הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 36621-12-17

לפני
כבוד ה שופט אילן ש' שילה

התובעת

חומוס אליהו מיקנעם בע"מ
ב"כ עוה"ד חנוך דב מילביצקי

נגד

הנתבע

שלומי משיטה
ב"כ עו"ד אלון נוריאלי

פסק דין

זו תביעה לצו מניעה ופיצויים. התובעת מבקשת להורות לנתבע להימנע מלעשות שימוש במסעדה לחומוס שהוא מפעיל בסימן המסחר " חומוס אליהו" שבבעלות התובעת, ולחייבו לשלם לתובעת 100,000 ₪ בעילות אחדות, כגון פיצוי סטטוטורי ועשיית עושר ולא במשפט, בגין השימוש שעשה ועושה בסימן המסחר.

רקע
השם " חומוס אליהו" הוא סימן מסחר (" הסימן" או " חומוס אליהו") של התובעת. מלכתחילה היה הסימן בבעלותו של מר אליהו שמואלי (" שמואלי"( ואף נרשם בבעלותו ביום 2.11.15. ביום 26.3.17 העביר שמואלי את הבעלות בסימן לתובעת, וזה נרשם בשמה. שמואלי שהיה בעל מסעדה בשם " חומוס אליהו" ביוקנעם, היה גם בעל שליטה בחברה ששמה " חומוס אליהו בע"מ", אשר פורקה בפירוק מרצון וחוסלה ביום 4.8.14. ביום 26.4.15 רשם שמואלי את החברה התובעת כשהוא בעל המניות בה ומנהלה. בחודש נובמבר 2016 רכשה חברה שבשליטת מר גורן טסה (" טסה") ואחרים 50 אחוזים ממניות החברה התובעת, טסה מונה למנהלה הכללי, וכן מונה דירקטור עם שמואלי ואחר יחד.

במהלך חודש מאי 2014 הסכימו שמואלי והנתבע שהנתבע יהיה זכיין הרשאי להפעיל בגן יבנה מסעדת חומוס בשם חומוס אליהו, על פי מתכון שיצר שמואלי. זאת לאחר ששמואלי לימד את הנתבע את מרכיבי החומוס שבמתכונו, את אופן הכנת החומוס, ואת כל הכרוך בהפעלת המסעדה לרבות קשרים עם הספקים שעימם עבד שמואלי. מאז ועד היום מפעיל הנתבע מסעדה תחת השם והשלט " חומוס אליהו גן יבנה" ("המסעדה"). תמורת הזכויות שהקנה שמואלי לנתבע שילם לו האחרון 59,000 ש"ח. בכותרת החשבונית שמסר שמואלי לנתבע, הנושאת תאריך 1.12.14 נכתב: "שמואלי אליהו- זכיונות", ובגוף החשבונית נכתב: "עבור דמי זיכיון סניף גן יבנה".
בעלי הדין חלוקים לגבי מהותו ותנאיו של הסכם הזכיינות שנעשה בעל פה (" ההסכם").

ביום 1.11.15, כשנה לאחר תחילת פעילותה של המסעדה, חתם הנתבע על הסכם הנושא כותרת " הסכם סודיות", כשהצד האחר להסכם הוא חברת חומוס אליהו בע"מ, שכאמור חוסלה יותר משנה קודם לכן. הסכם זה, נסיבות כריתתו ותוקף הוראה מסוימת הימנו, נמצאים אף הם במחלוקת.

ביום 11.7.17, לאחר ניסיון של התובעת, שלא עלה יפה, לשכנע את הנתבע לשלם לה תשלומים חודשיים בגין השימוש בסימן, פנתה התובעת באמצעות בא כוחה אל הנתבע במכתב, שבו הודיעה לו כי הפסיקה את הרשות שניתנה לו לשימוש בסימן, תוך שהעניקה לו, "הרבה לפנים משורת הדין", תקופה של שלושה חודשים להיערכות לכך. ביום 28.9.17 דחה ב"כ הנתבע את דרישתה של התובעת.

עיקר הטענות בכתבי הטענות
ביום 18.12.17 הגישה התובעת את התביעה דנן. בתביעה טוענת התובעת, בין השאר, כי היא מנהלת באמצעות זכיינים רשת " חומוסיות" בשם " חומוס אליהו", כשהנתבע הוא אחד מזכייניה, אלא שהתשלום ששילם על פי הסכם שאליו הגיעו הצדדים שולם תמורת הידע בלבד, להבדיל מרשות לשימוש בסימן. לפי הטענה, תחילה הסכימו הצדדים כי הנתבע יעשה שימוש בסימן במסעדתו, וכי תנאי השימוש בו לרבות התשלום עבור השימוש יוסדרו בהמשך. משלא הגיעו הצדדים להסכמה בעניין זה, ביטלה את רשות השימוש.
הנתבע הגיש כתב הגנה שבו הכחיש את טענות התובעת וטען, בין השאר, כי רכש את הזכות להשתמש בסימן משמואלי, שהיה בעל השליטה בחומוס אליהו בע"מ, כי נציג מטעם התובעת הופיע במסעדה כשהתובע היה נתון בלחץ עבודה, והטעה אותו לחתום על הסכם הסודיות, בלי שהייתה לו הזדמנות לעמוד על הוראת ס' 19 בהסכם זה, שאוסרת עליו את השימוש בשם " חומוס אליהו". לנתבע טענות נוספות באשר לתוקפו של ס' 19.
התובעת הגישה " כתב תשובה ובקשה למתן פסק דין חלקי". לטענתה, הרשות שניתנה לנתבע, לעשות שימוש בסימן, לא נרשמה אצל רשם סימני המסחר, שעל כן אין לה תוקף. מכל מקום, משנרשם הסימן בשם התובעת " כלל הסכמות, ככל שהיו כאלו ... בעניין השימוש בסימן המסחרי שלא באמצעותה, משוללות כל תוקף" (ס' 4 בכתב התשובה). נטען כי התובעת רכשה את זכויותיה של חברת חומוס אליהו בע"מ, שעל כן אין בהיותה של חברה זו הצד השני להסכם הסודיות כדי להשליך על תוקפו של הסכם זה. כן צוין כי גם הנתבע עצמו רכש את זכויותיו הנטענות לאחר חיסולה של חברת חומוס אליהו בע"מ. הנתבע מודה שביקש מנציג התובעת להסביר לו את הסכם הסודיות, ומשחתם עליו הרי שהוא חב על פי חתימתו ( ס' 9-7 בכתב התשובה). הנתבע הגיש תגובה לבקשה למתן פסק דין חלקי שכאמור הייתה חלק מכתב התשובה, ואך בשל כך לא היה מקום לדון בה כבקשה.

הראיות
מטעם התובעת העידו טסה ושמואלי שמסרו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים שעליהם נחקרו בחקירה שכנגד. הנתבע הגיש את עדותו שלו בתצהיר ואף הוא נחקרי בחקירה שכנגד.
התובעים צירפו לתצהיריהם מסמכים כגון נסחים של סימן המסחר, ונסחים של רשם החברות בדבר התובעת וחברת חומוס אליהו בע"מ. טסה צירף הסכם בדבר סיום התקשרות עם זכיין אחד שהחברה לא הגיעה אתו להסכמה על תשלומים חודשיים מהכנסותיה. בין השאר צירף טסה לתצהירו גם העתק התכתבות בין ב"כ החברה לבין ב"כ הנתבע וכן שתי הודעות דוא"ל המצביעות לטענת התובעת על ליקויים אצל הנתבע: מכתב ספק המשקאות בדבר החזר תשלום מהנתבע, והודעה של חברת הדברה שבה נטען כי קיימים מכרסמים במסעדה, וכי מומלץ להקים מערך הדברה קבוע בה. טענות אחרונות אלו, העוסקות באופן התנהלותו של הנתבע, לא נכללו בכתב התביעה, וכותבי הדוא"ל לא התבקשו ליתן תצהירי עדות ראשית ואף לא הוזמנו להעיד ( ר' עדות טסה פר' עמ' 6 ש' 8 - 19), שעל כן לא אחזור אליהן בהמשך הדברים.

שמואלי צירף לתצהירו, בין השאר, העתקים של שני הסכמי סודיות שנכרתו עם חברת חומוס אליהו בע"מ בחודשים ספטמבר ונובמבר 2014, ואת העתק הסכם הסודיות שנחתם עם הנתבע. התובעת לא צירפה את המסמכים המקוריים אף על פי שהתבקשה לעשות כן בתחילת שמיעת הראיות, ובא כוחה ציין כי חיפשו אחר המקור של הסכם הסודיות " אך הוא לא פה" (עמ' 5 ש' 19 – 22).

בחקירה שכנגד אישר טסה כי הצטרף לחברה רק ביום 15.11.16 וכי אין לו ידע אישי על ההסכם שנעשה עם הנתבע קודם לכן ( עמ' 5 ש' 32-20). התוצאה היא שאין לעדותו כל ערך להכרעה בשאלות שבמחלוקת.

שמואלי העיד כי מכר לנתבע את הידע באשר להכנת החומוס ותו לא ( עמ' 7 ש' 12 – 18). עם זאת אישר כי הנתבע שילם 59,000 ₪ עבור המתכון. בהמשך החקירה אישר כי המציא לנתבע את חשבונית שבה כתב " עבור דמי זיכיון", וכי מאז ההתקשרות ביניהם, בחודש מאי 2014, לא נשלחו לנתבע דרישות לתשלומים חודשיים עבור הזיכיון ( עמ' 7 ש' 32 – 35). לשאלה אם נכון שחברת חומוס אליהו בע"מ לא הייתה מעולם בעלת סימן המסחר, וכי הבעלות סימן הייתה שלו, השיב: "אני לא יודע את ההגדרות בדיוק. יש על ההסכם חותמת של החברה" (עמ' 8 ש' 6 – 10). כן הסכים כי הוא זה שהעביר לנתבע קובץ גרפי של הסימן לצורך השלט שהתקין מעל המסעדה ( עמ' 8 ש' 18 – 23), וכי בהסכם הסודיות לא חתם הנתבע על הוראה שבה נדרש לשלם תשלום חודשי עבור השימוש בשם.

בתצהיר שמסר הנתבע כעדות ראשית הוא פירט את גרסתו שבכתב ההגנה, ותיאר את נסיבות חתימתו על הסכם הסודיות. בין השאר הצהיר כי היה מראשוני הזכיינים של חומוס אליהו, והתקשר בהסכם בעל פה לפיו רכש את הזיכיון תמורת תשלום חד פעמי, קיבל הכשרה באשר לניהול ותפעול המסעדה ולייצור מוצריה תחת שמה, קיבל את זכויות השימוש בשם חומוס אליהו ללא הגבלה בזמן, קיבל את המתכונים לייצור וקיבל קובצי לוגו וגרפיקה של השם לצורך שילוט במסעדה, במארזים של מוצרים ואף לשימוש בחולצות עבודה. הזכות להשתמש בשם ניתנה לו כחלק מתנאי ההתקשרות, וללא הגבלה בזמן. רק לאחר ששמואלי התקשר עם שותפיו החלו אלו לבוא אליו בדרישות כספיות ולא לכבד את ההסכם שבין הצדדים. כן הצהיר על הנסיבות שבהן חתם על הסכם הסודיות, לאחר שהתובעת הודיעה לו כי החליטה לכבד את ההסכם המקורי ורק מבקשת להסדירו בכתב, בלי שיחויב בתשלום כלשהו נוסף. לנוכח האמון שנתן בתובעת, הגיע נציג של התובעת אל המסעדה, בשעה שהיה תחת עומס עבודה רב, וכיוון שאינו בקיא ברזי הדין ביקש ממנו שיסביר לו את ההסכם. הנציג הסביר לו אך התעלם מס' 19 שבהסכם הסודיות. הוראת ס' 19 פסולה בין השאר מפני שנחתמה במחטף, היא מהווה מלכודת ומיועדת להפרה ברגע חתימתה. הסכם הסודיות נעשה ונחתם מטעם חברת חומוס אליהו בע"מ שחוסלה זמן רב קודם לכן, ועל כן אין לו תוקף. עוד מוסיף הנתבע כי התובעת עצמה מוכרת לו את תוצריה כשהם נושאים את הסימן, וכך הוא מציע אותם למכירה במסעדה. כך גם לגבי כלי אריזה שהיא מספקת לו הנושאים את הסימן. התובעת גם מפרסמת את המסעדה כחלק מסניפיה וכזכיינית שלה. הנתבע צירף תצלומים להוכחות טענותיו האחרונות.

בחקירה שכנגד העיד כי התקשר עם חברת חומוס אליהו בע"מ, באמצעות שותפיה דאז, שמואלי ואחד בשם מושון, שהיה זה שפנה אליו בשם החברה ואף הציג לו את החנות שבה הקים את המסעדה. עם זאת הוא מאשר שאת החשבונית קיבל משמואלי. התשלום עבור הזיכיון שולם בתשלומים, ואת המבנה המשמש את המסעדה שכר כבר ביוני 2014, כאשר היה במו"מ עם שמואלי ומושון. רק לאחר שסיים את השיפוץ הגיע למסעדה של שמואלי, ושם למד את כל שנדרש, ואף קיבל מספרי טלפון של ספקים. שם גם שילם את התמורה לשלט. עוד הבין כי בתשלום של 59,000 ₪ הוא מקבל את הזיכיון ללא הגבלת זמן וללא תשלומים נוספים.

הפלוגתות
א. האם ההסכם בעל פה הקנה לנתבע זיכיון לעשות שימוש בסימן, ואם כן האם הוגבל הזמן? ב ב. מה היו נסיבות חתימתו של הסכם הסודיות, האם ידע הנתבע כי הוא חותם על ס' 19 הימנו, והאם יש לתת תוקף לסעיף זה?

דיון והכרעה
ההתקשרות שבין שמואלי לבין טסה, שהביאה לתחילת השימוש בחברה התובעת, הביאה גם לרוח חדשה בניהול עסקי החברה וזכייניה. למרבה הצער רוח זו הביאה את עדי התובעת שלא לדייק בדבריהם, וכנראה הביאה גם לאופן שבו הוחתם הנתבע על הסכם הסודיות. אפרט את הדברים:

ההסכם בעל פה וזכותו של הנתבע לעשות שימוש בסימן
התובעת מסכימה כי הנתבע הוא זכיין שלה, וכי נעשה לזכיין לפי הסכם שלא הועלה על הכתב. התובעת טוענת כי בהסכם זה הסכימו הצדדים כי התמורה ששילם הנתבע היא עבור הידע בלבד, בעוד שהתשלום עבור השימוש ותנאי השימוש בסימן " יוסדרו בהמשך" (ס' 6 ו-7 בכתב התביעה). איני סבור שיש ממש בטענה זו, שאין לה כל תמיכה ממשית בראיות, ואינה מתיישבת עם התקופה הארוכה שבה עשה הנתבע שימוש בשם ללא כל טענה מצד בעל הסימן. למעשה, הצדדים מסכימים כי ההסכם היסודי שהקנה לנתבע את מעמדו כזכיין, נעשה בעל פה בשנת 2014. לא אכנס כאן למחלוקת מי היה הצד האחר לנתבע בהסכם זה: שמואלי שהיה אז בעל הסימן או חברת חומוס אליהו בע"מ, ששמואלי היה בעל שליטה בה וייתכן שפעל מטעמה, אך אציין כי שמואלי העיד שהחברה לא עשתה כל פעילות בטרם חוסלה ( ס' 2 בתצהירו), דבר שאינו מתיישב עם הסכמי הסודיות שחתמה החברה עם אחרים ( בשנת 2014) ואשר צורפו לתצהירו ( נספחים 4 ו-5). אם כך ואם כך ההסכם בעל פה הוא ההסכם שלפיו פעלו ופועלים הצדדים עד היום, ואילו הסכם הסודיות, שבו אדון בנפרד, לא יושם.

השאלה המתבקשת היא, נוכח טענות התובעת, האם מעמדו של הנתבע כזכיין, לא כלל, כדבר מובן מאליו, את זכותו להשתמש בשם חומוס אליהו? התשובה לשאלה זו נמצאת בהתנהגות הצדדים. שמואלי, שהיה בעליו של הסימן בעת ההתקשרות עם הנתבע, הוא שנתן לו את הרשות לשימוש בשם, בין השאר בכך שהעביר לו, בעצמו, או באמצעות הגרפיקאי שלו, את קובצי השם לצורך הכנת השלט שהציב מעל המסעדה. לא זו בלבד אלא שהתובעת ושמואלי קודם לכן, סיפקו ומספקים לו חולצות וכלי אריזה הנושאים את השם לצורך שימוש במסעדה. איש לא כיהה בנתבע על השימוש שעשה בשם עד לשנת 2017, ואף קשה להלום שהנתבע רכש זכות לידע בלבד, והיה לאחד מזכייני התובעת ( ומי שקדם לה) להכין ולמכור את החומוס הידוע כחומוס אליהו, בלי שקנה את הזכות לעשות שימוש בשם זה. כלל יסוד הוא בעסקי הזכיינות שהמוניטין בשם הוא אחד מיסודות הזכיינות, שבהעדרו אין למוצר את המוניטין שבגינם מתקשרים זכיינים עם בעל הסימן. ר' בהקשר זה את ההגדרה של " הסכם זכיינות" בכללי ההגבלים העסקיים ( פטור סוג להסכמי זכיינות) (הוראת שעה), תשס"א-2001:
"'הסכם זכיינות'" - חוזה שלפיו בעל זיכיון או זכיין ראשי מעניק לזכיין את הזכות לעשות שימוש בזיכיון למטרות שיווק של טובין או סוגי טובין מסוימים, והכולל את כל אלה:
(1) שימוש בשם מסחרי אחיד או בסימן מסחר או בסימן שירות אחיד, ובמאפיינים אחידים של הטובין הנמכרים או של המכירה וביצועה, שהם מהותיים לשיווק הטובין ומכירתם;
(2) העברה של ידע מבעל הזיכיון לזכיין שהוא מהותי לשיווק הטובין ומכירתם;
(3) מתן סיוע מסחרי או טכני מבעל הזיכיון לזכיין, במשך תקופת ההסכם." (הדגשות שלי- אש"ש)

אכן, רק לשאלתי, במהלך הסיכומים, הבין ב"כ התובעת כי עליו לחזור בו מטענות שטען בכתב התביעה, וכך השיב: "אין מחלוקת כי הנתבע עשה שימוש, אין מחלוקת שהייתה הסכמה לשימוש ... " (עמ' 18 ש' 26).

התובעת טוענת שהבעלות בסימן, שהייתה של שמואלי, עברה לתובעת, שזכותה הבלעדית על פי הדין ( ס' 46 בפקודה) לעשות בו שימוש ולהתיר את השימוש לאחרים, והתובעת לא התירה את השימוש לנתבע. אולם כאשר קנתה התובעת את סימן המסחר, היא קנתה אותו עם ההתחייבויות הקודמות, כלומר הרשות שניתנה לנתבע לעשות בו שימוש, ואין בעצם העברת הבעלות כדי לבטל כעפרא דארעא זכויות שנתן הבעלים הקודם, לא כל שכן כאשר התובעת אף ידעה עליהן.

ב"כ התובע לא חזר בסיכומיו על טענתו שהרשות שניתנה לנתבע, בין על ידי שמואלי בין על ידי חברת חומוס אליהו בע"מ, לא נרשמה אצל רשם סימני המסחר, שעל כן אין לה תוקף, ובדין עשה כן. לא זו בלבד ש"טענה שנטענה בכתב טענות, אך לא הועלתה לפני בית המשפט בסיכומים, דינה כדין טענה שנזנחה, והשופט אינו חייב לדון בה" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 7 עמ' 512). נראה גם שס' 50 בפקודה, שעליו הסתמך ב"כ התובע בטענתו לבטלות הרשות, עוסק ברשות " להשתמש בסימנו לעניין הטובין שלגביהם רשום הסימן", אך הסימן לא נרשם לגבי טובין אלא כסימן גרפי של השם, הא ותו לא.

הסכם הסודיות
האם יש בהסכם הסודיות כדי לשנות את מצב הדברים?
התובעת מסתמכת על ס' 19 בהסכם הסודיות שזו לשונו: "הזכיין לא יעשה כל שימוש בשם החומוסיה ' חומוס אליהו'".
בטרם אדון בנסיבות חתימתו של הסכם הסודיות, אעמוד על תוכנו. ההסכם עוסק בסודיות תהליכי הכנת החומוס, ובמרכיבים שלו, המוגדרים כ"מידע" או כ"סוד", ומבטיח את שמירת סודיות המידע ( ר' המבוא להסכם וסעיפים 1 – 3). בס' 4 נקבעה " המטרה" שלשמה נמסר המידע והיא: "הזכות הניתנת לזכיין לעשות שימוש במידע לייצור המוצר והחברה מעניקה זאת לזכיין את הזיכיון ... לתקופה המפורטת בסעיף 5 להלן לייצר את המוצר ולמכור אותו במסעדה במבנה המצוי ברח' דור אלון גן יבנה, ושם בלבד ... ". סעיף 5 הנזכר קובע כי " הסכם זה יהיה תקף ללא הגבלת זמן", סעיפים 8 – 10 בהסכם שעניינם בתשלומים שעל הזכיין לשלם נמחקו בעט ( הוסף ס' 10 בכתב יד שאיננו מענייננו), סעיפים 12 – 15 עוסקים בהתחייבות הנתבע לשמור על המידע ולא להעבירו לאחרים וס' 16 עוסק בפיצוי מוסכם כשהסכום שהיה אמור להיקבע בו לא נרשם. כך גם ס' 17 הדורש שטר ביטחון וערבות בנקאית שנותרו ללא ציון סכומים. פרט לסעיף 19 אין חשיבות לענייננו לסעיפים הנוספים ( עד מס' 23). ס' 19 שבו עסקינן, אינו אלא סעיף אחד קצר מתוך 23 סעיפים.
באשר לנסיבות החתימה אני מקבל את עדותו של הנתבע שלא נסתרה, ואציין כי לא מצאתי בתשובות הנתבע לשאלה האחרונה שהופנתה אליו בחקירה שכנגד, כשהשיב כי הסכם הסודיות אינו בטל, כדי לפגום בהערכת עדותו כשם שאין בה להביא למסקנה שאין לתת תוקף להוראת ס' 19 שבו. התובעת יכולה הייתה להעיד את נציגה, שהוא שהביא את ההסכם לחתימת הנתבע וחתימה זו נעשתה במעמדו, כדי לסתור את גרסת הנתבע באשר לנסיבות החתימה, אך היא לא עשתה כן. דין הוא שמחדל זה מתפרש לחובת התובעת, שיש להניח שלא בכדי לא זימנה עד מפתח מטעמה. כדברי השופט ( כתוארו אז) א' גרוניס: "בית משפט זה עמד במספר הזדמנויות בעבר על כך ש'אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד". (ע"א 4226/05 ‏ ‏בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס סאטא, פסקה 7 (24.1.06)).
הנתבע העיד כי ביקש מנציג התובעת להסביר לו את תנאי ההסכם, אך זה אמר לו שמדובר בהסדרה בכתב של ההסכם שבעל פה, ולא הזכיר את הוראת ס' 19. הנתבע, שהיה באמצע העבודה במסעדה, בחן את ההוראות שבהן היה אמור להתחייב לשלם כספים שיירשמו בהסכם, והצדדים הסכימו למחיקת הוראות אלו. משלא הפנה נציג התובעת את תשומת לבו להוראה שלא נכללה בהסכם בעל פה, הוא לא קרא אותה ולא ידע עליה. לא זו בלבד שהוראת ס' 19 איננה מתיישבת עם הסברו של נציג התובעת לנתבע, באשר לתוכן הסכם הסודיות, דהיינו להסדרה של היחסים הקיימים על פי ההסכם בעל פה. יתר על כן, ההוראה גם אינה מתיישבת עם הגיון הדברים שהנתבע הוא זכיין של התובעת, אך אינו רשאי להציב את השם מעל המסעדה, או לעשות בסימן כל שימוש אחר לצורכי העסק, כפי שנהג לעשות, בהסכמת שמואלי ובהסכמת התובעת, עד למועד חתימתו על הסכם הסודיות, ואף נציג התובעת לא הפנה תשומת לבו שמעתה ואילך אסור לו להשתמש בשלט שמעל המסעדה או בשם המופיע על מארזים של מוצרי המסעדה ועל חולצות עובדים. ברור כי שינוי כה משמעותי, האוסר על הנתבע לעשות שימוש בשלט ובמארזים, היה צריך למצוא ביטוי באופן מפורש לגבי השלט הנוכחי, אם בהסכם המקורי שבעל פה, אם בהסכם אחר, ולא אגב אורחא בהסכם שבא להסדיר בכתב את ההסכם הקיים. הלכה למעשה הוראת ס' 19 סותרת את ההסכם בעל פה ואף אינה מתיישבת עם שאר הוראות הסכם הסודיות. הוראה זו סותרת את עצם מהותה של ההתקשרות, שעניינה זכיינות, בכך שהיא מאפשרת לתובעת ליטול מהזכיין את אחד מיסודותיו המהותיים של הזיכיון: השימוש בשם או בסימן המסחר.
ברור כי כל זכיין של התובעת זכאי לעשות שימוש בשם ובסימן, שזו מטרת המזכה והזכיין בעצם ההתקשרות ביניהם, ושיטת הזכיינות בכלל וגם זו של תובעת באה לקדם את מכירת החומוס שבו היא מתפארת, ואם התכוונה לאסור הקמת שלטים, בהסכם אחיד שלפי טענתה חתמה עם זכיינים אחרים, היה עליה להציג את הדברים בדוגמות של חוזים רבים נוספים, ולא להסתפק בשני חוזים שנחתמו קודם לייסודה על ידי חברת חומוס אליהו בע"מ.אני מעדיף לראות את הכללתו של סעיף 19 בהסכם הסודיות כטעות, ולא לראות בה ניסיון להטעיה המאפשר לתובעת לעקר ולבטל את ההסכם היסודי שבין הצדדים.
טענות נוספות
בסיכומיו טען ב"כ התובעת כי " הסכם שנחתם אינו לנצח, ותמיד ניתן להביא התקשרות בין הצדדים לידי סיום" (עמ' 18 ש' 14 – 16). יש לדחות טענה זו מכל וכל, ולו בשל כך שלא נטענה אלא בסיכומים ( והאפשרות החוקית להגביל את זמן הזיכיון שנזכרה בס' 14 לכתב תביעה, לא הובאה אלא " לשם הדוגמא"). כך גם לגבי הטענה שהנתבע עשה שינוי כלשהו בשלט שעל מסעדתו, ובכך דילל את הסימן של התובעת, שב"כ התובעת חזר בו ממנה כששמע את הערתי ( עמ' 18 ש' 17 – 19). כאן אולי המקום לציין כי כל עילות התביעה שהתובעת מסתמכת עליהן בכתב התביעה הן עילות המושתתות על עוולות נזיקיות, הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט, אולם, משנקבע ואף הוסכם כי ניתנה לנתבע הרשות להשתמש בסימן, הרי שדחיית התביעה מתבקשת.

לסיכום

ההסכם היסודי שמחייב את הצדדים הוא ההסכם בעל פה, שאליו הגיעו שמואלי והנתבע ושתמורתו שילם הנתבע תמורה וזכה במעמד של זכיין. התובעת שרכשה זכויותיה משמואלי חבה על פי הסכם זה. זכיינות טומנת בחובה, כפי שנהגו הצדדים, גם את זכות השימוש בשם ובסימן המסחר של המזכה. הסכם הסודיות נועד, כפי שהובטח לנתבע, להסדיר בכתב את ההסכם בעל פה. התובעת ונציגה לא הפנו תשומת לבו של הנתבע להוראת סעיף 19, אף על פי שהציגו את הסכם הסודיות כמסדיר בכתב יחסים מוסכמים קודמים. סעיף 19 האמור אינו מתיישב עם הגיון הדברים ועם עיקרו וכלליו של הסכם זכיינות, וכשהוא לעצמו אין בו כל היגיון; לא כל שכן בנסיבות שפורטו לעיל.

התביעה נדחית.
התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 50,000 ₪.

ניתן היום, י"א טבת תשע"ט, 19 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.