הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 30783-01-18

לפני
כבוד ה שופט מיכאל תמיר

תובעים ונתבעים שכנגד

  1. עמנואל בן חיים
  2. נועה בן חיים

שניהם באמצעות עו"ד גיורא בן טל

נגד

נתבעים ותובעים שכנגד 1, 2 ו-4

  1. גיא גלבוע
  2. פזית גלבוע

שניהם באמצעות עו"ד ניסים עזרן

3. שלמה אסולין

4. אייר - טופ בע"מ
באמצעות עו"ד ניסים עזרן

פסק דין

לפניי תביעה הצהרתית וכספית על סך 2,600,000 ₪ שהגישו התובעים, עמנואל ונועה בן חיים (להלן יחד " בן חיים") נגד הנתבעים: גיא ופזית גלבוע (להלן יחד " גלבוע"), שלמה אסולין וחברת איי-טופ בע"מ (להלן "אייר טופ" או "החברה"), וכן תביעה שכנגד, הצהרתית וכספית על סך 738,000 ₪ , שהגישו גלבוע והחברה נגד בן חיים.

אייר טופ עסקה בתקופה הרלוונטית לתביעה בהפעלתו ובניהולו של עסק לשיווק, פיתוח והפצה של מוצרי היגיינה ומפיצי ריח. תובע ונתבע שכנגד 1, מר עמנואל בן חיים (להלן "עמנואל") היה דירקטור בחברה. תובעת ונתבעת שכנגד 2, גב' נועה בן חיים (להלן "נועה"), היא בתו של עמנואל ו הייתה בעלת מניות בחברה. נתבע ותובע שכנגד 1, מר גיא גלבוע (להלן " גיא") מחזיק כיום בכל מניות החברה והוא הדירקטור היחיד בה. נתבעת ותובעת שכנגד 2, גב' פזית גלבוע (להלן "פזית") היא בת זוגו של גיא ש הייתה בעלת מניות בחברה וטיפלה בין היתר בענייניה הכספיים של החברה. נתבע 3, מר שלמה אסולין (להלן " שלמה") היה בעל מניות בחברה.

להלן עיקרי טענותיהם של בן חיים בכתב התביעה:

בקליפת אגוז נטען כי גלבוע אילצו את בן חיים, אגב הטעיה מתוכננת והצגת מצגי שווא, לחתום על הסכם פשרה מיום 24.12.14 (להלן "הסכם הפשרה" או " ההסכם") המנשל את בן חיים מכל זכויותיהם בחברה שבה השקיעו סכומי עתק המסתכמים במיליוני ש"ח. עוד נטען כי גלבוע אף הפרו באופן גורף את הסכם הפשרה , כך שבן חיים נותרו ללא כלום , והם עדיין צפויים לחסרון כיס נוסף , אף על פי שקיימו את כל התחייבויותיהם בהסכם.

בשנת 2008 פנה גיא לבנו של עמנואל ואחיה של נועה, טל בן חיים (להלן "טל") והציע להיכנס אתו לשותפות בעסקי מערכות הריח והבישום. בדיעבד התברר לבן חיים כי במהלך שנת 2008 או בסמוך לה הסתבך גיא מבחינה כספית ולא גילה זאת לטל. טל הפנה את גיא לעמנואל, ובעקבות מצגיו של גיא הסכימו עמנואל ונועה להתקשר עמו במיזם שיופעל במשותף באמצעות החברה שהייתה אז בבעלותו של גיא.

ביום 28.9.08 חתמו גלבוע ונועה על הסכם שבו הסדירו את השקעותיהם הכספיות ואת הפעילות במיזם. בן חיים לא היו מיוצגים, וב"כ גלבוע ניסח את ההסכם. לפי הסכם זה השקיעו בן חיים סכום של 800,000 ₪ בתמורה למחצית ממניות החברה. לאחר החתימה על ההסכם שימש עמנואל דירקטור בחברה.

בשנים 2011 עד 2013 ביצעו גלבוע שינויים באחזקת המניות והעבירו לשלמה מניות ללא כל השקעה מצדו, וזאת מבלי שהתקבלו אישורים לכך כדין וללא ידיעת בן חיים.

עמנואל נאלץ לחתום על ערבויות לצורך פעילותה השוטפת של אייר טופ: (1) ערבות של 200,000 ₪ לבנק לאומי להבטחת חובות והתחייבויות החברה, מיום 31.8.10; ו-(2) ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום לבנק לאומי להבטחת התחייבויות החברה, מיום 10.6.11. עמנואל אף נטל ביום 10.10.13 הלוואה מבנק לאומי עבור החברה בסך של 596,000 ₪ שבגינה משלם עמנואל מדי חודש סך של 10,000 ₪.

בסך הכול השקיעו בן חיים באייר טופ למעלה מ- 2,000,000 ₪ וכן ביצעו השקעות שונות בחברה בת שלה , בטר אייר בע"מ (להלן " בטר אייר"), בסכומים העולים על 1,000,000 ₪ נוספים. מנגד, למיטב ידיעתם של בן חיים, גלבוע לא נטלו על עצמם התחייבויות כלשהן ועובדה זו שימשה בהמשך הדרך אמצעי לחץ על בן חיים.

במהלך המחצית השנייה של שנת 2013 מערכת היחסים בין בן חיים לגלבוע עלתה על שרטון, בין היתר בעקבות כך שבן חיים גילו כי גלבוע עושים בחברה ובכספיה כבשלהם. גלבוע העמיסו על החברה הוצאות פרטיות בסכומים משמעותיים, גזלו מהחברה שלא כדין, העלימו כסף מזומן רב שהיה בקופת החברה ואף זייפו את חתימתו של עמנואל כדי למשוך כספים מהחברה. בכתב התביעה הוצגו דוגמאות לטענות אלה של בן חיים, ובין היתר יש התייחסות להוצאת משכורות פיקטיביות מהחברה.

לנוכח פעולותיהם של גלבוע, נגרמו לחברה נזקים כספיים מהותיים. התחייבויות החברה לצדדי ג' גדלו לאין שיעור, והחברה נקלעה למצוקה תזרימית מתמדת עד כדי סכנה ממשית להמ שך פעילותה וקיומה. בנסיבות אלה הודיעו בן חיים לגלבוע שבכוונתם לפנות לערכאות, והציעו שקודם לכן ינסו ליישב את המחלוקות ביניהם בדרכי נועם. גלבוע טענו כי הם חסרי כל, ולכן הגשת תביעה נגדם ונגד החברה לא תועיל לבן חיים, ורק תיצור סכנה ממשית שבנק לאומי ינסה לממש את הערבות של עמנואל . גיא אף איים שאם תוגש תביעה, הוא ידאג להשאיר את עמנואל עם כל ההתחייבויות הכספיות שנטל על עצמו, כך שכל הנושים יפנו אליו ואל נועה.

בן חיים פנו לעו"ד ויקי שמעוני שייצג אותם במו"מ עם גלבוע. עו"ד שמעוני הודיע לעמנואל מספר רב של פעמים כי לאחר שבחן את הדברים, הגיע למסקנה שלא עומדת לבן חיים אפשרות כלשהי פרט לחתימה על הסכם שלפיו כל אחד מהצדדים ילך לדרכו, ובן חיים ישוחררו מכל ההתחייבויות שנטלו על עצמם כלפי החברה. גיא ועו"ד שמעוני האיצו בעמנואל לחתום על הסכם הפשרה בטענה שהחברה עומדת בפני קריסה, וכל יום שעובר מסכן את עמנואל במימוש הערבויות שחתם עליהן.

ביום 24.12.14, בעת שעמנואל עמד להיכנס לרכבו כדי לנסוע לשדה התעופה, הופיע עו"ד שמעוני מחוץ לביתו, אמר לו שיש בידיו טיוטת הסכם סופית באישור גלבוע, ודרש ממנו לחתום על ההסכם. עו"ד שמעוני אמר לעמנואל שאם לא יחתום על ההסכם לפני שיטוס לחו"ל, לא תהיה לו דרך חזרה מכיוון שהחברה תקרוס ועמנואל יאלץ לשאת בכל חובותיה לבדו. עמנואל שמיהר להספיק לטיסה נכנע ללחצים שהופעלו עליו וחתם על הסכם הפשרה ברכבו, מבלי שקרא אותו קודם לכן. בהמשך חתמה גם נועה על ההסכם.

בהסכם הפשרה נקבע כי בתמורה לוויתור על מלוא המניות והזכויות של בן חיים בחברה, יפעלו גיא והחברה כדלקמן: (1) לגרום לפירעון המלא של יתרות החוב לבנק אשר עמנואל ערב לפירעונן, וזאת באמצעות תשלום חודשי בסך של לפחות 25,000 ₪ או שחרור עמנואל מערבותו האישית; (2) להשיב לעמנואל מיד לאחר פירעון יתרות החוב את הפיקדון שהעמיד לטובת החשבון של החברה בסך של 100,000 פאונד; (3) להמחות לעמנואל 800,000 ₪ מסך חובה של חברת בטר אייר לאייר טופ; (4) להחליף ערבויות או התחייבויות שנטל עמנואל אצל ספקים או נותני שירות, אם היו כאלה. לטענת בן חיים, תמורה זו נמוכה משמעותית מסכומי ההשקעה שלהם, והם הסכימו לקבל אותה לנוכח המצגים של גלבוע שלפיהם זו הזדמנות פז אחרונה עבור בן חיים להציל משהו מהשקעתם.

בהתאם להוראות סעיף 5.2 להסכם הפקידו גלבוע ושלמה בידי עו"ד שמעוני ה משמש נאמן מכוח ההסכם שטר חוב על סך 1,600,000 ₪ להבטחת התחייבויותיהם, ונקבע כי הוא יימסר לעמנואל רק אם עמנואל יחויב בתשלום מכוח סעיפים מסוימים להסכם.

גלבוע הפרו את כל התחייבויותיהם בהסכם הפשרה. יתרות החוב של אייר טופ לבנק לא נפרעו, עמנואל לא שוחרר מהערבויות שחתם עליהן והפיקדון בסך 100,000 פאונד לא הושב לו. כמו כן התברר שעמנואל לא חתם על ערבויות או על התחייבויות לספקים ולנותני שירותים, ולכן ברי שגם בגין התחייבות זו לא ניתנה לו כל תמורה . כמו כן נודע לבן חיים להפתעתם בסוף שנת 2015 כי זמן קצר לאחר חתימת הסכם הפשרה נכנסה חברת בטר אייר להליך של פירוק, ויתרות החוב שלה אינן שוות מאומה. הנתבעים ידעו על מצבה של חברת בטר אייר לפני החתימה על הסכם הפשרה, אך גיא הציג מצג שקרי שלפיו חברת בטר אייר היא רווחית, ולכן תהיה לעמנואל הזדמנות לקבל תמורה הולמת להשקעותיו.

מיד לאחר הגילוי על מצבה של בטר אייר פנה עמנואל לעו"ד שמעוני שטען כי האפשרות היחידה העומדת לעמנואל היא להמתין עד שיתרות החובה של החברה יצטמצמו משמעותית, שאם לא כן הוא עלול למצוא עצמו חש וף להתחייבויות בסכומים מהותיים. עמנואל סמך עליו והקשיב לעצתו. לאחרונה שכרו בן חיים את שירותיו של חוקר פרטי וגילו להפתעתם כי גלבוע חיים חיי שפע, ולכן הגישו את התביעה דנן.

בן חיים טוענים כי עומדות להם עילות משפטיות שונות נגד הנתבעים: הפרת הסכם, תרמית והטעיה, גזל, עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובה חקוקה. על כן, בית המשפט התבקש להצהיר כי הסכם הפשרה בטל עקב פגמים בכריתתו או לחלופין עקב הפרתו, להורות כי הנתבעים יפעלו לשחרר את בן חיים מכל ערבויותיהם לחברה ולבטר אייר ולחייב את הנתבעים לפצות את בן חיים על כל הנזקים שנגרמו להם. בן חיים העריכו את נזקיהם בסך של 5,000,000 ₪ אך העמידו את סכום התביעה על 2,600,000 ₪.

שלמה הגיש בעצמו וללא ייצוג של עו"ד כתב הגנה קצר בן עמוד אחד שבו ביקש לדחות את התביעה נגדו בשל היעדר יריבות . לטענתו, התביעה כולה עוסקת ביחסים שבין גלבוע לבן חיים, חלקה נוגעת לאירועים שקרו עוד לפני שהצטרף לאייר טופ, וגם לאחר מכן הוא לא זומן לפגישות של בעלי המניות. עוד טען שלמה כי גיא ועמנואל היו בעלי זכויות החתימה הבלעדיים בחברה , והם אף פעם לא שיתפו אותו בהחלטות החברה ולא התייעצו עמו. בנוגע להסכם הפשרה טען שלמה כי לא היה מעורב בניסוחו, ו חתם עליו רק כדי לקדם את הניתוק בין גלבוע לבן חיים. לטענתו של שלמה, ההסכם על סעיפיו ממולא עד תום.

במועד הגשת כתב התביעה הגישו בן חיים גם בקשה להטלת עיקולים על נכסיהם של גלבוע. בעקבות זאת ניתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד עד לסכום של 400,000 ₪ , בכפוף להפקדת בטוחות. לאחר שהעיקול נכנס לתוקפו, הוגשה בקשה של גלבוע והחברה לביטול העיקולים, התקיימו שני דיונים בעניין העיקולים, הוגשו סיכומים ולבסוף ניתנה ביום 12.7.18 החלטה מפורטת שבה נדחתה הבקשה להטלת עיקולים ובוטלו העיקולים הזמניים. בן חיים הגישו ערעור על החלטה זו והוא נדחה בהסכמה , בהמלצת בית המשפט שלערעור , בהחלטה מיום 3.10.19.

גלבוע והחברה הגישו כתב הגנה מפורט. להלן עיקרי טענותיהם:

בן חיים כלל לא עותרים לאכיפת הסכם הפשרה אלא רק לביטולו ולסעדים הנובעים מהביטול. בסעיף 6.2 להסכם הפשרה נקבע במפורש כי הצדדים מוותרים על האפשרות להעלות טענות בגין כל עילה שצמחה להם עד ליום חתימת ההסכם, וכן מוותרים על האפשרות לבטל את ההסכם מכל סיבה שהיא. משכך , אין חיות לתביעה שבה התבקש ביטול של ההסכם , ועצם הדרישה לביטול מהווה הפרה של ההסכם מצד בן חיים. על כן, יש להורות על דחייה או מחיקה של התביעה כולה, ולכל הפחות של הפרקים בתביעה העוסקים בטענותיהם של בן חיים בנוגע לתקופה שלפני חתימת הסכם הפשרה.

בניגוד לטענות בן חיים, עסקינן בהסכם פשרה שנחתם כדין וללא כל פגם, בעת ששני הצדדים היו מיוצגים בידי עורכי דין . דומה כי צרות עיניו של עמנואל מעלה בו חרטה על כדאיות הסכם הפשרה , וכיום הוא מעוניין לשנות את תנאיו.

פזית אינה צד להסכם הפשרה ואינה חתומה עליו, ולכן יש לדחות את התביעה נגדה.

גלבוע מפנים לקביעות עובדתיות בהחלטה שניתנה בבקשתם של בן חיים להטלת עיקולים, בין היתר התייחסו גלבוע לקביעות שלפיהן בן חיים לא הציגו פירוט ואסמכתאות כנדרש כי לתמוך בטענתם כי הסכם הפשרה נחתם תחת איומים כתוצאה מעושק ומרמה.

במכתב ההתראה מיום 12.12.17 ששלח ב"כ בן חיים לא נמסרה הודעה על ביטול ההסכם ולא ניתנה התראה טרם ביטולו.

אין בסיס לטענת בן חיים כי הסכם הפשרה הופר. גלבוע מקיימים את תנאי ההסכם במלואו, ואף מעבר לנדרש. גם בהקשר זה הפנו גלבוע להחלטה שניתנה בעניין העיקולים, שם נקבע כי לפי עדותו של עמנואל, הוא לא ניסה לברר עם הנאמן, עו"ד שמעוני, אילו סכומים שולמו ומהן יתרות החוב העדכניות ואיננו יודע אם גלבוע עמדו בתנאי ההסכם. עוד נקבע כי גלבוע הציגו אסמכתה שלפיה יתרת החוב נמוכה מזו שהייתה צריכה להיוותר בהתאם להסכם הפשרה, ובן חיים לא הציגו ראיות כדי לסתור זאת. בהחלטה הייתה התייחסות גם להתחייבות בעניין בטר אייר, ונקבע כי עמנואל לא הציג ראיות המבססות אילו מצגים הוצגו לו, אם בכלל, לגבי מצבה של בטר אייר ולגבי המחאת חובה.

קביעה נוספת בהחלטה שניתנה בעניין העיקולים היא שאין חולק כי בשנת 2015 איים עמנואל לממש את שטר החוב, אך לאחר מכן חזר בו מכך, ומאז לא פנה לעו"ד שמעוני בבקשה לממש את השטר. בהחלטה נקבע כי יש בכך ללמד שלא הייתה דחיפות להבט יח את זכויותיהם של בן חיים, וייתכן שההתחייבויות בסעיפים הרלוונטיים בהסכם הפשרה לא הופרו, או שלכל הפחות עמנואל לא בדק אם הופרו.

יש לדחות את התביעה להשיב לבן חיים את כל השקעותיהם בחברה בבטר אייר, הן לאור הוראות הסכם הפשרה שלפיהן הצדדים וויתרו על טענות בגין התקופה שקדמה להסכם, והן משום שתביעה זו התיישנה ולכל הפחות הוגשה בשיהוי רב.

כמות העובדות והמסמכים שהוסתרו מבית המשפט היא אדירה, ויוצרת רף חדש ועוצמתי של התנהלות לא נקייה וחסרת תום לב. מדובר בהתנהלות מכוונת המוכיחה כי כל מטרת התביעה היא לגרור את הנתבעים להליכים מיותרים מתוך תקווה של בן חיים לשפר את מצבם במקום לקיים את הסכם הפשרה.

הקשר בין עמנואל לגלבוע נוצר בעקבות יחסים אישיים וקרובים בין טל לגלבוע. טל ביקש ליצור שותפות עסקית כדי ללכד את בני משפחתו ולסייע לאחיו רועי ולאביהם עמנואל. בהמשך לכך נחתם ההסכם מיום 28.9.08 שעמנואל לא היה צד לו אלא רק נועה ששימשה בובת חוטים עבור אביה. אופיו הבעייתי והאלים של עמנואל הוביל למצב שבו הצדדים לא יכלו להמשיך לנהל את עסקיהם יחד. בין היתר פרץ עמנואל לחדרה של פזית והוגשה נגדו תלונה למשטרה על כך.

טענותיהם של בן חיים כלפי גלבוע הועלו בעבר והוכחו כלא נכונות. רואי חשבון עשו עבודה מקיפה ויסודית ומצאו שאין שחר לנטען. לאחר הבדיקה חתם עמנואל על דוחותיה הכספיים של אייר טופ והם צורפו להסכם הפשרה.

בניגוד למצג שבן חיים ניסו להציג בכתב התביעה, הם היו מיוצגים בידי עו"ד מהרגע הראשון של המו"מ שהתנהל לקראת החתימה על הסכם הפשרה. גם גלבוע היו מיוצגים בידי משרד עו"ד אחר. בשלב מסוים חדל בא כוחם הקודם של בן חיים מלייצג אותם , והם שכרו את שירותיו של הנאמן, עו"ד ויקי שמעוני.

בניגוד לנטען בכתב התביעה, הסכם הפשרה נחתם לאחר תיאום מראש בין באי כוח הצדדים, לאחר שבמשך תקופה ארוכה הוחלפו ביניהם טיוטות, נבדקו נתונים, תוקנו סעיפים והסכמות הצדדים גובשו במלואן ובנחת . ההסכם נחתם במשרדים של ב"כ גלבוע ולא ליד רכבו של עמנואל בעת שהיה דרכו לשדה התעופה. גם נועה חתמה על הסכם הפשרה ואין בכתב התביעה התייחסות לכך.

בשנת 2015 פנה הנאמן לב"כ גלבוע בטענות שונות אשר חלקן הועלו פעם נוספת בתביעה דנן. התנהלה התכתבות בין הנאמן לב"כ לגלבוע במהלך החודשים פברואר עד יולי 2015, ובסופה לא מצא לנכון הנאמן לפרוע את שטר החוב המוחזק בידיו.

לא הייתה כל דרישה ובוודאי שלא הסכמה לסלק הלוואות שנטל עמנואל בעבר, אלא רק לפרוע במהלך התקופה המוסכמת את ההלוואות שנטלה החברה ושעמנואל ערב לפירעונן. גלבוע והחברה לא הפר ו את התחייבותם זו , ואף לא את ההתחייבות להשיב לעמנואל את הפיקדון על סך 100,000 פאונד אשר טרם הגיע המועד להחזרתו. כמו כן מכחישים גלבוע והחברה כי הציגו מצגים שקריים כלשהם בנוגע לבטר אייר , וטוענים כי מהסכם הפשרה עולה שההתחייבות כלפי בן חיים הייתה רק להמחאה עתידית של יתרת חובה, ולא צוין כי יתרה זו הייתה קיימת ערב חתימת הסכם הפשרה. עמנואל ידע זאת, בין היתר משום שחתם על הדוחות הכספיים המלמדים על מצב יתרות החובה.

בתביעה שכנגד חזרו גלבוע והחברה - התובעים שכנגד, על הטענות בכתב הגנ תם הנ"ל. לטענתם, לא היה מקום לנקיטת ההליכים המשפטיים של בן חיים נגדם, והתנהלותם של בן חיים יוצרת לתובעים שכנגד כמה עילות תביעה: (1) עילה חוזית: עצם נקיטת ההליכים מהווה הפרה של הוראות הסכם הפשרה, ובפרט של סעיף 6.2 להסכם. על כן מבקשים התובעים שכנגד מבית המשפט לאכוף את הסכם הפשרה כלשונו , ולתת סעד הצהרתי שלפיו אין לבן חיים זכות לעתור לביטול ההסכם אלא רק לאכיפתו. כמו כן מבקשים התובעים שכנגד פיצויים בגין הנזק שנגרם להם עקב הפרת ההסכם; (2) עילה נזיקית: כתוצאה מהליכים שנקטו בן חיים בידיעה ובכוונה רעה, ולמצער ברשלנות, לרבות העיקולים הזמניים הרבים שהושתו על חשבונותיהם של התובעים שכנגד , נגרמו להם נזקים רבים. עוד נטען כי מצגיהם של בן חיים לפני חתימת הסכם הפשרה, בהסכם עצמו ולאחריו עולים כדי הונאה ותרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; (3) פגיעה בשמם הטוב של התובעים שכנגד כתוצאה מעיקולים שהוטלו עליהם במעמד צד אחד. התובעים שכנגד טוענים כי קיומו של הליך העיקולים נודע ללקוחותיהם ולמתחריהם עוד לפני הגעת המסמכים לידיהם, מפרסום שנעשה ביוזמת בן חיים באמצעות "דן אנד ברדסטריט". עוד נטען שכתוצאה מהטלת העיקולים ושליחת ההודעות למחזיקים, בוטלה מסגרת האשראי של החברה, והתובעים שכנגד נאלצו ליטול הלוואה בסך של 150,000 ₪ כדי לאפשר את המשך פעילותם השוטפת. לטענת גלבוע והחברה, שמם הטוב ותדמיתם נפגעו משמעותית ובהקשר זה הפנו לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן "חוק איסור לשון הרע") ולפסיקה של בית המשפט המחוזי.

התובעים שכנגד מבקשים לחייב את בן חיים לשלם פיצויים בסכומים שלהלן: (1) סך של 330,000 ₪ בגין ייצוגם המשפטי של התובעים שכנגד בהליך העיקולים, בהליך הערעור על ההחלטה בעניין העיקולים ובתביעה שכנגד ; (2) סך של 45,000 ₪ בגין הפסד ימי עבודה; (3) סך של 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש; (4) פיצוי סטטוטורי בסך של 310,000 ₪ בגין הפרסומים הפוגעניים אצל המחזיקים; ו-(5) סך של 3,000 ₪ בגין עמלת הקמת הלוואה .

בכתב ההגנה של בן חיים נטען, בין היתר, כי יש לדחות על הסף את התביעה שכנגד בהיותה תביעת סרק שנועדה אך ורק להוות משקל נגד לתביעתם של בן חיים. בהקשר זה נטען כי לא היה מקום להגיש תביעה שכנגד משום שבית המשפט מוסמך לפסוק הוצאות לצדדים במסגרת התביעה העיקרית. עוד נטען כי לא צורפו אסמכתאות על תשלום הסכומים הנתבעים, ואף עולה מכתב התביעה שכנגד כי סכומים אלה טרם שולמו במלואם. לעניין הטענה לפגיעה בשמם הטוב של גלבוע והחברה, נטען כי בן חיים לא עשו דבר כדי לפרסם את דבר העיקולים, אין בענייננו לשון הרע והפסיקה שהובאה בעניין זה אינה רלוונטית והובאה באופן מטעה.

בן חיים חזרו על טענותיהם בכתב התביעה , ולאחר מכן הכחישו בכלליות את רוב הטענות בתביעה שכנגד והתייחסו לחלקן באופן מפורט. אשר לקביעות בהחלטה בעניין העיקולים, נטען תוך הפניה לפסיקה כי קביעות אלה אינן מחייבות, וכוחן הוא רק לסעד הזמני ולא להכרעה הסופית בתובענה. לגבי הטענה כי בן חיים לא היו רשאים לבטל את הסכם הפשרה, נטען כי ההטעיה של גלבוע מקנה לבן חיים זכות לביטול ההסכם , וגם לפי סעיף 3.4 להסכם, הוויתור של בן חיים על טענותיהם ודרישותיהם היה כפוף למילוי הוראות ההסכם אשר לא קוימו . טענה נוספת של בן חיים היא כי התובעים שכנגד לא מראים כיצד קיימו את הסכם הפשרה ונמנעים מלהציג מסמכים, לרבות מסמכי בנק שהיה ניתן להשיגם בקלות , ויש לזקוף זאת לחובתם . בנוגע לתביעה נגד פזית נטען כי היא חתומה על שטר החוב לטובת בן חיים ומהווה דמות מרכזית שעל פיה יישק דבר, כפי שעולה מתצהיר שמסרה בבקשה לביטול עיקולים שבו העידה על עצמה שהייתה מעורבת בכל. לעניין ההתחייבות להמחאת חוב של בטר אייר, נטען כי ברור שבבסיס ההתחייבות עמד מצג שמדובר בזכות שיש בה תוכן, ורק בסוף שנת 2015 נודע לבן חיים כי אין לאייר טופ יתרות זכות כלשהן.

מטעם בן חיים הוגשו תצהירי עדות ראשית של עמנואל ונועה. עמנואל הגיש תצהיר מפורט ונועה הגישה תצהיר קצר שלפיו אביה ניהל עבורה את העניינים בחברה, לא הייתה לה מעורבות כלשהי בניהול החברה ואין לה ידיעה על הנעשה בה. שלמה לא הגיש תצהיר עדות ראשית. מטעם גלבוע והחברה הוגש תצהיר עדות ראשית של פזית בלבד שהצהירה כי הייתה מעורה בכל ענייני החברה מכוח תפקידיה וסמכויותיה. כמו כן הוגשה בקשה להזמין עד נוסף מטע ם גלבוע והחברה – מר יעקב ברוך , ובהיעדר התנגדות של בן חיים, בית המשפט נעתר לבקשה. לאחר מכן הוגשה בקשה של בן חיים להזמין לעדות את גיא וכן עד מטעם בנק לאומי. בעקבות תשובות ובקשות נוספות שהוגשו מטעם הצדדים, התקבלה הבקשה בעניינו של גיא והוא הוזמן לעדות. לגבי העד מטעם הבנק נקבע כי תינתן החלטה בנוגע לכך בהמשך.

בדיון ההוכחות הראשון נחקרו נועה ועמנואל בחקירות נגדיות על תצהיריהם. בדיון ההוכחות השני נחקר מר ברוך בחקירה ראשית של ב"כ גלבוע והחברה, ולאחר מכן בחקירה נגדית של ב"כ בן חיים. בהמשך נחקרה פזית בחקירה נגדית על תצהירה, ולבסוף נחקר גיא בחקירה ראשית של ב"כ בן חיים ובחקירה נגדית של ב"כ גלבוע והחברה. בתום הדיון השני הסכים ב"כ בן חיים לוותר על הזמנת העד מטעם הבנק, בכפוף להסכמה דיונית שלפיה ב"כ גלבוע והחברה לא יתנגד לטענה כי הפיקדון שהפקיד עמנואל בבנק לאומי בסך של 100,000 פאונד נועד להבטיח את כל התחייבויות החברה בחשבון הבנק.

בתום הדיון נקבעו מועדים להגשת סיכומים בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד תוך קביעת מגבלות לעניין אורכם של הסיכומים. גלבוע והחברה הגישו בקשה להגדלת היקף הסיכומים מטעמם ב-5 עמודים, וציינו כי הם מסכימים לאפשר לבן חיים להגיש סיכומי תשובה בהיקף של 5 עמודים נוספים. ניתנה החלטה שלפיה על בן חיים להגיש תשובה אם יש להם התנגדות לבקשה, ומשלא הוגשה תשובה נקבע כי סיכומיהם של גלבוע והחברה מתקבלים לתיק. בהמשך הגישו בן חיים סיכומי תשובה , ובפתח הסיכומים ביקשו לחרוג ב-10 עמודים מההיקף שנקבע. גלבוע והחברה טענו בסיכומי התשובה מטעמם כי יש לדחות את הבקשה, ובחרו להשיב בסיכומיהם על הטענות שהועלו ב-15 העמודים הראשונים בלבד של סיכומי בן חיים.

שני הצדדים לא פעלו בעניין זה כנדרש. בן חיים הגישו סיכומים החורגים ממגבלת העמודים מעבר למוסכם מבלי לקבל רשות לכך מראש . גלבוע והחברה לא הגישו בקשה נפרדת למחיקת עמודים מסיכומי בן חיים או להגדלת היקף סיכומי התשובה שלהם בהתאם , והחליטו על דעת עצמם להתייחס רק לחלק מסיכומי בן חיים . עוד יצוין כי סיכומיהם הראשיים של גלבוע והחברה נכתבו בפונט קטן מהרגיל עם שוליים צרים ובתוספת שני עמודים של הקדמה לסיכומים, ולכן גם הם חרגו הלכה למעשה מעבר ל-5 עמודים נוספים. בנסיבות אלה לא מצאתי לנכון להורות על מחיקת עמודים מסיכומיהם של מי מהצדדים.

דיון

תביעתם של בן חיים

לפניי תביעה שהגישו עמנואל ונועה יחד, אך מתצהירה ומעדותה של נועה עלה כי אביה רכש עבורה מניות של החברה והיא כלל לא הייתה מעורבת בענייני החברה ואינה יודעת דבר על פרטי הסכסוך בין אביה לגלבוע. כמו כן עלה מעדותה כי אביה הגיש את התביעה בשמה ובהרשאתה, והיא לא קראה את כתבי הטענות אלא רק את התצהיר הקצר שחתמה עליו.

בתביעה העיקרית התבקש בית המשפט להורות כי הסכם הפשרה בטל ומבוטל עקב פגמים בכריתתו, ולחלופין עקב הפרתו. כמו כן התבקש בין המשפט להורות לנתבעים לפעול לשחרור בן חיים מכל ערבויותיהם בקשר לאייר טופ ולבטר אייר, לחייב את הנתבעים להשיב לבן חיים את כל השקעותיהם בחברות אלה ולחייב את הנתבעים לפצות את בן חיים על כל הנזקים שנגרמו להם. ואולם, בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים לוותר על כל תביעה, טענה או דרישה בנוגע לתקופה שקדמה לחתימה על ההסכם, וכן הסכימו לוותר באופן מוחלט על זכותם לבטל את ההסכם. ראו לעניין זה סעיף 6.2 להסכם:

"מוסכם כי למעט הזכות לדרוש קיום האמור בהסכם זה, נעה, עמנואל, גיא, פזית ושלמה מוותרים באופן סופי ומוחלט האחד כלפי רעהו, על כל תביעה ו/או טענה ו/או דרישה כספית אחרת מכל מין וסוג שהוא בגין כל עילה שצמחה להם בתקופה שעד ליום חתימת הסכם זה לרבות בקשר עם כל הנטען בטיוטת כתב התביעה המצורפת להסכם זה. הצדדים מוותרים בזאת באורח סופי, מוחלט ובלתי חוזר, על הזכות לבטל הסכם פשרה זה מכל עילה שהיא".

כמו כן ראו סעיף 3.4 להסכם הפשרה, שלפיו הצהירו עמנואל ונועה כדלקמן :

"בכפוף למילוי הוראות הסכם זה, אין לו ולא תהיה להם כל דרישה נוספת או טענה מכל סוג שהוא כלפי גיא ו/או שלמה ו/או פזית ו/או החברה והם מוותרים בזאת על כל טענה ו/או דרישה נגדם ללא יוצא מן הכלל".

אין לקבל לעניין זה את הטענה ש הועלתה בסיכומי בן חיים כי יש לפרש את סעיף 3.4 כך שאם גלבוע יפרו את ההסכם, לא יהיה עוד תוקף לוויתור של בן חיים והם יהיו רשאים להעלות טענות גם בנוגע לתקופה שק דמה להסכם. מסעיף 6.2 עולה במפורש כי הוויתור הוא סופי ומוחלט וכי הטענות היחידות שרשאים הצדדים להעלות הן לעניין קיומו של ההסכם.

בסעיף 79 לסיכומי בן חיים הועלתה טענה חדשה שלפיה אם יש סתירה בין סעיף 3.4 לסעיף 6.2 להסכם, יש לפרשה נגד המנסח ולדחות פירוש השולל מצד לחוזה את זכות הביטול שמקנה לו הדין. גלבוע והחברה התנגדו בסיכומיהם להרחבת החזית, ודינה של הטענה להידחות גם לגופה. מהראיות עולה כי לא מדובר בהסכם שניסחו ב"כ גלבוע בלבד באופן חד צדדי, אלא בהסכם שנחתם בעקבות מו"מ בין באי כוחם של שני הצדדים והחלפת טיוטות ביניהם. מעבר לכך, לאחר עיון בהסכם בכללותו ושמיעת העדויות בתיק, אני קובע כי לא קיימת סתירה בין הסעיפים. סעיף 6.2 להסכם אשר מנוסח באופן ברור וחד משמעי, רק מוסיף למה שנקבע בסעיף 3.4. עמנואל עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי הוא מבין שבחתימתו על הסכם הפשרה ויתר על כל הסכומים שהשקיע בחברה, והוא זכאי לקבל רק את מה שנקבע בהסכם : " למעשה ויתרתי על כל הסכומים ששמתי בחברה הזו וגזלו ממני" ובהמשך העיד כי " אני מבקש שמכוח ההסכם הזה אני אקבל את מה שאני צריך לקבל, כל מה שהם התחייבו לי..." (ראו פרוטוקול מיום 25.11.19 בעמ' 82 ש' 4-3 וש' 22-21). כמו כן עולה מעדותו של עמנואל כי הוא מבין שאם הייתה הפרה הוא יכול רק לאכוף את ההסכם ולא לבטל אותו: "אני יודע שבהסכם כתוב שאני לא יכול אם הייתה הפרה, אני יכול רק לאכוף את ההסכם הזה..." (שם, ש' 27-26) ולאחר מכן העיד כי "התביעה שלי זה לקיים את ההסכם ולקבל תוספת" (שם, ש' 31).

במאמר מוסגר יצוין כי בן חיים לא הוכיחו כנדרש את טענותיהם בעניין נסיבות ההתקשרות בהסכם משנת 2008 ולגבי אופן ההתנהלות בחברה עד למועד חתימת הסכם הפשרה בשנת 2014. בן חיים לא ביססו שלפני חתימת ההסכם משנת 2008 גיא נקלע לקשיים כלכליים והסתיר זאת מטל או מעמנואל. לא הועלו טענות מפורטות לגבי מצבו הכלכלי של גיא באותה עת, לא הובאו ראיות בעניין זה, גיא כלל לא נחקר על כך וטל לא הוזמן להעיד כדי לבסס מה נאמר לו לפני ההתקשרות. בן חיים אף לא הציגו עדויות וראיות כנדרש כדי לבסס את טענתם כי גיא זייף את חתימתו של עמנואל על מסמך מיום 2.1.13 לצורך שינוי זכויות החתימה בחברה . בין היתר לא ביקשו בן חיים להזמין לעדות את המומחה שחוות דעתו צורפה לתצהירו של עמנואל או את עו"ד שמש ש נחזה כי אימתה את חתימתו של עמנואל על המסמך הנ"ל . בעניין ההתנהלות הכספית בחברה, בן חיים הציגו אסמכתאות כדי לבסס כי גלבוע משכו כספים מהחברה לצרכיהם הפרטיים , אך מנגד, גלבוע הציגו אסמכתאות המבססות כי שולמו משכורות לנועה שלא עבדה בחברה או בבטר אייר ולאחיה רועי שלא נסתר כי גם הוא לא עבד בחברות אלה . בן חיים לא הציגו חוות דעת של רואה חשבון לגבי כלל הכספים שהוזרמו לחברה ונמשכו ממנה.

על כל פנים, בן חיים מנועים מלהעלות טענות הנוגעות לתקופה שקדמה לחתימת הסכם הפשרה, משהוסכם במפורש בהסכם, כאמור, כי הצדדים מוותרים על כל טענותיהם בנוגע לתקופה זו ורשאים לדרוש רק אכיפה של הסכם הפשרה .

למרות ההוראה המפורשת בסעיף 6.2 להסכם, ואף על פי שעמנואל הודה כי במקרה של הפרת ההסכם הוא היה רשאי לפעול רק לאכיפתו ולא לביטולו, כתב התביעה לא תוקן והסעד שנתבע הוא ביטול ההסכם ותשלום פיצויים עקב הביטול. נוסף על כך , כפי שיפורט בהמשך, בן חיים כלל לא הוכיחו כי נכון למועד הגשת תביעתם, הנתבעים או מי מהם הפרו את הסכם הפשרה. בן חיים אף לא הוכיחו כי נפל פגם כלשהו בכריתת ההסכם המקנה להם זכות לבטל אותו לפי אחת מההוראות בפרק ב' לחוק חוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. בהקשר זה לא ביססו בן חיים כי חתמו על ההסכם עקב כפייה או הטעיה.

עמנואל הצהיר כי הטעו אותו ואת נועה באופן מכוון, הפעילו עליהם לחץ ואיימו עליהם שאם לא יחתמו על הסכם הפשרה מידית, קיימת אפשרות קרובה לוודאי שיהיו חשופים להתחייבויות כספיות של אייר טופ בהיקף של מיליוני ש"ח. ואולם, נועה העידה כי כלל לא הייתה מעורבת בעניינים הקשורים לחברה, ואינה יודעת דבר בנוגע לנסיבות החתימה על הסכם הפשרה. כשהתבקשה נועה להתייחס בחקירתה הנגדית להצהרתו של אביה כי הפעילו עליהם לחץ לחתום על ההסכם , העידה כי "עלי לא כפו כלום" (פרוטוקול מיום 25.11.19 בעמ' 74 ש' 15) ובהמשך העידה כי " אני לא הרגשתי לחץ" (שם, ש' 22). לשאלת בית המשפט אם הרגישה שאיימו עליה אישית השיבה: "לא הרגשתי לחץ נפשי לחתום או לעשות משהו שאני לא רוצה... לא איימו עלי לחתום לא הפעילו עלי לחץ" (עמ' 75 ש' 4-2). כמו כן עלה מעדותה של נועה כי ייתכן שאביה הרגיש מאוים (עמ' 74 ש' 22), אך הוא לא שיקף לה את הלחץ או את האיום (עמ' 75 ש' 4-3).

עמנואל הצהיר כי נכנע ללחצים שגיא הפעיל עליו וחתם על הסכם הפשרה מבלי לקרוא אותו לפני כן, בתוך רכבו ובעת שהיה בלחץ להגיע לטיסה. אלא שמהראיות בתיק עולה כי בתקופה שקדמה לחתימת הסכם הפשרה, התנהל מו"מ בין גלבוע לבן חיים בעת ששניהם היו מיוצגים בידי עורכי דין והוחלפו ביניהם טיוטות. יתר על כן, מתצהירה של פזית עלה כי יממה לפני מועד החתימה על הסכם הפשרה נקבעה פגישה לחתימה במשרדי ב"כ גלבוע , ומכיוון שבן חיים לא התייצבו לפגישה , הועבר ל בא כוחם, עו"ד שמעוני, העתק חתום של ההסכם . עמנואל נשאל "האם היית מודע לפגישה שנקבע ב-23.12 ליום 24.12 ב-10:00 במשרדי עמר רייטר?" והשיב: "כן, מי שייצג אותי שם זה שמעוני" (עמ' 98 ש' 32-21) . לאחר מכן העיד עמנואל כי אף על פי שהטיסה שלו הייתה אחרי הצהריים, הוא בחר לא להגיע לפגישה בבוקר , מכיוון שמי שניהל את המו"מ בשמו היה עו"ד שמעוני (עמ' 99 ש' 3-2). עוד עלה מעדותו של עמנואל כי עו"ד שמעוני הוא זה שהגיע אליו אחרי הצהריים ואמר לו שעליו לחתום על ההסכם כדי להימנע מנזקים גדולים שעלולים להיגרם לו (עמ' 98 ש' 30-27 וש' 36-35). בתשובה לשאלה "תאשר לי שלא לקחת שום חלק במו"מ באופן ישיר וכל המידע קיבלת מעו"ד שמעוני", השיב: "כן, מאשר. לא היה לי מגע לא עם עורך הדין שלם ולא איתם" (עמ' 99 ש' 5-4).

מכאן שגלבוע ובאי כוחם כלל לא שוחחו עם עמנואל או עם נועה במו"מ שקדם לחתימה על הסכם הפשרה, וממילא לא הפעילו עליהם לחץ כלשהו. מתצהירו ומעדותו של עמנואל עלה כי מי שיעץ לו והאיץ בו לחתום על ההסכם הוא דווקא בא כוחו , עו"ד ויקי שמעוני, ולפי עדותו של עמנואל, אין לו טענות כלפי עו"ד שמעוני. כמו כן העיד עמנואל כי מי שהעבירו לו מסרים מגיא הם עו"ד שמעוני ועובד של החברה בשם לירון (עמ' 97 ש' 18 עד עמ' 98 ש' 5), אך בן חיים לא ביקשו להזמין אותם לעדות, ויש לזקוף זאת לחובתם.

לפיכך אני קובע כי אין בסיס לטענה כי בן חיים חתמו על הסכם הפשרה כתוצאה מכפייה או לחץ כלשהו שהופעל עליהם מצד גלבוע.

טענה נוספת של עמנואל היא שגלבוע הציגו לו מצגים מטעים. בהקשר זה הצהיר עמנואל כי נאמר לו שאייר טופ עומדת בפני קריסה , וכל יום שעובר מסכן אותו ואת נועה במימוש הערבויות להתחייבויות הכספיות של החברה. אלא שלפי עדותו של עמנואל בחקירתו הנגדית , מי שהציג לו את המצג הנ"ל הוא עו"ד שמעוני, ועמנואל אף אינ נו טוען כי מצג זה לא היה נכון. כשנשאל עמנואל בחקירתו הנגדית אם הוא עדיין חושב שעו"ד שמעוני היה "גורם אובייקטיבי ואמין", השיב כי לא שינה את דעתו. לאחר מכן העיד עמנואל כי "אין לי טענות לעו"ד שמעוני כי עו"ד שמעוני ניסה להציג לי את המציאות וניסה להסביר לי את המציאות ...". כשנשאל עמנואל אם המצג שלפיו החברה עומדת בפני קריסה לא היה נכון, השיב: "אני לא טוען שהמצג לא נכון. זה מה שהציגו לי" ( עמ' 98 ש' 20-6).

עוד הצהיר עמנואל כי הוטעה לחשוב שהתמורה בהסכם הפשרה היא המרב שניתן לקבל בנסיבות העניין, ובדיעבד התברר לו כי הוא ונועה מכרו את זכויותיהם במיזם תמורת " נזיד עדשים". ואולם, מעדותו של עמנואל עלה כי הוא כלל לא לקח חלק במו"מ לקראת ההתקשרות בהסכם הפשרה, ולכן ממילא גלבוע ובאי כוחם לא אמרו לו דבר לגבי התמורה. לכל היותר נאמרו דברים לעו"ד שמעוני, אך הוא לא הוזמן להעיד כדי לבסס מה נאמר במו"מ. יתר על כן, עמנואל הודה בחקירתו הנגדית כי גם גיא הסתכן בהסכם הפשרה, בכך שהתחייב לעמוד בפירעון חובותיה של החברה בסך של 1.6 מיליון ₪ , ו העיד כי יש משמעות להתחייבויות שהנתבעים לקחו על עצמם (עמ' 111 ש' 25-17). בן חיים אף אישרו בסיכומיהם כי הסכימו לוותר על כל השקעותיהם ועל כל זכויותיהם בחברה כדי להגיע להסכם שישחרר אותם מהתחייבויותיהם וימנע מהם הפסדים נוספים (סעיף 3 לסיכומים).

זאת ועוד, מעדותו של עמנואל עלה כי הוא איש עסקים מנוסה שהיה מיוצג בידי עורכי דין, שימש דירקטור באייר טופ במשך כמה שנים והיה דירקטור גם בבטר אייר. בנסיבות אלה היה עליו לבדוק היטב את תנאי ההסכם ואת המשמעויות הכלכליות שלו. אם בדיעבד הסתבר לעמנואל כי התמורה בהסכם הפשרה הייתה נמוכה מזו שציפה לקבל, הרי שמדובר לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה שאינה מקנה לו זכות לביטול ההסכם.

עמנואל לא ביסס גם את טענתו כי גיא הציג לו את בטר אייר כחברה רווחית וטען שהסכם הפשרה יקנה לו הזדמנות פז להיכנס כשותף בה ולגרוף רווחים נאים. עמנואל העיד כאמור כי במהלך המו"מ לקראת חתימת הסכם הפשרה לא היה לו כל מגע ישיר עם גיא, פזית או באי כוחם, וכל המו"מ נוהל באמצעות בא כוחו של עמנואל, עו"ד ויקי שמעוני, שלא הוזמן להעיד. עמנואל אף לא הציג כל ראיה אחרת כדי לבסס מהם המצגים שהוצגו לו, אם בכלל, לגבי מצבה של בטר אייר. כל שנקבע בסעיף 4.1.3 להסכם הפשרה הוא כי גיא והחברה מתחייבים להמחות לטובת עמנואל סך של 800,000 ₪ מתוך חובה של בטר אייר לחברה. אין בהסכם התייחסות כלשהי למצבה של בטר אייר או ליכולת שלה לפרוע את חובותיה. עמנואל הצהיר כי מידע זה היה בידי הנתבעים שהם או חלקם היו בעלי תפקיד בבטר אייר, אך מדוח רשם החברות שצורף בנספח 21 לתצהירו עולה כי גיא ופזית לא היו דירקטורים בבטר אייר, ואילו עמנואל היה אחד הדירקטורים ובנו רועי היה אחד מבעלי המניות.

בחקירתו הנגדית נשאל עמנואל מדוע לא צוין בכתב התביעה כי היה דירקטור בבטר אייר והוא לא הציג כל הסבר לכך (עמ' 109 ש' 16-11). כשנשאל מי חתם על הדוחות הכספיים של בטר אייר, השיב "לא יודע מי חתם" (עמ' 106 ש' 32-31) , ורק בהמשך לאחר שהוצגו לו הדוחות החתומים, אישר שחתם עליהם (עמ' 108-107). מעדותו עלה כי חתם על הדוחות הכספיים של בטר אייר לשנת 2010 (נ/11), לשנת 2011 (נ/12) ואף לשנת 2012 (נ/13) – " זו החתימה שלי. אני מאשר שחתמתי" (עמ' 108 ש' 8) . כשנשאל האם נכון שלפי הדוחות הכספיים, בשנת 2012 כבר היו לבטר אייר הפסדים בסך של כ-2.9 מיליון ₪, השיב כי "זה לא אומר שום דבר...", ולאחר מכן העיד כי יש הרבה דוחות שחתם עליהם בלי להיות מעורב, אך מנגד טען כי הוא יודע שהדוחות לא אמיתיים מכיוון שחלק מהכספים הועברו לחברה אחרת בשם בטר אייר אינטרנשיונל (עמ' 108 ש' 21-1 0 ועמ' 109 ש' 2-1). קודם לכן, כשנשאל עמנואל אם יש לו זכויות או טענות לזכויות בבטר אייר אינטרנשיונל השיב בחיוב, ו בהמשך העיד כי איננו יודע אם עדיין יש לו זכויות בחברה הנ"ל (עמ' 78 ש' 23 עד עמ' 79 ש' 2). כך או כך, מעדותו של עמנואל עלה כי הוא ידע או שלכל הפחות היה עליו לדעת מה מצבה הכספי של בטר אייר בסמוך לפני חתימת הסכם הפשרה, בהיותו דירקטור בחברה זו ומי שחתם על דוחותיה הכספי ים.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענתם של בן חיים כי חתמו על ההסכם כתוצאה מהטעיה של גלבוע או של מי מטעמם.

טענה נוספת של בן חיים היא כי הנתבעים הפרו את הסכם הפשרה , ולכן יש להורות על ביטול ההסכם . גם לו היו בן חיים מבססים כי ההסכם הופר, לא היה מקום להורות על ביטולו אלא רק על אכיפתו, וסעד זה כלל לא התבקש. מכל מקום, לא הוכח כי נכון למועד הגשת התביעה הפרו גיא והחברה את התחייבויותיהם כלפי בן חיים ב הסכם הפשרה, כפי שיפורט להלן:

ההתחייבות הראשונה בסעיף 4.1.1 להסכם היא "לגרום לפירעונן המלא של יתרות החוב לבנק להן עמנואל ערב (להלן "ההלוואות") על ידי תשלום חודשי בסך של 25,000 ₪, או לחלופין להביא להסכמת הבנק לשחרורו של עמנואל מערבותו האישית להלוואות".
בסיכומי בן חיים נטען כי התחייבות זו הופרה בכך שלאחר מועד חתימת ההסכם נטלה החברה הלוואות נוספות, אך ההתחייבות הייתה להפחית את כלל יתרות החוב של החברה בבנק , ובן חיים לא ביססו שנכון למועד הגשת התביעה יתרות החוב היו גבוהות מהמוסכם. מהוראות ההסכם ומעדותו של עמנואל עלה כי יתרת החוב שאותה התחייבו גיא והחברה להפחית בסך של 25,000 ₪ כל חודש עמד ה על 1,600,000 ₪ (סעיף 5.2 להסכם ועדותו של עמנואל בפרוטוקול מיום 30.1.18 בעמ' 18 החל מש' 23), ומכאן שנכון למועד הגשת התביעה של בן חיים בינואר 2018, יתרת החוב הייתה צריכה להיות מופחתת בסך של 925,000 ₪ (25,000 ₪ כפול 37 חודשים) ולעמוד על 675,000 ₪ (1,600,000 ₪ פחות 925,000 ₪). עמנואל לא הכחיש זאת בדיון שהתקיים בעניין העיקולים ובדיון ההוכחות (פרוטוקול מיום 30.1.18 בעמ' 20 ש' 10-4 ופרוטוקול מיום 25.11.19 בעמ' 92 ש' 2-1). לפי אישור יתרות שצורף עוד בבקשה להטלת עיקולים (מוצג מש/3), כלל חובותיה של אייר טופ לבנק עמדו ביום 31.12.17 על סך של 589,519 ₪ , וסכום זה לא גדל נכון לי ום 29.1.18 (ראו נספח 20 לתצהיר עדותה הראשית של פזית) .

בסיכומי בן חיים נטען כי לפי אישור יתרות של הבנק, נכון למועד חתימת הסכם הפשרה עמד סכום החוב על 1,540,000 ₪ בלבד, כך שיתרת החוב הייתה צריכה להיפרע במלואה בפרק זמן קצר יותר (61 חודשים ולא 64 חודשים). טענה זו אינה מתיישבת עם סעיף 5.2 להסכם שבו נקבע כי סכום ההלוואה עומד על 1,600,000 ₪ ואף לא עם עדותו של עמנואל שלפיה הוסכם מלכתחילה על סילוק הערבות בתוך 64 חודשים ( ראו פרוטוקול מיום 25.11.19 בעמ' 83 ש' 11-3). רק בהמשך החקירה שינה עמנואל את גרסתו וטען כי סכום החוב עמד על 1,5400,000 ₪ ולכן היה צריך להיפרע בתוך 61 חודשים. גם אם יש לקבל את גרסתו החדשה של עמנואל, יתרות החוב של החברה נכון ליום הגשת התביעה היו נמוכות מהמוסכם, שכן לשיטתו של עמנואל הן היו צריכות לעמוד על 615,000 ₪ (1,540,000 ₪ פחות 925,000 ₪), וכאמור לעיל הן עמדו באותה עת על 589,519 ₪.

גיא העיד כי אם לא שילם 25,000 ₪ בחודש מסוים, הקפיד לשלם אותם בחודש הבא , ומהראיות עלה בבירור ולא נסתר כי בסך הכול הופחתו יתרות החוב אף יותר מהנדרש, כך שנכון למועד הגשת התביעה הן היו נמוכות מהסכום המוסכם. גם אם היו הפרות נקודתיות של ההסכם במועדים מסוימים שקדמו להגשת התביעה , בן חיים לא ביקשו לבטל את ההסכם בגינן, ו הן תוקנו לפני הגשת התביעה. בן חיים טענו בהקשר זה כי גלבוע סירבו למסור לעמנואל מידע על היתרות בחשבון, ולכן הוא ל א ידע אם הם מקיימים את הוראות הסכם הפשרה . ואולם, עמנואל הודה עוד בדיון שהתנהל בעניין העיקולים כי לפני הגשת התביעה הוא כלל לא פנה לנאמן, עו"ד שמעוני, בבקשה לקבל ממנו מסמכים או מידע כדי לבדוק אם ההסכם מקוים (ראו לעניין זה ההפניות לעדותו של עמנואל בסעיף 17 להחלטה שניתנה ביום 12.7.18 בעניין העיקולים).

אוסיף ואציין כי הבנק הודיע לעמנואל עוד במכתב מיום 7.9.16 כי נכון לאותה עת הוא ערב לחובות החברה רק מכוח ערבותו המוגבלת עד לסך של 200,000 ₪ (מוצג נ/4). אין לקבל את טענתו של עמנואל כי לא הבין את משמעות המכתב , גם לאחר ששאל על כך את נציגי הבנק ואת עו"ד שמעוני (פרוטוקול מיום 25.11.19 בעמ' 93 ש' 15-6). מדובר במכתב קצר וברור בן שורות ספורות, ועדותו של עמנואל כי נציגי הבנק לא ידעו להסביר לו מה היקף ערבותו לחובות החברה באותה עת אינה מתקבלת על הדעת. נוסף על כך, עמנואל לא ביקש להזמין לעדות את נציגי הבנק ששוחח עמם או את עו"ד שמעוני כדי לבסס מה אמרו לו לגבי ערבותו.

ההתחייבות השנייה בסעיף 4.1.2 להסכם הפשרה היא "להשיב לעמנואל, מיד לאחר ביטול המשכון על ידי הבנק לאחר פירעון ההלוואות, את הפיקדון אשר העמיד עמנואל לטובת חשבון הבנק של החברה על סך 100,000 (מאה אלף) פאונד (להלן "הפיקדון"). לצורך הבטחת החזר הפיקדון תחתום החברה על שטר משכון אשר יועבר לרשם החברות על הפיקדון לטובת עמנואל". עמנואל לא הכחיש כי ב-27.10.16 הפיק דוח שעבודים שלפיו רשום לטובתו שיעבוד על הסך של 100,000 פאונד המופקד בבנק (ראו פרוטוקול מיום 25.11.19 בסוף עמ' 90 ותחילת עמ' 91 לפרוטוקול וכן מוצג נ/3). בהסכם נקבע במפורש שהפיקדון יושב רק לאחר פירעון "ההלוואות", דהיינו יתרות החוב שבסעיף 4.1.1 להסכם. כאמור לעיל, לפי הוראות ההסכם, יתרות החוב היו אמורות להיפרע בתוך 64 חודשים (1,600,000 ₪ חלקי 25,000 ₪ לחודש), ולטענתו של עמנואל בתוך 61 חודשים (1,540,000 ₪ חלקי 25,000 ₪), כלומר למעלה חמש שנים לאחר חתימת ההסכם בדצמבר 2014. מכאן שבעת הגשת התביעה בינואר 2018, טרם הגיע המועד להשבת הפיקדון. עמנואל חזר ואישר זאת הן בדיון שהתקיים בנוגע לעיקולים והן בדיון ההוכחות (ראו פרוטוקול מיום 30.1.18 בעמ' 18 ש' 18-12 ופרוטוקול הדיון מיום 25.11.19 בעמ' 83 ש' 11-10 ובעמ' 106 ש' 20-18).

בסיכומי בן חיים נטען כי הנתבעים הודו שפרעו את ההלוואות הישנות והשתמשו בפיקדון כדי להבטיח הלוואות חדשות שניטלו לאחר מועד חתימת ההסכם. לטענת בן חיים, עם פירעון ההלוואות המקוריות היה על הנתבעים להשיב לעמנואל את הפיקדון במלואו , ומשלא עשו זאת הפרו את סעיף 4.1.2 להסכם. דינה של טענה זו להידחות. כפי שנקבע לעיל, ההתחייבות הייתה לפרוע את כל יתרות החוב של החברה בבנק בהדרגה בהתאם להוראות סעיף 4.1.1 להסכם , ו הוכח כי נכון למועד הגשת התביעה, כלל יתרות החוב היו נמוכות מהסכום המוסכם בסעיף הנ"ל . כמו כן, כאמור, עמנואל עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי בעת הגשת התביעה טרם הגיע המועד לקיום ההתחייבות שבסעיף 4.1.2 להסכם שעניינו השבת הפיקדון.

ההתחייבות השלישית בסעיף 4.1.3 להסכם הפשרה היא "להמחות סך של 800,000 (שמונה מאות אלף) ₪ מתוך סך החובה של חברת בטר אייר לחברה לטובת עמנואל". אין חולק כי חודשים ספורים לאחר חתימת הסכם הפשרה נכנסה בטר אייר להליך של פירוק, ועמנואל הצטרף אליו. בסיכומי בן חיים נטען כי בבסיס ההתחייבות שבסעיף 4.1.3 להסכם עמד מצג ברור שלפיו הזכות המומחית קיימת ויש בה תוכן, אך כפי שנקבע לעיל, עמנואל ידע או שהיה עליו לדעת במועד החתימה על הסכם הפשרה מה מצבה הכספי של בטר אייר, והוא לא ביסס את טענתו כי הוצג לו מצג שווא בנוגע לכך. אילו סבר עמנואל כי יש לבטר אייר כספים זמינים לצורך פירעון חובה לאייר טופ, חזקה שהיה דורש כי ייקבע בהסכם הפשרה שכספים אלה ישולמו לו מידית ולא בדרך של המחאת חוב , אך הוא לא עשה זאת. עמנואל העיד בחקירתו הנגדית כי עורכי הדין הם שכתבו בהסכם את המילה "להמחות", ו הוא הבין שיקבל את הסך של 800,000 ₪, אחרת לא היה חותם ( פרוטוקול מיום 25.11.19 סוף עמ' 80 ותחילת עמ' 81). אולם לפי עדותו של עמנואל, הוא אישית כלל לא ניהל מגעים כלשהם עם גלבוע או עם באי כוחם, כך שהם לא הסבירו לו דבר בנוגע לתנאי ההסכם. מי שניהל את המו"מ מטעם עמנואל היה בא כוחו, עו"ד ויקי שמעוני , אשר לא הוזמן להעיד. יש לזקוף זאת לחובתו של עמנואל ולקבוע כי לו נשמעה עדותו של עו"ד שמעוני, לא היה בה כדי לתמוך בגרסתו של עמנואל לגבי מה שהוסבר לו בנוגע לסעיף 4.1.3 להסכם ובנוגע לסיבה לכך שלא נקבע בהסכם כי הסכום יועבר אליו מידית אלא בדרך של המחאת חוב .

בן חיים הפנו בסיכומיהם לעדותה של פזית שאישרה כי במועד חתימת הסכם הפשרה היה חוב קיים של בטר אייר לאייר טופ בסך של למעלה מ-800,000 ₪. עניין זה עלה גם בחקירתו של עמנואל , כאשר ב"כ גלבוע הציג לפניו את הדוחות הכספיים לשנת 2012 שלפיהם חובה של בטר אייר לאייר טופ עמד אז על 1,082,000 ₪ (עמ' 108 החל מש' 30) . אלא שלפי אותם דוחות, בשנת 2012 נצברו לבטר אייר הפסדים בסך של למעלה מ-2.9 מיליון ₪ והתחייבויותיה היו גבוהות במידה ניכרת מנכסיה (ראו מאזן בדוחות הכספיים לשנת 2012 – מוצג נ/13) . היות שעמנואל היה באותה עת דירקטור בבטר אייר וחתם על דוחותיה הכספיים, ספק אם לא הבין כי קיים סיכון משמעותי שבטר אייר לא תצליח לפרוע את חובותיה , ובכלל זה את חובה לאייר טופ . ואולם, גם אם עמנואל ובא כוחו לא העריכו נכונה את מידת הסיכון, מדובר לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה שאינה מהווה עילה לביטול ההסכם.

ההתחייבות הרביעית בסעיף 4.1.4 להסכם היא " להחליף ערבותו ו/או התחייבות כלשהי שנטל עמנואל לטובת החברה ובאישורה, אצל ספקים או נותני שירותים, ככל שקיימת ערבות" (ההדגשה שלי, מ"ת). בסעיף 54.5 לכתב התביעה ובסעיף 54.6 לתצהירו של עמנואל נטען בנוגע לסעיף זה כי עמנואל לא נטל על עצמו התחייבות כלשהי כלפי ספקים או נותני שירותים, ולכן ברי שגם בגין התחייבות זו לא ניתנה לעמנואל כל תמורה. אולם מנוסח הסעיף בהסכם עולה כי ייתכן שלא קיימות התחייבויות או ערבויות של עמנואל לספקים או לנותני שירותים, ורק אם יתברר שקיימות כאלה, הן יוחלפו. בסיכומים של בן חיים הועלתה טענה אחרת שלפיה סעיף 4.1.4 הנ"ל מתייחס לא רק לערבויות ולהתחייבויות לספקים ולנותני שירותים, אלא גם לה תחייבויות אחרות של עמנואל לחברה, לרבות הלוואות שנטל לטובתה. בהקשר זה העיד עמנואל לראשונה בחקירתו הנגדית כי נטל שתי הלוואות לטובת החברה שאוחדו ביום 10.10.13 להלוואה אחת, ויתרתה נכון ליום חתימת הסכם הפשרה עמדה על 596,000 ₪. הטענה כי סעיף 4.1.4 להסכם חל גם על הלוואות שנטל עמנואל לטובת החברה, סותרת הן את לשונו המפורשת של הסעיף והן את הנטען בכתב התביעה ובתצהירו של עמנואל .

כמו כן ראו לעניין זה את סעיף 2.9 להסכם הפשרה שבו נקבע כי "במועד החתימה על הסכם זה נעה ועמנואל מוותרים על כל זכויותיהם בחברה, לרבות אך לא רק, בקשר ליתרות הזכות העומדות להם בגין הלוואות הבעלים, השקעות, חו"ז בעלים, שיימחקו בכפוף לאמור להלן ". בהמשך ההסכם אין כל התייחסות ספציפית להלוואה שהעמיד עמנואל לטובת החברה, והיא לא הוחרגה מהסעיף הכללי שלפיו עמנואל ונועה מוותרים על כל זכויותיהם בחברה, לרבות על יתרות זכות בגין הלוואות בעלים. בסעיף 5 להסכם יש התחייבות של הנתבעים לשפות את עמנואל על כל סכום שיידרשו בן חיים לשלם לבנק אך ורק "מכוח ערבותם להתחייבות החברה " ולא בגין הלוואות שנטל עמנואל לטובת החברה . עמנואל לא הציג בחקירתו כל הסבר לכך שלא צוין במפורש בהסכם הפשרה כי יש לשלם לו סך של 596,000 ₪ בגין הלוואה שנטל (עמ' 105 ש' 30-20).

מעבר לנדרש אציין כי מסעיף 56 לסיכומי בן חיים עולה כי עו"ד שמעוני הציע בתחילה נוסח אחר של סעיף 4.1.4 שלפיו גיא יפרע את "כל התחייבות של נעה ו/או עמנואל אשר נלקחו לטובת החברה ובין היתר אך לא רק לבנקים, ספקים, עובדים ורשויות", אך נוסח זה לא התקבל ולא נכלל בהסכם שנחתם. בעקבות הערה של ב"כ גלבוע תוקן הסעיף הנ"ל כך שהובהר כי הוא נוגע רק לערבויות או התחייבויות שנטל עמנואל "אצל ספקים או נותני שירותים, ככול שקיימת ערבות", ומכאן שהוא איננו חל על התחייבויות אחרות שנטל עמנואל לטובת החברה, לרבות התחייבויות כלפי בנקים. לפיכך, גם אם עמנואל אכן נטל הלוואות לטובת החברה אשר לא נפרעו במלואן במועד חתימת הסכם הפשרה, לפי סעיף 2.9 להסכם עמנואל ויתר על חובה של החברה כלפיו בגין הלוואות אלה, ו ההתחייבות בסעיף 4.1.4 להסכם אינה חלה עליהן.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת בן חיים כי נכון למועד הגשת התביעה, הנתבעים או מי מהם הפרו את התחייבויותיהם בהסכם הפשרה.

טענותיהם של בן חיים לגזל, עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובה חקוקה לא פורטו כנדרש בכתב התביעה, ונראה כי הן נזנחו בסיכומים . על כל פנים, דינן של טענות אלה להידחות לאור קביעתי דלעיל כי בן חיים ויתרו בהסכם הפשרה על כל טענה או דרישה בנוגע לכספים שהשקיעו בחברה ובנוגע לכספים שנמשכו מהחברה לפני חתימת ההסכם, ולאור קביעתי כי נכון למועד הגשת התביעה, הסכם הפשרה לא הופר.

בסיכומי בן חיים הועלו טענות להפרות של הסכם הפשרה לאחר מועד הגשת התביעה, אך אין להידרש לטענות אלה שלא הועלו בכתב התביעה, משהתנגדו גלבוע והחברה להרחבת החזית. לו רצו בן חיים להעלות טענות בנוגע להפרות מאוחרות יותר, היה עליהם לבקש לתקן את כתב התביעה בהתאם, והם לא עשו זאת. מעבר לנדרש אציין כי בסיכומי גלבוע והחברה נטען שעמנואל שוחרר לחלוטין מערבותו כמה חודשים לפני הגשת הסיכומים, וב"כ בן חיים לא ביקש לקבל אסמכתה על כך. בעניין הפיקדון נטען בסיכומי התשובה של גלבוע והחברה כי בעקבות ההליכים המשפטיים שנקטו בן חיים בניגוד למוסכם, נוצר מצב משפטי חדש, ולכן גלבוע רשאים לעכב את הפיקדון בידיהם עד להכרעה בתביעה דנן. טענות אלה נוגעות למועדים שלאחר הגשת התביעה, ולכן אין מקום לדון ולהכריע בהן בפסק דין זה .

לאור כל האמור לעיל, התביעה העיקרית שהגישו בן חיים נגד הנתבעים נדחית.

התביעה שכנגד

התובעים שכנגד טוענים כי לא היה מקום לנקוט הליכים משפטיים נגדם, ולטענתם, התנהלות בן חיים מקימה להם כמה עילות תביעה, וביניהן עילת תביעה נזיקית בגין עוולת הרשלנות.

בפסיקה נקבע כי כאשר בעל דין מגיש בקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד, חלה עליו חובת זהירות מושגית כלפי המשיב. ראו פסק דינו של כב' השופט מצא ברע"א 1565/95‏ סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ''ד נד(5) 6 שאליו הפנו התובעים שכנגד , בסעיף 21:

"כאמור, צו עיקול זמני, שככלל ניתן במעמד צד אחד, הוא אמצעי רב-עוצמה. בידי בית-המשפט שמלפניו מתבקש הצו אין כלים לבחון את אמינות הנתונים העובדתיים שעליהם סומך התובע את בקשתו, ואם התובע עושה שימוש בלתי ראוי בהליך הבקשה (ברשלנות או במזיד) עלול העיקול לפגוע בקניינו של הנתבע שלא כדין או מעבר למידה הדרושה. מכאן מתחייב הצורך למתן את העוצמה שבידי התובע ולצמצם על-ידי כך את סיכון הפגיעה הבלתי מוצדקת בקניינו של הנתבע. צורך זה מהווה שיקול התומך בהחלתה של חובת זהירות מושגית על מבקש עיקול זמני כלפי הנתבע, שלא יינזק מן העיקול יותר מן המתחייב להשגת מטרת העיקול.
אין התובע נדרש לצאת מגדרו כדי להיטיב עם הנתבע על חשבון האינטרס הלגיטימי שלו, ואין הוא נדרש להשקיע משאבים יקרים בחקירה ובדרישה לבירור כל הנתונים האפשריים העשויים להיות רלוונטיים למניעת פגיעה יתרה בנתבע. אולם מוטל עליו לנהוג בתום-לב ולהביא בפני בית-המשפט העומד לדון בבקשתו במעמד צד אחד, את מלוא המידע הדרוש להכרעה בבקשה, ככל שמידע זה מצוי בידו, או שיש ביכולתו להשיגו בנקיטת אמצעים סבירים".

יצוין כי באותו עניין הביעה כב' השופטת שטרסברג-כהן את עמדתה כי לא כל חסר בפרטים ולא כל אי דיוק יקימו לנתבע עילת תביעה ברשלנות, אלא רק רשלנות גסה או רשלנות רבתי או התנהגות בז דון או בחוסר תום לב (סעיפים 5 ו-6 לפסק דינה) . כב' השופט טירקל הצטרף לפסק דינו של כב' השופט מצא על כל נימוקיו, אך העיר כי לד עתו, נתבע שנפגע עקב הטלת עיקול זמני על רכושו במעמד צד אחד יהיה זכאי לפיצויים גם מכוח העילה העצמאית של הפרת החובה לפעול בתום לב בהליכים משפטיים (סעיף 1 לפסק דינו). גישה זו אומצה בדעת רוב בפסק דין שניתן לאחרונה בע"א 8533-19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' יהודית כהן מיום 17.11.20 ש אף הוא אוזכר בסיכומי התשובה של הנתבעים שכנגד.

בענייננו, בן חיים ביקשו להטיל על גלבוע עיקולים זמניים במעמד צד אחד, ולכן חלה עליהם חובת זהירות מושגית כלפי גלבוע , והיה עליהם לפעול בזהירות סבירה ובתום לב. כמו כן קמה לבן חיים חובת זהירות קונקרטית שכן הם היו יכולים לצפות שהטלת עיקולים על גלבוע בעקבות בקשה שהגישו ברשלנות ובחוסר תום לב עלולה לגרום נזק לגלבוע.

בן חיים ביקשו להטיל על גלבוע עיקולים זמניים עד לסך של 2.6 מיליון ₪, דהיינו עד למלוא סכום התביעה. התביעה שעליה נסמכת גם הבקשה להטלת עיקולים, הוגשה על יסוד שתי עילות מרכזיות: (1) פגמים בהתקשרות בהסכם הפשרה; ו-(2) הפרת ההסכם.

סבורני שעמנואל ידע או שהיה עליו לדעת כי אין ממש בטענה שהסכם הפשרה נחתם בכפייה או בשל מצגי שווא של גיא. מעדותו של עמנואל עלה שחתם על ההסכם לאחר מו"מ ממושך שהתנהל בין בא כוחו, עו"ד שמעוני, לבין גלבוע ובא כוחם שבמהלכו הוחלפו טיוטות של ההסכם. יתרה מזאת, עמנואל העיד כי חתם על ההסכם בעצתו של עו"ד שמעוני שייצג אותו, ש הוא סמך עליו ושהיה לשיטתו גורם אובייקטיבי ואמין. אשר לנועה, עלה כי היא כלל לא הייתה מעורבת בהתנהלות בחברה או במו"מ לקראת חתימת הסכם הפשרה, וחתמה על ההסכם מרצונה לבקשת אביה עמנואל, מבלי שהופעל עליה לחץ כלשהו לחתום עליו.

עמנואל לא הציג ביסוס כלשהו לטענתו כי גיא הפעיל עליו לחץ לחתום על הסכם הפשרה או כי הציג לו מצגי שווא , ואף לא גילה עובדות רלוונטיות בעניין זה. כך למשל, רק מחקירתו הנגדית של עמנואל עלה כי הוא כלל לא לקח חלק במו"מ באופן ישיר, וכל טענותיו לגבי מצגים שהוצגו לו ולגבי לחץ שהופעל עליו מבוססות על שיחותיו עם עו"ד שמעוני. כמו כן, בכתב התביעה ובבקשה להטלת עיקולים נטען כי גיא הציג מצג שווא שלפיו בטר אייר היא חברה רווחית, מבלי לציין שעמנואל היה בזמנים הרלוונטיים דירקטור בבטר אייר וחתם על דוחותיה הכספיים, ולכן ידע או שהיה עליו לדעת מה מצבה הכספי.

בבקשה להטלת עיקולים נטען כי גלבוע "הפרו באופן גורף את הסכם הפשרה" (סעיף 3 לבקשה) ובהמשך נטען כי ההתחייבויות של גלבוע בהסכם " הופרו כולן על ידם ברגל גסה " (סעיף 54 לבקשה, ההדגשה במקור). ואולם, מחקירתו של עמנואל בדיון שהתנהל בעניין העיקולים עלה כי בטרם הגשת התביעה והבקשה להטלת עיקולים , הוא כלל לא בדק אם הנתבעים או מי מהם אכן הפרו את ההסכם. עמנואל נשאל באותו דיון האם נכון להיום אין לו מושג אם הופחתו יתרות החוב בחשבון החברה כנדרש בהסכם הפשרה, והשיב: " אין לי מושג" (פרוטוקול מיום 30.1.18 בעמ' 20 ש' 25-15). לפי עדותו של עמנואל , הבנק סירב למסור לו מידע לגבי מצב החשבון, אך כשנשאל אם פנה לגלבוע עצמם ושאל אותם על כך, השיב בשלילה ( שם, ש' 34-28). עמנואל העיד כי בעבר ניסה לבדוק אם הנתבעים עומדים בתנאי ההסכם באמצעות הנאמן, עו"ד ויקי שמעוני, אך כשנשאל מתי דיבר עם עו"ד שמעוני בפעם האחרונה, השיב: "...יכול להיות מעל חצי שנה" (שם, עמ' 13 ש' 28-27). כשנשאל עמנואל אם פנה לעו"ד שמעוני וביקש ממנו מסמכים בנוגע למצב החשבון של החברה לפני שהגיש את התביעה ואת הבקשה להטלת עיקולים, השיב: " לא פניתי אליו ולא ביקשתי, לא" (שם, 33-31). בהמשך נשאל האם נכון שהגיש את התביעה בטענה שהנתבעים הפרו את ההסכם, אך למעשה הוא איננו יודע אם הם עומדים בהתחייבותם ומשלמים, ועל כך השיב עמנואל : "אני אומר שאני אין לי מושג אם הם עמדו בזה או לא" (עמ' 21 ש' 8-6). לו היה ע מנואל בודק את מצב היתרות בחשבון לפני הגשת התביעה והבקשה להטלת עיקולים, היה מגלה כי יתרות החוב בחשבון החברה הופחתו אף יותר מהמוסכם.

עמנואל לא ציין בכתב התביעה או בבקשה להטלת עיקולים זמניים כי הבנק הודיע לו במכתב מיום 7.9.16 שנכון לאותה עת הוא ערב לחובות החברה רק מכוח ערבותו המוגבלת עד לסך של 200,000 ₪ (מוצג נ/4). כפי שנקבע לעיל, אין לקבל את טענתו של עמנואל כי לא הבין את משמעות המכתב, אך גם לו היה ממש בטענה זו, היה על עמנואל לצרף את המכתב לתביעתו, לציין שקיבל אותו ושפנה לבנק ולעו"ד שמעוני כדי לקבל הסברים לגביו , ולפרט מה התשובות שקיבל מהם . עמנואל לא עשה זאת והציג בכתב התביעה ובבקשת העיקולים מצג שלפיו ערבותו הבלתי מוגבלת בסכום לכל חובות החברה עדיין עומדת בתוקפה.

בבקשה להטלת עיקולים נטען כי גלבוע הפרו גם את התחייבותם להשבת פיקדון על סך 100,000 פאונד לעמנואל, אולם לא צוין כי גם לשיטתו של עמנואל, טרם הגיע המועד המוסכם להשבת הפיקדון. בדיון בעניין העיקולים העיד עמנואל כי הוסכם שהנתבעים ישיבו את הפיקדון רק כאשר יסיימו לשלם החוב בהתאם לתשלומים שנקבעו בהסכם , דהיינו לאחר שייפרעו 64 תשלומים, ואישר כי עד למועד הדיון חלפו 37 חודשים בלבד (פרוטוקול מיום 30.1.18 עמ' 18 ש' 12 עד עמ' 19 ש' 33). גם בחקירתו בדיון ההוכחות העיד עמנואל כי נכון ליום הגשת התביעה לא חלף המועד לביצוע כל התשלומים, וכשנשאל אם הוא מאשר "שנכון לינואר 2018 לא חלפה [ה]תקופה שלפיה אתה אמור לקבל את הפיקדון?" השיב: "מאשר" (פרוטוקול הדיון מיום 25.11.19 בעמ' 106 ש' 20-18).

אין חולק כי עמנואל לא פנה לעו"ד שמעוני בבקשה לממש את שטר החוב משנת 2015 ועד למועד הגשת התביעה והבקשה להטלת עיקולים זמניים בינואר 2018 . כפי שנקבע בהחלטה שניתנה בבקשה בעניין העיקולים, יש בכך ללמד כי עמנואל לא סבר באמת ובתמים שההסכם הופר, ולכל הפחות לא ערך את הבדיקות הדרושות כדי לברר אם הופר.

מעדותה של נועה עלה כי היא איננה יודעת דבר לגבי ההתנהלות בחברה לפני חתימת הסכם הפשרה ולאחר חתימתו, וממילא לא ידעה בעת הגשת הבקשה להטלת עיקולים אם הסכם הפשרה הופר. עוד עלה מעדותה של נועה כי ייפתה את כוחו של אביה לפעול בתיק דנן כפי שהוא מוצא לנכון, וכי כל לא בדקה אילו טענות הועלו בשמה ואם יש להן בסיס. לפיכך, יש להטיל גם על נועה את האחריות להגשת הבקשה.

לאור כל האמור אני קובע כי בן חיים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם ופעלו בחוסר תום לב כאשר ביקשו להטיל עיקולים זמניים על נכסי גלבוע עד לסך של 2,600,000 ₪ מבלי להציג לבית המשפט עובדות מהותיות ורלוונטיות, וכאשר העלו ב בקשתם טענות אשר חלקן היו חסרות בסיס וחלקן לא נבדקו כנדרש.

בכתב התביעה שכנגד נטען כי כתוצ אה מהתנהלותם של בן חיים נגרמו לתובעים שכנגד נזקים בסכומים הבאים: (1) 330,000 ₪ בגין שכר טרחה ששילמו ושהם עתידים לשלם לבאי כוחם בהליך העיקולים, בהליך הערעור על ההחלטה בעניין העיקולים ובהגנתם מפני התביעה של בן חיים; (2) 45,000 ₪ בגין אובדן ימי עבודה שהושקעו ושעתידים להיות מושקעים לצורך ניהול ההליכים; (3) 3,000 ₪ בגין עמלת הקמת הלוואה. בעניין זה נטען כי בעקבות הטלת העיקולים בוטלה מסגרת האשראי של החברה, והיא נאלצה לקחת הלוואה בסך של 150,000 ₪ ולשלם עמלה בגינה; ו- (4) סך של 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

אין לקבל את התביעה בגין שכר טרחת עו"ד. בהליך העיקולים נפסק שכר טרחה לטובת גלבוע והם לא הגישו ערעור על הסכום שנקבע. לגבי שכר הטרחה בגין הליך הערעור על ההחלטה בעניין העיקולים, כב' השופטת שדנה בערעור קבעה שבנסיבות העניין היא איננה מוצאת לנכון לעשות צו להוצאות. אשר שכר הטרחה בג ין ההתגוננות מפני תביעת בן חיים, בית המשפט מוסמך לפסוק אותו במסגרת התביעה העיקרית ולא היה מקום לתבוע זאת בתביעה שכנגד.

בנוגע לנזק הנטען של אובדן ימי עבודה, לא הוצג כל פירוט או ביסוס לגביו. עוד יצוין כי אף אם יש להניח שגלבוע השקיעו מזמנם לצורך הטיפול בהליכים המשפטיים נגדם, לא נטען וממילא לא הוכח כי כתוצאה מכך נפגעה הכנסתם החודשית.

אין לקבל את טענת התובעים שכנגד כי בעקבות הטלת העיקולים הזמניים על גלבוע בוטלה מסגרת האשראי של החברה בבנק אוצר החייל שעמדה על סך של 150,000 ₪ והחברה נאלצה ליטול הלוואה בסכום זה . פזית הודתה כי במועד משלוח ההודעה של הבנק על ביטול מסגרת האשראי (נספח 40 לתצהירה) חרגה החברה מהמסגרת שהוקצתה לה , שכן לפי האמור בהודעה, חובה של החברה עמד באותה עת על 167 ,211 ₪ (פרוטוקול מיום 28.11.19 בעמ' 120 ש' 33-29) . לכן, שאין לשלול שמסגרת האשראי בוטלה עקב החריגה הנ"ל . על כל פנים, ההודעה על ביטול המסגרת היא מיום 16.1.18 , ופזית העידה כי לפי המסמכים שהוצגו לפניה, המזכירות הפיקה הודעות למחזיקים על העיקולים רק ביום 18.1.18 (עמ' 18 ש' 10-2). בהמשך לכך הודתה פזית כי הגיוני שלפני 18.1.18 אף אחד לא ידע על העיקולים (שם, ש' 17-16). כמו כן עלה כי ההודעה על ביטול מסגרת האשראי נכתבה עוד לפני הפרסום ב"דן אנד ברדסטריט" מיום 17.1.18 (נספח 38 לתצהירה של פזית ) שבו דווח על הגשת התביעה ושלא הוזכר בו דבר בנוגע לעיקולים. מהראיות עולה אפוא כי מסגרת האשראי של החברה בבנק אוצר החייל בוטלה עוד לפני שנודע לבנק ולגלבוע על העיקולים, ומכאן שאין קשר סיבתי בין ההלוואה על סך 150,000 ₪ שלטענת פזית ניטלה בשל ביטול מסגרת האשראי לבין הטלת העיקולים.

על כן, נותר רק הנזק של עוגמת נפש. לפי הפסיקה, נזק לא רכושי גרידא הוא בר פיצוי במסגרת עוולת הרשלנות, אם היה על המעוול לצפות את התרחשותו, ובפרט כאשר מדובר ב"מי שנופל במעגל הסיכון הראשוני, כלומר זה שכלפיו כוונה הפעולה המזיקה" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113, בעמ' 143-142). בענייננו, היה על בן חיים לצפות כי אם יוטלו עיקולים עקב רשלנותם תיגרם לגלבוע עוגמת נפש.

פזית הצהירה כי נגרמה לתובעים שכנגד עוגמת נפש רבה כתוצאה מנקיטת ההליכים המשפטיים נגדם ומהעיקולים שהוטלו על נכסיהם . בעקבות הגשת הבקשה של בן חיים הוטלו עיקולים זמניים על נכסיהם האישיים של גלבוע עד לסכום של 400,000 ₪. מתצהירה של פזית עולה כי הודעות העיקול התקבלו ונבחנו לכל הפחות אצל תשעה מחזיקים שונים, ובהם בנקים וחברות ביטוח (ראו סעיף 170 לתצהירה של חגית, תשובות המחזיקים בנספח 44 לתצהירה ועדותה של פזית בעמ' 124 ש' 16-8) . עיקולים אלה בוטלו רק בעקבות הליכים משפטיים שהתנהלו במשך כמה חודשים. ברי שבנסיבות אלה נגרמה לגלבוע עוגמת נפש.

מנגד, התובעים שכנגד לא ביססו כי נגרם נזק משמעותי לשמם הטוב בעקבות הטלת העיקולים. העד היחיד מטעמם, מר יעקב ברוך, העיד כי אייר טופ היא לקוחה של מפעל שהוא מנהל ו כי הידיעה על הגשת התביעה נגד החברה וגלבוע הדאיגה אותו הדליקה אצלו נורה אדומה (עמ' 115 ש' 34-24). ואולם, מעדותו עלה כי הוא נחשף רק לפרסום ב"דן אנד ברדסטריט" בנוגע להגשת התביעה, אשר כאמור לא הייתה בו התייחסות להטלת עיקולים. כמו כן אישר מר ברוך כי העניין הסתיים בכמה שיחות בינו לבין אמיר מטעם החברה, וכי הוא לא נקט שום פעולה, לא מנע סחורה וממשיך לעבוד עם החברה (עמ' 117 ש' 11-1). פרט למר ברוך לא הובאו עדים נוספים כגון לקוחות או נציגי בנק כדי לבסס פגיעה בשמם הטוב של התובעים שכנגד.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי בן חיים התרשלו ופעלו בחוסר תום לב כלפי גלבוע בעת הגשת הבקשה להטלת עיקולים, ובכך גרמו להם עוגמת נפש. בנסיבות העניין מצאתי לנכון להע מיד את הפיצוי לגלבוע בגין עוגמת נפש ע ל סך של 30,000 ₪.

יצוין כי העיקולים התבקשו והוטלו על נכסי גלבוע בלבד, ולא הוצג ביסוס לטענה כי היה בכך כדי לגרום לחברה נזק ממוני או לא ממוני.

התובעים שכנגד לא פירטו כנדרש את טענתם בעניין מצגים הציגו להם בן חיים לפני חתימת הסכם הפשרה, בהסכם עצמו ולאחריו, וודאי שלא ביססו כי מצגים אלה עולים כדי הונאה ותרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

משהתקבלה התביעה שכנגד בעילת רשלנות, אינני נדרש לדון ולהכריע בטענתם של התובעים שכנגד כי עומדות להם עילות תביעה נוספות לקבלת פיצוי בגין ההליכים שנקטו בן חיים נגדם. עיל ות אלה, לרבות עילת לשון הרע, נסמכות על אותה תשתית עובדתית שעוולת הרשלנות נסמכה עליה, ושבגינה כבר נפסק פיצוי על אותו נזק. ראו לעניין זה החלטה של בית המשפט העליון ברע"א 7765/11 זידאן סלפיתי נ' עיריית נצרת מיום 18.01.2012 , בסעיף 5 :

"מקובלת עלי הקביעה כי אין הכרח לדון בתחולתם של יסודות עוולת איסור לשון הרע בענייננו. בית המשפט המחוזי קבע כי פעולות המשיבים מקימות עילת תביעה ברשלנות. על כן, ומאחר שלא יהיה זכאי המבקש לפיצוי נוסף בגין אותו הנזק – הופכת ההכרעה בעניין עוולת איסור לשון הרע לתיאורטית".

במאמר מוסגר אציין כי השאלה האם ובאילו תנאים הטלת עיקול מהווה עוולה של לשון הרע טרם הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון . בפסקי דין שונים של בתי משפט השלום ושל בתי המשפט המחוזיים נקבע כי עיקולים שהוטלו מקימים לנפגע עילת תביעה בגין עוולת לשון הרע ונפסקו פיצויים בגינה, אך זאת בנסיבות שונות מהמקרה דנן. חלק מפסקי הדין עסקו בעיקולים שהטילו רשויות שלא כדין על בסיס פקודת המיסים (גביה) (ראו למשל ע"א (מחוזי ירושלים) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עיריית ירושלים מיום 24.3.2011 שאליו הפנו התובעים שכנגד; וע"א (מחוזי חיפה) 26706-06-14 יוסף ברינט נ' עירית עפולה מיום 1.12.14 ); פסקי דין אחרים נגעו לעיקולים שהוטלו בטעות על צדדים שלא היו בעלי החוב (ראו למשל ה"פ (שלום באר שבע) 57271-06-13 יעקב ופני אילוז נ' עיריית באר שבע מיום 17.11.2015; ות"א (שלום תל-אביב) 22407/08 רונית הרפז זיו נ' ביטוח לאומי סניף רמת גן מיום 7.10.09 ); ופסקי דין נוספים עסקו במקרים שבהם נשלחו הודעות למחזיקים לאחר שעיקול שהוטל פקע (ראו למשל ת"א (מחוזי מרכז) 2247-08-07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שגב תאילנד בע"מ מיום 6.12.09); לעומת זאת, במקרה דנן מדובר בעיקול שהוטל כדין בהליך שיפוטי, ולכן ייתכן כי חלות לגביו ההגנות הקבועות בסעי פים 13(5) ו-13(9) לחוק איסור לשון הרע.

לא נעלם מעיני כי בתביעה שכנגד נתבע פיצוי בסך של 310,000 ₪ מכוח סמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי ים ללא הוכחת נזק בגין עוולת לשון הרע. בהקשר זה נטען כי כל אחת מההודעות שנשלחו למחזיקים מהווה פרסום מפר נפרד שנעשה בכוונה לפגוע, ועל כן יש לפסוק בג ינו כפל פיצוי לפי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע . ואולם, הסמכות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, ובמקרה דנן התרשמתי כי העיקולים לא הוטלו בכוונה לפגוע, ו התובעים שכנגד אף לא ביססו כי נגרם נזק משמעותי כלשהו לשמם הטוב כתוצאה מהטלת העיקולים. לפיכך, גם אם עומדת לתובעים שכנגד עילת תביעה בגין לשון הרע , וכאמור אינני נדרש להכריע בכך, אין לפסוק להם פיצוי בסכום גבוה מזה שנקבע לעיל (ראו לעניין זה פסק דין שניתן ברע"א 5255/11‏ עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם מיום 11.6.13 בסעיף 28).

בתביעה שכנגד התבקש גם סעד הצהרתי. לאור קביעותיי בתביעה העיקרית, אני נעתר למבוקש ומצהיר בזאת כי בן חיים אינם רשאים לבטל את הסכם הפ שרה, ואם הם סבורים שההסכם הופר במועד שלאחר הגשת התביעה, הם רשאים לנקוט הליכים לצורך אכיפתו בלבד .

סיכום והוצאות

התביעה העיקרית שהגישו בן חיים נגד הנתבעים על סך 2,600,000 ₪ נדחית במלואה. התביעה שכנגד שהגישו גלבוע והחברה נגד בן חיים מתקבלת בחלקה, ועל בן חיים לשלם לגיא ופזית גלבוע בלבד פיצויים בסך של 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

לעניין ההוצאות ושכר טרחת עו"ד , פזית הפנ תה להסכם שכר הטרחה , לחשבוניות ולקבלות שצורפו בנספח 45 לתצהירה. מאסמכתאות אלה עולה כי גלבוע והחברה התחייבו לשלם לבא כוחם שכר טרחה בסכומים הבאים (אשר נכון לאותה עת חלקם שולמו בפועל ובגין חלק מהם ניתנו שיקים דחויים): 45,000 ₪ בגין טיפול בהליך העיקולים, 25,000 ₪ בגין הליך הערעור על ההחלטה בעניין העיקולים ו-185,000 ₪ בגין ההגנה בתביעה העיקרית. ואולם, כאמור לעיל, בהחלטה שניתנה בעניין העיקולים נפסק שכר טרחה לטובת גלבוע והחברה והם לא ערערו על גובה הסכום שנקבע, ובהליך הערעור קבע כב' בית המשפט שלערעור כי בנסיבות העניין אין צו להוצאות. לפיכך, נותר רק שכר הטרחה בגין ההגנה בתביעה העיקרית שהגישו בן חיים.

לצורך פסיקת הוצאות ושכר טרחת עו"ד נתתי דעתי בין היתר לכך שהתביעה העיקרית נדחתה במלואה והתביעה שכנגד התקבלה בחלקה כמפורט לעיל ; אל מול זאת, נתתי דעתי גם לכך שהתביעה שכנגד הוגשה בסכום מופרז של 738,000 ₪ והתקבלה בסכום של 30,000 ₪ בלבד.

לאור כל האמור לעיל, בגין דחיית התביעה העיקרית וקבלת התביעה שכנגד בחלקה בסך של 30,000 ש"ח בלבד, אני מחייב את בן חיים לשלם לגלבוע ולחברה הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪ ו שכר טרחת עו"ד בסך של 93,600 ₪, שניהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות לטובת שלמה, נתבע 3, אשר לא לקח חלק פעיל בהליך , למעט הגשת כתב הגנה קצר בעצמו וללא ייצוג.

אם בן חיים סבורים כי גלבוע הפרו את הסכם הפשרה במועד שלאחר הגשת התביעה, הם רשאים לנקוט הליכים לאכיפת ההסכם. ואולם, בנסיבות העניין מן הראוי שהצדדים יפעלו באמצעות באי כוחם במטרה להגיע להסדר לסיום כלל המחלוקות שנותרו ביניהם, בין היתר בעניין קיום הוראות הסכם הפשרה , לרבות שחרור מלא של עמנואל מערבותו לחובות החברה והשבת הפיקדון על סך 100,000 פאונד לידיו מחד גיסה; ו בעניין אופן תשלום הסכומים שנפסקו לטובת גלבוע והחברה בפסק דין זה מאידך גיסה.

בקופת בית המשפט הפקדה של בן חיים בסך כולל של 175,000 ₪ כתנאי להטלת העיקולים וסכום זה עדיין מופקד בקופת בית המשפט. הצדדים מ תבקשים להגיש בקשה בקשר לסכום הנ"ל תוך 10 ימים מיום קבלת פסק הדין.

זכות ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון בתוך 45 ימים מהיום .

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א שבט תשפ"א , 3 בפברואר 2021, בהעדר הצדדים.