הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 35389-09-12

לפני
כבוד ה שופט פרופ' עופר גרוסקופף

התובע

עו"ד גדעון חתוכה
ע"י באת כוחו עו"ד איריס אדרי

נגד

נתבעים

1. עזבון המנוח דן חרודי ז"ל
ע"י מנהל העזבון עו"ד ירון ממן

2. רונן חרודי
3. הילה גדות
4. גיל חרודי
5. רועי חרודי
ע"י באי כוחם עו"ד אברהם משה סגל ועו"ד רונית וולף

6.רפאלה להב
7.אורי להב
8.אסף להב

9.בנימין לנדה
ע"י בא כוחו ע"ד ארנון לנדה

10.רותם שני יזמות והשקעות בע"מ
ע"י באי כוחה עו"ד אורי פרימו ועו"ד ליאת אלפז

פסק דין

התובע, עורך דין המתמחה בתחום המקרקעין, נשכר על ידי קבוצת בעלים, המחזיקה בחלק מהזכויות בחטיבת קרקע חקלאית, על מנת לקדם פרויקט שיאפשר בניה על המקרקעין, וזאת בתמורה לשכר טרחה בשיעור של 1.5% בתוספת מע"מ משווי הנכסים שיבנו על המקרקעין. עורך הדין ניהל בשם הקבוצה משא ומתן ממושך עם יזם בדבר התקשרות בהסכם קומבינציה. אחד מחברי קבוצת הבעלים החליט בשלב מסוים לנהל בסתר משא ומתן מקביל עם היזם, באמצעות עורך דין אחר, והגיע עימו להסדר פרטני. התובע מבקש פסק דין הצהרתי על פיו הוא זכאי מחבר הקבוצה הפורש, וכן מעורך הדין האחר ומהיזם, למלוא שכר הטרחה האמור, וזאת למרות שלא נכרת הסכם קומבינציה בין יתר חברי קבוצת הבעלים לבין היזם, ולא קודמה הבניה על המקרקעין. זו, בתמצית, התביעה שלפניי.
רקע עובדתי
בנס ציונה מצויה בתחום חלקות 1 - 5, 7 - 11 בגוש 3638 וחלקות 1 - 5 בגוש 3639 חטיבת קרקע בשטח של כ- 225 דונם, אשר על פי תוכנית המתאר הקיימת מיועדת לחקלאות, ואולם מזה שנים קיימת כוונה להביא לשינוי יעודה לשימושים אחרים, ובכללם למגורים (להלן: "חטיבת הקרקע"). כרבע מחטיבת הקרקע הם מקרקעין המנוהלים על ידי רשות מקרקעי ישראל, ואילו כ- 160 דונם, המצויים בתחום חלקות 1 - 5, 7 - 11 בגוש 3638 ו 1 - 2 בגוש 3639 הם מקרקעין בבעלות פרטית (להלן יכונו 160 הדונם הללו: "המקרקעין").

מר דן חרודי ז"ל (להלן: "חרודי האב". עזבונו של חרודי האב הוא הנתבע 1, ויורשיו העיקריים הם ארבעת ילדיו, שהנם הנתבעים 2 - 5), ובנו יבדל"א, רונן חרודי (הנתבע 2. להלן: "חרודי הבן") הם הבעלים במושע של כ- 30 דונם מתוך המקרקעין (למען הדיוק 24,124 מ"ר היו בבעלות חרודי האב ו- 6,147 מ"ר בבעלות חרודי הבן). להלן יכונו חרודי האב וחרודי הבן, יחדיו, "חרודי".

חרודי האב היה פרדסן, בעל אדמות חקלאיות באזור נס ציונה ורחובות, ובמהלך השנים רכש יחד עם חרודי הבן גם את חלקם במקרקעין. חרודי האב ניסה במשך שנים רבות להביא לשנוי ייעוד המקרקעין. לשם כך נעזר בשירותיו של עו"ד בנימין לנדה (להלן: "עו"ד לנדה"), אשר היה עורך דינו עוד משנות השבעים של המאה הקודמת. במהלך הזמן הגיעו חרודי להכרה כי הדרך המעשית להביא לשינוי ייעוד המקרקעין היא התקשרות עם יזם בעסקת קומבינציה, ואולם עסקה מסוג זה שנערכה בשנת 1994 (או בסמוך לכך) לא עלתה יפה, משנכשל הניסיון להביא לשינוי יעוד המקרקעין.

לערך בשנת 2007 הצליח אחד מבעלי הזכויות במקרקעין, מר משה עשוש (להלן: "מר עשוש") לגבש קבוצה שכללה 44 מבעלי הזכויות במקרקעין, ובכללם חרודי (להלן: "קבוצת הבעלים"), אשר פעלה במשותף על מנת לקדם פרויקט במסגרתו יושבחו המקרקעין על דרך של שינוי ייעודם. יצוין כי אחדים מבעלי המקרקעין לא הצטרפו לקבוצת הבעלים.

קבוצת הבעלים הייתה מורכבת מארבע תתי-קבוצות עיקריות: "קבוצת חרודי" (חרודי האב וחרודי הבן); "קבוצת עשוש" (האחים מיכה ומשה עשוש, וכן מספר בעלי קרקע אשר ייפו את כוחו של מר עשוש לייצגם); "קבוצת בר נתן" (האחים יוסף ואלי בר נתן) ו"קבוצת קדמן" (בני משפחת קדמן).
קבוצת הבעלים, באמצעות מר עשוש, יצרה קשר עם התובע, עו"ד גדעון חתוכה (להלן: "עו"ד חתוכה"), עורך דין המתמחה בתחום הנדל"ן ועסקאות מקרקעין בארץ, אשר באותה עת (ועד לשנת 2011) היה שותף במשרד עורכי הדין ש. בירן ושות'.

ביום 29.5.2007 שלח עו"ד חתוכה למר עשוש מכתב שכותרתו "הצעה למתן שירותים משפטיים בקשר עם פרוייקט ה- 101 בנס ציונה" (להלן: "הצעת עו"ד חתוכה"). ההצעה התייחסה לליווי משפטי הנדרש לשם "המרת היעוד של חטיבת הקרקע, ביצוע עסקה במקרקעין ביעודה החדש, ליווי ביצוע הפרוייקט על פי העיסקה ורישום הזכויות לאחר ביצוע הפרוייקט". שכר הטרחה שהתבקש עמד על "1.5% בתוספת מע"מ משווי כל נכס בפרוייקט, אשר יגבו מרוכשי נכסים בפרוייקט במועד חתימת הסכמי המכר. סכום זה ישולם גם ע"י רוכשי נכסים מהיזם".

אין בחומר הראיות שהוצג לפניי כל מכתב תשובה, או הסכם בכתב שנחתם בעקבות הצעת עו"ד חתוכה. לפי תצהיריהם שלא נסתרו של עו"ד חתוכה ומר יוסף בר נתן (להלן: "מר בר נתן") התקיימה בעקבות משלוח הצעת עו"ד חתוכה פגישה במשרדו, בה נכחו מר עשוש, יוסף ואלי בר נתן, עו"ד אבנר מנוסביץ (להלן: "עו"ד מנוסביץ"), שהיה בא כוחה של קבוצת קדמן, וכן חרודי האב (עו"ד חתוכה לא זכר מה המועד המדויק בו נערכה הפגישה, וכל שידע למסור הוא שהתקיימה "מיד בסמוך לאחר משלוח ההצעה" (פרוטוקול 7.12.2014, עמוד 204 שורה 31 – עמוד 205 שורה 18). ואולם דבר קיום הפגישה אושר, כאמור, גם על ידי מר בר נתן, שהוא אחד מקבוצת הבעלים. ראו סעיפים 9 - 12 לתצהירו). בפגישה זו סיכמו הנוכחים על הזמנת שירותיו של עו"ד חתוכה, ובעקבותיה הוא החל לפעול בשירות קבוצת הבעלים.

בטרם אמשיך בסקירת העובדות אבקש להבהיר מספר עניינים, על מנת לחסוך את הצורך להתייחס אליהם בהמשך הדברים:

ראשית, הצעתו של עו"ד חתוכה למתן שירותים משפטיים הייתה בשם משרד עורכי הדין בו היה שותף באותה עת, דהיינו משרד ש. בירן ושות', ועורכי הדין הנוספים שעבדו בתיק היו עורכי דין שכירים במשרד זה. עו"ד חתוכה פרש ממשרד ש. בירן ושות' בשנת 2011, ואולם המשרד אישר, במכתב מיום 15.12.2014 (סומן כת/3) שהתיק האמור שייך לעו"ד חתוכה, וכי לו אין "כל עניין, אינטרס או זיקה מכל סוג שהוא בתיק שבנדון". לאור האמור במכתב זה לא הייתה מחלוקת כי עו"ד חתוכה, ולא משרד ש. בירן ושות', הוא בעל זכות התביעה בקשר לשירותים בהם עסקינן.

שנית, קבוצת קדמן יוצגה לאורך כל השנים על ידי עו"ד מנוסביץ, ועו"ד חתוכה לא חלק על כך שלמרות שטיפל בענייני המקרקעין גם בעבורה, לא התחייבו בעלי הקרקע השייכים לקבוצה זו לשאת בתשלום שכר טרחתו (אלא נשאו בתשלום שכרו של עו"ד מנוסביץ, על פי ההסכמים ביניהם).

שלישית, הנתבעים 2 - 5 כפרו בכתב הגנתם בכך שהייתה הסכמה מצד חרודי לשאת בשכר טרחתו של עו"ד חתוכה, וטענו כי אין "כל ראיה ל"התחייבות מפורשת" לתשלום שכ"ט זה". גם בסיכומיהם חזרו הנתבעים 2 – 5 על קו טיעון זה, אם כי בלשון רפה יותר. ואולם, מהעדויות שנשמעו בתיק עולה באופן ברור כי הגם שלא נחתם מעולם הסכם בין בעלי הקרקע לבין עו"ד חתוכה, הרי שניתנה הסכמה בעל פה של בעלי הקרקע להצעתו הכתובה של עו"ד חתוכה. עובדה זו עולה לא רק מהעדויות מטעם התובע (עדותו שלו ועדות מר בר נתן), אלא גם מדבריו של עו"ד לנדה, עורך הדין שליווה את חרודי (יצוין כי עו"ד לנדה ניסה לערפל עדותו בעניין זה, ואולם בכתב הגנתו לא כפר בכך שחרודי הסכימו להצעת עו"ד חתוכה, ומעדותו עולה בברור כי היה ידוע לו בזמן אמת הן על הצעת עו"ד חתוכה הן על כך שחרודי האב, אשר ייצג גם את בנו, הסכים לה. ראו סעיף 7 לכתב ההגנה המתוקן בשנית מיום 22.12.2013 ופרוטוקול 19.1.2015 עמוד 508 שורה 21 – עמוד 513 שורה 8).

ויובהר, על פי הדין הנוהג אין חובה לערוך הסכם שכר טרחה בין עורך דין ללקוח בכתב (לקריאה "לקבוע בחקיקה כלל המחייב עורך-דין לערוך הסכם בכתב עם לקוחו בדבר שכר טרחתו" ראו דניאל פרידמן "שכר-טרחה ראוי לעורך-דין" המשפט ב 105, 112 (תשנ"ה)). במצב דברים זה, יכול עורך דין להגיש תביעה לשכר טרחה גם על בסיס הסכם בעל פה, ואולם הנטל עליו להוכיח את דבר עריכתו ואת תנאיו (ראו ת"א (מרכז) 19701-11-10 מנדל נ' לוזון, פסקאות 35 – 46 (ניתן ב- 23.12.2013. להלן: "עניין מנדל"). ערעור על פסק הדין נדחה ביום 10.9.2015, לאחר שבהמלצת בית המשפט העליון חזר המערער מן הערעור. ראו ע"א 1201/14). במקרה שלפניי הצעת עורך הדין להתקשרות ניתנה בכתב, והובאו ראיות מספיקות להוכיח כי קבוצת הבעלים, ובכלל זה חרודי, נתנו לה את הסכמתם. בכך די כדי לבסס את דבר קיומו של הסכם שכר טרחה מחייב.

רביעית, עו"ד לנדה טען בכתב הגנתו כי הוסכם בינו לבין עו"ד חתוכה כי "יהיה זכאי לחלק משכר הטרחה שיקבל התובע בגין זכויותיו של חרודי בפרויקט" (סעיפים 5.6, 7.5 ו- 28.3 לכתב ההגנה המתוקן בשנית מיום 22.12.2013). בתצהירו טען עו"ד לנדה, על בסיס תרשומת שערך בזמן אמת (צורפה כנספח 1 לתצהירו) כי בשיחה בינו לבין עו"ד חתוכה מיום 25.8.2008 סוכם שיהיה זכאי ל- 0.375% מהכספים שיתקבלו בגין זכויות חרודי במתחם. עם זאת בחקירתו אישר כי אינו זוכר בוודאות אם התרשומת ייצגה סיכום, הצעה או נושא שיחה, וכי אין הוא יכול להגיד ב"מאה אחוז" אם היה סיכום בעניין זה אם לאו (ראו פרוטוקול 19.1.2015 עמוד 513 שורה 9 – עמוד 518 שורה 4). עו"ד חתוכה אישר כי חרודי האב ביקש ממנו בשלב מסוים להגיע להבנות עם עו"ד לנדה ביחס לחלקו בפרויקט, ואולם טען כי לא הושגו בינו לבין עו"ד לנדה הבנות קונקרטיות "לנוכח השלב המוקדם בו היינו מצויים" (ראו סעיפים 2- 26 לתצהירו). אין לנו צורך להכריע במחלוקת גרסאות זו, שכן עו"ד לנדה הבהיר בעדותו כי ככל שהיה סיכום קונקרטי, הרי שהוא היה רלבנטי רק במקרה של התקשרות עם חברות נווה גד ואשדר (מו"מ שכפי שיובהר בהמשך לא הבשיל לכדי חוזה). מכאן עולה כי שני עורכי הדין המעורבים (דהיינו עו"ד חתוכה ועו"ד לנדה) טוענים כי לא היה ביניהם הסכם בדבר חלוקת שכר הטרחה לאחר כישלון המשא ומתן האמור.

חמישית, אין מחלוקת כי בשלב מאוחר לסיכום על הצעת עו"ד חתוכה (ככל הנראה כשנה לאחר מכן, דהיינו במחצית השנייה של שנת 2008) הסכימו כל חברי קבוצת הבעלים על תשלום סכום של 20 אלף דולר בעבור הכנת הסכם הקומבינציה עם היזם, אשר אמורים היו להתחלק בין עו"ד מנוסביץ לעו"ד חתוכה. יורשי חרודי (הנתבעים 2 – 5) טענו בכתבי טענותיהם, על סמך מכתב תשובה שהכין בשעתו חרודי האב למכתב דרישה של עו"ד חתוכה (ראו פסקה 20 להלן), כי בכך מתמצה זכותו של עו"ד חתוכה לשכר טרחה בגין עבודתו ביחס למקרקעין. גרסה זו לא רק שאינה מתקבלת על הדעת, אלא שהיא אינה מתיישבת עם העדויות שהובאו בעניין זה, מהן עולה כי דובר על תוספת תשלום, מעבר לשכר שסוכם עם עו"ד חתוכה מלכתחילה. הדרישה לתוספת זו הועלתה על ידי עו"ד מנוסביץ (שהיה זכאי לשכר רק מקבוצת קדמן, ולא מיתר חברי קבוצת הבעלים), והוסכם כי הסכום ישולם לעורכי הדין מנוסביץ וחתוכה בחלקים שווים, מיד לאחר חתימת הסכם עם היזם (ראו עדותו של מר בר נתן, שהייתה אמינה עלי הן בעניין זה והן בעניינים אחרים. פרוטוקול 1.12.2014, עמוד 149 שורה 21 – עמוד 150 שורה 14).

לאחר שנשכרו שירותיו על ידי קבוצת הבעלים החל עו"ד חתוכה בייצוג קבוצת הבעלים. בניגוד למה שניתן היה להניח למקרא הצעת עו"ד חתוכה, הוא לא ניסה להביא בשלב הראשון ל"המרת היעוד של חטיבת הקרקע", אלא החל במשא ומתן עם יזמים שונים במטרה להגיע להסכם קומבינציה במסגרתו יטול היזם על עצמו את האחריות להביא לשינוי יעוד המקרקעין ולבניה עליהם ובתמורה יהיה זכאי לחלק מוסכם מיחידות הדיור והנכסים המסחריים שיבנו על המקרקעין. מבין המגעים הללו התקדם במיוחד המשא ומתן שנוהל במשותף עם חברות נווה גד בנין ופתוח בע"מ ואשדר חברה לבניה בע"מ (להלן: "נווה גד" ו"אשדר" בהתאמה), ולטענת התובע הגיע בחודש ספטמבר 2008 לשלב מתקדם מאד. ואולם, בסופו של יום, לא נכרת הסכם קומבינציה בין קבוצת הבעלים לבין נווה גד ואשדר.

הצדדים הקדישו מאמץ ניכר הן בכתבי טענותיהם, הן בתצהירים והן בחקירות לשאלות הנוגעות לכשלון המו"מ עם נווה גד ואשדר, וזאת לאור טענותיו של עו"ד חתוכה כי משא ומתן זה היה יכול להביא בספטמבר 2008 לחתימת הסכם קומבינציה, אלמלא סוכל על ידי חרודי בשל רצונו לקבל הלוואה מאשדר. עם כל הכבוד למאמצי הצדדים, אינני סבור שלפרשיה זו חשיבות של ממש לצורך ההכרעה בתיק זה (דומה כי גם התובע ער לכך. ראו סעיף 72 לסיכומיו). אסכם לפיכך את הנקודות המרכזיות בעניין זה, ואח"כ אבהיר מדוע אין לפרשיה זו חשיבות של ממש לצורך מתן ההכרעה בתיק:

נראה כי המשא ומתן בין הצדדים (קבוצת הבעלים מזה ונווה גד ואשדר מזה) התקדם מאד, ואף הוכנה טיוטה, שקיימת אפשרות (גם אם לא וודאות) שהייתה עשויה להיחתם. במקביל למשא ומתן זה ביקש חרודי האב מאשדר כי תעמיד לרשותו עם חתימת הסכם הקומבינציה הלוואה על חשבון התמורות שמגיעות לו בעסקת הקומבינציה. המשא ומתן ביחס לבקשה זו לא נוהל באמצעות עו"ד חתוכה, והוא לא ידע כלל על קיומו. עם זאת, בקשה זו לא היוותה מכשול של ממש מבחינת אשדר, שלא ראתה מניעה להעמדת ההלוואה, בכפוף לסיכום תנאיה. במועד שהצדדים לא הצליחו לשחזר, במחצית השנייה של חודש ספטמבר 2008, נקבעה פגישת חתימה, ואולם עד למועד זה לא סוכמו תנאי ההלוואה שביקש חרודי, ומסיבה זו לא ראו לא הוא ולא נציגי אשדר טעם להתייצב לפגישה (השאלה מדוע לא טרח איש מהם ליידע על כך את יתר המשתתפים נותרה בלתי פתורה). כישלון פגישת החתימה לא הביא לניתוק הקשר בין הצדדים. המשא ומתן חודש (לאחר תקופת הקפאה קצרה), אולם הצדדים לא הצליחו להגיע לידי הבנות שיאפשרו חתימה על הסכם קומבינציה. הסיבות לכישלון המשא ומתן בסופו של דבר היו המשבר הכלכלי העולמי שפרץ באותה עת (משבר הסאב-פריים), ואולי גם חילופיי המנכ"לים בשתי החברות (אשדר ונווה גד), שאחד מהם התרחש בסמוך לפני פגישת החתימה (חילופי מנכ"ל נווה גד) ואחד בסמוך לאחריה (חילופי מנכ"ל אשדר).

התובע סבור כי אילו חרודי ואשדר היו מגיעים לפגישת החתימה היה נחתם הסכם קומבינציה באותו מועד. יתכן שכך, אך יתכן שגם אם כל הצדדים היו מתייצבים לפגישה זו לא היה הסכם הקומבינציה נחתם. מכל מקום, בקשתו של חרודי לקבל הלוואה על חשבון התמורות הייתה בקשה לגיטימית, אשר חרודי רשאי היה להתנות בה את חתימתו על הסכם הקומבינציה. על כן קשה לראות בהתנהלותו, דהיינו ברצונו לסכם את תנאי ההלוואה קודם לחתימה על הסכם הקומבינציה, משום התנהלות פסולה מבחינה משפטית (מן הראוי כמובן היה שיידע את עו"ד חתוכה ואת שותפיו כי אין בכוונתו להתייצב לפגישת החתימה, וזאת כדי למנוע מהם המתנה מיותרת, ואולם זהו עניין של התנהלות ראויה, ולא בסיס להטלת חבות משפטית). לפיכך, אף אם נניח כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין התנהלותו של חרודי לבין כישלון המשא ומתן מול נווה גד ואשדר (דהיינו לו חרודי היה מתייצב לפגישת החתימה היה ההסכם נחתם), אין לומר כי מבחינה משפטית חרודי נושא באחריות לכישלון המשא ומתן (דהיינו שהפר חובה משפטית), לא כלפי יתר חברי קבוצת הבעלים ובוודאי שלא כלפי עו"ד חתוכה.

ואכן, הגם שהפרשיה המתוארת העיבה על מערכת היחסים בין עו"ד חתוכה לבין חרודי, היא לא הביאה להפסקת ההתקשרות המשפטית ביניהם. עו"ד חתוכה המשיך לייצג את קבוצת הבעלים, וחרודי בכללם, גם לאחר שנותק הקשר עם נווה גד ואשדר, והוסיף לנסות לאתר יזם עימו ניתן יהיה להתקשר בהסכם קומבינציה.

במחצית הראשונה של שנת 2010 החל להתנהל משא ומתן בין קבוצת הבעלים, באמצעות עו"ד חתוכה, לבין חברת רותם שני יזמות והשקעות בע"מ (להלן: "חברת רותם שני". הנתבע 10) ביחס לאפשרות להתקשר בהסכם קומבינציה ביחס למקרקעין. חברת רותם שני הגישה מספר הצעות, ובמאי 2010 אף צירפה להצעתה, על פי דרישת קבוצת הבעלים, את קבוצת א. דורי בע"מ (להלן: "קבוצת דורי"), עימה שיתפה פעולה גם בפרויקטים אחרים (ראו נספח 3 לתצהיר הנתבעת 10). בפגישה שהתקיימה בין הצדדים במאי 2010 במשרדו של עו"ד חתוכה הגיעו הצדדים למסקנה כי יש בסיס להתקדמות, וסוכם כי עו"ד חתוכה יעביר טיוטת הסכם לגביה ינוהל משא ומתן.

על מנת לחסוך בזמן ביקשה חברת רותם שני כי הטיוטה שתועבר על ידי עו"ד חתוכה תהיה הטיוטה האחרונה שהוחלפה עם נווה גד ואשדר (להלן: "הטיוטה האחרונה"). להתרשמותי, סוכם בפגישה כי כך יעשה, ואולם לאחר מכן הגיע עו"ד חתוכה (לטענתו בלחצה של חלק מקבוצת הבעלים) למסקנה כי מבחינה מקצועית מוטב שלא לעשות כן, ועל כן הועברה לחברת רותם שני טיוטת הסכם שונה, נוחה יותר לקבוצת הבעלים, שהוכנה על ידי משרדו של עו"ד חתוכה. חברת רותם שני גילתה כי לא מדובר בטיוטה האחרונה, הצליחה להשיג את הטיוטה האחרונה, והעבירה את הערותיה בהתייחס אליה. משרדו של עו"ד חתוכה הבין עניין זה, ואולם בחר להוסיף ולנהל את המשא ומתן על בסיס הטיוטה האחרונה (ראו ההתכתבות מזמן אמת בין באת כוחה של חברת רותם שני, עו"ד אפרת ידידיה, לבין עו"ד אליסף בן רובין, ממשרד ש. בירן ושות' (להלן: "עו"ד בן-רובין"), אשר צורפה כנספחים ט"ו, י"ח ו-כ' לתצהיר עו"ד חתוכה).

עו"ד חתוכה, אשר חש פגוע בעקבות התנהלות זו, שהעמידה אותו באור שלילי, חשד כי הגורם אשר העביר את הטיוטה האחרונה לחברת רותם שני היה חרודי האב. בדיעבד התברר כי היה זה חשד שווא, וכי הטיוטה האחרונה הועברה לחברת רותם שני על ידי מר אשוש עוד בינואר 2010 (עניין זה התברר רק במהלך המשפט, מתצהירו של מר יהודה ידידיה, מנכ"ל רותם שני. להלן: "מר ידידיה"). ואולם, די היה בחשד האמור כדי להביא להרעה נוספת במערכת היחסים בין עו"ד חתוכה לבין חרודי האב, ולטענת הנתבעים לכך שעו"ד חתוכה מידר את חרודי האב מהשתתפות במשא ומתן עם חברת רותם שני.

למרות תקרית הטיוטה האחרונה המשיך המשא ומתן בין קבוצת הבעלים, באמצעות עו"ד חתוכה, לבין חברת רותם שני וקבוצת דורי, להתנהל גם בחודשים שלאחר מכן. בין הצדדים התקיימה ב- 8.8.2010 פגישה, במהלכה חודדו נקודות המחלוקות (ראו הודעת דואר אלקטרוני ששלח עו"ד בן-רובין ביום 9.8.2010 בה מסוכמות הנקודות שאינן מוסכמות). לאחר מכן לא חלה התקדמות של ממש במשא ומתן. המחלוקת המרכזית הייתה, ונותרה, התנאים בהם תועמד ערבות התכנון על ידי חברת רותם שני. ויובהר, עו"ד חתוכה עמד על כך כי כתנאי להתקשרות תעמיד חברת רותם שני ערבות בסכום של 750 אלף דולר שתבטיח את עמידתה ביעדי תכנון לפי לוח זמנים שיסוכם. חברת רותם שני הסכימה באופן עקרוני להעמדת ערבות תכנון עוד במאי 2010, ואולם התנגדה לאורך כל המשא ומתן לתנאים שהציבה קבוצת הבעלים לעניין מימוש הערבות. את עמדתה של חברת רותם שני בעניין זה סיכם מר ידידיה בעדותו באופן הבא: "אנחנו נהיה מוכנים להעמיד בטוחה אבל בדברים שתלויים בנו. אם למשל יש התנגדויות או עתירה מנהלית או דברים שאינם תלויים בנו, אז כמובן שלא עולה על הדעת שמישהו ייקח מאיתנו כסף, לא משנה אם זה 200,000 דולר או 750,000 דולר וייסע לחו"ל לעשות סקי. ככל שהדברים תלויים בנו, נשמח להעמיד בטוחה. ככל שהדברים אינם תלויים בנו, לא נרצה להעמיד בטוחה..." (פרוטוקול 19.1.2015, עמוד 621 שורות 11 - 16). ויובהר נקודת מחלוקת זו, כמו גם נקודות מחלוקת אחרות, לא הובאו לפתרונן לא במהלך שנת 2010 ולא בתחילת שנת 2011 (וראו נספח 9 לתצהיר מר ידידיה, שהוא סיכום פגישה מיום 10.11.2010 עם מר אשוש ומר בר נתן).

באוקטובר 2010 לערך התייאשו חרודי מהמשא ומתן שניהל עו"ד חתוכה בשם קבוצת הבעלים, ופנו לחברת רותם שני בבקשה לנהל עימה משא ומתן לצורך חתימת הסכם קומבינציה נפרד, שיתייחס רק לזכויותיהם במקרקעין (יצוין כי עוד קודם לכן, לערך ביוני 2010, החל להתנהל בין חרודי לבין חברת רותם שני משא ומתן בדבר הלוואה שחרודי ביקש שתועמד לטובתו כנגד שעבוד זכויותיו לאחר שיחתם הסכם קומבינציה עם קבוצת הבעלים, וזאת בדומה להלוואה שביקש בעבר לקבל מאשדר). מהעדויות שהובאו לפניי ניתן להסיק כי ביסוד מהלך זה עמדו שלוש סיבות מרכזיות: ראשית, מצבו הכלכלי של חרודי האב היה בכי רע, והוא היה חייב סכומי כסף ניכרים לבנק. גרוע מכך, בשלב זה מצבו הבריאותי של חרודי האב היה מדורדר מאד, שכן בגופו קוננה מזה שנים מחלת הסרטן, בשלושה מופעים שונים. לאור זאת ברור רצונו להביא במהירות לכריתת הסכם קומבינציה, אשר יחד עימו יוכל לקבל גם הלוואה מהיזם על חשבון זכויותיו העתידיות; שנית, מערכת היחסים בין עו"ד חתוכה לבין חרודי האב לא הייתה טובה, בשל כך שעו"ד חתוכה ייחס לחרודי האב אחריות להכשלת המשא ומתן עם נווה גד ואשדר, וסבר (שלא בצדק) כי הוא זה שהדליף את הטיוטה האחרונה לחברת רותם שני (וראו לעניין זה סעיפים 35 – 37 לתצהיר עו"ד לנדה); שלישית, נראה כי חרודי האב לא היה שבע רצון מהעמדה הקשוחה שהציג עו"ד חתוכה במשא ומתן עם חברת רותם שני, וסבר כי דרישות שונות שהציג, ובראשן הדרישה לערבות תכנון, מונעות הגעה להסכם. ויובהר, לא הוצגו כל ראיות לכך שחרודי האב הציג הסתייגויות אלו לפני עו"ד חתוכה, אולם אמינה, ומתיישבת עם יתר העובדות, עדותו של עו"ד לנדה כי "מה שחרודי [האב] הרגיש, הבין ושידר זה שהוא לא ראה סיכוי שעם רותם שני העסק הזה יגמר במסגרת חתוכה " (פרוטוקול 19.1.2015, עמוד 543 שורות 2 - 3).

הערה: בין הצדדים הייתה מחלוקת בשאלה מתי החל המשא ומתן בין חברת רותם שני לבין חרודי ביחס לאפשרות להתקשר באופן נפרד בהסכם קומבינציה. לפי עדויות הנתבעים, החל משא ומתן זה באוקטובר 2010. לעומת זאת התובע סבור שהמשא ומתן החל כבר בחודש יוני 2010, וזאת על בסיס התשובה שנתן עו"ד לנדה לשאלה 4.7 לשאלון. ואולם, תשובתו של עו"ד לנדה התייחסה למועד בו החל המשא ומתן בנוגע להסכם ההלוואה (קרי, ההלוואה שתינתן לחרודי על ידי חברת רותם שני בד בבד עם חתימת הסכם הקומבינציה עם קבוצת הבעלים), ולא למועד בו החל המשא ומתן ביחס להסכם קומבינציה נפרד (וראו גם עדותו בעניין זה. פרוטוקול 19.1.2015, עמוד 548 שורות 18 - 28, עמוד 553 שורות 3 - 20). לאור זאת, ובשים לב להתרשמותי מאמינות עדותם של עו"ד לנדה ומר ידידיה, יש לקבוע כי המשא ומתן על הסכם קומבינציה נפרד החל רק באוקטובר 2010.

בעקבות פניה זו התקיימה ב- 12.10.2010 פגישה בין עו"ד לנדה מטעם חרודי לעו"ד אפרת ידידיה (להלן: "עו"ד ידידיה") מטעם חברת רותם שני (תרשומת של הפגישה שערך עו"ד לנדה הוגשה כת/5. בפגישה זו עלה גם הנושא של "טענה אפשרית מטעם חתוקה בקשר לשכ"ט בגין העבודות שבוצעו"). בסמוך לאחר מכן שלחה עו"ד ידידיה לעו"ד לנדה טיוטה של הסכם אופציה, ונוהל ביניהם משא ומתן ביחס אליה, וביחס להסכם הלוואה. ביום 31.12.2010 נחתמו בין חרודי לבין חברת רותם שני הסכמים:

הסכם אופציה המעניק לחברת רותם שני את הכוח להתקשר עם חרודי בעסקת קומבינציה ביחס לזכויותיה במקרקעין עד ליום 30.12.2012, וזאת בהתאם לנוסח שצורף כנספח א' להסכם (להלן: "נספח א'"). יצוין כי נספח א' הוכן בהתבסס על הטיוטה האחרונה, וזאת בכפוף לשינויים מסוימים עליהם הסכימו עורכי הדין של הצדדים.
להשלמת התמונה יצויין כי ביום 17.12.2012 הודיעה חברת רותם שני על מימוש האופציה, ובעקבות זאת נחתם במועד זה הסכם קומבינציה בין חברת רותם שני לבין חרודי ביחס לחלקם במקרקעין.

הסכם הלוואה על פיו התחייבה חברת רותם שני להעמיד לחרודי האב הלוואה ראשונה עד לסך של 1.8 מיליון ש"ח כנגד שעבוד חלק מהמקרקעין (בשווי 200% מגובה ההלוואה במחירי שוק, אך לא יותר מ- 15 דונם), והלוואה נוספת בסכום שגובהו ייגזר משווי המקרקעין הנוספים שישעבד חרודי (40% משווי השוק של המקרקעין הנוספים שישועבדו).

בנוסף הוכן הסכם ייצוג משפטי ושכר טרחה בין עו"ד לנדה, עו"ד ידידיה, חרודי האב וחברת רותם שני המסדיר את טיפולם של שני עורכי הדין במקרקעין, וזאת כנגד 2% מהמכירות בפרויקט, אשר יתחלקו ביניהם (ראו נספח ל' לתצהיר עו"ד חתוכה. עותק זה חתום על ידי חרודי האב בלבד, וחרודי הבן ציין כי אינו מוכר לו. ראו עדותו בפרוטוקול 19.1.2015, עמוד 483 שורות 20 – עמוד 484 שורה 12. לעדותו של עו"ד לנדה בעניין זה ראו פרוטוקול 19.1.2015, עמוד 581 שורות 12 - 24).

המשא ומתן הנפרד בין חרודי לבין חברת רותם שני התקיים בסתר, ולא דווח עליו לא לעו"ד חתוכה ולא לחברי קבוצת הבעלים האחרים. עו"ד לנדה העיד, וחזר על כך מספר פעמים בעדותו, כי פעל בחשאיות לאור דרישה מפורשת של חרודי האב, אשר ביקש ממנו לשמור בסודיות הן את המשא ומתן ביחס להסכם ההלוואה והן את המשא ומתן ביחס לעסקת הקומבינציה, הן בטרם נחתמו והן לאחר שנחתמו (ראו פרוטוקול 19.1.2015, עמוד 551 שורה 24 – עמוד 552 שורה 30; עמוד 567 שורה 29 – עמוד 568 שורה 1; עמוד 618 שורות 1 – 10). מר ידידיה העיד כי לא זכור לו שהתבקש לשמור בסוד את המשא ומתן על הסכם ההלוואה (פרוטוקול 19.1.2015, עמוד 646 שורה 26 – עמוד 647 שורה 7) אך אישר כי התבקש על ידי חרודי האב לשמור בסוד את המשא ומתן הנפרד ביחס לעסקת הקומבינציה (פרוטוקול 19.1.2015, עמוד 644 שורה 28 – עמוד 645 שורה 12; עמוד 653 שורה 26 – עמוד 655 שורה 4). עוד ציין מר ידידיה כי לאחר שנחתם הסכם האופציה, לא הסתיר את דבר קיומו מחברי קבוצת הבעלים, ואף העיד כי הוא זה שנתן להם עותק ממנו, למיטב זכרונו לפני מרץ 2011 (ראו פרוטוקול 19.1.2015, עמוד 656 שורה 10 – עמוד 657 שורה 9).

ואכן, ביום 1.3.2011 שלח מר בר נתן עותק של הסכם האופציה לעו"ד חתוכה, בציינו במכתב הלוואי כי "אתכבד להעביר לידך הנאמנות את ההסכם הנדון, משנסתייע בידי עשות זאת. מכאן ולהבא עשה כחוכמתך". עו"ד חתוכה מיהר להוציא ביום 8.3.2011 מכתב דרישה נזעם לחרודי (להלן: "מכתב הדרישה") בו תיאר בקצרה את התפתחות העניינים מאז הפניה אליו "לפני כארבע שנים" ועד ש"לפני כחודש ימים נודע לנו, לתדהמתנו, כי חתמתם בנפרד על הסכם עם רותם שני בקשר עם חלקכם במקרקעין". עו"ד חתוכה ציין במכתב הדרישה כי "המעשה אשר עשיתם לוקה בחוסר תום לב בוטה, גניבת דעת, עשיית שימוש בפרי עמלנו שלא כדין והפרה בוטה של הסיכום בינינו", ותבע במפגיע כי חרודי ישלמו לו שכר טרחה בהיקף של 309 אלף ש"ח בתוספת מע"מ, וזאת לפי התחשיב הבא: 1547 שעות עבודה, כפול 1,000 ש"ח בתוספת מע"מ לכל שעה באופן יחסי לחלקם של חרודי בקרקע (כ- 20%).

ביום 12.4.2011 השיב חרודי האב למכתב הדרישה (להלן: "מכתב התגובה של חרודי האב"). בתחילת תשובתו הוא מציין כי מי שפנה לעו"ד חתוכה הוא מר עשוש, וכי "כבר מהרגע הראשון הבהרתי לך כי אני מיוצג ע"י עו"ד לנדה". עוד הבהיר כי לשיטתו כל שסוכם היה שאם לא יחתם הסכם עם אשדר, יהיו עו"ד חתוכה ועו"ד מנוסביץ זכאים לקבל 20 אלף דולר בלבד, והוא מודיע כי אינו מתכחש לחובתו לשאת בחלקו מסכום זה. לעניין התקשרותו בהסכם האופציה עם חברת רותם שני הוא מציין כי הוא עשה כן לאור חוסר ההתקדמות במו"מ שניהל עו"ד חתוכה במשך שנה, העדר התחייבות בינו לבין יתר החברים בקבוצת הבעלים, מידורו מהמו"מ של קבוצת הבעלים עם חברת רותם שני, הדרישות שהציב עו"ד חתוכה לחברת רותם שני שלא היו מקובלות עליו ונכונותו שלו לוותר על ביטחונות, אשר עו"ד חתוכה הודיע כי אם לא יינתנו לא ילווה את העסקה.

ארבעה חודשים לאחר משלוח מכתב התגובה של חרודי האב, ביום 15.8.2011, שלחה באת כוחו של עו"ד חתוכה שני מכתבי התראה: האחד לחרודי (להלן: " מכתב ההתראה לחרודי"), והשני לעו"ד לנדה (להלן: "מכתב ההתראה לעו"ד לנדה"). במכתב ההתראה לחרודי הובהר כי הסכום שפורט במכתב הדרישה היה "לפנים משורת הדין, ולצרכי פשרה בלבד", והוצבה הדרישה כי בתוך 10 ימים ישולם לעו"ד חתוכה מלוא שכר טרחתו וכן פיצויים, בסך כולל של 2.1 מיליון ש"ח בתוספת מע"מ. במכתב ההתראה לעו"ד לנדה נטען כי הוא נהג בצורה לא אתית וביצע עוולות שונות, ובהן "גרם הפרת חוזה, עשיית עושר ולא במשפט, גזל, חוסר תום לב, והפרת זכויות יוצרים וזכותו המוסרית של מרשי בהסכם". עו"ד לנדה נדרש אף הוא לשלם 2.1 מיליון ש"ח בתוספת מע"מ בתוך 10 ימים. כמעט למותר לציין כי עו"ד לנדה דחה את הדרישה שהופנתה כלפיו במכתב קצר מה- 15.9.2011. חרודי לא הגיבו על מכתב ההתראה שנשלח אליהם.
ביום 16.8.2012 הכריעה מחלת הסרטן את חרודי האב, והוא הלך לדאבון הלב לבית עולמו.

התביעה שלפניי הוגשה ביום 13.9.2012, כחודש לאחר פטירתו של חרודי האב, והופנתה תחילה נגד עזבון חרודי האב, חרודי הבן ועו"ד לנדה בלבד. במהלך ניהול התובענה תוקן כתב התביעה פעמיים על דרך של הוספת נתבעים: תחילה הוספו כל "יורשיו הפוטנציאליים" של חרודי האב, וזאת בהתאם להחלטת השופט יחזקאל קינר בפרוטוקול הדיון מיום 12.3.2013. כתוצאה מכך נוספו לא רק הנתבעים 2- 5, שהם ילדיו של המנוח, אלא גם הנתבעים 6 – 8 (גב' רפאלה להב, שהייתה בת זוגו של המנוח בשלושים השנים האחרונות של חייו, ובניה אסף ואורי להב, אשר כל אחד מהם ירש יחידת דיור אחת בפרויקט, לכשייבנה על המקרקעין). בשלב השני הוספה חברת רותם שני, וזאת בהתאם לבקשת התובע מיום 8.9.2013, שהתקבלה בהחלטתי מיום 18.11.2013. יצוין כי מסיכומי התובע עולה שהתביעה נגד הנתבעים 6 – 8 נזנחה, וטוב שכך.

להשלמת התמונה העובדתית יצוין כי גילוי דבר ההתקשרות בהסכם האופציה לא הביא לסיום את המשא ומתן בין קבוצת הבעלים שנותרה, באמצעות עו"ד חתוכה, לבין חברת רותם שני (ראו נספח 13 לתצהיר מר ידידיה, הכולל מיילים וטיוטות הסכמים שהוחלפו בין עו"ד חתוכה לבין עו"ד ידידיה ב- 27.4.2011 וב- 19.5.2011). רק ביום 26.9.2011 הודיע עו"ד חתוכה באופן פורמאלי על סיום המשא ומתן עם חברת רותם שני. ויובהר, הדעה זו נומקה בכך שקבוצת דורי פרשה מהמשא ומתן (וזאת בעקבות רכישתה על ידי גזית גלוב באפריל 2011), ועו"ד חתוכה לא היה מעוניין בהתקשרות עם חברת רותם שני לבדה.

עד מועד סיום שלב ההוכחות (תחילת שנת 2015) לא חל, על פי הנמסר לי, כל שינוי במצבם התכנוני של המקרקעין. יתר על כן, עו"ד חתוכה לא קשר כל הסכם קומבינציה בין לקוחותיו ליזם כלשהו, וחלק מהם (ובראשם מר עשוש) נטשו אותו.
טענות הצדדים
התביעה שהגיש עו"ד חתוכה (בנוסחה המתוקן בשנית) מתמקדת בשני עניינים:

עיקר הטענות בהן עוסק כתב התביעה נוגעות להתקשרות חרודי בהסכם האופציה עם חברת רותם שני, אשר לשיטת התובע מהווה הפרת חוזה מצד חרודי, וגרם הפרת חוזה מצד עו"ד לנדה ומצד חברת רותם שני. התובע מכיר כמובן בהלכה שנקבעה בע"א 136/92 בייניש-עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (1993. להלן: "הלכת בייניש-עדיאל") לפיה ללקוח עומדת הזכות לפטר את עורך דינו בכל עת, בכפוף לתשלום שכר ראוי בעבור השירות שניתן, ואולם לשיטתו חל במקרה בו עסקינן דווקא החריג שנקבע בע"א 8854/06 עו"ד חיים קורפו נ' סרוצקין (ניתן ב- 20.3.2008. להלן: " הלכת קורפו"), לפיו אם הזכות לפטר את עורך הדין מופעלת בחוסר תום לב זכאי עורך הדין לפיצויי קיום. לשיטת התובע הזכות הופעלה בחוסר תום לב בענייננו מאחר שחרודי בחר לנהל משא ומתן מקביל מאחורי גבו, וכאשר הוא מוסיף לייצגו, ולנהל משא ומתן בשמו עם אותו גורם עצמו (דהיינו, חברת רותם שני). לשיטת עו"ד חתוכה האחריות בגין התנהלות פסולה זו מוטלת לא רק על חרודי, כי אם גם על עורך הדין שייצג אותו במשא ומתן המקביל (דהיינו עו"ד לנדה) ועל הצד שהסכים לנהל את המשא ומתן הנסתר (כלומר חברת רותם שני), וזאת בין אם מכוח העילה הנזיקית של גרם הפרת חוזה ובין אם מכוח עקרון תום הלב במשא ומתן. ודוק, לאור מצב הפרויקט אין התובע דורש כי ישולם לו שכרו, בשיעור 1.5% משווי המקרקעין היום, אלא הוא מבקש פסק דין הצהרתי שיצהיר כי הוא זכאי לשכר טרחה בשיעור 1.5% מתמורת מכירת כל הנכסים שיבנו בעתיד על חלקם של חרודי במקרקעין. לחילופין דרש עו"ד חתוכה כי ישולם לו שכר ראוי, בסכום של 309 אלף ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכן מע"מ. סעד נוסף שהתבקש על ידו הוא פיצוי על נזקים עקיפים, עוגמת נפש, פגיעה במוניטין והוצאות נלוות בסך כולל של 205 אלף ש"ח.

בנוסף טוען התובע כי השימוש שנעשה בטיוטה האחרונה על ידי חרודי, חברת רותם שני ועו"ד לנדה מהווה הפרת זכות יוצרים והפרה של זכותו המוסרית ביחס למסמך זה. לשיטתו המדובר בטיוטה שזכויות היוצרים בה שייכות לו, שכן הוא זה שיצר אותה, במיוחד על רקע טענתו כי הטיוטה הראשונה של ההסכם האמור הוכנה במשרד ש. בירן ושות', ולא על ידי עורכי הדין שייצגו בשעתו את נווה גד ואת אשדר. בגין הפרות אלו נתבע פיצוי סטטוטורי בסך 200 אלף ש"ח בגין שתי הפרות לפי סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח – 2007.

הנתבעים משיבים לתביעה במספר מישורים:

ראשית, לשיטתם לא היה כל פגם בכך שחרודי החליט לעזוב את קבוצת הבעלים, ולפעול באופן עצמאי, מאחר שלא הייתה ביניהם התחייבות לשיתוף פעולה, אלא רק הסכמה לשתף פעולה כל עוד כל חברי הקבוצה מעוניינים בכך – הסכמה ממנה רשאי היה חרודי לפרוש בכל עת.

שנית, אף אם נניח כי חרודי שכר את שירותיו של עו"ד חתוכה כחלק מקבוצת הבעלים (כאמור, חלק מהנתבעים כפרו בכך, ואולם הראיות מלמדות כי הסכם כזה נכרת. ראו פיסקה 8 לעיל), הרי לאור התנהלותו של עו"ד חתוכה, היו לחרודי סיבות טובות לסיים את ההתקשרות עימו. סיבות אלו כללו את אובדן האמון ביניהם, חוסר שביעות רצונו של חרודי מהקו הנוקשה שהוביל עו"ד חתוכה ומצבו הבריאותי והכלכלי של חרודי, אשר לא אפשרו לו להוסיף ולהמתין עד אין קץ.

שלישית, אף אם תאמר כי לעו"ד חתוכה מגיע שכר בעבור השירותים שנתן, הרי שכר זה מוגבל לסכום שסוכם במפורש למקרה של כישלון העסקה (20,000 דולר), ולמצער אין הוא מגיע לסכומים המופרכים אותם דרש עו"ד חתוכה בכתב התביעה. במיוחד מדגישים הנתבעים כי אין מקום להחיל את הלכת קורפו על ענייננו, וזאת בשים לב לכך שנסיבות המקרה שונות בתכלית.

רביעית, עו"ד לנדה וחברת רותם שני טוענים כי אף אם עומדת לתובע עילה נגד חרודי, אין עילה זו יכולה לעמוד נגדם. לשיטתם פעלו בתום לב, עו"ד לנדה בביצוע חובתו כלפי חרודי, וחברת רותם שני בניהול משא ומתן מסחרי בהתאם לבקשתו של חרודי. מכאן שאין לבוא אליהם בטענות לא על עצם החלטתו של חרודי לנהל משא ומתן נפרד, ולא על כך שנענו לבקשתו לשמור על חשאיות במהלך ניהול המשא ומתן. עו"ד לנדה אף העלה בטיעוניו את הקושי העקרוני שבהטלת חובה על עורך דין לסרב לתת שירות משפטי ללקוח בשל העובדה שהוא מיוצג על ידי עורך דין אחר, וזאת תוך הפניה לרוח ההלכה שנקבעה בבג"צ 4330/93 גאנם נ' ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין, פ"ד נ(4) 221 (1996) (להלן: "הלכת גאנם").
דיון והכרעה
השאלות בהן יש להכריע יבחנו בהתאם לסדר המפורט להלן:
האם עומדת לעו"ד חתוכה עילת תביעה נגד חרודי בגין התקשרותו בהסכם האופציה? (להלן: "אחריות חרודי בגין ההתקשרות בהסכם האופציה").
האם עומדת לעו"ד חתוכה עילת תביעה נגד עו"ד לנדה בגין סיועו לכריתת הסכם האופציה? (להלן: "אחריות עו"ד לנדה בגין ההתקשרות בהסכם האופציה").
האם עומדת לעו"ד חתוכה עילת תביעה נגד חברת רותם שני בגין התקשרותה עם חרודי בהסכם האופציה? (להלן: "אחריות חברת רותם שני בגין ההתקשרות בהסכם האופציה").
מהם הסעדים להם זכאי עו"ד חתוכה בגין כריתת הסכם האופציה? (להלן: "הסעדים בגין ההתקשרות בהסכם האופציה").
האם עומדת לעו"ד חתוכה עילת תביעה בגין השימוש בטיוטה האחרונה? (להלן: "התביעה בגין השימוש בטיוטה האחרונה").

אחריות חרודי בגין ההתקשרות בהסכם האופציה
ההלכה בעניין זכותו של לקוח להפסיק את ההתקשרות עם עורך דינו נקבעה על ידי בית המשפט העליון בשני פסקי דין מרכזיים, אשר עסקו, כמו העניין שלפניי, בהתקשרות למתן שירותים בקשר למקרקעין. הלכת בייניש-עדיאל קבעה את הכלל בזו הלשון:
בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן (עמוד 124 לפס"ד בייניש-עדיאל).

הלכת קורפו הבהירה כי את הלכת בייניש-עדיאל אין לקרוא "באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב" (פסקה 17 לפס"ד קורפו). לאור זאת הבהיר בית המשפט כי:

כל עוד לא מועלות על ידי הלקוח טענות, המבוססות עובדתית, כי הוא אינו שבע רצון מהטיפול המקצועי הניתן לו על ידי עורך דינו, וכל עוד המטרה למענה שכר את עורך דינו עדיין קיימת, לא יוכל אותו לקוח להשתחרר מההסכם באופן חד צדדי מבלי שיחויב בפיצויי ציפייה, אלא אם יוכיח כי לולא השתחררות זו לא היה יכול, באמצעים סבירים, להגשים את אותה מטרה (פסקה 20 לפסק דין קורפו).

ויובהר, הבסיס הנורמטיבי לסייג שנקבע בעניין קורפו הוא חובת תום הלב, ממנה נגזר כי גם אם ללקוח יש זכות להחליף את עורך דינו, עליו לממש זכות זו בתום לב. לאור זאת הבהרתי בעניין מנדל כי " הלקוח [אינו] צריך להוכיח כי עורך הדין הפר את חוזה ההתקשרות (דהיינו כי התרשל או הפר חובת אמון), אלא די בכך שיביא ראיות לכך שאי שביעות הרצון הסובייקטיבית היתה כנה, וכי נבעה ממעשים שלקוח סביר עשוי היה לראות בהם טעם להחלפת הייצוג" (פסקה 47 לפס"ד מנדל).

הנתבעים בתיק זה השקיעו מאמצים ניכרים על מנת לשכנע כי חרודי לא היו מרוצים מעבודתו של עו"ד חתוכה, וכי לאי שביעות הרצון שלהם היה בסיס אובייקטיבי. ואולם, לא רק שלא השתכנעתי בעניין זה, אלא שהגעתי למסקנה כי בכל מקרה לא ניתן לראות בהתנהלות חרודי במקרה זה משום שימוש בתום לב בזכות לסיים את ההתקשרות עם עורך הדין. הטעם לכך הוא שחרודי לא פעל בדרכי מישרים, והודיע לעו"ד חתוכה כי הוא מפסיק את הייצוג על ידו, אלא בחר ללכת בנתיב מבריחים, במסגרתו הוא מוסיף להיות מיוצג ע"י עו"ד חתוכה כחלק מקבוצת הבעלים, ומנהל במקביל משא ומתן אינדיבידואלי המוסתר בכוונת מכוון מעו"ד חתוכה. ודוק, לו היה המשא ומתן הנסתר מתנהל עם גורם זר, שלקבוצת הבעלים אין דין ודברים עמו, יתכן וניתן היה להצדיק את ההתנהלות בנסיבות מסוימות. ואולם המשא ומתן הנסתר שניהל חרודי היה עם אותו צד עצמו מולו עמל עו"ד חתוכה במקביל בעבורו, ולכך לא ניתן לקרוא התנהלות בתום לב. במילים אחרות, דעתי היא כי לקוח המיוצג על ידי עורך דין פלוני בקשר לעסקה מסוימת, אינו יכול, במצב הדברים הרגיל, לעקוף את עורך הדין אותו הסמיך לנהל את המשא ומתן, ולנהל בלא ידיעתו משא ומתן מקביל באמצעות עורך דין אחר. לקוח הנוהג בדרך זו פועל בחוסר תום לב כלפי עורך דינו, וזאת בין אם יש לו עילה המצדיקה את פיטורי עורך דין פלוני, ובין אם אין לו עילה כזו.

וניתן כמובן לתמוהה – מה הניע את חרודי לפעול בדרך זו? מדוע נמנע מלפסוע בדרך המלך של מתן הודעה מסודרת לעו"ד חתוכה על הפסקת הייצוג? על כך לא אוכל לתת תשובה שלמה. יתכן שלא היה מעוניין להתעמת עם עו"ד חתוכה, ואולי אף חשש מצעדים שהוא עלול לנקוט שיסכלו את ההתקשרות הנפרדת, וההלוואה המיוחלת בעקבותיה. ניתן אף להניח כי מצבו הכלכלי והבריאותי של חרודי האב השפיעו על החלטתו לנהל את המשא ומתן האינדיבידואלי בחשאיות, ותחת מצג כי הוא עדיין מהווה חלק מקבוצת הבעלים. לבסוף, אין לשלול את האפשרות כי ביקש ליהנות משני העולמות, ולשמר לעצמו אפשרות להיות חלק מקבוצת הבעלים, למקרה שהמשא ומתן עימה יתקדם. אפס, תהיה הסיבה אשר תהיה, אין היא יכולה להצדיק אחיזה במקל הארוך משתי קצותיו: יצירת מצג כלפי עו"ד חתוכה כי הוא עודנו חלק מקבוצת הבעלים המיוצגת על ידו, תוך ניהול משא ומתן אינדיבידואלי נסתר מול אותו יזם עצמו.

המסקנה המתבקשת היא שחרודי פעלו בחוסר תום לב כלפי עו"ד חתוכה בכך שניהלו משא ומתן מקביל ונסתר עם חברת רותם שני ביחס להתקשרות בהסכם קומבינציה, והתקשרו עימה בהסכם האופציה (למקרה שיש לו קווי דמיון מסוימים לענייננו ראו ע"א 643/83 דומב נ' דומב, פ"ד מ(3) 792 (1986)). מכאן שאין הם יכולים להתבסס על הלכת בייניש-עדיאל ולטעון כי עמדה להם זכות לסיים את היחסים עם עו"ד חתוכה. התנהגותם מהווה, אם כך, הפרת חוזה ההתקשרות עם עו"ד חתוכה, ולאחרון עומדים הסעדים בגין הנזקים שנגרמו לו מכוח דיני התרופות החוזיות, ולא רק הזכות לתבוע שכר ראוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

טרם אעבור לדון באחריות הנטענת של שני הגורמים המעורבים האחרים, עו"ד לנדה וחברת רותם שני, אבקש להוסיף שלוש הערות משלימות:
ראשית, הנתבעים 2 – 5 הלינו על כך שהתביעה לא הוגשה בסמוך להפסקת ההתקשרות, אלא רק לאחר פטירתו של חרודי האב (בנוסף ציינו את דבר קיומה של תביעה נוספת שעו"ד חתוכה הגיש נגד לקוח אחר לאחר פטירתו). ואולם, גם אם עניין זה מעורר תחושה לא נוחה, הרי שאין הוא מהווה עילה המצדיקה את דחיית התובענה, כל עוד זו הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. טענה קשורה היא שעל תובע עזבון מוטל נטל ראייתי מוגבר, העולה על זה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל (ראו ע"א 5997/92 מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, פ"ד נא(5) 1, 10 -11 (1997). הלכה זו עמדה לנגד עיני בקובעי את הקביעות העובדתיות בפסק דין זה. אציין, על מנת להפיס את דעת היורשים, כי כל שקבעתי לחובת המנוח מבוסס על ראיות ברורות וחד משמעיות.
שנית, התובע טען כי גם ניהול משא ומתן נסתר ע"י חרודי לקבלת הלוואה אישית מהווה התנהגות פסולה כלפיו. בנסיבות המקרה שלפניי, טענה זו אינה משכנעת בעיני. עו"ד חתוכה נשכר על ידי קבוצת הבעלים, ובכללם חרודי, על מנת לייצגם בהליכים הנוגעים לפיתוח המקרקעין. מכאן, שההתקשרות בהסכם האופציה עסקה בעניין שנמסר לטיפולו. לעומת זאת, ההתקשרות בהסכם הלוואה אישי לא הייתה חלק מהנושאים שנמסרו לטיפולו. זאת ועוד, רצונו של חרודי בהלוואה היה ידוע כבר מהמשא ומתן עם נווה גד ואשדר, ולפיכך קשה להניח שעצם העובדה שניהל משא ומתן עם חברת רותם שני בעניין זה הפתיעה את עו"ד חתוכה או הפריעה לו בניהול המשא ומתן בשםהשאלה אותה קבוצת הבעלים.
שלישית, עניינה של התובענה שלפניי היא בתביעה שהגיש עורך דין שייצג במשותף קבוצה של בעלי קרקע, כאשר אחד מבעלי הקרקע המיוצגים על ידו ניהל במקביל משא ומתן אינדיבידואלי נסתר. בנסיבות המקרה סברתי כי התנהלות זו מהווה הפרה של חובת תום הלב מצד הלקוח כלפי עורך הדין המייצג את קבוצת הבעלים. ממילא לא נדרשתי, ואין אני מתייחס, לשאלה האם התנהלות כזו מהווה גם הפרה של חובה (כגון חובת תום הלב) במערכת היחסים שבין בעלי הקרקע.
אחריות עו"ד לנדה בגין ההתקשרות בהסכם האופציה
התובע סבור כי יש להטיל אחריות משפטית להתנהלות חרודי לא רק עליהם, אלא גם על עו"ד לנדה, בא כוחם של חרודי, אשר ניהל בעבורם את המשא ומתן הנפרד עם חברת רותם שני. את אחריותו של עו"ד לנדה מבקש הוא לבסס הן על העוולה של גרם הפרת חוזה והן על הטענה כי עו"ד לנדה הפר את חובת תום הלב. אינני סבור שיש בסיס לטענות אלו, כמו גם לעילות אחרות שנטענו נגד עו"ד לנדה, ולפיכך יש לדחות את התביעה נגד עו"ד לנדה. אבהיר את הטעמים לכך.
עו"ד לנדה הוא בא כוחו של התובע. פשיטא כי עובדה זו אינה פוטרת אותו מאחריות לכל שירות משפטי שניתן על ידו. כך, למשל, אם היה מתבקש על ידי לקוחו להטעות את הצד שכנגד, מובן שהיה עליו לסרב, ואם לא היה עושה כן, העובדה שההטעיה נעשתה לבקשת הלקוח לא הייתה מקימה לו הגנה (ראו ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983)). לפיכך, עצם העובדה שהלקוח ביקש מעו"ד לנדה לנהל עבורו משא ומתן נסתר אינה מעניקה לעו"ד לנדה חסינות אוטומטית מפני תביעות בנזיקין, ובכלל זה תביעה בגין הפרת חובת תום הלב.

כאמור, העילות העיקריות שנטענו נגד עו"ד לנדה הן גרם הפרת חוזה וחוסר תום לב. נבחן כל אחת מהן לגופה:

גרם הפרת חוזה – עוולה זו קבועה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין המטיל אחריות על "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי". העובדה שעו"ד לנדה פעל בשירות לקוחו ועל פי הוראתו המפורשת, וכל עוד השירות עצמו הוא חוקי, מקנה צידוק לפעולתו, ולפיכך משחררת אותו מהאפשרות שימצא חייב בעוולה של גרם הפרת חוזה. אם לא תאמר כן, הרי שיכולתם של עורכי דין להעניק ללקוחותיהם שירות ללא מורא תפגע. ודוק, לו הייתה היוזמה לניהול המו"מ האינדיבידואלי באה מצדו של עו"ד לנדה, יתכן ולא היה יכול לטעון שלהתנהלותו קיים צידוק. ואולם בענייננו אין טענה כזו, אלא ברור שהיוזמה לניהול משא ומתן זה באה מחרודי האב עצמו. בנסיבות אלו אין מקום לאפשר מצב בו עורכי דין יחששו לתת ללקוחותיהם שירות מיטבי, בשל האפשרות שיתבעו בעצמם.

זאת ועוד, כפי שציין עו"ד לנדה בסיכומיו, בעניינו קיים טעם נוסף שלא להטיל עליו אחריות, והוא החשש כי הדבר יפגע בזכותו של הלקוח לבחור לו עורך דין כרצונו. על חשיבותו המרכזית של ערך זה עמד בית המשפט העליון בעניין גאנם, בו פסל את כלל 27 לכללי לשכת עורכי הדין, בנוסחו דאז, אשר אסר על עורך דין לקבל לטיפולו עניין שבטיפול עורך דין אחר ללא הסכמתו. הכפפת עורך הדין לאיום כי עורך הדין הקודם יתבע אותו בגין גרם הפרת חוזה בשל עצם מתן השירות עלולה ליצור, הלכה למעשה, את אותה מניעה שבית המשפט אסר להטיל בעניין גאנם, ולהביא לפגיעה באותה זכות מהותית שעליה ביקש להגן. לפיכך אין מקום להטיל אחריות על עורך דין בגין גרם הפרת חוזה בשל עצם העובדה שהשירות שנתן מתחרה בשירות שנתן התובע (והשוו לפסק דינו של חברי, השופט יעקב שינמן, ה"פ (מרכז) 34176-09-10 מזור נ' רבינוביץ', פסקאות 38 – 50 (ניתן ב- 12.6.2013)).

להשלמת התמונה יצוין כי כלל 27 לכללי לשכת עורכי הדין, בנוסחו החדש, מחייב עורך דין שמקבל לטיפולו עניין שידוע לו כי הוא מטופל על ידי עורך דין אחר למסור לעורך דין האחר, בלא דיחוי, הודעה על כך. התובע טוען כי עו"ד לנדה הפר כלל זה, ואילו עו"ד לנדה טוען כי לאור הוראתו המפורשת של הלקוח היה מנוע מלקיים את הכלל. מחלוקת זו מעוררת סוגיה אתית מעניינת, ואולם אף אם נניח כי הוראת הלקוח אינה פוטרת את עו"ד לנדה מחובתו האתית, אין בכך כדי לאפשר הטלת חבות נזיקית על עו"ד לנדה כלפי עו"ד חתוכה.

הפרת חובת תום לב – עו"ד לנדה ועו"ד חתוכה לא ניהלו בעת הרלבנטית משא ומתן ביניהם, אלא ייצגו שניהם את חרודי, האחד במכלול ענייניו והשני ביחס למקרקעין בלבד. ניתן לתהות אם מוטלת עליהם במצב דברים זה חובה לפעול בתום לב זה כלפי זה. ואולם, אף אם נניח כי התשובה חיובית, הרי שבנסיבות המקרה, ובשים לב לכך שאין טענה מצד התובע כי היה סיכום בדבר שיתוף פעולה ביניהם (כזכור היה זה דווקא עו"ד לנדה שטען כי הושג הסכם בעניין חלוקת שכר הטרחה, אך גם לשיטתו הסכם זה לא היה רלבנטי עוד משנכשל המשא ומתן עם נווה גד ואשדר), לא ניתן לקבוע כי התנהלותו של עו"ד לנדה, בכך שבחר לפעול על פי דרישתו המפורשת של הלקוח, מהווה הפרה של חובת תום לב. שיקולי המדיניות בעניין זה כבר צוינו לעיל, בקשר לעוולה של גרם הפרת חוזה, ואמנע מלחזור עליהם.

התובע העלה גם עילות נוספות נגד עו"ד לנדה, ואולם גם בהן אין ממש. המסקנה המתבקשת היא כי יש לדחות את התביעה נגד עו"ד לנדה בגין השירות המקצועי שהעניק לחרודי בקשר להתקשרות בהסכם האופציה.

אחריות חברת רותם שני בגין ההתקשרות בהסכם האופציה
קשה להבין על מה ולמה צורפה חברת רותם שני לתביעה זו. אומנם היא ניהלה משא ומתן במקביל עם קבוצת הבעלים, באמצעות עו"ד חתוכה, ועם חרודי, באמצעות עו"ד לנדה, ואולם התובע לא הצביע על מניעה שהייתה מוטלת עליה מלנהל משא ומתן מקביל מסוג זה (השוו דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך א' 591 (תשנ"ב): "החופש במשא ומתן מאפשר ניהולו של משא ומתן מקביל עם צדדים אחרים. לסיכון כזה חשוף כל אחד מן הצדדים שאיתם מנהלים משא ומתן"). נראה כי עיקר תלונתו של התובע נובעת מכך שחברת רותם שני ידעה כי חרודי הוא חלק מקבוצת הבעלים, אותה הוא מייצג, ובכל זאת הסכימה לנהל עימו משא ומתן אינדיבידואלי. ואולם, בעוד שקיים איסור על עורך דין לפנות ללקוח מיוצג, ולהיפגש עימו, שלא באמצעות ובנוכחות עורך דינו (כלל 25 לכללי לשכת עורכי הדין), אין כל איסור דומה על אדם שאינו עורך דין, וגם על עורך דין לא נאסר לנהל משא ומתן עם לקוח שבחר לצאת מקבוצה המיוצגת בצוותא חדא, ולנהל משא ומתן אינדיבידואלי באמצעות עורך דין שבחר לעצמו.
לא זו אף זו, משנשאל עו"ד חתוכה בחקירתו "מה השתנה?" והביא אותו לבקש את צירופה של חברת רותם שני לתביעה כשנה לאחר הגשתה, השיב את התשובה הבאה:

אני אגיד לך מה השתנה. מה שקרה הוא שלאורך כל התקופה אדון דידי ידידיה [מנכ"ל חברת רותם שני] ניהל מגעים אינטנסיביים עם אדון יוסי בר-נתן לנסות לשדל אותו ולשכנע אותו לעזוב אותי ולעבור אליו. לאורך כל הדרך ויוסי בר-נתן שיתף איתי, אמר לי – גידי, מדבר איתי ידידיה, נפגש איתי, מנסה לשדל אותי לבוא לעבור לעיסקה שלו ואפילו שלח לו טיוטה של הסכם, כאילו הטיוטה נראית תמימה שאומרת – אתה תצטרף אליי לתכנון ואח"כ כל אחד יעשה את שלו. אלא מה, סעיף קטן בסוף כתוב, שתינתן לרותם שני זכות סירוב ראשונה. תשמע, יש גבול לחוצפה של בן אדם שאתה יודע, אתה אומר, עשה מה שעשה – שתקתי. אבל יושב הבן אדם, אחרי הכל, חותר תחת גבי, הולך ומשדל לקוח שלי שנמצא איתי לעבור אליו? אז אני אשתוק?

דומה שדברים אלו מדברים בעד עצמם, ומשקלם יובא בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות.

הסעדים בגין ההתקשרות בהסכם האופציה
מהדיון עד שלב זה עולה כי עו"ד חתוכה זכאי לסעד רק כלפי חרודי, לקוחותיו לשעבר, וכי סעד זה הינו בגין הפרת חוזה ההתקשרות על ידם. השאלה אותה נבקש לבחון בחלק זה היא האם יש לפסוק לתובע את הסעד העיקרי אותו ביקש, דהיינו הצהרה על זכותו לקבל 1.5% מתמורת מכירת כל הנכסים שיבנו בעתיד על חלקם של חרודי במקרקעין, או רק את הסעד המשני, שכר ראוי בעבור חלקו היחסי של חרודי בשעות העבודה שהשקיע התובע בטיפול במקרקעין.
הפרת חוזה ההתקשרות על ידי חרודי מאפשרת לעו"ד חתוכה לתבוע פיצויי קיום, דהיינו זכותו לתבוע פיצוי שיעמידו באותו מצב בו היה אילו החוזה לא היה מופר. זאת ועוד, בעניין קורפו העניק בית המשפט העליון מיוזמתו את הסעד ההצהרתי שהתבקש בתיק שלפניי, תוך שהוא מבהיר כי "בענייננו, נזקם של המערערים טרם התגבש, שכן הפרויקט נשוא ההסכם שנערך בינם לבין המשיבים לא הושלם עוד. מכיוון ששכרם של המערערים בהתאם להסכם אמור היה להיגזר משווי הדירות שיימכרו בפרויקט, לא ניתן בשלב זה לקבוע את שיעור הפיצוי לו הם זכאים. לפיכך, סבורים אנו כי הסעד אותו יש להעניק למערערים הינו סעד הצהרתי, לפיו ההסכם עימם הופר על ידי המשיבים והם זכאים לפיצוי אשר ייגזר משווי הדירות שיימכרו בפרויקט, פיצוי שאותו יוכלו לתבוע בבוא היום בבית המשפט המוסמך, בהפחתת השקעה והוצאות נחסכות" (פסקה 21 לפס"ד קורפו). למרות זאת, אינני סבור שבמקרה שלפנינו יש מקום להעניק סעד מסוג זה, וזאת משתי סיבות חילופיות.

ראשית, הכלל הנוהג בדיני חוזים הוא שהנפגע מהפרת חוזה זכאי לפיצויים בסכום חד פעמי, אותו יש להעריך במסגרת פסק הדין. הלכת קורפו מהווה חריג לכלל זה. עמדו על כך פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן בספרם דיני חוזים – כרך ד' (תשע"א) 562 – 564 בציינם את הדברים הבאים:

מסתבר שגם בכלל זה של תשלום חד פעמי חל כרסום מסוים, שנעשה באמצעות השימוש בפסק דין הצהרתי. בעניין קורפו נ' סורוצקי ניתן פסק דין הצהרתי, המצהיר על זכותם של עורכי דין לקבל בעתיד תשלום בשל עסקאות עתידיות שיעשה לקוחם. באופן טכני אין בפסק דין זה חריג לכלל אולם התוצאה המעשית היא שעורכי דין יזכו בשכר רק בעתיד, כאשר הלקוח יעשה אותן עסקאות עתידיות הנכללות בחוזה עימם. נראה לנו שקיים קושי בפתרון זה, הקושר את הצדדים למשך שנים ארוכות בעתיד, אף שהחוזה ביניהם הגיע לסיומו. בעינינו עדיף היה פיצוי חד פעמי, אף שהחישוב כרוך כאן באי ודאות, שכן שכרם של עורכי הדין מבוסס על אחוז מוסכם משוויין של עסקאות עתידיות, וקשה להעריך את היקפן הכלכלי של עסקאות אלה. פסק הדין שניתן דומה מבחינה מסוימת לאכיפה, אך זהו דמיון חלקי בלבד, שכן אכיפה משמעותה המשך קיומו של החוזה וזיכוי עורכי הדין בשכרם, כפוף לכך שיהא עליהם לעשות את עבודתם. פסק הדין לא חייבם לעשות זאת, שכן הוא הכיר בכך שהחוזה הגיע לסיומו. פסק הדין אמנם זיכה אותם בשכרם, אך מכיוון שהחוזה לא נאכף, הם היו פטורים מביצוע העבודה. לכן, כך נקבע בפסק הדין, יהיו עורכי הדין זכאים לשכר "בהפחתת השקעה והוצאות נחסכות". מבחינה זו דומה התוצאה לפסיקת פיצויים עיתיים.

חריגותו של הסעד מחייבת לצמצם את השימוש בו. בעניין קורפו דובר בקרקע שהופקדה לגביה תוכנית ב- 1994, נערך הסכם עם יזם ב- 1997, וזאת שעה שפסק דינו של בית המשפט העליון ניתן ב- 2008. במצב דברים זה יש להניח (אם כי הדבר לא צוין בפסק דינו של בית המשפט העליון) ששיווק הפרויקט כבר החל או צפוי להתחיל בזמן הקרוב. לעומת זאת, בענייננו, לפי הנמסר לי, האפשרות של הקמת פרויקט על המקרקעין עודנה רחוקה מאד: ביחס לעיקר המקרקעין לא נמצא יזם שייטול עליו את פיתוח הקרקע, הליכי התכנון לא התקדמו וקבוצת הבעלים התפרקה. מצב דברים זה אינו מתאים למתן סעד הצהרתי.

שנית, הענקת סעד המגן על אינטרס הקיום משמעה העמדת הנפגע, מבחינה כספית, במצב בו היה אלמלא ההפרה. הסעד שניתן בעניין קורפו שיקף את אינטרס הקיום באותו עניין, דהיינו הוא שיקף את התרשמותו של בית המשפט העליון כי לבעלי הקרקע לא הייתה סיבה מוצדקת שלא להמשיך את ההתקשרות עם עורכי הדין התובעים. לא כך בענייננו. במקרה שלפניי, אילו חרודי היו נוהגים בתום לב, היו פונים בזמן אמת לעו"ד חתוכה, ומודיעים לו על כך שהם פורשים מקבוצת הבעלים. לו היו נוהגים כך, ספק אם הייתה עומדת לו עילת תביעה נגדם. למצער, היה עליהם להמתין זמן מה על מנת לאפשר לו למצות את המשא ומתן עם חברת רותם שני. ואולם, גם אם היו עושים כן, סביר להניח כי עו"ד חתוכה לא היה מצליח לקדם את הפרויקט, שהרי העסקה עם חברת רותם שני נכשלה לא בגלל ההתקשרות עם חרודי, אלא בשל פרישתה של קבוצת דורי מהמשא ומתן, אירוע חיצוני שאינו תלוי כלל בהתנהלות חרודי, ולנוכח חוסר נכונותה של קבוצת הבעלים להתקשר עם חברת רותם שני לבדה. המסקנה מהדברים היא שבעניינו אין התובע יכול לטעון בצורה משכנעת כי אלמלא הפרת החוזה, היה עולה בידיו לקדם את הפרויקט, ולזכות בשכר הטרחה המובטח בסוף ההליך. במילים אחרות, כל שאיבד עו"ד חתוכה בענייננו הוא את הסיכוי לקדם את הפרויקט, ובנסיבות המקרה שלפניי, כפי שהתבררו לאור התפתחות הדברים לאחר ההפרה, נראה כי סיכוי זה היה נמוך, ומכל מקום התובע לא הניח בידי בית המשפט כלים המאפשרים לכמת אותו.

בהעדר אפשרות לתבוע פיצויים על פי אינטרס הקיום, בשל קושי להוכיח אותו, זכאי הנפגע לפיצויי הסתמכות, דהיינו להוצאות שהוציא בגין ההתקשרות בחוזה (ראו ע"א 3666/90 מלון צוקים בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מו(4) 45 (1992). סעד זה דומה בנסיבות המקרה שלפני במידה רבה לסעד של שכר ראוי, אותו יכול הנתבע לתבוע מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט בהתאם להלכת בייניש-עדיאל (ראו בעמוד 125). למעשה, המדובר בענייננו בשני צדדיו של אותו מטבע: פיצויי ההסתמכות בוחנים את ההשקעה שהשקיע התובע בביצוע החוזה, וההשבה את השכר הראוי בגין התועלת שצמחה לנתבע מהשקעה זו. בשני המקרים יש להעריך מהו היקף העבודה שהושקע על ידי עו"ד חתוכה במקרקעין, ולקבוע כיצד לתמחר אותו.

התובע ציין במכתב הדרישה שהגיש כי השקיע במקרקעין, בעצמו ובאמצעות עורכי דין שכירים, 1547 שעות, ודרש כי חרודי ישלם לו בעבורם לפי חלקו במקרקעין, דהיינו 20%, שהם 309 שעות. סבורני כי הדרישה ל- 1547 שעות עבודה, המכמתת לשיטת התובע את מספר השעות שהושקעו, היא בגדר רף מקסימאלי למספר השעות שעו"ד חתוכה יכול לטעון כי השקיע במקרקעין.

לתמיכה בהערכותיו הציג התובע חוות דעת של עו"ד מירי דונין, אשר העריכה כי מספר השעות המושקעות בפרויקט מסוג זה, עומד על 1,500 – 2,050 שעות. הנתבעים 2 – 5 הגישו חוות דעת נגדית, אותה הכין עו"ד עמי נבון, אשר העריכה כי היקף ההשקעה בפרויקט עמד על 166 שעות בלבד. בנוסף נחקרה עורכת הדין יעל אביגדור-זפיר, אשר מסרה כי היא עצמה "עבדה מאות ואלפי שעות בעסקה הזאת. אני מעריכה שבטח 2,000 שעות עבודה הושקעו פה, רובן שעות שלי תחת שרביטו של עו"ד חתוכה" (פרוטוקול 1.12.2014, עמוד 52 שורות 25 – 26).

עו"ד חתוכה העיד כי אין הוא נוהג לרשום שעות, ואולם אין חולק כי עורכי הדין השכירים במשרד ש. בירן ושות', שהשקיעו את מרבית שעות העבודה, קיימו רישום שוטף של שעות. זאת ועוד, יש להניח כי ההערכה המדויקת שניתנה במכתב הדרישה (1547 שעות) התבססה על מסמכים כלשהם. למרות זאת, לא הוצגו בהליך זה רישומי השעות של עורכי הדין השכירים, וגם לא הוברר מדוע לא נעשה ניסיון להשיגם ממשרד ש. בירן ושות'. בצד שיקולים אלו, התרשמותי מעדויות המומחים היא שגם אם האמת מצויה אי שם בתווך הרחב שביניהם, היא קרובה יותר להערכה שנתנה המומחית מטעם התובעים. בנסיבות אלו אין לי אלא להעריך את היקף השעות על בסיס הנתונים החלקיים שהוגשו, תוך ביצוע הפחתה מסוימת מהנתון שמופיע במכתב הדרישה, וחלוקתם בין עו"ד חתוכה לעורכי הדין השכירים לפי היחס שציינה עו"ד אביגדור-זפיר (80% עורכי דין שכירים; 20% עו"ד חתוכה). לאור זאת הערכתי היא שהושקעו על ידי התובע כ- 1,000 שעות עבודה, מהן 800 על ידי עורכי דין שכירים ו- 200 על ידי עו"ד חתוכה.

לעניין השכר לשעה, הרי שבמכתב הדרישה הוא הועמד על 1,000 ש"ח לכל שעת עבודה, ואולם גם המומחית מטעם התובע הודתה כי שכר זה נגבה בגין שעות העבודה של עורך דין מומחה, כדוגמת עו"ד חתוכה, ולא בגין עבודתם של עורכי דין שכירים. כן יש מקום להתחשב בעובדה שמדובר בהשקעת שעות עבודה מרובות, ומקובל לתמחר עבודה בהיקף כזה תוך מתן הנחה מסוימת. לאור כל זאת הריני לקבוע כי התחשיב יניח ששכרו של עו"ד חתוכה יעמוד על 1,000 ש"ח לשעה ושל עורך דין שכיר על 600 ש"ח, ומכך תינתן הנחה של 10% בשל היקף שעות העבודה הגבוה.

התחשיב המתקבל מכך הוא כדלהלן:
שכר בגין עבודת עו"ד חתוכה – 200 * (90%*1000) = 180,000
שכר בגין עבודת עורכי הדין השכירים – 800 * (90% * 600) = 432,000
סה"כ – 612,000 ש"ח.
חלקו של חרודי בקבוצת הבעלים הוא 33%. במכתב הדרישה הועמד אומנם חלקו בשכר הטרחה על 20% בלבד, שהוא חלקו היחסי מכלל בעלי הקרקע (לרבות כאלה שאינם מיוצגים ע"י עו"ד חתוכה). ואולם בעניין זה מקובלת עלי עמדת התובע כי התחשיב הנכון הוא זה המופיע בסיכומיו, וכי האמור במכתב הדרישה תוחם, לכל היותר, את הסכום הכולל שנתבע (שעמד על 309 אלף ש"ח).
לפיכך חלקו של חרודי בפיצוי/שכר הטרחה המגיע לעו"ד חתוכה עומד על 201,960 אלף ש"ח.
התובע ביקש כי יפסקו לו סכומים נוספים, ובכללם חלקו היחסי בשכר הטרחה הנוסף שסוכם (20,000 דולר) ופיצוי בגין עוגמת נפש, נזקים עקיפים, פגיעה במוניטין, הוצאות נלוות וכיו"ב. לא ראיתי הצדקה לעשות כן ביחס למרבית הרכיבים האמורים. ככל שמדובר ב- 20,000 דולר, הרי שיש חפיפה בינם לבין הפיצוי/השכר הראוי שנפסק בגין שעות העבודה (המדובר בסכום שהיה אמור להשתלם בנוסף לשכר על פי תוצאות, ולא בנוסף לשכר על פי השקעה). לגבי הפגיעה במוניטין הרי שהיא לא הוכחה, ואילו ההוצאות העקיפות הן הוצאות משפט, אותן אפסוק בנפרד.

הרכיב היחידי בו ראיתי מקום לפסוק פיצוי, ולו סמלי (כפי שהתבקש) הוא בגין עוגמת נפש. פיצוי זה ניתן לפסוק על פי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970. בנסיבות המקרה, ותוך מתן משקל מסוים למצבו הבריאותי של חרודי האב בזמן האירועים (עניין המשליך על אשמו), אעמיד פיצוי זה על 10 אלף ש"ח.

התביעה בגין השימוש בטיוטה האחרונה
התביעה בעניין זה מבוססת על טענה להפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית שיש לתובע לטענתו בטיוטה האחרונה. הסעד שנתבע הוא פיצוי סטטוטורי בסכום של 200 אלף ש"ח.

הדרישה ברכיב זה של התביעה מעוררת שאלות משפטיות מורכבות: מיהו הבעלים של זכויות היוצרים במסמך משפטי שיוצר על ידי עורך דין בעבור לקוח? (ראו סעיף 35(א) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 וכן אסף יעקב "בעלות בזכות יוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים 273, 304 - 324 (בעריכת מיכאל בירנהק וגיא פסח, תשס"ט)); למי נתונה זכות הקניין הרוחני ביצירה משותפת מסוג זה בו עסקינן? (שהרי אין חולק שהטיוטה האחרונה היא תוצאה של החלפת טיוטות בין משרדו של עו"ד חתוכה למשרדים שנתנו שירותים משפטיים לנווה גד ואשדר, וקיימת מחלוקת בשאלה מי יצר את הטיוטה הראשונה ששימשה בסיס למשא ומתן. ראו תמיר אפורי, חוק זכות יוצרים (תשע"ב) 49 – 51); כיצד יש ליישם את הגנת הזכות המוסרית על שירותים משפטיים? (שכן אין זה מקובל לציין במסמך משפטי את זהות עורך הדין שייצר אותו, ולפיכך לא ברור מה תוכנה של הזכות המוסרית בהקשר זה) ועוד.

ואולם, בנסיבות המקרה שלפניי לא ראיתי מקום להתעמק בשאלות אלו, ואחרות, שכן משנפסק לתובע שכר ראוי בגין העבודה המשפטית שביצע עבור חרודי, ובכלל זה חלקו בהכנת הטיוטה האחרונה, הרי שפסיקת תשלום בגין נטילת זכויות היוצרים תהיה בגדר תשלום כפול. במילים אחרות, מרגע שעו"ד חתוכה זוכה לתשלום בעבור עבודתו, זכאי חרודי להשתמש בתוצרים של אותה עבודה ללא תשלום נוסף. אם תאמר אחרת הרי שעורך הדין יהיה זכאי לתבוע בעבור שירותיו תשלום כפול (אחד כשכר ראוי ואחד בגין זכויות הקניין הרוחני), ולכך אין הצדקה (לשם השוואה: הניחו כי רמאי מביא נגר לבנות עבורו מיטה, ונוטל אותה בתרמית, מבלי לשלם בעבורה. הנגר יכול לתבוע מהרמאי את שכר עבודתו, או את שווי המיטה שנטל הרמאי, לפי הגבוה, ואולם אין הוא רשאי לגבות במצטבר הן שכר ראוי בעבור עבודתו והן פיצוי בגין נטילת הקניין במיטה).
סוף דבר
דין התביעה להתקבל בחלקה, במובן זה שהנתבעים 1 – 5 יחויבו לשלם לעו"ד חתוכה את הסכומים הבאים:
201,960 אלף ש"ח בתוספת מע"מ כשכר טרחתו.
10,000 ש"ח כפיצוי בגין עוגמת נפש

כן יישאו הנתבעים 1 – 5 בתשלום הוצאותיו של עו"ד חתוכה במסגרת תיק זה, ובכלל זה שכר טרחת עורכת דינו, בסכום כולל של 35 אלף ש"ח ומחצית אגרת בית המשפט ששולמה על ידו.

בחלוקה הפנימית שבין הנתבעים יישאו הנתבע 1 והנתבע 2 בחיובים הנזכרים בסעיפים 54 – 5 5 לעיל בהתאם לחלקם היחסי בזכויות במקרקעין. הנתבעים 2 – 5 יחלקו ביניהם בחבות הנתבע 1, ככל שלא תכוסה על ידי העיזבון, בהתאם להוראות הצוואה.

הסכום הנקוב בסעיף 54(א) לעיל ישא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מיום הגשת התביעה. מחצית האגרה תושב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם למועדים בהם שולמה האגרה (ובאופן יחסי). יתר הסעדים ישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין.

התביעה נגד הנתבעים 6 – 8 תדחה ללא צו להוצאות.

התביעה נגד הנתבעים 9 – 10 תדחה. התובע ישלם לנתבע 9 הוצאות משפט בסכום של 20 אלף ש"ח ולנתבעת 10 הוצאות משפט בסכום של 30 אלף ש"ח.
ניתן היום, ה' כסלו תשע"ז, 05 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.