הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 31214-10-14

בפני
כבוד ה שופטת איריס רבינוביץ ברון

תובע
יצחק הוד
ע"י ב"כ עו"ד מרדכי שחם

נגד

נתבעים
רשות מקרקעי ישראל,מחוז מרכז
ע"י ב"כ עו"ד ארז שטיינברג מפרקליטות מחוז מרכז (אזרחי)
קיבוץ גזר – קבוצת פועלים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ

פסק דין

מבוא
בפני תביעה שהגיש מר יצחק הוד, כנגד רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") וקיבוץ גזר. במסגרת התובענה מבוקשים צווים הצהרתיים כדלקמן:
התובע זכאי לחדש חוזי חכירה שתוקפם הסתיים בשנת 2005 המתייחסים לשני מגרשים המוחזקים ומעובדים על ידו, הנכללים במשבצת של האגודה השיתופית כרמי יוסף, בגוש 4769 חלקה 4 (בחלק) וגוש 4770 חלקות 11 ו-14 (בחלקים) הידועים כמגרש 66 בשטח של 13.150 דונם ומגרש 67 בשטח של 16.805 דונם (להלן: "המגרשים").
התובע זכאי לצרף את המגרשים לנחלתו בכרמי יוסף, הידועה כחלקות 4843/2 ו-4081/2, ולהכיר בהם כחלק בלתי נפרד מהנחלה. יצוין כי בהתאם למסמכים שהוגשו בהליך (מטעם שני הצדדים), נחלתו של התובע מצויה בחלק מחלקה 1 בגוש 8081 , ובחלק מחלקה 2 בגוש 4843.
התובענה הוגשה ביום 21.10.14 כהמרצת פתיחה, כנגד רמ"י וכרמי יוסף, אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: "כרמי יוסף").
בדיון מיום 18.2.15 ניתן פסק דין חלקי, לפיו התובענה נגד כרמי יוסף נמחקה בהעדר עילה.
ביום 11.6.15 הגישה רמ"י כתב תשובה להמרצת הפתיחה.
הצדדים ניהלו ביניהם מגעים בניסיון להגיע להסכמות שייתרו את ניהול ההליך, אשר לא צלחו.
ביום 18.1.18 הורה בית המשפט (כב' השופט שפסר) על העברת ההליך למסלול דיון לפי סדר דין רגיל.
מטעם התובע הוגש תצהירו.
מטעם רמ"י הוגשו תצהיריהם של גב' אורלי סלמה, מקדמת עסקאות בכירה בצוות נחלות במרחב עסקי מרכז ברמ"י, ומר ויקטור לוזון, המשמש כמודד מרחב עסקי מרכז ברמ"י.
ביום 26.11.18 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב תביעה, כך שקיבוץ גזר יצורף כנתבע נוסף.
ביום 28.11.18 הגישו הצדדים הודעה משותפת, במסגרתה הודיעה רמ"י כי היא מסכימה לתיקון כתב התביעה כמבוקש על ידי התובע.
ביום 12.12.18 הוגש כתב התביעה המתוקן.
מטעם קיבוץ גזר לא הוגש כתב הגנה.
רמ"י לא הגישה כתב הגנה מתוקן.
בדיוני ההוכחות העידו העדים מטעם הצדדים, וכן גב' כרמית שלום, אשר בעקבות בקשת התובע כי תזומן לעדות ובהיותה עובדת רמ"י, זומנה לעדות מטעם רמ"י, בהתאם להסכמת הצדדים.
הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

רקע עובדתי
ביום 6.5.82 נחתם בין רמ"י (אז מנהל מקרקעי ישראל) לכרמי יוסף הסכם גג, המעגן, בין היתר, את ההטבות למתיישבים החקלאיים בכרמי יוסף (להלן: "הסכם הגג", נספח 1 לתצהיר סלמה).
ביום 5.8.83 נחתם חוזה חכירה למטרת עיבוד חקלאי בין רמ"י לתובע, בנוגע לחלק מחלקה 1 בגוש 4081, מגרש מס' 37 (להלן: "מגרש 37"). זאת, לתקופה של 26 שנים, קרי עד ליום 31.8.05 (נספח 3 לתצהיר סלמה).
המגרשים נשוא התובענה גובלים במגרש 37, והוקצו בהסכמים מיום 19.4.85 ומיום 23.10.85 למטרות עיבוד חקלאי עד ליום 31.8.05 לה"ה יהושע נוימן (מגרש 67) ודוד שלומוביץ (מגרש 66) (בהתאמה, נספחים 5-4 לתצהיר סלמה). התובע התקשר עמם בעסקה לחילופי מקרקעין. בשנת 1991 הגיש תביעה במסגרתה עתר לחייב אותם לקיים את עסקת חילופי המקרקעין משנת 1984. הליך הרכישה הושלם ברישום הזכויות במגרשים על שם התובע רק ביום 22.7.99 (כתבי העברת זכות שכירות צורפו כנספחים א'2 ו-ב'2 לתצהיר התובע ור' נספחים א'3 ו-ב'3 לתצהיר התובע).
ביום 11.1.84 נחתם הסכם פיתוח בין רמ"י לתובע ביחס למקרקעין הידועים כחלק מחלקה 2 בגוש 4843, מגרש מס' 32, לשם בניית בית מגורים בנחלה (להלן: "הנחלה" ו"הסכם הפיתוח", בהתאמה, נספח 7 לתצהיר סלמה).
ביום 28.11.90 התחייב התובע לצרף לנחלה קרקע חקלאית בגודל של 3,200 מ"ר עד ליום 31.1.91 (נספח 8 לתצהיר סלמה).
ביום 29.8.99 נחתם חוזה חכירה בין רמ"י לתובע לתקופה של 49 שנים ועד ליום 19.11.32, ביחס לנחלה ולמגרש 37 (להלן: "חוזה החכירה משנת 99", נספח 14 לתצהיר סלמה).
לאורך השנים פנה התובע לרמ"י בבקשה להצמיד את המגרשים לנחלתו, ורמ"י השיבה לו כי תבחן את בקשתו.

תמצית טענות הצדדים
טענות התובע
על רמ"י לחדש את חוזי החכירה ביחס לשני המגרשים. התובע מחזיק בהם ומעבד אותם ברציפות מזה שנים.
התובע עומד בתנאים לצירוף המגרשים לנחלתו. התובע מציין בסיכומיו כי התכתובת המצויה בתיק וחקירתה של גב' כרמית שלום בהליך מהווה הודאת בעל דין לפיה התובע עומד בתנאים לצירוף המגרשים.
התובע מציין כי בקשתו לצירוף המגרשים היתה תלויה ועומדת בפני רמ"י והוא המתין לתשובה. כל עיכוב או שיהוי בעניין היה מצד רמ"י ולא מצידו. התובע לא ויתר על בקשתו.
גם אם היו לרמ"י טענות בעניין עמידתו של התובע בתנאים לצירוף המגרשים, הרי שבהתנהלותה היא ויתרה עליהן.
התובע העיד כי בשעתו רמ"י הסכימה לצירוף המגרשים לנחלתם של ה"ה נוימן ושלומוביץ, והדבר לא צריך להימנע מהתובע, הבא בנעליהם.
סעיף 11(ד) להסכם הגג מתיר גם צירופים עתידיים.
באשר למחלוקת ביחס לגודל המגרשים, התובע מציין בסיכומיו כי שטחו של מגרש 66 הוא לא פחות מ-13.150 דונם ושטחו של מגרש 67 הוא 16.805 דונם. כן הוא מציין כי יש להעדיף את מפת המודד מטעמו על פני עמדתה של רמ"י, שהמצהיר מטעמה אינו מודד מוסמך ובשים לב להעדר עקביות במסמכים המצויים בתיקי הרשות.
באשר לשטח המצוי בפינה הדרומית מזרחית של מגרש 66, המכונה על ידי התובע זנב המגרש, התובע ציין בסיכומיו כי ככל ששטח זה לא ייכלל בשטח המוחכר לו תתבצע הפחתה נוספת של השטח המגיע לתובע להחכרה.
התובע טוען כי הגבול הקיים בשטח בינו לבין השטחים המעובדים על ידי קיבוץ גזר מוסכם עליו ועל קיבוץ גזר. על רמ"י להתאים את גבולות "משבצת הקרקע" המיועדת להחכרה לקיבוץ גזר, לעיבוד החקלאי הקיים בשטחים.
התובע הוא היחיד שיכול לעבד את השטח כולו ולהשקות את גידוליו, הן מבחינת הגישה לשטח והגידולים שבו, והן מבחינת היכולת להזרים אליו מים להשקיה.
התובע מציין כי התובענה לא התיישנה. המקרקעין מוסדרים ולפיכך תקופת ההתיישנות היא 25 שנים. בסיכומי התשובה מציין התובע כי תכתובת המיילים שמצורפת לתצהירו מהווה מסמך בכתב שיש בו הודאה בזכויות התובע, באופן ש"מוחק" את התקופה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

טענות רמ"י
לטענת רמ"י, העברת הזכויות במגרשים על שם התובע נעשתה עוד בשנת 1999 ולפיכך התובענה התיישנה ולחלופין, נגועה בשיהוי ניכר.
בסיכומיה ציינה רמ"י כי לא הוכח על ידי התובע שנעשו מצידו פניות לפני שנת 2008.
עוד ציינה רמ"י כי הגשת התביעה בשיהוי כה רב גרמה לה לנזק ראייתי, וכי בחוזה החכירה משנת 99 לא צוינו המגרשים, כך שחתימתו של התובע על החוזה מהווה מצג ממשי של ויתור מצידו.
התובענה נעדרת עילה, שכן התובע לא זכאי לצרף את שטחי המגרשים לנחלה בהתאם לתנאים הקבועים בהסכם הגג ובהסכם הפיתוח. בהתאם לתנאים האמורים, היה על התובע להשלים את השטח החקלאי ל-15 דונם בתוך חמש שנים מיום החתימה על הסכם הפיתוח. רמ"י ניאותה להעניק לתובע ארכה לצירוף המגרשים, אך התובע לא העלה טענותיו ביחס לצירוף המגרשים לנחלה במועד שבו נחתם חוזה החכירה משנת 99, אלא רק תשע שנים לאחר מכן, ביום 16.1.08. זאת, על אף שבמועד זה כבר היו לו זכויות בשטחים הללו.
הסכם הגג נועד לתת הטבות למתיישבים חקלאים במטרה לעודדם להתיישב באזור. הואיל והמטרה הושגה, מתן הטבות כיום, בחלוף זמן כה רב, חוטאת למטרת ההסכם ואינה מגשימה את תכליתו.
רמ"י טוענת כי אין מניעה לחדש את חוזי החכירה לתקופה נוספת של 49 שנים, בכפוף לתשלום חובות דמי החכירה; חוזי החכירה ביחס לעיבוד המגרשים יחודשו בהתאם לשטחי המגרשים כאמור בחוזי החכירה המקוריים; חידוש חכירה וכל פעולה בקשר למקרקעין תיערך בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ונהלי הרשות האחרים.
בסיכומיה ציינה רמ"י כי החידוש ייעשה שלא בתנאי נחלה. עוד צוין על ידה כי שטח מגרש 66 בהתאם לחוזה מאוקטובר 1985 הוא 10.150 דונם, ושטח מגרש 67 בהתאם לחוזה מאפריל 1985 הוא 10.149 דונם. חוזי החכירה המקוריים גוברים על כתבי העברת הזכויות מה"ה נוימן ושלומוביץ לתובע. יתרת השטח החורגת מהחוזים המקוריים מצויה בחלקה בתחומי משבצת קיבוץ גזר ולא ניתן להחכירה.
רמ"י ציינה בסיכומים כי האמור בתצהירו של מר לוזון מטעמה לא נסתר, וכי יש להעדיפו על פני מפת המודד חפץ. התובע נמנע מלזמן את המודד חפץ לעדות.
רמ"י מציינת כי התובע העלה בחקירתו הנגדית טענה חדשה וכבושה, לפיה הובטח לו ששלושת השטחים יצורפו לנחלתו, וכי טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה.
עוד מציינת רמ"י כי עדות התובע היא עדות יחידה של בעל דין מעוניין, עליה חלות הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש].
לשיטת רמ"י, כפי שצוין בסיכומיה, המגרשים מצויים בכללותם בחלק מחלקה 2 בגוש 4081. עניין זה נובע, בחלקו, מהמחלוקת הנטושה בין הצדדים באשר לשטחם של המגרשים, כאשר לשיטת התובע, כפי שיפורט להלן, שטחם גדול יותר מכפי שטוענת רמ"י. רמ"י ציינה בסיכומיה כי מסקנתו של מר ויקטור לוזון, שבדק את הדברים מטעמה, היתה שההפרש בין השטחים מצוי בחלק מחלקה 4 בגוש 4769. הפרש זה מצוי בתחום השיפוט של קיבוץ גזר.
עוד יש לציין כי קיבוץ גזר, אשר צורף כפי שיפורט להלן כצד לתובענה, לא התגונן וממילא לא הביע התנגדות לתביעה.

דיון והכרעה
כפי שפורט לעיל, רמ"י איננה מתנגדת להארכת תוקף חוזי החכירה ביחס למגרשים לתקופה של 49 שנים. לפיכך, המחלוקות העיקריות נוגעות לשאלה האם המגרשים יצורפו לנחלת התובע וכן לשאלת גודל המגרשים.
תחילה אדון בשאלת צירוף המגרשים לנחלה.
ההסדר לעניין צירוף מגרשים לנחלות בכרמי יוסף מקורו בהסכם הגג שנחתם בין רמ"י לבין כרמי יוסף. הסכם הגג איפשר צירוף מגרשים לנחלות ולמעשה אף חייב זאת. יש לבחון אם כן את הסכם הגג וההסכמות שבאו בעקבותיו.
סעיף 11ב להסכם הגג קובע כך (נספח 1 לתצהיר סלמה):
"מתיישב חקלאי ששטח הקרקע החקלאית שיש לו פחות מ– 15 ד' אך לא פחות מ– 10 ד' והמציא אישור מאת האגודה שבעת הצטרפותו לאגודה היתה סיבה מספקת לצפות כי השטח החקלאי שיוצמד למגרש כנ"ל יהיה של 10 ד' בלבד – ייחשב, גם הוא, מתיישב חקלאי שעליו חלות הוראות סעיף 8 להסכם זה בתנאי שיצמיד את השטח החקלאי הנ"ל למגרש וגם יתחייב להשלימו עד לשטח של 15 ד' ע"י רכישת קרקע חקלאית אחרת, ובתנאי נוסף כי השלמת השטח החקלאי כנ"ל הושלם עד לתאריך השלמת בניית הבית על המגרש אך לא יאוחר מ– 5 שנים מיום החתימה על הסכם הפיתוח בין המינהל ובין אותו מתיישב.
לא השלים המתיישב את מכסת הקרקע החקלאית שתוצמד למגרש כנ"ל עד ל– 15 ד' תוך התקופה הנקובה לעיל, ייחשב מתיישב זה כמתיישב לא חקלאי שעליו חלות הוראות סעיף 7 לעיל ...".
ביום 4.1.84 נחתם בין התובע לרמ"י הסכם הפיתוח ביחס לנחלה.
ביום 28.11.90 התחייב התובע "להצמיד למגרש מס' 32 בכרמי יוסף קרקע חקלאית בגודל של לפחות 3,200 מ"ר וזאת עד ליום 31.12.91" (נספח 8 לתצהיר סלמה).
מבחינת הזכויות של התובע במגרשים, התובע התקשר, כאמור, בהסכמים לחילופי שטחים עם בעלי הזכויות במגרשים, ה"ה נוימן ושלומוביץ.
בשנת 1991 ניתנה לתובע על ידי רמ"י ארכה לצירוף המגרשים (נספח 20 לתצהיר סלמה). זאת, בהתחשב בקשיים שנתקל בהם מול בעלי הזכויות הרשומים, ה"ה נוימן ושלומוביץ (סעיף 34 לתצהיר סלמה).
בשנת 1991 הגיש התובע תביעה משפטית נגד נוימן ושלומוביץ (ס' 16 לתצהיר סלמה, ור' גם ס' 1 לסיכומי התובע).
ביום 11.10.98 וביום 29.10.98 נעשו פניות בכתב של עו"ד גולדברג ועו"ד אייל (בהתאמה) מטעם התובע לרמ"י לצירוף המגרשים לנחלה (נספח ד' לתצהיר התובע).
רמ"י השיבה לתובע ביום 20.10.98 כי "כל עוד הזכויות בשטחים לא הועברו למר הוד לא נוכל להתיחס אליהם כחלק מנחלתו ועל כן יש לשלם עבורם דמי חכירה כמקובל במינהל" (נספח 11 לתצהיר סלמה).
בעקבות ההליך המשפטי שנוהל בין התובע לה"ה נוימן ושלומוביץ, ביום 22.7.99 הועברו הזכויות במגרשים על שם התובע (נספחים א'3 ו-ב'3 לתצהיר התובע).
ביום 29.8.99 נחתם חוזה החכירה משנת 99 עם התובע, והמגרשים לא נכללו בו (נספח 14 לתצהיר סלמה).
הטענה של רמ"י היא כי למעשה, חלף המועד שעד אליו ניתן היה לבצע את הצמדת המגרשים לנחלה.
מעמדת רמ"י עולה כי יש למנות את המועד האחרון להעברת הזכויות ממועד החתימה על הסכם הפיתוח, שנחתם כאמור ביום 11.1.84. כלומר, בהתאם לקבוע בהסכם הגג, היה על התובע להשלים את שטח הקרקע החקלאית שלו ל-15 דונם עד לשנת 1989. יצוין כי, כאמור לעיל, התובע התחייב לעשות כן עד ליום 31.12.91. אך, ממילא וכפי שצוין לעיל, במכתב רמ"י משנת 1991 ניתנה לתובע אורכה.
רמ"י טוענת כי לנוכח הארכה שניתנה לתובע, אשר לא נקצבה בזמן ולא בוטלה, עמדה לו זכות לצרף את המגרשים במועד החתימה על חוזה החכירה משנת 99.
רמ"י טוענת להתיישנות התביעה , כאשר לטענתה משעה שהעברת הזכויות במגרשים לתובע הושלמה ביום 22.7.99 ו חוזה החכירה ביחס לנחלה נחתם בשנת 1999 , התביעה התיישנה בחלוף שבע שנים מהמועד בו נחתם חוזה החכירה לנחלה, קרי בשנת 2006.
התובע פנה בעניין לראשונה, לטענתה, במכתבו מיום 16.1.08 והתביעה הוגשה על ידו באוקטובר 2014. לטענת רמ"י התביעה הוגשה 16 שנים לאחר מועד החתימה על חוזה החכירה משנת 99.
יצויין, כי במהלך כל התקופה מאז פניית התובע בשנת 2008 ועד להגשת התביעה על ידו בשנת 2014 לא נענתה פנייתו על ידי רמ"י לגופו של עניין.
כך בתשובות רמ"י במועדים הבאים:
במכתב מיום 28.12.08 נמסר לתובע כך: "... הריני להודיעך כי הבקשה תובא לדיון והחלטה ועם קבלת החלטה נשוב ונודיעך." (נספח ה'2 לכתב התביעה המתוקן).
במכתב מיום 20.1.09 נכתב כך (נספח ו' לכתב התביעה המתוקן):
"2. לבקשתך, אנו בודקים את האפשרות לצרף את המגרשים 66 ו-67, שמוחזקים על ידך ומהווים חלק מחלקה 4081/2, אשר בנאות אוריאל, לנחלה.
3. בימים אלה עורך המחוז סקר מקיף המתייחס אל כל השטחים בנאות אוריאל. במסגרת הסקר יבדק, בין היתר גודלם של כל אחד מהמגרשים.
4. עד סיום הסקר וקבלת החלטות מתאימות – לא ניתן יהיה להשלים את הטיפול בבקשתך."
במכתב מיום 20.11.11 נמסר לתובע כי "הנושא נמצא בבדיקה על ידנו ואנו נעשה כל מאמץ על מנת לסיים את הטיפול בהקדם בכל התיקים. רק לאחר סיום בדיקותינו נוכל לתת את עמדת המינהל לבקשתך..." (נספח 17 לתצהיר סלמה).
במכתב מיום 29.12.11 נכתב לתובע כך (נספח 18 לתצהיר סלמה):
"1. בנוגע לבקשתך להצמדת שטחים 66 ו – 67 לנחלתך בכרמי יוסף והשבת כספים, הנושא מצוי בבחינת האגף החקלאי.
2. לאחר קבלת החלטה בנושא, נשוב ונעדכנך."
במסגרת תכתובת דואר אלקטרוני מיום 9.9.13 נכתב לתובע כך (נספח י'2 לתצהיר התובע):
"לצורך חידוש חוזה החכירה, הועבר התיק למחלקות המקצועיות לצורך קבלת חוות דעת. לאחר קבלת חוות הדעת ובסיום בדיקת התיק, נשוב ונעדכנך."
אמנם, בהתאם להלכה אין בניהול מו"מ בין הצדדים כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. עם זאת, שעה שרשות איננה משיבה לגופו של עניין לפניות חוזרות ונשנות של אזרח במשך שש שנים, נראה שיש טעם לפגם כאשר מועלית על ידה בסופו של יום טענת התיישנות.
מעבר לכך, נשאלת השאלה מהי תקופת ההתיישנות ביחס לתביעה זו? רמ"י לא פירטה מה תקופת ההתיישנות החלה לשיטתה על תביעה זו, על אף שהתובע ציין בסיכומיו כי המדובר במקרקעין מוסדרים, אשר תקופת ההתיישנות הרלבנטית לגביהם היא 25 שנים (ר' בסעיף 19 לסיכומים).
משעה שמדובר בתביעה שעניינה טענת התובע כי עומדת לו זכות לחוזה חכירה לגבי המגרשים לתקופה של 49 שנים וזאת במסגרת של חוזה הנחלה, המדובר בתביעה לזכות במקרקעין (ר' ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא, פס' 10 (פורסם במאגרים, 17.10.12) וכן טל חבקין התיישנות 76 (2014)).
בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 נקבע לגבי התיישנות כך:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה."
בעניננו, המדובר במקרקעין מוסדרים, כעולה מנסח המקרקעין (נספח 2 לתצהיר סלמה). לפיכך, תקופת ההתיישנות ביחס לטענות לגבי זכויות חכירה במקרקעין עומדת על 25 שנים.
רמ"י טענה, כאמור, כי המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות הינו ממועד עריכת חוזה החכירה משנת 99. לפיכך, במועד בו הוגשה התביעה בשנת 2014 טרם חלפה תקופת ההתיישנות.
עולה מן האמור כי התביעה לא התיישנה.
מהאמור לעיל עולה כי התובע התקשר בעסקאות להעברת זכויות החכירה לידיו במועדים שבהם ניתן היה לצרפם לנחלה בהתאם להוראות הסכם הגג . אין חולק על כך שעיבד את השטחים במהלך כל השנים , אולם נזקק להליך משפטי לצורך אכיפת ההסכם מול החוכרים המקוריים . כפי שפורט, ניתנה לתובע על ידי רמ"י ארכה לצירוף המגרשים בשנת 1991, שאיננה תחומה בזמן ואשר לא בוטלה. התובע אף הגיש בקשה בכתב באמצעות בא כוחו, לצירוף המגרשים לנחלה בשנת 1998 (נספח ד ' לתצהירו) , בטרם נחתם עימו חוזה החכירה משנת 1999. לפיכך, היה על רמ"י לצרף את המגרשים ולכלול אותם במסגרת חוזה הנחלה, כפי שביקש התובע מבעוד מועד. בנסיבות הללו, אני קובעת כי עמדה לתובע הזכות לצרף את המגרשים לנחלה.
המסקנה העולה מן האמור היא כי יש לקבל את התביעה בכל הנוגע לסעד שעניינו זכאות התובע לצרף את המגרשים באופן שיהוו חלק מנחלתו .

גודל המגרשים
כאמור לעיל, בין הצדדים נטושה מחלוקת לגבי גודל המגרשים.
התובע טוען כי שטח מגרש מגרש 66 הוא לא פחות מ-13,150 מ"ר ואילו שטח מגרש 67 הוא 16,805 מ"ר. עוד מציין התובע כי בפועל השטח המעובד על ידו גדול מהשטח של המגרשים וכולל שטח כלוא, שלא ניתן להגיע אליו אלא דרך שטחיו. התובע טוען כי השקיע רבות בהכשרתו ובסילוק האבנים שהיו בו, ומעבד אותו מזה שנים. השטח אמנם הינו חלק משטח "חוזה המשבצת" של קיבוץ גזר אולם קיבוץ גזר נתן את הסכמתו לכך שהשטח יוחכר לתובע (ר' דבריו של ב"כ רמ"י בפרוט' הדיון, עמ' 24 ש' 15-12).
רמ"י טוענת כי שטח המגרשים שלגביו זכאי התובע לחוזה חכירה הינו בהתאם לשטחים המפורטים בחוזי החכירה שנערכו בזמנו עם ה"ה נוימן ושלומוביץ, עימם ערך התובע את הסכמי החלפת השטחים.
מטעם רמ"י הוגש כאמור תצהירו של מר ויקטור לוזון. מר לוזון הצהיר כי צורות המגרשים כפי שהן מופיעות במפת המדידה שצירף התובע שונות מהתרשימים המקוריים ואלה המצויים בתיק (ר' בסעיפים 20 ו-22 לתצהירו).
בהתאם לחוזי החכירה שבין החוכרים המקוריים לבין רמ"י, שטחו של מגרש 66 הוא 10,150 מ"ר ואילו מגרש 67 הוא בשטח 10,149 מ"ר.
עם זאת, גב' סלמה מטעם רמ"י הצהירה בעניין זה כך (בסעיף 121 לתצהירה):
"אציין כי מסיבה שאינה ידועה אין עקביות בין גדלי השטחים המצוינים בחוזי חכירה אלו לבין מסמכים אחרים המצויים בתיקי הרשות, כולל תשריטים ולוחות שטחים, לעיתים אי העקביות היא במסמך אחד. כך, למשל, קיים חוזה חכירה מוקדם יותר מחודש אפריל 1985, חתום, על פיו גודל שטח 66 הוא 16.805 דונם, בעוד שבלוח השטחים שצורף לחוזה זה שטחו של מגרש מס' 66 הוא 10.150 דונם."
בכתבי העברת הזכויות מהחוכרים לתובע , אשר רמ"י חתומה עליהם, נקובים גדלים שונים מאלו הרשומים בחוזי החכירה המקוריים .
בהתאם לכתבי ההעברה שצורפו על ידי התובע, לגבי מגרש 67 רשום בכתב העברת הזכויות 13,150 מ"ר (נספח ב'2 לתצהיר התובע). בכתב העברת הזכויות ביחס למגרש 66 נרשם 20,504 מ"ר (נספח א'2). מספר זה מחוק ורשום על גביו בכתב יד 16,805 מ"ר. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי התיקון נעשה על ידו. לדבריו, לא רצה לקבל מגרש בשטח גדול מזה שרכש את הזכויות בו (פרוט' הדיון, בעמ' 30 ש' 23-21).
לתצהירה של סלמה צורף מכתבו של ב"כ התובע עו"ד משה גולדברג מיום 11.10.98 ( נספח 10). בסעיף 4 למכתבו, תחת הכותרת "תיקוני מדידות של השטחים" נכתב כך:
"לטענת מר הוד, גודלם של שטחים 37, 66 ו-67 עפ"י חוזי החכירה שגוי ועפ"י מפת מדידה שברשותו, שטחם הנכון של המגרשים הינו כדלקמן:
מגרש 37 – 14,500 מ"ר
מגרש 66 – 10,950 מ"ר
מגרש 67 – 13,150 מ"ר
מר הוד מבקש לתקן את חוזי החכירה כך שישקפו את גודלם הנכון של השטחים. את מפת המדידה ניתן יהיה להציג בפניכם לפי הצורך."
עוד צורפו לתצהירה של סלמה כתבי העברות זכות החכירה, כאשר לגבי מגרש 66 מחוק הרישום המודפס של 21 ,504 מ"ר (ההסבר לגודל המודפס הינו ככל הנראה כי המדובר בחוזה חכירה לשני מגרשים, כאשר ההעברה מתייחסת רק למגרש 66) ורשום בכתב 10 ,950 מ"ר.
לגבי מגרש 67 רשום 13,150 מ"ר (נספחים 12א ' ו12 ב').
עולה מן האמור כי הגדלים בכתבי העברת זכות החכירה שצורפו על ידי רמ"י, נרשמו בהתאם לבקשתו של ב"כ של התובע.
הוד צירף לתצהירו מפה של המודד חפץ (להלן: "מפת חפץ"). בכל הנוגע לזימונו לעדות, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה מפת המדידה שנערכה על ידו תוגש לבית המשפט וכי היא נערכה בהתאם לסטנדרטים מקצועיים מקובלים. התובע הודיע כי לאור הסכמה זו, התייתר הצורך בזימונו של המודד חפץ לעדות (ר' בקשת התובע, תגובת רמ"י והחלטת בית המשפט, כולן מיום 5.3.19).
מפת חפץ הוגשה על ידי הוד למינהל (חותמת "נתקבל" של רמ"י מיום 3.1.10). בהתאם למפה זו , שטח מגרש 66 הוא 12,328 מ"ר ואילו שטח מגרש 67 הינו 16,805 מ"ר. התובע מציין בסיכומיו כי במפת חפץ נכלל במגרש 67 "זנב המגרש" וכי במפת חפץ יש משום החמרה עמו, שכן שטח המגרש אמור להיות 13,150 מ"ר, כפי שעולה ממסמכים אחרים בתיק.
מר לוזון צירף לתצהירו מפת קומפילציה שלגביה הצהיר כך:
"19. על פי מפת קומפילציה שנבדקה ואושרה על ידי, מדדתי את מגרשים 66 ו-67 על פי השטחים המצוינים בחוזי החכירה המקוריים (10.150 ו-10.149) על רקע הפרצלציה על פי מש"מ/83/גז מיום 7.3.1989, וכן על גבי מפת מדידה שצירף מר הוד שהוכנה על ידי איחוד המודדים ועודכנה ביום 2.6.2016 (משמע מפת חפץ – א.ר.ב.). השטחים על פי חוזי החכירה המקוריים אשר סומנו בקו אדום מקווקוו ושטחם הכולל הסתכם בסך של 20.299 דונם. המדידה נעשתה בצורה גרפית במערכת GIS הקיימת ברשות מקרקעי ישראל. "
מר לוזון הסביר בתצהירו כי ניתן לראות במפת הקומפילציה כי צורת שטח מגרש 67 במפה שהוכנה עבור הוד שונה מצורת כל התרשימים המצויים בתיק, שלפיהם מדובר בטרפז ובמפת חפץ היא בצורת מרובע, כאשר הפרש השטח מצוי בשטח משבצת גזר. לגבי מגרש 66 לפי התרשימים הוא בצורה מלבנית ואילו במפת חפץ המגרש בצורת האות ר', כאשר השטח הדרום מזרחי מסומן 66ב וכלל לא מופיע בתרשים המקורי של המגרש.
אציין כי מעיון במפה ובתרשים שצורף לחוזה החכירה (נספח 8 לתצהיר לוזון), אכן ניתן להבחין בשוני בצורות המגרשים.
עוד יצויין כי לתצהירה של סלמה צורף מכתב של השמאי הממשלתי לרשות בהתייחס למגרשים בו צוין כך:
"המערער חכר כ-30 דונם קרקע באיזור כרמי משה. לימים הוא ביצע חליפין וקיבל תמורת הקרקע האמורה כ-22 דונם קרקע באיזור כרמי יוסף. לאחר מדידה הסתבר כי מדובר בשתי חלקות, כ"א בת 10.150 מ"ר.
בשומתנו ביום 11.6.92 נישומה כל אחת משתי החלקות לפי 1009 ₪ וביחד 2108 ₪.
לאחר פגישה עם המערער וקבלת חומר נוסף ממנו הגעתי לכלל דעה כי יש לדחות את הערעור." (ההדגשה הוספה – א.ר.ב).
שקלתי את טענות הצדדים.
נראה שאין חולק כי בפועל התובע עיבד שטחים גדולים יותר מאלו המצוינים בחוזי החכירה עם החוכרים המקוריים ביחס למגרשים 66 ו-67.
יחד עם זאת, בכתבי העברת הזכויות ביחס למגרשים 66 ו-67, אשר חתומים על ידי התובע, נכתב כך:
"מעבירים בזה המעבירים למקבלי ההעברה את כל זכויותיהם והתחייבויותיהם מחוזה החכירה..."
ובהמשך:
"מקבלי ההעברה מצהירים כי קראו את חוזה החכירה ומקבלים על עצמם את כל הזכויות והחובות הכלולות בו כאילו נחתם חוזה החכירה על-ידם מלכתחילה... "
כאמור לעיל, בהתאם לחוזי החכירה עם החוכרים המקוריים, שטח מגרש 66 הוא 10,150 מ"ר ושטח מגרש 67 הוא 10,149 מ"ר.
כפי שמצוין מפורשות בכתבי ההעברה מעבירי הזכויות, קרי ה"ה נוימן ושלומוביץ, מעבירים את זכויותיהם והתחייבויותיהם לפי חוזה החכירה.
מעבירי הזכויות אינם יכולים להעביר יותר משניתן להם, וכך גם התובע אינו יכול לקבל יותר משניתן למעבירי הזכויות במסגרת חוזי החכירה המקוריים שנערכו עימם (השוו: ת"א 12626-09-14 סלעי נ' אלפסי (פורסם במאגרים, 16.9.16), בפסקאות 43-42 לפסק הדין ).
באשר לגדלים הנקובים בכתבי ההעברה, כפי שעולה מן האמור, הגדלים שמופיעים בכתבי ההעברה, שצורפו ע"י רמ"י ותאמו את המבוקש במכתב של ב"כ התובע (נספחים 12א' ו-12ב ' לתצהיר סלמה), אף אינם תואמים את הגדלים הנטענים על ידי התובע בתביעה שבפני.
לפיכך, ובמכלול הנסיבות כפי שתוארו, אינני סבורה כי ניתן לקבוע ששטחי המגרשים גדולים יותר מהמצוין בחוזי החכירה המקוריים. לכן, לא שוכנעתי כי יש לקבל את טענות התובע לעניין גודל המגרשים.
מובן, שאין בכך כדי למנוע מהצדדים להגיע להסכמות באשר ליתרת השטח שלטענת התובע מעובד על ידו.
סיכומו של דבר, התובענה מתקבלת בחלקה. חוזי החכירה שנחתמו עם התובע ביחס למגרשים 66 ו- 67 יחודשו, והתובע יהיה זכאי לצרפם לנחלתו כמבוקש על ידו , בהתאם לגודל המגרשים המצוין בחוזי החכירה המקוריים, כך ששטח מגרש 66 הוא 10,150 מ"ר ושטח מגרש 67 הוא 10,149 מ"ר . זאת, בכפוף לכך שהתובע יבצע כל תשלום הנדרש כתנאי לכך בהתאם לנהלי הנתבעת וימציא את כל האישורים והמסמכים הנדרשים בהתאם לנהלי הנתבעת.
המדינה תישא בהוצאות התובע (אגרה) וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 2 0,000 ₪, שישולמו בתוך 60 יום מהיום. ככל שלא ישולם הסכום במלואו ובמועדו, יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד שנקבע לתשלום ועד התשלום המלא בפועל.
אין צו להוצאות בקשר לתביעה כנגד הנתבע 2.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז שבט תש"פ, 11 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.