הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 2637-03-16

בפני
כבוד ה שופטת חנה קיציס

תובעים

  1. חליל אבו ציאם
  2. כדיר אבו סיאם
  3. אשרף אבו ציאם
  4. נדא אבו ציאם
  5. עתידאל אבו ציאם
  6. מוזיינה אבו סיאם
  7. סלאם אבו סיאם
  8. רודיינה אבו סיאם
  9. עטף אבו סיאם
  10. אסעד אבו סיאם

ע"י ב"כ עו"ד רון טורקלטאוב

נגד

נתבעת
רשות מקרקעי ישראל
ע"י ב"כ עו"ד תמר ברעם
פרקליטות מחוז ת"א - אזרחי

פסק דין

1. לפניי תביעה לצו עשה להורות על אכיפת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 3.5.2004, ולקבוע את אופן הצמדת סכום הפיצוי שנקבע בו. נוסף על כך עותרים התובעים לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 1,250,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו להם עקב הפרת ההסכם.

רקע עובדתי
2. התובעים הם בני משפחה אשר מתגוררים במתחם מקרקעין המצוי בעיר לוד, הידוע כגוש 4016 חלקות 32, 34, 127, 142 (להלן: "המקרקעין"). המקרקעין מנוהלים על ידי הנתבעת, רשות מקרקעי ישראל (להלן: "הרשות").
3. הרשות הגישה כנגד התובעים או מי מהם תביעות פינוי. ביום 4.6.1998 ניתן פסק דין בשתי תביעות שהגישה הרשות (ת"א 2370/94 ו-ת"א 5381/96) ונקבע כי על התובעים לפנות את המבנים שבהם החזיקו למעט המושכר המקורי; דירה של 2 חדרים, מטבח, מקלחת ושירותים, וזאת תוך 3 חודשים מיום מתן פסק הדין. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה ביום 5.10.2000.
4. התובעים הגישו תביעה במטרה למנוע את פינוי המקרקעין (ת"א 4234/04). ביום 24.12.2003 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים. הסכם הפשרה אושר וניתן לו תוקף של פסק דין ביום 3.5.2004 (להלן: "הסכם הפשרה"). הסכם זה הוא מושא התביעה שלפניי.

עיקרי הסכם הפשרה
5. התובעים יפנו את המקרקעין והרשות תקצה להם מגרש בשטח 1.5 דונם לבניית 5 יחידות במתחם משפחת אבו סיאם בעיר רהט. התובעים ישלמו בתמורה סכום נומינאלי של 100,000 ₪ (סעיפים 7-6 להסכם).
6. לאחר פינוי המקרקעין תשלם הרשות לתובעים 50,000 ₪. במועד מסירת החזקה והריסת המקרקעין תשלם הרשות לתובעים סך של $200,000 בניכוי התשלום של 50,000 ₪ (סעיף 8 להסכם).
7. התראה לפינוי תישלח על ידי הרשות לב"כ התובעים, 30 יום טרם פינויים של התובעים מהמקרקעין (סעיף 9 להסכם).
8. הריסת המבנים תיעשה על ידי הרשות ועל חשבונה. על התובעים לשאת בכל המיסים, הארנונות ותשלומי החובה וכן לשלם את דמי החכירה, דמי השכירות ודמי ההסכמה עד למועד הפינוי בפועל (סעיף 15 להסכם).

טענות התובעים
9. הסכם הפשרה שנחתם על ידי הצדדים מורה כי הפינוי ייעשה כנגד התראה של 30 יום טרם מועד הפינוי. עד למועד הגשת התביעה הרשות לא שלחה התראה לפינוי.
10. הרשות לא הקצתה לתובעים מגרש בחכירה מהוונת בגודל של 1.5 דונם המיועד לבנייה של חמש יחידות דיור בעיר רהט.
11. יש להורות על אכיפת ההסכם ולעדכן את סכום הפיצוי שנקבע התואם את עליית ערך מחירי הנדל"ן, כך שבמקום סך של $200,000 שנקבע בהסכם ישולם הסכום של 4,000,000 ₪.
12. נוסף על כך, התובעים מבקשים פיצויים בגין נזקים ממוניים ונזקים שאינם ממוניים בסך 1,250,000 ₪:
א. סך של 300,000 ₪ בגין עוגמת הנפש כתוצאה מחוסר ודאות בנוגע להסדר הפינוי.
ב. סך של 200,000 ₪ בגין הוצאות שהתובעים נאלצו להשקיע בשימור המבנים בתקופה שמאז חתימת ההסכם.
ג. סך של 750,000 ₪ בגין ההפרשים במחירי מרכיבי הבניה אשר נדרשים להקמת חמש יחידות הדיור מאז מועד הפינוי שנקבע בהסכם הפשרה.
טענות הרשות
13. הסכם הפשרה לא יצא לפועל עקב התנהלות שני הצדדים. התובעים לא ביצעו את החובות שהוטלו עליהם במסגרת הסכם הפשרה. היה עליהם לפנות את המקרקעין תוך 6 חודשים, גם אם לא נשלחה להם התראת פינוי ולא הועמד להם מגרש חלופי. התובעים לא עשו דבר במשך 12 שנים (מלבד פניה בודדת לרשות בשנת 2004) במטרה להוציא לפועל את הסכם הפשרה.
14. התובעים אף הפרו את הסכם הפשרה בכך שהעמיקו את אחיזתם במקרקעין, פלשו לשטחים סמוכים ובנו במקרקעין מבנים ותוספות בניה, לא שילמו לרשות דמי שימוש, ואף לא פנו אליה בבקשה לביצוע ההסכם.
15. הגשת התביעה בשיהוי ניכר מעידה על חוסר תום לבם של התובעים.
16. לא ניתן להתחקות אחר הרציונאל העומד בבסיס סכומי הפיצוי שנקבעו בהסכם הפשרה, ולכן אין מקום לקבוע כי יש להצמיד את סכום הפיצויים למדד יוקר הבניה או להתאימו לעליית ערך שוק המקרקעין.
17. אין בהסכם כל אינדיקציה לכך שסכום הפיצוי נועד לממן את בניית הבית במגרש ברהט או לרכישת דיור חלופי בעיר לוד.
18. לא ניתן לאכוף את ההסכם ככתבו וכלשונו שכן מתחם "אבו סיאם" שווק במלואו. לפני התובעים עומדת האפשרות לביצוע בקירוב של ההסכם באחת משלוש אפשרויות שפורטו בכתב ההגנה.

ההליך שלפניי והסכמות הצדדים
19. לאחר הגשת התביעה ניהלו הצדדים מו"מ ממושך בניסיון לפתור את המחלוקת שכן היה ברור לתובעים כי הקצאת מגרש במתחם משפחת אבו סיאם ברהט אינה אפשרית ויש להקצות להם מגרש אחר. הרשות הציעה 3 חלופות ל"ביצוע בקרוב", שנדחו על ידי התובעים ואלו דרשו לקבל מגרש אחר. דיון ההוכחות שהתקיים יוחד בעיקר לתכונות החלופות המוצעות לעומת תכונות המגרש שנקבע בהסכם הפשרה. ביום 8.6.2020, בשלב הסיכומים, הודיעה הרשות כי גם חלופות אלו אינן רלוונטיות והציעה חלופות אחרות. לבסוף הוסכם בין הצדדים כי הרשות תקצה לתובעים את מגרש 669 במקום המגרש הנזכר בהסכם. הרשות אף הודיעה כי המגרש יימסר לתובעים בתום עבודות הפיתוח וכי בתקופת הביניים לא תדרוש את פינוי התובעים מהמקרקעין כפוף להתחייבותם שלא לבצע בניה נוספת במקום. עוד התחייבה הרשות לפצות את התובעים בהפרש השווי הכספי שבין המגרשים והציעה כי לעניין זה ימונה מומחה מטעם בית המשפט. הצעת התובעים לאפשר להם לרכוש מגרש נוסף בפטור ממכרז כנגד ויתור על הפרש השווי נדחתה על ידי הרשות, ובהתאם להחלטתי מיום 22.6.2020 תידון שאלת הפיצוי המגיע לתובעים בנפרד.

דיון
תשלום הסכום של 200,000 $
20. בסעיף 23 לכתב התביעה עתרו התובעים לקבוע כי אכיפת ההסכם "תבוא לידי ביטוי בין היתר בעדכון סכום הפיצוי בגין הפינוי שעל הרשות לשלם לידי התובעים, ולהעמיד אותו על סכום עדכני התואם את עליית מחירי הנדל"ן ממועד עריכת ההסכם ועד למועד הגשת כתב תביעה זה, כך שבמקום הסך של 200,000 $ הנקוב בהסכם הפינוי יעמוד הסכום על סך של 4,000,000 ₪.
21. טענת התובעים היא שיש לעדכן את סכום הפיצוי כחלק מאכיפת ההסכם באיחור ומתוך פרשנות נכונה של הוראות ההסכם על בסיס כוונת הצדדים. לשיטת התובעים פרשנות ההסכם מובילה לתוצאה שיש להצמיד את סכום הפיצוי לעליית ערך הנדל"ן.
22. השאלה האם סכום הפיצוי הוא נומינאלי או שיש לשערכו, וככל שכן – באיזה אופן יבוצע שערוך המדד הרלוונטי, היא שאלה פרשנית ויש להכריע בה לאור כוונת הצדדים.
23. בבואו של בית המשפט לפרש חוזה עליו לעמוד על אומד דעת הצדדים וכוונותיהם. אומד דעת זה פירושו המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. לשון ההסכם היא נקודת המוצא להתחקות אחר תכלית ההסכם ואומד דעת הצדדים, אולם בכך אין די, ויש להיזקק אף לנסיבות החיצוניות להסכם המאירות את משמעות הטקסט, להנחות היסוד שלו, למבנהו ולהגיונו הפנימיים. זאת, אף אם לשון החוזה ברורה על פניה.
24. בהקשר זה, תינתן חשיבות רבה למהותה של העסקה, למבנה המשפטי הכללי שלה ולמטרותיה הכלכליות והחברתיות (ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש , פ"ד סב(2) 573, פסקה 22 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (2007); ע"א 6253/03 כפר מל"ל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' הרמן, פסקה 19 לפסק הדין (27.6.2005); גבריאלה שלו, דיני חוזים-החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 424 (2005)).
נוסף על כך בית המשפט מוסמך להורות על שערוך מלא או חלקי של התמורה, תוך בחינת השאלה מי מהצדדים אחראי לכך שהחוזה לא קוים (ע"א 8505/09 שאשא נ' ירוק בעיר הנעה בגז בע"מ והאסמכתאות שם (23.3.2011)).
25. על מהותה של העסקה ומטרותיה כפי שראו זאת הצדדים ניתן ללמוד מתוך מכלול הוראות ההסכם (ע"א 8763/15 זיו נ' גספא הנדסה בע"מ, פסקה 33 לפסק הדין (4.1.2017)).
בענייננו, הצדדים הבחינו בין הסכומים שעל התובעים לשלם לרשות לבין סכום הפיצוי שעל הרשות לשלם להם. כך בסעיף 6 להסכם הפשרה נקבע כי יוקצה לתובעים מגרש בתמורה לסך של 100,000 ₪; ובסעיף 7 נקבע כי "סכום זה יהיה נומינלי ויישאר בערכו הנ"ל עד למועד ההקצאה בפועל"; בסעיף 8 נקבע כי הרשות תשלם לתובעים "סך בשקלים שווה ערך ל- 200,000 $ של ארה"ב פחות סכום של 50,000 ₪".
26. כאשר הצדדים רצו לקבוע כי הסכום יהיה נומינאלי, הדבר צוין במפורש בהסכם. הצדדים לא נקטו הוראה דומה באשר לסכום הפיצוי שעל הרשות לשלם לתובעים, ועל כן יש להידרש לשאלה האם די בהצמדה לשער הדולר או שמא יש לשערך את הסכום.
27. מנגנון השערוך נועד לגשר על פני פער ירידת ערך הכסף, כאשר השאלה האם וכיצד יש לשערך את החיוב תיעשה על פי הפרשנות הראויה של הדין הרלוונטי (ע"א 4030/03‏‏ מפעלי גרנות – אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ נ' מס הכנסה - פקיד שומה למפעלים ‏גדולים, פסקה 11 לפסק דינו של השופט עדיאל (2.7.2007)). בין השיקולים בשאלה זו יבואו התנהגות הצדדים, שינוי בשווי הנכס והאפשרות לצפות שינוי זה, הנזקים שנגרמו לכל צד, מניעת התעשרות מופרזת של צד לחוזה, שיקולי צדק ועוד (ע"א 7259/15 לביא נ' אורקי בניה שירותים והשקעות בע"מ (17.1.2017)).
28. שער הדולר ביום חתימת ההסכם היה 4.34 ₪. בחלוף 16 שנים שער הדולר הוא 3.43 ₪. לא ניתן להשלים עם התוצאה כי האיחור בביצוע ההסכם הרובץ לפתחה של הרשות יוביל לתוצאה כי התובעים יקבלו סכום שקלי נמוך מהסכום שעמד להם בעת חתימת ההסכם, וגם לא ניתן להשלים עם התוצאה כי לא יתווספו לסכום זה הפרשי ריבית והצמדה כדי לשמור על ערך הכסף. שערוך הסכום מביא להשבת המצב לקדמותו ולשימור ערך התשלום המגיע לתובעים, על מנת למנוע הפסד של התובעים מחד גיסא, והתעשרות שלא כדין של הרשות מאידך גיסא.
"ככלל, חזקה על אדם המחזיק בכסף כי הוא עושה בו שימוש. זו נקודת המוצא המשמשת כאמת מידה. מכאן גם ההנחה כי דחייה של מועד תשלום, חוזי או אחר, היא בבחינת הטבה... כאשר הכסף המיועד לתשלום זמין בידי החייב, הוא עשוי לשמש להשקעה פיננסית, לפרויקט עסקי או לכל מטרה כלכלית אחרת. אם הכסף אינו זמין, טובת ההנאה עשויה לבוא לידי ביטוי בחיסכון של עלויות מימון שהיו נדרשות כדי לשלם את החיוב במועדו. אין הכרח כמובן שדווקא הכסף שיועד לתשלום החיוב ישמש בפועל להשקעה. הכסף מתערבב, על-פי רוב, עם שאר הכספים שבידי המחזיק כך שאין אפשרות להבחין בין השימושים. לכסף אין סימן היכר...לכן ככלל, ניתן לומר כי המחזיק עושה שימוש – ולו גם עקיף – בכל כסף המצוי ב"מצבת נכסיו", ואפילו לא נעזר המחזיק במנגנון להשקעת כספים, עדיין אין ללמוד מכך שלא צמחה לו כל טובת הנאה מדחיית מועד תשלום החיוב". (ע"א 6574/99‏ מדינת ישראל, משרד השיכון נ' עו"ד קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ, פ''ד נח (3) 313, פסקה 13 לפסק דינו של הנשיא ברק (2004)).
29. לא מצאתי עיגון לטענת התובעים בכתב התביעה לפיה יש לעדכן את סכום הפיצוי בעקבות חלוף הזמן ועליית ערך הנדל"ן. כאמור, הוראות ההסכם הן המתוות את אופן השערוך ולא מצאתי בו הוראה שממנה ניתן לייחס לצדדים כוונה להצמיד את סכום הפיצוי לעלית ערך הנדל"ן. על כן איני סבורה כי בנסיבות אלו יש להתחשב בעליית ערך הנדל"ן במסגרת שערוך הסכומים. נסיבותיו של ההסכם, נסיבות הפרתו כמו גם התנהלות הצדדים מובילות לתוצאה כי יש לשערך את סכום הפיצוי כך שיתווספו לו הפרשי ריבית והצמדה כחוק, אך אין מקום להצמידו לעליית ערך הנדל"ן.
30. בסיכומים שינו התובעים במעט את חזית התביעה; בעוד שבכתב התביעה הם עתרו כאמור לעדכון סכום הפיצוי נוכח חלוף הזמן, בסיכומים נטען כי יש להצמיד את סכום הפיצוי כדי לשמר את היחס בין הפיצוי שנקבע בהסכם לבין יכולת הקניה של נכס מקרקעין למגורים. יחס שלשיטתם הוכיחו בחוות הדעת השמאית שהוגשה מטעמם, ונערכה על ידי השמאי יעקב אשר (להלן: "השמאי אשר"). בחוות דעת זו נבדקה עליית ערך המקרקעין בין השנים 2017-2004 בסביבת מגורי התובעים בעיר לוד. השמאי אשר הגיע למסקנה כי ערך בניית מ"ר מובנה וערך מ"ר קרקע עלה בממוצע בסך של כ- 365%. התובעים מבהירים כי בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)") הם זכאים לפיצוי עבור הנזק שנגרם להם עקב הפרת ההסכם, שכן אם הייתה הרשות מקיימת את חיוביה היה באפשרותם לרכוש עוד 3/4 יחידת דיור, נוסף על המגרש. בכך בעצם שינו התובעים את עילת התביעה מסעד הצהרתי בשאלת פרשנות ההסכם לסעד כספי לפיצוי בגין נזק שנגרם להם.
31. טענה זו יש לדחות משני טעמים; ראשית מדובר בטענה שלא נטענה בכתב התביעה וגם לא שולמה אגרה בגינה. בכתב התביעה העמידו התובעים את סכום הפיצוי על הסך של 1,250,000 ₪ בהתאם לעילות שנמנו בסעיף 12 לעיל, ואין מקום לשנות מעילות אלו. שנית והעיקר, הטענה כי התובעים התכוונו לרכוש בסכום הפיצוי יחידת דיור בעיר לוד כלל לא הוכחה על ידם. בהסכם הפשרה לא נזכרה כוונה שכזו, בתצהיר שהוגש אין טענה כי זו הייתה כוונתם, ומהתצהיר המשלים שהוגש עולה כי התובעים מתכוונים להתגורר במגרש שיוקצה להם. לפיכך יש להסיק כי סכום הפיצוי נועד לשמש לבניית הבתים במגרש זה. משלא הוכיחו התובעים את טענתם כי התכוונו לרכוש יחידת דיור בעיר לוד הרי שהנזק הנטען כלל לא הוכח.
32. הרשות מודה כי כוונת הצדדים הייתה כי הסכומים הנקובים בו ישולמו תוך חצי שנה, פרק הזמן שנקבע בהסכם לביצועו. לפיכך יש לקבוע כי על הרשות לשלם לתובעים סך של 200,000 $ על פי שער הדולר ביום 3.11.2004 (6 חודשים לאחר אישור ההסכם), בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד זה ועד למועד התשלום בפועל.
33. יש לדחות את טענת הרשות בסיכומיה כי שיערוך סכום הפיצוי מוביל לתוצאה כי יש לשערך בדרך דומה גם את הסכום שעל התובעים לשלם לה על פי ההסכם. כאמור, הצדדים הבדילו בין שני הסכומים וקבעו כי על התובעים לשלם סכום נומינאלי. לא הייתה לרשות מניעה לפעול לביצוע ההסכם, ומחדליה אינם מביאים לשינוי ההסכם.

פיצוי בסך של 300,000 ₪ בגין עוגמת נפש
34. התובעים עותרים לפסוק להם פיצוי בסך 300,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה להם כתוצאה מחלוף הזמן. לטענתם, הם המתינו במשך 16 שנים שהרשות תמלא אחר חיוביה שבהסכם אך לשווא. עוד הם טוענים כי הרשות הפרה את יחסי האמון בין הצדדים ומחדליה מגלים אלמנטים של התנהלות מעליבה ופוגענית במיוחד. התנהלות זו מצדיקה פיצויים בסכום ניכר. הרשות טוענת כי התנהלות התובעים אינה מזכה אותם בפיצוי הנתבע.
35. פיצוי בגין נזק לא ממוני על פי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות), נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. פיצוי זה אינו נפסק על דרך השגרה אלא במקרים חריגים שבהם נמצאה הפרה בוטה של יחסי אמון או של יחסי תלות או הפרה בזדון או במצבים של התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד (ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (11.11.2010)).
36. מצאתי לדחות את טענת התובעים. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ביום 3.5.2004. ביום 11.8.2004 פנה ב"כ התובעים לרשות בבקשה להביא לביצוע את הסכם הפשרה וכחודשים לאחר מכן, ביום 4.10.2004, שלח ב"כ התובעים מכתב תזכורת לרשות. התביעה שלפניי הוגשה ביום 1.3.2016, כ- 12 שנים לאחר חתימת ההסכם כאשר בפרק זמן זה התובעים לא פעלו למימוש ההסכם וישבו בחיבוק ידיים. בנסיבות אלה, אין מקום לפיצוי בגין עוגמת נפש.
37. זאת ועוד הנטל על התובעים להוכיח בראיות הן את עצם הנזק הלא-ממוני הן את הקשר הסיבתי בין הפרת החוזה לבין נזק זה (ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פ"ד מד(4) 847 (1990)). בעניין זה התובעים לא שכנעו אותי כי חיו באי ודאות באשר למועד ביצוע ההסכם. משתיקתם לאורך השנים יש להסיק כי הם לא נפגעו ממחדלי הרשות להוציא לפועל את ההסכם.

פיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין שימור המבנים
38. התובעים טוענים כי על הרשות לשלם להם 200,000 ₪, סכום שהיה עליהם להשקיע בשימור המבנים הקיימים במקרקעין. טענה זו לא הוכחה, ולא צורפו אסמכתאות מתאימות. בהיעדר הוכחה יש לדחות את הטענה.

פיצוי בסך של 750,000 ₪ בגין עליית עלויות הבניה
39. התובעים טוענים כי לו הייתה הרשות מעמידה להם את המגרש במועד הם היו בונים את יחידות הדיור בעלות נמוכה בהרבה. טענה זו לעליית מחירי הבנייה לא הוכחה בחוות דעת מומחה, ומכל מקום יש בשערוך הסכום כדי לרפא נזק זה.

הליך מקביל
40. בסיכומים מלינים התובעים על כך שהרשות לא רק שאינה נכונה לקיים את ההסכם אלא אף הגישה כנגדם תביעה לפינוי המקרקעין המתבררת בבית משפט השלום בפתח תקווה. עוד נטען על ידם כי מחקירתו של דויד וינר, מפקח במרחב השמירה של מחוז ת"א והמרכז אצל הרשות, עלה שהוא כלל אינו מכיר את הוראות ההסכם ועדותו לפיה התובעים פלשו לאזורים אחרים במקרקעין אינה מבוססת. מכאן לשיטתם שכל דו"חות הפיקוח שנערכו הוכחו ככאלו שאינם משקפים את המציאות ולא ניתן להסתמך עליהם.
איני מוצאת מקום להידרש לסוגיה זו – שאלת עילת תביעת הפינוי מתבררת בהליך נפרד ואין מקום לברר את השאלה האם אכן פלשו התובעים לשטחים נוספים במסגרת ההליך שבפני. בפרט אמורים הדברים כאשר לשיטת הרשות אין חפיפה בין השטח שלגביו נתבע סילוק ידם של התובעים, לבין המקרקעין מושא הסכם הפשרה. כמובן שעל הרשות לנהוג לפי הודעתה מיום 8.6.2020 שלא לדרוש את פינוי התובעים מן המקרקעין עד למסירת מגרש 669 כפוף להתחייבות התובעים שלא להוסיף בניה במקרקעין.

סוף דבר
41. מגרש 669 יימסר לתובעים במקום המגרש שנקבע בהסכם הפשרה.
42. סכום הפיצוי המגיע לתובעים על פי הסכם הפשרה בסך 200,000 $ יחושב על פי שער הדולר הידוע ביום 3.11.2004 וממועד זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק ועד למועד התשלום בפועל.
43. טענות התובעים לתשלום פיצוי בסך 1,250,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו להם עקב האיחור בביצוע ההסכם נדחות.
44. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ו' תמוז תש"פ, 28 יוני 2020, בהעדר הצדדים.