הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 43547-11-13

בפני
כבוד השופטת דפנה בלטמן קדראי

התובע/הנתבע שכנגד
אלי לביא

נגד

הנתבעים

.1 ברוך אנגלנדר
.2 אדם שיינר
.3 עדנה הבר
הנתבעות / התובעות שכנגד
4. מוניטין יונדאי רעננה 2006 בע"מ
5. מרכז שירות מוניטין יונדאי רעננה בע"מ

פסק דין

מבוא
לפניי תביעה ותביעה שכנגד שעניינה בסכסוך עמוק בין בעלי מניות בחברות שהן "מעין שותפות", אשר בעלי המניות בהן נקלעו למשבר אמון חריף. בתביעה העיקרית למתן סעד להסרת קיפוח, טוען התובע כי זכויותיו כבעל מניות בחברות קופחו על ידי יתר בעלי המניות; ואילו בתביעה כספית נגדית, טוענות החברות שהתובע ומקורבים לו נטלו מהחברות כספים שלא כדין לאורך השנים.

תמצית העובדות הרלבנטיות לסכסוך

מעשה בארבעה שותפים שהקימו מוסך לתיקון רכבי יונדאי. הראשון, מר אלי לביא, הוא התובע (להלן: "אלי"); השני, מר ברוך אנגלנדר, הוא הנתבע 1 (להלן: "ברוך"); השלישי, מר אדם שיינר, הוא הנתבע 2 (להלן: "אדם"); והרביעי, בעלה המנוח של עדנה הבר, היא הנתבעת 3 (להלן: "עדנה"), אשר הלך לעולמו בשנת 2001.

לשם כך פעלו השותפים בשתי חברות פרטיות – החברה הראשונה היא מרכז שירות מוניטין יונדאי רעננה בע"מ, התובעת שכנגד 2, שעוסקת בהשכרת מבנה שבבעלותה, המצוי ברחוב היצירה 3 רעננה, המשמש כמוסך (להלן: "חברת המבנה"). השנייה, חברת מוניטין יונדאי רעננה 2006 בע"מ, התובעת שכנגד 1, שעוסקת בניהול המוסך ובעיקר בתיקון רכבי יונדאי פרטיים (להלן: "המוסך"), והיא שוכרת את המבנה מחברת המבנה.

אלי, אדם, ברוך ועדנה הם בעלי מניות שווים בחברת המבנה ומכהנים כדירקטורים בה. נוסף לכך, מחזיקים אלי, ברוך ואדם בחלקים שווים במניות המוסך, ומכהנים כדירקטורים בו, וזאת לאחר שעדנה מכרה את אחזקותיה במוסך בשנת 2006, עת הפסיקה את עבודתה שם (שתי החברות – חברת המבנה וחברת המוסך – יכונו גם להלן יחדיו: "החברות", ואילו בעלי המניות יכונו להלן: "בעלי המניות").

החברות פועלות משנות התשעים של המאה הקודמת. במהלך השנים, כיהן אלי כמנכ"ל החברות, והוא היה אחראי על החלק הניהולי של המוסך, ובכלל זאת על ניהול הכספים; ברוך היה המנהל הטכני של המוסך; אדם היה אמון על מחסן החלפים; ועדנה עבדה במשרד הקבלה עד שנת 2006 (כאשר עד למועד זה הייתה אחראית ביחד עם אלי על ניהול הכספים במוסך). מכאן, שהחל משנת 2006 היה אלי בלבד אמון על ניהול הכספים בחברות. בעלי המניות עבדו כולם במוסך, והסכימו כי תמורת עבודה זו יקבל כל אחד שכר חדשי של 5,000 ₪ ואילו אלי יקבל תוספת של 2000 ₪ בגין עבודתו כמנכ"ל. נוסף לכך, הוסכם בין הצדדים על זכאותם להטבות נוספות כגון תשלום על ביטוחי רכב, תיקוני רכב ללא עלות ועוד.

בין בעלי המניות שררו לאורך השנים יחסי אמון וידידות קרובה (ראו בעדויותיהם, עמ' 371 ו- 539 לפרוטוקול). יחסי קרבה אלה אף התקיימו בין בני משפחותיהם ובמהלך השנים מילאו קרובי משפחה של בעלי המניות תפקידים שונים במוסך. כך למשל, בת זוגו של התובע, הגב' נאווה לביא (להלן: "נאווה") הועסקה בתפקיד מנהלתי בעמדת הקבלה.

ניהול עסקי החברות אופיין במצוקה תזרימית, אשר לאורך השנים חייבה את בעלי המניות ליטול הלוואות אישיות אשר הושקעו במוסך ולחתום על ערבויות שונות. כך למשל, בשנת 2006 נלקחה הלוואה מבנק לאומי בסך מיליון ₪; ובשנת 2010 לקח כל אחד מבעלי המניות הלוואה על סך 100,000 ₪ מביטוח המנהלים ומקרן ההשתלמות. את סכומי ההלוואות השקיעו בעלי המניות במוסך, ואילו המוסך מימן עבורם באופן שוטף את החזרי ההלוואה.

גם לשם מימון רכישת מבנה המוסך, המצוי בבעלות חברת המבנה, לקחה חברת המבנה הלוואה בגובה של 50% משווי המבנה מבנק פיתוח לתעשייה, אשר לטובתו נרשמה משכנתא; כאשר בנוסף לקח כל אחד מארבעת בעלי המניות הלוואה פרטית בסך 50,000 דולר מחברת מגדל שהובטחה במשכון בית המגורים של כל לווה. החזרי הלוואות שהובטחו במשכנתאות אלו שולמו על ידי חברת המבנה ישירות לחברת מגדל, ומומנו באמצעות דמי השכירות שהעביר המוסך אל חברת המבנה. יצוין, כי כאשר נפטר בעלה של עדנה, נפרעה המשכנתא שלה במלואה וחברת המבנה הפסיקה לשלם את החזר הלוואת המשכנתא בגין הלוואתה מאותו מועד.

בסוף שנת 2012 נקלע המוסך לקשיים כספיים, ובתוך כך נוצלה כל מסגרת האשראי שעמדה לרשותו. עקב זאת, ובהתאם להמלצתו של אלי, התפטרו אלי, אדם וברוך מעבודתם במוסך והזרימו אליו את הכספים שקיבלו מקופת הפיצויים המרכזית כהלוואת בעלים (נספח 7 לתצהיר ברוך). אדם וברוך העבירו כל אחד סך של 60,000 ₪ ואלי העביר סך של 30,000 ₪. ייאמר בהקשר זה, כי לאחר הפיטורים החלו הצדדים לקבל שכר מחברת המבנה בגובה המשכורת ששולמה להם עובר להתפטרותם על ידי המוסך.

אך גם הזרמת כספי הפיצויים לא שיפרה את מצבו הכלכלי של המוסך, ובתחילת חודש מאי 2013 פנה אלי אל שותפיו, אדם וברוך, בדרישה להזרמת כספים נוספת למוסך בסך מיליון ₪ לשם שיפור מצב ההתחייבויות הפיננסיות (סע' 22 לתצהיר ברוך; עמ' 223 ו- 227 לפרוטוקול).

בשלב זה עלה חשש בליבם של אדם וברוך בדבר אי סדרים בניהול המוסך. על רקע חשדות אלו, הם פנו לרו"ח יצחק בר און (להלן: "רו"ח בר און") על מנת שיערוך ביקורת חשבונאית מסודרת (דו"ח ביניים של רו"ח בר און מיום 6.6.2013, צורף כנספח 13 לתצהיר אדם).

ממצאי הביקורת שערך רו"ח בר און הצביעו על התנהלות כספית לא תקינה במוסך. כך למשל, התברר כי הוצאות אישיות שונות ורבות הועמסו על חשבון המוסך; כי החברה ניהלה כרטסת חובה / זכות (חו"ז) מאוחדת לכל בעלי המניות, באופן שמונע ייחוס אישי של יתרות חובה או זכות לבעל מניות ספציפי; וכי אלי מושך שכר גבוה יותר ממה שהונח על ידם. לפי הטענה, התנהלות כספית זו, לא הייתה בהסכמת ובידיעת יתר בעלי המניות, כפי שיפורט בפרק טענות הצדדים ובהמשך פסק הדין.

ביום 5.5.2013, נערכה ישיבת בעלי המניות במוסך, בנוכחות מנהל החשבונות של החברה, מר עופר הברמן (להלן: "הברמן"), במטרה לחתום על הדוחות הכספיים לשנת 2012. במהלך פגישה זו, סירב אדם לחתום על הדוחות הכספיים והפנה כלפי אלי שורה של האשמות שונות בעניינים כספיים.

לנוכח האמור, ולאור המצב המתוח ששרר בין הצדדים, אשר השפיע גם על ההתנהלות התקינה במוסך, הציע אלי מהלך של "הפרדת כוחות" באמצעות מה שכונה מנגנון BMBY, אשר תנאיו פורטו במסמך, הנושא כותרת "הצעה מיום 16.5.2013" (נספח 12 לתצהיר אדם). הצעה זו לא זכתה למענה על ידי אדם.

תחת זאת, החלו חילופי מכתבים בין ב"כ של אדם דאז לבין התובע, בגדרם העלו הצדדים האשמות ודרישות הדדיות, עד שביום 11.7.2013 נשלח מכתב דרישה לקיום ישיבת דירקטוריון דחופה של המוסך (נספחים ג' – ח' לתצהירו של אלי). ישיבה זו התקיימה ביום 27.8.2013, שעל סדר יומה הדחת אלי מתפקידו כמנכ"ל המוסך ותחתיו מינויו של מר יוסי אנגלנדר, בנו של ברוך (להלן: "יוסי"). בישיבה נכחו אדם, ברוך, אלי ויוסי, כאשר אדם שימש כיו"ר הדירקטוריון. במהלך הישיבה הצביעו אדם וברוך בעד פיטורי אלי מתפקידו כמנהל המוסך ומינוי יוסי תחתיו (נספחים ח' – ט' לתצהירו של אלי). יצוין, כי הגם שברוך הצהיר על קיומו של עניין אישי, הוא לא נמנע מההצבעה בעד מינויו של יוסי כמנהל המוסך.

ביום 11.9.2013 נשלח זימון לאסיפת דירקטוריון ואסיפת בעלי מניות של המוסך ליום 16.9.2013, אשר על סדר יומה אישור הפסקת ההתקשרות עם רו"ח כהן, אשר היה עד אותה עת רואה החשבון של המוסך, ותחת זאת אישור מינויו של רו"ח בר און; אישור הפסקת התקשרות עם מנהל החשבונות מר הברמן ותחת זאת מינויו של מר אדם לנדאו (להלן: "לנדאו"); חיובו של אלי להזרים לקופת המוסך כספים בשיעור דומה לאלו שהוזרמו על ידי אדם וברוך; דיונים בנושאים פיננסים נוספים (נספח י' לתצהיר אלי). בפתח הישיבה מסר אלי לאדם ולברוך מכתב ועזב את המקום. לאחר עזיבתו אושרה הפסקת ההתקשרות עם רו"ח כהן והברמן ומינוים של רו"ח בר און ולנדאו במקומם. נוכח עזיבתו של אלי, הוחלט שלא לדון ביתר הנושאים שעמדו על סדר היום, ולאור התנהגותו הוחלט לזמנו לשימוע לפני פיטורים (נספח יא לתצהיר אלי).

ביום 23.9.2013 שלח אלי זימון לקיים אסיפת דירקטוריון ובעלי מניות של המוסך, אשר על סדר יומה הצגת הסכמי השכר של המנכ"ל החדש, לנדאו ורו"ח בר און; הצגת נתונים על מצב המוסך; והגדרת תפקידים של בעלי מניות החברה (נספח י"ב לתצהיר אלי). ביום 29.9.2013 התקיימה האסיפה, במהלכה נודע כי ללנדאו היכרות מוקדמת עם אדם וכי רו"ח בר און החל את עבודתו בטרם מינויו בפועל. בסיומה של הישיבה, מסר אלי מכתב נוסף לחברי האסיפה, בו פירט על אודות אי סדרים המתקיימים במוסך מיום הדחתו, ועמד על זכותו להגיש תביעה ככל שייגרמו נזקים למוסך כתוצאה מהתנהלות זו. בגדר המכתב אף הוצע למכירה חלקו של אלי במוסך, בהצעה שתוצע על ידי ברוך ואדם, תוך שצוין כי אם לא תתקבל הצעה עד ליום 10.10.2013 יפנה לבית המשפט המוסמך בבקשה לפירוק השותפות (נספח י"ג לתצהיר אלי).

באותו יום, התקיימה אסיפה של בעלי המניות בחברת המבנה, בה הוחלט ברוב קולות (אדם, ברוך ועדנה) על הדחתו של אלי כמנכ"ל החברה ומינויו של יוסף תחתיו, וכן על הפחתה במשכורת של אלי, והשוואתה למשכורת של אדם וברוך, וזאת רטרואקטיבית מיום 27.8.2013 (מועד הדחתו של אלי מתפקיד מנכ"ל המוסך). כמו כן הוחלט על הפסקת ההתקשרות עם הברמן ורו"ח כהן ומינוי לנדאו ורו"ח בר און במקומם (נספח ט"ו לתצהיר אלי).

ביום 28.10.2013 התקיים הליך שימוע לאלי, במהלכה נמסר לו מכתב פיטורים, בו נכתב כי עבודתו בחברת המבנה מסתיימת לאלתר וכי הוא נדרש שלא להגיע לשטח המוסך אלא בתיאום מראש (נספח כ "א לתצהיר אלי).

ביום 3.11.2013 התקיימה אסיפת בעלי מניות בחברת המבנה, לבקשתו של אלי, שעל סדר יומה מכירת מניות אלי לצד שלישי ובחינת האפשרות לרכישת יתר המניות בחברה על ידי הצד השלישי (נספח כ"ג לתצהיר אלי). הצעות המכירה נדחו ברוב קולות (סעיף 53 לתצהירו של אלי). באותו מועד אף התקיימה ישיבת דירקטוריון של המוסך, בה נשללה זכות החתימה של אלי בשם המוסך. בהמשך אף נשללה הרשאתו לפעול בשם החברות ולקבל מידע ביחס אליהן.

בשלב זה, מערכת היחסים בין הצדדים הפכה להיות עכורה ביותר והגיעה עד כדי התנכלויות ומעשי אלימות בין הצדדים, תוך הגשת תלונות הדדיות במשטרה והגשת הליכים משפטיים רבים בערכאות השונות. מטבע הדברים, התנהגות זו של שני הצדדים פגעה בהתנהלותה התקינה של המוסך וגרמה לו לנזקים (ראו, נספחים 11-10 לתצהיר ברוך; נספחים 28-21 לתצהירו של אדם; ונספחים לד' – לז' לתצהיר אלי).

על רקע האמור נפתחו ההליכים בתביעות ההדדיות שלפניי . אלי הגיש תביעה למתן סעד להסרת הקיפוח כנגד הנתבעים, בטענה כי ענייניהן של החברות מתנהלים בניגוד לטובת החברות ובדרך שיש בה משום קיפוח של זכויותיו, ולצד זאת הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני ומינוי רו"ח חוקר; מנגד הגישו החברות תביעה כספית נגד אלי, בטענה שהוא ומקורביו נטלו מהן כספים שלא כדין, ופעלו במרמה תוך הפרת חובת האמונים.

תמצית טענות הצדדים
התביעה העיקרית:
לטענת אלי, מקור הסכסוך שבין הצדדים בבקשת אדם, כי החברה תעביר אליו סכומים לא מבוטלים לצורך החלפת רכבה של בת זוגו, הגב' יונה שיינר (להלן: "יונה"). אלי סירב לבקשתו ומאותה עת החל אדם לפעול להדחתו מתפקידו כמנכ"ל, להכשילו ולפגעו באופן אישי, תוך הטחת האשמות שקריות ולא מבוססות.

אלי טוען כי ההחלטות להדיח אותו מתפקידו כמנכ"ל החברות, לאחר שניהל אותן במשך עשרים שנה, הן החלטות מקפחות, אשר פוגעות בציפיותיו הלגיטימיות להמשיך לקחת חלק בניהול החברות, ועל כן יש להורות על בטלותן.

כן נטען כי ההחלטה בדבר מינוי יוסי תחתיו כמנכ"ל המוסך, היא החלטה בלתי חוקית ודינה להתבטל מעיקרא. זאת, לאור ניגוד העניינים, בו היה שרוי ברוך עת נטל חלק בהצבעה למינויו של בנו כמנכ"ל המוסך ובקביעת תנאי העסקתו. לטענתו, אם ברוך היה נמנע מלהשתתף בהצבעה, כפי שהיה אמור לעשות, הרי שלא היה רוב למינויו של יוסף כמנכ"ל המוסך. עוד נטען, כי ליוסי אין את הניסיון והמיומנויות הדרושות למילוי תפקיד מנכ"ל של מוסך, ועל כן קבלת החלטה זו לא הייתה לטובת המוסך.

אלי מלין על פעולות נוספות שלטענתו נעשו, אשר יש בהן כדי לקפח את זכויותיו. כך למשל, נטען כי נחסמה הרשאתו לעיין ולצפות בחשבונות הבנק של החברות ולעשות כל פעולה בשמן ולקבל כל מידע ביחס אליהן; כי ביטלו את הרשאתו לגישה מרחוק למחשבי החברה ולנתוני החברה; וכי החליפו את המנעולים של המוסך במטרה למנוע ממנו גישה למוסך.

נוסף לכך, נטען, כי אדם וברוך הורו על הפסקת תשלום דמי השכירות עבור המבנה המשמש כמוסך, על ביטול הוראת הקבע שנלקחה בקשר למשכנתא, ועל הפסקת החזר התשלום בגין ההלוואה האישית שנלקחה לטובת המוסך, בעוד הם ממשיכים לקבל תשלומים אלו באופן שוטף.

עוד נטען, כי אדם וברוך שללו ממנו את ההטבות המגיעות לו כבעל מניות, ובכלל זאת ניתוק קו הטלפון שלו וביטול מספרו; אי מתן החזר לתשלום רישיון הרכב וביטוחו לשנת 2013; ביטול מנוי המי עדן, תיקון רכבי המשפחה במוסך ללא עלות ועוד.

לטענת אלי, הנתבעים עושים שימוש לרעה בכוחם ובשליטתם על החברה ומפלים אותו לרעה באמצעות קבלת החלטות העומדות בניגוד לטובת החברות, תוך הסתרת מידע מהותי הקשור אליהן והתעלמות מפניות שונות הנעשות מצדו לקבלת מידע על אודות ניהול החברות.

בנסיבות אלו, מבקש אלי סעד הצהרתי כי הנתבעים מנהלים את ענייניהן של החברות בדרך שיש בה כדי לקפח את זכויותיו; כי יש להורות על העברת הנתבעים ויוסי מניהול החברות ולהורות על מינוי מנכ"ל חיצוני אשר יפעל לטובת החברות; להצהיר כי ההחלטות שהתקבלו בישיבות מיום 27.8.2013, 29.9.2013 ו- 3.11.2013 הינן בטלות; להורות על מינוי רו"ח חוקר; להורות לאדם ולברוך לרכוש את מניותיו במוסך בהתאם לסכום שייקבע על ידי רו"ח או כלכלן שימונה על ידי בימ"ש; להורות לנתבעים לרכוש את מניותיו במרכז השירות בסכום שיקבע על ידי מומחה מטעם בימ"ש; להורות על השבת ההטבות והזכויות להן זכאים כל בעלי המניות בחברה; להורות על תשלום דמי שכירות והחזר הלוואת הבעלים; וכן כל הוראה וסעד נוסף אשר יבטיח ניהול הוגן ויעיל של החברות בהתאם להוראת סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות").

הנתבעים והחברות הגישו כתבי הגנה, בהם דחו את כל הנטען בתביעה. לטענתם, מקור הסכסוך הוא גילוי דבר מעילת אלי בתפקידו כמנכ"ל החברות. בהקשר זה נטען, כי הנתבעים סמכו בעיניים עצומות על אלי ונתנו בו אמון מלא. חשדם בדבר אי סדרים בהתנהלות המוסך, התעורר לאחר שאלי פנה אליהם בדרישה למשכן את המוסך, בטענה שהחברה עומדת לפני קריסה, וזאת לאחר שרק חצי שנה לפני כן הזרימו לחברה את כספי פיצויים בסך 150,000 ₪ אשר הגיעו להם.

הנתבעים פנו להברמן אשר שימש כמנהל החשבונות של החברות לקבלת מענה אך זה סירב לשתף איתם פעולה ואף דרש מהם תשלום נוסף לשם כך. בנסיבות אלו, נטען, הם נאלצו לפנות לרו"ח בר און לצורך בדיקת מצבו הכספי של המוסך.

בבדיקה התברר לנתבעים כי אלי ומקורביו עושים בחברות כבשלהם, תוך נטילת כספים רבים מקופת החברות לצרכיהם הפרטיים, שלא כדין, ותוך הפרת חובת האמון כלפיהם וכלפי החברות. הנתבעים טענו, כי אלי הסתיר מפניהם את התנהלותו הפסולה, בין השאר באמצעות איחוד כרטסת החו"ז, וזו בוצעה ללא הסכמתם או ידיעתם, תוך ניצול אמונם.

בנסיבות אלו, נטען, לא הייתה ברירה אלא להדיח את אלי מתפקידו כמנכ"ל החברות ולמנוע ממנו גישה אליהן. משכך, נטען, אין מדובר בהתנהגות המהווה קיפוח.

עוד נטען, כי ההטבות שסופקו הגיעו לעובדים ולא לבעלי מניות. על כן, משעה שאלי פוטר מעבודתו אינו זכאי לקבל הטבות אלו יותר. כן נטען, כי אף אחד לא זכאי לדמי שכירות, מאחר שההלוואות מוחזרות לבנק ממנו נלקחה המשכנתא וכי התשלום שניתן לאדם וברוך ניתן בגין עבודתם. כן נטען כי אלי הוא זה שהורה על הפסקת החזר ההלוואות האישיות שנלקחו לטובת החברה.

התביעה שכנגד:
החברות הגישו תביעה כספית נגד אלי בסך של 2,998,178 ₪. לטענת החברות, בתמצית, אלי פעל בניגוד לטובתן, עת שלח ידו בכספי החברות, ועשה בהן כבתוך שלו. התנהלות פסולה זו, המכונה על ידן "מעילה", החלה בשנת 2006, לאחר עזיבתה של עדנה, ובאה בעיקר לידי ביטוי, במשיכת כספים באמצעות כרטיס האשראי של החברות לצרכיו האישיים ולצורכי משפחתו; ברכישות פרטיות ש"הועמסו" על המוסך; בעריכת ביטוחים על חשבון המוסך; במשיכת כספי תגמולי מילואים שהתקבלו ממוסד ביטוח לאומי; במשיכת שכר גבוהה מהמוסכם במטרה לקבל החזר מס מוגבר; ועוד.

באשר לשימוש בכרטיסי האשראי לצרכים פרטיים, טענו החברות כי כרטיסי האשראי היו תמיד תחת אחזקתו של אלי, ולאיש זולתו לא היה גישה אליהם. החברות צירפו פירוט כרטיסי האשראי, שלשיטתן מלמד כי אלי רכש באמצעות כרטיס האשראי של המוסך, מצרכים רבים לשימושו הפרטי (כגון - מוצרי מזון, תחבושות אישיות, ביגוד, דלק וכיו"ב), חבילות נופש בחו"ל עבורו ועבור בני משפחתו, מנוי בחדר כושר ועוד.

באשר לרכישות פרטיות שביצע אלי והוצאותיהן "הועמסו" על חשבון המוסך, צוין כי אלי ביצע שיפוצים בביתו הפרטי והעמיס הוצאה זו על חשבון המוסך; כי אלי רכש אופניים פרטיות ותיקן אותם על חשבון המוסך; וכי אלי רכש על חשבון המוסך, מכונות קפה, מכונת שטיפה ניידת, מיני רויאל בר מים, אלקטרה בר מים, תמי 4 בר מים ועוד.

החברות טענו כי אלי עשה "קומבינה" עם עיתון צומת השרון, על פיה היה נוהג "לנפח" את חשבונות הפרסום בתמורה לקבלת נופשונים לו ולבני משפחתו. כך גם נטען כי אלי היה נוהג למשוך את תגמולי המילואים שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי בנוסף למשכורתו החודשית; וכי אלי משך לעצמו משכורת גבוהה יותר מזו שהוסכם על ידם, וכתוצאה מכך הפריש תשלומי מס בסכומים גבוהים מהנדרש לו במטרה לקבל החזר מס של מאות אלפי שקלים לכיסו הפרטי.

עוד נטען, כי אלי ערך ביטוחי חיים וביטוחי רכבים לו ולבני משפחתו על חשבון המוסך בסכום של כ- 100,000 ₪; כי אלי רכש על חשבון החברה כלי רכב בעלות של 70,000 ₪ וכן העביר בעלות מרכב שהיה רשום על שמו של אדם ותיקן אותו על חשבון המוסך. עוד נטען כי אלי לקח לרשותו רכב של לקוח המוסך אשר לא שילם עבור התיקון.

לטענת החברות, כתוצאה מאי שיתוף פעולה של אלי בהליך משפטי שהתנהל מול חברת פלאפון תקשורת בע"מ (להלן: "פלאפון") לבין המוסך, נאלץ האחרון לשלם סך של כ- 26,000 ₪. החברות אף טענו כי דרך ניהולו של אלי, חייבה את המוסך ליטול הלוואות ולנצל עד תום את תקרת האשראי, וגרמה לנזקי ריבית. לבסוף נטען, כי התנהגותו האלימה של אלי גרמה לחברות נזקים נוספים כגון נזק למחשבים ולמצלמות.

החברות טוענות כי המעילה של אלי נעשתה בדרכי תחבולה ומרמה, כגון באמצעות איחוד כרטסת החו"ז של בעלי המניות, כדי לא לאפשר ייחוס חובות ובאמצעות העסקת אנשי שלומו, הנותנים דין וחשבון רק לו. מעילה זו בכספי החברות, בוצעה על ידי אלי או מי מטעמו, והובילה אותן לסכנה ממשית של קריסה כלכלית.

אלי הגיש כתב הגנה לתביעה שכנגד, בו דחה את כל הנטען בה. לטענתו, כל מטרת התביעה הכספית היא להוות משקל נגד טענותיו התקפות בכתב התביעה העיקרית.

טענתו העיקרית של אלי היא שכל הפעולות אשר בוצעו על ידו בקשר עם ניהול החברות נעשו בידיעת ובהסכמת בעלי המניות, ובכלל זאת הגדלת מסגרת האשראי, נטילת הלוואות וכיו"ב. כך למשל, לצורך ביצוע פעולה כספית בחברות נדרשו חתימה של שני בעלי מניות. משכך, כל ההמחאות שהוצאו על ידי החברות היו חתומות על ידי שני בעלי מניות.

בכל הנוגע לכרטיסי האשראי, טען אלי כי לכל אחד מבעלי המניות הונפק כרטיס אשראי על שמו. לטענת אלי, כל הרכישות שבוצעו באמצעות כרטיס האשראי שלו נעשו לצרכי המוסך בלבד, בידיעתם המלאה ובהסכמתם המפורשת של ברוך ושל אדם. אלי לא ביצע רכישות בכרטיסי האשראי של אדם או ברוך, ורכישות אלו נעשו על ידם בלבד או על ידי אחד העובדים אשר התבקש על ידם לעשות כן. הטענה כאילו לאדם ולברוך לא הייתה גישה לכרטיסי האשראי היא טענה שקרית.

לטענתו, בהתאם לנוהג שהיה קיים במוסך, היו בעלי המניות רוכשים מדי יום, ממקומות שונים, באמצעות כרטיסי האשראי שלהם או מכספי הקופה הקטנה ארוחת בוקר או ארוחת צהריים להם ולפקידות. בימי שישי היו קונים אוכל עבור כל עובדי המוסך. כמו כן, מדי שנה היה מתקיים אירוע גיבוש באחד מהבתים של בעלי המניות ומעת לעת היו עורכים במוסך הרמת כוסית לציון חגים וימי הולדת. הכיבוד בגין אירועים אלו נרכשו באמצעות כרטיסי האשראי, כאשר בכל פעם נעשה שימוש בכרטיס אשראי אחר כדי לנצל באופן מקסימלי את מסגרת האשראי.

גם תשלומי הדלק של הרכבים החלופיים שהועמדו על ידי המוסך עבור לקוחותיו וכן תשלומי העבודה של רכבו של מנהל העבודה במוסך שולמו באמצעות כרטיסי האשראי של בעלי המניות (לרבות בתקופה שבה היו דלקנים ברכבים) או מכספי קופה קטנה.

באשר לביטוחים, טען אלי כי לכל בעלי המניות בחברה היו ביטוחים על חשבון החברה, לרבות ביטוחי רכב, ביטוחי בריאות, ביטוח חיים עבור ועבור בנות זוגם. כמו כן, החברה ערכה על חשבונה ביטוחי בריאות, ביטוח מנהלים והפרשות לפנסיה לכל עובדיה. הואיל וילדיו של אלי עבדו בחברה (הבן ניב והבת גל), ערכה החברה עבורם ביטוחים על חשבונה. בהקשר זה אף צוין, כי החברה המשיכה לשלם את הביטוחים עבור גל גם לאחר סיום העסקתה בעבודה וזאת באישור ובהסכמת אדם וברוך. הסכמה דומה ניתנה גם לברוך לתבוע את הביטוח בגין צינתורים שעבר והפקדת כספי הביטוח שהתקבלו לחשבונו האישי ולא לחשבון החברה.

בכל הנוגע לרשויות המס, נטען כי בהתאם להסכמות השכר בין הצדדים היה זכאי אלי במשכורת נטו של 7,000 ₪. ממשכורת זו בוצעו כל ההפרשות הסוציאליות. אלי דחה בתוקף את הטענה כי קיבל החזר מס של מאות אלפי שקלים.

באשר לטענות החברות בדבר תגמולי המילואים נטען כי בין בעלי המניות הייתה הסכמה כי אלי מקבל את ימי המילואים ששולמו לו בנוסף למשכורתו החודשית. לטענתו הסכמה דומה הייתה גם עם ברוך, לפיה הוא מקבל שכר גם בימים בהם הוא נעדר מהעבודה. בכל מקרה, נטען כי סכום תגמולי המילואים לא מסתכם בסכום הפיצוי שנתבע.

באשר לטענות החברות בדבר רכישות ושיפוצים פרטיים שנעשו על חשבון החברות, טוען אלי כי המזגנים שנרכשו בכספי המוסך הותקנו במשרד הקבלה ובחדר הלקוחות של המוסך ולא בבית הפרטי של אלי. גם עבודות פתיחת הגלריה והתקנת המדרגות בוצעו במוסך ולא בביתו של אלי.

בכל הנוגע לפעולות בניית הסכך ועבודות האלומיניום שבוצעו בקשר אליו, נטען כי עבודות אלו נעשו בידיעתם ובהסכמתם המלאה של אדם וברוך בזמן אמת, וכי בסיומה ביצעו הצדדים התחשבנות כספית. בהקשר זה נטען, כי בין בעלי המניות הייתה הסכמה לפיה היה רשאי כל אחד מבעלי המניות לבצע רכישות פרטיות ו/או עבודות פרטיות על חשבון החברה, וזאת על מנת לחסוך את רכיב המע"מ וכדי שיהיה ניתן להכיר בה כהוצאה של החברה. בהמשך היו עושים בעלי המניות מעת לעת התחשבנויות כספיות וקיזוזים.

באשר לטענות החברות בדבר רכבים, נטען כי בהתאם להסכמות הצדדים מכרו בעלי המניות את הרכבים שהיו בבעלותם ותחתם רכשו ברכבים חדשים, כאשר החברה נשאה בגובה ההפרש שהיה דרוש להשלמה. אלי דוחה את כל יתר טענותיהן של החברות ביחס לרכבים, לרבות הטענה כי העביר בעלות מרכב שהיה רשום על שמו של אדם ללא הסכמתו, ומבלי שקיבל על כך תמורה. אלי גם טען שאין היגיון בטענה כאילו לקח לרשותו רכב של לקוח המוסך אשר לא שילם עבור התיקון, וכי אם היה בכך אמת אז לקוח החברות היה מגיש מזמן תביעה בגין כך.

אלי דחה את טענות החברות בכל הנוגע להליך המשפטי שהתנהל מול פלאפון. לטענתו, החברה הורתה על הפסקת התשלומים לפלאפון עקב גביית יתר מצידה. באותה עת נותרו חיובים על המכשירים עצמם אשר היו בשימוש בעלי המניות ובנות זוגם ועל כן הגישה פלאפון תביעה כנגדה. בסיום העסקתו העביר אלי חפיפה מסודרת ליוסי בה פירט גם לגבי ההליך מול פלאפון. עם זאת, בעקבות הסלמת הסכסוך בין הצדדים, בחר אלי להתרחק מהחברות ומניהולן. לאחר קבלת המכתב מאת עו"ד לביא בדבר אי יכולת החברה להתגונן כיאות, יצר ב"כ של אלי קשר עימה והבהיר את הדרוש הבהרה. ככל שסברה ב"כ החברות כי בידה טענות הגנה טובות לא הייתה חותמת על הסכם פשרה, ללא כל קשר לאלי.

באשר לטענות החברות בדבר נזק שנגרם למחשבים ולמצלמות המוסך, נטען כי אלי לקח את המחשב שהיה מחובר למצלמות המוסך הואיל ולשיטתו היו בו חומרים מפלילים על ברוך ואדם, בה הם נראים משתפים פעולה לגרום נזק האופנוע של אלי. אלי טוען כי לא נגרם כל נזק למצלמות המוסך. אלי גם דוחה את טענות החברה לנזקי ריבית ומציין כי אפילו לא צורף תחשיב ריבית מסודר המפרט את דרך ואופן חישוב הסכום.

נוסף לכך, טוען אלי כי ההחלטה לאחד את כרטיסי החו"ז הייתה החלטה משותפת של כל בעלי המניות וכך הם נהגו במשך שנים, במהלכם חתמו על הדוחות הכספיים והיו מעודכנים בנוגע למצבן הכספי של החברות. אלי דחה את הטענה כי הוא מינה את אנשי שלומו לתפקיד, וטען כי אין לו היכרות מוקדמת עם אף אחד מאנשי המקצוע שליוו את החברות וכולם נבחרו על ידי בעלי המניות בפה אחד.

תמצית ההליך הדיוני
בהסכמת הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט, רו"ח אורי לזר (להלן: "המומחה לזר"), על מנת שיבדוק את "הטענות ההדדיות של הצדדים בענייני התנהלות החברה, יעריך את שוויה ויבדוק עם הצדדים אפשרות להיפרדות במנגנון מוסכם" ויפעל גם כמגשר (החלטות מיום 25.11.2013 ומיום 12.12.2013 וכן הודעת ב"כ הצדדים מיום 10.12.2013, בה הגדירו את גבולות סמכויותיו של המומחה).

ביום 12.2.2015 הגיש המומחה לזר חוות דעת, שבה העריך את שווי החברות (להלן: "חוות הדעת בעניין הערכת השווי"). חוות הדעת בעניין הערכת השווי התבססה בין היתר על חוות דעת שמאית שערך מר אלירם ליפה (להלן: " ליפה"), אשר צורפה כנספח ב' לה.

בהתאם להחלטות בית המשפט, ניהלו הצדדים הליך גישור לפני המומחה לזר, ולאחר שהמגשר הודיע כי הליך הגישור לא צלח, הוגשה ביום 10.5.2016 חוות דעת משלימה של לזר שבחנה את טענות הצדדים בתביעה שכנגד (להלן: "חוות דעת לזר"; ראו בעניין זה גם, החלטות בית המשפט מיום 6.4.2014 ומיום 14.6.2015 וכן הודעת המגשר מיום 24.3.2016).

לאחר הגשת תצהירי עדות מטעם הצדדים בתביעה ובתביעה שכנגד, התקיימו שישה דיוני הוכחות, במהלכם העידו מטעם התובע – התובע עצמו, הברמן ששימש בתקופה הרלבנטית לתביעה כמנהל החשבונות של החברות ומר חג' הייתם יחיא ששימש כמנהל העבודה במוסך בתקופה הרלבנטית לתביעה (להלן: "הייתם"); ומטעם הנתבעים העידו – שלושת הנתבעים עצמם - אדם, ברוך ועדנה, יוסי שמונה למנכ"ל החברות במקום אלי, הגב' יונה שרייר אשתו של אדם (להלן: "יונה"), הגב' סמדר אביב המשמשת כפקידת קבלה במוסך החל משנת 2011 (להלן: "סמדר"); ואברהם עודד מחסנאי במוסך (להלן: "עודד").

במהלך ההליך נעשו ניסיונות רבים ליישוב הסכסוך ולאיתור מנגנון היפרדות מוסכם. מעת לעת הגיעו הצדדים להסכמות עקרוניות אך אלו לא הבשילו לכדי פשרה. גם בית משפט זה ניסה לסייע לצדדים להגיע לפתרון מוסכם, אך גם ניסיון זה כשל (וראו למשל, פרוטוקול הדיון מיום 17.3.2019). דומה כי האווירה העכורה והקשה שבין הצדדים, כמו גם העדר האמון והחשדות ההדדיים, מנעו מהם לפעול במשותף ולהגיע להסכמות המטיבות עם כל הצדדים. על כך יש להצר, אולם משאלו הם פני הדברים, אפנה להכריע במחלוקות שלפניי.

דיון והכרעה
שאלת קיפוחו של אלי, העומדת בלב תביעתו, קשורה בטבורה לטענות החברות בתביעה שכנגד, כי נפל פגם בהתנהלות אלי ובדרך ניהולו את החברות. שכן, ככל שיש ממש בטענות החברות לגבי פגמים בניהולן, אזי אין לראות בהדחת אלי מתפקידו כמנכ"ל החברה משום פעולה מקפחת. אשר על כן, מצאתי לנכון לדון תחילה במחלוקות שהועלו בכתב התביעה שכנגד, כפי שיפורט להלן.

החברות בתביעה שכנגד הן חברות מעטים, שהתנהלו כמעין שותפויות, בהן הועסקו בני משפחה של בעלי המניות, ואשר התאפיינו ביחס אישי, בהבנות ברורות בנוגע לחלוקת תפקידי העבודה, בהסכמות שבעל פה בנוגע לאופן ניהול החברה ובעיקר ברמת אמון גבוהה.

מהעדויות שנשמעו לפניי, נלמד כי אלי קיבל יד חופשית בכל הקשור בניהול החברה ובקבלת החלטות עסקיות, וכי למרות שלברוך ולאדם היו זכויות חתימה בחברה, הם סמכו על אלי ב"עיניים עצומות" וחתמו על כל מסמך שנתבקשו מבלי לשאול שאלות, כמו גם לקחו הלוואות והזרימו כספים על פי החלטתו והנחיותיו, מבלי שבדקו את הוצאות והתחייבויות החברות (ראו למשל, בעמ' 372, 374, 382, 539, 541 ו- 546 לפרוטוקול). ראיות אלה אף נתמכו בהתרשמותי מאישיותם והתנהלותם השונה של הצדדים אשר בלטה במהלך הופעתם לפניי – היותו של אלי איש ממולח ובעל יכולת אנליטית ומניפולטיבית ברמה גבוהה אל מול התנהלות פסיבית ומאוד בלתי מורכבת או מתוחכמת של יתר בעלי המניות.

כך היה עד שנת 2013, אז חל מפנה במערכת היחסים שבין הצדדים, בעקבות דרישתו של אלי להזרמת כספים נוספת בסך של מיליון ₪, אשר חייבה את הצדדים ליטול ערבויות אישיות והתחייבויות נוספות, וזאת לאחר שחצי שנה לפני כן העבירו לקופת המוסך סכום בסך 150,000 ₪ (סעיפים 27-19 לתצהיר ברוך; סעיפים 33-22 לתצהיר אדם). כפי שכבר נכתב בפרק העובדות, באותו שלב הזמינו אדם וברוך ביקורת חשבונאית מסודרת לחשבונות החברות וממצאי הבדיקה העלו התנהלות כספית פסולה.

אין לקבל את טענת אלי, לפיה ביסוד הסכסוך מחלוקת אחרת. טענתו, לפיה אדם יצר את הסכסוך בשל עניינים הנוגעים לרכבה של אשתו לא הוכחה, לא נתמכה בכל ראיה, ולא הועלתה במסגרת חילופי המכתבים בין אדם לאלי שנכתבו בזמן אמת, סמוך למועד פרוץ הסכסוך, ואשר תכנם מלמד כי מקור הסכסוך הוא גילויו של אדם כי החברות מתנהלות שלא כדין (נספחים ג' –ו' לתצהיר אלי וראו גם חקירתה של יונה בעניין זה, בעמ' 223, 227- 228 לפרוטוקול).

החברות טוענות בכתב התביעה שכנגד כי למדו מתוך הבירורים שערכו כי אלי מעל בכספי החברה ונהג בה כבתוך שלו. אלי, כאמור, דחה טענות אלו, וטען כי ככל שנעשה שימוש בכספי החברות הרי שהוא נעשה לצרכיהן, בידיעת ובהסכמת אדם וברוך. בהתאם להחלטת בית המשפט בחן המומחה לזר את המחלוקות שבין הצדדים בעניינים אלו, וטענות אלו גם נדונו ונחקרו בהליך ההוכחות שנוהל לפניי.

בתום הליך ההוכחות הוגשו סיכומים מטעם הצדדים. בסיכומים שהוגשו מטעם החברות, נזנחו מרבית מהטענות שהועלו על ידן בכתב התביעה שכנגד, לגבי שימושים פרטיים בכספי החברות, והן מיקדו טענותיהן בחמישה רכיבים עיקריים, אשר לטענתן עמדו בנטל להוכיח, והם: שימוש שלא כדין בכרטיסי האשראי של החברות; רכישת חופשות ונופשונים על חשבון החברות; רכישות פרטיות נוספות על חשבון החברות – כגון מנוי בחדר כושר, רכישת אופניים ועוד; ביצוע עבודות שיפוצים ובנייה בביתו של אלי על חשבון החברות; ומשיכת תגמולי מילואים שלא כדין ( סעיף 22 לסיכומי החברות).

כידוע, משזנחו בעלי הדין טענותיהם – אם במכוון ואם בשל שגגה - אין להידרש עליהם - ודינן להידחות (ראו למשל, ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, מט(2) 102 (1995); ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל, פסקה 88 לפסק דינו של מלצר (פורסם בנבו, 2.4.2012)).

אשר על כן, אפנה להלן לבחון את חמש הסוגיות שנותרו במחלוקת, תוך הצגת טענות הצדדים, הראיות שהוצגו בעניין זה וממצאיו של לזר בסוגיה.

כרטיסי האשראי

לטענת החברות, אלי עשה שימוש בכרטיסי האשראי של החברות לצרכים אישיים שלו ושל בני משפחתו, כגון רכישת מזון במרכולים, ארוחות במסעדות, תדלוק מכוניות בני המשפחה, קניית ציוד אישי כגון ביגוד, ספרים ועוד, בסך כולל של 792,208 ₪.

בהקשר זה נטען, שלכל אחד מבעלי המניות הונפק כרטיס אשראי על שמו. כרטיסי אשראי אלו היו תמיד תחת אחזקתו של אלי, והשימוש בהם נעשה על ידו או על ידי מי מטעמו. החברות טענו שלאדם ולברוך לא הייתה גישה לכרטיסי האשראי והם לא עשו שימוש בהם (סעיף 18 לתצהיר אדם; סעיף 15 (כ"ו) לתצהירו של ברוך; וכן עמ' 441-440 ו- 597 לפרו').

אלי דחה את טענות החברות. לטענתו, כל הרכישות נעשו אך ורק לצרכי המוסך, בידיעת ובהסכמת אדם וברוך (סעיף 74 לתצהיר אלי; וראו גם, בעמ' 113 לפרוטוקול). אלי טען כי בעלי המניות היו נוהגים לרכוש מצרכים לטובת עובדי המוסך. אלי הכחיש בתוקף שהחזיק או עשה שימוש בכרטיסי האשראי שהונפקו על שמם של אדם וברוך, וטען כי כל הרכישות שבוצעו עם כרטיסים אלו נעשה על ידם או על ידי מי מטעמם (ראו גם, עמ' 120 לפרוטוקול).

הוצאות כיבוד

אלי הודה בתצהירו כי בהתאם לנוהג שהיה קיים בחברות, נעשה שימוש בכרטיס האשראי של החברות לרכישת מוצרי מזון וכיבוד לרווחת עובדי המוסך. לעניין זה ראו בעמ' 22 לתצהיר:

"... בהתאם לנוהג שהיה קיים במוסך משך שנים, היו בעלי המניות רוכשים מדי יום ממקומות שונים, באמצעות כרטיסי האשראי שלהם (כל פעם מישהו אחר) או מכספי הקופה הקטנה, ארוחות בוקר ו/או ארוחות צהריים לכל עובדי המוסך, לרבות הפקידות (כ-17 עובדים בזמנים הרלוונטים) ובעלי המניות. בשלב מאוחר יותר, הזמינו בעלי המניות, מדי יום ביומו, ממקומות שונים, אוכל ושתיה עבורם ועבור הפקידות בלבד, ובימי שישי נקנה אוכל ושתייה אף בעבור כלל העובדים במוסך..."

אלי חזר על דברים אלו בחקירתו הנגדית וטען שמדובר בנוהג שהיה מקובל אצל כל בעלי המניות:

"ברוך היה מתחיל את הארוחות שלו בשבע בבוקר בקפה של תחנת הדלק של יעד. בשמונה וחצי בסיבוב של הטסטים הוא נכנס לטאבון להביא בייגלה. בשעה אחת עשרה וחצי הוא היה מאוד רעב והיה מתחיל לשאול איפה הסנדוויצ'ים. כולנו אכלנו, אף אחד לא הסתכל בצלחת של השני שלושים שנה. עובדה שעד הרגע של 2013 לא הייתה שום טענה בעניין הזה, אלא הדברים התנהלו בצורה הזו. תקין או לא זה עניין אחר".
[עמ' 114 לפרוטוקול]

עם זאת, אלי היה מאוד מעורפל בנוגע ל"נוהג", ולא ידע לתת הסברים ברורים בנוגע אליו.

"אין נוהל. לכולם היו כרטיסי אשראי ששייכים למוסך מוניטין וכל מי שהיה צריך משהו היה קונה. בהשתדלות שזה יהיה למוסך בלבד"
[עמ' 113 לפרוטוקול]
אדם וברוך דחו במפורש את טענות אלי, וטענו כי לא הסכימו שאלי ומשפחתו ירכשו מצרכי מזון, לצרכיהם הפרטיים, בשווי של מאות שקלים, על חשבון המוסך (ראו למשל, סעיף 53 לתצהיר ברוך). ברוך עמד בחקירתו הנגדית, על כך שלא ידע שאלי קונה מזון על חשבון המוסך, כי לא הייתה הסכמה כזו וכי הוא עצמו קנה כריכים מכספו הפרטי מ"בחורות שהיו עוברות שמה עם הסנדוויצ'ים" (עמ' 608 לפרוטוקול; וראו גם חקירת אדם בעמ' 444 לפרוטוקול).

מהעדויות שנשמעו לפניי עלה כי במוסך הייתה עמדת קפה ומקרר קטן, שבו היו מצרכים בסיסיים כגון קפה, תה, סוכר, לחם, גבינה, חומוס, נקניק וכיו"ב מצרכים (ראו למשל, עמ' 489 לפרוטוקול; וראו גם סעיף 53 (ח) לתצהיר ברוך).

סמדר, אשר שימשה כפקידת קבלה במוסך והייתה אחראית על הקופה הקטנה, העידה כי רק אלי ונאוה עשו שימוש במוצרים אלו ולא יתר העובדים, כי לעיתים רחוקות הוצע גם לה על ידי נאווה להכין כריך מאותם מצרכים, ולפעמים אף נשלחה לקנות מצרכים אלו על חשבון המוסך באמצעות כרטיס האשראי של המוסך (עמ' 491-490 ו -498 לפרוטוקול). מעדותה עלה כי סברה שמצרכים אלו לא נועדו לשמש את כלל העובדים אלא רק את בני הזוג לביא ובני משפחתם.

עדותה של סמדר חוזקה בעדותו של עודד, אשר טען בחקירתו כי אדם היה מביא אוכל מהבית ורק אלי נהג להכין סנדוויצי'ם במטבחון של המוסך (עמ' 216 לפרוטוקול). גם הייתם שהובא לעדות מטעם אלי טען כי "לעובדים לא היו הטבות, לא היו אוכלים אף פעם", וכי במהלך תקופת עבודתו לא היו מביאים מצרכים מהסופר בשווי של 300 ₪ (עמ' 77-76 לפרוטוקול).

בכל הנוגע לארוחות צהרים שהוזמנו על חשבון המוסך ממסעדות המצויות בקרבת מקום, טען הייתם כי הוא מעולם לא קיבל אוכל ממסעדות על חשבון המוסך וכי למיטב ידיעתו גם לא יתר העובדים (עמ' 76 לפרוטוקול). למעט בימי שישי, בהם נעשתה ארוחה משותפת של העובדים ובעלי המניות, במהלכה היו אוכלים חומוס ושקשוקות שנרכשו בטירה על חשבון המוסך (עמ' 73-72 לפרוטוקול).

כך גם עלה מעדותה של סמדר, לפיה אלי ונאווה היו מרבים להזמין אוכל ממסעדות בחוץ, אך ורק עבור עצמם ולא עבור יתר העובדים (עמ' 492 לפרוטוקול) וכי בימי שישי היה המוסך רוכש לעובדים חומוס על חשבונו (עמ' 490 לפרוטוקול).

מעדויות העובדים, אותן מצאתי מהימנות, עלתה תמונה ברורה לפיה אלי ונאוה נהגו לקנות אוכל ומצרכי מזון שצרכו במוסך לשימושם הפרטי. בכך תמיכה בעדויות אדם וברוך ובתביעה הנגדית, ואף שלילה של טענות אלי לפיהן רכישת מצרכי המזון נעשתה בהסכמה ולטובת שימוש כל עובדי המוסך. טענה זו, אשר נמצאה בלתי אמינה, מוכיחה כי מצרכי המזון שצרכו בני משפחת לביא הוצאו, לפחות בחלקם, מחשבון החברות, ואף כי הוצאה פרטית זו לא היתה בהסכמת יתר בעלי המניות (שכן אם היתה מוסכמת לא היה צורך בהצגת גרסה שקרית לפיה כל העובדים נהנו מהוצאה זו).

אלא, שלשם הוכחת התביעה הנגדית, על סכומיה, היה על החברות להוכיח בנטל הוכחה מוגבר אלו מצרכים נקנו מכספי החברות שלא כדין ובאלו סכומים. כפי שיובהר להלן, החברות לא עמדו בנטל זה.

החברות ביקשו להוכיח את טענת רכישת מוצרי המזון, באמצעות נספח 10 לתצהירו של יוסי, שהוא טבלת אקסל, שכונתה "דוח שימוש כרטיס אשראי". טבלת האקסל מנתה 3242 שורות, וכללה רכישות רבות, שבוצעו לכאורה על ידי אלי, מכרטיסי האשראי של החברות או מכספי קופה קטנה, בתקופה שבין 29.4.2004 ועד ליום 1.10.2013. כמו כן, צירפה החברה כרך אסמכתאות, הכולל קבלות ופירוט של חלק מההוצאות המפורטות בטבלה (ראו גם, נספח 11 לתצהיר יוסי).

לטענת יוסי בתצהירו, קובץ האקסל הוכן "על בסיס חשבוניות וסכומן של החיובים שחויב המוסך בעקבות שימוש בכרטיסי אשראי או משיכת מזומן שנזקפה לחובת הקופה הקטנה", תוך מיפוי כל הרכישות שאינן רכישות מובהקות של המוסך (סע' 29 - 30 לתצהיר יוסי). מחקירתו של יוסי עלה כי נקודת המוצא במיפוי הנתונים הייתה שבחזקת אלי היו כל כרטיסי האשראי, ועל כן יש לשייך את כל החשבוניות השנויות במחלוקת אליו (עמ' 262 ו- 265 לפרוטוקול).

אולם, לא רק שנקודת מוצא זו לא הוכחה, בוודאי שלא ברמה הדרושה בנסיבות העניין, אלא שהתברר כי נפלו טעויות רבות ואי דיוקים בטבלה שהוכנה על ידי יוסי, בהן אף הודה, באופן שמונעים הסקת מסקנות חד משמעיות על פיה.

כך למשל, התברר כי קבלה בסך 10.36 ₪ נרשמה בטעות בטבלה בסך של 1036 ₪ (עמ' 287- 290 לפרוטוקול); כי שורות רבות המצויות בטבלת האקסל, מופיעות ללא כל אסמכתא לצידן (כך למשל, לא הוגשו אסמכתאות מהשנים 2006-2004, המופיעות בטבלה) או כי חלק מהקבלות שצורפו שולמו באמצעות כרטיסי אשראי שאינם משויכים לחשבון העסקי של החברות (ראו, עמ' 286-285 ו- 288 לפרוטוקול).

גם רו"ח בר און הודה במהלך חקירתו הנגדית כי טבלת האקסל שהוגשה לבית המשפט אינה מדויקת, כי לא ראה אסמכתאות הקשורות לטבלה משנת 2004-2006 ומשנת 2013 ואילך, וכי לא יכול לומר בוודאות כי כל הרכישות המופיעות בטבלת האקסל בוצעו על ידי אלי לצרכיו האישיים (ראו, עמ' 523-521 ו- 525 לפרוטוקול).

גם מיתר העדויות שנשמעו לפניי מצאתי כי לא ניתן לקבוע בוודאות הדרושה שכל הרכישות המפורטות בטבלת האקסל, לרבות אותן הוצאות הנחזות לפרטיות, הן רכישות שבוצעו על ידי אלי על חשבון המוסך (וראו למשל, עדותה של סמדר בעמ' 500-499 לפרוטוקול; ועדותו של הברמן בעניין זה בעמ' 52-51 לפרוטוקול).

גם אדם נאלץ להודות בכך במהלך חקירתו הנגדית (ראו למשל, עמ' 458-457 לפרוטוקול; וכן בעמ' 456 - 457 בקשר עם החשבונית של הגרופון, שם הודה כי לא ברור מאיזה כרטיס אשראי נרכש ומי רכש אותה). וראו גם, את שנאמר על ידו במהלך חקירתו הנגדית, בעמ' 460 לפרוטוקול:

"ש. אלי, אוקי. מי קנה את הפריטים האלה בקבלה שצירפת?
ת. מה זה הדברים האלה? תחתוני בוקסר? אני לא יודע לענות לך. פה זה כתוב, אז תגיד לי, אז אני אענה. לא כתוב אל תיתן לי לחפש כי באמת חבל על הזמן.
ש. זו בדיוק הנקודה, מר שיינר, שכל המסמכים שצירפתם אי אפשר להראות באף מסמך שזה נקנה על ידי אלי, ולא שזה נקנה לצרכיו הפרטיים. גם אתה לא יכול לאשר לי שמי שקיבל את ה-299 שקל מהקופה הקטנה זה היה אלי, נכון?
ת. אבל אתה תסכים איתי שמי ששלט על הנושא של התשלומים, על ההכנסות והוצאות במוסך, זה היה המשרד וזה היה בפיקוחו של אלי.
ש. ויש מנהלת משרד, שזו היתה עדנה וזו היתה דפנה, ואתה יכול להגיד לי באופן וודאי שה-299 שקל שהאלה,
ת. גם דפנה,
ש. שניה, אני אסיים את השאלה, שה-299 שקל האלה, מהקבלה שאתה צירפת, הגיעו לכיס של אלי, אתה יכול להגיד לי את זה בוודאות?
ת. אני לא יכול להגיד את זה בוודאות."

יתרה מכך, החברות אשר טענו כי מעשי המרמה התרחשו באמצעות בני משפחתו של אלי, נמנעו מלזמן לעדות מישהו מבני המשפחה, לרבות את אשתו אשר כלפיה הופנו האשמות ספציפיות (וראו, עמ' 133-132 לפרוטוקול). כידוע, הימנעותו של בעל דין מהבאת עדים רלבנטיים, אשר היו עשויים לתמוך בגרסתו, ללא הסבר המניח את הדעת, פועלת לחובתו, ומקימה חזקה לפיה יש באותן עדויות כדי לפעול כנגדו.

לבסוף, ומעבר לכל האמור עד כה, במהלך הליך ההוכחות הוגשו דוחות כספיים של החברות לשנת 2014 (מוצג ת/18), מהם עלה כי בשנת 2014 הייתה עליה בסעיף הוצאות הכיבוד והמתנות ביחס לשנה שקדמה לו, וזאת למרות שאלי ובני משפחתו כבר לא נכחו במוסך. אדם וברוך לא ידעו לתת הסברים לגבי עליה זו וגם יוסי לא ידע לתת תשובות ברורות בעניין זה (ראו, עמ' 468 ו- 629-628 לפרוטוקול ועמ' 361-360 לחקירתו של יוסי). משכך, החברות אף אינן יכולות להצביע על אי סבירות בגובה הוצאות החברות על כיבוד, כראיה לשימושים הפרטיים שעשו אלי ובני משפחתו בכספיהן או להיקפם.

סיכומם של כל אלה מחייב את המסקנה כי היקף השימושים הפרטיים שעשה אלי בכרטיסי האשראי מחשבון החברות לטובת הוצאות כיבוד לא הוכח, ועל כן לא הוכחה תביעת החברות בגין שימוש נטען זה.

שימושים לתדלוק כלי רכב:

גם טענות החברות, כאילו כל התדלוקים שפורטו בטבלת האקסל בוצעו על ידי אלי ובני משפחתו, לשימושם ולצרכיהם הפרטיים, לא הוכחו ברמה הדרושה.

בהקשר זה טען אלי בחקירתו כי היה זה מקובל ומוסכם שהמוסך יישא בתשלומי הדלק של כל בעלי המניות, של חלק מהעובדים ושל הרכבים החלופיים שהועמדו על ידי המוסך עבור לקוחותיו (עמ' 119 לפרוטוקול).

טענתו של אלי מתיישבת גם עם עדותו של הייתם, מי שהיה מנהל העבודה במוסך בתקופה הרלבנטית, אשר העיד לפניי כי היה עושה מדי פעם שימוש ברכבי המוסך, כי היה מתדלק רכבים אלה באמצעות כרטיס אשראי שהיה ניתן לו על ידי אחד מבעלי המניות או במזומן, כאשר במקרה האחרון היה מקבל החזר כספי עבור התדלוק, לאחר שהביא את הקבלה לפקידת הקבלה, לברוך או לאדם (ראו, עמ' 70-69 לפרוטוקול וכן מוצג ת/6). עדותו של הייתם היתה מהימנה, וראיתי לנכון לקבלה. אף אעיר כי טענת יוסי, לפיה אלי העביר להייתם את הכסף למטרות שוחד, הועלתה בעלמא, וטוב היה לולא נטענה.

טענותיו של אלי אף נתמכו בעדותו של עודד, לפיה המוסך היה ממלא דלק מדי פעם לרכבי הלקוחות, במקרים בהם היה צריך לעשות ניקוי למיכל הדלק או טסט לאוטו (עמ' 218 לפרוטוקול).

אף אדם נאלץ להודות בחקירתו הנגדית, כי לא ניתן לדעת מהחשבוניות שצורפו לתצהירים, איזה רכב תודלק ומי ביצע את התדלוק (ראו, ת/21 וכן עמ' 441, 455-454 ו- 464 לפרוטוקול).

הוצאות אחרות:
בדו"ח השימוש בכרטיסי אשראי, נספח 10 לתצהיר יוסי, נכללו שורות הוצאות המחייבות את המסקנה כי הן הוצאות פרטיות - כגון רכישת ספרות לא מקצועית, מוצרי הגיינה נשית, הלבשה תחתונה וכו'. אלא שרישומן בספרים כשלעצמו אינו הוכחה לכך שהוצאו על ידי אלי או מטעמו. אלי כאמור הכחיש כי עשה שימושים אלה, והחברות לא הביאו ראיות נוספות בעניין זה ולא ביקשו לזמן עדים נוספים אשר היו עשויים לשפוך אור על רכישות אלו, ומשכך לא הוכיחו בנטל הנדרש טענותיהם לעניין זה.

סיכום טענות החברות בדבר שימוש שלא כדין בכרטיסי האשראי:
החברות הוכיחו כי נעשו שימושים פרטיים בכרטיסי האשראי, אך לא הוכיחו מי הגורם אשר עשה שימושים אלה, ביחס לכל אחת מההוצאות הנטענות.

החברות הוכיחו כי אלי רכש עבורו ועבור בני ביתו מוצרי מזון וכי נעשו רכישות מוצרי מזון גם בכרטיסי האשראי של החברה. ואולם, לא הוכיחו מי הגורם אשר עשה שימוש בכל כרטיס אשראי ולגבי כל הוצאה ואף לא הוכח סכום רכישה מסוים אשר ניתן לתבוע בגינו.

גם טיעון החברות לפיו כל השימושים בכל כרטיסי האשראי נעשו על ידי אלי או מטעמו, אף לו ניתן היה לקבלו, אינו מסייע להוכחת היקף השימושים הפרטיים הנטענים, באשר אין מחלוקת כי יש שימושים בכרטיסי האשראי שנעשו לטובת החברות, ומכאן שהיה על החברות להוכיח אילו מהשימושים הם רכישות פרטיות לטובת אלי או מי מטעמו, ומה היקפן, והחברות לא עשו כן.

למסקנה דומה הגיע גם המומחה לזר, אשר בחן את הראיות שהוגשו מטעם הצדדים, ומצא כי אין בראיות שהוגשו "בכדי להוכיח כי מר לביא אכן עשה שימוש בכרטיסי האשראי של התובעות שכנגד לצרכיו הפרטיים ויתכן כי רכישות מזון, צריכת דלק, הוצאות ביטוחים וכיו"ב בוצעו לצרכי העסק ולא לצרכים פרטיים" (עמ' 6 לחוות דעת לזר ועמ' 10-7, שם).

שמיעת הראיות העלתה ממצאים לפיהם אלי ובני ביתו רכשו מצרכי מזון להנאתם הפרטית וללא הסכמה על חשבון החברות. עוד העלו הם תמונה בעייתית, לפיה נעשה לא פעם שימוש בכספי החברות לצורך מימון הוצאות פרטיות כגון רכישת ספרות לא מקצועית, מוצרי הגיינה נשית, הלבשה תחתונה וכיו"ב, הכל כאשר האחריות על הניהול הכספי של החברות היתה מוטלת על אלי. די בגילוי נתונים אלה בכדי ליצור את משבר האימון שיצר את הסכסוך שבין בעלי המניות, ולכך נידרש בפרק הבא של פסק הדין. אולם, אין די בכך בכדי להוכיח את התביעה הנגדית להשבת סכומים בגין השימושים הפרטיים, בנטל הראיה הנדרש.

על כן, מצאתי כי החברות לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר להראות, כי אלי מעל בכספי החברה באמצעות שימוש בכרטיסי האשראי שלהן, ומשכך הנני דוחה את התביעה הנגדית לעניין זה.

חופשות, טיסות ונופשונים

בכתב התביעה שכנגד טענו החברות, כי אלי רכש לעצמו ולבני משפחתו חופשות לחו"ל על חשבון החברות בסכומים של עשרות אלפי שקלים. לשם הוכחת טענתן, צירפו החברות רק קבלה אחת מיום 27.8.2009 בסך של 9,702 ₪, מחברת סקי דייל בע"מ, המכותבת לאלי, וממנה עולה כי תשלום העסקה לחו"ל בוצע מכרטיס אשראי המשויך לאלי, בחשבון המוסך (הקבלה צורפה כנספח 20 לתצהירו של יוסי).

אלי לא הכחיש בחקירתו כי שילם את עלות החופשה האמורה מחשבון המוסך. לטענתו, התבלבל בין הכרטיסים והזמין בטעות את החופשה על חשבון הכרטיס העסקי. בהקשר זה, טען כי שיתף בזמן אמת את אדם וברוך בעניין זה וערך עימם התחשבנות כספית במזומן (עמ' 131 לפרוטוקול). טענה זו, אשר נסתרה בעדויות יתר בעלי המניות לא נתמכה בכל ראיה.

אדם וברוך הכחישו בתצהיריהם כי נתנו את הסכמתם שהחברות יישאו בתשלום החופשה של אלי ובני משפחתו (סעיף 49 לתצהיר ברוך וסעיף 60 לתצהירו של אדם), ועדותם לא נתערערה.

טענת אלי כי ערך התחשבנות כספית עם ברוך ואדם לגבי עלות החופשה בחו"ל, לא עלתה בקנה אחד עם ממצאי המומחה לזר, לפיהם עלות החופשה חויבה בכרטסת החו"ז של אלי, ומכאן שלכאורה, לא היה מקום לבצע התחשבנות נוספת במזומן (וראו למשל בעניין זה, עמ' 185 לפרוטוקול).

לפיכך, הוכח כי אלי עשה שימוש בכספי החברה לצורך נסיעה פרטית. גרסתו לפיה השיב את העלות לשותפיו וכי היה זה בהסכמתם לא הוכחה ועל כן נדחית.

המומחה לזר מצא כי ענייננו בהוצאה פרטית של אלי, אך בכל זאת נמנע מלחייבו בהשבתה, הואיל וסכום הרכישה נרשם בכרטיס החו"ז של החברה (עמ' 12-11 לחוות הדעת). אלא, שהוכח כי נפלה שגגה אצל המומחה בכל התייחסויותיו לכרטסת החו"ז, ועל כן חוות דעתו לעניין זה אינה עומדת, הכל כפי שיבואר להלן.

כרטסת החובה והזכות (החו"ז) בכל חברה, אמורה לשקף את מצב הזכות והחובה של כל אחד מבעלי המניות אצל החברה. ככל שמתנהל היה כרטיס חו"ז אישי של אלי אצל החברה והיה מופיע בו רישום ההוצאה לחופשה בחו"ל, אזי היה הכרטיס משקף חוב של אלי לחברה, ולא היה בכך קושי. אלא, שתחת ניהולו של אלי, והחל משנת 2006 או סמוך לכך, אוחדו כרטסות החו"ז של בעלי המניות, וכל החיובים והזיכויים האישיים נרשמו בכרטסת חו"ז מאוחדת. באופן זה, לא ניתן לייחס את החובות הרשומים בכרטסת החו"ז המאוחדת למי מבעלי המניות. על כן רישום חובה בגין הוצאת החופשה של אלי בכרטסת החו"ז, נזקף כחובה של כל בעלי המניות, ואינו משקף התחשבנות של החברה מול אלי בגינו.

ראה לעניין זה בחקירתו של מנהל החשבונות מר הברמן, בעמ' 62-61 לפרוטוקול:

"ש. בחו"ז מאוחד, בעל מניות אחד מוציא, וכל השלושה מחויבים?
ת. כן.
ש. אם מישהו קנה אופניים ולא חילקו אותו לשלוש, אז כל השלושה שילמו על האופניים?
ת. כן. אם מישהו קנה נגרר...
ש. כל רכישה שמשויכת לבעל מניות אחד, צריכה להיות משולמת על ידי בעל מניות אחד. נכון?
ת. כן. "

מצב ניהול החשבונות בחברות אף לא אפשר התחשבנות בגין יתרות חובה וזכות בכרטסות החו"ז שקדמו לאיחוד הכרטסות, לפני שנת 2006, שכן כרטיסי החו"ז הישנים לא הוצגו בבית המשפט, מהטעם שאלו נשמרו על גבי תוכנה ישנה שלא ניתן לפתחה (בעניין זה, ראו עדותו של הברמן, אשר שימש כמנהל החשבונות בתקופה הרלבנטית, בעמ' 56 לפרוטוקול).

הטעם לאיחוד כרטסת החו"ז לא הוברר עד תומו. החברות טענו כי איחוד כרטסת החו"ז נועד לאפשר לאלי להסתיר את המעילה, באמצעות רשימת פקודות חיוב בכרטסת החו"ז המאוחדת. מנגד, טען אלי כי איחוד החו"ז הייתה החלטה משותפת של שלושת בעלי מניות, זאת לאור חוב המשכנתא שהוחזר לשלושתם. ואולם, אך ברור הוא כי מצב זה שאינו מאפשר התחשבנות של החברה או בעלי המניות, הינו חריג בניהול חשבונות של חברות, ומצביע על ניהול שאינו תקין בכל הקשור לרישום הוצאות אישיות של בעלי המניות (ראו, עדות רו"ח בר און בעמ' 519 ועדותו של לזר( בעמ' 186 - 188 לפרוטוקול ), לגבי היות ניהול כרטסת חו"ז מאוחדת בגדר חריג ומכביד על ההתחשבנות ).

נושא הכרטסת המאוחדת, אשר היה אחד ממוקדי המחלוקות בין הצדדים, לא נזכר בחוות דעתו של לזר. המומחה לזר הודה בחקירתו הנגדית כי הוא לא ניתח את כרטסת החו"ז ולא נתן את דעתו לכך שמדובר בכרטסת חו"ז מאוחדת ולא בכרטסת אישית (עמ' 190 לפרו'). מחקירתו אף התרשמתי כי סבר שכרטסת החו"ז של החברה נוהלה ככרטסת אישית, וראו עמ' 181 לפרוטוקול:

"הכרטיס שלו חויב. מהרגע שהכרטיס חויב, עם זה כבר אין לי בעיה. כי המשמעות? ברגע שחייבו את הכרטיס שלו , המשמעות היא שזה משיכה וזה לא נכלל במסגרת ההוצאות."

[ההדגשות לא במקור; וראו גם, סעיף 4.2.4 לחוות דעת לזר, בה ציין כי אין לחייב את הנתבע על הוצאה אישית זו, שכן "בגין הוצאה זו חוייב כרטיסו האישי של מר לביא"] .

לנוכח האמור, ומשמצאתי שנקודת המוצא ממנה יצא המומחה לזר - בכל הקשור להוצאות פרטיות שנכללו בחו"ז - אינה נכונה, לא ראיתי לנכון לאמץ את חוות דעתו לעניין רכיב החופשות והנופשונים, והנני מחייבת את אלי להשיב לחברות סך של 9,702 ₪.

רכישות פרטיות נוספות

בכתב התביעה שכנגד, טוענות החברות כי אלי עשה מנוי לחדר כושר הולמס פלייס בעלות של 8,280 ₪ על חשבון המוסך; כי רכש לעצמו אופניים על חשבון המוסך ואף תיקן אותם על חשבון המוסך בעלות כוללת של 12,193 ₪; וכי עשה רכישות פרטיות נוספות על חשבון המוסך, שהן - מכונת קפה, שלושה ברי מים (אלקטרה בר מים, מיני רויאל בר מים ותמי 4 בר מים) ומכונת שטיפה ניידת בעלות כוללת של 23,625 ₪.

באשר למנוי בחדר כושר – אלי לא הכחיש כי עשה מנוי בחדר הכושר על חשבון המוסך. אדם וברוך העידו בתצהירם כי לא ידעו ולא נתנו את הסכמתם לכך (ראו: סעיף 52 לתצהיר ברוך; סעיף 63 לתצהיר אדם; עמ' 475 לעדותו של אדם בפרוטוקול ; עמ' 624 לעדות ברוך בפרוטוקול ; נספח 23 ועמ' 75, שורה 1027 לתצהירו של יוסי). מצאתי את עדויות אדם וברוך בעניין זה מהימנות וקוהרנטיות וראיתי לנכון לקבלן.

בהקשר זה, יצוין, כי הברמן טען בעדותו כי מנוי לחדר כושר מהווה הוצאה מוכרת מטעם החברה (עמ' 78 לפרוטוקול). אך, המומחה לזר דחה טענה זו וטען כי לא ניתן להכיר בהוצאה זו (עמ' 181 לפרוטוקול), מה גם שלא סבירות רישום ההוצאה נבדק אלא היותה הוצאה פרטית המועמסת על הוצאות החברה.

מכל מקום, הוכח כי אלי עשה שימוש בכספי החברות לצורך רכישת מנוי פרטי לחדר כושר הולמס פלייס ללא אישורם והסכמתם של אדם וברוך.

לזר בחן את טענות הצדדים בעניין זה, ומצא כי הגם שהמנוי נחזה להיות הוצאה פרטית, הוא נרשם בחו"ז החברה, ועל כן אין מקום לחייבו (עמ' 19 לחוות הדעת). כמפורט לעיל, נקודת המוצא של לזר הייתה שגויה בסוגיה זו, ועל כן איננה מתקבלת, והנני מורה על השבת עלות מנוי מכון הכושר בסך של 8,280 ₪ לחברות.

באשר לרכישת האופניים – החברות צירפו קבלה מיום 17.5.2009 בדבר רכישת אופני פישר hifi plus בעלות של 9,873 ₪ וכן שתי קבלות עבור תיקון האופניים בסך כולל של 2,320 ₪ (נספח 22 לתצהיר יוסי).

בחקירתו הנגדית הודה אלי כי רכש אופניים על חשבון המוסך (עמ' 129 לפרוטוקול). אדם וברוך טענו כי הם לא ידעו שהאופניים נרכשו על חשבון המוסך והם לא קיבלו החזר כספי מאלי על כך (ראו למשל, עמ' 473 לפרוטוקול).

בא כוחו של אלי ניסה לטעון כי האופניים האמורות שייכות דווקא לברוך ולא לאלי. מהעדויות שנשמעו לפניי, לא התרשמתי כי מדובר באותם אופניים, בין היתר, לאור עדותו של ברוך, אותה מצאתי מהימנה, על פיה האופניים שבבעלותו מקולקלים ולא תוקנו עד היום (ראו גם, עמ' 624 לפרוטוקול ועדות אדם בעניין זה בעמ' 475 לפרוטוקול).

גם במקרה הזה, קבע המומחה לזר שהגם שמדובר בהוצאה פרטית, אין לחייב את אלי בגינה, שכן נרשמה בחו"ז של החברה (עמ' 19 לחוות הדעת). כאמור, הואיל ונקודת המוצא של לזר הייתה שגויה בסוגיה זו, לא ראיתי לנכון לאמצה.

עם זאת, והגם שהדבר לא הועלה על ידי מי מהצדדים או המומחה, עיון בקבלות שצורפו לתצהירו של יוסי העלה כי החברות צירפו קבלה בסך 705 ₪ מיום 7.11.2008, אשר לגביה נטען כי הוצאה עבור תיקון אופניים של אלי, הגם שהינה מוקדמת למועד בו לטענת החברה נרכשו האופניים (וראו, עמ' 81 (שורה 1642) ועמ' 84 (שורה 1894) לתצהירו של יוסי). אשר על כן, לא מצאתי לנכון לחייב את אלי בגין קבלה זו, ואני מורה כי אלי ישיב לחברות עבור עלות האופניים ותיקונם סך של 11,488 ₪.

כאן המקום להתייחס לטענת ההגנה שהעלה אלי הנוגעת לרכישות פרטיות שנעשו על חשבון המוסך. לטענתו, בעלי המניות הסכימו בעל פה כי ניתן לבצע רכישות פרטיות ו/או עבודות פרטיות על חשבון המוסך, וזאת משיקולי מס. על פי הטענה, לאחר כל רכישה, ערכו הצדדים ביניהם התחשבנויות כספיות במזומן (ראו, סעיף 81 לתצהיר אלי).

כך למשל, נטען שברוך רכש נגררת על חשבון החברות ומשקפי מולטיפוקל ואדם רכש מתקן מי עדן סודה לביתו על חשבון החברות וכן הוצאות אחרות נוספות (ראו גם , חקירתו הנגדית של אלי, בעמ' 130 לפרוטוקול).

לטענת בא כוחו של אלי, מדובר בהתנהלות מקובלת אצל חברות. אין בידי לקבל טענה זו. הסכמה בעל פה כזו, פגומה מיסודה, שכן כל מטרתה היא לחמוק מתשלום מס למדינה (והשוו: ע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע.לוזון נכסים והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 20.8.2017)), ובכל מקרה על הטוען לקיומה הנטל להוכיחה.

בענייננו, אדם וברוך טענו כי הם לא ידעו שאלי רכש מנוי לחדר כושר או כי קנה אופניים מכספי החברות, קל וחומר שלא קיבלו תמורה בעדם. אלי לא הביא כל ראיה המעידה ומלמדת אחרת. העדפתי את עדויותיהם הקוהרנטיות של אדם וברוך בעניין זה על זו עדותו המגמתית של אלי, ומכל מקום אלי לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת ההסכמה, והנני דוחה טענתו זו.

בנוגע ליתר הרכישות הפרטיות שטענו החברות כי אלי רכש על חשבון המוסך – קרי, מכונת הקפה, שלושה ברי מים (אלקטרה בר מים, מיני רויאל בר מים ותמי 4 בר מים) ומכונת שטיפה ניידת (להלן גם: "הרכישות הנוספות") לצרכיו הפרטיים – מצאתי כי לא הוכחו ברמה הדרושה .

אלי דחה את טענות החברות וטען כי הרכישות הנוספות נרכשו עבור המוסך והותקנו בו (סעיף 82 לתצהיר ו). החברות צירפו קבלות המוכיחות את עצם הקנייה (לגבי בר המים של אלקטרה לא קבלה אלא הצעת מחיר, שלמעשה אינה מוכיחה דבר) אך לא הציגו אף ראיה המוכיחה כי מדובר ברכישות פרטיות של אלי עבור ביתו (וראו גם , נספח 24 לתצהיר יוסי, ממנו עולה כי הקבלות הופקו על שם המוסך).

מהעדויות שנשמעו לפניי הוכח כי מרבית מהמוצרים האמורים היו במוסך. כך, למשל, בנוגע למכונת הקפה, העיד לפניי הברמן כי במוסך היו שתי מכונות קפה – אחת באולם הקבלה והשנייה באולם ההמתנה (עמ' 65 לפרוטוקול). עדות דומה נשמעה גם מפיו של אדם (עמ' 477 לפרוטוקול).

אדם הודה בחקירתו כי במהלך התקופה הרלבנטית לתביעה היו במוסך לפחות שניים או שלושה ברי מים (וכן ראו גם, טופס הפחת של המוסך לשנת 2013, ממנו עלה כי המוסך הצהיר על שני ברי מים), וכי ברי המים נשוא התביעה נשלחו למוסך ולא לביתו הפרטי של אלי. (ראו בעמ' 477-476 לפרוטוקול).

גם המומחה לזר שבחן רכישות אלו, מצא כי הן טיב העסקאות והן המסמכים שצורפו להן מצביעים על כך שהעסקאות בוצעו על ידי החברות, ועל כן סבר כי אין לחייב את אלי בגין רכישות אלו (עמ' 19 לחוות הדעת). בעניין זה מצאתי לנכון לאמץ את חוות דעתו.

על כן, מצאתי כי החברות לא עמדו בנטל ההוכחה הדרוש המוטל עליהם, להראות כי הרכישות הנוספות בוצעו על ידי אלי לצרכיו ולשימושו הפרטי, ומשכך הנני דוחה את התביעה הנגדית לעניין זה.

שיפוצים ובנייה בביתו של אלי

בכתב התביעה שכנגד, טענו החברות כי אלי רכש לביתו הפרטי על חשבון המוסך מזגנים, סכך לגינה וציוד אלומיניום, וביצע עבודות של פתיחת גלריה והתקנת מדרגות בסך כולל של 21,589 ₪. להוכחת טענותיהן, צירפו החברות ארבע קבלות, כמפורט להלן:

קבלה מאת חברת סוככי השרון (סיבט) בע"מ עבור עבודות אלומיניום וסוכך בעלות של 8,009 ₪ (לא כולל מע"מ). הקבלה הופקה על שם המוסך, כאשר כתובת המשלוח, לטענת החברות, היא כתובת ביתו של אלי, במסגרתה הותקנה פרגולה בביתו של אלי (להלן: "עבודת האלומיניום והתקנת הסכך").
שתי קבלות עבור מזגנים – הראשונה, קבלה של חברת התותח מיום 18.7.2010 עבור מזגן אלקטרה בסך של 3,900 (כולל מע"מ); והשניה, קבלה של חברת עולם המיזוג מיום 21.6.2010 עבור מזגן טורנדו בסך של 3,990 ₪ (כולל מע"מ) (להלן: "המזגנים"). לטענת החברות, מזגנים אלו הותקנו בביתו הפרטי של אלי.
קבלה מאת האחים שחם מיום 8.11.2010 עבור פתיחת גלריה והתקנת מדרגות בסך של 3,800 (לא כולל מע"מ). לטענת החברות, שיפוצים אלו בוצעו בביתו הפרטי של אלי על חשבון המוסך (להלן: "עבודת פתיחת הגלריה והתקנת המדרגות").

[הקבלות צורפו כנספח 21 לתצהיר יוסי]

אלי דחה את טענת החברות, הן באשר לעבודות האלומיניום והתקנת הסכך והן באשר לרכישת המזגנים ועבודת פתיחת הגלריה והתקנת המדרגות.

באשר לעבודת האלומיניום והתקנת הסכך בגינה, לא הכחיש אלי כי מדובר בעבודות פרטיות שבוצעו על חשבון המוסך, אך טען כי הרכישה בוצעה על שם החברה משיקולי מס ובהסכמת אדם וברוך, ולאחריה בוצעה התחשבנות כספית ביניהם (סעיף 81 לתצהיר אלי).

אדם וברוך הכחישו הסכמה לכך שאלי ישפץ את ביתו על חשבון המוסך, טענו כי לא ידעו שהמוסך שילם עבור השיפוצים, והעידו כי לא קיבלו תמורה בגין כך (ראו, סעיף 61 לתצהיר אדם, סעיף 50 לתצהיר ברוך ועמ' 617 לפרוטוקול, ואף את דברי אדם בחקירתו הנגדית, בעמ' 472 לפרוטוקול).

המומחה לזר בחן את טענות הצדדים גם לעניין שיפוץ בית אלי, ומצא כי סכום הרכישה מופיע בדוחות הכספיים של החברות ונכלל בטופס הפחת שלהן וכפועל יוצא מכך קבע כי הסכך ועבודת האלומיניום שבוצעה בביתו הפרטי של אלי מהווה חלק מהרכוש הקבוע שלהן (עמ' 13 לחוות הדעת), ואולם, הוכח כי רישום עבודת השיפוץ הפרטית בספרי החברה נעשה ללא הצדקה והיה שגוי, כפי שהודה בחקירתו מנהל החשבונות שאישר רישום זה - הברמן (ראו בעמ' 76-75 לפרוטוקול).

המומחה לזר אף מצא כי יש לחייב את אלי בגין הוצאה פרטית זו, "אם כי סכום החיוב הינו 8,009 ₪ ולא 9,291 ₪ המהווה סכום כולל מע"מ, אשר כאמור, סביר שנדרש על ידי החברה". יוסי אישר בעדותו כי אמנם החברה הזדכתה על חשבונית זו (עמ' 342 לפרוטוקול).

אלי ביקש להסתייג מקביעה זו של המומחה, בטענה כי יש ללמוד על הסכמתם של ברוך ואדם לזקיפת הוצאת השיפוץ על חשבון החברות מעצם הכללת ההוצאה בספרי החברה. אלי טען כי מאחר שהסכך מופיע בטופס הפחת בדוחות הכספיים, עליהם חתומים אדם וברוך, חזקה שהם ידעו כי המוסך שילם עבור השיפוצים וכי הם הסכימו לכך.

אין בידי לקבל טענה זו משני טעמים:

הטעם הראשון הינו מהימנות עדויותיהם של אדם וברוך לפיהן לא ידעו כי עלות השיפוצים בביתו הפרטי של אלי נעשית על חשבון המוסך, לא נתנו את הסכמתם לכך ובעיקר כי לא קיבלו תמורה בעד זה. מצאתי כי עדויותיהם בנושא זה היו קוהרנטיות, עקביות ומהימנות – והעדפתי עדויות אלו על פני דבריו של אלי.

הטעם השני נעוץ בכך שהתרשמתי שאדם וברוך לא היו מעורבים בכל הקשור לניהול הכספים, קל וחומר שלא היו בקיאים בדוחות הכספיים של החברות. כך גם עלה מעדותם של הברמן ורו"ח בר און (ראו, עמ' 61 ו- 511 לפרוטוקול, בהתאמה). בנסיבות אלו, מצאתי שאין ללמוד מכך שאדם וברוך חתמו על הדוחות הכספיים על ידיעה והסכמה שהשיפוצים שבוצעו בביתו של אלי היו על חשבון המוסך, קל וחומר שאין בכך הוכחה כי נעשתה התחשבנות מאוחרת במזומן בגין כך, כנטען על ידי אלי.

לסיכום נושא זה הנני מורה כי על אלי להשיב לחברות בגין הוצאה פרטית זו של שיפוץ ביתו בסך של 8,009 ₪, כפי שקבע המומחה לזר.

באשר לטענות החברות בדבר רכישת מזגנים לביתו הפרטי של אלי על חשבונן – אלי דחה טענה זו, וטען כי המזגנים נרכשו עבור המוסך והותקנו במשרד הקבלה של המוסך ובחדר הלקוחות ולא בביתו הפרטי (סעיף 81 לתצהיר אלי).

כאמור, החברות צירפו שתי קבלות עבור מזגנים – הראשונה של מזגן אלקטרה והשניה של מזגן טורנדו. לטענתן, שני מזגנים אלו הותקנו בביתו הפרטי של אלי. ברם, למעט צירוף קבלות המעידות על עצם הרכישה, ואשר הופקו על שם החברות, לא צירפו החברות כל ראיה המוכיחה את טענתן כי מזגנים אלו הותקנו בביתו של אלי.

כאשר נשאל יוסי על עניין זה בחקירתו הנגדית, טען לראשונה כי המספר הקטלוגי המופיע בקבלה של מזגן אלקטרה אינו זהה למספר הקטלוגי המופיע במזגן אלקטרה המותקן במוסך. בכך, לשיטתו, יש כדי להוכיח את טענת הגניבה על ידי אלי. טענה דומה נשמעה גם בחקירתו הנגדית של אדם, אשר טען למספר הקטלוגי של המזגן המותקן בבית אלי, על פי צילום מק"ט המזגן שצולם לטענתו בשנת 2013 (ראו חקירת יוסי בעמ' 344 לפרוטוקול; וחקירת אדם בעמ' 474 לפרוטוקול).

אין בידי לקבל קו טיעון זה.

ראשית, מחמת שהועלה לראשונה רק במהלך ההוכחות ואינו מופיע בתצהירים שהוגשו מטעם החברות. זאת, למרות שמחקירתם של יוסי ואדם עלה כי תצלום המק"ט נלקח בשנת 2013, לפני הגשת התובענה שכנגד והרבה לפני שהוגשו התצהירים מטעם הצדדים – ודי בכך כדי לדחותו.

שנית, גם אם נניח כי המספר הסידורי של המזגנים אינו תואם את המזגנים המותקנים במוסך, הרי שהחברות לא הגישו ראיה המוכיחה כי מזגנים אלו הותקנו בביתו של אלי, והתרשמתי כי טענותיהן מושתתות על סברות והסקות לא מבוססות (וראו למשל, חקירתו של יוסי, בעמ' 444 לפרוטוקול וחקירתו של ברוך בעמ' 623-622 לפרוטוקול).

המומחה לזר בחן את טענות הצדדים ומצא כי אין לחייב את אלי בגין רכישות אלו, בטענה שהמסמכים המצויים בידו אינם מלמדים כי מדובר ברכישה פרטית וכי הרכישות נרשמו בספרי החשבונות של מי מהחברות.

על כן מצאתי כי החברות לא עמדו בנטל ההוכחה הדרוש המוטל עליהם, להראות כי המזגנים שנרכשו על חשבון המוסך מותקנים בביתו של אלי לצרכיו הפרטיים, ולפיכך הנני דוחה את התביעה הנגדית לעניין זה.

באשר לטענת החברות בדבר עבודות פתיחת הגלריה והתקנת מדרגות - צירפו החברות קבלה מאת האחים שחם מיום 8.11.2010 עבור פתיחת גלריה והתקנת מדרגות, וטענו כי עבודות אלו בוצעו בביתו הפרטי של אלי על חשבון המוסך. אלי דחה את טענת החברות, וטען כי עבודות אלו בוצעו במוסך ולא בביתו הפרטי (סעיף 81 לתצהיר אלי).

יוסי נחקר בנוגע לרכיב נזק זה, והסביר כי הטעם להגשת התביעה בגינו הוא ש"החשבון התאים, זה גלריה, זה התקנת מדרגות, זה לא קשור למוסך" (עמ' 343 לפרו טוקול). ואולם, מחוות הדעת השמאית שצורפה כנספח ב' להערכת השווי, עלה כי במוסך ישנה גלריה בשטח של כ-49 מ"ר, המצויה בקומה השנייה מעל לתת חלקה 1 (ראו, עמ' 5 לחוות הדעת השמאית ואת עדותו של ליפה בעמ' 319 לפרוטוקול).

השמאי ליפה העיד לפניי כי דרך הגישה לגלריה היא באמצעות מדרגות מתקפלות (עמ' 319 לפרוטוקול). בעניין זה, טען יוסי כי הגישה לגלריה היא באמצעות סולם מתקפל מברזל בעוד שהאחים שחם מתעסקים בהתקנת מדרגות מעץ (עמ' 344 לפרוטוקול). מעבר לאמירה סתמית זו, לא הוכח לפניי כי האחים שחם מתעסקים רק בעבודת מעץ (וכך גם לא עולה מהקבלה שצורפה על ידי החברות) או כי הם לא אלו שביצעו את עבודת פתיחת הגלריה והתקנת המדרגות הקיימות במוסך.

החברות לא רק שלא הזמינו לעדות נציג מטעם חברת שחם שיעיד כי הגלריה והמדרגות הותקנו בביתו של אלי אלא אף לא הציגו ראיה כלשהי לפיה החיוב אינו מתאים לגלריה הקיימת במוסך (וראו בעניין זה, עדותו של אדם בעמ' 473 לפרוטוקול ועדותו של ברוך בעמ' 621 לפרוטוקול). ויתרה מכך, החברות לא הביאו כל ראיה המוכיחה כי לאלי קיימת גלריה בבית ומדרגות המובילות אליה. אלי לא נשאל בעניין זה בחקירתו ועל כן גרסתו לא עורערה לעניין זה ואף חוזקה בהימנעות מחקירה.

למעשה הראיה היחידה שהוגשה בעניין זה היא קבלה בודדת מאת האחים שחם, שהופקה על שם המוסך. בנסיבות אלה, נאלץ גם אדם להודות כי לא ניתן לדעת מהקבלה שצורפה כי העבודות האמורות בוצעו בביתו של אלי (עמ' 473 לפרוטוקול).

גם המומחה לזר אשר בחן את טענות הצדדים בעניין זה, מצא כי אין לחייב את אלי בגין עבודות אלו, בטענה שהמסמכים המצויים בידו אינם מלמדים כי מדובר בעבודות פרטיות וכי הרכישות נרשמו כחלק מהרכוש הקבוע בספרי החשבונות של מי מהחברות.

אשר על כן, החברות לא עמדו בנטל ההוכחה הדרוש המוטל עליהם, להראות כי עבודת פתיחת הגלריה והתקנת המדרגות בוצעו בביתו של אלי, ולפיכך הנני דוחה את התביעה הנגדית לעניין זה.

תגמולי מילואים

בתביעה שכנגד טענו החברות כי אלי היה נוהג למשוך בנוסף למשכורתו המלאה את תגמולי המילואים שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי.

אלי לא הכחיש כי כך נהג אך טען כי משיכה כפולה זו של הכנסה נעשתה בהסכמה, בדומה לסיכום שהושג עם ברוך לפיה יקבל משכורת מלאה גם אם נעדר מהעבודה מכל סיבה שהיא (סעיף 77 לתצהיר אלי).

הסכמה נטענת זו - כמו גם הסכמות רבות להן טען אלי, המעגנת לכאורה התנהלות בלתי חוקית (וראו את עדותו של הברמן בעמ' 70 לפרוטוקול, על פיה העיר לאלי בזמן אמת כי מדובר בהתנהלות לא תקינה) - לא עוגנה בכתב ונסתרה בעדויות הנתבעים.

אדם וברוך הצהירו בתצהיריהם כי מעולם לא נתנו את הסכמתם לכך שאלי יקבל גם משכורת וגם תגמולי מילואים מביטוח לאומי (סעיף 59 לתצהיר ברוך וסעיף 73 לתצהיר אדם). אדם עמד על הדברים במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 479 לפרוטוקול), שהיתה מהימנה בעיני. ברוך לא נחקר בסוגיה זו בחקירתו הנגדית, לרבות לגבי הטענה כאילו הושג עמו הסכם דומה, ובכך כרסום נוסף בגרסת אלי.

לטענת אלי, תגמולי המילואים נמשכו באמצעות צ'ק של החברה החתום על ידי שני בעלי מניות (ראו נספח ח' לכתב התביעה שכנגד, שבו צורף צ'ק בסך 4000 ₪ בגין תגמולי מילואים מיום 4.9.2011, עליו חתומים אלי ואחד השותפים הנוספים). אלי טוען כי החתימה על הצ'קים על ידי יתר השותפים מלמדת על הסכמתם בעניין זה.

אדם וברוך דחו טענה זו. בתצהירם העלו טענה, שלא נכללה בכתבי טענותיהם, לפיה נהגו לחתום "בלנקו" על גבי פנקסי צ'קים שלמים ולהעבירם לידי התובע (סעיף 18.24 לתצהיר אדם וסעיף 15(כה) לתצהיר ברוך; וראו גם, עמ' 413-411 ו- 579-577 לפרוטוקול).

טענה חדשה זו לא רק מהווה הרחבת חזית אסורה, הואיל ולא צוינה בכתב התביעה שכנגד שהוגש ואף לא בכתב התביעה המתוקן, אלא שאף לא הוכחה, שכן החברות לא הצליחו להראות אף לא צ'ק אחד ריק החתום על ידי אדם או ברוך (וראו לעניין זה את דברי עו"ד גלמן בעמ' 413 לפרוטוקול).

עם זאת, בנסיבות העניין הייחודיות שלפניי, לא מצאתי כי יש בחתימה על הצ'קים מצד אדם וברוך כדי להוות הוכחה לידיעתם ולהסכמתם בדבר משיכת תגמולי המילואים. הוכח בראיות שנשמעו כי אלי ניהל באופן בלעדי את ענייני הכספים בחברה וכי יתר בעלי המניות, שניכר כי היו אנשי מקצוע בתחום המוסך אך חסרי ידע של ממש בנושא ניהול עסקים, נמנעו מלהתערב בנושאים הכספיים ובניהול, חתמו על מסמכים מבלי לשאול שאלות ומבלי להראות התעניינות (ראו עדות אדם בעמ' 375 ו- 382 לפרוטוקול וכן עדות ברוך בעמ' 546 לפרוטוקול). התנהלות זו היא כמובן התנהלות פסולה ובלתי תקינה שאין לעודדה, גם בחברות שהן מעין שותפות, בהן לא מקפידים על הפרוצדורה של דיני החברות. אך, משהוכח כי אפיינה את קשרי בעלי המניות, מצאתי כי אין ללמוד מחתימות ברוך ואדם על קיומה של הסכמה בכל הקשור ליחסים הפנימיים שבינם לבין אלי.

אשר על כן, הוכח כי התנהלות אלי בקבלת שכר בנוסף על תקבולי המילואים היתה פסולה ובלתי תקינה, טענתו לכך שהדבר נעשה בהסכמה לא הוכחה וסתרה עדות מהימנה של יתר בעלי המניות, ועל כן אני קובעת כי לא הוכחה ידיעה או הסכמה בין הצדדים בדבר תגמולי מילואים וכי אלי נהנה מתקבולי שכר כפולים ללא הרשאה, אשר עליו להשיב לחברות.

באשר לגובה ההחזר – החברה עתרה לפיצוי בסך 69,891 ₪. החברות צירפו לכתב התביעה שכנגד מסמך ממערכת המילואים בנוגע לתקבולי המילואים ששולמו לה מיום 1.1.2007 עד ליום 31.12.2013. מעיון באישור עולה כי בתקופה האמורה שולם למוסך תקבולי מילואים בסך כולל של 16,795 ₪ (נספח 31 לתצהירו של יוסי). אדם נחקר בנוגע לפער בין גובה הפיצוי המבוקש בכתב התביעה שכנגד לבין סכום התקבולים המופיע באישור שצורף על ידי החברות ולא ידע לתת הסבר בנוגע לכך (עמ' 479 לפרוטוקול).

לתצהירו של יוסי צורפו אמנם מסמכים נוספים שבהם תיעוד לכאורי לסכומי תגמולי מילואים נוספים (ראו, נספח 31 לתצהיר יוסי), ואולם מסמכים אלה לא הובהרו, ואינם עולים, לכאורה עם הראיה לתשלום של 16,795 ₪ בלבד.

אלי אישר את הסכום שפורט במסמך מטעם מערכת המילואים והודה כי "במשך כ-8 שנים שולמו לי תגמולי מילואים בסך של 16,795 בלבד, וכי מאז שנת 2007 לא שולמו לי תגמולי מילואים כלשהם" (סעיף 77 לתצהיר אלי). במהלך החקירות הנגדיות ניסה בא כוחו לייצר שינוי חזית ולטעון כי לא הוכח שהסכום האמור שולם כולו לידי אלי, וזאת כאשר חקר נגדית את המומחה לזר. אולם, לא מצאתי בניסיונות אלו, כדי לשנות או להוריד מהודאתו המקורית של אלי בתצהירו.

בסופו של יום, הוכיחו החברות זכות להחזר בגובה סכום תגמולי המילואים בו הודה אלי, בסך של 16,795 ₪.
סיכום הדיון בתביעה שכנגד
לנוכח האמור לעיל, התובענה שכנגד שהוגשה על ידי החברות כנגד אלי מתקבלת באופן חלקי, כמפורט להלן:
לעניין החופשות והנופשונים - אני מורה על אלי להשיב לחברות סך של 9,702 ₪, הנושא הצמדה וריבית לפי חוק מיום 27.8.2009.
לעניין מכון הכושר - אני מורה על השבת עלות מנוי מכון הכושר בסך של 8,280 ₪, הנושא הצמדה וריבית לפי חוק מיום 4.7.2007.
לעניין האופניים - אני מורה על השבת עלות האופניים בסך 9,873 ₪, הנושא הצמדה וריבית לפי חוק מיום 17.5.2009 ועבור תיקונם בסך 1,615 ₪, הנושא הצמדה וריבית לפי חוק מיום 25.1.2011.
לעניין עבודות השיפוצים ובנייה - אני מורה על אלי להשיב לחברות סך של 8,009 ₪, הנושא הצמדה וריבית לפי חוק מיום 7.9.2010.
לעניין תגמולי המילואים – אני מורה על אלי להשיב לחברות סך של 16,795 ₪, הנושאים הצמדה וריבית לפי חוק, בהתאם לתאריכים המפורטים בעמ' 188 לתצהירו של יוסי.
הוראתי הינה לגבי השבה לחברות. הנהלת החשבונות של חברות אלה נעשתה לפי תכנוני מס שונים של הצדדים, כבר בתקופת הניהול של אלי, ובנסיבות אלה לא ראיתי מקום לאבחן בין החברות לעניין הזיכוי. התשלום בפועל יעשה לחברות או לאיזו מהן לפי הנחיית בא כוח החברות לב"כ התובע.

כן נמצא בדיון בתביעה הנגדית כי אלי ניהל את ענייני החברות וכי לכל הפחות משנת 2006 ועד שנת 2013 קיבל לבדו את ההחלטות הקשורות להתנהלותן הכספית והכלכלית. בגדר ניהול זה נעשו פעולות בלתי תקינות הכוללות הוצאות פרטיות של אלי ומי מטעמו על חשבון החברות, זקיפת זיכויים לטובת אלי, רישומים בלתי נאותים ועוד. עוד נמצא כי השתתפות יתר בעלי המניות בישיבות ובחתימות על מסמכים שונים נעשתה ללא מעורבות ממשית וידיעה או הסכמה לפעולות חריגות אלה.

דיון בתביעה העיקרית – קיפוח המיעוט
סעיף 191 לחוק החברות, הדן ב"עושק המיעוט", מקנה לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת "לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301 מניות ממניותיה", במקרים בהם "התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה".

הוראה זו נועדה ליתן לבית המשפט כלים להסדרת מצבים בהם נעשית "חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות המיעוט בה" (ע"א 2718/09 גדיש קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 28.5.2012)), כאשר "תוכנה של עילה זו הוא גמיש ומשתנה בהתאם לאופי החברה ונסיבות המקרה" (ע"א 4179/17 יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ נ' רובין (פורסם בנבו, 6.12.2018)).

בגדר הוראה זו, נפסק כי "יש לבחון האם נפגעו ציפיותיהם הלגיטימיות של בעלי המניות הטוענים לקיפוח וכי התשובה לשאלה זו היא תלוית נסיבות ועשויה להשתנות ממקרה למקרה בשים לב למכלול השיקולים הצריכים לעניין" (ע"א 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' חביב, פסקה 8 (פורסם בנבו 28.2.2016); להלן: "עניין פרט תעשיות מתכת").

בעניינו, טוען אלי כי פעולותיהם של הנתבעים קיפחו את זכויותיו כבעל מניות מיעוט. טענות הקיפוח מתמקדות בשני עניינים:

הראשון, החלטות בעלי המניות להדיח אותו מתפקיד מנכ"ל החברות וחסימת הרשאתו לפעול, לעיין ולצפות בנתוני וחשבונות החברות;

השני, הפסקת ההטבות והזכויות המגיעות לו כבעל מניות, ובכלל זאת תשלום המשכנתא, תשלום דמי שכירות, תשלום הלוואות שניטלו בקשר עם החברות, תשלומי אגרות רכב וביטוח, תיקון רכבים, טלפון נייד, מנוי מי עדן ועוד.

אפנה לבחון עניינים אלו.

החלטת בעלי המניות להדיח את אלי מתפקידו כמנכ"ל החברות ומניעת הרשאתו לפעול ולעיין במסמכי החברות
אלי טוען כי החלטות בעלי המניות מהימים 27.8.2013 ו- 29.9.2013, בהן הוחלט להדיחו לאלתר מתפקידו כמנכ"ל החברות, לאחר שניהל אותן במשך עשרים שנה, הן החלטות מקפחות, אשר פוגעות בציפיותיו הלגיטימיות להמשיך לקחת חלק בניהול החברות, ועל כן יש להורות על בטלותן.

הלכה פסוקה היא כי "במקרה של מעין-שותפות עשויות לקום לבעלי מניות ציפיות לגיטימיות להשתתפות בניהול" (ע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת (פורסם בנבו, 1.9.2015); להלן: " עניין אדלר").

החברות הן חברות מעטים, בהן שלושה או ארבעה בעלי מניות, הפועלות כמעין שותפות, ומתנהלות על בסיס מערכת יחסי אמון וידידות רבת שנים, בהן שימש אלי כמנכ"ל מיום הקמתן, ובמשך כעשרים שנה הייתה מוטלת עליו האחריות הניהולית.

בנסיבות אלה, מקובלת עלי טענתו של אלי כי קמה לו ציפייה סבירה ולגיטימית להמשיך ולקחת חלק בניהול ענייני החברה, ועל כן, לכאורה, "התנהגות הפוגעת בציפיה זו עשויה לשמש בסיס לתביעה בגין קיפוח" (רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בנייה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ (פורסם בנבו, 12.1.2005); וראו גם, ציפורה כהן בעלי מניות בחברה כרך ב 123 (מהדורה שניה, 2008)).

עם זאת, בפסיקה הוכרו מקרים בהם התנהלותו הפסולה של הצד המקופח הביאה לשלילת ציפיותיו הלגיטימיות להשתתפות בניהול החברה. יפים לעניין זה, דבריו של כב' השופט דנציגר בעניין אדלר, בפס' 68 לפסק דינו:

"האם, ברמת העיקרון, יתכנו מקרים שבהם על אף קיומן של ציפיות לגיטימיות, שלילתן של ציפיות אלה על ידי הרוב אינה עולה כדי קיפוח המצדיק מתן סעד? דומה כי התשובה לשאלה זו היא חיובית, בפרט כאשר שלילת הציפיות נעשית בתגובה להתנהלות פסולה מצד המקופח – דוגמת מעילה בכספי החברה או ניהול מיזם עסקי עצמאי המתחרה בחברה (השוו: כהן, בעמ' 131-129). בנסיבות מעין אלה, לא מן הנמנע כי שלילת הציפיות הינה מוצדקת ואף עולה בקנה אחד עם טובת החברה, ואין לומר כי מדובר בפעולה "מקפחת". במילים אחרות, ציפיותיו הלגיטימיות של המנהל שגנב, מעל, או רימה מתאיינות – ולמצער, נחלשות באופן קיצוני – ועל כן אין לאפשר לו להסתמך עליהן, שהרי אלמלא כן "יצא חוטא נשכר"."

דברים אלו נכונים גם בענייננו. כאמור לעיל, הוכח כי אלי עשה שימוש בכספי החברה לצרכים פרטיים וכי תחת ניהולו התקיימו אי סדרים וכשלים בניהול כספי החברות, באופן שהצדיק את אי האמון מצד יתר בעלי המניות, ואשר הוביל להחלטתם המוצדקת בדבר הדחתו מתפקידו כמנכ"ל החברות.

מטעמים אלו, שוכנעתי כי מוצדקת שלילת ציפיותיו של אלי להשתתפות בניהול החברה וכך אף הרחקתו מניהול החברה באמצעות חסימת הרשאתו לעשות פעולות בשם החברות, כמו גם הגבלת זכאותו לעיין בכל עת במסמכים והנתונים של החברות. החלטות החברות באמצעות בעלי המניות האחרים בנושאים אלה היו החלטות תקינות ומוצדקת על רקע הפרת האמון מצד אלי, ועל כן מצאתי לנכון לדחות את טענותיו בעניין זה.

נוכח האמור לעיל, אני קובעת כי אלי לא הוכיח כי יש בהחלטות אלו משום קיפוח זכויותיו – ודין תביעתו בעניין זה להידחות.

הפסקת ההטבות והזכויות המגיעות לאלי כבעל מניות
אלי מעלה מספר טענות בסוגיה זו, שעניינן הפסקת תשלום הלוואות שניטלו בקשר עם החברה וכן הפסקת מתן הטבות שלטענתו מגיעות לו מתוקף היותו בעל מניות בחברה, כגון: הפסקת תשלום החזר הלוואת המשכנתא שנלקחה בקשר עם המבנה; סירוב תשלום דמי שכירות עבור הנכס; החזר הלוואה אישית שנלקחה מביטוח המנהלים ומקרן ההשתלמות; ניתוק טלפון הנייד; אי תשלום אגרות רכב וטסט; הפסקת מנוי מי עדן ועוד.

הפסקת תשלום החזר הלוואת המשכנתא שנלקחה בקשר עם המבנה

לטענת אלי, החל מחודש אוגוסט 2013 בוטלה הוראת הקבע למגדל שנלקחה בקשר עם המשכנתא לטובת רכישת המבנה המשמש כמוסך, בעוד שהמשכנתאות של אדם וברוך שולמו במלואן על ידי החברות (להלן: "הלוואת החזר המשכנתא").

בחקירותיהם אישרו אדם וברוך כי ההלוואות שלקחו בקשר עם המשכנתאות למגדל נפרעו במלואן על ידי החברות (ראו: עדות ברוך בעניין זה בעמ' 556 לפרוטוקול ועדות אדם בעמ' 389 לפרו טוקול), אך טענו כי לא נתנו הוראה להפסיק את הלוואת החזר המשכנתא שנלקחה על ידי אלי (ראו למשל, חקירתו של יוסי בעמ' 254 לפרוטוקול וכן חקירתו של ברוך בעמ' 557-556 לפרו טוקול). עדויות ההגנה בעניין זה לא היו ברורות או סדורות דיין, ולא ראיתי לנכון לקבוע ממצאים על פיהן. אך ניתן ללמוד מהן כי גם לדעת הנתבעים, לא היה מקום בנסיבות העניין, להפסיק את תשלום החזר המשכנתא, שנעשה לפי הסכמות קודמות בין בעלי המניות והחברות.

אל מול הגרסה הבלתי ברורה של ברוך ואדם בנושא, הציג אלי ראיות המוכיחות כי החברות הפסיקו לשלם את הלוואת החזר המשכנתא שנלקחה על ידו וכי כתוצאה מכך נאלץ לערוך עם מגדל הסכם פריסת תשלומים להלוואה ולהורות על הקמת הוראת קבע חדשה מחשבונו (נספח כט' לתצהיר אלי).

בנסיבות אלו, הוכח כי החברות הפסיקו לשלם לאלי החזרים על תשלומי המשכנתא וכי עשו כן בניגוד להסכמות מחייבות. על כן, מצאתי כי הפסקת תשלומי החזר המשכנתא הייתה החלטה פסולה ומקפחת ואני קובעת כי יש לחייב את הנתבעים לפרוע את תשלומי הלוואת המשכנתא של אלי . אלי הוכיח כי נאלץ לפרוע בעצמו את החוב, לאחר הפסקת החזר התשלום, וכי שילם סך של 42,500 ₪. על כן הוכחה זכותו להחזר סכום זה, בצירוף ריבית והצמדה לפי חוק מיום 1.04.2014, מועד חישוב חובו של אלי למגדל, לפי הסכם החזר ההלוואה מיום 26.10.2014 (וראו, עמ' 76 לנספח כח' ונספח כט' לתצהירו של אלי וכן החלטה מיום 17.2.2014, בה נקבע כי בעלי המניות יערבו לכל חיוב שיוטל על החברות ).

סירוב תשלום דמי שכירות בגין המבנה המשמש כמוסך

בהתאם להסכם השכירות שבין חברת המבנה למוסך, משלם המוסך לחברת המבנה דמי שכירות בסך של 21,000 ₪ לחודש (סעיף 7 לנספח כו' לתצהיר אלי). לטענת אלי, דמי שכירות אלו התחלקו שווה בשווה בין בעלי המניות עד סמוך למועד הגשת התביעה, אז חדלו הנתבעים מלהעביר לאלי את חלקו בתשלום דמי השכירות.

ובמה דברים אמורים?

כאמור לעיל, בסוף שנת 2012 נקלע המוסך לקשיים כספיים, ובעקבות זאת, התפטרו אלי, אדם וברוך מעבודתם במוסך והזרימו אליו את הכספים שקבלו מקופת הפיצויים כהלוואת בעלים. בד בבד החלו הצדדים לקבל שכר מחברת המבנה בגובה המשכורת ששולמה להם עובר להתפטרותם על ידי המוסך.

לטענת אלי, הואיל וחברת המבנה היא חברת החזקה וניהול, אשר עיסוקה הבלעדי הוא השכרת נכס, הרי שהתשלום ששילמה לבעלי המניות אינו שכר אלא חלוקת שיעור חלקם בדמי השכירות בגין הנכס, אשר שולם באמצעות תלוש משכורת (וראו עדותו של אלי, בעמ' 103-102 לפרוטוקול).

אין בידי לקבל טענה זו.

ראשית, מהעדויות שנשמעו לפניי עלה בבירור כי התפטרות הנתבעים מהמוסך הייתה מלאכותית ונועדה לאפשר את משיכת הפיצויים המגיעים להם והזרמתם בחזרה אל המוסך כהלוואת בעלים. התרשמתי כי בין הצדדים הייתה הסכמה כי עבור עבודתם במוסך (ולא בגין זכותם, ככל שזו קיימת, לקבל דמי שכירות כבעלי מניות) הם ימשיכו לקבל מחברת המבנה את אותו שכר ששולם קודם לכן על ידי המוסך. וראו בעניין זה את עדותו של הברמן, אשר שימש כמנהל החשבונות בתקופה הרלבנטית, בעמ' 77 לפרוטוקול:

"ש. הם קיבלו משכורת בתלוש שכר על עבודה במוסך, נכון? והיו עובדים במוסך?
ת. כן התלכלכו
ש. זאת אומרת זה שכר עבודה לכל דבר ועניין
ת. בהחלט
ש. ידוע לך על דמי שכירות?
ת. הם לא קיבלו דמי שכירות"

כך אף עלה מחקירתו של אלי, בעמ' 103 לפרוטוקול:

"ש. מתי התחלת לקבל שכירות? כך אתה קורא לזה.
ת. בשנת 2012 או 2013, החלטנו כתוצאה מהמצב הכספי ובגלל שהיינו צריכים כסף, לפטר את כל הבעלים.
ש. ממתי?
ת. בין שנת 2012-2013.
ש. כמה?
ת. בגובה השכר שלנו, 7,000 ש"ח ופעמיים 5,000 ש"ח. אני מדבר על נטו.
ש. משנת 2012-2013 אדם הפסיק לעבוד או המשיך?
ת. הוא הפסיק לעבוד? למה? הוא קיבל שכר בגובה השכירות בחברה שמשכירה את הנכס למוסך, פוטרנו מהחברה של המוסך ועברנו לעבוד בחברת הנכס."

למעשה, טענתו של אלי מבוססת על ההנחה כי אדם וברוך הסכימו שלא לקבל כל שכר על המשך עבודתם במוסך. הנחה זו לא הוכחה, לא מניה ולא מקצתיה, היא עומדת בניגוד לעדותו של הברמן, ואין בה כל הגיון עסקי - כלכלי. על כן, אני קובעת כי הכספים ששילמה חברת המבנה לבעלי המניות, לאחר פיטוריהם מהמוסך, שולמו עבור עבודתם במוסך.

שנית, הזכויות בנכס שייכות לחברת המבנה והיא זו הזכאית לקבל דמי שכירות עבור המבנה. מכאן, שטענתו של אלי מהווה למעשה דרישה לקבלת דיבידנד חודשי מהחברה, וזאת מבלי שהוכחה הסכמה או זכות קנויה בעניין זה.

בהקשר זה, טוען אלי כי גם עדנה מקבלת את חלקה בדמי השכירות באמצעות תלוש משכורת, ועל כן דינו אינו אמור להיות שונה מדינה. עדנה העידה לפניי כי במסגרת הסכם הפרישה מהחברות, הוסכם כי דמי השכירות ישולמו לה באמצעות תלוש משכורת (עמ' 553 לפרוטוקול). המדובר בהסכמה חוזית שנעשתה בין חברת המבנה לעדנה. לא מצאתי כי הסכמה דומה נעשתה בענייננו של אלי כמו גם לא הוכח כי הסכמה דומה קיימת בעניינם של אדם וברוך (וראו בעניין זה, עדותו של אדם בעמ' 420 לפרוטוקול).

טעמים אלה כולם, כמו גם היעדר שיקול עסקי לגיטמי שיכול היה להצדיק את טענות אלי, מצאתי לדחות את טענותיו כי יש להורות לחברות לשלם לו דמי שכירות בגין הנכס המשמש כמוסך, ודינן להידחות.

הפסקת תשלום ההלוואות האישיות

כמפורט בפסקה 6 לעיל, בשנת 2010 לקח כל אחד מבעלי המניות הלוואה בסך של 100,000 ₪ מביטוח המנהלים ומקרן ההשתלמות. סכומי ההלוואות הוזרמו לקופת המוסך, והמוסך מימן עבורם באופן שוטף החזרי הלוואה לכל אחד מהם (להלן: "ההלוואה האישית").

לטענת התובע, החל מחודש ספטמבר 2013, ובעקבות הסכסוך שפרץ בין הצדדים, הפסיקו הנתבעים לשלם לתובע את תשלום ההלוואה האישית, בעוד שהמוסך ממשיך לשלם סכום זה לאדם וברוך (סעיף 24 לתצהיר אלי). על כן, במסגרת כתב התביעה התבקש להורות לנתבעים לשלם את התשלום בגין ההלוואה האישית.

דין טענה זו להידחות, משני טעמים:

ראשית, טענה זו לא קיבלה התייחסות מפורשת בסיכומי אלי. בסיכומי התשובה מטעמו, טען כי התייחס לטענה זו בסעיף 3 לסיכומיו, אך גם לאחר עיון נוסף לא מצאתי כי נעשתה התייחסות ספציפית לטענה ומטעם זה בלבד דינה להידחות על הסף .

שנית, ובכך העיקר, אלי הודה בחקירתו כי בשל מצוקת מזומנים בה היה שרוי המוסך, הוא היה זה שהורה על הפסקת החזר ההלוואה האישית לבעלי המניות (עמ' 118 לפרוטוקול). טענה זו לא הופיעה כמובן בכתבי הטענות שהוגשו מטעמו בהליך ועלתה לראשונה רק בחקירות. לאחר שאלי עומת עם עובדה זו, שינה את חזיתו וטען כי "הפסקתי אותם זמנית עם כל השותפים ולאחר מכן הם חזרו חזרה ולי עדיין הפסיקו אותן" (שם). אולם, אלי לא הביא כל ראיה המוכיחה כי יתר בעלי המניות ממשיכים לקבל החזר בגין הלוואות אישיות אלו ולבסוף נאלץ להודות כי אין לו הוכחה בעניין זה (וראו בעניין זה עדותו בעמ' 120-118, המדברת בעד עצמה).

מניעת תשלומים והטבות המוקנות לבעלי מניות בחברה

לטענת אלי, הנתבעים שללו ממנו את ההטבות המגיעות לו כבעל מניות, ובכלל זאת ניתוק קו הטלפון שלו וביטול מספרו; אי מתן החזר לתשלום רישיון הרכב וביטוחו לשנת 2013; ביטול מנוי לצריכת מי עדן, תיקון רכבי המשפחה במוסך ללא עלות ועוד.

ברוך הודה בחקירתו כי לאחר פיטוריו של אלי הופסקו הטבות שונות שניתנו לו לאורך תקופת העסקתו כגון, ניתוק קו הטלפון הנייד, ביטול מנוי מי העדן, הפסקת החזר הוצאות הרכב וביטוחים שונים לו ולבני משפחתו (ראו למשל, בעמ' 585 לפרוטוקול). לטענת ברוך, הטעם לכך הוא שהטבות אלו ניתנו לעובדים ולא לבעלי המניות (ראו דבריו בעמ' 585 לפרוטוקול).

עדותו של ברוך מתיישבת עם עדותה של עדנה, אשר העידה כי מאז עזיבתה אינה מקבלת כל הטבה מהחברות (ראו בעמ' 572-571 לפרוטוקול). התרשמתי לטובה מעדותה של עדנה, שהיתה מהימנה וברורה.

מנגד, אלי לא הביא כל ראיה המלמדת כי בעלי מניות זכאים לקבל מנוי של בר מים, טלפון נייד, הוצאות ביטוח לרכבים, החזרי אגרה ועוד. גם באשר לטענתו של אלי כי בעלי המניות זכאים לתיקון רכבם ללא עלות, הרי שלא רק שטענה זו לא הוכחה אלא שגם לא הובאה כל ראיה המוכיחה כי אלי ביקש לתקן את רכבו במוסך ללא עלות, כי בקשתו סורבה, ועל כן זכותו קופחה.

אשר על כן, אני דוחה את תביעתו של אלי בכל הנוגע למניעת תשלומים והטבות אשר לכאורה היו מוקנים לבעלי המניות, מצאתי כי רכיב תביעה זה לא הוכח ועל כן דינו להידחות.

להשלמת הדיון, ועל מנת שלא יימצא חסר, אציין כי במהלך הדיונים ואף בסיכומים העלו הצדדים טענות נוספות כגון בדבר ניגוד עניינים באשר לאופן ולדרך מינוי יוסי למנכ"ל החברות כמו גם למינויים של רו"ח בר און ומנהל החשבונות לנדאו והתבקש להורות על העברת הנתבעים ויוסי מניהול החברות ולמנות מנכ"ל חדש תחתם או טענות בדבר משיכת שכר גבוה על ידי אלי בניגוד למוסכם בין הצדדים. בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לדון בטענות אלו, אשר לטעמי אין בהם כדי לקדם את הדיון או להכריע ולהשפיע על תוצאות ההליכים שלפניי, וזאת בין היתר לאור המפורט להלן.

אובדן אמון בין הצדדים המקים סעד מכח עילת קיפוח המיעוט

מצאתי לעיל כי לא היה בפעולותיהם של אדם וברוך משום קיפוח המיעוט, למעט הפסקת תשלום הלוואת החזר המשכנתא, א שר הסעד המתאים לה הוא חיוב בתשלום החזר ההלוואה שנותרה. אך, בבחינת הצדקה ליתן סעדים כאלה שנתבעו בתביעה הראשית, אין לעצור כאן, ויש להידרש למערכת היחסים הכוללת בין הצדדים ואת ההצדקה ליתן סעדים הקשורים להיפרדות הצדדים בגינה.

בחינת מערכת היחסים בין הצדדים מגלה כי בעלי המניות נקלעו למשבר אמון חריף ולאובדן אמון טוטאלי, היורד לשורשם של דברים ושל מערכת היחסים, עד כדי מצב של התנכלויות ומעשי אלימות של ממש, כמו גם לפגיעה בהתנהלות התקינה של המוסך.

הלכה פסוקה היא כי אובדן אמון בחברה המאופיינת כמעין שותפות, כמו בענייננו, עשוי להקנות סעד בגין קיפוח המיעוט. בהקשר זה, נקבע בפסק דין אדלר, כי כאשר מדובר במצב של אובדן אמון בין בעלי מניות הסעד המתאים הוא סעד של הפרדת כוחות בין הצדדים. סעד זה ייתכן בנסיבות המתאימות, גם במקום שבו הצד הטוען לקיפוח לא עתר לקבלת סעד כזה ואף במקום שבו נמצא כי הצד המקופח כלל אינו זכאי לסעד להסרת קיפוח בנסיבות העניין (ראו, פס' 76 – 79 לפסק דינו של השופט דנציגר בעניין אדלר).

סבורה אני כי הדברים נכונים גם בענייננו. מהמבחנים שהותוו בפסיקה וכפי שכבר נקבע לעיל, ברי כי לפניי חברה שהיא מעין שותפות. יפים לעניין זה, איפוא, דבריה הנכוחים של כב' השופטת חיות (כתוארה אז) בפסק הדין בעניין פרט תעשיות מתכת:

בחברות מסוג זה יש משנה חשיבות לאמון השורר בין בעלי המניות וכבר נפסק כי "כפי שבשותפות איננו מעוניינים לכפות על מי מהשותפים את המשך היחסים לאחר שאבד האמון ביניהם, כך גם, אף אם במידה פחותה, כאשר מדובר במעין-שותפות" (עניין אדלר, בפסקה 76).

מהו הסעד הראוי בענייננו? בעניין אדלר עמד כב' השופט דנציגר על קשת הסעדים העומדים לפני בית המשפט בבואו להורות על הפרדת כוחות בין בעלי המניות, והם סעד של פירוק החברה; סעד של רכישה כפויה; סעד של התמחרות בין הצדדים וסעד של התמחרות פתוחה (ראו, פס' 90-83 לפסק דין אדלר).

בהתאם לנקבע בעניין אדלר, במקרים מסוג זה, דרך המלך היא סעד של התמחרות בין הצדדים, בדרך של שיטת המעטפות, בה כל אחד מהצדדים מגיש באופן סימולטני מעטפה שבה הצעת שווי עבור החברה כולה, שעל פיה הוא מוכן לרכוש את מניות הצד שכנגד.

הטעם לכך הוא שהתמחרות בשיטת המעטפות נחשבת כשיטת התמחרות שוויונית יותר, הנעשית בשווי הוגן, ללא תלות במעריך חיצוני, ומעניקה לשני הצדדים הזדמנות שווה לרכוש את החברה, מבלי להעניק יתרון משמעותי לאחד מהם (פסקה 88 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר בעניין אדלר). שיטה זו עדיפה בעיני במקרה דנן, שבו לא הוכח כי לאחד הצדדים יש יתרון כלכלי מבחינה מימונית ותזרימית או כי קיימת הצדקה לתת יתרון כלשהו לצד מסוים.

עוד אוסיף, כי בהליך דנן נערכה חוות דעת מטעם בית המשפט בעניין הערכת שווי החברות, נכון ליום 24.11.2013. בהתבסס על נתונים שהועברו לידי המומחה לזר וכן בהתבסס על חוות דעת שמאית שהוגשה על ידי ליפה, וצורפה לחוות הדעת, נמצא כי שוויו של המוסך נאמד בסך של 2,181 אלפי ₪ ושווי מבנה המוסך נאמד בסך של 1,733 אלפי ₪ (עמ' 3 לחוות הדעת בעניין שווי החברות).

המומחה לזר הודה במהלך חקירתו כי חוות הדעת שערך בעניין שווי החברות אינה עדכנית בשל חלוף הזמן מאז עריכתה, וזאת לאור שינויים שיכולים היו לחול בשווי הנכס ובמאזן ההתחייבויות של החברות, וסבר כי בנסיבות העניין יש צורך בהערכת שווי חדשה (עמ' 157 לפרוטוקול).

גם מטעם זה מצאתי כי הדרך הנכונה בענייננו היא ההיפרדות בדרך של שיטת המעטפות. סעד זה אינו מחייב קבלת הערכת שווי אובייקטיבית נוספת, אשר מטבע הדברים תהיה כרוכה בעלויות נוספות שיוטלו על הצדדים, ואשר עשויה לשקף שווי שונה מאשר השווי אותו מייחסים הצדדים לחברות (וראו בעניין זה, ע"א 3662/17 פלוני נ' פסגות זיו השקעות ופיתוח, פס' 28 (פורסם בנבו, 1.2.2018)).

הנתבעים נמנעו מלשתף פעולה במהלך ההליכים עם האפשרות להציע את רכישת מניות החברות מאת התובע ואף דרשו בסיכומיהם כי ההפרדות תעשה בדרך של מכירה פומבית. ואולם, טעמיהם העיקריים להימנעות מהליכי רכישה נעוצה הייתה בדלות משאביהם הנטענת. דלות נטענת זו לא הוכחה בראיות, מה גם שהליכי מכירה פומביים יטילו בהכרח עודף הוצאות בלתי מידתי על היפרדות בעלי המניות ולא ראיתי כי יצמיחו יתרון למי מהם בנסיבות העניין.

הנני קובעת, איפוא, כי הפרדות הצדדים תעשה בהליך של התמחרות בשיטת המעטפות. כן הנני קובעת כי ההתמחרות תעשה לגבי שתי החברות יחדיו, על כלל נכסיהם, באופן שניתן יהיה לרכוש ולמכור את עסקי המוסך והמבנה כיחידה אחת. הטעם לכך, המובן מאליו, הוא שבהעדר יחסי אמון בין הצדדים, לא ניתן לצפות לשיתופי פעולה עסקיים ביניהם, ועל כן יש למכור את שתי החברות כמקשה אחת.

אשר על כן, אני מורה לצדדים להגיש במסגרת ההתמחרות את הצעתם בנוגע לחברות, כמפורט להלן:

משרד רו"ח של החברות יגיש לבית משפט הודעה בדבר גובה החו"ז בחברה, לאחר ביצוע ההתאמות הנדרשות כעולה מפסק הדין עד ליום 8.9.2019 (להלן: " הודעת רו"ח").
הצדדים יהיו רשאים להגיש התייחסות להודעת רו"ח בתוך 7 ימים, אשר אורכה לא יעלה על עמוד אחד.
עד ליום 15.12.2019 יגישו כל אחד מהצדדים הודעה לבית המשפט, בה ינקבו את השווי המאוחד של שתי החברות, שעל פיו הם מוכנים לקנות את החברות (להלן: "מועד ההתמחרות").
בגדר ההודעה, תינתן התייחסות לחשבון החו"ז, ככל שהוא רלבנטי לנושא ההתמחרות. ההצעה תכלול סכום סופי בשקלים וכן מועד התשלום ותנאי התשלום ותגובה בערבות בנקאית מתאימה.
עד למועד השלמת ההתמחרות יאפשרו החברות למי מהצדדים או מי מטעמם גישה חופשית לכל מידע המצוי ברשותן. החברות יהיו רשאיות, ככל שיחפצו בכך, להתנות קבלת מידע זה בחתימה על כתב סודיות, בו יתחייב מקבל המידע שלא לעשות שימוש במידע זה שלא לצורך הליך ההתמחרות.
על החברות להמציא כל מידע שיידרש בתוך זמן סביר, אף בהתחשב במועד ההתמחרות, ולא יאוחר מ – 14 יום ממועד קבלת דרישה.
עד לסיום הליך ההתמחרות ימנעו הצדדים מביצוע עסקאות או פעולות שלא מוסכמות על הצדדים, למעט פעולות הנעשות במהלך העסקים הרגיל.

סוף דבר
התביעה הכספית שכנגד שהוגשה על ידי החברות מתקבלת באופן חלקי, כפי שפורט בפסקה 167 לפסק הדין. החיובים שנקבעו יישאו ריבית והצמדה לפי חוק, וישולמו בתוך 60 ימים מיום מתן פסק דין זה. יתר טענות החברות בתביעה שכנגד – נדחות.

התביעה העיקרית להסרת קיפוח המיעוט נדחית, למעט בכל הקשור לתשלום המשכנתא, כמפורט בפסקה 184 לעיל. החיוב שנקבע שם ישולם על ידי החברות ביחד ולחוד, ויישא ריבית והצמדה לפי חוק, וישולם בתוך 60 ימים מיום מתן פסק הדין. ככל שלא ישולם בתוך מועד זה, לרבות בדרך של קיזוז, ישולם על ידי הנתבעים 3-1 ביחד ולחוד כערבים.

ההתמחרות בין הצדדים תבוצע בהתאם למתווה שנקבע בפסקה 214 לפסק הדין.

בנסיבות העניין, כאשר התביעה העיקרית, הגם שנדחו רוב טעמיה, הניעה הליך רצוי של הפרדה בין הצדדים, וכאשר רוב התביעה הנגדית נדחתה, אינני עושה צו להוצאות.

זכות ערעור כחוק.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ה' אב תשע"ט, 06 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.