הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 25502-03-16

בפני
כבוד ה שופט, סגן הנשיא יעקב שינמן

תובעים (בת"א 25502-03-16)

תובעים (בת"א 31525-03-16)

  1. רוני אהרוני
  2. בן ציון מור
  3. ציפורה לייבו
  4. אורנית וייסברג (אהרוני)
  5. אהרוני שושנה
  1. בן יעקב חיים
  2. ליבו משה
  3. מלכי משה
  4. קופל פנינה
  5. קליץ רגינה
  6. רונן מנשה

7 רונן עליזה

נגד

נתבעת
נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ

משיב
מדינת ישראל – משרד התחבורה והבטיחות בדרכים

החלטה
(בבקשות לתיקון כתבי תביעה)

בפניי 2 בקשות של התובעים בתובענות שבכותרת לתיקון כתבי התביעה שהגישו נגד הנתבעים, על ידי צירופו של שר התחבורה לכל אחת מהתובענות .

רקע
התובענות בת"א 25502-03-16 (להלן: " תביעת אהרוני") ובת"א 31525-03-16 (להלן: " תביעת בן יעקב") עניינן תביעות פיצויים בגין הפקעת מקרקעין הממוקמים מדרום מזרח ליישוב מזכרת בתיה, בקרבת כביש 411, המחבר בין צומת עקרון לצומת חולדה, לצורך סלילה או הרחבת כביש מס' 411 בקטע הדרך מזכרת בתיה, בהתאם לתכנית מתאר מקומית מס' מח/99 ולצו הכרזה משנת 2005 שהחיל את פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) – 1943 (להלן: " הפקודה") על המקרקעין.
השטח הרשום של המקרקעין בכל אחת מהתובענות הינו 9,923 מ"ר, מתוכו הופקע שטח כולל של 2,002 מ"ר, המהווה שיעור של 20.17% מהחלקה.
בחודש מרץ 2016, הוגשו שתי התובענות הנ"ל נגד הנתבעת - נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (להלן: "נתיבי ישראל").
שיעור ההפקעה בתובענות דנן (20.17%, כאמור) נמוך משיעור של 25% בגינו רשאי הגורם המפקיע להפקיע קרקע ללא תשלום פיצוי לנפקע (בהתאם לרישת סעיף 7 לפקודה). מנגד, רשאי בעל הקרקע (הנפקע) לפנות לשר התחבורה בבקשה לפיצויי סבל ( "hardship"), אם הוא סבור שנגרם לו סבל מאי תשלום הפיצויים (סיפת סעיף 7 לפקודה).
בהתאם לכך, ביום 26.12.2016 הגישו התובעים לשר התחבורה בקשה לפיצויי סבל.
ביום 7.6.2018 ניתנה החלטת שר התחבורה הדוחה את בקשת התובעים, בין היתר, מהטעמים הבאים:

א. על הקרקע חלים שני צווים מכוח הפקודה – האחד, פורסם ביום 14.7.1955 (להלן: "הצו הראשון") והשני, פורסם ביום 11.12.2005 (להלן: "הצו השני").
ב. לעניין הצו הראשון – קבע שר התחבורה, כי הדרישה לפיצוי הוגשה בשיהוי ניכר וכבד (ביחס למועד ההכרזה ואף בנוגע למועד התפיסה המשוער – שנות ה–50 או ה-60 של המאה הקודמת). בכך נגרם נזק ראייתי למדינה, בין היתר, עקב הקושי לאתר עדים ומסמכים, מועדי התפיסה, מצב החלקות במועדי ההכרזה והתפיסה ותשלומים שבוצעו. כן נגרם נזק בגין הסתמכותה התקציבית של המדינה. היות והבקשות הוגשו לאחר המועד בו התחייבה המדינה בדנ"א 1595/06 ארידור נ' עיריית פתח תקווה (פורסם בנבו, 21.3.2013) (להלן: " עניין ארידור") שלא לטעון טענת התיישנות, קמה עילה נוספת לטענת השיהוי.
ג. למעלה מן הצורך צוין, כי לפי הקריטריונים שנקבעו בעקבות ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ ( פורסם בנבו, 14.5.2012) (להלן: " עניין רוטמן"), לא קמו תנאים לפיצוי ואף לפי פסיקה שניתנה קודם לתחולת הקריטריונים, לא קמה זכות פיצוי, בין היתר, לאור שיעור התפיסה.

ד. לעניין הצו השני – התפיסה בוצעה בשנת 2006, לכן חלים הקריטריונים לפיצוי, שנקבעו בעקבות עניין רוטמן. עם זאת, נמצא כי בחלק מהחלקות ניתן פיצוי מלא במסגרת תביעה שהוגשה לפי סעיף 197 ל חוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: " חוק התכנון והבניה") ובמצב זה לא קמה זכות פיצוי מהטעם של כפל פיצוי.
ה. לעניין תביעת אהרוני (ת"א 25502-03-16) – נמצא שטח שלא שולם בגינו פיצוי, חרף הכרעה לפי תביעה לאור סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. לפיכך, המליצה הועדה המכרעת על פיצוי בגין אותו שטח.
ו. לעניין תביעת בן יעקב (ת"א 31525-03-16) – נמצא, כי המבקשים פוצו באופן מלא על ידי הגורם המפקיע לעניין צו הכרזה משנת 2005, בשיעור דומה לזה שנקבע בתביעות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה.
לאור קביעת השר בהחלטתו, כעת מונחות בפניי בקשות התובעים, בכל אחת מהתובענות, לתקן את כתבי התביעה תוך צירוף שר התחבורה כנתבע, על מנת להשיג על החלטתו.

תמצית טענות התובעים
התובעים מבקשים לתקן את כתב התביעה ולהשיג על החלטת השר, מהנימוקים הבאים: החלטת השר לקונית, בין השאר, מאחר ולא בחנה את טענת התובעים, כי הצו הראשון משנת 1955, לא חל על המקרקעין ולא בחנה את רכיבי הפיצוי הנתבעים; גם אם תתקבל הטענה כי הצו הראשון חל על המקרקעין, לשר לא עומדת טענת השיהוי; טענת השר כי בחלוף הזמן קשה למדינה לאתר מסמכים ואישורים, נטענה בעלמא מבלי שפורטה; השר לא פירט ולו באופן מינימלי את הבסיס להחלטתו כי התובעים פוצו באופן מלא על ידי הגורם המפקיע בשיעור דומה לזה שנקבע בתביעות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה ולא בחן את רכיבי הפיצוי הנתבעים.
הבקשות לתיקון כתבי התביעה הוגשו בסמוך לאחר קבלת החלטות השר ובתחילת ההליך.
לא מדובר בתיקון שישנה באופן מהותי את התובענות. צירוף השר כנתבע לא יוביל להוספת עובדות או טענות מהותיות. תיקון כתבי התביעה לא יגרום עוול לנתבעת ולא יפגע בזכויותיה.
בניגוד לטענת המדינה, על המקרקעין נשוא התובענות, לא חלים צווי ההכרזה הישנים מהשנים 1955, 1963 ו – 1966. מדובר בצווים שלא ניתן להגדיר הפקעה על בסיסם, היות והם בקנה מידה קטן. זאת, לעומת הצו משנת 2005, בו יש הגדרה ברורה ומעשית של ההפקעה. תפיסת החזקה במקרקעין נעשתה לאחר 16.5.2012.
לכן, היות והצו הרלבנטי הוא זה משנת 2005, מדובר בהפקעה הנכללת במסגרת 7 שנים שקדמו למתן פסק דין רוטמן (מיום 14.5.2012) וההפקעה עומדת בקריטריונים שקבע השר בעקבותיו.
בניגוד לטענת המדינה בדבר התיישנות התביעה ובניגוד לסעיף 3 ל חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, נתיבי ישראל לא טענה בהזדמנות הראשונה, כלומר, בכתב ההגנה שהגישה, כי התביעה התיישנה, אלא טענה כי התביעה מקדימה את זמנה וכי על התובעים לפנות תחילה לשר. היות ונתיבי ישראל היא "ידה הארוכה" של המדינה, אזי יש לדחות את טענת המדינה להתיישנות.
לא מדובר בשיהוי בהגשת התביעה מאחר וכאמור, הצו החל על המקרקעין הוא רק זה משנת 2005 ותפיסת החזקה בוצעה בשנת 2012.
בניגוד לטענת המדינה, התובעים נהגו בתום לב – הם לא הסתירו כי חלק מהם קיבלו פיצויי הפקעה זעומים. כתב הויתור והשיפוי עליו חתמו חלק מהם בטל, בשל פגם בכריתתו מאחר ונחתם עקב הטעיה ולחילופין, טעות. בנוסף, טענת המדינה לגבי זכויות התובעים במקרקעין, כלל לא נטענה על ידי השר בהחלטתו.
בתביעה אחרת הנדונה בפני בית משפט זה (השופטת שמולביץ) – ת"א 14672-02-16 אייזיקוביץ נ' נתיבי ישראל – שנסיבותיו כמעט זהות לאלו של התיק דנן, קיבל בית המשפט את בקשת התובעים לתיקון כתב התביעה על ידי צירוף שר התחבורה כנתבע, על מנת להשיג על החלטתו.

תמצית טענות שר התחבורה (המדינה) בתשובה לבקשה
יש לדחות את הבקשה מחמת התיישנות, שיהוי, היעדר עילה להתערבות בהחלטה, ויתור וחוסר תום, לפי הפירוט הבא;
על המקרקעין חלים 4 צווי הכרזה ותביעת התובעים מתייחסת רק לצו ההכרזה הרביעי מיום 11.12.2005 וחוות הדעת שצורפה לתביעה, מתייחסת רק למועד הקובע של צו הכרזה זה ולא לצווים הקודמים.
התיישנות - בקשת התובעים לפיצויי סבל הוגשה לשר בחלוף "חלון" הזמנים שנקבע בעניין ארידור (קרי, עד ליום 21.3.2016). משלא הוגשה תביעה נגד השר במועד, לא ניתן להכשיר את צירופו לתביעה, כפי שלא ניתן היה להכשיר הגשת תביעה חדשה נגד השר במועד הנוכחי, מפאת התיישנותה. מתן אפשרות לתובעים לתבוע פיצויי הפקעה ביחס לתביעות שהתיישנו, תגרור השלכה תקציבית כבדה על רשויות השלטון ויש לשקול את אינטרס ההסתמכות התקציבי של הרשות המפצה. הרחבת תחולת הלכת ארידור, כך שהיא תחול על תביעות חדשות המוגשות נגד המדינה במסגרת כתבי תביעה מתוקנים, שניתן היה להגישם במקור נגד הרשות המפקיעה במהלך התקופה שנקבעה בארידור, תסב לקופה הציבורית נזק רב.
התביעה לוקה בשיהוי רב – התובעים פנו אל השר רק בחודש דצמבר 2016, זמן רב לאחר הגשת התביעה המקורית ושנים רבות לאחר הפקעת המקרקעין. מדובר על תפיסות מקרקעין שאירעו במהלך שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת וגם ביחס לתביעה מכוח צו ההכרזה הרביעי (משנת 2005), הבקשה הוגשה לשר בחלוף עשור מיום ההכרזה.
בנוסף, מדובר גם בשיהוי מינהלי - החלטת השר ניתנה ביום 7.6.2018 והבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה ביום 28.8.2018, קרי, בחלוף 45 יום ממתן החלטה זו.
היעדר עילה להתערבות בהחלטה מכוח הדין המינהלי – תקיפת החלטת השר צריכה להיעשות באמצעות הפעלת כלים מהמשפט המינהלי. לא הוכח כי נפל כל פגם בהליך, או בשיקול דעת השר במתן ההחלטה שהתקבלה, לאחר ניהול הליך מקצועי, מינהלי, תקין, כאשר בפני השר עמדו חוות דעת שמאיות.
ויתור וחוסר תום לב – במסגרת הבקשה שהגישו אל השר, נמנעו התובעים מלציין, כי למעט התובעים 2 ו – 4 בתביעת בן יעקב, הם קיבלו פיצוי בעבר, בשיעור העולה על השיעור שהמליץ שמאי נתיבי ישראל בחוות דעתו הנוכחית. כן לא ציינו, כי הם חתמו על כתבי ויתור במסגרת קבלת הפיצוי מנתיבי ישראל ובכך ויתרו על כל טענה לפיצויים נוספים.

דיון
לאחר שעיינתי בבקשות, בתשובות לבקש ות ובת גובות להן, אני סבור כי דין הבקשות להתקבל מהטעמים הבאים;

תיקון כתב תביעה – מסגרת נורמטיבית
ההליך של תיקון כתב התביעה מוסדר בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 . הפסיקה בעניין תיקון כתב התביעה רבה היא, אך השורה האחרונה ברורה. ההלכה קובעת כי מצד אחד יש לנהוג בליברליות רבה באישור בקשה לתיקון כתבי טענות, בוודאי בשלב מוקדם של ההליך הדיוני, אולם מצד שני, מובהר כי הזכות אינה בלתי מוגבלת, כאשר המגבלה המהותית הינה מניעת פגיעה בזכויות הדיונית של הצד השני כתוצאה מהתיקון ( ראה: רע"א 1808/16 אהרון אמסלם נ' לאה אלון (פורסם בנבו, 28.3.2016); רע"א 4699/18 פלוני נ' בית חולים העמק ( פורסם בנבו, 15.8.2018)).
בענייננו, תיקון כתב התביעה המבוקש הינו באמצעות צירוף שר התחבורה כנתבע, תוך העלאת טענות התובעים המשיגות על החלטתו. בהקשר זה יש להזכיר, כי לבית המשפט נתון שיקול דעת להורות על הוספת בעלי דין, בדרך של תיקון כתב התביעה , בהתאם לתקנה 26(א) לתקנות. אחד השיקולים הנבחנים בהקשר זה הינו האפשרות שהתיקון המבוקש ישלול מן הצד שכנגד טענת הגנה, כגון טענת התיישנות ( רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון ( פורסם בנבו, 28.5.2012), להלן: "עניין פואד אשתייה").
כאשר מועלית טענה כי הוספת בעל דין תוביל לעקיפת כללי ההתיישנות, חלה הוראת תקנה 26(ב) לתקנות הקובעת כי אם "הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לעניין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן". כלומר, המועד הרלבנטי לעניין תקופת ההתיישנות לגבי בעל הדין החדש אינו מועד הגשת כתב התביעה המקורי, אלא מועד הגשת כתב התביעה המתוקן.

מן הכלל אל הפרט
תיקון כתב התביעה במקרה דנן, בדרך של צירוף שר התחבורה לתביעה, אינו המקרה הסטנדרטי בו מוגשת בקשה לתיקון, היות ומדובר בהשגה על החלטת השר בנוגע לפיצויי סבל, לגביה הותוותה מסגרת דיונית מיוחדת בעניין רוטמן, כפי שאפרט להלן.
סעיפים 7 ו-8(1) לפקודה, דנים בזכותו של בעל הקרקע לפיצוי בגין ההפקעה. סעיף 7 רישא מורה, כי מקום שהופקע שטח בשיעור נמוך מרבע גודלה של החלקה (25%) , לא יהא בעל הקרקע זכאי לתשלום פיצויים מהגורם המפקיע. עם זאת, סעיף 7 סיפא מקנה לנציב העליון ( ששר התחבורה בא בנעליו) סמכות לשלם פיצויי הפקעה, לפי שיקול דעתו, אם נוכח שנגרם לבעל הקרקע " סבל" מכך שלא שולמו לו פיצויים.
סעיף 8(1) לפקודה קובע, כי מקום שהופקע שטח גדול מרבע גודלה של החלקה, ישולמו לבעל הקרקע פיצויי הפקעה בגין השטח העודף על הרבע. זכותו של בעל הקרקע לפנות לבית המשפט בתביעה לפיצויי הפקעה מעוגנת בסעיף 8(3) לפקודה.
להשלמת התמונה יצוין, כי החוק לתיקון פקודת הקרקעות ( רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010, ביטל את פקודת הדרכים, אולם בתובענות שבפניי מדובר על הליכי הפקעה שננקטו עובר לביטול הפקודה ולכן הסעיפים הנ"ל רלבנטיים לגביהן.
בעניין רוטמן, התווה כב' הש' פוגלמן ( בפסקה 115 לפסק דינו) את המסלול הדיוני הראוי בהליכים כדוגמת אלו שלפניי וקבע כיצד יש לנהוג בבקשת נפקע לפיצויי סבל, הנתונה לשר התחבורה ובדרך להשיג עליה, בזמן שהסמכות לקבוע את סכום פיצויי ההפקעה נתונה לבית המשפט המחוזי ( סעיפים 9-8 לפקודת הדרכים).
בהקשר זה, קבע הש' פוגלמן כדלקמן:
"מהו אפוא המסלול הדיוני הראוי לברר מחלוקת בדבר פיצויי סבל? הפרשנות שאימצנו מורה כי הסמכות להפחית את שיעור הפיצוי העומדת לרשות המפקיעה לפי סעיפים 7 רישה ו-8(1) לפקודת הדרכים היא סמכות חובה. מכאן שבכל הפקעה של קרקע לפי פקודת הדרכים לא ישולם פיצוי בגין ה-25% הראשונים מהשטח המופקע ( וככל שמופקעת קרקע שגודלה אינו מגיע כדי 25% מגודל החלקה, לא ישולם פיצוי כלל). לפיכך ככל שבעל הקרקע מבקש פיצוי בגין ה-25% הראשונים, יהא עליו להקדים פנייה לשר התחבורה בבקשה לתשלום פיצויי " סבל"... לאחר שתינתן החלטת השר, וככל שיבקש בעל הקרקע להשיג על החלטתו, יוכל בעל הקרקע לפנות לבית המשפט המחוזי בתביעה לפיצויי הפקעה שאליה יצורף גם השר כנתבע. בגדר תביעה זו יידרש בית המשפט, מכוח סמכותו הנגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב], התשמ"ד-1984, גם לטענות המכוונות לאופן הפעלת סמכותו של השר לשלם פיצויי " סבל", כמו גם לכל מחלוקת אחרת הנוגעת לסכום פיצויי ההפקעה שישולמו."

בהמשך קביעתו, הסביר הש' פוגלמן את היתרון במסלול דיוני זה, באופן הבא:
"יתרונו של מסלול דיוני זה בכך שהוא מונע את הצורך בפנייה כפולה לבית המשפט: פעם אחת בהליך מינהלי המכוון להחלטת השר ב"תקיפה ישירה"; ופעם שנייה בתביעה אזרחית לפיצויי הפקעה כל אימת שמתעוררת מחלוקת אחרת לגביהם. נדגיש בהקשר זה כי סמכותו של בית המשפט נקבעת בהתאם לסעד המבוקש, ובנסיבות המקרים שלפנינו ודומיהם מדובר בתביעה כספית שבית המשפט המחוזי מוסמך לדון בה..." (ההדגשות הוספו – י.ש.) .
לפיכך, לאור הגישה הליברלית ביחס לתיקון כתבי טענות, לאור השלבים המוקדמים של התובענות ולאור המתווה הדיוני שנפסק בעניין רוטמן, זכאים התובעים להשיג על החלטת השר בפני בית המשפט המחוזי, באופן שהוא יצורף כנתבע לתביעות הקיימות.
בהקשר זה יצוין, כי במקרה דנן, גם נתיבי ישראל הסכימה לכך שיש להמתין בבירור התובענות דנן, עד להחלטת השר בבקשה לפיצויי סבל ובהתאם לכך נדחו הדיונים בתובענות ( החלטה מיום 12.12.2017 ומיום 11.6.2018).
רוב הטענות שהעלתה המדינה במסגרת התנגדותה לתיקון התובענות בנוגע לשיהוי, היעדר עילה להתערבות בהחלטה, ויתור וחוסר תום , הינן טענות לגופו של עניין המופנות נגד הנטען בכתבי התביעה ובהחלטת השר ולא מופנות נגד עצם הבקשה לתיקון כתבי התביעה.
כפי שהחלטתי לאחרונה בבקשות שונות לתיקון כתבי תביעה בענייני הפקעות, מקומן של טענות מעין אלו יפה לכתבי ההגנה שתגיש המדינה לאחר שיתוקנו כתבי התביעה ולא לעצם הבקשה לתיקון כתב התביעה (ראה: החלטה מיום 23.10.2018 בת"א 59537-08-16; החלטה מיום 28.11.2018 בת"א 42734-03-16). לפיכך, איני נדרש להכריע בהן בשלב זה.
לעניין טענת ההתיישנות – לטענת המדינה, היות והבקשות לשר הוגשו ביום 26.12.2016 ומשלא הוגשה תביעה נגד השר במועד כפי שנקבע בעניין ארידור (קרי, עד ה- 21.3.2016), לא ניתן להכשיר כעת את צירופו לתביעה, כפי שלא ניתן היה להכשיר הגשת תביעה חדשה נגד השר במועד הנוכחי, מפאת התיישנותה.
אני סבור כי בשלב זה של ההליך, אין לקבל את הטענה ככזו החוסמת את זכות התובעים לתקן את כתבי התביעה, מהטעמים הבאים:
ראשית, בשלב מקדמי זה של ההליכים, לא ניתן לקבוע בוודאות כי התביעה נגד החלטת השר התיישנה. כפי שעולה מטענות הצדדים, קיימת מחלוקת ביניהם בנוגע לצו ההכרזה החל על ההפקעה נשוא התובענות, כאשר לטענת המדינה על המקרקעין חלים גם צווים משנות ה – 50 וה – 60 של המאה הקודמת ומנגד, לטענת התובעים, הצו הרלבנטי הוא צו הכרזה משנת 2005, והצווים המוקדמים הינם בקנה מידה קטן ולא ניתן להגדיר הפקעה על בסיסם.
כתוצאה מכך, קיימת מחלוקת בין הצדדים גם ביחס למועד תפיסת המקרקעין שהחל ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות. לאור מחלוקת בסיסית זו, לא ניתן להכריע באופן חד משמעי, בשלב מקדמי זה של התובענות נגד השר , האם הללו התיישנו.
שנית, גם אם הייתי סבור, כטענת המדינה, כי יש להחיל על הפנייה לשר התחבורה בבקשה לפיצויי חסד, את קביעות בית המשפט העליון בעניין ארידור, לפיהן מניין תקופת ההתיישנות בתביעות לפיצויים בגין הפקעה, מתחיל ממועד תפיסת החזקה בקרקע ( ואיני קובע מסמרות בעניין, בשלב זה של ההליך), עדיין, כאמור, קיימת מחלוקת בין הצדדים בעניין מועד התפיסה וממילא, לא ניתן להכריע בכך מבלי לדון בתובענות לגופן.
שלישית, בשים לב למתווה הדיוני שנקבע בעניין רוטמן, אני סבור כי עילת התביעה של הנפקעים נגד השר " נולדה" למעשה עם מתן החלטת השר, כך שאין לחסום את דרכם של התובעים בתיקון כתבי התביעה בהתאם לכך.
רביעית, מעבר לנדרש אציין כי, גם אם הייתי מוצא לנכון לקבל את טענת המדינה כי עילת התביעה נגד השר התיישנה ( וכאמור, איני קובע כך בשלב זה), ההלכה הפסוקה קבעה כי צירוף בעל דין חדש, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, אין בו כדי למנוע בהכרח את התיקון המבוקש ולמעשה כאשר מוגשת בקשה לתיקון כתב התביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, יש לבחון האם התיקון חורג מעילת התביעה המקורית ואם כן, אין להתיר את התיקון. אולם, אם התיקון לא יוביל לחריגה מהעילה המקורית, אין מניעה מיוחדת מלאשר את התיקון ( ראה: עניין פואד אשתייה, פסקה 11).
כפי שעולה מעיון בתובענות המקוריות שהוגשו במקרה דנן, אני סבור כי לא מדובר בתיקון החורג מעילות התביעה המקוריות שהתבססו גם הן על דרישת פיצוי בגין הפקעת המקרקעין בשיעור הנמוך מ – 25% והעובדות המבססות עילת תביעה זו, צוינו זה מכבר בכתבי התביעה המקוריים.
לפני סיום מצאתי לנכון להעיר, כי בתשובת המדינה לבקשות, ביקשה המדינה לגזור גזירה שווה לענייננו מפסק הדין מיום 26.10.2017 שניתן, לטענתה, במסגרת הליך דומה – ת"א 30973-03-16 כנעאן נ' נתיבי ישראל בע"מ - שנוהל בפ ני בית משפט זה (השופטת שמולביץ). לשיטת המדינה, באותו פסק דין התקבלה בקשת הנתבעים לדחות את התביעה נגד השר שצורף לתובענה בחלוף התקופה שנקבעה בעניין ארידור (סעיף 24 לתשובת המדינה).
אולם, מעיון בפסק הדין שניתן באותו הליך, עולה כי מדובר בפסק דין שניתן על בסיס בקשת הצדדים והסכמתם , מבלי שנדונו טענות הצדדים לגופו של עניין וממילא מבלי שבית המשפט הביע עמדתו בעניין. מן הראוי היה שפרט מהותי זה יצוין במפורש על ידי המדינה שבחרה להסתמך על אותו פסק דין, כאמור.
סוף דבר
לאור האמור לעיל, הבקשות לתיקון כתבי התביעה מתקבלות.
בנסיבות המיוחדות של ההליך, אין צו להוצאות, ביחוד כשטענות המדינה טרם התבררו כאמור. לפיכך בשלב זה לא יושתו הוצאות אך בעת מתן פסק הדין, כשאז גם תיתבררנה טענות המדינה לגופן, יהיה מקום לקחת בחשבון ההוצאות גם בהליך זה.
בדיון הקבוע ליום 4.2.2019 יינתנו הוראות לגבי המשך ניהול התובענות, לרבות מועדי הגשת כתבי תביעה וכתבי הגנה מתוקנים.
המזכירות תיישם את ההחלטה בשני התיקים שבכותרת.

ניתנה היום, כ"ד שבט תשע"ט, 30 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.