוני כחסרה וכזו אשר נמצאו סתירות מהותיות בינה לבין ראיות אחרות אשר הונחו בפני. כן מצאתי את גרסתו של מר אהרוני כגרסה מתפתחת, וניתן היה להתרשם כי מר אהרוני מבקש להתאים את הגרסה לסוגיה הנדונה באותו שלב של ההליך . בנוסף, לרוב, לא נתמכו גרסאותיו של מר אהרוני בראיות כלשהן.
בנסיבות אלו המשקל הראייתי שמצאתי לתת לעדותו של מר אהרוני, היה מוגבל מאוד.

דוגמא בולטת לחוסר מהימנות גרסתו של מר אהרוני באה לידי ביטוי בסוגיית הצגת הראיות באשר לאופן השימוש בכספי ההשקעה של החברה, במיזמים השונים בגאנה.

לעניין זה, והגם כי מר אהרוני פירט, באריכות, את המיזמים השונים והיקף העבודה הרבה אשר הושקעה על ידו בפרויקטים השונים בגאנה, לא הוצגו ראיות כלשהן לעניין העברת הכספים בפועל לאותן פעילויות, השימוש שנעשה באלו, אישור הגופים אשר קיבלו את הכספים או השלכות ההשקעה על חלקה של החברה באותו מיזם.

לא אך שלא הוצגו חשבוניות, קבלות או הסכמים, אלא כי המידע הפרטני ביחס לכל אחד מאותם מיזמים, היה דל מאוד.

אני ערה לטענותיו של מר אהרוני על פיהן, המסמכים והמידע הועברו לידי רואה החשבון של החברה.
עם זאת, אין בהעברת המסמכים לידי רואה החשבון, ככל ואכן הועברו, כדי לגרוע מההצדקה להצגת אותם מסמכים על ידי מר אהרוני במסגרת הבאת ראיותיו.

למעלה מכך, גם ככל והמסמכים המקוריים הנוגעים להיבט הפיננסי, כמו חשבוניות או קבלות, הועברו לידי רואה החשבון של החברה, ניתן היה לצפות, מקום בו טען מר אהרוני לביצוע פעולות השקעה במגוון כה רחב של מיזמים, כי יוכל להציג מסמכים כגון הסכמים, תכתובת, אישורי הפקדה, תכניות עסקיות הכוללות בחובן פירוט של ההשקעות בפועל וכיוצא באלו.
לחילופין, יכול היה מר אהרוני להציג תצהיר של מי מהגורמים עמם התקשר, ואשר קיבל לידיו סכום זה או אחר מכספי החברה.

דבר מאלו לא הוצג.

טענותיו של מר אהרוני בכל הנוגע להשקעות במיזמים השונים בגאנה היו סתמיות וכלליות. לא ניתן היה להסיק מהן מה היה שיעור ההשקעה בכל מיזם, כיצד אמור היה כל מיזם לרקום עור וגידים, מי היו המשקיעים הנוספים, ובאיזה שלב היה אותו מיזם מצוי במועד בו שב מר אהרוני לארץ.

ויודגש, אני ערה לעובדה כי תתכן השקעה במיזם אשר ייכשל, וכי אין בהכרח בטחונות לקבלתה של תשואה מכוחה של השקעה במיזם זה או אחר.
ואולם, הקושי הטמון בהתנהלותו של מר אהרוני אינו נובע מהתוצאה, אלא מהעדר ידיעה באשר לכך שנעשה שימוש בכספים לצורך אותם מיזמים, היקף השימוש, דרך השימוש, וגורל אותם מיזמים.

זאת ועוד, כפי שיובהר להלן, מצאתי כי הטעם המרכזי בגינו לא הומצאו מסמכים המצויים בידי רואה החשבון לידי המומחה מטעם בית המשפט, או לידי הצדדים במסגרת הליך זה, מקורו בדרך התנהלותו של מר אהרוני מול רואה החשבון, לרבות העדר הסכמה לתשלום שכרו והצגתן של טענות מאוחרות בדבר העדר מינויו של אותו בעל מקצוע, כרואה החשבון של החברה.
מצב זה מקים חזקה על פיה לוּ היו הנתונים נבדקים בהתאם להסכמות הדיוניות (אשר בוטלו, כאמור לעיל), היו אלו פועלים לרעת מר אהרוני. (ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס (פורסם ; 24.1.2006).

בנסיבות אלו, הטענות בדבר מסירת המידע והימצאותו בידי רואה החשבון, הן אלו אשר קיים קושי של ממש לאמצן.

גם טענותיו של מר אהרוני בדבר כישלון המיזמים עקב סירובו של מר בראל לנסוע במקומו לגאנה, לא לוותה בראיות כלשהן, וזאת לא לעניין הסירוב, וחשוב מכך – גם לא לעניין השלכות אותו סירוב.

בהינתן כל אלו, באתי לכלל מסקנה כי אין לאמץ את גרסתו של מר אהרוני על פיה עשה שימוש בכספים לצורך קידומם של מיזמים שונים עבור החברה.

מקום בו אין חולק כי הפעילות בגאנה נוהלה על ידי מר אהרוני, ובהעדר אינדיקציה לשימוש בכספים לצורך ההשקעות הנטענות, נותרה אך עובדת העברת הכספים לרשותו. הא ותו-לא.

בהתייחס להיקף הכספי של ההשקעות במיזמים השונים בגאנה, לא הוצגו על ידי מר בראל ראיות אשר מכוחן ניתן היה לקבוע כי הסכום אשר הועבר על ידו לחברה ו/או לידי מר אהרוני במישרין, היה בהיקף הנטען.

גם תיאורו של מר בראל את היקף ההשקעות, כפי שבאו לידי ביטוי בסעיפים 10-12 לתצהירו, היה כללי מאוד, לא צורפו לנקוב חוות דעת, או ראיות ברורות אחרות באשר לסכומים.

כפי שצוין בהתיחס לטענותיו של מר אהרוני, אין די בטענה בדבר העברת המסמכים לידי המומחה מטעם בית המשפט, או רואה החשבון של החברה, על מנת שימצא כי הורם הנטל הראייתי (במקרה זה של מר בראל), להוכיח את היקף ההשקעה בפעילות הנטענת בגאנה.

התקשרות החברה עם מר זאייץ

כאמור, במהלך חודש אוקטובר 2013 התקשרה החברה במערך הסכמים עם מר זאייץ במסגרתו נרכשה פעילותו של מר זאייץ בתחום ההובלות, הוסכם על שילובו בפעילות החברה, והחברה אף הלוותה למר זאייץ סכום של 300,000 ₪ וזאת כנגד שיעבוד דירת המגורים של אמו.

מר בראל ומר אהרוני העלו טענות קשות זה כלפי משנהו באשר לטעמי ההתקשרות ותנאיה.
עם זאת, ומקום בו אין חולק כי אותה מערכת הסכמים אכן נחתמה בסופו של יום ( הסכם רכישת הזכויות, הסכם ההתקשרות והסכם ההלוואה), יש להוסיף ולהידרש לשאלת קיום התחייבויות הצדדים, זה כלפי משנהו, בהתייחס לאותה מערכת הסכמים, והשלכות התנהלותם על שאלת ההצדקה במתן הסעדים להם עתר מר בראל.

אקדים ואציין כי מצאתי את המערכת ההסכמית שבין מר זאייץ לחברה, כתמוהה וחסרה. להתרשמותי, רב הנעלם בה על הגלוי. ואבהיר;

שווי הפעילות אשר נמכרה על ידי מר זאייץ לחברה הוערך על ידי הצדדים בסך כולל של 300,000 ₪, וכן נמצא כי למר זאייץ חובות כלפי צדדים שלישיים בהיקף של 200,000 ₪.
(ראה ה-"הואיל" החמישי וסעיף 3 להסכם).

עם זאת, במסגרת הדיון טען מר בראל כי שווי הפעילות הועמד על סך של 100,000 ₪ והיתרה בהיקף של 200,000 ₪ ניתנה כהלוואה לצורך סילוק חובות של מר זאייץ כלפי צדדים שלישיים. (עמוד 85 שורות 13-15 לפרוטוקול הדיון ).

על אף האמור לעיל, הועמד סכום ההלוואה על סך כולל של 300,000 ₪, ובין הצדדים הוסכם כי העברתו של סכום זה תעשה מתוך החברה וכנגד מתן הלוואת בעלים לחברה באותו סכום. (סעיף 6 להסכם).
מר זאייץ הוסיף והתחייב כי פירעון הלוואת הבעלים יעשה מתוך תוצרי פעילות ההובלות של החברה, בה יעבוד מר זאייץ.

מר זאייץ התחייב לפרוע את ההלוואה (בסך כולל של 300,000 ₪) בתוך חמש שנים, כאשר לאבטחת אותו פירעון, נרשמה משכנתא על דירת אמו.

מקום בו העברת פעילות ההובלות של מר זאייץ לחברה, הקימה חיוב של החברה כלפי מר זאייץ בהיקף שבין 100,000 ₪ ל- 300,000 ₪ (יהא מקור מימונה אשר יהא), לא ברור מדוע נדרש מר זאייץ ליטול הלוואה ביחס לסכום זה, כולו או חלקו, ולכאורה ערב מר זאייץ להחזר הלוואה אותה נטלה החברה לצורך רכישת פעילותו שלו (ולו באופן חלקי).

התנהלות זו תמוהה בהיבט הכלכלי, ולא ניתן לה הסבר של ממש על ידי מי הצדדים.

כך לדוגמא, מתוך חקירתו הנגדית של מר בראל בסוגיה זו עלו הדברים הבאים:
"ת. חובות כן. אבל במסגרת הפעילות, ההסכם, רכשו את הפעילות שלו והמשאיות וזה הגיע ל- 300,000 ₪.
ש. זאת אומרת שפועל יוצא מכך שארתור שעבד דירה כבטוחה לטובת הלוואה שלמעשה אתה נטלת אותה באופן אישי והזרמת את הכספים לחברה.
ת. כן. "

ובהמשך:
" ש. זו לא השאלה. מתוך ה- 300,000 ₪ שאתה הלוואת ונטלת הלוואת בעלים עבור החברה, 100,000 ₪ שימשו בפועל לרכישת ציוד ומשאיות של ארתור. אם כך מדוע ארתור צריך להיות זה שיישא בעלות של מימון ההלוואה לטובת ציוד שנרכש ממנו?"
....
ת. שחתמתי על ההסכם לא חשבתי על זה."
(עמוד 85 שורות 5-27 לפרוטוקול הדיון).

הרציונל הכלכלי היחיד אשר יכול ואותר הינו זה המתייחס לאפשרות הקניית זכויות למר זאייץ בפעילות או נכסי החברה.

ואולם, גם ביחס לסוגיה זו, מצאתי את הוראות המערכת ההסכמית, כחסרות מאוד.
כל זאת מקום בו במסגרת המערכת ההסכמית התווספה הוראה על פיה תעמוד למר זאייץ אופציה לקבל 40% מפעילות החברה.
עם זאת, לא ברור מה כוללת אותה אמירה בדבר ארבעים אחוזים מפעילות החברה, או אייך אמורה הייתה זו להתבצע.
לא הובהר האם הכוונה הייתה להקנות למר זאייץ 40% מהון המניות המונפק של החברה, מהכנסותיה או רווחיה, וכיצד תמומש אותה אופציה.

מתצהירי העדות הראשית של מר בראל ומר אהרוני עלו פרשנויות שונות לסעיף זה.

במסגרת ישיבת קדם המשפט אשר התקיימה ביום 7.1.2018 עלה כי התובע עצמו אינו יכול להגדיר, למה התכוונו הצדדים ביחס להסכמה חוזית זו ובדיון ביום 6.9.2018 אף הבהיר בא כוחו של מר זאייץ כי הוא אינו מעונין עוד לקבל את אותם 40% מפעילות החברה, תהא פרשנותו של רכיב זה אשר תהא. (ראה עמוד 33 שורות 2-3 לפרוטוקול הדיון).

תהייה נוספת אשר עלתה מכוח הוראות המערכת ההסכמית התייחסה לעובדה כי מר זאייץ נתן הסכמתו לכל שפעילותו תשמש לצורך פירעון הלוואת הבעלים. מקום בו מדובר בעובד או נותן שירותים לחברה, לא ברור מדוע ועל רקע מה נדרשה/התבקשה הסכמתו באשר לאופן הניהול הפיננסי של החברה.

כך או כך, בסוף חודש מרץ 2016 הופסק שיתוף הפעולה שבין מר זאייץ לבין החברה כאשר קיימת בין הצדדים מחלוקת באשר לטעמים לכך.

לטענת מר בראל, האחריות להפסקת העבודה מוטלת על מר אהרוני, מקום בו עקב מחדליו והתנהלותו כמו גם מה שהוגדר על ידו כ: -" אי-הסדרת העניינים מול ארטור, ההתעלמות ואי-הטיפול בנושא זה" (סעיף 20.18 לתצהיר מר בראל), הפרה החברה את חיוביה כלפי מר זאייץ.

מן העבר השני, לטענת מר אהרוני, ההפרות של המערכת ההסכמית נעשו על ידי מר זאייץ בשיתופו של מר בראל, וכל זאת מתוך מטרה להעביר את פעילות ההובלות אותה רכשה החברה ממר זאייץ, לידי כל המוביל, אשר הינה כאמור חברה בבעלותו של מר בראל בלבד.

לאחר עיון בראיות, מצאתי להעדיף את גרסתם של ה"ה בראל וזאייץ על פני זו של מר אהרוני, בכל הנוגע להתנהלותו של מר אהרוני קודם להפסקת פעילותו של מר זאייץ בחברה. טעמיי להלן;

כפי שצוין לעיל, מצאתי את גרסתו של מר אהרוני כחסרה וכגרסה אותה יש לראות כגרסה מתפתחת.

כך, לדוגמא, הועלתה על יד מר אהרוני, במסגרת החקירה הנגדית טענה חדשה (אשר לא נזכרה בכתב ההגנה), ועל פיה קיבל מר זאייץ מהחברה הלוואה בהיקף גבוה יותר מזה הנקוב בהסכם ההלוואה, או כדבריו מר זאייץ: - "קיבל מעבר להסכם עוד כספים שהוא לווה מהחברה. זה לא רק ה-300,000 ₪ הוא לא קיבל את הכספים סתם, הוא קיבל כנגד משהו."

עסקינן בטענה חמורה ומהותית, אשר כאמור לא נכללה קודם לכן במסגרת כתבי טענותיו של מר אהרוני.
משנשאל מר אהרוני מדוע לא צוינה טענה זו קודם לכן, השיב כי אינו זוכר מה כתב בכתב הגנתו או בתצהיר העדות הראשית אשר הוגש על ידו. (ע' 120, שורות 11-15 חפרוטוקול הדיון).

חשוב מכך, מהראיות אשר הונחו בתיק בית המשפט הצטיירה תמונה עובדתית על פיה בחר מר זאייץ לעזוב את החברה, נוכח התנהלותו של מר אהרוני אשר תרמה תרומה מהותית לסיכול אפשרות תחזוקת המשאיות אשר היוו בסיס למתן שירותי ההובלה ואשר הוא עצמו היה אחראי לתחזוקתן, באותם מועדים.

ביחס לכך הצהיר מר בראל בתצהיר עדותו הראשי כי פעילות ההובלה של החברה בוצעה על ידי משאית אחת בבעלות חברת הכל למוביל ושתי משאיות ישנות אשר למר אהרוני לא היה כל רצון לתקן אותן. מאחר והללו לא טופלו ולא תוקנו, חרף הפניות למר אהרוני, נוצר מצב בו לא ניתן לקיים הלכה למעשה את פעילות ההובלה בחברה. (סעיפים 22.3-22.2 לתצהיר).

בתמיכה לטענות אלו של מר בראל הוצגו אסמכתאות אודות מכירה לפירוק של אחד הרכבים שהיה רשום על שמה של החברה (נספח 25 לתצהיר מר בראל).

בחקירתו הנגדית של מר בראל היה כדי לחזק את עדותו בסוגיה זו.

עת נשאל מר בראל מה היה מצב הרכבים אותם העביר מר זאייץ, מכוח ההתקשרות, לרשות החברה, השיב:
"הם היו רכבים ישנים, הייתה עונה אחת שהשקענו 80,000 ₪ על תיקונים. והיה מצב קבוע שאם לא הייתה משאית של כל המוביל שהבאתי לפעילות לא היינו יכולים לתת שירות כמו שצריך." (עמוד 62 שורות 18-21 לפרוטוקול הדיון ).

בחקירתו הנגדית, חזר מר בראל על גרסתו על פיה לא אפשר מר אהרוני, באותה עת, לתקן את המשאיות הישנות אשר שימשו להובלה (עמוד 61 לפרוטוקול, שורות 6-5, עמוד 67 שורות 23-22).

במסגרת תצהיר העדות הראשית של מר זאייץ, נטען כי התנהלותו של מר מר אהרוני והמחלוקת בינו לבין מר בראל: " יצרה מצב שלא ניתן היה עוד בידי החברה את האפשרות להמשיך ולעסוק בתחום שירותי ההובלה בשעה שמנהליה לא מעמידים ולו את הציוד הבסיסי שיאפשר ביצוע הובלות, קרי העמדת משאיות להובלה" (סעיף 11.1 לתצהירו).

בהמשך הוא הוסיף והצהיר כי מערך הרכבים בחברה ששימש לצורך ההובלה הושבת ומר אהרוני "מנע את האפשרות מלתקן את רכבי החברה או להעמיד רכבים חלופיים אחרים.".

במסגרת חקירתו הנגדית שב מר זאייץ ושנה גרסתו זו, תוך שהוא מציין כי האחריות לטיפול ברכבים הייתה של מר אהרוני (עמוד 88 שורות 26-27 לפרוטוקול הדיון).

בהמשך, ומשנשאל מדוע עזב את עבודתו בחברה, השיב:
"קיבלתי הודעה שאדון בועז לא מתקן את המשאית אלא מזמינים משאית חדשה, ממתינים שבועיים, העסק לא עובד, חוץ ממשאית אחת של כל המוביל שנשארה עדיין וגם בקושי לא משאית חדשה, משאית שהייתה אמורה להיכנס לתיקון, בועז אמר שלא מתקנים אלא מזמינים חדשה. לא עובר פחות משבועיים ומבטל את השיק ומבטל את ההזמנה, עם מה אנחנו יכולים לעבוד?" (ע' 87 שור ה 26 – עמוד 88 שור ה 3 לפרוטוקול הדיון).

מר בראל טען כי פעל להסדרת העניינים מול מר זאייץ, אולם מר אהרוני לא שיתף עמו פעולה בקיום ישיבת דירקטוריון דחופה להסדרת העניין. גם מר זאייץ ציין, כי מר בראל ניסה לדבר אתו בעניין ולהגיע להסדר ו"הוא גם ניסה להתקשר לאדון בועז, להיפגש, הוא שלח לו מכתבים, הוא אמר לי שהוא מנסה לארגן את הפגישה הזו כדי שנסגור את הנושאים האלה. במשך חצי שנה לא קיבלתי תשובה." (עמוד 1 שורה 29 –עמוד 2 שור ה 2 לפרוטוקול הדיון בתובענת מר זאייץ ).

מנגד, טען מר אהרוני כי בניגוד לטענת מר בראל, בדבר דרישתו לקיום ישיבת הנהלה דחופה בעניינו של מר זאייץ, מיד עם קבלת מכתב ההתראה של מר זאייץ (מיום 25.1.2016), פנה מר אהרוני למר בראל וביקש ממנו שיצטרף אליו לפגישה עם עו"ד יואלה שנבחרה לטפל בנושא, אולם מר בראל סירב להצטרף, למרות שבישיבת דירקטוריון החברה מיום 8.3.2016, התחייב מר בראל שיצטרף אליהם בכדי להגיש תגובה למכתבו של מר זאייץ ותיבחן האפשרות להגיש תביעות נגדו.

לגרסת מר אהרוני, בהעדר שיתוף פעולה, הוא נפגש עם עו"ד יואלה, מסר לה את המכתב ושילם את שכרה בשיקים של החברה. אולם, משנודע למר בראל שעו"ד יואלה החלה בהכנת מכתב תגובה, מיהר מר בראל לבנק ומסר הצהרה כוזבת כאילו כל השיקים של החברה השייכים לחשבון בבנק מזרחי אבדו, או נגנבו והוא חתם על הוראה המבטלת את כל השיקים שהנפיק באותו בנק.
לשיטת מר אהרוני, מצב זה, הביא להפסקת עבודתה של עו"ד יואלה.

טענות אלו של מר אהרוני לא נתמכו בראייה כלשהי. לא הוצג פרוטוקול הישיבה מיום 8.3.2016, לא הוצג תצהיר של עורכת הדין יואלה, לא התבקש זימונה למתן עדות ולא הוצגה כל אסמכתא, כגון קבלה או התקשרות למתן השירותים המשפטיים.

למעלה מכך, לא הובהר כדי הצורך, על ידי מר אהרוני, מדוע ניתן היה לראות במר זאייץ כמי שהפר את התחייבויותיו כלפי החברה, וזאת בהעדר יכולת להפעיל את פעילות ההובלות כדבעי, עקב מצב המשאיות.

משכך, ובהינתן הראיות כפי שהוצגו בפני, נחה דעתי כי אוינה האפשרות המעשית של החברה להוסיף ולפעול בתחום ההובלה, וזאת נוכח מצב המשאיות ואי תיקונן, בשל העדר שיתוף הפעולה בין השותפים.

מקום בו תפקידו ופעילותו של מר זאייץ יועדו למתן שירותי הובלה, נהיר כי לא יכול היה להמשיך לעבוד בחברה, וכי כתוצאה מהפסקת עבודתו גם נפגעו הכנסות החברה מאותה פעילות.

לא נעלמה מעיני טענת מר אהרוני על פיה פעל מר בראל בניגוד עניינים מובהק עת תמך בגרסתו של מר זאייץ כמו גם עת עירב באופן מכוון בין פעילות החברה ופעילות הכל למוביל בתחום ההובלות.
מר אהרוני הוסיף והעלה טענות קשות כנגד מר בראל בכל הנוגע לשימוש בלידים של החברה וניודם לטובת חברת הכל למוביל.

בהתייחס לסוגיית ה-"לידים", לא הרים מר אהרוני את הנטל הראייתי להוכיח כי אכן נעשה על ידי חברת כל המוביל שימוש בלידים של החברה, ואף לא בקירוב לכך.

מאידך, ובכל הנוגע לעירוב בין פעילות החברה של מר בראל (הכל למוביל) לבין פעילות ההובלות בחברה, ניתן היה להתרשם כי אכן חל עירוב מסוים בפעילות של המשאיות ומשכך גם בפעילות העסקית.
למעלה מכך, על אף שלכאורה נדרשה החברה לשלם למר זאייץ עבור רכישת פעילותו בתחום ההובלות והטמעתה של פעילות זו במסגרת החברה, לא הוצגו ראיות המלמדות כי המעבר של מר זאייץ ל-הכל למוביל, לווה בתשלום מקביל, בין אם למר זאייץ ובין אם לחברה.

על אף סימני השאלה המפורטים לעיל באשר לקיומו של עירוב בפעילות ההובלות, נחה דעתי כי להתנהלותו של מר אהרוני הייתה השפעה מהותית על יכולתה של החברה להוסיף ולקיים את פעילות ההובלות, וזאת בהעדר אמצעים לעשות כן, כמפורט להלן;

מקום בו התביעה המונחת בפני הינה תביעה להסרת קיפוח, ועת נבחנת יכולתה של החברה להוסיף ולקיים פעילות עסקית תקינה, על בסיס התנהלות בעלי המניות ומערכת יחסיהם, נחה דעתי כי חוסר שיתוף הפעולה ואי העמדת הכלים למתן שירותי ההובלות, מנעו המשך פעילות תחום זה.

ניהול המחסן

בחודש דצמבר 2014, שכרה החברה מחברת אחים חממה ושות' בע"מ (להלן: "המשכיר") את המחסן תמורת דמי שכירות חודשיים בסך של 14,800 ₪ בתוספת מע"מ.

בהתאם להסכמות הדיוניות, מוּנה מר אהרוני לניהול פעילות המחסן.

ביום 6.1.2019 הודיע מר אהרוני למר בראל כי הוא סיים לנהל את המחסן.

בשולי הסוגיה אציין כי מסיכומיו של מר בראל עלה כי ניתן צו לפינוי המחסן על ידי בית המשפט.

לטענת מר בראל, השתלט מר אהרוני באופן בלעדי על המחסן, עשה בו כבתוך שלו, מנע גישה ממר בראל, ונטל לכיסו תקבולים שהתקבלו בגין שירותי האחסנה חלף העברתם לחשבון החברה וללא דיווח כדין.
עוד נטען כי מר אהרוני החליף מנעולים במחסן, שינה סיסמאות, וקיבל החלטות באשר לתנאי השכירות של התאים במקום, בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי.

מר אהרוני הכחיש את טענותיו של מר בראל ואף הוסיף כי נותר לבדו לפעול בחברה מתוך ניסיון ממשי למנוע קריסתה וזאת לאחר שמר בראל ומר זאייץ נטשו את החברה, וביצעו פעולות בלתי חוקיות אשר פגעו אנושות בזכויותיו בחברה.
לשיטת מר אהרוני, מר בראל המשיך להחזיק באופן בלעדי, נכון לסוף שנת 2016, בעשרים וחמישה תאי אחסון, תוך שהוא גובה את הכספים ביחס לתאים אלו, ואינו מדווח על כך למר אהרוני.
לדבריו, המנעולים במחסן הוחלפו בשל פריצה במחסן ובמקביל נמסר מנעול למר בראל.

בהתייחס לתביעות אשר הוגשו כנגד החברה, טען מר אהרוני כי פעל להגיע להסדרים עם הנושים, חלק מהחובות סולקו, וביחס לאלו שנותרו, הגיע להסדרי תשלומים מתוך תקבולי המחסן. כל זאת, למעט חוב בגין ארנונה לעיריית ראשון לציון אשר היה מצוי אף הוא בהליך להסדר.

בהינתן הפער המהותי בין גרסאות הצדדים, נדרשתי בתחילה להכריע במחלוקות העובדתיות, ולאחר מכן להוסיף ולתת את הדעת למשמעות הכרעותיי אלו על טענות הקיפוח.

באשר להתנהלות הכספית של אחזקת המחסן, קבלת התקבולים, ותשלום ההוצאות, מצאתי את התנהלותו של מר אהרוני כחסרה, וכזו המעוררת חוסר נוחות.

מהראיות אשר הוצגו בפני עלה כי חלק מהתקבולים אשר שולמו לחברה, באמצעות מר אהרוני, בגין אחסון בתאי האחסנה (על ידי הלקוחות), לא הופקדו בחשבון הבנק של החברה.

מטעמו של מר בראל הוגש דו"ח חוקר, ובמסגרתו פירוט של מקרים בהם הציגו החוקרים את עצמם כאלו המבקשים להתקשר עם החברה בהסכם לשכירתו של תא אחסון. מגעים אלו עם מר אהרוני הניבו את הממצאים הבאים:

במקרה אחד, שולם תשלום עבור אחסנה וכנגדו נמסרה חשבונית בה צוין מספר תאגיד (ח.פ.) 514368414 אשר אינו מספרה של החברה (ח.פ. 514843614).

במקרה נוסף, הסכים לכאורה מר אהרוני לבקשת החוקר הפונה להימנע מלהפיק קבלה בגין הסכום הראשוני ששולם במזומן, ומר אהרוני ביקש לכאורה לדעת האם החוקרים יהיו נכונים לוותר על חשבונית מטעמו לגבי השיק שהעבירו לו (בסך של 375 ₪).

הנקוב בדו"ח החוקר לא נסתר במהלך החקירות הנגדיות של שני החוקרים הפרטיים, ואף לא נמצא כרסום כלשהו לנקוב בדו"ח (נספח 12 לתצהירו של מר בראל, ועמודים 40-45 לפרוטוקול הדיון).

בהתייחס לסוגיה של השוני בספרה במספר החברה טען מר אהרוני בחקירתו הנגדית כי מנהל המחסן הקודם, מר נפתלי זוסמן, הזין פרטים שגויים בעת פתיחתה של מערכת הנהלת חשבונות חדשה במקביל לזו הקודמת.
בהמשך, בעקבות פגישה במע"מ, פנה מר אהרוני למערכת הנהלת החשבונות הנוספת, מערכת "רווחית", בניסיון לתקן את הליקוי, שאז נדרש תצהירו של מר נפתלי. (עמוד 104 שורות 26-31 לפרוטוקול הדיון).

עוד עלה מחקירתו הנגדית כי פתיחתה של מערכת הנהלת החשבונות הנוספת, נעשתה על פי הנחייתו. (ראה עמוד 105 שורות 9-10 לפרוטוקול הדיון).

טענותיו אלו של מר אהרוני לא נזכרו במסגרת תצהירו ולא לוו בראיות כלשהן למעט נספח 9 לתצהירו של מר אהרוני, שהוא מעין תצהיר, חלקו מודפס וחלקו בכתב יד, אשר נחתם לכאורה על ידי מר נפלתי זוסמן, היה מיועד לחברה בעלת מערכת הנהלת החשבונות "רווחית", כאשר לא ברור אם נעשה בו שימוש כלשהו. (להלן: "מסמך זוסמן").

זאת ועוד; הגם כי לשיטתו של מר אהרוני, הטעות במספר החברה נודעה במהלך פגישה במע"מ, לא אישר מר אהרוני כי התצהיר הומצא על ידו למע"מ, ולא ברור איזה שימוש נעשה באותו תצהיר בסופו של יום, והאם תוקנה הטעות בפועל.

מר זוסמן עצמו, לא זומן לעדות ביחס לתצהיר זה, ולא התייצב לחקירה.

בנוסף, יש לציין כי חלק מנספחי תצהיר העדות הראשית של מר אהרוני צורפו עם רשימה מקדימה ללא הפנייה פנימית.

בהינתן אלו, מצאתי לייחס למסמך זוסמן, משקל ראייתי מזערי.

בשולי הדברים אציין כי מדברי ב"כ מר בראל עלה כי לכאורה הוגשה תלונה למשטרה בטענה לזיוף אותו תצהיר (פל"א 211503/2019) (עמוד 106 לפרוטוקול, שורות 12-11).
באשר לאופן הפקדת התמורה משכירות תאי האחסון טען מר בראל כי מר אהרוני נטל כספים לכיסו וזאת מבלי שדווח על הכנסות אלו.

מר אהרוני הכחיש את הטענה בדבר נטילת הכספים לכיסו ואף הוסיף וטען כי נעשה שימוש בהכנסות אלו לצורך תשלום חובות שכר דירה חשמל מים וספקים של פעילות המחסן.
משכך, לשיטתו, היה מקום לראות בהתנהלותו כזו אשר בשלה ומכוחה תופעל המחסן.

עוד טען מר אהרוני כי העתק מסמכי הנהלת החשבונות נמסרו למומחה מטעם בית המשפט, רואה החשבון בר לב, על פי דרישתו וכנגד מינויו על ידי בית המשפט.

לבסוף, נטענה הטענה כי לא רק שלא נעשה שימוש פרטי בכספי החברה אלא כי מר אהרוני הוסיף ופרע , מכספו שלו, חלק מחובותיה של החברה, (סעיף ח.10. לתצהיר) וכי הפקדת הכספים לחשבונו הפרטי נעשתה בלית ברירה.

מצאתי את גרסתו של מר אהרוני כזו אשר לא ניתן לאמצה, וזאת בהינתן הראיות השונות אשר הונחו בתיק בית המשפט, וכמפורט להלן;

לא ניתן היה לקבל את טענותיו של מר אהרוני על פיהם די היה בהמצאת המסמכים לידי המומחה מטעם בית המשפט, על מנת שתמצא ההצדקה לקבל את טענותיו באשר לאופן השימוש בכספים.

אין קשר בין המצאת המסמכים לידי המומחה מטעם בית המשפט, ככל והומצאו, לבין חובתו של בעל דין לצרף כראייה, כל מסמך שהוא סבור שיש בו כדי לתמוך בגרסתו.

מקום בו בוטל המתווה הדיוני, לרבות לעניין קבלתה של חוות דעת של המומחה מטעם בית המשפט, ומר אהרוני אף טען להצדקה להשבת הכספים ששולמו למומחה נוכח מה שכונה על ידו כ"כשלון תמורה", מקבלת מסקנתי זו משנה תוקף.

יש להוסיף ולהדגיש כי במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמו טען מר אהרוני כי כל הנהלת החשבונות של המחסן נוהלה באמצעות תוכנת "רווחית". (סעיף ח8 לתצהירו של מר אהרוני).

מקום בו הנהלת החשבונות כולה מנוהלת בתוכנה מוסדרת, ניתן היה לכאורה, בפשטות יתרה, להציגה לצורך בחינת הטענות בדבר אופן השימוש בכספים, היקפם והדיווח על קבלתם.

בנוסף, וכפי שיפורט להלן, נחה דעתי כי בהיבט העובדתי, אי השלמתה של חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, נבעה בחלק הארי שלה מהתנהלותו של מר אהרוני בכל הנוגע להסדרת סוגיית החוב הנטען לרואה החשבון המחזיק במסמכי החברה, ועיכוב המצאת המסמכים המצויים בידי רואה החשבון עקב כך.

בנסיבות אלו הניסיון לטעון כי המסמכים או הראיות מצויים בידי המומחה מטעם בית המשפט, נמצאו על ידי כניסיון לאחוז בחבל משני קצותיו.

בחקירתו הנגדית אישר מר אהרוני כי חלק מהתקבולים של החברה הופקדו בחשבונות בנק אשר אינם חשבונות הבנק של החברה ובחלק מהמקרים אף בחשבונו הפרטי (עמוד 96, שורות 7-19 לפרוטוקול הדיון ).

באשר לשימוש בכסף מזומן שנמסר לידיו טען, בין היתר, כדלהלן:
"חלקו נתתי לספקים, שילמתי לספקים וחלקו הפקדתי בחשבוני הפרטי."

בהמשך, ציין כי שילם גם " לאנשים שהגיעו עם תביעות שלא שולמו להם על ידי און. הייתה דוגמא של 300 ₪ ששילמתי למישהו".

מנשאל לזהותו של אותו אדם, לא ידע להשיב וציין כי תשלום בגין תביעות היה דרך חשבון הבנק הפרטי שלו (עמוד 97 שורות 15-27 לפרוטוקול הדיון).

טענות אלו של מר אהרוני היו כלליות מאוד, דלות, ולא נתמכו בראיות מהותיות.

בדיון במועד הנדחה, הוסיף מר אהרוני וטען כי כל הכספים בגין פעילות האחסנה הועברו לחברה, ובהמשך כי נכנסו לחשבונו הפרטי ולא לחשבון החברה. כל זאת ביחס לתקופה שבין יוני 2018 ועד אוקטובר 2018 (עמוד 119 שורות 14-20 לפרוטוקול הדיון)

מקום בו בוחר בעל מניות להפקיד כספים בחשבונו האישי, חלף הפקדת הכספים בחשבונות החברה, ומקום בו לא הוצג תיעוד מלא ביחס להיקף העברות כספים אלו או מהותן , קיים קושי של ממש לראות את התנהלותו של מר אהרוני, כזו המלמדת על שקיפות מול בעל המניות הנוסף.

דוגמא נוספת לקושי שאותר בהתנהלותו של מר אהרוני מצאה ביטוי בפסק הדין שניתן כנגד החברה במסגרת ת"ק 42397-09-16 (להלן: " התביעה הקטנה").

התביעה הקטנה הוגשה על ידי מר פתאל כנגד החברה ומנהליה, בטענה לנזק שנגרם עקב סירוב לשחרר תכולתו של תא אחסון, הגם כי תמורת האחסון שולמה במלואה.

בכתבי טענותיו (בהליך דנא) טען מר אהרוני כי במסגרת ניהולה של התביעה הקטנה יוכח כי התנהלותו המקוממת של מר בראל, היא זו אשר גרמה לנזק הנתבע.

ואולם עיון בפסק הדין בתביעה הקטנה מלמד כי מר אהרוני לא מצא לנכון להגיש כתב הגנה באותו הליך (עמוד 2 לפסק הדין, שורות 14), ונמצא כי האחריות למחדל של אי שחרור הכבודה לידי התובע , רובצת לפתחו של מר אהרוני, תוך קביעת ממצאים עובדתיים ביחס לכך. בפסק הדין חויבה החברה בתשלום סך של 26,800 ₪ למר פתאל.

סוגיה נוספת אליה נדרשתי, ובמסגרתה נמצא פער בין טענותיו של מר אהרוני לבין הראיות, הינה סוגיית תשלום דמי השכירות של המחסן.

לעניין זה טען מר בראל כי מר אהרוני נמנע מתשלום דמי השכירות למשכיר, עד כדי יצירתו של חוב מהותי.
מן העבר השני, לשיטת מר אהרוני, הוא נוכח לדעת כי מר בראל לא שילם את שכר הדירה של המחסן ופעל להחתמתם של שיקים ללא כיסוי. עוד נטען כי לבסוף נדרש מר אהרוני ליטול הלוואה פרטית, לצורך תשלום דמי השכירות (סעיף ח.4. לתצהיר מר אהרוני).

עובדתית, לא הוצגו בפני ראיות באשר לנטילתה של אותה הלוואה פרטית.

חשוב מכך, ממסמכים אשר צורפו לתיק ניתן היה ללמוד כי הוגשה כנגד החברה תביעה לפינוי עקב אי תשלום דמי שכירות ובזאת במסגרת ת.א. (שלום ראשל"צ) 37849-07-16.

מר אהרוני, אשר ניהל את המחסן במשך תקופה לא מבוטלת מכוח ההסכמות הדיוניות, לא מצא לנכון לעדכן את בית המשפט בדבר הגשתה של תביעה זו. התנהלות זו כשלעצמה, עוררה חוסר נוחות.

חשוב מכך, במסגרת הדיון אשר התקיים בתביעת הפינוי המקורית, ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים במסגרתן התחייבה החברה לשלם את יתרת דמי השכירות עד סוף שנת 2016 וכי הסכם השכירות יסתיים ביום 31.12.2016 תוך פינוי המושכר.

קביעות אלו בפסק הדין, עומדות בסתירה לעדותו של מר אהרוני בחקירתו הנגדית על פיה: "השופט החליט שאין צו פינוי כי כבר שילמתי את החוב" וכי הסכם השכירות חודש באופן אוטומטי (עמוד 116, שורות 29-30 לפרוטוקול הדיון).

וכאילו לא די היה בכך, הוגשה כנגד החברה תביעת פינוי נוספת וזאת במסגרת ת.א. (שלום - ראשל"צ) 64222-06-18, עקב טענות לאי תשלום דמי השכירות.

ביום 10.4.2019 ניתן פסק דין (כב' השופטת רבקה ארד) לפינוי המושכר בתוך 30 יום, מאחר ולא שולמו דמי השכירות.

במסגרת סעיף ח.14 לתצהיר עדותו הראשי (אשר הוגש בחודש ינואר 2019), טען מר אהרוני, בין היתר, כדלהלן:
"כפי שדווח בתביעה המתנהלת בנושא השכירות - זו שולמה. היתרה שבמחלוקת היא בגין נזקים שהחברה המשכירה גרמה לחברת ב.ו.א והסכום לא סופי. החברה קיבלה רשות להגן כנגד התביעה.".

בהמשך, טען מר אהרוני במסגרת התשובה אשר הוגשה על ידו לבקשה מס' 41, כי דמי השכירות שולמו, בהתאם לאישורי תשלום שצורפו על ידו. (צורף כנספח ב' לתשובה מיום 23.8.2018).

ואולם, בהתאם לכרטסת חוב של המשכירה (נספח 1 להודעה דחופה מטעם התובע מיום 21.2.2019, בקשה מס' 61), נכון ליום 5.2.2019, נותרה יתרת חוב למשכירה בהיקף של 68,000 ₪, והסוגיה לא הובהרה כדי הצורך.

חשוב מכך ביום 10.4.2019 ניתן כנגד החברה פסק דין לפינוי, בתוך 30 יום, כאשר צוין בגוף פסק הדין כי החברה חזרה בה מהטענות שהועלו לעניין הפרת הסכם השכירות על ידי המשכירה, והכירה בקיומו של חוב דמי השכירות, ובית המשפט אף לא מצא לקבל, בנסיבות אלו את הטענות בדבר הפרת ההסכם על ידי המשכירה.

לעניין זה יש לזכור כי השכרת תאי האחסנה במחסן היוותה את הפעילות היחידה של החברה במשך זמן לא מבוטל, ונוהלה בפועל, עד לחודש נובמבר 2018 לפחות, על ידי מר אהרוני.
בנסיבות אלו, פסק הדין, כפי שפורט לעיל, מלמד על התנהלות אשר לא ניתן לראותה כזו המשרתת את מטרותיה של החברה.

החוב לרואה החשבון של החברה, רו"ח משעניה

בכתב התביעה הועלתה על ידי מר בראל טענה לקיומו של חוב כלפי רואה החשבון של החברה, מר משענייה.
בכתב ההגנה טען מר אהרוני כי החברה לא חבה בתשלום שכר כלשהו לרואה החשבון משענייה וזאת מקום בו סולקה יתרת החוב כלפיו במסגרת הסדר, ומר אהרוני התנגד להמשך העסקתו כרואה החשבון של החברה עקב קשריו עם מר בראל, וביקש להעביר את הטיפול בדו"חות משנת 2014 ואילך לרו"ח בלתי תלוי. לשיטתו דרישתו של רואה החשבון משענייה לקבלת שכר, נעשתה בחוסר תום לב.

על אף קיומה של המחלוקת באשר לקיומו של החוב כלפי רואה החשבון, הגיעו הצדדים להסדר הדיוני אשר כלל, בין היתר, קבלתה של חוות דעת מומחה על בסיס מכלול הנתונים הפיננסיים הנוגעים לחברה. הללו, מעצם טיבם, כוללים גם את המידע והמסמכים המצויים בידי רואה החשבון משענייה.
ואולם, רואה החשבון משענייה סרב למסור את המסמכים המצויים ברשותו, עקב טענותיו בדבר קיומו של חוב של החברה כלפיו.

למרות המאמצים הרבים להביא את הצדדים (לרבות רואה החשבון) לכלל הסדר אשר יאפשר את המצאת המסמכים לידי המומחה מטעם בית המשפט, ו על אף הסכמתם של אהרוני ובראל גם יחד לשלם לרואה החשבון משענייה סכום מוגדר לצורך קבלת המסמכים, לא בוצע התשלום בפועל, המסמכים לא הומצאו, וההסדר הדיוני בוטל.

המחלוקות בין הצדדים בעניינו של רואה החשבון משענייה לא יוחדו לסוגיית תשלום שכרו, אלא הורחבו גם לסוגיית החתימה על הדוחות הכספיים של החברה.
לכאורה, הדוח הכספי האחרון שנחתם על ידי ה"ה אהרוני ובראל יחד, היה הדוח לשנת 2013.
לאחר אותו מועד, סירב מר אהרוני לחתום על הדוחות הכספיים, בשל טענות שונות שהועלו כלפי רואה החשבון ומר בראל, ואלו נחתמו לכאורה על ידי מר בראל בלבד.

במסגרת תצהיר העדות הראשית הועלו על ידי מר אהרוני טענות רבות באשר להתנהלותו של רואה החשבון משענייה, אי מינויו כדין, והטעמים לסירובו לחתום על הדוחות הכספיים של החברה.

חלק מהטענות הנקובות בתצהיר, נכללו עוד בכתב הגנתו של מר אהרוני. חלק אחר, לא נזכר ולא הוצג קודם לכן, וזאת לרבות הטענה בדבר אי מינויו של רואה החשבון משענייה, כרואה החשבון של החברה. (ראה לדוגמא סעיף ה.23. לתצהיר מר אהרוני).

את תשובותיו של מר אהרוני לסוגיות אלו במסגרת החקירה הנגדית מצאתי כחסרות, וכאלו אשר אינן עומדות בקנה אחד עם התנהלותו הדיונית קודם לאותו מועד, כמו גם עם ראיות אחרות אשר הוגשו לתיק בית המשפט. (עמוד 106 שורה 25 – עמוד 107 שור ה 10 לפרוטוקול הדיון ).

כך לדוגמא הוצגה לעיוני פנייתו של בא כוחו של מר אהרוני, עו"ד אביאל ג'ראפי, לרואה החשבון משענייה בחודש אוקטובר 2017 , במסגרתה טען, בין היתר את הדברים הבאים:
"ככל הידוע לח"מ שימשת רואה החשבון של חברת ב.ו.א סחר עולמי בע"מ מיום הקמתה..." (נספח א' להודעת מר אהרוני לבית המשפט מיום 24.10.2017 (בקשה מס' 9)).

לא ברור כיצד ניתן לטעון מחד גיסא להעדר הסכמה בדבר מינויו של רואה החשבון ומאידך גיסא לשלוח מכתב הכולל בחובו את הנקוב לעיל.

פערים נוספים נמצאו במועדים אותם ציין מר אהרוני בחקירתו הנגדית לעניין תקופת פעילותו של רו"ח משענייה כרואה החשבון של החברה, כמו גם סוגיית המועדים בהם נודעו לו הנתונים בשלם סירב להמשיך ולפעול מול רואה החשבון משענייה.

במחלוקות באשר למינויו ותפקודו של רואה החשבון מר משענייה, כמו גם אלו הנוגעות לחתימה על הדוחות הכספיים של החברה משנת 2014 ואילך, היה כדי ללמד על עומק התהום הפעורה בין הצדדים, והעדר כל יכולת לניהול פיננסי משותף של החברה.

הלוואות הבעלים

אחת הדוגמאות אותן ביקש מר בראל להביא לצורך הוכחת טענת הקיפוח התייחסה לסוגיית היקפן של הלוואות הבעלים אשר ניתנו על ידו, אל מול היקף הכספים שהעביר מר אהרוני לחברה.

הראיות שהוצגו על ידי מר בראל ביחס להיקפי הלוואות הבעלים שנתנו על ידו, לשיטתו, היו חלקיות מאוד.

מר בראל צירף לתצהיר העדות הראשית מטעמו את נספח 20, ובמסגרתו טבלה הכוללת את פירוט ההעברות הכספיות אשר לשיטתו בוצעו על ידו לחשבונות הבנק של החברה בשנים 2013-2014.

חלק מהסכומים הנקובים במסגרת טבלה זו, לא נתמכו בראיות ; חלק נתמכו בראיות חלקיות (כדוגמת סכומים שונים בהיקפם מהסכום הנטען) ; חלק אחר עניינו כספים אשר נטען כי הועברו מחשבונות הבנק של חב' הכל למוביל.
הגם כי לכאורה מדובר בחברה שהיא בבעלות או בשליטתו של מר בראל, אין זהות בין התאגיד ובעל השליטה בה.

למרות הראיות החלקיות באשר להיקף הסכומים שהועברו לטובת החברה, בין במישרין ובין בעקיפין, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי מר בראל העביר לחברה, כהלוואת בעלים, סך של 300,000 ₪, וזאת במסגרת ההתקשרות עם מר זאייץ. (לעניין זה ראה לדוגמא סעיף ט.8. לתצהיר מר אהרוני; עמוד 122 שורות 24-31 ועמוד 123 ש ורות 7-8 לפרוטוקול הדיון ).
בנוסף, הוצגו על ידי מר בראל ראיות שונות לביצועם של תשלומים שונים כפירעון חובות של החברה לצדדים שלישיים (לרוב אלו בגינם נחתמה גם ערבות אישית של מר בראל כלפי הנושים). כך לדוגמא הוצגו ראיות לפירעון חלק מהחוב כלפי בנק הפועלים בהיקף של 65,000 ₪ (ת.א. (שלום ת"א) 20812-11-17).

בעוד טענותיו של מר בראל באשר להיקף הסכומים שהועברו על ידו, כהלוואות בעלים לחברה, נתמכו בראיות חלקיות בלבד, טענותיו של מר אהרוני באשר לסכומים שהועברו על ידו באופן אישי לטובת פעילותה של החברה, לא נתמכו בראיות כלשהן, נטענו באופן כוללני וסתמי, ומצאתי שלא לאמצן.

כך לדוגמא טען מר אהרוני במסגרת חקירתו הנגדית כי בוצעו על ידו העברות כספים על דרך של משיכת המחאה מחשבונו הפרטי בסך של 20,000 ₪, וכי בוצעה העברה בנקאית לחשבון החברה בהיקף של 80,000 ₪. (עמוד 125 שורות 1-20 לפרוטוקול הדיון ). עוד נטען כי סכומים נוספים הועברו במזומן.

ואולם, טענות אלו לא נתמכו בראיות, לרבות כאלה אשר לכאורה ניתן היה בקלות יתרה לצרפן, וממילא לא הובהר מדוע היה מקום להעביר כספים במזומן, למי הועברו, היכן התקבלו, ומה מקורם.

בפערים אלו היה כדי לחזק את המסקנה בדבר קיומו של חוסר איזון בין בעלי המניות, ומשום תמיכה בטענותיו של מר בראל באשר לקיפוחו ביחס לבעל המניות האחר.

מצבת החובות של החברה

בכתב התביעה טען מר בראל, כי נכון למועד הגשת התביעה "אין לחברה תכלית", אין לה עובדים ופעילותה הכלכלית מצומצמת ביותר. התובע מנה את מצבת החובות של החברה, ביניהם חוב לרואה חשבון משעניה, חוב למר זאייץ, יתרת הלוואה בבנק הפועלים וחוב אשראי בלתי מנוצל, חוב הלוואה בבנק מזרחי, חוב למר בראל בגין הלוואות בעלים ותשלום חיובים בגין שיקים שחזרו וחובות נוספים לנושים.

מן העבר השני, טען מר אהרוני במסגרת כתב הגנתו כי החברה פעילה, מנוהלת נכון ומצויה בהליך של צמיחה והבראה, סולבנטית ואיתנה וזאת על אף התנהלותו הקלוקלת וחסרת תום הלב של מר בראל.

נהיר כי יכול ובהגשתה של חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, היה כדי לשפוך אור על טענות הצדדים.
ואולם, מקום בו המתווה הדיוני בוטל, ואיש מהצדדים לא מצא לנכון להגיש חוות דעת מטעמו, לא ניתן היה לקבוע מסמרות ביחס לחלק מהסוגיות השנויות במחלוקת.

עם זאת, מהראיות בתיק עלה כי אין מקום לקביעה על פיה מדובר בחברה פעילה המצויה בהליך של צמיחה או הבראה, ואף לא בקירוב לכך.

למעשה, אף הפעילות היחידה שנותרה לחברה, בדמות השכרתם של תאי אחסון לצדדים שלישיים, פסקה, שעה שמר אהרוני הודיע כי אין בכוונתו להמשיך ולנהל את המחסן, ומהודעתו של מר בראל עלה כי המחסן פו נה נוכח ובשל מתן פסק הדין לפינוי (ראה ת.א. 64222-06-18).

למעשה, וכפי שהובהר לעיל, לא ברור האם במצב הדברים הנוכחי, נותרה פעילות כלכלית כלשהי אותה מקיימת החברה כיום.

הסעדים

כפי שצוין ברישא של פסק הדין, היקף שיקול הדעת המוקנה לערכאה הדיונית בהליך אשר עניינו הסרת קיפוח, הוא רחב מאוד ומטרתו להתאים פתרון שיוביל לתוצאה צודקת (ע"א 3662/17 פלוני נ' פסגות זיו השקעות ופיתוח (פורסם ; 01.02.2018)).

קשת הסעדים העומדת לרשות בית המשפט, בבואו לבחון את הדרך המיטבית ליצרתה של הפרדת כוחות בין בעלי המניות , כולל בחובה מנעד רחב מאוד לרבות פירוק, רכישה כפויה והתמחרות פתוחה.

הראיות בתיק זה מלמדות, באופן מובהק, על קיומו של מבוי סתום, חוסר אמון, והעדר כל התכנות ממשית לשינוי במצב זה. כל זאת, בחברה שהיא מעין שותפות.

באותו מבוי סתום היה כדי לאיין את אפשרות החברה להוסיף ולהתנהל מול צדדים שלישיים , כמו גם לקיים פעילות עסקית תקינה.

עוד נחה דעתי כי נמצאו כשלים מהותיים בדרך התנהלותו של אהרוני בחברה, לרבות ובמיוחד אי שיתופו של מר בראל במידע באשר לכספי החברה והשימוש בכספים אלו.

בכל אלו היה כדי ללמד על קיפוח זכויותיו של מר בראל בחברה.

משכך, יש להוסיף ולהורות כי התובע זכאי לסעדים אשר התבקשו על ידו במסגרת כתב התביעה (סעיפים 27.1-27.4 לכתב התביעה), ולרבות מתן החשבונות, כמו גם ביצועה של התמחרות בין בעלי המניות בחברה, וביחס למניותיה.

עם זאת, ובהינתן טענותיו של מר בראל באשר למצב החברה והיקף פעילותה, נכון למועד הגשת הסיכומים על ידו, מאחר ולטענת הצדדים, המחסן אשר היווה מקור הכנסה יחיד של החברה, פונה, לא ברור האם יש טעם ענייני במתן ההנחיות האופרטיביות הנוגעות לביצועה של התמחרות, כפי המבוקש.

לפיכך, וקודם מתן הנחיות נוספות, יבהיר מר בראל, בתוך 10 ימים מהיום, האם הוא עומד על עתירתו לקבלתו של סעד זה. בכפוף להבהר ה, יועבר למתן הנחיות נוספות.
תביעתו של מר זאייץ

כפי שפורט לעיל, תביעתו של מר זאייץ הוגשה על רקע טענותיו בדבר הפרת מערכת ההסכמים אשר נחתמה עמו.

לשיטתו, הופרו התחייבויות החברה כלפיו, וזאת בין היתר, על דרך של משיכת כספים מחשבונות החברה בהיקף כולל של 472,748 ₪, על אף התחייבות החברה שלא לבצע משיכת כספים קודם לפירעונה המלא של ההלוואה אותה נטל מר זאייץ (ולמעט לצורך הפעילות השוטפת). עוד הועלו על ידי מר זאייץ טענות לקיפוח זכויותיו כעובד.

לטענת מר זאייץ, מקום בו הוא עצמו עמד במלוא חיוביו החוזיים, ובהינתן הפרות החברה את התחייבויותיה כמפורט לעיל, יש להוסיף ולהורות על מחיקת יתרת ההלוואה שנותרה עומדת וכפועל יוצא גם על הסרת השעבוד אשר הוטל על דירת אמו.

עוד עתר מר זאייץ לקבלתו של סעד הצהרתי על פיו התגבשה זכותו לקבלת 40% משווי נכסי החברה.

במהלך ניהול ההליכים, הודיע מר זאייץ, כי הסוגיה המהותית ביותר מבחינתו, הינה זו המתייחסת למחיקת יתרת ההלוואה והסרת השעבוד על דירת האם.

בדיון שהתקיים ביום 7.1.2018 הבהיר מר זאייץ כדלהלן :
"כרגע התביעה הזו עומדת על שחרור הנכס. הוא מוצא את עצמו בן ערובה בסכסוך בין השניים. יש לו טענות כלפי שני הנתבעים, כלפי אחד יותר וכלפי אחת פחות, אבל יש כלפי שניהם יש לו טענות" (עמוד 3 לפרוטוקול בתובענת מר זאייץ, שורות 22).

עוד הוסיף בא כוחו של מר זאייץ ואישר כי מרשו אינו יודע להגדיר למה התכוונו הצדדים בהסכמתם החוזית בדבר הקניית 40% מנכסי החברה, וממילא הוא אינו מעוניין עוד לקבלם. (ראה עמוד 33 שורות 2-3 לפרוטוקול הדיון).

מקום בו הודיע מר זאייץ כי הוא אינו עומד על טענותיו בדבר הזכאות לקבלת 40% מנכסי החברה, ועת הובהר כי סוגיות הנוגעות למערך יחסי העבודה בין הצדדים הן בסמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה, כל שנדרשתי לו הוא שאלת זכאותו של מר זאייץ כי תמחק יתרת ההלוואה אותה נטל מהחברה, תוך מחיקת השעבוד אשר הוטל על דירת האם, מכוחה של אותה הלוואה.

משנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים והראיות שהונחו בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין תביעתו של מר זאייץ להתקבל, ככל ועניינה מחיקת יתרת החוב בגין ההלוואה, וכפועל יוצא יש להוסיף ולהורות על הסרת השעבוד שהוטל על דירת האם. כל זאת, מהטעמים אשר יפורטו להלן;

אשוב ואבהיר כי המערכת ההסכמית בכללותה עוררה סימני שאלה לא מעטים וזאת הן לעניין פרשנות הוראותיה והן לעניין הטעם הכלכלי העומד מאחורי חלק מאותן הסכמות.

עם זאת, ומקום בו העתירה לסעד של מחיקת יתרת חוב ההלוואה והסרת השעבוד נשענת על הוראותיה של אותה מערכת הסכמית, היה מקום להוסיף ולהידרש לטענות כל הצדדים ביחס לכך.

מכתב הגנתו של מר אהרוני נטען כי היה זה מר זאייץ אשר נטש את החברה במרץ 2016, טרם שנפרעה ההלוואה במלואה, וקודם שחלפו 5 שנים ממועד התקשרות הצדדים בהסכם.
לפיכך, לשיטת מר אהרוני, יש לדחות את תביעתו ביחס לרכיבים אלו.

במסגרת תצהיר העדות הראשית הוסיף מר אהרוני וטען כי היה זה מר בראל אשר גרם לאי קיום חלק מהוראות ההסכם עם מר זאייץ על ידי החברה, וזאת מקום בו מר בראל לא תחזק רכבים ולא דאג לאמצעי הובלה , כמו גם לתשלומים ומשכורות, ושיתף פעולה עם מר זאייץ מתוך מטרה להביא לקריסה של החברה, כמו גם מתוך רצון להבטיח העברת פעילות ההובלות לחברת הכל למוביל.

בכתב הגנתו של מר בראל הוכחשו חלק ניכר מטענותיו של מר זאייץ. עם זאת, הוסיף מר בראל וטען כי כל הפרה של ההתחייבות, ככל וקיימת כזו, מקורה במעשיו ומחדליו של מר אהרוני, אשר בחר שלא להסדיר את הסוגיות השונות עם מר זאייץ, וסירב לפעול לצורך תיקון המשאיות אשר שימשו לצורך פעילות ההובלות, עד קריסת הפעילות בתחום זה.

מר בראל אישר במסגרת תצהיר עדותו הראשי כי פעילות ההובלה של החברה בוצעה בפועל על ידי משאית אחת, בבעלות חברת הכל למוביל, ושתי משאיות ישנות אשר למר אהרוני לא היה רצון לתקן. עוד נטען כי מקום בו המשאיות לא טופלו ולא תוקנו, נוצר מצב שבו לא ניתן היה לקיים עוד את פעילות ההובלה (לעניין זה ראה סעיפים 12-13 לתצהירו של מר בראל).

מר זאייץ הצטרף לטענותיו אלו של מר בראל, לרבות לעניין מניעת תיקון הרכבים על ידי מר אהרוני (סעיף 11.3 לתצהיר).

מר אהרוני שב וטען במסגרת תצהיר העדות הראשית כי מר בראל היה האחראי הבלעדי על תחום ההובלות והוא זה אשר גרם לאי קיום חלק מההסכם עם מר זאייץ, על פי גרסתו בכך שלא תחזק רכבים, לא דאג לאמצעי ההובלה, התשלומים, המשכורות וכו'. (סעיף ג.17 לתצהיר העדות הראשית).

בין אם היה נמצא להעדיף את גרסתו של אחד מבעלי המניות על פני זו של האחר, נהיר היה מתוך התצהירים כמו גם מתוך החקירות הנגדיות, כי שני בעלי מניותיה של החברה אינם חולקים על טענותיו של מר זאייץ על פיהן הרכבים לא טופלו, לא תוקנו, ולא תוחזקו, עד כדי איון אפשרות המשך פעילות ההובלות.

למעלה מכך, בהיבט העובדתי, הוכח בפני כי אי האמון, העדר התקשורת והעדר שיתוף הפעולה בין בעלי המניות, פגעו קשות ביכולת החברה להתנהל באופן תקין, וזאת לרבות לעניין פעילות ההובלות.

מר זאייץ נשאל במסגרת חקירתו הנגדית, האם נכון כי הריב בין השותפים אינו נוגע לו עצמו והוא לא הושפע מאותו סכסוך והשיב כדלהלן:

"איך אפשר לעבוד בלי מכוניות? שהגיע השלב שביניהם יש ריב אני לא נכנס למריבות ביניהם אבל כשהעסק שעבדו בו מתחיל לסבול מזה, אין כלי עבודה, אין כסף, העובדים רצים כדי לקבל משכורת ולא מקבלים ע ה- 20 לחודש ובזמן שאין כסף , אדון בועז מושכך משכורות שלו, בזמן שאין כסף למשכורות לעובדים ובועז מושכך משכורות לעצמו, שהלך לגאנה משך כסף.... (עמוד 89 שורות 31-34 לפרוטוקול הדיון).

לאמור לעיל יש להוסיף את מסקנותיי באשר לדרך התנהלותו של מר אהרוני כמפורט בסעיפים 83-95 לפסק הדין.

בהינתן כל אלו, לא נותר אלא לראות את החברה כמי שמנעה והכשילה את אפשרות קיום הוראות ההסכם על ידי מר זאייץ, עד כדי חוסר תום לב בקיום ההסכם.

מאחר והחברה הינה זו אשר נמנעה מלשתף פעולה עם מר זאייץ ולקדם את פעילות ההובלה, יש לראותה כמי שפגעה ברוח העסקה ומטרתה (ראה: פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה), עמוד 61-60).

לא ניתן לחייב צד להסכם לפרוע הלוואה על דרך של פעילות בחברה, כאשר במקביל החברה מונעת פעילות זו. מצאתי בעצם הצגתה של הדרישה בעניין זה, משום חוסר תום לב.

מתוך כתבי הטענות והתצהירים עלתה מחלוקת נוספת בין הצדדים וזאת לעניין עמידתו של מר זאייץ בהתחייבותו בהסכם לוודא כי המחזור החודשי של פעילות ההובלות יעמוד על סך של 75,000 ₪ לפחות. (סעיף 10 להסכם).

מסיבה לא ברורה, לא מצא לנכון ,איש מבעלי הדין, להציג בסיס ראייתי רלוונטי, לרבות חוות דעת, ביחס לסוגיה זו.
מקום בו נטל ההוכחה והבאת הראייה מונח לפתחו של מר זאייץ, כיוזם ההליך, בלט מאוד העדרן של ראיות אלו, ואין די באמירות הכלליות בהן נקב מר זאייץ בתצהירו (סעיף 7.8 לתצהיר העדות הראשית).

ואולם, היה זה מר בראל, אחד מבעלי מניותיה של החברה, אשר אישר כי מר זאייץ עמד באופן עקרוני בהתחייבות החוזית באשר למחזור פעילות ההובלות ( עמוד 87, שורות 2-11 לפרוטוקול הדיון).

בנוסף נתתי דעתי לעובדה כי הגם שההסכם בין הצדדים נכרת בסוף שנת 2013, לא מצאו לנכון, החברה או בעלי מניותיה, להעלות כל טענה כלפי מר זאייץ, לרבות לעניין היקף פעילות ההובלות, וזאת במשך כל תקופת פעילותו בחברה.

משנשאל מר בראל, במסגרת חקירתו הנגדית, האם החברה הודיעה אי פעם למר זאייץ כי המחזור נפל מסך של 75,000 ₪ לחודש, השיב כי לא זכור לו שהוצאה הודעה מעין זו. (ראה עמוד 84 שורה 18 לפרוטוקול הדיון).

לאמור יש להוסיף כי גם לאחר שנשלחו על ידי מר זאייץ מכתבי הדרישה לחברה והועלו על ידו טענות באשר להפרת ההסכם על ידי החברה, לא מצאה החברה לנכון להשיב כי היה זה מר זאייץ אשר הפר את התחייבויותיו החוזיות.

בהינתן ראיות אלו, נחה דעתי כי הטעם להפסקת פעילות ההובלות לא נבעה מהתנהלותו של מר זאייץ, אלא מאותו סכסוך עמוק בין בעליה מניותיה של החברה, ואי הסכמתו של מר אהרוני, לשתף פעולה עם מר בראל בכל הנוגע לתחזוקת הרכבים אשר שימשו לצורך מתן שירותי ההובלה.

מקום בו נמצא כי הפסקת הפעילות לא נבעה ממעשיו או מחדליו של מר זאייץ, ועת כי נמנעה ממנו, בפועל, האפשרות להשלים את תקופת עבודתו בחברה ובתוך שכך את פירעון ההלוואה, יש להוסיף ולהורות כי החברה אינה זכאית להיפרע ממר זאייץ בגין יתרת חוב ההלוואה, עקב הנזקים שנגרמו מכוח הפרות אלו. לחילופין, יש לראותה כמי שבחרה למחול על יתרת חוב זו.

כפועל יוצא, זכאי גם מר זאייץ לקבל את הסעד המבוקש על ידו של מחיקת רישום השעבוד על דירת אמו.
בבחינת למעלה מהנדרש אוסיף ואציין כי מקום בו היו נדחות טענותיו של מר זאייץ בדבר איון אפשרותו להשלים את קיום חיוביו על פי ההסכם, על ידי החברה, היה מקום להוסיף ולהידרש לשאלת היקף יתרת ההלוואה שנותרה לפירעון, וזאת תוך מתן הדעת לפרק הזמן שחלף עד למועד עזיבתו (30 חודשים) אשר יש בה כדי להפחית את סכום ההלוואה בהיקף של 150,000 ₪, הראיות המלמדות כי עמד בהתחייבויותיו באשר להיקף פעילות ההובלות, והשלכות הכרעת בית הדין לעבודה בסוגיות הנוגעות ליחסי העבודה בין הצדדים (ככל וקיימת הכרעה כאמור).

כך או כך, היה זה מר בראל אשר אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי ככל ולא שולם למר זאייץ הבונוס בהתאם להוראות סעיף 11 להסכם, יש לראות את יתרת החוב בגין ההלוואה כזו העומדת על סך של כ- 30,000 ₪ בלבד. (ראה עמוד 87 שורות 11-13 לפרוטוקול הדיון).

סוף דבר

מקום בו נמצא כי קופחו זכויותיו של בעל המניות בחברה, ניתן בזאת צו למתן חשבונות כנגד מר אהרוני במסגרתו אני מורה כי יימסרו על ידו כל החשבונות המתייחסים לניהול פעילות המחסן, משנת 2014 ואילך.

מקום בו לכאורה אין עוד לחברה פעילות במחסן וזה פונה (לגישת התובע), אין עוד מקום למתן הסעדים המבוקשים בסעיפים 27.3 ו- 27.4 לכתב התביעה.

בהתייחס לסעיף 27.6 לכתב התביעה, יוסיף מר בראל ויפעל כמפורט בסעיף 134 לפסק הדין, וזאת בתוך 10 ימים מהיום.

בהתייחס לתביעתו של מר זאייץ, ונוכח הכרעותיי דלעיל, ניתן בזאת צו להסרת המשכנתא הרשומה על שם החברה על נכס המקרקעין ברחוב סמטת הפרדס 2/11 ברחובות, הידוע כגוש 3968 חלקה 339 תת חלקה 11.
מר זאייץ יגיש פסיקתא מתאימה לחתימה.

מר אהרוני יישא בהוצאות שני ההליכים בסך של 40,000 ₪ למר בראל וסך של -40,000 ₪ למר זאייץ. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לידי הצדדים לרבות המנהל המיוחד בהתאם להחלטה מיום 2.2.2018.

זכות ערעור לכב' בית המשפט העליון בתוך 45 יום.

ניתנה היום, י"ג תמוז תש"פ, 05 יולי 2020, בהיעדר הצדדים.