הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 24954-05-17

בפני
כבוד ה שופטת חנה קיציס

תובעים

  1. אחמד בדיר (המנוח)
  2. סובחי בדיר
  3. סאבר בדיר
  4. עאייד בדיר
  5. צובחיה בדיר
  6. האגר סרסור
  7. פאטמה שואהנה
  8. תמאם בלאלו
  9. ח'יתאם בן ג'אמע
  10. ריחאב סרסור
  11. כאוכב בלאלו

ע"י ב"כ עו"ד פטין עיסא

נגד

נתבעים

  1. מדינת ישראל – משרד האוצר
  2. רשות הפיתוח
  3. רשות מקרקעי ישראל
  4. האופטרופוס על נכסי נפקדים

ע"י ב"כ עו"ד שרון לייב-פלג
פרקליטות מחוז מרכז - אזרחי

פסק דין

תביעה לסעד כספי בסך 3,249,000 ₪ בטענה להתרשלות הנתבעים בהליך רישום הזכויות בחלקות 61 ו-111 בגוש 8874 בישוב כפר קאסם ולחילופין פיצויים בעין בגין רשלנות זו.

התובעים הם ילדיו ויורשיו של המנוח אחמד מוסטפא בדיר ז"ל (להלן: "המנוח") אשר נפטר ביום 27.3.1991.

התביעה מתייחסת למקרקעין אשר היו ידועים בעבר כחלק מאדמות "מארס סאלם", שטח של 66 דונם באזור כפר קאסם. בהתאם לספר ה"תחמיס" (ספר המיסים המנדטורי) נרשם שטח זה בספר המיסים כחלקה 143 בגוש 4. הזכויות בשטח זה הוחזקו במשותף על ידי האחים עורבי ומותקאל, בניו של אלחג' אבראהים אבו חג'לה.

לאחר פטירתו של מותקאל הגישו שלושה מילדיו (רדא, יוסף ועומר) תביעה לסעד הצהרתי שהתבררה בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 776/60). התביעה הוגשה כנגד אמם, חפירה חאג' אחמד אבו חג'לה וכנגד אח נוסף. בית המשפט התבקש לקבוע בין היתר כי התובעים ביחד עם האח הנוסף הם הבעלים של מחצית מאדמת "מארס סאלם" ששטחה 67 דונם. בפסק הדין מיום 21.7.1961 התקבלה התביעה ונקבע כי ארבעת בניו של מותקאל הינם הבעלים של המקרקעין שפורטו בכתב התביעה ובין היתר של מחצית מאדמות "מארס סאלם".

תביעה זו נוגעת לאותה מחצית - שטח של כ-30 דונם, חלקו של מותקאל במקרקעין הנ"ל.

ביום 24.2.1962 מכרו בניו של מותקאל 18 דונם לאחים סופיאן עיסא והיאם עיסא (להלן: "סופיאן והיאם"). סופיאן והיאם התקשרו בהסכם באמצעות סבם מר עיסא אברהים, אשר שימש כאפוטרופוס.

ביום 2.2.1963 מכרו בניו של מותקאל למנוח 12 דונם נוספים מהאדמות הנ"ל, כאשר בהסכם המכר הוגדרו המקרקעין כך: "מצד מזרח גובלים בסופיאן והיאם ומצד מערב אדמות עורבי אבו חג'לה מצד צפון אדמות ג'לג'וליה ומצד דרום דרך".

ביום 11.3.1954, עוד קודם להגשת התביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה ולמכירת המקרקעין למנוח, פרסם שר האוצר תעודה לפי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953 (להלן: "חוק החר"מ") בדבר הקניית שטח של 3,880 דונם מאדמת כפר קסים (כפר קאסם), שטח שסומן באדום בתשריט שצורף לתעודת ההפקעה. ההכרזה על הקנית המקרקעין פורסמה בי.פ. מס' 350 מיום 23.5.1954.

בשנת 1966 החלו פעולות הסדר קרקעות בכפר קאסם. במפת הסקר שנערכה במסגרת הליכי ההסדר (נספח 2 לתצהירה של עו"ד רודיטי) נרשם כי יורשי מותקאל מכרו את הקרקע לאברהם עיסא ולמנוח.

ביום 13.12.1968 הגישה רשות הפיתוח תזכיר תביעה ביחס לחלקה 61א' בגוש 8874. בחלק א' לתזכיר נכתב כי המספר הזמני של החלקה הוא 112 והמספר הסופי נקבע ל-111. בסעיף 13 בחלק ב' נכתב כי חלקה 61א' "היתה ערב רכישתה לפי חוק רכישת מקרקעין מוקנת לאפוטרופוס לנכסי נפקדים מבעלים נפקדים. לתזכיר צורפה תעודת נפקדות מכוח חוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 (להלן: " חוק נכסי נפקדים") חתומה על ידי י. בריקר, מפקח על נכסי נפקדים, בה הוא מאשר כי חלקה 61א' היתה נכס נפקד ערב רכישתה על פי חוק רכישת מקרקעים.

ביום 30.4.1984 נרשמה חלקה 111 בשטח של 8.907 דונם בבעלות רשות הפיתוח.

במהלך ההסדר נרשמה תחילה חלקה 61 בגוש 8874, בשטח של 21.965 דונם בסטאטוס "ללא הסדר". ביום 19.3.1996 הגישו סופיאן והיאם תזכיר לתביעה ביחס ל-18 דונם מחלקה 61. פקיד ההסדר העביר את תזכיר התביעה ללוח התביעות. בין יתר המסמכים שהוגשו במסגרת תביעה זו הוגש גם אישור בחתימת מ"מ ראש המועצה המקומית כפר קאסם מיום 28.1.1996 לפיו סופיאן והיאם רכשו 16 דונם ביום 24.2.1962 ועל פי ההסדר החדש שטח זה מצוי בחלקה 61 בגוש 8874.

ביום 23.5.1999 עקרו נציגי רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") את עצי הזית שניטעו בחלקה 111.

ביום 13.1.1999 פנה עו"ד אפריג' ללשכת הסדר המקרקעין, בשמה של אשת המנוח, ודרש לרשום את חלקות 61 ו-111 על שמה. במכתבו ציין כי הבעלות בחלקה 111 הועברה על שם רשות הפיתוח ללא ידיעת מרשתו.

ביום 18.5.1999 פנה ראש מועצת כפר קאסם למינהל מקרקעי ישראל בעניין "גוש 8874 חלקה 111 בשטח של 8.907 דונם" וציין כי המנוח רכש בשנת 1963 שטח של 12 דונם ומאז הוא ובהמשך יורשיו שילמו ארנונה בעבור השטח שנרכש. עוד נכתב בפניה זו כי "לאחרונה המשפחה הזמינה מדידת השטח והתברר כי הנכס עומד על חלקה 111 (על חלק מהחלקה 61 בגוש 8874). התברר להם כי החלקה 111 רשומה בטאבו על שם רשות הפיתוח. מאחר והמשפחה רכשה את הנכס ומחזיקה בקרקע החל משנת 1963 ועד היום נבקשכם לשחרר את הנכס החלקה 111 הנ"ל למשפחה".

ביום 10.6.1999 הגיש עו"ד אפריג' תזכיר תביעה לרישום זכויות יורשי המנוח בחלקה 61. בו ביום הוסיף פקיד ההסדר את תזכיר התביעה ללוח התביעות.

ביום 12.9.2000 הוצאה הודעת תיקון חתומה על יד סגן פקיד ההסדר בה הורה לרשם המקרקעין למחוק את המילים "לא הוסדר" מחלקה 61 ובמקומן לרשום את סופיאן והיאם כבעלים של 9000/21965 חלקים כל אחד מהם ויתרת הבעלות בחלק 3965/21965 תירשם כ"לא הוסדר". ביום 20.9.2000 בוצע תיקון הרישום בחלקה בהתאם להוראה זו.

ביום 28.5.2005 שלחה רמ"י מכתב ליורשי המנוח והציעה להם פיצוי כספי בעבור חלקה 111 "שנרכשה לפי חוק רכישת מקרקעין". התובעים סירבו ודרשו לקבל זכויות במקרקעין.

ביום 15.6.2008 שלחה רמ"י מכתב לתובעת מס' 6 והודיעה לה כי דרישתה נדחתה. על עמדתה זו חזרה שוב במכתבה מיום 29.11.2010 שנשלח לעו"ד רועי הלר.

בשנת 2015 פנה בא כוחם של התובעים, עו"ד פטין למר רונן ברוך האפוטרופוס על נכסי נפקדים. בפניתו טען כי השטח שרכשו התובעים ביחד עם השטח שרכשו סופיאן והיאם עולה כדי מחצית מהשטח המקורי - שטח שהיה בבעלות מותקאל. מאחר ומותקאל מעולם לא הוכרז כנפקד לא היה מקום להתייחס לחלק מזכויותיו כנכס נפקד ועל כן הרישום של זכויות אלו על שם רשות הפיתוח נעשה בטעות.

לאחר שלא עלה בידי התובעים לשכנע את האפוטרופוס לנכסי נפקדים כי נפלה טעות ברישום, נקטו התובעים בהליכים משפטיים.

טענות התובעים
מותקאל ועורבי היו הבעלים של אדמות "מארס סלאם" בשטח של כ-66 דונם. כל אחד מהם החזיק בחלק ספציפי המהווה מחצית משטח האדמות: עורבי החזיק בחלק המערבי ומותקאל בחלק המזרחי. לימים הוכרז עורבי כנפקד בהתאם לחוק נכסי נפקדים ואילו מותקאל הבעלים של המחצית השניה המשיך להתגורר בארץ והפך לאזרח המדינה.

אדמות "מארס סלאם" היו חלק מחלקה 61א' ההיסטורית. במהלך הליכי ההסדר הוגש תזכיר התביעה של הנתבעת 1 ושם נכתב כי חלקה 61א' הוקנתה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים "ערב רכישתה לפי חוק רכישת מקרקעין" ועל כן יש לרשום את החלקה על שמו.
בהליך ההסדר פוצלה חלקה 61א' ההיסטורית לשתי חלקות: חלקה 111 בגוש 8874 וחלקה 61 בגוש 8874. חלקה 111 בשטח של 8,907 מ"ר נרשמה בשלמות על שם רשות הפיתוח וחלקה 61 בשטח 21,965 מ"ר נותרה לרוכשי הזכויות ממותקאל. בהליך ההסדר "נעלם" חלקו של עורבי.

המנוח וסופיאן הגישו תזכיר תביעה ופקיד ההסדר בחר לאשר את תביעת סופיאן והיאם לפני תביעתו של המנוח וכך נותר למנוח שטח של כ-4 דונם בלבד, 1/3 מהשטח שנרכש על ידו.

הנתבעים ערבבו בין החלקות השונות ודחו את תביעת המנוח שלא כדין. דין אחד לתביעת המנוח ודין אחד לתביעתם של סופיאן והיאם. לא ניתן היה לדחות את תביעת המנוח בטענה כי זכויותיו הופקעו. מאידך גיסא בתזכיר תביעת הנתבעת 1 נכתב כי חלקה 61א' הופקעה בשלמות והדבר אינו מתיישב עם העובדה שלבסוף לא נרשמה החלקה בשלמותה על שם רשות הפיתוח אלא רק 8907 מ"ר מתוך שטח החלקה.

הנחת העבודה לפיה זכויותיו של מותקאל ענו להגדרת נכס נפקד בטעות יסודה, ועל בסיס הנחה שגויה זו התנהל הליך ההסדר. האפוטרופוס לנכסי נפקדים לא יכול היה לרכוש את זכויותיו של מותקאל שהתגורר בשטח מדינת ישראל ומעולם לא הוכרז נפקד.

הליך ההכרזה על הנפקדות, הליך ההפקעה על יסוד הנפקדות, והליך זיהוי המקרקעין המופקעים לוקים בפגמים מהותי ים, והסירוב לרשום את הזכויות בחלקה 111 על שם המנוח יסודו בניהול רשלני של תזכירי התביעה במסגרת הליכי ההסדר, והפרת החובה לבצע בדיקה יסודית של טענת הנפקדות.

הזכויות בחלקה 111 נרשמו שלא כדין על שם המדינה בטענה של נכס נפקד או לזכויות מכוח חוק החר"מ. היה על פקיד ההסדר לבדוק לעומק את שאלת הנפקדות בחלקה 111 ולו היה עושה זאת היו הנתבעים מושכים את תזכיר התביעה שהגישו. רשלנות זו הביאה לרישום הזכויות על שם רשות הפיתוח ואלמלא רישום מוטעה ורשלני זה היה עולה בידי המנוח ו/או יורשיו לרשום את הזכויות שבהסכם על שמם.

לאור כשלים אלו על הנתבעים לפצות אותם בגין הנזק שנגרם להם ולחילופין להעמיד להם קרקע חלופית במקום הפיצוי הכספי.

לחילופין, גם אם יקבע כי הנתבעים לא התרשלו וחלקה 111 נרשמה כדין על שם רשות הפיתוח עדיין זכאים התובעים לפיצויי הפקעה בהתאם להוראות חוק החר"מ, שאינו שולל את הזכות לפיצוי אגב הפקעת המקרקעין.

טענות הנתבעים
התובעים טועים כאשר הם טוענים שאדמת "מארס סאלם" הוגדרה בעבר כחלקה 61א' וזוהי "החלקה ההיסטורית". חלקה 61 א היוותה חלקה זמנית שלבסוף נרשמה כחלקה 111. אומנם בכתב ההגנה שהגישה רמ"י בת"א 21199-07-13 נטען כך, אולם נפלה טעות בניסוח זה.

שטח חלקה 111 הופקע לפי חוק החר"מ, וטענת התובעים כאילו שטח זה הועבר לבעלות רשות הפיתוח מכוח חוק נכסי נפקדים בטעות יסודה.

ביום 13.12.1968 הגיש נציג רמ"י תזכיר תביעה ביחס לשטח חלקה זו. במסגרת הליכי ההסדר הוגדר שטח זה כחלקה 61א' בהמשך כחלקה 112 ולבסוף מספרה הסופי של החלקה נקבע כ-111.

אומנם, לתזכיר התביעה צורפה תעודת נפקדות על פי חוק נכסי נפקדים בקשר לחלקה 61א', אך אין לתעודה זו כל נפקות כשבפועל הופקעו הזכויות בחלקה מכוח חוק החר"ם.

שטח חלקה 111 הופקע מכוח חוק החר"ם עוד בשנת 1953 לפני שהמנוח רכש את זכויותיו מבניו של מותקאל.

לאחר שלא הוגשו תביעות נוספות ביחס לחלקה 111 מלבד תביעת רשות הפיתוח, נרשמה החלקה ביום 30.4.1998 על שם רשות הפיתוח.

רק ביום 10.6.1999 הוגש תזכיר תביעה מטעם יורשי המנוח ביחס לחלקה 111 וחלקה 61.

הליך ההסדר בוצע בהתאם לדין, המדובר בהליך תקין לאורך כל שלביו שכלל פרסום מלא ופומבי. אין יסוד לטענה כי פקיד ההסדר התרשל בהליך זה.

פקיד ההסדר התנהל כשורה גם בטיפולו בתביעות של סופיאן והיאם. בתחילה נרשמו הבעלים בחלקה 61 כ"לא מוסדר", אך לאחר שסופיאן והיאם הוכיחו את זכויותיהם, הורה פקיד ההסדר על תיקון הרישום כך שאלו ירשמו כבעלים של 18,000 חלקים מתוך 21,965 ואילו הזכויות ב-3,965 חלקים ירשמו כ"לא הוסדר".

הליכים קודמים
בשנת 2013 הגישו חלק מהתובעים תביעה לסעד הצהרתי כנגד רמ"י להורות לה לתקן את לוח הזכויות בגוש 8874 בהתייחס לחלקה 111 וחלק מחלקה 61 כך שיבוטל הרישום על שם רמ"י והחלקות ירשמו על שם יורשי המנוח (ת"א 21199-07-13). ביום 20.1.2014 נמחקה התביעה לבקשת התובעים.

בשנת 2016 הגישו התובעים תביעה נוספת כנגד רמ"י להצהיר כי הם זכאים להירשם כבעלים של 12 דונם במקרקעין הידועים כחלקות 111 ו-61 בגוש 8874 (ה"פ 11588-04-16). ביום 18.1.2017, ולאחר שהנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף, נמחקה התביעה לבקשת התובעים.

חוות דעת / תעודת עובד ציבור
בתמיכה לטענותיהם צירפו הנתבעים תעודת עובד ציבור ערוכה על ידי מר ויקטור לוזון. מר לוזון מאשר בתעודה זו כי נערכה קומפילציה בין התשריט מיום 11.3.1954 הנזכר בתעודת ההפקעה על פי חוק החר"מ, לבין חלקות 111 ו-61. מהשוואה עולה בברור כי חלקה 111 נכללה במסגרת ההפקעה ואילו חלקה 61 לא נכללה בה.

התובעים הגישו את חוות דעתו של המודד נזהר עטא איסא. מר איסא עיין במפת הסקר ועל פי בדיקתו שמו של המנוח אינו רשום בתוך קונטור חלקה 111 אלא בתוך קונטור חלקה 61. עוד הוא קובע בחוות דעתו כי ההפקעה על פי חוק החר"מ אינה חלה על כל חלקה 61א' ההיסטורית אלא רק על חלקה המערבי המצוין כחלקה 111, וכי מעיון והצלבה בין מפת הסקר למפת הרשות עולה כי שטח ההפקעה המסומן באדום אינו חל על כל חלקה 61א' ההיסטורית אלא על חלק קטן ממנה, בסמוך לחלקה 12 בגוש 8876.

דיון
התיישנות
טענותיהם של התובעים נוגעות להליך הסדר שהסתיים ברישום. הזכויות בחלקה 111 נרשמו בשנת 1984 והזכויות בחלקה 61 נרשמו בשנת 2000. עילת התביעה היא התרשלות פקיד הרישום והיא מתיישנת בחלוף 7 שנים מהמועד בו התגבשה עילת התביעה. כמפורט לעיל עוד בשנת 1999 ידעו התובעים כי חלקה 111 נרשמה על שם רשות הפיתוח ואז גם התגבשה עילת התביעה. בשנת 2005 הציעה הרשות לתובעים פיצויים עבור חלקה 111 "עבור החלקה שנרכשה לפי חוק רכישת מקרקעין". גם אם יש לראות במכתב זה כמאפס את תקופת ההתיישנות, זו נספרת מחדש בשנת 2008 עת דחתה הרשות את תביעת התובעת לקבלת קרקע חליפית. התובעת 5 העידה בחקירתה הנגדית כי לא קיבלה את מכתב הרשות משנת 2008, אך לא נתתי אמון בעדות זו שכן היא עומדת בסתירה לעדותה של התובעת בתחילת ההליך. ביום 29.4.2018 נחקרה התובעת במסגרת בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף ואז הוצג לה המכתב משנת 2008 והיא השיבה כך: "אני מכירה את המכתב, הם שלחו לי. הלכתי אליהם למחרת, אמרו לי לא תעזבי זה שלכם, אתם לא רוצים כסף? תעשי את החשבון שלך אולי תיקחי כסף וזהו, אמרתי להם לא רוצה". נוכח עדותה זו יש לקבוע כי התובעים ידעו על עמדת רמ"י השוללת את דרישת התובעים לקבלת זכויות במקרקעין בשנת 2008, וכאמור שנים קודם לכן ידעו על רישום חלקה 111 על שם רשות הפיתוח. ממועד המכתב (15.6.2008) יש למנות את תקופת ההתיישנות ומכאן כי התביעה בקשר לחלקה 111 שהוגשה רק בשנת 2017 התיישנה.

באשר לחלקה 61 התובעים הגישו תזכיר תביעה בשנת 1999 והזכויות נרשמו בחלק מן החלקה על שם סופיאן והיאם בשנת 2000. הנתבעים לא הציגו אסמכתא כי הודע לתובעים על דחיית תביעתם בקשר לחלקה 61 ולא ניתן לקבוע מהו המועד המדויק בו נודע להם על רישום הזכויות. על כן לא ניתן לקבוע כי התביעה בעניין חלקה זו התיישנה.

כך או אחרת יש לדחות את התביעה לגופה ביחס לשתי החלקות וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

זיהוי המקרקעין
ראשית יש למקם את אותן אדמות שרכש המנוח במרחב הרישומי הנוהג כיום, ולזהות מהן החלקות הנידונות, על פי מספרי גוש וחלקה הידועים כיום. הצדדים הציגו ראיות שונות שאחת מהן היא תעודת הנפקדות שצורפה לתזכיר התביעה שהגישה רשות הפיתוח בשנת 1968 . על גבי התעודה המודפסת נרשמה תוספת בכתב יד "חלקה 111 חדש". התובעים טוענים כי תוספת זו לא נכתבה במועד חתימת התעודה והיא באה לעולם במהלך הליכי ההסדר או לאחר מכן. יש לקבל טענה זו: המדובר בתוספת בכתב יד שלא ניתן לקבוע כי היא חלק אינטגרלי מהתעודה ולא ברור בידי מי נרשמה ומתי. על כן כיתוב זה, שהוסף לתעודת הנפקדות אינו מסייע בשאלת זיהוי המקרקעין. במאמר מוסגר יצוין כי ב"כ התובעים בסיכומיו סבור כי תעודת הנפקדות נחתמה בשנת 1954 ואולם למסקנה זו אין בסיס שעה שבתחתית הטופס נדפס "ניתן היום יום לחודש שנת תשכ" ועל כן ברי כי הטופס הודפס לכל המוקדם בשנת 1960. כפועל יוצא לא היה באפשרות האפוטרופוס לנכסי נפקדים לחתום על תעודה זו בשנת 1954. לפיכך תעודת הנפקדות אינה מסייעת לזיהוי המקרקעין ואולם גם בלעדיה יש די ראיות אחרות המאפשרות לקבוע מהו השטח שרכש המנוח.

התובעים טוענים כי הנתבעים הודו שכלל אדמות "מארס סאלם" (66 דונם) נודעו בעבר כחלקה 61א' ההיסטורית וכי חלקה זו פוצלה לשתי חלקות - חלקה 111 בשטח של 9 דונם וחלקה 61 בשטח של 21 דונם. מכאן שבמהלך הליכי ההסדר נעלמו כ-30 דונם.

מצאתי לדחות טענה זו. בניגוד לנטען, הנתבעים לא הודו שכלל אדמות "מארס סאלם" נודעו בעבר כחלקה 61א'. כאמור אדמות אלו עברו הליכי הסדר רק בשנות ה-60 ולא הוכח כי קודם לכן אדמות אלו הוגדרו או זוהו כחלקה 61א' - לא בספר התחמיס, לא בהודעת השר מכוח חוק החר"מ כפי שפורסמה ברשומות ואף לא בנסחי הרישום של חלקות 111 ו61 (ת/3 ו-ת/4). האזכור הראשון למספר 61א' מופיע במפת הסקר המוקדמת שהוכנה לצורך ההסדר.

התובעים מפנים לעדות עדי הנתבעים כתמיכה לטענתם ואולם אין בעדויות אלו להועיל להם: מעדותה של איילת חי מטעם הנתבעים עולה כי במסגרת הליכי ההסדר נוצרה חלקה 61 ששטחה 30 דונם, חלקה זו פוצלה לשתי חלקות - חלקה 61א' ההיסטורית ששטחה 9 דונם וחלקה 61 ששטחה 21 דונם. לימים חלקה 61א' הפכה לחלקה 111. גם מר לוזון העיד כי חלקות 61 ו-111 נולדו אגב ההסדר.

על כן יש לקבל את גרסת הנתבעים לפיה חלקה 61א' היוותה חלקה זמנית בשטח של 9 דונם בלבד שלימים קיבלה מספר זמני אחר (112) עד שלבסוף נרשמה כחלקה 111. גרסה זו אף מתיישבת עם כלל המפות והמסמכים שהוגשו כמפורט להלן:
במפת הסקר נרשמה החלקה כ-61א', בסמוך נרשם המספר 112 אשר הוקף בעיגול ונמחק באמצעות סימון X ולידו נרשם בעיגול המספר 111.
לתצהירה של הגב' איילת חי צורפה כנספח 2 טבלה המפרטת מספרי חלקות ישנות לעומת מספרי חלקות חדשות. בטבלה נרשם כי חלקה 61א' הפכה לחלקה 111.
בתזכיר התביעה שהגישה רשות הפיתוח נכתב כי המספר הזמני של חלקה 61א' הוא 112 ואילו המספר הסופי הוא 111.

מכאן לתמיהת התובעים להיכן "נעלם" חלקו של עורבי באדמות "מארס סאלם" בהליכי ההסדר. דומה כי התשובה לשאלה זו מצויה דווקא בכתב התביעה המתוקן שם טענו התובעים בסעיף 27 כי מחצית מאדמות "מארס סלם" נרשמה כחלקות 61 ו-111 בגוש 8874 ובסעיף 29 נטען כי "המחצית שנותרה זו הנה המחצית שנכללה וצורפה במסגרת הליכי ההסדר לגוש 8876 חלקה 12 בשטח של 383.200 דונם המוחזק כיום בידי מדינת ישראל ... שזה הוא חלקו של הנפקד עורבי". דהיינו על פי גרסת התובעים חלקו של עורבי צורף לחלקה 12 ועל כן אין יסוד לטענה כי חלקו של עורבי נעלם במהלך הסדר המקרקעין.

לאור האמור יש לקבוע כי אדמות "מארס סלם" נרשמו במסגרת הליך ההסדר כדלקמן: חלקו של עורבי כחלק מחלקה 12 בגוש 8876, וחלקו של מותקאל כחלקה 111 וחלקה 61 בגוש 8874.

כפי שמודים התובעים בסיכומים חלקו של מותקאל היה כ-30 דונם. סכימת השטח של חלקות 111 ו-61 מביא לתוצאה של 30.872. ועל כן המסקנה היא שאדמות "מארס סלאם" נרשמו בשלמותן במסגרת ההסדר בהתאם לחלוקה שפורטה לעיל.

האם השטח שרכש המנוח "נופל" בחלקה 111 או בחלקה 61?

התובעים טוענים בסיכומים כי השטח שנרכש הוא גם בחלקה 111 וגם בחלקה 61 וכי לא ניתן לקבוע שאבי התובעים רכש זכויות "בחלקה 111 דווקא או אפילו בחלקה 61" (עמ' 6 לסיכומים). יש לדחות טענה זו לאור עדותה של התובעת 5 בפני, ולאור ראיות אחרות שהוצגו.

התובעת 5 התבקשה על ידי למקם את השטח שרכש אביה על גבי המפה והשיבה "פה, איפה שהקו עליו אני מצביעה במפה. אנחנו איפה לקחו, איפה מסומן אדום. אנחנו בתוך 61 וגם 111" (עמ' 25 לפרוטוקול). השטח המסומן באדום במפה הוא השטח שהופקע על פי חוק החר"מ, והתובעת אישרה בעדותה כי השטח שרכש אביה המנוח מצוי בתוך חלקה 111 ובתוך חלקה 61.

כאמור חלקה 111 בשטח של 9 דונם הופקעה במלואה על פי חוק החר"מ, ומשזיהתה התובעת את השטח שרכש אביה בחלקה 111, יש לקבוע כי מרבית השטח שרכש המנוח היה בשטח שלימים הוגדר כחלקה 111 ויתרתו בשטח שלימים הוגדר כחלק מחלקה 61.

גם מפניות התובעים לנתבעים לפני הגשת התביעה עולה כי לשיטתם המנוח רכש זכויות בשטח הידוע כחלקה 111 ובחלק מחלקה 61. כך בפניית עו"ד אפריג' ללשכת הסדר המקרקעין מיום 13.1.1999 שם דרש להורות לרשם המקרקעין לרשום את הזכויות בחלקה 111 על שם אשת המנוח. כך בפניית המועצה המקומית מיום 18.5.1999 שם הובאה עמדת היורשים כי המנוח רכש זכויות בשטח חלקה 111 ובשטח חלקה 61, וכך גם בפניית התובעים לרמ"י מיום 5.9.2010 שם עתרו התובעים "להשיב לבעלותם את הנכסים הידועים כחלק מחלקה 111 בגוש 8874 ובסך של 8,907 מ"ר, הרשומים ע"ש רשות הפיתוח וחלק מחלקה הרשומים כחלקה שלא הוסדרה כחלקה 61 בגוש 8874 ובסך של 3,965 מ"ר" (‏נספח ת/14 לתצהיר התובעת).

כמפורט בסעיפים 40-41 לעיל , גם בהליכים משפטיים שקדמו להליך זה טענו התובעים כי המנוח רכש את מלוא שטחה של חלקה 111.

לאור האמור יש לקבוע כי השטח שרכש המנוח נופל בחלקות 111 ו-61: 8,907 מ"ר בחלקה 111 ו-3,965 מ"ר בחלקה 61.

האם נפלה טעות ברישום חלקה 111 על שם רשות הפיתוח?
בתזכיר התביעה של הנתבעת 1 נכתב כי חלקה 61א' "היתה ערב רכישתה לפי חוק רכישת מקרקעים מוקנית לאפוטרופוס לנכסי נפקדים מבעלים נפקדים". לתזכיר צורף אישור נפקדות (סעיף 12 לתזכיר התביעה). בתעודת הנפקדות מכוח חוק נכסי נפקדים נכתב כי חלקה 61א' (כאמור חלקה 111 כיום - ח.ק.) היתה נכס נפקד ערב רכישתה על פי חוק רכישת מקרקעים.

לטענת התובעים, יש ללמוד מתעודת הנפקדות כי בבסיס החלטת שר האוצר להפקיע את שטח האדמה שלימים יכונה חלקה 61א' עמדה ההנחה כי המדובר בנכס נפקד. התובעים מדגישים כי הנחה זו בטעות יסודה שכן מותקאל שהה במדינת ישראל במועד הקובע על פי חוק נכסי נפקדים.

טענה זו של התובעים כלל לא הוכחה: אין כל אסמכתא כי ההפקעה רחבת ההיקף על פי חוק החר"מ מבוססת על ההנחה כי המדובר בנכסים נפקדים. יתר על כן, לא ניתן כיום בחלוף כ-70 שנה לבחון את שיקול דעתו של השר אשר חתם על תעודת ההפקעה:
"חוק החר"ם הוא חוק מיוחד וחד-פעמי, שנועד להכשיר בדיעבד הפקעות שנעשו לצרכי ציבור לאחר הקמת המדינה. האפשרות להוציא תעודות הפקעה מכוחו תוחמה לשנה אחת בלבד מיום תחילת תוקפו של החוק בשנת 1953 (ראו גם קמר, בעמוד 159). החוק התפרש כמקנה לתעודת הפקעה של שר האוצר המוצאת מכוח סעיף 2 לחוק מעמד של "עדות חותכת" (ראו, למשל, בג"ץ 5/54 יונס נ' שר האוצר, פ"ד ח 314, 317 (1954); עניין גרה, בעמוד 547; עניין ג'בארין, פיסקאות 26-25; קמר, בעמודים 162-161). הפסיקה הבהירה, כי הפתח להעלות טענות נגד תוקף ההפקעה לפי החר"ם הוא "פתח צר" (ראו, למשל, בג"ץ 84/83 אל וכילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4) 173, 180-179 (1983)); וכי חלוף זמן רב ממועד ההפקעות על פי החר"ם – למעלה משישה עשורים – עלול להביא לכך שיהיה "קשה, אם לא בלתי אפשרי" לערער עליה (עניין ג'בארין, בפיסקה 26)" (דנ"א 1099/13 ‏מדינת ישראל נ' אבו פריח, פסקה 20 לפסק דינו של הנשיא (דאז) גרוניס (12.4.2015)).

כאמור בהתאם לחוות הדעת של ויקטור לוזון השוואה בין מפת הגוש לבין תשריט ההפקעה מיום 11.3.1954 (ההפקעה על פי חוק החר"מ) מעלה כי חלקה 111 כלולה במסגרת הפקעה זו. גם מומחה התובעים אישר בחקירתו כי חלקה 111 כלולה בהפקעה על פי חוק החר"ם (עמ' 21-20 לפרוטוקול).

בנסיבות אלו אין נפקות לשאלה האם אכן זכויותיו של מותקאל ענו להגדרת נכס נפקד אם לאו. כך או אחרת הופקע הנכס בהתאם לחוק החר"מ, בין אם הופקע השטח מבעלים פרטי ובין אם הופקע מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים ולאחר מכן נרשם בהתאם להפקעה זו על שם רשות הפיתוח.

לאור האמור כל טענות התובעים באשר לרשלנות פקיד ההסדר ברישום חלקה 111 נדחות.

תביעתם של סופיאן והיאם
התובעים טוענים כי לא היה מקום להבחין בין זכויותיהם לבין זכויות סופיאן והיאם והיה על פקיד ההסדר לזהות את המקרקעין אגב הרישום בעצמו במקום להתבסס על מכתבו של מ"מ ראש המועצה, אשר לא נתמך באסמכתאות מתאימות. עוד לטענתם לא היה מקום להתעלם מיתר מכתבי המועצה, ובפרט אישורי המועצה המקומית שצורפו לתזכיר התביעה שהוגש בשמם. האבחנה שנעשתה בין שתי התביעות היא מלאכותית, קיימות בה סתירות והיא אינה נותנת מענה לשאלות שהעלו התובעים.

עוד מפנים התובעים למכתבו של פקיד ההסדר מיום 24.3.1996 לרמ"י בו ביקש לבדוק את שאלת הנפקדות ביחס לחלקה 61 (ת/16). לטענתם פקיד ההסדר לא ברר שאלה זו עד תום ולו היה עושה כן היה מגלה כי עורבי הוא הנפקד ולא מותקאל, ואז גם היה באפשרותו לזהות את כל אדמות "מארס סלאם".

יש לדחות את טענות התובעים לרשלנות פקיד ההסדר בזיהוי המקרקעין; בפני פקיד ההסדר עמדו שתי תביעות בקשר לחלקה 61 - תביעת סופיאן והיאם ותביעת המנוח/יורשיו. בהתאם לתעודת עובד הציבור בדבר המסמכים שעמדו בפני פקיד ההסדר, לתביעת סופיאן והיאם צורף אישור המועצה המקומית כי הם רכשו 18 דונם בחלקה 61. לתביעת התובעים צורפו מכתבו של עו"ד פריג' מיום 13.1.1999 בדבר זכויותיו הנטענות של המנוח בחלקה 111 במלואה ובחלקה 61, ומכתבה של המועצה המקומית כפר קאסם כי לפי רישומי מחלקת הגביה רשומים בשמו המנוח 12.800 דונם, "הקרקע סמוכה וצמודה לאדמות הקיבוץ וכיום לפי ההסדר החדש גוש 8874 חלקות 111, 61".
מכאן שעל פי גרסת המנוח/יורשיו כמו גם עמדת המועצה המקומית כפי שהובאה בפני פקיד ההסדר, זוהה השטח שרכש המנוח בחלקות 111 ו-61.

כמפורט לעיל, על פי גרסת התובעים רכש המנוח את השטח שלימים נרשם כחלקה 111. שטחה של חלקה 11 הוא 8.907 דונם, ולכן, לכל היותר, למנוח זכויות בחלקה 61 בשטח של 3.1 דונם.

העולה מן המקובץ הוא שרישום זכויות סופיאן והיאם בשטח של 18 דונם בחלקה 61, אשר שטחה הכולל הוא 21.965 דונם לא פגע כהוא זה בזכויות התובעים, ולמעשה אין כל סתירה בין שתי התביעות.

גם את הטענה שפקיד ההסדר התרשל בכך שלא בדק את שאלת הנפקדות יש לדחות, שעה שלא הועלתה בפני פקיד ההסדר טענה כי חלקה 61 עונה להגדרת נכס נפקד והנתבעים כלל אינם טוענים זאת.

לאור האמור התובעים לא הוכיחו כי פקיד ההסדר התרשל בדרך כלשהיא בהליך רישום הזכויות בחלקה 61.

העולה מן המקובץ הוא שהמנוח רכש 12 דונם מיורשי מותקאל: 8,907 מ"ר בחלקה 111 ו-3,965 מ"ר בחלקה 61. במועד בו רכש המנוח את הזכויות הופקע שטח חלקה 111 בשלמות מכוח חוק החר"מ ולא היה עוד בבעלותם של יורשי מותקאל, ולא היה באפשרותם למכור למנוח שטח שהופקע מהם. למנוח וליורשיו לא קמו זכויות בחלקה 111 מכוח עסקת המכר ורישומה על שם רשות הפיתוח נעשה כדין. גם ברישום הזכויות בחלקה 61 לא נפל כל פגם שעה שהשטח אותו רכש המנוח על פי ההסכם רשום בסטאטוס לא הוסדר ופתוחה בפני התובעים הדרך להוכיח את זכויותיהם הנטענות בפני פקיד ההסדר.

משנמצא כי פקיד ההסדר לא התרשל, אין צורך לדון בטענת הנתבעים כי עומדת להם חסינות בפני תביעת רשלנות. בעניין זה מפנים ה נתבעים להוראות סעיף 112 לפקודת ההסדר הקובע כי " לא תהא תביעה לפיצויים, ולא תישמע תובענה נגד המדינה
....
...
על שאירעה טעות בסימונו של גבול, בחלוקת מקרקעין או בקביעת שטח".
לא מצאתי מקום להידרש לפרשנות הסעיף, ולשאלה האם אכן כטענת הנתבעים גם במקרה של הפרת חובת זהירות להבדיל מסתם טעות בשיקול הדעת, לא ניתן יהיה לחייב את פקיד ההסדר בתשלום פיצוי בגין רשלנותו. יהיה מקום לברר שאלה זו במקרה בו אכן יוכח כי פקיד ההסדר התרשל.

באשר לתביעה החליפית לקבלת פיצוי על פי חוק החר"מ -זו נזנחה על ידי התובעים במהלך ההליך: השמאי מטעמם לא התייצב לדיון ההוכחות וחוות דעתו נמשכה, והתובעים אף לא חזרו על עתירה זו בסיכומים. על כן מצאתי למחוק עילה זו.

לאור האמור התביעה לפיצויים בגין רשלנות פקיד ההסדר נדחית.
התובעים ישאו בהוצאות הנתבעים בסכום של 30,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום וממועד זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

ניתן היום, כ"ד סיוון תש"פ, 16 יוני 2020, בהעדר הצדדים.