הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 35576-06-19

בפני
כבוד ה שופטת יסכה רוטנברג

תובעים (משיבים)

  1. מלונות דן בע"מ
  2. לקסן ישראל בע"מ
  3. פסטורל - מלון בכפר בלום , שותפות מוגבלת
  4. רשת מלונות אטלס בע"מ
  5. תימורה בע"מ
  6. מלון אמבסדור בע"מ

ואח'

נגד

נתבעים (מבקשים)

  1. הרשות הפלשתינאית
  2. המועצה הפלשתינאית
  3. ארגון השחרור הפשתינאי
  4. יושב ראש הרשות הפלשתינאית-יאסר ערפאת

פסק דין

בקשה לסילוק שלוש תביעות כספיות על הסף.

רקע כללי
1. שלוש תביעות כספיות שהדיון בהן אוחד, בגדרן טוענים המשיבים, קבוצה של 42 מלונות ורשתות של בתי מלון ("התובעים") כי על המבקשים: הרשות הפלשתינאית, המועצה הפלשתינאית, ארגון השחרור הפלשתינאי ועיזבון יו"ר הרשות הפלשתינאית יאסר ערפאת ("הנתבעים") לפצותם על מלוא הנזקים וההפסדים שנגרמו להם כתוצאה מגל הטרור ששטף את מדינת ישראל החל מיום 28.09.00 ובשנים שלאחר מכן, וידוע בשם "האינתיפאדה השנייה" או "אינתיפאדת אל-אקצה ("האינתיפאדה").

2. לטענת התובעים כתוצאה מאירועי האינתיפאדה החל מחודש אוקטובר 2000 צנחה התיירות הנכנסת למדינת ישראל בשיעור העולה על 50% דבר שגרם לירידה חדה בתפוסת חדרי המלון, ועקב כך נגרמו להם נזקים והפסדים בסכומים של מאות מיליוני שקלים. התובעים טוענים שהנתבעים הניעו, תמכו, עודדו ומימנו את אירועי האינתיפאדה, על כן עליהם לפצותם על מלוא הנזקים שגרמו להם ואשר הועמדו לצרכי אגרה על סכום כולל של כ – 145 מיליון ₪ (נכון למועד הגשת התביעות).

3. תחילה בקצרה, תמצית ההליכים עד כה:

התביעות הוגשו בשנים 2002 – 2003 לבית משפט מחוזי תל-אביב (ת.א. 1405/02, ת.א. 1876/02, ת.א. 1691/03, "התביעות המקוריות").

בחודש ספטמבר 2007 הועברו התביעות לדיון בבית משפט מחוזי מרכז וקיבלו מספרי הליך חדשים (ת.א. 269-09-07; ת.א. 265-09-07; ת.א. 274-09-07, "תיקי 2007").

ביום 13.11.07, במסגרת ישיבת קדם משפט שהתקיימה בשלוש התביעות המאוחדות, הוסכם על העברת התביעות לגישור בפני המגשר עו"ד רם הורביץ.

ביום 21.12.07 נשלחה לתובעים בשלוש התביעות התראה למחיקה מחוסר מעש לפי תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 ("התקנות"), לפיהן על התובעים לפעול להסרת מחדליהם שאם לא כן ובהיעדר טעם ראוי יימחקו התביעות בתוך 30 יום (ההתראות מתויקות בתיקי 2007).

ביום 21.01.08 הגישו הנתבעים בקשה לדחייה או למחיקת התביעות על הסף, התובעים טענו שאין לדון בבקשה נוכח הליכי הגישור המתקיימים בין הצדדים, ויש להורות על עיכוב ההליכים בתביעות מכוח סעיף 79ג(ה) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 ("חוק בתי המשפט") ותקנה 4 לתקנות בתי המשפט (גישור) תשנ"ג-1993 ("תקנות הגישור").

ביום 20.02.08, בהסכמת הצדדים, החליטה כב' השופטת דדוקביץ' לעכב את ההליכים בשלוש התובענות עד לסיום הליך הגישור. וכך נקבע:
"לבקשת הצדדים ובהסכמתם, יעוכבו ההליכים בתובענות עד להשלמת הליך הגישור. לאחר שיסתיימו הליכי הגישור יורשו הצדדים להגיש בקשה מוסכמת לחידוש ההליכים בתיק (או לאשר הסדר הגישור) והתיקים ייקבעו לדיון במידת הצורך. כל שנעשה בתיקים עד כה ימשיך ויחייב הצדדים..." ("החלטת עיכוב ההליכים").

ביום 24.02.08 עברו התיקים לסטטוס "סגור" במערכת בית המשפט.

ביום 05.08.09 הודיע מלון הר ציון כי אין ברצונו להשתתף בהליך הגישור, אולם לא הוגשה כל בקשה לחידוש ההליך.

הצדדים קיימו הליך גישור, ביום 21.11.10 התקיימה ישיבת הגישור האחרונה, ביום 06.03.12 נשלחה לנתבעים הצעת המגשר, ביום 17.04.12 הודיעו הנתבעים כי הם דוחים את ההצעה והליך הגישור בא לקיצו (תצהיר עו"ד יוסף ארנון).

ביום 18.04.19, מעל 7 שנים ממועד סיום הליך הגישור, הגישו התובעים "בקשה לקביעת מועד לדיון קדם משפט", בה כתבו כי למרות מאמצי באי כוחם הליך הגישור לא צלח, ועתה לאחר שעלה בידיהם לגבש מתווה ראייתי שיאפשר את ניהול התביעות והוכחת אחריות הנתבעים לנזקים, הם מבקשים לקבוע מועד לדיון "במועד קרוב ככל הניתן" (" הבקשה לקביעת מועד לדיון"; הבקשה מתוייקת בתיקי 2007).

בקשה זו הועברה לעיוני ובשלב זה התברר שלא ניתן לאתר את תיקי הנייר המקוריים. הצדדים התבקשו לשחזר את התיקים, נפתחו מספרי הליך חדשים ("תיקי 2019"), ונקבע מועד לדיון.

לישיבת קדם המשפט הראשונה התייצבו רק ב"כ התובעים שכן מתוך טעות ב"כ הנתבעים לא זומנו. לאור זאת נקבעה ישיבת קדם משפט נוספת ובפתח הדיון טענו הנתבעים כי יש לסלק את התביעות על הסף.

בהמשך לדיון הוגשו טיעונים מסודרים, ומכאן החלטה זו שלאור מסקנתי היא פסק דין.

תמצית טענות הנתבעים
4. יש לסלק את התביעות על הסף, וככל והתובעים עומדים על תביעותיהם עליהם להגיש תביעות חדשות שיהיו כפופות כמובן לכל דין.

5. הבקשה לקביעת מועד לדיון הוגשה על ידי התובעים בחוסר תום לב ובניגוד להחלטת כב' השופטת דודקביץ מיום 20.02.08 בה נקבע כי לשם חידוש ההליכים בתביעות על הצדדים להגיש בקשה מוסכמת. תחת זאת הגישו התובעים בקשה חד צדדית בלי לבקש את הסכמת הנתבעים, ודי בכך כדי לדחות בקשתם.

6. התביעות התיישנו. התביעות מתייחסות לנזקים שנגרמו לפי הטענה לפני 17 – 19 שנים, הן נסגרו בבית משפט לפני למעלה מ – 11 שנים, הליך הגישור שהתקיים הסתיים לפני למעלה מ – 7 שנים, בנסיבות אלו חלים במלואם הרציונליים שבבסיס חוק ההתיישנות, ולפיהם יש לקבוע שהתביעות התיישנו.

7. לחילופין יש לסלק את התביעות מחמת השיהוי הכבד שדבק בהן. התובעים לא עשו דבר לקידום התביעות, הם יצרו כלפי הנתבעים מצג כי זנחו תביעותיהם, הנתבעים הסתמכו על מצג זה ואין זה סביר לאפשר עתה את חידוש ההליכים דבר שיפגע קשות בציפיות הנתבעים וביכולתם לנהל כראוי הגנתם.

בקשת התובעים אינה אלא בקשה ליצירת "מסלול עוקף התיישנות", ובהיעדר כל טעם להגשת הבקשה לקביעת מועד דיון דווקא במועד בו היא הוגשה אין להיעתר לה.

8. יש לסלק את התביעות על הסף גם מאחר והנזק היחידי הנתבע הוא נזק כלכלי טהור ריקושטי, והמשפט הישראלי אינו מכיר באחריות משפטית לנזק זה.

9. טענות סף נוספות מתייחסות למיהות הנתבעים ומהות הטענות. לפי הטענה, הנתבעים כרשות ריבונית זכאים לחסינות דיונית משיפוט בהליכים אזרחיים במדינה זרה, וגם אין לדון בטענות המבקשות לבחון חוקיות מעשים בעלי אופי מדיני ושלטוני מובהק. לא ניתן לבחון את אחריותם הנטענת של הנתבעים במסגרת דיני הנזיקין הקלאסיים, הטענות מתייחסות למעשי אלימות רבים שהתרחשו לפי הטענה בתקופת האינתיפאדה ודיני הנזיקין לא נועדו להכרעה בטענות כלליות בהן מעורבות שאלות מדיניות, פוליטיות, מלחמתיות והיסטוריות, שאין מקום כי בית משפט יידרש להן.

10. הפורום הנאות לבירור התביעות הוא בתי המשפט בשטחי הרשות הפלשתינית ולא בשטח מדינת ישראל, וגם הדין החל הוא הדין הפלשתיני ולא הדין הישראלי.

תמצית טענות התובעים
11. התובעים מעלים שתי טענות מקדמיות, האחת כי אין לדון בבקשה לסילוק על הסף מחמת איחור בהגשתה. והשנייה כי הנתבעים כללו בבקשתם שלא כדין טענות סף רבות בניגוד להצהרת ב"כ בדיון שהתקיים ביום 04.11.19.

12. לגופם של דברים. התובעים מעולם לא זנחו תביעותיהם. הליך הגישור הסתיים אמנם בשנת 2012, אולם במקביל לו התנהל הליך גישור בתביעה נוספת שהוגשה והועברה לגישור בפני כב' השופט (בדימוס) בועז אוקון ("התיק הנוסף"). ברור היה שהגישור בתיק הנוסף ישליך על התובענות, והתובעים המתינו לסיום גישור זה שהסתיים רק במחצית שנת 2013.

לאחר סיום הליכי הגישור החלו התובעים להיערך לחידוש התביעות. עניין זה ארך זמן רב בשל הקושי בניהול תביעות מסוג זה, הצורך לאתר עדים ומומחים בתחום ייחודי זה, הקושי בחידוש שיתוף הפעולה בין התובעים השונים, והצורך להסדיר את ההליכים הפרוצדורליים והשגת המימון הדרוש לשם ניהול התביעות. היה גם צורך לאתר עורכי דין הבקיאים בתחום ובשל כל אלו נגרם עיכוב נוסף בחידוש ההליך.

13. לא נגרם לנתבעים נזק מחלוף הזמן, בא כוחם המייצגם בהליך זה מייצגם בהליכים רבים נוספים גם בהם מתעוררות שאלות דומות של עובדה ושל משפט. אין מאום בטענה כי חלוף הזמן פגע ביכולת הגנתם של הנתבעים שלא הוכחה בכל דרך. ובכל מקרה, מה לנתבעים כי ילינו על חלוף הזמן עת הם עצמם לא עשו דבר לקידום ההליכים לאורך כל השנים.

14. התביעות לא התיישנו שכן הן הוגשו בשנים 2002 – 2003 זמן רב טרם חלוף מועד ההתיישנות. אין בהחלטה על עיכוב הליכים כדי לאתחל מחדש את מרוץ ההתיישנות כאשר התביעות נותרו תלויות ועומדות. החלטה על עיכוב הליכים, בדומה להחלטה על דחיית דיון ללא מועד לפי תקנה 153 לתקנות, אין משמעה הפסקת התובענה, אלא זו נותרת תלויה ועומדת וניתן לחדש בה את ההליכים. מאותם טעמים אין ממש בטענת השיהוי. דין טענת ההתיישנות להידחות גם מאחר והיא לא עלתה בהזדמנות הראשונה.

15. טענת הנתבעים כי החלטת עיכוב ההליכים התנתה את חידוש ההליכים בהגשת בקשה מוסכמת היא טענה אבסורדית שאין לקבלה, ומשמעותה כי הנתבעים יוכלו לסכל את חידוש התביעות. פשיטא שלא זו היתה כוונת הדברים.

16. שיקולי צדק מחייבים גם הם את דחיית הבקשה לסילוק התביעות על הסף. מחיקת התביעות או אי מתן אפשרות לחדשן היא סנקציה חמורה שעלולה לגרום לתובעים עוול גדול, שכן היא עלולה להקים נגדם את מחסום ההתיישנות.

17. התובעים אינם אחראים לכך שהתיקים נסגרו טכנית על ידי מזכירות בית משפט, הם לא התעלמו ולא זלזלו בהחלטות שיפוטיות שכן לא ניתנו כל החלטות, אף לא התראות על מחיקה מחוסר מעש. בנסיבות אלו ולאחר שהתובעים פעלו לחידוש ההליכים, שוב אין מקום וגם לא ניתן להורות על מחיקה מחוסר מעש. ובכל מקרה, מחיקה מחוסר מעש נעשית רק בנסיבות קיצוניות שאינן קיימות במקרה זה, וכאשר הנתבעים לא הוכיחו כי העיכוב גרם להם נזק.

18. ואשר למהות הנזק הנתבע שהוא נזק כלכלי טהור. אין מקום לקביעה גורפת, יש לבחון את הנסיבות הספציפיות לרבות אם מדובר בנזק עקיף או נזק ישיר, ולשם כך יש לשמוע ראיות.

19. יש לדחות את כל טענות הסף הנוספות מאחר וטענות אלו נטענו בניגוד להצהרת ב"כ הנתבעים בישיבת קדם המשפט מיום 04.11.19 בה ביקשה להגיש בקשה בכתב לסילוק על הסף. גם לגופם של דברים, מדובר בטענות ממוחזרות שעלו ונדחו בהליכים קודמים.

תמצית תשובת הנתבעים
20. טענות התובעים מעידות על שימוש לרעה בהליכי בית משפט ועל חוסר תום לב, עת התובעים ניצלו את הזמן שחלף לשם הכנת תביעותיהם, וביקשו לחדשן במועד הנוח ביותר מבחינתם. התובעים גם "ישבו על הגדר" והמתינו לראות לאן פני הפסיקה, ומשנוכחו לראות כי ניתנו פסקי דין המטילים על הנתבעים אחריות (לטענת הנתבעים בנסיבות אחרות) החליטו לחדש תביעותיהם.

21. טענת ההתיישנות נטענה בהזדמנות הראשונה. הנתבעים לא זומנו לישיבת קדם המשפט הראשונה והעלו טענתם בפתח ישיבת קדם המשפט הראשונה בה הם נכחו. קודם לכן התקיימו רק הליכים טכניים לשחזור התיקים, והליכים אלו אינם בגדר הזדמנות לטעון טענת התיישנות. ביחס ליתר הטענות, אלו עלו כבר בבקשה קודמת שהוגשה על ידי הנתבעים לסילוק התביעות על הסף, בקשה שהוגשה במסגרת תיקי 2007.

הטענה כי היתה הסכמה שהליך הגישור בתיק הנוסף ישליך על התביעות דנן אינה נכונה ולא היתה כל הסכמה מעין זו.

22. משמעות סיום הליך הגישור ואי חידוש ההליכים היא שהתביעות הופסקו לפי תקנה 154, וכחלוף תקופת ההתיישנות שוב לא ניתן לחדשן. אותה מסקנה עולה גם מתקנה 153(ב) הקובעת כי כאשר הליך נדחה ללא מועד לתקופה העולה על 6 חודשים לא ניתן לחדשו ללא רשות בית משפט, ובענייננו אין מקום למתן רשות.

דיון והכרעה
23. הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המיוחדות שבפני אין מנוס ממחיקת התביעות, זאת אף שאני ערה לזהירות הרבה בה יש לנהוג שעה שמורים על סילוק תביעה טרם בירורה לגופה (ראו לאחרונה רע"א 6774/19 אפרידר החברה לשיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית ראש העין). מסקנה זו מתחייבת מפרק הזמן הממושך מאוד שחלף מעת סיום הליכי הגישור (17.04.12) ועד למועד הגשת הבקשה לקביעת מועד לדיון (18.04.19). חלפו מעל 7 שנים, משך זמן העולה על תקופת ההתיישנות, ושעה שלא ניתן לעיכוב זה כל הסבר ראוי, גוברים האינטרסים של הנתבעים, של המערכת המשפטית ושל הציבור על פני האינטרסים של התובעים לבירור עניינם. אפרט.

24. מטיעוני הצדדים עולה כי יש בלבול מסוים בין מונחים שונים בעניין השהיית בירור ההליך המשפטי, על כן אביא תחילה את הוראות הדין הרלוונטיות.

סעיף 79ג(ה) לחוק בתי המשפט קובע כי אם בית משפט הורה על העברת עניין לגישור, יורה על עיכוב ההליכים בפניו, וזו לשונו:
"79ג (ה) העביר בית המשפט ענין לגישור, יעכב את ההליכים שלפניו לתקופה שיקבע, ורשאי הוא להאריך את התקופה בהסכמת בעלי הדין.
(ו) לא הגיעו בעלי הדין להסדר גישור עד תום התקופה האמורה בסעיף קטן (ה), יחודשו ההליכים בבית המשפט...".

תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי עניינה בדחיית דיון ללא מועד:
"153. (א) בית המשפט או הרשם רשאי לדחות את הדיון דחיה ללא מועד, ואם עשה כן יהא כל בעל דין רשאי לבקש החזרת המשפט לרשימת המשפטים התלויים ועומדים.
(ב) נדחה הדיון דחיה ללא מועד ולא נתבקשה החזרת המשפט תוך ששה חדשים מיום הדחיה האחרונה, רשאי בית המשפט או הרשם ליתן הודעה לבעלי הדין לבוא וליתן טעם מדוע לא תימחק התובענה; לא ניתן טעם להנחת דעתו של בית המשפט או של הרשם, תימחק התובענה".

תקנה 154 עניינה בהפסקת תובענה, והיא קובעת כך:
"154(א) רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו כולה או מקצתה, יגיש בקשה על כך לבית המשפט או לרשם, ואם רצה לעשות כן תוך כדי הדיון יכול שהבקשה תהיה ללא הודעה מוקדמת.
(ב) בית המשפט או הרשם רשאי, בתנאים שייראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו, ואם הרשה, יפסוק גם בהוצאות המשפט.
(ג) סירב בית המשפט לבקשה והתובע, או הנתבע שהגיש תביעה שכנגד, לא המשיך בתובענה, רשאי בית המשפט לדחותה".

תקנה 156 קובעת את סמכות בית משפט להורות על מחיקת תובענה מחוסר מעש:
"156. (א) נבצר מבית המשפט לדון בתובענה או להמשיך את הדיון בה מחמת חוסר מעש מצד בעל דין, רשאי בית המשפט או הרשם או המזכיר הראשי של בית המשפט על דעת עצמו, ליתן הודעה לבעלי הדין או למי שבית המשפט הורה ובדרך שהורה לבוא וליתן טעם מדוע לא תימחק התובענה.
(ב) לא ניתן כל טעם, בתוך שלושים ימים מיום ההמצאה או פרק זמן ארוך יותר שנקבע בהודעה, יראו את התובענה כתובענה שנמחקה.
(ג) בית המשפט או הרשם רשאי למחוק את התובענה אם הטעם שניתן אינו מניח את דעתו... ".

מהאמור עולה כך. בית משפט מוסמך להורות על עיכוב הליכים בתובענה אם זו הועברה לגישור (סעיף 79ג); בית משפט מוסמך גם להורות על דחיית מועד הדיון, דחייה ללא מועד עד 6 חודשים, ולאחר חלוף פרק זמן זה מוסמך בית משפט להורות על מחיקת התביעה אם לא התבקש להחזירה לרשימת הדיונים (תקנה 153); לבקשת תובע מוסמך בית משפט להורות על הפסקת תובענה (תקנה 154) ומשמעות החלטה זו היא כי אם התובע רוצה לחדש תביעתו עליו להגישה בשנית (תקנה 155). בית משפט מוסמך גם להורות על מחיקת תובענה אם נבצר ממנו לדון בה מחמת חוסר מעש של הצדדים (תקנה 156). לכל החלטה תנאים ומשמעויות משלה, ויש להבחין בין ההחלטות השונות (ראו למשל רע"א 7110/13 מלון מרחצאות מוריה ים המלח בע"מ נ' החברה הממשלתית להגנות ים המלח בע"מ; רע"א 1562/13 בית חולים סורוקה נ' פלוני).

25. בענייננו בית משפט החליט על עיכוב הליכים נוכח העברתם לגישור. הגישור כשל, אך איש מהצדדים לא ביקש לחדש את הדיונים בתובענות. מה משמעות הדבר? סעיף 79ג לחוק בתי המשפט אינו נותן מענה לדבר, כל שנקבע בו הוא כי אם הליך הגישור יסתיים יחודשו ההליכים בבית משפט (סעיף 79ג(ו) לחוק).

התובעים טוענים כי משמעות הדבר הוא שההליך נדחה ללא מועד לפי תקנה 153 לתקנות; הנתבעים טוענים כי משמעות הדבר היא שעם סיום הליך הגישור התובענות הופסקו לפי תקנה 154 ומשלא פנו התובעים לחדש תביעותיהם תקופה העולה על 7 שנים התביעות התיישנו. דעתי כדעת התובעים כי המשמעות היא שההליך נדחה ללא מועד לפי תקנה 153.

טענת הנתבעים אינה ברורה ואינה מגובה בכל אסמכתא או טיעון סדור. היה והנתבעים מבקשים לטעון כי משהסתיים הליך הגישור והצדדים לא פנו לחידוש ההליכים בבית משפט, חלה תקנה 154 והתובענות הופסקו (סעיף 15 לסיכומי התשובה) לא ניתן לקבל טענתם. בהתאם לתקנה 154 לתקנות נדרשת החלטה של בית משפט המורה על הפסקת התובענה, אין די בחלוף הזמן (רע"א 8747/00 שלוש נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ). היה והנתבעים מבקשים לטעון כי בהעדר בקשה לחידוש ההליכים החלטת עיכוב ההליכים הופכת להחלטה על הפסקת התובענה, אף זאת לא ניתן לקבל. לא ברור כיצד ניתן באופן רטרואקטיבי לצקת תוכן חדש להחלטת עיכוב ההליכים ולראות בה כהחלטה על הפסקת תובענה. החלטה לעיכוב הליכים משמעה כי אם הגישור לא יצלח יחודשו ההליכים המשפטיים, החלטה על הפסקת תובענה משמעה כי ניתן לחדש את ההליכים רק באמצעות הגשת תובענה חדשה. לא ניתן לשנות משמעות החלטה רק בשל חלוף הזמן. טענה זו גם אינה מתיישבת עם תוכן החלטת העיכוב מיום 20.02.08 בה נקבע שעם סיום הליך הגישור רשאים הצדדים לבקש לחדש את הדיון בתובענות וייקבע מועד לדיון. אלא שלמרות החלטה זו איש מהצדדים לא ביקש לחדש את ההליכים, ומאחר והתיקים עברו לסטטוס "סגור" גם מטעם בית משפט לא ניתנה כל החלטה.

בנסיבות אלו, המסקנה ההגיונית היחידה היא שיש לראות בתובענות כתובענות שנותרו תלויות ועומדות ונדחו ללא מועד, לפי תקנה 153 לתקנות.

26. משמעות מסקנה זו היא כי את בקשת התובעים לחידוש ההליכים לאחר שהם נדחו ללא מועד יש לבחון בהתאם לתקנה 153. תקנה 153(א) מאפשרת דחיית הליך ללא מועד לפרק זמן של עד 6 חודשים, תקנה 153(ב) מתייחסת לדחייה העולה על 6 חודשים, ולפיה בחלוף 6 חודשים רשאי בית משפט להורות לצדדים לתת טעם מדוע לא תימחק התובענה; "לא ניתן טעם להנחת דעתו של בית המשפט...תימחק התובענה". הוראה זו דומה להוראת תקנה 156 לתקנות שגם בה נקבע, כי אם נבצר מבית משפט לדון בתובענה מחוסר מעש, הוא רשאי לבקש מהצדדים לתת טעם מדוע לא תימחק התובענה, ואם הטעם שניתן אינו מניח את הדעת ניתן להורות על מחיקת התביעה.

27. בהתאם לפסיקה מיום 25.10.2001
תק' תשס"ב-2001
ק"ת תשס"ב מס' 6129 מיום 25.10.2001 עמ' 50
הסמכות למחוק תביעה מחוסר מעש לפי תקנה 156 צריכה להיעשות בזהירות רבה. מדובר בהחלטה לא שגרתית שיש לעשות בה שימוש מידתי וזהיר, ובמסגרת החלטתו על בית משפט לשקול אם המשך בירור ההליך יגרום עוול ממשי לצד שכנגד והאם לבעל הדין הסבר מניח את הדעת למחדליו (גורן, סדר הדין האזרחי, מהד' 13, עמ' 469; ע"א 7033/13 אבידר נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל). בנוסף לאינטרסים של הצדדים להליך יש לשקול את האינטרס הציבורי של כלל המתדיינים, כאשר "מחיקת הליך בשל חוסר מעש נועדה, בין היתר, להסיר הליכים שנזנחו על-ידי בעלי-הדין משולחנו של בית המשפט, ובכך למנוע בזבוז של משאבי ציבור וזמן שיפוטי, כמו גם למנוע משיכת הליכים שיפוטיים" (רע"א 1378/18 מרדכי מורד נ' עיריית רחובות; "עניין מורד").

28. נראה כי אותם שיקולים החלים על תקנה 156 צריכים להנחות גם לעניין תקנה 153(ב), שכן תקנה 153 היא מקרה פרטי של חוסר מעש. לאור זאת החלטה על מחיקת הליך מכוח תקנה 153 צריכה להיבחן על פי אותן אמות מידה.

29. ומה השיקולים בפני? מכלול הנסיבות מוביל למסקנה כי אין מנוס מדחיית הבקשה לחידוש ההליכים בתביעות, ואין אלא להורות על מחיקתן.

ראשית, התובעים לא עשו דבר לקידום עניינם משך שנים רבות מאוד. התביעות הוגשו בשנים 2002 – 2003, בשנת 2007 הן הועברו לבית משפט מחוזי מרכז והדיון היחידי שהתקיים בהן מאז היא ישיבת קדם משפט מיום 13.11.07. בישיבה זו הוחלט על העברת התביעות לגישור, וביום 21.12.07 נשלחו לתובעים התראות על מחיקה מחוסר מעש לפי תקנה 156 לתקנות. כחלוף כחודשיים, ביום 20.02.08 עוכבו ההליכים בתיקים בשל העברתם לגישור וביום 24.02.08 הם הועברו לסטטוס "סגור". החל מאז לא נעשה בתיקים דבר, לא בוצעה כל פעולה, לא הוגשה כל בקשה ולא ניתנה כל החלטה. הליך הגישור הסתיים ביום 17.04.12 ורק כחלוף 7 שנים, ביום 18.04.19 הוגשה הבקשה לקביעת מועד לדיון. מדובר בפרקי זמן ארוכים מאוד המעידים כי התובעים זנחו את ההליכים.

לעניין זה, איני מקבלת את טענת התובעים כי הליך הגישור הסתיים רק במחצית שנת 2013 עת הסתיים הגישור בתיק הנוסף. לא רק שאין בטענה זו כדי לשנות מהותית מהתמונה של זניחת ההליכים על ידי התובעים, אלא שהטענה גופה לא הוכחה. התובעים לא הציגו כל הסכמה בדבר קשירת הליכי הגישור בשני התיקים ובטענה כי כך "היה מובן" לב"כ התובעים (סעיף 5 לתצהיר עו"ד כרמית בר און) אין די, בעיקר כאשר ב"כ הנתבעים טוען שהדברים מעולם לא הוסכמו (תצהיר עו"ד יוסף ארנון שצורף לתשובת הנתבעים).

שנית, הטעם אותו הביאו התובעים להצדקת השיהוי הרב בחידוש ההליכים אינו מניח את הדעת. התובעים טוענים והדבר פורט על ידם באריכות רבה, כי הם נזקקו לזמן רב כדי להתארגן לקידום התביעות בשל מורכבותן והיקפן. וכך נכתב בתצהיר ב"כ התובעים:

"בהקשר טענות התובעים אודות שיהוי בחידוש הדיונים בתובענות לאחר סיום הליכי הגישור בהן, אבהיר כי העיכוב נגרם בין השאר עקב הקושי לאתר עדים ומומחים מתאימים בתקופה הרלוונטית כמו גם נוכח ריבוי התובעים והקושי לחדש את שיתוף הפעולה ביניהם ולהשלים את ההיערכות להמשך הדיון וכן להסדיר גם את המימון לטיפול בתובענות לאור העובדה כי ניהולן כרוך בהשקעת משאבים רבים... לאור המורכבות הרבה של התובענות האמורות נשכרו אף שירותיו של עורך דין רועי כוכבי, המתמחה בתחום הגשת תביעות אזרחיות בגין אירועי טרור, על מנת שמומחיותו בנושא תסייע לאיתור ראיות ועדים מתאימים ולצורך הכנת חוות דעת והתשתית הראייתית הנדרשת לתמיכה בתובענות" (סעיף 3 לתצהיר עו"ד בר און).

טעם זה תמוה ביותר, ומתקשה אני עד מאוד לקבל את הטענה כי נדרשו לתובעים שנים כה רבות לשם התארגנות לניהול תביעותיהם. אך אם אמנם זה הטעם בגינו השתהו התובעים זמן כה רב, אין אלא לקבוע כי מדובר בטעם לא סביר ולא ראוי. כלום באמת סבורים התובעים שהם רשאים להגיש תביעותיהם בשנים 2002 – 2003 ולאחר מכן "להתארגן" לניהולן משך 17 שנים תמימות, עד שיעלה בידם להשיג את המימון הנחוץ, לאתר עדים, למצוא מומחים, להסדיר את הייצוג, ולקבל אישורים? מדובר בהתנהלות המתעלמת לחלוטין מזכויות הנתבעים וציפיותיהם ומהאינטרסים של בית משפט ושל הציבור כולו לקיום הליכים משפטיים בצורה תקינה. אם אמנם מטעם זה המתינו התובעים שנים כה רבות, אין אלא לקבוע כי מדובר בטעם לא סביר ולא קביל.

שלישית, יש לקחת בחשבון את מהות הנזק הנתבע שהוא נזק כלכלי טהור. כמפורט לעיל, הנתבעים טוענים כי יש לסלק את התביעות על הסף גם מחמת כך שמדובר בתביעות לפיצוי על נזק כלכלי טהור ריקושטי. לטענה זו אדרש להלן. לעניינו אציין כי מהות הנזק הנתבע מהווה שיקול נוסף במכלול השיקולים. אין דין טענה לנזק כלכלי טהור עקב מספר לא ידוע של אירועים שנמשכו על פני תקופה ממושכת, כדין טענה לנזק גוף שנגרם בגין אירוע קונקרטי. בכך נבדל מקרה זה מהמקרה נשוא פסק הדין ברע"א (מרכז) 43936-01-16 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות הדרכים נ' פלוני אליו היפנו התובעים.

30. במכלול נסיבות אלו, כאשר מדובר בשיהוי כה ממושך ורב שנים, כאשר הטעם שמביאים התובעים לשיהוי זה אינו ראוי ואינו משכנע, וכאשר מדובר בנזק כלכלי טהור, אין מקום לאפשר כיום את חידוש ההליכים בתובענות. כפי שנפסק בעניין מורד הנ"ל בו נדחה ערעור על החלטה למחוק תביעה מחוסר מעש לפי תקנה 156 לתקנות: "בית המשפט אינו משמש אכסניה לתובענות שטרם הבשילו לדיון ענייני בהן, ויש לפעול לצמצום התופעה שבגדרה תביעות אלו מוגשות למעין 'משמורת' של בתי המשפט אשר נאלצים לנהל אותן ולהתעדכן בעניינן לאורך שנים ארוכות ללא יכולת לדון בהן לגופן". מהנסיבות שפורטו אני סבורה כי ענייננו נמנה על אותם מקרים נדירים וחריגים, בהם חידוש ההליכים פוגע בצורה לא ראויה ולא מידתית באינטרסים לגיטימיים של הנתבעים ושל הציבור כולו.

31. ההחלטה על מחיקת התביעות בשלב זה של ההליך יכולה להינתן בין מכוח תקנה 153(ב) לתקנות מאחר והתובעים לא ביקשו לקבוע מועד לדיון תקופה העולה על 6 חודשים, בין מכוח תקנה 156 לתקנות בגין חוסר המעש המוחלט שאפיין את התנהלות התובעים בניהול תביעותיהם. הן תקנה 153(ב) והן תקנה 156 נותנות בידי בית משפט סמכות להורות לבעלי הדין להתייצב ולהבהיר מדוע לא תימחק התביעה, ושתיהן קובעות שאם הטעם שניתן אינו מניח את הדעת ניתן להורות על מחיקת התביעה. ודוק. התקנות אינן קובעות כי חובה על בית משפט לאפשר לבעלי הדין לתקן מחדליהם; החובה הקבועה בתקנות היא לאפשר לבעלי הדין להסביר את מחדליהם ולהבהיר מדוע לא יימחקו התביעות. ואם הטעמים שניתנו אינם מניחים את הדעת, ניתן להורות על מחיקת התביעה.

בענייננו, ניתנה לתובעים הזדמנות מלאה להביא כל נימוקיהם וטעמיהם, אך אלו אינם מניחים את הדעת. אין אלא לקבוע כי בהתאם לשתי התקנות האמורות בית משפט מוסמך להורות על מחיקת התביעות.

32. טוענים התובעים, כי משהוגשה בקשה לקביעת מועד לדיון וההליכים חודשו, שוב לא ניתן להורות על מחיקת התביעות, בעיקר כאשר עד היום לא ניתנה כל החלטה על מחיקת התביעות וגם לא נשלחה על ידי בית משפט כל התראת למחיקה מחוסר מעש. לעניין זה מפנים התובעים לפסק הדין שניתן בע"א 5955/91 יוסף ברייטשטיין ו- 20אח' נ' יצחק אמנה. איני מקבלת טענה זו ולא ניתן להסיק מפסק הדין את שהתובעים טוענים, כי בכל מקרה ובכל נסיבות לא ניתן לעשות שימוש בתקנה 156 לאחר שבעל הדין פנה לחידוש ההליך.

תנא דמסייע אני מוצאת במקרה דומה בו הועברו תובענות להליך בוררות (אך לא לפי סעיף 5 לחוק הבוררות המורה על עיכוב הליכי התביעה), וכחלוף 7 שנים ו – 8 חודשים הוגשה תביעה חדשה להצהיר על ביטול התביעות הקודמות והעיקולים הזמניים שהוטלו במסגרתן (ע"א 530/72 אהרון מזרחי נ' טוביה (תאופיק) בגדדי; "עניין מזרחי"). התברר שהבוררות לא התקיימה ואיש לא פנה לבית משפט לחידוש ההליכים, בנסיבות אלו הבקשה להורות על דחיית התביעות התקבלה, אף שהיה זה לאחר שהצדדים פנו לבית משפט. וכך נקבע (כב' השופט לנדוי):
"לעצם העניין הגעתי לכלל דעה ששתי התובענות חייבות להידחות מחמת חוסר מעש של שני התובעים. כאמור, חלפה תקופה ארוכה של שבע שנים ומעלה - כאורך תקופת ההתיישנות של תביעות חוב - בלי שהמערער מזרחי נקף אצבע כדי לקדם את בירור התביעות. בית-המשפט מצדו לא היה חייב לנקוט יזמה לקביעת תאריך חדש לבירור התובענות, כי מותר היה לו להניח שהן הועברו לבוררות. כפי שהסברתי, החובה לנקוט יזמה היתה מוטלת על המערער, לא רק בהיותו תובע המעוניין בבירור תביעתו, אלא מפני שההחלטה מיום 28.12.64 נתנה בידו ברירה שהוא ורק הוא היה חייב להפעילה במהירות סבירה. אולם הוא נהג בהזנחה מופלגת שעל פני הדברים כמוה כזניחת הבירור של הסכסוך על-ידו. ובא-כוחו לא נתן לנו שום הסבר להצדקת האיחור, כדי לשכנענו שהדברים אינם כפי שהם נראים על פניהם".

בענייננו נשלחה לתובעים התראה אחת למחיקה מחוסר מעש (הודעה מיום 21.12.07), אך לאחריה ההליכים עוכבו והתיקים נסגרו. ככל הנראה בשל כך לא ניתנה על ידי בית משפט כל התראת מחיקה נוספת. גם אם העברת תיקים לסטטוס "סגור" אינה תחליף להחלטה שיפוטית על מחיקה, יש לסגירת התיקים משמעות מבחינת ציפיות הצדדים. שני הצדדים ידעו שהתיקים נסגרו במערכת לפני 11 שנה, שניהם ידעו כי מבחינת בית משפט התיקים אינם פעילים וממילא אין לצפות כי תינתן בהם כל החלטה נוספת ללא יוזמה מטעם הצדדים. למרות זאת כל יוזמה לא ננקטה פרק זמן העולה על תקופת ההתיישנות. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבל טענה כי אך בשל כך שלא ניתנה על ידי בית משפט החלטת מחיקה או התראה נוספת טרם מחיקה, רשאים התובעים לחדש את ההליכים בכל עת שיחפצו.

33. המסקנה כי אין לאפשר לתובעים לחדש את ההליכים מתיישבת עם רציונליים נוספים. מסקנה זו תואמת לערכים ולתכליות העומדים ביסוד ההתיישנות הדיונית, והיא תואמת גם לעקרונות ולכללים הקובעים את אופן ניהול ההליך המשפטי, את חובתו של התובע לקדם ענייניו בצורה ראויה, ואת חובות תום הלב וההגינות החלות על הצדדים להליך.

כידוע, למוסד ההתיישנות הדיונית מספר מטרות הבאות לאזן בין אינטרסים וערכים שונים לעיתים נוגדים, של התובע, של הנתבע ושל הציבור כולו. האינטרסים של הנתבע שמקובל להביאם בהקשר זה הם אינטרסים ראייתיים הנובעים מהקושי וההכבדה שיש בשמירת ראיות או איתורן כחלוף זמן רב, אינטרסים של וודאות וסופיות בדבר זכויותיו וחובותיו של הנתבע, ואינטרס הציפיות שלא להיות נתבע בעניין שנזנח על ידי התובע. האינטרסים הציבוריים שמקובל למנות בהקשר זה הם אינטרסים של מערכת משפט עצמה ורצונה להקדיש משאביה המוגבלים לעניינים שבהווה ולא לעניינים שאבד עליהם הכלח, ואינטרסים של הציבור כולו ושל צדדים שלישיים העלולים להיות מושפעים מההליך ותוצאותיו והצורך בסופיות וודאות בדבר תוצאות ההליך המשפטי (ראו למשל ע"א 1442/13 זוארס ואח' נ' התעשיה הצבאית ישראל בע"מ; ע"א 2919/07  מדינת ישראל-הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל).

לענייננו, גם אם התביעות המקוריות הוגשו טרם חלוף תקופת ההתיישנות, מתן אפשרות לחדשן לאחר שלא נעשה בהן דבר תקופה העולה על תקופת ההתיישנות, אינה מתיישבת עם העקרונות שביסוד מוסד ההתיישנות.

34. אותה תוצאה מתבקשת גם מהכללים החלים על אופן ניהול ההליך השיפוטי. זכות הגישה לערכאות היא ממושכלות יסוד שאין צורך להרחיב בה, עם זאת "בצד זכות חוקתית זו השמורה לבעל דין, חלות עליו חובות כלפי בית המשפט וכלפי בעלי הדין האחרים שנועדו להבטיח הליך תקין לפרט ולציבור" (רע"א 3454/04 יעקב ורקר נ' עמי הראל ). על כן לא ניתן - בשם זכות הגישה לערכאות - להזניח ולהתעלם מהחובה לקיים הליך שיפוטי הוגן ותקין, וגם לא ניתן לצפות כי בשם זכות הגישה לערכאות ניתן יהא לזנוח את ההליך ולחדשו בכל עת שיעלה הרצון, תוך התעלמות מהאינטרסים של בעלי הדין האחרים ושל הציבור כולו (ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ; ע"א 4461/17 שרון שמואל (2000) בע"מ נ' שפיר - הנדסה אזרחית וימית בע"מ). בהקשר זה נפסק כי:
"זכות הגישה לערכאות .... היא זכות בסיסית בשיטתנו המשפטית ולא ניתן להפריז בחשיבותה. עם זאת כבר נפסק כי זכות זו מותנית בקיום החובות הבסיסיות המוטלות על בעל הדין כלפי בית המשפט וכלפי בעלי הדין האחרים, על מנת שניתן יהיה לקיים הליך שיפוטי תקין" (ע"א 6636/17 מנחם סמדג'ה נ' BANKRUPTCY OFFICE GENEVA).

חידוש ההליכים כיום עומד בניגוד מוחלט לערכים אלו, על כן גם אם עד היום לא ניתנה החלטה המורה על סיום ההליכים בתובענות, אין עוד מקום לנקוט במסגרתן כל הליך נוסף.

35. לעיל עמדנו על כך שהטעמים שהביאו התובעים להצדקת השיהוי בחידוש ההליכים אינם סבירים ואינם מגלים טעם "המניח את הדעת" כלשון תקנות 156 ו- 153 (ב). על זאת נוסיף כי הנימוקים שהובאו מעידים שיש בהתנהלות התובעים משום חוסר תום לב בניהול ההליך השיפוטי. הפסיקה עמדה על חלותו הרחבה של עיקרון תום הלב, ועל כך שמכוח עיקרון זה על בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים – דיונים בדרך מקובלת ובתום לב (רע"א 305/80 שילה נ. רצקובסקי). ועוד נפסק כי בנסיבות מסוימות הפרת החובה לנהוג בתום לב עשויה להביא לכך שהפעולה המשפטית כלל לא תשתכלל (ע"א 3496/15 הורמוז בבלפור נ' גבעת מרום בע"מ, "עניין הורמוז").

את זכותם של התובעים להגיש בקשה לחידוש ההליכים נוכח כישלון הגישור היה עליהם להפעיל בתום לב ובדרך מקובלת. לעניין זה מקובלת עלי טענת התובעים כי הם לא נזקקו להסכמת הנתבעים לשם הגשת בקשתם. מכאן שהם יכלו להגישה בכל עת שחפצו שנים רבות מאוד טרם הגשתה בפועל. בנסיבות אלו התנהלות התובעים, אשר מחד אינם מבקשים לחדש את ההליכים ומאידך מנצלים את הזמן החולף לשם התארגנות לניהול ההליך, וזאת ללא ידיעת הנתבעים, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם החובה לפעול בתום לב ובהגינות. גם מטעם זה אין לאפשר עתה את חידוש ההליכים (ראו לעניין מניעות מלטעון התיישנות, עניין הורמוז הנ"ל).

36. החלטת התובעים להחריש שנים רבות ולחדש את התביעות רק לאחר שיסיימו את ההיערכות לניהולן מהווה גם שימוש לרעה בהליכי בית משפט. וכך טענו התובעים בבקשה שהגישו לקביעת מועד לדיון: "לנוכח מורכבות התיקים והקושי בהשגת ראיות מתאימות ועדים מתאימים הדרושים להוכחת תביעותיהם, נועצו באי כוח התובעים במומחים לעניינים נושא התביעות, ולאחר היוועצות ובדיקות גיבשו מתווה ראייתי המאפשר להם לנהל את התביעות כדבעי ולהוכיח את אחריות הנתבעים לנזקי התובעים" (סעיף 3 לבקשה מיום 18.04.19, תויקה בתיקי 2007).

לטעמי מדובר בשימוש לרעה בהליכים, עת התובעים מנצלים את העובדה שהתיקים סגורים במערכת בית המשפט ואינם פונים בבקשות מתאימות לא לבית משפט ולא ולנתבעים, ורק לאחר שעולה בידיהם לקבץ כל ראיותיהם הם פונים לבית משפט בטענה כי התיקים עודם תלויים ועומדים. אין לאפשר דרך הילוך זו. בעניין פודמסקי (רע"א 6558/11 מאיר פודמסקי נ' ליפא גלובינסקי) פנה צד להליך בוררות לבית משפט בבקשה לביטול פסק בורר כחלוף 3 שנים מעת מתן הפסק וטען כי אין כל מגבלת זמן לפנייתו. פנייתו נדחתה וכך נפסק:
"כידוע, דיני השיהוי, שמקורם בדיני היושר, ימנעו היזקקותו של בית המשפט לתובענה או לבקשה כאשר נעשה שימוש לא הולם בזכות התביעה ואירעה פגיעה בציפיה הלגיטימית של הנתבע שלא להתבע, עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. טענת השיהוי תתקבל כאשר יוכח, כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, כאשר הנתבע שינה מצבו לרעה או כאשר התובע נהג בחוסר תום לב ......
חרף זאת, בחרו המבקשים שלא לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול פסק הביניים, אלא המתינו למעלה משלוש שנים. משכך, סבורני כי העלאת טענות המבקשים בשלב כה מאוחר, בלא שניתן לכך הסבר המניח את הדעת, מהוה שימוש לא ראוי בזכות דיונית ונגועה היא בשיהוי, ואין להידרש אליה כעת" (ראו עוד ע"א 8166/11 הנ"ל).

37. התובעים אינם מבהירים תחת איזו מגבלת זמן ניתן לחדש את ההליכים, לדידם כל עוד לא ניתנה התראה על מחיקה מחוסר מעש או החלטת מחיקה ניתן לחדש את ההליכים. טענה זו כקודמותיה נטענת בחוסר תום לב, שהרי התובעים יודעים היטב כי התיקים הועברו לסטטוס "סגור", כך שלא צפויה כל החלטה נוספת.

מכאן שמשמעות גישת התובעים היא כי הם יכולים להמתין עם הבקשה לחידוש ההליכים ללא כל מגבלת זמן, ולהגיש בקשתם בכל עת שיחפצו לפי שיקוליהם, נוחיותם וטובתם. תוצאה זו אינה הגיונית, אינה סבירה, והיא מתעלמת לחלוטין מזכויות הנתבעים. יפים לענייננו דברים שכתב כב' השופט זילברטל (ע"א (י-ם) 34111-03-10 טל (ברק) לוי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ):
"בית המשפט אינו בגדר מחסנאי שתפקידו לשמור על תובענות עד שיתרצה התובע ויואיל לקדמן. על המגיש תביעה מוטלת החובה לפעול כל העת לקידום ההליך אותו יזם ולנהלו ביעילות וברציפות, ככל שהדבר תלוי בו ונתון בידיו. המערער לא פעל בדרך זו, בלשון המעטה. אכן, התוצאה של חסימת שערי בית המשפט בפניו אינה קלה, אלא שכל תוצאה אחרת תפגע במשיבות, שהיו זכאיות להניח שהתביעה התיישנה; תעמוד בניגוד לדיני ההתיישנות ולערכי היסוד שהם מבטאים; תעודד בעלי דין שלא להקפיד על ניהול ענייניהם בבתי המשפט; תפגע בכלל ציבור המתדיינים שכן עניינים שצריך היה לסיימם מזה זמן ישובו ויתבררו לאחר שנים רבות ויגזלו ממשאבי בית המשפט, ותחבל ביכולתם של בתי המשפט לנהל הליכים ביעילות ובצורה ראויה".

38. סיכומם של דברים. התובעים "ניתקו" עצמם מבית משפט ולא עשו דבר לקידום עניינם. טענתם כי עומדת להם הזכות לחדש את ההליכים בכל עת שיחפצו תוך התעלמות מוחלטת מעניינם של הנתבעים ושל הציבור הרחב אינה יכולה להתקבל. בנסיבות אלו ונוכח התנהלות התובעים אין מנוס מלהורות על מחיקת התביעות, וכך אני מורה (ראו בעניין שונה רע"א 1239/19 יואל שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, פסקה 53 לפסק הדין).

טענות נוספות ותוצאה
39. נוכח המסקנה אליה הגעתי לא מצאתי צורך לבחון את הטענה הנוספת שהעלו הנתבעים לפיה יש לסלק את התביעות על הסף מחמת כך שמדובר בתביעות על נזק כלכלי טהור ריקושטי. לעניין זה אעיר רק כי ספק רב בעיני אם יש מקום לבחון טענה מעין זו בשלב זה של ההליך, ונראה כי טענה זו מצריכה תמונה עובדתית מלאה וברורה (ע"א 3518/16 עמוס פוגל נ' עיריית טבריה).

40. הנתבעים פרטו בבקשתם טענות סף נוספות, אולם מקובלת עלי טענת התובעים כי לא היה מקום להעלות טענות אלו, שעה שבדיון שהתקיים ביום 04.11.19 הודיעה ב"כ הנתבעים כי היא חוזרת בה מכל טענותיה נוכח פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט עליון, והיא עומדת רק על טענות של התיישנות ושל נזק כלכלי טהור.

41. התובעים שבים וטוענים כי גם הנתבעים חדלו מקידום ההליך ומה להם כי ילינו. איני מקבלת טענה זו, לא ניתן לצפות מנתבע לפעול לקידום ההליך כתובע. טענה דומה נדחתה בעניין מזרחי הנ"ל, שם נקבע כי " חובת הנתבע היא שלא לחבל בבירור התביעות; אין עליו חובה לעשות למען תיקון הזנחותיהם ומחדליהם של התובעים".

42. התובעים מדגישים כי חסימת דרכם בהליך זה עלולה להביא לעוול רב מאחר ותביעות חדשות עלולות להיתקל במחסום ההתיישנות. איני מקלה ראש בטענה זו, אולם אין בה כדי לגבור על התנהלות התובעים בהזנחת עניינם שנים כה רבות (ראו ע"א 4461/17 שרון שמואל (2000) בע"מ נ' שפיר - הנדסה אזרחית וימית בע"מ, הנ"ל). למותר לציין כי אין באמור משום הבעת כל עמדה לגבי טענת התיישנות עתידית ככל ותעלה כזו, ולעניין זה שמורות לצדדים כל טענותיהם.

43. לבסוף. בפתח תגובתם טענו התובעים כי אין להידרש לבקשה לסילוק על הסף נוכח האיחור בהגשתה. איני מקבלת טענה זו, ומקובל עלי הסברם של הנתבעים כי הבקשה הוגשה במועד ונוכח תקלה לא שולמה אגרת הבקשה.

44. מכל האמור, הבקשה לסילוק התביעות על הסף מתקבלת ואני מורה על מחיקת התביעות.

התובעים בשלושת התיקים המאוחדים יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות הנתבעים בשלושת התיקים המאוחדים בסכום של 20,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום.

מזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.
ניתנה היום, ו' אייר תש"פ, 30 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.