הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 30003-11-16

בפני
כבוד ה שופטת הלית סילש

תובעת-משיבה

אפרידר החברה לשכון ולפתוח ישראל בע"מ

נגד

נתבעות- מבקשות

  1. עיריית ראש העין
  2. החברה הכלכלית לראש העין בע"מ

החלטה ופסק דין חלקי

בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף.
נתונים עובדתיים מגוף הבקשה והתשובה
בחודש אפריל 1997, פרסם מנהל מקרקעי ישראל, כיום - רשות מקרקעי ישראל ( להלן: "רמ"י") , מכרז מס' מר/70/97, בשיתוף המבקשת 2 ( להלן: "החברה הכלכלית"), ובמסגרתו הזמנה להציע הצעות לחתום על חוזה לפיתוח שטחים המשויכים מבחינה מוניציפלית למבקשת 1 – עיריית ראש העין ( להלן: "העירייה").
מדובר בשטחים אשר היו ידועים גם כגוש 4271 חלק מחלקות 145,148,149,163,193,209, 174,210 וכן מגרשים נוספים כמפורט בהסכמי הפיתוח מול רמ"י אשר מספרם 52531588א', 52531612א', 52531604א' (להלן: "השטח הכולל ").
ביום 12.11.1997 נחתם הסכם לביצוע עבודות תשתית עם שלושת הקבלנים אשר זכו במכרז (להלן: " הסכם התשתית"), ובהמשך, ביום 31.12.1997, נחתמו חוזי פיתוח בין רמ"י לבין אותם הקבלנים.
בחלוף השנים, נקלעו מי מאותם קבלנים לקשיים כלכליים, וביום 19.3.2000 נחתם הסכם פיתוח בין רמ"י לבין חב' נצר זהב בנין והשקעות בע"מ ( להלן: "נצר זהב"), אשר החליף את הסכמי הפיתוח מיום 31.12.1997.
ביום 14.2.2008, נחתם הסכם בין נצר זהב למשיבה (אשר תקרא להלן: "אפרידר"), במסגרתו מכרה נצר זהב לאפרידר את יתרת זכויותיה במקרקעין עליהן נצר זהב לא בנתה והמיועדים לבנייה בהתאם להסכמי הפיתוח (להלן: " הסכם המכר")
ביום 30.6.2008, ובהמשך להסכם אשר נחתם בין נצר זהב לאפרידר, נחתם הסכם בין אפרידר לחכ"ל, אשר מטרתו הסדרת היחסים בין הצדדים ( להלן: "ההסכם" או " הסכם הפיתוח").
לאחר חתימת הסכם הפיתוח , שולמו על ידי אפרידר, במהלך השנים, סכומים שונים ובוצעו עבודות פיתוח בפרויקט.
במסגרת כתב התביעה טענה אפרידר כי חלק מהסכומים אשר נגבו ממנה במהלך השנים, כמו גם חלק מהעבודות אותן נדרשה לבצע, נדרשו ושולמו שלא כדין. לפיכך, עתרה אפרידר כי בית המשפט יורה לנתבעות להשיב לידיה סך של 16,383,122 ₪.
במסגרת כתב התביעה שבה התובעת והפנתה להלכתו של כב' בית המשפט העליון כפי שנקבעה במסגרת ע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה צבי גור אריה ואח' (פורסם 27.6.2011) (להלן: "הלכת דירות יוקרה").
הבקשה לסילוק על הסף - טענות המבקשות
לטענת המבקשות דין התביעה להידחות על הסף, בשל התיישנות, היעדר יריבות והשתק שיפוטי.
מקום בו ההסכם בין הצדדים, נחתם ביום 30.6.2008, יש לראות את עילת התביעה כזו אשר נולדה באותו מועד. בנוסף, מקום בו כל העובדות המשמשות בסיס לנקוב בכתב התביעה, לרבות טענת אי החוקיות של הוראות ההסכם , היו ידועות במועד זה, והתביעה הוגשה כ- 8.5 שנים לאחר חתימת אותו ההסכם, יש לקבוע כי התביעה התיישנה, וכי אין בטענה בדבר גילוי מאוחר של הזכות כדי לשנות עובדה זו.
עוד טענו המבקשות, כי לחתימת ההסכם קדם משא ומתן ממושך, ועיקרי ההסכמות בין הצדדים גובשו כחמישה חודשים טרם חתימת ההסכם. משכך, יש להוסיף ולקבוע כי מרוץ ההתיישנות החל עוד בחודש פברואר 2008.

המבקשות הוסיפו וטענו כי במסגרת הסכם המכר בין נצר זהב לאפרידר, נכנסה האחרונה לנעליה של נצר זהב ונטלה על עצמה את יתרת התחייבויותיה של נצר זהב, בהתאם לתנאי המכרז במסגרתו התקשרה עם רמ"י.
בהינתן האמור, יש לקבוע כי עילת התביעה, ככל שהיא נוגעת לאי חוקיות של ההוראות המבססות את החיוב בתשלום הוצאות הפיתוח, כמו גם את אופן חיובה של אפרידר בתשלום סכום זה, נולדה עוד בשנת 1997, עם פרסום המכרז, או לכל המאוחר במועד חתימת הסכם הפיתוח על פי המכרז, והתיישנה עוד בשנת 2004.
המבקשות הוסיפו וטענו כי ההסכם מושא התביעה, הינו הסכם אשר נחתם בין אפרידר לבין ההחברה הכלכלית, אשר הינה אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מן העירייה וכי כלפי העירייה לא הוצגה עילת תביעה. משכך, יש לדחות את התביעה כנגד העירייה , בהיעדר יריבות.
המבקשות ביקשו להוסיף ולהפנות את שימת הלב לעובדה כי בשנת 2010, נתגלעו מחלוקות בין המבקשת לאפרידר, בהתייחס לפרשנות חלק מהוראות ההסכם ואופן אכיפתן. מחלוקות אלו נדונו במסגרת הליך בוררות, בפני הבורר עו"ד אודי ברזילי.
במסגרת הליך הבוררות לא הועלתה ע"י אפרידר טענה כלשהי , ולו ברמז, לעניין תוקפו וחוקיותו של ההסכם, ואפרידר אף הסתמכה על תוקפו לצורך העלאת טענות מטענות שונות, באשר לזכותה לסעדים כאלה ואחרים.
לטענת המבקשות, מקום בו התקיים בין הצדדים הליך משפטי קודם במסגרתו נדון אותו הסכם עליו מלינה כיום אפרידר, יש להורות על דחיית כל טענותיה ביחס לבטלותו של אותו הסכם, מכוחו של השתק שיפוטי ומאחר ומדובר בהעלאת טענות עובדתיות סותרות.
עצם העלאתה של הטענה בדבר היעדר חוקיות ההסכם, לאחר תקופה כה ממושכת וקיום הליכי בוררות ביחס לפרשנותו ואכיפתו של אותו הסכם ממש , מהווה לשיטת המבקשות התנהלות בחוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.
תשובת אפרידר
לטענת אפרידר, המבקשות מעוניינות להסתתר מאחורי טענות פורמליסטיות ופרוצדורליות, אשר כל מטרתן להתחמק מבירור יסודי ומעמיק של התביעה, אשר תחשוף את הליקויים החמורים בהתנהלותן בניגוד לדין ולכללי המנהל הציבורי. כל זאת, מקום בו אין באמתחתן תשובות ענייניות לנקוב בכתב התביעה.
אפרידר ביקשה להפנות להלכות הקובעות כי סילוקה של תביעה על הסף ייעשה במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, אשר אין מקום להחילן בענייננו, נוכח הפגיעה החוקתית בזכות הגישה לערכאות, ומקל וחומר, עת מדובר בטענות פרוצדורליות המועלות ע"י רשות ציבורית, החבה חובות מוגברות של הגינות ונאמנות.
אפרידר הוסיפה וטענה, כי אין בסיס לטענת ההתיישנות אשר הועלתה על ידי המבקשות וממילא אין להכריע בה בשלב מקדמי זה.
לשיטתה, טענת ההתיישנות הועלתה ביחס לעילת התביעה הנוגעת לאי חוקיות של ההסכם בלבד, ואילו ביחס ליתר עילות התביעה, לרבות עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובות האמון והנאמנות ע"י המבקשות וכן העילות הנוגעות לכפייה ואילוץ אותן הפעילו המבקשות כלפי אפרידר, כמו גם הטעיה מצדן, לא הועלתה טענת התיישנות, וממילא עילות אלו לא התיישנו.
בהתייחס לעילות התביעה הנוספות נטען, בין היתר, כי נוכח הפער בין סכום האגרות והיטלי הפיתוח אשר המבקשות היו רשאיות לגבות על פי חוקי העזר המוניציפליים לבין הסכומים אשר שולמו לידיהן בפועל, אכן מדובר בעשיית עושר, שלא כדין.
לשיטת אפרידר התעשרות המבקשות החלה להיווצר, רק ביום בו נגבו הסכומים העודפים, כאשר התשלום הראשון בוצע ביום 15.11.2009 והתשלום האחרון ביולי 2015 . גם מטעם זה יש להוסיף ולקבוע כי התביעה לא התיישנה.
לחילופין, הוסיפה אפרידר וטענה כי דין טענת ההתיישנות להידחות מכוח החריגים הקבועים בסעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות.
לטענת אפרידר, ההתקשרות בהסכם על ידה, כמו גם ביצוע עבודות הפיתוח והתשלומים, מכוח ההסכם ודרישות מאוחרות יותר, נעשו ע"י אפרידר, בנסיבות של אילוץ, כפייה והטעיה מצד המבקשות.
בהתייחס לסוגיות אלו של כפייה ואילוץ נטען כי המבקשות התנו מתן אישורים שונים, לרבות אישור להעברת זכויות על פי הסכם המכר , מתן טופס 4 והיתרי בנייה, בביצוע עבודות ותשלומים, שלא כדין ותוך חריגה מהוראות ההסכם, תוך הטעייתה של אפרידר והסתרת עובדות מהותיות המתייחסות לפרויקט, אשר נודעו לה רק לאחר חתימת הסכם הפיתוח, במהלך השנים ועד לאחרונה.
משכך, ובהתאם להוראות הדין, יש למנות את מרוץ הזמנים, ממועד הסרת האילוץ והכפייה, ולא קודם לכן.
אפרידר הוסיפה וטענה כי המבקשות נהגו שלא בתום לב ובחוסר הגינות, עת המשיכו לדבוק בהסכם ולעמוד על ביצועו, גם לאחר שנקבעה ההלכה המשפטית של דירות יוקרה, אשר שינתה את המצב המשפטי אשר היה קיים עד אותה עת, וקבעה כי הסכמתם של יזמים להתקשר בהסכמי פיתוח, אינה מרפאת את הפגם היסודי שנפל בהסכמים אלה, עת הוטלו על פיהם חיובים ותשלומי פיתוח, שלא על פי דין ועל כן מדובר בהסכמים שהינם בלתי חוקיים.
מעבר לכל אלו נטען כי אין מקום לטענת ההתיישנות גם ככל שהיא מתייחסת לאי חוקיות של ההסכם.
בנוסף, עסקינן בהסכם אשר הצדדים לו, טרם השלימו את קיום החיובים הנקובים במסגרתו. לפיכך , ככל שהחברה הכלכלית תבקש לתבוע את יתרת הכספים אשר לא שולמו, ממילא תוכל אפרידר להתגונן בטענה של אי חוקיות, ובית המשפט יידרש לבירור הסוגיה.
לבד מהטענות הכלליות הוסיפה אפרידר וטענה ביחס לחלק מעובדות כתב התביעה, כי מקורן והי דיעה ביחס אליהן נוצרו ונתגלו לאחר חתימת ההסכם, לרבות דרישות מאוחרות אותן הציגו המבקשות במהלך השנים ועד סמוך למועד הגשת התביעה, תוך שימוש לרעה בסמכותן.
בנסיבות אלו, אין מקום לקביעה על פיה התביעה כולה התיישנה, וודאי לא ככל וזו מתייחסת להצדקה בהשבת תשלומים אשר שולמו ביתר, בהתאם לדרישות מאוחרות אשר אף אינן עולות בקנה אחד עם הסכם הפיתוח.
אפרידר ביקשה להדגיש כי כלל הטענות מחייבות בירור עובדתי מעמיק, ומשכך יש להשאיר את הדיון בשאלת ההתיישנות, לדיון גופו, ואין מקום להכריע בה בשלב מקדמי זה טרם שמיעה ובירור של כלל הראיות.

באשר לטענת העדר היריבות עם המבקשת 1, טענה אפרידר כי מדובר בטענה מיתממת, מקום בו בהתאם לסעיפים 249-251 לפקודת העיריות, הסמכות להטלת חיובים מסוג אגרות והיטלי פיתוח וגבייתם, נתונה לרשות המקומית ואינה ניתנת להאצלה, ואילו הסמכות לביצוע עבודות פיתוח, ניתנת להאצלה לתאגיד עירוני, בכפוף לנקיטת הפרוצדורה הנדרשת.
המבקשת 2 - החברה הכלכלית הינו תאגיד עירוני הנמצא בבעלות מלאה של העירייה ומהווה את זרועה הארוכה.
לעירייה שליטה מוחלטת בחכ"ל, לרבות יכולת למשוך כספים ורווחים שהתקבלו על ידה.
כמו כן, מעורבותה של העירייה בפרויקט הייתה ברורה, ובין היתר, כפי העולה מהסכם הפיתוח, חתימתה היוותה תנאי למתן אשורי העירייה והועדה המקומית המתחייבים לצורך העברת הזכויות במנהל.
העירייה היא זו אשר אפשרה לחכ"ל לפעול משך השנים על פי הסכם הפיתוח, היא זו אשר השיתה על אפרידר חיוב באגרות והיטלי פיתוח וגבתה אותם ממנה והיא בעצמה דרשה מאפרידר, במשך השנים, לבצע עבודות פיתוח נוספות, תוך הפעלת כפייה ואילוץ כלפיה והטעייתה ביחס לעובדות הרלבנטיות. כן נטען כי העירייה התעשרה שלא כדין על חשבון אפרידר.
לטענת אפרידר אין מקום לטענות בדבר השתק שיפוטי, חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט מצדה.
טענות אפרידר בדבר אי חוקיותו של הסכם הפיתוח, אינן סותרות את טענותיה בבוררות, אשר במסגרתה התבקש הבורר להכריע במספר סוגיות נקודתיות, הנוגעות לרכיבי מע"מ, הצמדה וריבית ולא בשאלת עצם מעמדו ותוקפו של הסכם הפיתוח.
בניגוד לטענת המבקשות, אפרידר לא הייתה זו אשר הסתמכה על הסכם הפיתוח ודרשה סעדים מכוחו במסגרת הליך הבוררות, אלא דווקא החכ"ל.
בנוסף, הדיונים המהותיים בהליך הבוררות, אשר בעקבותיהם גם ניתן פסק הבוררות, התקיימו עוד בטרם נפסקה הלכת דירות יוקרה ובטרם הובהר עד תום, המצב המשפטי בכל הנוגע לחוקיותם של הסכמי פיתוח.

התגובה לתשובה
המבקשות חזרו על טענותיהן כמפורט בבקשה וביקשו להוסיף ולהפנות את שימת הלב לעובדה כי אפרידר לא חלקה על הטענה על פיה הסכם הפיתוח נכרת ביום 30.6.2008 וכי ממועד כריתתו ועד להגשת התביעה חלפו כ- 8.5 שנים.
בצד חשיבותה של זכות התובעת לקבל את יומה בבית המשפט, קיימת גם זכות הנתבעות שלא להיחשף לאפשרות של הגשת תביעה, לתקופה אשר אינה מוגבלת בזמן, כאשר הגיון זה תקף ואף מקבל משנה תוקף, מקום בו מדובר ברשות ציבורית או מנהלית, הרשאית אף היא להעלות טענת התיישנות, בדומה לכל בעל דין אחר.
לטענת המבקשות, הלכת בית המשפט העליון קובעת באופן חד משמעי כי מקום בו עילת התביעה הינה אי חוקיות של הסכם, מתגבשת עילת התביעה במועד חתימת ההסכם ואין גם כל רלבנטיות לטענות בדבר דרגת אי החוקיות לכאורה. לפיכך יש לדון ולהכריע בטענת ההתיישנות כבר בשלב זה.
עוד נטען כי במסגרת התשובה לבקשה, פועלת אפרידר לערוך מקצה שיפורים של תביעתה, בה פורטה אך ורק עילת אי החוקיות של ההסכם ( למעט אזכור בשולי התביעה וכלאחר יד, של עילות עשיית העושר וההטעיה).
לשיטתן, אפרידר הוסיפה בתשובתה, עובדות וטענות רבות, אשר לא נזכרו בכתב התביעה, והן מהוות שינוי או הרחבת חזית אסורה אשר המבקשות מתנגדות לה. כך ביחס לעילות ההטעיה, הכפייה והאילוץ וכך גם ביחס לטענה בדבר הפרת חובות ההגינות והנאמנות.
מבלי לגרוע מן האמור לעיל, המבקשות הוסיפו וטענו כי החריגים המפורטים בסעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות אינם מתקיימים בענייננו. אפרידר לא טרחה להבהיר מדוע משך למעלה מ- 8.5 שנים, לא טרחה לפנות לערכאות משפטיות, ביחס לטענותיה המוכחשות בדבר כפייה ואילוץ.
יתרה מכך, מפסיקת בתי המשפט עולה כי התניית מתן היתרי בנייה בתשלום אגרות ומיסים עירוניים על ידי הרשות, אינה יכולה לעלות לכדי נסיבות של אילוץ וכפייה, ולפיכך מדובר למעשה בשמירה כדין של זכותה הבסיסית של הרשות.
האמור לעיל מקבל משנה תוקף, מקום בו נסיבות חתימת ההסכם, עיקריו ואף נוסחו, היו ידועים לאפרידר, אשר לוותה לכל אורך הדרך בייעוץ משפטי, זמן רב בטרם חתימתו, ומקום בו הפרויקט אשר נבנה על ידי אפרידר, מצוי בשלבי סיום.
באשר לחריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, נטען כי אין בסיס לטענות בדבר תחולתו, מקום בו במסגרת תשובת אפרידר, אין כל ציון, ולו ברמז, באשר למועד בו נודעו לה העובדות המהותיות עליהן היא מבקשת להסתמך ( כמו גם פירוט של אותן עובדות לכאוריות), וממילא לא ניתן להתייחס לסבירות המועד בו התגלו אותן עובדות, כמו גם ליכולתה של אפרידר כ"אדם סביר" לגלות עובדות אלה; כל זאת שעה שנטל ההוכחה להוכיח את התקיימותם של החריגים, מוטל על אפרידר.
המבקשות הוסיפו וטענו, כי " הלכת דירות יוקרה" לא שינתה את המצב המשפטי ביחס להתקשרות יזמים בהסכמי פיתוח עם רשויות מנהליות ומכל מקום, אין בהלכה משפטית חדשה כדי לאיין או לעכב את מרוץ ההתיישנות.
עוד נטען כי אפרידר מכרה עשרות דירות בפרויקט, בסכומי עתק, וכי מקום בו צד להסכם קיים את ההסכם, נהנה ממנו ורווחיו בגינו האמירו, אין מקום להורות על השבה.
בהתייחס לעילה של עשיית עושר נטען כי זו אוזכרה בכתב התביעה במילים ספורות, ולא כעילה חילופית, ומשכך אפרידר אינה יכולה להסתמך על ההסכם.
על אלו הוסיפו המבקשות וטענו כי גם העילה של עשיית עושר ולא במשפט התיישנה, מקום בו זו מתבססת על אי חוקיות נטענת של ההסכם והוראותיו – עילה אשר נולדה במועד כריתת ההסכם.
מהותית, לשיטת המבקשות אין המדובר בהתעשרות שלא כדין, אלא, לכל היותר, בטעות בכדאיות העסקה אשר אינה מהווה עילה לביטולה.
לאחר שחזרתי ועיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, וכן בסיכומי הצדדים ובפסיקה הרלבנטית, באתי לכלל מסקנה כי דין טענות המבקשות להתקבל באופן חלקי, במובן זה שחלק מעילות תביעתה של התובעת, התיישנו. טעמיי והיקף החלטתי להלן;

סילוק על הסף - כללי
על בית המשפט הדן בבקשה לסילוק על הסף, לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים. מחד, הרצון לעשיית צדק ולאפשר מימושה של זכות הגישה לערכאות אשר הוכרה כזכות מעין חוקתית. מאידך, הרצון למנוע הליכי סרק, הטרדה אין סופית של בעלי דין, ואיון הוודאות באשר להיקף החשיפה להליכים משפטיים (לעניין זה ראה ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח, חברה לקבלנות כללית בע"מ ( פורסם 4.6.07)).
כב' בית המשפט העליון הבהיר, בשורה ארוכה של פסקי דין, כי סילוק תביעה על הסף, הינו סעד מרחיק לכת, אשר יינתן במקרי קיצון בלבד, וכאשר ברור וגלוי על פני הדברים, כי אין כל סיכוי כי התביעה תתקבל, גם בהנחה לפיה יעלה בידי התובע להוכיח, את כל הנטען על ידו בתביעתו. (ראה לדוגמא ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין ואח', פ"ד מ(2) 668, 671-672; ע"א 1747/04 אנואר אלפי ואח' נ' יעקב להב ( פורסם; 30.5.04); רע"א 359/06 עו"ד מועין נ' עו"ד פרג' ( פורסם; 26.4.06)).
די בכך כי קיימת אפשרות, ולו קלושה, על פיה יזכה התובע בתביעתו, על סמך העובדות הנטענות בכתב התביעה, על מנת שיהא מקום שלא לסגור את דלתות בית המשפט בפניו. (ע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשייה בע"מ נ' מזרח שירות לפיתוח טרוי ושטיינויג שותפות רשומה ת"א ואח', פ"ד ה' 1585, 1591; ע"א 35/83 36/83 לאה חסין ואח' נ' רחל פלדמן ואח', פ"ד לז(4) 721, 724-725; ע"א 788/76 ויטוריו חסון ואח' נ' פרברים בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 667, 670-671)).
העלאת טענות סף פרוצדורליות ע"י רשות ציבורית
לטענת אפרידר, נוכח חובות הנאמנות וההגינות המוגברות החלות על רשויות ציבוריות, בין היתר מכח כללי המנהל הציבורי, הן מוגבלות ביכולתן להעלות טענות סף פרוצדורליות, לרבות טענת ההתיישנות.
אכן, מקום בו מועלות טענות בדבר אי חוקיות מעשיה של רשות ציבורית, קיים אינטרס ציבורי לבירור אותן טענות. עם זאת, לא קיים איסור בדין על רשות ציבורית, מלהעלות טענות מקדמיות, לרבות טענה בדבר התיישנות.
יתרה מכך, בצד האינטרס הציבורי שבבירור הסוגיות, כמו גם חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, קיימת חשיבות גם בהגנה על זכויותיו של נתבע, כל נתבע, על מנת שזה לא יהא חשוף לניהולם של הליכים, במהלך תקופה שאינה מוגבלת בזמן. כל זאת, בין היתר, נוכח קשיים של איתור עדים ו שימור ראיות. בנוסף, קיים אינטרס ציבורי, בהגדרת תקופת חשיפתו של בעל דין בשל הוודאות הכלכלית הנלווית לה, כמו גם האינטרס כי בתי המשפט יידרשו, ככל שניתן, לנושאי ה- "עכשיו".
אותו איזון עדין בין אינטרסים נוגדים, נעשה בפועל , בתוך מתחם הוראות חוק ההתיישנות כמו גם פסיקתו של כב' בית המשפט העליון (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4) 554; ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861 ; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535)).
עת מדובר ברשויות ציבוריות, אשר להן צרכים כלכליים משלהן, ומקום בו מדובר בכספי ציבור ותקציב המיועד לצורכי הציבור ( ראה לדוגמא ע"א 3139/05 כלפון נווה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה ( פורסם; 31.1.2008)) , מקבלת החשיבות בבחינתה של אותה נקודת איזון בין שלל אינטרסים נוגדים , משנה תוקף.
בהתאם לפסיקתו של כב' בית המשפט העליון במסגרת ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור נ' עיריית פ"ת ( פורסם; 16.2.2006) נקבע כי אין למנוע העלאתן של טענות מקדמיות על ידי הרשות , ובלבד שאלו הועלו, בתום לב, הגינות, סבירות ובמידתיות. בתיק זה, לא מצאתי מקום לקביעה מקדמית על פיה הבקשה לסילוק על הסף הוגשה בחוסר תום לב או כי אינה סבירה.
אני ערה לטענת אפרידר, על פיה מתקיימות בתיק זה נסיבות של חוסר תום לב קיצוני, המקימות השתק למבקשות בפני העלאת טענת ההתיישנות. לעניין זה הופנתה שימת הלב, בין היתר לטענות בדבר הסתרתן של עובדות מאפרידר, קביעת מנגנון תשלומים חריג במיוחד ועמידתן של המבקשות על קיומו של הסכם הפיתוח, גם לאחר שניתן פסק הדין בעניין דירות יוקרה, הקובע כי חוזים מעין אלה, הינם בלתי חוקיים.
אקדים ואבהיר כי מקום בו יימצא כי מתקיימים תנאי הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, דהיינו כי אפרידר לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת באופן סביר את העובדות המשמשות כיום כמסד לתביעה, ממילא לא תמנה תקופת חוסר הידיעה במניין התקופות לצורך בחינת ההתיישנות.
מן העבר השני, ככל ולא מתקיימים תנאי הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ממילא אין אנו מגיעים כדי בחינת קיומם של השתקים, שכן טענת ההתיישנות נבחנת בפתח ההליך, כשאלה דיונית מקדמית באשר לקיומו של חסם לכניסת אפרידר בשערי ההליך, בעוד סוגיית דרך התנהלות מי מהצדדים תמצא מקומה אך בכפוף לדיון בהליך לגופו.
הגם כי במסגרת הוראות חוק ההתיישנות נקבעו, במפורש, חריגים וסייגים, לא נמנית התנהלותו של צד (למעט במסגרת אותם חריגים), כזו אשר מעכבת את מרוץ ההתיישנות או מונעת העלאתן של טענות בדבר התיישנות.
ויודגש, לצורך החלטתי זו, איני נדרשת לשאלת אי החוקיות לגופה, כמו גם לבחינת היקף התשלומים בהם חויבה אפרידר ( בכסף או בשווה כסף) והיותם תואמים או מנוגדים להוראות הדין.
שאלות אלו מחייבות בירור עובדתי-ראייתי, כאשר המקום והזמן להידרש לכך הינם בהליך העיקרי. השאלה היחידה אליה אני נדרשת כעת, הינה , האם קיימת הצדקה בדין לערוך את אותו בירור, מלכתחילה, נוכח הטענות בדבר התיישנות התביעה.
בנסיבות אלה, לא מצאתי בטענות ההשתק של אפריד כדי מניעה מדיון בסוגיית ההתיישנות.
טענת ההתיישנות
סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 ( להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה, "בשאינו מקרקעין", הינה שבע שנים.
כן נקבע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה.
המונח " עילת התביעה" אינו נושא משמעות אחידה, ויש לבחון את מועד היווצרות העילה, בכל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבותיו.
עם זאת, בהתאם לפסיקת כב' בית המשפט העליון, מועד היווצרותה של עילת תביעה, לצורך דיני ההתיישנות הינו המועד בו מתקיימות כל העובדות המהותיות הנדרשות לביסוס תביעה ואשר מזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע ( ר' ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, (פורסם; 19.4.2012); ע"א9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ ( בפירוק) (פורסם; 22.12.2014); רע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל ( פורסם 10.7.2011 ); ע"א 4752/14 נכסי רמת אביב בע"מ נ' עיריית ת"א ואח' ( פורסם 16.6.2016 ) ( להלן: "פסק הדין נכסי רמת אביב").
כן נקבע על ידי כב' בית המשפט העליון כי בכל הנוגע לשאלת ההתיישנות, יש לפרש את המונח " עילת תביעה" בצמצום, ובאופן שלא ימנע, מעבר לסביר, מבעל דין התובע את זכויותיו לממשן. (ראה ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים, פ"ד לח(3) 673, ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"ד כא(1) 85).
בענייננו, עילת התביעה המרכזית, עניינה היעדר חוקיותו של הסכם הפיתוח, אשר נחתם בין אפרידר למבקשת 2, ביום 30.6.2008.
הייתה זו אפרידר אשר מצאה לנכון, עוד טרם התייחסותה לנתוני התביעה הפרטנית, לציין ברישא של כתב הטענות ובתוך מסגרת, את הלכתו של כב' בית המשפט העליון בע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה (פורסם 27.5.2015), וזאת לעניין היות עקרון חוקיות המנהל אבן המסד לפעילותה של הרשות המנהלית.
כמו כן, בפתחו של כתב התביעה בו צוינו הדברים הבאים:
"עניינה של התביעה דנא הינו בהתחייבויות אותן נאלצה התובעת לקחת על עצמה, לדרישת הנתבעות, בקשר עם הקמת פרויקט לבניית יחידות מגורים ומסחר בראש העין, הידוע כ"פרויקט משכנות המוסיקה".
כפי שיפורט להלן, דרישות הנתבעות היו בלתי חוקיות ומנוגדות לדין ולפסיקת בית המשפט העליון, ונעשו תוך ניצול כוחן של הנתבעות לרעה. בשל התנהלות זו שילמה התובעת, ועודנה נדרשת לשלם, סכומים אסטרונומים ( בכסף ובשווה כסף), שהם נעדרי כל יסוד שבדין.
במסגרתה של תובענה זו מתבקש בית המשפט הנכבד להורות על בטלותו של ההסכם שנערך לעניין זה בין הצדדים ולהורות לנתבעות להשיב לתובעת את הסכומים ששולמו מכוחו – שעולים על הסכומים שהנתבעות היו רשאיות לגבות על פי דין"
כאמור, לטענת אפרידר, הסכם הפיתוח כלל תניות מכוחן היא נדרשה לשלם סכומים נכבדים, ולבצע עבודות פיתוח בהיקפים נרחבים, חלף תשלום אגרות והיטלי פיתוח לעירייה כדין , כאשר הסכומים אשר נגבו ממנה בפועל , כמו גם מנגנון גביית התשלומים ( בין היתר באמצעות חיובה בתשלום סך של 1.5% לחכ"ל מהתקבולים אשר יתקבלו ממכירת יחידות הפרויקט), אינם חוקיים.
לשיטתה, היקף התשלומים שהיא נדרשה לשלם על פי ההסכם, גבוה משמעותית מסכום האגרות והיטלי הפיתוח אותם רשאית הייתה העירייה לגבות על פי דין.
אפרידר הוסיפה והפנתה, להלכת דירות יוקרה, במסגרתה נקבע כי הסכמתם של יזמים להתקשר בהסכמי פיתוח, אין בה כדי ל"רפא" את הפגם היסודי שנפל בהסכמים אלה, עת הוטלו על פיהם חיובים ותשלומי פיתוח, שלא על פי דין. משכך, הסכמים אלו הינם בלתי חוקיים ויחול עליהם דין החוזה הפסול.
ואולם, לעת הזו, השאלה אינה שאלת היותו של הסכם הפיתוח הסכם בלתי חוקי, אלא שאלת המועד בו הועלתה הטענה, ביחס למועד היווצרותה של עילת התביעה.
בהתאם לפסיקת כב' בית המשפט העליון, העילה לביטול הסכם בשל אי חוקיות של תניה או תניות הכלולות בו, נוצרת, במועד חתימתו של ההסכם ( לעניין זה ראה פסק הדין בעניין נכסי רמת אביב לעיל; ע"א 974/13 רמת נילי בע"מ נ' מועצה מקומית זכרון יעקב ( פורסם; 2.4.2015); רע"א 6734/09 סלון ירושלים מוצרי חשמל בע"מ ואח' נ' כלליר תפעול ואחזקה בע"מ ( פורסם; 26.8.2012).
עיון בהסכם כמו גם כתב התביעה מלמד כי חלק לא מבוטל מהתשלומים אשר ביחס אליהם הוגשה התביעה להשבה, מקורם לכאורה בהוראות ההסכם.
כך ביחס להעברת תקבולים ממכירת דירות ונכסים מסחריים בפרויקט, בשיעור של 1.5% ( סעיף 4 ג להסכם הפיתוח); כך ביחס לבניית משרדים עבור החכ"ל ( סעיף 4 ד להסכם הפיתוח); כך ביחס לביצוע עבודות פיתוח ( ראה סעיף 5 להסכם הפיתוח, ובכפוף להסתייגויות אשר יימנו להלן) וכך ביחס לפינויים והקמה של מבני ציבור חלופיים, בהתאם לדו"ח פארטו ( סעיף 6 להסכם הפיתוח).
גם הקביעה כי ביצוען השלם של ההתחייבויות על פי ההסכם, מהווה תנאי לקבלת היתרי הבנייה בפרויקט, מעוגנת במפורש במסגרת הסכם הפיתוח ( ראה לדוגמא סעיפים 6 ו -9 להסכם הפיתוח).
כעולה מהוראות הסכם המכר, (נספח 1 לכתב התביעה) כמו גם מהוראות הסכם הפיתוח, אפרידר רכשה את זכויותיה של נצר זהב במקרקעין, תוך שהיא נכנסת לנעליה בכל הנוגע להסכם התשתית משנת 1997, כמו גם להסכמות מאוחרות יותר בין נצר זהב למנהל ולחכ"ל, לרבות בכל הנוגע לביצוע עבודות הפיתוח והפינויים ( ראה לדוגמא הסכם המכר נספח 1 לתביעה בעמוד 4 שורות 1-3 וכן והואיל מספר 3 וסעיפים 2 ו- 6 להסכם הפיתוח).
מתוך הנקוב בכתב התביעה עצמו עולה כי אפרידר הייתה מודעת היטב לעובדה כי היא נכנסת לתוך מערכת הסכמית קיימת, ביודעה כי נצר זהב לא עמדה במערכת הסכמית זו ואף כי הוגשה כנגדה תביעה בעניין. בשולי סוגיה זו יצוין כי אפרידר לא חלקה על הטענה על פיה הייתה מיוצגת על ידי עורך דין מטעמה לצורך אותה התקשרות חוזית.
עילת התביעה, ככל וזו מתייחסת להעדר חוקיות הוראות ההסכם, נולדה אפוא, במועד חתימת הסכם הפיתוח , וזאת ללא קשר למועד ביצוע התשלומים בפועל. הוא הדין ביחס לטענה כי העירייה היא זו המוסמכת על פי דין לגבות את תשלומי הפיתוח, ולא החכ"ל.
ככל שלמשיבה היו טענות בדבר אי חוקיות תניות ההסכם, היה עליה להעלותן בסמוך לחתימתו, ולכל הפחות, במהלך השנים שלאחר כריתתו ובטרם חלוף תקופת ההתיישנות.
אין מקום להתעלם מהעובדה כי משך כשמונה וחצי שנים, מילאה אפרידר פיה מים, ולא העלתה טענה כלשהי בדבר היעדר חוקיותו של הסכם הפיתוח , ותוך שהצדדים ממשיכים להתנהל על פיו ופרויקט הבניה מתקדם.
אפרידר ביקשה להוסיף ולהפנות את שימת הלב לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף בה"פ (מרכז) 50755-11-11 לנדקו ישראל ייזום וניהול בע"מ נ' עיריית יהוד (פורסם 21.4.2016) (להלן: "פסק הדין בעניין לנדקו"), במסגרתו מצא בית המשפט להורות על ביטולו של הסכם אשר נכרת 11 שנים קודם למועד הגשת התביעה.
מתוכנו של פסק הדין בעניין לנדקו ביקשה אפרידר ללמוד על החובה להחיל את הלכת "דירות יוקרה" באופן רטרואקטיבי, גם ביחס להסכמים אשר נכרתו קודם למועד פסק הדין.
לעניין זה אציין שניים:
(1) עיון בפסק הדין בעניין לנדקו מלמד כי הגם שההסכם בין הצדדים לאותו הליך נכרת בשנת 2000, לא בוצעו העבודות נשוא ההסכם במהלך כל השנים (למעט עבודות תכנון), הוויתור על היטלי הפיתוח ומסירת עבודות הפיתוח טרם נעשו הלכה למעשה, וההסתכלות הייתה על הסכם אשר חוזה פני עתיד (ראה סעיף 38 לפסק הדין). אין זה המקרה שבפני, ואף כב' השופט גרוסקופף התייחס מפורשות לנקודת המבט השונה בין הסכם שטרם קוים להסכם שמומש.
(2) אף במסגרת הלכת דירות יו קרה קבע כב' בית המשפט העליון לעניין זה את הדברים הבאים: " כוחו של בית המשפט להורות על קיומו של החוזה הפסול, כאשר אחד הצדדים לו קיים את חיובו, מופעל בריסון רב". (סעיף 78 לפסק הדין).
בהינתן אלו, אין בפסק הדין בעניין לנדקו כדי לשנות ממסקנתי באשר למועד תחילת מרוץ ההתיישנות, וזאת בכפוף לחריגים הנקובים בחוק ההתיישנות עצמו.
בשולי סוגיה זו אוסיף ואציין כי הפרשנות אותה ביקשה אפרידר כי בית המשפט יאמץ, משמעותה כי ניתן יהיה לתקוף, כיום , גם הסכמים אשר נערכו לפני 40 שנה, ואשר סוגיית הבנייה והתשלום בגינם הסתיימו לפני עשרות שנים, אך בשל טענת אי חוקיות, והכל תוך איון מוחלט של דיני ההתיישנות. מדובר בפרשנות אשר אינה עומדת בקנה אחד עם הוראות הדין, ואינה סבירה.
המבקשות הוסיפו וטענו כי מקום בו אפרידר נכנסה לנעליה של נצר זהב, מתחיל מרוץ ההתיישנות עוד בשנת 1997, וזאת מקום בו ההתקשרות עם אפרידר, היוותה עוד חוליה בשרשרת ההסכמית, ומקורה בפרסומי המכרז על ידי רמ"י וחכ"ל, באותן שנים.
לא מצאתי לקבל טענותיהן אלו של המבקשות. מקום בו נחתם הסכם ישיר בין חכ"ל לאפרידר ביום 30.6. 2008, יש לראות בהסכם הפיתוח כזה המגדיר מחדש את מערכת היחסים בין הצדדים ומעגן את התחייבויותיהם, האחד כלפי משנהו, וזאת גם מקום בו הוא עצמו מפנה להסכמות קודמות, לצורך בחינת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות. לעניין זה יופנו הצדדים להוראות סעיף 2 להסכם הפיתוח, במסגרתן נקבע כי הסכם הפיתוח מחליף כל הסדר ו/או הסכם קודם בין נצר זהב לחכ"ל.
ויודגש, מקום בו הצדדים עצמם, במסגרת הסכם הפיתוח החילו על מערכת היחסים ביניהם איזה מהוראותיו של הסכם קודם, נהיר כי אותן הוראות הפכו לחלק בלתי נפרד ממערכת היחסים החוזית הכוללת ביניהם.
עם זאת, אין בכך כדי לאיין את המסקנה על פיה לצורך מניין הזמנים, יש לבחון את מועד מרוץ ההתיישנות כזה אשר מתחיל במועד חתימת הסכם הפיתוח.
בהתייחס לביצוע עבודות הפיתוח בפרויקט לגופן ( להבדיל מהטענות הנוגעות להיעדר חוקיות של מנגנון התשלומים), אני מוצאת להבחין בין ביצוע עבודות אשר היו כלולות במסגרת הסכם הפיתוח המקורי ובוצעו על פיו או מכוחו, לבין ביצוע עבודות פיתוח, אשר לטענת אפרידר, מקורן בדרישות מאוחרות של המבקשות במהלך השנים, ככל ואלו אכן הוצגו עצמאית, ואין מקורן בהוראות הסכם הפיתוח.
בכל הנוגע לדרישות מאוחרות כאמור, וככל ואינן נובעות מהסכם הפיתוח, יהא מקום לבחון את אותן דרישות , תוך מתן הדעת למועד הפרטני בו הוצגה כל דרישה ודרישה.
לעת הזו, לא הוצג בפני פירוט מספק בסעיפי כתב התביעה. בין היתר לא צורפו הנספחים של הסכם הפיתוח ורשימת העבודות לביצוע על פיו, כמו גם פירוט הדרישות המאוחרות שנטען כי בוצעו, וממילא לא ניתן לבחון את שאלת ההתיישנות ביחס לדרישות אלה.
מכל האמור לעיל עולה כי בכל הנוגע לעילת אי החוקיות של הוראות הסכם הפיתוח וגביית התשלומים מכוחו של אותו הסכם, קיימת התיישנות של עילת התביעה, וזאת בכפוף לבחינת סייגי הוראות חוק ההתיישנות, כמפורט להלן.
עם זאת, בהתייחס לטענה בדבר גביית תשלומים, או חיוב בביצוע עבודות אשר אינו נובע מהסכם הפיתוח, ואשר נעשו/הוצגו במהלך שבע השנים אשר קדמו למועד הגשת התביעה, אין מקום לקביעה מקדמית, במסגרת החלטה זו, על פיה התביעה התיישנה, אלא כי נדרש בירור עובדתי.
חריגים הנקובים בהוראות חוק ההתיישנות
לטענת אפרידר, דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות, מקום בו מתקיימים החריגים המנויים בסעיפים 7 ו - 8 לחוק ההתיישנות, דהיינו כפייה ואילוץ, הטעיה וגילוי מאוחר של עובדות.
נטל ההוכחה כי חריגים אלו אכן מתקיימים במקרה דנן, מוטל על אפרידר, כזו המבקשת להסתמך עליהם ( ראה ע"א 34/88 רייס נ' אברמן, פ"ד מד(1) 278; ע"א 2919/07 מ"י – הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא – ליפל ( פורסם; 19.9.2010)).
בהתייחס לטענות אלו של אילוץ/כפייה/והטעייה, ביקשו המבקשות להקדים ולהתנגד לטענותיה של אפרידר , בשל הטענה כי לא הונח בכתב התביעה בסיס עובדתי לנטען וכי העילה הנוגעת להפרת חובת ההגינות והנאמנות, לא פורטה בכתב התביעה, וכל אלו מהווים הרחבת חזית אסורה.
לאחר שחזרתי ועיינתי בכתבי הטענות, אני מוצאת לדחות טענות אלו של המבקשות, ואפרט;
יש להקדים ולהבחן בין עילות התביעה לבין טענות אשר עניינן התמודדות עם טעמי הבקשה לסילוק על הסף. כך לדוגמא עתירה להשבת הכספים מכוח דיני עשיית עושר, מהווה חלק מעילות התביעה (ראה פרק ג(4) לכתב התביעה). ה טענות להיעדר אפשרות להגשתה של התביעה קודם למועד בו הוגשה בשל אילוץ/כפייה, היא עניין להוראות סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות.
לגופה של הסוגיה, יופנו הצדדים לתקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, במסגרתה נקבע כי על כתב התביעה לכלול את העובדות העיקריות המקימות את עילת התביעה ואימתי נולדה, ואין הכרח כי כתב התביעה יכלול בחובו את העילות המשפטיות עליהן מבוססת התביעה ( ראה א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 12, 2015 בעמוד 109; ע"א 4866-00 מ"י חתמי נ' לוידס, פ"ד נו(4) 434).
עיון בכתב התביעה מעלה, כי המסד העובדתי אשר יכול להוות בסיס, לטענות הכפייה והאילוץ מצד הבקשות, ניתן לאיתור במסגרת סעיפים 11, 12, 15 18, 22, 24, 25 ו- 30, בהן מפורטת התנהלות נטענת של החכ"ל, לרבות באמצעות הפעלת לחץ על אפרידר, בדרך של התנאת קבלת היתרי הבנייה ואישורים שונים, בעמידת אפרידר בדרישות המבקשות .
כך למשל נטען במסגרת סעיף 15 לכתב התביעה:
"חכ"ל לא הסתפקה בהכללת תנאים בלתי חוקיים בהסכם, וחדשות לבקרים, במהלך ביצוע הפרויקט, פעלה מול התובעת בכוחניות וקיצוניות מופגנת תוך שהבהירה מפורשות כי אם התובעת תתעכב בביצוע ההתחייבויות עפ"י ההסכם, כפי שחכ"ל פירשה אותן, הרי שלא יוצאו לה היתרי בניה" (ההדגשה במקור – ה.ס.).
כך גם נקבע במסגרת סעיף 18 לכתב התביעה כדלהלן:
"... הנתבעות הפעילו לחץ אדיר על התובעת גם בכל הנוגע לביצוע עבודות הפיתוח בשטחים הציבוריים בפרויקט אשר היה עליה לבצע בעצמה על פי הסכם הפיתוח. בנקודות זמן קריטיות, בהן עמדה התובעת לפני הוצאת היתרי בניה או טופסי 4, הנתבעות התנו את מתן ההיתרים והאישורים בביצוע ומימון עבודות פיתוח נוספות על אלו שנכללו בהסכם הפיתוח". (ההדגשה במקור – ה.ס.).
בסעיף 77 לכתב התביעה טענה אפרידר כדלהלן :
"התובעת תוסיף ותטען כי יש לראות בנסיבות בהן נאלצה לחתום על ההסכם ובהמשך לשלם תשלומים בסכומים העולים על אלו הכלולים בהסכם, כנסיבות של כפייה ואילוץ, המצדיקות את השבת הכספים..." ( ההדגשות אינן במקור).
באשר לטענה בדבר הטעיה, הרי שזו נטענה במפורש במסגרת סעיף 78 לכתב התביעה, כדלהלן:
" לחילופין ובנוסף, תטען התובעת כי התנהלות הנתבעות המתוארת דלעיל בקשר עם חתימת הסכם הפיתוח עולה כדי הטעייה, כמשמעה בסעיף 15 לחוק החוזים, אשר אף היא מצדיקה את ביטול החוזה והשבת הכספים ששולמו ביתר...".
ואילו בכל הנוגע לטענות אפרידר באשר להפרת חובת ההגינות והנאמנות, יופנו הצדדים לנקוב בסעיף 67 לכתב התביעה:
"בהקשר זה יוזכר כי על העירייה והחכ"ל מוטלת חובה מוגברת לנהוג בהגינות ובתום לב, הן בשל היותן נאמנות הציבור והן לאור המעמד החוקתי של זכות הקניין... חובה מוגברת זו הופרה ע"י הנתבעות ברגל גסה". (ההדגשה במקור – ה.ס).
אפרידר הוסיפה וטענה כי מקום בו טענת ההתיישנות הועלתה ביחס לעילת אי החוקיות בלבד, יש להורות כי יתר העילות, עליהן מבוססת תביעתה, לא התיישנו.
לא מצאתי לקבל טענות אלו של אפרידר מקום בו עיון בבקשה מלמד כי נטען במסגרתה להתיישנות כתב התביעה, ככזה.
ההתייחסות בבקשה הינה לכלל טענות כתב התביעה, הגם הדגש המובנה לעילת אי החוקיות.
למעלה מכך, מקום בו הייתה זו אפרידר אשר שבה והדגישה את עילת אי החוקיות, כבסיס והמקור לתביעתה, תוך שימוש במסגרות הדגשה, פונטים שונים, והדגשים של הכתוב, ותוך שיתר הטענות, לרבות העילות, שזורות בטענה מהותית זו - הטענה על פיה מנועות המבקשות מהעלאתן של טענות בדבר התיישנות כלל רכיבי התביעה, מעוררת כשלעצמה, חוסר נוחות.
לעניין זה די בכך שיופנו הצדדים לפרק ג' לכתב התביעה אשר עניינו הטיעון המשפטי של אפרידר לתביעה . בפרק ג(1) הועלו טענות לעניין היות הסכם הפיתוח, הסכם בלתי חוקי, בפרק ג(2) נדונה הנפקות המשפטית של העדר חוקיות הסכם הפיתוח, בפרק ג(3) הועלו טענות באשר לתוצאות הבטלות של ההסכם הבלתי חוקי, ורק בפרק ג(4) נטען לזכאות להשבה מכוח דיני עשיית עושר.
בנוסף, מקום בו לבית המשפט מוקנית סמכות, להורות בכל עת על דחיית תובענה על הסף, עקב כל נימוק אשר הוא סבור כי יש בו מלכתחילה כדי להביא לדחיית התובענה ( תקנה 101( א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 ), נמצא להוסיף ולתת את הדעת לשאלת התיישנות ההליך, גם ביחס ליתר עילות התביעה.
בהינתן כל אלו, נדרשתי להוסיף ולבחון האם מתקיימים בעניינם של הצדדים, חריגי הוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות.
סעיף 7 לחוק ההתיישנות
סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:
"מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".
לטענת אפרידר, המבקשות נהגו כלפיה תוך שימוש בכפייה, אילוץ והטעיה, וזאת הן ביחס להתקשרות בהסכם הפיתוח והן ביחס לביצוע התשלומים ועבודות הפיתוח בפרויקט, לאחר חתימת ההסכם.
כאמור, לצורך התקיימות החריג הקבוע בסעיף 7, על אפרידר היה להניח מצע עובדתי מכוחו ניתן ללמוד כי נמנע ממנה להגיש את התביעה, עקב הכוח שהופעל עליה, האיום או ניצול מצוקתה, או עקב ההטעיה אשר נקטו כלפיה המבקשות או מי מהן.
במקרה כזה, יושעה מרוץ ההתיישנות, עד לשלב בו פסקו הכפייה או האילוץ או נתגלו העובדות המהוות בסיס לטענת ההטעיה.
לעניין זה מצאתי להבחין בין ההתקשרות בהסכם הפיתוח לבין ביצוע העבודות.
עוד אקדים ואבהיר כי לצורך החלטה זו שעניינה בפועל סילוק על הסף (ולצורך כך בלבד), יצאתי מתוך הנחה כי כלל הנתונים אשר תוארו על ידי אפרידר במסגרת כתב התביעה, נכונים עובדתית, וכל שנותר הוא מתן מענה לשאלת פרשנותם המשפטית.
ההתקשרות בהסכם הפיתוח
לטענת אפרידר, היא נאלצה להתקשר בהסכם הפיתוח, שכן אחרת, לא היה ניתן אישור להעברת הזכויות על שמה ולא היו ניתנים לה היתרי בניה.
לא מצאתי לקבל טענה זו של אפרידר, ולו בקירוב.
בכתב התביעה לא נטען, ולא ניתן היה ללמוד, ולו בקירוב, מתוך הנקוב, כי אפרידר נאלצה או "אולצה" להתקשר בהסכם המכר עם נצר זהב, או כי לא ידעה על קיומם של הסכם התשתית, ההסכם בין חכ"ל לנצר זהב או ההסכמות המאוחרות לאותם הסכמים (לעניין זה ראה "הואיל" מס' 12 להסכם המכר, אשר צורף כנספח 1 לכתב התביעה).
(כל זאת בשונה באופן מובהק מהנקוב פסק הדין בעניין דירות יוקרה, הותנתה הסכמת רמ"י לתכנית היזם בקבלת אישורים שונים לרבות זה של הרשות המקומית בפרק זמן של 60 יום).
בנוסף, ובהתייחס למתן האישור להעברת הזכויות במקרקעין, עלה מנספח 3 לכתב התביעה, כי אישור זה ניתן לאפרידר כשבועיים בלבד לאחר חתימת הסכם הפיתוח, ביום 13.7.2008 .
במועד זה, ממילא, פסק אפוא " האילוץ" המתייחס לקבלת אישור להעברת הזכויות, ככל שהיה, וממועד זה, גם לשיטת אפרידר החל מרוץ ההתיישנות ואין בכך כדי לאיין את טענות המבקשות באשר להתיישנות התביעה.
באשר לאילוץ או הכפייה הנטענים ואשר מקורם בהתניית מתן היתרי הבנייה בתשלום אקדים ואבהיר כי אין חולק ש אפרידר רכשה את זכויותיה של נצר זהב במקרקעין, במסגרת הסכם המכר, ביודעה כי היא נכנסת לתוך מערכת הסכמית מוגדרת, כאשר נצר זהב מצהירה על קיומו של הסכם התשתית, כמו גם ההסכמות מיום 29.4.04 וה- 9.6.2004. (כאמור, ראה "הואיל" מס' 12 להסכם המכר).
ברי כי אפרידר הייתה מודעת לתוכנם של המסמכים המרכיבים את אותה המערכת החוזית, כמו גם להתחייבויות שהיא נטלה על עצמה על פיהם, לרבות הכפפת מתן היתרי הבנייה לתשלום הוצאות הפיתוח לחכ"ל, בהתאם לאותה מערכת הסכמית.
כך לעניין הנקוב בהסכמים עם מנהל מקרקעי ישראל בהם נקבע כי היזם ישלם את הוצאות הפיתוח לחברה הכלכלית כמפורט במסמכי המכרז וכך לעניין הנקוב בהסכם התשתית לרבות נספח ג' לאותו הסכם הדן בתשלומים לחכ"ל.
אני ערה לעובדה כי הסכם הפיתוח החליף וגובר על הסכמות קודמות בין חכ"ל לנצר זהב. עם זאת, גם מקום בו לא היה נחתם הסכם הפיתוח, ואפרידר אך הייתה נכנסת לנעלי נצר זהב, לא היה בכך כדי לשנות דבר, לעניין קיומה של התנייה לקבלת היתרי הבנייה בתשלום הוצאות הפיתוח.
כל זאת על בסיס כתב התביעה בלבד, ועוד קודם שאדרש לנספחי כתב ההגנה, כאשר לא נמצאה ביחס אליהם כל התייחסות במסגרת תשובת אפרידר לבקשה לסילוק על הסף לרבות סעיף 3 לנספח 7 לכתב ההגנה.
מקום בו אותן תניות היו קיימות גם במסגרת הסכם התשתית, ואפרידר הייתה מודעת לכך, מפורשות, קודם ההתקשרות בהסכם המכר, לא מצאתי לקבל את הטענה בדבר קיומו של "אילוץ" או "כפייה" בהתקשרות.
ההחלטה אם להתקשר בהסכם הפיתוח, אשר אינו תלוי בדבר, הייתה ונותרה בידי אפרידר. באותו מועד, שעה שהיא מודעת לכל הנתונים, יכולה הייתה אפרידר, בפשטות, להחליט כי אינה מעוניינת ליטול על עצמה את אותן התחייבויות חוזיות, ולא ניתן היה לראותה כמי שכפו עליה את אותה התקשרות או אולצה לחתום עליה.
במנותק מהוראות הסכם המכר ומשמעות בחירתה של אפרידר להתקשר באותו הסכם, מצאתי להוסיף ולבחון את הוראות הסכם הפיתוח .
עיון בהסכם הפיתוח מלמד כי אכן נכללו במסגרתו הוראות המתנות את מתן היתרי הבניה בקיום מלוא התחייבויות אפרידר על פי אותו הסכם, לרבות הוצאות הפיתוח ( לעניין זה ראה לדוגמא סעיפים 6 ו-9 להסכם).
נשאלת אם כך השאלה, האם יש מקום לראות ב הוראות אלו משום אילוץ או כפייה, העוצרות את מרוץ ההתיישנות.
לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים ותוך מתן הדעת, לנקוב בכתב התביעה על נספחיו, מצאתי כי תשובה לכך שלילית.
מתשובת אפרידר לא עלה כי היא חולקת על טענות המבקשות על פיהן היא הייתה מיוצגת על ידי עורך דין מטעמה בעת ההתקשרות בהסכם הפיתוח. (באשר למשמעות של ייצוג זה מופנים הצדדים לת.א. (ת"א) 1187/07 אשיב השקעות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת השרון ואח' (פורסם; 17.1.2012).
כל זאת, על בסיס הנקוב בכתב התביעה, ועוד קודם שאדרש לנקוב בכתב ההגנה על נספחיו, לרבות נספח 8 לכתב ההגנה.
מקום בו לא ניתן לראות את אפרידר אלא כמי שהייתה מודעת לתניות ההסכם, לרבות ההתחייבויות הכלכליות אשר היא נטלה על עצמה במסגרתו , לרבות הקביעה המפורשת כי קיום מלוא התחייבויותיה על פי ההסכם, מהווה תנאי למתן היתרי בניה בפרויקט;
עת כי אפרידר לא הייתה מחויבת לרכוש את זכויותיה של נצר זהב בפרויקט, ולא הייתה חייבת להוסיף ולהתקשר עם חכ"ל בהסכם הפיתוח;
לא ניתן לראותה כמי שאולצה להתקשר בהסכם.
יפים לעניין זה דברי כב' השופט עמית במסגרת ע"א 974/13 רמת נילי בע"מ נ' מועצה מקומית זכרון יעקב (פורסם- 2.4.2015) :
"הטענה לכפייה כלכלית או לעושק בנסיבות דנן, אינה יכולה לעמוד על פי כל הפרמטרים שנקבעו בפסיקה. הסכם הפיתוח נחתם מתוך שיקול כלכלי מובהק של המערערת, אשר חפצה בשינוי התב"ע במהירות האפשרית... למערערת היה ידוע כי אין בכוונת המועצה לפתח את המקרקעין שרכשה בשל בעיות תקציב וסדר עדיפויות אחר, והיה ברור לה כי אם ברצונה לבנות בהקדם בשטח שרכשה, עליה להשתתף במימון עלויות הפיתוח. המערערת לוותה כל העת על ידי יעוץ משפטי, שקלה את שיקוליה העסקיים וחששה לסרב לדרישות המועצה שמא יהא בכך לעכב את תכנית הבניה שלה... המערערת ביקשה " להנות מכל העולמות" – מחד, לבנות שכונת מגורים שאמורה לשאת לה רווחים במקרקעין בעיתוי הנחוץ לה, על אף שבאותה עת האזור נעדר פיתוח סביבתי, ו מאידך – לאחר שאוכלסו כל יחידות המגורים, 8 שנים לאחר מכן, לבוא בדיעבד בדרישות פיצוי למועצה שהשיתה עליה דרישות לפיתוח סביבתי...
הן בהיבט של עוצמת הלחץ והן בהיבט של איכות הלחץ... אין לפנינו כפייה כלכלית. המערערת ניהלה משא ומתן ממושך עם המועצה המקומית, הוחלפו מספר טיוטות, נתקבלו דרישות ותיקונים שנדרשו על ידי המערערת, כך שלא ניתן לומר כי נשלל או נגרע חופש הפעולה שלה בשל לחץ או מצוקה שהופעלו כלפיה... לא למותר לציין כי המערערת הייתה מלווה ביעוץ משפטי צמוד לאורך כל הדרך... למערערת היה אינטרס עסקי – כלכלי מובהק להיענות לדרישות המועצה כדי לזכות בשיתוף פעולה ולברכת הדרך. שלא כטענת המערערת, העובדה כי תב"ע מאפשרת בניה אינה מחייבת את הרשות להשקיע " כאן ועכשיו" בפיתוח האיזור, ורשאית הרשות המקומית להתחשב בסדרי העדיפות שלה ובשיקוליה התקציביים...
... לעניין העושק נאמר בקצרה כי המערערת לא הוכיחה כי תנאי החוזה היו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל... שלא לדבר על היסוד של חולשה או חוסר ניסיון, שקשה עד מאוד ליחסם למערערת כיזמית נדל"ן שהייתה מלווה בייעוץ משפטי צמוד...
הפסיקה אינה רואה אפוא בעין יפה העלאת טענות כפיה ועושק לאחר שהצד שמבקש את ביטול החוזה מיצה את טובות ההנאה שצמחו לו מהחוזה..."
בהינתן האמור, נדחית טענת אפרידר בדבר החלת הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות על ההתקשרות בהסכם הפיתוח. (עוד מופנים הצדדים לסעיף ה' לפסק הדין ב ת.א. (מחוזי, חיפה) שיר הצפון חברה לבניין בע"מ נ' עיריית נהריה ( פורסם; 28.2.2001)).
ביצוע עבודות הפיתוח
אפרידר הוסיפה וטענה, כי חלק מעבודות הפיתוח אשר בוצעו על ידה בפועל , בין אם מכוח הסכם הפיתוח ובין אם מכוח דרישות מאוחרות אשר הופנו אליה על ידי המבקשות, בוצעו מתוך כפיה ואילוץ, נוכח חששה והאיומים אשר הופנו כלפיה, כי ככל שלא תבצע אותן, לא יינתנו לה אישורים והיתרי בניה נדרשים, ואף יבוטלו אישורים שכבר ניתנו.
לעניין זה יש להבחין בין עבודות אשר בוצעו בהתאם ומכוח הוראות הסכם הפיתוח, לבין עבודות אשר בוצעו על בסיס דרישות מאוחרות של המבקשות, ואשר אינן נקובות בהסכם הפיתוח.
בהתייחס לעבודות או תשלומים אשר מקורם בהוראות הסכם הפיתוח, ראה החלטתי לעיל.
בהתייחס לעבודות או תשלומים, אשר לא הוסכם מראש על ביצועם, והם אינם נקובים בהסכם הפיתוח - יכול והתשובה תהא שונה.
אני ערה לעובדה כי טענות אפרידר ביחס לעבודות הנוספות היו כלליות מאוד, ולעת הזו לא נתמכו בראיות. עם זאת, ככל וימצא כי המבקשות אכן התנו מתן אישורים או היתרים בביצוע עבודות נוספות, מאוחרות לעבודות הנקובות במסגרת הסכם הפיתוח, ושלא על פי זכות שבדין, יכול ויימצא, לאחר בחינה, כי הנסיבות העובדתיות מגיעות כדי אילוץ.
לשם כך יהיה צורך לבחון, בין היתר, אילו עבודות נדרשה אפרידר לבצע על פי ההסכם, ואלו עבודות מקורן בדרישות מאוחרות של המבקשות, אשר אינן עולות בקנה אחד עם ההסכם.
ביחס לכל עבודה ועבודה, יהיה צורך לבחון גם, האם החיוב בביצוע העבודות מגיע כדי כפייה או אילוץ, וככל שהמסקנה בעניין זה תהא חיובית, יהא צורך להוסיף ולבחון, מתי נפסקו " האילוץ" או " הכפייה". מרוץ ההתיישנות, ביחס לעבודות כאמור, יחל למעשה, במועד בו פסקו האילוץ או הכפייה.
הטעיה
באשר לעילת ההטעיה, הרי שככל והיא מתקיימת, יחל מרוץ ההתיישנות מהמועד בו נודעו לתובעת-אפרידר העובדות המהוות את הבסיס לטענת ההטעיה, כאשר ההטעיה כוללת, בין היתר, אי גילוי של עובדה מהעובדות המהוות את עילת ההטעיה.
במסגרת כתב התביעה טענה אפרידר כי: "...התנהלות הנתבעות המתוארת לעיל בקשר עם חתימת הסכם הפיתוח עולה כדי הטעייה..." (ההדגשה במקור – ה.ס.).
במסגרת התשובה לבקשה לסילוק התביעה על הסף, נטען על ידי אפרידר, כי ההטעיה נגעה למצגים שהוצגו לה, בין היתר, בקשר עם מצב תשתיות הפיתוח, אשר דרש השקעה ניכרת מצד המבקשות אשר לא נדרשו לבצע עבודות פיתוח בשטחים הציבוריים של הפרויקט, בקשר עם ההשקעות העתידיות שהיא תידרש לבצע מעבר לקבוע בהסכם, ובקשר לסכומים העודפים אשר שולמו על ידי נצר זהב, אף מעבר לסכום הפיתוח הכולל שנקבע במכרז ( בניגוד להצהרות המפורשות שהוצהרו בפניה, לפיהן נצר זהב לא עמדה בהתחייבויותיה ולא שילמה את מלוא התשלומים להם התחייבה).
לטענת אפרידר, עובדות אלה, התבררו לה " תוך כדי תנועה", במהלך השנים שחלפו מאז חתימת ההסכם ועד לאחרונה ממש.
המבקשות הכחישו את הנטען וטענו כי כל העובדות המהותיות, היו ידועות למשיבה, במועד חתימת ההסכם.
אקדים ואציין כי טענות אפרידר בעניין זה היו כלליות מאוד, ונטולות פרטים, עד כדי חוסר נוחות. לא ברור כיצד בוצעה אותה הטעייה, מתי נודע ו הפרטים, באיזו דרך ועל ידי מי.
זאת ועוד, על מנת להכריע בסוגיה דנן, יהא מקום להוסיף ולבחון את השאלה האם קיימת הצדקה לאמץ טענות עובדתיות על פיהן אפרידר הוטעתה באשר למצב העובדתי בשטח, טרם ובמועד התקשרותה בהסכמים השונים.
מקום בו מדובר במצב עובדתי הקיים בשטח, ממילא אדרש לשאלה מדוע לא בדקה אפרידר את המצב בעצמה, והאם אין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה.
סימני השאלה בעניין זה מתגברים שעה שאפרידר מצאה לנכון לצרף רק עמודים בודדים מתוך הסכם המכר ונמנעה מלצרף לכתב התביעה גם את נספח ג' להסכם הפיתוח אשר הוגדר בהסכם כמסמך אשר על פיו ובהתאם לנקוב בו, יבוצעו עבודות הפיתוח.
על כל אלו יש להוסיף ולתהות כיצד יכולה הייתה אפרידר לבצע עבודות בשטח במשך השנים, אם היא אינה מודעת למצב העובדתי בשטח. כל זאת במשנה דגש שעה שמדובר בעבודות פיתוח.
עם זאת, והגם כי שמורות למבקשות כל טענותיהן, מדובר בסוגיות עובדתיות, אשר המקום לברר אותן, אינו במסגרת בקשה מקדמית לסילוק על הסף.
מקום בו יתברר כי הנתונים העובדתיים היו ידועים, או כי לא הוצגו מצגים שהינם בגדר הטעייה, כמשמעות מונח זה בהוראות הדין, או אפילו כי נתונים אלו היו במרחק בדיקה סבירה אפשרית של אפרידר, יהא מקום להורות כי טענותיה ביחס לכך, התיישנו.
מאידך, ככל ויתברר כי המבקשות, בכוונת מכוון, הטעו את אפרידר , ואותה הטעייה התבררה אך במהלך שבע השנים אשר קדמו לפתיחתו של הליך זה , יהא מקום לשוב ולהידרש למשמעות אותן עובדות על הצדקת מתן הסעד המבוקש בתביעה.
גם טענות אפרידר לעניין הטעייתה באשר למידע בדבר היקף התשלומים אשר שולמו ע"י נצר זהב, אינן נטולות סימני שאלה וזאת לעניין עצם הידיעה והיכולת לדעת את הפרטים, כמו גם הרלוונטיות של אותם נתונים להסכמות בין המבקשות לאפרידר , בהיות ההתקשרות בין הצדדים, התקשרות כלכלית במהותה.
עם זאת, בהינתן ההלכות הנוגעות לסילוקה של תביעה על הסף במקרים נדירים בלבד, אין להורות על סילוק התביעה על הסף ביחס לאלו, בשלב זה, אלא כי הבחינה תעשה בדומה לזו הנקובה בסעיף 105 לעיל.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כדלהלן:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
על אפרידר, המעוניינת בהחלת חריג זה, להוכיח אפוא, הן את היעדר הידיעה של עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות אשר אינן תלויות בה, והן את היעדר יכולתה האובייקטיבית למנוע אותן, אף בזהירות סבירה.
אקדים ואבהיר כי בהתייחס לסוגיית הוראות הסכם הפיתוח כמו גם מתן ההיתרים אין המדובר בעובדות אשר התובעת לא ידעה עליהן, או לא יכולה הייתה לדעת עליהן, ומשכך – לא חלה ביחס לאלו הורא ת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
אפרידר הוסיפה וטענה להיעדר ידיעה של עובדות מהותיות אשר הוסתרו ממנה בעת חתימת ההסכם, לרבות מצב תשתיות הפיתוח בפרויקט אשר לא דרש השקעה ניכרת מצד המבקשות והעובדה כי במועדים הרלבנטיים הן כלל לא ביצעו ולא היו צריכות לבצע עבודות פיתוח בשטחים הציבוריים של הפרויקט, העובדה כי נצר זהב שילמה למבקשות מעבר לסכומים אותם התחייבה לשלם ואף מעבר לסכום הפיתוח הכולל שנקבע במכרז והעובדה כי היא תידרש להשקעות עתידיות וביצוע עבודות, מעבר לקבוע בהסכם.
בדומה לסוגיית ההטעיה, גם טענות אפרידר לעניין אי ידיעת העובדות, נמצאה על ידי כתמוהה מאוד וחסרה , וזאת למעט לעניין הדרישה לביצוע עבודות נוספות, כאשר ביחס לאלו, ראה התייחסותי בהמשך.
מקום בו אפרידר התקשרה במערכת של הסכמים אשר מקורה בהתקשרות חוזית קודמת, הטענה על פיה מצב התשתיות בפרויקט, לרבות העדר הצורך בביצוע עבודות פיתוח בשטחים הציבוריים, כמו גם היקף התשלומים אותם שילמה נצר זהב למבקשות, הן עובדות אשר אפרידר לא ידעה אותן , או מכל מקום, לא הייתה יכולה לגלות, בזהירות סבירה, מעוררת תהיה של ממש. בנוסף, גם ביחס לטענות אלו, ניתן היה לצפות כי יוצג הסכם המכר במלואו.
על אלו יהא מקום להוסיף ולבחון מועד גילוי הנתונים בפועל, ככל ולא היו ידועים, וזאת שעה שאין חולק כי התובעת ביצעה עבודות שונות באתר במהלך השנים.
בנסיבות אלו, תשובתה של אפרידר בדבר היעדר יכולת אובייקטיבית לגלות את העובדות הרלוונטיות, קודם לחתימת ההסכם או סמוך לאחריו , מעוררת חוסר נוחות רבה, וספק אם לא הייתה לה יכולת לגילוי אותם פרטים וזאת בהינתן, בין היתר, זהות בעלי הדין, ומהות הפרויקט.
אך בשל הסיכוי, הלכאורי, המזערי, כי אכן אפרידר תוכל להוכיח שלא הייתה לא כל דרך סבירה, אובייקטיבית לבירור הפרטים הרלוונטיים, איני מוצאת להורות, כבר כעת, כי דין טענות התובעת באשר להשלכות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, להידחות.
שונה התייחסותי לצורך בבחינת הטענות לעניין דרישות מאוחרות מצד המבקשות, לביצוע עבודות, אשר חורגות מהסכם הפיתוח ואינן עולות בקנה אחד עמו.
ברי כי במועד חתימת ההסכם, לא היה באפשרותה של אפרידר לדעת, כי בהמשך, היא תידרש לבצע עבודות, תוך חריגה משמעותית ובהיקף גדול בהרבה מזה שסוכם עמה, כנטען על ידה.
ביחס לדרישות אלה, יש לברר עובדתית אם אכן הועלו ומתי, והאם היה בהן משום חריגה מן המוסכם על פי הסכם הפיתוח. מדובר בשאלות עובדתיות הדורשות בירור והוכחה, ויש ליתן למשיבה את יומה בכל הנוגע לבירורן, תוך שמירת טענות הצדדים ביחס לסוגיית ההתיישנות.
לא מצאתי את את טענת אפרידר באשר לגילוי מאוחר של אי החוקיות שבהסכם, נוכח פסיקת כב' בית המשפט העליון את הלכת דירות יוקרה.
כפי שכבר הובהר לעיל, העובדות המהוות את הבסיס לטענת אי החוקיות, לרבות מנגנון התשלומים אשר נקבע בהסכם, היו ידועות למשיבה במועד חתימת ההסכם ואין בהלכה אשר נקבעה בעניין דירות יוקרה כדי לשנות קביעה זו.
כעולה מפסק הדין בדנ"א 5547/11 צבי גור אריה נ' דירות יוקרה בע"מ ( פורסם בנבו; 4.1.2012), פסק הדין בעניין דירות יוקרה, אינו קובע הלכה חדשה, אלא אך מבסס עקרון, המהווה כלל יסודי בכללי המשפט המנהלי מימים ימימה, על פיו נדרש גוף מנהלי לפעול אך ורק במסגרת הסמכויות המוקנות לו על פי דין, וכן קובע כי יש להחיל את דיני ההסכם הפסול, לרבות דוקטרינת הבטלות היחסית, גם ביחס לחוזה מנהלי, אשר נפל בו פגם של אי חוקיות, כאשר גם קביעה זו, אינה מהווה הלכה חדשה. (וראה גם ע"א 974/13 רמת נילי בע"מ נ' מועצה מקומית זכרון יעקב ( פורסם; 2.4.2015); בג"צ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 795; עע"מ 5666-09 עיריית פתח תקוה נ' ישיר איי. די. איי חברה לביטוח בע"מ ( פורסם; 21.6.2011)).
יתרה מכך, כעולה מפסיקת בית המשפט העליון, הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מתייחסת אך ורק להיעדר ידיעה של עובדות, המהוות את הבסיס לתובענה, וכלשונו של כב' בית המשפט העליון בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש – משרד האוצר מ"י נ' שחר ואח', פ"ד נו(2) 297, 316:
"הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בונה עצמה על מערכת שבה " נעלמו" מן התובע " העובדות המהוות את עילת התובענה". עובדות הן עובדות: אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת עובדות..."
וכן ראה דברי כב' השופט ברק ( כתוארו שאז) בע"א 531/89 להבי נ' הוועדה המחוזית לתו"ב – המרכז ואח', פ"ד מו(4) 719, 723-724:
"... גילוי מאוחר של הזכות המשפטית הצומחת ממערכת עובדות ידועה אינו " מאחר" את תחילת מירוץ ההתיישנות... מלאכותי הוא לטעון, כי הלכת בית המשפט הינה " עובדה משפטית" – במסגרת סעיף 8 לחוק ההתיישנות – שאי-ידיעתה משעה את תחילת מירוץ ההתיישנות. אכן, קו הגבול בין " עובדה" לבין " משפט" דק הוא, וקיים " איזור דמדומים" שבין " הגרעינים" הקשים של שני המושגים. עם זאת, נראה לי, כי לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות – שעניינו " העובדות המהוות את עילת התובענה" אין לראות באי ידיעת הדין, אשר מקורה ביצירת דין חדש או בשינוי דין קיים, משום אי-ידיעה של " העובדות המהוות את עילת התובענה". בצדק ציין גלעד, במאמרו הנ"ל... כי " הדין אמנם יצר את הזכות, אך הוא לא מהווה אותה...
... על בסיס כל אלה נראה לי, כי תכליתו של חוק ההתיישנות אינה עולה בקנה אחד עם ההכרה באי-גילויה של הלכה חדשה כגורם המשעה את תחילת מירוץ ההתיישנות".
מכל האמור לעיל עולה כי אין בחריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות בענייננו, למעט ביחס לדרישות לביצוע עבודות ותשלומים על ידי המבקשות, אשר אינן נובעות מהסכם הפיתוח והתחייבויות אפרידר על פיו ואינן עולות בקנה אחד עמו, ואשר נעשו ב- 7 השנים שקדמו להגשת התביעה.
הפרת חובת ההגינות והנאמנות
עילה זו של הפרת חובת ההגינות והנאמנות, נזכרה במסגרת סעיף 67 לכתב התביעה, תוך שנטען, בכלליות, כי חובה זו הופרה על ידי הנתבעות ברגל גסה.
במסגרת התשובה לבקשה, טענה אפרידר כי המבקשות התנהלו בחוסר תום לב תוך הפרת חובת ההגינות והנאמנות, בין היתר, עת השתמשו לרעה בכוח ובסמכויות המוקנות להן על פי דין, לרבות איומים באי מתן היתרי בנייה כמו גם דרישות מאוחרות לביצוע עבודות פיתוח מעבר לאלה עליהן הוסכם, שעה שהן מפירות את חובת הגילוי כלפי אפרידר ומסתירות עובדות מהותיות, תוך שהן עומדות על קיומו של הסכם הפיתוח, אף לאחר פסיקתו של כב' בית המשפט העליון במסגרת הלכת דירות יוקרה.
מצאתי בנקוב משום עירוב טענות וזמנים כמו גם חזרה על טענות קודמות אשר נדונו לעיל.
בהתייחס להלכת דירות יוקרה, לא ניתן לטעון לחוסר תום לב במשך תקופה ארוכה וזאת תוך מתן הדעת למועד בו ניתן פסק הדין.
בנוסף, ולמען הסדר הטוב אשוב ואבהיר כי בהתאם לפסק דינו של כב' בית ה משפט העליון במסגרת הדיון הנוסף נפסק במפורש כי בהלכת דירות יוקרה לא היה אלא כדי קביעה כי חוזה מנהלי הנגוע באי חוקיות, יטופל בהתאם לד יני החוזה הפסול ודוקטרינת הבטלות היחסית, וזאת מקום בו אותה קביעה נטועה בהלכה הפסוקה, ומהווה את הבסיס לדיון עתידי.
באשר לקיום חובותיהן בהתאם להוראות הדין, אין לי אלא לחזור על האבחנה שבין החיובים אשר מקורם במערכת ההסכמית לבין חיובים אשר נוצרו או נדרשו בשבע השנים אשר קדמו למועד פתיחתו של הליך זה. לעניין זה איני רואה לאבחן בין הטענה לחוסר תום לב או שימוש לרעה בסמכות לבין יתר טענות התובעת.
עשיית עושר
לטענת אפרידר, גביית התשלומים על ידי המבקשות, שלא כדין, מהווה עשיית עושר ולא במשפט, ומקנה לה את הזכות לדרוש את השבת הכספים, אשר לשיטתה נגבו שלא כדין, גם מכח דיני עשיית עושר, כעילה עצמאית ונפרדת.
בעניין זה הסתמכה אפרידר על פסק הדין שניתן בדנא 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (פורסם; 14.4.2015), במסגרתו הוכרה עילת ההשבה בגין גבייה שנעשתה בחוסר סמכות, כעילה עצמאית ונפרדת מן העילות המסורתיות המשמשות בסיס להשבה, כגון טעות או כפייה. (להלן: "פסה"ד בעניין שירותי בריאות כללית").
המבקשות טענו מנגד, כי עילת עשיית העושר, לא פורטה בתביעה כעילה חלופית, אלא כטענה נגזרת מטענת אי החוקיות. בפועל, כל התשלומים אשר שולמו, שולמו מכח הסכם הפיתוח אשר נחתם בשנת 2008, ורק אם ייקבע, בשלב ראשון, כי הסכם זה הינו בלתי חוקי, יהא מקום להורות על השבת התשלומים אשר שולמו על פיו, לכאורה שלא כדין.
לשיטתן, מקום בו העילה הנוגעת להיעדר חוקיות של ההסכם התיישנה, נוכח הולדתה במועד חתימת ההסכם, ממילא לא ניתן לקבוע כי התשלומים אשר שולמו, בהסתמך על אותו הסכם, שולמו שלא כדין, וכפועל יוצא מכך, לא ניתן לקבוע קיומה של התעשרות שלא כדין.
סעיף 1( א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט 1979, קובע כדלקמן:
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת ( להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר ( להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".
לצורך התקיימות הסעיף נדרש אפוא להוכיח התקיימם של שלושה יסודות:

  1. קבלת נכס, טובת הנאה או שירות;
  2. שלא על פי זכות שבדין;
  3. מאדם אחר.

אכן, בפסק הדין בעניין שירותי בריאות כללית, הוכרה באופן עקרוני עילת השבה עצמאית מקום בו רשות שלטונית גבתה כספים בחוסר סמכות ושלא כדין, תוך התבססות על דיני עשיית עושר ולא במשפט, וללא קשר לדיני ההשבה המסורתיים, הנובעים מעילות כמו טעות וכפייה. כך גם במסגרת פסקי דיני נוספים כגון ע"א 4708/14 י.ח. דמרי בניה ופיתוח בע"מ ואח' נ' המועצה המקומית גן יבנה ( פורסם ; 24.8.2015).
אלא שאין בהלכות אשר נפסקו במסגרת פסקי דין אלה, כדי לגרוע מן העובדה, כי לצורך קביעה כי בוצעה גבייה בחוסר סמכות, יש להקדים ולקבוע כי לדרישת התשלום לא היה בסיס שבדין, והיא- היא, המצדיקה חיוב בהשבה.
על אפרידר, המבקשת להסתמך על דיני עשיית העושר, להוכיח , בראש ובראשונה, כי גביית התשלומים על ידי המבקשות, נעשתה שלא כדין. בהיעדר הוכחה של יסוד זה, לא מתגבשת עילת ההשבה על פי דיני עשיית העושר.
כאמור, הבסיס העיקרי לתביעת אפרידר, מקורו בטענה כי ההסכם אשר נחתם עמה, הינו בלתי חוקי ובטל, ומשכך יש להורות על השבת התשלומים אשר נגבו מכוחו.
אלא שמקום בו נקבע כי נוכח הוראות דיני ההתיישנות עילות התביעה של אפרידר ביחס למערכת ההסכמית, המקורית, התיישנו, ממילא לא ניתן יהיה להידרש להוכחת היסודות המקימים את זכות ההשבה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
כך או כך, דיני ההתיישנות אינם תחומים לדיני החוזים.
בדומה לקביעותי לעיל בהתייחס לעילות אחרות שנטענו על ידי אפרידר, יש לאבחן בין הדרישות מכוח הוראות המערכת ההסכמית לבין דרישות תשלום מאוחרות, כמו גם דרישות החורגות מהוראות הדין, לביצוע עבודות אשר לא נבעו מכח הסכם הפיתוח ולא עלו בקנה אחד עמו, ואשר נעשו ב- 7 השנים שקדמו להגשת התביעה. ביחס לדרישות כאמור, ככל והיו כאלו, שמורות לצדדים טענותיהם, ואלו יידונו במסגרת ההליך לגופו.
מניעות והשתק שיפוטי
המבקשות הוסיפו וטענו לקיומם של מניעות והשתק שיפוטי להגשת התביעה, בין היתר נוכח העובדה כי בין הצדדים, התקיימו הליכי בוררות ביחס למחלוקות פרשניות שהתעוררו בקשר עם הסכם הפיתוח, כאשר במסגרת הליכים אלו, אפרידר לא העלתה כל טענה בדבר אי חוקיותו לכאורה של ההסכם ובטלותו, אלא, טענה למעשה, לאופן יישומו ואכיפתו.
אפרידר טענה מנגד כי אין בהליך הבוררות ובהסכם שהושג מכוחו כדי ליצור מניעות והשתק, מאחר והליך הבוררות התמקד במספר סוגיות נקודתיות ומוגדרות בהן התבקש הבורר להכריע – שעניינן רכיבי המע"מ, ההצמדה והריבית, ולא בשאלת עצם מעמדו, תוקפו וחוקיותו של הסכם הפיתוח.
לאחר שחזרתי ועיינתי בטענות הצדדים בעניין זה, כמו גם בפסק הבוררות ובפסיקת כב' בית המשפט העליון, באתי לכלל מסקנה כי הליך הבוררות אינו יוצר מניעות או מקים השתק שיפוטי מהעלאת טענות אפרידר במסגרת ההליך הנוכחי, הגם שיש בהם כדי לעורר חוסר נוחות לא מבוטלת , ואפרט;
דוקטרינת ההשתק השיפוטי נועדה למנוע העלאת טענות עובדתיות או משפטיות סותרות, במסגרת הליך אחד או אף במסגרת הליכים שונים. כלל זה שואב מקורותיו מעקרון תום הלב, ומהרצון למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ואמון הציבור במערכת המשפט, כמו גם למנוע ניצול לרעה של ההליכים המשפטיים ( ראה רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח', פ"ד נט(5) 625; ע"א ע"א 7204/15 פקיד שומה תל אביב 4 נ' עזבון המנוחה דפנה לשם ז"ל (פורסם; 2.1.2018); ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון ( קסר אלמוטראן) בע"מ ( פורסם; 17.9.2007)).
תנאי מקדמי לתחולת ההשתק השיפוטי הינו כי בעל דין יעלה טענה הסותרת טענה אחרת שכבר הועלתה על ידו, בין אם במסגרת אותו הליך ובין אם במסגרת הליך אחר.
עם זאת, בפסיקה נקבע כי לצורך החלת דוקטרינת ההשתק השיפוטי, נדרשים סתירה או ניגוד של ממש, בין הטענות השונות. כך נקבע ע"י כב' השופט רובינשטיין במסגרת ע"א 1351/06 לעיל:
"... אף הדוגלים בגישה מרחיבה כלפי תחולת הכלל של השתק שיפוטי, ונטייתי שלי היא בבירור עם המרחיבים, יסכימו כי לצורך הקמתו של ההשתק נדרשים סתירה או ניגוד של ממש בין הטענות השונות, שאם לא כן, אין זו משתיקה את זו... גישה זו משקפת דרישה כי הטענה המשתיקה והטענה המושתקת יהיו קוטביות זו לזו; ואף אם לא נרחיק לניסוח קיצוני זה, ברי שיש צורך בסתירה מובהקת".
כן נקבע בפסיקה, כי כלל ההשתק השיפוטי חל, מקום בו הטענה בהליך הראשון, הצמיחה טובת הנאה, לבעל הדין, המעלה טענה הפוכה במסגרת ההליך הנוסף ( ראה לדוגמא ברמ 8689/14 הוועדה המקומית לתו"ב מגדל העמק נ' מבני תעשיה בע"מ ( פורסם; 4.5.2015); רע"א 4224/04 לעיל).
בענייננו לא ניתן להתעלם מהעובדה כי לא אך ששאלת תוקפו וחוקיותו של ההסכם, לא נדונה במסגרת הבוררות, אלא כי הוסכם בין הצדדים מלכתחילה, כי הבוררות תהיה ממוקדת ותעסוק בפרשנות הסעיפים הנוגעים לתשלומי המע"מ, ההצמדה והריבית.
כך קובע הבורר עצמו, ברישא לפסק הדין כי: "... הוסכם על ידי הצדדים כי המחלוקת, אשר מקורה בהסכם שנכרת בין הצדדים מיום 30.6.2008... תתברר באופן נקודתי".
שאלת תוקפו של ההסכם, כמו גם הטענות הנוגעות להיעדר חוקיות שלו, לא נדונו וממילא גם לא הוכרעו במסגרת הבוררות. יתרה מכך, במסגרת הליך הבוררות, לא התבקש סעד של אכיפת ההסכם, אלא אך נדונה שאלה פרשנית ביחס אליו.
אין אני מתעלמת מהעובדה כי ככל והיו מועלות טענות אפרידר באשר לאי חוקיות המערכת ההסכמית או הוראותיה, יכול והצדדים לא היו נדרשים כלל לשאלת תשלומי המע"מ או הריביות.
עם זאת, בהינתן ההכרה בזכות הגישה לערכאות, כזכות מעין חוקתית, אני סבורה, כי גם אם מעצם קיום הליך הבוררות ניתן לכאורה ללמוד על הכרה בתוקפו של אותו הסכם, אין בכך משום העלאת טענה קוטבית, או כזו אשר יש בה סתירה מפורשת לנטען בהליך הנוכחי, עד כדי הקמת השתק שיפוטי ומניעת זכות הגישה של אפרידר לערכאות.
באשר לסוגיית תום הלב הנגזרת מכך, אתן דעתי, ככל ואדרש לכך במסגרת ההליך לגופו.
היעדר יריבות
לטענת המבקשות יש לסלק את התביעה על הסף, ככל שהיא מתייחסת לעירייה, וזאת מאחר והסכמי הפיתוח וביצוע העבודות מכוחם, נעשו מול החכ"ל בלבד ונוכח עקרון האישיות המשפטית הנפרדת.
מנגד טענה אפרידר, כי מדובר בטענה מיתממת, מקום בו הסמכות להטיל חיובים מסוג אגרות והיטלי פיתוח ולגבותם נתונה לעירייה ואינה ניתנת להאצלה, והעירייה היא זו אשר אכן השיתה אגרות והיטלים כאמור וגבתה אותם בפועל.
בנוסף טענה אפרידר כי החכ"ל הינו תאגיד עירוני, הנמצא בשליטה מלאה של העירייה ומהווה את זרועה הארוכה. העירייה היא זו אשר הפנתה את אפרידר לחתום על הסכם הפיתוח מול החכ"ל, היא זו אשר אפשרה לחכ"ל לפעול מכח הסכם הפיתוח, והיא בעצמה, דרשה מאפרידר, משך השנים, לבצע עבודות פיתוח נוספות מעבר לאלה הקבועות בהסכם הפיתוח, תוך הפעלת כפייה, אילוץ והטעיה.
הוסיפה אפרידר וטענה כי חלק מהכספים שולמו ישירות לעירייה, כי התקיימו מול העירייה פגישות והתכתבויות וכי העירייה אף השיתה על אפרידר אגרות והיטלי פיתוח.
לאחר עיון בטענות הצדדים באתי כלל מסקנה כי התמונה העובדתית והמשפטית מורכבת יותר, כמפורט להלן;
סעיף 249(30) לפקודת העיריות ( נוסח חדש) מסמיך את העירייה : " לייסד חברה, אגודה שיתופית או כל אגודה אחרת לכל מטרה שהיא בגדר סמכויות העיריה ותפקידיה...".
העירייה מוסמכת לבצע, באמצעות התאגיד העירוני, את כל אותן פעולות אשר היא מוסמכת לבצע על פי דין. התאגיד העירוני, מהווה למעשה, כלי בידי העירייה, מעין זרועה הארוכה.
עם זאת, ועל אף הקשר ההדוק בין עירייה לבין תאגיד עירוני שבבעלותה, בפסיקה נקבע, כי התאגיד העירוני, מהווה אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מן העירייה.
כך פסק כב' השופט חשין בבג"צ 3250/94 אורן ואח' נ' מועצת עיריית פ"ת ואח', פ"ד מט (5) 17:
"... הקמתה של חברה הנתונה לשליטתה של עירייה נועדה, בין השאר, להקל על העירייה בביצוע תפקידיה ולשחרר פעילויות מסוימות מהצורך להתמודד עם מנגנון ביורוקרטי המאפיין מנגנון ציבורי באשר הוא... תאגיד עירוני, נועד, ככלל, לשמש כלי בידי עירייה לביצוע משימות המוטלות עליה, מעין זרועה הארוכה של העירייה. בה בעת, תאגיד עירוני הינו אישיות משפטית הנושאת את עצמה, והרי בעיקר מטעם זה אומרת עירייה להקימו. מרגע התהוותו קונה תאגיד עירוני – ככל אחיו התאגידים – זכויות וסמכויות לעצמו, נושא הוא בחובות לעצמו, ואין רואים בו מחלקה ממחלקות העירייה...".
(וראה גם ת.א ( מחוזי, ת"א) 3147/99 החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי נ' עיריית בת ים ( פורסם בנבו; 23.11.04).
בענייננו עולה כי הסכם הפיתוח, נחתם בין אפרידר לבין החכ"ל, שהינה חברה בע"מ, ואילו העירייה כלל לא הייתה צד לו. לכאורה גם המשא ומתן אשר קדם להסכם זה, נוהל מול החכ"ל ( ראה לדוגמא פרוטוקול ישיבות של דירקטוריון החכ"ל מיום 2.3.2008 ו- 29.6.2008, נספח 9 לכתב ההגנה), וכך גם עיקר המגעים בתקופת ביצוע הפרויקט.
הקשר המשפטי בין הנתבעות או מעורבותה של הנתבעת 1 בפרויקט, אינו הופך אותה לצד להסכם, בוודאי שלא יחד ולחוד עם הנתבעת 2.
מן העבר השני לא ניתן להתעלם מטענות אפרידר בדבר ביצוע תשלומים באופן ישיר לידי הנתבעת 1 או השתת חיובים באגרות והיטלים באופן ישיר. (ראה לדוגמא סעיף 21 לכתב התביעה).
ויודגש, אין בהחלטתי זו משום קביעה בדבר ביצוע אותם תשלומים בפועל או אפילו הצגת הדרישה ביחס אליהם. כן אין בכך משום איון החלטותיי בסוגית ההתיישנות.
ואולם, מקום בו נטען לתשלום ישיר לנתבעת זו כמו גם השתת חיובים ישירים, וככל ודרישות או תשלומים אלו לא התיישנו, יש להידרש לטענות ביחס לאלו לגופן וזאת, גם במערך היחסים אשר בין הנתבעת 1 לבין אפרידר.
בהינתן אלו ובסייגים שנמנו לעיל, אין מקום להורות על סילוק התביעה על הסף, ככל ועניינה הנתבעת 1 - העיריה.
סוף דבר
אני מורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות, וזאת ככל שהיא נוגעת לביצוע עבודות פיתוח ותשלומים, ככל ומקורם של אלו ב הסכם הפיתוח .
אפרידר רשאית להמשיך ולנהל את תביעתה, ככל שזו מתייחסת לעבודות פיתוח ותשלומים, אשר מקורם בדרישות מאוחרות של החכ"ל בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה , ככל שאלו עצמאיות ואינן נובעות מהסכם הפיתוח.
אפרידר רשאית להמשיך ולנהל את תביעתה, גם ככל שהיא נוגעת לעילות ההטעיה והפרת חובת ההגינות והנאמנות, בסייגים אשר נמנו בגוף החלטתי דלעיל.
בהינתן האמור לעיל, תוסיף אפרידר ותבהיר , בתוך 20 יום מהיום, האם בכוונתה להמשיך לנהל את תביעתה, וככל שכן, יוגש על ידה כתב תביעה מתוקן, בתוך 45 ימים. לסוגיית ההוצאות אתן דעתי לאחר קבלת הבהרת אפרידר כמפורט לעיל.

המזכירות תתבקש להמציא העתק החלטתי זו לצדדים
ניתנה היום, י"ב אלול תשע"ט, 12 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.