הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 47125-03-18

מספר בקשה: 3
לפני
כבוד ה שופט מיכאל תמיר

מבקשת

ח.ל.ת. החברה לפיתוח ולתיירות נתניה בע"מ
באמצעות ב"כ עו"ד איתן רוטשילד ונטע יגר

נגד

משיבה
ס.י. אבן יזמות בע"מ
באמצעות ב"כ עו"ד אורי דויטש וגבריאל בן שלוש

החלטה

לפניי בקשה לסלק על הסף את התביעה שהגישה המבקשת נגד המשיבה, מחמת התיישנות, שיהוי, השתק ומניעות, חוסר תום לב ושימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות.

המשיבה הגישה נגד המבקשת תביעה כספית על סך 2,656,416 ₪ להשבת חיובי היטלים ששולמו בגין נכס מקרקעין שנמצא ברחוב האשכול בנתניה הידוע כחלקה 117 בגוש 7941 (להלן "המגרש") שעליו נבנו 104 יחידות דיור בפרויקט המכונה "Maris" (להלן "הפרויקט"). בכתב התביעה נטען כי היטלים אלה נגבו בניגוד לחוקי העזר העירוניים, תוך ניפוח והפרזה בחישוב התעריפים והוספת שטחים שאינם ברי חיוב .

הבקשה לסילוק התביעה על הסף הוגשה בצירוף תצהיר של גב' איריס לרנר פטיאן , ראש אגף כלכלה של המבקשת. להלן עיקרי הטענות בבקשה:

מדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב מצד המשיב ה אשר רכשה מיוזמתה ומרצונה החופשי מגרש מחברת אזורים (להלן " אזורים") והתחייבה בכתובים להיכנס בנעלי אזורים מול המבקשת וליטול על עצמה את החיובים והזכויות מכוח הסכם הפיתוח שעליו חתמה אזורים עוד קודם לכן (להלן "הסכם הפיתוח"). כמו כן התחייבה המשיבה ישירות כלפי המבקשת באמצעות כתב המחאת זכויות כי היא מחליפה את אזורים כצד להסכם הפיתוח, תוך הצהרה כי היא מודעת לכך שהמבקשת מסת מכת על התחייבות זו, לרבות על תשלומי הפיתוח , לפי סכומם המפורש בהסכם הפיתוח (להלן " כתב ההמחאה"). המשיבה חתמה בעצמה על הסכם הפיתוח ועל כתב ההמחאה ביום 13.2.11. למרות זאת, יותר משבע שנים לאחר מכן, ואף על פי שהמבקשת קיימה את התחייבויותיה במלואן, הגישה המשיבה את התביעה דנן שתכליתה להתנער מהסכם הפיתוח.

משחלפו יותר משבע שנים ממועד חתימתה של המשיבה על הסכם הפיתוח ועל כתב ההמחאה עד להגשת התביעה, התביעה התיישנה. אשר לטענת המשיבה כי במועד החתימה לא היה עליה לדעת שהסכומים שנקבעו בהסכם אינם תואמים את חוקי העזר, נטען כי מדובר בטענה מופרכת מיסודה , שכן כל מהותו של הסכם הפיתוח הוא קביעת תשלומים, והמשיבה הייתה יכולה לברר בנקל עוד במועד החתימה מה גובהם של היטלי הפיתוח. יש לדחות גם את טענת המשיבה שלפיה מרוץ ההתיישנות חל במועד שבו גילתה את היקף הנזק, ובהקשר זה מפנה המבקשת לפסיקה בעניין זה.

התביעה הוגשה בשיהוי ניכר רק לאחר השלמת העבודות שאפשרו למשיבה לקבל טופס 4. מדובר בשיהוי בלתי סביר שלא ניתן לו הצדק מניח את הדעת , ולכן יש בו כשלעצמו כדי להביא לדחיית התביעה על הסף. המבקשת שינתה את מצבה לרעה בעת שביצעה עבודות פיתוח בשווי מיליוני שקלים בהסתמך על התחייבויות המשיבה. מתן אפשרות למשיבה לתקוף את הסכם הפיתוח יפגע גם באינטרס הציבורי, שכן ההתקשרות נמצאת בשלב מתקדם, ולכן ראוי להחיל בענייננו, בשינויים המחויבים, את דיני השיהוי החלים בתובענות מנהליות שהם מחמירים יותר מדיני השיהוי הרגילים.

המשיבה מנועה ומושתקת מלהעלות כל טענה בנוגע לתשלומי המע"מ בניגוד גמור להתחייבויותיה בהסכם הפיתוח הכוללות ויתור מפורש על כל טענה, דרישה או תביעה בקשר לתשלום מע"מ לפי ההסכם .

המשיבה מבקשת השבה של הכספים ששילמה מכוח הסכם הפיתוח, ומנגד מבקשת ליהנות מהפירות שהתקבלו מכוח ההסכם. בהקשר זה מפנה המבקשת לפסק דין שבו נקבע כי אין לאפשר ביטול חלקי של הסכם שנחתם בין חברת בנייה לעיריית תל-אביב.

התביעה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, תוך שימוש לרעה בזכותה של המשיבה לפנות לערכאות שכן המשיבה בחרה להשמיט מהמסכת העובדתית פרטים מהותיים ביותר לקבלת הכרעה בתובענה, כמפורט בבקשה.

בתשובת המשיבה נטען כי יש לדחות את הבקשה כבר בשלב זה, ולחלופין להורות כי תידון במאוחד עם התביעה גופה. להלן עיקרי טענות המשיבה בתשובתה לבקשה:

לפי עמדתה של המבקשת כפי שהיא באה לידי ביטוי במכתבה למשיבה מיום 22.10.15, היטלי הפיתוח מתגבשים במועד הוצאת היתר הבנייה, ולכן לפני מועד זה לא הייתה אפשרות לדעת אם הסכום לתשלום לפי הסכם הפיתוח תואם את הדרישה מכוח חקיקת העזר. היתר הבנייה ניתן בשנת 2013, ומכאן שטרם חלפו שבע שנים ממועד הוצאת ההיתר שבו התגבשו סכומי ההיטלים ועד להגשת התביעה.

בענייננו חלות הלכות ברורות של בית המשפט העליון שבהן נקבע כלל משפטי שלפיו גבייתם של כספים עבור עבודות פיתוח, גם ובייחוד במסגרת הסכמי פיתוח, תעשה בגבולות הסכומים שאותם רשאית הרשות המקומית לגבות מכוח החוק או חקיקת העזר, וגבייה של סכומים מעבר לכך אינה כדין. המשיבה אינה מבקשת להורות על בטלות הסכם הפיתוח אלא מבקשת להשיב לה את הכספים שנגבו ממנה שלא כדין וביתר, תוך עשיית עושר ולא במשפט. עניינה של התביעה היא באי חוקיות של גבייה מעל השיעור המותר בדין, והתחייבות חוזית כזו או אחרת אינה יכולה להכשיר גבייה עודפת שאינה כדין. לפיכך, הפסיקה שאליה הפנתה המבקשת בעניין ביטול הסכם עם העירייה אינה רלוונטית.

לשיטתה של המשיבה, כיוון שהסעד המבוקש בתובענה הוא גביית כספים שנגבו שלא כדין, אזי עילת התביעה לא התגבשה לפני ביצוע התשלומים בפועל, והתשלום הראשון של המשיבה בוצע רק ביום 30.4.11. עוד טוענת המשיבה כי יש להחיל את הכלל המשפטי שנקבע בפסיקה שלפיו לעניין התיישנות, יש לייחס את התשלומים הראשונים שנעשו לכיסוי הסכומים שמותר לגבותם על פי דין, ורק את התשלומים שנותרו יש לייחס לסכומים שנגבו ביתר, ולכן מתאחר מועד התגבשות העילה.

בענייננו חל גם החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן "חוק ההתיישנות") שלפיו מרוץ ההתיישנות יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש את תביעתו בשל כך שהנתבע או מי מטעמו מפעיל נגדו כוח, שכן המשיבה נצרכה לשיתוף פעולה מהעירייה לשם קבלת אישורים, ולכן יש לראות את המבקשת אשר נתונה למרותה השלטונית של העירייה כמי שמפעילה כוח על המשיבה.

המבקשת צירפה לבקשתה תצהיר מפורט, ומשעשתה זאת נתנה דעתה לכך שההכרעה בסוגיית ההתיישנות מצריכה בירור עובדתי.

אשר לטענת השיהוי, בנסיבות שבהן קיים חשש ממשי שהרשות שלטונית תעכב מתן אישורים בשל סכסוך והתדיינות משפטית עם היזם, אין לזקוף לחובת המשיבה כי לא פתחה בהליכים קודם לכן.

יש לדחות גם את טענת המבקשת בעניין מניעות להעלות טענה בעניין החזר מע"מ בגין היטל ביוב, משנקבע במפורש בסעיף הרלוונטי בהסכם הפיתוח – סעיף 8.א.1 כי הוויתור על טענות הוא " בכפוף לכל דין".

המשיבה פירטה בכתב התביעה את כל העובדות הרלוונטיות לגיבוש עילת התביעה ואין לקבל את טענת המבקשת כי המשיבה הסתירה עובדות בחוסר ניקיון כפיים.

המבקשת הגישה תגובה לתשובה שבה חזרה על טענותיה בבקשה וטענה, בין היתר, כי ההכרעה ב סוגיית ההתיישנות אינה מצריכה בירור עובדתי כיוון שהעובדות הרלוונטיות אינן שנויות במחלוקת , ואין בצירוף תצהיר לבקשה כדי לגרוע מכך. עוד נטען כי יש לדחות את טענת המשיבה שלפיה מרוץ ההתיישנות החל במועד ביצוע התשלומים בפועל , בין היתר משום שהתשלומים שולמו למבקשת עוד במועד חתימת הסכם הפיתוח בשיקים דחויים. המבקשת הוסיפה וטענה כי המשיבה ידעה ולכל הפחות הייתה צריכה לדעת עוד במועד חתימת הסכם הפיתוח כי הסכומים שנקבעו בהסכם אינם תואמים לסכומים הקבועים בחוקי העזר העירוניים. המבקשת הכחישה את הטענה כי לפי מכתבה מיום 22.10.15 עילת התביעה התגבשה במועד הוצאת היתר הבנייה. לגבי הטענה לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, נטען כי מדובר בטענה מופרכת ומקוממת וכי המשיבה היא שפעלה בחוסר תום לב משווע בעת שבחרה להמתין עד לקבלת ההיתרים לביצוע עבודות התשתית טופס 4.

התקיים דיון בבקשה שבה העלו באי כוח הצדדים טענות בעל פה, ולאחר מכן נחקרה המצהירה מטעם המבקשת. בתום הדיון נקבעו מועדים להגשת סיכומים בבקשה, ובעקבות זאת הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

בסיכומים חזרו הצדדים על טענותיהם, תוך התמקדות בסוגיית ההתיישנות. שני הצדדים העלו בהרחבה טענות בנוגע לשאלה מתי נולדה עילת הת ובענה והאם מתקיים בענייננו החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות . כמו כן התייחסו הצדדים לטענות הנוספות שהועלו בבקשה לסילוק על הסף בעניין שיהוי, השתק ומניעות.

דיון

לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות של תביעה שאינה במקרקעין היא 7 שנים. לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

המבקשת טוענת כי עילת התובענה נולדה לכל המאוחר במועד חתימתה של המשיבה על הסכם הפיתוח. מנגד, המשיבה מעלה כמה טענות חלופיות לגבי המועד שבו נולדה לשיטתה עילת התובענה: (1) במועד גביית התשלומים שנקבעו בהסכם הפיתוח, ובהקשר זה נטען כי התשלום הראשון של המשיבה למבקשת נגבה ביום 30.4.2011; (2) במועד שבו החלה המשיבה לשלם בפועל סכומים שלשיטתה גבוהים מאלה שהייתה אמורה לשלם לפי דין ; או (3) במועד הוצאת היתר הבנייה בשנת 2013 , שכן לטענתה של המשיבה, רק במועד זה התגבשו סכומי ההיטלים שהמבקשת הייתה רשאית לגבות לפי דין בגין הפרויקט .

בתקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 נקבע כי יש לכלול בכתב התביעה את " העובדות העיקריות והמהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה". לפיכך יש לבחון אילו טענות עובדתיות פורטו בכתב התביעה כדי לבסס מתי נולדה עילת התובענה. מכתב התביעה עולה כי הסכם הפיתוח בין אזורים למבקשת נחתם ביום 31.10.10. עוד עולה כי ביום 20.9.15 פנתה המשיבה במכתב למבקשת שבו דרשה להשיב לה כל סכום החורג לטענתה מהיטלי הפיתוח כדין. מעיון במכתב עולה כי המשיבה דרשה להשיב לה כל סכום החורג מהתעריפים בחוקי העזר "נכון למועד ההסכם, אוגוסט 2010" ( סעיף 12 למכתבה של המשיבה בנספח 2 לכתב התביעה) וכן להשיב לה סכומים אשר המבקשת לא הייתה רשאית לגבות לשיטתה לפי הדין שהיה קיים עוד במועד חתימת הסכם הפיתוח עם אזורים (פרקים ב' וג' למכתבה של המשיבה הנ"ל). לא צוין בכתב התביעה, בין היתר, מתי חתמה המשיבה על הסכם הפיתוח ועל כתב ההמחאה ומתי שילמה את התשלומים שנקבעו בהסכם הפיתוח. כך גם לא הועלתה בכתב התביעה כל טענה עובדתית שלפיה סכומי ההיטלים שהמשיבה הייתה צריכה לשלם לפי דין התגבשו רק לאחר הוצאת היתר בנייה בשנת 2013.

בכתב ההגנה נטען כי המשיבה חתמה על כתב ההמחאה ועל הסכם הפיתוח ביום 13.2.11. טענה זו לא הוכחשה בכתב התשובה מטעם המשיבה. בבקשה לסילוק על הסף חזרה המבקשת על טענתה בעניין מועד התקשרותה של המשיבה בהסכם הפיתוח, ואף צורף לבקשה כתב ההמחאה בחתימת המשיבה שעליו מופיע התאריך הנ"ל. בתשוב ה לבקשה ובסיכומים שהוגשו מטעם המשיבה אין כל התייחסות לטענה זו, וממילא לא נטען כי המשיבה חתמה על כתב ההמחאה ועל הסכם הפיתוח במועד אחר.

אחת מטענות המשיבה היא כי כיוון שהסעד המבוקש בתביעה הוא השבת כספים שנגבו לשיטתה שלא כדין, אזי עילת התביעה נולדה במועד שבו נגבו מהמשיבה תשלומים בפועל או במועד שבו החלו לגבות ממנה בפועל סכומים שלשיטתה חורגים מהמותר. דינה של טענה זו להידחות. כאמור לעיל, לא פורטו בכתב התביעה טענות עובדתיות כלשהן שמהן אפשר ללמוד מתי שילמה המשיבה את הסכומים שנקבעו בהסכם הפיתוח. נוסף על כך, המשיבה לא הכח ישה את טענת המבקשת בבקשתה לסילוק על הסף כי במעמד החתימה על הסכם הפיתוח מסרה לה המשיבה שיקים דחויים במלוא סכום התמורה, ומכאן שכל התשלומים בוצעו הלכה למעשה במעמד החתימה על ההסכם. אף על פי שהיו למשיבה כמה הזדמנויות להציג גרסה עובדתית אחרת בנוגע לאופן התשלום , היא לא עשתה זאת בתשובתה לבקשה, בדיון ובסיכומים מטעמה . יתר על כן, עילת התביעה אינה נקבעת לפי הסעד המבוקש אלא לפי מסכת העובדות המהותיות המקימות לתובע את זכות התביעה, ובמקרה דנן, אין חולק כי המשיבה התחייבה לשלם את הסכומים שנקבעו בהסכם הפיתוח לכל המאוחר במועד חתימתה על ההסכם.

שאלה אחרת היא מתי התגבשה אי החוקיות והחריגה הנטענת בגביית התשלומים.

בסעיף 8 להסכם הפיתוח נקבעו הסכומים שיש לשלם למבקשת עבור עבודות הפיתוח וכן נקבע במפורש כי הסכומים חושבו לפי מספר יחידות הדיור בפרויקט ולא לפי גודל השטח הבנוי ( וזאת בניגוד להיטלים בחוקי העזר המחושבים לפי שטח בנוי במ"ר, כעולה מכתב התביעה). בסעיף 20 להסכם הפיתוח נקבע כי אם יקוימו הוראות ההסכם ותשולם מלוא התמורה לחברה, "תימנע העירייה מלבצע בעצמה את עבודות התשתית ומלהטיל היטלי פיתוח על שטחי האתר בגין זכויות הבנייה על פי התב"ע". מכאן שהמשיבה ידעה עוד במועד חתימתה על הסכם הפיתוח כי עליה לשלם בגין עבודות התשתית את התמורה שנקבעה בהסכם הפיתוח ולא את סכומי ההיטלים הקבועים בחוקי העזר.

המשיבה טוענת כי רק במועד הוצאת היתר הבנייה בשנת 2013 התגבשו הסכומים שהרשות המקומית הייתה רשאית לגבות בגין היטלי פיתוח בפרויקט, ומכאן שעד למועד הוצאת היתר הבנייה לא הייתה אפשרות לדעת אם הסכום לתשלום שנקבע בהסכם הפיתוח תואם את הדרישה החוקית מכוח חקיקת העזר, גבוה או נמוך ממנו (ראו סעיף 2 לסיכומי המשיבה) . בהקשר זה הפנתה המשיבה לסעיף 32.1 למכתבה של המבקשת מיום 26.10.15 (נספח 3 לכתב התביעה) שם נטען כי חיובי ההיטלים נקבעים לפי תעריפיהם במועד הוצאת היתר בניה , ובענייננו היתר הבנייה ניתן בשנת 2013 ולא בשנת 2010 . אלא שכאמור לעיל , בכתב התביעה אין כל טענה שלפיה רק בשנת 2013 התגבשו הסכומים שהרשות הייתה רשאית לגב ות בגין היטלי פיתוח. יתרה מזאת, עיקר הסכום שנתבע – סך של 1,918,417 ₪ – חושב בהתאם להפרש בין הסכומים ש נקבעו בהסכם הפיתוח לסכומים שהיה על המשיבה לשלם לטענתה לו בוצע החישוב לפי התעריפים ש היו קיימים בחוקי העזר נכון למועד התקשרותה של אזורים בהסכם הפיתוח. ראו לעניין זה פרק ב' לכתב התביעה, ובפרט סעיפים 12 ו- 13 שמהם עולה כי כל התחשיבים שלפיהם נתבע ההפרש בסך של 1,918,417 ₪ הנ"ל נעשו בהתאם לתעריפי ההיטלים שבחוקי העזר "נכון למועד ההסכם, אוגוסט 2010".

ודוק, התביעה דנן הוגשה כשנתיים וחצי לאחר המועד שבו קיבלה המשיבה את מכתבה של המבקשת מיום 26.10.15 הנ"ל, ולמרות זאת, אין בכתב התביעה כל התייחסות לטענת המבקשת במכתב הנ"ל. המשיבה אשר חוזרת וטוענת בסיכומיה כי "התובע שליט על תביעתו", בחרה לתבוע את ההפרשים בין הסכומים שנגבו ממנה בפועל לגבייה המותרת לטענתה בהתאם לתעריפי ההיטלים שהיו בתוקף באוגוסט 2010 . רק בכתב התשובה העלתה המשיבה לראשונה טענה שלפיה יש לחשב את סכומי ההיטלים לפי תעריפיהם במועד הוצאת היתר הבנייה, אך טענה זו אינה מתיישבת עם הטענות שהועלו בכתב התביעה ואף לא עם הסכום שנתבע אשר מבוסס כאמור על תעריפי ההיטלים לשנת 2010.

אין לקבל את הטענה שהועלתה בסיכומי המשיבה שלפיה מועד החישוב של סכום התביעה אינו רלוונטי לטענת ההתיישנות ו נבחר רק לצורך הנוחות, כדי לאפשר השוואה בין תעריפי ההסכם הנומינליים לאלו הקבועים בחוקי העזר ללא צורך לעשות חישוב כפל. המועד שבו נולדה עילת התובענה נקבע בהתאם לטענות העובדתיות בכתב התביעה ועל יסוד ההנחה כי כולן נכונות . לפיכך, משלא ביקשה המשיבה לתקן את כתב התביעה, יש לבחון את טענת ההתיישנות בהתאם ל טענות העובדתיות המפורטות בכתב התביעה הקיים בתיק, שלפיהן תעריפי ההיטלים הרלוונטיים שלפיהם חושב הסכום הנתבע הם אלה שהיו בתוקף באוגוסט 2010 .

בפרק ד' לכתב התביעה נתבע סך של 400,842.42 ₪ בגין חיוב שלטענתה של המשיבה איננו חוקי עבור 1,252.75 מ"ר של שטחים לא מקורים. בכתב התביעה מפנה המשיבה להוראות דין שונות שלפיהן לשיטתה מדובר בחיוב שאינו חוקי, אך מעיון בהוראות דין אלה עולה כי כולן היו קיימות לפני מועד חתימתה של המשיבה על הסכם הפיתוח ביום 13.2.11 ואף לפני חתימתה של אזורים על הסכם הפיתוח ביום 31.10.10 .

בפרק ג' לכתב התביעה נתבע סך של 337,158 ₪ בגין נזק שנגרם למשיבה לטענתה כתוצאה מכך שלא הייתה יכולה לקזז את המע"מ מהחיובים של היטלי המים והביוב. בסעיף 8.א.(1) להסכם הפיתוח שבו נקבע הסכום העיקרי לתשלום, הובהר כי " תמורת תשלום סכום זה הכולל מע"מ, יקבל היזם קבלה, ולא יוכל לנכות מס תשומות מהתשלום האמור, בכפוף לכל דין לעניין זה. היזם מוותר בזאת באופן בלתי חוזר ומראש על כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה מכל סוג שהוא כנגד החברה, בקשר עם תשלום המע"מ על פי חוזה זה". מכאן שהמשיבה ויתרה מראש בחתימתה על הסכם הפיתוח על כל טענה או תביעה בעניין המע"מ , ואין בכתב התביעה טענה מנומקת ומבוססת שלפיה ההסכמה לוויתור על טענות בעניין מע"מ איננה תקפה. לעניין ההתיישנות, הוראות הדין הנוגעות לקיזוז מע"מ שאליהן מפנה המשיבה בכתב התביעה היו קיימות לפני מועד חתימתה של המשיבה על הסכם הפיתוח ביום 13.2.11 ואף לפני מועד חתימתה של חברת אזורים על הסכם הפיתוח ביום 31.10.10.

מכל האמור לעיל עולה כי לפי הטענות העובדתיות בכתב התביעה, אי החוקיות הנטענת של הסכומים התגבשה עוד במועד חתימתה של אזורים על הסכם הפיתוח ביום 31.10.10 .

על כן, בהיעדר טענות עובדתיות בכתב התביעה שמהן אפשר ללמוד כי עילת התביעה נולדה במועד מאוחר מ- 31.10.10 או כי מרוץ ההתיישנות הושעה או נדחה מ סיבה כלשהי, ומשלא הוכחשה טענת המבקשת כי המשיבה חתמה על הסכם הפיתוח ביום 13.2.11, הרי שעילת התובענה נולדה לכל המאוחר ביום 13.2.11.

המשיבה טוענת כי חל בענייננו סעיף 7 לחוק ההתיישנות שלפיו מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה "כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו...". לטענתה של המשיבה, היות שהמבקשת היא חברה שנתונה למרותה השלטונית של עיריית נתניה והיות שהמשיבה הייתה זקוקה לשיתוף פעולה של העירייה לצורך קבלת אישורים, לרבות טופס 4, כדי להשלים את הפרויקט , אזי יש לראות את המבקשת כמי שמפעילה כוח על המשיבה. בהקשר זה נטען כי מדובר ב"חשש אמיתי" וכי בית המשפט ודאי נתקל כחלק מעבודתו השיפוטית במצבים שבהן רשויות שלטוניות מכבידות את ידן כנגד אזרח שפותח בהליכים נגדן.

דינה של טענה זו להידחות. המשיבה לא הציגה כל גרסה עובדתית לכאורית לתמיכה בטענתה בעניין חשש להפעלת כוח, וברי כי אין לקבל את הטענה למעין "ידיעה שיפוטית" בעניין הכבדה של רשויות שלטוניות על אזרחים הנוקטים הליכים משפטיים נגדן. המשיבה לא הצביעה ולו על מקרה אחד שבו פעלה המבקשת למנוע מיזם לקבל את האישורים הדרושים בשל סכסוך משפטי עמו. המצהירה אשר העידה כי החלה לעבוד אצל המבקשת לפני 21 שנה נשאלה בחקירתה הנגדית האם היא מכירה מקרים שב הם פעלה המבקשת כדי למנוע מתן טופס 4 ליזם בשל סכסוך הנוג ע לתשלומים והשיבה על כך בשלילה (עמ' 12 ש' 6-1). כמו כן אין חולק כי המשיבה קיבלה את כל האישורים הדרושים מהעירייה לצורך השלמת הפרויקט, אף על פי שהלינה על כך שלשיטתה נגבו ממנה סכומים ביתר שלא כדין, וזאת במכתב ששלחה למבקשת ביום 20.9.15. מעבר לכך, אין בכתב התביעה ואף לא בכתב התשובה טענה שלפיה המשיבה נמנעה מלהגיש את תביעתה במועד מוקדם יותר כיוון שהמבקשת הפעילה נגדה כוח בדרך כלשהי, לרבות בדרך של איום מפורש או משתמע לעיכוב ההיתרים הדרושים להשלמת הפרויקט. אין לקבל טענה לתחולתו של חריג לחוק ההתיישנות בהיעדר התייחסות בכתבי הטענות של התובע לעובדות המבססות חריג זה.

ב"כ המשיבה הפנה לפסיקה שלפיה " לצורך בירור טענות של סילוק התביעה על הסף, יש להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות, ואינן נתונות כשלעצמן במחלוקת " (9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) בסעיף 16). לפי הפסיקה הנ"ל, גם לשיטתו של ב"כ המשיבה, "כאשר מניחים שאין מחלוקות עובדתיות לגבי האמור בכתב התביעה ועדיין קמה טענת התיישנות – יכריע בית המשפט בדבר קיומה של טענת התיישנות בשלב מקדמי " (סעיף 63 לסיכומים מטעם המשיבה). כמו כן נקבע בפסיקה כי על התובע לפרט בכתב התביעה את כל העובדות שמהן אפשר ללמוד מתי נולדה עילת התובענה והאם תקופת ההתיישנות הושעתה או התחילה במועד מאוחר יותר מזה שבו נולדה העילה (ע"א 2167/94 בנק למסחר נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216, בסעיף 2 וכן ראו והשוו ע"א 1349/05 דוד שוב נ' בנק ירושלים מיום 18.3.09 בסעיפים 11-10 לפסק דינו של כב' השופט אלון ודנ"א 2976/09 דוד שוב נ' בנק ירושלים מיום 11.10.09 שבו נדחתה עתירה לדיון נוסף בפסק הדין שניתן בע"א 1349/05 הנ"ל).

בענייננו, כאמור לעיל , אין בכתב התביעה טענות עובדתיות שמהן עולה כי עילת התביעה נולדה במועד כלשהו לאחר 31.10.10 או כי מרוץ ההתיישנות הושעה או נדחה מסיבה כלשהי . רק בכתב התשובה העלתה המשיבה לראשונה טענות עובדתיות חדשות כדי לבסס כי עילת התביעה נולדה במועד מאוחר יותר או כי חלים במקרה דנן חריגים הדוחים את מרוץ ההתיישנות . כך נטען כי התשלום הראשון של המשיבה למבקשת בוצע ביום 30.4.11 וכ ן נטען כי יש לחשב את סכומי ההיטלים שהיה על המשיבה לשלם לפי דין בהתאם לתעריפים שהיו קיימים במועד הוצאות היתר הבנייה בשנת 2013. ואולם, טענות אלה אינן מופיעות בכתב התביעה ואף אינן עולות בקנה אחד עם התחשיב של הסכומים הנתבעים בכתב התביעה שלפיו המשיבה זכאית להשבה של סכומים החורגים מתעריפי ההיטלים שהיו קיימים באוגוסט 2010. המשיבה לא ביקשה לתקן את כתב התביעה ואת הסכום הנתבע .

לאור כל האמור לעיל אני קובע כי עילת התובענה נולדה לכל המאוחר במועד חתימתה של המשיבה על כתב ההמחאה ועל הסכם הפיתוח ביום 13.2.11 ו כי אין בכתב התביעה טענות עובדתיות המבססות ולו לכאורה כי עילת התביעה נולדה לאחר המועד הנ"ל או כי חל בעניינו אחד החריגים שבהם נדחה מועד תחילת מרוץ ההתיישנות.

לפיכך, ומשחלפו יותר משבע שנים מיום 13.2.11 ועד למועד הגשת התביעה ביום 21.3.18, אני קובע כי התביעה התיישנה, ואינני נדרש לדון בטענות נוספות שהעל תה המבקשת בבקשתה לסילוק התביעה על הסף.

על כן אני מקבל את הבקשה ומורה על דחיית התביעה על הסף.

המשיבה תשלם למבקשת סך של 15,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ‏‏‏ט"ו תמוז תש"פ, 7 ביולי 2020, ט"ו תמוז תש"פבהעדר הצדדים.