הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 35149-06-18

בפני
כבוד ה שופטת מרב בן-ארי

התובעים:
פלונים ע"י עו"ד מיטל עמית

נגד

הנתבעים:

  1. ד"ר מירה ורטהים ע"י עו"ד בוטוש ויזל
  2. קופ"ח "מכבי" שירותי בריאות ע"י עו"ד בז'רנו ארליך
  3. בית חולים אסותא

החלטה

1. בקשת הנתבעת 2 לסילוק התביעה על הסף, מחמת התיישנות.

התובענה

2. התובעים הגישו תביעה כספית בגין רשלנות נטענת באבחון מחלת סרטן השד במנוחה.

3. המנוחה, ילידת 1955, אובחנה בסוף חודש אוקטובר 2010, כחולה במחלת סרטן השד.

4. לטענת התובעים, ניתן היה לאבחן את מחלתה של המנוחה עוד בחודש נובמבר 2009, ומכאן הטענה לרשלנות באבחון שהובילה, לפי הנטען, לאובדן סיכויי החלמה של המנוחה.

5. המנוחה נפטרה ממחלתה ביום 23.6.11.

6. התובעים הם היורשים של המנוחה והתלויים בה: התובע 2 הוא האלמן, התובעים 3 – 5 הם ילדיה של המנוחה. יצוין כי בעת פטירת המנוחה התובעת 5 הייתה כבת 16.

7. התביעה הוגשה ביום 14.6.18.

הטענות בכתב התביעה ובחוות דעת המומחים מטעם התובעים

8. בקשה לסילוק על הסף נבחנת על סמך כתב התביעה, ומוכרעת בהנחה שכל האמור בו יוכח . על כן, להלן יתוארו בקצרה פרטי השתלשלות העניינים הנטענת ביחס לאבחון מחלתה של המנוחה, ועד לפטירתה.

9. לטענת התובעים, בתאריך 19.11.09 המנוחה ביצעה בדיקת ממוגרפיה וסונר, שפוענחה על ידי הנתבעת 1 כתקינה. התובעים טענו שהפענוח לא היה תקין, ותמכו טענה זו בחוות דעת רדיולוגית.

10. ביום 8.10.10 המנוחה פנתה לרופא משפחה, שהפנה אותה לבדיקת US איברים ולמכון ממוגרפיה למעקב עקב גושים שפירים וציסטות.

11. ביום 12.10.10 ביצעה המנוחה בדיקת ממוגרפיה. ההמלצה הייתה לביצוע Trucut Biopsy תחת סונר לגוש משמאל ובלוטה דומיננטית בבית שחי שמאל ומגוש ימין.

12. ביום 25.10.10 המנוחה ביצעה בדיקה היסטולוגית במכון הממוגרפיה.

13. ביום 28.10.10 המנוחה פנתה למכון לפתולוגיה וציטולוגיה בקופת חולים מכבי. מומחית ברפואה פנימית ואונקולוגיה ציינה שלמנוחה גידול שד מתקדם.

14. ביום 25.11.10 המנוחה ביצעה בדיקת CT – PET שהעלתה גוש מפושט בשד שמאל, כ- 7 ס"מ, באספקט לטרלי של שד שמאל ובלוטות מוגדלות מרובות בבית השחי ורטרופקטוראליות עד רמה 3, כ- 3 ס"מ. כמו כן, נצפתה קליטה פתולוגית מוקדית בחוליה האגנית 1 S.

15. המנוחה החלה בטיפול כימותרפיה. ביום 30.3.11 נמצא שהנגעים בשד ובבית השחי קטנו. הממצא בחוליה היה ללא שינוי. טרם ניתוח כריתת שד המנוחה הופנתה לבדיקת MRI של האגן, כדי לברר את טיבו של הנגע בחוליה 1 S. בדיקת MRI שבוצעה בחודש 5/11 העלתה קיומו של גוש באגן, ובדיקת CT העלתה תהליכים חשודים בכבד. במקביל, המחלה המקומית בשד התקדמה.

בחודש 6/11 המנוחה התלוננה על קוצר נשימה, חולשה, בצקת ביד ובמותן שמאל, ואושפזה.

16. המנוחה נפטרה ממחלתה, כאמור, ביום 23.6.11.

טענות הצדדים

17. הנתבעת טענה שעילת התביעה של המנוחה נולדה כבר בשנת 2010, ולכל המאוחר ביום 28.10.10, אז יכולה הייתה לחשוד באיחור הנטען שבאבחון מחלתה. לטענת הנתבעת, במועד זה התגלו הן ההתרשלות הלכאורית הנטענת, והן הנזק. בנסיבות אלו, התיישנה תביעת העיזבון, ואף תביעת המיטיבים, ה"רוכבת ונשענת" (כמאמר הפסיקה) על תביעת העיזבון.

אשר לתביעת התלויים, הנתבעת טענה להתיישנות, ולחילופין – לשיהוי ניכר. כן טענה כי לא הוכחה התלות הנטענת.

18. התובעים טענו שהנתבעת לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. עוד טענו שהמועד למניין ההתיישנות הוא המועד בו נפטרה המנוחה, כי חלים בנדון סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: פקודת הנזיקין) (גילוי מאוחר של הנזק) וסעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) (התיישנות שלא מדעת), ובכל מקרה, תביעתה של התובעת 5 לא התיישנה, שכן הייתה קטינה במועד הפטירה.

דיון והכרעה

כללי

19. כפי שציינה הנתבעת, יש להבחין בענייננו בין תביעת העיזבון (היורשים) ותביעת המיטיבים לבין תביעת התלויים.

תביעת ההטבה "רוכבת" על תביעת הניזוק, ומקובל לראותה כתביעת תחלוף. ממילא, אם התיישנה תביעת הניזוק, התיישנה גם תביעת המזיק (ע"א 1960/11 דוד אלמוג נ' שירותי בריאות כללית (6.5.13) להלן: עניין אלמוג).

20. טרם תידון הבקשה לגופה, ראוי להזכיר את מושכלות היסוד בסוגיה זו.

21. תביעה זו היא תביעה שאיננה במקרקעין, ולפיכך, תקופת התיישנותה עומדת על שבע שנים מיום שנולדה העילה (סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות).

22. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, ואשר הוא לא היה יכול למנוע אותן אף בזהירות סבירה, יתחיל מניין ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו לראשונה.

על פי לשונו של סעיף 8, וכפי שפורש גם בפסיקה, לא די בחוסר ידיעה בפועל, אלא נדרשת גם אמת מידה אובייקטיבית, לפיה עובדות אלו אף לא יכולות היו להיות בידיעתו בכוח של התובע. בעניין רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.9.10) (להלן: עניין גיא ליפל) נקבע כי לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף זה די בחשד המתעורר אצל תובע ואף "חשד בכוח", המהווים "קצה חוט".

23. השאלה, האם בידי התובע היה "קצה חוט" לידיעת העובדות המהוות את עילת התובענה, היא שאלה עובדתית (עניין אלמוג - סעיף 7 לפסק הדין).

24. לא למותר להזכיר את סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, הקובע כי בתובענות שעילתן נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, עילת התביעה נמנית מהיום שבו אירע הנזק, ואם לא התגלה הנזק ביום שאירע, תימנה העילה מיום גילוי הנזק, ובלבד שלא חלפו עשר שנים מיום אירוע הנזק.

25. אם כן, בעוד שסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין מתייחס לגילוי מאוחר של רכיב הנזק, סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתייחס לידיעת עובדות אחרות החיוניות להקמת העילה (כגון: ביצוע העוולה או קיומו של קשר סיבתי) (ע"א 4114/96 אביגדור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ , נב (1) 857 (1998)).

26. לבסוף, אף שבית המשפט נדרש להכריע תחילה בשאלת התיישנות, שיש בה כדי להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ולחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים (עניין גיא ליפל, סעיף 26 לפסק הדין), עדיין נדרש שימוש זהיר בסמכות הסילוק על הסף. זאת, נוכח חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, ומגבלות הליך סף, שאינו מיועד לבירור עובדתי מורכב.

תביעת העיזבון

27. עיון בטענות הצדדים מעלה שקיימת מחלוקת עובדתית בשאלה, האם היה "קצה חוט" בידיה של המנוחה כבר במועד אבחון מחלתה, 28.10.10.

28. התובעים טענו כי בתקופת מחלתה של המנוחה כל רצונם (וניתן להוסיף גם – רצונה), היה לשים את יהבם על הצוות הרפואי, מתוך תקווה שהמנוחה תבריא, ולא היה להם פנאי לעסוק בשאלות מושא התובענה. רק לאחר שנפטרה המנוחה, ולאחר שהתובעים ניסו להתאושש מהמציאות אליה נקלעו, הם יכולים היו להתפנות לבחינת הטענות, על ידי פנייה למומחים.

29. הנתבעת הסתמכה על עניין אלמוג, שם נקבע כי תביעת המנוחה (ויורשיה) עקב איחור באבחון התיישנה, שעה שהמנוחה יכולה הייתה לדעת שחל איחור באבחון כבר במועד פענוח בדיקת הממוגרפיה.

פסק דין אלמוג אינו יכול להועיל לנתבעת.

בעניין אלמוג נקבע, כעובדה, כי בפענוח בדיקת הממוגרפיה צוין שהממצא החולני היה קיים כבר שנה קודם לכן (סע' 4 וסע' 11 לפסק הדין). בהינתן זאת נקבע כי הפענוח השגוי היה בידיעת המנוחה כבר בשנת 1999, שעה שקיבלה את בדיקת הממוגרפיה האמורה.

30. עובדות דומות לאלו לא הוכחו בשלב זה.

אין טענה שבעת מסירת הבדיקה ביום 28.10.10 נמסר למנוחה שהפענוח מחודש נובמבר 20 09 היה שגוי.

אין מסמך המצביע על מועד אחר שבו נמסר למנוחה על כך שהפענוח מחודש 11/09 היה שגוי.

31. למעשה, אין לדעת אם תהיה טענה כאמור . טרם הוגשה חוות דעת מטעם הנתבעות. לא מן הנמנע, שאלו תטענה כי הפענוח מחודש נובמבר 2009 היה תקין. אם גם היום זו סברתן של הנתבעות, כיצד ניתן יהיה לטעון שהמנוחה אמורה הייתה לדעת שהפענוח אינו תקין (אם כך ייקבע בסופו של יום )?

32. אמנם, נטל ההוכחה לטעון התיישנות שלא מדעת מוטל על התובעים, אך על הנתבעת תחילה להציג מסכת עובדתית כלשהי שמתוכה ניתן לראות שהמנוחה ידעה או יכולה הייתה לדעת אודות הפענוח השגוי בהליך סף זה. בניגוד לעניין אלמוג אין מסכת עובדתית כזו בכתב התביעה, ואף לא בבקשת הנתבעת.

הנתבעת טענה, סתמית, ש"המנוחה והבאים מכוחה יכלו לחשוד באיחור באבחון מחלתה במהלך שנת 2010, ובייחוד ביום 28.10.10 אז נאמר למנוחה שהיא סובלת מגידול שד מתקדם..." (הדגשה במקור). מדובר בשאלה עובדתית ורפואית. לשלב זה, לא ניתן לקבוע כי גילוי של סרטן שד בשלב מסוים, משמעו שניתן בהכרח לקבוע חשד לכך שהמחלה קיננה בגוף שנה קודם לכן, ועקב כך – חשד לפענוח שגוי.

33. אם כן, לא רק שאין די נתונים עובדתיים כדי להכריע בשאלת ההתיישנות, אלא ששאלת ההתיישנות קשורה ושלובה בשאלות אחרות שיש לבררן בהליך, כך שבירורה בשלב זה הוא מוקדם ובלתי יעיל.

34. בסופו של דבר, המנוחה קיבלה את ההודעה על מחלתה בסוף חודש אוקטובר 2010, ונפטרה מספר חודשים לאחר מכן. המהלך המתואר בכתב התביעה מצביע על תקופה אינטנסיבית שבה המנוחה הייתה במעגל של טיפולים קשים ובדיקות רבות.

לפי הנתונים שבפני בית המשפט, למנוחה נמסר שבדיקה קודמת פורשה כתקינה. אין טענה שמאן דהוא מסר למנוחה בעת גילוי המחלה, כי חלה טעות בפענוח. אין מסמך המצביע על כך. אין הפניה לנתונים אחרים לפיהם הנחה זו מבוססת. קביעה נחרצת כבר בשלב מקדמי זה של ההליך לפיה, בשעה הקשה בחייה של המנוחה, היא ומשפחתה, כאנשים סבירים, יכולים היו לגלות "קצה חוט" או לברר אודותיו, ומבלי שיש בפני בית המשפט ולו מסמך אחד המצביע על "קצה חוט" (בדומה למסמך שהיה בעניין אלמוג) יוצרת תוצאה קשה, ואינה מחויבת המציאות.

35. בעניין ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש ז"ל נ' ד"ר אילנה שלזינגר (30.5.10) (להלן: עניין מרמש) נדונה תביעת עיזבון ותלויים שעילתה רשלנות רפואית בטיפול במנוחה. התביעה הוגשה כ- 8 שנים לאחר פטירת המנוחה. בית המשפט קבע, נוכח הנתונים העובדתיים שהתבררו במהלך המשפט, שהתביעה לא התיישנה, משום שהיורש/התלוי פנה לבירור זכויותיו פרק זמן של כשנה – שנה וחצי לאחר האירוע, התנהלות שבית המשפט מצא אותה כסבירה (יצוין כי באותו עניין נטען על ידי הנתבעות שמועד היווצרות העילה הוא מועד פטירת המנוחה, ולא קודם לכן).

תביעה זו הוגשה בתוך תקופת שבע השנים שלאחר פטירת המנוחה, ובמסכת העובדתית הקיימת שתיארתי. לכן, על אחת כמה וכמה יש מקום לתת לתובעים את יומם, ולהותיר את שאלת ההתיישנות לדיון לגופו, לאחר שיתבררו מלוא העובדות ויוגשו חוות דעת מלאות.

36. זאת ועוד, בעניין דומה, אף הוא ביחס לרשלנות באבחון מחלת הסרטן, נקבע:

"אם יוכח כי האבחון שאובחן בשנת 2005 הוא כזה של מחלה שאינה ניתנת לריפוי או אז אפשר שתביעת המשיבים התיישנה, ואולם אפשר בהחלט כי "הנזק" שהתגלה אז אינו נזק ממשי המצדיק את הגשת תביעה נזיקית שהורתו באי איבחון ראוי, אפשר שבאותה עת אובחן נזר או מחלה הניתנים לריפוי ולשיקום ולמעשה רק במותה של המנוחה הסתבר כי המעשה הרשלני הנטען של המבקשת גרם למצב קיצוני של מחלה חשוכת מרפא"

(ת.א. (מרכז) 21519-03-14 שירותי בריאות כללית נ' עזבון המנוחה אדלר אילנה ז"ל (23.1.15), סע' 18 להחלטה, להלן – עניין אדלר).

37. הדברים משתלבים היטב עם ההוראה הקשורה לעילת התביעה בגין אובדן סיכויי החלמה, כפי שנקבעה בפסיקה:

"יישומה של הלכת פאתח במשפט הישראלי נתייחדה לאותם מקרים בהם הנזק התממש: החולה מצא את מותו בשל המחלה או שנזקיה של המחלה התממשו באורח אחר"

(ע"א 10399/08 ד"ר אנטה פרוטס נ' אדוארד צירגייב (4.4.11).

38. בעניין אדלר, קבע בית המשפט כי שאלת ההתיישנות כרוכה בבירור עניינים שבעובדה, ולכן אין מקום לסילוק על הסף, לא כל שכן נוכח הפסיקה הקובעת כי בית המשפט יעשה שימוש במשורה בסמכות לסילוק על הסף, ורק "במקרים קיצוניים בהם ברור מעבר לכל ספק" שהתובע לא יוכל לקבל סעד על יסוד הנטען בכתב התביעה.

בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון על ההחלטה בעניין אדלר – נדחתה (רע"א 1678/15 שירותי בריאות כללית נ' עזבון המנוחה אדלר ז"ל (20.4.15)) .

גם בעניין מרמש, נקבע כי אין מקום לדון בטענת ההתיישנות כטענת סף, ושאלת ההתיישנות הוכרעה בסופו של דבר בתום שלב הראיות.

39. לסיכום נקודה זו:

עילת התביעה בתיק זה היא בקשר לפענוח שגוי של בדיקת ממוגרפיה, שהוביל לאיחור באבחון (אובדן סיכויי החלמה).

אין די נתונים כדי לקבוע ממצאים עובדתיים בשאלה, אימתי המנוחה יכולה הייתה לדעת אודות הפענוח השגוי. בניגוד לעניין אלמוג, אין הסכמה עובדתית ואין מסמך המלמד על ידיעה בפועל אודות פענוח שגוי. אין נתונים המצביעים על מועד ידיעתה של המנוחה אודות הרשלנות באבחון או הקשר הסיבתי בינה לבין הנזק, אם בכלל. לא ברור, עד כמה מדובר בידיעה וודאית, או בסוגיה רפואית שהיא ברורה ומוחלטת (שכן טרם הוגשו כל חוות הדעת).

במקרים דומים (ר' עניין אדלר ועניין מרמש, שהוזכרו לעיל), כאשר לא היו נתונים עובדתיים מספיקים לקבוע את מועד הידיעה, הותירה הפסיקה את הבירור בנושא ההתיישנות לשלב הראיות.

בנסיבות אלו, איני רואה מקום להכריע בשאלת ההתיישנות בשלב זה, הן משום שנדרש בירור עובדתי, והן משום הפסיקה לפיה סילוק על הסף שמור למקרים קיצוניים. שאלת ההתיישנות תידון בשלב הראיות, כאשר ייפרש מסד נתונים מלא.

תביעת התלויים

40. הפוך והפוך בבקשת הנתבעת, לא מצאתי על שום מה הוגשה הבקשה למחיקת התביעה בגין התיישנות ביחס לתביעת התלויים.

41. אין חולק, כי מרוץ ההתיישנות בתביעת התלויים מתחיל עם פטירת המנוחה, אף לשיטתה של הנתבעת (סעיף 19 לבקשה) (ע"א 506/92 זונטג נ' עזבון המנוח מנדלסון ז"ל, פ"ד מ (3) 113 (1986)).

אם כן, מאחר שהתביעה הוגשה טרם חלפו שבע שנים מפטירת המנוחה, היא לא התיישנה.

42. הנתבעת טענה שהתובעים "לא צירפו בדל של ראיה" המוכיח את היותם סמוכים על שולחנה של המנוחה. ראיות אינן עניין לבקשת סף. ראיות נדונות בעת שמיעת ההליך.

כך הוא הדבר גם ביחס לטענתה השנייה, של הנתבעת, בדבר "שיהוי ניכר בהגשת התביעה, אשר גובל בהתיישנותה".

טענת שיהוי, ביחס לתביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, היא טענה מוקשית, הנבחנת בקפידה, ומותנית בתנאים שונים, ביניהם, כי ניתן לפרש את השיהוי כוויתור של התובע על זכויותיו, וכי במהלך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז (5) 433 (2003) בעמ' 445 – 446). אין מקום לדון בתחולתם של תנאים אלו, שלא הוצגו לגביהם ראיות כלשהן, בבקשת סף זו, וטענותיה של הנתבעת בנדון שמורות להמשך ההליך.

העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה

43. בנסיבות האמורות, מתייתר הצורך לדון בטענה בדבר העלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. להשלמת התמונה אציין כי כלל ה"הזדמנות הראשונה" שבסעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". כלל זה נועד למנוע מצב בו יעלה הנתבע בשלב מאוחר של ניהול ההליך טענת התיישנות העשויה ליתר את הדיון בתובענה כולה ויגרום בכך לניהול הליך סרק. בפסיקה נקבע שאין להתוות בעניין זה נוסחה כללית וגורפת אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו (ראו: ע"א 3349 /13 זהבי נ' מדינת ישראל (12.10.15)).

בענייננו, לא התנהלו בין הצדדים הליכים מקדמיים לאחר שהוגש כתב התביעה ובטרם הוגש כתב ההגנה. הנתבעת טענה להתיישנות בכתב ההגנה. לפיכך , הטענה הועלתה בהזדמנות הראשונה.

סיכום

44. הבקשה לדחיית התביעה על הסף נדחית.

45. עמדת הנתבעת, ביחס לכך שעזבון אינו אישיות משפטית, מוצדקת, ובהתאם, אני מורה על מחיקת התובע 1.

46. בכלל נסיבות העניין, וכאשר שאלת ההתיישנות נותרה להכרעה להמשך ההליך, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ז אדר א' תשע"ט, 04 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.