הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 26458-03-15

בפני
כבוד ה שופט אורן שוורץ

תובעים

  1. סגיב טכנולוגיות מיגון אש (2009) בע"מ
  2. אבנר אלוק

נגד

נתבעים
1. מדינת ישראל - משטרת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד נועה יניב
2. ערוץ 10 בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עיינה נוימן, עו"ד דורון קול ועו"ד יותם גולדשטיין
3. דוד ידידיה פילו
ע"י ב"כ עו"ד נטלי אבן
4. אריק ורטש
5. אייל בצלאל
6. מרדכי פנחסוב
ע"י ב"כ עו"ד טל גרשטיין

פסק דין
הרקע לתביעה

1. עניינה של התביעה שלפניי בתלונה שהוגשה כנגד התובעים בחשד לגניבה וזיוף של חומרים מעכבי בעירה, בגינה פתחה משטרת ישראל בחקירה פלילית. בעקבות חקירה זו, שודרה ב"ערוץ 10" כתבת תחקיר בה הוצגו החשדות כנגד התובעים.
לטענת התובעים מאחורי התלונה שהוגשה נגדם עומדים מתחרים עסקיים אשר שיתפו פעולה עם משטרת ישראל וערוץ 10, במטרה לפגוע בתובעים. חקירת המשטרה, הפשיטות שביצעה על מחסני התובעים ושידור הכתבה פגעו בשמם הטוב של התובעים והסבו להם נזק כלכלי רב.
מטעמים אלה עתרו התובעים לחייב את הנתבעים בסך שישה מיליון ₪, בעיקר מכוח עוולת הרשלנות וחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

עיקר טענות התובעים

2. תובע מס' 2, מר אלוק אבנר (להלן – מר אלוק) הוא מנהל ובעל מניות בתובעת מס' 1, סגיב טכנולוגיות מיגון אש (2009) בע"מ (להלן – החברה), אשר עוסקת במיגון כנגד אש. בסמוך לחודש מרץ בשנת 2011 ניהלה משטרת ישראל חקירה סמויה בעקבות תלונה בדבר פריצה, גניבה וזיוף של חומרים מעכבי בעירה ממתחרותיה של החברה. במסגרת החקירה, ביצעה משטרת ישראל פשיטה על מחסני החברה המצויים במושב סגולה ומשרדיה, במהלכה נתפסו "חומרים". בעקבות פשיטה זו, הובא מר אלוק לחקירה ובסופה נעצר ושוחרר כעבור מספר ימים.

3. בחודש יוני 2011 שידר נתבע 2, ערוץ 10 בע"מ (להלן – ערוץ 10) כתבה זדונית בשני חלקים כנגד התובעים לפיה, התובעים ביצעו שימוש בחומרים מעכבי בעירה מזויפים אצל לקוחותיהם (להלן – הכתבה). טענת הזיוף עלתה לראשונה בעת שידור הכתבה. לאחר שידור הכתבה החלה משטרת ישראל לבצע חקירות באשר לחומרים מעכבי בעירה בהם השתמשה החברה בפרויקטים שונים ברחבי הארץ שהוזכרו בכתבה. כתוצאה מכך, לקוחות רבים של החברה ביטלו הסכמי עבודה שנחתמו מולה והפסיקו את עבודתה לאלתר. כמו כן, עיכבו לקוחות החברה תשלומים המגיעים לה, עד לבירור סופי של חקירת המשטרה.

4. בחודש פברואר בשנת 2014 הגישה משטרת ישראל לבית משפט השלום בפתח תקווה "בקשה למתן צו להשמדת תפוס", באשר ל"חומרים" שנתפסו בחסני החברה במסגרת החקירה שניהלה. בבקשה זו הודיעה המשטרה כי תיק החקירה שנוהל כנגד התובעים נסגר בהיעדר ראיות מספיקות. חרף האמור, הפיצה משטרת ישראל מכתבי אזהרה ללקוחות החברה לפיהם, התובעים מוכרים חומרי בעירה מזויפים.

5. בדיעבד, במסגרת פגישה שקיים מר אלוק עם נתבע מס' 3, מר דוד ידידיה פילו (להלן – מר פילו), מתחרה עסקי של החברה, התברר למר אלוק כי החקירה שנוהלה נגדו נבעה מעלילה שנרקמה כנגד התובעים על ידי מתחריה של החברה. כך, התלונה בגין פריצה וגניבה של חומרים מעכבי בעירה הוגשה על ידי מר פילו. התלונה התבססה, בין היתר, על מידע שמסר למר פילו נתבע מס' 4 מר אריק ורטש (להלן – מר ורטש), אחיינו של מר אלוק ומי שעבד אצלו בעבר כשכיר. בעבור מסירת המידע, קיבל מר ורטש תשלום ממר פילו. גם נתבע 5, מר אייל בצלאל (להלן – מר בצלאל) ונתבע מס' 6, מר מרדכי פנחסוב (להלן – מר פנחסוב) הם מתחרים עסקיים של החברה אשר מסרו מידע כוזב בגין החברה לערוץ 10 ושיתפו פעולה עם יתר הנתבעים לשם פגיעה בתובעים.

6. כל האתרים בהם עבדה החברה נבדקו ונדגמו. תוצאות הבדיקות נמצאו תקינות והפרויקטים אושרו לאכלוס. חקירת המשטרה, הפשיטה שנעשתה, הפצת מכתבי אזהרה ללקוחות החברה ושידורה של הכתבה פגעה בשמם הטוב של התובעים והסבה להם נזק כלכלי, תדמיתי ונפשי רב מאוד. מטעמים אלה עתרו התובעים לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בסך שישה מיליון ₪ כדלקמן:

משטרת ישראל נהגה ברשלנות כקבוע בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין): פתחה בחקירה מבלי שבדקה את טיב התלונה ומשקלה; ביצעה פשיטה גלויה על מחסני החברה כשהיא מלווה בחוקר פרטי מטעמו של מר פילו אשר הסריט את הפשיטה; נתנה יד בהפצת סרטון הפשיטה לערוץ 10 ובכך סייעה בשידור הכתבה; החרימה ציוד רב ממחסני החברה בניגוד מוחלט לצו החיפוש שהתיר לה בית המשפט; את הציוד המוחרם העבירה משטרת ישראל לאחסון במחסני חברת PMS בניהולו של מר פילו, תוך שהיא מסתירה עובדה זו מהתובעים; לא ערכה דו"ח תפיסה כדין. משטרת ישראל פנתה בכתב ללקוחות החברה, יידעה והזהירה אותם בדבר קיומה של החקירה, אולם לא יידעה אותם בדבר סגירת תיק החקירה כנגד החברה. כל אלה מהווים פרסום שעולה כדי לשון הרע כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע).

ערוץ 10 נהג ברשלנות שעה שהעלה כתבת תחקיר אשר הכילה טענות שקריות ובלתי מבוססות כנגד התובעים, זאת מבלי לבדוק את אמיתות תוכנן. פרסום זה נעשה בחוסר תום לב. הוא עולה כדי לשון הרע כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שקר מפגיע כאמור בסעיף 58 לפקודת הנזיקין ותיאור כוזב כאמור בסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן – חוק עוולות מסחריות).

מר פילו, מנהלה של חברת PMS (להלן – PMS), מתחרה עסקית של החברה, מסר למשטרת ישראל וערוץ 10 מידע כוזב אודות החברה; שילם למר ורטש סכום כסף על מנת לקבל ממנו מידע מפליל אודות התובעים; התראיין למקומון בקרית גת תוך שהוא משמיץ את מר אלוק ומכתיר אותו כ"גנב". מטעמים אלה עתרו התובעים לחייב את מר פילו בסך 400 אלף ₪ מכוח סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, בנוסף לסכום התביעה.

מר ורטש "מכר" למר פילו מידע כוזב בדבר התנהלות החברה והתראיין לכתבת התחקיר של ערוץ 10. מטעמים אלה עתרו התובעים לחייבו בסך 200 אלף ₪ מכוח סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, בנוסף לסכום התביעה.

מר בצלאל, עובד לשעבר של החברה, התראיין לכתבה ששודרה בערוץ 10 ומסר במסגרתה אמירות כוזבות אודות התובעים. מטעמים אלה עתרו התובעים לחייב את מר בצלאל בסך 100 אלף ₪ מכוח סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, בנוסף לסכום התביעה.

מר מרדכי פנחסוב, בעלים של חברת מי השרון טכנולוגיות בע"מ (להלן – מי השרון), מתחרה עסקית של החברה, היה בין הגורמים שפנו לחוקר פרטי בחיפוש אחר הסחורה הגנובה ו"קנה" את עדותו של מר ורטש כנגד התובעים. בנוסף, מר פנחסוב שלח מכתב למר חיקי קורמן, מנכ"ל חב' י.ב. קורמן מערכות מיגון אש בע"מ, בו הוא מאשים את התובעים בפריצה, גניבה וזיוף של חומרי מיגון אש. מטעמים אלה, עתרו התובעים לחייב את מר פנחסוב בסך 200 אלף ₪ מכוח סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע.

עיקר טענות משטרת ישראל

7. החקירה שהתנהלה כנגד התובעים העלתה חשדות כבדים באשר לגניבה וזיוף חומרים מעכבי בעירה ששימוש בהם עלול לגרום, במקרה של שריפה, לסכנת חיים ממשית. בסופו של דבר, למרות החקירה המקיפה שבוצעה, לנוכח הרף הראייתי הגבוה הנדרש במשפט הפלילי, החליטה הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום בגין גניבה וזיוף והתיק נסגר מחמת חוסר ראיות. עם זאת, הוגש כנגד מר אלוק כתב אישום בגין קבלת נכסים שהושגו בפשע. [במאמר מוסגר: במסגרת ההליך הפלילי התקבלה טענתו המקדמית של מר אלוק להגנה מן הצדק והוא זוכה מאחר שנמצא כי כתב האישום הוגש לאחר שכבר קיבל הודעה מגורמי החקירה, כי התיק בעניינו נסגר מחוסר ראיות מספקות - ת"פ (שלום ק"ג) 28141-10-14 מדינת ישראל נ' אלוק (פורסם בנבו, 01.01.2017)].

8. על יסוד חומר החקירה הרב שנאסף בתיק, לרבות הודעות שמסרו עובדי החברה בדבר זיוף חומרים מעכבי בעירה, ולנוכח החשש כי הדבר עלול להוביל לידי סכנת חיים, פנתה המשטרה ללקוחות החברה במכתב. במסגרת המכתב ציינה המשטרה כי במהלך חקירה שהתנהלה עלה החדש לשימוש בצבעים שאמורים להכיל חומר "מעכב בעירה" אולם בפועל הם אינם כאלה. לכן, ביקשה כי יבצעו בדיקה פרטנית במקומות האמורים להיות צבועים בחומר המכיל "מעכב בעירה" הנמצא תחת אחריותם, ויוודאו כי המקום אכן מוגן מפני דליקה. במכתב זה לא צוין כלל שמם של התובעים.

9. החפצים והחומרים אשר נתפסו במהלך הפשיטה על מחסני החברה אוחסנו במחסניה של חברת PMS, כיוון שבזמנים הרלבנטיים לא אותרו אצל משטרת ישראל מחסנים לסדר גודל זה של תפוסים. בנוסף, מר פילו התחייב לשמור על התפוסים ולא לעשות בהם כל שימוש עד להחלטה אחרת על ידי המשטרה או בית משפט מוסמך. מדובר בהליך מקובל במשטרה ובמקרה דנן הדברים אף הובאו לפני בית המשפט שדן בהליך הפלילי. בהמשך הועברו התפוסים לאחסנה במגרש "עטרות", והכל בהתאם להסכמות שהושגו והחלטות שניתנו במסגרת ההליך הפלילי.

10. לא ידוע למשטרה כי הועברו חומרי חקירה לערוץ 10. אף אם הועברו חומרי חקירה, הרי שמשטרת ישראל לא אישרה את העברתם מראש או בדיעבד ולא חלה עליה אחריות שילוחית בגין מעשה זה.

11. התנהלות משטרת ישראל הייתה לכל אורך הדרך עניינית ומקצועית, בהתאם לחוקים ולנהלים. הפעולות בהן נקטה משטרת ישראל אינן עולות כדי לשון הרע או פרסום, כהגדרתם בחוק איסור לשון הרע. לפיכך, חוק איסור לשון הרע אינו חל במקרה דנן. לחילופין, עומדות למשטרת ישראל ההגנות המנויות בסעיפים 13(9), 13(11), 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע.

עיקר טענות ערוץ 10

12. הכתבה ששודרה על ידי ערוץ 10 עסקה בחקירה סמויה וממושכת שעניינה חשדות קשים לזיוף חומרים מעכבי בעירה בעשרות מבני ציבור בישראל. הכתבה נשענה על מידע מהימן ומבוסס, שמרביתו הגיע לערוץ 10 ממשטרת ישראל. מכאן שלא מדובר בשקר מפגיע כמשמעותו בסעיף 58 לפקודת הנזיקין. לאור החשש לחיי אדם כתוצאה מזיוף זה, קמה חשיבות רבה בהבאת המידע האמור לציבור הרחב, כשם שפעל ערוץ 10. במהלך הכתבה נמנע ערוץ 10 מחשיפת זהות התובעים, הדגיש כי מדובר בחשדות בלבד, בטענות שטרם אומתו ובחקירה שעודנה מתנהלת. בנסיבות אלה, לא מתקיים יסוד הפרסום הקבוע בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. לחילופין עומדות לערוץ 10 ההגנות המנויות בסעיפים 14, 15(2), 15(5)(ב) ו-15(6) לחוק איסור לשון הרע.

13. ערוץ 10 פעל בהתאם לנורמה עיתונאית מחייבת מקום בו עלה חשש כבד לחיי אדם. מטעמים אלה, טענת הרשלנות כלפי ערוץ 10, אשר הועלתה על ידי התובעים בצורה כללית מבלי שבוססו יסודותיה, אינה יכולה להישמע. בנוסף, בהתאם להלכה, מאחר שהכתבה חוסה תחת ההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע, הטענה בדבר קיומה של רשלנות אינה יכולה להישמע.

14. אף טענת התובעים בדבר עוולת התיאור הכוזב, כאמור בסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות אינה מתקיימת. עוולה זו מתייחסת להתנהלותו של מתחרה עסקי ואילו ערוץ 10 והתובעים אינם מתחרים עסקיים.

עיקר טענות נתבעים 6-4

15. הדברים שנאמרו למשטרת ישראל, במסגרת הכתבה ששידר ערוץ 10 ובמכתב ששלח מר פנחסוב למר קורמן בדבר גניבה וזיוף של חומרים מעכבי בעירה על ידי התובעים הם אמת לאמיתה וחוסים תחת ההגנות המנויות בסעיף 14 ו-15(3) לחוק איסור לשון הרע.

16. בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים:

מטעם התובעים: מר אבנר אלוק; גב' מיטל בי-טון (מנהלת פרויקטים בחברת אפקון); מר יחיאל קורמן (בעלים של חברת י.ב. קורמן מערכות מיון אש); מר הלל טלקר (עובד החברה החל משנת 2012); רו"ח סהר גביש (מי שמסר חוות דעת כלכלית עבור התובעים); עו"ד אורי דרשן הכהן (מי ששימש כחוקר במשטרת ישראל וחקר בזמנו את העבירות שיוחסו לתובעים); גב' הילה שי וזאן (שימשה כתחקירנית ערוץ 10 בהכנת הכתבה ); מר אלי שדה (חוקר פרטי); מר דניאל לוי (חוקר פרטי); מר שמואל גרנות (סמנכ"ל בקבוצת אלקטרה) מר אייל דרעי (עובד לשעבר של החברה); מר עדי רון (אחד מבעלי המניות בחברת מ.ע.ד.ר נמרוד בע"מ); מר ירון צ'יצ'לסקי (מנהל פרויקט מטעם חברת אורתם סהר הנדסה בע"מ); מר יעקב הלמן (עובד חטיבת הבטיחות בחברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ).

מטעם הנתבעים: רס"ב גדעון חלפון (חוקר במשטרת ישראל שהחליף בחקירת הפרשה את החוקר אורי דרשן ); מר דורון הרמן (הכתב לענייני פלילים בערוץ 10); מר דוד פילו (בעלים ומנכ"ל של חברת PMS); מר אריה ורטש (עבד בעבר אצל התובעים); מר אייל בצלאל (עבד בעבר אצל התובעים); מר מרדכי פנחסוב (בעלים ומנכ"ל של חברת מי השרון); רו"ח שי ונה (מי שערך חוות דעת כלכלית מטעם משטרת ישראל וערוץ 10).

דיון והכרעה

תמצית האירועים
17. תחילתה של הפרשה נשוא התביעה דנן בתלונות שהתקבלו במשטרת ישראל בחודש אפריל בשנת 2010 אודות פריצות לחברת "מי השרון", חברת PMS וחברת "אוריון סחר" שעיסוקן בענף כיבוי אש ומיגון פסיבי מפני שריפות (להלן יקראו יחד – שלוש החברות).
במהלך הפריצות נגנבו סחורות וחומרים בהיקפים גדולים. אחת מהחברות המתלוננות הייתה "מי השרון". כך, ביום 09.04.2010 התקבלה במשטרה הודעה על פריצה לחברת "מי השרון" שנמצאת בפתח תקווה ואשר עוסקת, בין היתר, בחומרי מיגון אש. שוטר סיור שהגיע למקום פגש את מר פנחסוב שהציג עצמו כמנהל החברה. בהודעה שנגבתה ממר פנחסוב מסר האחרון כי נגנבו מ"מי השרון" חומרים המשמשים למיגון מבנים מפני אש בשווי של 200 אלף ₪. מר פנחסוב הוסיף כי מדובר בחומר בו משתמשים אנשים ספציפיים העוסקים בתחום מיגון האש ולפיכך הוא חושד כי בפריצה מעורב מר אלוק. מר פנחסוב חזר על גרסה זו בחקירה שכנגד [פר' עמ' 396, ש' 21-18]. בעקבות התלונה נפתח תיק חקירה במשטרה בחשד לעבירה של פריצה וגניבה [נספחים 2-1 ל-נ/10].

18. תלונה נוספת למשטרת ישראל הוגשה ביום 23.5.2010 על ידי מר פילו לפיה בפריצה שבוצעה לחברת PMS המצויה בבעלותו, נגנבו חומרים מעכבי בעירה ומערכות איטום מודולריות, המיועדים לשימוש בתחום מיגון מבנים מפני אש. מר פילו ציין כי מדובר בפריצה שלישית במספר, במשך החודשים האחרונים. שתי הפריצות הקודמות בוצעו כאמור לחברת מי השרון ולחברת אוריון. בכל הפריצות נגנבו חומרים דומים [נספח 3 ל-נ/10].
כעשרה חודשים לאחר מכן, ביום 27.3.2011 הגיע מר פילו פעם נוספת לתחנת המשטרה ומסר כי מאז הפריצות שבוצעו למחסני שלוש החברות בשנת 2010, וגניבת חומרים מעכבי בעירה, שכרו שלוש החברות את שירותיה של חברת חקירות "לקט מידע – חקירות ועיבוד מידע עסקי" לשם איתור זהות הפורץ. בנוסף, פנה מר פילו לשוק העוסקים בחומרים מעכבי בעירה והבהיר כי מי שיעביר לו מידע בדבר הפריצות לשלוש החברות, יקבל תשלום בסך 50 אלף ₪. בעקבות פניה זו, קיבל מר פילו מידע ממנו עלה באופן ברור כי הפריצות והגניבות לשלוש החברות בוצעו על ידי מר אלוק. מר פילו טען בהודעתו כי חלק גדול מהסחורה הגנובה נמצא במחסני החברה בקיבוץ נגבה ובמושב סגולה. עוד טען מר פילו כי מר אלוק עושה שימוש בחומרים מזויפים שאינם חומרים מעכבי בעירה [נספח 4 ל-נ/10, ש' 64-63, 72]. וכך עלו הדברים מהודעתו של מר פילו:

"במהלך חודש מאי [בשנת 2010 – א.ש.] פרצו למחסנים של שלוש החברות כולל שלי, וכל החברות הללו עוסקות ביבוא חומרים מעכבי בעירה. מאז הפריצה והגניבה מהמחסנים שלי שכרתי אני ושתי החברות שהזכרתי חב' לקט מידע חברת חקירות פרטית ... מאז הפריצה טפטפתי לשוק העוסקים בחומרי הבעירה שמי שיביא לי מידע יקבל ממני 50,000 ₪. קיבלתי מידע לפני שבוע ממודיע ... אין לו יד ורגל בגניבה ורק במקרה נודע לו היכן הרכוש הגנוב. הוא פגש אותי וסיפר לי שהפריצות הוזמנו על ידי אדם בשם אבנר עלוק [הטעות במקור – א.ש.] שאני מכיר אותו ... הוא לוקח פלטות צמר סלעים ומורח אותם בחומר שלא מעכב בעירה ... במחסן הוא מזייף צבעים מעכבי בעירה, להגנה על פלדה מאש ... הוא צובע בצבע שלא מגן על אש" .

[נספח 4 ל-נ/10]

19. ביום 29.03.2011 נגבתה הודעה נוספת ממר פילו [נספח 5 ל-נ/10].
בהודעה זו חשף מר פילו את שמו של המודיע, הוא מר ורטש. בנוסף, מר פילו מסר העתק של חוזה שכירות ביחס למחסן של החברה בקיבוץ נגבה, לפיו השוכרת היא חברת "שגיב מערכות מיגון אש בע"מ" וצילום שיק על סך 3,900 ₪ עליו חתומה חברת שגיב מערכות מיגון מאש. על בסיס ההודעות האמורות לעיל, הגישה משטרת ישראל בקשה לבית המשפט לקבלת צווי חיפוש במחסני החברה בקיבוץ נגבה ובמושב סגולה בגין "התפרצות וגניבה לעסק" [נספחים 7-6 ל-נ/10]. לאחר קבלת הצווים השיפוטיים פשטה משטרת ישראל ביום 29.3.2011 על מחסני החברה [נספח ב ל-ת/1]. מר אלוק עוכב על ידי המשטרה, ובהמשך נעצר לצרכי חקירה [נספחים 10-8 ל-נ/10].

20. ביום 30.03.2011 גבתה משטרת ישראל הודעה ממר ורטש שעבד כמנהל עבודה בחברה במשך 15 שנים.
לגרסתו של מר ורטש, מר אלוק נהג לבקש ממנו וממר אייל דרעי (עובד נוסף של החברה) (להלן – מר דרעי) להגיע למחסן החברה במושב סגולה בשעות לא שגרתיות, שם התבקשו השניים לפרוק משאיות עמוסות בחומרים מעכבי בעירה השייכים למר פילו וחברות נוספות. לאחר פריקת הסחורה, מר אלוק נהג להעבירן למחסן בקיבוץ נגבה. עוד מסר מר ורטש, כי מר אלוק עשה שימוש בחומרים שאינם מעכבי בעירה במקום חומרים תקניים. כך, מר אלוק נהג לקחת פחים שאמורים להכיל חומרים מעכבי בעירה ושפך אליהם חומרים שאינם כאלה, מכר אותם והשתמש בהם לביצוע פרויקטים [נספח 20 ל-נ/10].
בינתיים, מעצרו של מר אלוק הוארך על ידי בית משפט השלום בפתח תקווה עד ליום 01.04.2011. לאחר מכן שוחרר מר אלוק בתנאי מעצר בית עד ליום 06.04.2011 [נספחים 22-21, 29 ל-נ/10].

21. פשיטה נוספת על מחסני החברה בוצעה ביום 06.04.2011, עת שהה מר אלוק במעצר בית. אף במהלך פשיטה זו תפסה המשטרה מספר "תפוסים" [נספח ג ל-ת/1]. לטענת מר אלוק, בשתי הפשיטות שבוצעו על ידי משטרת ישראל, פרט לשוטרים נכחו גם עובדים מחברת PMS, שהינה כאמור מתחרה עסקית של החברה ובראשם מר פילו. עובדים אלה תיעדו את הפשיטה במצלמת וידאו וסייעו למשטרת ישראל בעבודות העמסת התפוסים, הובלתם ואחסונם במחסני חברת PMS.

22. ביום 05.05.2011 שלחה משטרת ישראל למנהלי פרויקטים בהם עבדה החברה הודעה שזו לשונה:

"במסגרת חקירת משטרת ישראל בעניין חשש/חשד של ביצוע עבודות הגנה מפני אש באתרי בניה מסוימים שברחבי הארץ, אשר בוצעו, כביכול, באמצעות חומרים מעכבי בעירה, בעוד שבפועל, הן בוצעו בחומרים שרק צבעם בגוון של חומרי בעירה. היינו חומרים הנחזים למעכבי בעירה שהם לא ..."

[נספח ד ל-ת/1]

23. לטענת מר אלוק, מעת מעצרו החל ערוץ 10 להכין כתבה זדונית נגדו ונגד החברה שעיקרה הצגת התובעים כמי שעוסקים בזיוף חומרים מעכבי בעירה ובשימוש בהם, זאת אף שטענת הזיוף לא עלתה כלל על ידי מתחרי החברה. את המידע להכנת הכתבה קיבל ערוץ 10, מאת יתר הנתבעים. ביום 20.06.2011 שודרה במהדורה המרכזית של ערוץ 10 הכתבה אשר תוארה על ידי הכתב לענייני פלילים בערוץ 10 כדלקמן:

"הסיפור מתחיל לפני כשנה, כשחומר מקורי שנועד לעכב התפשטות אש נעלם משלוש חברות גדולות. החברות שכרו חוקר פרטי שהצליח לאחרונה לאתר שלושה עובדים שבמשך שנים מיגנו מבנים רגישים מפני שריפות. הם החליטו לספר הכל"
[נספח ו ל-ת/1]

24. ביום 21.06.2011, יום לאחר שידור הכתבה, הופיעו במשרדי החברה בלשים, ביצעו חיפוש, תפסו תפוסים נוספים ועצרו את מר אלוק בשנית. באותו מועד שודר חלקה השני של הכתבה במהדורה המרכזית של ערוץ 10 ובאתר האינטרנט שלו, תחת הכותרת: "בעקבות חשיפת חדשות 10: בית אמפא בתל אביב מחליף את המיגון. מידע שהגיע לחדשות ערוץ 10 חשף כי עשרות מבנים בישראל עלולים להפוך למלכודת אש כיוון שמוגנו בחומרים מהולים ..." [נספח ט ל-ת/1].

25. לטענת התובעים, פעולות החקירה שבוצעו על ידי משטרת ישראל, הפשיטה על מחסני החברה, שליחת הודעות ללקוחות החברה ושידור הכתבה בערוץ 10 הסבו להם נזק כלכלי רב ופגע ו בשמם הטוב.

להלן נדון בטענות התובעים כלפי כל אחד ואחד מהנתבעים.

משטרת ישראל
26. לטענת מר אלוק, משטרת ישראל נהגה כלפיו ברשלנות ותרמה תרומה משמעותית לפרסום הכתבה ששודרה בערוץ 10 אודות התובעים, כדלקמן:

א. התלונות כנגד התובעים הוגשו למשטרת ישראל על ידי מתחרים עסקיים של החברה, קרי - מדובר בגורמים בעלי אינטרס "להפיל" את החברה. עם זאת, משטרת ישראל לא ביררה מה משקלן של ההודעות שנמסרו על ידי אותם מתלוננים ואפשרה להם ולנציגי חברת החקירות הפרטית מטעמם, להיות נוכחים בעת ביצוע הפשיטות על המחסנים בקיבוץ נגבה ובמושב סגולה ולתעד את המתרחש בזמן אמת. המשטרה אף אפשרה את נוכחותו של עיתונאי במהלך החיפוש. כל זאת כאשר מר אלוק היה במעצר ולא נכח בחיפוש. אף כשמר אלוק שוחרר ממעצר, בחרה המשטרה לזמן להליך החיפוש שנערך ביום 06.04.2011 את מר דרעי ולא את מר אלוק [סעיפים 137-136 ל-ת/1]. לדברי מר אלוק, נדמה כי המשטרה פעלה לפי הנחיות מתחריה של החברה, כך שהמתחרים יזמו וניהלו את הפשיטה [סעיף 110 ל-ת/1].

ב. משטרת ישראל לא ביררה למי שייך המחסן בקיבוץ נגבה. לטענת מר אלוק מי ששכר את המחסן בקיבוץ נגבה היה מר ורטש שעשה בו שימוש לאחסון סחורתו. הסכם השכירות וצילום שיק שהציג מר פילו לפני חוקר המשטרה במסגרת ההודעה שמסר ביום 29.03.2011 מזויפים [סעיף 56 ל-ת/1].

ג. במסגרת הודעותיהם במשטרה, העלו מר פילו ומר ורטש טענה לזיוף חומרים מעכבי בעירה על ידי התובעים. לדברי מר אלוק, המשטרה אשר רצתה "בכל מאודה" לקשור אותו לטענות זיוף החומרים, ומבלי לבדוק תחילה את אמיתות תוכנן או לעמת את מר אלוק עם טענת הזיוף, פנתה ללקוחות החברה באמצעות מכתבים, בהם ציינה כי קיים חשד לזיוף חומרים מעכבי בעירה בהם השתמשו התובעים [סעיפים 117 ו-129 ל-ת/1].

ד. דו"ח החיפוש נערך על ידי משטרת ישראל שלא כדין. כך המשטרה החרימה ציוד רב בניגוד לצו החיפוש שהתיר לה בית המשפט. בנוסף הדו"ח שערכה משטרת ישראל אינו משקף בצורה נכונה את רשימת הנוכחים בעת החיפוש ואת התפוסים שנתפסו בפועל.

ה. משטרת ישראל אחסנה את התפוסים שנתפסו בפשיטה על המחסנים בקיבוץ נגבה ובמושב סגולה במסגרייה אשר נמצאת סמוך למחסניו של מר פילו ולא במחסניו, כפי שהתחייבה ובניגוד לצו בית המשפט.

ו. משטרת ישראל לא מנעה את צילום הפשיטות למחסנים בקיבוץ נגבה ובמושב סגולה, על ידי חוקר פרטי מטעם מר פילו והעברת הסרטון לערוץ 10, יחד עם חומרי חקירה נוספים. בנוסף, משטרת ישראל נתנה יד להשתתפותו של עיתונאי מעיתון "המקומון" בחיפוש. בכך סייעה משטרת ישראל לערוץ 10 בשידור הכתבות [סעיף 114 ל-ת/1].

ז. בסיום החקירה ולאחר שממצאיה העידו על תקינות החומרים בהם השתמשו התובעים ואף לאחר שמשטרת ישראל לא ציינה כי אין בידיה ממצאים אחרים המעידים על שימוש בחומרים מזויפים על ידי התובעים, נמנעה משטרת ישראל משליחת הודעות ללקוחות החברה בדבר האמור, לצורך "טיהור" שמה.

27. מנגד, רס"ב גדעון חלפון, אשר שימש במועדים הרלבנטיים לתביעה כחוקר ביחידה לחקירות הונאה מחוז מרכז במשטרת ישראל ומי שחקר את הפרשה נשוא התביעה דנן (להלן – רס"ב חלפון) הסביר כי משטרת ישראל פעלה על פי חוק, מכוח צווים משפטיים ועל בסיס הודעות לא מעטות שנמסור לה על ידי כמה וכמה גורמים.
כמות התפוסים שתפסה המשטרה במהלך החיפושים שביצעה במחסני החברה הייתה רבה. מאחר שלא עמד לרשותה באותה העת מקום פנוי לאחסונם, אוחסנו התפוסים במחסן השייך לחברת PMS, בהתאם להחלטת בית המשפט ובכפוף להתחייבות מר פילו שלא לעשות בהם שימוש. לדבריו, משטרת ישראל לא מסרה מידע מחומר החקירה לערוץ 10 ולא סייעה בהכנת הכתבה.

28. עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות: חובת זהירות, הפרת חובת הזהירות וגרימה של נזק [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982)]. על חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של המשטרה עמדה השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.03.2011), כדלקמן:

"בצד סמכויותיה וחובותיה הנרחבות, כפופה המשטרה גם לחובת זהירות בנזיקין (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733, 739 (1988) (להלן: ענין סוהן)). חלה עליה חובה מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע גרימת נזק לפרטים או לגופים העלולים להינזק מפעולותיה... הפעולה המשטרתית הקונקרטית מקימה חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הגורם המשטרתי כלפי מושא הפעולה המשטרתית (ענין וייס, בעמ' 181).

[לעניין חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של משטרת ישראל ראו גם: ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 337 (1984); ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 506 (2004)]

29. בפעולותיה, נדרשת משטרת ישראל לבצע איזון בין החובה להבטיח את קיום הנורמות הפליליות לצורך שמירה על הסדר הציבורי והביטחון האישי לבין החובה לבצע שימוש זהיר, מידתי וסביר בסמכויותיה לשם הגנה על זכויות הפרט בהליך הפלילי. במקרה דנן, חלה על משטרת ישראל חובת זהירות קונקרטית לנהל את ההליך הפלילי שנפתח בעניינם של התובעים. חובת זהירות זו חלה לאורך כל שלבי ניהול ההליך הפלילי, קרי בעת גביית הודעות מהמתלוננים, הגשת בקשות לצווי חיפוש, פשיטות שבוצעו למחסני החברה, תפיסת התפוסים ואחסנתם והצגת טיעוני התביעה המשטרתית לפני בית המשפט שדן בהליך הפלילי.

30. האם הפרה משטרת ישראל את חובת הזהירות שחלה עליה בשלבים השונים של ההליך הפלילי?
המענה לשאלה זו מצריך את בחינת סטנדרט ההתנהגות של משטרת ישראל במהלך החקירה שנוהלה כנגד התובעים. ברע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 19.1.2017) עמד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין על סטנדרט ההתנהגות הנדרשת מן הרשות:

"בעת בחינתה של רמת ההתנהגות הנדרשת מן הרשות כרשות סבירה לצורך הטלת חבות בנזיקין, "ניתן לעשות שימוש בסטנדרט ההתנהגות שנקבע בהוראת החוק המסמיכה את הרשות לפעול והמסדירה את אופן פעולתה ואת החובות המוטלות עליה" (עניין סעידי, פסקה 24). ככלל, יתקיים יחס ישיר בין היקף הסמכויות המוקנות לרשות על-פי דין לצורך ביצוע תפקידה לבין סטנדרט ההתנהגות הנדרש ממנה כרשות סבירה. ככל שנתונות לרשות סמכויות רחבות יותר לצורך ביצוע תפקידה, סטנדרט ההתנהגות הנדרש ממנה כדי שתיחשב כמי שפעלה כרשות סבירה יהא גבוה יותר (שם; עניין עיריית חיפה, פסקה 23).
[שם, פסקה כ"ח]

31. סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע כי "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירת הבטוחה של אסירים ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש". סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 מקים למשטרה חובה לפתוח בחקירה בעת שנודע לה על ביצוע עבירה.
כפי שהסביר רס"ב חלפון, בחודש אפריל בשנת 2010, כ-10 חודשים לפני הפשיטה שבוצעה על מחסני החברה (בחודש מרץ 2011) הגישו מר פנחסוב ומר פילו תלונות למשטרה בגין פריצה לבתי העסק שלהם וגניבה של חומרים מעכבי בעירה. הואיל והחקירה המשטרתית לא הביאה לתוצאות מספקות, שכרו שלוש החברות את שירותיה של חברת חקירות פרטית בכדי שתאתר את הגורם שגנב את רכושן. במקביל, מר פילו "טפטף" לשוק העוסקים בחומרים מעכבי בעירה כי כל מי שיספק לו מידע בדבר ההתפרצות והגניבה שבוצעו לשלוש החברות, יקבל 50 אלף ₪. בהמשך לכך, פנה מר ורטש למר פילו וחשף בפניו שהפריצה והגניבה משלוש החברות בוצעה על ידי מר אלוק. מצויד במידע זה שב ופנה מר פילו למשטרה [סעיף 11 ל-נ/13].

32. הודעותיו של מר פילו במשטרה מיום 27.03.2011 ומיום 29.03.2011 היוו את הבסיס לתחילתה של חקירה גלויה. במסגרת הודעות אלה מסר מר פילו מידע בדבר זהות הפורץ ומי שגנב סחורה ממחסני שלוש החברות ועשה בהם שימוש – הוא מר אלוק. בנוסף, מר פילו מסר תצלומים של הסחורה הגנובה כאשר היא מאוחסנת במחסנים שמצויים בחזקתו של מר אלוק או בשליטתו [נספח 4 ל-נ/10]. מידע זה נמסר למר פילו על ידי מר ורטש אשר סיפר כי הציוד שנגנב משלוש החברות בחודש מאי בשנת 2010 נפרק על ידו ועל ידי מר דרעי, עוד באותו לילה במחסני החברה במושב סגולה. לאחר מכן הועבר למחסן בקיבוץ נגבה, לבקשתו של מר אלוק [נספח 5 ל-נ/10].
ביום 30.3.2011 נגבתה הודעתו של מר ורטש אשר אישר וחיזק את הדברים שמסר קודם לכן מר פילו בהודעתו [סעיף 25 ל-נ/10].
העולה מכאן הוא שאין מדובר במקור מידע אחד בלבד, אלא מהודעות שנגבו משלושה מודיעים נפרדים: מר פילו, מר ורטש ומר דרעי. המידע שמסרו המודיעים למשטרה הצביע על מר אלוק כגורם שפעל בשיטות עברייניות לביצוע עבירות פליליות.

33. לגרסת רס"ב חלפון, הפרטים שמסר מר פילו בהודעותיו היו מספקים על מנת לפתוח בחקירה ולברר את התלונה שהוגשה על ידו. בהמשך פנתה משטרת ישראל אל בית משפט השלום בקריית גת לצורך קבלת צווי חיפוש. על יסוד חומרי החקירה, נעתר בית המשפט לבקשת המשטרה ואישר את ביצוע החיפוש בגין חשד לביצוע עבירות של "התפרצות וגניבה לעסק". מכוחם של צווים שיפוטיים אלה בוצעה הכניסה למחסני החברה בקיבוץ נגבה ובמושב סגולה [נספחים 7-6 ל-נ/10].
זאת ועוד: כעולה מדו"ח פעולה שנערך על ידי השוטר אושרי בוזגלו בפשיטה שבוצעה ביום 29.03.2011, במהלך החיפוש במחסן בקיבוץ נגבה הבחינו השוטרים בארבעה אנשים שזוהו כמר אייל דרעי, מר איציק מגידיש, מר יאיר חזן ומר אלוק, כשהם מעמיסים "פחים בצבע אפור" על משאית. עוד צוין בדו"ח הפעולה כי מר פילו הגיע אף הוא למחסן החברה בקיבוץ נגבה וזיהה שם את הרכוש שנגנב ממנו לטענתו [נספח 8 ל-נ/10]. יש בכך כדי לחזק את ההודעה שמסר מר פילו למשטרת ישראל ואשר בעקבותיה פתחה המשטרה בחקירה גלויה.
גביית ההודעות וביצוע החיפוש בחצרי התובעים נעשו על ידי משטרת ישראל לאחר שנמצאו בידיה תלונותיהם של מר פנחסוב ומר פילו ושעה שהיו בידה די ראיות לכאורה באשר למעורבות התובעים בביצוע פעילות עבריינית. לפיכך, משטרת ישראל פעלה על פי סמכותה ובהתאם לסטנדרט ההתנהגות הנדרש ממנה עת עברה לשלב החקירה הגלויה. אני קובע אפוא שמשטרת ישראל לא הפרה את חובת הזהירות כלפי התובעים, בכל הקשור לניהול הליך החקירה והחיפוש שביצעה במחסני התובעים.

34. מר אלוק טען כי דוח החיפוש שנערך על ידי המשטרה לא תאם את התפוסים שנלקחו בפועל ואת שמות האנשים שנכחו בעת החיפוש.
אינני מקבל טענה זו.
משטרת ישראל צירפה לתצהיר עדותה הראשית את דוחות החיפוש מיום 29.03.2011 במחסני החברה בקיבוץ נגבה ובמושב סגולה [נספח 10 ו-17 ל-נ/10], את דוח החיפוש במחסני החברה במושב סגולה מיום 06.04.2011 [נספח 38 ל-נ/10] ואת דוח החיפוש במשרדי החברה ביהוד מיום 21.06.2011 [נספח 65 ל-נ/10].
עיון בדוחות החיפוש מעלה כי הם נערכו בצורה מסודרת ומפורטת. דוחות החיפוש מכילים את שם עורך החיפוש ושמות השוטרים הנוספים שנכחו בעת החיפוש, מקום ושעת החיפוש, עדים לחיפוש ורשימת המוצגים שנתפסו. בנוסף, משטרת ישראל צירפה צילומים של הסחורה שנתפסה בשטח אשר צולמו על ידי שוטר שנכח בתפיסה [נספחים 11א-כב ל-נ/10]. גם אם דוחות החיפוש לא נחתמו על ידי שני עדים שאינם שוטרים, לא הוכח כי הדוחות אינם משקפים את שנמצא במחסני התובעים ובמשרדי החברה. לפיכך, אני דוחה את טענת התובעים באשר לאמינות דוחות החיפוש.
יתר על כן, על פי דו"ח "תפיסה וסימון" מיום 29.03.2011 בעת החיפוש נתפסו ארבעה גברים מעמיסים את הסחורה הגנובה על גבי משאית: מר אלוק, מר דרעי, מר מגידיש וכן נהג המשאית מר חזן [נספח 8 ל-נ/10]. מר אלוק ומר דרעי עוכבו לחקירה. לגרסתו של מר אלוק בסמוך לאחר החיפוש נדרש בהמשך דברינו.

35. הממצאים שעלו בחיפוש המשטרתי שנערך בחצרי התובעים חיזקו מאוד את ההודעות שנמסרו במשטרה, בבחינת ראיות מסייעות לטענות המודיעים. יתר על כן, מציאת סחורה גנובה בחצרי התובעים הקימה כנגדם את כלל "החזקה התכופה" קרי - על התובעים הוטל הנטל לשכנע כי החומרים שנתפסו במחסניהם לא הושגו תוך כדי ביצוע עבירה פלילית [ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 64 (1978); ע"פ 480/88 פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 397 (1989); ע"פ 5492/11 אלרחמן נ' מדינת ישראל פסקה 18 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (פורסם בנבו, 05.08.2012); רע"פ 2653/15 אברהם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.08.2015)].

36. לטענת מר אלוק, המחסן בקיבוץ נגבה נשכר על ידי מר ורטש אשר אחסן שם סחורה שלו. כל שהיה למר אלוק בקיבוץ נגבה היא עגלה עם נגרר בתוכה אחסן חומרים מעכבי בעירה שרכש [פר' עמ' 62, ש' 18, 27]. לדבריו מעולם לא חתם על הסכם שכירות של המחסן עם קיבוץ נגבה והחתימה והחותמת המופיעים על גביו זויפו. מר אלוק אשר ידע כי המשטרה מתכננת לבצע פשיטה על המחסן בקיבוץ נגבה, הגיע למקום רק כדי לאסוף את חפציו. לדבריו: "... כשהבנתי שיש תרגיל עם המשטרה הלכתי לשם בכוונה כדי לקחת את הדברים שלי" [פר' עמ' 63, ש' 22-21].

אינני מקבל טענה זו של מר אלוק ואינני סבור כי יש בה להפריך את כלל החזקה התכופה. לכך ארבעה טעמים עיקריים:

ראשית, בהודעה שמסר למשטרת ישראל מיום 29.3.2011, הודה מר אלוק כי חברת שגיב מערכות מיגון אש, אשר בבעלותו, היא בעלת המחסנים בקיבוץ נגבה כדלקמן:

"ש. מה שם החברה שבבעלותך?
ת. "שגיב מערכות מיגון אש"

[...]

ש. היכן יש לך מחסנים?
ת. במושב סגולה ובקיבוץ נגבה היכן שהגעתם היום.

[...]

ש. כמה זמן יש ברשותך את המחסן בקיבוץ נגבה?
ת. כנה חודשים לא זוכר במדויק"

[נספח 15 ל-נ/10]

שנית, הודעה זו נתמכה בהודעתו של מר דרעי מיום 29.03.2011 לפיה מר אלוק שכר את המחסנים בקיבוץ נגבה [נספח 13 ל-נ/10] וכן בהודעתו של מר ורטש מיום 30.03.2011 לפיה: "... במרץ 2010 שאל אותי אבנר אם אני מכיר מחסן בקיבוץ נגבה מקום שבו גרתי באותם ימים מצאתי לו מחסן בקיבוץ הוא הביא לי חותמת של החברה וצ'ק פקדון לחוזה השכירות ושכרתי את המחסן עבור החברה בהנחיתו של אבנר אלוק העברתי לו את המפתח של המחסן ..." [נספח 20 ל-נ/10].
מר ורטש חזר על הודעה זו בעדותו לפניי, כדלקמן: "... לפני שעזבתי אותו הוא ביקש ... למצוא לו מחסן בקיבוץ כי הייתי גר שם, מצאתי מחסן 100 מטר, עשינו חוזה על שם סגיב ויש תשלומי שכירות עם כרטסת של הקיבוץ מהחשבון של אשתו ..." [פר' עמ' 336, ש' 17-15].

שלישית, מר פילו צירף לתצהירו הסכם "הרשאה" שנחתם ביום 15.04.2010 בין קיבוץ נגבה לבין "סגיב מערכות מיגון אש בע"מ (1993)" אשר הוגדרה כ"בר הרשות". לפי הסכם זה ניתנה לבר הרשות זכות שימוש במבנה המצוי בשטח הקיבוץ למטרת חנות ומחסן [נספח 24 ל-נ/13]. על ההסכם מופיעה חותמת של סגיב מערכות מיגון אש (1993) בע"מ ועליה חתימה. לטענת מר אלוק, מר ורטש חתם על הסכם ההרשאה על דעת עצמו בלבד ואין בחתימה זו כשלעצמה כדי להעיד על שימוש שעשתה החברה במחסן בקיבוץ נגבה. אולם טענה זו לא הוכחה ואינה מעוררת אמון.

רביעית, ובכך עיקר, בהודעה שמסר מר אלוק בתחנת המשטרה בקריית גת, סמוך לאחר מעצרו ביום 29.03.2011, הוא הודה באחזקה וברכישה של הסחורה הגנובה כדלקמן:

"ש. אני אומר לך שהסחורה שנתפסה היום במחסן שברשותך בקבוץ נגבה זוהתה כגנובה מעסקים שנפרצו באזור המרכז מה יש לך לומר?
ת. באיזו שלב הבנתי שהסחורה שקניתי גנובה.

[...]

ש. לא חשדת כשקנית את הסחורה עקב מחיר המציאה שהסחורה גנובה?
ת. לא עניין אותי.
ש. מה יש לך לומר על כך שהסחורה זוהתה כגנובה?
ת. אני יודע שהיא גנובה.
ש. האם אתה נוהג לקנות סחורה גנובה?
ת. אין לי בעיה עם זה, גם עכשיו אם יציעו לי לקנות סחורה גנובה אני יקנה"

[נספח 15 ל-נ/10]

אני קובע אפוא כי החיפוש שבוצע במחסני התובעים חיזק מאוד את הודעות המתלוננים והמודיעים באשר לאחזקת סחורה גנובה על ידי התובעים והשימוש שנעשה בה לצורך הפרויקטים בהם פעלו.

37. אין חולק כי בחיפוש שנערך במחסני החברה במושב סגולה, נכחו גם מספר "מתלוננים", ביניהם מר פילו [נספח 16 ל-נ/10]. הסיבה לכך, כפי שהסביר רס"ב חלפון נעוצה בעובדה שהחיפוש נועד לאתר סחורה גנובה. לשם כך ומאחר שמדובר בכמות גדולה של סחורה, נדרש כי המתלוננים יזהו את הסחורה שנגנבה מהם. בנסיבות אלה, אין כל פסול בהימצאותם של המתלוננים במחסני החברה בעת ביצוע החיפוש.
רס"ב חלפון הסביר כי במסגרת הפשיטה נלקחו "תפוסים" רבים. מאחר שבזמנים הרלבנטיים לא אותרו במשטרת ישראל מחסנים מתאימים לסדר גודל זה של תפוסים, הם הופקדו ואוחסנו במחסנו של מר פילו ובמחסני חברת מי השרון בפתח תקווה. לדברי רס"ב חלפון מדובר בהליך מקובל במשטרה. בנוסף, מר פילו חתם על כתב התחייבות לפיו הוא מתחייב לשמור על החפצים בצורה נאותה, לא לערוך בהם כל שינוי ולהחזירם ללא תנאי למשטרה או לבית המשפט [נספח 19 ל-נ/10; פר' עמ' 250, ש' 19-17].
מר פילו הסביר כי פעל בנושא זה בהתאם להנחיות משטרת ישראל [סעיף 46 ל-נ/13] וטענה זו לא נסתרה. נושא אחסון התפוסים במחסניהן של חברת מי השרון וחברת PMS, אף הועלה לפני בית משפט השלום בפתח תקוה, במסגרת בקשה להחזרת תפוס שהעלו חברת מי השרון וחברת PMS, אולם לא הוכרע. בנסיבות אלה לא מצאתי פסול באחסון התפוסים במחסני חברת PMS וחברת מי השרון.

38. כעולה מגרסתו של רס"ב חלפון, תיק החקירה נפתח תחילה בגין חשד לביצוע עבירות של התפרצות, גניבה והחזקת רכוש גנוב. בהמשך התפתחו החשדות לנושא של זיוף חומרים מעכבי בעירה והשימוש בהם בפרויקטים שונים. גרסה זו חוזקה בעדותו של מר ורטש לפניי:

"... כשאני חברתי עם דוד פילו לעניין המחסן אני לא איחלתי לעצמי להיכנס לנושא הזיופים, זה לא היה קו ... גם אני וגם אייל זה לא היה היעד שלנו להיכנס לזיוף. אני המודיע בתיק הזה בנושא הסחורה הגנובה שנתפסה ותו לא ... אני סגרתי את הנושא של החומר במחסן הנגבה ומישהו גלגל את זה לחומרים מזויפים. אם דוד לא היה פותח את זה ונכנס לנישה של הזיוף, אני או כל עובד אחר לא היה מדבר על זה בכלל"

[פר' עמ' 338, ש' 24-17]

חומרת הדברים הוסברה בעדותו של רס"ב חלפון לפניי:

"במשטרת ישראל הצטבר חומר רב לפיו החשוד אבנר אלוק מבצע עבודות לעיכוב בערה בבניינים, חלק מהם בניינים אסטרטגיים, עם חומר שהוא לא מעכב בערה אלא חומר שהוא רוקח ..."

[פר' עמ' 247, ש' 12-10]

39. חשדות אלה נסמכו על ההודעות שמסרו מר פילו, מר ורטש, מר דרעי ומר בצלאל לפיהן, התובעים עשו שימוש בחומרים מעכבי בעירה מזויפים [נספחים 4, 20, 30, 32, 35 ו-36 ל-נ/10].

כך, ביום 30.03.2011 נחקר מר ורטש במשטרה. כשנשאל האם מר אלוק "היה מזייף את הרכוש", השיב: "כן הוא היה משתמש בחומרים אקרילים שלא מעכבי בעירה שלמעשה נגד מים במקום חומרים תקניים מעכבי בערה מה שהוא היה עושה הוא לוקח פחים שאמורים להכיל חומרים מעכבי בערה שהם מאוד יקרים ושופך בפנים חומרים אקרילים ומוכר אותם ומשתמש בהם לבצוע עבודות ופרויקטים" [נספח 20 ל-נ/10].

בהמשך, בהודעה שמסר מר דרעי במשטרה ביום 03.04.2011, הסביר כיצד התבצעה העבודה בפועל. לדבריו: "אנחנו עושים חסימת מעבר אש במעברים ובין קומה לקומה. זה מתנהל ככה. יש פתח של מעבר כבלים או צנרת שנמצא בין קומה לקומה או בין איזור לאזור חותכים את הצמר סלעים במידה הנכונה לסגירת הפתח ואת החריצים שנוצרים בחיבורים צובעים בחומר מעכב בעירה". חומר מעכב הבעירה נקרא KBS. אולם בפועל עורבב חומר זה עם צבע אקריל פז. כך עלו הדברים מהודעתו של מר דרעי: "... היה "נגלה" אחת של חביות כחולות ריקות כמו של KSB מדובר היה בערך 4 משטחים הזמנה שעשה של חביות כחולות שקנה אותם ממשמר השבעה אותם מילאנו בצבע ערבוב של אקריל פז ו- KBS ביחד". ובהמשך: "... לפי מה שראיתי כל מה שנתפס שם היה צבוע בערבוב . יעני 20 ק"ג מעכב בעירה KSB ו-10 ק"ג צבע אקריל פז ואז היינו שוקלים את הפח הכחול כי זה היה אמור להיות 32 ק"ג כי החבית והמכסה עוד 2 ק"ג. אבל חשוב לי שתרשום שככה אבנר אמר לי לעשות זה לפי הוראותיו. את הכמויות ובכלל אבנר אמר לנו לעשות" [נספח 32 ל-נ/10].

גם מר בצלאל אישר בהודעתו מיום 04.04.2011 כי: "... אבנר הנחה אותי השיטה שלו היתה לקחת דליי צבע חסיני אש ריקים ומשומשים ולמלא אותם בחומר האקרילי הזול בדרך הזו אבנר היה חוסך את עלויות החומר ..." [נספח 36 ל-נ/10].

ואכן, במהלך החיפוש שנערך במחסני החברה בקיבוץ נגבה ובמושב סגולה נתפסו חביות כחולות ריקות, מדבקות צהובות מוכנות להדבקה עליהן כתוב KBS ופחים של צבע אקריל פז [נספחים 4-3 ל-נ/13]. ממצאים אלה מחזקים מאוד את גרסאותיהם של מר ורטש, מר דרעי ומר בצלאל לפיהן הם פעלו בהנחייתו של מר אלוק - מהלו וערבבו חומרים מעכבי בעירה עם צבע אקריל פז ודומיו.

מר דרעי נקב ברשימת פרויקטים בהם ביצעו התובעים שימוש בחומרים מעכבי בעירה מזויפים וביניהם: בנק טפחות בלוד, בית החולים בנהריה, מלון במצפה רמון, בית אבות בקרית אתא, מגדל אלקו קונקורד בתל אביב, מגדל אלקטרה בתל אביב, בית החולים אסותא ברמת החייל, אוניברסיטת חיפה, הטכניון בחיפה ובניין "כנרית" בקריה.

40. ביום 05.04.2011 נעתר בית המשפט לבקשה נוספת של משטרת ישראל לביצוע חיפוש במחסני החברה בקיבוץ נגבה ובמושב סגולה בעילה של: "רכוש גנוב חומרים מעכבי בערה וכן חומרים מזוייפים הנחזים כמעכבי בערה" [נספח 37 ל-נ/10]. בחיפוש שנערך במושב סגולה נמצאו, בין היתר, פחים כחולים ריקים למילוי מוצר ו-60 מדבקות KBS בצבע צהוב, צבע "אקריל פז" [נספחים 39-38 ל-נ/10].
בחקירה שכנגד הודה מר אלוק כי חומר מעכב בעירה הקרוי KBS, ארוז בפח כחול עם מדבקה צהובה [פר' עמ' 59, ש' 8-3]. בתצהיר עדותו הראשית הודה מר אלוק כי המדבקות הצהובות שנתפסו במהלך החיפוש שייכות לו, כדלקמן: "... נתבע 3 נראה מחזיק בידו מדבקה צהובה ושפורפרות חומרים, השייכים לי" [סעיף 255 ל-ת/1].

ההודעות שנגבו והחומרים שנתפסו במחסני החברה הצביעו באותה העת על חשדות מוצקים לביצוען של עבירות חמורות, מסכנות חיים, אשר חייבו את משטרת ישראל להוסיף ולחקור אותן לעומק. לעניין הזיוף בחומרים מעכבי הבעירה הייתה השפעה גם על התנהלות החקירה ותיק החקירה הועבר לטיפולה של היחידה לחקירות הונאה [סעיף 32 ל-נ/10].
וכך הסביר רס"ב חלפון בתצהירו: "... אין צורך להרחיב על המשמעויות והסיכונים הטמונים בכך שמבני ציבור בהם נעשו עבודות למיגון אש, והם אמורים להיות צבועים בחומרים מעכבי בעירה, נעשה שימוש בחומרים מזויפים, שאינם כאלו. מדובר בדבר שעלול להיות קטלני באירוע אמת של פריצת דליקה במקום. הסיכון לציבור הוא רב מאוד וכשמידע כזה מגיע אלינו למשטרה אנחנו כמובן לא יכולים להתעלם ממנו ומחויבים להמשיך ולחקור חשדות כבדים אלו" [סעיף 40 ל-נ/10]. דבריו אלה של רס"ב חלפון מקובלים עליי ומשקפים את חומרי החקירה שעמדו לפני משטרת ישראל באותה עת.

דברים דומים עלו מעדותו של עו"ד דרשן, מי שהיה החוקר שהופקד על הפרשה בראשיתה:

"ש. למה היה חשוב לבצע אותה [את החקירה – א.ש.] ?
ת. יש חשש לאסון. אני לא בא להסיק מסקנות מה התוצאות של החקירה אבל רשלנות כזו יכולה לגרום לאסון כבד מאוד. רשלנות שלא כיסו ולא טיפלו בכל מעכבי הבעירה כמו שצריך. אם חלילה תפרוץ שריפה אז אסון כבד מאוד במיוחד אם מדובר בצבא."

[פר' עמ' 184, ש' 5-3]

41. הלכה היא עמנו וכוחה לא תש:

"בטרם תפתח בחקירה גלויה, על יסוד מידע שנמסר לה בחשאי, מוטל על הרשות החוקרת לבדוק ולהיווכח, כי לכאורה יש למידע על מה שיסמוך. בעשותה כן מקיימת הרשות את חובתה כלפי הציבור להפעיל את סמכותה החוקית בסבירות. כן יוצאת היא ידי חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי האזרח שאותו מחשיד המידע והעלול להיפגע כתוצאה מניהולה של חקירת שווא. מקום שהרשות אינה ממלאה חובה זו, ובדיעבד מתברר, כי המידע שעל יסודו פתחה בחקירה היה חסר כל יסוד, נפגע עניינו של הציבור; ואילו האזרח, אשר נפגע כתוצאה מנקיטת מהלכי החקירה, זכאי לבקש את תקנתו מידיה."

[בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(5) 653, 670-659 (1993)]

התרשמתי כי משטרת ישראל נהגה בזהירות ראויה ובשקדנות עת מיצתה את חובתה ואת סמכויותיה בפתיחת חקירה לאחר שהוגשו תלונות בעניין פעילותו של מר אלוק והחברות שבשליטתו. לאחר שנאספו די ראיות לכאורה לפעולות אלה, פנתה משטרת ישראל לשורה של גורמים חיצוניים לפרשה. כך הסביר עו"ד אורי דרשן מי שניהל את תיק החקירה בעדותו: "ברמה העקרונית שיש תיק חקירה, חוקרים עושים פעולות חקירה רבות ... חוקרים ובודקים הכל, כל אפשרות" [פר' עמ' 183, ש' 30-29]. כעולה מעדותו של עו"ד דרשן, על מנת להפריך או לאושש את החשדות כנגד מר אלוק נערכה פניה ללקוחות התובעים [פר' עמ' 185, ש' 13-11].

42. כך, על יסוד ההודעות שנגבו והראיות שהצטברו, פנתה משטרת ישראל ביום 11.04.2011 לחברת אלקטרה אשר ביצעה את פרויקט "אסותא" עליו דיווח מר דרעי בהודעתו מיום 03.04.2011. במסגרת פרויקט אסותא, ביצעה החברה את עבודות מיגון האש. במקביל פנתה משטרת ישראל למר ריכרדו גורה, ראש ענף בטיחות אש במכון התקנים על מנת שיבדוק ויחווה דעתו ביחס לחומרים שנתפסו אצל התובעים, בשאלה האם אכן מדובר בחומרים מעכבי בעירה. החומרים שנתפסו הועברו אף לבדיקה מול המעבדה לחקירת הצתות במחלקה לזיהוי פלילי במטה הארצי של משטרת ישראל וכן למעבדת סימנים וחומרים במז"פ. כעולה מעדותו של רס"ב חלפון: "ככלל כל הדגימות שדגמתי אני שלחתי למעבדת סימנים וחומרים של נדב, הוא היה ראש המעבדה בזיהוי פלילי במטה ארצי. הוא היה צריך למעשה להשוות את החומרים שנלקחו מהשטח ונחזים כמזויפים לחומרים שעליהם התחייב ... כשמבצעים עבודות למעכבי בערה יש איזשהו חומר שעליו התובע אבנר מתחייב לשים בשטח. אנחנו היינו צריכים על סמך ההנחיות של מעבדת סימנים וחומרים לדגום מהשטח דגימות ולהביא לו חומר מקורי שמיוצר, קיי בי אס, בגרמניה, הבאנו לו חומר מקורי והוא היה צריך לעשות השוואה. היה לך (פונה לתובע) הרבה מזל והבדיקה הזו לא נעשתה" [פר' עמ' 246, ש' 33-31, עמ' 247, ש' 4-1].

43. ביום 05.05.2011 שלחה משטרת ישראל הודעות ללקוחות בו הזהירה אותם מפני שימוש במעכבי בעירה מזויפים שנעשו על ידי החברה וביקשה את סיועם בהצבעה על אתרי הבניה שבהם פעלה החברה [נספח ד ל-ת/1]. רס"ב חלפון הסביר כי הודעה זו הייתה נחוצה משום ש"... יש פה הרבה בניינים חשופים לפי העדויות האלה ולפי הגרסה שלו וגם ממה שמצאנו במחסנים, עשרות דליים של חומר שנועד לכך וזה חומר דליק ולא מעכב בערה ..." [פר' עמ' 265, ש' 31-17].

משטרת ישראל אף פנתה לחברת BASF הגרמנית אשר מייצרת את החומר KBS [נספח 91 ל-נ/10] וזו הבהירה כי מעולם לא שלחה פחיות פלסטיק ריקות לישראל, לא התירה לחברה או לכל גורם אחר את הזכות לייצר את החומר והמשלוח האחרון לחברה בוצע בשנת 2008.

44. ביום 10.04.2011 התקבלה תשובתו של מר ריכרדו גורה לפיה לא קיים תקן למעכב בעירה; לא ניתן לבצע בדיקות באשר לשאלה האם חומר מעכב הבעירה בו השתמשו התובעים בשטח הוא אמיתי או מזויף; לא ניתן לומר על דלי הצבע ברשות המשטרה האם הוא מכיל מעכב בעירה [נספח 44 ל-נ/10]. אף היחידה לחקירת הצתות במחלקה לזיהוי פלילי במטה הארצי של המשטרה קבעה ביום 12.05.2011 כי המוצגים מוחזרים ליחידה החוקרת ללא בדיקה, וכי לאחר התייעצות, הגורם הבודק המתאים הוא מכון התקנים [נספח 57 ל-נ/10]. ביום 16.06.2011 התקבל דו"ח בדיקה ראשוני ממעבדת סימנים וחומרים במז"פ [נספח 60 ל-נ/10]. בדו"ח צוין כי נמצאו הבדלים בין הרכב היסודות של החומר שהיה על הדגימות שנלקחו מאתרי בניה בהם ביצעה החברה עבודה לבין הלוח מצופה חומר הבעירה שהתקבל ממר פילו. עם זאת, אין בכך כדי ללמד האם החומר בו השתמש מר אלוק הוא חומר מעכב בעירה בפני עצמו או לא משום שלא ידוע באיזו חומר השתמש מר אלוק לביצוע עבודות האיטום והאם העבודות אכן נעשו בפועל באמצעות חומר זה [נספח 61 ל-נ/10] .

45. בחקירתו במשטרה עומת מר אלוק עם הטענות שהועלו כנגדו לזיוף חומרים מעכבי בעירה אולם מסר תשובות חסרות, מתחמקות ואף שמר על זכות השתיקה. כך, מר אלוק הסביר כי הוא משתמש "בחומר סודי" בשם FOAMCOAT אש ר מיוצר על ידו אולם סרב להסביר מהו אותו חומר סודי. לדבריו חומר זה עבר בדיקה של מכון התקנים [נספח 68 ל-נ/10].
בחקירה שכנגד הסביר רס"ב חלפון: "... אני לא יודע באיזה שלב הוא מתכוון להגיד את החומר הסודי הזה ע"מ שנוכל לבדוק אותו. אבל אני אגיד שאין דבר כזה לייצר חומר סודי, לא קיים, כל חומר שמיוצר ומיושם בבניינים אמור לעבור את בדיקת מכון התקנים. כל התעודות והתקינות שנתן בכל הפרויקטים שעשה זה על סמך בדיקות שלא בחומר שהוא התחייב עליו, קי בי אס מגרמנייה" [פר' עמ' 247, ש' 16-12]. שתיקתו של מר אלוק וסירובו למסור מידע מהותי למשטרת ישראל יכולים להיחשב כחלק מזכויותיו של חשוד בחקירה פלילית, אולם בד בבד הדבר חייב את גורמי החקירה להעמיק את הבדיקה ולפנות לגורמים רבים בכדי לבחון את טיב החומרים בהם עשו התובעים שימוש.

46. ביום 28.06.2011 הגישה משטרת ישראל לבית משפט השלום בכפר סבא בקשה למתן צו להמצאת מסמכים המופנה למכון התקנים [נספח 75 ל-נ/10]. במסגרת הצו התבקשו כל תעודות הבדיקה ומרכיביהן המצויות בידי מכון התקנים ומתייחסות למר אלוק או לאחת החברות המקושרות אליו. ביום 30.06.2011 נגבתה במסגרת החקירה עדות נוספת ממר ריכרדו גורה ממכון התקנים, בהתייחס להליך בדיקת מחסומי אש על פי התקן ובקשות לבדיקה שהוגשו לכאורה על ידי חברות הקשורות למר אלוק [נספח 77 ל-נ/10].
ביום 03.07.2011 שוחח רס"ב חלפון עם מר נדב לוין, ראש מעבדת סימנים וחומרים במז"פ, והסביר לו כי הגיעו לידיו תעודות הבדיקה של מכון התקנים ביחס לחומרים שהובאו לבדיקה על ידי החברות הקשורות למר אלוק. מר לוין הסביר כי לצורך ביצוע הבדיקות וההשוואות יש צורך בדוגמאות החומרים המצוינים בתעודות הבדיקה. לאחר מכן יש ללכת לאתרים "החשודים", לדגום מהם פיסות חומר בגודל מסוים מכמה נקודות בשטח החשוד כמזויף ולהעבירם לידיו [נספח 79 ל-נ/10].

47. במהלך חודשים יוני-אוקטובר פעלה משטרת ישראל לאיסוף דגימות מאתרים רבים בארץ, בהם בוצעו עבודות למיגון מפני אש על ידי מר אלוק. בנוסף, נלקחו דגימות מפלטות הצמר שנתפסו במחסנים של החברה ואשר אוחסנו במחסניו של מר פילו, החשודים כמצופים בחומר מזויף שאינו מעכב בעירה [סעיף 78 ל-נ/10]. בנוסף ביום 09.08.2011 פנה רס"ב חלפון לחברת BASF הגרמנית אשר מייצרת את החומר KBS וביקש מהם לשלוח לו דוגמאות של חומר מעכב הבעירה המקורי שלהם, אשר נקרא FOAMCOUT, אותו חומר שמר אלוק הגיש לאישור ובדיקת מכון התקנים [נספח 91 ל-נ/10].
ביום 23.08.2011 התקבלה תשובת חברת BASF אשר טענה כי מעולם לא שלחה תווית מוצר צהובה שלה לאף אחד בישראל או בכל מקום בעולם . עוד טענה החברה כי מעולם לא שלחה מכלים כחולים ריקים לחברה או למישהו אחר בישראל וכי המשלוח האחרון של מוצריה לחברה נעשה בחודש דצמבר בשנת 2008. חברת BASF שלחה לרס"ב חלפון את הדגימות שביקש [נספח 92 ל-נ/10]. בנוסף, מכיוון שבחלק מההודעות שגבתה המשטרה צוין כי מר אלוק עשה שימוש בחומר בשם אקריל פז של חברת פזקר, פנה רס"ב חלפון לחברת פזקר וקיבל ממנה דוגמאות של החומר המיוצר על ידה.

48. במהלך חודש אוקטובר שלחה משטרת ישראל את כל המוצגים שנאספו על ידה למעבדת סימנים וחומרים במז"פ אשר התבקשה לבדוק האם החומרים שנדגמו באתרים השונים תואמים את חומר מעכב הבעירה המקורי של חברת BASF.
בתחילת שנת 2012 עזב רס"ב חלפון את יחידת ההונאה והתיק המשיך להתנהל ביחידה. ביום 06.10.2013 הוחלט על ידי פרקליטות מחוז מרכז לפצל את התיק בין עבירת הזיוף לבין עבירות ההתפרצות והגניבה. ביחס לעבירות ההתפרצות והגניבה הוחלט להעביר את התיק ליחידת התביעות במשטרה לצורך הגשת כתב אישום כנגד מר אלוק. ביחס לעבירות הזיוף הוחלט להמתין לקבלת חוות דעת המז"פ.
בסופו של יום, משלא התקבלה חוות דעת הקובעת בצורה ברורה וחד משמעית כי החומרים בהם נעשה שימוש על ידי התובעים באתרים בהם עבדו, אינם החומרים עליהם הצהירו ואינם חומרים מעכבי בעירה, ובהתחשב בחלוף הזמן, החליטה פרקליטות מחוז מרכז ביום 05.02.2014 לסגור את תיק החקירה כנגד מר אלוק בעבירות זיוף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיוף בנסיבות מחמירות, מחמת היעדר ראיות מספיקות.

49. התרשמתי כי משטרת ישראל מילאה את תפקידה בכל הנוגע לחקירת הטענה בדבר זיוף חומרים מעכבי בעירה שהועלתה כנגד מר אלוק באופן ראוי, סביר וללא חריגה מחובת הזהירות שחלה עליה כלפי התובעים (כחשודים בעבירות פליליות). מעבר לכך שפעולת הזיוף היא אסורה, הרי שהתוצאות שעלולות להיגרם מזיוף חומרים מעכבי בעירה, בפרויקטים עצומים בגודלם, כפי שתיאר מר דרעי בהודעתו, במידה שתפרוץ שריפה חייבו את בדיקת הטענה לעומק, תוך אזהרת הגורמים הרלבנטיים, כפי שעשתה משטרת ישראל.
חקירת הטענה לזיוף חומרים מעכבי בעירה נסמכה על הודעות שמסרו עובדיו של מר אלוק בתקופות שונות: מר ורטש, מר בצלאל ומר דרעי; ראיות אובייקטיביות שאספה משטרת ישראל במהלך החיפושים במחסני החברה וביניהן: פחים כחולים ריקים למילוי מותר ו-60 מדבקות KBS בצבע צהוב, צבע "אקריל פז"; הודאתו של מר אלוק בבעלות על הפחים הריקים והמדבקות הצהובות שנתפסו במחסני החברה.
חיזוק להיקף הזיוף שנטען כנגד מר אלוק ולחשיבות בחקירת טענה זו לעומק, ניתן למצוא בהיענות של בית משפט השלום בפתח תקווה לבקשה לצו מעצר כנגד מר אלוק וכן מתן צווי חיפוש נוספים למחסני החברה. כל פעולות המשטרה בעניין החיפוש בחצרי התובעים ובמעצרו של התובע לצרכי חקירה נעשו כדין ותחת בקרה של בית המשפט.
ההחלטות השיפוטיות בעניין צווי החיפוש והמעצר לצרכי חקירה מלמדות על סבירות פעילות המשטרה ועל כך ששיקול הדעת שהפעילה היה ענייני ובתחום סמכותה. אין בכך שבסופו של יום תיק החקירה כנגד מר אלוק, בעניין זיוף חומרים מעכבי בעירה נסגר מחמת היעדר ראיות מספיקות כדי לשנות מקביעה זו. כפי שהסביר עו"ד דרשן בחקירה שכנגד: "חוקרים עושים פעולות חקירה רבות ולא בהכרח שהפעולות האלה יש בהן תוצאות" [פר' עמ' 183, ש' 30-29]

אני קובע אפוא כי משטרת ישראל לא הפרה את חובת הזהירות כלפי התובעים עת ביצעה חקירות וחיפושים במחסני החברה באשר לעבירות שיוחסו לתובעים: פריצה, גניבה וזיוף.

50. לטענת מר אלוק, משטרת ישראל פגעה בשמו הטוב בכך שפנתה לחברות עימן עבד, ביקשה לקבל מידע בדבר פרויקטים שביצע אצלן והתריעה לפניהן בדבר החשד בפרשת הזיוף [נספחים 55, 78 ו-98 ל-נ/10]. עוד טען מר אלוק כי משטרת ישראל העבירה מידע מהחקירות שניהלה לערוץ 10 ובכך פרסמה מידע שהוא בגדר לשון הרע.
מנגד, לטענת משטרת ישראל, הפניות שביצעה ללקוחות החברה חוסות תחת ההגנות המנויות בסעיפים 13(9), 13(11), 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע.

51. סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע עוסק בפרסומים שהמפרסם היה חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה או היתר של רשות המוסמכת לכך כדין. פרסומים של רשות רשמית של רשויות המדינה, או פרסומים מטעם רשות כזו נכנסים לגדרו של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. הטעם לכך הוא שנציגי רשויות המדינה מקיימים במהלך עבודתם דין ודברים שוטף עם גורמים רבים. כך, "פעולות שלטוניות רבות המטילות סטיגמה על האדם שכלפיהן הן מבוצעות, ובהן ניהול חקירה, מעצר, עיקול והחרמת רכוש, השעיה מתפקיד, בהכרח מביעות מסרים נורמטיביים. אלא שמכוח העיקרון של אחדות השיטה המשפטית, די לראות בפרסום המותר לפי חוק של המדינה, פרסום מותר בכל תחומי המשפט" [ראו: חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור דיני לשון הרע-הדין המצוי והרצוי 376 (המכון הישראלי לדמוקרטיה, מהדורה שנייה מורחבת, 2019) (להלן – גנאים, קרמניצר ושנור].
ההלכה הפסוקה קבעה, כי הסייגים לאחריות הקבועים בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מעניקים הגנה מוחלטת מפני תביעה בגין פרסום לשון הרע, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי [ראו ריכוז ההלכות בדנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, (פורסם בנבו, 07.04.2003)].

ויודגש – ההגנה מכוח הוראות סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע אינה מותנית באמיתות הפרסום או בדרישה של תום לב. "משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי" [רע"א 1104/07 חיר נ' גיל פ"ד סג(2) 511, 518 (2009)]. מכאן שדי בהוכחת קיומה של אחת מההגנות שמנויות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, על מנת להביא לדחייתה של התביעה בעילת לשון הרע כנגד משטרת ישראל [ראו: ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש (פורסם בנבו, 22.02.2017), שם נדחתה תביעה בעילת לשון הרע מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע בנוגע לשיחת אזהרה טלפונית של ראש מחלקת הפיקוח על קרנות נאמנות ברשות לניירות ערך עם צד שלישי באשר למערער דשם].

52. בענייננו, משטרת ישראל הנה רשות מרשויות המדינה. בהתאם לסעיף 3 לפקודת המשטרה, משטרת ישראל מחויבת לשמור על בטחון הציבור, בין היתר באמצעות: "מניעת עבירות וגילוין", "תפיסת עבריינים", "קיום הסדר הציבורי", "בטחון הנפש והרכוש". כפי ששנינו, פעולות החקירה וההעמדה לדין נעשו במסגרת סמכויות המשטרה. כך גם הדבר בעניין פניותיה של משטרת ישראל אל לקוחות התובעים. פניות אלו נעשו על יסוד הודעות שמסרו מר בצלאל, מר דרעי, מר פילו ומר ורטש מהן עלו טענות קשות וחמורות לזיוף חומרים מעכבי בעירה על ידי התובעים. מטרתם של מכתבים אלה הייתה חקירת האמת תוך שמירה על חיי אדם, בהתאם לחובת המשטרה, קרי - משטרת ישראל פעלה מכוח חובתה על פי דין לשמור על "בטחון הנפש והרכוש". לפיכך, עסקינן בפרסום מותר, כקבוע בסעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע.

מטעמים אלה אני קובע כי משלוח מכתבי ההתראה ללקוחות החברה, כמו גם הפצת יתר הפרסומים מצידה של משטרת ישראל שנעשו כחלק מפעולות החקירה בעניינם של התובעים, חוסים באופן מובהק תחת ההגנה המנויה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.

53. למעלה מן הצורך אציין כי פרסום המכתבים ללקוחות החברה חוסה אף תחת ההגנה המנויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, אשר קובע כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש"

הסעיף קובע שני תנאים לתחולתו: הראשון, "הדבר שפורסם היה אמת". תנאי זה נוגע למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט [ראו: אורי שנהר דיני לשון הרע 217 (1997) (להלן – שנהר); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857 (1995) (להלן – עניין קראוס)]. דעת הרוב בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך (פורסם בנבו, 18.09.2014) (להלן – עניין פלוני) קבעה כי האמת היא אחת, ואם בדיעבד מתברר כי העובדות שפורסמו אינן משקפות את המציאות כפי שהייתה בעת הפרסום (גם אם באותה עת אותה מציאות לא הייתה ידועה למפרסם, מסיבות שונות), הרי שלא תעמוד למפרסם הגנה זו.
נטל הוכחת ההגנה של "אמת הפרסום" מוטל על המפרסם [ראו: ע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23, 25 (1969); ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי, פ"ד מד(1) 762, 771 (1990)].

54. בענייננו, המכתבים ששלחה המשטרה ללקוחות החברה עסקו בחשד לזיוף חומרים מעכבי בעירה על ידי התובעים. חשד זה נשען על חומרי חקירה משמעותיים שכללו הודעות לא מעטות שנמסרו למשטרה. על בסיס חומרי חקירה אלה נעתר בית המשפט לצווי החיפוש שביקשה המשטרה לערוך במחסני החברה ולצו מעצר כנגד מר אלוק. לאחר מכן בוצע חיפוש בחצרי התובעים. הראיות שנאספו בשטח והודאתו של מר אלוק בבעלות על אותם חפצים וחומרים, קשרו את התובעים לביצוע העבירות שיוחסו למר אלוק. זו המציאות האובייקטיבית אשר עמדה למול עיני המשטרה באותה העת. לפיכך אני קובע כי העובדות שהיו ידועות למשטרת ישראל בעת הפרסום לימדו על זיוף מוצרי מיגון אש ושימוש באותם חומרים על ידי התובעים.

55. התנאי השני להתקיימותו של סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע הוא כי "היה בפרסום עניין לציבור". יסוד זה מחייב את בית המשפט לבחון האם מתקיים אינטרס ציבורי בפרסום. אינטרס ציבורי יהיה קיים כאשר ניתן יהיה לומר כי הבאת המידע לפני הציבור תתרום ליכולתו לגבש דעתו בעניינים ציבוריים או להביא לשיפור באורחות חייו [ראו: שנהר, עמ' 225; ע"א 439/88 מדינת ישראל נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, 826 (1994)].
רס"ב חלפון הסביר בחקירה שכנגד כי בתיק החקירה שנוהל כנגד התובעים קיים אינטרס ציבורי. לדבריו: "... אמרתי יש פה אפילו נכסים אסטרטגיים שהחשוד עבד בהם. ברור שיש פה אינטרס ציבורי" [פר' עמ' 264, ש' 11-10].
אני מקבל את דבריו של רס"ב חלפון. המידע שפורסם - שימוש בחומרים מעכבי בעירה מזויפים באתרים בהם פעלו התובעים - הוא בעל חשיבות עצומה עבור הציבור בכלל ועבור לקוחות החברה בפרט. מידע זה אפשר ללקוחות החברה להיות מודעים לכך שעבודות מיגון האש שבוצעו באתרים נעשו באופן שגוי, דבר שעלול לסכן חיי אדם. לפרסום המידע ישנו פוטנציאל לביצוע בדיקות מתאימות, לשיפור ברמת המיגון ותיקונה, ככל שיידרש. לפיכך, אני קובע כי יש בפרסום עניין ציבורי מובהק.

מטעמים אלה אני קובע כי שליחת מכתבי ההתראה ללקוחות החברה על ידי משטרת ישראל, חוסה תחת ההגנה המנויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

56. לבסוף טענה משטרת ישראל כי שליחת מכתבי ההתראה ללקוחות החברה חוסה אף תחת ההגנה המנויה בסעיפים 15(2) ו-15(5)(ב) לחוק איסור לשון הרע.
טענת ההגנה המנויה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע כוללת ארבעה מרכיבים מצטברים: חובה לעשות פרסום; החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום; תוכן הפרסום אינו חורג מהנדרש לביצוע החובה; הפרסום נעשה בתום לב. העדרו של מרכיב אחד מתוך ארבעת המרכיבים ישלול מהמפרסם את תחולת ההגנה [שנהר, עמ' 282].
במקרה שלפניי ה"פרסום" נעשה באשר לחשד לעשיית שימוש בחומרים מעכבי בעירה מזוייפים. חשד זה, אם יתגלה כנכון, עלול לגבות חיים של רבים. כפי שהסביר רס"ב חלפון בעדותו הראשית: "מדובר בדבר שעלול להיות קטלני באירוע אמת של פריצת דליקה מקום. הסיכון לציבור הוא רב מאוד ..." [סעיף 40 ל-נ/10].
גם עו"ד דרשן עמד בחקירה שכנגד על גודל החשש מהחשדות שיוחסו לתובעים: "יש חשש לאסון ... רשלנות כזו יכולה לגרום לאסון כבד מאוד. רשלנות שלא כיסו ולא טיפלו בכל מעכבי הבעירה כמו שצריך. אם חלילה תפרוץ שריפה אז אסון כבד מאוד במיוחד אם מדובר בצבא" [פר' עמ' 184, ש' 5-3].
בנסיבות אלה, קמה חובה מוסרית להתריע את לקוחות החברה מפני חשש זה. את המכתבים שלחה משטרת ישראל ללקוחות התובעים בלבד. במכתבים פורט החשש/חשד לביצוע עבודות הגנה מפני אש באמצעות חומרים מזוייפים, שם החברה המבצעת את העבודות ובקשה לבדיקת כל האתרים בהם בוצעו העבודות. יוצא אפוא כי תוכן הפרסום לא חרג מהחובה ליידע את לקוחות החברה.

57. לצורך קיומה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, נדרש גם כי הפרסום יעשה בתום לב.
סעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב"

[לעניין דרישת תום הלב ראו: ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ, פסקה 5 לפסק דינו של השופט א' מצא (פורסם בנבו, 03.05.1992)]

שליחת המכתבים ללקוחות החברה נעשתה בתום לב, מתוך חובה מוסרית לעדכן את לקוחות החברה בדבר זיוף החומרים והחשש הכבד לחיי אדם כתוצאה ממעשים אלה. הפרסום לא חרג מתחום הסביר, קרי הפרסום נגע בלב ליבו של החשש לחיי אדם ותו לא.

מטעמים אלה אני קובע כי שליחת המכתבים ללקוחות החברה חוסה תחת ההגנה המנויה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע.

58. סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע נועד להגן על הבעת דעה בתום לב בנוגע לדברים שנאמרו או התפרסמו במהלך הליכים משפטיים ואשר נגעו ל"התנהגות הנפגע" [שנהר, עמ' 322-323]. חוק איסור לשון הרע מבחין בין פרסום של עובדות שאמור לשקף את המציאות האובייקטיבית לבין פרסום של דעות אשר משקף הליך מחשבתי סובייקטיבי.
המכתבים שנשלחו על ידי משטרת ישראל ללקוחות החברה אינם משקפים הליך מחשבתי סובייקטיבי. מכתבים אלה מבוססים על ממצאי חקירה שנשענו על עדויות וראיות. כך נכתב באחד מהמכתבים שנשלחו על ידי משטרת ישראל: "... מחומר החקירה שהצטבר עד כה, עולה חשד ברמה גבוהה מאוד, לכך שחברות שבחזקתו של אבנר אלוק ... ביצעו אצלכם עבודת מיגון בחומרים הנחזים להיות חומרים מעכבי בערה" [נספח 78 ל-נ/10].

מטעמים אלה אני קובע כי שליחת מכתבי ההתראה ללקוחות החברה על ידי משטרת ישראל, אינה חוסה תחת ההגנה המנויה בסעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע. עם זאת, לנוכח ההגנות האחרות שחלות על הפרסום אין בכך כדי לשנות את התוצאה בדבר דחיית התביעה בעילת לשון הרע כנגד משטרת ישראל.

59. התובעים ביקשו אף להכיר במשטרת ישראל כאחראית לפרסום הכתבה בערוץ 10 הן מאחר שהעבירה לערוץ 10 מידע בדבר החקירה והן מאחר שלא מנעה את צילום החיפוש המשטרתי שנערך במחסני החברה על ידי חוקר פרטי ששכרו שלוש החברות.
אינני מקבל טענה זו של התובעים.
בראש ובראשונה, הטענה לפיה משטרת ישראל העבירה חומר חקירה לערוץ 10 נטענה באופן כללי ומבלי שהוכחה כראוי.
מר דורון הרמן, הכתב לעניינים פליליים בערוץ 10 ומי שדיווח על החקירה שהתנהלה באותה עת כנגד התובעים, מטעם ערוץ 10 (להלן – מר הרמן) טען כי "גורמים" שונים מסרו לו פרטים אודות החקירה. מר הרמן שמר על עמימות בדבר זהות מוסרי המידע:

"קיבלתי מידע ממספר גורמים בהם משטרת ישראל כמובן כי זה הגוף שחקר ואני כתב לענייני משטרה ואני אכן מקיים קשרים גם בצינורות הרשמיים וגם בצינורות הפחות רשמיים. ברור שקיבלתי מידע ממשטרת ישראל בכל הערוצים שאני פועל בהם, קיבלתי מידע גם מאנשי מקצוע שאני לא רוצה לחשוף אותם, אנשי כבאות שזה הגוף המקצועי שאמור לטפל בשריפות, חלקם התראיינו בכתבות גם"

[פר' עמ' 272, ש' 5-1]

60. מר הרמן הסביר כי "אני לא חושף מקורות ולעולם לא אגיד מה קיבלתי ומה לא קיבלתי" [פר' עמ' 273, ש' 10]. ובהמשך:

"ש. אתה כותב בתצהיר שיש מידע שנמסר לך מהמשטרה.
ת. כן.
ש. מי במשטרה לשיטתך מסר לך מידע?
ת. אני לא יכול להגיד, אני שומר על מקורותיי. זו העבודה שלי, אני כל יום מדבר עם כמה גורמים משטרתיים.
ש. מי מסר לך מידע לטענתך הוא לא אחד מהחוקרים בתיק?
ת. אני מעדיף לא להתייחס לזה, אני לא יכול להגיד באופן ספציפי מי נתן"

[פר' עמ' 287, ש' 10-4]

כעולה מהאמור לעיל, שמר מר הרמן על חסיון מקורותיו. גם גב' הילה שי וזאן (להלן – גב' שי וזאן) שעבדה באותם זמנים בתפקיד "תחקירנית" וסייעה בהכנת הכתבה, שמרה על חסיון מקורותיה העיתונאיים, וסירבה להשיב אם בכתבה התפרסם מידע שהתקבל ממשטרת ישראל [פר' עמ' 361, ש' 18-17] [לעניין קיומה של חובת זהירות של עיתונאי כלפי מקורותיו, ראו: ע"א 9705/11 גלט ברקוביץ נ' קרא (פורסם בנבו, 21.10.2014)].
רס"ב חלפון הכחיש כי הוא שהעביר חומרי חקירה לערוץ 10 ואף הוסיף בעדותו לפניי שלא ידוע לו על העברת חומר מהמשטרה לידי ערוץ 10 [פר' עמ' 258, ש' 5-3]. עו"ד דרשן, מי ששימש בזמנים הרלבנטיים חוקר בפרשה, לא נחקר בסוגיה זו. מנגד, להעברת המידע לערוץ 10 היו שותפים מספר "גורמים" [פר' עמ' 272, ש' 5-1], ביניהם מר ורטש ומר בצלאל שהודו במסירת המידע. בנסיבות אלה, אני דוחה את טענת התובעים כנגד משטרת ישראל בעניין מסירת מידע מתוך חקירת התובעים לערוץ 10.
ודוקו – אפילו היה מוכח כי מידע כאמור נמסר או שנערכו שיחות רקע בין גורמי חקירה לבין מר הרמן, הרי שעדיין חלה על מסירתו הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע עליה עמדנו לעיל.
אף אין מקום לטרוניות התובעים כנגד משטרת ישראל בכך שלא מנעה את הפרסום בערוץ 10. אין זה מתפקידה של המשטרה למנוע פרסום כזה או אחר. בקשה שכזו צריכה הייתה להיות מוגשת על ידי התובעים לבית המשפט בטרם שידור הכתבה, אך כזו לא נעשה.

סיכומו של דבר – דין התביעה כנגד משטרת ישראל להידחות.

ערוץ 10
61. ערוץ 10 שידר כתבת תחקיר שעסקה בהאשמות שיוחסו לתובעים על ידי משטרת ישראל. כתבה זו שודרה בשני חלקים: החלק הראשון שודר ביום 20.06.2011 במסגרת חדשות היום. החלק השני שודר ביום 21.06.2011, בזמן שמר אלוק היה עצור.
לטענת מר אלוק, כתבת תחקיר התבססה על עובדות שקריות, ומטרתה - "חיסול" החברה. כך, הכתבה נסמכה על מידע שנמסר לערוץ 10 על ידי החוקר הפרטי ששכרו שלוש החברות ועל ידי מתחרים עסקיים של החברה, ללא כל ראיה חיצונית ומבלי שערוץ 10 בדק תחילה את אמיתות ההאשמות. בנוסף, במהלך הכתבה הוצגו פרויקטים בהם התובעים כלל לא עבדו [סעיפים 204-202 ל-ת/1]. הכתבה אף חשפה את זהותו של מר דרעי, אשר מזוהה עם החברה. עוד פורטו בכתבה מיקום מחסני החברה. לטענת התובעים, המעשים המיוחסים לערוץ 10 עולים כדי רשלנות, פרסום לשון הרע, שקר מפגיע כאמור בסעיף 58 לפקודת הנזיקין ותיאור כוזב כאמור בסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

62. מנגד, מר הרמן, הכתב לענייני פלילים בערוץ 10 אשר דיווח על החקירה המשטרתית שהתנהלה כנגד התובעים, הסביר כי הכתבה עסקה בחקירה שניהלה משטרת ישראל בחשד לזיוף חומרים מעכבי בעירה בפרויקטים רבים ברחבי הארץ. מאחר שלחשדות אלה עלולה להיות השלכה על רבים במדינת ישראל, קמה חובה עיתונאית וציבורית לדווח על כך לציבור. הכתבה הציגה את מצב החשדות באותה העת, תוך דגש כי מדובר בחשדות שנבדקו על ידי משטרת ישראל, וננקטה בגדרה לשון זהירה ומסויגת. במסגרת הכתבה הבהיר מר הרמן כי מקורם של חלק מהחשדות שנבדקים על ידי המשטרה, בטענות של עובדים לשעבר שאף שכרו חוקר פרטי בניסיון להוכיח את טענותיהם.
ערוץ 10 הוסיף וטען כי אין בכתבה פרסום לשון הרע כלפי התובעים: שמות התובעים כלל לא הוזכרו בכתבה; מר אלוק צולם למשך שניות בודדות ופניו טושטשו כך שלא ניתן היה לזהות אותו; המידע ששודר בכתבה נבדק ואומת מול "גורמים" במשטרת ישראל. לחילופין, עומדות לערוץ 10 ההגנות המנויות בסעיפים 14, 15(2), 15(5)(ב) ו-15(6) לחוק איסור לשון הרע.

63. הכתבה שודרה בשני חלקים. החלק הראשון שודר ביום 20.06.2011. הכתבה המשלימה ("פולו-אפ") שודרה למחרת ביום 21.06.2011.
חלקה הראשון של הכתבה נמשך 8:25 דקות. הכתבה נפתחה בהצגת תמונות של מבנים ושמותיהם: מבנה חיל האוויר בקריה בתל אביב, מבנה הטכניון בחיפה, בית אמפא בתל אביב, המכון הביולוגי בנס ציונה, בית החולים בנהריה הקניון החדש ביוקנעם. בכתבה הוצג שמשטרת ישראל חושדת כי במבנים אלה נעשה שימוש בחומרים מעכבי בעירה מזויפים. הכתבה לא ציינה את שם החברה, אלא כינתה אותה כ"חברה חשודה". במסגרת הכתבה הובהרה הסכנה הציבורית הגדולה הנשקפת מהחשד המתואר שכן אם יתגלה שהחשדות המיוחסים לתובעים נכונים, המשמעות היא שמבנים ציבוריים רבים חשופים לסכנת התלקחות מוגברת במקרה של שריפה, מבלי שאיש ידע על כך.
הכתבה כללה קטעים מתוך עדות עובדים של החברה לפני חוקר פרטי. בעדותם הסבירו העובדים כי שימוש בחומר מזויף גורם להתפשטות אש במקום עיכוב הבעירה ותיארו כיצד בוצע הזיוף בפועל על ידי מר אלוק, מבלי שנקבו בשמו ובאילו מבנים בוצעה העבודה באמצעות חומר מעכב בעירה מזויף. העובדים הוצגו בכתבה כשפניהם מטושטשים וקולם מעוות.
הכתבה הכילה שיחות שנערכו בין משרד חקירות או חדשות ערוץ 10 לבין גורמים הקשורים למבנים בהם בוצעו עבודות המיגון על ידי החברה. השיחות הועלו על הכתב כשלצד הכיתוב הופיעו תמונות של אותם מבנים. אף כאן לא הוזכר שמה של החברה או של מר אלוק.
בכתבה תועדה גם פשיטת משטרת ישראל למחסן החברה במושב סגולה ביום 29.03.2011. בעת הפשיטה נצפו שוטרים לצד אנשים נוספים ששמם לא נכתב. בנוסף, הוצג אדם (ללא ציון שמו) אשר אוחז בפחים כחולים ריקים תוך שהוא טוען כי מדובר בפחים ריקים אותם רכש מר אלוק והדביק עליהם מדבקה של KBS. עוד טען אותו אדם לאורך החיפוש כי חלק מהציוד שנתפס במחסן שייך לו, תוך שהוא מראה אותו למצלמה.
בכתבה התראיין מר אלי שדה (מנכ"ל לקט מידע) שהסביר מה היו המסקנות של חברת החקירות ששכרו שלוש החברות וכיצד פעלה חברת החקירות הפרטית לאתר את מי שביצע את הפריצה והגניבה ממחסניהן, כשברקע שודרו קטעים מסרטון התפיסה שבוצעה במחסן החברה בסגולה. בנוסף התראיין ד"ר סטיב דרן, מומחה לחומרי בעירה, שהסביר מהו חומר אקרילי ומה הסכנה הנשקפת משימוש בחומר זה, נוכח היותו חומר מאיץ בעירה, כשברקע הוקרנו תמונות של קופסאות כחולות עם חומר לבן בתוכן ולצידן קופסאות אפורות סגורות.
מר אלוק נצפה אף הוא בכתבה, ללא ציון שמו ותוך טשטוש פניו. באחת הפעמים צולם מר אלוק בעת התפיסה במחסן בסגולה מיום 29.03.2011 כשהוא מתעמת עם שוטר אשר הטיח בפניו כי הוא חשוד בהחזקת רכוש גנוב, שעה שמסביבם עומדים אנשים נוספים.
חשוב לציין כי הכתבה כללה את תגובתו של מר אלוק, באמצעות בא כוחו דאז, עו"ד אלברט הראל. בתגובה הוסבר כי אין שום הוכחה לכך שהחברה השתמשה בחומרים מזויפים וכי מקורן של התלונות ביריבות עסקית. לצידו של עו"ד הראל עומד גבר ופניו מטושטשות. ככל הנראה מדובר במר אלוק.
בסוף הכתבה הוצגו תגובת משרד הביטחון, הטכניון, בית החולים בנהריה ובית אמפא לטענה כי במבנים השייכים להם נעשתה עבודת מיגון מפני אש באמצעות חומרים מזויפים. בנוסף, הוצגה תגובה כתובה מטעם מר אלוק, באמצעות עורכי הדין יובל מעוז ואלברט הראל כשמר הרמן מקריא את התגובה הכתובה.

64. חלקה השני של הכתבה נמשך 2:20 דקות.
הכתבה נפתחה בסרטון קצר מחקירת העובדים לשעבר של החברה אצל החוקר הפרטי. מיד לאחר מכן פתח מר הרמן בידיעה לפיה גורמים במשטרה מאשרים לראשונה כי יש בידיהם ממצאים חד משמעיים באשר לזיוף חומרים מעכבי בעירה. לאורכה של כתבת ההמשך שודרו שוב קטעים מחקירות עובדים לשעבר של החברה אצל החוקר הפרטי ומהחיפוש שנערך במחסן החברה במושב סגולה, אשר שודרו במסגרת הכתבה הראשונה.
מר הרמן ציין במסגרת הכתבה כי בעקבות חשיפת הכתבה אמש (הכתבה הראשונה מיום 20.06.2011) נבדקים עשרות בניינים "רגישים" בישראל שעל פי החשד מוגנו בחומרים מזויפים, כשברקע מוצגות תמונות של קופסאות לבנות אטומות וסרטון של אש במבנה.
בכתבה שודר ראיון קצר שנערך מר רועי שטיינמץ, דובר קבוצת אמפא, כשברקע מוצג אחד מבנייני קבוצת אמפא. מר שטיינמץ סיפר כי בעקבות התחקיר נעשתה בדיקה מקיפה בכל הבניינים ובכוונת החברה לבצע צביעה מחודשת של האזורים בהם נעשה שימוש בצבע לא תקני בבניין המצוי בבעלות החברה בתל אביב.
עוד ראיון ששודר בכתבה נערך עם מר חיים תמם, סגן ניצב שירות הכבאות אשר הסביר על משמעות השימוש בחומר מעכב בעירה מזויף, החשש המידי לחיי אדם והחשיבות לטפל בעניין בהקדם. אף בכתבת ההמשך הוצגה תמונה מטושטשת של מר אלוק כשברקע נאמר כי נבדק החשד לפיו הוא (מר אלוק) מיגן את בניין הקריה בתל אביב, בית החולים בנהריה, הקניון ביוקנעם, הטכניון בחיפה, בית אבות בקרית טבעון והמכון הביולוגי בנס ציונה בחומרים מזויפים, תוך הצגת תמונות המבנים.
לבסוף עדכן מר הרמן בכתבה שהמפכ"ל יוחנן דנינו והשר שאול יצחק אהרונוביץ קיבלו עדכונים שוטפים לגבי החקירה, אולם בחרו שלא להגיב באופן פומבי.

65. בחינת הכתבה מלמדת כי גלומות בה חשדות באשר לזיוף חומרים מעכבי בעירה שהופנו כלפי התובעים. לפיכך תוכן הכתבה עונה להגדרת "לשון הרע", כקבוע בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
אכן, שמות התובעים לא הוזכרו בכתבה. תצלום פניו של מר אלוק טושטש. כך גם באשר לפניהם של העובדים שהתראיינו בכתבה. עם זאת, אין הדבר שולל את ייחוס הפרסום לתובעים. הלכה היא כי ייחוס הפרסום לאדם ייבחן בבחינה אובייקטיבית שנלמדת מכל הנסיבות הקשורות בפרסום - הן אלו שעולות מלשון הפרסום והן אלו שעולות מהנסיבות החיצוניות. בע"א 8345/08 בן נתן נ' בכרי (פורסם בנבו, 27.07.2011) (להלן – עניין בן נתן) שנה השופט י' דנציגר את העקרונות אשר לזיהוי הנפגע:

"דרישת הזיהוי הינה דרישה מהותית ולא טכנית. השאלה אינה האם שמו של אדם צויין באופן מפורש בדברים שפורסמו. כפי שנקבע בסעיף 3 לחוק, דרישת הזיהוי תמולא באותם המקרים בהם מיוחסים דברים שפורסמו לפרט הטוען לפגיעה באופן משתמע מן הפרסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של הפרסום והנסיבות החיצוניות [...] ככל שהדברים נוגעים לדרישת הזיהוי, מתבטא הדבר בבחינה, על פי מדד אובייקטיבי, האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו [...] כך למשל, במקרים בהם לא נזכר שמו של אדם בדברים שפורסמו אך נזכרים או מוצגים פרטים המביאים לזיהויו בידי הסביבה הקרובה לו או אף בידי סביבה רחבה יותר - יכול שיימצא המפרסם (או יתר האחראים לפרסום) חייב בגין הוצאת לשון הרע, ובלבד שהמדובר בנתונים שהם בידיעתם הרגילה של אלו ששמעו את הדברים או קראו אותם..."

[פסקאות 35-34 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; כן ראו: גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 219]

66. הכתבה ששידר ערוץ 10 עסקה בחשדות לזיוף חומרים מעכבי בעירה.
בכתבה שודרו תמונות של מתחרה עסקי של מר אלוק, מבלי שפניו טושטשו, כשהוא מתלונן כי החומרים שנמצאו במחסן החברה בסגולה נגנבו ושייכים לו. מאחר שעסקינן בפלח שוק ספציפי (יישום חומרים מעכבי בעירה ומיגון אש) קיימת סבירות גבוהה כי חברות וגורמים שעוסקים בתחום זה, יזהו את המעורבים בכתבה ויבינו בקלות במי מדובר. אף הייחוס הפיזי של המבנים בהם לכאורה נעשה שימוש בחומרים שאינם מעכבי בעירה יוצר קשר בין סוג העבודות שבוצעו לבין הגורם מושא הפרסום הפוגע. לדוגמא, גורם שהזמין מהתובעים ביצוע עבודות איטום אש בוודאי יקשר בין תוכן הכתבה לבין התובעים. מכאן, שחרף טשטוש פניו של מר אלוק ואי-פרסום שמה של החברה, אני קובע כי פרסום הכתבה מקיים את יסודותיה של עוולת לשון הרע בעניינם של התובעים.
על רקע האמור, נבחן את טענותיו של ערוץ 10 באשר להגנות מכוח חוק איסור לשון הרע, תחתן חוסה הכתבה.

הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע
67. כפי ששנינו, יסודותיו של סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע הם שניים: "הדבר שפורסם היה אמת"; "היה בפרסום עניין לציבור". בעניין פלוני קבע הנשיא (כתוארו דאז) גרוניס כדלקמן:

"כאמור, לצורך הגנת אמת הפרסום, נדרש הפרסום להוות מעין צילום של האמת העובדתית כפי ש"הוקפאה" בזמן הפרסום. אם לאחר הפרסום קרו אירועים שאינם משנים את המסקנה כי הוא היה נכון בעת שנעשה, הם לא ישללו את תחולתה של הגנה זו"

[עניין פלוני, בעמ' 713]

68. לטענת התובעים, הכתבה מכילה שקרים ואי אמיתות כדלקמן:
הכתבה נפתחת על רקע תמונה של בניינים A ו- B בקריה, אולם התובעים לא ביצעו עבודות איטום וצביעה בבניינים אלה. מי שביצע את עבודות האיטום בבניינים אלה, לדבי התובעים, היה מר פילו.
הכתבה אזכרה את בניין הטכניון בחיפה כבניין שבו בוצעה עבודת מיגון על ידי התובעים באמצעות חומרים מזויפים. עם זאת, הכתבה אינה נוקבת בשם האתר בו בוצעה העבודה. באופן זה לא ניתן לקבוע חד משמעית כי החברה היא זו שביצעה את עבודות האיטום.
בכתבה מוזכר בית אמפא בתל אביב – העבודות בו בוצעו על ידי חברת דניה סיבוס ומר אלוק אינו יודע מי ביצע את עבודות מיגון האש עבור דניה סיבוס.
בכתבה מוזכר הקניון החדש ביוקנעם – החברה לא ביצעה את עבודות המיגון באתר זה.

מנגד, לטענת ערוץ 10, המבנים אשר נזכרו בכתבה הופיעו בחומר הראיות של המשטרה כמבנים שלגביהם קיים חשד כי בוצעו בהם עבודות מיגון באמצעות חומרים מזויפים [פר' עמ' 274, ש' 5-4]

69. במקרה דנן, הכתבה עסקה בחשדות לזיוף חומרים מעכבי בעירה שיוחסו לתובעים וכן בחקירה הפלילית שהתנהלה נגדם. זו הייתה האמת בזמן שידור הכתבה. אין בכך שלאחר מכן נסגר תיק החקירה מחמת היעדר ראיות מספיקות (להליך הפלילי) כדי לשנות קביעה זו, קרי - אין בהתפתחות המאוחרת כדי לשנות את תמונת המצב שהייתה קיימת בעת פרסום הכתבה ולהפוך אותה ל"לא אמת". לפיכך, היא אינה שוללת את אמיתות הפרסום.
באשר למבנים שנזכרים בכתבה, מר בצלאל עמד בחקירה שכנגד על גרסתו לפיה החברה ביצעה את עבודות האיטום בבניין כנרית בתל אביב ובבית אמפא. כך עלו הדברים מעדותו של מר בצלאל: "... אני עבדתי אצלך בקרייה במשך חצי שנה קבוע, יום יום" [פר' עמ' 299, ש' 13]; "כשבנו את בניין כנרית בחיל האוויר אני עבדתי שם ... אמרתי איפה עבדתי, כנרית ובית אמפא" [פר' עמ' 399, ש' 19-17]; "... אמרתי בקרייה ובבית אמפא" [פר' עמ' 412, ש' 28].
גם מר דרעי אישר בחקירה שכנגד כי החברה ביצעה עבודות איטום נגד אש בבניין הכנרית בקרייה [פר' עמ' 428, ש' 31, עמ' 429, ש' 1], בנוסף, מר דרעי אישר בחקירה שכנגד כי הבחרה ביצעה עבודות איטום כנגד אש בקניון ביוקנעם [פר' עמ' 422, ש' 24-23].
התרשמתי לחיוב מעדותם של מר בצלאל ומר דרעי. עדים אלה הם עובדים לשעבר של מר אלוק אשר ביצעו את העבודה בשטח, ובקיאים מאוד בביצוע העבודות. לפיכך יש לייחס לעדותם משקל רב. בפרט נכון הדבר לגבי מר דרעי שאינו בעל דין בהליך וממילא אינו עד שמעוניין בתוצאתו. כאמור, מר בצלאל ומר דרעי אישרו בחקירה שכנגד כי מר אלוק ביצע עבודות מיגון מפני אש בבניין הכנרית בתל אביב, בבניין בית אמפא בתל אביב ובקניון ביוקנעם. לגבי זהות גורם מבצע העבודה בבניין הטכניון בחיפה לא נמצאה התייחסות מטעם מי מהעדים.

70. סעיף 14 סיפא לחוק איסור לשון הרע קובע: "הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". המבחן הוא שפרסום פרט שגוי ייחשב ככזה שאין בו פגיעה של ממש, אם הפגיעה שנגרמה מפרסום הפרט השגוי אינה שונה באופן מהותי ומשמעותי מהפגיעה שהייתה נגרמת לנפגע אילו תיאר הפרסום את המציאות העובדתית בצורה מדויקת [שנהר, עמ' 222; ע"א 4/85 צור נ' הוכברג פ"ד מב(3) 251, 256 (1988); עניין קראוס, 859, 869].

71. במקרה דנן, פתחה הכתבה ברשימת מבנים בהם ביצעו, לפי החשד, התובעים עבודת מיגון מפני אש באמצעות חומרים מזויפים, קרי - חומרים מעכבי בעירה שנמהלו בחומרי איטום או חומרי איטום אקריליים שנמזגו אך תוך חביות כחולות תחת שמו של חומר מעכב בעירה – KBS. התרשמתי שרכיבים עובדתיים אלה בכתבה מבוססים על מידע אמין שנמסר על ידי כמה מקורות ויש להם בסיס מוצק בחומרי החקירה אליהם נדרשנו לעיל. אמת עובדתית זו לא רק שהייתה נכונה לשעתה, אלא שהעדים הרלבנטיים אף עמדו עליה בדיונים שנערכו לפניי.
כך, מר בצלאל שעבד בזמנים הרלבנטיים עבור התובעים, הדגיש בחקירתו בבית המשפט את השימוש שעשו התובעים בחומרי איטום אקריליים, חלף השימוש בחומרים מעכבי בערה:

"ש. תסתכל על התצהיר שלך, תגיד מה האמת ביחס לטענות שהופנו נגדך.
ת. טענתי שאתה עובד עם חומרים לא תקניים בשנים שאני עבדתי וזו הייתה הטענה שלי היחידה. טענתי באתרים מסוימים שאני עבדתי, זה לא רשום פה אבל זה בצילום חקירת העובדים. שאלו אותי ואמרתי שכן, עבדנו אצלך עם טופ גג."

[פר' עמ' 398, ש' 7-4]

וכן:

"ש. אתה רוצה לפרט על השיטה שאבנר עבד?
ת. זה לא היה שיטה כפי שאמר אייל דרעי, אצלנו זה היה שיטה פשוטה מאוד לקחת פח של חברת KBS פח כחול עם מדבקה צהובה, ופשוט ממלאים אותו בחומר שלא מעכב בעירה. בתקופה שלנו זה נקרא טופ גג או פוליגג, פשוט שופכים לדלי והולכים לאתר עם החומר הלא תקני."

[פר' עמ' 410, ש' 6-3]

דברים דומים עלו מעדותו של מר ורטש:

"יש מקומות ששמנו רק אקריל פז"
[פר' עמ' 355, ש' 15]

מר דרעי שגם הוא עבד עבור התובעים וזומן כעד מטעמם, טען בחקירתו הראשית כי דבריהם של מר ורטש ומר בצלאל הם דברי שקר. אולם, בחקירה שכנגד, עת עומת עם המידע שמסר בזמנו במשטרה, חזר בו מדבריו בחקירה הראשית והודה בנכונות המידע שמסר במשטרה, לפיו הוא הונחה על ידי על ידי מר אלוק לערבב חומרים מעכבי בעירה (KBS) עם חומרים אקריליים:

"ש. אבנר הנחה אתכם לערבב חומרים של קיי בי אס עם אקריל פז?
ת. הוא הנחה אותנו מה לקחת לעבודה.
ש. אני מקריאה לך מעדותך במשטרה מתאריך 04.04, נספח 35, ש' 48, מצטטת. אמרת את הדברים האלה.
ת. יכול להיות.
ש. מציגה לך את טופס הודעתך.
ת. (העד מעיין) כן.
ש. גם בשורה 56 אמרת אנחנו ערבבנו את החומרים. נכון?
ת. זה כתוב."

[פר' עמ' 429, ש' 35-27]

תשובה דומה ענה מר דרעי למר ורטש, כאשר זה ביקש להתעמת איתו בחקירה שכנגד בעניין טענתו לפיה מר ורטש מסר גרסה שקרית:

"ש. תאשר שעבדנו עם חומרים אקרילים ולא מעכבי בעירה. תאשר שכן עבדנו עם חומרים מזויפים?
[העד הוזהר שתשובותיו עלולות לשמש כנגדו בהליכים אחרים והוא רשאי לשמור על זכות השתיקה]
ת. עבדנו גם עם חומרים אקרילים."

[פר' עמ' 431, ש' 27-15]

מר אלוק טען כי רשימת המבנים שנזכרה בכתב אינה נכונה. לשיטתו בארבעה מבנים מתוך רשימה זו לא ביצעו התובעים עבודות מיגון: בניין הקריה בתל אביב, בניין הטכניון בחיפה, בית אמפא בתל אביב והקניון החדש ביוקנעם. טענה זו של מר אלוק נסתרה ברובה על ידי מר דרעי ומר בצלאל אשר טענו כי עבדו מטעם מר אלוק בבניין הקריה בתל אביב, בבית אמפא ובקניון החדש ביוקנעם. בנסיבות אלה, מאחר שהכתבה כוללת רשימת מבנים, אין בכך שמבנה בודד מבין כמה מבנים שנכללו בכתבה הוא שגוי, כדי להשפיע על מידת הפגיעה שהייתה נגרמת לתובעים לו היה ערוץ 10 גורע את הבניין. במובן זה, הצגת בנין הטכניון בחיפה כבנין שבו ביצעו התובעים עבודות איטום מפני אש, בעוד שטענה זו לא הוכחה, מהווה "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

72. כפי שכבר נקבע לעיל, המידע שהובא לציבור באמצעות הכתבה - חשד לשימוש בחומרים מעכבי בעירה מזויפים - הוא מידע חשוב ביותר. מידע זה אשר נועד להציל חיים, הוא בעל עניין ציבורי רב. לפיכך אני קובע כי פרסום הכתבה חוסה תחת ההגנה המנויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע . די בכך כדי לדחות את התביעה כנגד ערוץ 10.

הגנת סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע
73. כפי ששנינו, ההגנה המנויה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע מונה ארבע יסודות: חובה לעשות פרסום; החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום; תוכן הפרסום אינו חורג מהנדרש לביצוע החובה; הפרסום נעשה בתום לב.
בענייננו, מדובר בפרסום לציבור הרחב באמצעי תקשורת – טלוויזיה, שנעשה על ידי מר הרמן, עיתונאי במקצועו. זהו המקרה הטיפוסי בו תתקיים "חובה עיתונאית" לפרסם פרסום, ובלבד שקיים בו עניין ציבורי משמעותי. על כן, יש לבחון התקיימות תנאי זה.

"מידע ייחשב לכזה שיש בו עניין לציבור מקום בו יש לציבור תועלת בידיעתו או שהוא רלוונטי להגשמת מטרה ציבורית כלשהי (עניין אפל, בעמ' 621; ראו גם פיסקה 41 לעיל). בגדרי הגנת חובת הפרסום הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, ככל שהגנה זו נוגעת לפרסומים בעלי אופי עיתונאי, הדרישה לקיומו של עניין ציבורי היא מוגברת [...] יש להדגיש, שגילוי בדיעבד כי לא ניתן להוכיח בבית משפט את אמיתות הפרסום לא יוביל בהכרח למסקנה כי לא נתקיים התנאי בדבר עניין ציבורי משמעותי בפרסום לצורך הגנת חובת הפרסום. תחת זאת, יש לבחון האם בעת שנעשה הפרסום טמון היה בו עניין ציבורי משמעותי במידה המקימה חובת פרסום (השוו, דנ"א קראוס, בעמ' 32)".

[עניין פלוני, בעמ' 730]

74. במקרה דנן הכתבה עסקה בחשדות לזיוף חומרים מעכבי בעירה. על פי העדויות שהובאו לפניי, השימוש בחומרים מזויפים עלול להפוך את מעכבי הבעירה למזרזי בעירה, או למצער לפגוע בתפקודם. לפרסומם ולבירורם של חשדות קיימת חשיבות ציבורית רבה, לנוכח הסיכון הלכאורי שנשקף לציבור הרחב במקרה בו תפרוץ שריפה באחד הפרויקטים בו ביצעה החברה את עבודתה. מכאן שבמידע ששודר בכתבה קיים עניין ציבורי מובהק אשר הקים חובה עיתונאית לפרסומו. בנסיבות אלה פרסום הכתבה, שהיא במהותה כתבת תחקיר חדשותית לא חרג מהנדרש לביצוע החובה העיתונאית ל חשיפתם של אירועים ועובדות שאינם גלויים לעין הציבור. יפים לענייננו הדברים ששנה הנשיא גרוניס בעניין פלוני:

"חשיבותה של העיתונות אינה מתמצה במתן ביטוי לדעות שונות. אחד מתפקידיה העיקריים הוא דיווח על אירועים, עובדות ותהליכים המתרחשים בחברה. יש לזכור כי הבאת מידע לרשות הרבים אינה מסתכמת בהכרח בדיווח פסיבי על אירועים. אחת הפונקציות החשובות של כלי התקשורת השונים היא חשיפתם של אירועים ועובדות שאינם גלויים לעיני כל ואשר מצריכים לעיתים עבודת תחקיר. פרסומים מסוג זה מסתמכים לא פעם על מקורות שאינם פומביים או רשמיים ועשויה להיות בהם תועלת ייחודית לשיח הציבורי. זהו פועלה של העיתונות החוקרת. על תפקידה זה של העיתונות נאמר כי:
“The press discharges vital functions as a bloodhound as well as a watchdog”
(חוות דעתו של Lord Nicholls ב- Reynolds v. Times Newspapers Ltd., [1999] UKHL 45, [1999] 4 ALL ER 609 (להלן – הלכת ריינולדס))".

[עניין פלוני, בעמ' 725]

75. לבסוף, לצורך התקיימות ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, נדרש כי הפרסום יעשה בתום לב. סעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב"

[לעניין דרישת תום הלב ראו: ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ, פסקה 5 לפסק דינו של השופט א' מצא (פורסם בנבו, 03.05.1992)]

76. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ותוכן הכתבה, אני קובע כי פרסום הכתבה נעשה בתום לב. לכך שלשה טעמים עיקריים:

ראשית, מר הרמן הסביר כי החשדות אשר הופנו כלפי התובעים לימדו על סכנה ממשית לציבור. בנסיבות אלה ומתוך חובה עיתונאית פורסמה הכתבה. כך עלו הדברים מהחקירה שכנגד של מר הרמן: "כשרואים את רשימת המבנים הרבה והחשד לפיהם יש סכנה לאנשים בעת שריפה, זה התפקיד העיתונאי הראשון לבוא וליידע את הציבור שקיימת חקירה כזו" [פר' עמ' 274, ש' 27-25]. התרשמתי לחיוב מעדותו של מר הרמן. עדותו הותירה רושם מהימן ואני קובע כי יש להעניק לה משקל רב.

שנית, מר הרמן הסביר כי מאחורי שידור הכתבה לא עמדה "קנוניה" כנגד התובעים. לדבריו: "לא הייתה שום קנוניה, לא אמרתי בואו נחפש מישהו שמתעסק עם חומרים מעכבי בעירה. ביצעתי את עבודתי ביחד עם הצוות שעבד איתי יחד עם עורך המהדורה. במסגרת העבודה שלי ככתב לענייני משטרה בפרט אני נמצא בקשר עם הגורמים שאתה טוען שהייתה קנוניה, זו מהות העבודה שלי, אין שום קנוניה" [פר' עמ' 286, ש' 4-1]. התרשמתי כי הכתבה מבוססת על תחקיר יסודי שביצע מר הרמן וצוותו. בכתבה בחר מר הרמן להציג את הדברים כהווייתם, אך בבד בבד נקט בלשון זהירה שאינה משתלחת בתובעים.

שלישית, למר אלוק ניתנה זכות תגובה סדורה ועניינית במסגרת הכתבה והוא בחר להגיב באמצעות בא כוחו, עו"ד אלברט הראל. בסוף הכתבה בעת שהשידור הוחזר לאולפן, הוקרנה תגובה נוספת של מר אלוק באמצעות עורכי הדין יובל מעוז ואלברט הראל כשמר הרמן מקריא את התגובה הכתובה.

מטעמים אלה אני קובע כי הכתבה ששידר ערוץ 10 חוסה תחת ההגנה המנויה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע.

77. בכתב הגנתו טען ערוץ 10 כי הכתבה חוסה אף תחת ההגנות המנויות בסעיפים 15(5)(ב) ו-15(6) לחוק איסור לשון הרע, אולם זנח טענות אלה בסיכומיו. כפי שידוע, טענה שנטענה בכתב התביעה ולא אוזכרה בסיכומים, אם בשל שגגה ואם מתוך כוונה, דינה כדין טענה שנזנחה ובית המשפט לא ישעה לה [ראו: ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 321 (1993); ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן, פ"ד מט(2) 102, 108-107 (1995)].
בנוסף, ערוץ 10 העלה בסיכומיו, לראשונה, טענה לפיה פרסום ההגנה חוסה תחת ההגנות המנויות בסעיפים 13(9) ו-13(11) לחוק איסור לשון הרע. מדובר בהרחבת חזית מבלי שניתנה לכך הרשות ועל כן, דינן של טענות אלה להידחות [ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי, פ"ד נח(2) 145, 151 (2003)].

78. לטענת התובעים ערוץ 10 נהג ברשלנות שעה שפרסם כתבת תחקיר אשר הכילה טענות שקריות ובלתי מבוססות כנגד התובעים, מבלי לבדוק את אמיתות תוכנן.

אני סבור כי יש קושי לא מועט בטענה זו של התובעים.

ראשית, מבחינה מבנית, עוולת לשון הרע נמנית על העוולות הפארטיקולאריות החיצוניות לפקודת הנזיקין. בעבר היוותה עוולת לשון הרע חלק מפקודת הנזיקים האזרחיים. במסגרת החוק, הוצאה העוולה שעניינה לשון הרע אל מחוץ לפקודת הנזיקין. בדומה, הוצאה גם עבירת לשון הרע אל מחוץ לפקודת החוק הפלילי ושתי אלה שולבו בדבר חקיקה אחד – חוק לשון הרע. עצם הוצאתה של עוולת לשון הרע וניתוקה מפקודת הנזיקין תוך איחודה בדבר חקיקה אחד עם עבירת לשון הרע מלמד על כוונת המחוקק, להתייחס לעוולת לשון הרע כעוולה ייחודית. יתר על כן, מקום בו המחוקק ביקש להחיל על עוולת לשון הרע הוראות מפקודת הנזיקין, הוא עשה כן במפורש [ראו: סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע]. במובן זה, טענתם המשפטית של התובעים, לתחולה כפולה הן של עוולת לשון הרע והן של עוולת הרשלנות, אינה מתיישבת עם כוונת המחוקק.

שנית, כעולה מטענות התובעים, הכתבה ששידר ערוץ 10 עולה כדי עוולת לשון הרע וכדי עוולת הרשלנות. מאחר שמדובר באותם מעשים ממש, חל כלל הדחיקה של הנורמה הכללית מפני העוולה הפרטיקולרית [ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757 (1987); רע"א 7205/16 שוורץ נ' צולר (פורסם בנבו, 09.04.2017)]. גם בכך יש להביא לדחיית תחולתה של עוולת הרשלנות על הכתבה ששודרה בערוץ 10.

79. יתר על כן, אף אם אתייחס לעוולת הרשלנות כעוולה בעלת תחולה לענייננו, אינני סבור שערוץ 10 התרשל בשידור הכתבה.
גב' שי וזאן ששימשה כתחקירנית במסגרת הכתבה ששודרה בערוץ 10, הסבירה באופן כללי כיצד "קמה" כתבה. לדבריה: "... תחקירנית מקבלת את המידע הראשוני, או מהעורכת או מהמפיקה או מהכתב ומצוותים לה כתב ואז אני נדרשת לעשות את המידע הראשוני בכתבה. התחקיר אוסף בגוגל, באינטרנט כל מידע רלוונטי זה עובר לעבודה משותפת עם הכתב והוא מתחיל לראיין ..." [פר' עמ' 360, ש' 9-6].
גם מר הרמן העיד לפניי שהכתבה נשענה על מקורות מידע רבים [פר' עמ' 271, ש' 19-18, 33]. מר הרמן אף אימת את החשדות טרם פירסומם [סעיף 21 ל-נ/11].
התרשמתי לחיוב מעדויותיהם של גב' שי וזאן ומר הרמן. עדויות אלה מתיישבות עם עדותם של מר ורטש, מר בצלאל והצפיה בכתבה ובכתבת ההמשך. יש בעדויות אלה להמחיש עד כמה נעשתה עבודה עיתונאית ראויה ומעמיקה לצורך בירור האמת לצד הצגת כתבה מאוזנת והוגנת. מטעמים אלה אני קובע שערוץ 10 לא הפר כל סטנדרט התנהגות סביר.

80. התובעים טענו כי פרסום הכתבה עולה כדי שקר מפגיע כמשמעותו בסעיף 58 לפקודת הנזיקין ותיאור כוזב כאמור בסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

סעיף 58 פקודת הנזיקין קובע:

"שקר מפגיע הוא פרסום הודעה כוזבת בזדון, בין בעל פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח ידו, או לטובין שלו או לזכות קנין שלו ..."

יסודותיו של סעיף 58 לפקודת הנזיקין הם שניים: הודעה כוזבת וזדון. יסודות אלה אינם מתקיימים במקרה דנן. לכך שני טעמים עיקריים:

ראשית, הכתבה שפורסמה על ידי ערוץ 10 עסקה בחקירה שהתנהלה כלפי מר אלוק באותה העת, בחשד לזיוף חומרים מעכבי בעירה. לא מדובר בכתבה כוזבת אלא בתיאור המצב העובדתי כפי שהוא.

שנית, לא הוכח כי הכתבה פורסמה בזדון. כך הסבירה גב' וזאן בעדותה לפניי: "בזדון זה אומר שידענו שזה שקרי ואמרנו כתבה שווה לא נוותר עליה. לא היה ולא נברא מעולם באף תחקיר כתבה שהייתי שותפה לו ומידע שידענו שהוא לא נכון והבאנו אותו עדיין לשידור. מעולם" [פר' עמ' 363, ש' 33-31]. התרשמתי לחיוב מעדותה של גב' וזאן ואני קובע כי יש להעניק לעדותה משקל רב.

מטעמים אלה אני קובע כי הכתבה אינה עולה כדי שקר מפגיע כמשמעותו בסעיף 58 לפקודת הנזיקין

81. סעיף (א)2 לחוק עוולות מסחריות קובע:

"תיאור כוזב
לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר".

עוולת תיאור כוזב מהווה פיתוח קונקרטי של עוולת "שקר במפגיע", תוך החלתה באופן מפורש על "עוסק" [ע"א 5066/10 שלמה א.אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ פסקה 55 (פורסם בנבו, 30.05.2013); ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, פסקה 34 לפסק דינו של השופט י' עמית (פורסם בנבו, 30.04.2017].

82. התנאי הבסיסי לביסוסה של עוולת תיאור כוזב הוא פרסום מידע שאינו נכון לגבי עסק של התובעים או לגבי שירות שנתנו התובעים. תנאי זה אינו מתקיים במקרה דנן. כפי שקבעתי, פרסום המידע במסגרת הכתבה אודות זיוף חומרים מעכבי בעירה נשען על החשדות שיוחסו לתובעים במסגרת חקירה פלילית שהתנהלה כנגדם. מכאן שלא מדובר בתיאור כוזב.

מטעמים אלה אני קובע כי הכתבה אינה עולה כדי תיאור כוזב כמשמעותו בסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות.

סיכומו של דבר – דין התביעה כנגד ערוץ 10 להידחות.

מר פילו
83. לטענת התובעים מר פילו גרם וסייע לפרסום כתבה פוגענית בעיתון "המקומון" שמופץ בקרית גת וסביבתה בהיקף של 8,000 עותקים. כך ביום 01.04.2011 פורסמה כתבה שתוכנה כדלקמן: "גניבה ענקית של חומרים מעכבי בעירה, שבוצעה לפני כשמונה חודשים, נתגלתה במחסנים בקיבוץ נגבה ובמושב סגולה, מתברר שהגנבים, בעל מפעל מקריית גת ורוב עובדיו פועלים בשיטתיות כבר שנים, גונבים מחברות חוקיות ומוכרים בזול לשוק החופשי". בנוסף מר פילו אמר במסגרת הכתבה ב"מקומון" אמירות שאינן נכונות ושיש בהן לשון הרע כלפי מר אלוק כדלקמן: "הגנב הרים אליי טלפון ושואל אותי למה אמרתי לו שלא יגיע לקריית גת"; "החשוד הוציא חשבוניות פקטיביות בסך 18 מיליון ₪"; "מרישומים שלי עולה כי הוא מבצע את שיטת הזיופים האלה כבר 10 שנים".

84. לטענת התובעים הדברים שמסר מר פילו בהודעות למשטרת ישראל, לערוץ 10 ומגזין "המקומון אינם אמת. כך, בכתבה ששידר ערוץ 10 דווח כי התובעים הם שביצעו את עבודות המיגון מפני אש בבניינים B+A ובבניין "כנרית" בקריה, בבית אמפא ברחוב יגאל אלון בתל אביב, ובבית אלקטרה. בפועל עבודות מיגון מפני אש בבניינים אלה בוצעו על ידי מר פילו. גם בקניון החדש ביוקנעם לא ביצעה החברה עבודות מיגון מפני אש, אף שמר פילו מסר למשטרה שהעבודות נעשו על ידה.
בנוסף, מר פילו מסר בהודעתו במשטרה מיום 29.03.2011 מידע שיש בו כדי לפגוע בשמו הטוב של מר אלוק: "אבנר עלוק מגלגל מיליונים של כספים בחשבונות פיקטיביים"; "הוא קשור בדרך לא דרך לפרשת חפציבה"; "שאבנר עבד עליהם עם חשבוניות פיקטיביים"; "במחסן שהוא מזייף צבעים מעכבי בעירה, להגנה על פלדה מאש".
מר פילו אמר בסרטי הווידאו שצילם משרד החקירות אמירות שיש בהן לפגוע בשמו הטוב של מר אלוק: "הוא מרמה את כל העולם"; "כמו שאתם רואים לאבנר אין קשר לערכות אב"כ"; "אמרתי לכם שהוא לוקח תווית ושם אותה על החביות"; "אלה המדבקות שהוא זייף"; "העדות שמפלילה את אבנר".

85. מנגד, לטענת מר פילו, הוא מעולם לא התראיין ל"מקומון" או לערוץ 10.
עם זאת, בעת החיפוש שנערך במחסני החברה הוא שוחח עם השוטרים ומסר הודעות במסגרת החקירות שבוצעו. לשיטתו של מר פילו כל מה המידע שמסר לשוטרים חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

נבחן טענות אלה כסדרן.

הכתבה במקומון
86. הכתבה שפורסמה במגזין "המקומון" ביום 01.04.2011 נושאת את הכותרת "פס "הייצור" של מפעל מקריית גת היה גניבות ממפעלים מתחרים" [נספח 7 ל-נ/13]. בכתבה מתואר מעשה גניבה של חומרים מעכבי בעירה וזיופם, החלטת שלוש החברות לשכור את שירותיה של חברת חקירות פרטית, עירוב המשטרה ותפיסת הגנבים "על חם". ברי כי הכתבה עולה כדי לשון הרע כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. הכתבה שפורסמה במקומון לא נשאה את שם החברה או את שמו של מר אלוק. עם זאת, כפי ששנינו לעיל, לצורך בחינת השאלה האם נעשה "פרסום" מקום בו שם הנפגע לא צוין בכתבה, יש להחיל מבחן אובייקטיבי, קרי האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו [עניין בן נתן , פסקאות 35-34].
במקרה דנן, הכתבה פורסמה ב"מקומון". כשמו כן הוא, עוסק ה"מקומון" באירועים מקומיים או בהשפעתם של אירועים ארציים על המקום. הכתבה כללה פרטים שיש בהם כדי לרמוז על קשר לתובעים. כך, בהתאם לידיעה המחסן שבו בוצע החיפוש נמצא בקיבוץ נגבה (אשר שוכן בחבל לכיש, סמוך לעיר קריית גת), הכתבה ציינה כי מדובר בחומרים מעכבי בעירה, "חברה שהמחסנים שלה ממוקמים בקריית גת והמיקום שלה ביהוד" ו"בעל החברה הוא תושב קריית גת". מאחר שמדובר בתחום צר – חומרים מעכבי בעירה בבית עסק באיזור קריית גת - אני קובע כי מתקיימים יסודות הפרסום כאמור בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

87. עם זאת, מר פילו העיד לפני והכחיש שהתראיין ל"מקומון" [פר' עמ' 320, ש' 22-21]. לדבריו, ביום 29.03.2011 יצאו שוטרים מתחנת המשטרה בקריית גת לבצע חיפוש במחסני החברה בקיבוץ נגבה "במהירות וברעש גדול של סירנות". יתכן שבדרך זו נודע לכתב "המקומון" על החיפוש שנערך בחסני החברה [סעיף 14 ל-נ/13].
וכך עלו הדברים מחקירתו הנגדית של מר פילו: "המקומון שלך הוא קריית גת. קריית גת קטנה. משטרת ישראל יצאה עם שיירות ואזעקות מהתחנה שלה, 4 רכבים שיצאו לכיוון נגבה. גם גיאוגרפית הם לא רחוקים מהמשטרה. מן הסתם הם שמעו אזעקות" [פר' עמ' 320, ש' 18-16]. וכן: "לא זכור לי שמישהו ניגש אליי והזדהה ככתב כזה או אחר ואני לא קיימתי שום "ראיון" [סעיף 15 ל-נ/13]. גרסה זו של מר פילו לא נסתרה בחקירה שכנגד. מר פילו צירף לתצהירו סרטונים מהחיפוש שערכה המשטרה במחסני החברה בקיבוץ נגבה ובמושב סגולה [נספחים 4-3 ל-נ/13]. בסרטונים אלה נצפה מר פילו כשהוא בתנועה כל הזמן, משוחח בטלפון, משוחח עם השוטר שנכח במקום ומציג חומרים שזיהה במחסן כשלו ואף פונה למר אלוק בהאשמות. אין כל תיעוד שמלמד על הימצאותו של כתב המקומון בעת התפיסה ומסירת מידע על ידי מר פילו לאותו כתב.
מטעמים אלה אני קובע כי לא הוכח שמר פילו מסר מידע בדבר גניבת חומרים מעכבי בעירה על ידי התובעים, לכתב ה"מקומון". לפיכך אני דוחה את טענת התובעים באשר לקשר של מר פילו לפרסום במקומון.

88. מסירת מידע למשטרת ישראל
מר פילו מסר במשטרה ארבע הודעות: ביום 23.5.2010 [נספח 3 ל-נ/10], ביום 27.03.2011 [נספח 4 ל-נ/10], ביום 29.03.2011 [נספח 5 ל-נ/10], ביום 03.04.2011 [נספח 28 ל-נ/13]. במסגרת הודעותיו מסר מר פילו מידע בדבר פריצה לשלוש החברות וזיוף חומרים מעכבי בעירה על ידי התובעים. עוד מסר מר פילו תמונות שקיבל ממר ורטש אשר מתעדות את הרכוש הגנוב, דוחות חקירה ומעקבים שביצעה חברת החקירות הפרטית ששכרו שלוש החברות, הסכם שכירות שנחתם בין החברה לבין קיבוץ נגבה, כרטסת הנהלת חשבונות של החברה ושיק שנמסר על ידי החברה לקיבוץ נגבה בגין שכירת המחסן.
מר פילו הסביר כי המידע שמסר למשטרת ישראל נעשה במסגרת החקירה שנוהלה. לדבריו: "...כל הפגישות שלנו [עם אורי דרשן חוקר המשטרה – א.ש.] יכלו להיות או במשטרה או אם דרשן בא אליי לראות את החומרים שהועברו באישור המשטרה ממחסן אבנר אליי. דרשן לא חבר שלי" [פר' עמ' 317, ש' 11-10]

89. סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע קובע כי לנתבע תעמוד הגנה טובה אם:

"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

לאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים ועיינתי במוצגים, ובהתאם לאמור בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, אני קובע כי המידע שמסר מר פילו נמסר במסגרת הגשת תלונה כנגד התובעים למשטרת ישראל, היא הרשות המוסמכת לקבל תלונות ולחקור אותן. מטעמים אלה אני קובע כי המידע שמסר מר פילו למשטרת ישראל חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע

כתבה ששודרה בערוץ 10
90. לטענת מר אלוק, מר פילו מסר לערוץ 10 מידע ובו, בין היתר, רשימת מבנים בהם בוצעה עבודת מיגון מפני בעירה באמצעות חומרים מזויפים. המידע שנמסר אינו נכון ופוגע בשמם הטוב של התובעים.
אינני מקבל טענה זו של מר אלוק. לכך שני טעמים עיקריים:

ראשית, טענה זו לא הוכחה. גב' וזאן העידה כי היא אינה זוכרת אם נפגשה עם גורם כלשהו וגבתה ממנו פרטים לצורך הכתבה [פר' עמ' 361, ש' 25]. מר הרמן טען בחקירה שכנגד כי הוא אינו מכיר כלל את מר פילו ומעולם לא נפגש עם הנתבעים [פר' עמ' 271, ש' 4, 11]. בנוסף, בכתבה עצמה תיאר מר הרמן כי "הדבר המטריד ביותר בעדותם של העובדים לשעבר הוא הרשימה, רשימת המבנים שהם מוגנו לטענתם בחומר מהול ומסוכן ...". בהמשך הכתבה נצפים העובדים כשפניהם מטושטשים והם מוסרים שמות של מבנים: "אתרים שאני אישית יודע שבוצעה עבודה בחומרים האלה, כן עם החומר המזויף כנרית חיל האויר בת"א, בית אמפא בת"א, נזכרתי עשיתי בית חולים אממממ קרית טבעון בית אבות. תוסיף שתיים לשש שרשמת, תרשום בסיס נחשונים בחשונים" [נספח 1 ל-נ/11].

שנית, כפי שעולה מחומר הראיות שהוצג לפניי, מי שהציג את רשימת המבנים בהם נעשתה עבודת מיגון באמצעות חומרים מזויפים הם עובדים לשעבר של מר אלוק [נספחים 30, 32, ו- 36 ל-נ/10].

הדברים שאמר מר פילו במסגרת צילומי הווידאו של החוקר הפרטי
91. מר פילו צירף סרטונים מהתפיסות שנערכו במחסני החברה בקיבוץ נגבה ובמושב סגולה מיום 29.03.2011 אשר צולמו על ידי החוקר הפרטי [נספחים 4-3 ל-נ/13]. עיון בסרטונים אלה מעלה כי נאמרו על ידי מר פילו מספר ביטויים בשפה קשה כלפי מר אלוק. התרשמתי כי אמירות אלה נאמרו מדם ליבו של מר פילו, בעידנא דריתחא כאשר נכנס למחסני החברה והבחין בסחורה ששייכת לחברת PMS ונגנבה בשנת 2010. התרגשותו של מר פילו מה"ממצאים" אף ניכרת בסרטון שתעד את אירוע הפשיטה על המחסן. על רקע התרחשות זו, של הכניסה למחסן ומציאת הסחורה הגנובה, התפרץ מר פילו ומאר מספר אמירות באשר לתובעים.
מר אלוק הפנה במסגרת התביעה לאמירות ספציפיות כדלקמן:
"הוא מרמה את כל העולם"; כמו שאתם רואים לאבנר אין קשר לערכת אב"כ"; אמרתי לכם שהוא לוקח תווית ושם אותה על החביות"; "אלה המדבקות שהוא זייף"; העדות שמפלילה את אבנר". מר פילו לא התגונן כנגד טענות אלה של מר אלוק, אך ציין כי היה נסער [סעיף 10 ל-נ/13] וכן העלה טענת הגנה כללית לפיה האמור בפרסום אמת ויש בדברים עניין לציבור [סעיף 20 ל-נ/13].

92. בחינת האמירות שייחס מר אלוק למר פילו מלמדת כי מרביתן יכולות להיחשב כלשון הרע, בהתחשב באופן בו נאמרו ובתוכנן, אשר קושר בין מר אלוק לבין מעשים של זיוף חומרים והטעיית לקוחות. מאחר שהדברים נאמרו בעת צילום החיפוש במחסני החברה אל מול מספר אנשים, מתקיים יסוד הפרסום הקבוע בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.
עם זאת, בהתחשב בראיות אליהן נדרשנו לעיל, האמירות נכללות במסגרת הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הן מאחר שתוכנן אמת (במחסן נתפסה סחורה גנובה וכן חביות ריקות ומדבקות שנועדו עבור החומרים המעורבבים, לצד עדויותיהם של מר דרעי ומר ורטש שאישרו כיצד חומר מעכב בעירה עורבב עם חומר אחר מסוג "אקריל פז" והושם בחבית תואמת עם מדבקה) והן לנוכח העניין הציבורי בחשיפת מעשים אלה.

אני קובע אפוא כי האמירות שיוחסו למר פילו על ידי התובעים בעת ביצוע החיפוש חוסות תחת הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

סיכומו של דבר – דין התביעה כנגד מר פילו להידחות.

מר ורטש ומר בצלאל
93. לטענת התובעים, מר ורטש שהוא קרוב משפחה של מר אלוק ומי שהועסק על ידו בעבר, סייע בפתיחת חקירה "מרושעת" ורצופת שקרים בדבר התפרצות, גניבה וזיוף חומרים מעכבי בעירה, באמצעות העברת מידע למשטרת ישראל. מר ורטש היה שותף מלא ללקיחת דגימות מאתרים בהם בוצע לכאורה הזיוף וכן העביר מידע לערוץ 10.
מר בצלאל עבד אצל התובעים ואף שימש קבלן משנה עד לשנת 2006. לטענת מר אלוק, בסרטון וידאו מיום 31.03.2011 מסר מר בצלאל לחוקר הפרטי ששכרו שלוש החברות מידע שיש בו כדי לפגוע בשמם הטוב של התובעים.

94. מר ורטש ומר בצלאל ייצגו את עצמם בהליך דנן. נתבעים אלה לא הכחישו את האמירות המיוחסות להם, אך הדגישו כי דבריהם – אמת לאמיתה. מאחר שעסקינן במי שלא שכרו ייצוג משפטי, אניח כי כוונתם היא להגנה מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ("אמת דיברתי").

95. מר ורטש, אחיינו של מר אלוק, ומר בצלאל הועסקו כעובדים שכירים על ידי מר אלוק במשך שנים ארוכות. לטענת מר ורטש הוא הועסק כעובד שכיר במספר חברות אשר נרשמו בבעלותו של מר אלוק ובניהולו בשנים 2007-1993.
גם מר בצלאל הועסק בחברות שונות שהפעיל מר אלוק, כדבריו בחקירה שכנגד: "... עבדתי אצלך [אצל מר אלוק – א.ש.] עוד כשהייתי ילד..." [פר' עמ' 402, ש' 29].
לטענת מר ורטש ומר בצלאל, בין מר אלוק לבין כל אחד מהם התגלע סכסוך עסקי כאשר מר אלוק הפיק חשבוניות מס פיקטיביות בשם חברות שנרשמו בבעלות מר ורטש ומר בצלאל והפיץ אותן למטרותיו האישיות ללא ידיעתם [סעיפים 4-3, 8-7 ל-נ/14; פר' עמ' 402, ש' 30-29].
מר בצלאל הסביר את המניע שלו בעניין חשיפת המידע: "אמרתי שתהיה לי אופציה להחזיר לך [למר אלוק – א.ש.] בדרך חוקית, כך אעשה" [פר' עמ' 402, ש' 31]. לדברי מר בצלאל, "הנתבע 4, אריק ורטש, חייג אליי וביקש ממני לבוא ולחזק את עדותו. אני מכיר את אריק כמו שאני מכיר את התובע עשרים שנה. אריק זה בן אדם מהימן בעיניי במיליון אחוז, אם הוא ביקש ממני לעזור לו לחזק את עדותו, לא חשבתי ובאתי ואמרתי את האמת בלבד ..." [פר' עמ' 401, ש' 4-2]

96. בנסיבות אלה, מסרו מר ורטש ומר בצלאל מידע בדבר פריצה, גניבה וזיוף של חומרים מעכבי בעירה, כדלקמן:

מר ורטש - לטענת מר אלוק, מר ורטש מסר מידע לערוץ 10. מר ורטש אישר בחקירה שכנגד כי מסר מידע לערוץ 10. כך לדבריו: "הייתה שיחת טלפון מהצד שלהם [של ערוץ 10 – א.ש.] ופגישה בגבעתיים באחד מבתי קפה, לא זוכר עם מי ישבתי, לא זוכר את השם שלה ... ועוד כמה מיילים וזהו" [פר' עמ' 342, ש' 28-26].
בכתב התביעה טען מר אלוק כי מר ורטש מסר לערוץ 10 "פרטים לא נכונים" תוך שהפנה לדבריו של מר ורטש, לפיהם: "זה גורם להתפשטות אש, כמה שיותר להתפשט ולא לעכב את הבערה ואז זה מה שקורה אין זמן לברוח מהמקום" [סעיפים 206-205 לכתב התביעה]. בתצהירו חזר מר אלוק על הטענה למעורבותו של מר ורטש בכתבה ששודרה בערוץ 10, באופן כללי כדלקמן: מר ורטש "היה שותף מלא בהעברת המידע לערוץ 10" [סעיף 309 ל-ת/1].

מר בצלאל – מר אלוק ייחס למר בצלאל מספר אמירות פוגעניות שעולות מסרטון החקירה שהתנהלה אצל החוקר הפרטי כדלקמן:
"אני יכול להגיד לך שב-22 שנה האלה, אני ראיתי אותו מחרטט ונוכל נגד כל העולם, בחיים לא התייחסתי לזה כי אמרתי: כל עוד לא פצע אותי, לא מעניין אותי ...".
"אני באותו יום שזה קרה, החלטתי שאני את החיים שלי הוא הרס, אני אהרוס גם את שלו. היום נקרתה לי ההזדמנות לספר על זה שהוא גרם לשריפה שלו במחסן והונה את הביטוח".
"עכשיו אני יכול לספר לך על הייצור של החומרים, על ההונאה של הווספה, על מיליון ואחד דברים שהוא גנב באתרים ולא גנב. שהוא היה מרכיב יום אחד MCT פה, הייתה ביקורת למחרת לפרק אותו".
"... היינו צובעים [את הפלטות – א.ש.] עם טופ גג. גם צובעים אותם עם טופ גג וגם מיישמים בשטח את העבודה"

97. אף שלא מובן איזה מבין האמירות שנאמרו במסגרת הכתבה ששודרה בערוץ 10 מייחס מר אלוק למר ורטש, הדברים שנאמרו בכתבה והדברים שנאמרו לפני החוקר הפרטי (בסרטון), עולים כדי לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. יסוד הפרסום הקבוע בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מתקיים אף הוא. עם זאת, למר ורטש ומר בצלאל עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. כאמור, יסודותיה של הגנה זו הם שניים: הדבר שפורסם היה אמת; היה בפרסום עניין ציבורי.
כפי שפורט בהרחבה לעיל, הפריצה והגניבה משלוש החברות וזיוף חומרים מעכבי בעירה על ידי התובעים היוו את האמת בזמן שידור הכתבה. כך הסביר מר בצלאל בחקירה שכנגד: "אני ואריק [מר ורטש – א.ש.] אמרנו רק את האמת. לא המצאנו משהו" [פר' עמ' 406, ש' 6-5]. נוכחנו כי גרסאותיהם של מר ורטש ומר בצלאל חוזקו בראיות חפציות שנתפסו בחצרי התובעים ואף בעדותו של מר פילו ובהודאתו של מר אלוק בעניין החזקת הרכוש הגנוב. מכאן שהדברים שפורסמו בכל הנוגע לפרשת החומרים מעכבי הבעירה הם דברי אמת. לנוכח משמעותה של אמת זו, קם עניין ציבורי רב בפרסום המידע.
באשר ליתר הפרטים שנמסרו על ידי מר ורטש ומר בצלאל באותו סרטון שתועד על ידי החוקר הפרטי (בעיקר טענת ההונאה בביטוח והונאת רשויות המס), התרשמתי כי מר ורטש ומר בצלאל מסרו פרטים עובדתיים רציפים ועניינים באשר לנושאים אלה בחקירתו הנגדית [עדות מר ורטש - פר' עמ' 336, ש' 33-30; עמ' 337, ש' 7-3, 34-32; עדות מר בצלאל – פר' עמ' 402, ש' 19, ש' 31-29; עמ' 403, ש' 3-1, ש' 6-5, עמ' 406, ש' 14-11; 410, ש' 30-25]. התרשמתי שהם מעידים לפניי מדם ליבם, כמי שנמנים על קורבנותיו של מר אלוק. גרסאותיהם מהימנות בעיני. בכל הנוגע לענייני התנהלותו הכספית של מר אלוק בענייני מס הן מתיישבות עם הפרק העובדתי שבגזר הדין בת"פ (שלום רח') 2284-08-12 רשות המיסים, היחידה המשפטית אזור מרכז ותיקים מיוחדים נ' אלוק (פורסם בנבו, 11.12.2017)]. רכיבים עובדתיים אלה קשורים לרכיבים העובדתיים בעניין השימוש בחומרים מעכבי בעירה מהולים או מזויפים מאחר שיש בהם להעיד על התנהלותו של מר אלוק. מכאן גם העניין הציבורי שטמון בהם.
ויודגש, הגנת האמת בפרסום איננה דורשת כתנאי לקיומה את יסוד תום הלב. לכן אף אם הדברים נמסרו על ידי מר ורטש ומר בצלאל לנוכח סכסוך שקיים בין השניים לבין מר אלוק, אין זה מעלה או מוריד מכוחה של ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

מטעמים אלה אני קובע כי המידע שמסר מר ורטש לערוץ 10 והמידע שמסר מר בצלאל לחוקר הפרטי חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

סיכומו של דבר – דין התביעה כנגד מר ורטש וכנגד מר בצלאל להידחות.

מר פנחסוב
98. לטענת התובעים, מר פנחסוב, הבעלים של חברת מי השרון טכנולוגיות בע"מ, שלח מכתב למר חיקי קורמן, מנכ"ל חברת י.ב. קורמן (להלן – מר קורמן), בו ייחס לתובעים אמירות פוגעניות אשר עולות כדי לשון הרע. עוד טען מר אלוק כי מר פנחסוב שותף להעברת החומרים שנאספו על ידי החוקר הפרטי, לידי ערוץ 10. מטעמים אלה, עתרו התובעים לחייב את מר פנחסוב בפיצויים מכוח חוק איסור לשון הרע.

99. מנגד, לטענת מר פנחסוב האמירות שכתב במכתב מבוססות על עדויות מוצקות אשר קיבלו תוקף בהליך המשפטי שנוהל בבית משפט השלום בפתח תקווה (ה"ת 40690-05-11) שם נקבע כי קיים יסוד לחשדות המיוחסים למר אלוק הן באשר לחשד בדבר החזקת רכוש חשוד כגנוב והן באשר לחשד לזיוף [נספח ב ל-נ/16]. בנוסף, הדברים שכתב מר פנחסוב במכתב הם אמת ולכן חוסים תחת הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. כך, לדברי מר פנחסוב: "אני יכול להגיד לך איפה הסתמכתי על המכתב שכתבתי על סמך 3 דיונים בבימ"ש שבהם עצרו אותם והודית בהחזקת חומר גנוב ובסופו של יום כל ההתנהלות של הדיונים בבימ"ש אתה מראש אמרת והודית שגנבת" [פר' עמ' 382, ש' 13-11]. עוד טען מר פנחסוב כי המכתב חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע.

100. עיון במכתב מעלה כי יש בו אמירות פוגעניות שעלולות "לבזות אדם" ו"לפגוע בעסקו" כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, כדלקמן:

"עליי לציין את פליאתי כי בחרת להשתמש ולהפיץ מסמך אשר נכתב על ידי מר אבנר אלוק, בחור אשר נתפס בגנבה ופריצה לשלושה מחסני יבואנים המובילים בתחום מיגון אש, ובמקביל נתפס בזיוף חומרי מיגון אש וביצוע עבודות בנקודות רגישות, ולאחר 3 ערכות משפטיות נמצא בכולם אשם באחזקת סחורה גנובה וחויב בהחזרת לבעליה.

[...]

בידנו מסמכים בהם אותו אבנר אלוק משתמש בתעודות משלוח וחשבוניות שלך כניסיון לכיסוי בגין גניבת מוצרים, ולכאורה סיוע שלך בזיוף והתעייה [הטעות במקור – א.ש.] של בית המשפט, וכן ניסיון של מר אלוק להשתמש באישורים של חברתך ככיסוי לחומרים שלכאורה נרכשו אצלך ולמעשה שימוש בחומרים מזויפים שהחקירה בגינם טרם הסתיימה ..."
[נספח מ "ה ל-ת/1 (להלן – המכתב)]

מאחר שהמכתב נשלח למספר נמענים, מתקיים יסוד הפרסום הקבוע בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

101. האם עומדת למר פנחסוב הגנת "אמת הפרסום"?
הגנת אמת הפרסום דורשת התקיימותם של שני תנאים: הפרסום היה אמת; היה בפרסום עניין לציבור.
בקטע הראשון במכתב מתואר מר אלוק כ"בחור אשר נתפס בגניבה ופריצה לשלושה מחסני יבואנים... ובמקביל נתפס בזיוף חומרי מיגון ... ולאחר 3 ערכות משפטיות נמצא בכולם אשם באחזקת סחורה גנובה ...". מדובר באמירה שבחלקה אינה אמת, זאת משני טעמים:

ראשית, לנוכח הרף הראייתי הגבוה הנדרש במשפט הפלילי, החליטה הפרקליטות שלא להגיש כנגד מר אלוק כתב אישום בגין גניבה וזיוף והתיק נסגר מחמת היעדר ראיות מספקות . עם זאת, הוגש כנגד מר אלוק כתב אישום בגין החזקת נכס חשוד כגנוב [כאמור – באותו הליך התקבלה טענתו המקדמית של מר אלוק להגנה מן הצדק והאישום בוטל].

שנית, כשעומת מר פנחסוב עם האמירה לפיה מר אלוק נמצא אשם באחזקת סחורה גנובה, השיב כדלקמן:

"ש. האם יש לך מסמך שיפוטי שמאשימים אותי בפריצה וגניבה?
ת. לא צריך להיות לי.
ש. ... תראה לי מסמך שיפוטי שהאשימו אותי שזייפתי חומרי מיגון אש.
ת. אני חוזר שוב, אני מסתמך על סמך הדיונים שהיו בבית משפט שבהם הואשמת גם בגניבה וזיוף, ואפשר להוסיף את המילה לכאורה לצורך הזהירות ואני לא בקיא בזה. היום בדיעבד אני בהחלט רואה את התוצאה"

[פר' עמ' 382, ש' 24-14]

102. בחלקו השני במכתב מתואר מר אלוק כמי שמשתמש בתעודות משלוח וחשבוניות של חברת קורמן לכיסוי גניבת מוצרים. עוד תואר מר אלוק כמי שמשתמש באישורים של חברת קורמן לכיסוי חומר שלכאורה נרכשו אצל חברת קורמן בעוד שבפועל נעשה שימוש בחומרים מזויפים.

אף אמירה זו לא הוכחה כאמת.

ראשית, כתבי הטענות שהוגשו מטעם מר פנחסוב נעדרים התייחסות לטענות אלה שהועלו על ידו במכתב.

שנית, מעדותו של מר יחיעם קורמן עולה כי בינו לבין מר אלוק סוכם שהעבודה בקניון עזריאלי בקריית אתא תירשם על שם חברת י.ב. קורמן בעוד שהחברה היא שתבצע את העבודות בפועל. העולה מעדות זו כי בין השניים היה קיים שיתוף פעולה עסקי, במסגרתו העניקה י.ב. קורמן חסות מסחרית ומשפטית לפעילות החברה בקניון עזריאלי.
יתר על כן, מר קורמן אישר כי מר אלוק רכש מחברת י.ב. קורמן חומרים מעכבי בעירה [סעיף 4 ל-ת/3] וכן: "צמר סלעים, מסטיקים, קולרים..." [פר' עמ' 116, ש' 23].

הואיל ויסוד האמת בפרסום לא התקיים אני דוחה את טענתו של מר פנחסוב לתחולת ההגנה שקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע

103. לטענת מר פנחסוב פרסום המכתב חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע.

סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע קובע כי תהה זו הגנה טובה אם:

"הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר"

תחולת הסעיף מותנית בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים: קיומו של עניין אישי כשר שהגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום; תוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין; הפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף; הפרסום נעשה בתום לב [שנהר, עמ' 295].

104. את הרקע לשליחת המכתב על ידי מר פנחסוב ניתן להסיק מעדותו של מר קורמן אשר הסביר בתצהירו:

"בחודש ספטמבר 2011 שלח לי התובע חוברת מידע שאותה לטענתו הוא ערך ושעניינה אותי מאוד ואף גרמה לי לחשוב כי חברה מתחרה, חברת מי השרון, מבצעת עבודות ללא תעודת תקן 931 וזאת מהעובדה שלחברת מי השרון לא היה בזמנו אישור תקן שכזה ...".

[סעיף 18 ל-ת/3]

מר פנחסוב חזר על גרסה זו בחקירה שכנגד:

"אבנר הוציא מכתב שבו השמיץ את כל מי שבענף שהחומרים לא חומרים, יבואנים וקבלנים למיניהם, לא זוכר בדיוק אין לי את הנייר לפניי ולכן הגבתי כפי שהגבתי לקורמן כי הוא הפיץ את המכתב לעזריאלי שהיינו ספקים ראשיים למבנים שלו בתקופה הזאת ולכן הגבנו לקורמן שזה לא תואם, הוא גם צד בייבוא חומרים אז הוא השתמש בנייר הזה כאילו שמי השרון מספקת חומרים לא תקניים."

[פר' עמ' 397, ש' 11-6]

כעולה מעדותו של מר פנחסוב, מר קורמן הביא את חוברת המידע לידיעת מר דוד לברן, מהנדס בקבוצת עזריאלי. לדברי מר קורמן, בעקבות פנייתו למר לברן, התקבל אצלו המכתב נשוא התביעה דנן [סעיפים 19-18 ל-ת/3].
מר פנחסוב הסביר כי ביום 06.09.2011 שלח את המכתב למר קורמן, "בו אני מגנה את פעולותיו של האחרון אשר הסבו נזק רב לשמה ותדמיתה של חב' מי השרון טכנולוגיות" [סעיף 6 ל-נ/16]. העולה מראיות אלה הוא שמכתבו של מר פנחסוב נשלח כמענה לפרסום המשמיץ ששלח מר אלוק והופץ גם על ידי מר קורמן.

105. התרשמתי לחיוב מעדותו של מר פנחסוב. גרסתו באשר לתכלית המכתב מתיישבת עם כותרתו של המכתב - "מכתבך לאינג' דוד לברן מהנדס ראשי קבוצת עזריאלי". גרסתו של מר פנחסוב מתיישבת אף עם תוכן המכתב, ואני קובע כי יש להעניק לעדותו בעניין זה משקל רב. כעולה מעדותו של מר פנחסוב, המכתב נועד להגן על "עניין אישי כשר" – מקצועיותו של מר פנחסוב ויושרתו. כך, במכתב מגנה מר פנחסוב את ההשמצות שעלו כלפי חברת מי השרון במכתב ששלח מר קורמן ומפנה אצבע מאשימה כלפי מר אלוק ומר קורמן, תוך שהוא מנסה לטהר את שמה של חברת מי השרון.
התרשמתי אף שהפרסום נעשה בתום לב. המכתב נשלח למר קורמן ולשלושה נמענים נוספים, ביניהם מר דור לברן. בנסיבות אלה, היקף הפרסום הוא סביר. יתר על כן, תוכן המכתב נשען על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה אשר הורה למר אלוק להחזיר את הסחורה שנתפסה אצלו וחשודה כגנובה. עוד הסתמך מר פנחסוב על "מסמכים" שמצויים בידו ואשר תומכים, לטענתו, בפעילות הבלתי חוקית שהוא מייחס למר אלוק ומר קורמן במסגרת המכתב. מכאן שעסקינן בפרסום שחוסה תחת הגנת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע ואף נעשה בתום לב.

מטעמים אלה אני קובע כי פרסום המכתב על ידי מר פנחסוב חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע.

106. לטענת מר אלוק, מר פנחסוב העביר לערוץ 10 את חומר החקירה שאספו החוקרים הפרטיים ובכך פגע בשמו הטוב. לדבריו: "אם פנחסוב היה לוקח את החומר של החוקר הפרטי ובא למשטרה אז מחובתו למסור. זה החוק. לא צריך אישור. כשהחומר מגיע לערוץ 10 ... היה צריך פה איזה אישור ..." [פר' עמ' 102, ש' 25-23].

אינני מקבל טענה זו של מר אלוק. לכך שלושה טעמים עיקריים:

ראשית, מר פנחסוב הכחיש בעדותו מסירת מידע לערוץ 10 . לדבריו: "זה לא ענייני, אני בכלל לא יודע מזה" [פר' עמ' 384, ש' 14] ובהמשך: "לי אין בעיה עם זה כי אני לא צד לעניין ולא ידעתי ולא ראיתי וגם היום זה לא מעניין אותי" [פר' עמ' 385, ש' 3-2].

שנית, מר אלוק אישר בעדותו כי אין לו ראיה לכך שמר פנחסוב הוא שהעביר את חומר החקירה הפרטית לערוץ 10. כך כשנשאל מר אלוק בחקירה שכנגד האם יש בידיו ראיה לכך שמר פנחסוב העביר את חומר החקירה הפרטית לערוץ 10, השיב: "אני טוען שהחומר לערוץ 10 עבר בהסכמה של מישהו ... כלומר יש 2 אפשרויות או שהחומר עבר לערוץ 10 באישור שלכם, כי החוק אומר שצריך אישור של כולם או שלא. אז אני פה כדי לברר, מישהו העביר. זה שדוד [מר פילו – א.ש.] העביר לערוץ 10 אני יודע. אבל זה שמר פנחסוב היה צריך לפעול בהודעות צד שלישי נגד פילו, כולם שתקו. כולכם שתקתם" [פר' עמ' 103, ש' 9-4].

שלישית, מר הרמן שמר לאורך עדותו על חסיון עיתונאי ולא חשף את שמות המקורות שהעבירו לו מידע בנוגע לכתבה. כך עלו הדברים מעדותו של מר הרמן: "אני לא חושף מקורות עיתונאיים, זה א' ב' בעיתונות" [פר' עמ' 270, ש' 33]. מר הרמן אף טען בעדותו כי לא נפגש עם מי מהנתבעים [פר' עמ' 271, ש' 11].

סיכומו של דבר – דין התביעה כנגד מר פנחסוב להידחות.

הנזק

107. אף שעילות התביעה נדחו, אדון בשאלת הנזק, בבחינת למעלה מן הצורך.
לטענת התובעים, תלונות השווא שהוגשו נגדם למשטרת ישראל, חקירת המשטרה ופרסום הכתבה הסבו להם נזק כלכלי רב. כך, חברות רבות שעבדו מול החברה ביקשו להפסיק את עבודתה, וביניהן: חברת אפקון התק"ש בע"מ; חברת אלקו התק"ש בע"מ; חברת מ.ע.ד.ר נמרוד [1996] בע"מ; חברת טבע בע"מ; חברת א.דורי בנייה בע"מ; חברת תדהר בנייה בע"מ; חברת אורתם סהר הנדסה בע"מ; חברת אלקטרה בע"מ [נספחים מ"ו, מ"ח ל-ת/1]. בנוסף, חברות שעבדו מול החברה עיכבו תשלומים שמגיעים לה בגין עבודתה.
לשם תמיכה בטענתם, צירפו התובעים חוות דעת מטעם רו"ח סער גביש [ת/5] (להלן – רו"ח גביש). בחוות הדעת התבקש רו"ח גביש לחוות דעתו בסוגיית ההפסד המחזורי אצל לקוחות ספציפיים של החברה בתחום עבודות מיגון אש ובטיחות וחישוב ההוצאות המשתנות בשנים 2016-2009. רו"ח גביש העריך את שווי הפסדי החברה לשנים 2016-2009 בסך 16,342,778 ₪ (יצוין כי מטעמי אגרה התביעה הועמדה על סך 6 מיליון ₪).

108. מנגד, משטרת ישראל וערוץ 10 הגישו את חוות הדעת של רו"ח שי ונה [נ/12] (להלן – רו"ח ונה). בחוות דעתו התבקש רו"ח ונה לחוות דעה באשר לנזקים הנטענים על ידי התובעים כפי שעולים מחוות הדעת של רו"ח גביש. לאחר שערך ניתוח מקיף הגיע רו"ח ונה למסקנה כי חוות הדעת של רו"ח גביש אינה מבוססת ולא ניתן להסתמך עליה.
בחקירה שכנגד הסביר רו"ח ונה: "חוות דעת התובעים זה 8 עמודים של מלל, בסוף יש טבלה אחת של חישובים שאין אף מילה בכל שמונת העמודים על החישוב שהוצג. יש טבלת אקסל, הא ותו לא. אין לה שום נספח ואי אפשר להבין ממנה שום דבר" [פר' עמ' 289, ש' 23-21].

109. לאחר שבחנתי את חוות הדעת ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי בחוות דעתו של רו"ח גביש נפלו כשלים רבים ולפיכך יש לייחס לה משקל ראייתי מועט. לכך שישה טעמים:

ראשית, הערכת שווי הפסדי החברה תורגמה לטבלה שערך רו"ח גביש. חוות הדעת לא נתמכה בניירות עבודה. כשהתבקש רו"ח גביש להראות על סמך מה ביצע את החישובים המפורטים בחוות הדעת, השיב: "בניירות עבודה, הם לא פה. אני אשמח לשלוח לך" [פר' עמ' 156, ש' 20]. בהיעדרם של ניירות העבודה עליהם ביסס רו"ח גביש את חוות דעתו, ברי כי המשקל שיש לייחס לחוות הדעת נמוך מאוד [ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר פסקה 31 לפסק דינו של השופט י' עמית (פורסם בנבו, 04.07.2012)].

שנית, רו"ח גביש הודה בחקירה שכנגד כי התחשיבים עליהם נסמכת חוות דעתו נערכו על ידי מר אלוק. לדבריו: "... עדיף היה שאני אכין אותן, זה היה אחד הוויכוחים, אבנר הכין ואני אימתתי אותן" [פר' עמ' 146, ש' 21-20]. העולה מכך הוא שחוות הדעת מסכמת את מסקנותיו של מר אלוק, קרי – אין מדובר בהסקת מסקנות על ידי מומחה אלא בריכוז ממצאים שלוקים בפגם ראייתי, בהיותם עדות סברה שלא על ידי מומחה.

שלישית, רו"ח גביש הסביר כי לא התבסס על הנתונים שמופיעים בדוחות מבוקרים [פר' עמ' 147, ש' 32]. לדבריו, חישוב הפסדי החברה נעשה על בסיס חילוץ הרווחים מתוך הכנסות שהכניסו לתובעת "קבוצת מדגם" והכפלתם בחמש שנים (2016-2011) [פר' עמ' 150, ש' 29-26]. קבוצת המדגם כללה את החברות שהיה להן הסכם עבודה מול החברה. ביניהן חברת אלקטרה [פר' עמ' 151, ש' 4]. רו"ח גביש עומת עם מכתבו של בא כוח אלקטרה מיום 21.08.2016 לפיו "אלקטרה התקשרה [עם החברה – א.ש.] ב"הסכם מסגרת" והיא לא מינתה אותך ל"קבלן הבית". אלקטרה התקשרה עימך מפעם לפעם, לצורך ביצוע עבודות מסוימות במספר פרויקטים" [נספח מח ל-ת/1]. כשנשאל רו"ח גביש האם נכון שעל סמך מכתב זה לא ניתן לחשב רווחים עתידיים לחמש שנים של החברה, השיב: "אם היה לי את ביד, ברור שלא" [פר' עמ' 154, ש' 4-1]. עוד ביסס רו"ח גביש את חוות דעתו על "האינטרס המשותף של מזמין העבודה והתובעת, לפיו "מצאתי כי קיים אינטרס בין מזמיני העבודה השונים לבין התובעת ...". כשעומת רו"ח גביש בחקירה שכנגד עם סעיף זה השיב: "יש לי באלקטרה אנשים ששאלתי מקצועית לגבי כיבוי האש, לא משהו אישי ..." [פר' עמ' 156, ש' 1]. כשנשאל האם שוחח עם לקוחות נוספים של החברה, השיב "לא, דיברתי עם אנשי מקצוע" [פר' עמ' 156, ש' 7]. מכאן שהנחות היסוד של רו"ח גביש התבררו כבלתי מבוססות.

רביעית, בחוות דעתו ציין רו"ח גביש כי הרווח הגולמי משתנה מפרויקט לפרויקט, בין היתר בשל הפער שקיים בין כתב הכמויות לבין העבודה שבוצעה בפעול. לדבריו "... את זה הבנתי מאנשי מקצוע. דיברתי עם אנשי מקצוע ..." [פר' עמ' 154, ש' 34]. כשעומת רו"ח גביש עם עדותו של מר הלל טלקר, עובד של החברה אשר טען כי כתב הכמויות ככלל, תואם את העבודה שבוצעה בפועל [פר' עמ' 124, ש' 20-17], השיב: "אם הייתי הולך יום יומיים לעבוד בזה הייתי יודע תשובה. יכול להיות שזו הייתה טעות, לפי ההסכמים כשאני רואה כמויות, יש כמאי ואני עליתי על זה לפי כתבי הכמויות. אני הסתמכתי על מה שכתוב שם" [פר' עמ' 155, ש' 11-9]. גם בכך יש ללמד כי הנחות יסוד ששימשו את רו"ח גביש בהכנת חוות דעתו אינן מבוססות ואף מוטעות.

חמישית, רו"ח גביש אישר כי במהלך השנים, ועל אף שחברת אלקטרה וחברת בסט הודיעו כי לא יעבדו עם החברה, היה גידול בהכנסותיה בשנים 2014-2011 [פר' עמ' 151, ש' 35-24, עמ' 152, ש' 13-1]. ממצא זה סותר את הנחת היסוד בחוות הדעת כי הפסקת העבודות מצד חברות אלה גרמה להפסדים לחברה.

שישית, מחקירתו הנגדית של רו"ח גביש עולה כי המספרים שציין בחוות הדעת שונים מהדוחות שהוגשו למס הכנסה. כך, חוות הדעת הציגה רווח של 84% בעוד שהרווח שהוצג למס הכנסה עמד על 16%. כך עלה מעדותו של רו"ח גביש בחקירה שכנגד:

"ש. הכנסות מהמכירות כ-12,399,624 ₪ הרווח הגולמי מצוין 16,996,079. הרווח הגולמי פה לפי החישוב שלי יוצא 16% ובכל מקרה לא 84. אמת?
ת. לצורך מס הכנסה...
ש. אם תשאל אותי זה הפוך, אנחנו רואים שהרווח היה 16%.
ת. ראינו דוח למס הכנסה. הדוח שעורכים אותו אם תסתכלי בניירות עבודה, מה יוצא מהרווח הגלום הזה דחפו שם הוצאות קבועות, מי שערך את זה ...
[...]

ש. על סמך הדוח הזה הרווח היה 16%?
ת. זה דוח כספי למס הכנסה, הוא לא משקף את נייר העבודה ואני אסביר. הרווח הגלום זה לא תמונה של ההוצאות המשתנות.
ש. הרווח הזה הוא 16%?
ת. לפי הדוח הזה ברור שכן.

[פר' עמ' 147, ש' 20-6]

אני קובע אפוא כי אין בחוות דעתו של רו"ח גביש כדי לבסס ולהוכיח את גובה הנזק כתוצאה מחקירת המשטרה, פרסום הכתבה והאמירות שמיוחסות לנתבעים.

110. מנגד, חוות הדעת של רו"ח ונה אשר מחזיקה 18 עמודים, הייתה מבוססת, מנומקת ונתמכה במסמכים ונתונים שהעביר מר אלוק לנתבעים במהלך גילוי מסמכים ואותם צירף רו"ח ונה לחוות דעתו [פר' עמ' 298, ש' 18-13]. רו"ח ונה הציג את מסקנותיו בצורה מאורגנת תוך שהוא מסביר מהן הטעויות שנפלו בחוות הדעת של רו"ח גביש. רו"ח ונה נחקר על חוות הדעת שלו בחקירה שכנגד וזו לא נסתרה. חוות הדעת של רו"ח ונה מלמדת כי הרווח הממוצע של החברה נע בין 12% לבין 18% (לעומת רווח של 84% אותו הציג רו"ח גביש בחוות דעתו). את הסיבה להערכה שגויה של רווחי החברה על ידי רו"ח גביש הסביר רו"ח ונה כדלקמן: "הסיבה לרווחיות הגבוהה לכאורה בתחשיב גביש הינה כי תחשיב גביש כולל אך ורק את עלויות החומרים ולא את העלויות של קבלני משנה, שכר עבודה, הוצאות רכב וכו'. מדובר בהוצאות משמעותיות שאי הכללתן בתחשיב גורמת להצגה מטעה ובלתי רלוונטית של אובדן הרווחים הנטען" [עמ' 10-9 ל-נ/12]. עוד עולה מחוות הדעת של רו"ח ונה כי החברה לא ספגה הפסדים בשנים 2014-2011, והכנסותיה נסקו [עמ' 7 לחוות הדעת]. לכן, לטענת רו"ח ונה "גידול המחזורים אינו עולה בקנה אחד עם הטענות של גביש ושל התובעים לעניין הפגיעה בפעילות התובעת ובמוניטין שלה כתוצאה מאירוע החקירה והפרסום וניתן להסיק מנתוני האמת את המסקנה ההפוכה" [עמ' 17 ל-נ/12]. התרשמתי לחיוב מחוות דעתו של רו"ח ונה ואני רואה לנכון להעדיפה על פני חוות דעתו של רו"ח גביש ויתר טענותיו של מר אלוק בנוגע לנזקי התובעים.

111. מר אלוק זימן לעדות את גב' מיטל בי-טון, מנהלת פרויקטים בחברת אפקון (להלן – גב' בי-טון), מר ירון צ'יצ'לסקי מנהל פרויקט בחברת אורתם סהר (להלן – מר צ'יצ'לסקי), מר עדי רון אחד מבעלי חברת מ.ע.ד.ר (להלן – מר רון) ומר יענקל'ה הלמן עובד חטיבת הבטיחות בחברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (להלן – מר הלמן). לזכותם של התובעים יש לציין כי העדים היו שבעי רצון מאיכות העבודה שבוצעה על ידי התובעים ומלוחות הזמנים לביצועה בפרויקטים שהיו תחת ניהולם.
כך, גב' בי-טון הסבירה כי כמנהלת פרויקטים, "האינטרס שלי זה לגמור את הפרויקט בזמן" [פר' עמ' 115, ש' 13]. התובעים ביצעו את עבודתם למופת תוך עמידה בלוחות הזמנים ובתנאי ההסכם [סעיף 5 ל-ת/2]. גם מר צ'יצ'לסקי אישר כי העבודה שבוצעה על ידי התובעים "הייתה בסדר. אושרה" [פר' עמ' 225, ש' 23]. מר רון אישר כי לאורך תקופת העבודה מול התובעים, הייתה חברת מ.ע.ד.ר מרוצה מהעבודה שביצעו התובעים [פר' עמ' 211, ש' 19]. ומר הלמן הסביר כי עבודתם של התובעים הייתה מקצועית [פר' עמ' 372, ש' 8].
כפי שעולה מעדויותיהם של גב' בי-טון, מר צ'יצ'לסקי, מר רון ומר הלמן, שביעות רצונם מהעבודה שבוצעה על ידי התובעים מתייחסת לעמידתם של התובעים בלוחות זמנים, קרי - ביצוע העבודה ללא חריגות מהזמן שהוקצב להם ובתנאים שהתבקשו. מנקודת מבט זו התובעים אכן ביצעו את מלאכתם כנדרש.

112. עם זאת, מנהלי פרויקטים אלה לא היו מודעים לטיב החומרים בהם נעשה שימוש על ידי התובעים. מר צ'יצ'לסקי הסביר בחקירה שכנגד: "אישרו לעבוד ע"פ מה שהוגש. את אומרת קיי בי אס ואני לא יודע. כתוב לך מה אושר וזה החומר" [פר' עמ' 238, ש' 4-3]. גם מר רון לא ידע לומר באילו חומרים השתמשו התובעים בעת ביצוע העבודה [פר' עמ' 223, ש' 35, עמ' 224, ש' 14-13, 25].
הנחת היסוד של מנהלי הפרויקטים הייתה כי התובעים עושים שימוש בחומרים המקובלים ולא פעלו ליצירת מצגי שווא בעבודתם כגון שימוש בלוחות צמר סלעים שנצבעו ב"אקריל פז" ודומיו (כפי שעלה מחלק מהעדויות לפניי) . בהינתן שעדים אלה לא היו מודעים לטיב השירות שסופק באתרים, אני מייחס משקל נמוך ביותר לגרסתם, באשר לשביעות רצונם מפעילות התובעים עובר לחקירת הפרשה.

113. לאחר תחילת החקירה המשטרתית התוודעו מנהלי הפרויקטים לחשדות שיוחסו לתובעים והפסיקו את העבודה מולם.
כך גב' בי-טון הסבירה כי כאשר הגישה את החברה לאישור כקבלן מבצע אצל מנהלת פרויקט קניון עזריאלי בקריית אתא, נדחתה בקשתה נוכח הידיעה שהתפשטה על חקירת המשטרה שהתנהלה כנגד התובעים והיא נתבקשה לאשר קבלן אחר [סעיף 9 ל-ת/2].
מר רון הסביר כי לאחר שהסתיימה עבודת התובעים בחברת טבע, חדלה חברת מ.ע.ד.ר לעבוד עמם. לדבריו: "לא רציתי אחרי זה להמשיך מכיוון שאני קשה לי לעבוד עם אנשים שיש עליהם איזשהו כתם" [פר' עמ' 218, ש' 10-9] ובהמשך: "החקירה המשיכה. כאילו זה לא שאמרו הכל בסדר, החומרים תקינים" [פר' עמ' 221, ש' 12].
גם מר הלמן הסביר כי בעת ששמע על החקירה שמתנהלת כנגד התובעים, "פניתי לעו"ד של טבע ולבוס שלי והוא אמר בשלב זה להפסיק עד תוצאות החקירה" [פר' עמ' 373, ש' 35-34].
בנוסף לעדויות אלה, מר הלל טלקר, עובד לשעבר של החברה הסביר בחקירה שכנגד כי הפסקת העבודה מול החברה נעשתה בגלל הפרשה כולה. לדבריו: "הם לא רצו להתעסק איתנו בגלל הפרשה במשטרה, החקירות ..." [פר' עמ' 127, ש' 21-20].

114. אף לא השתכנעתי כי בין התובעים לבין החברות עימם פעלו היה קשר חוזי ארוך טווח ומחייב.

חברת אלקטרה – מר אלוק צירף לתצהירו הסכם מסגרת שנערך בין התובעים לבין חברת אלקטרה [נספח כ"ט ל-ת/1]. מר שמואל גרנות, סמנכ"ל בחברת אלקטרה בע"מ התייחס בחקירה שכנגד להסכם זה והסביר כי הוא אינו נושא חתימות של מורשי החתימה באלקטרה ולכן אינו תקף. עוד הסביר מר גרנות כי הסכם המסגרת אינו חזות הכל. לדבריו: "הסכם המסגרת אצלנו משמעותו שיש לנו מסגרת עדיין הוא לא נותן שום סגירה על הסכם ספציפי" [פר' עמ' 132, ש' 28-27].

חברת טבע – מר הלמן, אשר שימש כעובד חטיבת הבטיחות בחברת טבע הסביר לאורך עדותו כי "ההחלטות זה לא רק שלי, יש סמנכ"ל בטיחות שכל דבר העברתי אליו להחלטה. טבע זה לא רק שלי" [פר' עמ' 373, ש' 21-20]. וכן: "זה הכל היה מול הממונים, אני הייתי הפרויקטור" [פר' עמ' 376, ש' 3]. ובהמשך: "... לאחר מספר עבודות שהוא [מר אלוק – א.ש.] ביצע קיבלתי טלפון מאחד הממונים, העבודה הייתה מול ממונה הבטיחות באתרים לא דרכי, אם שמעתי איזו הודעה או משהו על אבנר ועל העבודה שלו, באותו יום או למחרת התקשרו אליי מהמשטרה וביקשו שאגיע לחקירה ולא הבנתי מה קורה, שאלתי את הבוס שלי ואמר לי תיגש ובינתיים תעצור את העבודות" [פר' עמ' 369, ש' 32-31, עמ' 370, ש' 2-1]. יוצא אפוא כי מר הלמן לא שימש כגורם מקבל החלטות בחברת טבע ולכן אינו יכול להעיד על קיומו של חוזה ארוך טווח שנחתם עם התובעים, שלא הוצג לפניי במסגרת ההליך.

חברת אפקון – מטעם חברת אפקון העידה גב' בי-טון אשר העידה כי אין לה ידיעה לגבי איכות העבודה שבוצעה על ידי התובעים [פר' עמ' 110, ש' 22]. בנוסף, גב' מי-טל העידה כי
"אחרי שגמרנו עם בנק מזרחי קיבלנו פרויקט בקריית אתא בקניון עזריאלי, כנראה שהתחילו כל מיני שמועות והפיקוח ביקש ממני לא לעבוד איתם ולחפש חברה אחרת, פיקוח של עזריאלי קריית אתא ואז דיברתי עם אבנר וביקשתי שימצא לי חברה אחרת לעבוד איתו ועשינו חוזה עם קורמן. התנאי שלי היה שאבנר יהיה מנהל הפרויקט". יש בכך כדי להעיד שלא רק שלא נחתם בין אפקון לבין התובעים חוזה ארוך טווח, אלא שחברת אפקון ביקשה להפסיק את העבודה מול התובעים ואלה המשיכו לבצע את העבודה תחת כנפיה של חברת י.ב. קורמן.

חברת מ.ע.ד.ר – מר רון הסביר בחקירה שכנגד כי יתכן שהיו קבלני מיגון אש נוספים עימם עבדה חברת מ.ע.ד.ר. לדבריו: "... יכול להיות שעבד עוד מישהו" [פר' עמ' 223, ש' 14]. בנסיבות אלה לא הוכח כי התובעים שימשו כקבלני מיגון אש בלעדיים אצל חברת מ.ע.ד.ר.

חברת אורתם סהר – מר צ'יצ'לנסקי הודה בחקירה שכנגד בצורה מפורשת כי אורתם עבדה עם קבלני מיגון אש נוספים, מלבד החברה. לדבריו: " אורתם עבדה עם הרבה קבלני מעכבי בערה ואני עבדתי איתו" [פר' עמ' 229, ש' 14]. מכאן שאין להעיד על יחסים ארוכי טווח בין החברה לבין חברת אורתם סהר. אין בכך אף להעיד על בלעדיות שניתנה לחברה אצל חברת אורתם סהר.

חברת א.דורי – לשם הוכחת טענתו צירף מר אלוק חוזה עבודה שנחתם בין חברת א.דורי לבין החברה. טענת התובעים לביטול חוזה עבודה זו לנוכח הפרסומים, נטענה בעלמא ואין בידי לקבלה.

סיכומם של דברים – אני דוחה את טענת התובעים לפיה היקף הנזק שנגרם הוא תולדה של יחסים חוזיים ארוכי טווח שנגדעו כתוצאה מהליכי החקירה ופרסום הפרשה.

115. בספרו "דיני לשון הרע" עמד המלומד א' שנהר על הצורך בקיומו של קשר סיבתי בין הפרסום לבין הנזק, כדלקמן:

"התובע יהיה זכאי לפיצוי על נזקיו רק אם יהיה קשר סיבתי בין הפרסום לבין הנזק שבגינו אמור להינתן הפיצוי. מסקנה זו משתמעת מהחלת הוראותיו סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין על העוולה של פרסום לשון הרע. סעיף זה קובע שאם "סבל התובע נזק, ינתנו הפיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע". מהוראה זו עולה, כי תבע המבקש פיצוי בגין נזק שנגרם לו לא יוכל להסתפק בכך שהנזק אכן נגרם, ויהיה עליו להוכיח גם את הקשר בין הפרסום המשמיץ לבין הנזק הקונקרטי שלקיומו הוא טוען"

[שנהר, בעמ' 368]

116. גם אם אניח לזכותם של התובעים כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין חקירת המשטרה והפרסומים שנלוו לה לבין הנזקים הנטעים עדיין יש לבחון את הקשר הסיבתי המשפטי. כך, בהיבט המשפטי, על הנזק להיות קשור סיבתית לפעולה שביצע המזיק על פי המבחנים המשפטיים שנקבעו בפסיקה: מבחן הצפיות; מבחן הסיכון; ומבחן השכל הישר [ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 134 (1982); ע"א 576/81‏ שמעון‎ ‎נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1 (1984)]. ויודגש – "תפקידו של הקשר הסיבתי המשפטי הוא לצמצם את המקרים שבהם יוכר קשר סיבתי לאור המטרה של קביעת הקשר הסיבתי במשפט, שהיא – הטלת אחריות על אדם ... הקשר הסיבתי המשפטי יוכר רק בגין אותם גורמים עובדתיים שיש הצדקה לחייב אדם באחריות נזיקית בגינם." [ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח(5) 215, 227 (2004)].
כפי שעולה מהעדויות שהובאו לפניי, המידע שמסרו ורטש, בצלאל, פילו ופנחסוב לא היה אירוע מחולל הנזק, אלא החקירה המשטרתית והסיקור החדשותי שבא בעקבות מידע זה . חקירה זו, כך שנינו, נעשתה כדין ומכוח סמכותה של משטרת ישראל. לפיכך, אינה יכולה להיחשב כאירוע נזיקי. הלכה ולמעשה, גורם הנזק העיקרי היה התנהלותם הפסולה של התובעים עצמם. בנסיבות אלה, אפילו נגרם נזק לתובעים בגין החקירה והפרסום שנלווה לה, אין קשר סיבתי משפטי בין אירועים אלה לבין הנזק הנטען.

מטעמים אלה אני דוחה את טענת התובעים באשר לנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהחקירה והפרסומים.

117. תכליתה המוצהרת של התביעה דנן היא לפצות את התובעים על נזקים שנגרמו להם כטענתם בגין חקירה שנפתחה על ידי משטרת ישראל, בעקבות מידע שמסרו לה מתחרים עסקיים: מר פילו ומר פנחסוב. ברם, בניגוד לטענת התובעים, הראיות שהובאו לפניי לא לימדו על קונספירציה שנועדה להביא לחיסול עסקי התובעים, אלא על מידע אמין שלימד כי התובעים עשו שימוש ברכוש שנגנב מהחברות המתחרות. מידע זה הוצלב וחוּזק בהודעות של עובדים בעבר ובהווה של מר אלוק, שהעידו לפניי כיצד הונחו למהול חומרי עיכוב בעירה עם חומרים אחרים וכיצד יישמו את המוצרים המעורבבים באתרים שונים. היותם של הדברים אמת, הגנות שונות שעומדות לזכות משטרת ישראל כשהיא פועלת על פי סמכויותיה וסוגיות משפטיות שונות עליהן עמדנו לעיל, מוליכות לתוצאה ברורה וחדה לפיה דין התביעה להידחות.
לצד זאת, חשוב להזכיר לזכותו של מר אלוק וזאת בקול רם וברור – מר אלוק לא הורשע בדין הפלילי באף אחת מהעבירות שיוחסו לו בגין מסכת האירועים מושא תביעה זו. כך, החקירה בגין זיוף החומרים נסגרה מחמת היעדר ראיות מספיקות. כתב האישום שהוגש כנגדו בגין עבירות הרכוש (אחזקת נכס חשוד כגנוב) בוטל מחמת הגנה מן הצדק, שייסודה בטענתו של מר אלוק כי הסתמך על הודעת סגירת התיק שנשלחה אליו מהפרקליטות.

118. מר אלוק ניהל את מרבית ההליכים לפניי כשהוא אינו מיוצג.
ישיבות ההוכחות התקיימו כשמר אלוק במעמד של אסיר (בגין עבירות פיסיקאליות), כשהוא מובל לעיתים מספר פעמים בשבוע בידי שירות בתי הסוהר אל אולם בית המשפט לניהול תביעתו. עם זאת, מר אלוק ניהל את התביעה באופן רהוט, בדקדקנות ולא פסח על טענה או הליך שעמדו לרשותו. מר אלוק ביקש לזמן עדים רבים וחלקים מהותיים מבקשתו התקבלו. כתוצאה מכך התמשך ההליך על פני תשע ישיבות הוכחות וכלל ריבוי בקשות והליכי משנה. התרשמתי כי מר אלוק חדור אמונה בצדקת דרכו. אמונה זו לצד בחירתו בייצוג עצמי הכבידה לא מעט על ניהול ההליך שלפניי וספק רב אם היא הייתה נכונה מבחינת התובעים [ראו בהקשר זה: Rabeea Assy, Injustice in Person: The Right to Self-Representation 196-207 ((Oxford University Press, 2015)].
כך, מר אלוק העלה טענות רבות באשר לאופן בו נוהלה החקירה הפלילית נגדו, ביניהן: משטרת ישראל לא ניהלה חקירה סמויה לבחינת הטענות שהועלו על ידי הנתבעים; פריצת הנתבעים למחסן שנמצא בקיבוץ נגבה ושתילת ראיות מפלילות כנגד התובעים [סעיפים 112-11 ל-ת/1]; אי גביית עדויות מעדים חיוניים; ביצוע חיפוש בלא נוכחות של שני עדים שאינם שוטרים; סתירה בין עדותו של מר פילו לבין עדותו של מר ורטש באשר לגובה "התגמול" שקיבל מר ורטש עבור המידע שמסר למר פילו; שיבוש הליכים על ידי משטרת ישראל; כישלון משטרת ישראל בניהול החקירה ועוד .
טענות אלה מקומן בהליך הפלילי (ואולי ב"משפט זוטא") אך הן כמעט ואינן רלבנטיות לתביעה דנן שעילתה ברשלנות ובפרסום לשון הרע. התרשמתי כי מר אלוק מבקש באמצעות ההליך דנן לקבל "זיכוי" מהטענות שיוחסו לו במסגרת החקירה ובכך לטהר את שמו כבעל מקצוע ואיש עסקים מכובד.
ברם, ההליך האזרחי מתנהל באופן שונה מההליך הפלילי. גם דרגת ההוכחה בהליכים אלה שונה. מכאן נגזרת התוצאה השונה בשני ההליכים. יש לקוות כי מר אלוק יקבל על עצמו את הדין, יניח לאירועי העבר ויפנה לדרך חדשה.

119. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נידחות.

120. סוף דבר – התביעה נדחית.
בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, בהיקפו הנרחב של ההליך שכלל תשע ישיבות הוכחות, מוצגים ומסמכים רבים וכן ריבוי עדים, אני מחייב את התובעים ביחד ולחוד בהוצאות ושכר טרחה כדלקמן:
לזכות מדינת ישראל (משטרת ישראל) – הוצאות בגובה מחצית שכרו של המומחה רו"ח ונה על פי חשבונית ובנוסף שכר טרחה בסך 50,000 ₪.
לזכות ערוץ 10 – הוצאות בגובה מחצית שכרו של המומחה רו"ח ונה על פי חשבונית ובנוסף שכר טרחה בסך 50,000 ₪.
לזכות מר פילו - שכר טרחה בסך 50,000 ₪.
לזכות מר ורטש - אשר ייצג את עצמו במרבית ההליך למעט הסיכומים – הוצאות בהיקף שווה לשכר טרחה ראוי בהתחשב בהיקף נוכחותו וטיעוניו בסך 25,000 ₪ וכן שכ"ט בסך 5,000 ₪ (בגין שירותי עורך דין לעריכת והגשת הסיכומים).
לזכות מר בצלאל – אשר ייצג את עצמו בכל ההליך, בהתחשב בהיקף נוכחותו וטיעוניו – סך 25,000 ₪.
לזכות מר פנחסוב – שכר טרחה בסך 40,000 ₪ (בהתחשב בנוכחותו החלקית בהליך תוך איזון עם חשבון שכר הטרחה שהוגש במצורף לסיכומיו).

121. הואיל והחברה הפקידה ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים 3-1 בסך 60,000 ₪ אני מורה למזכירות לפעול לחילוט הערובה ולהעביר מתוכה סך 20,000 ש"ח (על פרותיהם) לזכות כל אחד ואחד מהנתבעים 1-3 באופן שוויוני, על חשבון חלקם בפסיקת ההוצאות ושכר הטרחה דלעיל.

יתרת החיובים בגין הוצאות ושכר הטרחה ישולמו בתוך 45 ימים מהיום.

ניתנה היום, כ"ג סיוון תש"פ, 15 יוני 2020, בהעדר הצדדים.