הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 25538-01-14

בפני
כבוד ה שופטת ד''ר איריס רבינוביץ ברון

תובעת

פנינה קומפורטי
ע"י ב"כ עו"ד אליעד שרגא ועו"ד רנון גורטנשטיין

נגד

נתבעים
1.הרב יוסף שיינין רב העיר אשדוד
2.רבנות העיר אשדוד
ע"י ב"כ עו"ד אליהו בוסקילה
3.הרב משומר צוברי רב המועצה המקומית גן יבנה
4.רבנות המועצה המקומית גן יבנה
ע"י ב"כ עו"ד אשר קדוש
5.עמותת יד לאחים
6.עמותת יד לאחים - להצלה מהמיסיון
ע"י ב"כ עו"ד משה מורגנשטרן

פסק דין
מבוא
בפני תביעה על סך 5,000,000 ₪ שהוגשה על ידי התובעת, הגב' פנינה קומפורטי בגין נזקים שלטענת התובעת נגרמו לה כתוצאה מנטילת תעודות כשרות מהקונדיטוריות שלה בגן יבנה ובאשדוד וכתוצאה ממסע הכפשה שלטענתה נוהל כנגדה וכן בעילה של לשון הרע בשל פרסומים שנעשו בקשר אליה.
התביעה הוגשה כנגד שישה נתבעים: הרב שיינין, רב העיר אשדוד (להלן: "הנתבע 1") ורבנות העיר אשדוד (להלן: " הנתבעת 2"), הרב משומר צוברי, רב המועצה המקומית גן יבנה (להלן: "הנתבע 3") ורבנות המועצה המקומית גן יבנה (להלן: "הנתבעת 4") וכן כנגד עמותת יד לאחים (להלן: "הנתבעת 5") ועמותת יד לאחים – להצלה מהמ יסיון (להלן: "הנתבעת 6" ולהלן יחדיו: " יד לאחים").
הנתבעים 2-1, הנתבעים 4-3 והנתבעות 6-5, הגישו כתבי הגנה.
יצויין כי בהתאם להחלטת בית המשפט, כב' השופט שינמן, מיום 3.9.14 נדרשה התובעת להגיש כתב תביעה מתוקן כאשר נקבע בהחלטה כי: " כתב תביעה צריך לכלול את הארועים הרלוונטיים לכל אחד מהנתבעים, לרבות תאריכים רלוונטיים והנזק המשויך לכל אחד מהנתבעים".
התובעת הגישה כתב תביעה מתוקן.
הנתבעים הגישו כתבי הגנה מתוקנים.
לטענת הנתבעים, כתב התביעה המתוקן לא ריפא את הפגמים שבגינם נדרשה התובעת להגיש כתב תביעה מתוקן.
מטעם התובעת הוגש תצהירה וכן תצהיר של הגב' נאוה רפופורט שהינה לקוחה שלה, ותצהירים של החוקרים מר ירון עידן ומר ויקטור סננס שהועסקו על ידה. כמו כן הוגשה מטעמה חוות דעת מומחה של רו"ח יוסי ספיר.
מטעם הנתבעים 2-1 הוגש תצהירו של הנתבע 1 וכן תצהירו של מר דניאל פרץ, המועסק אצל הנתבעת 2 בתפקיד אחראי על תחום הכשרות.
כמו כן הוגשה מטעמם (וכן מטעם הנתבעים 4-3) חוות דעת מומחה של רו"ח שמעון אטיאס.
מטעם הנתבעים 4-3 הוגש תצהירו של הנתבע 3.
מטעם הנתבעים 6-5 הוגש תצהירו של מר יוסף גנץ, מנכ"ל יד לאחים.
בדיוני ההוכחות, נחקרו המצהירים והמומחים.
הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

רקע עובדתי
בחודש מאי 2001 הוקמה על ידי התובעת קונדיטוריה בשם "פנינה פאי" בגן יבנה. הקונדיטוריה קיבלה תעודת כשרות.
התובעת הינה יהודיה משיחית.
התובעת טוענת כי במהלך שנת 2002 החלו יד לאחים, הנתבעות 6-5, להפיץ כרזות ומודעות מכפישות לגביה ולגבי היותה מסיונרית וכי בהמשך אותה שנה זימן אותה אליו הנתבע 3 ושלל ממנה את תעודת הכשרות.
במהלך שנת 2006 פתחה התובעת קונדיטוריה נוספת באשדוד וקיבלה עבורה תעודת כשרות.
בחודש יולי 2006 נשללה תעודת הכשרות מהקונדיטוריה באשדוד.
בעקבות זאת, בשנת 2006 התובעת פנתה בעתירה לבג"צ.
עוד בטרם התבררה העתירה, החזירו הנתבעים 4-3 את תעודת הכשרות לקונדיטוריה בגן יבנה, ללא כל תנאים מיוחדים.
בשנת 2009 ניתן פסק דין במסגרתו התקבלה העתירה ונקבע כי הנתבעים 2-1 שקלו שיקולים זרים ובית המשפט העליון הורה להחזיר את התעודה לקונדיטוריה באשדוד בתנאים הרגילים.
התובעת פנתה בהמשך לבג"צ בבקשה לבזיון בית משפט בטענה כי הנתבעים 2-1 אינם ממלאים את הוראות פסק הדין. התקיים הליך בפני בית המשפט העליון, הנתבעים 2-1 נדרשו להגיש תצהירים לגבי התנאים הנדרשים בבתי עסק אחרים באשדוד וניתן פסק דין בו נדחתה הבקשה לבזיון.
מאז ממשיכה הקונדיטוריה באשדוד לפעול ללא תעודת כשרות.
בשנת 2010 נסגרה הקונדיטוריה בגן יבנה.

טענות הצדדים
טענות התובעת
לטענת התובעת, עניינה של התביעה "ציד מכשפות" שניהלו כנגדה הנתבעים, בשל אמונתה ודתה. כאשר מדובר בשתי חזיתות עיקריות: שלילת תעודות הכשרות ע"י הנתבעים 4-1 מהקונדיטוריות שבבעלותה וזאת בניגוד לדין והחזית השניה – עלילת דם שניהלו הנתבעים על מנת לפגוע בשמה הטוב ובפרנסתה ולהביא לכך שלקוחות ידירו רגליהם מעסקיה.
בחודש מאי 2001 פתחה את הקונדיטוריה "פנינה פאי" בגן יבנה וקיבלה תעודת כשרות לאחר שעמדה בכל הדרישות.
הקונדיטוריה הצליחה באופן מיידי.
בקיץ 2002 נדהמה לגלות שהודבקו על ידי הנתבעות 6-5 מודעות ענק במרכז המסחרי שבו הקונדיטוריה, בבתי הספר שבו למדו גם ילדיה ובסמוך לבתי כנסת ובהם מופיעה תמונת התובעת מחזיקה עוגה כשלצידה הסבר על כך שהיא יהודיה משיחית המנסה להטביל את היהודים. במודעות נכתב: "הזהרו ממנה – ואל תכנסו אליה ".
הנתבעות 6-5 הוסיפו מאז להפיץ כרוזים ומודעות מכפישות אודותיה.
לטענת התובעת היא הפכה לשיחת היום בישוב, מושא שנאה ולעג והדברים הביאו לירידה במכירות בקונדיטוריה.
הנתבעות 6-5 ופעיליה ירקו לעברה, זרקו ביצים על הקונדיטוריה ועוד.
כעבור מספר חודשים הנתבע 3 זימן את התובעת ללשכתו והודיע לה כי עקב פניות שהתקבלו מארגון "יד לאחים" הוחלט לשלול את תעודת הכשרות מהקונדיטוריה בגן יבנה . זאת, ללא הצדקה.
בעקבות שלילת התעודה, ירדו המכירות. התובעת נאלצה להוריד את המחירים ולצמצם את מספר העובדים.
בשנת 2010 נאלצה לסגור את הקונדיטוריה בגן יבנה.
בחודש אפריל 2006 פתחה סניף נוסף של "פנינה פאי" באשדוד וקיבלה תעודת כשרות מרבנות העיר אשדוד.
ההצלחה היתה מיידית והתובעת נאלצה לעבוד 20-16 שעות ביום להדביק את הביקוש.
יד לאחים לא הניחו לה. גם באשדוד עמדו פעילי הנתבעות 6-5 מחוץ לקונדיטוריה וקראו לאנשים לא לקנות ממנה.
חלה ירידה במכירות והתובעת נאלצה לצמצם היצור ולפטר עובדים.
בעקבות קבלת תעודת הכשרות באשדוד, החליטה התובעת לפנות לנתבעים 4-3 בבקשה להשיב לה את תעודת הכשרות בגן יבנה. לטענתה, סירבו לה ואף פנו לנתבעים 2-1 ודיווחו להם כי היא יהודיה משיחית ויש ליטול את תעודת הכשרות שלה מהקונדיטוריה באשדוד .
ביום 3.7.06 הנתבעת 2 פנתה לתובעת והודיעה לה כי לפי המידע שהגיע אליה היא נוטלת את תעודת הכשרות של הקונדיטוריה באשדוד. בעקבות פנייתה לנתבעת 2, קיבלה ממנה מכתב נוסף מיום 5.7.06. ביום 14.7.06 התקיימה פגישה בלשכת הנתבע 1, רב העיר אשדוד, אשר הודיע לה כי לא נותנים כשרות לאנשים כמוה (סיכום הפגישה בכתב צורף כנספח 4 לתביעה ).
בעקבות שלילת הכשרות, חלה ירידה במכירות.
התובעת פנתה בערר לרבנות הראשית. לאחר שלא נענו לה, פנתה בעתירה לבג"צ (בג"צ 8735/06 קומפורטי נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל ואח' (להלן: " עניין קומפורטי").
סמוך לאחר הגשת העתירה, החזירו לה הנתבעים 4-3 את תעודת הכשרות לקונדיטוריה בגן יבנה, ללא כל תנאי.
ביום 29.6.09 קיבל בג"צ את העתירה (בעניין אשדוד) והורה להחזיר לה את תעודת הכשרות בתנאים הרגילים. נקבע כי התנאים שהוצבו לה, במסגרתם נדרשה השגחה צמודה , אינם מידתיים ונבעו משיקולים זרים.
בקשה לקיים דיון נוסף שהוגשה על ידי המשיבים נדחתה.
הנתבעים 2-1 סירבו להשיב את תעודת הכשרות לקונדיטוריה באשדוד למרות פסיקת בג"צ. התובעת הגישה לבג"צ בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט . הנתבעים טענו שעליה להגיש בקשה חדשה לקבל תעודת כשרות . התובעת הגישה בקשה חדשה, ושוב נקבעו תנאים מכבידים.
התובעת שבה וטענה לבזיון. לטענת התובעת, במסגרת הדיון בבקשה לבזיון, הנתבעים 2-1 הציגו תצהירים שקריים לבג"צ בתמיכה לטענתם לפיה התנאים שהציבו לה היו כמו התנאים שהציבו לאחרים. הבקשה לבזיון נדחתה.
התובעת טוענת כי נוהל כנגדה מסע הכפשה על ידי הנתבעות 6-5 (בשיתוף פעולה עם הנתבעים 2-1 בעיר אשדוד).
הפרסום הראשון היה בשנת 2002 בגן יבנה.
הפרסום השני היה באשדוד בשנת 2006, אז הפיצו הנתבעות 6-5 ברחבי העיר ובסמוך לקונדיטוריה כרוזים שקראו לציבור להזהר מהתובעת שהינה יהודיה מסיונרית ומחשש שתנסה לשכנע אותם להמיר את דתם. הכרוזים אף תורגמו לשפה הצרפתית.
בעקבות מסע ההשמצה של הנתבעות 6-5 פורסמה ביום 22.9.06 כתבה במקומון על כך שאחת הבעיות המרכזיות באשדוד היא פעילות גלויה של מיסיונרים.
בשנת 2009, לאחר שניתן על ידי בג"צ פסק הדין בעניין קומפורטי, הפיצו הנתבעות 6-5 כרוז שבו נכתב כי בג"צ כופה על רבנות אשדוד להעניק כשרות לקונדיטוריה של התובעת , כי התובעת מסיונרית ושומר נפשו ירחק.
לטענת התובעת, הנתבעים 2-1 לקחו חלק לא מבוטל במסע ההכפשה כנגדה ונתנו לו גושפנקא רשמית. ביום 20.2.11 פרסמו הנתבעים 2-1 מודעה הקוראת לציבור להפגין נגד הפעילות המסיונרית של היהודים המשיחיים.
לטענת התובעת, כתוצאה ממעשי הנתבעים נגרמו לה אובדן הכנסות ואובדן לקוחות לקונדיטוריות.
בכלל זאת גרמו לאובדן הכנסות פוטנציאליות ולולא מעשיהם היתה מנהלת היום שתי קונדיטוריות מצליחות.
נגרם נזק לשמה הטוב ולשם הטוב של העסקים שהתובעת מנהלת.
נגרמה לה עוגמת נפש, והיא הוכפשה, בוזתה והושפלה.
התובעת העריכה את נזקיה בסך כולל של 5,000,000 ₪ בתוספת מע"מ, לצרכי אגרה.

טענות הנתבעים 2-1
הנתבעים 2-1 טוענים, כטענה מקדמית, כי התביעה התיישנה.
התובעת פתחה את העסק באשדוד באפריל 2006, תעודת הכשרות שלה נשללה ביולי 2006 והתביעה הוגשה למעלה משבע שנים לאחר מכן.
כתב התביעה אינו מפרט את המועדים הרלבנטיים.
לכל הפחות, כל הנטען ביחס לתקופה שעד ליום 6.11.07 (שבע שנים לפני הגשת כתב התביעה המתוקן) התיישן.
טענה מקדמית נוספת עניינה העדר יריבות כנגד הנתבעת 2. הנתבע 1 מכהן כרב ראשי לאשדוד והוא מוסמך ליתן תעודות הכשר בהתאם להוראות חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 (להלן: "חוק איסור הונאה בכשרות"). לנתבעת 2 אין הסמכה ליתן תעודות הכשר ולכן יש למחוק התביעה כנגדה על הסף.
טענה מקדמית נוספת עניינה העדר עילה, בכל הנוגע לטענות לכך שלא ניתנה לה תעודת הכשר לאחר החלטת בג"צ. זאת , משום שלא ערערה למועצת הרבנות הראשית בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק איסור הונאה בכשרות ולכן לא מיצתה את ההליכים על פי חוק.
לגבי שלילת תעודת הכשרות מהקונדיטוריה של התובעת באשדוד בשנת 2006, טוענים הנתבעים 2-1 כי הנתבע 1 הפעיל את סמכותו על פי דין ועל פי שיקול דעתו. לא פעל משיקולים זרים או מטעמי אפליה ושנאה. עוד טוען הנתבע 1 כי לאחר פסיקת בג"צ, פעל על פיה.
עוד הם טוענים, כי בהתאם להלכה חלים דינים שונים בכל הקשור בכשרות כלפי מי שאינו יהודי ובכלל זאת יהודים משיחיים המאמינים בברית החדשה. לכן הוסבר לתובעת כי תעודת הכשרות תינתן לה רק אם תעסיק משגיח כשרות צמוד מפתיחת העסק ועד סגירתו ובתנאי שלמשגיח יהיו מפתחות העסק.
בג"צ קיבל את העתירה וקבע כי אמונתה של התובעת לא צריכה להיות שיקול במסגרת השיקולים הכרוכים במתן תעודת כשרות. הנתבע 1 קיבל את הפסיקה ופעל על פיה.
בג"צ קבע כי יש להעניק לה תעודת כשרות "בכפוף למילוי התנאים הרגילים לעסק מסוג זה וכפי שהם מפורשים בפסק דין זה". לאחר מכן נמסרו לתובעת התנאים לרבות דרישה לצמצם את שעות הייצור לחמש שעות ביום שבמהלכן יהיה נוכח משגיח. זאת, על מנת להקל עליה ולא לדרוש משגיח לכל שעות הפעילות.
הציטוטים של דברי הנתבע 1 מהתקשורת חלקיים ומגמתיים, ומתעלמים מכך שהנתבעים קיבלו על עצמם את פסיקת בג"צ.
כל הדרישות שהוצבו לה הן דרישות רגילות, לרבות הצבת משגיח.
התובעת שבה ופנתה לבג"צ בקשר לתנאים שהוצבו לה ופנייתה בהליך של בזיון נדחתה.
החלטת בג"צ בעניין מהווה "מעשה בית דין".
אין ממש בטענות התובעת כי התצהיר שהוגש לבג"צ בדבר עסקים דומים היה שקרי.
הנתבע 1 טוען כי לא שיתף פעולה עם הנתבעות 6-5, כטענת התובעת.
אין קשר בין עמדת הנתבעים 2-1 כלפי היהודים המשיחיים לבין הנטען בכתב התביעה.
ככל שנגרמו לתובעת נזקים, הם נגרמו באשמתה.
אין קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין הנתבעים 2-1.
התובעת טענה לנזקים באופן סתמי וכוללני ולא הבחינה בין הנתבעים השונים, למרות האפשרות שניתנה לה לעשות כן, במסגרת כתב התביעה המתוקן.

טענות הנתבעים 4-3
התביעה התיישנה. משנת 2006 ועוד בטרם שהוחל הדיון בבג"צ הושבה תעודת הכשרות לתובעת.
הנתבעים טוענים להעדר עילת תביעה כנגדם – לא פורט בכתב התביעה המתוקן ובתצהירה מתי נולדה העילה כנגדם.
לתובעת ניתנה תעודת כשרות עם פתיחת עסקה בגן יבנה בשנת 2001 בגינה שולמה אגרה עד לסוף שנת 2003 ולפיכך עד סוף 2003 היתה לה תעודת בתוקף.
הטענה לפיה הנתבע 3 זימן אותה ללשכתו והודיע לה כי עקב פניות מיד לאחים הוחלט לשלול את תעודת הכשרות מהעסק שלה מוכחשות. מעולם לא שללו ממנה את תעודת הכשרות.
לאחר 2003 מעולם לא סירבו הנתבעים 4-3 להנפיק לתובעת תעודת כשרות. הנתבע 3 ידע כי דיני הכשרות אצל התובעת עוד מבית אבא, אולם היא לא הגישה בקשה לחידוש התעודה.
התובעת לא צירפה כל אסמכתא לטענתה בדבר סירוב לחדש את תעודת הכשרות לעיסקה.
הנתבעים 4-3 לא נתנו יד במישרין או בעקיפין למסע ההכפשה הנטען כנגד התובעת.
התובעת לא צירפה כל אסמכתא לביסוס הטענות.
הנתבעים 4-3 לא פנו לנתבעים 2-1 בעניינה של התובעת ולא דיווחו להם בדבר דתה של התובעת או כי יש לשלול מהעסק שלה באשדוד את תעודת הכשרות.
הנתבעים 4-3 מכחישים את הנזקים הנטענים על ידי התובעת.

טענות הנתבעות 6-5
היהודים המשיחיים פועלים להעביר יהודים מדתם וזאת בהתאם למצוות "הבישור". התובעת היא יהודיה משיחית וחזקה כי היא פועלת על פי דתה ואמונתה.
יד לאחים עוזר ומשקם אנשים ומשפחות שנפגעו מהיהודים המשיחיים.
כנגד יד לאחים או פעיליה לא הוגשו כתבי אישום בגין עבירות פליליות מזה שנים רבות.
יד לאחים היא עמותה מסודרת, זכאית להכרה לתרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה.
יד לאחים איננה מסתתרת מאחורי מסמכים אנונימיים וככל שהיא מבקשת להפיץ את דבריה היא עומדת מאחורי הפרסומים.
יד לאחים לא הפיצה את הפרסומים שצורפו לכתב התביעה, למעט את האחרון שבו היא מזדהה בצורה ברורה.
יד לאחים כן העבירה לגופי הכשרות הרלבנטיים את המידע כי התובעת היא חלק מכת היהודים המשיחיים שעל פי ההלכה היא איננה יהודיה (או יהודיה שהמירה את דתה). יד לאחים סבור כי זהו חלק משליחותו על מנת שהגורמים מעניקי הכשרות ידעו מי עומד מולם וי נהגו לפי דרישות הכשרות הנחוצות.
יד לאחים מתנגדת בכל הדרכים החוקיות , לפעילות המסיונרית של יהודים משיחיים ושל התובעת.
התובעת, כמו חברי הקהילה שלה, עוסקת בבישור.
הכרוז היחיד שהופץ על ידי יד לאחים, הופץ על ידי הנתבעת 5 ולא על ידי הנתבעת 6. הנתבעת 5 סבורה כי מדובר בכרוז מדויק וחשוב. חשוב שהציבור ידע שהכשרות היא מכח בג"צ ולא מכח בד"ץ.
הנתבעת 6 כלל איננה עמותה פעילה ודין התביעה כנגדה להידחות על הסף .

דיון והכרעה
התביעה כנגד הנתבעים 4-3
כפי שצוין לעיל, התובעת נדרשה להגיש כתב תביעה מתוקן ולפרט בו את הנטען כנגד כל אחד מהנתבעים ובכלל זאת מבחינת המועדים הרלבנטיים. הנתבעים טוענים כי אף כתב התביעה המתוקן לוקה בעניין זה.
מעיון בכתב התביעה המתוקן, נטען כנגד הנתבעים 4-3 כי תעודת הכשרות לקונדיטוריה בגן יבנה נלקחה מהתובעת חודשים ספורים לאחר שהחל מסע ההכפשה שלטענ תה ניהלו נגדה הנתב עות 5 ו-6 החל מקיץ 2002.
אין מחלוקת כי בכל הנוגע לעסק בגן יבנה, תעודת הכשרות הוחזרה לה בשנת 2006, ללא כל תנאים נוספים, וזאת בסמוך לאחר שהוגשה על ידה העתירה לבג"צ ועוד בטרם נדונה העתירה.
בכל הנוגע לטענות לגבי מסע ההכפשה שנוהל כנגד התובעת, אין טענה למעשים או מחדלים כנגדה מצד הנתבעים 4-3 לאחר מועד זה.
למעשה, לא נטען מפורשות בכתב התביעה כי הנתבעים 4-3 כלל לקחו חלק במסע ההשמצה כנגד התובעת.
בתצהיר העדות הראשית של התובעת היא איננה מייחסת לנתבעים 3-4 מעורבות במעשים או מחדלים עוולתיים כלפיה לאחר שנת 2006. אף שם איננה טוענת כי נטלו חלק במסע ההכפשות שלטענתה נעשה כלפיה על ידי הנתבעים 6-5 (בסיוע הנתבעים 2-1 באשדוד) וזאת גם לאחר מועד זה .
התובעת אף אישרה בעדותה כי אין בפיה טענה לפרסומים כנגדה מצד הנתבע 3 או הנתבעת 4 אלא כי הנתבע 3 נתן לכך גושפנקא בשלילת תעודת הכשרות . כך בעמ' 17 לפרוט' הדיון (שורות 29-20 ):
" ש. אני אומר לך שבשנת 2003 היתה לך תעודת כשרות
ת. בהתחלה היתה כמה ימים אחרי זה נלקח
ש. עד סוף מרץ את אומרת שהיתה תעודת כשרות
ת. לפי זה היתה. מבחינתי אחרי שהרב קרא לי ואמר לי שאין אפשרות לתת לי תעודה ככה זה התחיל. הרב נתן גושפנקא לכל הבלאגן שהיה
ש. את יכולה להראות לי פרסום או מכתב או הודעה לעיתונות או פלייר או מסמך כל שהוא שהמועצה הדתית או הרב משומר פרסמו נגדך
ת. המועצה לא פרסמה
ש. הרב משומר פרסם
ת. לא" (ההדגשות הוספו – א.ר.ב.).
עולה מן האמור כי הטענה המופנית בתביעה כלפי הנתבעים 4-3 מתייחסת לשלילת תעודת הכשרות. אין חולק כי תעודת הכשרות הוחזרה על ידם לתובעת בשנת 2006, בטרם התבררה העתירה בבג"צ.
לנוכח האמור, ומאחר והתביעה הוגשה בינואר 2014 יש לדון תחילה בטענת הנתבעים 4-3 כי התביעה כנגדם התיישנה. טענה זו הועלתה בכתב ההגנה והנתבעים 4-3 חזרו עליה בתצהיר שהוגש מטעמם ובסיכומיהם.
יצויין כי לא הוגש מטעם התובעת כתב תשובה.
הוגשה בשעתו על ידי הנתבעים 4-3 בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות.
הוגשה תגובה מטעם התובעת. בתגובה נטען כי יש לקרוא את הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: " חוק ההתיישנות") לעני ין המועד בו נולדה עילת התביעה יחד עם הוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " פקודת הנזיקין"). התובעת טענה כי הנזק לא התגבש במועד השבת התעודה, וכי בעקבות 4 שנים של הסתה כנגדה, הנזק התגבש רק באפריל 2010 כאשר נאלצה לסגור את הקונדיטוריה. לכן , התביעה תתיישן רק בחודש אפריל 2020.
התובעת מפנה לעניין זה לפסק דינו של כב' השופט עמית בע"א 2919/07 מדינת ישראל הועדה לאנרגיה אטומית נגד עדנה גיא-ליפל (פורסם במאגרים, 19.9.10).
בסיכומי התשובה מטעמה, שבה התובעת וטענה כי מדובר בעוולה "מתחדשת" וכי לכן במקרים אלו, הכלל הוא כי ההתיישנות תחל "בתום 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת" והפנתה לעניין זה לפסק הדין בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים פיסקה 31 (פורסם במ אגרים, 22.6.08, להלן: "אלנקווה") וכן לדברי השופט רובינשטיין ברע"א 4892/15 המועצה הדתית עכו נ' עזבון המנוח פליקס חכון ז"ל (פורסם במאגרים, 16.8.15).
יצויין כי ביום 19.6.14 ניתנה החלטת בית המשפט, כב' השופט שינמן, ביחס לבקשות לסילוק על הסף שהוגשו, ובכלל זאת בקשת הנתבעים 4-3 לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. החלטה זו ניתנה עוד בטרם הוגש כתב התביעה המתוקן. במסגרת אותה החלטה קבע בית המשפט כי אופן ניסוח כתב התביעה מקשה על קביעת המועד בו התגבשה עילת התביעה.
כך, בסעיף 26 להחלטה:
"...ביחס לעוולה הנטענת, לא ניתן לדעת באילו "מעשים ומחדלים" מדובר, אימתי אירעו, מי מהנתבעים ביצע אי אלו מעשים ו/או מחדלים וכו'. במצב דברים זה אין אנו יכולים לדון, בשלב זה, בצורה עניינית, בטענת ההתיישנות היות והאחרונה טעונה בירור עובדתי." (ההדגשה במקור – א.ר.ב.).
ובהמשך: "מכל האמור, עולה המסקנה, כי אין מקום לדון בטענת ההתיישנות, בשלב זה, וזאת עד לכשימוצה הבירור העובדתי הנדרש."
סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התביעה".
התובעת מפנה להוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין שם נקבע כך:
"89. לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה – הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק ."
התובעת טוענת כי הנתבעים 4-3 שללו את התעודה ועמדו בסירובם לחדשה ואף יידעו את הנתבעים 2-1 או מי מטעמם בדבר היותה יהודייה משיחית. רק בשנת 2006 החזירו לה הנתבעים 4-3 את התעודה לקונדיטוריה בגן יבנה .
יצויין, כי אף הטענה לפיה הנתבעים 4-3 יידעו את הנתבעים 2-1 כי התובעת היא יהודייה משיחית , נוגעת למועדים הקודמים לסוף שנת 2006 שכן בשנת 2006 ניטלה ממנה תעודת הכשרות באשדוד.
כפי שפורט לעיל, מסכת המעשים והמחדלים העוולתיים שהתובעת מייחסת לנתבעים 4-3 מסתיימת בשנת 2006.
יחד עם זאת, התובעת טוענת כי הנזקים בגין המעשים והמחדלים שבוצעו על ידם עובר לשנת 2006 נמשכו אף לאחר מכן, עד לסגירת העסק בשנת 2010.
יצויין כי סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין עניינו תביעות שנזק אינו נמנה על רכיביהם. לכן הוא איננו רלבנטי לתביעת התובעת לפיצוי בגין רשלנות או הפרת חובה חקוקה.
כאמור, אין בכתב התביעה המתוקן או בתצהיר העדות הראשית מעשים או מחדלים המיוחסים לנתבעים 4-3 ממועדים המאוחרים לשנת 2006.
ככל שמדובר בסעיף 89(2) – הטענה של התובעת היא כי יש למנות את ההתיישנות מהמועד שבו אירע הנזק.
אין בידי לקבל את ה טענה של התובעת, כי עד לסגירת הקונדיטוריה בגן יבנה בשנת 2010 לא התגבש הנזק. טענה זו איננה מתיישבת עם הטיעונים של התובעת עצמה, שתבעה נזק בגין השנים שקדמו לסגירת הקונדיטוריה, באופן שאיננו תלוי בכך שבהמשך העסק נסגר. כך גם, התביעה כוללת תביעה לנזקים בגין הפסדים לעסק באשדוד, הגם שהעסק ממשיך לפעול. הנה כי כן, הנזק התגלה והתגבש לכדי נזק בר תביעה החל ממועד שלילת התעודה לקראת סוף שנת 2002.
לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין אלנקווה. (פסקה 21 לפסק הדין):
"21. המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא מועד קיומו של "כח תביעה" קונקרטי בידיו של התובע, כדברי השופט אור בע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית, פד"י נא(2) 581, 594:
"המבחן" הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלו אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד במבחן זה עומד קיומו של כח תביעה בידיו של התובע. משעה שכח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל".
(הדגשה לא במקור).
יוצא, אפוא, כי אין די "בזכות תביעה מושגית" בידי התובע כתנאי לתחילת מירוץ ההתיישנות. יש צורך בקיומו של כח תביעה, המצביע על בשלותה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פד"י נז(5) 166 פסקה 8). ע"א 2462/97 פועלים ליסינג נ' טיפול שורש, מרפאות שיניים, פד"י נד(1) 529, 541)."
בעניין אלנקווה נדונה שאלת מועד ההתיישנות של תביעה שהוגשה כנגד הרשויות בגין הקפאת בניה.. באותו עניין טען המערער לנזק ממשי ממועד קבלת החלטת ההקפאה, ונקבע כי כבר אז התגבשה לראשונה עוולת רשלנות של הרשויות כלפיו ( לשלמות התמונה יצוין כי באותו מקרה נקבע כי מדובר באירוע מתמשך המוליד עוולות תביעה בזו אחר זו, כפי שיפורט להלן).
אף בענייננו, במועד שלילת תעודת הכשרות היה בידי התובעת "כח תביעה" קונקרטי .
לטענת התובעת, המדובר בעוולה מתמשכת שראשיתה בשנת 2002, החל ממועד שלילת תעודת הכשרות. במקרים מסוימים יכולה להיות משמעות לעניין ההתיישנות לשאלה האם מדובר במעשה נקודתי או במעשה מתמשך שעה שמדובר בטענת התיישנות כנגד עילות תביעה אשר כוללות יסוד של נזק , שכן בחירה בחלופה הראשונה או השניה גוררת תוצאה שונה מבחינת התיישנות התביעה (ר' פסקה 27 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין אלנקווה). וכך נקבע בעניין אלנקווה לעניין אירוע עוולתי מתמשך (ר' פסקה 31 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה):
"כלל הוא, כי בעוולות בהן משמש "נזק" אחד היסודות, אם המעשה נמשך והולך ויוצר עילות תביעה מתחדשות, תוך גרימת נזק לנפגע מעת לעת, תתפוש ההתיישנות בתום 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת, כאמור. המדובר הוא בארוע עוולתי המצמיח זכויות תובענה מעת לעת, להבדיל מנזק נמשך שמקורו במעשה עוולה חד פעמי (דיני נזיקין, תורת הנזיקין הכללית, מהד' 2 תשל"ז; עמ' 724-5; ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון, פד"י כב(2), 929. הכלל בדבר מנין ההתיישנות ממועד היווצרותה של כל עילת תביעה נפרדת נקשר בהלכה הפסוקה בהוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ועוגן במסגרתו (פרשת קלינמן, שם)."
אולם, סיווג המעשה העוולתי כמתואר לעיל , כמעשה נקודתי או מתמשך אינו נדרש בהקשר לתביעה כנגד הנתבעים 4-3 . זאת, משום ש משעה שהוחזרה לתובעת תעודת הכשרות לקונדיטוריה בגן יבנה בשנת 2006, הסתיים המעשה העוולתי, לכל המאוחר, במועד זה , למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה בשנת 2014 . אם כן, כל המעשה העוולתי, התיישן.
עוד טוענת התובעת, כי היא זכאית לפיצויים גם בגין נזקים מאוחרים יותר, אשר לפי טענתה נגרמו לה בשנים שלאחר השבת תעודת הכשרות בשנת 2006, ובכלל זאת במהלך שבע השנים שקדמו לתביעה (כלומר משנת 2007) . בכלל אלו, טענה כי הנזקים שנגרמו לקונדיטוריה וביניהם סגירתה בשנת 2010 , הם תולדה של המעשה העוולתי. ואולם, כאמור, המעשה העוולתי הסתיים, לכל המאוחר, בשנת 2006. הכלל בהקשר זה הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה. (ראו והשוו עניין אלנקווה, פסקה 32 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה; בע"א 3139/05 כלפון נוה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה (פורסם במאגרים (להלן: " כלפון נווה ארזים") בפסקה 32 לפסק הדין)). אם כן, הנזקים לה התובעת טוענת שאירעו לאחר שנת 2007, אירעו לאחר שהמצב הפוגעני הסתיים, ודינם לעניין התיישנות כדין כל נזק שהמשיך להתרחש לאחר שהסתיים המעשה העוולתי. משמע, המועד הרלבנטי לעניין ההתיישנות הינו המועד בו הסתיים המצב הפוגעני, אף אם הנזק נמשך לאחר אותו מועד, כפי שקורה פעמים רבות, כתוצאה מעוולות נזיקיות.
זאת ועוד, כפי שצוין, אין המדובר במצב דברים שבו קיים פער זמנים בין מועד התרחשות הנזק למועד גילוי, ואין בפי התובעת טענה כי לא היתה מודעת לנזקים הנגרמים לה בזמן אמת.
בענייננו, כאמור, נכון לשנת 2006 הסתיים המעשה או המחדל העוולתי שמייחסת התובעת לנתבעים 4-3. במועד זה, התובעת עצמה טוענת כי כבר סבלה מנזקים משמעותיים ו מכאן שהיה באפשרותה להגיש תביעתה לפיצוי באותו מועד (ואף קודם לכן).
לפיכך במצב דברים זה, אין בהימשכות הנזק, לפי הנטען, לאחר שהסתיים המעשה העוולתי בשנת 2006 , כדי להאריך את מועד ההתיישנות ויש לראות את המועד בו "נולדה עילת התביעה" לעניין סעיף 6 לחוק ההתיישנות, לכל המאוחר, כמועד שבו הוחזרה לתובעת תעודת הכשרות בשנת 2006. ממועד זה ועד להגשת התביעה בינואר 2014, חלפו מעל 7 שנים.
התובעת ציינה בסיכומי התשובה מטעמה כי חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות, שעניינו " השעיית מירוץ ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע". בסעיף 7 לחוק ההתיישנות נקבע כי: "מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו".
התובעת טענה בסיכומי התשובה כי הסעיף חל בעני ינה.
ואולם, העלאת טענה זו לראשונה בסיכומי התשובה היא בגדר הרחבת חזית אסורה. סעיף 7 לחוק ההתיישנות מבוסס על טענה עובדתית לקיומו של קשר סיבתי בין התנהגות הנתבע להימנעות התובע מהגשת התביעה. טענה לקשר סיבתי מסוג זה לא הועלתה בכתבי הטענות של התובעת או בתצהיר העדות הראשית מטעמה. ממילא, הטענה לא הוכחה.
לפיכך, אינני מקבלת את טענתה של התובעת, בהתבסס על הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות. סיכומו של דבר, אני מקבלת את טענת הנתבעים 4-3 כי עילת התביעה כנגדם התיישנה.

התביעה כנגד הנתבעים 2-1
התובעת טוענת כי בשנת 2006 נשללה ממנה תעודת הכשרות עבור העסק באשדוד על ידי הנתבעים 2-1 שלא כדין וכי למעשה, מאז לא הוחזרה לה על ידם תעודת הכשרות וזאת שלא כדין.
הנתבעים 2-1 מעלים אף הם טענת התיישנות. לטענתם, התביעה התיישנה, לכל הפחות, בקשר למעשים שנעשו לפני 6.11.07 , כלומר למעשה משבע שנים לפני מועד הגשת כתב התביעה המתוקן.
ראשית, אציין כי המועד הרלבנטי בהקשר זה הינו מועד הגשת כתב התביעה המקורי. זאת, מן הטעם שכאשר מתירים את התיקון מבלי שיש בכך כדי לשנות את עילת התביעה, יש לראות את מועד הגשת כתב התביעה המקורי כמועד הרלבנטי לעניין ההתיישנות (ר' ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ' עבד אלחפיז זייד (פורסם במאגרים) פיסקה 8 ואילך ).
לפיכך ובהתאם לפסיקה שהובאה לעיל, אני מקבלת את טענת הנתבעים 2-1 כי בכל הנוגע למעשים שארעו למע לה משבע שנים לפני הגשת התביעה, התביעה בעניינם התיישנה. יחד עם זאת, בכל הנוגע לנתבעים 2-1, התביעה מתייחסת אף להתנהלותם במועדים מאוחרים ונטען כי המעשים העוולתיים נמשכו אף במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה. זאת, כאשר לפי הנטען, הנתבעים 2-1 נמנעו במהלך תקופה זו מלהחזיר לתובעת את התעודה שלפי הנטען נלקחה שלא כדין והותירו את התובעת במצב בו הקונדיטוריה באשדוד פועלת ללא תעודת כשרות.
אני סבורה כי האירוע העוולתי בנסיבות שבענייננו, הוא אירוע עוולתי מתמשך ואינו בבחינת מעשה עוולתי-נקודתי שאירע עם שלילת תעודת הכשרות ובצדו נזק מתמשך. האירועים המתוארים בכתב התביעה סובבים סביב אירוע שלילת תעודת הכשרות בשנת 2006, אשר ממנה ואילך, עמדו הנתבעים 2-1 על סירובם להשיבה ואין חולק כי המשיכו להתנגד לבקשת התובעת אף לאחר שהתובעת פנתה בעתירה לבג"צ. הנתבעים השיבו לעתירה והתנגדו לה והעתירה התבררה עד למתן פסק דין. בנסיבות אלו אני סבורה כי עילת התובענה התחדשה באופן מתמשך, והולידה עילות תביעה חדשות בזו אחר זו, ומכאן שההתיישנות תחל בתום שבע שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת.
יפים לענייננו הדברים שנקבעו בפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן בעניין כלפון נוה ארזים בסעיף 32 לפסק הדין:
"32. במקרה שלפנינו אכן מדובר במחדל מתמשך של הוועדה, אשר גרם לחברה נזק הולך ומצטבר, בשל העיכוב וחוסר היכולת לבנות. מאחר והתרחשותו של נזק הינה תנאי בלעדיו אין לקיום העוולה במקרה דנן, אין סעיף 89(1) חל, אלא דווקא סעיף 89(2) לפקודה. בע"א 590/67 לאה קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ, פ"ד כב(2) 929 (להלן: פרשת קלינמן), התייחס בית המשפט למקרה כגון זה, וניתח את השלכותיו לנושא ההתיישנות.
"ואולם גם תובענה מן הסוג הנדון ("נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל") יכול שתהיה "עילת תובענה נמשכת", והוא אם העוולה – כגון הרשלנות הגורמת נזק – הולכת ונמשכת. הווה אומר: מעשה או מחדל, שיש בו משום רשלנות או היפר-חובה-שבחוק של הנתבע כלפי התובע, נמשך והולך וגורם נזק לתובע מדי יום ביומו..." (שם, 933).
הנה כי כן, במקרה שעילת התובענה הינה נזק שנגרם מדי יום ביומו על-ידי מעשה או מחדל נמשכים, קבע בית המשפט, כי נולדת עילת תובענה חדשה מדי יום כל עוד נמשך מצב העניינים הפוגע, ועל-כן יש לבצע חלוקה ברכיבי הנזק: התובע יהא רשאי להיפרע בשל אותם חלקי העוולה הנמצאים בתוך התקופה שטרם התיישנה, גם אם מעשה העוולה הראשון אירע מחוץ לתקופה זו. אולם, הוא לא יוכל להיפרע על חלקי הנזק אשר אירעו במהלך התקופה שחלה לגביה התיישנות (שם, 934-933; כן ראו זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל, כרך א' (1991) 158). ניתן איפוא לסכם ולומר, כי התקופה שעליה לא תחול ההתיישנות תהא איפוא שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, ואילו לגבי הנזק שנגרם לפני אותה תקופה תתיישן התביעה (ראו ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות נ' מושב בני דרור, פ"ד כז(1) 225).
כן, ראו והשוו ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון, פד"י כב(2), 929 ועניין אלנקווה.

לכן אין מקום לקבל את טענת ההתיישנות בקשר לטענות להתנהגות עוולתית במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה ויש לברר את התביעה לגופה.
יצויין כי בפסק הדין בעניין כלפון נווה ארזים הובאה האבחנה בין נזקים הניתנים להפרדה לחלקים מבחינת זמן התרחשותם לכאלו שאינם ניתנים להפרדה. שם נקבע כי, כאשר הוכח שחלק מהנזק נגרם בתוך התקופה שחלה לגביה התיישנות , אך הנזק אינו ניתן לחלוקה ולא ניתן לקבוע איזה חלק מן הנזק נגרם בתוך תקופת ההתיישנות ואיזה לא, תידחה טענת ההתיישנות במלואה וניתן יהיה לתבוע בגין הנזק כולו. באותו עניין נקבע כי על פי חוות הדעת השמאית שהוגשה, מרבית הנזק שנגרם הינו נזק שניתן לחלוקה, ולכן נקבע כי התביעה התיישנה לגבי אות ם חלקים של הנזק שניתנים להפרדה שהתרחשו שבע שנים טרם הגשת תובענה.

אף בענייננו הטענה לאובדן הכנסות נטענה ופורטה בחוות הדעת מטעם התובעת בהקשר לכל שנה בנפרד ומכאן שמדובר בנזקים הניתנים להפרדה. לכן, אין בכך כדי להשפיע על שאלת ההתיישנות.
לגופו של עניין, פסק הדין שניתן בבג"צ בעניין קומפורטי למעשה כבר הכריע כי ההחלטה להתנות את תעודת הכשרות בתנאים המתוארים בעתירה דינה להתבטל וכי ההחלטות: "התבססו על שיקולים שאינם בגדר הסמכות המוקנ ית להם בחוק הכשרות." (פיסקה 14 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין).
לא למותר לציין כי הקביעות של בג"צ, במסגרת עתירה אשר התובעת והנתבעים 2-1 היו צדדים לה, מהווים מעשה בית דין. יצויין כי השאלה האם קביעות במסגרת פסק דין שניתן על ידי בג"צ מהוות מעשה בית דין קיבלה מענה בפסיקה ונקבע מפורשות כי יש לראות בקביעות של בג"צ משום מעשה בית דין (ר' ע"א 457/87 קרטין נ' מדינת ישראל פ"ד מד (4) 643 (1990) בעמ' 649; לסקירת הפסיקה בעניין ודיון ביקורתי על הלכה זו ר' י' רוזן צבי ההליך האזרחי (2015) בעמ' 654 ואילך).
הנתבעים 2-1 אף לא טענו אחרת וכפי שיפורט להלן, טענו בעצמם, בהקשר לסוגיה אחרת, שיש לראות בקביעות של בג"צ בפסק הדין שניתן בבקשה לבזיון , משום מעשה בית דין.
בפסיקה הוכרה אחריות בנזיקין של רשויות במסגרת עוולות הרשלנות במצבים בהם הרשות קיבלה החלטות מוטעות ובשל פגמים שונים באופן קבלת ההחלטות , ובתוך כך במצבים של מתן הנמקה לא נכונה ופגיעה בזכות הטיעון (ראו והשוו: ע"א 1279/00 אבנעל ואח' נ' מדינת ישראל ואח' פ"ד נ"ט (5) 193) וכן ת.א. (מחוזי נצרת) , 3512-08-12 י.ש.ר.ש נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה אצבע הגליל ואח' (פורסם במאגרים) , ד' ברק ארז משפט מינהלי משפט מינהלי כלכלי כרך ג' (2013) עמ' 400 ואילך ובפרט בעמ' 408 , ד' ברק-ארז עוולות חוקתיות 200 (תשנ"ד 1993)) . בכלל זאת, ניתן להשוות את מצב הדברים בעניננו למצבים אח רים שבהם נקבעה אחריות בנזיקין של הרשות, שעה שנקבע כי לא הפעילה את סמכותה לתת היתרים כנדרש. כך למשל, בעניין כלפון נוה ארזים שהובא לעיל (ר' פסקה 34 ואילך לפסק הדין) , נקבעה אחריות הוועדה המקומית לתכנון ובניה בהרצליה בנזיקין תוך קביעה כי הקפאת מתן היתרי הבנייה לחלוטין למשך תקופה של למעלה מ-20 שנים, מהווה הפרה של חובת הזהירות כלפי בעלת הנכס ובכך חטאה בהתרשלות, ונוסף על כך בהפרת חובה חקוקה .
סעיף 2 לחוק איסור הונאה בכשרות מסמיך את הנתבע 1 בכל הנוגע למתן תעודות כשרות. הנתבע 1 חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת, בהפעלת הסמכות שניתנה על ידו לעניין מתן תעודת כשרות. זאת, בדומה לחובת הזהירות המוטלת על בעלי תפקידים ברשויות בהפעלת סמכויות למתן רשיונות עסק או היתרי בניה (ר' ד ' ברק ארז משפט מינהלי, שם). התובעת פנתה לצורך קבלת תעודת כשרות ואף קיבלה אותה ובהמשך הנתבע 2 נטל את התעודה. נקבע בפסק דינו של בג"צ כי נטילת תעודת הכשרות מעסקה של התובעת נעשתה מתוך שקילת שיקולים שאינם בגדר הסמכות המוקנית בחוק. יש לפרש את חובת הזהירות המוטלת על הנתבע 2 בהפעלת הסמכות הנתונה לו כחובה לשקול את השיקולים הרלבנטיים. לפיכך, אני סבורה כי משעה שנקבע בבג"צ כי ההחלטה בדבר שלילת תעודת הכשרות התקבלה תוך שקילת שיקולים החורגים מסמכותו , הרי שיש בכך משום הפרת חובת הזהירות המוטלת על הנתבע 1 כלפי התובעת, בהפעלת סמכותו. לפיכך, המדובר בהתנהגות שיש בה כדי להקים אחריות בנזיקין כלפי התובעת, במסגרת עוולת הרשלנות.
באשר לטענה כי מדובר אף בהפרת חובה חקוקה, הפנתה התובעת בתביעתה, בין היתר, לסעיף 11 לחוק איסור הונאה בכשרות, הקובע כי " במתן תעודת הכשר, יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד". סעיף 63 לפקודת הנזיקין כולל מספר תנאים וזו לשונו:
(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשות בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני."
סעיף 63 לפקודת הנזיקין, יושם בפסיקה בהקשרים שונים אף לעניין הטלת אחריות על רשויות . באשר להוראת סעיף 11 לחוק איסור הונאה בכשרות, המדובר בהוראה אשר אני סבורה כי יש לפרשה, לעניין סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כהוראה שהפרתה יכולה להקים עילת תביעה בנזיקין למבקש תעודת הכשרות . ההוראה מסדירה מתן תעודות כשרות, לפיכך יש לפרשה כהוראה שנועדה להגן על האינטרס הציבורי. יחד עם זאת הוראה זו אף באה להגן על מבקשי תעודת כשרו ת, אשר נדרש ים לתעודות לצורך עיסוקם ופרנסתם, ובכללם התובעת , באופן שבמתן או שלילת התעודה יתחשב הרב רק בשיקולי כשרות, כפי שנקבע בחוק ( ראו והשוו:' ד' ברק ארז משפט מינהלי, שם בעמ' 398). בעניננו, נקבע בבג"צ כי השיקולים שנשקלו במקרה זה חרגו מהמותר. אני סבורה כי הנזק של אובדן הכנסות הוא מסוג הנזק אשר החיקוק נתכוון למנוע, ונמצא בתחומי הפגיעה שאותה חזה המחוקק בקובעו את ההוראות לגבי מתן תעודת כשרות. תעודת הכשרות מאפשרת לשומרי כשרות לאכול במקום בידיעה כי המקום כשר, ויכולה להיות השלכה כלכלית למניעת אפשרות זו. לפיכך, יש לראות בנטילת התעודה במצב בו לא היה הנתבע 2 רשאי לעשות כן לפי הוראות סעיף 11 לחוק איסור הונאה בכשרות, משום הפרה של החובה המוטלת עליו מכח החיקוק. אינני סבורה כי החיקוק התכוון למנוע את הפיצוי הנזיקי במקרה מסוג זה. לכן, קמה לתובעת עילת תביעה אף בגין עוולה של הפרת חובה חקוקה.
(ראו והשוו: ע"א 196/90 ירמיהו עיני חברה לבנין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה קריות (פורסם במאגרים), וכן בעניין כלפון נווה ארזים (פיסקה 39 לפסק הדין , ד' ).
לפיכך, אני קובעת כי הנטילה של תעודת הכשרות מקימה אחריות בנזיקין כלפי התובעת . המדובר בעוולה מתמשכת שראשיתה במועד נטילת תעודת הכשרות ביולי 2006 ובהמשך באה לידי ביטוי באי החזרת תעודת הכשרות.
יש לבחון עתה את מהלך הדברים , על מנת לקבוע את התקופה לגביה קיימת אחריות בנזיקין.
ביום 29.6.09 ניתן פסק הדין בבג""צ קומפורטי, במסגרתו התקבלה העתירה של התובעת. לאחר שניתן פסק הדין בעתירה, פנו המשיבים שם, בבקשה לדיון נוסף. הנשיאה בייניש דחתה את הבקשה.
התובעת הצהירה כי הנתבעים 2-1 סירבו להחזיר לה את תעודת הכשרות לאחר שניתן פסק הדין בעתירה, ולכן פנתה ביום 26.7.09 לבית המשפט העליון בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט (נספח 11 לתצהירה). הנתבעים 2-1 טענו בתשובה שהוגשה לבג"צ, כי היה על התובעת להגיש (לאחר שהתקבלה העתירה) בקשה מסודרת לקבלת תעודת כשרות . ביום 21.12.09 התקיים דיון בפני בית המשפט העליון ובהחלטת כב' השופט ריבלין צוין כי ב"כ המשיבים הצהיר כי בכוונת המשיבים לקיים את פסק הדין. בית המשפט הורה כי העותרת תפנה לרבנות בבקשה לקבלת תעודת כשרות עוד באותו יום וכי תוגש הודעה מעדכנת תוך 30 יום.
התובעת הגישה עוד באותו יום בקשה לקבלת תעודת כשרות (נספח 16 לתצהירה).
ביום 10.1.10 נשלחה לתובעת תשובת הנתבעת 2, בחתימתו של הרב אליהו סויסה, רב מחלקת הכשרות. בתשובה נכתב כי לאחר ביקור במקום יחד עם הרב דניאל פרץ, ולאחר התייעצות במחלקת הכשרות , הוחלט כך (ר' נספח 17 לתצהיר התובעת) :
"א. להוציא משקאות ללא כשרות הרה"ר.
ב. להשתמש רק במוצרי יבוא שעליהם אישור הרה"ר לישראל.
ג. אין להשתמש בפרות יער קפואים לפי הנחיות הרה"ר לישראל.
ד. לצמצם שעות היצור ל 5 שעות מוגדרות במשך היום. שבהן יהיה נוכח משגיח שאחראי על ניפוי קמח, שבירת ביצים, הפרשת חלה, קבלת מוצרים ועוד'.
ה. שכרו של משגיח לפי חוזר מנכ"ל.
ו. הרבנות שומרת לעצמה את הזכות להכניס משגיח מתנדב לשאר שעות היום."
התובעת מציינת כי מדובר בתנאים שאין ביכולתה לעמוד בהם, כך למשל הדרישה לצמצם את שעות הייצור לחמש שעות ביום. לטענתה, מדובר ב אותם תנאים שבג"צ קבע, עוד קודם לכן, כי אינם חוקיים.
עוד נטען על ידה כי הנתבע 1 הצהיר בראיונות שהעניק לכלי התקשורת כי אין בכוונתו לכבד את פסק הדין (תמלילי ראיונות צורפו כנספחים 28-17 לתצהירה).
התובעת מציינת כי מדובר בתנאים מפלים.
ביום 31.1.10 הודיעה הנתבעת 2 לבג"צ כי התנאים שנקבעו בעניין התובעת הם שוויוניים ונדרשים מכל בעל עסק דומה באשדוד. לעניין זה הוגש תצהירו של הרב סויסה, ששימש כמנהל מחלקת הכשרות במועצה הדתית אשדוד וברבנות אשדוד (נספח 30 לתצהיר התובעת ).
ביום 9.3.10 הורה בג"צ כי הנתבעת 2 תציג ראיות שהתנאים שהעמידה בפני התובעת שווים לתנאים המוצבים לכל בעל עסק דומה (החלטת בג"צ מצורפת כנספח 31 לתצהיר התובעת) ונקבע בה חלטה כך:
"אנו מורים למשיבה 3 להגיש לנו תצהיר הכולל רשימה של בתי עסק המקיימים דרישות שוויוניות כנטען, בתוך שבעה ימים מהיום, ובכלל זה הצהרה בדבר המועד בו הוצבו התנאים לראשונה לבתי העסק. בכפוף לקיום תנאי חוק חופש המידע, אך בלא שהיא עומדת על המועדים הקבועים בו, מסכימה המשיבה 3 להתיר לעותרת עיון מיידי בתיקיה המתייחסים לאותם בתי עסק. בד בבד עם הגשת התצהיר תומצא לנו התחייבות מצד העותרת לקיים תנאים אלה. אם כך יעשה, הרי אליבא דמשיבה 3 לא תהא יותר מניעה להוצאת תעודת כשרות, והיא תוצא ותוצג בפנינו בישיבה הבאה. הישיבה תקבע בסמוך לתום המועד של שבוע ימים כאמור. אין בהחלטתנו זו כדי לגרוע או לשנות מפסק הדין שניתן בתיק זה".
ביום 21.3.10 הוגש לבג"צ תצהיר מפורט של הרב סויסה מטעם המשיבה 3 (הנתבעת 2 בעניננו) (נספח 32 לתצהיר התובעת).
בתצהירו של הרב סויסה פורט לגבי התנאים שנקבעו לשמונה בתי עסק הדומים לעסקה של התובעת ואשר הם בבעלות יהודים ועובדיהם יהודים. יצויין כי במסגרת הטבלה שבתצהיר פורט לגבי מספר שעות ההשגחה ביום בשמונה בתי עסק וכן לגבי הפרטים של משגיח הכשרות ונאמן הכשרות בעסקים הללו ולתצהיר צורפו מסמכים שונים לגבי אותם עסקים ובכללם ההסכמים או זכרון הדברים שנחתמו על ידם כתנאי לקבלת תעודת כשרות.
ביום 18.8.10 הגישה התובעת הודעה לבג"צ במסגרתה חזרה על טענותיה וטענה כי יש לחקור את נציגי המשיבה 3 (שם) על נכונות ואמינות עמדתם.
בפסק הדין בהליך הבזיון שניתן ביום 7.9.10 נקבע כך:
"6. דין הבקשה לבזיון בית משפט להידחות. בהחלטתנו מיום 23.3.10 נקטנו בעמדה כי התנאים הנדרשים מן המבקשת, כתנאי לקבלת תעודת כשרות, מוטלים באופן שוויוני על כלל בעלי העסקים מסוג דומה באשדוד. כן קבענו, כי כדי לקבל תעודת כשרות, על המבקשת לפנות בבקשה מתאימה לגורם המוסמך, ולקיים את כל התנאים הנדרשים בדומה לאלה החלים על בעלי עסקים דומים בעיר. קבענו מועדים קצובים לצורך הגשת הבקשה בידי המבקשת.
משיבה 3 היתה נכונה, ונכונה גם היום, להעניק למבקשת תעודת כשרות בכפוף לתנאים האמורים, הנדרשים באופן שוויוני מבעלי עסקים דומים אחרים באשדוד. לא מצאנו עילה לפקפק באמינות המצג העובדתי שהציגה בפנינו משיבה 3, ועומדת לה חזקת התקינות המינהלית שהמבקשת והפועלים מטעמה לא הצליחו לערערה.
7. הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט נתייתרה, מש"מפתחות" ההליך לקבלת תעודת הכשרות מצויים בידיה של המבקשת, בכפוף לקיום התנאים שהיא חייבת בקיומם. תרצה המבקשת – תממש את זכותה לתעודה בתנאים האמורים. לא תרצה – תיוותר ללא תעודה, על כל ההשלכות הנובעות מכך". (ההדגשה הוספה – א.ר.ב.).
מאז, נותר המצב בעינו, כאשר הקונדיטוריה באשדוד ממשיכה לפעול ללא תעודת כשרות.
התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי מאז שנת 2010 לא הגישה בקשה נוספת לקבלת תעודת כשרות לקונדיטוריה באשדוד (עמ' 27 לפרוט' הדיון).
הנתבעים 2-1 טוענים כי יש בפסק הדין של בג"צ בכל הנוגע לבקשה לבזיון משום מעשה בית דין בקשר לטענות התובעת כי התנאים שנדרשו ממנה לצורך קבלת תעודת כשרות לאחר פסק הדין בעתירה לא עמדו בדרישות פסק הדין שניתן בעתירה .
התובעת טוענת כי אין לקבל את הטענה למעשה בית דין מכיוון שמדובר בקביעה שנעשתה בהליך בפני בג"צ שבו אין נוהגים לערוך חקירות של מצהירים ופסק הדין התבסס על חזקת התקינות המינהלית.
כאמור, השאלה האם קביעות במסגרת פסק דין שניתן על ידי בג"צ מהוות מעשה בית דין קיבלה מענה בפסיקה ונקבע מפורשות כי יש לראות בקביעות של בג"צ משום מעשה בית דין. לפיכך, יש לראות בקביעה בפסק הדין שניתן בבקשה לבזיון משום השתק פלוגתא בכל הנוגע לשאלה האם הדרישות שקבעה הרבנות לצורך מתן תעודת כשרות לקונדיטוריה באשדוד לאחר מתן פסק הדין , עולות בקנה אחד עם הקביעות בפסק הדין.
מעבר לכך, לא למותר לציין כי דו"ח החקירה עליו מתבססת התובעת, בטענותיה כנגד אמיתות התצהיר שהובא מטעם הנתבעים 2-1 בפני בג"צ, היה בידיה במועדים שבהם נדונה הבקשה לבזיון בית משפט. המדובר בדו"ח חקירה סמויה אודות מערך הכשרות באשדוד.
מטעם התובעת הוגש, כאמור, תצה ירו של החוקר ירון עידן שבמסגרתו הצהיר כי התבקש על ידי משרד ב"כ התובעת לבצע חקירה סמויה אודות מערך הכשרות באשדוד ולפי המפורט בסעיף 5 לתצהיר: "החקירה התמקדה, בין היתר, באיתור עובדים שאינם יהודים בבתי עסק בעלי תעודת כשרות באשדוד; סיקור קונדיטוריות באשדוד וניטור משגיחי כשרות; בדיקת טענות רבנות אשדוד בעניין הענקת תעודות כשרות לעסקים וחקירה סמויה במחלקת הכשרות ברבנות אשדוד".
דוחות החקירה אשר צורפו לתצהיר החוקר הם מיום 11.3.10 ומיום 16.3.10 (צורף גם דו"ח קודם מיום 1.5.08).
מדובר, אם כן, בראיות שהיו בידי התובעת בשעתו, במועדים שבהם נדונה הבקשה לבזיון שהוגשה על ידה לבג" צ. לא היה בפיה הסבר מדוע לא הובא דו"ח החוקר בפני בג"צ. ניתן היה לצפות כי התובעת תצרף דו"ח זה להודעות ולטיעונים שהוגשו על ידה לבג"צ במסגרת הדיון בבקשה לבזיון שהוגשה על ידה.
יצויין, כי אף הראיונות של הנתבע 1 בתקשורת, שצורפו על ידי התובעת (נספחים 17-28), מהם עולה לטענתה כי הצהיר שאין בכוונתו לכבד את פסק הדין היו, רובם ככולם, ממועדים שקדמו להחלטה בבזיון. בחלק מראיונות אלו אף התראיינה התובעת יחד עם הנתבע 1. לפיכך, לא היתה מניעה לתובעת להביא את הדברים בפני בג"צ, במסגרת הליך הבזיון.
בנסיבות אלו - כאשר ניתן פסק דין על ידי בג"צ בבקשה לבזיון, הליך אותו יזמה המבקשת, עת טענותיה נדחו בהליך הב יזיון ושעה שהראיות שעל בסיס ן מבקשת התובעת לס תור את הקביעות בפסק דינו של בג"צהיו בידיה במועד הרלבנטי - אני סבורה כי יש לקבל את טענת הנתבעים לפיה חל כלל מעשה בית דין, וקיים "השתק פלוגתא" המונע מהתובעת לשוב ולטעון בעניין זה.
לפיכך, בהתאם לקביעת בג"צ בפסק הדין שניתן בבקשה לבזיון, בכל הנוגע לתנאים שנקבעו לתובעת לאחר שהתקבלה העתירה, עומדת קביעת בג"צ לפיה התנאים עומדים בדרישות בג"צ ובהתאם לקביעת בג"צ, כפי שהובאה לעיל: "תרצה המבקשת – תממש את זכותה לתעודה בתנאים האמורים. לא תרצה – תיוותר ללא תעודה, על כל ההשלכות הנובעות מכך".
לא למותר לציין כי בתצהירו של הרב סויסה שהוגש לבג"צ נכתבו גם הדברים הבאים:
"18. יצויין, היה והעותרת תעסיק בהמשך עובד מן המנין בעסקה שיהיה גם נאמן כשרות אני מעריך שניתן יהיה להסתפק בהיקף השגחה של שעת השגחה אחת ביום."
כאמור, מאז לא שבה התובעת והגישה בקשה לקבלת תעודת כשרות באשדוד ולכן נקודת הבחינה האחרונה בזמן לעניין זה, נוגעת לאותם תנאים שנקבעו ע"י הנתבעים 2-1, לאחר שהתקבלה העתירה ונדונו על ידי בג"צ במסגרת הבקשה לבזיון, ונמצאו כתואמות את פסיקת בג"צ. מכאן שאין בידה לטעון כי הצבתן מקימה עילת תביעה בנזיקין כנגד מי מהנתבעים.
לנוכח כל האמור, אני מוצאת כי התקופה שבגינה יש לתובעת זכות לתבוע מהנתבעים 2-1 נזקים בשל פגיעה בגין העדרה של תעודת כשרות הינה החל מינואר 2007 (כאמור, שבע שנים לפני הגשת התביעה) ועד ליום 10.1.10 - המועד בו נקבעו ע"י הנתבעים 2-1 התנאים החדשים בעקבות פסיקת בג"צ.

שאלת קיומה של עילת תביעה כלפי הנתבעת 2
הנתבעים 2-1 טוענים כי לא קמה עילת תביעה כנגד הנתבעת 2 שכן הסמכות למתן תעודות כשרות בהתאם לחוק איסור הונאה בכשרות נתונה לנתבע 1 המכהן כרב העיר ולא לנתבעת 2.
התובעת מציינת בסעיף 12 לסיכומי התשובה מטעמה לעניין זה כי:
"הרבנויות המקומיות מוקמות על פי חוק ותפקידן הוא לספק שירותי דת, החל ממתן תעודת כשרות וכלה בהענקת שירותי קבורה. האם הנתבע 1, באופן אישי הוא זה המוסמך בלעדית לתת שירותי דת ועל כן הוא פוטר את האחריות מהרבנות המקומית (הגוף המעניק לו את סמכויותיו ומשלם לו את משכורתו?) ברור שלא, בפועל המצב הוא הפוך והאחריות מוטלת גם על הגוף שמעסיק את הנתבע 1 ומעניק שירותי דת ." (ההדגשה במקור – א.ר.ב.).
אכן, בהתאם לסעיף 2 לחוק איסור הונאה בכשרות הסמכות ליתן תעודת כשרות נתונה לנתבע 1 כרב מקומי. יחד עם זאת, מעיון באופן ההתנהלות של הנתבעים 2-1 בעניינה של התובעת, ניכרת מעורבותה הברורה והפעילה של הנתבעת 2.
המכתב שבמסגרתו הודע לתובעת על הסרת הכשרות נכתב על גבי נייר מכתבים של הנתבעת 2 וחתום על ידי "מחלקת הכשרות שע"י הרבנות הראשית אשדוד" (נספח 2 לתצהיר התובעת). כך גם המכתב הנוסף שנשלח לתובעת ביום 5.7.06 (נספח 3 לתצהיר התובעת) ומכתב מיום 13.7.06 שכותרתו: "השמעת טענות בעל העסק וסיכום הדברים" (נספח 4 לתצהיר התובעת). הנתבעת 2 היתה משיבה בבג"צ.
לעניין זה ניתן אף להפנות לעדותו של הנתבע 1 בחקירתו הנגדית שב מסגרתה הוא מתאר את המעורבות של מחלקת הכשרות וכי המכתבים הוצאו על ידי הנתבעת 2 (ר' עמ' 153 שורה 3 עד 15)
גם בתשובת הנתבעת 2 לבקשה לביזיון שהוגשה לבג"צ לא נטען כי אין בידה הסמכות או שאינה בעל הדין הנכון , אלא ניתן מענה לגופו של עניין (ר' נספח 12 לתצהיר התובעת).
הנה כי כן, הנתבעת 2 בפועל נטלה חלק פעיל בכל הנוגע לשלילת תעודת הכשרות של התובעת ומכאן קמה אחריותה, יחד ולחוד עם הנתבע 1.

התביעה כנגד הנתבעות 6-5
התובעת טוענת כי הנתבעות 6-5 (בשיתוף פעולה של הנתבעים 2-1 באשדוד) ניהלו כנגדה מסע הכפשה והסתה רחב היקף שנועד להכפיש את שמה ולהסית כנגדה והכל כדי לגרום לציבור להימנע מלקנות אצלה.
התובעת טוענת כי הפעילות של הנתבעות 6-5 בקשר אליה, החלה לאחר שפתחה את הקונדיטוריה בגן יבנה, כאשר נקודת המפנה (לרעה) היתה שעה שנפוצו בישוב פרסומים לגבי אמונתה הדתית וזאת ביוזמת הנתבעים 6-5. לדבריה, מדובר במסע רדיפה על רקע דתי, במטרה להביא לשלילת תעודת הכשרות של הקונדיטוריה. הופצו מאות כרוזים לפיהם יש להיזהר מפניה, שהביאו לירידה בהיקף המכירות. לטענתה, מאז ובמשך שנים הופצו על ידי הנתבעות 6-5 מאות כרוזים הקוראים להיזהר מפניה וכוללים לשון הרע.
לטענת התובעת, הנתבעות 6-5 פנו לנתבעים 4-3 וכתוצאה מכך נשללה ממנה תעודת הכשרות בגן יבנה.
גם לאחר שפתחה את הקונדיטוריה באשדוד לא הניחו לה ופעילי יד לאחים עמדו מחוץ לקונדיטוריה וקראו לא לקנות את מרכלותה.
התובעת צירפה לתצהירה פרסומים משנת 2002 ועד לשנת 2009 שלדבריה הודבקו על ידי הנתבעות 6-5.
הנתבעות 6-5 טוענות להתיישנות.
הנתבעות 6-5 מכחישות, כאמור, כי הן עומדות מאחורי הפרסומים. זאת, למעט הפרסום המכונה על ידי התובעת "הפרסום השישי" החתום על ידי "יד לאחים" (נספח 40 לתצהיר התובעת להלן: " נספח 40"). לגבי פרסום זה מודה הנתבעת 5 כי נעשה על ידה.
עיון בפרסומים שהעתקיהם צורפו על ידי התובעת מלמד כי אינם חתומים (למעט הפרסום בנספח 40).
כאשר נשאלה התובעת בחקירתה הנגדית לגבי האמור בתצהירה כי הפרסומים נעשו על ידי הנתבעות 6-5 , לא היה בידה להצביע על בסיס ראייתי לכך. כך בעדותה (ר' עמ' 54 לפרוט' הדיון שורה 26 עד עמ' 55 שורה 13):
"ש. אז אין לך שום מידע קונקרטי על פעילות יד לאחים, אלא את מניחה את זה בלבד?
ת. אני יודעת את זה.
ש. איך את יודעת לגבייך ובגן יבנה.
ת. כשאתם שולחים פעילים אלינו ואומרים שהם נשלחו מיד לאחים
ש. האם במקרה זה נשלח פעיל ואמר אני מיד לאחים. במקרה שלך?
ת. לא. אף אחד לא אמר לי.
ש. במקרה הזה את לא יודעת שזה הם
ת. לא. בזמן הזה עדיין לא יודעת.
ש. היחידים שנלחמים בכם זה יד לאחים
ת. כן.
ש. היחיד
ת. כן. ממה שאני יודעת.
ש. מפנה למכתב של עורך דינך, נספח 5, סעיף 4, שם את כותבת "פרשה לה כנפיים..." (מצטט). את לא כותבת יד לאחים אלא חוגים חרדים קיצוניים. למה?
ת. בזמנו זה מה שהיה ידוע.
ש. איך נודע לך אחרי בזמנו שזה יד לאחים
ת. אם תראה את הכתבות ושיחות וראיונות עם נציגי יד לאחים, תבין שכל הפעולה שלהם נגדנו זה יד לאחים.
ש. יש מקום ספציפי שהם אומרים אנחנו פנינו עם פליירים? על המקרה שלך ולא בכללי?
ת. לא יודעת".
בסיכומי התובעת מצויין כי התובעת והנתבע 3 העידו כי יד לאחים הם שפעלו כנגד התובעת.
בכל הנוגע לתובעת, כאמור, מחקירתה הנגדית עולה כי אין בידה ראיות ישירות הקושרות את יד לאחים למעשים, למעט בקשר לפרסום נספח 40 ו לעצם פניית יד לאחים לנתבעים לצורך מסירת מידע אודותיה.
בכל הנוגע לנתבע 3, למרבה הצער בשל מצבו הרפואי והפגיעה בזכרונו כפי שבאה לידי ביטוי בעדותו (ר' עמ' 97 לפרוט' הדיון שורה 7 ואילך ועמ' 104 שורה 17 ואילך) , יש קושי לבסס ממצאים על דבריו בעניין זה.
הנתבעים 6-5 אינם מכחישים כי הם הביאו לידיעת גורמי הכשרות את המידע בדבר דתה ואמונתה של התובעת. הם גם אינם מכחישים את הפרסום החתום על ידי יד לאחים שהופץ לאחר פסיקת בג"צ .
יחד עם זאת, הם מכחישים כי הם עומדים מאחורי שאר הפרסומים וטוענים כי הם אינם נוהגים להפיץ פרסומים אנונימיים.
בחקירתו הנגדית של מנכ"ל הנתבעת 5, מר גנץ, הוא השיב כי אינו זוכר אילו פעולות ביצעו נגד הקונדיטוריה בגן יבנה ו האם קיימו הפגנות נגדה (עמ' 142 לפרוט' הדיון שורה 4 ואילך). ובהמשך השיב כך (ר' עמ' 143 לפרוט' הדיון שורה 29 ואילך):
"ש: הפגנתם ליד הקונדיטוריה?
ת: איני זוכר, אך דברים כאלה יכולים שהיו. מתאים ליד לאחים לעשות הפגנה וזאת ברשיון המשטרה".
בכל הנוגע לפרסומים העיד גנץ כי יד לאחים חותמת על הפרסומים שמופצים על ידה וכי היא נועצת בעורך דין לפני פרסומם: "כל פרסום שיוצא, אנחנו מעברים לעו"ד כדי לקבל אישור חוקי, לפני כן לא מפרסמים" (ר' עמ' 146 לפרוט' הדיון שורה 9).
התובעת טענה כי פעילים של הנתבעות 6-5 ביצעו מעשים בלתי חוקיים. העד מטעם הנתבעים 6-5 הכחיש את הדברים וטען כי בחוזים של עובדי הנתבעת 5 הם נדרשים לעבוד במסגרת החוק ונכתב כי ככל שלא יעשו כן, לא יזכו להגנה (ר' עמ' 130 לפרוט' הדיון שורה 12) .
בסיכומי הנתבעות 6-5 צוין כי התובעת איננה יכולה לבסס את התביעה כנגדן על ההנחה שקיים רק ארגון אחד, יד לאחים, הפעיל כנגד המסיון. הן הפנו לכך שהנתבע 1 התייחס בעדותו לקיומו של ארגון נוסף בשם "לב לאחים" (ר' עמ' 90 לפרוט' הדיון שורה 1 ואילך) ואף ציינו כי בכתבה שצורפה לתצהיר התובעת (נספח 41) צוטטה כמתייחסת לארגון לב לאחים. עוד הפנו לראיון לרדיו החרדי "קול ברמה" (נספח 12 לתצהירו של הנתבע 3) שם נטען כי מדובר בארגון "לב לאחים".
בסיכומי התשובה של התובעת צוין כי מדובר בהרחבת חזית.
גם אם הטענות שהעלו יד לאחים בהתייחס לקיומו של ארגון לב לאחים הן בבחינת הרחבת חזית, הרי שהנטל להוכיח כי הפרסומים והמעשים נעשו על ידי יד לאחים , מוטל על התובעת. אני סבורה כי אין די בטענות מטעם התובעת לגבי דפוסי פעולה ובכלל זאת טענות לפעילות לא חוקית של מי מטעם הנתבעות 6-5 במקרים אחרים, על מנת להוכיח את טענותיה כנגדן ובפרט כי הפרסומים האנונימיים בעניינה, נעשו על ידן.
סיכומו של דבר, אמנם יד לאחים פעלה נגד הקונדיטוריות של התובעת בכך שפנתה לרבנויות בעניינה ואף פרסמה את הפרסום שב נספח 40 לאחר שניתן פסק הדין בבג"צ, פעולות שלא הוכחשו על ידה. אולם, אינני סבורה כי ניתן לקבוע כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח שהנתבעות 6-5 עומדות מאחורי הפרסומים והפעולות הנוספים נשוא התביעה וכי ניתן לייחס אותם לנתבעות 6-5.
בכל הנוגע לעצם הפנייה של יד לאחים לרבנים או לגורמי כשרות ובכללם אף לנתבעים אחרים, לא הוכח תוכן הדברים שנמסר על ידה לרבנים או לגורמי הכשרות. ככל שהביאו לידיעתם את דבר היותה של התובעת יהודיה משיחית, אינני סבורה כי די בכך כדי להקים אחריות בנזיקין ולבסס עילת תביעה כנגד הנתבעות 6-5. זאת, גם אם בעקבות זאת פעלו הנתבעים האחרים שלא כדין, כאשר שללו את תעודות הכשרות . בעלי תפקידים אמורים לפעול כחוק, ולהחליט האם מידע המגיע אליהם הוא מידע רלבנטי לעניין תעודות הכשרות של עסקיה של התובעת, וגם אם לא פעלו בעניין זה כנדרש , אין ליחס ליד לאחים, כמי שמסרו את המידע , אחריות בנזיקין בשל שלילת תעודת הכשרות על ידי הנתבעים האחרים.
בכל הנוגע לפרסום שבנספח 40 אין מחלוקת כי הוא נעשה על ידי הנתבעת 5. טענת הנתבעת 6 כי הפרסום לא נעשה על ידה תידון להלן.
בפרסום (נספח 40 ) נכתב כך:
"זהירות!
בג"צ כופה על הרבנות הראשית באשדוד להעניק תעודת כשרות למאפית "פנינה פאי" אשדוד רח' הציונות 1 ככר הסיטי גן יבנה הרצל 42.
המאפיה מצויה בבעלות המיסיונרית פנינה קומפורטי חברת קהילת ה"יהודים המשיחיים" קבוצה מיסיונרית מובהקת.
שומר נפשו ירחק מלרכוש מוצר כלשהו במקום המצוי בבעלות מיסיונרית ואשר תעודת הכשרות ניתנה לו כתוצאה מכפיית בית המשפט על הרבנות.
הכשרות בחנות זו היא מכח בג"ץ ולא בד"ץ
ארגון פעילים – יד לאחים "
לדברי התובעת, פרסום זה הופץ ברחבי העיר אשדוד.
התובעת טוענת כי מדובר בפרסום שיש בו משום לשון הרע.
הנתבעות 6-5 מכחישות זאת. לטענתן, אין כל לשון הרע באמירה כי הכשרות ניתנה בהוראת בג"צ, שעה שבית המשפט קבע שהשיקולים הנ וגעים להתנהגותו של בעל העסק אינם נימוק לגיטימי ומסבירים שחוק איסור הונאה ב כשרות הוא חוק "חילוני". לטענתן, ישנה תוספת של הבעת דעה לגיטימ ית של הנתבעות לפיה "שומר נפשו ירחק" כאשר הכוונה היא לשמור נפשו מבחינה דתית.
באשר לחלק השני של המנשר, לגבי היותה של התובעת יהודיה משיחית ומסיונרית, לטענתן ספק אם לגלות דתו של אדם בא בגדר לשון הרע (ר' סעיף 50 ואילך לסיכומיהן) . גם אם יש בכך משום לשון הרע, מציינות הנתבעות בסיכומיהן כי יש להבחין בין מצבים שונים שבהם נעשה הפרסום . לאור העובדה שבענייננו היה ידוע לכל כי התובעת יהודיה משיחית, אין לראות בכך כל עלבון וממילא אין המדובר בלשון הרע. כך גם לגבי האמירה כי מדובר בקהילה מסיונריות וכי התובעת עצמה מסיונרית. האמירה כי היא מסיונרית היא למעשה אמירה שהיא מקיימת את אחד מעיקרי האמונה שלה. זה אינו עלבון ואין בכך לשון הרע.
האם מדובר בפרסום שיש בו משום לשון הרע?
בהתאם להגדרה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: " חוק איסור לשון הרע"):
"1. לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול:
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו, או במקצועו
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
בהתאם להלכה, על מנת לבחון האם הפרסום מהווה לשון הרע במובן חוק איסור לשון הרע , יש לפעול בארבעה שלבים: (1) לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר; (2) לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק; (3) לבחון את תחולת ההגנות השונות הקבועות בחוק על הפרסום; (4) לבחון את שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי (ר' ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' שרנסקי, בפסקה 17 לפסק הדין ( פורסם במאגרים, 4.8.2008)).
מעיון בפרסום שבנספח 40 נראה כי האמירות הכלולות בו מהוות "לשון הרע" כמשמעו בחוק איסור לשון הרע. הביטויים עלולים לפגוע בעסקה של התובעת שעה שהפרסום כולל קריאה שלא לרכוש מוצר כלשהו אצלה. כמו כן, הפרסום כולל ביטויים שעלולים לבזות את התובעת בשל דתה, שכן הם מתייחסים להשתייכותה הדתית וקוראים להתרחק מעסקה בזיקה לכך.
אין חולק כי הפרסום הופץ ברבים, ולכן בא בגדר "פרסום" כהגדרתו בחוק.
הנתבעות 6-5 טוענות כי גם אם מדובר בפרסום שיש בו לשון הרע, הרי שחלות עליהן ההגנות בחוק, הן ה גנת אמת הפרסום והן הגנת תום לב.
לטענתן, כל האמור בכרוז אמת, התובעת יהודיה משיחית, קהילה זו היא קהילה מיסיונרית מובהקת והכשרות ניתנה מכח בג"צ ולא מכח בד"ץ. יש עניין ציבורי רב בפרסום הדבר, שהרי חשוב להעביר לכל הציבור את המידע הזה, על מנת שיחליטו האם הם מעוניינים לרכוש מוצרים מקום שהרבנות סבורה כי חזקת הנאמנות של הבעלים שלו פגומה וניתנה כשרות מכח בג"צ.
אינני מקבלת את הטענה בדבר תחולתה של ההגנה של אמת הפרסום מ מספר טעמים.
ראשית, די בכך שלא הוכח כי התובעת היא מסיונרית. התובעת העידה כי איננה עוסקת בכך. ההיסק של הנתבעות 6-5 מכך שהיא נמנית על היהודים המשיחיים אין די בו על מנת להוכיח כי התובעת הינה מסיונרית. נטל ההוכחה להתקיימות תנאי ההגנה מוטל על הנתבעות והן לא עמדו בו.
מעבר לכך, בכל הנוגע ל טענה כי קיים עניין ציבורי בפרסום, טענה זו אינה רלבנטית כאשר בסופו של דבר תעודת הכשרות לא הוחזרה לקונדיטוריה באשדוד, אף לאחר פסיקת בג"צ . לכן, כלל לא קם הצורך לו טוענות הנתבעות, לשיטתן, להזהיר את הציבור לגבי נסיבות מתן תעודת הכשרות כאשר בפועל התעודה לא ניתנה .
באשר לתחולת הגנת תום הלב – הנתבעות מציינות בסיכומיהן כי המצהיר מטעמן, מר גנץ, הצהיר כי יד לאחים קיבל ה מידע לפיו התובעת מבשרת ובהתאם למידע זה הפיצו את המנשר. המדובר בפעולה בתום לב שהיא הגיוניות בשים לב לכך שהתובעת היא יהודיה משיחית.
מחקירתו הנגדית של מר גנץ עולה כי לא היתה ואין בידו כל הוכחה כי התובעת מיסיונרית. כך בעדותו (ר' בעמ' 138 לפרוט' הדיון שורות 31-18 ):
" ש: את התובעת אתה מכיר
ת: לא. עד עכשיו לא ידעתי שזו הגברת.
ש: תאשר לי שמעולם לא הייתה לך ראיה נגדה על כך שהיא מבשרת אקטיבית?
ת: היה טלפונים מאנשים. ראיה לא. צילום/הקלטה לא היו.
ש: תאשר לי שגם מעולם לא הייתה לך ראיה על כך שהתובעת עשתה פעילות מסיונרית
ת: כשאנשים מתקשרים , הרבה, יכול להיות שמשקרים אבל כשמתקשרים הרבה אנשים סביר להניח שזה נכון. אני לא יכול להגיד שיש ראיה חותכת.
ש: היו לך הרבה טלפונים שהתובעת מסיונרית.
ת: מדברת עם אנשים שנכנסים למסעדה, מנצלת את המסעדה לצורך הטפה מסיונרית תוך כדי שאוכלים או שותים קפה או לא יודע מה.
ש: אתה אומר ששום ראיה, צילום הקלטה אין לך
ת: לא
ש: מכל הטלפונים שקיבלת אין לך תצהיר אחד מהאנשים שהתלוננו
ת: נכון".
אני סבורה כי אין די בטענה לקבלת שיחות טלפון מאנשים עלומים על מנת לעמוד בתנאי של "תום לב". המצהיר מטעם הנתבעות 6-5 לא ציין כי נעשו על ידן פעולות כלשהן על מנת לברר האם אכן יש ממש בטענה לפני פרסומה.
זאת ועוד, על מנת לבוא בגדר הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, אין די בכך שהפרסום נעשה בתום לב אלא יש לבוא בגדר אחת מהחלופות המפורטות בסעיף. לא נטען מפורשות ובכל מקרה לא הוכח כי בענייננו הפרסום בא בגדר אחת מהחלופות המפורטות בסעיף 15.
נטל ההוכחה לעניין ההגנות מוטל, כאמור, על המפרסם, והנטל לא הורם.
עולה מן האמור כי מדובר בפרסום שנעשה על ידי הנתבעת 5, והינו בגדר לשון הרע.
הנתבעת 6 טוענת כי הינה בגדר "עמותת מדף" לא פעילה וכי הפרסום לא נעשה על ידה. לא הוכח על ידי התובעת כי הפרסום נעשה על ידי הנתבעת 6. לפיכך אני מקבלת טענת הנתבעת 6 כי לא הוכח שהפרסום נעשה על ידה ואין מקום לקבלת התביעה בגינו כנגדה.
סיכומו של דבר, האחריות בנזיקין בגין הוצאת לשון הרע בפרסום שבנספח 40 מוטלת על הנתבעת 5.

הטענות כי הנתבעים 2-1 נטלו חלק במסע ההכפשה
התובעת טוענת כי הנתבעים 2-1 נטלו חלק במסע הרדיפה של הנתבעות 6-5 כנגדה.
לטענת התובעת מדובר במסע אשר התנהל באשדוד החל משנת 2006 ונמשך באמצעות פרסומים שונים אשר האחרון שבהם, על פי המצורף לתצהירה, הוא משנת 2009. עוד טענה כי הנתבע 1 התבטא כנגד היהודים המשיחיים.
כפי שפורט לעיל, מצאתי כי מעבר לאחריות בגין לשון הרע ביחס לפרסום שבנספח 40 , לא הוכחה התביעה כנגד הנתבעים 6-5.
בכל הנוגע לעילת לשון הרע, התובעת מיקדה את תביעתה בשישה פרסומים. התובעת לא הראתה כי הנתבעים 2-1 פרסמו מי מששת הפרסומים האמורים.
לפיכך, אינני סבורה כי התובעת הוכיחה אחריות בנזיקין בגין הוצאת לשון הרע של הנתבעים 2-1 בקשר לפרסומים השליליים כנגדה.
באשר לטענות להפסד הכנסות, כפי שפורט לעיל, אחריותם של הנתבעים 2-1 בנזיקין כלפי התובעת כבר נקבעה, וזאת בגין נטילת תעודת הכשרות. לא מצאתי כי הוכחה אחריות בנזיקין של הנתבעים 2-1 כלפי התובעת, מעבר לכך.

הנזק
שאלת הנזק בגין לשון הרע - הפרסום בנספח 40
התובעת מייחסת לנתבעות 6-5 אחריות בגין הפסדי ההכנסות שנגרמו לה, יחד עם הנתבעים האחרים.
אולם, הפרסום האמור נעשה בשנת 2009 באשדוד, שכן נעשה לאחר פסיקת בג"צ.
לפיכך, אין בפרסום זה כדי להטיל אחריות בגין הנזקים שנגרמו לתובעת בגין אובדן הכנסות עד לשנת 2009.
באשר לנזקים להם טוענת התובעת משנת 2009 ואילך, לאחר פסיקת בג"צ, המדובר בתקופה שבה התובעת פועלת באשדוד ללא תעודת כשרות כאשר, לא הוכח כי האחריות לכך מוטלת, משלב זה, על מי מהנתבעים.
מעבר לכך, המומחה מטעם התובעת ציין בחוות דעתו כי הוא מעריך את הנזקים בגין שלילת תעודת הכשרות והפרסומים השליליים גם יחד. אך, ביחס לפרסום הספציפי הזה יש לבחון האם הוכח כי בשנת 2009, לאחר שהתובעת ללא תעודת כשרות משנת 2006 וזכתה בעתירה, וכאשר בפועל נותרה ללא תעודת כשרות כמפורט לעיל , היה לפרסום האמור נזק ספציפי של פגיעה בהכנסות פוטנציאליות. לא מצאתי לכך בסיס בחוות הדעת ולא הובאו ראיות אחרות לכך. לסיכום, התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק של אובדן הכנסות מהפרסום שבנספח 40 .
יצויין כי התובעת לא עתרה בכתב התביעה ולא בסיכומיה לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין לשון הרע ומכאן, אף לא ניתנה לנתבעים אפשרות להתייחס לכך. לכן לא מצאתי הצדקה לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק.
התובעת כן עתרה לפיצוי בגין עגמת נפש ופגיעה בשמה הטוב. אני סבורה כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת, בגין לשון הרע שבפרסום, פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה ( ר' אורי שנהר דיני לשון הרע 368 (1997)) .
שוכנעתי כי הפרסום, הטוען כי התובעת היא מסיונרית, ומציין זאת בהקשר לעסקה, הוא פרסום שהיה בו כדי לגרום לתובעת עוגמת נפש ופגיעה של ממש. הפרסום הופץ בכרוזים ברחבי העיר והיתה לו תפוצה רחבה. העיתוי של הפרסום, שבא לאחר שהתובעת זכתה בעתירה, אף הוא משמעותי. בסיכומו של דבר, אני מעריכה את הנזק בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת מהפרסום האמור בסך של 80,000 ₪.
הפסדי ההכנסות בקונדיטוריה באשדוד
משקבעתי כי מוטלת על הנתבעים 2-1 אחריות בנזיקין כלפי התובעת, יש לבחון את טענות התובעת לנזק של הפסד הכנסות.
להוכחת תביעתה צירפה התובעת חוות דעת של רו"ח יוסי ספיר. רו"ח ספיר התייחס בחוות דעתו , בכל הנוגע לקונדיטוריה באשדוד, לנושא של אובדן הכנסות פוטנציאלי. המומחה חיווה דעתו לגבי אובדן לקוחות פוטנציאלי וציין כי על פי השנתון הסטטיסטי לישראל לשנת 2012 שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה שבשנת 2010 היו בארץ 8.8% חרדים, 9.6% דתיים ו- 38.1% מסורתיים, ה מהווים בסה"כ 56.5% מכלל האוכלוסיה. עוד ציין כי לפי פרסומים שונים כדוגמת הוויקיפדיה, אחוז הלא דתיים באשדוד נמוך מהממוצע הארצי.
כן צוין כי אשדוד (וגן יבנה) הן בעלות אוכלוסיה מעורבת ולכן אין ספק ששלילת הכשרות והפרסומים הפוגעים הביאו לצמצום מהותי בקהל היעד בשני הישובים שבהם שוכנות הקונדיטוריות.
עוד ציין, על סמך נתונים שנמסרו לו על ידי התובעת , כי היא המשיכה להשתמש בחומרי גלם לפי דרישות הכשרות והמשיכה לשמור על כללי הכשרות.
כמו כן, רו"ח ספיר בחן את החשיבות ש מייחס שוק המסעדות לתעודת כשרות על ידי ניתוח כמות המסעדות הכשרות ביחס לסך המסעדות באשדוד, גן יבנה וערים אחרות לפי אתר המסעדות ZAP REST.
כך למשל באשדוד מתוך 210 מסעדות 134 הינן כשרות – 64% ואילו מתוך 44 בתי קפה וקונדיטוריות 37 הן כשרות כלומר 84%. בגן יבנה מתוך 17 מסעדות 13 הן כשרות – 76%.
בממוצע הארצי למסעדות, שיעור המסעדות הכשרות עומד על 45%.
עוד ציין רו"ח ספיר כי באשדוד ניתן למצוא בתי קפה של רשתות המחזיקות תעודת כשרות, בעוד שבערים אחרות שהן יותר חילוניות, אותן רשתות אינן מחזיקות בתעודת כשרות.
רו"ח ספיר ציין כי מטעמי שמרנות, לצורך חוות הדעת, התבסס על הנתונים הכלל ארציים, גם אם באשדוד אחוז הדתיים גבוה מהממוצע הארצי.
לצורך קביעת אומדן הנזק הכלכלי שנגרם, בחן רו"ח ספיר את אובדן הרווח הפוטנציאלי שנמנע מהתובעת כתוצאה מאובדן לקוחות פוטנציאליים. את אובדן הרווחים הפוטנציאליים גזר רו"ח ספיר מאובדן ההכנסות הפוטנציאליות (ר' סעיף 5 לחוות דעתו).
רו"ח ספיר חיווה דעתו כי המשמעות של הדברים היא כי אם היו הקונדיטוריות בעלות תעודת כשרות, היה בכך כדי להגדיל את פו טנציאל הלקוחות בכ- 130% לפחות בהנחה שבהעדר תעודת כשרות ישנו אובדן פלח שוק פוטנציאלי של 56.5% ופלח השוק הנותר הינו 43.5% (ר' סעיף 4.6 לחוות הדעת).
למרות אומדן זה, הניח רו"ח ספיר, מטעמי שמרנות, כי הגידול בהכנסות הקונדיטוריות, כתוצאה מהפוטנציאל נוסף , היה בשיעור של 60%. שיעור נמוך משמעותית מפוטנציאל הלקוחות הקיימים.
הנחה נוספת בחוות הדעת היא כי שיעור הרווחיות הגולמית לא ישתנה כתוצאה מהגידול בהכנסות וזאת למרות שעקב יתרונות לגודל וכתוצאה מהפוטנציאל להעלאת מחירים, סביר שניתן היה להעלות את שיעור הרווח הגולמי.
רו"ח ספיר מציין בחוות דעתו כי, על פי פרסום רשות המיסים ב"קווי הנחייה כלכליים לבחינת סבירות ההכנסה" מינואר 2008, שיעור הרווחיות הגולמית המקובל בענף הקונדיטוריות מוערך בממוצע של 70% מההכנסות ( ר' עמ' 13 לחוות הדעת). על פי הדוחות הכספיים של הקונדיטוריות של התובעת, הרווחיות הגולמית עמדה על שיעור מירבי של 68% מההכנסות בשנות הפעילות של הקונדיטוריות בעבר. רו"ח ספיר חילק את הוצאות התפעול של הקונדיטוריות לשלוש קבוצות לפי אופי ההוצאה: הוצאות המושפעות באופן מלא מהשינוי בנסיבות, כאלה המושפעות באופן חלקי וכאלה אשר אינן מושפעות כלל. רו"ח ספיר ערך בהתאם לכך תחשיב של אובדן ה רווח לאורך שנות הפעילות באלפי שקלים חדשים, כפי שיפורט להלן.
לגבי אשדוד: בשנים 2013-2006 אובדן הרווח המצטבר עומד, בהתאם לתחשיבים בחוות הדעת , על סך כולל של 3,285,000 ₪. בנוסף חישב את אובדן הרווח לעתיד , בחישוב לשבע שנים הבאות , בסך של 2 ,725,000 ₪.
מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת מומחה של רו"ח אטיאס. בחוות דעתו ציין כי לדעתו חוות הדעת של רו"ח ספיר, מתבססת על הערכות שאין להן אחיזה במציאות. חרדים אינם אוכלים במסעדות עם כשרות של הרבנות אלא רק עם כשרות מהדרין, ומאידך לגבי שומרי מסורת – אין המדובר ב מגזר המקפיד על תעודת כשרות לצורך אכילת עוגות ושתיית קפה. לכן ההשפעה של הסרת תעודת הכשרות רלבנטית רק למגזר הדתי (ולא לחרדים ולשומרי מסורת) .
לפיכך, לשיטתו, מאחר ולפי הנתונים שרו"ח ספיר הפנה אליהם , שיעור הדתיים עומד על 9.6% , המשמעות היא שהסרת תעודת הכשרות הפחיתה לכל היותר בשיעור של 10% את אלה אשר עשויים להיכנס לקונדיטוריה.
מנתוני הקונדיטוריה באשדוד עולה כי בשנת 2006 חלה עלייה של 20% במחזור ההכנסות בחודשיים שלאחר הסרת תעודת הכשרות. מכאן שבפועל הסרת הכשרות רק הועילה.
בכל הנוגע לקונדיטוריה באשדוד, לפי בדיקתו של רו"ח אטיאס, להסרת תעודת הכשרות לא היתה השפעה על מחזור הפעילות. כמו כן, בניגוד לנטען בתביעה כי הקונדיטוריה נאלצה לפטר עובדים ולעבור למתכונת ייצור מצומצמת, בחינת עלויות שכר העבודה והיקף העובדים מלמדים על תמונת מצב הפוכה, לפיה מידי שנה שכר העובדים והיקף העובדים גדל.
לכן לטענתו, הנחת רו"ח ספיר בטעות יסודה.
עוד מציין רו"ח אטיאס כי לקבלת תעודת כשרות יש עלות כספית המוערכת ב- 70,000 ₪ לשנה הכוללת אגרה שנתית ועלות משגיח צמוד.
רו"ח אטיאס ערך טבלה ובה חישוב של תוספת הכנסות והוצאות ובכלל זאת תוספת ההוצאות בגין תעודת כשרות, לגידול של 10% במחזור על פי נתוני הרווח וההפסד של הקונדיטוריות. התוצאה לשיטתו של רו"ח אטיאס היא שהתוצאה הסופית לא רק שלא הגדילה את הרווח אלא אף הקטינה אותו.
במאמר מוסגר יצויין כי בכל הנוגע לקונדיטוריה בגן יבנה, רו"ח אטיאס הגיע לכלל מסקנה כי לא היתה לה זכות קיום בשל היקף הפעילות הקטן.
התובעת מציינת בסיכומיה כי יש לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעמה. התובעת ציינה בסיכומיה כי חוות הדעת לא נסתרה. התובעת ציינה כי עולה מחוות הדעת מטעמה, פגיעה בפוטנציאל הלקוחות וכפועל יוצא ממנה, פגיעה בפוטנציאל ההכנסות והרווחים של הקונדיטוריות. עוד הודגש כי מטעמי שמרנות, הניח המומחה מטעמה כי הגידול בהכנסות הוא ב- 60% בלבד, שיעור הנמוך משמעותית מפוטנציאל ההכנסות האמיתי. זאת, גם בשל הקושי למדוד במדויק את אח וז הפגיעה של הפרסומים השליליים ושל שלילת תעודת הכשרות.
בסיכומי התובעת אף צוין כי הוכח שחוות הדעת הנגדית מטעם הנתבעים אינה רצינית או מקצועית ודינה להידחות. צוין כי בחוות הדעת של רו"ח אטיאס נאמר כי התבקש לבדוק את השפעת שלילת תעודת הכשרות, ולא ברור מדוע לא התבקש לבדוק גם את השפעת הפרסומים השליליים. לטענת התובעת בחקירתו הנגדית לא נתן מענה של ממש לשאלה מדוע לא התייחס לנושא. לטענתה, בחוות הדעת התעלם המומחה מטעם הנתבעים מאוכלוסיות שלמות וקבע שבאשדוד רק 10% מהאוכלוסיה נמנעה מלהיכנס לקונדיטוריה. הוא התעלם מחרדים וכן משומרי מסורת ולא דתיים שכן מחפשים תעודת כשרות , מסיבות שונות . בסיכומי התובעת ציינו את חקירתו הנגדית בעניין והמסקנה אליה הגיע שהסרת תעודת הכשרות לא פגעה בקונדיטוריה אלא אף הגדילה את היקף הפעילות שלה.
הנתבעים 2-1 מציינים בסיכומיהם כי הראייה היחידה שהגישה התובעת לתמיכה בטענותיה לגרימת נזקים היתה חוו"ד של רו"ח ספיר אך היא איננה מספיקה ואיננה רלבנטית.
לטענתם, על כל השאלות לגבי פלחי האוכלוסיה באשדוד השיב רו"ח ספיר תשובה אחידה לפיה בשל כך לקח בחשבון אומדן נזק חלקי בלבד של 60%. הוא נמנע מלהתייחס לנתונים ידועים כדוגמת זאת שהחרדים אינם מכירים בכשרות רגילה אלא בכשרות "מהדרין" וכי רוב ציבור יוצאי ברית המועצות לשעבר אינו מתעניין בקיומה או אי קיומה של תעודת כשרות . הוא העיד כי היה באשדוד פעם פעמיים וכי בקביעת הרכב האוכלוסייה באשדוד התבסס על הוויקיפדיה. המומחה מטעם התובעת לא התייחס לציבורים משמעותיים אלו באשדוד.
מעבר לכך, לטענתם, המומחה מטעם התובעת לא ביצע בדיקה השוואתית מחויבת המציאות בין עסקים ללא תעודת כשרות לעסקים עם תעודת כשרות ובערים שונות.
כמו כן, נטען כי לא התייחס לנושא של הוצאות בגין תעודת כשרות ובחקירתו הנגדית השיב כי הוצאות אלו באות בגדר "הוצאות משתנות" . תשובה , ש לשיטתם של הנתבעים, איננה מספקת.
המומחה מטעם התובעת לא הצליח, ל טענת הנתבעים 2-1 , ל כמת את הפגיעה כתוצאה מהעדר תעודת כשרות לעומת הפגיעה מהפרסומים השליליים.
הנתבעים 2-1 סבורים כי הנחות היסוד של המומחה מטעם התובעת בחוות דעת ו, בכל הנוגע לחרדים ולשומרי המסורת, אינן נכונות והפנו לדברי רו"ח שמעון אטיאס שחוות דעתו הוגשה מטעמם . עוד ציינו כי הוכח שהתובעת הגדילה את מצבת עובדיה ושכרם, באופן שמציג תמונת מצב הפוכה לטיעוניה .
הנתבעים 2-1 הוסיפו בסיכומים כי התובעת לא הוכיחה את הנזק הנטען, ואף לא פירטה כפי שנדרשה בכתב התביעה המתוקן את פילוח ושיוך הנזקים לכל אחד מהנתבעים.
הנתבעים 2-1 מפנים לדברי התובעת עצמה אשר העידה לגבי גן יבנה כי תעודת הכשרות לא הועילה לה. מצטטים מדבריה בפרוטוקול הדיון כי: "תעודת הכשרות לא נתנה לי כלום. בלי התעודה המצב היה יותר טוב. החזר התעודה לא עזר." (עמ' 18 שורה 4 לפרוט' הדיון).
המומחה מטעם הנתבעים הגיע למסקנה כי הסרת תעודת הכשרות לא פגעה בקונדיטורי ות. באשדוד אף רואים מאז הסרתה של תעודת הכשרות גידול במחזור הפעילות מדי שנה בשנה.
התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי הגיעו אליה לקוחות חובשי כיפה (עמ' 29 לפרוט' הדיון). התובעת לא ידעה אף להעריך כמה חובשי כיפה הפסיקו להגיע אליה לאחר שהוסרה תעודת הכשרות.
המומחה מטעם התובעת גם לא בדק את הנתון לפיו התובעת נאלצה, לדבריה , לשמור על רמת מחירים נמוכה מהמקובל.
מחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים עולה כי לא הוכחה כל פגיעה כתוצאה מהסרת תעודת הכשרות.
שקלתי את טענות הצדדים. אין חולק כי במהלך השנים, חלה עלייה בהכנסות ובהיקף הפעילות של הקונדיטוריה באשדוד. לפיכך, התביעה עניינה הפסד רווחים פוטנציאליים נוספים, אשר התובעת טוענת כי היה באפשרותה להשיא, ככל שהיתה בידה תעודת כשרות.
הנתבעים שבים וטוענים כי בנסיבות אלו, בהן רואים עלייה בהכנסות לאחר שנשללה תעודת הכשרות באשדוד ומאידך העדר שיפור בגן יבנה, לאחר שהוחזרה לתובעת תעודת הכשרות בשנת 2006, לא ניתן לומר כי נטילת תעודת הכשרות פוגעת בהכנסות.
אין בידי לקבל טענה זו.
בכל הנוגע לציטוט מדברי התובעת לגבי הקונדיטוריה בגן יבנה, שהובא על ידי הנתבעים, הרי שככל שניתן ללמוד ממנו לעניין אשדוד , הרי שהתובעת העידה כי החזרת התעודה לא הועילה שכן הנזק כבר נעשה. כך בעמ' 61 לפרוט' הדיון:
"ש. למה התכוונת שאמרת בעניין שלילת התעודה בגן יבנה שהנזק כבר נעשה שעימתו עם העובדה שהחזירו לך את תעודת כשרות.
ת. אנשים לא נכנסו בגלל שפתאום יש לי תעודה, זה התפרסם בצורה כל כך שלילית, זה עשה את העבודה הפוך. הרב מחויב להחזיר את תעודת הכשרות, הרב פחד מהתביעה של פנינה."
לגבי אשדוד, התובעת הסבירה בעדותה, כי לאחר שנשללה תעודת הכשרות, הלקוחות הפסיקו לבוא לשבת במקום, בפרט הלקוחות הצרפתיים. לדבריה, לפני כן היו הכנסות מרובות מבית הקפה, מכך שאנשים אכלו ארוחת בוקר, קפה ומאפה. לאחר שהפסיקו לשבת במקום, התמקדה במכירת עוגות לקחת. התובעת הסבירה כי לולא הפגיעה, יכלה ליהנות מהכנסות רבות יותר מבית הקפה, לצד ההכנסות מ מכירת עוגות (ר' עמ' 31 לפרוט' הדיון).
אני מקבלת את דברי התובעת.
התובעת מאשרת כי בכל הנוגע לאשדוד, התביעה מתייחסת לאובדן הכנסות פוטנציאליות נוספות.
אכן, יש לקבל את טענת התובעת, כי הינה זכאית לפיצוי בגין הכנסות פוטנציאליות נוספות שנמנעו ממנה, גם אם נזק זה קשה יותר להוכחה.
השאלה שיש להידרש לה היא האם אכן נטילת תעודת הכשרות גרמה ל תובעת פגיעה כלכלית. נדמה שאין חולק כי חלק מהאוכלוסיה נמנע מלאכול במקומות שאין להם תעודת כשרות. לעניין ההשלכות החמורות שיכולות להיות לשלילת תעודת כשרות אין אלא להביא את דבריו של העד מטעם הנתבעים 2-1 מר פרץ בחקירתו הנגדית (ר' עמ' 189 לפרוט' הדיון) :
" ש. תאשר לי שאתה מבין שנטילת תעודת כשרות זה הרס של העסק
ת. בוודאי."
בכל הנוגע לשיעור הנמנעים מלבוא בשערי הקונדיטוריה של התובעת , המומחה מטעם התובעת יצא מנקודת הנחה לפיה כל ציבור החרדים, הדתיים ושומרי המסורת ימנע מכך והעריך את הפגיעה בגין כך בשיעור של כ- 130% אובדן פוטנציאל הכנסות אך, מטעמי שמרנות, ערך את חוות הדעת בהתבסס על שיעור אובדן הכנסות של 60% , כמפורט לעיל.
המומחה מטעם הנתבעים טען כי מדובר בציבור הדתי בלבד, ולא יהיה בכך כדי להשפיע על החרדים או שומרי המסורת (מטעמים שונים) ולכן ההשפעה בשיעור של 10%.
התובעת העידה לגבי הלקוחות הדתיים שהפסיקו לפקוד את הקונדיטוריה. אמנם התובעת העידה כי היו דתיים שהמשיכו להגיע, אך אין בכך כדי להעיד על הכלל. כמו כן, התובעת העידה כי היו גופים כדוגמת בנקים, שהפסיקו להזמין ממנה כיבוד משעה שלא היתה לה תעודת כשרות ( ר' עמ' 32-31 לפרוט' הדיון) . הגם שלא היו בידיה להציג חוזים עם גופים מסוג זה, עדותה אמינה עלי והדברים הגיוניים.
חוות הדעת של המומחה מטעם התובעת, רו"ח ספיר, מבוססת, אם כן, על הנחה שאם היתה לקונדיטוריה תעודת כשרות, הציבור החרדי וציבור שומרי המסורת היו נמנים על לקוחות הקונדיטוריה וכי הם נמנעים מכך בהעדרה ובשל הפרסומים נשוא התביעה. המומחה אישר כי לא הביא בחשבון את הנתון שהציגו לו הנתבעים לפיו 10% מהאוכלוסייה באשדוד אינם יהודים. רו"ח ספיר שב והסביר כי מטעמי שמרנות "חתך" בצורה מאד משמעותית את אחוזי ההשפעה (מ-130%) והעמידם על 60%. עם זאת, אני סבורה כי ההערכה של המומחה , המבוססת על נקודת מוצא של השפעה של נטילת תעודת הכשרות על כל ציבור שומרי המסורת והחרדים, היא הערכת יתר. כמו כן, חוות הדעת של רו"ח ספיר מתייחסת כמקשה אחת להשפעה של הפרסומים ושל הסרת תעודת הכשרות.
מאידך אני סבורה כי נקודת המוצא של המומחה מטעם הנתבעים, רו"ח אטיאס, לפיה ההשפעה של שלילת תעודת כשרות יכולה להיות רק על הציבור הדתי ולכן איננה עולה על 10%, איננה מציאותית. די לעניין זה בכך שמוסדות שונים יימנעו מלהזמין אצל התובעת בהעדר תעודת כשרות, כפי שהעידה, על מנת ללמד כי מדובר בהערכת חסר. כך גם אינני סבורה כי ניתן להתעלם כליל מההשפעה על ציבור שומרי המסורת. לכן, גם התוצאה אליה הגיע המומחה מטעם הנתבעים, לפיה לשלילת תעודת הכשרות כלל לא היתה השפעה לנוכח העלויות הנחסכות בהעדרה, איננה מקובלת עלי. ניתן לשוב ולהפנות לעניין זה לדבריו של המצהיר מטעם הנתבעים 2-1, מר פרץ, אשר הינו בעל בקיאות בנושא לאור שנותיו הרבות בתפקידו והעיד, כאמור, כי נטילת תעודת כשרות משמעה הרס של העסק. זאת בפרט, כאשר אין חולק על כך שמדובר בעסק שאינו פתוח בשבת.
אציין כי אינני סבורה כי רואה חשבון הינו בהכרח המומחה הרלבנטי היחיד בכל השאלות המתעוררות בקשר לעניין זה.
בסיכומו של דבר, שקלתי את מכלול הראיות שהובאו בפני, והבאתי בחשבון את הנסיבות. בהן, בראש ובראשונה קיומה של השפעה מכרעת לנטילת תעודת הכשרות על הציבור הדתי (המונה כ-10% מהאוכלוסיה היהודית) והשפעה חלקית על הציבור המסורתי. בהתאם לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2010 שהובאו בחוות דעתו של רו"ח ספיר (לוח 7.6 מהשנתון הסטטיסטי צורף כנספח ג' לתצהירו) 38.1% מהאוכלוסיה היהודית מגדירים עצמם כמסורתיים. רו"ח מטעם הנתבעים התייחס אף הוא לנתון זה בחוות דעתו. רו"ח מטעם הנתבעים צירף כנספח א' לחוות דעתו את הערך בויקיפדיה של "מסורתיים" במסגרתו מצוין כי לפי הסקר החברתי של הלמ"ס 56% מהמסורתיים שומרים כשרות "במידה רבה מאד" (משמע כ 20% מהאוכלוסיה היהודית). זאת, כאמור, בנוסף להשפעה הברורה על החלק הארי של הציבור הדתי. ניתן אף להניח קיומה של השפעה על חילוניים או מוסדות כאשר הם מקיימים אירועים או מארחים אחרים. מאידך, יש להניח העדרה של השפעה של ממש על האוכלוסיה שאיננה יהודית שלטענת הנתבעים עומדת באשדוד על שיעור של 10%. כמו כן, תתכן השפעה, לפחות למשך תקופה מסוימת, לעובדה שמדובר בעסק שהיתה לו תעודת כשרות והיא ניטלה ממנו. כפי שצוין, התובעת אף העידה לגבי ההשפעה בפועל של נטילת תעודת הכשרות. לנוכח כל האמור שוכנעתי כי הוכחה ירידה בהכנסות הפוטנציאליות ו בהתבסס על כל האמור, אני מעריכה כי שיעור אובדן ההכנסות הפוטנציאליות בשל עצם נטילת תעודת הכשרות עומד על כ- 30%.
באשר לחישוב ההשפעה המספרית של אובדן הלקוחות וכנגזרת מכך, אובדן הרווחים, שני המומחים ערכו תחשיבים. להלן אבחן את ההשפעה של העמדת שיעור אובדן ההכנסות הפוטנציאליות על כ-30%, ביחס לחוות דעת המומחים מטעם הצדדים. הגם שייתכן שלשינוי בשיעור האחוזים תיתכנה השפעות נוספות, אני סבורה כי ניתן להידרש לחוות הדעת על מנת להעריך את סדר הגודל של אובדן ההכנסות הפוטנציאליות, כפי שיפורט להלן.
המומחה מטעם התובעת העריך את אובדן הרווחים על בסיס נתונים שפורטו בחוות הדעת ותחשיבים שערך.
יצויין כי הנתבעים טענו שהמומחה מטעם התובעת לא התחשב בהוצאות הכשרות. כאשר נשאל בעניין המומחה מטעם התובעת השיב כי התחשב בכך במסגרת ההוצאות המשתנות (ר' עמ' 73-72 לפרוט' הדיון).
בהתייחס לחוות הדעת מטעם התובעת, קיים קושי לערוך התאמה מדויקת של החישובים שנעשו על ידי המומחה מטעם התובעת בהתבסס על הנתונים שפורטו. יחד עם זאת, ניתן לחלץ נתונים ולהעמיד את שיעור הפגיעה בהתאמה. לשם כך ניתן להיעזר בטבלה המסכמת בעמ' 14 לחוות הדעת ולחלץ את הנתונים עבור אשדוד לשנים 2009-2007. המומחה מטעם התובעת פירט את אובדן הרווח המותאם למדד עבור אשדוד וגן יבנה יחד מבלי להפריד ביניהם. לפיכך, לצורך חישוב עבור אשדוד לבדה, חישבתי את אחוז תוספת ההכנסות באשדוד מתוך תוספת ההכנסות הפוטנציאלית הכוללת שבראש הטבלה, וגזרתי בהתאם את אובדן הרווח המותאם למדד. מאחר וחוות הדעת מבוססת, כמפורט לעיל, על אובדן הכנסות פוטנציאליות של 60% , התאמתי את החישוב באופן שיתאים ל- 30%. התוצאה לפיכך עומדת על אובדן רווח בסדר גודל כולל של כ-540,000 ₪ לשנים 2009-2007.
המומחה מטעם הנתבעים טען כי בהתאם לתחשיבים שערך אין הפסד הכנסות שכן תוספת של 10% להכנסות לא הביאה להגדלה ברווחיות, כאשר מביאים בחשבון את תוספת עלות המכר, תוספת להוצאות המשתנות וכן הוצאות מיוחדות למשגיח כשרות צמוד ואגרת כשרות בסך של 70,000 ₪ לשנה.
עם זאת, כאשר בוחנים את תחשיבי המומחה מטעם הנתבעים, הרי שככל שמגדילים את היקף העלייה בהכנסות בשיעור של 30% ולא בשיעור של 10% כפי שהניח, התוצאה תשתנה באופן שיצביע על הפסד הכנסות פוטנציאלי . על מנת לערוך את ההתאמה, ניתן לראות בחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעים כי לגבי השנים 2009-2007 הוא התייחס לתוספת של 10% להכנסות באשדוד בלבד . כאשר מציבים שיעור של 30% במקום 10% בתחשיב המומחה מטעם הנתבעים , אובדן הרווחים שיתקבל כתוצאה מכך יעמוד על היקף בסדר גודל כולל של כ-150,000 ₪ בגין השנים 2007-2009.

הצדדים לא פירטו בסיכומיהם ואף לא חקרו את המומחים באופן פרטני לגבי אופן עריכת התחשיבים בטבלאות (למעט נושא הוצאות בגין תעודת הכשרות). בנסיבות אלו ולנוכח כל המפורט לעיל, מצאתי לקבוע את שיעור אובדן הרווח על דרך האומדנא, בהתחשב בתוצאות יישום של חוות הדעת של המומחים מטעם שני הצדדים באופן שהסכום יעמוד על 350,000 ש"ח.
לפיכך, שוכנעתי כי נגרם לתובעת נזק , בגין התקופה האמורה, בסך של 350,000 ₪.
לנוכח כל האמור אני מורה כדלקמן:
אני מחייבת את הנתבעים 2-1, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת תוך 60 יום את הסך של 350,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.1.10 ועד התשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט (סך של 10,000 ₪ בגין אגרת משפט וזאת בהתחשב בפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק וכן את הסכומים ששולמו על ידה למומחה בגין הכנת חוות הדעת ושכר בטלה לעדים) והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד ששולמו ועד לתשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 65,000 ש"ח .
התביעה כנגד הנתבעים 4-3 נדחית. זאת, בנסיבות העניין כפי שפורטו בפסק הדין, ללא צו להוצאות.
אני מחייבת את הנתבעת 5 לשלם לתובעת, תוך 60 יום, את הסך של 80,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כול ל של 15,000 ₪.
ככל שלא ישולמו הסכומים במועד, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
התביעה כנגד הנתבעת 6 נדחית, ללא צו להוצאות.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ח, 15 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.