הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 34552-07-15

לפני
כבוד השופט מיכאל תמיר

תובעת ונתבעת שכנגד 1

אי.בי.סי. הנדסה, ייצוא, ייבוא ושיווק (1995) בע"מ
באמצעות עו"ד ארז דר-לולו ועו"ד ניר מנחם

נגד

נתבע ותובע שכנגד 1
שמואל וייס
באמצעות עו"ד עמיחי זלצר ועו"ד צבי פיין

נגד

נתבעים שכנגד 3-2
ראובן מלק
שרית מלק
באמצעות ב"כ עו"ד ארז דר-לולו ועו"ד ניר מנחם

נתבע שכנגד 4
בנק הדואר
באמצעות עו"ד אייל בליזובסקי ועו"ד אבישי כהן

פסק דין (מתוקן)

לפניי תביעה כספית על סך 2,988,993 ₪ שהגישה חברת אי.בי.סי. הנדסה, ייצוא, ייבוא ושיווק (1995) בע"מ (להלן "החברה" או "IBC") נגד מר שמואל וייס (להלן "וייס") בטענה כי החברה זכאית למחצית מהרווחים שהופקו בשנת 2008 ממיזם משותף שלה עם וייס. אל מול זאת, לפניי תביעה שכנגד על סך 7,242,660 ₪ שהגיש וייס נגד החברה, מר ראובן מלק (להלן "מלק"), גב' שרית מלק (להלן גב' מלק") ובנק הדואר. לפי כתב התביעה שכנגד, וייס נפל קורבן למרמה מצדם של מלק ושותפיו אשר גזלו ממנו עשרות מיליוני דולרים, ומתוכם מעל 1,575,000 דולר הגיעו בשנת 2008 לחשבונו של מלק בבנק הדואר והולבנו באמצעות רכישת דירות על שם גב' מלק. לטענת וייס, התנהלותו של בנק הדואר סייעה למלק לגנוב את הסכום הנ"ל.

בתביעת החברה נטען בתמצית כי הצדדים חתמו על חוזה מיזם משותף שפעילותו הניבה רווחים בסך של 1,709,797 דולר, ולפי החוזה, החברה זכאית למחצית מהרווחים, דהיינו לסך של 835,898 דולר שהם 2,988,933 ₪. לטענת החברה, מלוא רווחי המיזם המשותף הועברו לוייס, אך הוא מסרב לשלם לה את חלקה. להלן עיקרי טענות החברה בכתב תביעתה:

וייס ביקש ממלק, אשר פועל בתחום הפיננסי באמצעות החברה שבשליטתו המלאה, להשקיע עבורו כספים באפיקים שונים ולהתחלק ברווחים שווה בשווה.

ביום 11.2.08 חתמו הצדדים על חוזה מיזם משותף שלפיו וייס יעביר 10 מיליון דולר לחשבון שתפתח החברה בבנק סקסו בדנמרק. הכספים נועדו להיות מושקעים בסחר שוטף בניירות ערך ובפרויקטים שונים שעליהם יסכימו הצדדים.

כדי להתחיל בפעילות המיזם המשותף, פתח וייס שני חשבונות בבנק סקסו: חשבון אישי וחשבון של חברה בשם זיכרון אברהם שניהל וייס. במקביל וכמוסכם, פתחה IBC חשבון על שמה בסקסו לצורך ניהול המיזם המשותף לפי החוזה. לבקשת הצדדים, חשבון הבנק של IBC בסקסו לא היה קרדיטורי, כלומר ללא מסגרת אשראי וללא אפשרות להיכנס ליתרת חובה, והוסכם כי פעולות משיכה או העברה מהחשבון טעונות אישור של וייס.

כפי שהוסכם, וייס הפקיד ביום 22.2.08 סך של 10 מיליון דולר לחשבון הבנק שלו בסקסו, וסכום זה הועבר לפי הוראתו לחשבון IBC שנועד לצורך הפעילות המשותפת. לאורך כל תקופת קיומו של חשבון IBC בבנק סקסו, הופקד אליו סך כולל של 10,139,520.21 דולר ונמשך ממנו סך כולל של 11,846,318.04 דולר. מאחר שלא הייתה לחשבון מסגרת אשראי, ברור כי ההפרש בין סכומי ההפקדה לסכומי המשיכה בסך של 1,709,793.13 דולר הוא בהכרח מרווחים שנוצרו בחשבון, והחברה זכאית למחצית מרווחים אלה.

לפי המוסכם בין הצדדים, המיזם המשותף נעשה לתקופה בלתי מוגבלת, תוך התחייבות של וייס לא למשוך את קרן ההשקעה במשך שנה לפחות, אלא במקרים קיצוניים שבהם יוכל למשוך את הכספים בהתראה של 30 יום מראש. אולם וייס נקלע לדבריו למשבר כלכלי חמור במהלך שנת 2008, ועל אף שחשבון החברה בסקסו נשא רווחים יפים מהשקעותיו, ביקש וייס ממלק שהחברה תעביר אליו את הכספים מידית, מבלי להתחשב באזהרת החברה על הנזקים העצומים שפעולה כזו תגרום. וייס התחייב שלאחר שיפתור את בעיותיו הכספיות בארה"ב, בתוך כחודש ימים, הוא יחזיר לא רק את הכסף שביקש למשוך, אלא הרבה יותר מסכום זה בחזרה לחשבון החברה, כדי שזו תוכל להמשיך לסחור בניירות ערך באמצעותם.

החברה נעתרה לבקשתו של וייס והחלה למכור את ניירות הערך בשלבים, בניסיון למזער ככל הניתן את הנזק כתוצאה מהמכירה החפוזה. וייס קיבל בחזרה את כל השקעתו ואת כל הרווחים שיצרה החברה, כמפורט לעיל. החברה התנתה את הסכמתה להעברת הכספים בכך שוייס יחזיר לה את חלקה ברווחים ויפקיד אותם לחשבון בישראל מיד לאחר מכן, אך וייס לא עשה זאת וניתק כל קשר עם החברה.

בתחילת הקשר העסקי בין הצדדים, לאחר חתימת חוזה המיזם המשותף, סוכם כי וייס יעמיד למלק הלוואה בסך 500,000 דולר, וביום 12.2.08 חתמו הצדדים על הסכם ההלוואה. וייס הגיש תביעה נגד מלק בת"א 13972-09-09 לפירעון ההלוואה וסכומים אחרים (להלן "תביעת ההלוואה"), ומלק טען להגנתו כי פרע את ההלוואה באמצעות קיזוז. וייס הודה בתצהיר שהגיש בתביעת ההלוואה כי החברה העבירה לו את מלוא קרן ההשקעה בסך של 10 מיליון דולר ועוד רווחים בסך של 900,033.5 דולר, והודה כי החברה זכאית לסכום רווחים זהה. בפסק הדין נקבע כי לא צורפה אסמכתה לכך שהסכומים שהועברו לוייס נועדו לפירעון ההלוואה, ולכן טענת הקיזוז נדחתה.

וייס הגיש כתב הגנה (יחד עם כתב התביעה שכנגד), ובהמשך הוגש כתב הגנה מתוקן מטעמו. להלן עיקרי טענותיו של וייס בכתב ההגנה המתוקן:

וייס הוא תושב ארה"ב ואיש עסקים אמיד המתמחה בתחום הנדל"ן שנפל קורבן להונאת ענק מצד מלק ושותפיו. IBC שבשליטתו ובניהולו של מלק היא חברת קש נטולת כל פעילות כלכלית המשמשת חלק מהתפאורה למעשי הנוכלות של מלק. מלק שהוא בעל עבר פלילי עשיר הכולל הרשעות בעבירות חמורות, צבר במשך השנים חובות של מיליוני ש"ח ונאלץ להתמודד עם רשימה ארוכה של נושים.

בסוף שנת 2007 נחשף נציג בנק שבו מנהל וייס את חשבונותיו בארה"ב להיקף הונו של וייס, והציע להכיר לו מומחים בעלי שם עולמי להשקעות פיננסיות. הנתבע נעתר להצעה ונפגש עם מי שהתברר לימים כאחד מחברי רשת נוכלים בינלאומית המתמחה בתרגילי עוקץ פיננסיים. בהמלצתו ובתיווכו של אותו אדם, החל וייס להיפגש עם חברים נוספים ברשת הנוכלים שהציגו לו מצג שווא על השקעות מוצלחות שבוצעו. בצורה הדרגתית הצליחו חברי הרשת לרכוש את אמונו של וייס ולשכנע אותו להשקיע אצלם את כספו, ובהמשך המליצו לו להיפגש עם המומחה הגדול של המועדון – מלק.

בעקבות כך הגיע וייס בשנת 2008 לביקור בישראל, ונפגש כמה פעמים עם מלק שהציג את עצמו כמומחה עולמי למכשירים פיננסיים ייחודיים, תוך הצגת מצגי שווא ומסמכים מזויפים. מלק הציע לטפל עבור וייס בהשקעות קודמות שהשקיע אצל חברי המועדון, וכן לשתף אותו בהשקעה נוספת וייחודית שבה מספר מצומצם של בעלי הון משקיעים יחד בבלוקים של 100 מיליון דולר. מלק ציין שכבר גייס 70 מיליון דולר, וחסר לו משקיע אחרון בקבוצה. הנתבע שמח מההצעה והסכים להשקיע 30 מיליון דולר אצל מלק, אך בדיעבד התברר כי אין למלק מושג קלוש בהשקעות פיננסיות, ומדובר בתרגיל הונאה מתוחכם.

מלק הסביר לוייס שיבצע את ההשקעות מתוך חשבונות ייעודיים באירופה המאפשרים סחר ישיר בניירות ערך. מלק הורה לוייס לפזר את ההשקעה בחלקים שווים בין שלושה בנקים שונים שאיתם הוא עובד, ובהם בנק סקסו בדנמרק ושני בנקים נוספים בשוויץ שבכל אחד מהם הפקיד וייס 10 מיליון דולר. מלק הסביר לוייס כי בשל שיקולים רגולטוריים, בנק סקסו אינו מאפשר לאזרחי ארה"ב לנהל השקעות אצלו, ולכן נפתח חשבון על שם החברה שבשליטת מלק. בדיעבד התברר שמדובר בחברת קש ששימשה רק לצורך ביצוע מעשי העוקץ של מלק.

נוסף על ההשקעות הללו, הצליח מלק לשכנע את וייס כי הוא מחזיק בקרן בשווי 68.7 מיליון דולר (להלן "הקרן") שעתידה להשתחרר בקרוב לחשבון הפרטי של מלק בבנק הדואר, ואמר לו שכדי לשחרר את כספי הקרן, יש לשלם אגרות בסך של מאות אלפי דולרים. מלק הציע לוייס לשאת בתשלום האגרות בתמורה ל-30 מיליון דולר שיקבל וייס מתוך כספי הקרן מיד לאחר שחרורם. עד היום לא הועברו הכספים לוייס, וחוקר פרטי הודיע לו לתדהמתו כי כלל לא הייתה קרן על שם מלק, וכי מדובר בתרגיל הונאה שכבר הפיל בפח קורבנות רבים.

וייס הבין אט אט כי נפל קורבן לרשת נוכלים, אך למרבה הצער, על אף מאמצים כבירים, רק חלק מהכספים שהשקיע וייס הושבו לידיו, ומיליוני דולרים אבדו ולא אותרו. כמו כן ירדו לטמיון כ-2 מיליון דולר נוספים בתרגיל העוקץ של הקרן הפיקטיבית. החוב של מלק בגין ההלוואה על סך 500,000 דולר שקיבל מוייס נפרע רק שנתיים וחצי לאחר מתן פסק הדין בתביעת ההלוואה, ובעקבות והליכי גבייה מאומצים.

מעבר לזכות הקיזוז העומדת לוייס בגין הכספים שנגנבו ממנו, טענת החברה כי היא זכאית לרווחים מהשקעות היא שקרית ומבוססת על עובדות כוזבות. בכתב התביעה של החברה לא צוין כי חלק מכספי ההשקעה שהפקיד וייס בחשבון החברה בבנק סקסו הועברו לתתי חשבון נוספים שהוסתרו מוייס וכן לחשבון אחד לפחות של מלק. הדף הבודד שצורף לכתב התביעה אינו משקף את כל הפעולות שבוצעו בכספים. לאור העובדה שמלק אינו מומחה עולמי להשקעות פיננסיות, ומכיוון שבאותם זמנים בדיוק נעלמו מיליוני דולרים של וייס שהופקדו בחשבונות בנק אחרים באירופה, קיים חשד שלפיו מלק ושותפיו ביצעו עסקה סיבובית בכספים, ודאגו להעביר חלק מהם לחשבונות מלק בבנק סקסו כדי להציג לוייס מצג של רווחים פיקטיביים בחשבון. כך גם לא צוין בכתב התביעה של החברה כי מלק העביר לחשבון אחר על שמו בבנק סקסו סך של 860,000 דולר.

ככל הנראה לא היו רווחים כלשהם מההשקעה של וייס בבנק סקסו, וגם אם היו רווחים, מלק דאג להעבירם לחשבונו. הטענות בכתב התביעה של החברה נדונו ונדחו בתביעת ההלוואה שהגיש וייס נגד מלק, וחל לגביהן מעשה בית דין.

בכתב התביעה שכנגד שהגיש וייס הועלו טענות נוספות נגד מלק ורעייתו (להלן יחד "בני הזוג מלק") וכן טענות נגד בנק הדואר. להלן עיקריהן:

וייס ביצע שלוש הפקדות בסך של 10 מיליון דולר כל אחת בשלושה בנקים: בנק סקסו בדנמרק, בנק LLB בשווייץ ובנק P&P בשווייץ. הכספים שהופקדו ב- P&P נוהלו בהתאם להנחייתו של מלק בידי אדם בשם פיטר לוטשר (להלן " לוטשר") שהציג לוייס מצג שווא על ניסיונו והצלחותיו בתחום הבנקאות וההשקעות, והסביר שהבנק לא יאפשר פתיחת חשבון על שם וייס שהוא אזרח ארה"ב. וייס השתכנע מהמצגים והסכים להפקיד בידי לוטשר 10 מיליון דולר לחשבון שיפתח, כך שלוטשר יהיה זכאי למחצית מהרווחים של ההשקעה. לימים התברר כי לוטשר כלל לא התפרנס מבנקאות אלא מעסקי הנוכלות.

מבדיקות שביצע וייס באמצעות חוקר פרטי נודע לו שבניגוד להתחייבותו של מלק, בוצעו העברות בהיקפים של מיליוני דולרים מהחשבונות בבנק סקסו ובבנק LLB לחשבונות בנק שונים בכל רחבי העולם. בהמשך התקשר וייס לבנק P&P וביקש לשוחח עם לוטשר על האפשרות למשוך כספים, אך גילה לתדהמתו שאין ושלא היה עובד בבנק העונה לשם זה. זמן קצר לאחר מכן התקשר מלק לוייס, והחל להלך עליו אימים בטענה כי פנייתו של וייס ל- P&P עלולה לסכן את הקבוצה כולה.

מלק הבין ככל הנראה שוייס חושש לגורל כספו, ולכן בניסיון להרגיעו, ביצע כמה העברות מהחשבון בבנק סקסו בחזרה לחשבונו של וייס בארה"ב. מלק ולוטשר טענו כי אינם יכולים להשיב את יתר הכספים שהפקיד וייס, אשר לטענתם הושקעו בהשקעות שונות. בעקבות זאת ביטל וייס את ייפוי הכוח שנתן למלק לנהל את חשבונו בבנק LLB, פנה לבנקים שבהם בוצעו ההשקעות כדי להתריע שמתבצעת מעילה בכספיו ושכר את שירותיהם של עורכי דין בארה"ב ובשווייץ. בסופו של דבר הצליח וייס להציל רק חלק מכספי ההשקעה, כמפורט בכתב התביעה, ומיליוני דולרים ירדו לטמיון.

לאחר שוייס הבין כי נפל קורבן למעשי הונאה, הוא הגיש תלונה נגד מלק למשטרת ישראל אשר פתחה בחקירה פלילית.

במקביל הגיש וייס את תביעת ההלוואה, ולאחר שמלק סירב לפרוע את החוב שנפסק, ביצע וייס בדיקה לגבי מצבו הכלכלי. מהבדיקה עלה שמלק מנהל אורח חיים ראוותני הכולל מגורים בדירת יוקרה, נסיעה ברכב מפואר והשכרת מספר רב של נכסי מקרקעין. עוד עלה מהבדיקה שנכסים אלה לא היו רשומים על שם מלק אלא על שם רעייתו, גב' מלק. כמו כן התברר כי בסמוך למועד שבו הפקיד וייס את כספי ההשקעה לחשבונות הבנק באירופה, רכשה גב' מלק שני נכסי נדל"ן יוקרתיים בהיקף של מיליוני ש"ח. מלק ניצל את העובדה שלא היו רשומים על שמו נכסים בישראל, וטען בהליכי הוצל"פ שאין ביכולתו לפרוע את החוב ושהוא זקוק לצו תשלומים בפריסה של 150 ₪ לחודש.

במרץ 2016 העבירה המשטרה לוייס את חומרי החקירה שהתנהלה בעניינו של מלק, שכללו תדפיסי חשבונות בנק. וייס נדהם לראות כי בתקופה הרלוונטית הועברו לחשבונו האישי של מלק בבנק הדואר 4 מיליון ש"ח מתוך הכספים האבודים, ומלק מיהר למשוך את הכספים באופן כמעט מידי בכמה משיכות של מאות אלפי ש"ח כל אחת. חלק מהכספים הועברו ליזם שממנו רכשו בני הזוג מלק את שתי דירות היוקרה. הנכסים נרשמו על שם גב' מלק, והיא שותפה באופן מלא וישיר להלבנת הכספים הגנובים של וייס.

יש להטיל אחריות על מלק אשר עשה שימוש בחברת קש כדי לגנוב את כספו של וייס בתרמית ובהונאה, וכן להטיל אחריות נזיקית ישירה על גב' מלק, הן בשל מעשה הגזלה והן בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.

לגבי בנק הדואר, בחודשים שקדמו להשקעה של התובע היה החשבון של מלק במצב תמידי של יתרות נמוכות במיוחד, עד אלפי ש"ח בודדים. ברור לחלוטין כי מיליוני הש"ח שהועברו פתאום לחשבונו של מלק היוו פעילות חריגה בחשבון, שהייתה אמורה להדליק נורות אזהרה בוהקות לנציגי בנק הדואר. למרות זאת, למיטב ידיעתו של וייס, נציגי בנק הדואר לא דרשו ממלק לספק הסברים על מקור הכספים, ואפשרו לו למשוך אותם בסמוך למועד הפקדתם באמצעות שוברי קופה בסך של מאות אלפי ש"ח. על אף שמעשיו של מלק מצביעים בבירור על אפשרות של הלבנת הון, נציגי בנק הדואר לא עשו דבר כדי למנוע את הפעולות החריגות, ובכך סייעו לגרימת נזק עצום לוייס.

התנהלותם של נציגי בנק הדואר אף עלתה כדי סיוע ישיר למעשה ההונאה, כאשר חתמו לבקשתו של מלק על מסמך שלפיו בנק הדואר יעביר לוייס 30 מיליון דולר מיד עם קבלת סכום של 68.7 מיליון דולר לחשבונו של מלק (נספח ב' לכתב התביעה שכנגד). קשה להעלות על הדעת כיצד ניאותו נציגי בנק הדואר לחתום על מסמך כזה, לאור היכרותם את הפעילות הפיננסית הדלה בחשבונו של מלק. מסמך זה, בין היתר, גרם לוייס להאמין שמלק אכן מחזיק בקרן בסכום של עשרות מיליוני דולרים, ושכנע את וייס להעביר למלק סך נוסף של כ-2 מיליון דולר.

בנק הדואר התרשל כלפי וייס כאשר לא מנע את גניבת כספו, למרות סימני האזהרה המובהקים. כמו כן ביצע בנק הדואר כלפי וייס עוולה של הפרת חובה חקוקה, משהפר את ההוראות בסעיפים 9 ו-10 לצו איסור הלבנת הון (חובת זיהוי, דיווח וניהול רישומים של בנק הדואר), תשס"ב-2002 (להלן "צו איסור הלבנת הון") הקובע כללים וחובת דיווח לרשות לאיסור הלבנת הון.

בני הזוג מלק ובנק הדואר הגישו בקשות נפרדות לדחיית התביעה שכנגד על הסף מחמת התיישנות. הבקשות נדחו בהחלטה מפורטת שניתנה ביום 1.2.19. בהחלטה נקבע כי נכון לאותו שלב דיוני, לא נסתרו טענותיו של וייס לגבי דחיית מועד ההתיישנות, וזאת מכוח סעיפים 4 ו-7 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן "חוק ההתיישנות") בנוגע לתביעה נגד בני הזוג מלק, ומכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות בנוגע לתביעה נגד בנק הדואר. עוד נקבע בהחלטה כי טענות ההתיישנות דורשות בירור עובדתי נוסף, והנתבעים שכנגד יהיו רשאים לחזור ולהעלותן בעקבות הראיות שיוצגו בדיון ההוכחות.

בכתב ההגנה שכנגד מטעם החברה ובני הזוג מלק נטען כי התביעה שכנגד נולדה בחטא, וכל תכליתה הוא טקטי – ליצור מאזן אימה ומשקל נגד לתביעה העיקרית של החברה. כמו כן הועלו טענות מקדמיות שונות, לרבות התיישנות, וכן טענות לגופה של התביעה. להלן עיקריהן:

מלק הוא איש עסקים העוסק בתחום הבנקאות הפרטית (Private Placement) -השקעה באג"ח אמריקאי לטווח קצר ובינוני. מלק התוודע לתחום עוד בשנות ה-90 עם הקמתה של IBC. לחברה הייתה פעילות ענפה לאורך השנים, ובכלל זה עסקה בייבוא וייצוא של סחורה ובפרויקטים חקלאיים ברחבי אירופה.

במהלך השנים ובזכות הקשרים שיצר מלק עם הבנקים השווייצריים, פנו אליו מפעם לפעם אנשים שונים בבקשה לקבלת ייעוץ בתחומי ההשקעות ולעניין אותו בביצוע השקעות שונות, באיתור משקיעים ובגיוס הון לפרויקטים. בתחילת שנת 2008 הגיעו למשרדו של מלק בפתח תקווה מר ארווין גולדשטיין, ד"ר שלמה שגיב ומר שמואל רבינוביץ', הידוע גם בשם סם רבין (להלן "רבינוביץ'" או "רבין") שהציגו את עצמם כמייצגים של חברה בתחום האנרגיה הסולארית. באותה פגישה ציין רבינוביץ' כי הוא קשור למיליארדר אמריקאי המחפש השקעות בתחום הבנקאות הפרטית, הלוא הוא וייס, וכי מהרווחים יוכל רבינוביץ' לקדם את הפרויקט שהוא מייצג.

בתחילת פברואר 2008 הגיע וייס עם בנו לישראל וקיבל ממלק הסברים על הבנקאות הפרטית, על הסיכונים הכרוכים בה ועל הסכומים שיצטרך להשקיע. בסיום הביקור סיכמו הצדדים כי הם יפגשו בציריך לצורך פגישות עם מנהלי הבנקים שבהם מתוכננות ההשקעות. כמו כן סוכם כי יפתחו שלושה חשבונות בשלושה בנקים מרכזים באירופה שאליהם יפקיד וייס סך כולל של 30 מיליון דולר, ומלק ישקיע אותם עבור וייס באפיקים שונים באמצעות ייפוי כוח שיהיה כפוף לאישור של וייס.

מלק ווייס נפגשו בשוויץ, ובמהלך הביקור נפתחו על שם וייס ועל שם חברת Off Shore בבעלותו של וייס שלושה חשבונות בנק כדלקמן:

חשבון בבנק סקסו שנפתח על שם וייס בהמלצת רבינוביץ' אשר עמד בקשרים עסקיים עם חברה בשם פינקסו - בעלת רישיון לסחור בקומודיטיס ומשמשת נציגה של בנק סקסו בישראל. ההשקעה בכספים בוצעה כך שפינקסו קיבלה את פקודות הקנייה והמכירה שהעבירו מלק או רבינוביץ' באמצעות חדר עסקאות שהוקם במיוחד. וייס מינה את רבינוביץ' לנהל את חדר העסקאות ואת פעולות המסחר. כל הפעולות היו חשופות ודווחו לוייס באופן מידי וישיר דרך המחשב האישי שלו.

חשבון בבנק LLB נפתח על שם חברה בבעלותו של וייס – חברת זיכרון אברהם באיי הבתולה, וזאת בהיעדר אפשרות לפתוח באותו בנק חשבונות לאזרחים אמריקאים. הכספים שהופקדו בבנק זה נועדו להיות מושקעים בניירות ערך שונים.

חשבון בבנק P&P שנפתח על שמו של וייס, והוסכם כי ינוהל בידי לוטשר שהוא בנקאי עצמאי ושמעולם לא הציג את עצמו כעובד של בנק P&P. למלק לא הייתה כל גישה או קשר לחשבון זה.

וייס הפקיד בכל אחד מהחשבונות סך של 10 מיליון דולר, והוסכם בין מלק לוייס כי מלק יהיה זכאי באמצעות IBC למחצית מסך הרווחים שיצטברו בחשבונות פרי המיזם המשותף. כמו כן הוסכם כי יינתן למלק ייפוי כוח לביצוע פעולות מסחר בחשבונות בבנק סקסו ובבנק LLB, אך ייפוי הכוח לא כלל הרשאה למשיכת כספים מאותם חשבונות, אלא בכפוף לאישורו של וייס בכתב. לפי הסכמת הצדדים, וייס היה יכול להורות בכל רגע נתון על ביטול ההרשאה שניתנה למלק לביצוע פעולות בחשבון המשותף.

מלבד החתימה על מסמכי המיזם המשותף, ביקש וייס לשתף פעולה עם מלק בפרויקטים נוספים, ובהם שחרור השקעות בקרן שמלק היה קשור אליה. שחרור הכספים מהקרן היה מותנה בתשלום הוצאות שונות, ובין היתר תשלום לשלטונות המס בארה"ב. לאחר שוייס בדק את הנושא באופן עצמאי ונפגש אישית עם נציגי מס הכנסה בארה"ב ועם נציגים רלוונטיים אחרים, הוא הסכים לשאת בתשלום הנדרש בעבור תמורה שתסוכם עמו.

עם העברת הכספים לחשבונות באירופה החל מלק להשקיע בסחר שוטף בניירות ערך. העניינים התנהלו תחילה על מי מנוחות והחלו להיווצר רווחים נאים על ההשקעות, אך זמן קצר ביותר אחרי תחילת הפעילות הודיע וייס כי נקלע למשבר כלכלי, ולכן הוא זקוק למימון דחוף ומבקש למשוך מידית את כל הכספים שהעביר למיזם המשותף. בסופו של דבר ולמיטב ידיעתו של מלק, וייס קיבל בחזרה את מלוא הסכום שהשקיע בצירוף הרווחים שהצטברו בחשבונות המיזם המשותף.

בניגוד לטענתו של וייס, הוא קיבל מבנק סקסו סכום של 11,847,520 דולר שכולל גם את חלקה של IBC ברווחים. לפי הודעה של לוטשר המצורפת לכתב ההגנה, וייס קיבל מבנק P&P סכום כולל של 15 מיליון דולר בשלוש פעימות של 5 מיליון דולר כל אחת, כך שקיבל בחזרה את השקעתו בבנק P&P בתוספת רווח בסך של 5 מיליון דולר.

מלק לא גנב ולו שקל אחד מוייס, לא נעשה תרגיל עוקץ ולא קיימת רשת נוכלים. טענתו של וייס בעניין קיומה של רשת נוכלים אינה מתיישבת עם העובדה שהוא לא תבע אף אחד מאנשיה עד היום, ואף לא עם העובדה שהוחזרו לוייס מיליוני דולרים. התלונה שהגיש וייס נגד מלק נסגרה לאחר חקירות מעמיקות ומקיפות.

החשבונות באירופה היו רשומים על שמו של וייס והיו בבעלותו הבלעדית והמוחלטת, אך הוא לא הציג כל תדפיס או אסמכתה מחשבונות המיזם המשותף, ולא הציג ולו ראשית ראיה הקושרת בין כספי המיזם המשותף לכספים שהועברו לחשבונו של מלק בבנק הדואר. אם וייס אכן העביר כספים לחשבונו של מלק בבנק הדואר, רק הוא מחזיק בידו את הוראות ההעברה של אותם כספים, ויש ביכולתו להסביר לאילו שימושים נועדו. מלק ביצע עסקאות בינלאומיות רבות אשר מכוחן הועברו ויצאו כספים מחשבון הבנק שלו בבנק הדואר, אך כיום בחלוף 9 שנים, הוא אינו יודע לציין מה מקורו של כל סכום, אין בידיו מסמכים על הפעולות שבוצעו, והוא אף אינו יכול לקבל אותם מבנק הדואר אשר אינו מחויב לשמור תדפיסים למעלה משבע שנים לאחר ביצוע הפעולות.

למרות האמור לעיל, מלק התייחס פרטנית לשני הסכומים שהועברו לחשבונו בבנק הדואר ושבגינם הוגשה התביעה שכנגד, והציג את גרסתו לגביהם: (1) הסך של 350,000 דולר הועבר לחשבונו של מלק לבקשת וייס שהורה למלק להעביר מתוכו כספים עבור משכורות לרבינוביץ', שחרור הקרן, צדקה לגמ"חים ועוד. לפי הזכור למלק, חלק מהסכומים הועברו במזומן, וחלקם בשיקים או בהעברות בנקאיות; (2) הסך של 1.2 מיליון דולר הועבר לחשבונו של מלק ממקור שאינו קשור לוייס או למיזם המשותף.

יש לדחות על הסף את התביעה נגד גב' מלק שלא הייתה מעורבת כלל בעסקי המיזם המשותף. הטענה כי גב' מלק הייתה שותפה להלבנת כספם ולהברחתם היא שקרית. חטאה היחיד של גב' מלק הוא שבעלה העביר לה 3.2 מיליון ₪ לרכישת שתי דירות, והיא רכשה אותן על שמה. למלק היה בחשבונו בבנק הדואר סך של 1.8 מיליון ₪ ללא כל קשר לסך של 1.2 מיליון דולר שוייס טוען שהועבר לחשבונו של מלק, כך שאין חולק כי לפחות דירה אחת נרכשה בכסף כשר באופן מוחלט.

במכתב המצורף לכתב התביעה הנוגע לכספי הקרן נאמר שוייס יקבל סך של 30 מיליון דולר שיחליפו את השקעתו הראשונית בחשבונות המיזם המשותף, ולא כי יועבר לו סכום נוסף של 30 מיליון דולר. למיטב ידיעתם של הנתבעים שכנגד, וייס קיבל את כל הכספים שהשקיע בחשבון המשותף בתוספת רווחים, ולכן הוא איננו זכאי לכספים מהקרן.

וייס הגיש כתב תשובה לכתב ההגנה של החברה ושל בני הזוג מלק (נתבעים שכנגד 3-1). בכתב התשובה התייחסו ב"כ וייס בהרחבה לתחולתם של החריגים בחוק ההתיישנות, וכן העלו כמה טענות נוספות. בין היתר טענו כי הודאתם של נתבעים שכנגד 3-1 בכך שקיבלו את הסך של 350,000 ₪ מוייס מעבירה אליהם את נטל ההוכחה לגבי נסיבות קבלת הכספים והשימוש בהם. לגבי הסך של 1.2 מיליון דולר, נטען כי לא בכדי נמנעו נתבעים שכנגד 3-1 מלפרט מה מקור הכספים ומדוע משכו את כל הסכום במהירות הבזק במזומן. בהקשר זה נטען כי מלק הודה בחקירתו במשטרה שהסכום של 1.2 מיליון דולר הנ"ל הגיע לחשבונו מתוך סכומי ההשקעות של וייס, וטען כי הכספים הועברו לוייס. אשר לטענה כי וייס לא ביסס את תביעתו במסמכים כנדרש, נטען כי הוא אכן מתקשה להציג את תדפיסי חשבונות הבנק שבהם השקיע ממיטב כספו, משום שבניגוד לטענתם של נתבעים שכנגד 3-1, אותם חשבונות לא היו רשומים על שם וייס ונוהלו בלעדית בידי החברה, מלק ושותפיהם, שדאגו לטשטש את מעשה הגניבה.

בכתב ההגנה שכנגד מטעם בנק הדואר נטען כי דינה של התביעה שהוגשה נגד בנק הדואר להידחות על הסף, בין היתר בשל היעדר עילה, היעדר יריבות והתיישנות. כמו כן הועלו טענות לגופה של התביעה. להלן עיקריהן:

אם בוצעו המעשים הפליליים המיוחסים לבני הזוג מלק, הרי שאין לבנק הדואר כל קשר אליהם או אחריות בגינם. מוכחשות בתוקף כל הטענות אשר מייחסות לנציגי בנק הדואר, במפורש או במשתמע, שיתוף פעולה עם מלק.

האירועים נושא התביעה, אם אכן התרחשו, אירעו בשל אשמתו המוחלטת או רשלנותו המוחלטת של וייס שנטל סיכון ביודעין לגבי השקעותיו. לבנק הדואר לא הייתה שליטה על האירועים ולא היה באפשרותו למנוע אותם.

בנק הדואר מעולם לא היה בנק מסחרי ולא חלים עליו דיני הבנקאות הכלליים. החובות שחלו על בנק הדואר בתקופה הרלוונטית בנוגע למניעת הלבנת הון לא כללו חובה כלשהי לחסימה או לעצירה של פעולות חריגות בחשבון. בנק הדואר פעל בסמכות ובשיקול דעת כנדרש, בהתאם לצו איסור הלבנת הון, לא הפר כל חובת זהירות או חובה שבדין כלפי וייס ולא גרם לנזקים הנטענים והמוכחשים.

אם ייקבע שקיים קשר סיבתי כלשהו בין התנהלותו של בנק הדואר לנזקים הנטענים של וייס, אזי הוא נותק בשל מעשיהם של צדדים שלישיים ובשל רשלנותו של וייס. לו פעל וייס בזהירות ובאחריות המתבקשים, הוא היה נמנע מהעברות חוזרות ונשנות של כספים בסכומים גבוהים למלק חרף כל החשדות וסימני האזהרה.

מטרת התביעה אינה אלא למצוא בבנק הדואר "כיס עמוק" למימון הפסדיו הנטענים של וייס אשר הוא גרם להם בהתנהלותו הרשלנית. גם וייס אינו סבור באמת ובתמים כי עומדת לו עילת תביעה נגד בנק הדואר, שכן הוא נזכר להגיש את התביעה נגד בנק הדואר רק בחלוף למעלה מ-8 שנים, ורק בעקבות הגשת התביעה נגדו.

מוכחש כי כספים של וייס הועברו לחשבונו של מלק בבנק הדואר.

לגבי המסמך שבו, לטענת וייס, התחייב בנק הדואר כי כשיתקבל סך של 67.8 מיליון דולר לחשבון של מלק יועברו 30 מיליון דולר לוייס, טען בנק הדואר כי לא עלה בידיו לאתר את המסמך, ולכן הוא לא יכול להתייחס לאותנטיות שלו, לתוכנו או לזיקתו לבנק הדואר. עם זאת, למען הזהירות, טען בנק הדואר כי פרשנותו של וייס למסמך מוטעית, וכי אין במסמך כל התייחסות מצדו של בנק הדואר שלפיה ידוע לו שהסכום של 67.8 מיליון דולר נמצא בקרן של מלק.

בכתב התשובה של וייס נטען כי בנק הדואר התחמק ממתן תשובה ברורה לשאלה האם קיים בתקופה הרלוונטית את צו איסור הלבנת הון. עוד נטען כי ניסיונו של בנק הדואר להסיט את האש לעבר וייס ולטעון כי הוא אשם בכך שכספו נגנב היא מקוממת, אולם חמור בהרבה מכך הוא ניסונו של בנק הדואר לטעון כי לא חלה עליו חובה כלשהי למנוע פעולות אסורות בחשבונות שמתנהלים אצלה, וכי חובותיו מסתכמים בדיווח לרשות לאיסור הלבנת הון. אשר לטענות השיהוי וההתיישנות, חזר וייס על טענתו כי נודע לו על מעורבותו של בנק הדואר רק עם קבלת המסמכים מהמשטרה בשנת 2016.

מלק הגיש תצהיר עדות ראשית לתמיכה בתביעת IBC. לאחר מכן הוגש תצהיר עדות ראשית של וייס בתביעת IBC ובתביעה שכנגד, בצירוף חוות דעת של מומחית לזיהוי כתבי יד, גב' קרן רווה, וחוות דעת מומחה של רו"ח, אריה רוטמן. בהמשך הוגשו מטעם נתבעים שכנגד 3-1 תצהירי עדות ראשית של בני הזוג מלק ושל מר דוראין ס. מיטלר וכן חוות דעת מומחה של ד"ר גדעון שניר. מטעם בנק הדואר הוגשו שני תצהירי עדות ראשית: תצהיר של מר דניאל יעקוביאן, אחראי איסור הלבנת הון ומימון טרור בבנק הדואר; ותצהיר של גב' סבטלנה פריצרט, מנהלת מדור טיפול משפטי – תחום שירותי לקוחות בבנק הדואר.

בתצהיר עדותו הראשית תיקן וייס את גרסתו בעניין הסכומים שהוחזרו אליו מתוך הכספים שהעביר לחשבונות הבנק בחו"ל. לפי תצהירו, מתוך הכספים שהופקדו לבנק P&P הושב אליו סכום של 3.5 מיליון דולר בלבד; מתוך הכספים שהופקדו לבנק LLB קיבל בחזרה סך של 6.8 מיליון דולר; ומתוך הכספים שהופקדו בבנק סקסו הוחזר לחשבונותיו בארה"ב סך כולל של 5.7 מיליון דולר בלבד. בהקשר זה הצהיר והסביר וייס כי אם קודם לכן נקב בסכומים שונים, הרי שעשה זאת על יסוד הערכה של הסכומים שהפסיד, וכעת ציין את הסכומים המדויקים לאחר בדיקה מדוקדקת של איש מקצוע מטעמו. וייס התייחס גם לתצהירו בתביעת ההלוואה שבו נכתב כי נוצרו לו רווחים בחשבון בבנק סקסו בסך של 900,000 $, והצהיר כי היום, לאחר הניתוח המלא של החשבונות, הוא מבין שלמעשה נגרמו לו הפסדים מהכספים שהועברו לבנק סקסו. בהקשר זה הצהיר וייס כי בתחילה סבר לתומו שההשקעות שביצע רבין בחשבון ושהובילו להפסדים אינן נוגעות למלק, אך היום הוא מבין שלא כך הדבר.

התקיימו שלושה דיוני הוכחות שבהם נחקרו המצהירים והמומחים הנ"ל.

לאחר דיון ההוכחות האחרון הוגשה ברשות בית המשפט עמדה מטעם הרשות לאיסור הלבנת הון, ובהמשך הוגשו סיכומים מטעם הצדדים בכתב.

דיון

תביעת IBC

תביעת IBC הוגשה בטענה כי פעולות ההשקעה שבוצעו בסכום שהפקיד וייס בבנק סקסו הניבו רווחים בסך כולל של 1,707,793 דולר, וכי החברה זכאית למחצית מרווחים אלה בהתאם לסעיף 4 להסכם בינה לבין וייס (נספח א' לכתב התביעה). IBC היא שנשאה בנטל להוכיח את תביעתה ולבסס כי בוצעו פעולות השקעה שהניבו רווחים, והיא לא עשתה זאת.

בכתב התביעה מפנה IBC למסמך שהוא לטענתה העתק של תדפיס חשבון הבנק שלה בסקסו מפתיחתו ועד סגירתו (נספח ג' לכתב התביעה). מהתדפיס עולה כי ב-22 בפברואר 2008 הועבר לחשבון סך של 10 מיליון דולר, אשר אין חולק כי הועבר מחשבונו של וייס בארה"ב, ובמהלך החודשים פברואר עד יולי 2008 בוצעו בחשבון החברה בבנק סקסו פעולות רבות של משיכת כספים וכן שתי הפקדות בסך כולל של 139,520.91 דולר. בתחתית התדפיס צוין כי הסכום הכולל של ההפקדות לחשבון הוא 10,139.520.91 דולר, ומנגד הסכום הכולל שנמשך מהחשבון הוא 11,847,318 דולר. בנספח 5 לתצהיר עדותו הראשית של מלק צורף תדפיס אחר של החשבון שמלק הצהיר כי מפורטות בו הפעולות שבוצעו בחשבון. מתדפיס זה עולה כי נכון ליום 17.7.08 היה החשבון ביתרת חובה של 385,678 דולר, ולאחר מכן אופסה היתרה בחשבון. התדפיס שצורף אינו מצביע על יתרת זכות או על רווחים כלשהם, וכאשר מלק נשאל על כך בחקירתו הנגדית, העיד כי "בתצהיר הזה לא מופיע החלק העיקרי" (פרוטוקול מיום 23.2.20, עמ' 515 ש' 24). בהמשך העיד מלק כי הוא לא זוכר אם עיין בנספחי התצהיר שלו (שישה נספחים בלבד) ואף אינו זוכר אם קרא את התצהיר (עמ' 520 ש' 27 עד עמ' 521 ש' 16).

תדפיס החשבון בנספח ג' לכתב התביעה הוא הראיה העיקרית שעליה מבוססת תביעת IBC, אך תדפיס זה לא צורף לתצהיר עדותו הראשית של מלק בתביעת IBC, אלא רק לתצהירו של מלק בתביעה שכנגד (בנספח 7). גם אם יש לקבל את התדפיס הנ"ל כראיה בתביעת IBC, אין בו כדי לבסס כי הופקו רווחים מהשקעות שבוצעו בסכום שהפקיד וייס לבנק סקסו.

בתביעת IBC נטען כי היות שלא הייתה לחשבון מסגרת אשראי, ברור כי ההפרש בין סכומי ההפקדות לסכומי המשיכות בסך של 1,707,793 דולר (צ"ל 1,707,797 דולר) הוא בהכרח מרווחים שנוצרו בחשבון החברה. בהקשר זה מפנה IBC למסמך הנחזה להיות מכתב של בנק סקסו לב"כ וייס שלפיו העובדה שנמשך מהחשבון סכום גדול יותר מזה שהופקד אפשרית, לדוגמה ("e.g."), כתוצאה מרווחים שהושגו מהשקעות (נספח ד' לכתב התביעה בסעיף 1). המכתב לא צורף לתצהירו של מלק ולא הוגש באמצעות עורכו, ולכן אינו יכול לשמש ראיה לאמיתות תוכנו. כמו כן ממילא לא עולה מהמכתב כי מקורו של ההפרש בין הסכום שהופקד לסכום שנמשך נובע בהכרח מפעולות השקעה שבוצעו בכספים.

בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של מלק אין פירוט או ביסוס כלשהו לגבי ההשקעות שבוצעו בכספים שהועברו לחשבון IBC בבנק סקסו ולגבי תוצאותיהן של השקעות אלה. אין חולק כי IBC שבשליטתו הבלעדית של מלק הייתה בעלת החשבון, ומלק העיד עוד בשלבים המקדמיים של ההליך דנן כי המסחר בבנק סקסו בוצע מתוך חשבון החברה (פרוטוקול מיום 5.4.17, עמ' 23 ש' 14-13). מכאן שהמידע לגבי ההשקעות שבוצעו בכספים היה בידי החברה ומלק, או שלכל הפחות הייתה להם גישה למידע זה, אך הם לא הציגו את המידע או כל חלק ממנו לצורך ביסוס התביעה.

לעומת זאת, וייס פעל באמצעות ייפוי כוח שניתן לו בהליך דנן לקבלת כל תדפיסי החשבונות הרלוונטיים משלושת הבנקים באירופה שבהם הופקד כספו, לרבות מבנק סקסו, והגיש חוות דעת של מומחה מטעמו, רו"ח אריה רוטמן, שניתח את כל התדפיסים. מחוות הדעת עולה, בין היתר, כי החשבון בבנק סקסו התנהל באמצעות שמונה חשבונות, ומתוכם שישה תתי חשבונות שבהם בוצעה הפעילות העיקרית. לפי קביעת המומחה, בחלק מתתי החשבונות נוצר עודף כתוצאה מהפעילויות שבוצעו, בחלקם נוצר גירעון ובוצעו גם העברות הדדיות בין תתי החשבונות, אך התוצאה הסופית "מסתכמת להפסד משמעותי ביותר בסך של כ-3.6 מיליוני דולר" (סעיף 3(ב) לחוות הדעת). עוד קבע המומחה כי "נוצר הרושם שלא היה שום צורך בפתיחה של כמות גדולה כזו של חשבונות בנק ותתי חשבונות", והוסיף כי הפעילות הבנקאית בכל ששת תתי החשבונות הייתה דומה מאוד, והייתה יכולה להתבצע בחשבון אחד ויחיד על שמו של וייס. המומחה נשאל בחקירתו הנגדית לגבי פעולות השקעה שנעשו בחשבון והעיד כי בוצעו "ממש אלפים רבים של פעולות, גם CFD, גם פיוצ'רים, ספוטים, זה עסקאות מאוד מאוד מסוכנות שזה בעצם הימורים. זה כמו להמר על הרולטה" (עמ' 259 ש' 12-10). בדיון ההוכחות נחקר המומחה על קביעתו בעניין ההפסדים שנגרמו כתוצאה מפעולות ההשקעה שבוצעו בחשבונות בבנק סקסו, וגרסתו לא נסתרה (ראו פרוטוקול מיום 20.2.20 עמ' 252 עד עמ' 257 וכן עמ' 280 ש' 34-27).

IBC מפנה בסעיף 21 לסיכומיה לתצהיר שהגיש וייס בתביעת ההלוואה, שם הצהיר בסעיף 9 כי " מהסכום של 10 מיליון דולר שהפקדתי בבנק סקסו, הצלחתי למשוך בשלב ראשון חזרה לחשבונותיי בארצות הברית סכום של 4.5 מיליון דולר, וסכום נוסף של כ-6.4 מיליון דולר נותר בבנק סקסו (סך הכול סכום של 10.9 מיליון דולר)". לטענת IBC, מדובר בהודאת בעל דין אשר וייס אינו יכול לחזור בו ממנה, והיא מלמדת הן על כך שוייס היה יכול למשוך כספים באופן בלעדי ועצמאי והן על כך שוייס הודה בקבלת 10.9 מיליון דולר. עוד נטען כי משיכת הסך של 11.8 מיליון דולר לא הייתה מפוצלת, ולכן ברור שהסכום כולו עבר לוייס.

בניגוד לטענת IBC, לא עולה מדף החשבון שצירפה (נספח ג' לכתב התביעה ונספח 7 לתביעה שכנגד) כי בוצעה משיכה אחת מהחשבון בסך של 11.8 מיליון דולר, אלא כי בוצעו כמה משיכות בזמנים שונים המסתכמות לסך כולל של 11,707,797 דולר. IBC לא הציגה ראיות המבססות מי ביצע כל משיכה, אך וייס הודה כאמור כי קיבל בחזרה 4.5 מיליון דולר והותיר כ-6.4 מיליון דולר בבנק סקסו לצורך השקעות נוספות.

וייס התייחס בתצהירו בתיק דנן להצהרתו בתביעת ההלוואה שממנה עולה כי נוצרו לו רווחים בסך של 900,000 דולר בחשבון בבנק סקסו, והסביר כי הצהיר זאת מכיוון שחשב לתומו שההשקעות שביצע רבין בחשבון אשר הביאו להפסדים של מיליוני דולרים אינן נוגעות למלק, והיום הוא מבין שלא כך הדבר (סעיף 94 לתצהירו). בהקשר זה הצהיר וייס כי כאשר ביטל את ייפוי הכוח של מלק לפעול בחשבונו האישי וביקש למשוך את כספו בחזרה לארה"ב, פנה אליו רבין ואמר שהוא לא היה מעורב בהעברות שביצע מלק מהחשבון ושוייס יכול לסמוך עליו להמשיך לנהל את ההשקעות בבנק סקסו בכספים שנותרו שם. על פי תצהירו של וייס, באותו זמן חשב שרבין דובר אמת, ולכן אפשר לו להמשיך לבצע פעולות שונות בכספים שנותרו בבנק, ובסופו של דבר, מתוך סכום של 6.4 מיליון דולר שנותר בחשבון, נגרמו לוייס הפסדים בסך של 3.2 מיליון דולר (סעיפים 92 ו-93 לתצהירו של וייס).

מחוות דעת המומחה עולה כי בימים 17.7.08 ו-18.7.08 הועבר סך כולל של 6,485,668 דולר מחשבון IBC לחשבון שבבעלות חברת זיכרון אברהם שהיה אחד מתתי החשבונות בבנק סקסו. וייס נשאל בחקירתו הנגדית מי היה בעל השליטה בחשבון זה והשיב כי הוא לא בטוח בכך, אך מלק ורבין הם שביצעו את פעולות המסחר, והן לא היו בשליטתו (פרוטוקול מיום 20.2.20, עמ' 323 ש' 12-10). קודם לכן העיד המומחה מטעם וייס, רו"ח רוטמן, כי לא ידע שחברת זיכרון אברהם היא בבעלותו של וייס, אך זה לא רלוונטי: "הסברתי שהבעלות בחשבון לא משנה למהות, מכיוון שגם בנאדם, כשהוא ממנה חברה לניהול תיקים אז הוא עדיין הבעלים בחשבון ויש חברת ניהול תיקים שעושה פעולות בחשבון, אז זה לא משנה" (שם, עמ' 259 ש' 35-33). כמו כן העיד המומחה כי הוא רואה זיקה בין החשבון של זיכרון אברהם לחשבון של IBC וכי הועברו כספים בין חשבונות אלה (תחילת עמ' 324). כך למשל, בסמוך לאחר העברת הסך של 6.4 מיליון דולר לחשבון זיכרון אברהם, הועבר ביום 31.7.08 סך של 485,668 דולר בחזרה לחשבון IBC (ראו תרשים בעמ' 10 לחוות הדעת).

אוסיף ואציין שוייס הכחיש בתוקף בחקירתו הנגדית את הטענה כי היה לו מחשב אישי שמחובר לחדר העסקאות, אשר באמצעותו הוא היה מיודע באופן שוטף ורציף לכל העברות הכספים שבוצעו בחשבונות המיזם המשותף. בעניין זה העיד וייס בחקירתו הנגדית כי מלק אמר לו לקנות מחשב יקר מאוד כדי שיוכל לראות מהמשרד שלו את כל העסקאות שמתבצעות, ווייס עשה זאת והעביר למלק את המחשב כדי שיתקין בו את התוכנות הנדרשות, אך המחשב מעולם לא הוחזר לוייס (עמ' 328 ש' 8-1).

לגרסתו של מלק, רבין פעל מטעם וייס שמינה אותו לפקח על ההשקעות. מנגד, וייס טוען כי אמנם בתחילה, גם לאחר שהחל לחשוד במלק, האמין לרבין ונענה לבקשתו להמשיך לנהל את הכספים, אך בדיעבד התברר לו שרבין פעל בקנוניה עם מלק.

קיימות ראיות המעלות חשד לקנוניה בין מלק לרבין. כך למשל, מלק הודה בסעיף 3(א) לתצהירו בתביעת ההלוואה שהייתה לו היכרות מוקדמת עם רבין אשר הכיר לו את וייס: "בשנת 2008 פנה אלי אדם בשם סם רבין... שהכרתי כבר לפני כן וערך היכרות ביני לבין התובע [וייס]" (ההדגשה שלי, מ"ת), וגם בהמשך, בסעיף 15(א), הצהיר מלק כי " אמרתי כבר כי הכרתי את רבין היכרות קודמת" (תצהירו צורף בנספח 31 לתצהיר וייס). לעומת זאת, בתצהיר עדותו הראשית בתיק דנן הצהיר מלק שלא הייתה לו היכרות קודמת עם רבין, אך הודה כי רבין הוא זה שהפנה אותו לוייס (סעיפים 5-4 לתצהירו). גם וייס הצהיר כי רבין הוא זה שהמליץ לו לפנות למלק שאותו הציג כ"גורו הגדול ביותר להשקעות פיננסיות" (סעיף 11 לתצהירו של וייס). זאת ועוד, מלק הצהיר כי פעולות המסחר בכספים של וייס שהופקדו בבנק סקסו נעשו באמצעות חברת פינקסו אשר "קיבלה את פקודות הקנייה והמכירה שהעברנו אני או מר רבינוביץ', תוך שהכול התנהל באמצעות חדר עסקאות שהוקם באופן מיוחד לשם כך" (סעיף 10(א) לתצהירו של מלק, ההדגשה שלי, מ"ת). מעדותו של ד"ר גדעון שניר שהעיד מטעם מלק עלה כי חדר העסקאות היה ממוקם במשרדו של מלק (פרוטוקול מיום 26.2.20 בסוף עמ' 623). כמו כן, כאמור, עלה מחוות דעתו של רו"ח רוטמן כי גם לאחר המועד שבו נענה וייס לבקשת רבין להמשיך לנהל את ההשקעות שנותרו בבנק סקסו, הועבר סך של 485,668 דולר מחשבון זיכרון אברהם לחשבון IBC. אוסיף ואציין כי וייס העיד שרבין התקשר אליו וניסה להניא אותו מלהגיע לישראל ולמסור עדות, הן בתביעת ההלוואה נגד מלק והן כחודשיים לפני הדיון בתיק דנן (עמ' 295 ש' 19-1).

עם זאת, אינני נדרש להכריע אם מלק ורבין פעלו בקנוניה במטרה לרמות את וייס, ודי בקביעה כי IBC שהגישה את התביעה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להציג תמונה מלאה של כל הפעולות שבוצעו בכספים שהפקיד וייס בבנק סקסו. בין היתר היה על IBC להציג את כל הפעולות שנעשו עד להעברת הסך של 4.5 מיליון דולר לחשבונו של וייס בארה"ב, ולבסס מהן ההשקעות שבוצעו ואילו רווחים הופקו מהן, אם בכלל. כמו כן היה עליה לבסס את טענתה כי הסך של 6.4 מיליון דולר שנותר בבנק סקסו הועבר לניהולו של רבין בלבד, וכי מלק לא היה מעורב כלל בפעולות שבוצעו בכספים אלה. IBC לא עשתה זאת, לא הציגה פירוט לגבי הכספים שהועברו לחברת פינקסו ולפעולות שבוצעו בהם ולא הציגה תדפיסי חשבון בנק שבהן מפורטות כל הפעולות שבוצעו בכל תתי החשבונות שנפתחו בבנק סקסו.

בחוות דעת המומחה מטעם וייס פורטו כל החשבונות ותתי החשבונות בבנק סקסו, צוין כי חשבון 1 ותתי החשבונות שלו (כהגדרתם בחוות הדעת) רשומים על שם IBC ונקבע כי " דרך חשבון 1 באמצעות תתי החשבונות שלו, בוצעה פעילות בנקאית וכן משיכות כספים החוצה לחשבון פינקסו" (ראו הערה בטבלה בעמוד 9 לחוות הדעת). מכאן ש-IBC הייתה יכולה לקבל תדפיסי חשבון בנק מלאים, לכל הפחות לגבי כל הפעולות שבוצעו בחשבון 1 ובתתי החשבונות שלו, והיא לא עשתה כן.

מנגד, וייס התייחס בסעיף 31 לתצהיר עדותו הראשית להעברות בסכום כולל של מאות אלפי דולרים שבוצעו לפי הוראותיו של מלק מהחשבונות של IBC בבנק סקסו למקומות שונים ברחבי העולם באמצעות חברת פינקסו. וייס צירף את בקשות ההעברה החתומות של מלק בנספח 7 לתצהירו. מלק כלל לא התייחס בתצהירו להעברות אלה ולא נתן להן כל הסבר. בדיון שהתקיים ביום 5.4.17 נשאל מלק אם יש לו אסמכתאות להעברות שביצע בבנק סקסו באמצעות פינקסו והוא השיב: "יש לי את כל האסמכתאות לכך. יש לי את רוב ההעברות", ולאחר מכן העיד כי לא צירף אותן לתביעה מכיוון שהן לא רלוונטיות (עמ' 24 ש' 9-3). אולם בהליך גילוי המסמכים, כאשר התבקש מלק להמציא אסמכתאות לביצוע ההעברות לחברת פינקסו וממנה, השיב כי "אין בידיי מסמכים מעבר למסמכים שהועברו בתצהיר גילוי המסמכים הכללי של וייס" (ראו בקשה לגילוי מסמכים ששלחו ב"כ וייס בפרק ב' סעיף 9 ותשובתו של מלק לדרישה זו – נספחים 69-68 לתצהירו של וייס).

מלק נשאל בחקירתו הנגדית לגבי ההעברות שבוצעו דרך חברת פינקסו, והגרסה שהציג לגבי חלק מהסכומים שהועברו הייתה מעורפלת, לא נתמכה באסמכתאות כלשהן, ולעיתים עמדה בסתירה לעדויותיו הקודמות. כך למשל, לגבי ההעברה בסך של 125,000 יורו לחשבון בהולנד, העיד מלק בחקירתו במשטרה כי "ההעברה נעשתה לעורך דין באמסטרדם, עורך דין שעשה פעילות עבורי..." (ראו נספח 50 לתצהיר וייס בעמ' 544), בתביעת ההלוואה הצהיר מלק כי הסכום הועבר לצורך עסקה של רכישת פאנלים סולאריים (נספח 31 לתצהיר וייס, עמ' 123, סעיף 15א'-ג'), ובחקירתו הנגדית בתיק דנן העיד מלק כי הפאנלים הסולאריים לא נרכשו והכסף "הלך לעזאזל" (פרוטוקול מיום 23.2.20, עמ' 426 ש' 25-9). כמו כן התייחס מלק לשני סכומים, 137,400 דולר ו-385,000 דולר, שהועברו לדבריו לצורך שחרור כספי הקרן שבשליטתו, אך לא הציג אסמכתאות כלשהן לקיומה של הקרן שלטענתו "נמחקה" (עמ' 417 החל מש' 18), וזאת על אף שבדיון שהתקיים ביום 5.4.17 העיד כי הקרן עדיין קיימת והוא יכול להשיג מסמכים לגביה (פרוטוקול מיום 5.4.17, עמ' 22 ש' 16-7). כשנשאל לאן הועברו שני הסכומים הנ"ל השיב מלק שאיננו יודע או שאיננו זוכר. לגבי הסך של 137,400 דולר העיד: "אני לא יודע. לא זוכר כרגע, עבר לאיזה חברה", וכשנשאל לאיזה חברה, השיב: "לא זוכר". לגבי הסך של 385,000 דולר העיד: "אני לא זוכר כרגע לאן הם עברו" וכשנשאל לאיזו מדינה בוצעה ההעברה, השיב: "אני לא זוכר. לפי ההנחיות של האנשים שניהלו את הקרן" (פרוטוקול מיום 23.2.20, עמ' 424 ש' 28 עד עמ' 426 ש' 13). ואולם קודם לכן העיד מלק כי הוא זה שניהל את הקרן – "הייתי מנהל של הקרן", "הקרן אני ניהלתי אותה והייתי מורשה לעשות כל מה שאני צריך כדי לשחרר את הקרן" (עמ' 415 ש' 35, עמ' 416 ש' 20-29).

מכאן שמלק לא הציג גרסה ברורה ומפורטת הנתמכת באסמכתאות בנוגע להעברות שבוצעו מחשבון IBC דרך חברת פינקסו והתרשמתי כי עדותו בחקירה הנגדית לגבי העברות אלה לא הייתה מהימנה. על כן אני קובע כי IBC לא הוכיחה ולו לכאורה כי הכספים שהועברו לפינקסו נועדו ושימשו לביצוע השקעות כלשהן.

וייס העיד כי מלק ורבין ניהלו גם את כל החשבונות האחרים בבנק סקסו, לרבות החשבונות שהיו רשומים על שם חברת זיכרון אברהם, ולא הוכח כי לפני ההליך דנן או במהלכו פעלו IBC ומלק לקבל מידע בנוגע לפעולות שבוצעו חשבונות אלה. בסיכומי וייס יש התייחסות להסדר דיוני שאליו הגיעו הצדדים בדיון מיום 19.6.17 שלפיו כל צד יעביר לצד השני ייפויי כוח לעיון בתדפיסים של כל החשבונות שנפתחו בשלושת הבנקים באירופה שבהם הופקדו כספים של וייס. בהקשר זה נטען כי וייס קיים את ההסדר במלואו והעביר לב"כIBC ומלק ייפוי כוח, אך מלק לא פנה לבנקים כדי לקבל מהם מידע. בסיכומי התשובה של IBC נטען כי מעולם לא נחתם ייפוי כוח המסמיך את מלק לקבל מידע מהבנקים, אך טענה זו תמוהה, שכן בדיון מיום 7.3.19 ציין ב"כ וייס כי הוחלפו ייפויי כוח בין הצדדים, וב"כ IBC ומלק דאז שהיה נוכח בדיון לא הכחיש זאת ולא טען אחרת. נוסף על כך, ב"כ IBC ומלק לא הגישו בשום שלב של ההליך בקשה להורות לוייס לקיים את ההסדר הדיוני.

אין לזקוף לחובתו של וייס את סירובו להציג את תדפיסי חשבון הבנק האישי שלו בארה"ב. די בכך שוייס הסכים לחשיפת כל המידע הנוגע לפעולות שבוצעו בחשבונות השונים בבנק סקסו, לרבות כל המשיכות שבוצעו מהחשבונות בבנק סקסו לחשבונות אחרים. IBC לא ביססה שפעלה לקבלת כל תדפיסי החשבון הרלוונטיים, בין באמצעות עמידה על קבלת ייפוי כוח בהתאם להסדר הדיוני שיאפשר פנייה ישירה לבנק סקסו לקבלת המידע, ובין באמצעות הגשת תביעה נגד וייס למתן חשבונות.

לעומת זאת, כאמור לעיל, וייס פעל לקבלת תדפיסי החשבונות של בנק סקסו והציג חוות דעת של מומחה מטעמו שקבע, לאחר עיון בתדפיסים, כי מתוך סך של 10 מיליון דולר שהפקיד וייס בבנק סקסו, סך כולל של 735,979.59 דולר הועבר לחברת פינקסו, נגרמו הפסדים בסך של 3.6 מיליון דולר והוחזר לוייס סך של 5.7 מיליון דולר בלבד (ראו סיכום לעניין הפעילות בבנק סקסו בעמוד 12 לחוות הדעת). המומחה הדגיש בחקירתו הנגדית כי חוות דעתו איננה מבוססת על אסמכתאות שקיבל מוייס לגבי כספים שהוחזרו אליו, אלא על כל החומר שקיבל מהבנקים השונים באירופה שאליהם הופקדו הכספים של וייס, לרבות בנק סקסו, ועל ניתוחן של אלפי הפעולות שבוצעו בחשבונות אלה (פרוטוקול מיום 20.2.20, עמ' 239 החל מש' 21).

אל מול חוות דעת המומחה המקצועית והמקיפה שהוגשה מטעם וייס,IBC ומלק הגישו מסמך המכונה "חוות דעת מומחה" אך איננו ערוך כחוות דעת מומחה כדין, ועורכו, ד"ר גדעון שניר (להלן " שניר"), העיד כי הוא חבר של מלק מזה שנים רבות. שניר לא מצא לנכון להתייחס בחוות דעתו לחברות שלו עם מלק, וכשנשאל בחקירתו הנגדית כמה שנים הם מכירים, שינה את גרסתו כמה פעמים: תחילה אמר שהם מכירים כ-20 שנה, לאחר מכן העיד כי הכירו בשנת 2010 ולכן מדובר ב-10 שנים, ובהמשך כשנשאל כיצד התייחס מידיעתו האישית לאירועים שהתרחשו בשנת 2008 אם לא הכיר את מלק באותה עת, הוא התחמק מלהשיב על השאלה ולבסוף העיד כי הוא חושב שהם מכירים יותר קרוב ל-20 שנה (פרוטוקול מיום 26.2.20, סוף עמ' 607 ותחילת עמ' 608 ועמ' 610 החל מש' 6). מעדותו של שניר עלה כי הוא מרצה למדעי הרוח, איננו רואה חשבון, לא ערך בעבר חוות דעת כלכליות לבית המשפט וערך את חוות הדעת בתיק דנן בתור טובה למלק, על רקע החברות ארוכת השנים ביניהם (עמ' 606 ש' 15 עד עמ' עמ' 607 ש' 33). כמו כן אישר שניר כי סעיפים רבים בחוות דעתו מבוססים על דברים ששמע ממלק (ראו למשל עמ' 621 ש' 12-9). לכן, אין לייחס משקל משמעותי כלשהו ל"חוות הדעת" של שניר.

נוסף על כך, גם לגופו של עניין אין כל בסיס ל"קביעותיו" של שניר בסעיפים 33-25 בנוגע לכספים שהופקדו בבנק סקסו. בסעיף 27 ציין שניר כי הפעילות בסקסו הניבה רווחים, ללא כל פירוט לגבי ההשקעות שבוצעו ותוצאותיהן. בסעיף 29 יש התייחסות לסך של 4.5 מיליון דולר שהושב לוייס ולסך של 6,485,000 דולר שהועבר לחשבון זיכרון אברהם ונטען כי חשבון זה היה בשליטתו של וייס, מבלי להזכיר כי מדובר באחד מ-8 החשבונות שנפתחו בבנק סקסו לצורך ניהול השקעותיו של וייס. בסעיף 30 צוין כי הסך של 735,979 דולר הופקד בחברת פינקסו לפי הנחייתו של וייס לצרכי הפעילות האישית שלו, אך בחקירתו הנגדית הודה שניר כי אין לו אסמכתה לכך שוייס הורה להעביר את הכספים, ומלק הוא זה שאמר לו שהכספים שימשו לפעילות אישית של וייס (עמ' 624 ש' 18-5). בסעיף 31 ציין שניר כי בתקופה שבה ניהל רבין את כספיו של וייס, נגרמו לוייס הפסדים בסך של 3 מיליון דולר שלא במסגרת חדר העסקאות של המיזם המשותף ולא היה למלק כל קשר לפעילות זו. אלא ששניר אישר בחקירתו הנגדית כי אין בידיו כל מסמך המבסס שההפסדים לא היו קשורים למלק, וטענתו מבוססת על שיחה שניהל עם רבין בשנת 2008 שממנה הבין שיש בעיות עם ההשקעה. עוד עלה מעדותו של שניר כי מלק הוא זה שאמר לו מה סכום ההפסד שנגרם לוייס, וכי השיחה של שניר עם רבין בשנת 2008 התנהלה בעת שרבין, שהוא תושב קנדה, ניהל את חדר העסקאות מתוך משרדו של מלק בישראל (עמ' 624 החל מש' 19).

בסעיף 32 טען שניר כי אין הלימה בין התרשים שבעמוד 10 בחוות דעת המומחה מטעם וייס שבו מופיעות החזרות כספים בסך של 4.5 מיליון דולר ו-6,485,000 דולר לחשבון זיכרון אברהם לבין הטבלה בעמוד 11 לחוות הדעת שלפיה הוחזר לוייס סך כולל של 5,652,000 דולר. ואולם, מהטבלה בעמוד 10 לחוות הדעת של המומחה מטעם וייס עולה בבירור כי מתוך הסך של 6,485,000 דולר שהועבר לחשבון זיכרון אברהם בבנק סקסו, סך של 1,174,585 דולר בלבד הוחזר לחשבונו של וייס בארה"ב, כך שיחד עם הסך של 4.5 מיליון דולר שהועבר לוייס קודם לכן, הוחזר אליו סך כולל של כ-5.6 מיליון דולר. גם אם החשבון של זיכרון אברהם בבנק סקסו היה בבעלותו של וייס, מעדותו של וייס ומחוות דעת המומחה מטעמו עלה ולא נסתר כי הסך של 6.4 מיליון דולר שהופקד בחשבון לא הוחזר לוייס, אלא נותר בבנק סקסו ובוצעו בו פעולות נוספות שגרמו להפסדים. מהראיות עלה כאמור כי רבין ניהל את הכספים של וייס בבנק סקסו מתוך משרדו של מלק, ו-IBC לא ביססה כי רבין בלבד הוא זה שביצע את כל הפעולות שגרמו להפסדים ושלא היה למלק כל קשר לפעולות אלה.

אוסיף ואציין כי IBC לא הציגה כל ביסוס לטענתה בסעיף 13 לכתב התביעה כי זמן קצר לאחר העברת הכספים מחשבונה בבנק סקסו, היא ניסתה לפנות לוייס כדי לקבל את החלק המגיע לה לטענתה. לא הוצגו מסמכים כלשהם המעידים כי IBC פנתה לוייס בדרישה לקבל את חלקה ברווחי ההשקעות בבנק סקסו. רק לאחר שוייס הגיש את תביעת ההלוואה נגד מלק, העלה מלק לראשונה הטענה כי יש לקזז את חלקה הנטען של החברה ברווחים מהחוב בגין ההלוואה.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי IBC לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי לבסס כי ביצעה בכספו של וייס בבנק סקסו פעילות פיננסית שהניבה רווחים. כמו כן אני קובע כי לא עלה בידי IBC לסתור את קביעותיו של המומחה מטעם וייס בחוות דעתו שלפיה מתוך הסך של 10 מיליון דולר שהפקיד וייס בבנק סקסו, הוחזר לו סך של 5.7 מיליון דולר בלבד, שכן הפעולות שבוצעו גרמו להפסדים בסך של 3.6 מיליון דולר וסך של 735,979.59 דולר הועבר לחברת פינקסו.

גם אם אפשר להסיק מהצהרתו של וייס בתביעת ההלוואה כי בשלב כלשהו הועבר מחשבונות IBC לחשבונות שבשליטת וייס סך כולל של 10.9 מיליון דולר, דהיינו 900,000 דולר יותר מהסכום שהופקד, IBC לא ביססה כי מקורו של הפרש זה הוא ברווחים שהופקו מהשקעות פיננסיות. IBC לא הציגה ראיות כלשהן בנוגע להשקעות שבוצעו, לא ביססה שהכספים שהועברו לצדדי ג' באמצעות חברת פינקסו שימשו לביצוע השקעות, ואין לשלול שההפרש בין הסכום שהופקד לסכום שנמשך נובע מהעברות סיבוביות של כספים אחרים שהפקיד וייס בחשבונות שבשליטת מלק. כמו כן, מעדותו של וייס, מהאסמכתאות שהציג ומחוות דעת המומחה מטעמו עלה ולא נסתר כי מתוך הסך של 10.9 מיליון דולר הנ"ל, 6.4 מיליון דולר נותרו בבנק סקסו והמשיכו להיות מנוהלים שם, כך שבסופו של דבר קיבל וייס מבנק סקסו בחזרה לחשבונותיו בארה"ב סך כולל של 5.7 מיליון דולר בלבד. IBC לא ביססה כי כל ההפסדים שאליהם התייחס המומחה מטעם וייס בחוות דעתו נוצרו כתוצאה מפעולות שביצע רבין בלבד ללא כל קשר למלק, וזאת כשעולה מהעדויות של מלק ושל שניר שהעיד מטעמו כי חדר העסקאות שממנו בוצעו פעולות המסחר היה ממוקם במשרדו של מלק.

לפיכך, תביעתה של IBC נגד וייס נדחית.

התביעה נגד IBC ובני הזוג מלק

סיכומי הצדדים בתביעה שהגיש וייס נגד IBC ובני הזוג מלק השתרעו על פני מאות עמודים, לרבות סיכומים בני 113 עמודים של IBC ובני הזוג מלק בתביעה שכנגד.

חלקים ניכרים מהסיכומים נגעו לטענות סף, ובפרט לטענות התיישנות. כאמור לעיל, בהחלטה המפורטת שניתנה ביום 1.2.19 נדחתה בקשתם של בני הזוג מלק לסילוק התביעה נגדם על הסף מחמת התיישנות. בהחלטה זו נקבע כי נכון לאותו שלב דיוני, ובהיעדר בירור עובדתי, לא נסתרו טענותיו של וייס בנוגע לדחיית מועד ההתיישנות, אך בני הזוג מלק יהיו רשאים לחזור ולהעלות טענות בעניין התיישנות התביעה בעקבות הראיות שיוצגו בדיון ההוכחות.

לגופה של התביעה, וייס העלה טענות רבות הנוגעות למסכת סבוכה של מעשי עוקץ ומרמה כלפיו, אשר מלק היה מעורב בה יחד עם גורמים נוספים ברחבי העולם, אך התביעה שכנגד הוגשה בגין שני סכומים בלבד אשר הועברו לחשבונו של מלק בבנק הדואר: 4,311,600 ₪ (סכום שווה ערך ל-1.2 מיליון דולר) ו-1,191,253 ₪ (סכום שווה ערך ל-350,000 דולר). לפי כתב התביעה, מלק גזל מוייס את הסכומים הנ"ל במרמה, תוך שימוש בחברת IBC שהיא חברת קש חסרת פעילות, והלבין את הכספים באמצעות העברתם לגב' מלק ורכישת שתי דירות על שמה.

לאור התרשמותי מהעדויות וממכלול הראיות בתיק, אני קובע כי יש לדחות את הטענות להתיישנות התביעות נגד בני הזוג מלק ולהיעדר עילת תביעה נגד IBC, לקבל את התביעות נגד מלק ו-IBC במלואן ולקבל את התביעה נגד גב' מלק בחלקה.

תחילה אתייחס לתביעות לגופן, ובהמשך אפרט מדוע יש לדחות את טענות ההתיישנות.

התביעה נגד מלק

התביעה בגין ההעברה בסך של 1.2 מיליון דולר

אין חולק כי וייס הפקיד סך של 10 מיליון דולר בחשבון P&P על שם לוטשר שמלק הציג אותו כבכיר בבנק. וייס הצהיר כי כאשר החל לחשוש לגורל הכספים וביקש לקבל אותם בחזרה, הוא פנה ללוטשר שטען שכבר החזיר לו 1.2 מיליון דולר באמצעות העברה לחשבון של מלק. זמן קצר לאחר מכן נודע לוייס שלוטשר אינו עובד בבנק ושהוא מתחזה, ולכן נטה וייס להאמין לגרסת מלק כי לא קיבל את הכספים מחשבון P&P (סעיפים 29-28 לתצהיר וייס).

ב-2016 קיבל וייס ממשטרת ישראל את חומרי החקירה נגד מלק, ובהם תדפיסים של חשבון מלק בבנק הדואר שבהם מופיעה העברה מיום 8.4.08 בסך של 4,311,600 ₪ (סכום שווה ערך ל-1.2 מיליון דולר). עוד עלה מהתדפיסים כי למחרת היום משך מלק את מלוא הסכום בכמה משיכות של מאות אלפי ש"ח במזומן (ראו תדפיס בנספח 51 לתצהיר וייס – עמ' 588).

כמו כן נמצא בחומרי החקירה פרוטוקול מחקירתו של מלק במשטרה שבמהלכה הודה כי הסך של 1.2 מיליון דולר הועבר לחשבונו בבנק הדואר מתוך הכספים שהפקיד וייס לצורך השקעה, וטען כי הסכום הועבר דרכו לוייס: "הוא [וייס] נכנס לבעיה וביקש שיעבירו את הסכום של 1.2 מ' מהסכום של ה-10 מ' של ההשקעה, העבירו את הסכום הזה אליו וזה אכן בוצע, הוא העביר את זה דרך החשבון שלי בבנק הדואר" ובהמשך העיד כי "הוא [וייס] ביקש את הסכום הזה על חשבון רווחים והוא קיבל אותו דרכי" (נספח 53 לתצהיר וייס).

וייס הצהיר כי לאחר הגשת כתב ההגנה הנ"ל, ובעקבות מאמצי חקירה נוספים שביצע, הוא הצליח לקבל לידיו את תדפיסי החשבון של לושטר בבנק P&P וכן תדפיסי חשבון של חברת Alderman Finance (להלן " אולדרמן") שאליה הועבר חלק מהכסף שהפקיד וייס. מתדפיסים אלה (נספחים 59-58 לתצהיר וייס) עלה כי מתוך הכספים שהפקיד וייס בבנק P&P, העביר לוטשר סך של 8.5 מיליון דולר לאולדרמן, ולאחר מכן העבירה אולדרמן סך של 1.2 מיליון דולר לחשבונו של מלק בבנק הדואר.

כמו כן הצהיר וייס כי הגיעו לידיו תמלילי חקירותיהם של לוטשר ושל מנהל אולדמן, מר קובי אורן במשטרת שווייץ (נספח 61 לתצהיר וייס) ושניהם העידו בחקירותיהם כי הסכום של 1.2 מיליון דולר שהועבר למלק, מקורו בכספים של וייס (ראו חקירתו של אורן בעמ' 760 לנספחי תצהיר וייס בפסקה 25 וחקירתו של לוטשר בעמ' 790 לנספחי תצהיר וייס).

בניגוד לעדותו של מלק במשטרה, בכתב ההגנה שהוגש מטעמו בהליך דנן נטען בכלליות וללא פירוט או ביסוס, כי הסכום של 1.2 מיליון דולר הועבר לחשבונו "ממקור אחר שאינו קשור למר וייס ואינו קשור למיזם המשותף" (סעיף 79ב' לכתב ההגנה). בשלב זה עדיין לא היו בידי וייס תדפיסי החשבון של P&P ואולדרמן.

לאחר שהתדפיסים הנ"ל הגיעו לידי וייס, הציג מלק בחקירתו מיום 11.1.18 גרסה חדשה. במועד זה העיד מלק לראשונה כי הסך של 1.2 מיליון דולר הגיע אליו משותף עסקי בשם וורנר מייסבורגר שהיה חייב לו כסף והעביר אותו באמצעות בחברת הסליקה אולדרמן שעבדה עם בנק UBS. בהמשך העיד מלק כי אחרי כל כך הרבה שנים, אין לו מסמכים על העסקה עם מייסבורגר שכבר אינו בין החיים.

תדפיסי חשבון החשבון של מלק בבנק הדואר מלמדים על כך שהכניסה של 4,311,600 ₪ (שווה ערך ל-1.2 מיליון דולר) לחשבון בתחילת חודש אפריל 2008 הייתה אירוע חריג ביחס לפעילות הרגילה בחשבון (נספח 52 לתצהיר וייס). גם גב' פריצרט מטעם בנק הדואר העידה כי לא מדובר בפעילות רגילה (פרוטוקול מיום 23.2.20, עמ' 566 ש' 32-30). גב' מלק העידה אף היא כי לא זכור לה שבמועד כלשהו לפני שנת 2008 אמר לה מלק שנכנס סכום משמעותי לחשבונו, והוסיפה כי ב-2008 "הייתה נקודת מפנה בחיים שלנו" (פרוטוקול מיום 11.1.18, עמ' 66 ש' 16-10).

בדיון שהתנהל לפני כב' השופט סרחאן ביום 5.4.17, ניסה מלק לתרץ את עדותו במשטרה שבה אישר כי הסך של 1.2 מיליון דולר הועבר אליו מכספי וייס. מלק העיד כי אחרי שנחקר במשטרה ערך בירורים נוספים שמהם עלה כי הסכום הנ"ל הגיע מחשבונות אחרים, מרווחים שלו בשוויץ. כמו כן העיד מלק בדיון הנ"ל כי פנה לחוקר המשטרה וביקש ממנו לרשום את הדברים, והחוקר אמר לו שזה יירשם בפעם הבאה, אך לאחר מכן נערך עימות עם וייס והנושא של 1.2 מיליון דולר כלל לא עלה (עמ' 26 ש' 26-16). כך העיד מלק גם בחקירתו הנגדית ביום 11.1.18 (עמ' 96 ש' 27 עד עמ' 97 ש' 5). טענה זו של מלק אינה נתמכת בראיות כלשהן.

בניגוד לנטען בסיכומיהם של נתבעים שכנגד 3-1, העובדה שלא הוגש כתב אישום נגד מלק אינה מלמדת ולו לכאורה על כך שניתן הסבר מבוסס ומניח את הדעת לגבי הסך ש 1.2 מיליון דולר שהועבר לחשבונו בבנק הדואר. אין חולק כי תיק החקירה לא נסגר בשל חוסר אשמה אלא בשל היעדר ראיות מספיקות לביסוס אשם פלילי, ואף זאת בטרם נחשפו כל הראיות שהוצגו בתיק דנן, לרבות תדפיסי חשבון בנק של P&P ושל אולדרמן.

בהחלטה שניתנה בעניין עיקולים זמניים מיום 18.7.17 קבע כב' השופט סרחאן כי "גרסת המשיבים [נתבעים שכנגד 3-1] אינה אחידה וקוהרנטית", והתייחס בין היתר לשינוי גרסתו של מלק בנוגע לסך של 1.2 מיליון דולר שהועבר לחשבונו. בהקשר זה קבע כב' השופט סרחאן כי "במשטרה הודה [מלק] שגם קיבל 1.2 מיליון דולר ארה"ב מכספי המבקש [וייס] – הגם שבעדותו בפניי ניסה – והאמת תיאמר ללא הצלחה – לטעון, כי הסכום האמור אינו מכספי המבקש" (עמ' 7 להחלטה ש' 8-4).

מלק לא ביקש להזמין לעדות את חוקר המשטרה שגבה את הודאתו ושאליו פנה מלק, לטענתו, כדי לנסות לתקן את מה שאמר בחקירה. אין אלא לזקוף זאת לחובתו של מלק ולקבוע כי לו נשמעה עדותו של חוקר המשטרה, היא לא הייתה מתיישבת עם גרסתו של מלק.

נוסף על כך, גרסתו החדשה של מלק שלפיה קיבל את הכספים מאדם בשם מייסבורגר אינה מפורטת כנדרש, ואין לה ביסוס כלשהו. בחקירתו הנגדית התבקש מלק לציין מה היה שמו הפרטי של מר מייסבורגר, ובעקבות זאת ניסה לחפש את השם בתצהירו, לאחר מכן התחמק מלהשיב על השאלה, ולבסוף השיב כי "יש לי בלקאאוט" (פרוטוקול מיום 23.2.20 עמ' 445 ש' 19 עד עמ' 556 ש' 4). בהמשך העיד מלק כי כשחיפש את מייסבורגר אמרו לו שהוא נפטר, וכי הוא יודע על כך מאנשים קרובים אליו בשוויץ שלא ציין מיהם (עמ' 447 ש' 35-26). בדיון שהתקיים ביום 11.1.18 העיד מלק כי אין לו מסמכים הנוגעים להתקשרותו עם מייסבורגר ולא היו לו כאלה גם בשנת 2011 (עמ' 99 ש' 11-7). ב"כ נתבעים 3-1 טענו בסיכומיהם כי במהלך הדיון שהתקיים ביום 23.2.20 ביקש מלק להציג מסמכים תומכים ובית המשפט מנע זאת, אולם מעיון בפרוטוקול הדיון הנ"ל עולה כי מלק ביקש רק לעיין במסמכים שהיו ברשותו כדי להשיב על שאלה שנשאל. לא הועלתה כל בקשה מפורשת, מפורטת ומנומקת של ב"כ מלק להגיש לתיק מסמכים הנוגעים למייסבורגר במהלך חקירתו הנגדית של מלק או אחריה, ולא הוסבר מדוע מסמכים אלה לא הוגשו קודם לכן (פרוטוקול מיום 23.2.20, עמ' 446 ש' 10 עד עמ' 447 ש' 15). יתר על כן, כשנשאל מלק מדוע בשלב הליכי הגילוי והעיון במסמכים בתיק דנן הוא לא נעתר לבקשת ב"כ וייס להמציא מסמכים הקשורים למערכת היחסים העסקית שלו עם מייסבורגר, השיב: "אני לא חושב שזה עניינך", ובהמשך העיד כי "זה לא רלוונטי לנושא" (עמ' 449 ש' 18-11). מלק העיד תחילה שדיווח לרשויות המס על הרווחים הנטענים מהפעילות העסקית שביצע לדבריו עם מייסבורגר, אך לאחר מכן הודה כי רווחים אלה אינם מופיעים בדיווחים, ולא הציג כל הסבר לכך (עמ' 449 ש' 32-25).

בניסיון לבסס את גרסתו שלפיה הרוויח כספים מעסקאות שביצע עם אותו אדם בשם מייסבורגר, הזמין מלק לעדות את שניר ואת מר סעיד מיטלר, אולם אין בעדויותיהם כדי לתמוך בגרסתו של מלק. שניר העיד כי מלק הוא זה שסיפר לו על קיומו של מייסבורגר ועל הכספים שהתקבלו ממנו, כך שכל עדותו של מר שניר בנוגע למייסבורגר היא עדות מפי השמועה שאינה יכולה לשמש ראיה לאמיתות תוכנה (פרוטוקול מיום 26.2.20 בעמ' 612 החל מש' 24 ובעמ' 615 החל מש' 15 ועד תחילת עמ' 616). מר מיטלר הצהיר כי מלק עסק בגיוס מימון להשקעות באמצעות עסקאות בניירות ערך של חברות גרמניות מתקופת מלחמת העולם השנייה, וכן הצהיר כי מי שהוביל את הפעילות הזו הוא מר מייסבורגר (סעיפים 4 ו-5 לתצהירו). אלא שמחקירתו הנגדית של מר מיטלר עלה כי הוא איננו יודע פרטים כלשהם על אותן עסקאות ואיננו יודע בדיוק מתי בוצעו. מר מיטלר אמנם העיד כי פגש את מייסבורגר פעמיים או שלוש, אך לאחר מכן הודה כי ההיכרות היחידה שלו עמו הייתה דרך מלק, הוא איננו יודע עליו דבר וגם הצהרתו על כך שמייסבורגר היה חתנו של נשיא חברת מרצדס לשעבר מבוססת על דברים ששמע ממלק (פרוטוקול מיום 23.2.20 בעמ' 478 ש' 17 עד עמ' 479 ש' 18).

טענה נוספת של מלק היא כי אולדרמן היא חברת מסלקה של בנק UBS ששימשה את מר מייסבורגר להעברת כספים המגיעים למלק, אך מלק לא ביסס את טענתו כי אולדרמן היא חברת מסלקה, ואילו וייס הציג ראיות הסותרות אותה. וייס צירף לתצהירו מכתב שהצהיר כי קיבל ממלק בניסיון לשכנע אותו שמלק ולוטשר מצאו משקיע חלופי במקומו בבנק P&P. המכתב נושא לוגו של אולדרמן - חברה שכתובתה באיי הבתולה, ונחזה כי מדובר בפנייה של מר קובי אורן ללוטשר מיוני 2008, שבה הציע מר אורן בשם אולדרמן עסקה שלדבריו יכולה לפתור את העניין עם הלקוח של לוטשר ("can resolve your issue with your client") (ראו נספח 22 לתצהירו של וייס). כמו כן צורף לתצהירו של וייס פסק דין שניתן בבית משפט השלום בתל-אביב שממנו עולה כי התובעים שם הלוו כספים לאולדרמן אשר לא פרעה את ההלוואה, ולכן הוגשה תביעה נגד מר אידן אורן שערב להחזר ההלוואה (נספח 60 לתצהיר). וייס הפנה גם לחקירתו של מר קובי אורן במשטרת שוויץ, שם העיד כי הוא הבעלים והמנכ"ל של אולדרמן שאינה חברת מסלקה אלא חברה העוסקת ב"פרויקטים שונים, השקעות, אנרגיות חדשות וכו'" (ראו פרוטוקול חקירתו של מר אורן בנספח 61 לתצהיר וייס בסעיף 8 – עמוד 756 לתצהיר). ב"כ נתבעים שכנגד 3-1 הלינו בסיכומיהם על כך שוייס לא הציג את הנספחים לחקירתו של קובי אורן, אך לא הוכח שנספחים אלה היו בידי וייס או בידי באי כוחו, ומכל מקום, ב"כ מלק לא הגישו בשום שלב בקשה למתן צו לחשיפתם של הנספחים.

הפעילות בחשבון של אולדרמן מפורטת בתדפיסי החשבון שצורפו בנספח 59 לתצהירו של וייס. המומחה מטעם וייס, מר אריה רוטמן, ניתח בהרחבה את ההתנהלות בחשבון אולדרמן (עמ' 17-15 לחוות דעתו), וקבע בין היתר כי בחשבון זה ניטלו הלוואות ובוצעו משיכות במזומן והעברות בסכומים קטנים לבני משפחה של קובי אורן, בעל החברה. על כן קבע המומחה כי אופי הפעילות בחשבון מלמד שמדובר בחשבון פרטי ולא בחשבון מסלקה (עמ' 23 לחוות הדעת). מנגד, קביעתו של "המומחה" מטעם נתבעים שכנגד 3-1, שניר, כי אולדרמן היא חברת מסלקה איננה מבוססת, ואין לייחס לה משקל כלשהו. מעדותו של שניר עלה כאמור כי הוא איננו רואה חשבון, אין לו ידע או ניסיון במתן חוות דעת כלכליות, הוא ערך את חוות הדעת רק כדי לעזור לחברו מלק וחלק ניכר מקביעותיו מבוססות על דברים ששמע ממלק. שניר לא הצליח להסביר כיצד משיכות של סכומים קטנים במזומן והשקעות עתירות סיכון מתיישבות עם טענתו שמדובר בחשבון מסלקה (פרוטוקול מיום 26.2.20, עמ' 636 החל מש' 28, עמ' 637 ש' 12-6).

מלק אף לא הציג כל ראיה אחרת לתמיכה בטענתו בעניין אופי פעילותה של חברת אולדרמן. בחקירתו מיום 11.1.18 העיד מלק כי סמנכ"ל ב-UBS בשם ד"ר ברק אמר לו שאולדרמן היא חברת מסלקה וכן העיד שיכול להיות שיבקש מד"ר ברק אישור על כך (עמ' 90 ש' 11-10 ועמ' 94 ש 16-10). ואולם בחקירתו הנגדית ביום 23.2.20 העיד מלק כי אותו ד"ר ברק עזב את מקום עבודתו, ומלק הודה שכלל לא ניסה לפנות אליו (סוף עמ' 455 ותחילת עמ' 456).

ב"כ נתבעים שכנגד 3-1 פירטו בסעיף 66 לסיכומיהם את הפעולות שנעשו בחשבון אולדרמן, בניסיון לנתק את הקשר בין ההפקדה של 8.5 מיליון דולר מכספי וייס בבנק P&P לחשבון אולדרמן, לבין ההעברה בסך של 1.2 מיליון דולר מחשבון אולדרמן לחשבונו של מלק. בהקשר זה נטען בין היתר כי עוד באותו יום שבו הופקד הסך של 8.5 מיליון דולר לחשבון אולדרמן, הכספים נמשכו במלואם ליעדים שונים באמצעות מר קובי אורן, מנהל החשבון. בהמשך יש התייחסות להפקדות ולמשיכות מהחשבון בתקופה הרלוונטית, ונטען כי במועד העברת הסך של 1.2 מיליון דולר לחשבון של מלק, לא היו כספים בחשבון אולדרמן, והכספים שהועברו מחשבון P&P נמשכו זמן רב קודם לכן. עוד נטען כי בין המועד שבו הופקד הסך של 8.5 מיליון דולר בחשבון אולדרמן למועד שבו הועבר הסך של 1.2 מיליון דולר למלק, הופקד בחשבון אולדרמן סך של 7 מיליון דולר, ובהמשך הופקד שם סך נוסף של 1.6 מיליון דולר.

ואולם, המומחה מטעם וייס, מר רוטמן, קבע כי הסכום היחיד שנכנס לחשבון אולדרמן בתקופה הרלוונטית ממקור חיצוני היה הסך של 8.5 מיליון דולר שהועבר מהכספים של וייס בבנק P&P, ומקורן של ההפקדות הנוספות הוא מהלוואות (סעיף 4.3.1 לחוות הדעת ופרוטוקול מיום 20.2.20 בעמ' 276 ש' 30-22). כמו כן העיד מר רוטמן כי הכספים שהועברו לחשבון אולדרמן שימשו לביצוע השקעות נזילות בסיכון גבוה. מכאן שגם אם חשבון העו"ש של אולדרמן היה ביתרת חובה במועד העברת הסך של 1.2 מיליון דולר לחשבון של מלק, הכספים של וייס או חלק מהם עדיין היו קיימים באותה עת ומושקעים בהשקעות נזילות. ראו עדותו של מר רוטמן בעניין זה שלפיה בכל פעם שרצו למשוך כספים, מימשו חלק מההשקעות כדי לכסות את המינוס (ראו עמ' 272 ש' 21-16). כן ראו סעיף 4.3.2 לחוות דעתו, שם סיכם את התנועות בחשבון אולדרמן וקבע כי נכון ל-30.6.08, מתוך הסך של 8.5 מיליון דולר שהופקד לחשבון, 5,018,704 דולר נותרו מחוץ לחשבון ככל הנראה בהשקעות נזילות ו-3.5 מיליון דולר נמשכו מהחשבון, אשר מתוכם 2,252,796 דולר נמשכו או הומרו למט"ח (והגיעו ככל הנראה לקובי אורן ולבני משפחתו) ו-1,200,000 דולר הועברו לחשבון של מלק בבנק הדואר.

ב"כ נתבעים 3-1 טענו בסיכומיהם כי המומחה מטעם וייס לא ביסס שהסך של 7 מיליון דולר ו-1.6 מיליון דולר שנכנסו לחשבון הם הלוואות מכיוון שהמילה "loan" איננה מופיעה בדפי החשבון, אך המומחה הסביר בחקירתו הנגדית כי מופיעים בדפי החשבון מונחים אחרים המעידים כי מדובר בהלוואות, וביניהם "interest" (ריבית) ו-"amortization" (תשלומים לסילוק הלוואה). כמו כן ציין המומחה כי ההלוואה בסך 7 מיליון דולר הוחזרה בתוך כחודש עם ריבית של 3% (עמ' 273 ש' 17 עד עמ' 274 ש' 8). טענה אחרת שהועלתה בסיכומיהם של נתבעים שכנגד 3-1 היא כי הבנק לא היה נותן הלוואה לצורך השקעה מסוכנת, אך מדובר בהשערה גרידא שאין לה כל בסיס ושעומדת בסתירה לעדותו של המומחה רוטמן כי מקובל לתת הלוואות כנגד כספים נזילים (ראו למשל שם, ש' 21-9). לעומת זאת, אין כל ביסוס לקביעתו של שניר, "המומחה" מטעם נתבעים שכנגד 3-1, כי לא הועמדו הלוואות בחשבון אולדרמן, שכן מעדותו של שניר עלה בבירור שהוא איננו מכיר מושגים בסיסיים בבנקאות, לרבות כאלה הקשורים למתן הלוואות (ראו בפרוטוקול מיום 26.2.20 למשל עמ' 626 החל מש' 11, עמ' 629 ועמ' 637). כשהתבקש להתייחס להתנהלות בחשבון אולדרמן, העיד כי "ברור שיש פה מהומה שלמה בחשבון הזה, בלתי ברורה וחסרת היגיון מסוים...", "הייתה פה התנהלות שאני מודה שאת ההיגיון העסקי שלה אני לא מבין" (עמ' 615 ש' 8-1) ובהמשך העיד כי "כל ההתנהלות בחשבון הזה נראית לי בלתי סבירה" (עמ' 617 ש' 7-6).

על כן אני קובע כי הראיות שהציג וייס בנוגע להתנהלות בחשבון אולדרמן לא נסתרו, ודי בהן כדי לבסס שמדובר בחשבון פרטי ולא בחשבון מסלקה, ושהסכום היחיד שהופקד בחשבון זה ממקור חיצוני בתקופה הרלוונטית היה הסך של 8.5 מיליון דולר שהועבר מכספי ההשקעה של וייס בבנק P&P. כמו כן ביסס וייס באמצעות תדפיסי החשבון של אולדרמן ובאמצעות חוות דעתו של מר רוטמן כי בכספים אלה בוצעו פעולות השקעה בסיכון גבוה, ונכון ליום 30.6.08 נמשך מהחשבון לכל הפחות סך כולל של 3.5 מיליון דולר, שמתוכו סך של 1.2 מיליון דולר הועבר לחשבונו הפרטי של מלק בבנק הדואר.

יתרה מזאת, מלק הודה כאמור בעדותו במשטרה כי הסך של 1.2 מיליון דולר הועבר לחשבונו בבנק הדואר מתוך כספי ההשקעה של וייס. רק בהמשך הציג מלק גרסה אחרת וסותרת שלפיה קיבל את הסכום הנ"ל בגין רווחים מעסקאות שביצע עם אדם בשם מייסבורגר שהעביר לו את הכספים באמצעות חברת אולדרמן המשמשת מסלקה. בנסיבות אלה היה על מלק לבסס את גרסתו החדשה והכבושה שהפרטים לגביה היו בידיעתו האישית והמיוחדת, והוא לא עשה כן. התרשמתי כי גרסתו החדשה של מלק אינה מהימנה, אינה מבוססת כלל ונולדה רק בדיעבד, בניסיון לבדות הסבר לראיות שהתגלו בשלב מאוחר יותר.

לאור כל האמור לעיל אני קובע כי וייס הרים את הנטל הנדרש כדי לבסס כי מקור הסך של 4,311,600 ₪ (שווה ערך ל-1.2 מיליון דולר) שהועבר לחשבונו של מלק בבנק הדואר הוא בכספים שהפקיד וייס לצרכי השקעה בבנק P&P. כמו כן אני קובע כי הגרסה שהציג מלק בנוגע למקורו של סכום זה אינה מבוססת כלל, אינה מתיישבת עם הראיות בתיק ואינה מהימנה.

על כן אני קובע כי הוכח שמלק גזל מוייס במרמה את הסך של 4,311,600 ₪ הנ"ל, ומקבל את התביעה נגד מלק בגין סכום זה.

התביעה בגין ההעברה בסך של 350,000 דולר

אין חולק כי ביום 15.5.08 הועבר סך של 1,191,253 ₪ (שהוא שווה ערך ל-350,000 דולר) מהחשבון בבנק LLB שבו הפקיד וייס כספים לצרכי השקעה, לחשבון של מלק בבנק הדואר.

וייס העיד כי נודע לו על העברת הסכום הנ"ל בדיעבד, וכששאל על כך את מלק, הוא אמר לו שההעברה הייתה עבור חברה ישראלית המקדמת מיזם בתחום האנרגיה הסולארית שנקרא "פרויקט המילניום", ולכן הכספים הועברו לישראל. כמו כן הצהיר וייס כי בשלב זה האמין למלק, בין היתר משום שבמסמך הוראת ההעברה ששלח מלק לבנק צוין כי ההעברה היא לפרויקט המילניום (ראו נספח 9 לתצהירו של וייס ועדותו בפרוטוקול מיום 20.2.20, עמ' 351 החל מש' 17). וייס אמנם הודה שהסמיך את החוקרים הפרטיים ששכר את שירותיהם לבדוק את כל העברות הכספים, לרבות ההעברה על סך 350,000 דולר, אך העיד כי רק בשנת 2016 כשהגיעו לידיו תדפיסי החשבון של מלק בבנק הדואר, התגלה כי הסך של 350,000 דולר לא שימש להשקעה בחברה בתחום האנרגיה, אלא לצרכיו האישיים של מלק (סעיפים 127 ו-130 לתצהירו של וייס, וכן עדותו של וייס בעמ' 364 ש' 24-22).

מלק הודה בכתב ההגנה כי הסכום של 350,000 דולר הגיע לחשבון שלו מכספי וייס, אך טען כי "הדבר נעשה לפי דרישתו של מר וייס, כאשר כספים אלו יועדו לכיסוי הוצאות שונות בהנחיית מר וייס עצמו" (סעיף 79א). בתצהיר חזר מלק על גרסתו זו והוסיף כי וייס ביקש ממנו להעביר מהסכום הנ"ל כספים עבור הוצאות ותשלומים שונים לרבינוביץ' (רבין), בגין פעולות שהיה אמור לעשות לטובת שחרור הקרן והפקדות שונות לטובת צדקה לגמ"חים (סעיף 51 לתצהיר). בנספח 12 לתצהירו צירף מלק אסמכתאות לחלק מהתשלומים שביצע לטענתו לפי הוראותיו של וייס. מלק לא הסביר בתצהירו מדוע נכתב בבקשה להעברת הסך של 350,000 דולר שנשלחה לבנק LLB (נספח 9 לתצהיר וייס) כי ההעברה מיועדת לפרויקט מילניום - פרויקט שלפי עדותו של מלק היה קשור להבאת צליינים נוצרים לישראל, והסתיים בסביבות שנת 2000, עוד לפני שמלק פגש את וייס (ראו פרוטוקול מיום 23.2.21, עמ' 400 ש' 4-1, עמ' 402 ש' 20-19 ועמ' 403 ש' 7).

משהודה מלק כי הסך של 350,000 דולר הועבר לחשבונו הפרטי בבנק הדואר מהכספים שהפקיד וייס לצרכי השקעה, היה על מלק לבסס כי וייס הוא זה שביקש לבצע את ההעברה ונתן הוראות לגבי השימוש בכספים. מלק לא ביסס את טענותיו אלה, ואף עולה מעדותו ומהראיות שהציג כי גרסתו אינה מהימנה.

מלק נשאל בחקירותיו במשטרה בשנת 2011 לגבי ההעברה בסך 1,191,253 ₪ (350,000 דולר). בחקירתו מיום 16.5.11 השיב מלק שאינו זוכר את ההעברה ושיבדוק את הסכום בניירת שלו, ובחקירה שהתקיימה שבוע לאחר מכן ב-23.5.11 אמר שהנושא בבדיקה ושהוא מעריך שתוך שבועיים יהיו לו תשובות (ראו נספח 50 לתצהיר וייס בעמ' 543 ו-570 ש' 635-632). לו היה ממש בגרסתו של מלק כי הסכום הועבר אליו לבקשת וייס ושימש לכיסוי הוצאות שונות של וייס, מלק היה ודאי זוכר זאת, או שלכל הפחות היה נזכר בכך לאחר בדיקת המסמכים, אך הוא לא מסר למשטרה גרסה כלשהי לגבי הסכום הנ"ל.

בתשובה לשאלון ששלח וייס למלק בהליך דנן, הצהיר מלק כי בקשתו של וייס להעביר את הסך של 350,000 דולר נעשתה בעל פה, ואין כל אסמכתה לכך (סעיף 3.11 לתצהיר התשובה של מלק שצורף בנספח 69 לתצהירו של וייס). בחקירתו הנגדית העיד מלק כי הוא לא חשב שיש צורך בהוראה בכתב, מכיוון שלדבריו מדובר בסכום קטן. בהמשך העיד מלק כי וייס נתן את ההוראה יום או יומיים לפני ההעברה, שבוצעה כאמור ב-15.5.08, ורק לאחר מכן נתן הוראות מה לעשות עם הכספים (פרוטוקול מיום 23.2.20, עמ' 431 ש' 20 עד עמ' 432 ש' 16 ועמ' 433 ש' 20-15). ואולם, עיון בנספח 12 לתצהירו של מלק שבו לטענתו מפורטים התשלומים שנעשו לפי הוראות וייס מעלה כי אחד מהם הוא סך של 2,000 דולר שהועבר לרבין ביום 28.4.08, למעלה משבועיים לפני המועד שבו לטענת מלק הורה וייס על העברת הסך של 350,000 דולר. מלק נשאל על כך בחקירתו הנגדית, ולאחר שלא הצליח להסביר זאת, שינה את גרסתו והעיד לראשונה כי וייס הורה לו לשלם לרבין ולאחר מכן כיסה גם את ההוצאה הזו באמצעות ההעברה בסך של 350,000 דולר (עמ' 436). מלק אף לא ידע להסביר מדוע היה צורך להעביר את הסכום הנ"ל לרבין בארה"ב דרך חשבונו של מלק בישראל (עמ' 443 ש' 30-24).

בשאלון ששלח וייס למלק התבקש מלק לפרט את אופן השימוש בסך של 350,000 דולר, ולהציג אסמכתאות לכל ההעברות והתשלומים שבוצעו, אך מלק התנגד לכך בטענה כי וייס יודע לאן הלך הכסף (ראו תצהירו של מלק בתשובה לשאלון שצורף בנספח 68 לתצהיר וייס ותשובתו של מלק לשאלה 12). מלק סירב לספק פירוט גם לגבי כל המשיכות שבוצעו מחשבונו בבנק הדואר בשנת 2008 בטענה שמדובר בדרישה מכבידה וטורדנית (שם, בתשובה לסעיף 10 לדרישה לגילוי מסמכים), וסירב לדרישה זו גם בדיון שהתקיים ביום 1.11.19. בחקירתו הנגדית העיד מלק כי אין בידיו תחשיב בנוגע לשימוש שנעשה בכספים (עמ' 432 ש' 13-3).

מלק הצהיר כי האסמכתאות היחידות שנותרו בידיו בקשר לכספים שהעביר לפיו הוראותיו של וייס הן אלה שצירף בנספח 12 לתצהירו. מעיון במסמכים אלה עולה כי מדובר בהעברות בסכום מצטבר של 102,000 דולר בלבד (50,000 + 50,000 + 2,000 דולר) מתוך סך של 350,000 דולר שהועבר לחשבונו של מלק, וכולן הגיעו לידי רבין. מלק לא הציג אסמכתאות כלשהן להעברות למוסדות צדקה או לתשלומים לצורך שחרור כספים מהקרן העלומה, אשר כאמור מלק כלל לא ביסס שהייתה קיימת. ב"כ מלק טענו בסיכומיהם כי העובדה שהתביעה שכנגד הוגשה בחלוף שנים רבות ממועד האירועים, גרמה למלק נזק ראייתי, והקשתה עליו להוכיח כי כל הכספים הועברו לצדדים שלישיים לפי הוראותיו של וייס. ואולם, כשנשאל מלק האם היו בידיו בעבר אסמכתאות נוספות לתשלומים שביצע לטענתו מהכספים של וייס, השיב "אני לא יודע" ולאחר מכן "כן ולא". בהמשך ניסה מלק לתקן את עדותו וטען שיש בידיו אסמכתאות נוספות אשר לא צורפו בשל "טעות סופר", אך כשנשאל אם הן היו צריכות להיות בפנים, השיב: "אני לא יודע להגיד לך" (עמ' 434 ש' 31 עד עמ' 435 ש' 27).

אם כן, עינינו הרואות שמלק הציג גרסה מעורפלת ומתחמקת לגבי האסמכתאות שהיו בידיו ושעדיין נותרו לו לגבי הכספים שהועברו לטענתו בהוראת וייס, ויש לזקוף זאת לחובתו.

ב"כ נתבעים שכנגד 3-1 טענו בסיכומיהם כי הוכח שרבין היה עושה דברו, שליחו ונציגו של וייס, ולכן סכומי כסף שהעביר מלק לרבין כמוהם כסכומים שהוחזרו לוייס עצמו. דינה של טענה זו להידחות. וייס אמנם העיד כי בסמוך לאחר ביטול ייפוי הכוח של מלק, הוא האמין לרבין והסמיך אותו להמשיך לסחור בכספי ההשקעה, אך הכחיש כי ביקש או הסכים לשלם כספים לרבין באמצעות מלק. וייס אף חזר וטען כי בדיעבד התברר לו שרבין פעל בקנוניה עם מלק, וכפי שנקבע בפסק דין זה לעיל, קיימות ראיות המעלות לכל הפחות חשד לשיתוף פעולה בין מלק לרבין. על כל פנים, מלק הוא שנשא בנטל להוכיח כי וייס ביקש להעביר 350,000 דולר מחשבון LLB לחשבונו הפרטי של מלק וכי וייס הוא זה שהורה למלק להעביר חלק מכספים אלה לרבין, אך לא הוצגה ולו אסמכתה אחת כדי לבסס זאת.

יתרה מזאת, מלק כבר עשה שימוש באותן אסמכתאות שצורפו בנספח 12 לתצהירו כדי לבסס גרסה אחרת וסותרת שהעלה בתביעת ההלוואה. באותו הליך הצהיר מלק כי סך של 175,000 דולר שקיבל מוייס לא הועבר אליו כהלוואה כטענת וייס, אלא נועד לשמש להקמת חדר עסקאות ולתפעולו וכן לביצוע תשלומים שונים לרבין. מלק פירט בסעיף 24 לתצהירו בתביעת ההלוואה את ההעברות שביצע מתוך הסך של 175,000 דולר שהועבר לחשבונו בבנק הדואר. ההעברות לרבין שאליהן התייחס מלק בסעיפים 24(2)(ג) ו-24(2)(ו) לתצהירו הנ"ל אשר שולמו לפי גרסתו שם מתוך הסך של 175,000 דולר, זהות להעברות שלפי גרסתו של מלק בהליך דנן שולמו מתוך הסך של 350,000 דולר. גם האסמכתאות שצורפו בנספח 12 לתצהירו של מלק בהליך דנן זהות לאסמכתאות שצורפו בנספחים כג(7) עד כג(11) לתצהירו של מלק בתביעת ההלוואה, ואף מופיעים עליהן אותם סימונים שנעשה בהם שימוש בתביעת ההלוואה (ראו סעיף 51 לתצהירו של מלק בהליך דנן והאסמכתאות בנספח 12 לתצהיר אל מול סעיף 24 לתצהירו של מלק בתביעת ההלוואה ונספחי כג לאותו תצהיר שצורפו בנספח 31 לתצהיר וייס).

ב"כ וייס טענו בסיכומיהם כי מלק מנוע מלהעלות בהליך דנן טענה עובדתית סותרת לזו שהציג בהליך משפטי קודם בינו לבין וייס, מכוח הלכת ההשתק השיפוטי והפנו לע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A, פ"ד מח(4) 133, 194 ולרע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625. מנגד, ב"כ מלק טענו בסיכומיהם כי מכיוון שטענתו של מלק בתביעת ההלוואה לא התקבלה, הוא איננו מנוע מלהעלות טענה אחרת בהליך דנן. ואולם, בפסיקה מאוחרת יותר נקבע כי השתק שיפוטי עשוי לחול, בנסיבות מסוימות, גם אם בעל הדין לא זכה בהליך הקודם שבו העלה את הטענה הסותרת (ראו בר"מ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ' מבני תעשייה בע"מ מיום 4.5.15). מכל מקום, אינני נדרש להכריע אם חלה במקרה דנן הלכת ההשתק השיפוטי מכיוון שבנסיבות העניין, עצם העלאתן של גרסאות עובדתיות סותרות במובהק, ללא כל הסבר לסתירה, מלמדת לא רק על חוסר תום לב של מלק, אלא גם על כך שעדותו אינה מהימנה כלל.

בסיכומיהם של נתבעים שכנגד 3-1 נטען כי אין לתת אמון בגרסתו של וייס בנוגע להפסדים שנגרמו לו בכספים שהושקעו בחשבון LLB, מכיוון שוייס לא הציג תדפיסים מלאים של הפעולות שבוצעו בחשבון זה. אלא שהמומחה מטעם וייס, מר רוטמן, הסביר בחקירתו הנגדית כי התקבל מכתב רשמי מבנק LLB שלפיו לא בוצעו בחשבון פעולות השקעה כלשהן אלא רק הוצאה של כספים החוצה, ולכן, לאחר הפחתת הסכומים שהועברו מחשבון זה לצדדים שלישיים, הסכום המרבי שוייס היה יכול לקבל מהחשבון הוא 6.8 מיליון דולר (פרוטוקול מיום 20.2.20 מסוף עמ' 243 עד עמ' 244 ש' 18). מר רוטמן הדגיש כי קביעתו זו מבוססת על אסמכתאות להעברות שבוצעו מחשבון LLB ולא על גרסתו של וייס או על האסמכתאות שהציג לגבי הכספים שהוחזרו לחשבונו בארה"ב (עמ' 246 ש' 16-12). מחוות דעתו של המומחה עולה כי סך כולל של 3,219,050 דולר הועבר מחשבון LLB לחשבונות אחרים בהוראת מלק (ראו טבלה בעמוד 20 לחוות הדעת שבה מפורטות ההעברות לצדדי ג' בסעיפים 2, 3, 4 ו-6 עם הפניה לאסמכתאות וכן הערה א של המומחה). כמו כן עולה כי הסכום הנ"ל כולל את ההעברה בסך של 350,000 דולר שבוצעה לחשבונו של מלק בבנק הדואר (סעיף 6 לטבלה) וכן שלוש העברות נוספות בסך כולל של 2,869,050 דולר שבוצעו לחשבונות בנק בסין ובטאיוון (סעיפים 2, 3 ו-4 לטבלה הערה ב' של המומחה). מלק לא הציג כל אסמכתה המבססת, ולו לגבי אחת מההעברות הנ"ל, כי היא נעשתה לפי בקשתו או הוראתו של וייס.

די בהודאתו של מלק כי הסך 1,191,253 ₪ (שווה ערך ל-350,000 דולר) הגיע לחשבונו בבנק הדואר מהכספים שהפקיד וייס לצרכי השקעה בבנק LLB, כדי להעביר את הנטל למלק להוכיח כי הסכום הועבר לבקשתו של וייס, וכי מלק העביר את הכספים לצדדים שלישיים בהתאם להוראות שקיבל מוייס. לאור כל המפורט לעיל אני קובע כי מלק לא הרים נטל זה, משהציג גרסה עובדתית לא מפורטת, לא מבוססת ולא מהימנה בנוגע לסכום הנ"ל אשר סותרת את גרסתו הקודמת בתביעת ההלוואה.

לפיכך אני קובע כי הוכח שמלק גזל מוייס במרמה גם את הסך 1,191,253 ₪ הנ"ל, ומקבל את התביעה נגד מלק גם בגין סכום זה.

התביעה נגד IBC

בסיכומיהם של IBC ובני הזוג מלק נטען כי התביעה שכנגד של וייס בגין גניבת הכספים מופנית למלק אישית, ולכן אין לוייס עילת תביעה נגד IBC. ואולם כפי שנקבע בהחלטה מיום 1.2.19, בכתב התביעה שכנגד ובכתב התשובה מטעם וייס הוצגה תשתית עובדתית לכאורית שממנה עולה כי IBC היא חברה ריקה מתוכן שלא בוצעה בה פעילות כלכלית כלשהי, ושקיים ערבוב מוחלט בינה לבין מלק. תשתית זו נתמכה בראיות שהיו לפני בית המשפט בהליכים המקדמיים (כמפורט בסעיף 28 להחלטה הנ"ל), וחוזקה בראיות שהוצגו בדיון ההוכחות. עוד עלה מהראיות כי מלק עשה שימוש בחברה כדי להתקשר בעסקאות להשקעת כספו של וייס וכדי לגזול מוייס את הסכומים שנתבעו בתביעה שכנגד.

בהליך גילוי המסמכים התבקשו בני הזוג מלק להמציא מסמכים בנוגע לפעילותה של החברה, לרבות דוחות כספיים, פנקסי חשבוניות וקבלות וכרטסת הנהלת חשבונות, אך הם סירבו לגלות את המסמכים בטענה כי מדובר במידע שאיננו רלוונטי (ראו דרישת הגילוי של ב"כ וייס ותשובת מלק לדרישה בנספחים 69-68 לתצהיר וייס). במהלך חקירותיו בהליך דנן סירב מלק להתייחס לפעילותה של IBC. כשנשאל מדוע לא הציג מסמכים כלשהם לגבי פעילות החברה, העיד כי החברה איננה שומרת מסמכים כלשהם, לרבות כרטסת הנה"ח, ולא הציג כל הסבר לכך. כמו כן העיד מלק כי "אני לא צריך להציג לך שום דבר" (פרוטוקול מיום 23.2.20, עמ' 405 ש' 16), ובהמשך העיד כי "אני לא חושב שאתה צריך לראות שום מסמך ממה שאני עושה" (עמ' 405 ש' 11 עד עמ' 406 ש' 14).

המסמך היחיד שהציג מלק בעניין IBC הוא פלט חיובים וניכויים של החברה מרשות המיסים שממנו עולה לכאורה כי לא נרשמו לחובת החברה חיובי מיסים כלשהם משנת 2005 ועד שנת 2016 (מוצג וייס/3 בעמ' 15). מלק העיד כי אין במסמך זה כדי ללמד שלא הייתה כל פעילות בחברה במהלך השנים הנ"ל (פרוטוקול מיום 23.2.20 בעמ' 406 ש' 17 עד עמ' 407 ש' 17), אך כאמור, הוא לא הציג מסמכים אחרים כדי לבסס שהחברה הייתה פעילה. מלק הצהיר בכלליות כי IBC שהוקמה בשנות ה-90 עסקה בין היתר בייבוא וייצוא של סחורה ובייזום של פרויקטים חקלאיים ברחבי אירופה (סעיפים 1 ו-2 לתצהירו), מבלי להציג כל פירוט או ביסוס לעסקאות שביצעה החברה בתקופה הרלוונטית לתביעה.

ב"כ וייס הפנו בסיכומיהם למסמכים של רשם החברות שמהם עולה כי IBC נרשמה כחברה מפרת חוק בעקבות כך שלא הגישה דוחות שנתיים לשנים 2010 ו-2011, ובשל חובות בגין אגרות שנתיות שלא שולמו משנת 2008 ואילך (נספח 39 לתצהיר וייס ונספח כו לתגובת וייס לבקשה לסילוק על הסף).

מלק הצהיר כי IBC אינה חברת קש והייתה לה פעילות אמיתית, כפי שהדבר משתקף מדוחותיה הכספיים המצורפים בנספח 13 (סעיף 58 לתצהיר עדותו הראשית של מלק), אך עיון בנספח 13 מעלה כי מדובר בתדפיס מידע כללי של רשם החברות משנת 2009 ולא בדוחות כספיים. מלק נשאל על כך בחקירתו הנגדית והעיד כי " יש פה טעות סופר שלא התקינו את הניירת הנכונה" (עמ' 408 ש' 9), אולם לא הוגשה כל בקשה מטעמו לתיקון התצהיר ולצירוף הדוחות הכספיים. בניגוד לעדותו זו של מלק כי הדוחות הכספיים של החברה קיימים בידיו ולא צורפו בטעות, מלק הציג בחקירתו גם גרסה אחרת וסותרת שלפיה הדוחות והמאזנים לא צורפו מכיוון שהחומר נשמר אצל רוה"ח אהרון קרת שנפטר. כשנשאל מלק באיזו שנה נפטר רו"ח קרת, השיב שאיננו זוכר, ולאחר מכן העיד שזה שהיה בטווח הזמן ש"בין 2010 ל-2019". בעקבות זאת הוצג למלק דוח שנתי של החברה שהוגש לרשם החברות בשנת 2013 באמצעות רו"ח גנור שיש בו התייחסות גם לדוח כספי של החברה שהוגש בשנה זו (מוצג וייס/4). בתגובה לכך העיד מלק כי עבד עם רו"ח גנור פעם אחת בנוכחות רו"ח קרת, אך בהמשך העיד כי ייתכן שרו"ח קרת לא היה בחיים בשנת 2013. כשנשאל מלק אם פנה לקבלת המסמכים מהמשרד של עו"ד קרת, העיד בסתמיות "פניתי לכל מי שצריך" מבלי לפרט למי פנה, כיצד ומתי (עמ' 410 ש' 22 עד עמ' 411 ש' 32).

כמו כן קיימות ראיות רבות לכך שלא קיימת הפרדה כלשהי בין מלק לחברה. ההתקשרות בהסכם המיזם המשותף שמכוחו הוגשה תביעת החברה נעשתה פורמאלית בין וייס ל-IBC, אך מלק הצהיר כי הוסכם שהוא אישית יהיה זכאי לחלקה של IBC ברווחים: " אני אהיה זכאי (באמצעות IBC) למחצית מסך הרווחים שיצטברו בחשבונות, פרי המיזם המשותף" (סעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית של מלק). בדיון שהתקיים ביום 11.1.18 בבקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד העיד מלק כי "אני והחברה זה אותו דבר" (עמ' 94 ש' 35), ובהמשך העיד כי "חשבון הבנק של החברה ושל מלק ראובן זה היה אותו חשבון" (עמ' 95 ש' 9). כך העיד גם בחקירתו במשטרה (נספח 51 לתצהיר וייס בעמ' 554). בתביעת ההלוואה טען מלק כי פרע את החוב בגין ההלוואה האישית שקיבל מוייס מתוך הרווחים שלטענתו החברה הייתה זכאית לקבל (ראו תצהירו של מלק בתביעת ההלוואה שצורפה בנספח 31 לתצהיר וייס בסעיף 20א). טענה זו נדחתה בתביעת ההלוואה, אך בסעיף 93 לפסק הדין נקבע כי "התקיים ערבוב מוחלט בין הנתבע [מלק] לבין IBC" (נספח 33 לתצהיר וייס). גם בהליך הערעור שהגיש מלק על פסק הדין נטען כי וייס ומלק לא הבחינו בין מלק ל-IBC " ונהגו בהם כבאישיות משפטית אחת כפי שהן באמת למעשה". עוד נטען שם בין היתר כי "החברה היא האלטר אגו של הנתבע [מלק]. התובע [וייס] עשה עסקים עם הנתבע אישית" (סעיף 29 לסיכומי מלק בתביעת ההלוואה שצורפו בנספח כז לתצהיר וייס בתשובה לבקשה לסילוק התביעה על הסף).

נוסף על כך, וכפי שנקבע לעיל, מתוך הכספים שהפקיד וייס בבנקים בחו"ל לצורך השקעה, הועבר במרמה סך של 4,311,600 ₪ (ל-1.2 מיליון דולר) וסך של 1,191,253 ₪ (350,000 דולר) לחשבון בבנק הדואר שהיה רשום על שם "מלק ראובן-אי.בי.סי." (ראו תדפיסי חשבון בנספח 51 לתצהירו של וייס). מכאן שמלק שהוא הבעלים והמנהל היחיד של IBC עשה בה שימוש כדי לקבל לידיו במרמה את כספו של וייס.

מהראיות עולה, אפוא, ולא נסתר כי מעולם לא הייתה כל הפרדה בין מלק ל-IBC שהתנהלו הלכה למעשה כאישיות משפטית אחת, וכי IBC הייתה חברה ריקה מתוכן ששימשה אמצעי להונות את וייס ולגזול ממנו במרמה את הכספים שנתבעו בתביעה שכנגד.

לפיכך, אני קובע כי וייס הרים את הנטל הנדרש כדי לבסס את תביעתו נגד IBC.

התביעה נגד שרית מלק

בכתב התביעה שכנגד של וייס תואר כיצד בשנת 2008 רכשה גב' שרית מלק, במזומן וללא כל מימון, שתי דירות חדשות בחולון בשווי מילוני ש"ח. וייס טען כי הרכישה נעשתה באמצעות כספי ההשקעה שנגנבו ממנו, ומלק דאג להלבין את הכספים באמצעות העברתם מחשבונו למוכר הדירות דרך גב' מלק. לטענת וייס, עד היום מפיקים בני הזוג מלק אלפי ש"ח לחודש הן בדמי שימוש על מגוריהם באחת הדירות והן בדמי שכירות בגין השכרת הדירה האחרת.

בני הזוג מלק הודו בכתב ההגנה מטעמם כי מלק העביר לאשתו 3.2 מיליון ₪ לצורך רכישת שתי דירות שנרשמו על שמה (סעיף 81), אך טענו כי גב' מלק לא הייתה מעורבת כלל בעסקים של בעלה (סעיף 85 לכתב). כמו כן נטען כי "הנכסים של בני הזוג מלק נרכשו על ידם כדין, ובכלל זה שתי הדירות שנרכשו על-ידי גב' מלק באפריל 2008", ובהמשך הוכחשה טענת וייס כי הדירות נרכשו מהכספים שהפקיד לצורכי השקעה, ונטען כי "הדירות נרכשו מכספים השייכים לבני הזוג מלק, אותו הרוויחו בזיעת אפם" (סעיפים 96 ו-118 לכתב ההגנה). עוד נטען כי סיפור הלבנת הכספים שמגולל וייס אינו אלא בדיה (סעיף 119 לכתב ההגנה). בני הזוג מלק מודים, אפוא, כי שתי הדירות שנרכשו באפריל 2008 הן למעשה נכסים משותפים שלהם שמומנו מכספים של מלק בלבד, אך נרשמו על שמה של גב' מלק בלבד.

טענתם של בני הזוג מלק כי הדירות נרכשו בכספים שהרוויחו בזיעת אפם, אינה מתיישבת עם הראיות בתיק, ובפרט עם עדותה של גב' מלק.

גב' מלק העידה כי עד לסוף שנות ה-90 היו לבעלה חובות כבדים, ולאחר מכן, מאז שהתחילה לעבוד בשנת 1998 לערך ועד שנת 2008 שבה נוצר הקשר בין מלק לוייס, היא פרנסה את המשפחה בעצמה ובעלה לא הרוויח דבר "למעט אולי סכומים קטנטנים שהחזיקו אותו בחו"ל" (ראו פרוטוקול מיום 11.1.18 בעמ' 56 ש' 3 עד עמ' 57 ש' 16). מחקירתה הנגדית של גב' מלק בדיון ההוכחות עלה כי מקורות ההכנסה היחידים שלה באותה תקופה היו משכורת מחברת מקורות בסך של 6,000 עד 8,000 ₪ נטו לחודש וקצבת ביטוח לאומי (פרוטוקול מיום 23.2.20 בעמ' 483 ש' 35-33 ועמ' 487 ש' 19-7). גב' מלק העידה כי "אני יודעת שב-2008 הייתה נקודת מפנה בחיים שלנו" לאחר שבעלה סיפר לה שקיבל הלוואה מוייס ו"הרוויח כסף ממקור נוסף ואנחנו נוכל לקנות את הדירות". לאחר מכן העידה גב' מלק כי בעלה לא סיפר לה מהו אותו מקור נוסף שממנו קיבל כספים (פרוטוקול מיום 11.1.18, עמ' 65 ש' 32 עד עמ' 66 ש' 19). גם מלק עצמו לא הציג בהליך דנן גרסה עובדתית מפורטת ומבוססת בנוגע לכספים שהגיעו לידיו בשנת 2008 ולגבי מקורם של כספים אלה.

בתצהיר עדותה הראשית הצהירה גב' מלק כי בשנת 2008 נרכשו שתי הדירות ברחוב התומר בחולון על שמה מכספים שקיבלה מבעלה: "בעלי שאינו עובד ואינו משתכר העביר לי את מלוא תמורת הדירות (בהמחאות בנקאיות) אותן העברתי למוכר" (סעיף 10 לתצהיר). גב' מלק חזרה בעדותה על גרסתה כי העלות הכוללת של שתי הדירות ברחוב התומר הייתה כ-3.2 מיליון ₪, וכשנשאלה מה היו העלויות הנלוות לרכישת הדירות, השיבה כי היא לא יודעת ובעלה הוא זה שטיפל בכך (פרוטוקול מיום 23.2.20, עמ' 496 החל מש' 23). לפי הסכמי המכר שצורפו לתצהיר גילוי המסמכים של מלק, היה על הרוכש לשלם, בנוסף לתמורה בסך של 1,600,000 ₪ בגין כל דירה, גם שכר טרחת עו"ד בשיעור של 1.5% מהתמורה + מע"מ (שעמד באותה עת על 15.5%), וכן הוצאות חיבור לתשתיות, היטלים ומיסים (ראו סעיפים 22-20 להסכמי המכר שצורפו בנספח 46 לתצהירו של וייס, בעמ' 507-501 ובעמ' 516-510).

משוברי הקופה שצורפו בנספח 54 לתצהירו של וייס עולה כי בסמוך לאחר העברת הסך של 4,311,600 ₪ (סכום שווה ערך ל-1.2 מיליון דולר) לחשבונו של מלק בבנק הדואר אשר בוצעה ביום 8.4.08, בימים 8 עד 10 באפריל 2008, נמשך סך כולל של 4,098,000 ₪ באמצעות שוברי קופה שבחלקם המוטב הוא מלק ובאחרים המוטב הוא הקבלן יוסף זרגר. בחקירתו במשטרה הודה מלק כי שוברי הקופה הם "שיקים שניתנו כתשלום לרכישת הדירה ". כשנשאל מלק מדוע הוא המוטב בחלק מהשוברים, השיב: "זה שיק פנימי – שובר קופה שאתו שילמתי לקבלן" (ראו חקירתו של מלק במשטרה שצורפה בנספח 50 לתצהירו של וייס, בעמ' 548).

בסיכומיהם של נתבעים שכנגד 3-1 נטען כי עוד לפני העברת הסך של 4,311,600 ₪ לחשבונו של מלק בבנק הדואר, היה בחשבון סך של 1.8 מיליון ש"ח, ולכן לטענתם "על פני הדברים לא ניתן לחלוק על כך שלפחות דירה אחת נרכשה בכסף כשר באופן מוחלט" (סעיף 386 לסיכומים). דינה של טענה זו להידחות. ב"כ של בני הזוג מלק לא הפנו לעמוד מסוים בתדפיסי החשבון שממנו עולה מתי נכנס לחשבון סך של 1.8 מיליון ש"ח, אך נראה שמדובר בהפקדה מיום 13.2.08 (ראו עדותו של מר יעקביאן בפרוטוקול מיום 23.2.20 בעמ' עמ' 528 החל מש' 12). מתדפיסי החשבון שצורפו בנספח 11 לתצהיר עדותו הראשית של מלק עולה כי היתרה בחשבונו בבנק הדואר נכון ל-4.4.08 עמדה על 919,853 ₪, ומכאן שמתוך הסך של 1.8 מיליון ש"ח הנ"ל שהופקד לחשבון ב-13.2.08, לכל הפחות 880,147 ₪ נמשכו מהחשבון ולא שימשו לרכישת הדירות אשר התשלום הראשון בגינן הועבר ביום 8.4.08. כמו כן עולה מתדפיסי החשבון ומהראיות שהציג וייס בנספח 54 לתצהירו כי מיד לאחר שהועבר לחשבון ביום 8.4.08 הסך של 4,311,600 ₪, נמשכו בימים 8 עד 10 באפריל 2008, כספים בסכום כולל של 4,098,000 ₪ בשוברי קופה שלפי עדותו של מלק במשטרה שימשו לרכישת שתי הדירות הנ"ל. בנסיבות אלה עבר הנטל לבני הזוג מלק לבסס את טענתם כי לפחות אחת הדירות לא נרכשה מכספי וייס, אלא מכספים "כשרים" אחרים שהופקדו בחשבון בבנק הדואר כמה חודשים קודם לכן.

יתר על כן, מהראיות בתיק עולה חשד כי מלק פעל בקנוניה עם רבין כדי לגזול מוייס כספים נוספים עוד לפני אפריל 2008. וייס הצהיר כי כבר בשלהי שנת 2007 שוכנע באמצעות רבין ואנשים נוספים מטעמו להעביר כספים ל"מועדון" השקעות שפועל במוסדות למסחר בשוויץ באמצעות בחברה למסחר בשם Optimal, ולאחר שהרווחים הנטענים מההשקעה הנ"ל לא שוחררו, הופנה וייס ל"גורו" מלק. עוד עולה מתצהירו של וייס כי הוא הגיע לישראל כדי לפגוש את מלק בתחילת שנת 2008, ומלק אמר שיוכל לסייע לו בשחרור הכספים (סעיפים 14-4 לתצהירו של וייס). גרסתו זו של וייס לא נסתרה. כפי שנקבע לעיל, מטענותיו של מלק ומראיות נוספות בתיק עולה כי מלק הכיר את וייס דרך רבין וכי הוא ורבין נתנו הנחיות להשקעה של כספי וייס באמצעות חדר עסקאות שהיה ממוקם במשרדו של מלק. בנסיבות אלה, משלא הציג מלק גרסה כלשהי לגבי מקורם של אותם 1.8 מיליון ש"ח שהופקדו לחשבונו בפברואר 2008, יש לזקוף זאת לחובתו ולקבוע כי לו היה מציג פירוט ואסמכתאות לגבי סכום זה, היה בכך כדי לסתור את טענתו שמדובר בכספים כשרים שאינם קשורים לוייס.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי וייס הרים את הנטל הנדרש כדי לבסס כי שתי הדירות ברחוב התומר בחולון שנרשמו על שם גב' מלק נרכשו מהכספים שגזל מלק מוייס במרמה, ובני הזוג מלק לא הציגו גרסה שיש בה כדי לסתור זאת ולבסס שהדירות נרכשו ממקור אחר.

אין חולק כי מחירן הכולל של שתי הדירות ברחוב התומר בחולון הייתה 3.2 מיליון ש"ח (1.6 מיליון ש"ח לכל דירה). כמו כן, כאמור, עלה מהסכמי המכר של הדירות שצירפו בני הזוג מלק כי גב' מלק התחייבה לשלם למוכר גם הוצאות שונות, לרבות שכר טרחת עו"ד בשיעור של 1.5% מהתמורה + מע"מ (שעמד באותה עת על 15.5%), דהיינו 55,440 ₪. לא צוין בהסכמי המכר מהם הסכומים שהיה על גב' מלק לשלם בגין חיבור לתשתיות, היטלים ומיסים ולא הוצגו ראיות אחרות בעניין זה.

על כן אני קובע כי הוכח שמתוך הכספים שנגזלו מוייס והועברו לחשבונו של מלק בבנק הדואר במרמה, לכל הפחות 3,255,440 ₪ (3,200,000 ₪ + 55,440 ₪) שימשו לרכישת שתי הדירות ברחוב התומר בחולון על שמה של גב' מלק.

גב' מלק העידה כי היא מעולם לא הייתה מעורבת בעסקים של בעלה, לא שאלה אותו עליהם והוא לא אמר לה מה המקור שממנו הגיעו הכספים ששימשו לרכישת הדירות, אך התרשמתי כי עדותה זו לא הייתה מהימנה. תמוה ביותר כי גב' מלק, בהיותה רעייתו של מלק שניהלה עמו משק בית משותף, לא מצאה לנכון לשאול אותו בנוגע למקורם של מיליוני השקלים שהגיעו לידיו, לאחר שנים ארוכות שבהן לפי עדותה הוא לא עבד ולא הרוויח סכומים משמעותיים כלשהם. נוסף על כך, לא ניתן הסבר של ממש לכך ששתי הדירות, אשר לטענתם של בני הזוג מלק בכתב ההגנה הן למעשה נכסים משותפים שלהם, נרשמו על שמה של גב' מלק בלבד. בנסיבות המתוארות לעיל היה צריך להתעורר אצל גב' מלק לכל הפחות חשד שהכספים לא הגיעו לידי בעלה בדרכים כשרות וכי רישום שתי הדירות על שמה בלבד נועד להלבין את הכספים ולהבריח אותם מנושים של מלק.

מכל מקום, גם אם לא הוצגו ראיות מספיקות כדי לקבוע כי גב' מלק הייתה שותפה למרמה, ישירות או בדרך של עצימת עיניים, די בקביעה כי הרכישה של שתי הדירות ברחוב התומר מומנה באמצעות הכספים שגזל מלק במרמה מוייס כדי לקבוע כי גב' מלק עשתה עושר ולא במשפט, למצער בכל הקשור למימון התמורה עבור דירות אלה.

בכתב התביעה שכנגד נטען בסעיף 74 כי עד היום מפיקים בני הזוג מלק אלפי שקלים בחודש מהכספים הגנובים, הן בדמי שימוש בדירה שהם מתגוררים בה והן בדמי שכירות שהם גובים בגין הדירה האחרת. אלא שוייס לא הציג ראיות המבססות מהם הסכומים שמפיקים בני הזוג מלק מהדירות, ואף לא הוסיף אותם לסכום התביעה שהועמד על הסכומים שנגזלו מוייס בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

בסיכומים מטעם וייס נטען כי גב' מלק השתמשה בכספים שנגזלו מוייס לא רק לצורך רכישת שתי הדירות ברחוב התומר, אלא גם לצרכים נוספים. בין היתר נטען, תוך הפניה לתצהיר של גב' מלק בהליך אחר, כי היא רכשה מוצרי חשמל וריהוט לדירות ברחוב התומר בסכום כולל של כ-100,000 ₪. עוד נטען כי גם זכויותיה של גב' מלק בדירה ברחוב ז'בוטינסקי 39 בחולון נרכשו בחלקן מכספים של וייס. בהקשר זה הפנו ב"כ וייס לעדותה של גב' מלק כי בשנת 2013 שילמה עבור מחצית מהזכויות בדירה ברחוב ז'בוטינסקי סך של כ-700,000 ₪, ולשינוי בגרסתה לגבי מקור המימון של הרכישה. בתחילה הצהירה כי מימנה אותה אך ורק באמצעות כספי פיצויים וקרנות שקיבלה עם סיום עבודתה בחברת מקורות, וכך העידה בתחילה גם בחקירתה הנגדית (סעיף 8 לתצהירה ופרוטוקול מיום 23.2.20, עמ' 488 ש' 20 עד עמ' 489 ש' 23). בעקבות זאת הופנתה להצהרתה בהליך אחר כי הפיצויים שקיבלה מחברת מקורות היו בסך של 340,000 ₪ בלבד, ובתשובה לכך העידה לראשונה כי קיבלה 300,000 ₪ מכספי הירושה של אמו של בעלה וכי מה שהיה חסר הוא השלים במזומן (עמ' 489 ש' 24 עד עמ' 491 ש' 18). גרסה זו לא הופיעה בתצהירה בהליך דנן ואין לה כל ביסוס בראיות.

גב' מלק אף העידה, כאמור, כי בתקופה שבין שנת 2008 לשנת 2013 לא היו לה מקורות הכנסה נוספים פרט למשכורת חודשית בסך שבין 6,000 ₪ ל-8,000 ₪ נטו וכספים שקיבלה עם סיום עבודה בחברת מקורות בשנת 2012 שעמדו לטענתה על סך של 340,000 ₪.

מהמפורט לעיל עולה חשד כבד כי הסכומים שנגזלו במרמה מכספי וייס ונמשכו מחשבונו של מלק ימים ספורים לאחר הפקדתם שימשו גם למימון הוצאות נוספות של גב' מלק. ואולם, בכתב התביעה שכנגד הועלו טענות נגד גב' מלק רק בנוגע למימון רכישתן של שתי הדירות ברחוב התומר בחולון (סעיפים 72 ו-73), ולא נטען כי גב' מלק עשתה שימוש בכספים שנגזלו מוייס לצרכים נוספים, לרבות רכישת ריהוט ומוצרי חשמל ורכישת זכויות בדירה ברחוב ז'בוטינסקי. כמו כן אין בכתב התביעה שכנגד פירוט כלשהו לגבי סכומים שהגיעו לידי גב' מלק לאחר רכישת שתי הדירות ברחוב התומר.

על כן, אין להידרש לטענות וייס אשר לא נטענו בפירוט כנדרש בכתב התביעה שכנגד בנוגע לסכומים נוספים שקיבלה גב' מלק, פרט לאלה ששימשו לרכישת שתי הדירות ברחוב התומר. עם זאת, התמיהות והסתירות הרבות העולות מעדותה של גב' מלק, בין היתר בנוגע למקורות המימון של הוצאותיה, מעיבות במידה ניכרת על מהימנות גרסתה בכללותה.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי מתוך הכספים שנגזלו מוייס והועברו לחשבונו של מלק בבנק הדואר, קיבלה גב' מלק ללא זכות שבדין לכל הפחות סך של 3,255,440 ₪ ששימש למימון רכישתן של שתי הדירות ברחוב התומר שנרשמו על שמה. בכך עשתה גב' מלק עושר ולא במשפט, ועליה להשיב את הכספים שקיבלה לידי וייס בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

טענות בעניין התיישנות התביעה נגד IBC ובני הזוג מלק

בסיכומים של IBC ובני הזוג מלק בתביעה שכנגד נטען כי תביעת וייס נגדם התיישנה בחודש אפריל 2015, כשנה וחצי לפני הגשתה בנובמבר 2016. לטענתם, כל העובדות המגבשות את עילת התביעה היו ידועות לוייס במחצית שנת 2008, ולכל המאוחר ביולי 2008, והתביעה התיישנה 7 שנים לאחר מכן, דהיינו לכל המאוחר בחודש יולי 2015.

מנגד, בסיכומי וייס נטען כי חלים בעניינו סעיפים 4, 7 ו-9 לחוק ההתיישנות אשר דוחים את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות.

לפי סעיף 4 לחוק ההתיישנות, "בתובענה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה באותה תובענה נושאן אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות".

ב"כ IBC ובני הזוג מלק מודים בסעיף 331 לסיכומיהם כי הכלל בסעיף 4 לחוק ההתיישנות המונע העלאת טענת התיישנות בתביעה שכנגד, חל בענייננו על התובעת בתביעה העיקרית שהיא חברת IBC. לפיכך, אני מקבל את טענת וייס בעניין זה, וקובע כי IBC מנועה מלטעון כי התביעה שכנגד שהוגשה נגדה התיישנה.

הצדדים חלוקים בנוגע לתחולתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות על התביעה נגד בני הזוג מלק. באי כוחם של נתבעים שכנגד 3-1 טענו, תוך הפניה לפסיקה של בתי משפט מחוזי ושלום, כי הוראות הסעיף הנ"ל אינן חלות על צדדים לתביעה שכנגד שאינם צדדים לתביעה העיקרית, ולכן אינן חלות על בני הזוג מלק. לעומת זאת, בסיכומי וייס נטען כי החברה שבשמה הוגשה התביעה העיקרית היא אישיות משפטית פיקטיבית, שכל מטרתה הייתה לסייע לבני הזוג מלק בביצוע מעשי התרמית והעוקץ כלפי וייס. עוד נטען כי עצם הניסיון לערוך הבחנה בין החברה לבני הזוג מלק בעניין ההתיישנות מוכיחה יותר מכל שמדובר בטענה חסרת תום לב, אשר אינה עולה בקנה אחד עם הרציונל שעומד מאחורי סעיף 4 לחוק: שוויון בין בעלי הדין, מניעת אי צדק ופריסת היריעה השלמה לפני בית המשפט. בהקשר זה נטען כי בני הזוג מלק יודעים שאם החברה תחויב, וייס לא יוכל לגבות ממנה דבר, והם מנסים ליהנות מכל העולמות: מחד גיסה, לנהל באמצעות החברה תביעה נגד וייס בהיקף של מיליוני שקלים, ומנגד להימנע מסיכון וחשיפה במקרה של תביעה שכנגד באמצעות טענת התיישנות.

בהחלטה מיום 1.2.19 נקבע כי אמנם ככלל, הוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות אינן חלות על מי שאינם צדדים לתביעה העיקרית, אך אין לשלול את טענת וייס שלפיה בענייננו, חברת IBC שבשמה הוגשה התביעה העיקרית היא גוף פיקטיבי המשמש רק כסות לפעילות תרמית והברחת נכסים שביצעו בני הזוג מלק. עוד נקבע בהחלטה הנ"ל שהוצגה תשתית ראייתית ראשונית לביסוס טענתו של וייס כי IBC היא חברת קש, ואין כל הפרדה של ממש בינה לבין מלק, ולכן אין לשלול כי יש להרים את מסך ההתאגדות מכוח סעיף 6(ב) לחוק החברות, ולקבוע שלמעשה מלק הוא זה שעומד מאחורי התביעה העיקרית. כפי שנקבע בהרחבה לעיל, הראיות שהוצגו בדיון ההוכחות רק חיזקו את התשתית העובדתית שהוצגה בהליכים המקדמיים בנוגע להיעדר הפרדה בין מלק לחברה ושימוש בחברה לצורך קבלת כספים במרמה. לגבי גב' מלק, אמנם נקבע בהחלטה מיום 1.2.19 הנ"ל כי ספק אם אפשר להורות על הרמת מסך ההתאגדות כלפיה, אך צוין במפורש כי אין בכך כדי לקבוע מסמרות לגבי תחולתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות בעניינה.

בנוגע למלק, ב"כ וייס התמקדו בסיכומיהם בטענה כי יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות בינו לבין החברה מכוח סמכותו של בית המשפט בסעיף 6(ב) לחוק החברות, תשנ"ט-1999. בסיכומיהם של נתבעים שכנגד 3-1 נטען, בין היתר, כי טענת ב"כ וייס בעניין תחולתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות על מלק באמצעות הרמת מסך ההתאגדות, היא בגדר בהרחבת חזית אסורה. ואולם בהחלטה מיום 1.2.19 נדחתה טענה זו, ונקבע כי בתביעה שכנגד נטען במפורש ש-IBC היא חברת קש, נעדרת פעילות כלכלית או נכסים כלשהם ששימשה רק פלטפורמה למעשי העוקץ והמרמה (ראו סעיף 32 להחלטה וסעיפים 3, 9 ו-3.1 לכתב התביעה שכנגד). עוד נקבע כי מיד לאחר שהועלתה בכתב ההגנה של בני הזוג מלק הטענה שהתביעה שכנגד התיישנה, נטען בכתב התשובה של וייס שבהתאם להוראות סעיף 6 לחוק החברות, יש לקבוע כי החברה ובני הזוג מלק הם היינו הך, וממילא מושתקים בני הזוג מלק מלטעון טענת התיישנות (ראו סעיפים 35-30 לכתב התשובה בתביעה שכנגד). ודוק, התביעה של וייס נגד בני הזוג מלק מבוססת על טענות המופנות ישירות כלפיהם, ולכן וייס לא נזקק להעלות בכתב התביעה שכנגד טענה בעניין הרמת מסך. הטענה בעניין זה עלתה רק כדי להדוף טענת התיישנות שהועלתה לראשונה בכתב ההגנה מטעם IBC ובני הזוג מלק בתביעה שכנגד. משהגיש וייס כתב תשובה לכתב ההגנה בתביעה שכנגד שבו העלה את במפורש הטענה בעניין הרמת מסך ההתאגדות בתגובה לטענת ההתיישנות, לא מדובר בהרחבת חזית אסורה.

בסיכומים של IBC ובני הזוג מלק נטען כי גם אם מתקיימים התנאים להרמת מסך, אין בכך כדי לסייע לוייס ולהחיל את סעיף 4 לחוק ההתיישנות על מלק. בהקשר זה נטען כי הרמת מסך היא דוקטרינה משפטית שנועדה לייחס את החוב והאחריות של החברה לבעל המניות בה, אך בענייננו וייס איננו מעלה טענות כלשהן כלפי IBC, ושרבב אותה לכתב התביעה באופן פורמאלי גרידא כדי שיוכל לצרף באמצעותה את הנתבעים האמיתיים. דינה של טענה זו להידחות. תחילה יצוין כי כפי שנקבע לעיל, וייס ביסס שקיימת לו עילת תביעה גם נגד IBC. שנית, חוק החברות מאפשר לבית המשפט לא רק לייחס חוב של החברה לבעל מניות, אלא גם לייחס זכות או חובה של בעל מניות לחברה. לפי סעיף 6(ב) לחוק החברות, "בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו". בניגוד לסעיף 6(א) לחוק החברות העוסק בייחוס חוב של חברה לבעל מניות וחל רק אם מתקיימים התנאים המפורשים שמוגדרים בו, סעיף 6(ב) העוסק בהרמת מסך חלקית דו כיוונית מיושם באופן רחב וגמיש יותר, כאשר בית המשפט סבור כי צודק ונכון לעשות זאת. ב"כ וייס הפנו לפסיקה בעניין זה בסעיפים 111-110 לסיכומי התשובה לתביעה שכנגד, לרבות רע"א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע"מ נ' שמואל שקדי מיום 27.8.14, שם נקבע בסעיף 35 כי " הסעיף מאפשר לבית המשפט לנקוט הרמת מסך 'חלקית' ולייחס 'זכות של חברה לבעל מניה בה'. נקל להבחין כי התיבה 'זכות של חברה' היא רחבה ביותר... כך אין כל מניעה להשתמש בסעיף כדי לייחס לבעל מניה זכות תביעה של החברה". פסק הדין אמנם עוסק במקרה שונה של הגשת תביעות נגזרות באשכול חברות, אך הקביעה בעניין הפרשנות הרחבה של סעיף 6(ב) חלה מכוח קל וחומר גם במקרה דנן, שבו עולה מהראיות שלא הייתה כל הפרדה בין מלק ל-IBC, כך שהלכה למעשה, מלק הוא זה שעומד מאחורי תביעתה של IBC נגד וייס.

על כן, ומכוח סמכותי בסעיף 6(ב) לחוק החברות, אני קובע כי בנסיבות העניין יש לייחס למלק את זכות התביעה של החברה נגד וייס, ולכן חלות בענייננו של מלק הוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות, כך שהוא מנוע מלהעלות טענת התיישנות בעניין התביעה שכנגד שהגיש וייס נגדו.

לגבי גב' מלק, בסיכומיהם של נתבעים שכנגד 3-1 נטען כי "בוודאי שאין בטענת וייס בעניין 'הרמת המסך' והתגברות על התיישנות התביעה שכנגד מכוח סעיף 4 לחוק ההתיישנות, דבר וחצי דבר עם גב' מלק, לה אין כל קשר לחברת IBC" (סעיף 338). בהקשר זה נטען בין היתר כי הוכח ולא נסתר שגב' מלק לא הייתה מעורבת בעסקי בעלה, שבני הזוג מלק מנהלים משטר של הפרדה רכושית ושגב' מלק לא נהנתה מרווחי החברה (סעיף 392). מנגד, ב"כ וייס טענו בסיכומי התשובה (בסעיפים 139-118) כי סעיף 4 לחוק ההתיישנות חל על גב' מלק מכוח דיני השותפויות והנאמנות הכלליים ומכוח דיני השליחות. לטענתם, גב' מלק משכה בחוטי החברה במשך השנים, נהנתה מזכויות החברה ונשאה בהוצאותיה ובסיכונים שנטלה. בהקשר זה נטען כי במשך עשרות שנים מנהלים בני הזוג מלק שיתוף כלכלי מלא, והגב' מלק מעורבת באופן ישיר בעסקי החברה, באמצעות מימון הוצאותיה וקבלת נכסים ממנה. על כן נטען כי גם אם מניות החברה רשומות על שם מלק בלבד, ברור שהמניות הן נכס בבעלות משותפת של בני הזוג מלק. לטענת ב"כ וייס, את הבעלות המהותית אפשר לבסס על דיני השותפות בין בני זוג, על דיני החוזים או על מושג הנאמנות הקונסטרוקטיבית. כמו כן הפנו ב"כ וייס לעדותה של גב' מלק כי היא זו שמימנה את תביעת החברה וצפויה ליהנות מכספים שיתקבלו ממנה. לפיכך נטען כי תביעת החברה הוגשה בשליחותה של גב' מלק, ובהתאם לסעיף 2 לחוק השליחות שלפיו שלוחו של אדם כמותו, יש לייחס את הפעולה של הגשת התביעה נגד וייס לגב' מלק עצמה.

מעדותה של גב' מלק עלה שבניגוד לטענתה, ועל אף שבני הזוג מלק חתמו על הסכם ממון, הלכה למעשה לא הייתה הפרדה כלכלית ביניהם. גב' מלק אישרה בעדותה את דבריו של בעלה בחקירת יכולת בהוצל"פ מיום 14.3.16 שלפיה הוא לא מרוויח דבר, והיא זו שמשלמת את כל ההוצאות שלו כולל אוכל, חשמל, ארנונה, רכב וביטוח לאומי (פרוטוקול מיום 23.2.20, עמ' 500 ש' 15 עד עמ' 501 ש' 8). בהמשך העידה גב' מלק כי כל דמי השכירות מהדירה בז'בוטינסקי, שהיא לדבריה דירה משותפת שלה עם מלק, מופקדים לחשבון שלה בבנק דיסקונט (עמ' 504 ותחילת עמ' 505). כמו כן העידה כי בעת שבעלה הכיר את וייס, הוא נהג ברכב ביואיק והחליט לרשום את הרכב על שמה, וגם הרכב הנוכחי שלהם רשום על שמה (עמ' 505 ש' 26-10).

כאמור לעיל, גב' מלק הודתה ששתי הדירות ברחוב התומר שרשומות על שמה נרכשו מכספים שקיבלה מבעלה, והוכח שכספים אלה הועברו אליה מהחשבון בבנק הדואר שרשום על שם מלק והחברה. עוד עלה מעדותה של גב' מלק כי היא פרעה את החוב העסקי של בעלה לוייס בסכום כולל של 2.5 מיליון ש"ח, ולצורך כך נטלה הלוואה של מיליון ש"ח מאחותה (אם כי עולה חשד שמדובר בהסכם פיקטיבי - ראו עמ' 508 החל מש' 19 ועמ' 509 ש' 8 עד עמ' 510 ש' 19), לוותה 400,000 ₪ נוספים מהבנק וכן שילמה כמיליון ש"ח נוספים אשר לטענתה ירשה מאביה (עמ' 501 ש' 18-11, עמ' 503 ש' 15-3) . לאחר מכן העידה כי שילמה גם חובות ארנונה של החברה (סוף עמ' 506 ותחילת עמ' 507).

זאת ועוד, הוכח כאמור כי החברה שבשמה הוגש התביעה נגד וייס היא ישות פיקטיבית ומי שעומד מאחוריה הוא מלק שקיבל לידיו במרמה כספים של וייס וניסה להלבין אותם, או לכל הפחות את חלקם, באמצעות גב' מלק. אם לא די בכך, גב' מלק העידה כי מימנה את הייצוג המשפטי בתביעת החברה נגד וייס (עמ' 505 ש' 32 עד עמ' 506 ש' 22). כמו כן העידה כי אם שתי הדירות המעוקלות ברחוב התומר ישוחררו, היא תיאלץ למכור אחת מהן כדי לפרוע את ההלוואה לאחותה, אך כשנשאלה " אם התביעה שלכם בתיק הזה תתקבל והתביעה של מר וייס תידחה ותקבלו כסף, האם תמכרי אותה?" ועל כך השיבה "לא אמכור" (עמ' 507 ש' 32-31), ומכאן שגב' מלק הודתה כי אם ייקבע שעל וייס לשלם כספים לחברה, כספים אלה יגיעו לידיה, והיא תשתמש בהם כדי לפרוע את ההלוואה שנטלה לטענתה מאחותה.

לפיכך, אין אלא לקבוע כי גב' מלק עומדת אף היא יחד עם בעלה מאחורי תביעת החברה נגד וייס ויש לראות את התביעה נגד וייס ואת התביעה נגד בני הזוג מלק כתביעות שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות, ולכן חל עליהן סעיף 4 לחוק ההתיישנות, כך שבני הזוג מלק מנועים מלהעלות טענת התיישנות בנוגע לתביעה שכנגד שהגיש וייס נגדם.

יתר על כן, יש לקבל גם את טענתם של ב"כ וייס בסיכומיהם כי עצם הניסיון לערוך הבחנה בין החברה לבני הזוג מלק בעניין ההתיישנות מוכיחה שמדובר בטענה חסרת תום לב, אשר אינה עולה בקנה אחד עם מטרתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות. בהחלטה של בית המשפט העליון שניתנה לאחרונה קבעה כב' השופטת וילנר, תוך הפניה לפסיקה שניתנה החל משנות ה-60 של המאה הקודמת, כי "תכליתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות היא בראש ובראשונה הבטחת שוויון בין בעלי הדין כך שאם מתאפשר לצד אחד לתבוע את רעהו בגין עילה אשר לא התיישנה או שלא הועלתה נגדה טענת התיישנות, אזי תעמוד אף לרעהו הזכות להגיש תביעה שכנגד באותו הנושא" והוסיפה כי הוראת הסעיף הנ"ל "מסייעת אף לקידום הכרעה צודקת יותר במחלוקת שבין בעלי הדין, אשר תביא את מערכת ההתחשבנות הכוללת ביניהם למיצוי " (רע"א 3036-21 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (בפירוק) נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון מיום 10.6.21 בפסקה 12, ההדגשה במקור). בעניינו, בני הזוג מלק ניסו לקבל לידיהם כספים מוייס באמצעות הגשת תביעה נגדו בשם חברה ריקה מתוכן שנעשה בה שימוש כדי לגזול במרמה את כספו של וייס, ומנגד ניסו למנוע דיון בתביעה של וייס נגדם הקשורה לאותו נושא באמצעות טענת התיישנות, וכך למנוע הכרעה צודקת בכלל המחלוקות ביניהם. בנסיבות אלה, טענתם של בני הזוג מלק כי הם אינם קשורים לתביעה שהוגשה בשם החברה נגד וייס וכי הוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות אינן חלות עליהם הועלתה בחוסר תום לב, וגם מסיבה זו דינה להידחות.

משנקבע כי בני הזוג מלק מנועים מלהעלות טענת התיישנות בנוגע לתביעה שכנגד מכוח הוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות, אינני נדרש לדון ולהכריע בטענות בעניין תחולתם של סעיפים 7 ו-9 לחוק ההתיישנות על התביעה שכנגד שהגיש וייס נגד הזוג מלק.

סיכום ביניים וסכומים לחיוב בתביעת וייס נגד IBC ובני הזוג מלק

התביעה נגד IBC ומלק מתקבלת במלואה בגין מרמה וגזל (כהגדרתם בסעיפים 52 ו-56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) של הסכומים 4,311,600 ₪ ו-1,191,253 ₪ מכספי וייס.

התביעה נגד גב' מלק מתקבלת בחלקה בגין עשיית עושר ולא במשפט, כך שמתוך הסכומים הנ"ל, ולפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, עליה להשיב לוייס 3,255,440 ₪ ששימשו לרכישת דירות על שמה.

וייס כלל בתביעתו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה. IBC ובני הזוג מלק טענו בסיכומיהם כי בשל השיהוי בהגשת התביעה שכנגד, אין לחייב אותם בהפרשי הצמדה וריבית. דינה של טענה זו להידחות. לא מתקיימים בענייננו התנאים המיוחדים והחריגים שבהם יש לקבל טענת שיהוי: ויתור על זכות התביעה ושינוי מצבם של הנתבעים לרעה (ראו והשוו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445; ע"א 10152/07 פדידה נ' רפאלי (12.15.2010), בפסקה 12); ע"א 6182/14 אינבסטלום הולדינגס בע"מ נ' ספריית יפת בע"מ (3.5.2016), בפסקה 13. אמנם בפסיקה הנ"ל נדונו בקשות לדחיית תביעה עקב שיהוי, אך בנסיבות המקרה דנן יש לדחות את טענת השיהוי גם כנימוק לפטור מחיוב בהפרשי הצמדה וריבית). אין ללמוד מהתנהגותו של וייס כי ויתר על תביעתו, משהגיש תלונה למשטרת ישראל, ניסה לקבל מידע גם באמצעות עורכי דין וחוקרים פרטיים והגיש את תביעתו בסמוך לאחר קבלת חומרי החקירה מהמשטרה בשנת 2016; כך גם לא הוכח כי מצבם של בני הזוג מלק השתנה לרעה מהמועד שבו נולדה עילת התביעה. נהפוך הוא. מהראיות עולה לכאורה כי מצבם הוטב וכי התעשרו, בין היתר בעקבות רכישת נכסי מקרקעין באמצעות הכספים שנגזלו מוייס במרמה. בנסיבות אלה, עצם העלאת טענת השיהוי נגועה בחוסר תום לב מובהק, ודינה להידחות גם מטעם זה בלבד (ראו והשוו לעניין זה קביעתו של כב' השופט קרא בע"א 9839/17 הביטאט בע"מ נ' CAFOM (17.12.18), בפסקה 35 כי "הדעת מקשה על קבלת טענת שיהוי הנטענת על ידי מי שהוכח כי פעל שלא בתום לב").

בעמוד 24 לחוות דעתו של המומחה רוטמן מטעם וייס הוצג פירוט של הפרשי ההצמדה והריבית על הסכומים 4,311,600 ₪ ו-1,191,253 ₪ ממועדי העברתם לחשבון של מלק ועד למועד הגשת התביעה שכנגד. לפי חוות הדעת, הסכומים המקוריים הנ"ל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עומדים על סך כולל של 7,248,875 ₪, ואילו הסכום שנתבע בתביעה שכנגד שהגיש וייס נמוך מכך במקצת ועומד על 7,242,660 ₪. IBC ומלק לא העלו טענות כלשהן בעניין תחשיב הפרשי ההצמדה והריבית, ולכן יש לחייב אותם במלוא הסכום שנתבע.

מתוך הסכום של 7,242,660 הנ"ל, על גב' מלק לשלם לוייס 3,255,440 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שבו נעשה שימוש בסכום זה לרכישת שתי הדירות ברחוב התומר באפריל 2008 ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה נגד בנק הדואר

שני הצדדים התייחסו בהרחבה בסיכומיהם לטענות בעניין התיישנות התביעה, אך אינני נדרש להתייחס לכך שכן דינה של התביעה נגד בנק הדואר להידחות לגופה.

בכתב התביעה שכנגד הועלו שלוש טענות מרכזיות נגד בנק הדואר: (1) הפרת חובה לדווח על פעולות חריגות שבוצעו בחשבון, כנדרש בסעיפים 9 ו-10 לצו איסור הגבלת הון; (2) הפרת חובה למנוע את ביצוען של הפעולות החריגות בחשבון; ו-(3) סיוע למלק באמצעות חתימה על מכתב שגרם להטעייתו של וייס.

בסיכומיו של וייס הועלו טענות נוספות רבות בעניין הפרות של סעיפים אחרים בצו איסור הלבנת הון: הפרת סעיפים 3 ו-5 לצו בעת הוספת שמה של החברה לשם החשבון בבנק הדואר, על אף שמדובר בחשבון פרטי; הפרת סעיף 7 לצו בכך שלא בוצע זיהוי של מבצע הפעולה, לגבי המחאות דואר שנמשכו לפקודת גב' מלק בשנת 2013; והפרת סעיף 15ב לצו בשל אי שמירת מסמכים שהיו יכולים לסייע לחקירה המשטרתית. ב"כ בנק הדואר התנגדו בסיכומיהם להרחבת החזית. ב"כ וייס טענו בסעיף 133 לסיכומיהם כי לא מדובר בהרחבת חזית אסורה, מכיוון ש"הטענות בכתב התביעה לא הוגבלו לחובות חקוקות ספציפיות ומוגדרות, אלא לטענה כללית לפיה הבנק סייע למלק לבצע את התרמית כנגד מר וייס" . דינה של טענה זו להידחות. היה על וייס לפרט בכתב התביעה שכנגד כיצד לשיטתו סייע בנק הדואר למלק ואילו חובות הפר, ומשטען אך ורק להפרת סעיפים 9 ו-10 לצו איסור הלבנת הון, אין לאפשר לו להעלות בסיכומיו טענות הנוגעות להפרת סעיפים אחרים של הצו. במאמר מוסגר יצוין כי גם לו היה וייס רשאי להעלות טענות אלה, היה עליו להוכיח לא רק שבנק הדואר הפר את החובות שבצו, אלא גם שקיים קשר סיבתי בין הפרתן לבין הנזק שנגרם לווייס ושבגינו הוגשה התביעה שכנגד. וייס לא הרים נטל זה, בין היתר משלא הוכיח כי אילו היו מקוימות ההוראות הנ"ל בצו, היה בכך כדי למנוע את הנזק שנגרם לוייס ושנתבע בתביעה שכנגד – העברת כספים של וייס למלק במרמה בשנת 2008.

המכתב הנחזה להיות בחתימתם של נציגי בנק הדואר - נספח 14 לתצהירו של וייס (להלן "המכתב"), מוזכר בסיכומי התשובה של וייס במילים ספורות, ללא התייחסות או מענה לטענות שהועלו בסיכומי בנק הדואר לגביו. לכן, נראה שעילת התביעה המבוססת על המכתב נזנחה.

לגופו של עניין, המכתב איננו נושא סימן כלשהו של בנק הדואר, ונציגת בנק הדואר, גב' פריצרט העידה כי בנק הדואר איננו חותם על מסמכים מהסוג הזה, וכי המסמך לא נמצא בכל המערכות של הבנק (ראו עדותה בפרוטוקול מיום 23.2.20, בסוף עמ' 586 ותחילת עמ' 587). בכתב ההגנה הוכחש מחוסר ידיעה שמדובר בחתימות של נציגי בנק הדואר, ולכן היה על וייס להוכיח שמדובר בחתימותיהם. וייס הציג חוות דעת של מומחית להשוואת כתבי יד שלפיה אחת החתימות על המסמך, הנחזית להיות של נציג בנק הדואר, מר שלמה בצלאל, זהה לדוגמאות החתימה שהוצגו לה, אך מחוות הדעת ומחקירתה הנגדית של המומחית עלה כי לא היה בידיה המכתב המקורי ואף לא דוגמאות חתימה מקוריות, וקיימות תכונות כתיבה שאפשר לבדוק רק במסמכים מקוריים (ראו עדותה בפרוטוקול מיום 20.2.20 בעמ' 225 ש' 33-23, עמ' 226 ש' 21-13 ועמ' 229 ש' 20-19). נוסף על כך, הגם שהמומחית העידה כי יש קושי לחקות חתימה בצורה מושלמת, התרשמתי כי העובדה שמדובר בחתימה פשוטה מאוד מקלה על האפשרות לחקות אותה. לגבי החתימה של הנציג השני שנחזה להיות חתום על המסמך, מר עופר שחר, כל שקבעה המומחית הוא כי לא נראה שמדובר בחתימתו של מלק, ובחקירתה הנגדית אישרה שלא בחנה דוגמאות חתימה של מר שחר, ולכן אינה יודעת אם החתימה המופיעה על המסמך היא חתימתו (עמ' 236 ש' 23-18). מר בצלאל נפטר לפני הגשת התביעה ולכן לא הייתה אפשרות לקבל את גרסתו, ויש לזקוף לחובתו של וייס כי לא ביקש להזמין לעדות את מר עופר שחר שלא עבד בבנק הדואר נכון למועד דיון ההוכחות (ראו עדותה של גב' פריצרט בפרוטוקול מיום 23.2.20, עמ' 588 ש' 9-7).

ודוק, מלק הוא זה שכתב במכתב שאם יתקבל לחשבונו סך של 68.7 מיליון דולר הוא יעביר 30 מיליון דולר לוייס. חלקו התחתון של המכתב שנחזה להיות חתום בידי נציגי בנק הדואר הוא רק אישור על כך שמר עופר שחר קיבל לידיו את ההוראה של מלק, ויבצע אותה כלשונה עם קבלת הנחיות מדויקות ממלק. על כן, גם אם נציגי בנק הדואר חתמו על האישור, הרי שלכל היותר אישרו שאם וכאשר יתקבל הסכום הנ"ל לחשבון, יועברו כספים לוייס בהתאם להוראות ממלק, וזאת מבלי לאשר שמלק אכן צפוי לקבל את הסכום, מתי ומאיזה מקור.

יתרה מזאת, המכתב כלל אינו נוגע לכספים שבגינם הוגשה התביעה שכנגד. לפי גרסתו של וייס, הוא העביר את הכספים לבנק P&P ולבנק LLB כחודשיים לפני קבלת המכתב, ומתוך כספים אלה הועברו לחשבונו של מלק בבנק הדואר הסך של 4,311,600 ₪ (1.2 מיליון דולר) והסך של 1,191,253 ₪ (350,000 דולר) שבגינם הוגשה התביעה שכנגד. וייס טוען כי מלק שכנע אותו באמצעות המכתב להעביר אליו סכום נוסף של שני מיליון דולר (ראו סעיף 87 לכתב התביעה שכנגד), אך סכום זה לא נתבע בתביעה שכנגד. מכאן שאין כל קשר סיבתי בין המכתב לסכום הנזק שנתבע בתביעה שכנגד.

לעניין חובת הדיווח, לא נסתרה גרסתו של בנק הדואר כי ביצע את כל הדיווחים הרגילים המכונים גם דיווחים אובייקטיביים לגבי פעולות שבוצעו בחשבונו של מלק בתקופה הרלוונטית. נציג בנק הדואר, מר יעקוביאן, הצהיר כי הועברו לרשות לאיסור הלבנת הון דיווחים רגילים על פעולות שביצע מלק בחשבון, אם הדבר נדרש בהתאם לסוג הפעולה ולסכומה, וצירף לתצהירו העתק של הדיווחים שהועברו (נספח 2). בחקירתו הנגדית הסביר מר יעקוביאן כי פעולות מעל סכום מסוים שנעשו בחשבון דווחו לרשות אוטומטית, וכי בוצעו כל הדיווחים הרגילים מאפריל עד יוני 2008 (ראו פרוטוקול מיום 23.2.20 עמ' 514 ש' 4-2, עמ' 518 החל מש' 17). בסיכומי וייס לא הוכחש שהפעולות דווחו, אלא רק נטען כי בדיווחים האובייקטיביים סולף מידע לגבי מקור הכספים, ובמקום לציין שהם הגיעו מבנקים זרים מחו"ל, צוין כי הגיעו ממלק עצמו ומישראל. ואולם בכתב התביעה שכנגד הועלו רק טענות בנוגע לפעולות שבנק הדואר לא דיווח עליהן כלל ולא טענות הנוגעות לפרטים שגויים בדיווח, ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה. לגבי הדיווחים על פעולות חריגות, אשר מכונים גם דיווחים סובייקטיביים, הוצגה עמדה מפורטת וחד משמעית של הרשות לאיסור הלבנת הון מיום 30.4.20 שלפיה אין לגלות מידע לגבי דיווחים שבוצעו או שלא בוצעו, ואין לזקוף את אי הגילוי לחובתו של בנק הדואר (סעיפים 21 ו-22).

על כל פנים, גם אם בנק הדואר שגה בפרטים של הדיווחים האובייקטיביים או לא ביצע דיווחים סובייקטיביים כראוי, וייס לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי אילו בוצעו הדיווחים כנדרש, היה בכך כדי למנוע את הנזק, דהיינו למנוע ממלק לקבל לידיו במרמה את הסכומים שבגינם הוגשה התביעה שכנגד. מר יעקוביאן וגב' פריצרט העידו כי הם מחויבים להעביר לרשות לאיסור הלבנת הון דיווחים על פעולות רגילות ולא רגילות רק ב-17 לחודש העוקב (פרוטוקול מיום 23.2.20, עמ' 526 ש' 28-12 ועמ' 551 ש' 27-26). כמו כן העידה גב' פריצרט כי לאחר הדיווח, הרשות לאיסור הלבנת הון מצליבה אותו עם מידע שמתקבל מגופים פיננסיים נוספים, ואז מחליטה אם לדווח על כך למשטרה (סוף עמ' 551 ותחילת עמ' 552). מכאן שהמועד שבו היה על בנק הדואר לבצע דיווחים אובייקטיביים וסובייקטיביים אם נדרשו, חל רק למעלה מחודש לאחר שהכספים כבר הופקדו ונמשכו מהחשבון. לפיכך, דיווחים אלה היו מובילים לכל היותר לניהול חקירה בדיעבד לגבי הפעולות שבוצעו בחשבון (ומלק אכן נחקר במשטרה לגבי אותם כספים), אך לא הוכח כי היו יכולים למנוע את הנזק שנגרם.

טענה אחרת של וייס היא כי היה על בנק הדואר לעצור את הפעילות בחשבון ולמנוע ממלק למשוך את הכספים שהופקדו, אלא שוייס לא הרים את הנטל המוטל עליו לבסס כי בנסיבות העניין התקיימו התנאים המחייבים את בנק הדואר לסרב לתת שירות למלק. וייס הפנה לשני פסקי דין העוסקים במקרים שהתרחשו שנים רבות לאחר האירועים נושא התביעה ושנסיבותיהם שונות. בת"א 42979-03-17 אליושן נ' חברת דואר ישראל (מיום 28.11.17) התגלה לבנק הדואר כי הופקדו לחשבון שהתנהל אצלו, על בסיס יומי, כספים של אנשים רבים זרים לחשבון שמקורם בהימורים בלתי חוקיים. בה"פ 43096-08-15 עמותת אימעאר לפיתוח וצמיחה כלכלית נ' חברת בנק הדואר (מיום 9.9.15) סירב בנק הדואר לאפשר פעילות בחשבונות בשל חשד למימון טרור לאחר שבעלות החשבון הוכרזו כהתארגנות בלתי מותרת המשתפת פעולה עם ארגון חמאס. בניגוד למקרה שבו התקבל מידע ברור על ביצוע עבירות פליליות של הימורים לא חוקיים (כמו בפסק הדין בעניין אליושן) או למקרה שבו היה לבנק הדואר מידע המעלה חשד סביר לביצוע עבירה פלילית של מימון טרור (כמו בפסק הדין בעניין אימער), במקרה דנן לא הוכיח וייס כי היה לבנק הדואר יסוד סביר לחשוד כי בוצעה בחשבון פעילות פלילית.

מסיכומי בנק הדואר עולה כי סעיף 88ה2(א) לחוק הדואר, תשמ"ו-1986 שבו נקבע כי בנק הדואר לא יסרב סירוב בלתי סביר לתת שירות כספי נחקק רק בשנת 2012, ואילו בשנת 2008 לא חלה על בנק הדואר הוראה דומה שאפשרה לו לסרב לתת שירות בתנאים מסוימים. ב"כ וייס הפנו בהקשר זה בסיכומי התשובה לתקנה 35(ב)(2) לתקנות בנק הדואר (שירותים בבנק הדואר), תשל"ה-1974 שהייתה קיימת בשנת 2008, שלפיה בהסכמת מנכ"ל משרד התקשורת, רשאי מנהל בנק הדואר לסגור חשבון של לקוח, אם בעל החשבון פעל בו "שלא בהתאם להוראות תקנות אלה או שלא בהתאם להוראות המנהל או שלא בהתאם לכל חוק". ואולם בענייננו, וייס לא ביסס שהיה לבנק הדואר מידע פוזיטיבי כלשהו על כך שבעל החשבון, מלק, ביצע בו פעולות לא חוקיות. ראו לעניין זה עדותו של מר יעקוביאן כי רק אם יש לבנק הדואר מידע על כך שאחת מהפעולות בחשבון קשורה לעבירה המוגדרת כעבירת מקור כגון סחר באיברים, הימורים, סחר בסמים וכד' אז חוסמים את החשבון, אך בענייננו לא היה שום מידע על פעילות לא חוקית בחשבון (פרוטוקול מיום 23.2.20, עמ' 548 ש' 8-1).

כמו כן יש לתת את הדעת לשינויים שחלו בחקיקה, בצווים ובהתנהלות הבנקים, לרבות החמרה משמעותית של ההנחיות בעניין איסור הגבלת הון משנת 2008 ועד למועד הגשת התביעה שכנגד. מר יעקוביאן חזר והעיד כי בשנת 2008, הפקדה של סכומים גדולים מחו"ל ומשיכתם מידית באמצעות המחאות דואר הייתה פעולה רווחת שהיה לה היגיון כלכלי (עמ' 526 ש' 7-1, סוף עמ' 527 ותחילת עמ' 528, עמ' 532 ש' 32-19). גב' פריצרט העידה כי לא הייתה באותה תקופה שום דרישה לפי צו או חוק לבקש מסמכים תומכים או לברר מה מקור הכספים (עמ' 585 ש' 18-8). וייס לא סתר זאת ולא ביסס כי בשנת 2008 הייתה קיימת חקיקה או פסיקה כלשהי שחייבה את בנק הדואר לעצור פעילות בחשבון רק משום שהופקד ונמשך ממנו סכום כסף גדול, בהיעדר מידע המעלה לכל הפחות חשד לפעילות בלתי חוקית.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי וייס לא הרים את הנטל המוטל עליו כדי לבסס כי עומדת לו אחת משלוש עילות התביעה נגד בנק הדואר: (1) עילת הסיוע נסמכת כאמור על טענות הקשורות למכתב שאיננו נוגע לכספים שנתבעו בתביעה שכנגד, ולכן דינה להידחות; (2) לגבי העילה של הפרת חובה חקוקה, הצדדים חלוקים אם החוק נועד לטובתו של או להגנתו של נפגע כגון וייס, אך כך או כך, לא הוכח כי בנק הדואר הפר את חובות הדיווח שהיו קבועות באותה עת בצו איסור הלבנת הון, ואף לא הוכח שדיווח כנדרש היה מונע את הנזק שנגרם לוייס עקב מעשי המרמה; (3) אשר לעילת הרשלנות, הצדדים חלוקים לגבי היקף חובת הזהירות של בנק הדואר כלפי צדדי שלישיים, ומהפסיקה שאליה הפנו הצדדים בסיכומיהם נראה שהיא חלה בעיקר במקרים שבהם מדובר בחשבון המנוהל עבור נהנה או לפעולות שמעצם טיבן מבוצעות לטובת צד שלישי. יצוין כי בניגוד למקרה שאליו הפנו ב"כ וייס בת"א 27475-03-18 משה כבירי נ' בנק הפועלים בע"מ וחברת דואר ישראל בע"מ מיום 4.7.19, במקרה דנן לא בוצע שימוש בלתי מורשה של צדדים שלישיים בהמחאות דואר, אלא נמשכו המחאות דואר שהיה להן כיסוי בכספים שהופקדו בחשבון. גם אם בנסיבות מסוימות חלה על בנק הדואר חובת זהירות למנוע פעילות בלתי חוקית של בעל החשבון עצמו, וייס לא ביסס שחובה זו הופרה, משלא הוכיח שהיה בידי בנק הדואר מידע כלשהו על שימוש בחשבון לצורך ביצוע עבירה פלילית.

לפיכך, תביעת וייס נגד בנק הדואר נדחית.

סיכום והוצאות

תביעת IBC נגד וייס נדחית.

תביעת וייס נגד IBC ומר ראובן מלק מתקבלת במלואה, כך שעליהם לשלם לוייס יחד וכל אחד לחוד סך של 7,242,660 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה שכנגד ועד למועד התשלום בפועל.

תביעת וייס נגד גב' שרית מלק מתקבלת בחלקה, כך שמתוך הסכום של 7,242,660 ₪ הנ"ל, עליה לשלם לוייס 3,255,440 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד רכישת הדירות באפריל 2008 ועד למועד התשלום בפועל.

יובהר כי הסכום הכולל שייגבה מבני הזוג מלק לא יעלה על זה שנקבע בסעיף 148 דלעיל.

תביעת וייס נגד בנק הדואר נדחית.

לנוכח דחיית התביעה IBC במלואה וקבלת התביעה שכנגד, ולאור הקביעות דלעיל שלפיהן בני הזוג מלק הם העומדים למעשה מאחורי תביעת IBC שהיא חברת קש ששימשה לביצוע מעשי מרמה כלפי וייס, אני מחייב את IBC ובני הזוג מלק, יחד וכל אחד לחוד, לשלם לוייס סך של 220,000 ₪ בגין הוצאות משפט וסך של 480,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד. סכומים אלה ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

לאור דחיית התביעה של וייס נגד בנק הדואר, ומנגד, התרשמותי כי בנק הדואר גרם להימשכות ההליכים בתיק דנן, והיה יכול לפעול לקבלת עמדתה של הרשות לאיסור הלבנת הון בשלב מוקדם יותר ולא רק בתום שלב ההוכחות, אני מחייב את וייס לשלם לבנק הדואר הוצאות מופחתות בסך של 200,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏‏ ‏כ"ד אב תשפ"א, 2 באוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.