הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 40505-09-14

לפני כבוד השופט אהרון מקובר

התובע

אנזור חאחיאשוילי
ע"י ב"כ אטיאס-נוה-כהן, משרד עו"ד, עו"ד א. אטיאס
עו"ד ח. ברוך

נגד

הנתבעת
שולחת ההודעה לצדדי ג'
כלל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ נשיץ, ברנדס, אמיר ושות', עו"ד נטע היכל

נגד

צדדי ג'

1. אליהו אלסטר
ע"י ב"כ עו"ד דורון קמיר

2. יניב קייקוף
3. אילן קיקוף
ע"י ב"כ עו"ד אלונה כביר

4. שלמה קייקוף
ע"י ב"כ עו"ד רון שוורץ

5. בנימין עזר (נמחק)

6. יורם זילברמן סוכנות לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד בן-חיים ואח', עו"ד א. קוך, עו"ד א. אברהם

פסק דין
מבוא

זוהי תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בסכום של 2,648,097 ₪ בגין שריפה שארעה בתאריך 15.9.13 בבית דפוס של התובע בפתח תקווה . הנתבעת היא המבטחת שביטחה את בית הדפוס בתקופה הרלוונטית ומסרבת לשלם את תגמולי הביטוח בטענה שהשריפה הוצתה בזדון על ידי התובע, בשיתוף עם חלקי מצדדי ג', במטרה לקבל את תגמולי הביטוח.

הצדדים

התובע הוא הבעלים של בית הדפוס שנשרף, כשהמבנה עצמו הוא בשכירות.

הנתבעת - כלל חב' לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת", או "המבטחת "), היא החברה שביטחה את התובע ואת בית הדפוס בפוליסה "מטריה בתי עסק" שמספרה 3-65431399-01, לתקופה מיום 10.7.2013 עד יום 30.6.2014 (להלן: "פוליסת הביטוח").

צד ג' 1 - אליהו (אלי) אלסטר (להלן: " אלסטר"), חברו של התובע ומי שליווה אותו ברכישת בית הדפוס וניהל אותו.

צד ג' 2 - יניב קייקוף (או קייקוב) (להלן: " יניב"), שוכר המבנה שבו נמצא בית הדפוס, ועבד בו.

צד ג' 3 - אילן קייקוף (או קייקוב) (להלן: " אילן"), אחיו של יניב, שעבד בבית הדפוס.

צד ג' 4 - שלמה קייקוף (או קייקוב) (להלן: שלמה"), דודם של יניב ואילן, שסייע בעבודה בבית הדפוס.

צד ג' 5 - בני עזר, שמאי של אלסטר בתביעות קודמות. נמחק מהתביעה בהסכמה ביום 2.3.15.

צד ג' 6 - יורם זילברמן סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: "סוכנות הביטוח"), שביטוח בית הדפוס אצל הנתבעת נעשה באמצעותה.

עיקר העובדות הצריכות לתובענה

ביום 15.6.13 רכש התובע בית דפוס, לא כולל המבנה עצמו, שנמצא ברחוב האלוף מרכוס 54 פתח תקוה (להלן: "בית הדפוס" או "העסק "). בית הדפוס, שנקרא באותו זמן "יניב דפוס דיגיטלי", נרכש על ידי התובע כשהוא פעיל, על ציודו ולקוחותיו, ושמו שונה ל- "דפוס הודיה".

לתובע אין כל ידע בתחום הדפוס, והוא נעזר ברכישתו ובתפעולו בחברו אלסטר (צד ג' 1) , שהוא בעל בית דפוס בעצמו, וניהל עבור התובע את בית הדפוס שרכש. בדפוס המשיכו לעבוד אילן (צד ג' 3), שניהל את בית הדפוס באופן שוטף ודוד ו, שלמה שסייע בעדו (צד ג' 4) .

זמן קצר לפני רכישת בית הדפוס בפ"ת, שכר התובע מאלסטר, בחודש מאי 2013, בית דפוס אחר שהיה של אלסטר באשקלון. במסגרת זו רכש התובע מכונת דפוס דיגיטלית מיד שניה מדגם 5600 HP Indigo press (להלן: " מכונת האינדיגו"). בית הדפוס באשקלון בוטח באמצעות סוכן הביטוח יורם זילברמן (להלן: "זילברמן"), שהוא הבעלים של סוכנות הביטוח יורם זילברמן בע"מ (צד ג' 6). לאחר רכישת בית הדפוס בפתח תקווה, העביר התובע את מכונת האינדיגו מאשקלון לפתח תקווה.

התובע, באמצעות אלסטר, הודיע לסוכן הביטוח שלו זילברמן על רכישת בית הדפוס בפתח תקווה . בתחילה פנתה סוכנות הביטוח לחב' מנורה לצורך עשיית הביטוח וזו שלחה וסקר מטעמה, מנחם בלט, להעריך את שווי המכוניות והציוד. בהמשך נעשה הביטוח אצל חב' כלל- הנתבעת, ואף זו שלחה סוקר, מר שעיה וינשטוק , שהעריך אף הוא את שווי המכונות והציוד בבית הדפוס, והפיקה את פוליסת הביטוח לתובע.

בתאריך 16.9.13 בלילה , בשעה 04:00-03:00, נודע לאילן שפרצה שריפה בבית הדפוס (להלן: "השריפה"). כוחות כיבוי שהוזעקו למקום כיבו את השריפה. בעקבות השריפה נגרמו נזקים למקום ולתכולת בית הדפוס.

טענות התובע

התובע כופר בטענת הנתבעת שבית הדפוס הוצת בזדון וכי הוא, יחד עם הצדדים השלישיים 4-1 מעורבים בהצתה האמורה. הוא רכש את בית הדפוס במטרה לדאוג לבנו הבכור שהיה אותו זמן בבית סוהר, כדי לשקמו לאחר צאתו מהכלא, תוך שהוא נעזר, בשל חוסר ניסיון וחוסר ידע בענף הדפוס, בחברו אלסטר, שהיה בעל ניסיון רב בתחום זה וליווה אותו ברכישת בית הדפוס וניהולו. התובע העביר לבית הדפוס מכונות שונות שהיו לו בבית דפוס באשקלון ורכש מכונות נוספות מאלסטר שגם אותן העביר לבית הדפוס. לאחר שהפעיל את בית הדפוס במשך קרוב ל- 3 חודשים, הוצת בית הדפוס ולפתע הפך לנוכל ורמאי בעיני הנתבעת שסרבה לשלם לו את תגמולי הביטוח בגין השריפה.

הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה על פי הפסיקה במקרים של טענה להצתה בזדון, לא הביאה ראיות של ממש שהוא מעורב בהצתה, ולא הראתה מניע והזדמנות. בליל השריפה התובע לא היה בבית הדפוס אלא ישן בביתו כשהוא שומר על נכדתו הקטנה שגרה עמו.

אין שחר ל"תיאוריית הקונספירציה" שהנתבעת טוענת לה, כאילו הוא יחד עם אלסטר וצדדי ג' 4-2, תכננו מראש לבטח את בית הדפוס, להציתו, ולגרוף את דמי הביטוח לכיסם. הטענה כאילו אלסטר עומד מאחורי הרכישה והצתת בית הדפוס לא הוכחה. הוכח שהתובע הוא שרכש את בית הדפוס והמכונות, הוא זה ששילם בגין הרכישה, הוא זה ששילם דמי שכירות לבעל המבנה, הוא נסע עם יניב להעביר את הרישומים על שמו ברשויות השונות, הוא שילם את פרמיית הביטוח, שילם את המשכורות לעובדים ונשא בכל עלויות תפעול בית הדפוס, כשאלסטר לא שילם כל סכום שהוא מכיסו.

האפשרות הסבירה ביותר היא שבית הדפוס הוצת על ידי נושים אלמונים שאיימו לפני השריפה על צדדי ג' 2 ו- 3 ועל אימם, על רקע חובות שהיו לאביהם, אלישע ז"ל (להלן: "אלישע ז"ל"), שהיה הבעלים הקודם של בית הדפוס. התובע עצמו לא ידע על האיומים ועל כך שלאלישע ז"ל היו חובות. כלפי התובע לא הופנו כל איומים וגם לא היו לו חובות.

אין להתייחס לחוסר הידע של התובע בתחום הדפוס, לבעיות הזיכרון שלו, לתשישות הנפש, למגבלות השפה שלו, ולעברו הפלילי היחיד והרחוק, ולכך שהוא נוטל מתדון לאחר גמילה מסמים. לא נכון שהוא שימש כסות לעסקת רכישת בית הדפוס שבה אלסטר הוא זה שרכש למעשה את בית הדפוס בשמו של התובע, וששניהם פעלו יחד עם צדדי ג' 4-2 להצתת בית הדפוס.

התובע רכש בית דפוס ותיק ופעיל, כולל ציוד ולקוחות, כשהוצג בפניו בטרם הרכישה שמדובר בעסק רווחי שיכניס רווחים גדולים מדי חודש. לטענתו הוא שילם עבור בית הדפוס סכום של 70,000 ₪ במזומן ועוד 60,000 $ במזומן, ללא תיעוד, לבקשת צד ג' 4 שלקח לכיסו את הסכום האחרון וכיום הוא מתכחש לו. כן רכש את המכונות שבבית הדפוס בכספים שלווה מבני משפחתו, כשהוא סיכם עם צדדי ג' 4-2 שיעבדו בבית הדפוס וינהלו אותו עד שבנו יצא מבית הסוהר ויוכל להשתלב בעבודה ולנהל את בית הדפוס.

אין לתובע קשר לזיוף חשבוניות על ידי אלסטר בשריפה קודמת שהתרחשה בדפוס שהיה שייך לו באשקלון, ולא לטענה שאלסטר הצית את שני בתי הדפוס שהיו לו, דפוס "סימפטיה" ודפוס "ארמאן", שניהם באשקלון.

התובע הודיע לצד ג' 6 - סוכנות הביטוח, על רכישת בית הדפוס, וזו שלחה לשם בתאריך 8.7.13 את הסוקר בלט ובתאריך 22.7.13 את הסוקר וינשטוק. התובע שילם את הפרמיה בגין הביטוח בתאריך 27.8.13 כשיתר התשלומים נשלחו לנתבעת בהמחאות, ובתאריך 15.9.13 ארעה השריפה. התובע לא קיבל עותק מהפוליסה לפני השריפה .

מוכחשות טענות הנתבעת בדבר ה"מניע" שהיא מייחסת לתובע – שבית הדפוס היה בהפסדים והתובע היה במצב כלכלי קשה ו שהמכונות והציוד שהיו בבית הדפוס היו בלתי שמישות. בית הדפוס הניב בעבר הכנסות יפות, וגם אם ההכנסות ירדו בשנה שבה רכש אותו, היה פוטנציאל לגידול בהכנסות. לתובע לא היה קושי כלכלי והמכונות בבית הדפוס היו שמישות. מאחר והתובע לא קיבל עותק מהפוליסה לפני אירוע השריפה, הוא גם לא ידע במועד השריפה אם הפוליסה בתוקף .

מוכחשת גם טענת הנתבעת בדבר ה"הזדמנות" שהייתה לתובע להצית את בית הדפוס. הנתבעת עצמה אינה טוענת שהוא זה שהצית את בית הדפוס, ולכן טענת ה"הזדמנות" אין בה ממש. התובע לא נשאל בעדותו למעשיו בליל השריפה והנתבעת לא הציגה דוחות איכון של הצדדים כדי להראות מי נכח במקום בזמן האירוע. התובע וצדדי ג' גם לא נחקרו במשטרה בנוגע למעורבות בהצתה.

כל הממצאים השונים אינם מצביעים על כך שהיה מדובר ב"עבודה פנימית". נקבע על ידי שוטר שהיו סימני פריצה על דלת הכניסה לבית הדפוס, בניגוד לחוקר השריפות שקבע שדלת החזית הייתה ללא סימני פריצה, וגם אם המצית נכנס באמצעות מפתח, לא הוכח שהתובע היה מעורב בכך. האזעקה הייתה מקולקלת זמן רב לפני השריפה וגם לא הייתה דרישה בפוליסת הביטוח להפעלת אזעקה. איש מהצדדים שהנתבעת טוענת שהיו מעורבים בשריפה, לא נפצע בעקבות השריפה על אף שנקבע שהיה "פיצוץ נפחי" ברגע הדלקת מוקדי הבעירה, לא ניטרלו את המתזים לפני השריפה, המצית לא ידע שהנוזל שהיה בג'ריקנים שנמצאו בבית הדפוס אינו דליק, ולכן תחב לתוכם ניירות, דבר שהצדדים הנטענים למעורבות לא היו עושים, הצדדים הנטענים למעורבות לא היו פועלים בשעות לילה כאשר עסק הסנוקר שנמצא בסמיכות פועל.

התובע לא הפר את חובת הגילוי כלפי הנתבעת. הפוליסה הומצאה לתובע רק אחרי האירוע ללא טופס ההצעה ועל כן הנתבעת מנועה מלטעון בעניין זה. חתמת הנתבעת העידה שקיבלה לשביעות רצונה את כל המידע שהיה דרוש לה. אין לקבל טענת הנתבעת כי היא לא הייתה מבטחת את בית הדפוס אילו ידעה את כל העובדות, הקשורות כולן באלסטר, כשהטענה נסמכת על כך שאלסטר הוא הרוכש ובעליו האמתי של בית הדפוס, שעה שהדבר לא הוכח כל עיקר וכשחלק מטענות הנתבעת בעניין זה גם אינו רלוונטי. גם בעניין הטענה שהערך האמתי של הציוד היה נמוך מסכום הביטוח שהתבקש, לא התבקש מידע זה בזמן חיתום הפוליסה וערך הציוד נבדק על ידי הסוקר וינשטוק מטעם הנתבעת לשביעות רצונו.

פוליסת הביטוח נעשתה על בסיס "ערך כינון", דהיינו, קבלת הפריטים שבוטחו בערכם כחדשים, כשהתובע ביטח את תכולת בית הדפוס עד לסכום של 3 מיליון ₪, והנתבעת הנפיקה את הפוליסה בסכום זה. ערכן של מכונות חדשות הוערך על ידי חוות הדעת של השמאי מטעם התובע בנימין עזר, וחוות הדעת לא נסתרה.

המכונות היו שמישות לפני השריפה. הנתבעת לא הוכיחה טענתה שהמכונות ניזוקו בשנת 2012 בשריפה שהיתה בדפוס "ארמאן". מרבית המכונות נרכשו מדפוס "יניב" ששם פעלו כשורה. גם הסוקר בלט מטעם הנתבעת העיד שכל המכונות שהיו בבית הדפוס נראו במצב סביר, וחלקן גם פעל בזמן שביקר במקום. לא צויינה בסקר כל הערה בקשר לסכומי הביטוח. להיפך, הסוקר וינשטוק כתב בסקר שערך כי מבירור שעשה עם המבוטח עולה שערך הציוד בערכי כינון נע בגבולות של 3 מיליון ₪. וינשטוק לא התריע על העדר הלימה של סכום הביטוח ועדותו בעניין זה היתה כבושה. ניתן גם שירות לחלק מהמכונות עובר לשריפה.

כל המכונות שהיו בבית הדפוס ניזוקו מפיח ומים. קביעת המהנדס ברזילי מטעם הנתבעת שחלק מהמכונות ברות שיקום, חסרת בסיס. בחוות דעתו ניתנו אומדנים לגבי מכונות משומשות, דבר שאינו רלוונטי לתביעה שהיא בערכי כינון, והוא לא בדק עלויות של מכונות חילופיות חדשות, כשהאומדנים שנתן למכונות המיובאות מחו"ל לא כללו עלויות נוספות כמו ייבוא, עמלות, מיסים וכו'. התובע מפרט בסיכומיו את המכונות השונות שהיו בבית הדפוס, הנזקים לכל מכונה, שוויה, שמישותה, הוצאות שיקומה וערך פריטים דומים חילופיים חדשים, ככל שניתן היה להשיג כאלו.

התובע מפרט בסיכומיו את המלאי וחומרי הגלם שהיו בבית הדפוס במועד השריפה וערכם, הנזקים למבנה, הוצאות ושכר המומחה מטעמו ועוגמת נפש שנגרמה לו בשל דחיית התביעה על ידי הנתבעת.
סכום התביעה הכולל הועמד על סך של 2,648,097 ₪.

טענות הנתבעת כלפי התובע וכלפי צד ג' 1 – א לסטר

התובע ואלסטר היו שותפים בתכנון והצתת בית הדפוס, צדדי ג' 2 - 4 לא היו שותפים לתכנון ולגרימת שריפה, אבל התבקשו על ידי התובע ואלסטר לסייע בדיעבד בגרסה שנמסרה במשטרה ולנתבעת לצורך תביעת תגמולי הביטוח. לחילופין, צדדי ג' 2 - 4 נהגו ברשלנות בכל הנוגע לגרם השריפה.

נטל ההוכחה חל על התובע, כמבוטח, להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח, כשנטל השכנוע ובעקבותיו נטל הבאת הראיות, עובר לנתבעת להוכיח טענתה בדבר מרמה והצתה בזדון, ומשהוכיחה זו סבירות להצתה, מניע והזדמנות שהיו למבוטח, יצאה ידי חובתה והנטל עובר חזרה למבוטח להפריך את ראיותיה. הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה, בעוד התובע ואלסטר לא עמדו בנטל להפריך את ראיות הנתבעת.

לתובע לא היה כל ידע בכל הנוגע לבית הדפוס, למכונות שהיו בו, לחוזה השירות, לתשלום דמי השכירות, למעבר מהדפוס באשקלון לדפוס בפתח תקוה. התובע היה רק שם שמאחוריו עמד אלסטר.

אלסטר הוא זה שהיה הבעלים האמיתי של בית הדפוס והקונה שלו. מעדויות שונות עולה כי אלסטר הציג עצמו בתור המבוטח ואליו הפנו גורמים שונים בתור מי שקנה את העסק. מי שנרשם בתור הלקוח לקבלת שירות עבור המכונות בבית הדפוס הוא חברה בבעלות אישתו של אלסטר ולא התובע. תמורת ההסכם הופקדה במזומן בחשבון התובע. אשתו של אלסטר לקחה הלוואה כספית שנראה שנועדה לצורך ההפקדה לחשבון התובע, כך שהכסף לרכישת בית הדפוס היה למעשה של אלסטר ורק הועבר דרך חשבון התובע. התובע לא הציג ראיות להוצאות ששילם בגין העסק. שלמה העיד שאלסטר הוא זה שקנה את העסק בפועל, והתובע היה רק "על הנייר". אלסטר ניהל את העסק והוא זה ששילם את שכרו של שלמה בבית הדפוס לפני השריפה. גם אילן העיד שאלסטר היה מנהל העסק, נתן את כל ההוראות והצעות המחיר, קיבל החלטות והזמין ציוד וחומרים. הציוד שהובא לבית הדפוס היה של אלסטר. אלסטר העביר לבית הדפוס חלק מהציוד שלו מבית הדפוס "ארמאן" באשקלון. גם מכונת הדפוס "אינדיגו" נרכשה מאלסטר ולא מארביב.

הואיל ואלסטר הוא הבעלים האמיתי של בית הדפוס ולא התובע, הנתבעת לא חבה כלפי התובע בגין נזקים שאינם נזקיו, לרבות משום שהתביעה יסודה במרמה.

השריפה בבית הדפוס היתה השריפה השלישית בתוך שנה וחצי בבתי דפוס המבוטחים של אלסטר. שריפה ראשונה הייתה בשנת 2011 בבית דפוס "סימפטיה" באשקלון, שם היה אלסטר שותף עם אחיו. שריפה שניה הייתה בשנת 2012 בבית דפוס "ארמאן" באשקלון בבעלות אלסטר ואשתו, ושריפה שלישית, נשוא תובענה זו, בשנת 2013 בבית הדפוס "הודיה". בשתי השריפות הראשונות הודה אלסטר שהוא עזב אחרון את המקום וטען שהשריפות נגרמו מבדלי סיגריות שלא כובו. בשריפה ב"סימפטיה" נקבעה הצתה בזדון כסיבה הסבירה ביותר, ולחילופין סיגריה, ו"בארמאן" סיגריה. לשריפות הקודמות מאפיינים שדומים לשריפה בבית הדפוס. ב"סימפטיה" הוצתה האש בניירת כמו בבית הדפוס וב"ארמאן" בסל ניירות. ב"סימפטיה" נמצא חלון לא נעול וחומרים מאיצים כמו אצלנו, וגם שם נטען שהחומרים המאיצים הם חומרי העסק. גם ב"ארמאן" נמצאו באזור מוקד האש ג'ריקנים לבנים של חומרי ניקוי פתוחים שזוהו על ידי שלמה כאותו חומר שהיה בבית הדפוס אצלנו. בשתי השריפות הקודמות שולמו תגמולי ביטוח על יד י חברות כלל ופניקס, במאות אלפי שקלים. אלסטר עשה את הביטוח בבית הדפוס "הודיה" על שם התובע, משום שידע שלא יוכל לבטח את העסק על שמו לאחר השריפות הקודמות שהיו לו. מדובר ברצף של שלוש שריפות תוך שנה וחצי בבתי דפוס של אלסטר שהיו מבוטחים, כשהיו מאפיינים דומים, דבר המעיד על שיטה ומעשים קודמים.

בשריפה בדפוס "ארמאן" אלסטר הגיש חשבונית אותה הוא זייף בעצמו וכן חשבונית פיקטיבית, וקיבל על בסיסה כ- 600,000 ₪ הפרשי כינון.

ערכו של כל הציוד בדפוס "הודיה" במועד השריפה היה נמוך. הציוד מדפוס "יניב" נרכש ב- 70,000 ₪ ומכונת ה"אינדיגו" נרכשה ב- 7,500 ₪, כאשר מאוחר יותר ערכה הוגדר כאפסי. שאר הציוד הובא מדפוס "ארמאן" לאחר שנרכש שם על ידי אלסטר כיד שניה ומשומש. ערך כלל הציוד שהובא מדפוס "ארמאן" לא עלה על 50,000 ₪, וסך כל ערך הציוד שהיה בבית הדפוס במועד השריפה, היה 127,500 ₪ . זאת, כאשר הביטוח של הציוד נעשה בסכום של 3 מיליון ₪.
הרוב הגדול של הציוד יצא משימוש שוטף ולא היה תקין עוד לפני השריפה, לרבות מכונת ה"אינדיגו" שלא עבדה כ- 4 שנים לפני השריפה, לא קיבלה שירות ולא היתה מחוברת לחשמל.

גרימת מקרה הביטוח נעשתה במתכוון. אין חולק על כך שהסיבה לשריפה היא הצתה בזדון. כך קבעו חוקרי הדליקות באופן וודאי והתובע גם אינו מתכחש לכך.

באשר "למניע" – התובע לא עבד מספר שנים לפני השריפה, היה ביתרת חובה בסמוך לשריפה, המחאות שלו חזרו ללא כיסוי, נטל הלוואות, נפתחו שני תיקי הוצל"פ נגד בנו, נזקק להוצאות שוטפות גבוהות עקב מאסר בנו, גידול נכדתו, מצבו הרפואי וצריכת תחליף סם .
לגבי אלסטר, הוא ניהל את עסקיו יחד עם גרושתו אך רשם את העסקים וההתחייבויות על שמה. נגדה נפתחו תיקי הוצל"פ ועל שמה נטלו הלוואות, לרבות בעת רכישת דפוס "יניב".
אלסטר והתובע בטחו את הציוד ב- 3 מיליון ₪, למרות שהיה מדובר בציוד ישן ומשומש שנרכש בסכום זעום והיה בלתי שמיש, כשהביטוח נעשה במכוון בערכי "כינון", דבר המהווה כשלעצמו מניע "ראשון במעלה" להצתה.

באשר "להזדמנות" – לתובע היה מפתח לעסק, הוא גם הגיע לבדו לעסק. מפירוט שיחות עולה ששוחח בליל השריפה מבית הדפוס עם אלסטר ועם חברה של בנו שגרה בביתו, כך שהיה בעסק והייתה לו הזדמנות להכין את הזירה. גם לאלסטר היו מפתחות לעסק וגם הוא שהה בו לבדו לרבות בסופי שבוע. כל שאלסטר אמר הוא ש"הוא חושב" שהיה בבית כרגיל, הוא לא הגיש תצהיר של בן משפ חה לכך שהיה בבית. אלסטר דיבר מהעסק ביום השריפה בשעה 15:09, למרות שטען שלא היה ביום השריפה בדפוס. מערכת האזעקה לא נדרכה למרות שהייתה תקינה ומחוברת למוקד. אילן ניסה להשיג את התובע ואת אלסטר ואלה לא ענו לו פרק זמן ממושך.

באשר למפתח – שלמה עזב אחרון את העסק בליל השריפה וטען שנעל את הדלת והסורג עם המנעולים. מפקד הכבאים ה עיד שהדלת הייתה פתוחה ולא נעולה. הכבאים השכיבו את הוויטרינה בחזית. גם חוקרי הדליקות העידו שדלת הכניסה הייתה ללא סימני פריצה או חבלה ומנעולי הסורג נמצאו תלויים על הסורג כשהם נעולים, דבר המלמד על כך שהמצית השתמש במפתחות. הדלת נפתחה רק עם מפתח. על פי חוקר הדליקות הדלת הוחזקה פתוחה בזמן השלכת הגורם המצית והפיצוץ והשברים בוויטרינה נוצרו מהדף הפיצוץ ולא קודם.
המפתח ששלמה השאיר בבית הדפוס נשאר במקומו על הסורג, כלומר, המצית לא השתמש במפתח זה אלא במפתח אחר. מי שהחזיק במפתחות האחרים היו התובע ואלסטר.

חוקרי הדליקות העידו כי שיטת הביצוע אופיינית לאדם שהוא "טבעי במקום" ולא מצית זר, כיוון שזר היה פורץ מאחור או שובר את ה וויטרינה וכאן נכנס אדם עם מפתח, תלה את מנעולי הסורג על הסורג כשהם נעולים, נכנס לתוך העסק, פיזר חומרים מאיצים במספר מוקדים, העביר ג'ריקנים עם חומרי ניקוי מהחדר האחורי לתוך העסק, פתח אותם, השכיב אותם והכניס לפתחם ניירות, על מנת לגרום לשריפה שתשרוף גם את כל הראיות והמוצגים ולא יהיו ממצאים, אלא שההדף מהפיצוץ והמתזים שיבשו את התכנית. אלסטר הבין את הבעייתיות בהצתה מבחינת הביטוח נוכח שתי השריפות הקודמות שהיו בבתי דפוס שלו ושבעקבותיהן בוטלו הביטוחים שהיו לו, ולכן היה מעוניין בהעלמת ממצאי ההצתה. התובע ואלסטר עונים להגדרה של חוקר הדליקות שמי שהיה שם היה "טבעי למקום".

השריפה מוקדה בסמיכות למכונות הדיגיטליות שנטען שהן היקרות ביותר, אף שהן לא עבדו עובר לשריפה, בעוד הציוד המכני שבחדר האחורי לא ניזוק. הג'ריקנים עם חומרי הניקוי שנמצאו שכובים כשהפקקים פתוחים וניירות נמצאים בפתחם, מלמדים על הכנת הזירה מראש. אדם חיצוני שרוצה להעלים לא יתאמץ לייצר מראית עין של שריפה מתוך חומרי העסק אלא דווקא להבליט שמדובר בהצתה בזדון. הפיצוץ הנפחי שאירע וכיבוי השריפה בטרם נשרפו הבקבוקים עם החומרים המאיצים והניירות שהוכנסו לפתחי הג'ריקנים שיבשו את תוכניות אלסטר.

התובע טען שאילן הודיע לו על השריפה, בעוד שמפלט השיחות של אילן עולה שהתובע התקשר אל אילן עוד לפני שאילן שוחח עמו. התובע חייג בהמשך לאלסטר אך זה לא ענה. התובע שוחח עם אלסטר רק בשעות הבוקר, שעתיים וחצי אחרי השיחה עם אילן, ולא כפי שטען ששוחח עמו מיד אחרי השיחה עם אילן, ורק אחר כך נסע לבית הדפוס. התובע נרדם לפנות בוקר, דבר שאינו מתיישב עם התנהגות של בעל עסק שבית הדפוס שלו נשרף. התובע גם הגיע לבית הדפוס רק בשעות הבוקר המאוחרות. גם אלסטר הגיע רק אחר הצהריים. אלסטר ואשתו ידעו על השריפה מבלי שהודיעו להם עליה. אלסטר לא היה זמין בליל השריפה ולא ענה לטלפונים של אילן ושל התובע. אלסטר נמנע מלהיפגש עם נציגי הנתבעת אחרי השריפה ולהיות בזירה, לרבות עם חוקרי הנתבעת שפנו אליו לאחר מכן.

לאור כך שלתובע לא היה כל ניסיון בדפוס, גילו, מצבו הכלכלי הרעוע, מצבו הבריאותי ומגבלות השפה, לא סביר שהחליט לרכוש עסק במאות אלפי דולרים שלא הוכח שהיו לו. התובע הורשע בעברו בעבירות רכוש וסמים שבגינם ריצה שלושה מאסר ים, היה מכור לסמים קשים ונוטל מתדון עד היום. גם אלסטר הודה שהורשע בחמש הרשעות לפחות בעבירות סמים קשים, היה מכור לסמים ונוטל מתדון עד היום, כך שמדובר באנשים בעלי אישיות עבריינית והיעדר עכבות. כמו כן , היעדר יחס בין שווי הרכוש המבוטח שהיה נמוך לסכום הביטוח, הגדלת סכום הביטוח בפוליסה לשריפה בחודשים שקדמו לשריפה ואי רכישת כיסוי מפני פריצה היא גם נסיבה מחשידה לגרימת ההצתה במתכוון. כך גם הפקדת סכום הרכישה של 70 אלף ₪ לחשבון התובע והוצאתו ימים ספורים לאחר מכן בשיק בנקאי, שנועדו לייצר ראיה על תשלום התמורה מחשבון התובע. אלסטר והתובע הביאו את הציוד מבית הדפוס של אלסטר באשקלון אחרי שהתובע קיבל את פוליסת הביטוח, דבר המלמד על הכנת מקרה הביטוח, כשטענת התובע שלא קיבל את הפוליסה נשללה על ידי סוכני ביטוח.

מכונת האינדיגו לא הייתה שמישה, והובאה ממגרש מעוקלים מבלי שניסו להפעילה. המטרה היחידה להבאתה הייתה כדי לתבוע בגינה סכום של 1.3 מיליון ₪. מחירי התביעה הוכנו על ידי התובע ואלסטר מראש, לפני ההצתה. התובע וצדדי ג' 3 ו -4 הסתירו מהמשטרה ומנציגי הנתבעת את מעורבותו של אלסטר בבית הדפוס, מחשש שהדבר יסכל את התביעה מהביטוח. לא נעשה גם כל ניסיון להשמיש את המכונות לאחר השריפה ולטפל בהן על מנת להנצילן.

שלמה ואילן העידו שלדעתם אלסטר והתובע גרמו לשריפה.

לא הוכח קיומו של גורם אחר שיהיה לו עניין להצית את העסק. לא הוכחו איומים. צדדי ג' 3, 4 וגב' קייקוף העידו ש כל החובות שהיו לבעל הדפוס הקודם, אלישע ז"ל, כוסו מכספי המכירה ומביטוח החיים שלו, לרבות חובות בשוק האפור. שני אנשים שהתקשרו בטענה שבידיהם שיקים בסכום של 180,000 ₪ לא הגיעו לפגישה וגם הטענה בדבר שיק מזויף שנשלח לגב' קייקוף ביום השריפה, כל אלה היו "עבודת הכנה" של אלסטר והתובע לקראת ההצתה.

התובע הפר את חובת הגילוי החלה עליו, בכך שלא הזכיר את שמו של אלסטר בהצעה אלא כאיש קשר בלבד. הנתבעת לא הייתה מבטחת את אלסטר לאור שני אירועי השריפה הקודמים שהיו בבתי דפוס שלו, גם לא תמורת דמי ביטוח גבוהים יותר. הביטוח שהיה ל"סימפטיה" בוטל על ידי חברת הביטוח אחרי השריפה שהייתה בו. שמו של התובע נרשם בהצעה באופן פיקטיבי כדי לא לקבל מענה שלילי לשאלות על עבר ביטוחי שהיה לאלסטר, כך שמדובר גם בהסתרה בכוונת מרמה בעניין מהותי. גם סכום הביטוח שצוין בהצעה ללא כל יחס לשווי הרכוש הממשי היה תוך הטעייה בכוונת מרמה. הסתרה של חובות לשוק האפור אף הוא עניין מהותי שחייב גילוי מצד התובע. התובע גם לא גילה על פריצה שהייתה בדירתו.

הצעת מחיר שהוגשה במהלך הדיון הייתה פיקטיבית והוכתבה למעשה על ידי אלסטר, כמו גם הצעת מחיר אחרת שהתייחסה למכונה כמשומשת שעברה תהליך שיפוץ וחידוש, כשנותן ההצעה העיד שאין מכונות משופצות מאותו דגם והצעת המחיר שלו הייתה למכונה חדשה . כך גם הצעות מחיר נוספות, לרבות של מכונת האינדיגו, לא היו נכונות ונעשו תחת לחץ ולא תמיד לדגמים המתאימים. כל אלה מלמדים על מרמה בתביעת תגמולי הביטוח. ציוד שהובא לבית הדפוס מדפוס "ארמאן" עבר כבר שריפה קודמת, נתבע מהפניקס ולא תוקן, מהווה אף הוא מרמה בתביעת תגמולי הביטוח.

בנוגע לנזק, כל שעשה התובע הוא איסוף הצעות מחיר לציוד חדש, ללא שמאות או אסמכתאות מהימנות. ביטוח בערך כינון אינו פוטר מהערכת נזק, שכן פריט שניתן לתקנו יש לתקנו ולא להחליפו. שמאי התובע מר עזר הודה שלא ערך בדיקה למכונות, לא צרף צילומים להוכחת נזקי המים והפיח הנטענים ואינו יכול להוכיח כי הנזק נגרם למכונות בשריפה. גם לא וידא מצב המכונות לפני השריפה ולא את שמישותן. נציגי שירות הוזמנו רק אחרי שבועיים מהשריפה, לא בדקו את המכונות בעצמם ולא ידעו אם המכונות פעלו קודם לשריפה. הנתבעת מפרטת לגבי כל מכונה ומכונה, היעדר הערכות נזק, היעדר הצעות תיקון, היעדר ידיעה לגבי שמישותן לפני השריפה והיעדר מסמכים על בדיקתן. אין ליחס משקל להצעות המחיר שהמציא התובע שלא ניתנו לפריטים מאותו סוג וטיפוס מאלו שהיו בבית הדפוס אלא בהתאם לדרישת הלקוח.

סעיף "כינון" בפוליסה אינו מזכה אוטומטית בערך של פריט כחדש, מאחר ש"חדש" הוא רק התקרה. נקבע בפסיקה שהמבוטח "עשוי" לקבל ישן תמורת חדש, אולם לא בהכרח, שכן הרציונ ל הוא החזרת המצב לקדמותו, כך שהטבת הנזק באמצעות מכונה משומשת תקינה מאותו סוג וטיפוס מהווה מימוש של סעיף כינון.
במקרה שלנו, אין זכאות לכינון, גם לא בערכים של מכונות משומשות, משהוכח כי המכונות לא היו בשימוש שוטף ולא היו תקינות במועד השריפה וסעיף כינון אינו חל על ציוד שיצא מכלל שימוש בטרם הנזק. כמו כן, גם לא התבצע כינון בפועל ולא הושלם תוך 24 חודשים ממועד השריפה.

באשר למלאי - אין אזכור בדו"חות הכספיים של יניב לערך מלאי ולא הוצגה רשימה של מלאי שהתובע קיבל מיניב ואסמכתאות למלאי שנרכש מאז רכישת בית הדפוס. אילן העיד כי הוא לא קנה חומרים בחודשים שקדמו למכירת בית הדפוס והסתדר עם מה שיש. הפעילות בעסק הייתה נמוכה מאוד ורמת המלאי נמוכה בהתאם. לגבי מוצרים מוגמרים, היה צורך להוכיח שהם לא עודפים מתקופות קודמות.
לגבי המבנה - התובע אינו הבעלים של המבנה ובעל המבנה אינו מבוטח ואינו מותב בפוליסה ולנתבעת אין כל חבות כלפיו, בנוסף להיעדר חבות כלפי התובע. הבעלים הגיש תביעה נפרדת בעניין זה. אילן העיד כי המבנה שוקם ולכן הצעת מחיר אינה רלבנטית אלא היה צורך בחשבוניות.
שכ"ט שמאי - אינו מכוסה בפוליסה. עוגמת נפש - מופרך בנסיבות העניין.

טענות הנתבעת כלפי צדדי ג' 2 - 4

הנתבעת מסכימה כי צדדי ג' 2 ו-3 לא היו מעורבים בתכנון ובגרימת ההצתה, ואולם לטענתה צדדי ג' 2 - 4 נתבקשו לסייע בדיעבד בגרסה שנמסרה במשטרה ולנציגי הנתבעת לצורך תביעת תגמולי הביטוח, ונמלכו בדעתם רק במסגרת ההליך המשפטי (סיכומי הנתבעת, סעיף 78 סיפא). נראה שהאמור לעיל חל גם לגבי צד ג' 4 אף שהנתבעת מזכירה בסיכומיה בהקשר זה רק את צדד ג' 2 ו- 3 ,אולם בהמשך הסיכומים כוללת הנתבעת את צד ג' 4 יחד עם צדדי ג' 2 ו- 3 כמי שהתבקשו לסייע בדיעבד בגרסה שנמסרה.
הנתבעת טוענת לחילופין כי התנהגות צדדי ג' 2 - 4 מהווה התרשלות בעלת קשר סיבתי לשריפה, בכך שלא דרכו את מערכת ה אזעקה, שאילו הייתה פועלת מערכת ההזעקה היה המצית מתגלה טרם הצתת בית הדפוס, ובכך שהשאירו את המפתח על המשקוף.

הנתבעת טוענת כלפי צדדי ג' 2 - 4 להיותו של "מניע" גם להם . אילן אישר שהיה בפשיטת רגל ויניב אישר שבאפריל 2013 נקלע עם שותפו למסעדה לקשיים כלכליים ושיקים שלהם החלו לחזור ובנק הפועלים תבע אותם על סכום של 267,000 ₪ בנוסף לחובות לשוק האפור. שלמה ניהל את הדפוס תחת אלסטר לפני השריפה . בביהמ"ש התכחשו לכך וביקשו להסתיר את מעורבות שלמה בניהול. שלמה הבטיח לתובע הכנסות בשווי 200,000 ₪ אם יזכו בביטוח שאז יקנו ציוד חדש.
גם "הזדמנות" הייתה לצדדי ג' 2 – 4 . לאילן היה מפתח שהשאיר לשלמה ושלושתם ידעו היכן המפתח. שלושתם היו "טבעיים למקום" והכירו את העסק. שלושתם התגוררו בסמיכות. שלמה עזב את העסק האחרון. אילן הגיע למקום ראשון בלי שקיבל הודעה טלפונית וטענתו שעמית מהסנוקר התקשר אליו ואחר כך לימים אינה נתמכת. שלמה גם מסר הודעה לסוכנות ה ביטוח בה הגדיר עצמו כמנהל עבודה וציין שקיבל שני ג'ריקנים של חומרי ניקוי. בבוקר השריפה ליווה את השמאי נס וידע כבר לנקוב במחירי המכונות הדיגיטליות כחדשות. אילן ושלמה לא הזכירו במשטרה את אלסטר וגם לא בפני נציגי הנתבעת. גם לא אמרו ששלמה מנהל את בית הדפוס או עובד בו. אילן טען שרק הוא עובד בעסק.
הנתבעת מוסיפה על האמור עוד כהנא וכהנא טיעונים , רובם השערה והסקת מסקנות בלבד .

טענות הנתבעת כלפי צד ג' 6 - סוכנות הביטוח

משום מה מפנה הנתבעת בסיכומיה את טענותיה כלפי סוכן הביטוח, יורם זילברמן, שעה שההודעה לצד ג' לא נשלחה אל הסוכן אלא אל סוכנות הביטוח.
הנתבעת כותבת בסיכומיה כי היא אינה דורשת מהסוכן להיות חוקר או פסיכולוג, וכל טענתה כלפיו היא שהיה עליו לגלות לה את המידע המהותי שהיה ידוע לו.

הסוכן (צ.ל. הסוכנות ) ידע שאלסטר הוא הבעלים האמיתי של בית הדפוס, שהוא המבוטח והוא הגורם בעל האינטרס בביטוח, ידע על עברו ועל בית הדפוס הנוסף שיש לו באשקלון, ידע שאלסטר ביקש לבטח את הדפוס שלו באריאל עוד במרץ 2013 , ידע שאלסטר ביקש שהביטוח לא ייעשה בפניקס מ אחר והייתה לו תביעה שם, ולא גילה כל הנ"ל לנתבעת - המבטחת.

טענת הסוכנות שאלסטר היה רק איש קשר של התובע אינה מתקבלת על הדעת. הסוכנות לא ביררה דבר אודות התובע מאחר והובא על ידי אלסטר, וגם לא ביררה דבר על אלסטר.

בכך שהסוכנות לא גילתה לנתבעת שאלסטר הוא בעל העסק ושיש לו עבר ביטוחי, הפרה הסוכנות את חובת הנאמנות שלה ואת חבותה כלפי הנתבעת מכוח דיני השליחות ודיני הנזיקין.

טענות צד ג' 1 - אלסטר

אלסטר אינו הבעלים של העסק. הוא אינו מבוטח אצל ה נתבעת, אינו צד לחוזה הביטוח, לא נגרם לו כל נזק מהשריפה והוא אינו זכאי לתגמולי ביטוח בגינה. הוא רק עזר לחברו התובע בשיקום בנו, אין לו עניין בתביעה והוא זר לה. מאחר ולגבי אלסטר אין מדובר בתביעת ביטוח, נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת באופן מלא, ולאור הטענות לביצוע עבירה פלילית על ידו, נטל ההוכחה על הנתבעת הינו נטל מוגבר. הנתבעת כשלה בנטל המוטל עליה ובהוכחת גרימת האירוע הביטוחי על ידי אלסטר ודין ההודעה כנגדו להידחות.

לאלסטר לא היה כל מניע להצית את בית הדפוס . מלכתחילה הוא השכיר לתובע את העסק שלו באשקלון. אם המניע שלו היה לשרוף את העסק, במידה והעסק היה מבוטח היה יכול לעשות זאת באשקלון, ולא היה צורך להעביר את העסק לפתח תקווה, ואם העסק לא היה מבוטח, לא היתה לו כל סיבה להציע אות ו לתובע מלכתחילה. אלסטר לא היה אחראי למעבר בית הדפוס לפתח תקווה . כל צדדי ג' לרבות התובע העידו שמתווך בשם ליאור יזם את העסקה.

אלסטר היה יכול להצית, אם רצה, את בתי הדפוס שלו , והטענה שהוא לא עשה זאת משום שלא היו מבטחים אותו בשל עברו הביטוחי, לא הוכחה. יורם זילברמן העיד כי ניתן היה לבטח את אלסטר גם נוכח עברו הביטוחי וכי הביטוח של בית הדפוס שלו באריאל לא נערך בשל ליקויי מיגון ולא בשל עברו. אלסטר גם לא ידע שהביטוח שהיה בחברת "מנורה", הועבר לחברת "כלל" ביוזמת סוכנות הביטוח ושהפוליסה כפופה לתנאי ביט, כך שטענת הנתבעת לפיה בית הדפוס בוטח אצלה בתנאי ביט שכוללים כינון עקב חוסר יכולתו של אלסטר לבטח את עצמו בתנאים כאלה, אינה עומדת.

אין זה נכון ששני בתי הדפוס של אלסטר הוצתו. בית הדפוס "סימפטיה" היה שייך לאחיו ולא לו. בשריפה שהיתה שם בשנת 2011, אלסטר הודה מיוזמתו שזרק סיגריה על הרצפה וחשב שכיבה אותה אולם בפועל הסיט אותה ברגלו לעבר מקור האש. בשריפה משנת 2012, בבית הדפוס השני, אלסטר סיפר מיוזמתו שהוא מעשן כבד שנוהג לעשן גם בבית הדפוס ולזרוק בדלי סיגריות על הרצפה או לתוך הפח, אכן פח האשפה שהיה במקום נמס על הרצפה מתחת לשולחן מולו אלסטר עבד. השריפה אצלנו אינה דומה לשתי השריפות הקודמות, שכן לטענת הנתבעת נעשה בה שימוש בחומרים דליקים או מאיצים שהוכנסו לבקבוקים ופוזרו במקומות שונים בעסק. אופן פריצת האש אינה דומה, מוקדי האש אינם דומים והתנהגות אלסטר אינה דומה. בשתי השריפות הקודמות המבטחות, שאחת מהן היתה הנתבעת, שילמו לאלסטר את תגמולי הביטוח ולא נקבע שהאש פרצה בהם בזדון. הטענה הועלתה רק בתביעה הנוכחית ללא סימוכין.

הוכח שהיו למשפחת קייקוף חובות, היו עליה איומים, והיו נסיונות התחמקות מנושים. אילן הודה שנקלע לפשיטת רגל עקב חובות של אביו וכי הוא ואחיו נהגו לרשום את העסק על שמם במטרה להתחמק מנושים. כן העיד אילן ששלמה דודו טיפל בהכל, בסתירה לעדותו של הסוקר בלט שאילן הציג עצמו כמי שמנהל את בית הדפוס וימשיך להפעילו. אילן הודה שקיבל איומים על חוב בסך 180,000 ₪ שלושה שבועות לפני השריפה ובבוקר השריפה קיבל איום לגבי שיק נוסף ואף הצביע במשטרה על אבי פריאנטה, שבעבר העסק היה שלו, כחשוד הגם שחזר בעדותו מחשד זה. אילן טען שהוא יודע את זהות המאיימים וסבור שהשיק שאיימו לגביו היה מזוייף. יניב העיד שהוא רשם את העסק על שמו לבקשת אביו בשל מצוקתו הכלכלית, אם כי לא ידע מה היקף חובותיו, שיקים של האב חזרו, והוא סגר את החברות מכסף של אשתו. אילן העיד שלמשפחת קייקוף היו חובות אישיים וכספי מכירת העסק שימשו לכסותם, וכי אימו קנתה דירה בכסף שהיה לה מפוליסת החיים של בעלה המנוח ולא לסגירת חובות, בניגוד לעדותו של אילן. שלמה הודה שלאחיו אלישע ז"ל היו חובות לנושים רבים בשוק האפור, ושהוא סגר את החברות. לאחר פטירת האח נותרו חובות לאח ולבית הדפוס למספר בנקים וגורמים נוספים וכן הלוואות נוספות במאות אלפי שקלים, בניגוד לעדות אילן שכל החובות נסגרו טרם המכירה. שהיו איומים שלושה שבועות לפני השריפה, ושהגיעו לאלמנה אנשים במהלך השבעה בענין החובות, אף שלא היו איומים. שלמה טען שלא קיבל $60,000 במזומן מהתובע בגין בית הדפוס, בניגוד לעדות התובע במשטרה שהוא נתן לו במזומן $60,000. ברור שממכירה בסכום של 70,000 ₪ בלבד אי אפשר היה לכסות אפילו חלק קטן מהחוב.
הנתבעת התעלמה מהסיכון שהתממש על ידי הנושים של משפחת קייקוב, והעלתה את תיאוריית הקנוניה נגד אלסטר כדי להתחמק מחבותה לשלם את תגמולי הביטוח.

לא הוכח שהיה שיק מזוייף, לא הוכח שאלסטר זייף את השיק ולא שאלסטר עומד מאחורי האיומים. טענת האלמנה סלמה קייקוף שהחתימה על השיק אינה חתימת בעלה והוא מזוייף, נסתרת על ידי גרפולוג הנתבעת שאמר ששוני באותיות אינו מעיד בהכרח על זיוף. סביר שמדובר בשיק אמיתי שאי פרעונו הביא להצתת בית הדפוס, דבר שמתאים גם לאיומים שהיו על משפחת קייקו ף. על פי חוות הדעת של הגרפולוגית שוחט, לאלסטר או לאשתו לא היתה כל מעורבות בחתימה על השיק. סלמה גם אמרה שאחרי השריפה היא התלוננה במשטרה שנגנבו ממנה פנקסי שיקים שלושה חודשים לפני השריפה, דהיינו עוד לפני שהתובע רכש את בית הדפוס.

התנהלותם של חוקרי הנתבעת, יאיר ימה וגנדי גורביץ היתה מנחה, לא מלאה ולא מעמיקה, במטרה לטפח את תיאוריית הקנוניה של הנתבעת כי אלסטר הוא זה שרכש את בית הדפוס. גנדי גורביץ חזר בו מתצהירו שהמכונות הופעלו ואמר בעדותו שרק חוברו לחשמל. הוא לא צילם, לא הסריט ולא תיעד את המכונות. סיגל בוטבול, מסוכנות הביטוח, העידה שהחוקר רונן כץ איים עליה למסור לו מסמכים אחרת יעכב דוחות של הסוכנות בתיקים אחרים, ושהיא היתה לחוצה אחרי שכץ אמר לה שהלקוח הוא רמאי ועבריין, ביים כבר מקרה ביטוח וחייב כספים בשוק האפור. כן נאמר לה בפגישה שהתקיימה במשרדי הנתבעת שאם לא ישתפו פעולה עם הנתבעת, יתבעו אף אותם. העד ואן ראטן העיד שהחשבונית שנתן זוייפה, אחרי שהחוקרים איימו עליו שהחזקת הקבלה שנתן לאלסטר היא מעשה פלילי והם יפנו למס הכנסה. החוקרים לא חקרו בכוונה את בעל הצ'יינג' שאצלו היה השיק שנטען כמזוייף. החוקר כץ אמר שהוא חושד ששלמה היה מעורב בהצתה, כץ אמר בעדותו ששלמה אמר לו שהוא יודע שאלסטר שרף את העסק אך גם ששלמה אמר שאין לו כל הוכחות. כל חקירתו לא הייתה מלאה אלא חלקית בלבד והוא התעלם ולא חקר בדברים רבים.

הוכח באופן חד משמעי שהתובע הוא הבעלים של בית הדפוס. ישנן ראיות לתשלום התמורה בסך $60,000 בנוסף ל- 70,000 ₪. היעדר זכרונו של התובע באשר לסוגי המכונות שהיו בבתי הדפוס נובע מבעיות זיכרון שלו. כל הציוד בבית הדפוס הוא של התובע ונרכש על ידו כדין וישנן ראיות לכך. הציוד היה תקין ונמצא בבית הדפוס במועד השריפה. מכונת האינדיגו נמכרה על ידי ארביב לתובע בסכום של $40,000 ועדות ארביב בענין זה לא נסתרה.

הנתבעת לא הוכיחה שאלסטר הוא זה שקנה את בית הדפוס והיה בעליו. טענות הנתבעת והעדים מטעמה בענין זה הינן מסקנות בלבד שלא ניתן להסיקן.

תיאורית ההזדמנות שהועלתה על ידי התובעת בהתבסס על כך שלאלסטר או לתובע היו מפתחות לבית הדפוס, הינה מגוחכת. המפתחות לבית הדפוס היו יכולים להיות לכל אחד. באותה מידה ניתן לטעון שאילן ו/או שלמה היו המציתים. כל אחד גם יכול היה לגלות שהמפתחות נמצאים דרך קבע על המשקוף ולמעשה הופקרו שם.

טענת הנתבעת שבגלל שבית הדפוס סמוך לסנוקר היו מבחינים שם אם גורם זר שאינו "טבעי למקום" הוא המצית ולכן התובע או אלסטר הם אלה שהציתו, לא הוכחה. בלייני הסנוקר אינם מכירים בהכרח את האנשים בעסק הסמוך. דווקא יניב היה טבעי למקום אולם הוא לא נחקר על ידי החוקרים, שלא חקרו כלל את באי הסנוקר ואת שעות פעילותו.

הטענה בדבר מוקדי השריפה שנבחרו על פי אינטרס, לא הוכחה. גם הספקים של בית הדפוס, שהיו חובות גם כלפיהם, בקיאים במכונות כמו אלסטר, וגם נושי השוק האפור יכלו להבחין בין מכונות דיגיטליות חדשות למכונות מכניות מיושנות. סביר שהנושים מימשו את איומיהם לגבי עסק שהצמיח את החובות כלפיהם, וככל שהחובות לא היו מהעסק, הרי שהם נבעו מההימורים של האבא. הנושים היו אנשי שוק אפור שהצתת העסק היא "שיטת אזהרה סולידית יחסית עבורם".

אי זמינות אלסטר בטלפונים שנעשו אליו באמצע הלילה, אינה מעידה שהוא הצית את השריפה. גם אילן לא היה זמין באותן שעות ותזה זו יפה לגבי כל אחד שישן באותו לילה. כמו כן, ככל שאלסטר לא היה זמין גם לתובע, מתקעקעת הטענה שהוא שיתף פעולה עימו.

הטענה שלא נרכש כיסוי לפריצה, נסתרה על ידי הסוקר בלאט שציין שלא ראה טעם במיגון בית הדפוס מפני פריצה, ולא ראה סיטואציה בה תיגנב מכונת דפוס.

לא הוכח שאלסטר הוא זה ששילם או העביר את סכום המכירה של בית הדפוס. התובע העיד שהוא שילם 70,000 ₪ מחשבונו למשפחת קייקוף ואף הציג המחאה בנקאית על כך. כמו כן, ה טענה מהווה שינוי חזית ויש להתעלם ממנה, גם לא הוכחה וגם מהווה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב.

עיקר טענות צדדים שלישיים 2 – 3 – יניב ואילן קייקוף

יניב ואילן הינם שני אחים צעירים, חסרי ממון, ילדים טובים ללא עבר פלילי או ביטוחי, שנגררו בעל כורחם להליך ארוך, מיותר ויקר על אף היעדר מעורבות ממשית מצדם בפרשה, ועל אף שהחוקרים מטעמה של הנתבעת שללו את מעורבותם. הנתבעת עצמה הודתה בסיכומיה כי ידם של אילן ויניב לא הייתה בתכנון ובגרימת ההצתה ולכן החליטה להפוך את תביעתה לתביעת רשלנות כלפיהם.

החוקר רונן כץ אמר בחקירתו כי העסקה של מכירת בית הדפוס הייתה עסקה אמיתית בתמורה לסכום של 70,000 ₪ וכי מערכת האזעקה לא עבדה .

72. עוד אמר החוקר רונן כץ כי לא היה לו צורך לחקור את יניב ולא נמצא כל רבב בהתנהלותו. גם אילן לא היה מעורב בקומבינה ואילן ויניב נקיים מכל רבב. הנקודות "לרעת אילן" הינן שוליות והוא הסכים לחלוטין כי אילן הוא אדם הגון, וכי אילן ויניב לא היו מעורבים בשריפה של בית הדפוס. גם החוקר יאיר ימה אמר שהוא לא מצא לנכון לחקור את יניב. אילן ויניב היו כה תמימים שאפילו לא הבינו שהביטוח שהיה קיים לדפוס "יניב" בחברת "אליהו" לא בוטל.

73. מקום מגוריו של אילן באורנית הוכח על ידי הצגת הסכם השכירות של דירתו שם. אילן העיד כי עם קבלת ההודעה על השריפה הוא נסע לבית הדפוס. על השריפה נודע לו בטלפון שקיבל מאלי עמית, מפעיל מועדון הסנוקר שצמוד לבית העסק, שאמר לו שבית העסק נשרף. כך גם אמר בתשובותיו לשאלון, למשטרה ולחוקרים. אילן העיד כי יניב ואמו סלמה התגוררו אצלו באורנית. משלא ענה לטלפון של עובד הסנוקר, התקשר עובד הסנוקר, עמית גרפל, לאחיו יניב שהעיר אותו משנתו. עמית גרפל אישר הדברים, אם כי אמר שאינו זוכר במדויק את הסדר ושכנראה מאחר ואילן לא ענה לו לא רואים את השיחה אליו בפלט השיחות, אבל רואים בפלט שיחה נכנסת מעמית ליניב. יניב אישר שהוא התגורר עם אחיו אילן באורנית. אילן העיד שהם מכרו את בית הדפוס לתובע והוא ראה בו רוכש העסק מבלי לחשוד במאומה. אילן לא נשאל אם היה שותף או אדם נוסף בעסק ולא ענה על שאלות שלא נשאל. כתב ההתחייבות של התובע ליניב ש ישפה אותו על כל נזקיו בגין השריפה נוסח רק ביניהם ומוכיח כי אילן ויניב ראו בתובע כצד, לפחות לפי ההסכם הפורמלי שנחתם. אילן אמר מלכתחילה שהייתה קיימת בבית הדפוס מכונת "ריובי" שלא עבדה וכי אביו השתמש בה רק כדי להדפיס מיספור ולא עבודות בשוטף. לא היה לאילן כל אינטרס להוסיף לרשימת המכונות את מכונת ה"ריובי", שהיא מכונה פשוטה, ישנה ולא תקינה. גם החוקר מטעם כלל ציין שאילן נהג בהגינות ברשימת הפריטים שנמסרה, שווי הציוד ועוד.

74. אין יסוד לטענה של רשלנות כלפי אילן ויניב בכך שלא דרכו את מערכת האזעקה התקינה והותירו את המפתחות על המשקוף . לגבי יניב, אין מחלוקת שאין לו קשר לעניין וכי מעולם לא היה לו מפתח. דו"ח הסוקר של כלל קבע כי נמסר שמערכת האזעקה אינה תקינה ואינה מתפקדת בדו"ח שנערך על ידו עוד לפני אירוע השריפה. גם החוקר כץ הודה בעדותו שידוע לו שמערכת האזעקה לא עבדה. אילן אמר לחוקר יאיר י מה שמערכת האזעקה לא הייתה פעילה עוד בזמן שהעסק היה שלו וכי התובע לא השמיש אותה. אישור מוקד אגודת השומרים על תקינות מערכת האזעקה מתייחס למועד של למעלה משנתיים לפני אירוע השריפה.

75. הטענה שבית הדפוס הוצת על רקע חובות שהיו למשפחת קייקוף לשוק האפור נולדה כחלק מתכנון יזום של אנשים מתוחכמים ומנוסים על מנת להסיט את הזרקור לכיוונם של אילן ויניב, בהנחה שאלו יספרו לחוקרים על שיחת הטלפון שקיבלו ערב השריפה והפנ ייה שקדמה לה בגין השיק שחזר, מבלי שהבינו זאת באותה עת.

היו רק שני מקרים בודדים של פניות עלומות לגבי חוב עלום שלא הוכח ולא נדרש באופן רציני. האחד סמוך לאחר מכירת בית הדפוס לתובע והשני הטלפון שקיבלה האמא סלמה קייקוף לנייד שלה ערב השריפה. אילן העיד כי הוא אינו חייב לאף אחד, לא מסוכסך עם אף אחד ולא קיבל כל איומים לעסק. פריאנטה לא פנה אליו מעולם. פעם אחרונה שפריאנטה היה בדפוס היה ביולי 2012 והוא אינו אדם מסוכן ולא אלים. גם שלמה העיד במשטרה שכל החובות נסגרו ברוח טובה ולא היו איומים לשריפת העסק. שלמה העיד שהוא קבע להיפגש עם אדם שטען לחוב של אלישע ז"ל אך אותו אדם לא הגיע לפגישה. שלמה העיד כי הוא לא שיתף את אלסטר באיום כי זה לא היה קשור לבית הדפוס. לא נכון שהיו איומים במהלך השבעה אחרי האבא ז"ל. גם סלמה העידה שכל החובות שולמו ולא הייתה אליה אף פעם פנייה למעט הפנייה האחת כאמור. סלמה הגישה תלונה במשטרה ביום 17/9/13, בגין אובדן שיקים מלפני 4 חודשים, כשכוונתה היתה כנראה למועד שבו בית הדפוס יצא משליטה מילדיה. גם יניב העיד שהכסף שאמא קיבלה שימש לסגירת החובות. הוכח שביתם היחיד של משפחת קייקוף באורנית נמכר לכיסוי חובות, כמו גם מכירת בית הדפוס וחלק מכספי ביטוח החיים שהתקבל מחברת "מגדל" בסכום של 1,686,118 ₪, שכיסו כולם את החובות במלואם. גם יניב הגיע להסדר עם בנק הפועלים ושילם לו את כל חובותיו. במקום הבית באורנית שנמכר, קנתה סלמה דירה קטנה באזור לא יקר בסכום של 800,000 ₪ ונותר בידה סכום גדול לפרעון החובות.

טענות צד ג' 4 – שלמה קייקוף

76. ההודעה לצד ג' אינה מגלה עילת תביעה נגד שלמה. היא מתבססת על הנחות שגויות וללא ראיות ודינה להידחות.

77. שלמה הוא בן 70, אלמן, עובד בתחום הדפוס מעל 50 שנה . אחיו המנוח, אלישע ז"ל, אביהם של אילן ויניב, היה אף הוא בעל מקצוע בתחום הדפוס שנים רבות. אחיו חלה במחלה קשה וביקש משלמה לעזור לו בזמנו החופשי בבית הדפוס. לאחר פטירת אחיו, עזר שלמה לגיסתו לפתור את הקשיים בהם נתקלה ובמיוחד בבית הדפוס. שלמה מעולם לא היה עובד של התובע. הוא עבד בדפוס אחר וכל שעשה הוא לעזור לבן אחיו בעבודות בדפוס בשל היותו מומחה בנושא. שלמה הוא עובד שכיר ואין לו יד ורגל בבעלות על בית הדפוס או בניהולו או בהחזקתו. שלמה שיתף פעולה לאורך כל הדרך עם הנתבעת וסיפר לנציגיה את כל הידוע לו. אין ולו ראיה אחת למעורבות מצד שלמה בשריפה.

78. לא הועלה כל ספק ששלמה ישן בבית עד שקיבל טלפון אחרי 04:00 שהדפוס נשרף. אין גם מחלוקת ששלמה עזב אחרון בסוף יום העבודה את בית הדפוס ושהוא גם נעל את בית הדפוס. שלמה הודה שהניח את המפתחות במקום הקבוע. המפתח לא היה שלו אלא של אילן שעבד בדפוס. אין מחלוקת שהמפתחות נמצאו במקומם ומי שנכנס לדפוס לא השתמש במפתחות אלו, אלא היו לו מפתחות משלו.

79. שלמה לא אמר לתובע שהעסק ירוויח 200,000 ₪ תחת ניהולו. מה שאמר לתובע שהיה שאם יזכו עכשיו בביטוח יוכלו לקנות ציוד חדש ו העסק יוכל לגלגל בשקט 200,000 ₪. אין בכך כל הודאה של בעל דין על ייזום הצתה במשותף. עדותו של שלמה ניתנה חודש וחצי אחרי השריפה ובאותו מועד הוא כבר ידע על הבקשה שהוגשה לביטוח ושאם התובע יזכה בתגמולי הביטוח יוכל לרכוש מכונות חדשות ולהעלות את תפוקת בית הדפוס.

80. כל מה שאמר שלמה לחוקר היה נכון, לרבות לגבי שווי המכונות על פי ניסיונו בתחום. כך גם לגבי החובות שהשאיר אחיו המנוח, הקשיים שהיו בתשלום, הטלפונים האנונימיים וההסדרים עם הנושים של המשפחה. הוא לא הסתיר מאומה.

81. שלמה מכחיש כל טענות שמנסות להטיל בו דופי וכל אחריות לשריפה. אין לו יד ורגל במקרה השריפה, הוא לא גרם לאש, לא הבעיר אש ו לא היה אחראי להבערת האש בכל צורה שהיא.

טענות צד ג' 6 – סוכנות הביטוח

82. סוכנות הביטוח היא סוכנות ותיקה עוד משנות ה- 30 והוקמה על ידי אביו של יורם זילברמן, שמנהל את הסוכנות מזה כ- 45 שנים. ההודעה לצד ג' שהוגשה נגד סוכנות הביטוח משוללת יסוד ונגועה בחוסר תום לב. כל טענותיה של הנתבעת הופרכו על ידי עדי הנתבעת עצמם, והנתבעת זנחה למעשה את טענותיה כלפי סוכנות הביטוח, כאשר ב"כ הנתבעת הצהירה שהנתבעת אינה טוענת שסוכנות הביטוח מעורבת במרמה, ובסיכומיה כתבה הנתבעת שסוכן הביטוח לא צריך להיות חוקר או פסיכולוג. אך עדיין טוענת, ללא כל ראיות, ותוך שינוי חזית, כי הסוכן ידע טרם עריכת הביטוח שאלסטר הוא הבעלים של העסק והוא הגורם בעל האינטרס בביטוח והיה צריך להודיע זאת לנתבעת.

83. לא הסוכן ולא סוכנות הביטוח ידעו שאלסטר הוא הבעלים של העסק או שמדובר במעשה עוקץ מתוכנן כפי שהוצג על ידי הנתבעת. בפגישה שהתקיימה עם נציגי הנתבעת במשרדיה של הנתבעת, לא הועלתה כל טענה כלפי סוכנות הביטוח. מנגד, נשמעו איומים שאם לא ישתפו פעולה ולא יעידו נגד אלסטר, יצרפו אותם לתביעה.

84. תפקידו של סוכן הביטוח הוא לתווך בין המבוטח למבטח, ובמסגרת זו הוא פועל לקבל את המידע שנדרש על ידי חברת הביטוח בהצעה לביטוח והעברתה לאישור החברה. חובת הגילוי חלה על המבוטח למסור עובדות אמת בהצעה לביטוח. אין זה מתפקידו של סוכן הביטוח לחקור ולאמת את אמיתות המידע שנמסר ואין לו גם דרך לעשות זאת. הגברת אירית אלימלך, מטעם הנתבעת, אישרה שהסוכן חייב להאמין במבוטח וכי נאותות הביטוח נבדקת על ידי חברת הביטוח.

85. סוכנות הביטוח פעלה ללא דופי בהתאם לנוהל העבודה עם הנתבעת והעבירה לה את כל המידע והמסמכים שהיו ברשותה, לרבות דו"ח הסוקר בלט. הצעת הביטוח נערכה בהתאם לפרטים שמסר התובע באמצעות אלסטר, איש הקשר מטעמו של התובע , שהיה גם לקוח קיים של הסוכנות בביטוחי פרט חיים. אלסטר הציג עצמו כאיש הקשר של התובע וכחבר שעוזר לתובע, ושהוא עוזר לתובע, בעל העסק ומבקש הביטוח, מאחר שאינו דובר עברית טובה. גם התובע וגם אלסטר מאשרים זאת. כל הפרטים שמסר התובע באמצעות אלסטר נרשמו בהצעת הביטוח והועברו בפקס לחתימת התובע. טופס ההצעה החתום הועבר לחברת הביטוח וזו או שרה, לאחר שאישרה. קודם לכן את הוצאת הפוליסה. אין דרישה שהצעת הביטוח תחתם בנוכחות הסוכן. גב' אלימלך אישרה שאין מבחינתה דבר שלא מולא כראוי בהצעת הביטוח וכי לא היה מידע שביקשה ולא קיבלה. אין כל מניעה לקבלת מידע מאיש קשר מטעם המבוטח ואין חובה להיפגש עם המבוטח דווקא. גם זאת אושר על ידי הגב' אלימלך.

86. הוכח שעברו הביטוחי של אלסטר לא היה רלוונטי מבחינת הנתבעת ולא היה צריך להישאל במסגרת הסדרת הביטוח. הגב' אלימלך אישרה שאין צורך מבחינתה לבצע חקירה אודות אנשי הקשר של המבוטח ואיש קשר יכול להיות כל אדם שהמבוטח נתן רשות לדבר איתו, מבלי לבדוק מי הוא. הגב' אלימלך אישרה שבביטוח לעסק לא שואלים על עבר פלילי ולכן לא ניתן לטעון נגד סוכנות הביטוח שלא שאלה שאלות אישיות את המבוטח שאינן בהצעת הביטוח שעניי נן "סיכון מורלי" כמו עבר פלילי. הוכח גם כי הנתבעת אינה שואלת לנסיבות רכישת העסק המוצע לביטוח וכי אין זה רלוונטי מבחינתה.

87. העובדה שסיגל מסוכנות הביטוח כינתה את אלסטר בשם המבוטח, אין בה משום ראיה שסוכנות הביטוח ידעה שאלסטר הוא המבוטח האמיתי. סוכנות הביטוח ראתה באלסטר איש קשר ומי שמתנהל בשם בעל העסק ולא הבעלים , כאשר במהלך העסקים הרגיל מכנים לעיתים לקוח בשם "מבוטח" גם כשעדיין אינו מבוטח וגם את איש הקשר מולו. גם הסוקר מטעם הנתבע כתב בדו"ח שלו כי שוחח עם המבוטח, שעה שנפגש עם מנהל העבודה.

88. הטענה כי סוכנות הביטוח ידעה שבית הדפוס הוא סניף נוסף לעסקו של אלסטר, משום שכונה "סניף", הינה הטעיה, עיוות והוצאת דברים מהקשרם. איש לא ייחס כל חשיבות למסמך שבו זה נכתב, גם לא הנתבעת, ולא לכך ששכירות בית הדפוס באשקלון התפוצצה ועסקת הביטוח הועברה לפתח תקוה, בהעדר כל רלוונטיות.

89. אין בסיס לטענה שאלסטר ביקש מסוכנות הביטוח לא לעשות ביטוח בפניקס בגלל עברו. ביטוח הדירה של אלסטר נעשה בפניקס. גם הטענה כאילו סוכנות הביטוח הסתירה מידע בדבר הביטוח שביקש אלסטר לעשות לבית הדפוס שלו באריאל, חסרת יסוד שכן לידיעת סוכנות הביטוח אלסטר היה איש קשר בלבד של התובע ומידע לגבי עברו לא היה רלוונטי.

90. הנתבעת לא שינתה את נוהל העבודה שלה גם לאחר התביעה. היא עובדת עד היום על פי אותו טופס הצהרה לביטוח והיא ממשיכה לעבוד עם סוכנות הביטוח.

סיכומי תשובה מטעם התובע לטענות הנתבעת

91. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח "מניע" "והזדמנות" ושהצתה הייתה פרי תכנונו עוד בידיעתו והסכמתו. הנתבעת מערבבת במכוון בין התובע לאלסטר. באשר "למניע" המיוחס לתובע – לא נכון כי התו בע לא עבד מספר שנים קודם לשריפה. התובע אמר שעבד בכל מיני מקומות. יתרת החובה שהייתה בחשבון התובע הייתה נמוכה מאוד. נציג הבנק אישר הפקדת מזומן בסך 70,000 ₪ על ידי התובע. הלוואה בסכום של 25,000 ₪ מחודש 06/2012, אינה תומכת במניע. במועד השריפה התובע לא קיבל עדיין את הפוליסה ולא ידע שהכיסוי הוא בערך "כינון". שלמה אמר לחוקר שלאחיו היה מחזור של 50,000 ₪ בזמן שהיה בריא.

92. לגבי "ההזדמנות" – החוקר אמר שאינו חושב שהתובע הגיע למקום השריפה. השיחות של התובע בטלפון הנייד עם אלסטר ועם החברה של בנו אינ ן מלמדות שהוא שהה באותה עת בבית הדפוס.

93. הנתבעת לא הוכיחה שאלסטר רכש את בית הדפוס. הסוחר בלט אישר שהתובע רכש את בית הדפוס והוא המבוטח, ולגבי אלסטר אמר שיכול להיות שהוא הבעלים ויכול להיות שלא. גם הסוכן אשכנזי העיד שנאמר לו שאלסטר הוא איש הקשר. רישום א.ח. פיקסלס בתור הלקוח לקבלת שירות "מגטר" אינו מעלה ואינו מוריד. לא הוכח שהלוואה עלומה שלקחה אשתו של אלסטר קשורה לרכישת הדפוס. התובע רכש את הדפוס במזומן בכסף שלווה מבני משפחתו והוחזק על ידו בבית. התובע הפקיד כסף מזומן בחשבונו ודאג להוציא שיק בנקאי כפי שעושה כל רוכש מקרקעין. התובע מתנהל במזומן ואין לו חובות. הנתבעת לא הוכיחה שאלסטר היה הבעלים וגם לא מנהל הדפוס. אילן אמר במשטרה שהוא מפעיל את העסק לבד ושהתובע הוא הבע לים. העדויות המאוחרות של הקייקופים הינן גרסאות כבושות בעקבות שיתוף פעולה שלהם עם הנתבעת.

94. מרבית הציוד בבית הדפוס נרכש מדפוס "יניב". ציוד נוסף נרכש מאלסטר. הדבר אינו שולל את שווים. הוכח שהתובע רכש את מכונת האינדיגו מארביב ושולמה תמורה עבורה על ידי התובע. מדובר במכונה ייחודית. אין בסיס לטענת הנתבעת שאינדיגו נרכשה על ידי אלסטר. ערכו של הציוד שבבית דפוס אינו זעום ולא הוכח שהציוד לא היה תקין. הסוקר בלט אמר שהציוד היה חדיש, יפה ומסודר ויקר בערכי כינון. לא נכון שהציוד נרכש במאות אלפי דולרים.

95. טענות הנתבעת בנוגע לשריפות אחרות שהיו בבתי דפוס אחרים של אלסטר הינן שקריות. החוקרים והמומחים מטעם המבטחות לא קבעו שמדובר במקרים של הצתה בזדון. השריפות גם אינן קשורות עם התובע. התובע גם אינו מעורב בזיוף חשבוניות של אלסטר מול הפניקס.

96. התובע מסכים שמדובר בהצתה בזדון. עם זאת, אפשרות סבירה היא שהפורץ לקח את המפתח שהושאר מעל המשקוף, פתח את המנעול, החזיר את המפתח למקומו, נכנס לבית הדפוס כדי להציתו ובשל הפיצוץ הנפחי הוא לא נעל את בית הדפוס כשיצא. מצית שמכיר את פעילות הדפוס היה מנטרל את פעולת המתזים כדי שהשריפה תכלה את כל הראיות, וגם לא היה טורח לדחוף ניירת לתוך ג'ריקנים המכילים חומרי ניקוי למכונות שאינם דליקים.

97. הוכח שאילן הודיע לתובע על השריפה. לא הוכח שהתובע נרדם אחרי שנודע לו על השריפה. העובדה שהתובע הגיע בשעות הבוקר המאוחרות נובעת מכך שלקח קודם את נכדתו המתגוררת עמו לגן הילדים.

98. התובע הורשע לפני למעלה ל-30 שנה ומאז הוא שומר חוק. גם אדם שהשתקם רשאי לרכוש דפוס ולבטח אותו. אין שחר לטענות בדבר סכום הביטוח. הסוקר וי נשטוק כתב שערך הציוד בערכי כינון נע בגבולות 3 מיליון ₪. העובדה שהתובע לא רכש כיסוי ביטוחי לפריצה במכונות דפוס שאינן "גניבות", אינה מעלה ואינה מורידה. התובע לא קיבל את פוליסת הביטוח לפני השריפה ורק לאחריה נשלחה רשימת הפוליסה למומחה עזר.

99. הוכח שמערכת האזעקה הייתה תקולה לפני שבית הדפוס נמכר לתובע. אין בפוליסה דרישה לדריכת המערכת. דברי הקייקופים שהם מאמינים שאלסטר והתובע גרמו לשריפה באו כתוצאה משיתוף פעולה ביניהם לבין הנתבעת, שוויתרה על הטענות נגדם. האיומים שהופנו לקייקופים על רקע חובות היו עוד בטרם הוצאת בית הדפוס למכירה. אין מחלוקת שהתובע עצמו לא אוים ולא היו לו סכסוכים. הוכח שלאביהם של הקייקופים, אלישע ז"ל, היו חובות במאות ואלפי שקלים, גם לשוק האפור. על רקע החובות התקשרו גורמים מפוקפקים לפני השריפה, בבוקר השריפה וגם בזמן השבעה, ודרשו באיומים לסלק את החובות. על רקע זה האפשרות הסבירה היותר היא שהדפוס הוצת על ידי נושים אלמונים. בתקופה שאבי פריאנטה היה שותף עם אלישע ז"ל, סיבך אלישע ז"ל את פריאנטה עם השוק האפור כשחילק שיקים פרטיים שלו ללא ידיעתו בשוק האפור ובעקבות איומים שעבר פריאנטה הוא ניסה להתאבד פעמיים ואושפז במחלקה פסיכיאטרית. הקייקופים יצרו מצב ברור בעת המכירה שכל החובות שהיו קיימים בעבר נסגרו והתובע לא ידע על איומים שהופנו כלפיהם אחרי מכירת הדפוס. חתימת התובע על "הסכם ההבנות" מאששת את הטענה שרק הוא היה הבעלים של בית הדפוס.

100. לא הוכח שהציוד שנרכש מאלסטר היה לא תקין. לא נכון שמכונת הריובי הובאה מדפוס "ארמאן" לאחר שריפה קודמת מבלי שתוקנה, שכן המכונה נרכשה מדפוס "יניב" וגם ניתן לה שירות. התובע סמך על המומחה עזר שלא ייעץ לו להשקיע כספים להנצלת המכונות שניזוקו באובדן מוחלט. התובע לא זייף שום חשבונית. הצעות מחיר שניתנו על הצד הגבוה לא הפכו בשל כך לפיקטיביות או מזויפות.

תשובת הנתבעת לטענות צדדי ג'

101. לטענות צד ג' 1 – אלסטר : אלסטר הוא בעל ענין ישיר בתביעה. הנטל להוכחת תרמית הוא מאזן הסתברויות. היה לו מניע להעביר את בית הדפוס לפתח תקוה – החשש שהמבטחת החדשה תגלה על השריפה הקודמת שהיתה בדפוס "ארמאן", שווי הציוד הנמוך והיעדר מקום למכונת האינדיגו. אלסטר ביקש לא להיות מבוטח בפניקס ולא סיפר על עברו ולכן נעשה לו ביטוח הדירה שם. אלסטר לא חקר את המומחה סלוצקי לגבי חומרי הדליקה והוא מנוע מלטעון בענין. לא הוכח התשלום בסכום של $60,000. החוקר כץ לא אמר לסיגל את אשר טענה שאמר, וסיפר לה על חובות משפחת קייקוף. הנתבעת וכץ קיבלו את השיק המזוייף רק בשלהי שמיעת העדים אחרי שכץ נתן תצהיר. החוקרים לא ביקשו דפי חשבון כי התובע טען שהתשלום נעשה במזומן. אלסטר הודה שהוא גרם לשתי השריפות הקודמות. שלמה ואילן אמרו לחוקרים שהם סילקו את חובות העסק עד לשריפה ולא טענו שישנם עוד נושים קיימים מלבד שניים שטילפנו. אלסטר הציג עצמו בפני הסוקר כשותף בדפוס "סימפטיה". אלסטר הודה שהוא השכיר את בית הדפוס באשקלון לתובע, כלומר שהוא בעל העסק. גם אם אלסטר לא קיבל שירות מג"טר" לא מובן מדוע התובע לא היה הלקוח של "גטר". לא ברור איזו מכונה נקנתה על ידי א.ח. פיקסלס בע"מ ונמכרה לתובע. העדר כסף בחשבון התובע ואי ידיעתו לגבי אופן תשלום התמורה מלמדים שהוא לא מימן את הרכישה. לא הוכח שבדפוס "יניב" היו מכונות רבות נוספות. גורם זר שיודע על השארת המפתחות היה עושה שימוש במפתח שהושאר. לספקים אין ענין לשרוף דווקא את המכונות היקרות. הסוקר בלט דרש אזעקה תקינה.

102. לטענות צדדי ג' 3 – 2 – יניב ואילן: יניב הוצג כמוכר עסק דבר המלמד על היותו בעל דפוס. יניב נשאר השוכר של דפוס "הודיה" למרות המכירה לתובע, דבר המלמד על המשך מעורבותו בעסק גם אחרי המכירה לתובע. מהסנוקר הודיעו ליניב על השריפה. העסקת אילן בבית הדפוס הוארכה עד ליום שלפני השריפה. אילן סיפר במשטרה על חובות ואיומים שלא הוגשה בגינם תלונה במשטרה. אילן הסתיר את מעורבותו של אלסטר ושלמה בניהול ועבודה בבית הדפוס. אילן פנה לבן צור לקבל הצעת מחיר פי כמה משוויו. אילן ענה בשאלון שהעסק שמכר הכיל מכונות שהוכח שהובאו מאשקלון, הכל כדי לסייע לקבל תגמולי ביטוח. יניב ואילן שותפים לתרמית ולמרמה בתביעת תגמולי הביטוח גם אם לא יזמו את ההצתה וביצועה. החוקרים ציינו בעייתיות בהתנהגות אילן. יניב ואילן לא חולקים בסיכומיהם שהסתירו עד לחקירה הנגדית את השיק המזוייף, את הבנתם שהיתה הכנה מצד אלסטר והתובע, את מעורבות אשתו של אלסטר בעסק ובקנייתו, את שיחות הטלפון מאשתו של אלסטר לפני שהודע לאלסטר על השריפה. במסמכים ישנן כתובות שונות של אילן. עמית מהסנוקר לא אמר שהוא הודיע על השריפה ליניב אלא רק שניסו לתפוס את הבנים של אלישע והזכיר רק את אילן שאין חולק שלא שוחח איתו. טענת יניב שהוא לא עבד במקומות עבודה בחודש השריפה סותרת את הראיות שהוא עבד אז ב"סופר גלורי מוצרי חשמל בע"מ". לא הוכח שאילן הגיע לזירה בעקבות ההודעה. אילן אמר לסוקר בלט ולאשכנזי שאלסטר הוא שקנה את העסק. אילן אמר שהוא מפעיל את העסק לבד ואין עוד עובדים, בלי להזכיר את אלסטר ולשלמה. מכונת הריובי לא נזכרה בהסכם ופיכלשטין אמר שהריובי שצולמה בפתח תקוה הייתה שלו. כץ אינו מומחה לאזעקות ולכן לא בדק. הוכח שמערכת האזעקה הייתה תקינה ומחוברת למוקד אלא שלא נדרכה.

103. לטענות צד ג' 4 – שלמה קייקוף: שלמה הגדיר עצמו כמנהל העבודה בבית הדפוס. שלמה הודה שלמצית היה מפתח משלו, כלומר התובע ו/או אלסטר. שלמה העיד שהוא לא הבטיח הכנסות חודשיות בסך 200,000 ₪, בניגוד לדברי התובע. שלמה אמר שאין לו תשובה מנין הוא ידע לנקוב במחירי התביעה למכונות הדיגיטליות.

104. לטענות צד ג' 6 – סוכנות הביטוח: מאז המקרה הנתבעת לא ערכה עוד ביטוחי עסק באמצעות הסוכנות. הנתבעת ביקשה בפגישה עם נציגי הסוכנות רק לספר את ההשתלשלות ואת האמת. סיגל הודתה שלא סיפרה לנתבעת שהיא ידעה על העבר הביטוחי של אלסטר והפניקס. מסירת מידע כוזב בידיעתו של הסוכן, מחייבת חזית של המבטחת כלפי הסוכן, שכן המבטחת מחוייבת ברגיל בידיעת הסוכן. אלסטר טען שהוא סיפר על עברו לסוכן. זילברמן אישר כי הסוכן הוא הקשר של המבטח למבוטח וכי הוא אינו מצפה שהחתמת תבדוק את המידע שהסוכנות מעבירה לה. הגב' אירית דרשה מסיגל כל מידע נוסף וציפתה שתמסור לה את כל הידוע לה כדי לשקול אם הנתבעת רוצה לבטח. לאור המידע שקיבלה הנתבעת מהסוכנות הסתפקה הנתבעת במידע מאחר וסמכה על הסוכנות שזה המידע שבידיעתה. השאלות שבהצעת הביטוח אינן חזות הכל. ידיעת סוכן הביטוח לגבי עובדות של ענין מהותי הינה כידיעת המבטח ולכן חבות הסוכן כלפי המבטח גדולה מחבות המבוטח כלפי המבטח. על הסוכן לגלות כל ידיעה שקשורה בנושא הביטוחי גם אם המבטח לא ביקש לקבל את הידיעה. קבלת המידע המהותי מהמבוטח היא אלמנטרית. הסוכנים נפגשו עם אלסטר למילוי ההצעה לבית הדפוס באריאל כי הבינו שהוא בעל העסק. לכן ראתה הנתבעת בהמשך הביטוח באשקלון כסניפים. סוכן המציג עסק כחדש למרות ידיעתו את העבר הביטוחי, מחוייב על פי הדין . אלסטר צויין בפני הנתבעת כאיש קשר ולכן לא סברה שעליה לדעת משהו עליו. עדי הנתבעת לא אמרו שלגטימי לערוך ביטוח עסק באמצעות איש קשר. אין שינוי חזית. לא מדובר בעסק חדש כאשר יש עבר ביטוחי. הסוכנות הבינה את הבעייתיות ולכן העבירה את הביטוח מ"מנורה". הסוכנות לא ציינה את אלסטר בטופס ששלחה לנתבעת. זילברמן הודה שהוא שגה במקרה זה.

חוות דעת ודוחות שהוגשו

105. בעניין השריפה, הגיש התובע דוח פעולה של המשטרה של רס"ר עמרי אטנגר (צורף ל-ת/18), וכן הגיש הודעת המשטרה מיום 15/06/14 על סגירת התיק מסיבת "חומרי דליקות" (ת/24). לבד מאלה, לא הגיש התובע חוות דעת מטעמו בקשר עם השריפה.

הנתבעת הגישה שתי חוות דעת מטעמה בעניין השריפה : חוות דעת מטעם שירותי כבאות והצלה פ"ת (נ/33) ו חוו"ד מטעם מומחה מז"פ ד"ר דן מילר (נ/154).

בעניין הנזק, הגיש התובע שתי חוות דעת: חוות דעת מטעם המומחה השמאי (ומהנדס) בנימין עזר (ת/17) וחוו"ד מטעם השמאי מר מיכה זכאי (ת/27, ת/28).

הנתבעת הגישה מטעמה שתי חוות דעת לעניין הנזק: חוות דעת מטעם מר אבנר ברזילי (נ/78, נ/79), ו חוות דעת מטעם השמאי אורי נס (נ/75).

כמו כן הוגשו חוות דעת נוספות כדלהלן:
חוו"ד מטעם רו"ח אלי זיתוני (נ/22).
חוו"ד מטעם הגרפולוג ד"ר מוטי ורדי (נ/153).
דו"ח בדיקות מערכת האזעקה בעסק א. מערכות בטחון ותקשורת ( נ/32).
חוו"ד חוקרי השריפה אשר סלוצקי ומאיר סלוצקי (נ/44), ש עניינן שני ארועי שריפה שארעו בדפוס ארמאן אשקלון ובדפוס סימפטיה אשקלון והתקבלו בהסכמה .
חוו"ד מטעם הגרפולוגית איה שוחט הוגשה על ידי צד ג' 1.

חוות דעת חקירת דליקה מטעם שירותי כבאות והצלה פ"ת : ( נ/33)

106. על פי חוות הדעת מטעם מר פילו אלי (נ/33), בתאריך 16.9.2013 בשעה 03:50 התקבלה הודעה על ארוע מסוג שריפה בבית הדפוס, ההודעה התקבלה ע"י המודיע ארז.
צוין כי הבעלים הוא התובע וכי שלמה קייקוב הוא עובד במקום.
העובדות: השריפה פרצה בסביבות 03:50 לפנות בוקר, בעל הדפוס רכש את המקום לפני כשלושה חודשים והעובדים בבית הדפוס הם בעל העסק הקודם שלמה קייקוב ואחיינו אילן קייקוף. לדברי שלמה קייקוב הוא קיבל מספר איומים בבוקר יום השריפה בקשר לחובות של אחיו שהיה אחד מבעלי בית הדפוס ונפטר לפני מספר חודשים, והוגשו בעבר תלונות לגבי איומים שקיבל. (עמ' 2)
הממצאים: כשצוותי הכיבוי הגיעו למקום (תוך פריצת הדלת האחורית של העסק) נמצא, כי דלת הזכוכית והסורג בוויטרינה שבחזית העסק היו פתוחים (ע"י מפתח) ולא נפרצו. לדברי שלמה קייקוב העובדים נהגו להשאיר את המפתח אחד לשני על אדן משקוף הדלת ולכן קיימת סבירות שמי שניסה להצית את המקום ידע היכן המפתח והכיר את הנהלים.(עמ' 3)
בזירה נמצאו 4 בקבוקי פלסטיק, שבתוכם שאריות של חומר מאיץ (נשלחו לבדיקה במז"פ). כן נמצאו שני מיכלים (ג'ריקנים) של 4 ליטר שככל הנראה המצית חשב שבתוכם חומר מאיץ ולכן חלץ את פקקיהם השכיבם על הרצפה ותחב נייר לפתחם בתקווה שהחומר יזרז את הבעירה.
בזירה ניתן היה לראות שכתוצאה מפיצוץ אדי החומר המאיץ היה פיצוץ נפחי שגרם נזק רב לבית הדפוס ולעסק השכן (מועדון ביליארד, להלן: "המועדון"), וכן שהשריפה גרמה להפעלת הספרינקלרים במקום, דבר שעצר מיידית את הבעירה ומנע התפשטותה. באיזור לא היו מצלמות אבטחה למעט אחת, ליד הכניסה למועדון, שלאחר בדיקה יתברר כי הצילום חשוך ולא נראית תנועה חשודה באיזור.
מסקנת הדו"ח: מדובר בהצתה בזדון בעזרת חומר מאיץ וגורם מצית (עמ' 3) .

דו"ח חקירת שריפה א.א. ברית מיום 23.9.2013 (נ/21)

107. המומחה מר אלי היינה (הוזמן ליתן חוות דעתו ע"י השמאי אורי נס) נפגש ביום 16.9.2013 עם התובע ואף שוחח במקום עם שלמה קייקוב וחוקר השריפות מר אלי פילו מטעם שרותי כבאות, ומסקנתו הייתה כי השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה בזדון, כאשר אדם אחד או יותר חדרו לעסק דרך דלת חזית, שפכו מאיצים במספר מקומות והציתו את העסק (סעיף 1.4 בחווה"ד). בזירה נמצאו סימנים בולטים לארוע נפחי כמפורט בדו"ח, וכן ניכר בזירה כי דלת החזית נמצאה ללא סימני פריצה או חבלה. מנעולי סורג דלת חזית נמצאו "תלויים" על התריס. לאור זאת הומלץ להעמיק בחקירה פרטית אודות החדירה לעסק.
ממצאים נוספים שצוינו : סימנים בולטים לארוע נפחי נמצאו בחלק עורפי של קיר צפוני החוצץ בין בית הדפוס לעסק שכן " המועדון" (סע' 2.5). ויטרינת חזית לרבות סורג חזית נמצאו על הרצפה . לדברי הכבאים הדלת נהדפה כלפי חוץ ולצורך עבודתם הדלת "הופלה" לגמרי על הרצפה (סע' 2.7) המתזים שבתקרת העסק, עפ"י מצבם , "פרצו עובר לארוע השריפה" (סע' 2.8). בדלת הפלדלת בחלק העורפי של העסק נמצאו סימני חבלה/פריצה במשקוף הדלת ולדברי הכבאים הדלת נפרצה במהלך פעולות הכיבוי (סע' 2.9). מנעולי הרתק נמצאו "תלויים" על סורגי המתכת של הסורג שבחזית העסק , ממצא המצביע כי המנעולים נפתחו והוסרו ממקומם (בתנאי שננעלו בעת עזיבת העסק) .
מסקנות הדו"ח: עפ"י הממצאים, תבניות האש ומתווי הבעירה, בזירה נמצאו מספר מוקדי אש נפרדים ללא קשר או רצף ביניהם (סע' 4.1) , נבדקה ונפסלה האפשרות שהשריפה נגרמה כתוצאה מכשל חשמלי (סע' 4.2), דלת החזית נמצאה ללא סימני פריצה או חבלה ומצב מנעולי הרתק ה"תלויים" על סורגי הדלת מצביע על פתיחה באמצעות מפתח, או לחילופין, על כך שהסורגים לא ננעלו עם עזיבת העובד האחרון. לדברי שלמה קייקוב בעת עזיבתו את העסק בסביבות שעה 22:00 הוא הסתיר את מפתח דלת הכניסה סמוך לדלת.
מסקנת הדו"ח היא כי השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה בזדון כמפורט ברישא לעיל.

חוו"ד מומחה מטעם המחלקה לזיהוי פלילי מטא"ר י-ם בשאלת בדיקת מוצגים: (נ/154)

108. על פי חוות הדעת מטעם דן מילר, ביום 1.10.13 התקבלו במעבדה מספר מוצגים מחקירה שהתנהלה ע"י יחידת המשטרה פ"ת, ובין היתר, שקית סגורה המכילה מיכלי פלסטיק ומכסי פלסטיק שחורים חרוכים ומעוותים בחלקם, שבהם "נמצאו מרכיבי תערובת בנזין ותזקיק פחממנים חלקי. תזקיק פחממנים בינוני כולל בין היתר מדליק פחמים". (עמ' 2 לחווה"ד).
האריזות והמוצגים סומנו ונארזו/מלווים בשקית מאובטחת שמספרה s0004202 לאחר שסומנו "26284/13-10 ד.מ".

חוו"ד רו"ח אלי זיתוני: (נ/22)

109. בחוות דעתו מיום 19.1.2016, אומר רו"ח זיתוני - בהתבסס על בדיקותיו, נתונים שנמסרו לו ע"י ב"כ הנתבעת ומסמכים שונים - כי טענות התובע בכל הקשור לכדאיות רכישת בית הדפוס, ההזדמנות העסקית שהייתה בכך, ערכו של הציוד, חוג הלקוחות והמוניטין הנטענים - אינן משקפות את המציאות כהוויתה. (סע' 1 לחווה"ד) .
על פי ניתוח כלכלי ופיננסי של בית הדפוס שערך, נמצא כי לא היתה כדאיות כלכלית ברכישת העסק בניגוד לנטען ע"י התובע (סע' 4.1 לחווה"ד), שכן, מדו"חות כספיים מבוקרים של חב' דפוס דיגיטלי יניב בע"מ (החברה שהפעילה את בית הדפוס) לשנים 2010(כולל מספרי השוואה לשנת 2009) ולשנת 2011, עלה למעשה שבשנת 2010 הפסיקה החברה את פעילותה עפ"י ובשנת 2011 חיסלה אותה סופית לרבות מכירת כל הציוד. (סע' 4.3.1 – 4.3.1.1 לחווה"ד)
הוצגו דו"חות רווח והפסד לשנים 2009-2011, מהם עלה, כי העסק לא היה פעיל במהלך השנים 2011-2013, עובר לרכישתו ע"י התובע, ולכן אין ממש בטענת התובע לפיה " מדובר בבית דפוס קיים ופעיל עם ציוד ולקוחות"(סע' 4.3.1.2), שכן, הרווח בשנת 2009 – שנת הפעילות העסקית האחרונה של העסק – הסתכם בסכום של כ- 16 אלפי ₪ בלבד, סכום שאין בו כדי להתפרנס.

אשר לטענה בדבר "לקוחות קיימים", על פי מאזני העסק לשנים 2009-2011 בהתבסס על דו"חותיו הכספיים המבוקרים, " ניתן לקבוע כי לבית הדפוס לא היו לקוחות עסקיים בהיעדר פעילות עסקית... בניגוד מוחלט לנטען בסעיף 9 לכתב התביעה." (סע' 4.3.1.3)
עוד כותב רו"ח זיתוני (בהסתמך על תצהירו של אילן קייקוף), "..עולה כי בית הדפוס הפסיק את פעילותו במחצית שנת 2012 והיה הלכה למעשה מושבת במהלך תקופה של שנה שלמה, עד למכירתו לתובע בחודש יוני 2013." (סע' 4.3.1.4 לחווה"ד). מסקנת רו"ח זיתוני, מהמתואר בסעיפים 4.3.1.1 – 4.3.1.4 לחווה"ד [נפלה כנראה טעות במספרי הסעיפים], היא, ש"ניתן לקבוע כי לבית הדפוס- בכל מתכונת שהיא – לא היתה כל פעילות עסקית ו/או לקוחות כלשהם נכון למועד רכישתו הנטענת ע"י התובע ואף קודם לכן" (סע' 4.3.1.5 לחווה"ד).

אשר למצבו הכלכלי של התובע, מצא רו"ח זיתוני, מעיון בתדפיסי הבנק שצורפו לחומר שבפניו, כי בשני מקרים הוחזרו המחאות של התובע ע"י הבנק, אחת מהן היא המחאה על סף 12,600 ₪ שניתנה ליניב קייקוף- מוכר הציוד לתובע, בגין מס התשומות הנכלל בחשבונית המכר, וכן הוחזרה המחאה נוספת על סך 4,500 ₪. רו"ח זיתוני מציין, כי אין כל איזכור לכך שההמחאות הוגשו לפירעון נוסף או למשיכת מזומן בהתאמה, ועם זאת, התובע הגיש לרשויות המס את החשבונית לגבי רכישת הציוד מיניב קייקוף לצורך קבלת החזר במע"מ בגינו בסך של 12,600 ₪ "בה בשעה שלא ברור כלל ועיקר כיצד סכום זה שולם על ידו ליניב קייקוף, אם שולם בכלל". (סע' 4.4 לחווה"ד).
אשר לטענה בדבר "מוניטין בית העסק" בסכום נטען של 500,000 ₪ (סע' 24 לכתב התביעה) , כותב רו"ח זיתוני כי אין לה כל יסוד, בפרט בנסיבות בהן התובע (ובנו) הינם ללא רקע כלשהו בענף הדפוס"(סע' 4.5 לחווה"ד).
בסיכום חווה"ד, חוזר רו"ח זיתוני על קביעותיו כברישא לעיל, ומוסיף "מדובר לדעתי במקום ללא כל פעילות עסקית עם ציוד בשווי אפסי, שלא היתה כל כדאיות עסקית ברכישתו".

דו"ח בדיקת מערכת האזעקה בעסק א. מערכות בטחון ותקשורת: ( נ/32)

110. עפ"י מהלך הבדיקה מיום 6.11.13, במהלך השריפה לא חובלה מערכת האזעקה לגלוי פריצה, מערכת האזעקה איננה מיועדת לזהות סימני אש ראשונים אולם על פי נסיון הבודק במקרים של אש כאשר במ קום שורר חום רב ועשן כבד, או בעת התכלות אמצעי הגלוי, יווצר גילוי במערכת זו (סע' 4.4, סע' 5.1). תיחקור שנערך עם מוקד "אגודת השומרים" העלה, כי לפחות מתחילת חודש 08/10 לא נדרכה מערכת האזעקה ובחברת המוקד התקבלו תקלות סוללה בלבד, כך שמערכת האזעקה לא נדרכה לפחות חודש וחצי עובר לארוע ואף לא היתה דרוכה במהלכו. (סע' 4.6, סע' 5.2). כך גם עולה מדברי שלמה קייקוף (סע' 3.2).

חוות דעת בעניין היקף הנזק:

חוו"ד המומחה בנימין עזר (17.11.15) ( ת/17)

111. ממצאי חווה"ד: מר עזר קובע כי המים ותוצרי הבעירה חדרו לתוך מערך המכלולים של המכונות, לרבות המכונות הדיגיטליות המשוכללות שהיו בבית הדפוס. כמו כן נמצא כי קיר ההפרדה עם העסק השכן קרס בחלקו, נגרמו נזקים לתקרה, חזית האולם העשויה מסגרת מתכת וזכוכיות התפרקה מקיבועה לקיר ונפלה החוצה. (עמ' 2 לחווה"ד)
המומחה עזר פירט בטבלה את הערכתו (בהתבסס על הערכה מקצועית של גורמי מקצוע ביחס לפריטי הציוד שניזוק וחברות לשיקום מבנים) לקביעת היקף הנזקים, והעריך כי סה"כ נזקי רכוש כולל מבנה מסתכמת בסך 2,384,270 ₪ .
לדברי המומחה הערכתו מבוססת על פוליסת הביטוח הכפופה למפרט ביט 2013 וכן על רשימת הפוליסה, כאשר הכיסוי לתכולה במפרט הפוליסה (למעט מלאי) הוא על בסיס ערך כינון, היינו קביעת הערכת נזק לציוד שניזוק באופן מוחלט על בסיס ערך כחדש, ובמקרה שהפריט אינו מיוצר עוד, על פי פריט דומה המיוצר בפועל בעת המקרה.
אשר לנזקי המבנה, סכום השיפוי לא יעלה על סה"כ ערך הכינון של הרכוש שאבד או ניזוק. (עמ' 4,5).

להערכת מר עזר, המבוססת על קביעת נציגי חב' "גטר", החלק הארי של המכונות בעסק נפגע קשות ולא ניתן לתקנו (בטבלה, פריטים שבסע' 1,2,3, 4, 8 , 9, 7, 5, 12, 15, 19, 20, 21, 22, 23) לגבי הפריטים האחרים (סע' 13, 6, 10,11, 16, 17, 18, 14 בטבלה), נקבעה עלות לתיקונם. סה"כ 2,189,800 ₪.
אשר לנזקי המבנה ולצמודות (סע' 24-30 בטבלה), עלות תיקונם הוערכה בסכום של 169,570 ₪.
ערך עלות המלאי הועמד על סכום של 25,000 ₪. (עמ' 9)
עפ"י חוו"ד מר עזר, סה"כ נזקי הרכוש כולל למבנה מסתכם בסכום 2,384,270 ₪.

חוו"ד מטעם השמאי מיכה זכאי: (ת/27, ת/28)

112. בחוו"ד השמאי זכאי מיום 15.12.09 (ת/27) נכתב, כי בהתאם להזמנת עו"ד ערן רייף, נערך ביקור במחסני אתרים ירוקים לשם אמדן שוויה של מכונת הדפסה דיגיטלית מתוצרת INDIGO PRESS R 1000 HP הכוללת שני משטחים שהכילו צבעים, מדללים חומרי נ יקוי, מסננים ואמבטיה לשטיפת אביזרים.
נקבע כי ניתן לרכשה בגרמניה תמורת סכום של 36,000 יורו (לא כולל מע"מ והובלה) וכי סכום זה ניתן למו"מ. כן נקבע, כי השווי למימוש מהיר נכון להיום הוא 100,000 ₪ בתוספת מע"מ.
בחוו"ד השמאי זכאי שמתייחסת לאותה מכונה (ת/28), נכתב תאריך נוסף 19.7.16, כאמדן עבור עו"ד רייף, כי ניתן לרכשה בגרמניה תמורת סך 36,000 יורו (לא כולל מע"מ והובלה) הניתן למו"מ, וכי השווי למימוש מהיר נכון להיום הוא 37,500 ₪ בתוספת מע"מ.

חוו"ד מטעם הנתבעת

חוות דעת המומחה אבנר ברזילי (14.1.2016) (נ/78)

113. ממצאי חווה"ד: להערכת מר ברזילי ועפ"י בדיקה ויזואלית בעת ביקורו במקום, הציוד שהיה בבית הדפוס היה ציוד ישן ומשומש וקיים ספק אם כל הציוד היה מותקן, מכויל ושמיש טרם הארוע.
מרבית פריטי הציוד ניתנת לתיקון, למעט פריטים 1,2,3,4,7 בטבלה (מספר הפריטים תואמים את מיספורם בטבלה של מר עזר), ותביעתו של התובע ביחס לפריטים אלה מבוססת על רכישת פריטים שהם מדגמים מתקדמים ומשודרגים במספר דורות בהשוואה לאלה שהיו בבית הדפוס בעת הביקור לאחר השריפה (למשל, מכונת האינדיגו שהיא הפריט היקר ביותר בטבלה - פריט 4 בטבלה - עלות מכונה זהה שוויה כאן מסתכם בסך של 11,700 ₪ לעומת 1,102,500 ₪ בטבלה של מר עזר).
אשר לפריטים שניתנים לתיקון (פריטים 5, 6, 10, 11, 12, 15, 16, 17, 18, 19), קובע מר ברזילי שהצעות המחיר שהציג התובע בלתי מתקבלות על הדעת וגבוהות משמעותית מערך הפריטים. התובע הסתפק בהשגת הצעת מחיר "מתאימה" ולא עשה מאמץ כן בהקשר זה.
עפ"י בדיקתו של מר ברזילי, סה"כ היקף הנזק בבית הדפוס מסתכם בסכום של 253,338 ₪.

בחוות דעת משלימה של מר ברזילי (15.9.2016) (נ/79), מתייחס מר ברזילי למסמכים וחוו"ד שהוגשו לאחר חוות דעתו הקודמת מיום 14.01.16.
מר ברזילי כותב, בהתייחס להזמנות דפוס שהוצגו בפניו (מטעם "דפוס הודיה"), שלא נמצאה אף הזמנה הכוללת עיצוב גרפי הנדרש לצורך ביצוע הדפסה באמצעות דפוס דיגיטלי (במכונות כדוגמת ה- אינדיגו, וכן ה- RISO MZ 770,C6500 , KONICA MINOLTA ,( KONICA ו- MINOLTA 1050 בו מופקת הדפסה ישירות מקובץ דיגיטלי טקסט ו/או תמונה. מסקנתו היא, שהזמנות הדפוס מתייחסות לציוד מכני כדוגמת מכונות ה- HAMADA או ה- RYOBI .(עמ' 3)

בעניין מכונת הדפסה דיגטלית RISO MZ 770, בחוות הדעת מטעם מר ולדמן אין השוואת פרמטרים טכניים בין זו לבין המכונה שנדרשה ע"י התובע , הטענה כי הדגם הקרוב יותר למכונה הקיימת אינו מיובא ע"י "גטר טק" לישראל אין בה ממש שכן היא מיוצרת ועלות היבוא שלה שולי וזניח ביחס למכונה מהדגם שהתובע דורש כתחליף.
מר ברזילי מציין כי קיימות חברות בשוק המתמחות במתן שירותי רכישה או יבוא של מכונות יד שניה מחו"ל, כך שיבוא מכונה הינו נגיש וקל לביצוע, וחב' "גטר טק" מעניקה שירות לכל מוצרי ההדפסה של RISO גם אם מוצרים אלה לא יובאו על ידה.
בנוסף מציין מר ברזילי, כי קיימים דגמים נוספים של מכונות RISO שהם חליפיים ותואמים לדגם שהיה קיים בעסק ומיובאים ע"י חב' "גטר טק", כך שטענות מר ולדמן אינן מבוססות על נתונים טכניים או על סקירה טכנית או בדיקה של הדגם הקרוב לזה שהיה בעסק בעת השריפה. אין בהתייחסות מר ולדמן תוכן מקצועי כלשהו (עמ' 4 לחווה"ד) .

בעניין מכונת הדפוס הדיגטלית מדגם C6500 KONICA MINOLTA, בדגם החלופי שהתובע מבקש (KONICA MINOLTA C-8000) ניתן להפיק למעלה מ- 20% ההדפסות באותו זמן עבודה, וכמו כן קיים שיפור ניכר ברזולוציה. בנוסף, בדגם המבוקש ע"י התובע קיים מערך סיום משוכלל של ניקוב, הידוק וכו' אשר לא היה בדגם שהיה בבית הדפוס.

בעניין מכונת הדפוס הדיגיטלית שחור לבן מדגם 1050 KONICA MINOLTA ; קיים דגם חדש קרוב יותר לזה שנטען כי היה בבית הדפוס 1052 KONICA MINOLTA. בדגם המבוקש ע"י התובע קיים מערך סיום משוכלל של ניקוב, הידוק וכו' אשר לא היה בדגם שהיה בבית הדפוס.
כל הפרמטרים הטכניים מורים כי ללא ספק הדגם המבוקש ע"י התובע משודרג משמעותית בהשוואה לזה שהיה בבית הדפוס.
אשר לשתי מכונות הדפוס מתוצרת HAMADA, הרי שהצעת המחיר מטעם "נמנורא" (צורפה לחווה"ד של מר ולדמן, מטעם התובע), אין פירוט לגבי מה וכיצד נבדק וכיו"ב הפרטים שהם חיוניים לצורך בדיקת הצעת המחיר, והתובע מתעלם מהשאלה האם מכונות אלה שלטענתם בנות-תיקון, תוקנו בפועל ואין כל אסמכתא לכך או למחיר התיקון. לדברי מר ברזילי התייחסות מר ודלמן היא בעלמא כמו גם הצעת חב' נמנורא (עמ' 6-7) .

בעניין מכונת הגליוטינה תוצרת POLAR , אין כל אסמכתא לתמיכה בטענות מר ולדמן מטעם התובע.

בעניין מכונת למינציה, מכונת חירור שולחנית, מכונת עיגול פינות, כריכה פנאומטית –מכונות אלה לא נפגעו מחום או מאש והן בנות-שיקום, ועפ"י נסיונו קובע מר ברזילי כי עלויות השיקום של ציוד זה הן כלכליות ונמוכות משמעותית מעלות רכישת מכונה חדשה, כך שקביעת מר ולדמן לפיה אין הן ד רך כלל בנות שיקום איננה מבוססת על בדיקה ותלושה מהמציאות (עמ' 7 לחווה"ד).

בעניין מכונת הדפוס RAYOBI , לא בוצעה כל בדיקה ביחס למכונה זו, אומדן עלות התיקון איננו מבוסס על בדיקה אישית, על נתונים טכניים או מידע מתועד כלשהו.

בעניין מכונת C6500 KONICA MINOLTA, מדוח השירות של חב' חב' "גטר טק" עולה כי בתקופה שבין 15.7.13 עד 11.9.13, עובר לארוע השריפה, בוצעו 5 ביקורי טכנאי בעקבות תקלה חוזרת ונשנית של פסים/כתמים בצילום. בתקופה זו ביצעה המכונה 194 הדפסות סה"כ.
מכאן שהמכונה לא היתה תקינה או שמישה במהלך חודשיים אלה וככל הנראה ההדפסות המעטות הללו בוצעו במהלך ניסיונות התיקון, שככל הנראה לא צלחו שכן לא נערכו הדפסות נוספות.

בעניין מכונת RISO MZ 770, דו"ח השרות האחרון הוא מיום 28.1.13 ומאז אין עדות לביצוע טיפולים/תיקונים או כי סופקו למכונה חומרים מתכלים. ניתן לסכם כי לא נעשה שימוש במכונה, לא ניתן שירות משך כ- 8 חודשים ולא בוצע טיפול משמר. להערכת מר ברזילי מכונה זו לא היתה תקינה שמישה ופעילה לפני ובסמיכות למועד השריפה (עמ' 8 לחווה"ד) .

לחווה"ד המשלימה של מר ברזילי צורפו תצלומי ציוד ומכונות מהארוע הנדון, והוא כותב כי מתוך השוואה שנערכה עם תצלומים מארוע השריפה בדפוס "ארמאן" באשקלון נמצאה זהות בין המכונות המתועדות כפריטים 5, 13(אדומה), 13(אפורה), 9, 14, 15 (עמ' 9-16) .

בעניין מכונת האינדיגו, עפ"י מסמכים שהוגשו ע"י עו"ד רייף ביום 19.7.13 ותצהיר מנהל מכירות שוק מקומי HP אינדיגו , הטיפול האחרון שבוצע למכונה זו היה כ- 4 שנים לפני ארוע השריפה, ובוצע ביום 31.8.09 בבית הדפוס "אופל דיגיטלי" של משה פהימה. מכונת האינדיגו נתפסה ונלקחה משם (עוקלה) בדצמבר 2009 והושמה מאז במגרש מעוקלים של "אתרים ירוקים" (משך 3 שנים ו-3 חודשים) , במרס 2013 נמכרה ע"י כונס הנכסים של פהימה תמורת 6,410 ₪ (לא כולל מע"מ) לי.ס. מנופים בע"מ ונלקחה משם ע"י מר אברהם ארביב.
מר ברזילי מדגיש כי לצורך שינועה ממקום למקום היה צורך בהכנתה לשינוע ע"י חברת השירות של המכונה (הרמתה כייאות וקיבוע חלקים נעים בה למניעת תזוזתם), אחרת נגרמים למכונה נזקים בלתי הפיכים. מהמסמכים עולה, כי בכל המעברים הללו לא נעשה כך ובפרט נוכח תצהיר חב' אינדיגו על פיו לא ביצעה פעולה כלשהי בקשר עם המכונה מאז 31.8.09.
עוד צוין כי אחסנה ארוכה דורשת ביצוע טיפול משמר ייעודי, וכזאת לא נעשה כעולה מתצהיר החברה.
הטיפול האחרון שבוצע למכונה היה עובר לעיקולה, כ-4 שנים עובר לארוע השריפה, המכונה לא הוצבה, או כוילה או נבדקה או הופעלה ע"י חב' אינדיגו בעת הצבתה בבית הדפוס ולא ניתן לה "Certificate of Installation " כנדרש. בעת השריפה המכונה אף לא היתה מחוברת להזנת החשמל.
לנוכח מידע זה מעריך מר ברזילי כי המכונה לא היתה שמישה בעת ארוע השריפה.

חוות דעת מטעם אורי נס בע"מ שמאים וסוקרים (17.1.16) (נ/75)

114. בחווה"ד מתייחס מר נס בין היתר לגורם האש ומציין כי לפי ממצאי חוקר השריפות שהופעל על ידו, אין ספק שמדובר בהצתה בזדון במספר מוקדים (עמ' 2) . כמו כן, בית העסק מצויד במיכון שרובו משומש או נרכש כמשומש , כולל מכונת דפוס דיגיטלית (אינדיגו) מדפסות מסוגים שונים("מינולטה" "המדה" ועוד) , מכונת למינציה, מכונות איסוף וסיכות ועוד.
סה"כ נרשמו על ידי מר נס למעלה מ- 20 פריטי מיכון, שכולם הושפעו מכמויות מים שירדו מהספרינקלרים ומפיח, לרבות מחשבי התפעול במקום, מכונות צילום, מיכון משרדי ונייר.
עפ"י חווה"ד, נזקי האש והחום במקום לא היו גדולים והתרכזו במספר איזורים ממוקדים. לא מדובר בארוע שבו האש כילתה את המקום.(כעולה גם מתמונות שצולמו).
לנוכח נסיבות המקרה הבעייתיות מינה מר נס מטעם כלל את משרד "מוקד חקירות", את המומחה מר ברזילי, וכן מונו "א. מערכות בטחון ותקשורת" לבדיקת מערכת האזעקה.
להערכת מר נס סכומי התביעה שדרש המבוטח באמצעות יועצו והשמאי מטעמו, מר עזר, הם בלתי רלבנטיים לחלוטין. (עמ' 3).
מר נס סומך ידו על מסקנות חוו"ד של מר ברזילי והטבלה שהובאה מטעמו לעניין היקף הנזק ובסך 253,338 ₪ ומוסיף את הערותיו הבאות:
התובע הגיש תביעתו באמצעות חוו"ד מר עזר על בסיס מחירי ציוד חדש, אולם בדו"חות הכספיים של בית הדפוס לשנים 2010 ו- 2011 נרשמה תכולת בית העסק על פי מחירי עלותה ועל פי ההפחתות לפחת ומהם עולה כי עובר לארוע הביטוחי נמצאו פריטי ציוד מקצועי (למעט מכשירי פלאפון, מזגן ומרכזיה) בשווי של 92,507 בלבד, כחדשים.
כלל תכולת בית העסק (לרבות מוניטין ורשימת לקוחות) נמכרו למבוטח תמורת סכום כולל של 70,000 ₪. משנת 2008 לא חלו שינויים כלשהם בערכו של ציוד בית הדפוס (עמ' 4-5 לחווה"ד).

לא הוצגה בפני מר נס כל אסמכתא לכך שהציוד היה בבעלות מבוטח/התובע, אין ולו ראשית ראיה לכך שמדובר בציוד שהיה שמיש קודם לארוע, ולא נמצאה בדו"חות הכספיים התייחסות כלשהי לתחזוקת הציוד זולת הוצאה של 5,835 ₪ בכל שנת 2013, שוודאי אינה עומדת בשום יחס לעלות נדרשת לתחזוקת ציוד ברמה הנטענת.
עוד צוין כי לא נמצאה כל אינדיקציה אמיתית כלשהי לכך שהתבצעה במקום עבודת דפוס שוטפת, ובפרט כזו שיש בה להצדיק קיומן של מכונות ברמה הנטענת במקום. כל זאת נכון ואף ביתר שאת ביחס לשלוש מכונות נוספות שלטענת התובע נרכשו על ידו מחברו או בסיוע חברו (צד ג1) בנוסף לאלו שנמצאו בעסק בעת רכישתו ממשפ' קייקוף.

מסקנת השמאי נס: מדובר בציוד בלתי שמיש ברובו הגדול שאוכסן במקום בנסיבות בלתי ברורות, ולגביו אין כל הצדקה לתביעה בערך כינון. מנגנון ערך כינון מהווה סטייה מעקרון השבת המצב לקדמותו והוא תקף במציאות שבה נמנעה מהמבוטח החזרת המצב לקדמותו ובהנחה שפיצוי בערכו הממשי של הנכס שניזוק לא יאפשר את שיקום פעולת הייצור בהיעדר שוק רלוונטי לנכסים משומשים מאותו סוג, ולכן מתנה המבטח את זכאות המבוטח לקבל "מתנה" זו של ערך כינון על פני שיפוי כדין, בתנאים שנועדו להוכיח שהמבוטח אכן נזקק לתוספת זו שאלמלא כן יושבת המשך תפעול עסקו או יינזק כלכלית (עמ' 5).
בפוליסה נקבע שבנזק חלקי תשולם עלות התיקון בלבד, כשברור שהגורם המכריע הוא השבה טכנית של הציוד למצב עבודה . רק בנזק מלא מדובר בעלות החילוף, כך ששיפוי כספי בערכי כינון איננו אוטומטי.
הכינון נעשה ברכוש מאותו סוג של הרכוש שאבד או ניזוק ושאינו נרחב מאותו רכוש כשהיה חדש. על המבטח אין חובה לממן רכוש חדיש ומתקדם מזה שנטען כי ניזוק.
הפוליסה מכפיפה את זכאות המבוטח לערך כינון במילוי הוראות מיוחדות שנועדו להבטיח שמדובר בצורך כלכלי אמיתי להציב ציוד חליפי שלא ניתן בפועל לתחלפו או להשיגו באמצעות תשלום של ערכי שיפוי. למשל, על המבוטח להוכיח שהוא מתחיל בעבודות כינון במהירות סבירה, ושיש צורך לשיקום מיידי וכזאת לא נעשה בענייננו. לא הוחל בשום שלב, בנסיון רציני לבדוק את אפשרויות שיקום הנזקים, כשבעל עסק סביר היה מתחיל בהם גם אם טרם הובטח שיפוי ממבטחיו בשים לב לסכומים המזעריים למרבית הציוד כעולה מהדו"חות הכספיים ומהעובדה שרכישת העסק כולו נעשתה תמורת 70,000 ₪. (עמ' 6)
הפוליסה מתנה את תשלום הכינון בהשלמת הכינון (הקמת המבנה) תוך 24 חודשים וכן קובעת במפורש שכל עוד לא נשא המבוטח בהוצאות הכינון לא יהיה המבטח חייב בשיפוי העולה על הסכום המגיע , שגם כאן ביקש המבטח להתנות את השיפוי בכינון בהצגת רצינות השיקום מצד המבוטח, ובענייננו גם בחלוף שנתיים וחצי ממועד השריפה אין כל טענה או אסמכתא לכך שהמבוטח ניסה לכונן את נזקיו כנטען ואף לא בחוו"ד השמאי מטעמו.
בתנאי הכינון אף מודגש, כי הסעיף לא יהא בר תוקף בגין מכונות או ציוד שיצאו מכלל שימוש שוטף טרם הנזק, וכאן אין כל ראיה שהמכונות במקום היו שמישות טרם השריפה, פעילות או נחוצות לביצוע עבודות כלשהן. זאת, ביתר שאת ביחס למכונת האינדיגו שהחזר ההשקעה בה ותחזוקתה השנתית הם מעבר ליכולת בית הדפוס - שהיה מצוי בקשיים ועל סף סגירה - והתובע חסר הנסיון, ובנסיבות בהן בכל התקופה עובר לשריפה נתקבלה בעסק עבודה בהיקף זעום כעולה מהדוחות הכספיים. חוסר הנסיון להפעיל את העסק עד כה מדבר בעד עצמו.
להערכת השמאי מבוטח כנתבע, הרוכש מראש בית עסק עם ציוד ישן ומשומש ומעולם לא רכש ציוד חדש ולא הפעיל את העסק עם ציוד חדש, ומבצע רכישות של ציוד משומש, אינו יכול לבוא בדרישה לספק לו ציוד חדש, זה מנוגד לפעילות עסקית מקובלת שבה קיים שוק של ציוד משומש ומשופץ, מאותו סוג פרטי הציוד שניזוקו ויכול היה התובע לרכשו בנקל על מנת להפעיל את עסקו אילו רצה בכך.
משכך הערכת הנזקים לציוד הנטען (אם אכן נגרמו) מסתכמת למרב בסך 253,338 ₪, נוכח העובדה שמרבית הפריטים ניתנת לשיקום בעלויות הנמוכות משווי רכישתם מחדש המופיע בטבלה, המוערכות לכל היותר במחצית משווי רכישתם מחדש. (עמ' 6)
עוד צוין כי בחוו"ד מר עזר ניתנו הצעות מחיר אך אין כל אסמכתא לעלויות שיקום בהן נשא התובע (עמ' 7) .

אשר לנזקי המבנה, השמאי קובע שהמבוטח אינו בעל המבנה ולכן נזקי המבנה אינם נזקיו והוא אף איננו שוכר המבנה, ובעל המבנה אף הוא אינו מבוטח או מוטב בפוליסת הנתבעת, לא נאמר שהמבנה שוקם, לא הוצגו אסמכתאות לעלויות שיקום, ואף הוגשה תביעה עצמאית בקשר לנזקי המבנה, כך שאין להכיר בתביעה זו בסכום כלשהו בהקשר לנזקי המבנה . (עמ' 7)
באומדן זהיר על בסיס כינון הועמדה הערכת השמאי על סך 100,000 ₪ וכל עוד לא כוננו הנזקים עומדת הערכתו על 60,000 ₪ (60%) (עמ' 7).
אשר לערך המלאי הרי שאין לכך כל אזכור בתביעה או בדו"חות הכספיים של השנים שלפני האירוע, וניכר שכמות המלאי הייתה נמוכה ביותר. עפ"י הצילומים שנערכו ערך המלאי (קיומו של נייר הדפסה A4) הועמד על סך 10,000 ₪ עבור מלאי ארוז שנמצא במקום (עמ' 7).

חוות דעת גרפולוגיות:
חוו"ד הגרפולוג ד"ר מוטי ורדי מיום 4.4.2017 (נ/153)
115. מר ורדי התייחס לשאלה האם כתב היד על גבי המחאה מס. 51322, המשוכה על בנק יהב מס. ח-ן 12472, בסך 17,500 ₪ וחתומה ע"י "אלישע קייקוף", תואם לכתב היד במסמכים שהוצגו לו (שתי המחאות לפקו' הנתבעת ע"ס 4451 ₪ וע"ס 4453 ₪ , מכתב המיועד אל מר זילברמן, מכתב המיועד אל מר שברוך שנפס). לדברי מר ורדי נמסר לו כי נטען שההמחאה מזויפת.
מסקנת מר ורדי היא, כי כתב היד במסמכים להשוואה (שתי ההמחאות העליונות) נ/101 והמסמך המיועד ל"ברוך שנפס", נכתבו על ידי אותו אדם, והוא שכתב בסבירות גבוהה את הפרטים על גבי ההמחאה מושא הדיון.

חוו"ד גרפולוגית שהוגשה ע"י המומחית איה שוחט מיום 22.5.2017 (נ/156)
116. הגב' שוחט נתבקשה להתייחס לחוו"ד של ד"ר ורדי, לבחון את המסמכים שנבדקו על ידו ולחוות דעתה המקצועית בנוגע לממצאי בדיקתו ומסקנותיו.
מסקנת הגב' שוחט היא, כי השיק במחלוקת לא נכתב ולא נחתם ע"י כותב המסמכים להשוואה.
לגישתה אין מדובר במקרה בו נמצאו התאמות בכל תכונות הכתיבה בין הכתב שבמחלוקת לבין הדוגמאות להשוואה ויש ניגודים (הבדלים מהותיים) בתכונות כתיבה ולו מועטות .
כמו כן ד"ר ורדי מתייחס לחלק קטן בלבד של תכונות הכתיבה ומוצא בהן התאמה לכאורה.
זאת, כשיש שוני בנוגע לאות ף שעל גבי ההמחאה לבין הדוגמאות להשוואה, כך גם בנוגע לאותיות ל ו- א. בנוסף, ד"ר ורדי מציין לגבי מס' אותיות וספרות כי הן כתובות "בלחץ לא שטפי" שעה שאין מדובר במסמכים מקוריים כי אם בצילום, גב' שוחט אף אינה רואה עין בעין עם ד"ר ורדי בכל הקשור למבנה אותיות ח, ו- מ.
כמו כן לשיטתה ד"ר ורדי לא הבחין או התעלם מניגודים (הבדלים מהותיים) בתכונות כתיבה נוספות בין ההמחאה מושא המחלוקת לבין המסמכים להשוואה , למשל, במבנה האותיות ק, ש, והספרות 1,2,3,5, שהם ממשיים ועקביים.
גב' שוחט מוסיפה ומציינת, כי כלל ראשון בהשוואת כתבי יד הוא לבדוק דוגמאות להשוואה של האדם שנחזה כחתום על ההמחאה (אלישע קייקוף) והדבר לא נעשה ע"י ד"ר ורדי.

חוו"ד חוקר שריפות מומחה א. סלוצקי הנדסה בע"מ (ארוע שריפה בדפוס ארמאן- אשקלון ) מיום 5.7.2012 (נ/44)
117. צוין כי מוקד השריפה אותר מתחת לשולחן העבודה שבמרכז בית הדפוס ארמאן, כי לא היו סימנים לכשל חשמלי בלוח החשמל או במכונות הדפוס, על רצפת הדפוס נמצאו בדלי סיגריות כשעפ"י עדות המבוטח (אלסטר) הוא מעשן בתוך עסקו ומשליך את הסיגריות לפח האשפה. עוד צוין בדו"ח כי מערכת האזעקה לא הופעלה (לדברי אלסטר בשל תקלה), וכי לא נמצאו סימני פריצה במקום.
החוקר קבע כי מדובר בשריפה בשעות הערב בזמן שבית הדפוס ארמאן היה סגור, כי תבנית הבעירה מצביעה על שריפה שמקורה בהתלקחות של פח האשפה מתחת לשולחן העבודה. נשללה האפשרות לפרוץ השריפה כתוצאה מכשל חשמלי באחד המכונות, וכי נוכח דברי אלסטר בדבר השלכת סיגריות לפח האשפה גם אם אינן כבויות לחלוטין, הסבירות הגבוהה ביותר להתלקחות פח האשפה ולפרוץ השריפה מקורה בהתנהלות זו.
חווה"ד הוגשה בהסכמת הצדדים.

חוו"ד חוקר שריפות מומחה א. סלוצקי הנדסה בע"מ (ארוע שריפה בדפוס סימפטיה- אשקלון) מיום 9.5.2017 (נ/43)
118. עפ"י חוות הדעת, אחי המבוטח - מעשן כבד לדברי אחיו (המבוטח) - עזב אחרון את המקום בשעה 23:00, בבדיקת מערכת החשמל נשללה האפשרות לכשל חשמלי.
מסקנת חווה"ד היא, כי הסיבות האפשריות לפרוץ השריפה הן:
א ) הצתה בזדון (נוכח העובדה שנמצא חלון פתוח במוקד השריפה) תוך פתיחת החלון והשלכת חומר בוער פנימה אל ערימת הניירת דהיתה במוקד השריפה (כשאין צורך להשליך בנזין או דלק נוכח המצאות חומרים מאיצים במקום באופן טבעי).
ב) השלכת סיגריה שלא כובתה כראוי לעבר מוקד השריפה.
חוות הדעת הוגשה בהסכמת הצדדים.

דיון והכרעה

נטל ההוכחה

119. סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, קובע כי אם " נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו".

בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (05/10/06), (נבו), (להלן: "פס"ד גרשון הובלות"), שהוא פסק הדין המנחה בעניין נטל ההוכחה במקרה שבו המבטחת טוענת כי מקרה הביטוח נגרם בידי המבוטח במתכוון, כמו במקרה שלנו, נקבע :
"משהוכיח המבוטח את הרכיבים החיובים של הסיכון שהתממש, בין אם באמצעות סימני פריצה ותיק המשטרה המצביע על כך, בין אם על ידי הצבעה על שריפה שכילתה את הרכוש המבוטח, שיקולי המדיניות שהובאו תומכים בכך שהנטל להוכחת היסוד השלילי ירבוץ על חברת הביטוח, אף אם גרימה מכוונת של הנזק שוללת מהמקרה את מאפייניו הביטוחים".
בהמשך נקבע: "עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין משמעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל עליו, יוכל לצאת ידי חובתו על ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא כדי לעמוד בנטל השכנוע, וכן כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק – יזכה המבוטח בתביעתו". (שם, פסקאות 40, 42).

120. קיימים, אפוא, שלושה שלבים בנוגע לנטל ההוכחה החל כאשר המבטחת טוענת לגרימת מקרה הביטוח במכוון. בשלב הראשון נטל הראיה מוטל על התובע-המבוטח, להוכיח את קרות מקרה הביטוח. משהוכיח המבוטח את קרות האירוע הביטוחי, חל השלב השני, המעביר את נטל השכנוע והבאת הראיות על המבטחת להראות שהייתה גרימה מכוונת של האירוע הביטוחי. בשלב זה, די בהבאת ראיות קלות יותר לאור כך שלחברת הביטוח הקושי הוא גדול יותר בהוכחת ביום האירוע. משעמדה המבטחת בנטל שעבר אליה, חל השלב השלישי, לפיו נטל הראיה חוזר לתובע לסתור את הראיות שהביאה המבטחת.

121. כן נקבע בפסיקה, לגבי הנטל שעבר למבטחת כי די ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות לטובת גרסתה (ע"א 475/81 זקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589 (1986 )).

122. במקרה שבפנינו, אין חולק שבית הדפוס הוצת וכי ההצתה נעשתה במזיד. כך קבעו חוקרי השריפות בצורה חד משמעית , וכל הצדדים מסכימים לקביעה זו. איש אינו טוען אחרת.

123. משקבענו שבית הדפוס נשרף בעקבות הצתה בזדון, אין עוד צורך לבסס קביעה זו, שהיא, כאמור, מוסכמת על הכל. בכך התקיים השלב הראשון של נטל ההוכחה, שבו היה צריך התובע להוכיח את קרות מקרה הביטוח, היינו את שריפת בית הדפוס, ולמעשה יש בכך גם הוכחת חלק מן השלב השני החל על הנתבעת, דהיינו, שהאירוע נגרם במתכוון. השאלה העומד עתה בפנינו הינה, אפוא, האם הנתבעת, הטוענת שהצתת בית הדפוס נעשתה במכוון ע"י התובע וע"י אלסטר, ביוזמה, בתכנון ובביצוע משותפים, עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח טענתה זו.

בטרם נפתח בדיון בשאלה זו, נסלק תחילה סרחי עודף מיותרים שנטענו על ידי הנתבעת כלפי הצדדים השלישיים 2-6, ולצורך ענייננו נתחיל מן הסוף להתחלה.

בנוגע לצד ג' מספר 6 – סוכנות הביטוח

124. בעניין צד ג' 6 – יורם זילברמן סוכנות לביטוח בע"מ. אינני מוצא כל עילה של ממש נגד סוכנות הביטוח. אני סבור כי הסוכנות שורבבה חינם על ידי הנתבעת להליך זה. אנו עדים לא פעם שמבטחת גוררת את סוכן הביטוח להליכים שמתנהלים נגדה על ידי מבוטחיה כשהיא נתבעת. במקרה דנן, הנתבעת הצהירה במהלך הדיון כי היא אינה מייחסת לסוכנות הביטוח מעורבות בהצתה או טענות של מרמה . כל טענתה נגדה היא לאי גילוי מידע מהותי שהיה ידוע לסוכנות הביטוח, כשהמידע שלא גולה הוא שאלסטר הוא הבעלים האמיתי והמבוטח האמיתי של בית הדפוס והוא הגורם בעל האינטרס בביטוח. בהמשך לטענה זו נטען כנגד סוכנות הביטוח כי היא ידעה על עברו של אלסטר, על בתי הדפוס הנוספים שהיו לו באשקלון ובאריאל ועל השריפות שהיו בבתי דפוס אלה, ולא ציינה זאת בהצעת הביטוח ולא הביאה הדברים לידיעת המבטחת.

125. כל הטענות של הנתבעת כלפי סוכנות הביטוח יוצאות מהנחה שהסוכנות ידעה או הייתה צריכה לדעת שאלסטר הוא הבעלים והמבוטח האמיתי של בית הדפוס, ולא התובע. אין לטענה זו כלפי סוכנות הביטוח כל יסוד. הטענות שהעלתה הנתבעת בהקשר זה הינן מסקנות בלבד של הנתבעת ו רובן הגדול אינו מבסס את הטענה לידיעת הסוכנות. אלסטר הציג עצמו בפני אנשי סוכנות הביטוח כאיש קשר בלבד של המבוטח וכמי שפועל בשמו, והסוכנות הייתה זכאית ורשאית לקבלו ככזה ולהחתימו ככזה על הצעת הביטוח, בהתאם לנהלי הנתבעת. גם אם כונה לעיתים בסוכנות כמבוטח, אין בכך דבר. אלסטר היה היחיד שטיפל בכל נושא הביטוח בשמו של התובע והתובע העיד שהוא עצמו לא היה כלל בסוכנות ולא דיבר אף פעם עם מי מעובדי הסוכנות. הכל היה דרך אלסטר. לכן אך טבעי היה שאלסטר יכונה מעת לעת כמבוטח, אם כי הוא גם נרשם כאיש קשר. סוכנות הביטוח לא ידעה ולא הייתה צריכה לדעת שאלסטר אינו איש קשר אלא שהוא כביכול הבעלים האמיתי, כטענת הנתבעת. למעשה, כל עוד אין קביעה כזו בפסק דין זה, איש לא יכול היה לדעת זאת. סוכנות הביטוח לא הייתה צריכה לחקור ולבדוק אם התובע הוא אכן הבעלים של בית הדפוס, כפי שהוצג בפניה . גם הגב' מיכל אלימלך, ראש צוות חיתום פרט ועסקים אצל הנתבעת, אישרה שסוכנות הביטוח לא הייתה אמורה לבדוק ולחקור אם התובע הוא באמת הבעלים או לא ואם אלסטר הוא הב עלים האמיתי. ב"כ הנתבעת עצמה הודיעה בעניין זה, כי אין היא מצפה מסוכן הביטוח להיות חוקר או פסיכולוג, ואף על פי כן, נשארה בטענותיה נגד הסוכנות. כל טענות הנתבעת לפיהן סוכנות הביטוח ידעה או הייתה יכולה לדעת שאלסטר הוא הבעלים נשענות על תיאוריות, השערות וחיבורים של דברים שונים ואין בחיבורים שעושה הנתבעת כדי להביא למסקנה שהנתבעת טוענת שהסוכנות הייתה צריכה להסיק. מבחינת סוכנות הביטוח, אלסטר ה ציג עצמו כאיש קשר בלבד של התובע, וכי התובע הוא הבעלים של בית הדפוס, והסוכנות הייתה רשאית לקבל זאת ולא לחקור בעצמה מעבר לכך. כאמור, כך אושר על ידי נציגת הנתבעת הגב' אלימלך.

126. משקבענו שסוכנות הביטוח הייתה רשאית לקבל את שהונח בפניה כי התובע הוא הבעלים של בית הדפוס וכי אלסטר הוא אך איש קשר מטעמו, הרי שעברו של אלסטר וכל עניין השריפות שהיו בבתי הדפוס שלו בעבר, אינם רלוונטיים. אין חולק ש לתובע עצמו לא היה עבר ביטוחי. מבחינה זו, ביטוח בית הדפוס שנעשה לעסק כחדש, היה נכון. לא היה אפוא כל מידע מהותי שסוכנות הביטוח ידעה או הייתה צריכה לדעת עליו ולא העבירה אותו לנתבעת.

127. לאור האמור, ההודעה לצד שלישי ששלחה הנתבעת לצד ג' 6 דינה להידחות, והיא נדחית.

בנוגע לצדדים שלישיים 4-2 – יניב, אילן ושלמה קייקוף

128. גם בעניין צדדי ג' 4-2, כתבה הנתבעת בסיכומיה כי היא אינה מייחסת להם מעורבות בתכנון ובגרימת ההצתה, אלא רק סיוע בדיעבד בגרסה שמסרו במשטרה ולנציגי הנתבעת, כשחזרו בהם במסגרת ההליך המשפטי, ולחילופין רשלנות. לאור הודעה זו של הנתבע ת, כל טענותיה בסיכומיה בדבר מניע והזדמנות לצדדים אלו, אינן רלוונטיות עוד ומיותרות. גם הטענה על סיוע בדיעבד בגרסה שמסרו בתחילה ב משטרה ולנציגי הנתבעת, עילתה תמוהה. גם אם אכן כך היה, ואינני קובע כך, הרי משמסרו בסופו של דבר בעדותם בבית המשפט את גרסתם הנכונה, אליבא דהנתבעת, הרי ש אין לה סיבה להלין עוד. מה גם שהיא אף מסתמכת בטיעוניה על חלק מעדותם. גם החוקר רונן כץ מטעם הנתבעת אמר בעדותו כי אינו סבור שיניב ואילן מעורבים בהצתה. מה בעצם מבקשת הנתבעת מצדדי ג' 4-2 ? היה ותביעת התובע תתקבל, הנתבעת הרי מסכימה כי לא צדדי ג' 4-2 הציתו את בית הדפוס וגם לא היו מעורבים בתכנון ההצתה, ואם כך , הם לא יחויבו, בכל מקרה, לשאת בנזק שייגרם לנתבעת, גם אם תחויב בתשלום תגמולי הביטוח. מסירת גרסה מסייעת לכאורה בתחילת הדרך, כשבסופו של דבר חזרו בה בבית המשפט, ומדובר גם רק בנקודה כזו או אחרת בגרסה, אינה מביאה לנשיאה בתשלום תגמולי הביטוח כאמור בהודעה לצד שלישי. מסירת גרסה לא מדויקת, ואפילו לא נכונה בחלקים, במשטרה ולנציגי הנתבעת, אין בה משום אחריות לשריפה ולנזקיה.

129. זאת ועוד, טענת הנתבעת בסיכומיה כלפי הצדדים השלישיים 4-2 מהווה שינוי חזית. בהודעות לצד ג' טענה הנתבעת כי הצדדים השלישיים "הם הנושאים באחריות לפרוץ השריפה ולנזקים שגרמה" (סעיף 23 להודעה לצדדי ג'). כיום הנתבעת חזרה בה כליל מטענתה הנ"ל כלפי הצדדים השלישיים ואינה טוענת עוד כך כנגדם. הטענה הנוכחית היא חדשה ולא הועלתה כלל על ידי הנתבעת בהודעה לצדדים השלישיים, היא מהווה שינוי והרחבת חזית שהצדדים השלישיים מתנגדים לה, ואין לקבלה.

130. באשר לטענה החילופית של התרשלות באי דריכת מערכת האזעקה והשארת המפתח על המשקוף, גם טענות אלו לא הועלו על ידי הנתבעת כלפי הצדדים השלישיים 4-2 בהודעה לצד ג' ששלחה להם. במסגרת טענותיה בהודעה לצדדי ג' העלתה הנתבעת נגד צדדי ג' 4-2 טענות מפורטות. ביניהן, כנהוג במחוזותינו, הוכנסו גם טענות סל כלליות ורחבות מאוד. כך למשל טענה להפקרת בית הדפוס, אי ווידוא בטיחות בית דפוס טרם יציאתם ממנו, אי נקיטה בכל האמצעים הדרושים או הסבירים..., אי פעולה כפי ש שוכר או מפעיל בדפוס סבירים היו פועלים ואי נקיטה בפעולות הנדרשות לשם שמירה על בטיחות המקום. לא נטענה אף טענה ספציפית בעניין אי דריכת מערכת האזעקה או השארת המפתח על משקוף הדלת. הנתבעת הייתה צריכה לפרט את טענותיה אלה במפורש בהודעה לצדדי ג' והיא לא עשתה כן. העלאת טענות אלו רק בסיכומים, שלא נטענו מלכתחילה בהודעה לצדדי ג', הינה הרחבת חזית ואין לקבלה. נראה בעניין זה כאילו הנתבעת סבורה שמדובר בהליך מתגלגל שבכל רגע במהלכו ניתן להעלות טענות אחרות ולזנוח את הקודמות בהתאם להתפתחות הדברים. אין הדברים כן. צד הרוצה לטעון טענות חדשות שלא טען בכתב טענותיו, צריך להתכבד ולבקש לתקן את תביעתו. סעיפי סל כלליים אינם פתרון קסמים להכנסת טענות ספציפיות לתוכם שלא נטענו במפורש.

131. גם לגופם של דבר ים, על פי דוח בדיקת מערכת האזעקה של א. מערכות ביטחון ותקשורת (נ/32), בתחקור שעשו עם מוקד "אגודת השומרים", מערכת האזעקה לא נדרכה לפחות מתחילת חודש 08/10, היינו משך שנתיים וחצי לפני השריפה, הרבה לפני שבית הדפוס נמכר. אילן העיד שמערכת האזעקה הייתה מקולקלת זמן רב לפני השריפה. גם הסוקר בלט, שכתב בדו"ח שלו כי קיימת מערכת אזעקה מחוברת ל-2 מנויי טלפון, כתב כי המערכת תקינה "בבדיקה ויזואלית" בלבד. הסוקר וינשטוק כתב שנמסר לו שמערכת האזעקה אינה תקינה. הנתבעת לא הוכיחה , אפוא, שהמערכת הייתה תקינה במועד השריפה, כטענתה.

132. באשר למפתח שהושאר על המשקוף – השארת המפתח על המשקוף הייתה פעולה שבשגרה, וכך הושאר המפתח תמיד בבית הדפוס , עוד לפני שנמכר לתובע. בנוסף, המצית לא השתמש במפתח שהושאר על המשקוף. המפתח נמצא אחרי השריפה באותו מקום שהושאר, ועולה מהנסיבות, גם לפי חוקרי השריפה , כי המצית לא השתמש במפתח זה אלא במפתח אחר לצורך פתיחת בית העסק למטרת הצתתו. אין, על כן, קשר סיבתי בין השארת המפתח על משקוף הדלת להצתת בית הדפוס והשריפה. התיאוריה שהועלתה על ידי התובע וצד ג' 1 לפיה המצית, אדם זר, מצא את ה מפתח שהיה על המשקוף, ולמרות הפיצוץ הנפחי שנגרם בעקבות ההצתה מצא את הזמן ללכת חזרה אל הדלת ולהחזיר את המפתח לאותו מקום בו היה מקודם , אין בה כל היגיון וסבירות. תאוריה צריכה לשכנע בהגיונה, והגיונה של תיאוריה זו אינו עומד.

133. אני בדעה כי לצדדי ג' 4-2 לא הייתה כל מעורבות, ישירה או עקיפה, בכל נושא השריפה. אם היה אי דיוק כזה או אחר בגרסתם במשטרה ולנציגי הנתבעת, או אף סתירות, נראה שאלה נעשו מתוך הלחץ של האשמתם בהצתה על ידי הנתבעת, האשמה ממנה חזרה בה הנתבעת בסוף, לרבות הטענות שהועלו נגדם בנושא החובות והאיומים כלפיהם, ו רצונם להימלט מהאשמות אלה חלק מהטענות גם לא היו בעלות חשיבות מהותית, כמו, אם שלמה עבד בבית הדפוס או רק סייע לאילן, אם כל החובות כוסו במלואם או נשארו חלק, עניין האיומים, אי הזכרת אלסטר, כ תובת המגורים, ועוד .

134. לאור כל האמור, ההודעה לצדדי ג' 4-2 נדחית אף היא.

בנוגע לצד ג' 1 – אלסטר

135. לאחר ששמעתי ועיינתי בכל העדויות, הראיות והנסיבות, השתכנעתי שאלסטר, בשותפות עם התובע, הוא זה שהצית את בית הדפוס. אני מקבל את טענת הנתבעת לפיה אלסטר היה היוזם, המתכנן והמבצע במזיד של הצתת בית הדפוס.

136. בתחילה הערה כללית. הנתבעת כל כך חפצה להראות כי אלסטר הוא המצית וכי התובע היה שותף עמו, שבסיכומיה הערימה הר שלם של טענות נגדם. חלקו ראיות וחלקו חצאי ראיות, מסקנות והשערות, חיבורי דברים, קשורים ושאינם קשורים, הכל במטרה להוכיח טענותיה. חלק גדול מהטיעונים בהקשר זה לא היה נצרך, הכביד יתר על המידה ובחלקו אף לא עמד בקריטריונים משפטיים. איני מתכוון לפסוע במשעולים שהנתבעת התוותה בסיכומיה ולבדוק כל טענה ושבריר טענה מהטענות הרבות שהעלתה, שאחרת כמעט לא היה לדבר סוף. די בראיות ובהקשרים המוכיחים את טענות הנתבעת, וכאלה היו גם היו.

137. אין חולק, וכולם מסכימים, כי לתובע אין שום ידע בתחום הדפוס ובכל הנוגע והקשור לתחום זה. התובע הודה בכך במפורש וכך גם אלסטר. התובע אמר בעדותו שאלסטר, חברו מילדות, עשה עבורו הכל והוא נעזר בו בכל דבר וסמך עליו בעיניים עצומות. מעדות התובע עצמו וגם אחרים עולה כי התובע אינו מבין גם בציוד שהיה לו בבית העסק, שוויו, והפעלתו. התובע לא ידע לענות בעדותו על חלק גדול מהשאלות שנשאל בעניינים אלה . על שאלות רבות הודה שאינו יודע ובחלק אמר שאינו זוכר. התובע אמר שיש לו בעיות זיכרון והוא מקבל תרופות, אמר שהוא תשוש נפש ושהוא לא יודע אם יש לו אלצהיימר . מהראיות עולה שאילן עבד בבית הדפוס עם אביו עוד בטרם המכירה וגם הפעיל את בית הדפוס ביום- יום, אולם מי שהיה המוציא והמביא והמחליט, היה אלסטר, גם אם לא נכח בעסק כל יום. כך העיד אילן וכך גם אמר התובע בעדותו שאלסטר ייעץ לו בכל דבר והוא סמך עליו בכל, אף שאלסטר עצמו ניסה לגמד את פעילותו בבית הדפוס. מצבו הכלכלי של התובע ערב רכישת בית הדפוס לא היה מזהיר. בבנק הוא היה במינוס. הסיבה שנתן התובע לרכישת בית הדפוס, למרות שהודה שאינו מבין דבר בדפוס, הייתה לעזור לבנו שנמצא בבית הסוהר, שגם הוא לא מבין דבר בדפוס, תמוהה על פניה. מדובר בבן עבריין מכור לסמים ללא רקע וידע בדפוס, ומה לו ולניהול בית דפוס דווקא שאין לו ולאביו מושג בו, גם אם התובע טען שהתכוון שיעזרו לו. עם אילן עצמו הוסכם שימשיך לעבוד רק 3 חודשים אחרי המכירה של בית הדפוס, ושלמה גם היה אמור לסיים העבודה או העזרה שלו במקום. שוכנעתי שאלסטר, שידע כמובן את כל מצבו הנ"ל של התובע, ניצל זאת על מנת לשכנע את התובע לרכוש בית דפוס בפתח תקווה , להציתו ולקבל את תגמולי הביטוח. התובע אמנם אמר ש בתחילה הוא פנה לאלסטר ושאל אותו אם יש אפשרות להיכנס לעסק של דפוס וביקש ממנו לעזור לו , אולם הרעיון לרכוש את בית הדפוס בפתח תקווה היה, לפי עדותו של התובע וכן גם בנו של התובע, רעיון של אלסטר שפנה לתובע והציע לו לרכוש את בית הדפוס שם. "אלי סידר לאבא הזדמנות לקנות דפוס בפ"ת" (תצהיר ת/8). גם אם הצעת הרכישה באה ממתווך או טכנאי בשם ליאור, שלא הובא להעיד, נראה שאלסטר קפץ על המציאה ושכנע את התובע לרכוש את בית הדפוס וכאן החל, כך נראה, רעיון ההצתה לצורך קבלת דמי ביטוח גבוהים בגינו.

138. עניין התמורה ששילם התובע בגין בית הדפוס בפ"ת נשאר אף הוא תמוה . התובע טען ששילם עבור בית הדפוס 70,000 ₪ במזומן ועוד 60,000 $ במזומן. על התשלום של 70,000 ₪ אין מחלוקת, אולם לגבי התשלום השני של 60,000 $ במזומן, התובע טוען שנתן סכום זה לשלמה, אולם שלמה ואילן הכחישו בתוקף קבלת סכום זה. אילן אף אמר שבית הדפוס כולו לא היה שווה יותר מ-70,000 ₪, ושלמה אמר שהמתווך ליאור העריך את שווי בית הדפוס כולל המכונות ב-90,000 ₪ ולאחר מיקוח סוכם על 70,000 ₪. בהסכם רכישת בית הדפוס מוזכר רק הסכום של 70,000 ₪ (נספח 8 לתצהיר התובע). לא ברור עניין הסכום הנוסף שהתובע טען לו. אפשר שהייתה כוונה להראות ששווי בית הדפוס היה גבוה מכפי שהיה באמת כדי שלא יצטייר בית דפוס ישן שבקושי החזיק את עצמו.

הנתבעת טענה כי סכום התמורה של 70,000 ₪ הוא למעשה כספים של אלסטר, וסכום זה הוכנס בכוונה לחשבון הבנק של התובע כדי ליצור בכך ראיה שהתשלום בא מהתובע. לטענת הנתבעת התובע אמר שהוא התעסק בעיקר במזומן, ולא הביא ראיות למקור הכסף. טענה זו של הנתבעת לא הוכחה. גם לא שהלוואה שלקחה אשתו של אלסטר בסכום של 25,00 ₪ קודם למ כירה שימשה את התובע לצרכי המכירה. עם זאת, התובע אכן לא הביא ראיות של ממש מהיכן הגיע אליו הכסף, ונוכח כל האמור האפשרות שהעלתה הנתבעת שאלסטר הוא המקור לכסף לא הייתה נטולת יסוד לגמרי. ועדיין לקבוע זאת כדבר שהוכח אי אפשר.

139. המניע שהיה לאלסטר בהצתת בית הדפוס, היה קבלת תגמולי הביטוח. שני בתי דפוס של אלסטר נשרפו רק שנה ושנתיים לפני קרות השריפה אצלנו, והוא קיבל בגינם את תגמולי הביטוח. אמנם לא נקבע לגביהם שהייתה הצתה בזדון, אולם אלסטר הודה שהוא היה הגורם ברשלנותו לשריפות, שנגרמו עקב כך שנהג לזרוק בדלי סיגריה על הרצפה והם הציתו את האש. אלסטר לא היה זר אפוא למצבים שבהם בתי דפוס שלו נשרפו ובקבלת תגמולי הביטוח בעקבות השריפות. קבלת כספי הביטוח בעקבות השריפות בבתי הדפוס הקודמים של אלסטר היה בהם לשמש מניע להצתת בית הדפוס אצלנו וקבלת התגמולים באמצעותו של התובע, שלא ידע מימינו ומשמאלו, ובשיתוף עמו. ויצוין כי מי שהפנה את התובע לסוכנות הביטוח היה אלסטר, והתובע העיד שאלסטר גם אמר לו באיזה סכום לבטח את הציוד. אין ספק שנוח היה לאלסטר לעשות את הביטוח בסוכנות ביטוח שם מכירים אותו מביטוחים אחרים שהיו לו אצלה, וכך יכול היה אלסטר גם לבקש שלא יעשו את הביטוח בחברת הפניקס, שביטחה אותו בשריפה הקודמת שהייתה בבית הדפוס שלו.

140. עניין השווי של הציוד שהיה בבית הדפוס הינו הנדבך המרכזי בכל הקשור לאירוע השריפה. לא יכול להיות חולק ששווי הציוד כולו בבית הדפוס היה נמוך לאין ערוך משווי הציוד כפי שבוטח. השווי הכולל של כל הצ יוד לפי הערכת שמאי ברזילי והשמאי נס, שאני מקבל את הערכתם, הוא 253,338 ₪ בלבד. אף על פי כן, בוטח הציוד ע"י אלסטר והתובע בסכום של 3 מיליון ₪ (!). יצויין כי הסוקרים שכתבו בדוחות שלהם שווי הציוד 3 מ' ₪ כסביר, עשו זאת לפי שווי כינון, היינו שווי המכונות כחדשות, ולא לפי שוויו האמיתי של הציוד והמכונות באותה עת במצבם. לטענה עשיית הביטוח בערך כינון נתייחס בהמשך. איני סבור שצריך להיכנס לבדיקת כל מכונה ומכונה שהייתה בבית הדפוס כפי שעשתה הנתבעת, מהיכן הגיעה, האם הייתה שמישה או מקולקלת, האם ניתן לתקנה ומה היה ערכה באמת. התובע עצמו העיד שחלק מהמכונות לא עבד וכך גם אילן. דוגמה בולטת בהקשר זה היא המכונה העיקרית, מכונת האינדיגו, שבוטחה ע"י אלסטר והתובע בערך כינון של 1,300,000 ₪, שעה שהמכונה נרכשה על ידי אדם בשם אברהם ארביב בסכום של 7,000 ₪ בלבד מאדם שקנה אותה ממגרש מעוקלים של ההוצאה לפועל לאחר שעמדה בו מספר שנים. לדברי התובע וארביב המכונה נמכרה לתובע בסכום של 70,000 $, כאשר לטענת ם התובע שילם בפועל רק $40,000 כשאת יתרת הסכום של 30,000 $ הבטיח לשלם אחרי שיקבל את תגמולי הביטוח. לבד מכך שהדבר מראה על כישוריו המיוחדים של ארביב שקנה מכונה ב7,000 ₪ ומכר אותה לדבריהם ב-70,000 $, הפער בין שווי מכונת האינדיגו, שעמדה מספר שנים במגרש מעוקלים ללא שימוש ו הסכום שבו נרכשה במצבה ב-7,000 ₪, לבין ביטוחה אצל הנתבעת בסכום של 1.3 מיליון ₪ (!) , צועק לשמים. אמנם אלסטר טוען שהמכונה נבדקה ופעלה, אך התובע הודה כי כשבדקו את המכונה הם רק הכניסו את התקע לחשמל והדליקו אותה אך לא הפעילו אותה. בעדות ארביב לא נתתי אמון. השמאי זכאי מטע ם התובע העריך שניתן לרכוש מכונה כזו בגרמניה בסכום של 36,000 יורו בתוספת מע"מ ושוויה למימוש מהיר הוא 100,00 ₪. השמאי ברזילי מטעם הנתבעת קבע שנוכח העובדה שהמכונה עמדה מעל 3 שנים במגרש מעוקלים, הטיפול האחרון בה היה לפני שעוקלה, כ-4 שנים לפני השריפה, והיא גם לא הייתה מחוברת לחשמל בזמן השריפה, המכונה לא הייתה כלל שמישה.
ב יטוח המכונה במצב הנ"ל בסכום כה גבוה בערכי כינון, פי כמה וכמה משוויה האמיתי, אם בכלל הייתה שווה משהו, כמו שנעשה גם עם שאר הציוד, נראה שהיה עיקר מטרת ההצתה, היינו קבלת תגמולי ביטוח גבוהים מאד, הרבה מעל השוויו האמיתי של הציוד. בהקשר זה גם יו זכר, כי סוכן הביטוח יורם זילברמן העיד שאלסטר שאל אותו לפני עשיית הביטוח אם יש ביטוח במקרה של הצתה בזדון.

141. אלסטר והתובע טוענים שהם לא ידעו שפוליסת הביטוח שודרגה בסוכנות הביטוח בתוספת "ביט 13" שביטחה את הציוד בערך כינון. בניגוד לטענה זו העידה הגב' סיגל בוטבול, מנהלת המחלקה האלמנטרית וחתמת עסקים ראשית בסוכנות הביטוח, כי אלסטר הוא זה שביקש להגדיל את סכום הפוליסה ל-3 מיליון ₪ (תצהיר נ/129, סע' 13 עדותה בביהמ"ש). אם אלסטר טוען שלא ידע שהפוליסה תבוטח בערך כינון, הכיצד ביקש שסכום הביטוח יוגדל ל-3 מיליון ₪ והרי בערך שיפוי רגיל שווי הציוד היה נמוך פי כמה וכמה. התובע העיד שאת סכומי הביטוח בפוליסה אלסטר אמר לו. מהראיות שהביאה הנתבעת שוכנעתי כי חלק מהציוד היה ישן וחלקו לא היה תקין, ואני מעדיף בעניין זה את חווה"ד של מומחי הנתבעת. חלק מהציוד גם נמכר על ידי אלסטר לתובע מבית הדפוס שלו באשקלון. הרווח הכספי שהיה צפוי, אפוא, לאלסטר ולתובע מתגמולי הביטוח היה גדול ביותר.

142. הטענה שבמועד השריפה התובע עדיין לא קיבל את פוליסת הביטוח ולא ידע אם בית הדפוס מבוטח ושהוא בערך כינון, אין בה ממש. יורם זילברמן, סוכן הביטוח, העיד שהפוליסה נשלחת למבוטח מספר ימים אחרי שהיא מודפסת, ואם הלקוח שילם את הפרמיה, כמו התובע, הוא ודאי קיבל את הפוליסה וסוכנות הביטוח מאד מסודרת בעניין זה. בנוסף, אלסטר ודאי ידע שהפוליסה בתוקף. הוא עשה את הביטוח מול סוכנות הביטוח וחתם על הצעת הביטוח והיה גם בעל רקע ביטוחי בעברו, והוא ידע, על כן, שיש ביטוח לבית הדפוס ולמכונות שבו גם אם לא הייתה הפוליסה מתקבלת עדיין. מה עוד, ש הפרמיה הראשונה בגין הפוליסה גם שולמה לנתבעת בתאריך 17.8. 13, כחודש לפני השריפה, ושלוש המחאות נוספות נשלחו יומיים לאחר מכן, בתאריך 19.8.13, כך ש גם אם התובע לא קיבל עדיין את הפוליסה, כטענתו, דבר שהוכחש על ידי הסוכנות, ברור שאלסטר והתובע ידעו גם ידעו במועד השריפה שהפוליסה בתוקף והביטוח תקף.

142. לאלסטר הייתה גם הזדמנות . אמנם אלסטר טען שלא היה לו מפתח לבית הדפוס וגם שלא ידע ע ל הנוהג לשים את המפתח על המשקוף, אולם התובע, שאמר בתחילה שלא היה לאלסטר מפתח, אמר בהמשך שהיה לו מפתח. גם אילן טען שלאלסטר היה מפתח. לדברי אילן גם לתובע היה מפתח. התובע עצמו אמר שאינו זוכר אם היה לו מפתח אבל אולי היה לו. אין היגיון שאדם קונה בית דפוס ולא יהיה לו מפתח אליו. אלסטר יכול היה אפוא לקחת בנקל את המפתח של התובע או לעשות לו ממנו העתק. גם העובדה שהמפתח הושאר על משקוף הדלת מעשה שגרה, היה בה להביא זאת לידיעת אלסטר. אלסטר יכול היה, על כן, לעשות עותק מהמפתח בנקל, או להשתמש בזה שהושאר על המשקוף. מהראיות עולה שאלסטר היה במקום בעת השריפה, למרות הכחשתו. פלטי שיחות הטלפון מראות על שיחות טלפון שהתבצעו באמצע לילה מבית הדפוס על ידי אלסטר. אלסטר אמר ש"אינו זוכר" היכן היה במועד השריפה . אמר שהוא "חושב" שלא היה שם. תשובות לא החלטיות ולא ברורות. לא מובן גם מדוע אלסטר והתובע לא הגיעו לבית הדפוס מיד בבוקר, כששניהם ידעו על השריפה, התובע באמצע הלילה, מאילן, ואלסטר בבוקר מהתובע, אלא רק למחרת בשעות הצהריים. הטענה של לקיחת הנכדה של התובע לגן, או חיפוש של אלסטר אחרי דמתי הנהג ולקיחת ילדותיו לגן, אינה רצינית. גם אם אכן כך היה, עדיין יכלו להגיע לדפוס בשעות מוקדמות בהרבה מכפי שבאו. אלא אם כן ידעו מה קרה.

143. על פי חוו"ד חוקרי הדליקות, ההצתה בוצעה על ידי אדם שהיה "טבעי למקום" . לא אדם זר , אלא מי שמכיר את בית הדפוס. שיטת הביצוע הראתה שהדלת נפתחה במפתח ולא נפרצה , והמפתח יכול היה להיות רק אצל אדם מבפנים. אופן פיזור חומרי הדליקה ליד הציוד הכבד והיקר יותר, כמו מכונת האינדיגו, מלמד על כוונה לגרום לנזקים כבדים ובעלי ערך כספי גבוה. אינני בוחן כליות ולב כדי להסביר מדוע המצית השתמש, בין השאר, בג'ריקנים שהיה בהם חומרי ניקוי שאינם דליקים. אולם אין בכך ראיה שלא היה זה אלסטר. אולי רצה להשתמש במה שהיה בבית הדפוס. גם בשריפה קודמת אצלו היו ג'ריקנים כאלה. ברור שדחיפת ניירות לתוך פיות הג'ריקנים נעשתה על מנת להדליקם והמאיצים שפוזרו נועדו לגרום שריפה גדולה שתצית את כל המקום.

144. טענת התובע ואלסטר שההצתה בוצעה על ידי אנשים זרים שהיו נושים של משפחת קייקוף שאיימו קודם לכן על בני המשפחה ואמם, אין בה ממש. גם סלמה קייקוף, גם שלמה וגם אילן אמרו שכל החובות של העסק כוסו לפני השריפה מכספי ביטוח החיים של אלישע ז"ל ומכספי מכירת בית הדפוס. לא הובאו ראיות של ממש לגבי "נושים מאיימים" וגם אם נשארו חובות כלשהן, לא הובאו ראיות לגובהם. עניין השיק שהגיע יום לפני השריפה ,כשהגב' סלמה קייקוף טענה שהיה מזו ייף מהיכרותה את חתימת בעלה המנות וזו לא הייתה חתימתו, ואני מעדיף בעניין זה את חווה"ד של הגרפולוגית שוחט שכתב היד אינו של אלישע ז"ל, על חווה"ד של הגרפולוג ורדי, בהיותה מעמיקה יותר, אינו מעלה ואינו מוריד. להפך, מועד הגעתו של השיק במועד שהגיע יכול גם להתפרש כתזמון מכוון מראש שנועד להראות כביכול על בעל חוב אלמוני כלשהו. גם עניין פריאנטה, שותפו לשעבר של אלישע ז"ל, שכאילו נשארו חייבים לו כספים, לא הוכח כלל. אילן ושלמה הכחישו הטענה ופריאנטה לא הובא להעיד. תאוריה זו בדבר נושים אלמונים ואיומים לא ידועים לגבי חובות בלתי מוכחים, שהוכחשו על ידי משפחת קייקוף, הינה תיאוריה שלא בוססה בשום ראיה ולו קלושה. היא גם מנוגדת לכך שעל פי חוקרי הדליקות הדלת לא נפרצה והמצית היה איש פנימי הטבעי למקום.

הוסף לכל הדברים את עברו של אלסטר, כמי שהורשע בעבירות של גניבה וסמים לפני 15-13 שנים וכיום נוטל מתדון באופן קבוע, את השריפות הקודמות בבתי הדפוס שלו כפי שנאמר, העובדה שלא היסס לזייף חשבוניות במודע בשריפה קודמת שלו ולשנות בהן את הסכום לסכום גבוה מאוד, הצעות מחיר פיקטיביות שהגיש בהליך זה ושנותניהן העידו כי הוא דרש שייכתב בהן מחיר של מכונות חדשות ולא בערכן האמיתי, לרבות אפשרות תיקונן, ועוד, והרי לך דמות בלתי אמינה, עבריינית בעברה, שלא ניתן לתת בה ובעדותה אמון. ניתן להניח שעניין ההצתה עלה בדעת אלסטר כשהתברר לו שיש בפתח תקווה דפוס ישן שמצוי בחובות ורוצים למכרו בשל פטירתו של בעליו אלישע ז"ל (תצהיר אילן, נ/,105 סע' 10). נראה שכאן נבט הרעיון אצל אלסטר והחל להתגלגל על כל שלביו, כמתואר בפסק הדין, כשנקל היה לו לשכנע את התובע להצטרף אליו בעניין זה בהכירו את התובע על כל חולשותיו ו תשישותו הנפשית, כשהפיתוי הגדול שאי אפשר היה לעמוד בפניו היה תגמולי הביטוח שיתקבלו ויתחלקו בין השניים.

הנתבעת עמדה, לטעמי, בעול הראיה והשכנוע שעבר עליה להצביע על חשדות כבדים ורציניים ביותר כלפי אלסטר, והעבירה בכך את נטל הראיה חזרה לתובע ולאלסטר לסתור אותם, והם לא עמדו בעול זה. גם לטענת אלסטר, שמאחר והוא אינו בעל דין עול ההוכחה רובץ מתחילה ועד סוף על הנתבעת להוכיח טענותיה נגדו, והוא אף עול מוגבר יותר בשל טענת התרמית שהולתה נגדו, הרי שלטעמי עמדה הנתבעת בנטל זה.

145. מכל האמור, מסקנתי היא שאלסטר ביצע את ההצתה בכוונה, בשיתוף, ובידיעת התובע, כפי שיפורט להלן.

בנוגע לתובע

146. כבר אמרנו, כי התובע, בשל מצבו הבריאותי, תשישותו הנפשית וחוסר הידע שלו, כפי שהוא עצמו הודה בהם, לא ידע לענות על שאלות רבות ואמר בעדותו שאינו זוכר דברים רבים שנשאל לגביהם. התובע לא ידע מאומה בתחום הדפוס והעיד כי הוא הסתמך בכל על אלסטר. התובע היה כחומר ביד היוצר בידי אלסטר שיכול היה לעשות עמו כרצונו. אלסטר לא היה יכול לבצע את אשר ביצע ללא ידיעתו והסכמתו של התובע. היה צורך לרכוש את בית הדפוס בפתח תקוה, היה צורך לרכוש את הציוד שהיה בו, היה צורך להביא חלק מהציוד מבית הדפוס של אלסטר באשקלון, היה צורך לבטח את בית הדפוס והציוד, היה צורך להחליט על שווי הביטוח, בכל אלה , שנעשו כולם על פי הצעותיו והדרכתו של אלסטר, כפי שהעיד התובע, נזקק אלסטר לתובע ולא היה יכול לעשות זאת בלעדיו, ללא הסכמתו וללא חתימתו. והעיקר, לא ניתן היה לבצע כל הנ"ל מבלי שהתובע ידע במה דברים אמורים. הרכישה, תשלום הכספים, הציוד, הביטוחים, כל אלה חייבו שהתובע יהיה שותף ב מזימת השריפה. והעיקר, אלסטר היה חייב לקבל את הסכמתו של התובע מראש לחלוק עמו את תגמולי הביטוח שיתקבלו בעקבות שריפת בית הדפוס, שהרי פוליסת הביטוח הייתה על שמו של התובע. התובע הוא זה שהיה המבוטח והוא זה שהיה אמור לקבל על שמו את תגמולי הביטוח. אם אלסטר לא היה מגיע עם התובע להסכמה מראש על חלוקת כספי הביטוח ביניהם לא היה כל טעם בהצתה. היה חייב להיות, אפוא, תיאום והסכמה מראש בין אלסטר והתובע בכל הנוגע להצתת בית הדפוס. אינני מוכן לקבוע חד משמעית שאלסטר היה הבעלים האמיתי של בית הדפוס, כפי שטוענת הנתבעת, אף שסימנים רבים יכולים להצביע לכיוון זה, ועדיין אין זה מן הנמנע שהתובע הוא הבעלים האמיתי. ואולם ברור שאלסטר עמד מאחורי התובע בכל ו מאחורי כל פעולה שנעשתה, רכישת בית הדפוס, ביטוחו, סכום הביטוח, רכישת הציוד, הערכות המחיר וכו'. התובע עשה כל מה שאלסטר אמר לו לעשות באופן עיוור והוא חזר על כך מספר פעמים רב בעדותו. עניין הצתת בית הדפוס הינו בכלל זה. מסקנת י היא, שהתובע היה שותף עם אלסטר לשריפת בית הדפוס, וכל הראיות והנסיבות מלמדות שהדבר נעשה בידיעתו ובתיאום עמו.

147. אני סבור שהתובע עצמו לא ביצע את ההצתה של בית הדפוס במו ידיו וגם לא היה במקום בעת השריפה עצמה . עם זאת, התובע היה שותף לעניין ההצתה עם אלסטר. לתובע היה מניע רציני ביותר לקבל את תגמולי הביטוח. התובע אמנם אמר שלא היו לו חובות כספיים, אולם נראה שהמעיט ממצבו האמיתי. מצבו הכלכלי של התובע לא היה טוב. בבנק היה התובע ביתרת חובה , גם אם לא גדולה. בעדותו אמר שבשנת 2013, שנת רכישת בית הדפוס, הוא לא עבד כי היו לו בעיות ברגליים. לפני כן גם לא עבד כמה שנים, וכשעבד העבודות היו באבטחה. אפילו על ביטוח הדירה שלו לא היה יכול לשלם. התובע לא הראה מהיכן היו לו בכל זאת כספים לשלם עבור רכישת בית הדפוס , המכונות שרכש לטענתו מאלסטר, דמי השכירות ששילם בגין בית הדפוס, והמשכורת של אילן, לבד מטענה סתמית ולא מוכחת שטען שהיו לו חסכונות, אשתו עובדת ושנטל הלוואות מאחיו. נטילת הלוואות, אם אכן כך היה, יש בה דווקא ללמד שלא היה לתובע למעשה כסף משלו. בנו, שהיה כלוא בבית הסוהר בגין עבירות סמים עמד להשתחרר מבית הסוהר, כשהוא גרוש עם ילדה קטנה, והתובע נזקק לכסף נוסף גם כדי לעזור לו . אך ברור שהצתת בית הדפוס וקבלת כספים מהביטוח, היה בהם לעזור לו רבות, אם לא באופן נואש. לא היה צורך שהתובע עצמו יהיה נוכח בבית הדפוס בזמן השריפה, שעה שביצועה נעשה על ידי אלסטר בידיעתו . מבחינה זו ,הייתה זו גם ההזדמנות של התובע לביצוע ההצתה גם אם לא ביצע אותה פיזית בעצמו.

148. תוצאת כל האמור היא, כי התובע לא הצליח להרים את הנטל שעבר עליו חזרה, אחרי שהנתבעת עמדה בנטל שהיה מוטל עליה לאחר שהביאה את ראיותיה וטענותיה כנגדו, יחד עם אלסטר, ולא היה בידו לסתור אותן. אני מקבל, על כן, כי התובע היה שותף עם אלסטר בהצתת בית הדפוס שלו לשם קבלת תגמולי הביטוח מהנתבעת.

149. בעקבות הקביעה האמורה, אין צורך להיכנס לעניין הנזק והיקפו, שכן דין התביעה להידחות.

סיכום

150. התביעה נדחית.

151. התובע וצד ג' 1, ישלמו לנתבעת, ביחד ולחוד, החזר הוצאות משפט (חוות דעת מומחים), כנגד חשבוניות או קבלות שיומצאו להם בגין הוצאות אלה, בצירוף ריבית כחוק והפרשי הצמדה למדד מיום ההוצאה ועד יום התשלום בפוע ל.
כמו כן, ובנוסף, ישלמו התובע וצד ג' 1, כל אחד מהם בנפרד, לנתבעת, שכ"ט עו"ד בסכום של 60,000 ₪ (כולל מע"מ) כל אחד, (סה"כ 120,000 ₪ כולל מע"מ) , בצירוף ריבית כחוק והפרשי הצמדה למדד מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

152. משנדחתה התביעה, נדחות גם ההודעות לצדדים השלישיים. הן מסיבה זו, הן לגופן כפי שפורט בפסק הדין. הנתבעת תשלם לצדדי ג' 2 ו- 3 ביחד, ולצד ג' 4 בנפרד, בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד כולל, סכום של 60,000 ₪ לכל אחד, בצירוף ריבית כחוק והפרשי הצמדה למדד מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת לצד ג' 6 (סוכנות הביטוח), בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד סכום כולל של 70,000 ₪ (כולל מע"מ), בצירוף ריבית כחוק והפרשי הצמדה למדד מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל .

כל הסכומים שנפסקו לעיל ישולמו תוך 30 יום מיום פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח אב תשע"ח, 09 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.

אהרון מקובר, שופט