הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 41232-03-16

בפני
כבוד ה שופטת חנה קיציס

התובע בת"א 41232-03-16

התובעים בת"א 41417-03-16

התובעים בת"א 41465-03-16

פרהניק הגנזר

1. שבתאי בריל
.2 עופר בריל
.3 מתן בריל
.4 מיצי בריל
.5 נורית בת-שחר צפריר
.6 טופז צפריר
.7 אראל צפריר
.8 ערן צפריר

.1 מנחם רייס
.2 וונדי רוטפילד

נגד

נתבעים

  1. שר התחבורה
  2. נתיבי ישראל
  3. רכבת ישראל

החלטה

בפני בקשות סף שהגישו הנתבעים למחיקת טענות/ צדדים מכתב התביעה המתוקן שהגישו התובעים.
המדובר בשלוש תביעות לתשלום פיצויי הפקעה (פיצויי סבל), שהגישו התובעים בחודש מרץ 2016 בגין הפקעת 25% משטח החלקות לצורך התווית דרך 531.
התביעה בת.א. 41232-03-16 (להלן: "תביעת הגנזר") עוסקת בדרישה לפיצויי סבל לפי סעיף 7 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) בגין הפקעה של 3,160 מ"ר, לכביש 531, המהווים שיעור של 25% משטח רשום בגודל של 12,642 מ"ר בחלקה 2 גוש 6407 בהוד השרון, הנמצאת בבעלותו של התובע, פרהניק הגנזר.
התביעה בת.א. 41465-03-16 (להלן: "תביעת רייס") עוסקת בדרישה לפיצויי סבל בגין הפקעה של 573 מ"ר, המהווים שיעור של 25% משטח רשום בגודל של 2,316 מ"ר בחלקה בבעלות התובעים – רייס מנחם, בעל זכויות ב-75% מהחלקה, וונדי רוטפילד, בעלת הזכויות ב-25% מהחלקה - הידועה כגוש 6408 חלקה 24 בהוד השרון. אין מחלוקת כי ההפקעה בוצעה על ידי רכבת ישראל לצורך התווית מסילת הרכבת שבתחום דרך 531.
התובענה בת.א. 41417-03-16 (להלן: "תביעת בריל") עוסקת בדרישה לפיצויי סבל בגין הפקעה של 2,890 מ"ר, המהווים שיעור של 20% משטח רשום בגודל של 14,017 מ"ר בחלקה בבעלות התובעים – בריל שבתאי ו-7 אחרים – הידועה כגוש 6407 חלקה 3 בהוד השרון. ההפקעה בוצעה כחלק מתפיסת שטחים לצורך הרחבת כביש 531, בסמוך לצומת מל"ל.
תביעת הגנזר ורייס הוגשו כשבועיים לאחר פניית התובעים לשר התחבורה ותביעות בריל הוגשה כשבועיים לפני פניית התובעים לשר התחבורה.
בשנת 2017 דחה שר התחבורה את הפניות הנ"ל בין היתר בטענה כי לא התמלאו הקריטריונים שנקבעו בהמשך לפסק הדין רוטמן (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (14.5.2012)).
בהמשך להחלטת שר התחבורה עתרו התובעים בחודש מאי 2019 לאפשר להם לתקן את כתב התביעה. הבקשה נידונה בפני כב' השופט שינמן וביום 2.12.2019 התקבלה הבקשה בחלקה ונקבע כי התובעים רשאים לתקן את כתב התביעה בדרך של הוספת הטענה לאפליה ביחס לבעלי חלקות 52 ו-54, אשר קיבלו פיצויי סבל, והוספת טענה בדבר תחולת החריג שנקבע בסעיף 7 לקריטריונים שקבע שר התחבורה.
התובעים הגישו כתב תביעה מתוקן בכל אחת מהתביעות , והנתבעים טוענים כי כתב התביעה המתוקן חורג מהרשות שניתנה לתיקונו. כידוע "בעלי הדין מעצבים את המוסכמות ואת הפלוגתאות העומדות לדיון בגדרי כתבי הטענות שהגישו. ככלל, בעלי הדין מנועים מלסטות מגדרי המחלוקות אותן היתוו בכתבי טענותיהם, אלא אם קיבלו מראש היתר לכך מבית המשפט" ע"א 8871/07 יודפת מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' נגוהות בע"מ, פסקה 19 (12.7.2011) לאור הלכה זו אדון להלן בטענות הנתבעים.

הוספת נתבעים
בתביעת הגנזר הופקעו המקרקעין על ידי מע"צ לצורך הקמת תוואי הדרך, והיא זו שתפסה בהם חזקה. התביעה הוגשה בשעתו גם כנגד נתיבי ישראל (להלן: "נת"י") וגם כנגד רכבת ישראל. מאחר וההפקעה בוצעה על ידי מע"צ, ניתנה ביום 7.8.2016 החלטה המורה על מחיקת רכבת ישראל וזאת בהסכמת התובע. בכתב התביעה המתוקן שהוגש שב התובע ומנה את רכבת ישראל ברשימת הנתבעים. גם בתביעת רייס הוגשה התביעה כנגד נת"י וכנגד רכבת ישראל על אף שהמקרקעין הופקעו לצורך תוואי מסילת הרכבת ואף נתפסו על ידי הרכבת. גם בתביעה זו הוגשה בקשה מוסכמת למחיקת נת"י וביום 7.8.2016 ניתנה החלטה המורה על מחיקת נת"י מכתב התביעה, ועם הגשת כתב התביעה המתוקן שוב צורפה נת"י לנתבעים. כך פני הדברים גם בתביעת בריל ששם הוגשה התביעה כנגד נת"י ורכבת ישראל, בהמשך נמחקה רכבת ישראל בהסכמת התובעים בהחלטה מיום 7.8.2016, אך עם הגשת כתב התביעה המתוקן שוב צורפה רכבת ישראל לרשימת הנתבעים.
בתביעות הגנזר ובריל טוענת רכבת ישראל כי כעת יש לדחות את התביעה על הסף כנגדה שכן היא לא הפקיעה את המקרקעין וגם לא ניתנה לתובע הרשות להוסיף אותה מחדש לרשימת הנתבעים לאחר שכאמור בית המשפט הורה על מחיקתה מכתב התביעה. בתביעת רייס טוענת נת"י טענה דומה.
התובעים טוענים כי המדובר בשני גופים מפקיעים המתחלפים ביניהם חדשות לבקרים באחריות לפיצוי נפקעים ולראיה בתביעה אחרת שהגישו בעלי זכויות בחלקות 55 ו52 (פוגץ ואח' להלן: "תביעת פוגץ") הם חתמו יחדיו על הסכם פשרה במסגרתו חילקו את האחריות ביניהם לתשלום פיצויי ההפקעה. העילה המרכזית בבסיס כתב התביעה המתוקן היא סירוב נת"י ורכבת ישראל לחתום על הסדר דומה עם התובעים, המובילה למסקנה כי החלטת שר התחבורה לאשר את בקשתם נגועה באפליה. עוד טוענים התובעים כי מחיקת הנתבעים נעשתה על בסיס מצג שווא שהוצג להם וכי כאשר עתרו לתקן את כתב התביעה נרשמו כלל הנתבעים כמשיבים לבקשה.
יש לקבל את טענת נת"י/רכבת ישראל; כאמור אלו נמחקו בהסכמת התובעים מכתב התביעה ואם חפצו התובעים להוסיפם שוב היה עליהם לקבל רשותו של בית המשפט לכך. לא מצאתי בבקשה לתיקון כתב התביעה עתירה מפורשת להוספת נתבעים וגם לא מצאתי בהחלטת התיקון כי ניתנה רשות לכך. בבקשה לתיקון טענו התובעים לתיקון עילות התביעה וברישא לבקשה, בסעיף 2, גדרו את התיקון המבוקש. בהמשך לבקשה זו הגדיר כב' השופט שינמן את בקשת התיקון כבקשה להוספת טענות שונות, וטענות אלו בלבד הן שעמדו בבסיס החלטתו. אומנם לבקשה לתיקון צורפה טיוטת כתב התביעה המתוקן ושם הופיע שמם של נת"י/ רכבת ישראל, והן אף נזכרו כמשיבות לבקשת התיקון ואף התבקשה עמדתן לבקשה, ואולם אין בכל אלו כדי לשנות מן העובדה שהתובעים לא עתרו במפורש להוספת נתבעים ולא ניתנה להם רשות לעשות כן.
מעבר לנימוק הפרוצדורלי, אין לתובעים עילת תביעה לפיצויי הפקעה כנגד גוף שלא היה שותף להפקעת המקרקעין. התביעות המתבררות בפני הן תביעות לפיצויי הפקעה שהוגשו בתקופת המעבר שנקבעה בפסק דין ארידור (דנא 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (‏21.3.2013) ) ובאספקלריה זו יש לדון בהן. הכלל העומד ב בסיס דיני ההפקעה הוא כי הגוף המוסמך להפקיע את המקרקעין והפקיעם בפועל – הוא אשר חב ב תשלום הפיצויים (ע"א 7802/08 מדינת ישראל נ' עוגב , פסקה 6 לפסק דינו של השופט הנדל (8.8.2011); אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין כרך ראשון 618 (מהדורה שמינית, 2013); אהרון נמדר הפקעת מקרקעין 594 (מהדורה שנייה, 2011)).
בניגוד לטענת התובעים, הסכם הפשרה בתביעת פוגץ אינו מקנה להם עילת תביעה עצמאית אלא הוא כלי המאפשר לבחון את נימוקי השר אשר דחה את עתירת התובעים לתשלום פיצויי סבל. משכך, אם ימצא כי אכן יש להתערב בשיקול דעתו של השר, הגוף שאמור לשלם את הפיצוי הוא הגוף המפקיע , ואין לתובעים עילת תביעה לפיצויי הפקעה כנגד מי שאינו שותף להפקעה.
זאת ועוד בהסכם הפשרה בתביעת פוגץ נערכה הבחנה בין רכבת ישראל לנת"י ונקבע מי הם התובעים שרכבת ישראל צריכה לפצות ומי הם התובעים שנת"י צרכה לפצות וזאת כפועל יוצא מזהות מהגורם המפקיע. על כן גם את הטענה כאילו המדובר בגופים המתחלפים ביניהם יש לדחות.
לאור האמור יש לקבל את עתירת הנתבעים כך שרכבת ישראל תמחק מרשימת הנתבעים בתביעות הגנזר ובריל, ונת"י תמחק מתביעת רייס.

הוספת תובעים
ב"כ נת"י טוען כי בתביעת בריל הוספו לכתב התביעה המתוקן שושנה בריל ואסתר סלומון וזאת מבלי לקבל היתר לכך.
שאלת התובעים הנכונים בתיק בריל נידונה עוד בקד"מ שהתקיים ביום 7.6.2018 אז הורה כב' השופט שינמן לב"כ התובעים להגיש בקשה מתאימה בתוך 14 יום. לא מצאתי ברשימת הבקשות בתיק כי הוגשה בקשה שכזו. על כן על ב"כ התובעים להגיש בתוך 10 ימים בקשה מתאימה או לחלופין להפנות להחלטה שאישרה את הוספת תובעים אלו.

סעיף 8 לקריטריונים
בכתב התביעה המתוקן נטען כי יש להביא את עניינם של התובעים בגדר "נסיבות מיוחדות" לעניין סעיף 8 לקריטריונים שקבע שר התחבורה (כך לדוגמא בסעיף 27 ו' ובסעיף 63 לכתב התביעה בתביעת הגנזר; בסעיף 26 ו' ובסעיף 58 בתביעת רייס; בסעיף 29ו' ובסעיף 61 בתביעת בריל).
התובעים לא טענו לתחולתו של קריטריון 8 בכתב התביעה המקורי וגם בבקשת התיקון לא עתרו להוסיף טענה בעניין תחולתו. אומנם בטיוטת כתב התביעה המתוקן שצורפה לבקשת התיקון מופיעה הטענה, ואולם התובעים מטעמיהם לא עתרו בבקשה מפורשת להוספת עילה זו וכאמור לא ניתן אישור בית המשפט להוספתה. לפיכך יש לקבל את עתירת הנתבעים ויש למחוק טענה זו מכתב התביעה המתוקן.

מועד השלמת ההפקעה
בבקשה לתיקון כתב התביעה עתרו התובעים לאפשר להם להוסיף את הטענה כי ההערה בדבר ההפקעה נרשמה רק בשנת 2015 והדבר מלמד כי מעשה ההפקעה לא הושלם באופן המשליך במישרין על תחולתו של קריטריון מס' 5 לקריטריונים. בהחלטה מיום 2.12.2019 נדחתה עתירה זו של התובעים.
בצדק טוענים הנתבעים כי לא היה מקום לשרבב טענה זו לכתב התביעה המתוקן.
לפיכך ימחק מסעיף 46 לתביעת הגנזר, מסעיף 44 לתביעת רייס ומסעיף 49 לתביעת בריל, המשפט "ויוער, ולכך חשיבות בענייננו, כי ההערה בדבר הפקעת 1995, המתחייבת לפי סעיף 3 לפקודה כחלק מהליך ההפקעה, נרשמה רק 15 שנים לאחר צו ההפקעה של הפקעת 1995, בשנת 2010 ותביעת הפיצויים לפיכך הוגשה במסגרת 7 שנות ההתיישנות עובר יום רישום הערת האזהרה". כמו כן יימחק מסעיף 56 לתביעת הגנזר המשפט "וספק רב בשאלה זו, כשלעצמה, שכן מעשה ההפקעה בוצע חוקית רק ב-2010 עת נרשמה הערה על ההפקעה והנתבעים כלל אינם מביאים ראיות בדבר מועד התפיסה". בהתאמה , יימחק מסעיף 51 בתביעת רייס ומסעיף 56 מתביעת בריל המשפט "וספק רב בשאלה זו, כשלעצמה, שכן מעשה ההפקעה בוצע חוקית רק ב-2010 עת נרשמה בנסח טאבו הערה בדבר ההפקעה".

תביעה תלויה ועומדת
בהחלטה מיום 2.12.2019 הותר לתובעים להוסיף לכתב התביעה את הטענה בדבר תחולת החריג הקבוע בסעיף 7 לקריטריונים, נוכח קיומה של תביעה על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה/ בקשה להארכת מועד להגשת תביעה שכזו. בכתב התביעה המתוקן טענו התובעים שלא רק שפרשנותם בענין תחולת החריג נכונה אלא שהנתבעים פעלו על פי פרשנות זו כאשר אישרו את תחולת החריג ושילמו פיצוי הפקעה על יסוד תביעות מכוח סעיף 197 (סעיפים 18 ו-60 בתביעת הגנזר, סעיף 18 בתביעת רייס; סעיף 19 בתביעת בריל).
ב"כ שר התחבורה טוענת כי המדובר בהרחבת חזית אסורה - טענת אפליה חדשה המנוגדת להחלטה בעניין תיקון התביעה. יש לדחות טענה זו. עוד בכתב התביעה המקורי נטען כי שולמו פיצויים באופן דומה לתביעה שהגישה ליבוביץ. ציון שמם של נפקעים נוספים בעניינם הוחל החריג במסגרת כתב התביעה המתוקן - נועדה אך להדגים את אופן פרשנותו של החריג על ידי הנתבעים ואין בה הרחבת חזית .
לסיכום מצאתי לקבל את מרבית טענות הנתבעים.
בתביעת הגנזר נקבע כדלקמן:
רכבת ישראל תמחק מכתב התביעה.
סעיפים 27 ו' ו-63 בכתב התביעה יימחקו.
סעיפים 46 ו-56 יתוקנו כמפורט בפסקה 14.
התובע ישא בהוצאות כדלקמן: 1,500 ₪ לרכבת ישראל, 1,000 ₪ לנת"י ו-1,000 ₪ לשר התחבורה;
בתביעת רייס נקבע כדלקמן:
נת"י תמחק מכתב התביעה.
סעיפים 26 ו' ו-58 בכתב התביעה יימחקו.
סעיפים 44 ו-51 יתוקנו , כמפורט בפסקה 14 לעיל.
התובעים ישאו בהוצאות כדלקמן: 1,500 ₪ לנת"י , 1,000 ₪ לרכבת ישראל ו-1,000 ₪ לשר התחבורה;
בתביעת בריל נקבע כדלקמן:
רכבת ישראל תמחק מכתב התביעה.
סעיפים 29 ו' ו- 61 בכתב התביעה יימחקו.
סעיפים 49 ו-56 יתוקנו, כמפורט בפסקה 14 לעיל .
בקשה/הבהרה בעניין זהות התובעים תוגש בתוך 10 ימים.
התובעים ישאו בהוצאות כדלקמן: 1,500 ₪ לרכבת ישראל, 1,000 ₪ לנת"י ו-1,000 ₪ לשר התחבורה.

ניתנה היום, י"ד תמוז תש"פ, 06 יולי 2020, בהעדר הצדדים.