הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 41412-03-16

מספר בקשה:39
בפני
כבוד ה שופט, סגן הנשיאה יעקב שינמן

תובעים
1-16 אביגדור אלדן ואח'
17-40 מרים טנר ואח'

נגד

נתבעים

  1. מדינת ישראל – שר התחבורה
  2. נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ
  3. הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון

החלטה
(בבקשת הנתבעים 1-2 לדחייה על הסף)

בפניי בקשת הנתבעת 1 (להלן: " המדינה") והנתבעת 2 (להלן: "נתיבי ישראל") לדחייה על הסף של התובענה, שעניינה פיצויים בגין הפקעה.

רקע
התובעים הינם בעלים במשותף במקרקעין הידועים כגוש 3923 חלקות 25-24, 102-101 המצויים בדרום מערב ראשון לציון (להלן: "המקרקעין").
התובענה עוסקת בדרישת התובעים לפיצוי בגין הפקעות שבוצעו במקרקעין, מכוח פקודת הקרקעות רכישה לצרכי ציבור), 1943 ומכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: " פקודת הדרכים") לצורך סלילת כביש מס' 42 וכביש מס' 431.
במקור, הוגשה התביעה ביום 20.3.2016 על ידי התובעים 16-1 בלבד. התובעים 40-17 צורפו לאחר מכן, בהתאם להחלטה מיום 17.5.2016.
המדינה, הפנתה את התביעה לשר התחבורה (להלן: "השר"), כבקשה למתן פיצויים מן החסד ("פיצויי סבל") בהתאם לסעיף 7 לפקודת הדרכים, על חלק המקרקעין שהופקע, ששיעורו נמוך מ – 25% משטח המקרקעין.
מן הראוי להזכיר כי בע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ ( פורסם בנבו, 14.5.2012) (להלן: "עניין רוטמן") נדונה פרשנותם של סעיפים 7 ו-8 לפקודת הדרכים ונקבע, כי סעיף 7 לפקודת הדרכים מקנה לשר התחבורה סמכות להפקעת חלק מחלקה ללא פיצוי, אולם בהפקעות לפי פקודת הדרכים, כשאין השבחה ליתרת החלקה, סמכות שר התחבורה לשלם פיצויי סבל מהווה סמכות חובה.
בעקבות פסק הדין בעניין רוטמן, התווה שר התחבורה קריטריונים מתוקנים לבחינת בקשה לפיצוי מן החסד אשר מוגשת אל השר ( להלן: "הקריטריונים").
כמו כן, הוקמה " ועדה מכרעת" שתפקידה לבחון בקשות לפיצויי סבל ולהציג בפני השר המלצות בטרם יקבל בהן החלטה ( להלן: "הוועדה המכרעת").

סעיף 5 לקריטריונים קובע כי:
"5. ככל שמדובר בהפקעות שבהן תפיסת הקרקע נעשתה בתוך תקופה של שבע שנים שעד למועד מתן פס"ד רוטמן, תמליץ הוועדה המכרעת על תשלום פיצויים מן החסד ( להלן, הכלל המנחה), אלא אם כן מצאה כי נתקיימו סייגים כדלקמן:
א. יתרת הקרקע שתוותר בידי הנפקע הושבחה, באופן עקיף או ישיר בשל תכנון הדרך המופקעת או בשל סלילת הדרך. נטל ההוכחה כי הקרקע הושבחה כאמור לעיל יחול על הגוף המפקיע. ככל שמצאה הוועדה המכרעת כי הקרקע הנותרת הושבחה, תשקול באם להמליץ על תשלום ההפרש שבין ערך השטח שהופקע לגובה ההשבחה, ככל שקיים הפרש, כולו או מקצתו.
ב. הנפקע הפיק עושר בשל אי פינוי במועד של הקרקע המופקעת; ככלל, הוועדה תמליץ על ניכוי העושר מסך הפיצויים מן החסד." (הערה: ההדגשות בהחלטה זו אינן במקור, אלא אם צוין אחרת – י.ש.).

לאחר שבתי המשפט המחוזיים נחלקו בשאלה האם סעיף 5 לקריטריונים, המגביל את תוקפה הרטרוספקטיבי של הלכת רוטמן הינו כדין, ביום 12.3.2018, ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בע"א 7896/16 שר התחבורה נ' אריה פארן (פורסם בנבו, 12.3.2018) בו קבע בית המשפט העליון, בין היתר, כי ההתוויה אשר נקבעה במסגרת סעיף 5 לקריטריונים באשר לתחימת התחולה הרטרוספקטיבית של הלכת רוטמן לשבע שנים - היא סבירה ואין עילה להתערב בה (להלן: " פסק דין פארן").
ביום 11.1.2018 דחה השר את בקשת התובעים לפיצויי סבל וקבע, בין היתר, כי:
"הוועדה המכרעת בחנה את הבקשה לפיצויים ומצאה כי מועדי התפיסה לא בוצעו בתקופת תחולת הקריטריונים שנקבעו בעקבות פס"ד רוטמן לפיצוי מהמ"ר הראשון.
עוד מצאה הוועדה כי התפיסות שבוצעו נעשו מכוח צווים נפרדים אשר זמן רב עבר בין מועדי פרסומם (36 שנה) כך שנועדו לטובת פרוייקטים נפרדים.
לעניין חלקות 24, 25 ו-102, מצאה הוועדה כי לא התקיימו תנאים לפיצוי לפי פסיקה שניתנה קודם לתחולת הקריטריונים האמורים לעניין שיעור תפיסה והיעדר פגיעה ביתרת החלקה.
לעניין חלקה 101, נמצא כי החלק הנכנס בגדר סמכות השר נתפס לפי ההכרזה מ-1964, ולפיכך בקשה בגינו הוגשה בשיהוי כבד וניכר לאור פס"ד ביהמ"ש העליון בדנ"א 1591/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עירית פתח תקוה, ולפיכך קמה חזקה שלא נסתרה לנזק ראייתי למדינה ולפגיעה בהסתמכותה התקציבית. לפיכך דין הבקשה להדחות.".
ביום 4.2.2018 ביקשו התובעים לתקן את כתב התביעה, תוך מתן התייחסות להחלטת השר מיום 11.1.2018.
בהחלטתי מיום 7.2.2018, הועברה בקשת התובעים לתגובת הנתבעות, ככל שהן מתנגדות לבקשה.
משלא צורף לבקשה נוסח כתב התביעה המתוקן, בהחלטתי מיום 21.2.2018 א ושר ההסדר הדיוני בין הצדדים, בו הוסכם כי התובעים יגישו בקשה לתיקון כתב התביעה בצירוף נוסח כתב התביעה המתוקן והנתבעות יגיבו לאותה בקשה.
ביום 21.2.2018 הגישו התובעים את נוסח כתב התביעה המתוקן.
ביום 21.3.2018 הודיעה נתיבי ישראל כי אינה מתנגדת לתיקון המבוקש ובהודעתה הפנתה את תשומת הלב לפסק הדין שניתן בינתיים (ביום 12.3.2018) בעניין פארן שקבע, כאמור, כי קביעת סעיף 5 לקריטריונים בדבר תחולת רטרוספקטיבית של הלכת רוטמן הינה סבירה. ביום 27.3.2018 הודיעה הנתבעת 3 כי אינה מתנגדת לתיקון כתב התביעה .
ביום 10.5.2018, קרוב לחודשיים לאחר פסק הדין בעניין פארן, ניתנה החלטתי המתירה את תיקון כתב התביעה.
בכתב התביעה המתוקן, טענו התובעים, בין היתר, ביחס להחלטת השר כי:
"69... השר חרג מסמכותו בהחלטתו להגביל את חלות הלכת רוטמן, שכן לא קיימת כל הוראה בדין המתירה לשר להגביל בזמן חלותה של הלכה, כפי שמצא לנכון לעשות, בטעות גמורה ובחריגה מסמכות, כפי שנקבע בה"פ (מחוזי מרכז) 39012-11-15 עדי אלמליח נ' שר התחבורה (פורסם בנבו) (להלן: "פס"ד אלמליח").
...
71... עוד יטענו התובעים, כי מאחר ושגה השר בקביעתו ביחס לתחולת הלכת רוטמן, חלה חובה על השר לשלם פיצויים מן החסד במקרים בהם הופקע חלק מן השטח לשימוש שאינו קהילתי... שלרוב תלווה בהפקעת קרקע ע"פ חוק התכנון והבנייה שתוביל להפחתת פיצוי לצד הנפקע-...
ואילו החלק הנותר לא הושבח, כפי שקרה בענייננו. פועל יוצא מכך הוא שטענות השר בדבר אי גרימת פגיעה ביתרת החלקה ושיעור התפיסה הנמוך-אינן רלוונטיות ועל השר לפצות בכל מקרה את התובעים בפיצויים מן החסד, שאינם תלויים במידת הפגיעה בקרקע ו/או בשטח שהופקע.".
כעת מונחת בפניי בקשת המדינה ונתיבי ישראל לדחייה על הסף (1) את החלקים מהתובענה העוסקים בפיצויי סבל ו- (2) דחיית התובענה כולה על הסף, ככל שהיא נוגעת לנתבעים 17-40.

תמצית טענות הנתבעים 2-1 בבקשה
יש לדחות על הסף את התביעה, ככל שהיא נוגעת לפיצויי סבל הנוגעים להפקעת 25% הראשונים מהמקרקעין, בהתאם לסעיף 7 לפקודת הדרכים;
החלטת השר דחתה את בקשת התובעים לתשלום פיצויי סבל היות והללו לא עומדים בכלל המנחה לתשלום פיצוי מעין זה. משהוחלט בהלכת פארן, כי הכלל המנחה לקריטריונים נקבע בדין, יש לדחות על הסף את טענת התובעים העולה בסעיפים 69, ו – 71 לכתב התביעה המתוקן. בכתב התביעה המתוקן תקפו התובעים את החלטת השר ואת הוראת הכלל המנחה לקריטריונים הקובעת תחולה רטרוספקטיבית חלקית להלכת רוטמן. זאת, חרף העובדה שנתיבי ישראל הפנתה את התובעים, עד בטרם מתן החלטה בבקשה לתיקון כתב התביעה ובטרם הגשת כתב התביעה המתוקן, לכך שהכלל המנחה שנקבע על ידי השר במסגרת הקריטריונים אושר במסגרת עניין פארן, התובעים בחרו לתקוף את החלטת השר, כאילו הלכת פארן כלל לא ניתנה.
טענות התובעים מהוות הרחבת חזית אסורה - במסגרת כתב תשובתם, העלו התובעים טענות שזכרן לא בא במסגרת כתב התביעה ולא בפני השר בטרם נתן את החלטתו, לרבות הטענה כי מתקיימות בעניינם נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצויי סבל, גם אם בנסיבות המקרה לא מתקיים הכלל המנחה לקריטריונים. מדובר בטענות המהוות נימוקי תביעה חדשים וטענות עובדתיות חדשות, שאין לאפשר להעלותן כעת, מקום בו מדובר בהליך אותו יש לבחון לאור כללי המשפט המינהלי. התובעים ויתרו על האפשרות לתקן את תביעתם, לאחר שהובהר להם מספר פעמים כי עליהם להתייחס לעניין פארן בכתב התביעה המתוקן.
יש לדחות על הסף את תביעת התובעים 40-17 מטעמי התיישנות; התובעים 40-17 הגישו את התביעה ואת בקשתם להצטרף לתובענה, לאחר 20.3.2016, קרי בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בדין, בהתאם לתקופת המעבר שנקבעה בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עירית פתח תקווה (פורסם בנבו, 21.3.2013) (להלן: " עניין ארידור") ופעלו בעניין בחוסר תום לב. בהחלטת בית המשפט מיום 17.5.2016 שאישרה את צירופם כתובעים, עולה כי בית המשפט סבר בטעות שהנתבעים הסכימו לצירוף התובעים, אולם אין מחלוקת כי הנתבעות לא הסכימו לצירוף שהתבקש וממילא לא הסכימו לוותר על טענת התיישנות.

תמצית טענות התובעים בתשובה לבקשה

יש לדחות את הבקשה מהנימוקים הבאים;
לעניין התביעה לפיצויי סבל – על התובעים לא חלה חובה שבדין לאזכר פסיקה במסגרת תביעתם. פסק הדין בעניין פארן ניתן לאחר המועד בו הוגשה טיוטת כתב התביעה המתוקן, בהתאם למועד שנקבע לכך בהסדר הדיוני בין הצדדים ולכן בכתב התביעה המתוקן לא היה ניתן לכלול התייחסות לעניין פארן. התובעים הודיעו (בדיון ביום 12.6.2018), כי יתייחסו לפסק דין פארן במסגרת כתב התשובה ובמענה לטענות הנתבעות.
גם אם היו מבקשים התובעים להגיש כתב תביעה מתוקן עם התייחסות לעניין פארן, ממילא הם לא היו יכולים להתייחס לחוות הדעת השמאית שצירפה המדינה לכתב הגנתה, מטעם שמאית המקרקעין, גב' עינת כרובי (חוות דעת יועצת לוועדה המכרעת), במסגרת כתב התביעה, שכן זו הוצגה בפניהם רק בעת הגשת כתב ההגנה של המדינה (4.10.2018). יש לדחות את טענת הנתבעות כי טענות התובעים בכתב תשובתם בדבר "נסיבות מיוחדות" המצדיקות פיצויים, מהוות נימוקי תביעה חדשים וטענות עובדתיות חדשות. טענות התובעים ביחס לפיצויי סבל בנסיבות מיוחדות מתבססות על (1) פסקה 19 בעניין פארן ועל (2) חוות הדעת השמאית;
(1) בכתב תשובתם – לא העלו התובעים נימוק תביעה חדש, אלא הדפו את טענת הנתבעות ביחס לזכאותם לפיצויי סבל, הן מכוח עניין פארן והן מכוח חוות הדעת השמאית. הפרשנות המשפטית, שנתנו התובעים לפסק דין פארן במסגרת כתב התשובה במענה לכתב ההגנה וביחס לעובדות התביעה, אינה מהווה נימוק תביעה חדש. התייחסות התובעים לפסיקה ולנספחים שצירפו הנתבעות, לא יוצרת עילת תביעה חדשה בזמן שלא התווספו עובדות חדשות.
(2) חוות הדעת השמאית, שצורפה לכתב ההגנה, קובעת בצורה מפורשת כי התובעים זכאים לפיצויי סבל בשל נסיבות מיוחדות, לאור ניתוח סעיף 8 לקריטריונים שנקבעו על ידי השר, לאור ההסכמים שנחתמו בין הנתבעות לתובעים כמפורט בכתב התביעה. חוות הדעת ניתנה ביום 14.6.2017. הנתבעות אינן יכולות לטעון נגד מסמך שצורף לכתב ההגנה של המדינה ולמנוע מהתובעים להתייחס אליו. הטענות לזכאות לפיצויי סבל, עקב "נסיבות מיוחדות", כבר עלו בחוות הדעת שהיוותה נדבך מרכזי מהמסמכים שהועברו לוועדה המייעצת.
לעניין תביעת התובעים 40-17 – יש לדחות את הבקשה מאחר והבקשה לצירופם הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

דיון
לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה לבקשה ובתגובה לה, אני סבור כי דין הבקשה להידחות מהטעמים הבאים;

בקשת המדינה ונתיבי ישראל מורכבת משני חלקים;
האחד - דחיית התביעה לפיצויי סבל.
השני – דחיית תביעת התובעים 40-17.
להלן אדון בכל אחד מאלה.

סילוק על הסף של התביעה לפיצויי סבל

לטענת המדינה ונתיבי ישראל, יש לדחות את התביעה על הסף בנוגע להפקעת 25% הראשונים מהמקרקעין, לאור החלטת השר שדחתה את בקשתם לפיצויי סבל, מאחר ואינם עומדים בכלל המנחה שנקבע בסעיף 5 לקריטריונים לתשלום פיצויי סבל. טענת התובעים בכתב התביעה המתוקן, כי השר שגה בקביעתו ביחס לתחולה הרטרוספקטיבית של הלכת רוטמן, סותרת את הלכת פארן שניתנה בטרם אושר תיקון כתב התביעה. לשיטתם, טענות התובעים בהקשר זה בכתב התשובה, לרבות טענתם כי בעניינם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצויי סבל, מהוות הרחבת חזית אסורה וכי ממילא לא ניתן לומר שהחלטת השר אינה סבירה, היות והיא התבססה על הטענות שעמדו בפניו, כפי שנטענו בכתב התביעה המקורי.

כידוע, כתב התשובה אינו אמור להיות במה להצגת טענות חדשות, אלא מיועד למתן מענה לטענות שהועלו בכתב ההגנה ( רע"א 8317/06 טהוליאן נ' ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ ( פורסם בנבו, 21.1.2007). באמצעות כתב התשובה יכול התובע להציג עובדות חדשות, המשיבות על טענות ההגנה שהעלה הנתבע בכתב ההגנה, והמנטרלות את התוצאה המשפטית שעשויה לנבוע מהן אם תיוותרנה ללא תשובה ( רוזן צבי ההליך האזרחי (2015), עמ' 467).

כפי שיפורט להלן, הגם שאני סבור כי בחלק מטענות התובעים בכתב התשובה יש משום הרחבת חזית, כפי שאף קבעתי בהחלטתי בדיון ביום 15.11.2018, עדיין אין המשמעות שיש לדחות את התביעה לפיצויי סבל כולה.

כפי שעולה מעיון בכתבי הבי דין שהגישו התובעים, תביעתם לפיצויי סבל מבוססת על שתי טענות עיקריות:

האחת – הטענה כי התובעים זכאים לפיצויי סבל גם מכוח ההלכות שקדמו לעניין פארן. השנייה – קיומן של נסיבות מיוחדות לפי עניין פארן ולפי על חוות דעת יועצת לוועדה המכרעת, מטעם שמאית המקרקעין גב' עינת כרובי ( מיום 14.6.2017) ( להלן: "חוות דעת השמאית").

כפי שיוסבר להלן, הגעתי למסקנה כי הגם שיש בטענה הראשונה משום הרחבת חזית, שונה הדבר בכל הנוגע לטענה השנייה בכתב התשובה המסתמכת על דברי השמאית בחוות דעתה, באופן שמוביל בסופו של דבר, לדחיית הבקשה לסילוק על הסף.

באשר לטענת התובעים בנוגע להלכות שקדמו לפסק דין פארן – כאמור, אני סבור כי יש באמור בכתב התשובה בהקשר זה, משום הרחבת חזית.

בתחילה, בכתב התביעה המתוקן, התעלמו התובעים מהלכת פארן כליל וציינו ( בסעיף 69) כי " השר חרג מסמכותו בהחלטתו להגביל את חלות הלכת רוטמן, שכן לא קיימת כל הוראה בדין המתירה לשר להגביל בזמן חלותה של הלכה, כפי שמצא לנכון לעשות, בטעות גמורה ובחריגה מסמכות...".

אמנם, בקשת התובעים לתיקון כתב התביעה, כמו גם נוסח כתב התביעה המתוקן, הוגשו לבית המשפט בטרם ניתן פסק הדין בעניין פארן, אולם, בתגובת נתיבי ישראל לבקשה לתיקון כתב התביעה, הפנה ב"כ נתיבי ישראל את התובעים לעובדה שבינתיים ניתן פסק הדין בעניין פארן. ללמדך, שלוּ רצו, היו התובעים יכולים להגיש בקשה לתיקון הנוסח של כתב התביעה אותו ביקשו לתקן, תוך התאמתו לעניין פארן.

כפי שאף התובעים ציינו בתשובתם לבקשה (סעיף 17) כי: "לכל היותר יכלו התובעים לבקש לחרוג מההסדר הדיוני שנקבע באמצעות הגשת בקשה נוספת לתיקון כתב התביעה לאחר מתן פסק דין פארן.".

זאת גם בשים לב לכך שהלכה למעשה, ההחלטה בבקשה לתיקון כתב התביעה, ניתנה קרוב לחודשיים לאחר פסק הדין בעניין פארן וכחודש ומחצה לאחר תגובת נתיבי ישראל לבקשה, בה הופנו הצדדים לאותו פסק דין, כאמור.

בכתבי התשובה לכתבי ההגנה מטעם המדינה ונתיבי ישראל, טענו התובעים כי הם זכאים לפיצויי סבל בגין ההפקעות, גם לפי ההלכות שקדמו לפסק דין פארן ורוטמן , תוך שהפנו למספר פסקי דין בהקשר זה .

עוד טענו, כי הגבלת הלכת רוטמן עד לשנת 2005 באופן שרירותי יוצרת אי שוויון של הדין המהותי, בין הפקעות שבוצעו לפני שנת 2005 לבין הפקעות שבוצעו לאחר מכן ונימוק המדינה בהקשר זה, כפי שהובא בפסק דין פארן, הוא נימוק טכני, בדבר אי חשיפה לתביעות בהיקף כספי גדול, מבלי לפרט נתונים לגבי היקף החשיפה.

לנוכח העובדה שבזמן שהבקשה לתיקון כתב התביעה הייתה תלויה ועומדת, ניתן, כאמור פסק הדין בעניין פארן, טענות אלו, מהוות הרחבת חזית ומן הראוי היה שהתובעים יעלו אותן בכתב התביעה. כך גם ביחס להפניה להלכות שקדמו לפסק דין פארן – היות ומהחלטת השר, עולה כי השר בחן האם התקיימו תנאים לפיצויי סבל לפי פסיקה שניתנה קודם לתחולת הקריטריונים, מן הראוי היה שגם טענות אלו ייטענו בכתב התביעה המתוקן והעלאתן בכתבי התשובה מהווה הרחבת חזית .

מן הראוי להדגיש, כי במהלך הדיון מיום 15.11.2018, הסבתי את תשומת לב ב"כ הצדדים לכך שאכן בכתב התשובה נכללו עובדות ועילות המהוות הרחבת חזית שאינן מופיעות בכתב התביעה המתוקן ואפשרתי לתובעים לתקן שוב את כתב התביעה, בכפוף להוצאות. אולם, ביום 21.11.2018 הודיעו התובעים, כי שקלו את הצעתי וכי אין מקום לתקן את כתב התביעה.

מסקנתי שונה בכל הנוגע לטענות שצוינו בכתב התשובה ביחס לפיצויי סבל, הנובעות מחוות הדעת השמאית. חוות הדעת צורפה לכתב ההגנה מטעם המדינה וטענות התובעים ביחס אליה בכתב התשובה, אינן מהוות הרחבת חזית, אלא תשובה לאותן טענות שהועלו לראשונה באותה חוות דעת. מדובר בטענות שגם לא היו חלק מהחלטת השר וההתייחסות אליהן בכתב התשובה, לא מהווה הרחבת חזית בעטיה יש לדחות על הסף את התביעה לפיצויי סבל.

כך, בחוות הדעת השמאית ( מיום 14.6.2017), יש התייחסות, בין היתר, לתחולת סעיף 8 לקריטריונים על נסיבות המקרה .
אותו סעיף 8 לאותם קריטריונים קובע כי, ככל שעניינו של הנפקע ביחס לבקשתו לפיצויי הפקעה כלשהם נדון בערכאה כלשהי ( ובכלל זה בפני שר התחבורה) ודיון זה הסתיים לפני שניתן פסק הדין בעניין רוטמן ( קרי, 14.5.2012), תמליץ הוועדה על תשלום פיצויי סבל, ללא תלות במועד תפיסת הקרקע, דהיינו, מבלי הגבלה לכלל המנחה של תפיסת הקרקע בתקופת שבע השנים שעד למתן פסק הדין בעניין רוטמן, הקבוע ברישת סעיף 5 לקריטריונים. בסיפת סעיף 8, נקבע כי הוועדה המכרעת רשאית להמליץ על תשלום פיצויים מן החסד, כאמור בסעיף 5, בשל " נסיבות מיוחדות" ובכפוף לתנאים האמורים בסעיפים 5( א)-(ב).

בהקשר זה, השמאית ציינה בחוות דעתה, כי: "8.4...בהתאם לנתונים שהוצגו ענינו של הנפקע ביחס לבקשתו לפיצויי הפקעה נדונו בערכאות נוספות והדיונים הסתיימו לפני שניתן פס"ד רוטמן. כמפורט בהרחבה בכתב התביעה הוגשו תביעות בשנים 1995 ו- 1997, נחתמו הסכמים עם הרשויות שלא מומשו לפיהם בתמורה להפקעת חלקים מהמקרקעין יינתנו זכויות בניה במקרקעין.
בהתאם לסעיף 8 בקריטריונים הואיל והדיונים הסתיימו לפני פס"ד רוטמן רשאית הועדה להמליץ על פיצוי מן החסד בשל נסיבות מיוחדות ובכפוף לתנאים הקבועים בסעיפים קטנים 5 א, ב.
כאמור לעיל, הנפקעים עומדים בתנאי סעיפים קטנים 5 א ו- ב ולדעתי ניתן לראות בתוצאות ההסכמים שנחתמו עם הרשויות נסיבות מיוחדות." (ההדגשה בקו במקור – י.ש.). עניין זה אוזכר גם בהמשך חוות הדעת ( סיפת סעיף 9.9).

לכן, בכתבי התשובה מטעמם, הפנו התובעים לסעיף 8 לקריטריונים וטענו ( סעיפים 32.8 ו – 32.9 לכתב התשובה לכתב הגנה מטעם המדינה) כי מתקיימות " נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן פיצויי חסד לתובעים, זאת בהתאם לאמור בס' 8.4. לחוות הדעת השמאית של השמאית עינת כרובי שהוגשה כנספח 2 לכתב ההגנה של הנתבעת".
מקריאת החלטת השר, עולה, כי לכאורה אין בה התייחסות לתנאי סעיף 8 לקריטריונים ולכן, טענות התובעים בכתבי התשובה ביחס לכך, כמו גם ביחס לחוות הדעת השמאית, אינן מהוות הרחבת חזית, משהתובעים נחשפו להן לראשונה בחוות הדעת שצורפה כנספח לכתב ההגנה שהוגש מטעם המדינה.

לא נעלמה מעיני טענות המדינה ונתיבי ישראל, כי חוות דעת השמאית כרובי: "נסמכת על נימוק שאינו בתחום סמכותה או מומחיותה. אין זה מתפקידה של היועצת להמליץ, אלא אך ורק לבחון את הנתונים שהוגשו על ידי נתיבי ישראל ועל ידי המבקשים ולהעביר חוות דעת סוקרת, תוך הצגה סדורה של העובדות." (סעיף 9 לתגובת המבקשות לבקשה). מטבע הדברים, בשלב מקדמי זה של ההליך, טענה זו לא הוכחה בפניי ולא ניתן לדחות מכוחה את התביעה לפיצויי סבל על הסף.

סילוק תביעת התובעים 40-17 על הסף מחמת התיישנות
לטענת המדינה ונתיבי ישראל, הבקשה לצירופם לתביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בתקופת המעבר בעניין ארידור, שהסתיימה ביום 21.3.2016 .
יש לדחות את הבקשה גם בהקשר זה.

מעיון מקיף במערכת " נט המשפט", עולה כי ביום 21.4.2016 הגיש ב"כ התובעים 40-17 הודעה למזכירות בית המשפט, בה ציין כי " ביום 20.3.2016 שלחתי בפקס בקשה בהסכמה לצירוף תובעים בתיק שבנדון... מסיבות שאינן ברורות וידועות לי, בקשתי טרם עודכנה בתיק." להודעה צורף אישור פקסימיליה ממנו נלמד, כי הבקשה אכן נשלחה באמצאות פקסימיליה למזכירות בית המשפט ביום 20.3.2016.
לתשובת התובעים לבקשה, צורף תצהירו של עו"ד נבו, התומך בעובדות אלו.
לפיכך, המסקנה היא שהבקשה לצירוף תובעים הוגשה על ידי ב"כ - עו"ד נבו ביום 20.3.2016, קרי בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

הגם שההחלטה בעניין צירוף התובעים ניתנה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בעניין ארידור, אין בכך כדי לדחות את התביעה נגד התובעים 40-17 מאחר והמועד הקובע לעניין זה, הוא המועד בו הוגשה הבקשה לתיקון לבית המשפט, להבדיל מהמועד בו ניתנה ההחלטה שהתירה את צירוף התובעים ( ראה: ע"א 748/89 שלומית שפירא נ' שמחה חייט פ"ד מח(2) 365; תאמ ( ת"א) 2486-04-17 בית הספר תגליות בע"מ נ' נסים בנשימול ( פורסם בנבו, 29.9.2017); תא ( ב"ש) 48020-05-13 כ. א. א. בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל ( פורסם בנבו, 26.12.2017)).

סוף דבר

לאור האמור לעיל, הבקשה לדחייה על הסף - נדחית.
קביעותי לגבי הטענות בכתב התשובה המהוות הרחבת חזית, יילקחו בחשבון במסגרת המשך ניהול ההליך.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, כ"ב אדר א' תשע"ט, 27 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.