הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 41549-07-17

בפני
כבוד השופטת איריס רבינוביץ ברון

תובע/נתבע שכנגד

יניב אבידן
ע"י עו"ד אור ירקוני

נגד

נתבע/תובע שכנגד
מישל אברגיל
ע"י עו"ד שגית חי

צד ג'
לירז גונן אללוף
ע"י עו"ד צחי יקולב

פסק דין
לפניי תביעה ותביעה שכנגד. בתמצית, התביעות נוגעות להסכמים שנחתמו בין הצדדים בקשר למכר בית שבבעלות הנתבע לתובע ובצד זאת כניסתו של הנתבע כשותף בעסק ליבוא ושיווק צעצועים של הנתבע או העברתו אליו. התובע מבקש לאכוף את ההסכמים, בהתאם למפורט לעיל, ואילו הנתבע טוען לבטלותם.
בתביעה עתר התובע, מר יניב אבידן (להלן: "יניב" או "התובע") לסעד הצהרתי ולצו עשה לאכוף על הנתבע קיום הסכם למכר בית בראשון לציון (הידוע גם כגוש 3629 חלקה 224) (להלן: "הבית" או "הנכס") ולחייב את הנתבע, מר מישל אברג'יל (להלן: "מישל" או "הנתבע") להעביר לבעלות התובע את הנכס, וכן לאכוף הסכם המכונה על ידי התובע "הסכם פשרה" (מיום 13.4.2017). כן עתר להורות על פיצול סעדים כך שבתביעה זו יתבקש אך סעד האכיפה ובהמשך, ככל שיהיה צורך בכך, תוגש תביעה כספית.
הנתבע הגיש כתב הגנה בו טען כי יש לדחות את התביעה ולהורות על בטלות ההסכמים שמבקש התובע לאכוף. כן שלח הודעה לצד שלישי לעו"ד לירז אללוף גונן (להלן: "הצד השלישי"), במסגרתה טען כי אם ייקבע שהתובע זכאי לסעד האכיפה אותו הוא מבקש, או אם ייקבע שהתובע זכאי לקבל סכום כלשהו במסגרת תביעתו, יש לחייב את הצד השלישי, שייצגה את הצדדים בהסכם המכר, לשפות אותו במלוא הסכום בו יחויב ו/או בגין מלוא הנזקים שיגרמו לו כתוצאה ממחדלי הצד השלישי.
התביעה שכנגד הוגשה על ידי מישל ובמסגרתה עתר להורות על בטלות ההסכמים הנ"ל והסכמים קשורים נוספים, וליתן צו לפיצול סעדים בגין הנזקים שלטענתו נגרמו לו על ידי הצד שכנגד.
יניב הגיש כתב הגנה לתביעה שכנגד והצד השלישי הגישה כתב הגנה להודעת צד שלישי.
רקע
התובע, יניב, היה בתקופה הרלוונטית הבעלים של חברה בשם אקסקלוסיב טויס (להלן: "טויס"), שעיסוקה ביבוא ובשיווק של צעצועים לשוק הקמעונאי בישראל.
הנתבע, מישל, היה בתקופה הרלוונטית הבעלים של שני בתי מגורים צמודים (דו משפחתי) ברח' אלישע כהן 4 בראשון לציון, כאשר אחד מהם הוא הבית מושא המחלוקת דנן. מישל מימן את בניית שני הבתים האמורים, בין היתר, באמצעות הלוואה (המכונה על ידי הצדדים "הלוואת בלון") שלקח מבנק ירושלים, אשר היתה לקראת מועד פרעונה בתקופה בה הכיר את יניב (ס' 17 לתצהיר מישל).
ההכרות בין הצדדים נוצרה כאשר יניב החל בחודש אוגוסט 2016 לשכור למגוריו את הבית מושא התובענה. בהסכם שכירות הבית מיום 18.8.2016 נקבע כי תקופת השכירות תימשך שנה, עם אפשרות להארכתה כקבוע בהסכם, וכי תשלום דמי השכירות השנתיים יעמוד על סך של 186,000 ₪ (נספח א' לכתב התביעה).
במהלך תקופת השכירות, החל מישל לחפש קונים לבית. לאחר שסיפר על כך ליניב, באו בדברים. הצדדים החלו בגיבוש הסכמות לגבי מכירת הבית ליניב שחי בו בשכירות, והחלה להתגבש הסכמה עקרונית ביחס לכניסתו של מישל כשותף בעסקי הצעצועים של יניב, כחלק מתמורת הבית.
לצורך עיגון הסכמותיהם אלו ופירוטן, ערכו הצדדים שני הסכמי הבנות ובהמשך אף חתמו על הסכם למכר הבית.
הסכם ההבנות הראשון מיום 14.12.2016 (נספח א' לתצהיר מישל), נחתם על ידי יניב וחברת אקסקלוסיב טויס מצד אחד ועל ידי מישל ואשתו דליה אברג'יל מצד שני (להלן: "הסכם ההבנות הראשון"). בהסכם נכתב כי יניב אבידן וחברת טויס מעוניינים להכניס את מישל כשותף שווה לכל הפעילות שלהם היום ובעתיד, בדרך של הקמת חברות חדשות שיהיו בבעלות משותפת ושווה של הצדדים, ולהעביר את כל הפעילות העסקית של החברות הישנות של יניב לחברות החדשות שיוקמו. יניב התחייב בהסכם כי יפעל אך ורק מתוך החברות שיוקמו במשותף וכי כל ההכנסות יהיו מתוך החברות המשותפות (ס' 2, 18 להסכם האמור). הוסכם כי כל פעילות אקסקלוסיב טויס תועבר לחברה "אקסקלוסיב פרו" (להלן: "פרו"), וכי בבעלותה של חברת פרו יהיו מחסן במושב בן זכאי על תכולתו, ציודו, ונכסים שמפורטים בטבלה שצורפה להסכם (ס' 6-4 להסכם ההבנות הראשון).
עוד הוסכם כי תוקם חברת החזקות בשם " YAC" (להלן: ("YAC" שתחזיק את הזכויות הבאות: (א) 100% מחברת פרו, שבבעלותה יהיה מחסן עם נכסים בשווי של מיליון ₪ (ב) 50% מחברת אמה טויס, אשר מנהלת חנות בשם "הענק הירוק" בבאר שבע (ס' 5 לתצהיר מישל), (ג) 50% מחברת נובו קונספט (ד) הזכויות על השם והסמל של הענק הירוק (ה) 100% מחברה המנוהלת בהונג קונג, ו- (ו) זכויות ורשיונות במוצרי דיסני השייכים ליניב או לטויס (ס' 4 להסכם ההבנות הראשון).
שווי הנכסים שיועברו לחברה המשותפת פורט בטבלה שצורפה להסכם ההבנות הראשון ונאמד ב – 5,300,000 ש"ח. הנכסים שפורטו בטבלה תחת הכותרת "הערכה של יניב" כוללים סחורה במחסן בשווי של מיליון ₪, סחורה בקונטיינרים בדרך מחו"ל בשווי של מיליון ₪, סחורה בחנות בבאר שבע בסך מליון ₪, השקעה בחברת נובו קונספט בשווי 100,000 ₪, רשיונות דיסני בשווי 1,200,000 ₪, רשיונות על דמויות כדורגל בשווי 350,000 ₪, מלגזה ורכבים, ששווי כל אחד מהם פורט, מכונות משחקים ובובות ששווים פורט, בטחונות לחו"ל, כספים בעו"ש של החברה, פקדונות והלוואות. סך הכל, כאמור, נכסים בשווי 5,300,000 ₪. חצי משווי זה, אשר ייוחס למישל, יעמוד על סך 2,650,000 ₪.
לגבי חלק מהנכסים, וביניהם הסחורה במכולות, הסחורה במחסן, הסחורה בחנות בבאר שבע ועוד, נקבע בטבלה שצורפה להסכם כי שוויים יחושב בכפוף לספירת מלאי. עוד נקבע בהסכם כי לאחר ספירה של הנכסים והסחורות ייערך חישוב מחדש ובמידה ותהיה יתרה לזכות מי מהצדדים, היא תינתן על ידו כהלוואת בעלים לחברה והצד השני ישלים את אותו סכום כהלוואת בעלים תוך 30 יום (ס' 23 להסכם ההבנות הראשון).
עוד קבעו הצדדים במסגרת הסכם ההבנות הראשון כי תמורת עסקת השותפות המסחרית בין מישל ליניב, ימכור מישל את הבית בראשון לציון ליניב. העברת הבית תתבצע לאחר העברת כל הנכסים לשותפות בין הצדדים. נקבע כי שווי הבית עומד על 5,500,000 ₪, וכי יניב ישלם את התשלומים על הבית באופן הבא: מיליון ₪ ישלם יניב תוך 7 ימים מחתימת ההסכם, 500,000 ₪ ישולמו תוך 21 ימים מחתימת ההסכם, ומיליון ₪ נוספים ישולמו תוך 90 ימים מחתימת ההסכם (ס' 22 להסכם ההבנות הראשון). כלומר, בהתאם להסכם זה, בעבור הבית, ששוויו נקבע בהסכם ההבנות הראשון 5,500,000 ₪, יעביר יניב כספים בסך 2,500,000 ₪ ונכסים בשווי 2,650,000 ₪ עוד צויין כי מליון ₪ אמורים להתקבל מעסקה של מכירת בית של יניב.
הסכם ההבנות השני (נספח ה' לתצהיר מישל) נושא תאריך 30.12.2016 ונחתם על ידי יניב ואקסקלוסיב טויס מצד אחד, ומישל ודליה אברג'יל מצד שני (להלן: "הסכם ההבנות השני").
הסכם זה דומה בצורתו ובתוכנו להסכם ההבנות הראשון בהבדלים מסוימים. בהסכם ההבנות השני לא מופיע סעיף שלפיו תיערך ספירה של הנכסים והסחורות ויבוצעו התאמות במידת הצורך, שהופיע בהסכם ההבנות הראשון. סעיף ההתייחסות לשווי הבית ופירוט התשלום שעל יניב להעביר בגין הבית הוסר ממנו, ושווי הנכסים שיועברו לחברה המשותפת של יניב ומישל הופחת לסך של 3,080,000 ₪ (ס' 13 להסכם ההבנות השני) – במקום 5,300,000 ₪ בהסכם ההבנות הראשון. בהתאמה, שונו הסכומים שבטבלת הפירוט שנוספה להסכם. העמודה "הערכה של יניב" נותרה בטבלה בהסכם ההבנות השני, והופיעו בה ביחס לחלק מהנכסים, הסכומים מהסכם ההבנות הראשון, וחלקם האחר שונה ל- 0 ₪. לצד עמודה זו, נוספה לטבלה עמודה שכותרתה "ספירה בפועל", בה צוינו ערכים נמוכים מאלו שהיו בהסכם ההבנות הראשון. כך למשל, הסחורה במחסן שונתה לשווי 694,782 ₪ (במקום מליון ₪), הסחורה בחנות בבאר שבע שונתה ל- 850,000 ₪ (במקום מיליון ₪), הרשיונות (דיסני וכדורגל) שונו לשווי 0 ₪. סך שווי הנכסים והסחורות בהסכם ההבנות השני כאמור הסתכם ב- 3,080,000 ש"ח.
הסכמי ההבנות הוקלדו על ידי מישל (פרוטוקול עמ' 287 ש' 10-25).
הצדדים חתמו בנוסף על הסכם למכר הבית, ממישל ליניב. הסכם המכר נושא תאריך 15.2.2017, ובמסגרתו נקבע כי שווי הבית הוא 4,040,000 ₪ (להלן: "הסכם המכר" נספח ד' לתצהיר מישל). לצורך עריכת הסכם זה נעזרו הצדדים בשירותיה של הצד השלישי אשר ניסחה את ההסכם עבורם וליוותה אותם בקשר עם הסכם המכר (ס' 19-15 לתצהיר הצד השלישי).
נקבע בהסכם המכר כי התמורה, בסך 4,040,000 ₪ תשולם כדלהלן (סעיף 5 להסכם המכר):
530,000 ₪ ישולמו במועד חתימת ההסכם. 200,000 ₪ מתוכם הועברו ביום 10.2.2017 בהעברה בנקאית ע"י יעל וקשטיין, שקנתה מיניב דירה אחרת שהיתה בבעלותו, ו-330,000 ₪ יוחזקו בנאמנות אצל הצד השלישי, אשר תרשום הערת אזהרה לטובת יניב, ותעביר אותם לבנק ירושלים לסילוק הלוואת הבלון של מישל.
170,000 ₪ יועברו לחשבון הצד השלישי כנאמנה עד ליום 20.2.2017: 100,000 ₪ יועברו מיעל וקשטיין, ו- 70,000 ₪ יועברו ישירות מיניב. הצד השלישי תעביר גם את הכספים הללו לבנק ירושלים לכיסוי ההלוואה.
300,000 ₪ ישולמו על ידי יניב עד ליום 20.3.2017, לפקודת בנק ירושלים לכיסוי ההלוואה.
(כלומר סה"כ 1,000,000 ₪ ישולמו עד ליום 20.3.2017).
1,000,000 ₪ ישולמו 7 ימים לאחר שיניב יקבל מיעל וקשטיין תשלום בסכום זהה בגין מכירת דירתו לה.
500,000 ₪ ישולמו תוך 8 חודשים מיום חתימת ההסכם, בכפוף לכך שמישל יוציא לבית טופס 4.
יתרת התמורה בסך 1,540,000 ₪ תשולם עד ליום 31.8.2017, בכפוף לתנאים המפורטים בהסכם המכר.
ביום חתימת הסכם המכר, חתמו הצדדים אף על נספח לחוזה המכר (נספח ה' לכתב התביעה), בו ציינו כי בנוסף להסכם המכר, חתמו הצדדים גם על הסכם לשיתוף פעולה בהתאם להסכם הבנות מיום 30.12.2016 (הסכם ההבנות השני). בנספח צוין כי הקונה מוסר למוכר והמוכר מוסר לקונה, שיק על סך 1,540,000 ₪, ליום 31.8.17 וכי הצדדים מתחייבים לא להפקיד את השיקים והם יהיו לקיזוז הדדי – מצד הקונה (יניב) חלק מהתשלום עבור רכישת הנכס, ומצד המוכר (מישל) תשלום עבור השקעות בשותפות.
הצדדים נסעו יחדיו לסין בענייני עסקי הצעצועים, ובמהלך הנסיעה העלה מישל טענות ביחס לאי עמידתו של יניב בתשלומים על פי הסכם המכר. ביום 20.3.2017 ולאחר פניות הצדדים בנושא זה אליה, ערכה הצד השלישי נספח להסכם המכר (נספח 2 לתצהיר יניב), ובו נכלל לוח תשלומים מעודכן לתמורה שנקבעה בהסכם המכר. בנספח זה נקבעו תשלומים הזהים לאלו שפורטו בהסכם המכר, למעט התשלום של יום 20.2.2017, שנקבע על סך 170,000 ₪ בהסכם המכר. בנספח נקבע כי במקום 170,000 ₪, יועברו 100,000 ₪ לצד השלישי כנאמנה, ו-70,000 ₪ נוספים ישלם יניב ישירות למישל או לחברת אקסקלוסיב פרו.
לאחר החתימה על הסכם המכר, התגלעו מחלוקות בין הצדדים בנוגע לניהול העסקים המשותפים וליישום ההסכמים. כך למשל, יניב טען כי מישל החל לפטר עובדים ואת רואה החשבון של החברה ללא התייעצות עמו, ולמשוך כספים מהחברה המשותפת עבור עצמו ועבור חברת אלעד הסעות שבבעלותו (ס' 34 ואילך לתצהיר יניב); ואילו מישל טען כי יניב לא העביר את הנכסים והסחורות המלאים שהיה עליו להעביר בהתאם להסכמי ההבנות, וכי חלק מהזכויות שיניב ציין שבבעלותו (כמו למשל הזכויות בחנות הענק הירוק בבאר שבע) אינן שלו כדי להעבירן לחברה המשותפת (ס' 36 לתצהיר מישל) וכי כאשר היה צריך להעביר 70,000 ₪ לפי הסכם המכר העביר אותם מחשבון החברה המשותפת ולא מכספו שלו. לצדדים טענות נוספות זה כלפי האחר ביחס להפרות שונות, אשר יפורטו בהמשך.
בתחילת חודש אפריל 2017 החלו הצדדים לקיים פגישות ושיחות על מנת לבחון את המשך דרכם. ביום 2.4.2017 נפגשו הצדדים וערכו מסמך מסכם לפגישתם (נספח ט' לתצהיר מישל). בפגישה זו הצדדים יצרו טבלה מעודכנת של הנכסים שיועברו לחברה המשותפת, שבה תוארו הפעולות הנדרשות להשלמה ביחס לכל נכס, וכן ערכים מעודכנים של הנכסים. חלק מהסעיפים בטבלה שתומחרו ללא תמורה בהסכם ההבנות השני, תומחרו בהסכם זה. בטבלה זו, למשל, שווי הסחורה במחסן הוערך ב- 639,919 ₪ לפני מע"מ, הסחורה בחנות בבאר שבע הוערכה בשווי של 700,000 ₪ לפני מע"מ, רשיונות דיסני הוערכו בשווי 1,200,000 ₪, רשיונות כדורגל הוערכו בשווי 350,000 ₪. סך כל הנכסים, כולל מע"מ, נאמד הפעם בשווי של 4,865,614 ₪. לשווי הנכסים נוסף מוניטין בסך 375,000 ₪, ונכתב בהסכם כי על מישל להעביר סך של 2,807,807 ₪ (כולל מע"מ) המגלם את שווי מחצית הנכסים ואת מלוא המוניטין ונכתב כי זהו "סכום שמישל צריך לשלם עבור תוכן הסכם ההבנות". עוד נרשם שם כי "המחירים כפי שמצוינים לעיל הם סופיים והשלמת התשלומים ע"י יניב יבוצעו בהתאם להסכם ההבנות". שני הצדדים חתמו על סיכום זה בחתימת ידם.
אך המחלוקות לא הגיעו לסופן. ביום 10.4.17 שלח מישל הודעה ליניב ולצד ג' במסגרתה דרש להקפיא את הליך העברת הזכויות ליניב עד לתיקון ההפרות של הסכם ההבנות מיום 14.12.16, הסכם המכר והנספח לו. להודעה צורף מכתב התראה מיום 9.4.17 ליניב בקשר להפרות נטענות. בסעיף 6 למכתב זה התייחס לכך שמחיר הבית הופחת בהסכם המכר בלחץ של יניב ובסיוע צד ג' מתוך שיקולי מס של יניב (המכתבים צורפו כנספח לג' לתצהיר מישל).
בין הצדדים התקיימו מספר שיחות נוספות וחלופת מכתבים.
ביום 13.4.2017 נפגשו הצדדים בבית קפה ודנו באותם העניינים. סביב פגישה זו הוסכם שלצורך היפרדות הצדדים, מישל ירכוש גם את חלקו של יניב בחברה, כך שהעסק יהיה של מישל ובידי יניב יהיה הבית. במסגרת פגישה זו חתמו הצדדים על מסמך נושא כותרת "הסכם דברים מחייב", אשר נכתב בכתב ידו של יניב (נספח לד' לתצהיר מישל, פרוטוקול עמ' 82 שו' 6-5) (לעיל ולהלן: "הסכם 13.4").
בהסכם 13.4 נקבע כי "מישל אברג'יל ישלם ליניב אבידן סכום של 5,400,000 לפני מע"מ. התמורה תשולם 3 מיליון מהבית שנקנה ועוד היתרה בתשלומים". בהמשך ההסכם נקבע כי "הסכום שמישל מתחייב לשלם ליניב יתחלק ל-48 תשלומים".
הנכסים שיועברו למישל בעבור התמורה נקבעו בהסכם:
"על כל המחסן של אקסקלוסיב פרו בע"מ.
בנוסף יקבל את הרשיונות של טונס סטודיו את כל הבובות.
...
מוסכם כי החנות הענק הירוק באר שבע גם תעבור למישל אברג'ל ויניב ינסה לסגור עם מני הזכיין לגבי העברתה למישל, אם הזכויות לא יעברו למישל לגבי החנות זה תנאי. ולמישל תהיה זכות לגבי שם הרשת שהיא הענק הירוק. ויניב ירשום את השם הענק הירוק כסימן מסחר. ויניב יחליף את השם של החברה הענק הירוק בשם אחר.
...
יניב יצטרך להעביר את החנות תוך 30 יום".
בנוסף נקבע שאם רשיונות הכדורגל והבטחונות בסין לא יועברו למישל, יופחת התשלום שהוא מחויב בו:
"בנוסף את הרשיונות של הכדורגל, אם לא יועבר הזכויות לכדורגל יופחת ערך 350,000 ₪.
ויקבל מסמך מאמי בסין על הבטחונות בחול בסך 450,000 ₪ אם לא יקבל מסמך על דפיזיט יופחת הסכום 450,000 ₪".
מישל התחייב בהסכם כי יעשה את כל רכישות היבוא מחברה בבעלות יניב, ונקבעה העלות של הרכישות כאמור.
בסוף ההסכם נקבע: "מישל יעביר את כל הבית. ויניב צריך להעביר את היתרה לפי הסכם המכר של הבית. ו 3 מליון יתקזזו ממישל וירדו מהבית והיתרה תשולם ליניב אבידן ב 48 תשלומים..."
עוד באותו ערב כתב מישל ליניב הודעה בה ציין כי יעביר לו למחרת הסכם. גם למחרת, פנה מישל ליניב בהודעה בה כתב כי הוא מגיע אליו עם ההסכם לחתימה. לטענת מישל זאת משום שההסכם מיום 13.4 לא היה סופי ונדרשה עבודה נוספת על מנת להפוך אותו לסופי ומחייב. באותו היום (14.4.2017) שלח מישל הודעת דוא"ל ליניב בה כתב כי הוא מצרף הסכם על בסיס הסכמות אתמול, וביקש את הערותיו של יניב (נספחים לג' – לז' לתצהיר מישל).
לאחר חילופי דברים נוספים בין הצדדים, במסגרתם כל צד טען כלפי האחר כי הוא מפר את ההסכמים שבין השניים, נפגשו הצדדים פעם נוספת ביום 25.4.2017 (תמלול השיחה צורף כנספח ל' לתצהיר מישל). בפגישה נכחו מישל ויניב, חבר בשם חיים אדרי, סמי (אביו של יניב) ואבירן (אחיו של יניב), ובמהלכה נעשו ניסיונות נוספים להגיע לפשרה מוסכמת שתכלול מתווה היפרדות בין הצדדים (ר' למשל עמ' 10 לתמלול). לפגישה זו הגיע מישל עם טיוטת הסכם שכותרתו "הסכם פרוק שותפות" (נספח 1 לתצהיר חיים אדרי), ועליה ניהלו הצדדים משא ומתן, ללא שחתמו עליה בסופו של יום. בהמשך דיברו ביניהם הצדדים עוד פעמים ספורות על העברת טיוטת ההסכם לעורך דין על מנת שינסח אותו ויכין אותו לחתימה, אך לא עלה בידיהם לעשות כן.
בחודש יולי 2017 הוגשה התביעה שבפני.
ראיות הצדדים
מטעם התובע (יניב) הוגשו תצהירו ותצהיריהם של ה"ה מני סויסה, יוסי עמרה ועידן אבידן, אחיו של התובע. בהמשך הודיע התובע כי הוא מוותר על עדותו של מר יוסי עמרה. מטעם הנתבע (מישל) הוגשו תצהירו ותצהיריהם של מר חיים אדרי וגב' לימור לוי ביטון. בהמשך הודיע הנתבע כי הוא מוותר על עדותה של גב' לימור לוי ביטון. מטעם הצד השלישי הוגש תצהירה. המצהירים (למעט אלו שהצדדים ויתרו על תצהירים כמפורט לעיל) העידו בפניי בדיוני הוכחות שהתקיימו.
לאחר מכן, בהסכמת הצדדים, מונה מר אחיקם ביתן כשמאי מומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה") להערכת שוויו של הבית. מר ביתן הגיש חוות דעת ואף השיב על שאלות הבהרה שנשלחו לו על ידי הצדדים.
במסגרת החקירה הנגדית של הנתבע, הותר לתובע להציג לנתבע ראיות חדשות, ובעקבות כך הותר לנתבע להגיש ראיות נוספות גם מטעמו. הנתבע הגיש ראיות לגבי תפקיד הנתבע ואשתו בחנות הצעצועים של גיסו, מר יגאל קדוש. במסגרת זו הוגש תצהירו של מר יגאל קדוש. בהמשך לכך הנתבע ביקש להגיש ראיות הזמה לעניין טענת התובע ביחס למעורבותו בחנות של מר יגאל קדוש, והתבקש לצרף רשימות מלאי וצילומי מק"ט של צעצועים על מנת להפריך את הטענה כי הצעצועים שנמכרו בחנות של מר יגאל קדוש שייכים לעסקיהם המשותפים של הצדדים. כן ביקש הנתבע לצרף צילומים של הבית בראשון לציון. בהחלטתי התרתי את צירופן של הראיות הנ"ל.
לאחר מכן ביקש התובע להגיש השלמה לתצהיר גילוי המסמכים מטעמו, ולצרף מסמכים ביחס לטענות הנתבע שהועלו במסגרת בקשתו לצרף את ראיות ההזמה הנ"ל, לגבי בעלותו של התובע בחברת צעצועים חדשה. על כן ביקש התובע לצרף לתצהיר גילוי המסמכים מטעמו דו"ח רשם החברות ותעודות משלוח של אותה חברה. בהחלטתי הותר צירופם של המסמכים הנ"ל לתצהיר גילוי המסמכים, ובהמשך לכך הגיש הנתבע תצהיר גילוי מסמכים משלים.
בנוסף ביקש הנתבע להגיש ראיות הזמה ביחס לעדותה של צד ג', ביחס לחתימה על הצהרה לרשויות המס. בהיעדר התנגדות ניתנה החלטתי כי הראיות תוגשנה. אף לצד ג' ניתנה רשות להגיש תצהיר משלים, במענה לכך.
בהמשך לצירוף הראיות הנ"ל, אפשרתי לצדדים לחקור את המצהירים ביחס אליהן, ודיון הוכחות נוסף התקיים, בו נחקרו התובע, הנתבע ומר יגאל קדוש.
הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.
הצדדים הגיעו ביניהם להסכמה לפיה ההליך הנוכחי יתייחס לסעדים ההצהרתיים שהתבקשו – אכיפת ההסכמים מחד, או ביטול ההסכמים מאידך, תוך שניתנה הסכמה הדדית לפיצול סעדים (דיון מיום 11.3.2018, עמ' 7 שורה 17 לפרוט' הדיון).
תמצית טענות הצדדים
טענות התובע והנתבע שכנגד
יש לחייב את מישל לקיים את הסכם 13.4 והסכם המכר, ובכך לחייבו להעביר את הבית לידי יניב ולבצע את רישומו בהתאם. מישל התחייב בהסכם המכר והסכם 13.4 בהסכמים מחייבים, וקיבל תמורה מלאה בהתאם להסכמים הללו. לכן, עליו להעביר את הבית ליניב.
הסכם ההבנות הראשון הוא מסמך ראשוני, שמשקף הערכה ראשונית של הנכסים והוא נכתב טרם בדיקה וטרם חתימה על הסכם סופי. במסמך זו סוכם שהצדדים יערכו בדיקה מעמיקה של שווי הנכסים. לאחר שניתנה למישל האפשרות לבחון את החברה של יניב, לרבות ספירת מלאי, נחתם בין הצדדים הסכם ההבנות השני, אשר הוראותיו גוברות על הסכם ההבנות הראשון, משום שהוא מאוחר וברור יותר.
מהותה של העסקה המקורית שבין הצדדים, בהתאם להסכם ההבנות השני והסכם המכר, היא רכישת הבית בשווי של 4,040,000 ₪ על ידי יניב, הקמת חברה משותפת בבעלות זהה של הצדדים, כאשר על יניב להעביר את זכויות אקסקלוסיב טויס לחברה החדשה, לרבות מוניטין ומלאי. בתמורה להעברת זכויות טויס, יקוזז מתשלום יניב עבור הבית סך של 1,540,000 ₪. נוכח קיזוז מוסכם זה, החליפו הצדדים ביניהם המחאות הדדיות על סך 1,540,000 ₪, ערכו נספח שקובע שסכום זה יקוזז, והתחייבו שלא לפדות את ההמחאות.
לשיטת יניב הוסכם ששווי הבית בהסכם המכר יעמוד על סך של 4,040,000 ₪ (ולא 5,500,000 ₪, כפי שנכתב בהסכם ההבנות הראשון) משום שהבית אינו מושלם מבחינת עבודות גמר ואף אין לבית טופס 4.
בהתאם להסכמים, יניב העביר את פעילות חברת טויס לחברת פרו, והעביר סחורות. בנוסף, בהתאם להסכם המכר העביר יניב למישל תשלום על סך 1,000,000 ₪ בסמוך לחתימה על הסכם המכר. כמו כן, העביר מישל המחאה על סך 1,540,000 ₪ בעבור ההתחייבויות בהסכם ויניב העביר המחאה על אותו סכום בגין התחייבותו כאמור בסעיף 5.26 להסכם המכר.
לאחר שהתגלעו מחלוקות בין הצדדים, בשל התנהלות חד צדדית של מישל אשר נהג כאילו הוא הבעלים היחיד של החברה ובכלל זאת בפיטורי עובדים ונטילת כספים, הם חתמו על הסכם 13.4 שהוא הסכם פשרה מחייב ביניהם, שגובר על הסכם ההבנות השני. בהסכם 13.4 נקבע כי זכויות יניב בחברת פרו יועברו למישל, כנגד תשלום על סך 5,400,000 ₪. התנאים העיקריים לתשלום הנ"ל הם העברת הזכויות בסחורות הנמצאות במחסן חברת פרו והעברת הזכויות ברישוי מטעם "טונס סטודיו" לייצור בובות, לפרו. מאחר ששווי הבית לגישת יניב הוא 4,040,000 ₪ , לשיטתו הוא שילם את התמורה על פי הנספח להסכם המכר (ס' 29 לתצהיר יניב), ויחד עם הקיזוז של הסכם 13.4, הוא לא חייב עוד כל תשלום על פי הסכם המכר. לפי חישוביו של יניב: 1,000,000 ₪ כבר שילם יניב במסגרת תשלומי הסכם המכר, ו-3,000,000 ₪ יקוזזו, כך שהתובע עמד בכל התחייבויותיו על פי הסכם המכר ומישל היה חייב להעביר הנכס על שם יניב. נטען כי התנאים העיקריים הם העברת הסחורה במחסן והעברת הזכויות ב-"טונס סטודיו".
יניב עמד בהתחייבויותיו על פי הסכם 13.4: הסחורות במחסן הועברו למישל (לחברת פרו), הזכויות בטונס סטודיו הועברו לפרו, יניב פעל לצורך קבלת הסכמת בעלי חברת אמה טויס והחנות בבאר שבע, ובכפוף להשלמת יתרת התשלום של מישל, אמה טויס תועבר אליו. מישל אף קיבל את הסכם 13.4 בהתנהגות, שכן המשיך לנהוג בחברה בסחורות ובנכסיה כמנהג בעלים יחיד.
על כן טען יניב כי בכך שמישל לא מעביר לבעלותו את הבית, הוא מפר את הסכם 13.4 והסכם המכר, ויניב מבקש לאכוף אותם.
לטענת יניב הבכורה נתונה לסעד האכיפה. עוד ציין כי בזמן שמישל שולט באופן בלעדי בחברה הוא גורם לה לנזקים שאינם ברי תיקון כך שלא תהיה משמעות לסעד של השבה במקרה של ביטול ההסכם.
טענות הנתבע והתובע שכנגד ושולח ההודעה לצד ג'
שווי הבית 5,500,000 ₪, כפי שמשתקף מהסכם ההבנות הראשון. הסכם המכר הוא הסכם למראית עין. שווי הבית בהסכם המכר – 4,040,000 ₪ שונה מהסיכומים בהסכם ההבנות הראשון ומהערכת הנכסים במסגרתו (אז נאמד הבית בשווי של 5,500,000 ₪), וזאת במטרה להפחית את עלויות המס, כאשר יניב והצד השלישי שכנעו את מישל לחתום על הסכם המכר. בהקשר זה טען מישל כי גם שווי הנכסים שבהסכם ההבנות השני הופחת בהתאמה, על מנת להתאים לשווי הנכס בהסכם המכר. מטעם זה יש להורות על בטלות הסכם המכר. עוד טען מישל כי יש לבטל את הסכם המכר נוכח הטעיה בכריתתו. לטענתו, שיכנעו אותו שהנספח להסכם שבו ניתנו שיקים הדדיים על סך 1,540,000 ₪, בתוספת לסך של 4,040,000 ₪ מהווים את סכום התמורה עבור הבית עצמו. מישל סבר כי הנספח יענה על דרישתו לקשור את הסכם המכר עם הסכם ההבנות.
אין מקום לאכוף את הסכם המכר, גם משום שהוא הופר על ידי יניב הפרה יסודית, ויש להורות על בטלותו. הנטל להראות שקונה-תובע שמבקש לאכוף הסכם למכר נכס, העביר את התמורה על הנכס, מוטל עליו. מישל לא עמד בנטל להראות שהעביר את התמורה הנדרשת. יניב לא הוכיח את שווי הנכסים שהעביר למישל בתמורה לבית, שילם רק מיליון ₪ על הבית, ואף 70,000 ₪ מתוך התשלומים הללו שולמו מחשבון החברה המשותפת, פרו. לכן, לשיטת מישל, יניב שילם לו על הבית רק 930,000 ₪. יניב מתעלם מכך שגם בהסכם 13.4 נקבע כי עליו להשלים את התשלומים על הבית בהתאם להסכם המכר, כאשר הוא לא שילם דבר פרט ל-930,000 ₪ ששילם בסמוך לחתימת הסכם המכר. התמורה לפי הסכם המכר לא הועברה למישל וזהו טעם נוסף לביטול הסכם המכר. העובדה כי הצדדים נדרשו להסכם פשרה (לטענת יניב) מלמדת שיניב לא עמד בתשלומים ובחובותיו על פי הסכם המכר.
יניב לא עמד גם בהתחייבויותיו על פי הסכמי ההבנות המסחריים בין הצדדים. באשר לזכויות טונס סטודיו – יניב אינו מורשה להמחות את הזכויות, ולא הציג חשבוניות שאכן שילם את התשלום בעבור הזכויות הללו. באשר למניות בחברת אמה טויס והחנות בבאר שבע – בשונה מהאופן בו הציג את עצמו יניב, הוא כלל אינו בעל המניות בחברה, החנות לא הועברה למישל, ושוויה אינו השווי שיניב התחייב לגביו. מישל פירט עוד הפרות שונות של יניב בהתאם להסכמי ההבנות, בין היתר ביחס להעברת הרכבים, העברת זכיונות הכדורגל, העברת פקדונות בסין, העברת זכויות בחברת נובו קונספט, שווי הסחורה במחסן, ובכך שיניב המשיך להפעיל את טויס והוציא סחורות מהמחסן.
מישל ניסה לצמצם את נזקיו ובמסגרת זאת עלתה הצעת פשרה לפיה ירכוש את מלוא הזכויות בחברת YAC שנזכרה לעיל. הצדדים ניהלו שיחות ופגישות ובמסגרתן נערכה גם הפגישה ביום 13.4.
משלא קיים יניב את התחייבויותיו על פי הסכם ההבנות והסכם המכר, תולה יניב את יהבו על הסכם 13.4, אותו הוא מכנה הסכם פשרה. ההסכם נכתב בכתב יד על ידי יניב, יניב לא רשם את כל ההסכמות אליהן הגיעו, הוא מלא "חורים" והצדדים לא נכנסו לעומק הפרטים הקטנים במסגרתו. יניב מתעלם גם מפגישות פשרה קודמות ומאוחרות להסכם זה, שמלמדות גם הן על כך שהסכם 13.4 לא מחייב ונעדר גמירות דעת ומסוימות. עוד באותו יום הבהיר ליניב שיש להעלות את הדברים על הכתב בצורה מסודרת. למחרת שלח טיוטת הסכם אולם יניב התחמק מלחתום ונסע לתאילנד. אין לקיים את הסכם 13.4, הן משום שאיננו בגדר הסכם מחייב, והן משום שיניב הפר את התחייבויותיו גם על פיו.
מישל טען, אם כן, כי אין לאכוף את הסכם המכר והסכם 13.4, וכי נוכח ההפרות היסודיות של יניב יש להורות על בטלותם של כל ההסכמים שבין הצדדים. לטענת מישל, אכיפת ההסכמים בלתי אפשרית, משום שמרבית הנכסים שבעסקו של יניב אינם ניתנים להערכה אף לטענת יניב, וכן משום שהפרות ההסכמים מצד יניב כה משמעותיות. מישל סבור כי בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 אין להורות על אכיפת החוזה שכן החוזה אינו בר ביצוע ואכיפת החוזה בלתי צודקת ולאור הפרת ההסכמים .
מענה לתביעה שכנגד
יניב הגיש כתב הגנה לתביעה שכנגד, בו חזר על טענותיו בתביעתו וטען כי הוא עומד על אכיפת ההסכמים. לטענתו, ביטול ההסכמים לא מתאפשר משום שהשבת המצב לקדמותו לא אפשרית. עוד טען יניב כי יש בהתאם לדין יש להעדיף את סעד האכיפה על פני סעד הביטול.
ההודעה לצד שלישי
מישל כאמור שלח הודעה לצד שלישי לעו"ד אללוף גונן. שם טען מישל כי הצד השלישי היתה מעורבת בכל הפגישות ובכל שרשרת ההסכמים, והוצגה לו כמי שתייצג גם אותו, כאשר בפועל היא ייצגה את האינטרסים של יניב בלבד. מישל טען כי הצד השלישי בעלת היכרות מוקדמת עם יניב ושימשה כיועצת משפטית של החברות שבבעלותו, וכי היא היתה מודעת לכך שמדובר במצגי שווא של יניב ובכל זאת קידמה את החתימה על ההסכמים ולקחה חלק בניסוח הסכם ההבנות השני. לטענת מישל, בפעולותיה, הפרה הצד השלישי את חובותיה כלפיו. בשל כך ביקש מישל לחייב את הצד השלישי בחיוביו, ככל שהוא יחויב באכיפת ההסכמים או בתשלום סכומים כלשהם בתביעת יניב.
הצד השלישי הגישה כתב הגנה להודעת צד שלישי שהוגשה נגדה, בה טענה כי מדובר בטענות חסרות בסיס והכחישה את כל הטענות שהופנו כנגדה ובכלל זאת כי העדיפה את האינטרסים של התובע. מעורבותה היתה בייצוג הצדדים בהסכם המכר בלבד, ללא שהיתה מעורבת בהסכמים המסחריים ביניהם. לטענתה, היא גם הבהירה זאת לצדדים. עוד טענה הצד השלישי כי בנסיבות בהן חתמו הצדדים על הסכם 13.4 שמטרתו סיום הפלוגתות ביניהם, נותק הקשר הסיבתי בין פעילותה המקצועית לבין הטענות שמיוחסות לה בהודעה לצד שלישי.
חוות דעת שמאי מומחה מטעם בית המשפט
בהמשך לטענות הצדדים ביחס לשווי הבית, ובהתאם להסכמת הצדדים, כאמור, מונה המומחה, כמומחה מטעם בית המשפט, לחוות את דעתו ביחס לשוויו של הבית במועד הרלבנטי (מועד חתימת הסכם המכר – 15.2.17). השמאי מר אחיקם ביתן הגיש לבית המשפט חוות דעת על שווי הנכס. המומחה ערך חוות דעת מפורטת בה התייחס למאפיינים שונים של הנכס, וקבע ששווי הנכס 5,040,000 ₪.
בהחלטה מיום 12.1.20 הותר לצדדים להגיש שאלות הבהרה למומחה על חוות דעתו, בהתאם לבקשת התובע והצד השלישי. במסגרת שאלות ההבהרה שהוגשו התבקש המומחה להתייחס לכך שטרם התקבלו טופס 4 ותעודת גמר למבנה וכן לחריגות הבנייה שבנכס, שכן חלק מהמבנה בנוי ללא היתר בנייה מתאים. עוד התבקש המומחה להתייחס לשווי הנכס בהתחשב בכך שהוא אינו מוגמר ומצריך עבודות נרחבות.
המומחה השיב ביום 21.6.20 לשאלות ההבהרה, ופירט, כי נראה שהסיבה להיעדרו של טופס 4 היא חריגת הבנייה במרתף עקב בנייה ללא היתר של כניסה נפרדת. אם זו הסיבה הרי שכדי לרפא את היעדר טופס 4 יש לבצע עבודות איטום ובנייה כדי להביא למצב התואם את ההיתר, שעלותן (והוצאות נלוות לטיפול בהוצאת טופס 4) נאמדה ב- 130,000 ₪ בתוספת מע"מ. לעניין העבודות הנוספות הנדרשות בנכס, ציין המומחה כי בסעיף 3.4 להסכם המכר מפורטות באופן כללי ביותר העבודות שיש להשלים. עוד צייין כי ביקש מב"כ התובע את כתב הכמויות לעבודות אלו וב"כ התובע השיב לו כי אין בנמצא כתב כמויות כאמור. לא ניתן לאמוד את עלויות השלמת העבודות מאחר ומדובר ברשימה סתמית. לא מדובר בעבודות "נרחבות". מאחר שלא ניתן לתמחר את עלות העבודות חושבה הפגיעה הזמנית בשימוש בנכס בזמן ביצוע העבודות בסך של 18,000 ₪. ביחס לשאלה על היעדר פרצלציה בין היחידות הבנויות על החלקה, השיב המומחה כי ניתן להשלים את הנושא בכל זמן, והעלות הכוללת של הליך הכנת הסכם שיתוף נאמד בכ-40,000 ₪. בהתאם להסכם המכר רק אי הפיתוח המלא מהווה גורם להפחתה במחיר. המומחה ציין כי סך העלויות ביחס לכלל הנושאים שנשאל עליהם על ידי התובע מסתכם בסך של 188,000 ₪ בצירוף מע"מ. ומכאן שווי הבית לאחר ההפחתות שלטענת יניב יש לבצע נאמד על ידי המומחה בסך 4,852,000 ₪. המומחה הותיר לשיקול דעת בית המשפט את העלויות שיש להפחית מהמחיר.
דיון והכרעה
ראשית תיבחן תביעתו של יניב, התובע, לאכוף את הסכם 13.4 והסכם המכר.
מכתבי הטענות עולה כי אין מחלוקת שיניב לא שילם את תמורת הבית המלאה הנקובה בהסכם המכר כלשונו. בהסכם המכר נקבעו תשלומים בכסף בלבד, שישולמו מיום חתימת ההסכם ועד ליום 31.8.2017, כאשר בנספח לו נקבע כי התשלום היחיד שיקוזז מתמורת העברת עסקיו של יניב לבעלות משותפת, הוא תשלום על סך 1,540,000 ₪ שנקבע ליום 31.8.2017 (לטענת מישל הוא סבר שהשיקים ההדדיים הללו מבטאים סכום המתווסף לתמורה הנקובה בהסכם המכר). כדי לרפא את אי עמידתו בלוח התשלומים שנקבע בהסכם המכר ובנספח לו, מפנה יניב להסכם 13.4 וטוען שחיוביו השתנו במסגרתו, ובהם הוא עמד לטענתו. לשיטתו, שילם יניב מיליון ₪ עבור הבית והיתרה (3 מיליון ₪) שולמה באמצעות העברת העסקים למישל, על פי הסכם 13.4 (סעיף 19 ואילך לכתב התביעה, ס' 141-139 לסיכומי התובע). בכך, לטענתו, שילם את מלוא תמורת הבית בהתאם להסכם 13.4, בעוד שמישל מפר אותו בכך שאינו מוסר את הבית לבעלותו. לכן יניב מבקש לאכוף את ההסכם על מישל כך שיעביר לבעלותו את הבית.
מנגד מישל טען שאינו מחויב להעביר את הבית ליניב וזאת, בין היתר, משום שיניב הפר את חיוביו לפי הסכם המכר ולפי הסכם 13.4, ובשל הפרותיו אלה יש לבטל את ההסכמים. מעבר לכך, לטענת מישל, בכל מקרה אין מקום להורות על אכיפת הסכם 13.4 והסכם המכר.
מישל לא העביר את הבית לבעלות יניב. בנסיבות האמורות, בהן כל צד טוען נגד משנהו טענות על הפרות ההסכמים, יש לבחון האם היעתרות לסעד האכיפה שיניב מבקש בדמות העברת הבית לבעלותו ראויה.
סעד האכיפה וסייגיו קבועים בסעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 ("חוק התרופות") בזו הלשון:
הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה:
(1) החוזה אינו בר-ביצוע;
(2) אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי;
(3) ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית משפט או לשכת הוצאה לפועל;
(4) אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין.
מישל טוען כי אין מקום להורות על אכיפה בשל הפרות של הסכם המכר וההסכמים המסחריים בין הצדדים על ידי יניב. בפסיקה הוכרו מקרים בהם הפרת חיוביו של צד המבקש אכיפה תביא את בית המשפט לידי מסקנה, כי בנסיבות העניין אין זה צודק להעניק לאותו צד סעד של אכיפה (ראו ע"א 288/80 ברוריה וינקלר נ' ספיר סודרי חברה לבנין בע"מ, לו(2) 365 (1981)‏‏, ס' 2 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' ברק).
אבחן תחילה האם יניב הפר את הסכם 13.4 כטענת מישל. לאחר מכן, אתייחס לשאלה האם בנסיבות ההפרה מטעם יניב, ככל שהיא מתקיימת, אכיפת הסכם 13.4 היא בלתי צודקת באופן שימנע את אכיפתו.
האם יניב הפר את הסכם 13.4?
אבחן את רכיבי התמורה שעל יניב להעביר למישל בהתאם להסכם 13.4:
מניות אמה טויס והחנות בבאר שבע
חברת אמה טויס היא חברה בבעלותו של מר מני סויסה, אשר קיבלה זיכיון מיניב להפעיל את החנות תחת השם הענק הירוק בקניון בבאר שבע (פרוטוקול עמ' 11-5). כזכור, העברת 50% ממניות חברת אמה טויס וכן הסחורה בחנות הענק הירוק בבאר שבע נכללה עוד ברשימת הנכסים של יניב שיועברו לחברה המשותפת במסגרת הסכם ההבנות הראשון ואף בהסכם ההבנות השני. מישל טען כי במסגרת הסכמי ההבנות יניב התחייב להעביר זכויות בחברת אמה טויס והחנות בבאר שבע עם מלאי סחורות, וכי מישל הציג את עצמו כשותף מלא ובעל 50% בחברת אמה טויס. מישל טען כי הסתבר שליניב בכלל קיים חוב כלפי החנות בבאר שבע, וכי ליניב כלל לא היו מניות בחברת אמה טויס בעת החתימה על ההסכמים. בעדותו בבית המשפט העיד יניב כי הוא התנתק מהחנות בבאר שבע (פרוטוקול עמ' 74 החל משו' 30):
ש: באותו יום שחתמת אוקיי? על המסמך הבנות מיום ה-30.12 היה לך 50 אחוז מניות באמה טויס?
ת: אני הייתי הבעלים של חברה הענק הירוק, חברת הענק הירוק היא רשת שיש לה זכיונות. אמה טויס היתה זכיינית. לי היה את חוזה מול מני, מול הענק הירוק, שאני יכול לעשות,
עו"ד יקולב: תגיד שמני זה אמה טויס.
העד, מר אבידן: מני זה אמה טויס. כן היתה לי את האופציה לעשות שימוש בחנות.
עו"ד חי: היה לך 50 אחוז מהמניות?
ת: הייתי 50 אחוז שותף שם, כן.
ש: בטוח?
ת: 50 אחוז שותף.
ש: במניות?
ת: לא במניות, 50 אחוז שותף שלו בחנות. לא העברתי מניות לעצמי, אבל הייתי 50 אחוז בחנות לצורך,
ש: בחנות היית 50 אחוז, אבל המחית פה את הזכויות בחנות כבר חצי שנה לפני.
ת: נכון, כי הענק הירוק הוא לא יהיה, הוא לא החזיק בבעלים, הוא הכניס שותף. הוא הכניס שותף ואמרתי למני לך, תפתח חברה.
ש: אז לא היה לך נכון לאותו מועד?
ת: לך תפתח חברה בע"מ שהיא תחזיק.
ש: אז באותו תאריך שחתמת על המסמך השני?
ת: כן, 50 אחוז שותפות עם מני.
ש: באותו תאריך?
ת: באותו תאריך וגם לפני.
ש: וגם לפני, הבנתי.
ת: מני יהיה פה.
ש: כן, ברור, מעולה. אז אתה טוען שהיום אתה בעל מניות.
ת: גם היום איפה בעל מניות?
ש: אתה טוען ש-?
ת: את אמרת שאני טוען שהיום אני בעל מניות. בעל מניות איפה?
ש: באמה טויס.
ת: לא, את טוענת את זה, אני לא טוען את זה.
כב' הש' רבינוביץ': אתה טוען שאתה בעל מה? 50 אחוז מהחנות אמרת.
העד, מר אבידן: לא, לצערי אני התנתקתי מהחנות.
ש: היית אבל? זה מה שהבנתי.
ת: הייתי בעבר.
עו"ד חי: אמרת גם היום.
כב' הש' רבינוביץ': לא, גבירתי. כן?
העד, מר אבידן: הייתי בעבר, ברגע שנעשתה העסקה גם העברתי למני את הסמכות לטפל. כרגע, היום מני שולט בחנות באמצעות מנהלים אחרים מטעמו או כל מיני. (ההדגשות הוספו – א.ר.ב.).
גם לשיטת העד מני סויסה, הוא זה שהקים את חברת אמה טויס בשנת 2016 (פרוטוקול עמ' 197 שו' 8), והוא הבעלים היחיד של חברת אמה טויס (פרוטוקול עמ' 198 ש' 35-28). לפי העד מני סויסה, יניב התקשר עם הקניון לשכירת החנות, ואז מני קיבל ממנו את הזכיון (פרוטוקול עמ' 200-199). לטענת מני סויסה יניב שותף שלו בחנות בבאר שבע, אך לא במניות חברת אמה טויס (פרוטוקול עמ' 200 ש' 24-27).
מהעדויות שהובאו לעיל עולה אם כן כי יניב אינו בעל הזכויות בחברת אמה טויס, בעלת הזכיון בחנות בבאר שבע, אותה הוא התחייב להעביר לחברה המשותפת.
מכל מקום, לפי הסכם 13.4 על יניב הוטל להגיע להסכמות עם מני סויסה שיעביר את החנות לידי מישל, כאשר נקבע שזהו תנאי. במלים אחרות, העברת החנות היא תנאי משמעותי בהסכם 13.4. כך נקבע לגבי החנות בהסכם 13.4:
"מוסכם כי החנות הענק הירוק באר שבע גם תעבור למישל אברג'ל ויניב ינסה לסגור עם מני הזכיין לגבי העברתה למישל, אם הזכויות לא יעברו למישל לגבי החנות זה תנאי. ולמישל תהיה זכות לגבי שם הרשת שהיא הענק הירוק. ויניב ירשום את השם הענק הירוק כסימן מסחר. ויניב יחליף את השם של החברה הענק הירוק בשם אחר.
...
יניב יצטרך להעביר את החנות תוך 30 יום."
(ההדגשות הוספו – א.ר.ב)
למקרא הסכם 13.4 מובן שהעברת החנות היא תנאי להסכם. נוכח אופן ההתייחסות לתנאי זה בהסכם 13.4, נראה שיש לראותה כתנאי יסודי להסכם. מישל טוען שבפועל יניב לא העביר לו את החנות. יניב לא טען אחרת, אלא טענתו היא שעשה את הנדרש על מנת שמני סויסה יסכים להעביר את החנות (ס' 87 לסיכומי התובע), וכל שנדרש הוא שמישל ישלם את יתרת התמורה על פי הסכם 13.4 ואז החנות תועבר לידיו. אין ליניב טענה שהחנות הועברה למישל (ס' 87-89 לסיכומי התובע). מני סויסה הודה שהחנות לא הועברה למישל, אך לדבריו הוא מוכן למסור אותה אם יקבל תשלום בגינה ממישל. לדבריו, החנות תועבר למישל אם מישל ישלם לו סך של 900,000 ₪ (פרוטוקול עמ' 211).
יניב למעשה טוען כי נכלל בהסכם 13.4 תנאי שלא מופיע בו. נראה שבבסיס עמדתו של יניב נמצאת הנחה שהחיובים שבהסכם 13.4 הם חיובים שלובים. אולם, יש קושי לקבוע שחיובים בחוזה שלובים כאשר הדבר לא נכתב מפורשות בחוזה. ראו לעניין זה ע"א 1258/14 מ. מגן אינטרנשיונל יזמות והשקעות בע"מ נ' עירית רמת גן (פורסם בנבו, 03.09.2015):‏
"השאלה האם חיובים חוזיים מסוימים שלובים זה בזה היא שאלה של פרשנות החוזה אשר יש להכריע בה על פי כללי הפרשנות המקובלים (ראו: ע"א 2568/98 פטר נ' חממי, פ"ד נז(4) 796, 800-801 (2003); עניין אלתר בעמ' 711-710), ואולם כבר נפסק בהקשר זה כי יש קושי לקבוע לגבי חיובים מסוימים כי הם שלובים כאשר הדבר לא נכתב מפורשות בחוזה ועל כן יש לנקוט זהירות כאשר לשון החוזה אינה תומכת בפרשנות לפיה חיוב מסוים מותנה או שלוב בחיוב אחר (שם)."
עמדתו של יניב, אם כן, על פיה הוא יעביר את החנות רק אחרי שמישל ישלם את יתרת התשלום בהתאם להסכם 13.4, איננה תואמת את לשון ההסכם. כאמור לעיל, הסכם 13.4 איננו הסכם ברור ומפורט, ולא עולה מלשונו כי החיוב של יניב להעביר את החנות שלוב בחיוב של מישל להעביר את יתרת התשלום. קריאת החוזה אף מובילה למסקנה הפוכה, קרי, שהחיובים הם חיובים עצמאיים ונפרדים: הסכם 13.4 קובע לוחות זמנים מדויקים להעברת החנות לידי מישל (30 ימים) בעוד שקובע תמורה לא מסוימת ("היתרה", ללא שנקוב סכום היתרה המדויקת שעל מישל לשלם), שמועד תשלומה חולק ל-48 תשלומים. לכל חיוב נקבעה מסגרת זמנים לביצוע, ללא תלות בחיוב האחר.
בנסיבות הללו אני סבורה שהחיובים בהסכם 13.4 הם חיובים עצמאיים, ועל יניב היה לבצע את חיובו להעביר את החנות במועד שנקבע בהסכם, קרי תוך 30 ימים. כאמור לעיל, יניב אף לא טען כי עשה כן, וכל שטען הוא כי יש לו נכונות להעביר את החנות בכפוף לתשלום. משלא עשה כן – הפר את החיוב ביחס למסירת החנות.
טענתו של יניב היום כאילו שהוא קיים את ההסכם והוא ממתין עם מסירת החנות למישל ברגע שמישל יעביר את יתרת התשלום, אף לא עולה בקנה אחד עם עדותו של מני סויסה, שציין שרצה למכור את החנות לקונה אחר בתקופה שהוטל עליו צו מניעה מלעשות כן (פרוטוקול עמ' 211 ש' 35 – עמ' 212 ש' 10). הצו הארעי ניתן מספר חודשים לאחר אפריל 2017, ומכך נלמד כי גם לאחר חתימת הסכם 13.4 העברת החנות למישל כלל לא היתה וודאית.
עוד הוכח שיניב לא רשם את השם הענק הירוק כסימן מסחר, כנדרש ממנו על פי הסכם 13.4. כך העיד יניב (פרוטוקול עמ' 132 ש' 35 – עמ' 133 ש' 23):
"ש: אתה טענת שהמחית זכויות של הענק הירוק שקיבלת מדיסני והתחייבת לרשום סימן מסחר, נכון?
...
רשום בהסכם מה-13.4 שאתה מתחייב לרשום סימן מסחר?
העד, מר אבידן: אבל אמרתי
ש: כן?
ת: שמישל החתים אותי על כל מה שהוא רצה באותו יום וחתמתי לו, חתמתי לו על הכל.
ש: ואתה טוען שיש לך סימן מסחר?
ת: אני לא טענתי שיש זה, הוא היה צריך לעשות העברה של הסימן מסחר.
ש: הוא?
ת: אני חתמתי לו, אני חתמתי על כל מה שהוא ביקש.... חתימה שלי נתתי לו, נתתי חתימה שלי, זה מספיק."
עולה מן האמור, כי בהסכם 13.4 נקבע תנאי על פיו ללא העברת החנות, לא יעמוד ההסכם. בהתאם לאמור בהסכם 13.4 העברת החנות אמורה להתבצע תוך 30 יום. יניב לא העביר את החנות בבאר שבע, ולא רשם את סימן המסחר "הענק הירוק" על שמו של מישל. משכך אני קובעת כי התובע הפר את הסכם 13.4 בכל הקשור להתחייבויותיו ביחס לחנות בבאר שבע ולמותג "הענק הירוק".
העברת רשיונות – TOONS STUDIO
בהסכם 13.4 נקבע שעל יניב להעביר רשיונות לייצור בובות של "טונס סטודיו":
"בנוסף יקבל את הרשיונות של טונס סטודיו את כל הבובות".
בכתב התביעה אף ציין יניב כי התנאים העיקריים לתשלום בהתאם להסכם 13.4 היו העברת הסחורה במחסן והעברת הזכויות ברישוי מטעם "טונס סטודיו" (סעיף 20 לכתב התביעה).
שווי רשיונות אלה נאמד בהסכם ההבנות הראשון ב- 1.2 מיליון ₪, ובהסכם ההבנות השני שוויים נקבע "0", ונכתב כי הבעלות תועבר ללא תמורה.
יניב טען שכחלק מעמידתו בהתחייבויותיו, העביר למישל את הרשיונות (ס' 86-85 לסיכומי התובע). בתמיכה לכך צירף הסכם חתום בין חברת גלובל מותגים בינלאומיים בע"מ, שהיא בעלת הזכויות בדמויות של טונס סטודיו (להלן: "גלובל") לבין אקסקלוסיב טויס מיום 30.5.2016; והודעה על המחאת זכות מאקסקלוסיב טויס לאקסקלוסיב פרו שהתקבלה ביום 23.3.2017 ברשות התאגידים (נספח 1 לתצהיר יניב).
טענותיו של מישל ביחס לרשיונות נחלקות לשתיים: ראשית, כי אין אישור מטעם גלובל להמחאת הזכות לפרו כנדרש. שנית, ההסכם בין גלובל ואקסקלוסיב טויס הופר על ידי יניב בכך שלא שילם את תמורת הרשיונות וחלק מההמחאות שנתן לגלובל חזרו. לכן הרשיונות אינם ברשותו של יניב. מכך מבקש מישל ללמוד כי הרשיונות כלל לא הועברו, ולא יכלו להיות מועברים, במסגרת ההסכמים בין מישל ליניב.
באשר לטענת מישל בדבר היעדר הסכמה של גלובל להמחאת הזכות - על פי ההסכם בין טויס לבין גלובל, האחרונה העניקה לטויס: "רשות בלעדית שאינה ניתנת להעברה לעיצוב, ייצור, הפצה, מכירה, פרסום וקידום המוצרים בטריטוריה לתקופה ובתנאים המפורטים בהסכם זה" (סעיף 2.1 להסכם, נספח 1 לתצהיר יניב, ההדגשה הוספה – א.ר.ב.). עוד נקבע בהסכם כי על יניב לקבל אישור מראש ובכתב מגלובל להעברת הרשיונות (ס' 8.2 להסכם):
"הסכם זה והזכויות והחובות המוטלות על המורשה על פיו, הנם אישיים והמורשה אינו רשאי להעביר ו/או להמחות ו/או להסב ו/או לשעבד ו/או למשכן ו/או למכור זכויות ו/או חובות אלה, לרבות על ידי מתן זיכיון משנה, בין במישרין ובין בעקיפין, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, לכל אדם או גוף שהוא, ללא אישורה של ( צ.ל. החברה – א.ר.ב) לכך מראש ובכתב (ההדגשות הוספו – א.ר.ב)".
מעיון בהסכם בין יניב לגלובל עולה, אם כן, כי יניב נדרש לקבל הסכמה מראש ובכתב מגלובל להמחאת הזכויות ברשיונות. למרות טענתו שניתנה הסכמה כזאת מגלובל, יניב לא הציג אישור כאמור, על אף שהתבקש להציגו (פרוטוקול עמ' 66 שו' 6 – עמ' 67 ש' 32) ואף ציין בדבריו שיציגו (ר' עמ' 121 ש' 34-33 לפרוט' הדיון). אני סבורה שהציפייה מיניב לספק מסמך בו ניתנת הסכמתה של גלובל להעברת הזכויות הגיונית ומתבקשת. בלעדי אישור כזה מנותן הרשיון (גלובל), לא ניתן לקבוע שהעברת הרשיונות לחברת פרו אכן נעשתה כראוי ובעלת תוקף. אם כן, המסמכים עליהם נסמך יניב - ההסכם של טויס עם גלובל והדיווח לרשות התאגידים על המחאת הזכות לפרו - לא מספקים לצורך קביעה שגלובל אישרה את ההעברה ושהעברה אכן בוצעה ותקפה.
ביחס לטענת מישל שיניב לא השלים את תשלום התמורה לגלובל בעד הרשיונות, יניב העיד שאחרי שההמחאות חזרו הוא שילם לגלובל את כל הסכום על פי ההסכם בין אקסקלוסיב טויס לבין גלובל, וכי יש בידיו אישור מגלובל שכל התשלומים בוצעו (פרוטוקול עמ' 121 ש' 23-2, עמ' 125 ש' 5-1), אך אישור כאמור לא הוצג על ידו, על אף שהתבקש להציגו ואף התחייב להציגו בדיון הבא (ר' עמ' 140 ש' 32). אמנם יניב טען ששילם את כל שהיה צריך לשלם, גם אם באיחור, ואף טען כי קיבל אישור מגלובל על כך. אך הימנעותו מהגשת אישור כאמור פועלת לחובתו.
הלכה היא כי הימנעותו של עד מהבאת ראיות לתמיכה בגרסתו שאמורות להיות ברשותו, ייזקפו לחובתו (ר' למשל ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, מה(4) 651 (1991)‏‏). הימנעותו של יניב להביא את שני האישורים הללו, למרות טענתו כי הם קיימים, נזקפת לרעתו ומעוררת תמיהה. דברים אלו נכונים ביתר שאת, מאחר שיניב אף הגיש בקשות לאחר דיוני ההוכחות, לצרף ראיות שונות להליך, מבלי שביקש לצרף ראיות ביחס לאישור מגלובל להמחאת הזכות ולהשלמת התשלומים על הרשיונות, אפילו שהתבקש בחקירתו להמציא אישורים כאמור.
בהקשר זה יצוין שהנטל להוכיח שהרשיונות, שהינם חלק מהתמורה על הבית, עברו לחברת פרו (וכפועל יוצא למישל), מוטל על יניב, המבקש לאכוף על הנתבע את מכירת הבית. הכלל הוא שנטל השכנוע להוכיח טענה מוטל על הצד שאותה הטענה מקדמת את עניינו במשפט (ר' למשל ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (פורסם במאגרים, 5.10.2006), סעיף 13). ודוק. בנסיבות העניין דכאן, הנטל להוכיח שהתמורה הקבועה בהסכמים שולמה, מוטל על הצד שמבקש לאכוף את ההסכמים, יניב (השוו ה"פ (מחוזי חי') 34618-05-19 מרים ששי נ' מאירה תוהמי (פורסם במאגרים, 08.11.2020), סעיף 21 ואילך).
יניב לא עמד בנטל שמוטל עליו, ולא הראה שהעביר את הרישיונות כנדרש לחברת פרו. היקפה של התחייבות זו ניכר, שכן כאמור שווי הרשיונות נאמדו על ידי הצדדים בהסכם ההבנות הראשון בכ-1,200,000 ₪, וזהו גם השווי שנקבע עבורם בהסכם עם גלובל (ס' 5.1 להסכם עם גלובל, נספח 1 לתצהיר יניב). סך כל הנכסים שעל יניב להעביר למישל, עבור הבית, על פי הסכם 13.4, הוא 5,400,000 ₪. אם כן, חלקו היחסי של הרישיון מתוך סך שווי הנכסים של יניב שאמורים לעבור למישל משמעותי. אני סבורה שהעברת רשיונות טונס סטודיו מהווה תנאי יסודי ומשמעותי בחוזה, כפי שאף יניב טען, כאמור, בכתב התביעה. לנוכח המפורט לעיל, לא שוכנעתי כי יניב עמד בתנאי.
עולה מן האמור עד כה כי יניב הפר שני חיובים שונים בהסכם 13.4: התחייבות להעביר את חנות הענק הירוק בבאר שבע וביחס למותג "הענק הירוק", והתחייבות להעביר את הרשיונות בדמויות טונס סטודיו. שתי ההפרות הללו הן ביחס לתנאים יסודיים בחוזה. כבר נוכח שתי ההפרות היסודיות לעיל, ניתן לקבוע כי יניב לא עמד בחיוביו על פי ההסכם אותו הוא מבקש לאכוף. אולם מאחר שהועלו טענות ביחס להפרות נוספות של יניב, אתייחס גם אליהן.
סחורות במחסן
אחד מהנכסים העיקריים שהוסכם שיניב יעביר מחברת אקסקלוסיב טויס שבבעלותו לחברת אקסקלוסיב פרו המשותפת, הן הסחורות במחסן של חברת טויס (סעיף 20 לכתב התביעה).
בהסכם ההבנות הראשון, סחורות אלה תומחרו בשווי מיליון ₪. בהסכם ההבנות השני הן תומחרו בשווי 694,782 ₪.
בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי השאלה האם הסחורה הועברה במלואה לחברת פרו. הסכם 13.4 אותו מבקש יניב לאכוף לא מפורט, גם בהקשר זה. לא קבועה בו מהי הסחורה המסוימת שעל יניב להעביר או מה שוויה. עוד יצויין, כי הן מישל הן יניב טענו כי הצד השני עשה שימוש בסחורות חברת פרו לצורך עסקיו האישיים.
מישל טען כי יניב לא העביר את כל הסחורות למחסן של חברת פרו, וכי יניב לקח סחורות מהמחסן של פרו ומכר אותן בעצמו (ס' 86 לסיכומי הנתבע) ופירט שורה של מקרים בהם, לטענתו , יניב נטל סחורה. יניב, מאידך, טען שהעביר את כל הסחורה לחברת פרו, כחלק מהתמורה עבור הבית (ס' 81 לסיכומי התובע).
בתמיכה לטענתו ציין יניב כי מישל הודה שהעביר את הסחורות למחסן באשקלון (ס' 81 לסיכומי התובע). מישל אכן ציין שפינה את הסחורות שבמחסן פרו למחסן אחר (פרוטוקול עמ' 323 ש' 16 – עמ' 324). לדבריו, ההעברה נעשתה בתיאום עם יניב, לאחר שהתקיימו כבר פגישות עם ב"כ הצדדים. לטענת מישל אין בהעברה הזאת למחסן אחר, כדי לאיין את טענתו שיניב העביר קודם לכן למחסני פרו סחורות באופן חלקי או לקח סחורות מהמחסן המשותף לצרכיו האישיים.
יניב תמך את עמדתו שכל הסחורות הועברו, במספר מסמכים: יניב הציג דוח מלאי מיום 21.11.2016 (ת/9), שהופק על ידי חברת טויס ומשקף ערך מלאי של 2,003,283 ₪. דוח מלאי שני מיום 15.5.2017, לאחר העברת הסחורה לחברת פרו, שהופק עבור חברת פרו ומשקף ערך מלאי של 1,670,897 ₪ (ת/7) ודוח מלאי שלישי מיום 19.6.2017 שהופק גם הוא עבור חברת פרו ומשקף ערך מלאי של 1,593,316 ₪ (ת/6). טענתו של יניב היא שדוח המלאי מיום 15.5.2017 שהופק לאחר העברת הסחורות לחברת פרו, משקף ערך מלאי שדומה בערכו למלאי שהיה נמצא ברשות טויס ביום 21.11.2016. עוד ביקש יניב ללמוד מהפער בין שני הדוחות המאוחרים (דוחות מהימים 15.5.2017 ו-19.6.2017), כי מישל מכר במהלך תקופה זו סחורות בשווי כ- 80,000 ₪.
מעבר לכך, יניב טען כי מישל פעל דרך חברת פרו לאחר הסכם 13.4, בכך שפעל באמצעות עו"ד לגביית דוחות בהתאם לדו"ח גיול חובות (ת/8, ס' 91-90 לסיכומי התובע). עוד הציג יניב דוח מכירות של סוכן מכירות בשם ישראל שעבד בחברת פרו שמראה שהסוכן מכר סחורות בחודשים אפריל ומאי 2017 (ת/3). בנוסף נטען כי מישל הפיק תשלומים מחברת פרו בתקופה שלאחר חתימת הסכם 13.4 וכי נהג בחברה מנהג בעלים.
בנוסף טען יניב למעורבות נוספת של מישל בענף הצעצועים, וטען שמישל עושה שימוש במוצרי חברת פרו בעסקים אלה. בסיכומיו ציין שבמסגרת ניהול ההליך התגלה כי מישל פתח עסק נוסף לשיווק צעצועים תחת חברה בשם "גפן יבוא ושיווק" (להלן: "גפן"), וכדי להסתיר את מעורבותו, פתח את החברה על שם גיסו, מר יגאל קדוש. יניב טען כי מישל שיווק תחת גפן סחורות אשר קיבל במסגרת ההסכמים עם יניב, ובכך קיבל על עצמו את ההסכמים ובפרט את הסכם 13.4 ועליו לקיים גם את חלקו – מסירת הבעלות על הבית. בחקירתו הנגדית הוצגה למישל תמונה בה נטען כלפיו כי הוא נראה בחנות של גפן (ת/15). מישל השיב שזה לא הוא (פרוטוקול עמ' 335 ש' 26). אולם גיסו, מר יגאל קדוש זיהה בעדותו את מישל בתמונה בחנות (פרוטוקול עמ' 636 ש' 32-33). מישל גם הכחיש שהוא מופיע בסרטון שיניב הציג מחנות של גפן. עוד הציג יניב צילומים של מוצרים שלטענתו נושאים מדבקת יבואן "טויס", וכן צילומים של מוצרים (ת/7, ת/18, ת/19, ת/16, ת/22) שמופיעים ברשימת המלאי שהפיקה פרו ואשר לטענתו נמכרו בחנות גפן. מכך ביקש יניב ללמוד כי מישל מכר בחנות גפן מוצרים שקיבל מיניב (ס' 125-136 לסיכומי התובע). המסקנה של יניב מכך היא כי מישל קיבל את הזכויות בחברה, המלאים והמוניטין ועושה בהם שימוש.
מנגד מישל טען כי יניב לא העביר את כל הסחורות, ויניב לקח לעצמו סחורות מהמחסן של חברת פרו המשותפת. מישל הציג חשבונית שהוצאה לאחר יום 28.12.2016, שהוציא יניב מחברתו, טויס, לחברת נובו קונספט (נספח יח' לכתב ההגנה), שמלמדת, לטענת מישל, שיניב מכר לחברת נובו קונספט, דרך חברה הנמצאת בבעלותו האישית של יניב, סחורה שכבר הועברה למחסני פרו; מישל אף נסמך על הקלטה של מני סויסה שבו אמר כי יניב רוקן את המחסן של החנות בבאר שבע ביום 29.6.2017 (ס' 36.1(כ) לתצהיר מישל). ביחס להקלטה זו העיד מני סוויסה כי "כל השיחה הזאת זה היה שמועות" (פרוטוקול עמ' 217 ש' 32-23); מקרה נוסף עליו נסמך מישל ארע לטענתו ביום 8.8.2017, כאשר מישל קיבל שיחה מסוכן מכירות של פרו בשם ישראל שהודיע למישל שיש משאית בפתח המחסן ומעמיסים עליה סחורות (תמליל השיחה צורף כנספח כ"ה לתצהירו של מישל). לדברי מישל בהמשך לכך נסע למקום וצילם את אחיו של יניב מעמיס שם סחורה על משאית.
בנוסף, מישל ביקש לסתור את טענת יניב שמישל מכר סחורות של פרו באופן עצמאי, ולשם כך הגיש בקשה לצירוף ראיות הזמה במענה לטענת יניב כי בחנות גפן, החנות של גיסו, מר יגאל קדוש, נמכרו סחורות של פרו.
מישל אף טען, כי דוקא יניב הוא זה שמכר סחורות של פרו באופן עצמאי. זאת, באמצעות הצגת ראיות נוספות שצורפו במסגרת בקשה מיום 27.1.20 (ראיות שהותר לו, כמפורט לעיל, להגיש לאחר שהותר ליניב להגיש את הראיות ביחס לחנות גפן במהלך החקירה הנגדית של מישל) כי בחודש דצמבר 2019 נמצאו סחורות ששייכות לאקסקלוסיב פרו על מדפי חנות השייכת לתובע, בשם "חמישים וחמש סטוק". מישל טען כי החנות בשם חמישים וחמש סטוק היא בבעלותו של יניב, וצירף לעניין זה תמונות של המוצרים ותמלול שיחה עם מנהלת החנות שציינה כי יניב הוא בעל החנות.
ברם יניב טען כי החנות היא בבעלות אדם בשם רני עוז, וצירף נסח מרשם החברות שמראה כי הבעלים של החברה חמישים וחמש סטוק הוא רני עוז. לטענת יניב, הוא הועסק כשכיר באותה חנות (פרוטוקול עמ' 633 ש' 27-29). במענה לטענות מישל, הגיש יניב השלמת מסמכים לגילוי המסמכים מטעמו, והציג תעודות משלוח של אותה החנות, במטרה להוכיח כי הסחורות שנמצאו בחנות האמורה אינן קשורות לפרו, וכן פלט רשם החברות על מנת להוכיח שהחברה אינה בבעלותו. מישל ציין כי החשבוניות שהציג יניב, במסגרת המסמכים הנוספים, על רכישת הסחורות הללו הן עתידיות ופיקטיביות, ולא יסייעו ליניב.
מניתוח הראיות הנ"ל, עולה כי יניב קשור לחנות חמישים וחמש סטוק. יניב לכל הפחות עבד בחנות, כפי שהודה בחקירתו (פרוטוקול עמ' 633 ש' 27-29). עוד עולה כי חלק מהמוצרים שנמכרו בחנות חמישים וחמש סטוק נושאים מק"ט המצוי ברשימת מלאי של חברת פרו המעודכנת ליום 15.5.2017. כך, נספח 4 לבקשת מישל לצירוף ראיות הזמה מיום 27.1.2020 כולל תמונות של צעצועים שנרכשו בחנות חמישים וחמש סטוק, וביניהם, למשל, צעצוע "קפטן אמריקה" הנושא מספר מק"ט המופיע בשורה 240 לדו"ח המלאי האמור (נספח 1 לבקשה מיום 27.1.2020). כאמור יניב צירף חשבוניות (נספח 2 לתצהיר גילוי מסמכים מטעם יניב שהוגש לתיק ביום 28.6.2020) במטרה להוכיח כי המוצרים שנמכרו בחנות חמישים וחמש סטוק נרכשו מספקים אחרים, אך מדובר בחשבוניות מאוחרות למועד בו צולמו המוצרים בחנות, והן לא מהוות הסבר מספק למפורט לעיל.
עוד טען מישל שיניב גבה כספים מחייבים לחברת פרו ולקח את הכספים לכיסו הפרטי (סעיף 86 לסיכומי מישל).
סיכומו של דבר, אין מחלוקת בין הצדדים כי סחורה הועברה על ידי יניב לפרו, והמחלוקת היא האם הועברה הסחורה במלואה. מהראיות כפי שפורטו לעיל עולה כי יניב לא העביר את מלוא הסחורה שהתחייב להעביר. יצויין כי ביחס לטענות יניב לעניין השימוש שמישל עשה בהמשך בסחורה, אין זה המקום להכריע בהן שעה שנדונה השאלה האם יניב העביר את הסחורה במלואה לפרו (במסגרת הדיון בתביעתו של יניב לאכיפת חוזה). מכל מקום, כאמור, התביעה דנן עניינה בסעד הצהרתי בלבד, כאשר ההיקף והשווי של הטענות ביחס לשימושים המאוחרים רלוונטיים להכרעה במסגרת תביעה כספית להתחשבנות בין הצדדים, ככל שתוגש.
פקדונות בסין וזכויות בדמויות שחקני כדורגל
על פי הסכם 13.4 על יניב להעביר למישל סכומי פקדונות בסין, ואם לא - יופחת הסכום בגובה 450,000 ₪. כך נקבע בהסכם 13.4 בקשר עם הפקדונות:
"ויקבל מסמך מאמי בסין על הבטחונות בחול בסך 450,000 ₪ אם לא יקבל מסמך על דפיזיט יופחת הסכום 450,000 ₪".
מישל טען כי הסכם 13.4 מדבר בלשון עתיד, משמע שעד להסכם 13.4 יניב לא העביר את הפקדונות הנ"ל, ועליו להעבירם לאחר הסכם 13.4. טענת מישל היא כי יניב לא עשה כן (ס' 54-51 לסיכומי מישל).
מן הראוי שיניב, שטוען שהעביר את הפקדונות למישל, אכן יציג אסמכתא על כך. אך יניב לא הציג אסמכתא כזו. בחקירתו ציין יניב כי מישל קיבל את ההמחאה מסין (פרוטוקול עמ' 118 ש' 15-31), וטען שיש מסמכי העברה (פרוטוקול עמ' 119 ש' 24). כאשר התבקש להראות את המסמך, טען יניב שמישל דיבר עם הגורמים הרלוונטיים בסין ועבד איתם, והציג מסמך שלטענתו מאשר את הפיקדון (פרוטוקול עמ' 119 ש' 15 – עמ' 120 ש' 17).
המסקנה העולה מן האמור היא כי לא הוצגו על ידי התובע אסמכתאות מספקות לפיהן העביר פקדונות בסין לנתבע.
גם ביחס להעברת זכויות על דמויות שחקני כדורגל נקבע כי שווי הנכסים שיועברו למישל יופחת ככל שהם לא יועברו, ועל כן העברה זו אינה חלק מהותי בחוזה. כך נקבע לגביהן בהסכם 13.4:
"בנוסף את הרשיונות של הכדורגל, אם לא יועבר הזכויות לכדורגל יופחת ערך 350,000 ₪"
יניב לא צירף אסמכתא על בעלותו בזכויות בדמויות שחקני הכדורגל או אסמכתא על העברת הזכויות לחברת פרו. לטענתו המסמכים היו במשרדים של טויס ופרו ויש לו סרטון שבו נראה מישל גונב את המסמכים והקלסרים (פרוטוקול עמ' 78-76).
מכל מקום, הפקדונות בסין וזכויות דמויות שחקני הכדורגל אינם תנאי מהותי בהסכם ונקבע בהסכם כי ניתן להפחית את התמורה ככל שהם לא יועברו.
סיכומן של ההפרות: תוצאת הניתוח שלעיל היא כי יניב לא הראה שעמד בהתחייבויותיו שבהסכם 13.4 והפר אותו, לכל הפחות בכל הנוגע לחנות הענק הירוק בבאר שבע ומותג הענק הירוק וזכויות דמויות טונס סטודיו. אף לא הוכח כי הסחורה הועברה במלואה. מעבר לכך, לא הוכח שהעביר את הפקדונות בסין ואת דמויות שחקני הספורט שערכם המצטבר 800,000 ₪. לעניין הפקדונות בסין והדמויות, המשמעות של אי העברתם לפי הסכם 13.4 היא שניתן להפחית את שוויים.
האם נכון להורות על אכיפת הסכם 13.4 והסכם המכר?
אם כן, מצב הדברים הוא כדלהלן: מישל לא העביר את הבית על פי הסכם 13.4. יניב מבקש לאכוף על מישל את הסכם 13.4, אך מהניתוח שלעיל עולה כי גם יניב בעצמו הפר את הסכם 13.4. השאלה שאבחן עתה היא האם בנסיבות אלה יש לאכוף את החוזה, או שמא לעשות שימוש ב"סייג הצדק" שבחוק התרופות, שקובע שנפגע לא יהיה זכאי לסעד האכיפה כאשר "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין" (ס' 3(4) לחוק התרופות).
לצורך יישום סייג הצדק, על בית המשפט לבחון את "מאזן הצדק" שבין הנפגע למפר. המלומדים שלו ואדר הציעו לחלק את השיקולים שיישקלו לצורך כך, על יסוד ניתוח הפסיקה בעניין זה. ניתן להסתייע בחלוקה זו, שעל פיה השיקולים שיישקלו בבחינת "מאזן הצדק" נחלקים לשתי קבוצות: שיקולים הנוגעים להתנהגות הצדדים ("שיקולי מאזן האשמה"), ושיקולים הנוגעים לאינטרסים של הצדדים כפי שהם מתגבשים במועד מתן פסק הדין ("מאזן הנזק"). במסגרת קבוצת השיקולים הראשונה ("מאזן האשמה") תיבחן השאלה מי מבין הצדדים ראוי, לנוכח התנהלותו הכללית כלפי הצד האחר, ליתר התחשבות בעניינו, ובאיזו מידה (ראו: שלו, אדר, דיני חוזים – התרופות עמ' 232 (2009)). במסגרת קבוצת השיקולים השנייה ("מאזן הנזק") יבחן בית המשפט את מאזן התועלות וההפסדים היחסי של הצדדים. בית המשפט ינסה להעריך בנקודת הזמן של ההתדיינות, מי מבין הצדדים יינזק או ייפגע יותר מדחיית טענתו ובאיזו מידה (ראו: שלו, אדר, דיני חוזים – התרופות עמ' 236 (2009)).
מצב דברים שבו הנפגע שמבקש את אכיפת החוזה, בעצמו הפר את החוזה ואף נהג בחוסר תום לב כלפי המפר, אין בו בהכרח כדי לשלול מן הנפגע את הזכות לאכיפה, אם כי ניתן לומר כי הפרה של הנפגע (יניב, בטענתו בתביעה) כלפי המפר (מישל, לפי טענת יניב), מהווה שיקול נכבד להטיית "מאזן הצדק" לטובת מישל (ראו: שלו, אדר, דיני חוזים – התרופות עמ' 218, 234 (2009)). ודוק. בפסיקות בית המשפט העליון הוכרו מקרים בהם הפרת חיוביו של מבקש האכיפה הובילה למסקנה שאין לאכוף את החוזה.
ראו למשל בעניין ע"א 288/80 ברוריה וינקלר נ' ספיר סודרי חברה לבנין בע"מ, לו(2) 365 (1981)‏‏:
"לעתים הפרת חיוביו של צד המבקש אכיפה תביא את בית המשפט לידי מסקנה, כי בנסיבות העניין אין זה צודק להעניק לאותו צד סעד של אכיפה.
...
השאלה בכל מקרה היא, אם "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין" אם לאו (סעיף 3(4) לחוק התרופות). נמצא, כי סוג ההפרה הוא רק אחד השיקולים שניתן לקחתו בחשבון. אכן, במסגרת זו, יש שנפגע לא יזכה באכיפה, אם הוא מצדו הפר חיוב שהוטל עליו (ראה: ז' צלטנר, דיני חוזים של מדינת ישראל (אבוקה, תשל"ד) 413).
...
נמצא, כי בית המשפט חייב ליתן דעתו, בשעת ההכרעה בתרופת האכיפה, בשיקולי הצדק של הצדדים, כפי שהם מתגבשים בעת ההכרעה. במסגרת זו לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי הנפגע, המבקש אכיפה, הפר מצדו את החוזה, וכי הוא מתחייב בפיצויו בגין הפרתו זו. אכן, לעתים עשוי בית המשפט להגיע למסקנה, כי בשל הפרתו של התובע אכיפה, אין הוא זכאי לקבל את האכיפה, שכן מתן אכיפה אינו צודק בנסיבות העניין בשל הפרתו של המבקש אכיפה (ראה ע"א 139/74 [3], בעמ' 119 ; ע"א 821/77 [4], בעמ' 98 ). אך יש שבית המשפט יוכל להיעזר בכוח שניתן לו עתה בסעיף 4 לחוק התרופות, ועל-ידי התנאת התנאי יסיר את חוסר הצדק שבאכיפה ללא פיצוי."
וראו גם בעניין ע"א 5549/94 ק.י.מ.א להשקעות ובנין בע"מ נ' זהבה (גיזלה) גרינפלד (פורסם במאגרים, 11.02.1997)‏‏.
לצורך בחינת סייג הצדק אבחן תחילה את שווי הנכס שיניב מבקש לקבל (הבית) אל מול שווי הנכסים שיניב מסר, או יכול למסור בעתיד, על פי הסכם 13.4.
גם לשיטת יניב הוא לא שילם את כל תמורת הבית בכסף על פי הסכם המכר. יניב טען ששילם סכום של מיליון ₪ למישל. מישל טען ש-70,000 ₪ מתוכם, שולמו לו מחברת פרו, החברה המשותפת של השניים, ולכן העברה זו אינה חלק מתשלום התמורה. בשיחה של יניב עם מישל מיום 25.4.2017 הודה יניב שהעביר למישל עבור הבית 70,000 ₪ מפרו (נספח ל' לתצהיר מישל עמ' 10-11). גם בחקירתו הודה יניב שלקח סכום של 70,000 ₪ מפרו והעביר למישל, אלא שטען שלאחר מכן החזיר אותו לפרו ושילם במקומו את אותו הסכום ממנו אישית (פרוטוקול עמ' 162 ש' 1-31). טענתו של יניב בעניין זה הועלתה על ידו בסתמיות מבלי שנתמכה בראיות (ס' 29 לתצהיר יניב).
מכל מקום, יניב אינו טוען ששילם יותר ממיליון ₪ בכסף.
את יתרת התמורה עבור הבית, טען יניב, העביר באמצעות העברת הנכסים העסקיים שהתחייב להעביר בהסכם 13.4. ממסקנותיי כפי שפורטו לעיל עולה שיניב לא העביר את החנות בבאר שבע; לא הציג אסמכתא על העברת הזכויות בדמויות טונס סטודיו; לא הציג אסמכתא על העברת זכויות בדמויות שחקני הכדורגל והפקדונות בסין; וטוען שהעביר סחורה במחסן, ששוויה נאמד במליון ₪ בהסכם ההבנות הראשון, פחות מכך בהסכם ההבנות השני, הגם שיש לציין כי על פי ספירות המלאי שוויה נע סביב שווי 1.6 מיליון ₪ (ת/6, ת/7) כאשר מישל טוען והציג ראיות לכך שבפועל חלק מהסחורה לא הועברה או נלקחה על ידי יניב.
באשר לשווי הבית, יניב טוען שמחיר הבית שנקבע בהסכם המכר הוא 4,040,000 ₪, בעוד שמישל טוען שמחירו 5,500,000 ₪. מכל מקום, אין מחלוקת בין הצדדים שמחיר הבית הוא לכל הפחות 4,040,000 ₪.
בהקשר זה ראוי לציין שבפגישה מאוחרת להסכם המכר דיברו הצדדים על שווי הבית והתייחסו אליו כבעל שווי של 5.5 מיליון ₪ (שיחה מיום 25.4.17 שתמלולה צורף כנספח ל לתצהיר מישל). באותה פגישה מישל ויניב ערכו התחשבנות ביניהם, והתייחסו לשווי הבית בסך של 5.5 מליון ₪. על פי התמלול:
מישל: "הוא, הוא משלם לי על הבית חמש וחצי מליון, שתיים וחצי הוא משלם לי בכל מקרה... ושלוש הולך לטובת המימון של העסקה. היתרה תשולם בארבעה תשלומים שווים. זה בדיוק מה שסיכמנו. "
יניב: "היתרה בסכום של שלוש מליון, של מי היתרה, שלי שלך. "
מישל: "אתה צריך לתת חמש וחצי."
סמי (אביו של יניב): "שלוש מליון יורד מהדירה. כפוף לדירה."
יניב: "כן".
(עמ' 115 לתמליל)
בעדותו הסביר יניב ביחס לשיחה זו כי "בכלל אני לא הקשבתי פה ל-5.5 או ל-5 או שייחסתי חשיבות פה לערך הבית..." וטען כי רצה לתת למישל עוד " צ'ופר" כדי להימנע מסכסוך בבית המשפט (פרוטוקול עמ' 101 ש' 31 – עמ' 102 ש' 11).
בהמשך השיחה מיום 25.4.2017 יניב אמר שצריך לשנות את הסעיף של שווי הבית. אם יניב דבק בעמדתו ששווי הבית 4,040,000 ₪, סביר שהיה מבקש להוריד את הסעיף משום שהוא לא מסכים לשווי. אך ההסבר שסיפק יניב היה אחר:
יניב: "אין לי בעיה אבל פה אנחנו צריכים להוריד את הסעיף הזה, האחרון פה ונוריד אצלי מיליון וחצי, כי אם אנחנו רושמים פה משהו, אנחנו חותמים עליו היום אז אוי ואבוי".
מישל: מה זה.
יניב: זה המחיר הזה.
חיים: חמש וחצי.
מישל: לא. אנחנו קוראים את זה אחר כך.
יניב: לא. אבל לא אם קוראים את זה אחר כך, שיהיה פה זה ויהיה שם פחות.
מישל: לא. לא. אז איך יהיה תשלום. אתה צריך להראות תשלום.
יניב: מה.
מישל: אתה צריך גם לשלם את הזה.
עופר: אז בואו.. לקפוץ עם עורך דין.
יניב: בלי המספר הזה.
כמו כן, בהמשך (ר' עמ' 146 שורה 12-1) יניב הכיר בכך שעליו לשלם עוד מליון וחצי ₪:
סמי: אתה רוצה ללכת חמישים, חמישים תהיו מכוסים. תתקזז מהסכום של שלוש מיליון מהבית.
מישל: לא שלוש מיליון בבית יש לי שתיים וחצי מיליון ₪...
יניב: לא אני רושם, אני רושם שעדיין אני חייב להעביר את המיליון של שאני לא יכול לפגוע במיליון של המשכנתא שאבירן צריך להעביר לי ובחצי מיליון. שאני לא, לא. שהוא לא ייפגע.
סמי: כן. מיליון וחצי אתה צריך להעביר לו.
יניב: שאתה לא תיפגע במיליון וחצי. שאת זה אני חייב להעביר. (ההדגשות הוספו – א.ר.ב.)
בחקירתו התייחס יניב לאמירה זו וציין בהקשר זה "אני לא זוכר לפרטי פרטים את כל תוכן העסקה שדיברנו במסגרת משא ומתן הזה, שבסופו של דבר הוא לא צלח" (פרוטוקול עמ' 104 ש' 15-32).
אם כן גם לאחר חתימת הסכם המכר, במסגרת נסיונות הצדדים להגיע למתווה היפרדות מוסכם עליהם, המשיך מישל לטעון בפני יניב ששווי הבית 5.5 מליון ₪, ויניב לכל הפחות לא הכחיש שווי זה, בין אם כי זהו שוויו המוסכם האמיתי של הבית, כטענת מישל, ובין אם כי רצה לרצות את מישל ולפתור את הסכסוך, כטענת יניב.
זאת ועוד, בסיפת הסכם 13.4 נקבעה התחייבות של יניב להעביר את היתרה על הבית לפי הסכם המכר. עולה השאלה מה גובה היתרה, שלא נקבעה באופן מסוים בהסכם. ככל שעל יניב לשלם עבור הבית יתרה כלשהי, עמדתו ביחס לשווי הבית נפגמת. החשבון פשוט: בהתאם להסכם המכר שווי הבית 4,040,000 ₪. תמורת הבית ישלם יניב לגישתו: 3 מיליון ₪ שמיוחסים לחלק מעסקי הצעצועים שמועברים למישל בהתאם להסכם 13.4. 1,000,000 ₪ יניב טוען שכבר שילם למישל עבור הבית. אם כן, על פי מתווה זה יקבל מישל נכסים ששוויים המצטבר 4 מיליון ₪, שווי הזהה למחיר הבית לגישת יניב, למעט 40,000 ₪. הסעיף שקובע כי על יניב לשלם למישל את תמורת הבית שבהסכם 13.4, סותר אם כן את שיטתו של יניב עצמו המבקש לאכוף את הסכם זה ומחזקת את טענתו של מישל ששווי הבית המוסכם הוא מעל ארבעה מיליון ₪ שאחרת אין משמעות לקביעה בהסכם לפיה "יניב ישלם את יתרת התמורה". יניב טען בחקירתו שמשפט זה הוסף להסכם 13.4 משום ש"מישל אמר שאני שילמתי 930 אלף ולא מיליון, אני אמרתי שכן הוא קיבל ואין בינינו ואם יש סכום זעום לפקודתו הוא יקבל אותו ואם זה סכום זעום לא מהותי, הוא יקבל אותו לפי הסכם המכר בסוף, אחרי שיעביר את הבית ואם יישאר משהו כזה או אחר" (פרוטוקול עמ' 113 ש' 12-17). אולם בהסכם 13.4 לא נקבע באופן מפורש מה גובה היתרה שעל יניב להעביר ולא נכתב כי מדובר ב – 70,000 ₪. ככל שלכך היתה הכוונה ניתן היה לצפות כי הסכום או המחלוקת ביחס אליו יכתבו באופן מפורש וברור.
לצורך הערכת שווי הבית מונה, בהסכמת הצדדים, שמאי מומחה מטעם בית המשפט. שווי הבית אותו אמד השמאי הוא 5,040,000 ₪. הופנו אליו שאלות הבהרה לגבי נתונים שונים שלטענת התובע יש בהם כדי להביא להפחתת שווי הבית , ובכלל זאת ביחס להיעדר טופס 4 לבית . השמאי אמד את שווי הבית , ככל שיופחתו הסכומים, בסך 4,852,000 ₪, כאשר המומחה ציין כי הוא מותיר את הפחתת הסכומים הנ"ל לשיקול דעתו של בית המשפט. אציין, בהקשר זה כי לא שוכנעתי כי יש להפחית את הסכומים האמורים, מה גם שהחובה על פי הסכם המכר לטפל בטופס 4 ממילא מוטלת על מישל (ס' 2.4 להסכם המכר). אוסיף, כי בהסכם ההבנות הראשון עליו חתמו הצדדים נרשם שווי הבית בסך של 5,500,000 ₪. המדובר בבית שיניב גר בו בשכירות ולכן מוכר לו. בהסכם השכירות אף צוין כי אין לבית טופס 4. לא הובא בפני הסבר ממשי מצד יניב מדוע ירד שווי הבית במסגרת הסכמות הצדדים מהסכום ההתחלתי של 5,500,000 ₪ לסך שך 4,040,000 ₪ בהסכם המכר, שנחתם זמן קצר לאחר מכן. אולם, בכל מקרה, הניתוח שייערך להלן באשר לאכיפת הסכם 13.4 תקף גם אם שווי הבית המוסכם הוא 4,040,000 ₪, וגם אם הוא 5.5 מיליון ₪. כאשר, ככל שאכן הסכמת הצדדים היתה ונותרה כי הבית אמור להימכר ליניב תמורת 5,500,000 ₪ המסקנה אף מתחזקת.
וחזרה לשאלת האכיפה של הסכם 13.4.
שאלת שוויו של הבית רלוונטית כאמור להכרעה האם ראוי לאכוף את החוזה, לצורך השוואה בין הנכס שמבקש התובע לקבל לידיו באמצעות אכיפת החוזה, לבין התמורה שהוא שילם עבורו.
נסיבות המקרה דנן, כפי שנקבע לעיל, הן כדלקמן: יניב העביר, בכסף, סכום (בגובה 1,000,000 ₪ או 930,000 ₪). בנוסף יניב לא עמד בהתחייבויותיו להעביר נכסים למישל תמורת הבית, והוכיח שהעביר נכסים וכסף ששווים הכולל נע בין 2 מיליון ש"ח ל-2.5 מיליון ₪. אם כן, גם עבור בית בשווי שנטען על ידו, בסך 4,040,000 ₪, לא העביר יניב תמורה מלאה, וממילא לא עבור בית ששוויו גבוה יותר, כפי שהתרשמתי שמצב הדברים.
סיכומם של דברים, בבחינת סייג הצדק לאכיפת ההסכמים, עולה מן האמור כי יניב הפר הפרה יסודית את ההסכם. גם אם לטענתו הוא מוכן להעביר את החנות בבאר שבע עוד היום – הוא לא עשה כן עד היום. אם כן, מבחינת "מאזן האשמה" שתואר לעיל - הנטייה היא לא לאכוף את החוזה. ביחס ל"מאזן הנזק", בשים לב לשווי הבית כאמור, ולנזק שייגרם למישל עקב העברת הבית ליניב, אל מול התמורה ששילם יניב עבור הבית, מאזן הנזק מטה גם הוא את הכף להימנעות מאכיפת החוזה.
אני ערה לטענותיו של יניב כי אם לא יתקבל סעד האכיפה, סעד הביטול וההשבה להפרות ההסכמים איננו אפשרי בנסיבות דנן מכיוון שמישל כבר ביצע פעולות בעסק שפוגעות בערכו ומונעות את השבתו ליניב. אני סבורה כי יניב לא הציג ראיות מספקות להוכחת טענתו, ואף לא תמך את טענתו זו בתצהיר שהוגש על ידו. מכל מקום, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, שכן בהתאם להסכמת הצדדים, כאמור, ההליך דנן עוסק בסעד הצהרתי בלבד - ככל שהשבה בעין לא תתאפשר, הרי שיכול שתידון שאלת זכאותו לפיצוי כספי, ולנוכח האמור לא שוכנעתי שהימנעות מאכיפה וביטול ההסכמים תסב ליניב נזק בלתי ניתן לריפוי.
כך גם, בנוגע לטענות שהועלו ביחס לשימוש שנעשה על ידי הנתבע בסחורה ובנכסים שהועברו לו, אינני סבורה כי יש בכך כדי לשנות את מאזן הנזק או להביא לדחיית הטענות של הנתבע כנגד אכיפת ההסכם. ההיקף והשווי של הטענות ביחס לשימושים המאוחרים רלוונטיים להכרעה במסגרת תביעה כספית להתחשבנות בין הצדדים, ככל שתוגש.
לכן אני סבורה שנסיבות המקרה דנן הן כאלה שאין מקום להורות על אכיפה כמבוקש בתביעה אלא מצדיקות את השימוש בסייג הצדק לאכיפת ההסכמים שבחוק התרופות, ושאכיפת הסכם 13.4 אינה צודקת בנסיבות העניין כפי שפורטו בהרחבה לעיל ובשל הפרותיו של יניב.
גמירות דעת ומסוימות בהסכם 13.4
על אף שנראה כי ההכרעה לגבי תוקף הסכם 13.4 בהקשר של גמירות דעת ומסוימות אינה נחוצה נוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, אתייחס בקצרה לטענות הצדדים גם בהקשר זה.
מישל טען כי הסכם 13.4 נעדר גמירות דעת ומסוימות. באשר לגמירות הדעת, טען מישל ששלח בתום הפגישה מיום 13.4.2017 הסכם מורחב ומפורט ליניב, אך יניב לא חתם עליו. מכאן ניתן ללמוד לטענתו שהסכם 13.4 נחתם על ידי מישל ללא גמירות הדעת הנדרשת. בנוסף טען מישל שההסכם נעדר מסוימות מאחר שהוא נכתב בכתב יד, אינו כולל פירוט לגבי עניינים משמעותיים ולא ברור בו מהם הפריטים המסוימים שנמכרים למישל בעבור הבית. גם העובדה שמישל העביר טיוטת הסכם מפורט ליניב בתום הפגישה, מלמדת לטענתו שהסכם 13.4 לא היה סופי וחסרים בו פרטים, וגם העובדה שהצדדים המשיכו להיפגש ולדון בפרטי ההסכם מלמדת שהסכם 13.4 נעדר מסויימות לטענת מישל. הסכם 13.4 הוא לטענת מישל זכרון דברים בלתי מחייב.
יניב טען בהקשר זה כי הצדדים ניסחו את הסכם 13.4 יחדיו וחתמו עליו בהסכמה מלאה. בנוסף, לטענת יניב, מישל קיבל על עצמו בהתנהגות את הסכם 13.4, בכך שפעל בנכסי החברה כבשלו.
הסכם 13.4 כאמור נרשם על גבי דף נייר, בכתב יד, במהלך פגישה שקיימו הצדדים בבית קפה. מעיון בו עולה כי הסכם 13.4 קשה להבנה, כולל סתירות פנימיות וסתירות מול מסמכים קודמים שנחתמו בין הצדדים. כך למשל, בהסכם 13.4 נקבע כי על יניב לשלם יתרה למישל עבור הבית, שלא הוגדרה, וקביעה זו, כפי שפורט לעיל אינה מתיישבת עם עמדתו של יניב ביחס לשווי הבית. זאת מהטעם שלפי גישתו של יניב, לא אמורה היה להיוותר יתרה לתשלום עבור הבית. לא מתקבל על הדעת שבהסכם 13.4 נכתב "היתרה" ולא נקוב סכום שצריך להיות משולם. זהו פתח לאי הבנה. ואכן יניב נדרש להסברים ביחס לסעיף זה ולמשמעות היתרה שעליו לשלם, באופן שתומך במסקנה שהסכם 13.4 הוא לא הסכם מוגמר וקוהרנטי. יניב, שכתב את הסכם 13.4 בכתב ידו, לא כתב שהוא שילם את כל התמורה על הבית, כמו שיכול היה לכתוב. הוא גם לא כתב מה גובה היתרה שעליו להעביר למישל עבור הבית. לכן אני סבורה שהסכם 13.4 לא מספיק ברור באופן שפוגם במסוימות שבו, שכן לא נקובה בו אפילו היתרה המסוימת שעל צד לשלם למשנהו. כך גם לא כתוב מהי היתרה אשר מישל אמור לשלם ליניב בארבעים ושמונה תשלומים. בנוסף, בהסכם 13.4 לא נקבע מועד למסירת הבית. כל שנקבע הוא כי "מישל יעביר את כל הבית", ולפיכך חסר פירוט אף בעניין זה.
היעדרה של המסוימות והיעדרה של גמירות הדעת מקרינות זו על זו. היעדר המסוימות והעדר גמירות הדעת נלמדות גם מהשיחות והפגישות שהצדדים קיימו קודם לכן ושהמשיכו הצדדים לקיים בסמוך לחתימה על הסכם 13.4, וביניהן הפגישה שקיימו ביום 25.4.2017. מישל טען כי פגישה זו מלמדת שההסכמות שנוסחו ביום 13.4 אינן סופיות ומפורטות וכי הצדדים המשיכו לדון במתווה ההיפרדות ביניהם. יניב לא התייחס לטענה זו של מישל ובחר להתעלם ממנה. אכן בפגישה מיום 25.4.2017 (תמלול צורף כנספח ל' לתצהיר מישל) המשיכו הצדדים לדון בהיפרדות שלהם. ודוק. הצדדים שוחחו על שווי החנות, באופן שמלמד שהוא עדיין לא הוכרע, וכך אמר יניב: " בוא נעשה חשבון על החנות" (עמ' 63 לתמלול); ניהלו מו"מ על הרכבים (עמ' 71 לתמלול). אמנם בפגישה זו יניב ציין מספר פעמים כי ישנו הסכם קודם בין הצדדים, וככל הנראה התייחס להסכם 13.4 (למשל בעמ' 66 לתמלול), אך בכל זאת במהלך פגישה לא קצרה, שוחח עם מישל על מתווה ההיפרדות מחדש ועל הנושאים שכלולים בהסכם 13.4.
כמו כן, כפי שצוין, מישל פנה עוד ביום 13.4 עצמו ואף למחרת ליניב בקשר להסכם מפורט שביקש לשלוח לו. בהודעת דוא"ל ששלח ביום 14.4.17 בבקר כתב ליניב כך: "מצ"ב הסכם על בסיס ההסכמות אתמול תעיין ותעיר את ההערות אם יש". בהסכם שצורף להודעה נכללו אף התניות הבאות:
"...15. התמורה תהיה 5.350.000 ₪ כמפורט בנספח א להלן ועל פי תנאיו.
16. מימון העסקה תהיה כדלקמן: צד א' רוכש את הבית ברחוב משה גבין 9 ראשון לציון וזאת ע"פ הסכם שנחתם ביניהם. בסכום של 5.500.000 ₪ נקבע כי 2.500.000 ₪ ישולמו ע"פ הכתוב בסעיף 5 להסכם המכר שנחתם ביום 15/2/17 ויתר הסכום של 3.000.000 ₪ ישולם בגין הסכם זה ובתנאי שמולאו כל סעיפיו. ועל כל נספחיו. יתרת הכסף שעל פי חישוב להיום והוא אינו סופי בסה"כ של 2.350.000 ישולם כדלקמן. 900.000 ₪ הלוואות שלקח השותף של צד א' בחנות בבאר שבע יועברו לתשלום ע"י צד ב'. בתוספת ישלם צד ב' 150.000 ₪ נוספים בעל המניות של אמה הענק הירוק. בע"מ היום, בפריסה. ויתר החוב ולאחר ספירה וקיום כל הסעיפים בהסכם זה יערך חישוב סופי המוערך היום בכ-1.300.000 ₪ בפריסה של 48 תשלומים שווים." (הטעויות במקור - א.ר.ב)
יניב התעלם מפניותיו.
עולה מן האמור כי ההבנה של מישל את המוסכם בפגישה מיום 13.4 , שונה מהנטען על ידי יניב מבחינת ערך הבית והתשלומים שיש לבצע. כאמור, הסכם 13.4 לא מפורט בהקשרים אלו.
המסקנה העולה מן הדברים היא כי מדובר בהסכם שלוקה בחוסר פירוט מספק ויש להניח כי הצדדים התכוונו לערוך הסכם מפורט יותר בהמשך. יניב אשר לא עמד בחיוביו לפי הסכם המכר נאחז בהסכם 13.4, שאין בו התייחסות מפורשת ליתרת התמורה שעליו לשלם עבור הבית, על מנת לטעון כי מילא את התחייבויותיו בכך שהעביר את הנכסים העסקיים. אולם חוסר הפירוט האמור דווקא מלמד כי אין לראות במסמך זה שנכתב בכתב ידו כהסכם מוגמר ומחייב. כך או כך, כפי שפורט לעיל בהרחבה, יניב אף לא קיים את התחייבויותיו בהתאם להסכם 13.4.
בהקשר זה אציין גם כי אכיפת ההסכמים בתנאי (בהתאם לסעיף 4 לחוק התרופות) לא התבקשה, ובכל מקרה נוכח קביעתי לעיל בעניין היעדרן של גמירות הדעת והמסוימות, אין לה מקום.
התביעה שכנגד
מישל הגיש תביעה שכנגד, בה עתר להורות גם על בטלות הסכם המייסדים הראשון והסכם המייסדים השני, וכן על בטלות הסכם המכר, והכל נוכח הפרות חוזרות של יניב אותם, לטענתו.
כאמור לעיל, הסכם המכר לא קוים. יניב אף לא ביקש לאכוף את הסכם המכר בפני עצמו כלשונו, אלא ביקש לאכפו יחד עם הסכם 13.4 – אותו הוא הפר כאמור. משנקבע כי אין מקום לאכיפת הסכם המכר, אני מורה על בטלותו.
במסגרת התביעה שכנגד ביקש מישל אף את ביטולם של הסכמי ההבנות. גם החיובים שבהם לא קוימו ודינם בטלות. הסכמי ההבנות כוללים את אותם החיובים שבהסכם 13.4, לצד חיובים נוספים. בין החיובים שבהסכמי ההבנות נמצאים התחייבות יניב להעביר את החנות, את זכיונות טונס סטודיו, את זכיונות הכדורגל, את הפקדונות בסין, את הסחורה במחסן ועוד. יניב לא הראה שעמד בחיובים אלה, ונקבע לעיל כי הוא הפר אותם הפרה יסודית. אי קיום הסכם 13.4 מלמד על אי קיומם של הסכמי ההבנות.
מישל טען להפרות נוספות של יניב את ההסכמים. כך למשל, טען שיניב פדה המחאות מלקוחות לחשבונו האישי במקום לפדותם לחשבון חברת פרו, וטען שיניב פעל שלא דרך החברות המשותפות. יניב אכן הודה שלא סגר את אקסקלוסיב טויס, החברה הפרטית שלו (תמליל 25.4.17 עמ' 91). נוכח ההפרות היסודיות שנמנו לעיל, אינני רואה צורך לדון גם בהן.
משעה שלא קוימו תנאים יסודיים בהסכמי ההבנות, לצד התנאי היסודי של העברת הבית על ידי מישל – שגם הוא לא קוים על ידו, וכן נוכח משקלן המצטבר של ההפרות, אני סבורה כי יש לקבל את תביעתו של מישל גם ביחס להסכמי ההבנות ולהורות על בטלותם.
סוף דבר
סיכומו של דבר, אני דוחה את תביעת התובע בדבר אכיפת הסכם 13.4 והסכם המכר, ומקבלת את התביעה שכנגד מטעם הנתבע. לפיכך, הסכם ההבנות הראשון, הסכם ההבנות השני, הסכם המכר והסכם 13.4 – מבוטלים. הערת האזהרה הרשומה לטובת התובע על הנכס – תימחק. כל זאת, בחלוף 60 יום מהיום.
כפי שפורט לעיל, הצדדים מיקדו את התובענות שבפניי לסעדים הצהרתיים בלבד, בדבר אכיפת ההסכמים או ביטולם, תוך הסכמתם על פיצול סעדים. בהתאם להסכמת הצדדים, ניתן בזאת צו הדדי לפיצול סעדים.
בנסיבות אלו, הגם שניתן סעד הצהרתי בדבר בטלות ההסכמים, לנוכח פיצול הסעדים ומשעה שהתובע והנתבע שכנגד אף לא עתר להשבה במסגרת התובענה שבפני, לא מצאתי להידרש לעניין זה. מובהר כי אין בכך כדי לשלול את הזכות של כל צד לתבוע את נזקיו או השבה, בכפוף ובהתאם להוראות הדין.
משנדחתה התביעה, דין ההודעה לצד שלישי להימחק, שכן הודעה לצד שלישי משתכללת מקום בו הנתבע חויב כלפי התובע (ר' רע"א 5820/19 שופרסל בע"מ נ' אברהם אלעד גריינר, פס' 12 לפסק הדין (פורסם במאגרים, 30.01.2020) וכן רע"א 496 2/19 לוקי בנייה ופיתוח בע"מ נ' דורי דנקנר ואח' (פורסם במאגרים, 19.11.19 ) פיסקה 20). כל זאת כאשר מובן כי טענותיו של הנתבע כלפי הצד השלישי יכול שתתבררנה בזמן ובמקום המתאימים, ככל שתהיינה כאלו, ובכפוף להוראות כל דין.
באשר לסוגית ההוצאות, לנוכח התוצאה אליה הגעתי ביחס לתביעה והתביעה שכנגד, אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט (אגרת משפט) ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 60 יום מהיום.
ההודעה לצד שלישי נמחקת. זאת, בנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל , ללא צו להוצאות.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז אב תשפ"א, 26 יולי 2021, בהעדר הצדדים.